דרכה של הלכה – מדוע עלינו לשמור מצוות – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [1:38] הקדמה: חקר יסודות ההלכה מתחת למישור
- [4:17] הכרת הטוב כבסיס לעבודה השם – שאלה מתודולוגית
- [9:06] מדוע צריך ללמוד תורה – תזה של 'כי צריך'
- [12:02] מושג 'לשמה' במצוות – גמרא בנדרים
- [14:56] אהבה ומיראה בעבודה זרה – ניתוח הרמב"ם
- [18:34] סיפור חסידי: תפילה בזמן תיקון עגלות
סיכום
סקירה כללית
הדובר מבקש לעסוק ביסודות ההלכה “בקומה” שמתחת להתנהלות ההלכתית, ולשאול מהו בסיס המחויבות לציית להלכה ולעבוד את השם. הוא מחדד קושי מתודולוגי: תשובה שמבססת חובה הלכתית על ערך שקודם לה חייבת להיות גם קודמת לוגית וגם חזקה עד כדי מסירות נפש, וקשה למצוא ערך כזה. מתוך כך הוא מציע שעבודת השם ולימוד תורה הם ערכים יסודיים שאינם זקוקים לנימוק חיצוני, ושקומת “מחויבות בלתי מותנית” קודמת לאהבה, יראה, חוויות ותועלות שהן קומות נוספות.
מתודולוגיה של חיפוש יסוד המחויבות ההלכתית
הדובר מציב כשאלה ראשונה את השאלה איפה בכלל מחפשים תשובה לשאלה “למה צריך לציית להלכה”. הוא מביא את בעל חובות הלבבות שמבסס עבודת השם על הכרת הטוב, וטוען שביסוס כזה מחייב שהחובה להכיר טובה תהיה קודמת לוגית לעבודת השם וגם חזקה במידה שתוכל לשאת דרישות כמו מסירות נפש. הוא טוען שקשה לראות ערך “על פני האדמה” שהוא גם קודם לתורה וגם חזק דיו לבסס עליה את המחויבות לתורה ולהלכה, ושגם דוגמאות של מסירות נפש חברתית־צבאית אינן דומות למסירות נפש על ערך כשלעצמו.
למה ללמוד תורה: “כי צריך ללמוד תורה” ולימוד תורה לשמה
הדובר מתאר דיון על “למה צריך ללמוד תורה” ומציג עמדה שלפיה הסיבה היא “כי צריך ללמוד תורה”, משום שאינו מצליח למצוא ערך בסיסי יותר שיוכל לבסס את לימוד התורה. הוא מביא את נפש החיים שער ד’ בשם הרא״ש בנדרים שלימוד תורה לשמה פירושו “לשם התורה”, בניגוד למצוות שהן “לשם פועלן”, ומוציא זאת מן הדרשה “עשה דברים לשם פועלן… ודבר בהם לשמן”. הוא מבדיל בין “לשמה” לבין מחלוקת “מצוות צריכות כוונה”, וטוען שדין לשמה מופיע בהקשרים כמו מצה שמורה, גט לשם האישה, “לשם שישה דברים הזבח נזבח”, טוויית ציצית וסוכה לשם צל, וששם אין מדובר בכוונה לצאת ידי חובה כי פעולות אלו אינן מצווה כשלעצמן אלא תנאי בחפצא.
לשמה מול כוונה: מהות החובה והיציאה ידי חובה
הדובר מגדיר שלפי “מצוות צריכות כוונה” הכוונה היא לצאת ידי חובה, בעוד שלשמה אינו מכוון ליציאה ידי חובה אלא להגדרת עשייה כנעשית לשם הדבר עצמו. הוא מודה בהערה שהדיון על “יציאה ידי חובה” הוא “פרשייה קצת שונה” מן השאלה על לשמה ועבודת השם, ומציע לחזור לכך בהזדמנות אחרת. הוא מדגים שהדרישה לשמה קיימת גם במקום שאין “חובה” לבצע את הפעולה עצמה, ולכן אינה תלויה בדיון של מצוות צריכות כוונה.
הרמב״ם בעבודה זרה: מאהבה ומיראה מול “קיבל עליו באלוה”
הדובר מביא את מחלוקת אביי ורבא בסנהדרין ואת פסיקת ההלכה כרבא שהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור, ומציג את פירוש רוב הראשונים שמדובר באהבת אדם או יראת אדם. הוא מדגיש שהרמב״ם כותב שהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור “עד שיקבל עליו באלוה”, ומבין שמדובר באהבה ויראה כלפי האליל עצמו ועדיין פטור, דבר שמחדד את שאלת “מתי כן חייבים”. הוא מפרש ש“קיבל עליו באלוה” פירושו מחויבות לעשות “כי הוא אומר”, לא מתוך אהבה, יראה, פחד, או אינטרס, ומזה הוא גוזר שעבודת ה’ האמיתית מתחילה בקומה של מחויבות בלתי מותנית, בעוד אהבה ויראה הן קומות ב’ וג’ שאינן יכולות להחליף את הקומה הראשונה.
סיפורי תפילה ומצוות אנשים מלומדה: מחויבות כקומה א’
הדובר מביא סיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשב שראה יהודי מתקן את היצול עם תפילין וממלמל תפילה, וטוען שיש בכך עומק: ההמשך למלמל נובע מתחושת מחויבות ש“כך צריך”. הוא מציב דוגמה של אדם עייף שנזכר שלא התפלל מעריב וממלמל תפילה ללא כוונה מספקת, ושואל למה הוא עושה זאת אם אינו יוצא ידי חובה, ומשיב שזהו ביטוי למוטיבציה של מחויבות. הוא מתאר יהודי “ארכיטיפי” שמתפלל שלוש פעמים ביום לא בשביל רפואה או פרנסה אלא “כי צריך להתפלל”, ומבקר “צדיקים” שנוזפים בזה כמצוות אנשים מלומדה, כשהוא טוען שזו תפילה של עובד השם אמיתי. הוא מייחס את העמדה הבסיסית הזו ל“עד כאן ליבוביץ’” ומוסיף שליבוביץ’ טועה כשהוא מסיק מכך שאין ערך לכוונות, בקשות וחוויות, משום שאלה קומות ב’–ד’ שבאות על גבי קומה א’ של חובה.
אגלי טל: הנאה בלימוד תורה והבחנה בין “נהנה” ל“לומד בגלל ההנאה”
הדובר מביא את האגלי טל בהקדמה שקובע שטעות לחשוב שהנאה מן הלימוד פוגמת בלשמה, ואף שהשמחה היא חלק ממצוות תלמוד תורה, כעולה מן הבקשה בברכת התורה “והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו”. הוא מוסיף את ההמשך הפחות מוכר של האגלי טל שלפיו מי שלומד “בגלל ההנאה”, כלומר שבלי ההנאה לא היה לומד, אינו מקיים עבודת השם כראוי. הוא קושר זאת להבחנה העקרונית שביסוד העשייה צריך לעמוד “כי צווית”, והנאה יכולה להצטרף אך אינה הבסיס המחייב.
למה אין “למה” לערך יסודי: אקסיומות, שרשרת הנמקות, וערכים שאינם שרירותיים
הדובר טוען שכל תהליך של ביסוס והנמקה נעצר בנקודת יסוד שאין לה הנמקה, אך אין זה הופך אותה לשרירותית אלא למובנת מאליה. הוא מדמה זאת לגיאומטריה שבה האקסיומות אינן מוכחות אך הן היסוד שממנו מוכיחים משפטים, ומסביר שלא ייתכן שמשפט מוכח יהיה “יותר נכון” מן האקסיומה שעליה הוא נשען. הוא מיישם זאת לערכים ומסביר שאם ערכי היסוד נתפסים כשרירותיים, כל ההתנהגות הנגזרת מהם שרירותית, ולכן מי שמחזיק מערכת ערכים משמעותית חייב להכיר בכך שיש ערכים נכונים גם בלי נימוק. הוא מסיק ששאלת “למה לעבוד את השם” מניחה בטעות שיש ערך יסודי יותר שיבסס זאת, בעוד שלדידו עבודת השם עצמה היא הערך היסודי, והיא מה שנקרא “קבלה באלוה”.
לימוד מעבר לחובה המינימלית וחינוך ללימוד תורה
הדובר מבחין בין החלק המחויב של מצוות תלמוד תורה לבין לימוד תורה לשמה שהוא מעבר לחובה, ומביא את הגמרא בנדרים דף ח’ על “פרק אחד בבוקר פרק אחד בערב” כבסיס ליציאה ידי חובה. הוא מציג את מחלוקת הראש והר״ן על היקף החיוב, ומציע שמה שמניע את הלימוד שמעבר למינימום הוא הערך היסודי עצמו של תורה שאינו צריך נימוק. הוא טוען שבחינוך ללימוד תורה בסופו של דבר אדם “חופר בתוך עצמו” ומגלה את היסוד הזה, ושאפשר לחשוף אנשים לאפשרות הזו כדי שלא יתבלבלו משאלות “מבלבלות”, גם אם הדבר נראה כדקלום שחלק יכנו “שטיפת מוח”.
הרב עמיטל, אמת, והשואה: גבולות הכרת הטוב כבסיס לעבודת השם
הדובר חוזר לבסיס הכרת הטוב ומביא את הרב עמיטל במאמר “אף על פי שמיצר וממר לי” (עולם בנוי וחרב ובנוי; גם בעלון שבות) ששואל כיצד יהודי שעבר את תאי הגזים יכול לעבוד את השם מתוך הכרת הטוב. הוא מביא את הגמרא ביומא דף ס״ט על אנשי כנסת הגדולה שהחזירו “הגיבור והנורא” ומסביר בשם רבי אלעזר “מתוך שיודעים בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו”, כדי להראות שאי אפשר לבסס עבודת השם על שקר. הוא מציין שגם בלי השואה יש קושי, משום שהקדוש ברוך הוא גם “עשה” את הצרות שמהן חילץ, ומעלה את שאלת “על מה בדיוק אמור להודות”, כולל הזכרת “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”.
שני סוגי הכרת הטוב: מוסרית ופילוסופית, והקישור למחויבות הבלתי מותנית
הדובר מציג הבחנה בין הכרת הטוב מוסרית כלפי מי שגמל טובה לבין הכרת הטוב פילוסופית שלפיה עצם העובדה שמישהו הוא מקור קיומי מחוללת מחויבות כלפיו, גם בלי טובה מורגשת. הוא מפנה ליצחק ירנן, פחד יצחק ראש השנה מאמר ג’, כמקום לראות השלכה של תפיסה פילוסופית זו. הוא מביא אינטואיציה משפטית מסוגיית “הולדה בעוולה”, שבה ילד תובע את הוריו שלא עשו הפלה, וטוען שהתפיסה המקובלת שאינו יכול לתבוע משקפת תחושת מחויבות או אי־אפשרות לתבוע את עצם הקיום. הוא מחבר זאת לטענתו המרכזית: גם כאשר נראה שאדם עובד את השם מתוך הכרת הטוב, בפועל המחויבות העמוקה היא אותה “ככה” בלתי מותנית, והכרת הטוב הפילוסופית יכולה להיקרא בשם הכרת הטוב ולהתלכד עם עקרון “קבלה באלוה” של “מה שהוא אומר אני עושה” ללא תלות באהבה, יראה, או תועלת.
תמלול מלא
טוב, בפגישות האלה אני רוצה קצת לעסוק בשאלות שנוגעות ליסודות ההלכה, אבל לא במישורים ההלכתיים אלא בקומה מתחת. אני לא יודע אם מתחת זה הכיוון שמסתכלים, יש כאלה שיגידו אולי קומה מעל, אני לא יודע. איך שמתרחשת ההתנהלות ההלכתית, מה ההנחות שמונחות ביסודה. בכלל כשמדברים על פילוסופיה של ההלכה זה נושא שהוא ככה די חדש תחת הכותרת הזאת בשנים האחרונות יש כנסים על העניינים האלה. בדרך כלל עוסקים בשאלות שנוגעות לאופן ההתנהלות שלה. פסיקת הלכה, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, משמעותן של דעות דחויות וכולי. אני מנסה לעסוק בדברים שהם דומים, אבל א', לנסות ולראות הרבה פעמים בתוך פרספקטיבה הלכתית ממש, זאת אומרת לנסות לראות מתוך המקורות ההלכתיים לנסות ולפשוט את הבעיות האלה. וב', גם לנסות לראות מה ההנחות שעומדות מאחורי הדברים. מה שאני רוצה לעסוק היום זה בעצם ביסוד היסודות. למה בכלל? למה בכלל צריך לחיות על פי ההלכה, לציית להלכה? מה המחויבות ההלכתית שלנו? כששואלים שאלה מהסוג הזה, אז אנחנו צריכים בראש ובראשונה לשאול את עצמנו שאלה מתודולוגית קודמת. איך בכלל לחפש את התשובה? זאת אומרת, איפה בכלל לחפש את התשובה? אני אביא אולי דוגמא. בעל חובות הלבבות כותב, מאריך בשני שערים בעניין עבודת השם מתוך הכרת הטוב. הדבר הזה כשלעצמו הוא תזה בעייתית קצת, תזה בעייתית הרבה, לא קצת, מהרבה בחינות, אבל אני רוצה דווקא כרגע להתחיל מהיבט אחד, שזה איך זה יכול להיות בכלל שזה סוג התשובה שאנחנו מוצאים. זאת אומרת, זה עוד נוגע לשאלה איפה לחפש את התשובה. כי הרי ברור שאם אני מבסס את החובה לעבוד את השם על הכרת הטוב, אז אני צריך להניח שהחובה להכיר טובה היא קודמת לעבודת השם, והיא מספיק חזקה, קודמת לוגית, לא במובן שהיא יותר חזקה, אלא היא קודמת לוגית. זאת אומרת, אותה אני יודע גם בלי לדעת שאני צריך לעבוד את השם. בלי קשר כרגע לשאלה מה עוצמת המחוייבות להכיר טובה. זאת שאלה אחרת. אז אני צריך להניח א' שהיא קודמת לוגית, וב' אני צריך להניח שהיא מספיק חזקה כדי לבסס את המחוייבות לתורה. לדוגמה, התורה למשל במקרים מסוימים דורשת ממני למסור את הנפש. אני קשה לי להעלות בדעתי מחוייבות של הכרת הטוב שתגרום לי למסור את הנפש. זאת אומרת, השאלה האם, עכשיו אני מדבר כן על העוצמה, לא על הקדימה הלוגית. זאת אומרת השאלה האם העוצמה של המחוייבות שלי לערך של הכרת הטוב היא מספיק חזקה בשביל לבסס את אותן תוצאות שאני רוצה לבסס עליה. זאת אומרת, הערך שבו אני משתמש כדי לבסס את החובה לעבוד את השם צריך להיות כזה שלפחות בנסיבות מסוימות אני אהיה מוכן אפילו להיהרג בשבילו. וזאת טענה חזקה על הכרת הטוב. זאת אומרת, אני לא יודע, אני חושב שהרבה מאוד אנשים, כל אחד עונה על זה כמו שהוא עונה על זה. אני לא חושב שאפשר פה לקבוע מסמרות. אבל אני לא חושב שהרבה אנשים יאמרו שעל הכרת הטוב הם מוכנים למסור את הנפש. הכרת הטוב דבר טוב, מי שעשה לך טובה, אתה מחזיר לו טובה, אתה משבח אותו, אתה מחייך אליו יפה, אתה אומר לו תודה רבה, אבל להיהרג זה נשמע בכל זאת קצת קיצוני. אז לכן אני מביא את הבעיה הזאת, היא לא היחידה ואולי אפילו לא הקשה ביותר בהקשר של הכרת הטוב כבסיס לעבודת השם. אני אביא את זה כדי להדגים את הקושי המתודולוגי שיש כששואלים שאלה כזאת. הקושי הוא בעצם איפה לחפש את התשובה. האם יש לנו איזשהו ערך בכלל, עוד לפני השאלה אם אני מצליח לבסס עליו את החובה לעבוד את השם, האם יש איזשהו ערך עלי אדמות שהוא עם עוצמה כל כך חזקה וכמובן גם קודם לוגית, זאת אומרת קיים בלי קשר למחויבות לקדוש ברוך הוא ולתורה, כך שאני יכול לבסס עליו את המחוייבות לתורה ולהלכה? קשה לראות ערך כזה. אפילו נגיד בן אדם שמוסר את נפשו להגן על חברה או על מדינה בצבא ודברים מהסוג הזה, אז א' זה בדרך כלל מצבי ספק פיקוח נפש ולא וודאי. אדם לא הולך להיהרג בידיים אפילו לא במלחמה בדרך כלל. ודבר שני ששמה זה תוצאה של הסכם חברתי שאם לא נעשה את זה אז כולנו נמות. זאת אומרת, אז ממה נפשך, זאת אומרת זה לא להיהרג בשביל הערך, זה להיהרג בגלל שאנחנו נהרג גם ככה, גם אם לא נעשה את זה אנחנו נהרג. זאת אומרת קשה מאוד לחשוב, אני רק מנסה לחדד, לא אכפת לי כרגע להתווכח על העניינים האלה. אני מנסה לחדד את הקושי שיש בשאלה שאותה אני שואל. זאת אומרת איזה סוג תשובה בכלל יכול להיות, יכול לבוא בחשבון לפני שאני עוד מוצא את התשובה, איפה לחפש אותה. זאת אומרת איזה סוג ערך בכלל בא בחשבון? אני רוצה לנסות לעשות לעצמי רשימת תשובות ואז לבדוק אותן אחת אחרי השנייה ולראות מי מהן מצליחה להוות בסיס לעבודת השם ומי לא. אני לא יודע איך עושים את הרשימה הזאת. הרשימה הזאת זה פחות או יותר הקבוצה הריקה. אז באמת פעם היה פה דיון בישיבה על למה צריך ללמוד תורה. בטח היו עוד עשרת אלפים כאלה מאז, אני בטוח. בכל אופן אני טענתי בדיון הזה שהסיבה למה צריך ללמוד תורה זה כי צריך ללמוד תורה. זאת אומרת ככה. לכן צריך ללמוד תורה. וזאת מהסיבה הפשוטה שאני לא מצליח למצוא ערך שהוא יהיה גם קודם לוגית וגם יותר חזק כך שאני אוכל לבסס עליו לימוד תורה. לא מצליח להבחין בערך יותר יסודי. עוד פעם, הקדוש ברוך הוא יכול להיות שהוא כן, זה יכול להיות איזשהו בסיס לעניין הזה, אבל בהנחה שקודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא, והלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, אז יכול להיות שאפילו זה לא יועיל. והטענה היא שטוב שמה השאלה יותר הייתה לא למה ללמוד תורה, יש מצווה ללמוד תורה, צריך ללמוד תורה. השאלה היא מה זה מועיל, כן, במובן הזה הקדוש ברוך הוא לא יעזור לנו. זאת אומרת, למה זה מועיל? מה זה מקדם? איזה עניין זה? למה זה מוסיף? אז פה עוד פעם צריך לחפש משהו שהוא עצמו לא יצטרך הסבר. כן? משהו, זה מוסיף לערך, לא יודע, להגברת היקום פורקן פה בעולם. לא יודע מה. אז היקום פורקן הזה, כן, זה המילה הארמית לאיקס. מה שתציבו במקומו, זה לא משנה. היקום פורקן הזה אמור להיות קודם לוגי ויותר חזק מאשר החובה ללמוד תורה, כך שהוא יוכל לבסס אותה. אתם מבינים? שני התנאים האלה חייבים להתקיים. אני לא מצליח למצוא קבוצת ההצבה של המשתנה הזה, זאת אומרת אין, קבוצת ההצבה היא קבוצה ריקה. באמת חברה פה אני כבר לא זוכר, זה שיעור ד' או אלה שלמדו אצלי נפש החיים. שיעור ה'. שיעור ה'. למדו אצלי נפש החיים כאן, אז איתם קצת דיברנו על העניינים האלה. נפש החיים בשער ד' מדבר על לימוד תורה לשמה. מה זה לימוד תורה לשמה? אז הוא מביא שמה את הרא"ש בנדרים, שהרא"ש שמה אומר שלימוד תורה לשמה הכוונה לשם התורה. וזה נקרא לשמה. להבדיל מקיום מצוות שזה לשם השם. המצוות הם לא ערך לעצמם, הם אמצעי לעבודת השם. הם כביכול בשביל הקדוש ברוך הוא, בשביל למלא את הדרישות של הקדוש ברוך הוא מאיתנו. לימוד תורה הוא לא כזה. לימוד תורה אנחנו לומדים לשמה, הכוונה לשם התורה. אין משהו יותר יסודי שיכול לבסס את המחויבות שלנו ללמוד תורה. הוא לומד את זה מאיזה פסוק, איך זה הולך שמה. עשה דברים לשם פועלן, משהו כזה. ודבר בהם לשמן. הגמרא בנדרים מביאה את זה, ושמה הרא"ש אומר שהדברים, המצוות אתה עושה לשם פועלן, לשם הקדוש ברוך הוא שציווה עליהם. ודבר בהם, דבר זה לימוד תורה, זה לשמן, שאתה עושה לשם הדברים עצמם, לא לשם הקדוש ברוך הוא לשם פועלן. משמה הוא מוציא את זה. מה בעצם פשר העניין הזה? אנחנו יודעים שבמצוות יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה. המושג לשמה זה לא המושג של כוונה, זה מושגים אחרים. המושג לשמה מופיע בהקשרים הלכתיים אחרים. לדוגמה, מצה שמורה שצריך לשמור אותה לשם מצת מצווה, לכתוב גט לשם האישה המתגרשת, לשם שישה דברים הזבח נזבח, משנה בזבחים, כל מיני טווית ציצית ועוד, כל מיני דברים שצריכים להיעשות לשמה. המושג לשמה שם זה לא המושג כוונה מדין מצוות צריכות כוונה, זה מושג אחר. אנחנו לא מוצאים מחלוקת האם מצה צריכה שמירה לשמה וזה תלוי בשאלה אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה. וזאת מן הסיבה הפשוטה שלאפות מצה ולשמור מצה זאת בכלל לא מצווה. אז למה שזה יהיה קשור בכלל למצוות צריכות כוונה? רק יש דין במצה שיוצאים בה ידי חובה שתהיה שמורה. אין מצווה לשמור את המצה. מצה שהיא לא שמורה, יכול להיות שאנחנו לא יכולים לצאת בה ידי חובה, אבל זה לא דין שיש מצווה לשמור את המצה, או לטוות ציצית, גם סוכה לשם צל, לכתוב גט, זו מצווה רבה. אין מצווה לכתוב את הגט, אבל דין לשמה כן נדרש שם. זאת אומרת, דין לשמה הוא לא קשור לדין מצוות צריכות כוונה, גם מבחינת התכנים שלו הוא לא קשור. מבחינת התכנים מה זה מצוות צריכות כוונה? למאן דאמר שמצוות צריכות כוונה, אז למה צריך להתכוון? אתם יודעים? לצאת ידי חובה. נכון, לזה צריך להתכוון, גם בתפילה זה ככה. תפילה צריך להתכוון לצאת ידי חובה קודם כול, אחרי זה כל כוונות האר"י. אז במצוות צריכות כוונה פירושו לצאת ידי חובה לשם פועלן. לשמה זה לא בשביל לצאת ידי חובה, כמו שאמרתי קודם, כי אין חובה. אין חובה לטוות ציצית, אין חובה לבנות סוכה, אין חובות אז ודאי שאני לא צריך לצאת פה ידי חובה. אז מה זה כן המושג לשמה? אז זה דיברנו אז בשיעורים על הנפש החיים. הרמב"ם בהלכות עבודה זרה. כותב, זה מחלוקת בגמרא בסנהדרין בין אביי לרבא, מי שעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, האם הוא פטור או חייב. ולהלכה קיימא לן כרבא, שהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור. עכשיו הראשונים על המקום תמהים כמובן התמיהה המתבקשת, אז מתי כן חייבים? מתי שאני שונא את העבודה זרה? מתי שאני לא… מה עוד יש חוץ מאשר לעבוד עבודה זרה מאהבה או מיראה? מה לנו עבודה או פולחן גדול מזה? איזה עבודה זרה כן חייבים עליה? באמת רוב הראשונים לומדים, כמו שרש"י על המקום כותב ותוספות, שעבודה זרה מאהבה או מיראה הכוונה מאהבת אדם או מיראת אדם. זאת אומרת, אני עובד עבודה זרה בשביל מישהו, כי אני ירא ממנו או כי אני אוהב אותו ורוצה לעשות לו נחת, אז אני פטור. אם אני אוהב או ירא את הצלם עצמו, את האליל עצמו, אז אני ודאי חייב. זה הנחה פשוטה של הראשונים. אבל הרמב"ם כשהוא מביא את ההלכה הזאת, אם זה הפשט הפשוט בגמרא אז ברור לכם שהרמב"ם יכתוב הפוך, והרמב"ם כותב שהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה פטור עד שיקבל עליו באלוה. לא זוכר בדיוק את נוסח הדברים. זאת אומרת ברור שכשהוא תופס עבודה מאהבה ומיראה הוא לא מתכוון מאהבה ומיראת אדם, אלא מאהבה ומיראה של האליל עצמו, ואז אתה פטור. אז כמובן פה חוזרת ועולה השאלה, אז מתי אתה כן חייב? אם אתה עובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אז אתה פטור, אז מתי כן אתה חייב? מה זאת הפולחן העילאי הזה, המושלם הזה, שאז אתה חייב עליו? כמובן השאלה הזאת מעניינת גם לאידך גיסא, או לגיסא הראשון בעצם, לצד של עבודת השם. שעבודת השם מאהבה ומיראה, לפי אם נעשה את האנלוגיה הזאת, אז עבודת השם מאהבה ומיראה זה לא עבודת השם. אז מה כן? זה לא פולחן דתי, כן? זה לא עבודה של אל, כן? אז מה כן? נדמה לי ששמעתי פעם מאיזה חבר שהפירוש ברמב"ם הזה, הרמב"ם הרי מנגד בין עבודה זרה מאהבה ומיראה לבין עבודה זרה שקיבל עליו באלוה. מה פירוש קיבל עליו באלוה? במילים אחרות מה יש בעבודת האלוקים או האלוהים בצד השני מעבר לאהבה ויראה? אתם מבינים איך שכל זה קשור לשאלה שמטרידה אותנו כאן? זאת אומרת מה פשרה של המחויבות הזאת לעבודת השם? מה יש פה מעבר לאהבה ולייראה? אז כאן הביאו דוגמה, סיפור חסידי מפורסם. רבי לוי יצחק מברדיטשב ראה יהודי שיוצא מבית הכנסת באמצע עם התפילין ומתקן את היצול של העגלה שם ליד בית הכנסת וממשיך למלמל את התפילה שם תוך כדי התיקון. אז הוא אומר לקדוש ברוך הוא, תראה ריבונו של עולם, איזה עם של צדיקים, הם מתפללים בבית הכנסת, הם מתפללים ברחוב, הם מתפללים כשהם מתקנים עגלות, לא מפסיקים להתפלל היהודים האלה, כל הכבוד, באמת חברה עובדי השם אמיתיים. כששמעתי את הסיפור הזה פעם ראשונה נדתי בראשי מחמת חשש לשון הרע ולא הוספתי אף מילה נוספת. אבל עכשיו אני רוצה לעשות תשובה לעניין הזה. אני חושב שיש בסיפור הזה משהו מאוד עמוק. למה היהודי ההוא ממשיך למלמל? לא למה הוא יוצא לתקן, זה ברור. אבל למה הוא ממשיך למלמל? מה אתם אומרים? בשביל מה למלמל? מה הוא עושה צחוק? הרי הוא לא יוצא ידי חובה בין כה וכה, זבח רשעים תועבה. מה היה להמשיך למלמל שם? יש יהודי הלך לשאול… יהודי הלך לישון, כמעט נרדם כבר הרוס מהעייפות והוא נזכר שלא התפלל מעריב. תפילת ערבית רשות כידוע. מה הוא עושה? לפעמים הוא קם, מוריד איזה רגל מהמיטה, דוחף איזה יד לתוך הפיג'מה ככה, לא נעים להתפלל ככה בלי שום דבר, ומלמל את התפילה בדילוגים של אומר אחת ומכסה טפחיים וחוזר לו חזרה, עוצם את עיניו והולך לחפש סיפורים חדשים. למה הוא עושה את זה? הרי לא יצא ידי חובה תפילה, לא התכוון, הוא אפילו לא אמר, לא רק שלא התכוון. למה הוא עושה את זה? מה הוא טמבל? שירוויח לפחות את השינה, סתם בחור לא רציונלי. למה הוא עושה את זה? נשאל אתכם שאלה שלישית, רמז. יהודי הולך לבית הכנסת בבוקר, הוא ערני, הוא לא עייף, הוא לא מתקן עגלות, הוא עם תפילין עם הכל, הוא מתפלל שמונה עשרה בדבקות עצומה. למה הוא עושה את זה? כי הוא רוצה רפואה מהקדוש ברוך הוא? רפאנו השם ונרפא. הוא לא חולה. רוצה פרנסה? ברוך השם יש פרנסה בשפע. צריך להתפלל, נכון? הוא הולך כי צריך להתפלל, נכון? זאת הסיבה שהוא הולך. אותו אדם הסביר, אני מדבר על היהודי הארכיטיפ, כן? היהודי הפשוט, הרגיל, הפשוט או הלא פשוט, אני יודע, שהולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, מתפלל כמו שצריך, הוא לא חולם לא על רפואה, לא על פרנסה ולא על שום דבר. אולי הוא חולם על דברים אחרים תוך כדי התפילה אבל בטח לא על זה. אז למה הוא הולך? אתם מכירים את "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם השם נזכיר". יש כאלה שבשביל להגיע לארצות הברית צריכים רכב וסוסים ומטוסים, אנחנו בשם השם נזכיר. רק מתחילים שמונה עשרה אנחנו בארצות הברית. אז למה הוא עושה את זה? הוא עושה את זה כי יש חובה לעשות את זה, זה הכל. אז יש עכשיו כל מיני צדיקים שבאים ונוזפים בו, "אז יש איזה מצוות אנשים מלומדה והתפילה שלו לא שווה כלום והיה עדיף שלא יתפלל". והם, היה עדיף שלא יפתחו את הפה. אין לכם תפילה טובה מזאת. זאת תפילה של עובד השם אמיתי. עובד השם אמיתי זה אחד שלא צריך שום דבר, אבל הוא הולך להתפלל כי צריך להתפלל. והוא גם תפילות צריכות כוונה ומצוות צריכות כוונה ותפילות צריכות כוונה, הוא גם בכוונת המילים, גם כוונת לצאת ידי חובה, הוא רק לא צריך לא פרנסה והוא גם לא בא בשביל זה. הוא גם את הכוונות עושה בגלל שצריך. זה היהודי שהולך להתפלל בדרך כלל. אני לא יודע מה החוויה שלכם, כל אחד לחוד, אני את חטאיי אני מזכיר היום. רוב התפילות שלי הן ככה. אז מה, זה מצוות אנשים מלומדה? עדיף לא להתפלל ככה? יותר טוב לא להתפלל? אני חושב שלא. זאת תפילה שהיא איזו היא עבודה שבלב? זו היא תפילה. עבודת השם אמיתית זה כשאתה עושה את זה בגלל שכך צריך, כי צווית, לכן אתה עושה את זה. עכשיו, עד כאן ליבוביץ'. למה ליבוביץ' בכל זאת טועה? זה בדרך כלל ככה, הוא צודק עד מקום מסוים וטועה משם והלאה. בזה שהוא תמיד לוקח רעיון נכון צעד אחד רחוק מדי, כמעט תמיד. והרעיון הוא רעיון נכון, אבל ממנו לא יוצא שאין ערך לכוונות ולתפילות ולבקשות מהקדוש ברוך הוא ולרצונות ולמאוויים. זה לא יוצא מכאן. זו קומה ב', קומה ג', קומה ד', יש כל מיני קומות. הקומה הבסיסית של התפילה זה כיוון שצריך לצאת ידי חובת מצוות תפילה. לכן הולכים להתפלל. על גבי זה, כמובן, אם אתה יכול גם להתכוון ואם יש לך חוויות אז לבריאות, ואם אתה רוצה גם, אני לא יודע מה, בקשות ותפילות, רפואות וישועות וכל מיני דברים כאלה, ואין אף צדיק שייתן לך את זה במאה שקל, אז אתה הולך ואתה עושה את זה גם בתפילה, אז יש גם קומות נוספות. אבל זה קומה ב', קומה ג', קומה ד', זה לא קומה א'. אם זה קומה א', לא יצאת ידי חובת תפילה. וזה אני אומר לאותם אלה שאומרים שנוזפים ביהודי ההוא. אם הם מתפללים רק בגלל שהם צריכים ישועות ורפואות, הם לא יצאו מצוות תפילה. כי מצוות עשה ברמב"ם וכו', אבל לרמב"ן שחולק, לא לא, זו מצווה דרבנן. מצווה דרבנן זו לא מצווה? זו הגדרה אחרת, לא אותה מצוות עשה של עבודת השם, זה בכלל לא הנקודה. אבל יש מצווה דרבנן להתפלל. המצווה דאורייתא של הרמב"ם להתפלל, אם בכלל יש דבר כזה, ספר החינוך אומר שיש. חפצא של תפילה גם לפי הרמב"ם. בסדר, אם אתה מתפלל זה נקרא תפילה, יש לזה נפקא מינות, אבל זה לא מצוות תפילה. בסדר, אבל אתה שלוש תפילות בזמנים, בנוסחים וכולי, זה ודאי לא דאורייתא לפי הרמב"ן בטח ולפי הרמב"ם כנראה גם לא. לא ברור אבל כנראה שלא. אז מה בעצם זה אומר? יש אולי אביא עוד דוגמה. האגלי טל בהקדמה הוא אומר שיש כאלה טועים שחושבים שמי שלומד ונהנה מן הלימוד זה לימוד שלא לשמה. צריך לסבול, אחרת זה לא עבודת השם אמיתית, אתה חייב לסבול. אז הוא אומר אין לך טעות גדולה מזו. השמחה היא חלק ממצוות תלמוד תורה. ההנאה היא חלק ממצוות תלמוד תורה. איפה אנחנו יודעים את זה? כל בוקר אנחנו מברכים והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו. אנחנו כמובן לא, אני לא מניח שאנחנו מברכים ברכת התורה ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שלא נקיים את מצוות תלמוד תורה. אז ברור שהמצווה לא פוגמת, ההנאה לא פוגמת במצווה, זה ברור. הוא אומר יותר מזה, זה אפילו חלק מהמצווה. אבל יש המשך לאגלי טל שאותו פחות מכירים. שמי שלומד בגלל ההנאה באמת לא יצא ידי חובה. זה משהו אחר. מי שלומד והוא גם נהנה זה בסדר גמור, להפך, זאת המצווה היותר חשובה. אבל מי שלומד בגלל ההנאה, זאת אומרת שבלי ההנאה הוא לא היה לומד, הוא לא יצא ידי חובה. זה לא עבודת השם. כי מצוות צריכות כוונה, אתה צריך… טוב, השאלה אם… מה? הוא גמור, הוא תוקע לשיר. מה זאת אומרת שהוא לומד בשביל ליהנות ואז הוא מקיים? הוא יודע שזאת מצווה. מה, הוא לא יודע? זה כמו שאומר… בסדר. א' השאלה היא מה המשמעות של העניין. האם על מנת שיחיה בני ובלי שיחיה בני אני לא הייתי נותן, יש פה אני שצריך ולא הייתי נותן לו בלי שיחיה בני? זאת שאלה אחרת לגמרי כי מצוות צדקה כשהעני נמצא לפני זה מצווה חיובית, כשהוא לא נמצא לפניי זאת מצווה קיומית. מצווה קיומית לא צריך בכלל לצאת ידי חובה. אין חובה. וכשיש חובה אז אם תיתן את זה בשביל שיחיה בני ובלי זה לא היית נותן לא יצאת ידי חובה. גם את צדקה לא. חוץ מזה שיש דעות שזה רק לגבי מצוות צדקה ולא לגבי כל המצוות, שצדקה זה כמו קורבן, זה פרשייה אחרת כבר. השאלה אם זה עיקרון כללי או שזה רק לגבי צדקה. מה? הדוגמאות הן של לשמה, בן אדם נהנה מזה, זה לא… לא, אני אולי אחזור רגע לנקודה הזאת, אתה צודק. אמת לשמה וכוונה זה כמו שאמרתי קודם זה שני מושגים. כשאני אומר שאתה עושה את זה לא לשמה הכוונה אתה לא עבדת את השם. בוא נגיד לגבי היציאה ידי חובה זה כבר פרשייה קצת שונה, ואולי נדבר עליה באחת הפעמים הבאות. אתה צודק, מקבל את ההערה הזאת. אז בעצם, למה אותו יהודי שתיקן את היצול ממשיך למלמל? למה אותו אחד ששכח להתפלל ערבית ממלמל והוא לא יצא ידי חובה בכלל? למה הוא עושה את זה? בגלל תחושת המחויבות הפשוטה שצריך לעשות את זה כי כך כתוב שצריך לעשות. יש חובה הלכתית לעשות את זה, בגלל זה הוא עושה את זה. עכשיו זה נכון, הוא לא יצא ידי חובה, הוא לא זה, אבל הוא מנסה, ליבו נוקפו, בכל זאת חייבים ופה ושם. בעצם יש פה ביטוי לאיזושהי מוטיבציה אמיתית לעבודת השם. זה לא אומר שהוא יצא ידי חובה תפילה, זאת שאלה אחרת כבר. אבל יש פה ביטוי, זה ההבדל בין לשמה לבין מצוות צריכות כוונה אולי בחלקו. אבל יש פה ביטוי למוטיבציה אמיתית לעבודת השם, זה לא חיפוף, זה לא מצוות אנשים מלומדה, ההפך, זאת עבודת השם במדרגה כמעט הכי גבוהה. לא הכי גבוהה. עבודת השם הכי יסודית, נקרא לזה כך. כך צריך לעבוד את השם, כי יש קודם כל יש מחויבות, גם אם אני לא צריך פרנסה ולא בריאות ולא שום דבר, אני צריך ללכת להתפלל, יש מצווה להתפלל. גם אם בני חי ברוך השם הכל בסדר הוא בריא ושלם, אני צריך לתת צדקה בנסיבות שצריך. זאת אומרת אני צריך לעשות את הדברים האלה קודם כל בגלל שהצטוותי. ויש מחויבות לציית לציווי. אחרי זה כל התועלות שיכולות לצאת מזה, לא רק תועלות במובן הנמוך, גם תועלות במובן הגבוה. אז אם אני חוזר עכשיו לרמב"ם של עבודת השם לשמה, או עבודה זרה לשמה, אז מה הכוונה שקיבלו באלוה? להבדיל מאהבה ויראה, מי שעובד את האליל מאהבה או מיראה פטור. למה הוא פטור? תגידו, אם שוטר בא אליי ואומר לי תשמע, תיסע במהירות המותרת אם לא אני אתן לך קנס. אז אני נוסע במהירות המותרת. זה עבודה זרה, לא? מיראה. אני מפחד שהוא יעניש אותי, וכיוון שכך אני עושה את מה שהוא אומר. זה לא עבודה זרה מיראה? או סתם לשמור על החוק, זה לא עבודה זרה מיראה? יש כאלה שרוצים לומר שכן. אולי עבודה זרה מאהבה לפעמים אפילו. למה זה לא עבודה זרה? כי אין פה קבלה באלוה. לא, לא צריך מעשה של עבודה זרה. ארבעת הפעולות של הפולחן, בהם אתה חייב אפילו אם אתה לא מתכוון לעבוד עבודה זרה, או גם אם זה לא עבודתה. אז בארבעת העבודות אתה חייב, אבל במקום שזאת עבודתה, אתה לא צריך את ארבעת העבודות. מה שמוגדר את עבודתה, זאת עבודה זרה. אז למה לא? כי אין פה קבלה באלוה. מה זה קבלה באלוה? הרמב"ם הרי מנגד את קבלה באלוה מול עבודה מאהבה ומיראה. עבודה מאהבה ויראה זה אני עושה משהו כי אני אוהב אותו, אני עושה משהו כי אני ירא ממנו. זה שוטר, זה לא עבודה זרה. עבודה זרה פירושו אני עושה כי הוא אומר. זה נקרא עבודה זרה. קיבלתי אותו עליי באלוה. אני לא אוהב אותו, לא שונא אותו, לא ירא ממנו ולא שום דבר. מה שהוא אומר אני עושה, וזה הכל. בלי תלות בכלל בשאלה האם אני אוהב, ירא, מפחד, רוצה רפואות, מפחד מישועות, מה שאתם לא רוצים, זה לא חשוב בכלל. מה שהוא אומר אני עושה. המחויבות הבלתי מותנית הזאת, זה פולחן דתי. אם הוא פונה כלפי אליל, זאת עבודה זרה. אם הוא פונה כלפי הקדוש ברוך הוא, זאת עבודת ה'. אם זה לא קיים, אין קבלה באלוה אלא זה רק מאהבה או מיראה, אז כמו שזה לא עבודה זרה זה גם לא עבודת ה'. לעבודת ה' מאהבה או מיראה בלי המחויבות הבלתי מותנית, שאם יום אחד אני אתעורר על צד שמאל, לא אוהב אותו, לא ירא ממנו ולא שום דבר, ועדיין אני ממשיך בגלל המחויבות. אם זה לא קיים כל האהבה והיראה הזאת שווים כקדחת. אהבה ויראה זה קומה ב' וג', לא קומה א'. אם אין את קומה א', קומה ב' וג' עומדים באוויר, אין להם שום משמעות. אתה עובד את עצמך, לא את הקדוש ברוך הוא. אז זה בדיוק מה שאמרתי קודם, הטעות של ליבוביץ'. מצד אחד הוא צודק שחייבת להיות קומה א', מצד שני זה לא אומר שלא צריכות להיות קומה ב' וג'. זה לא אומר, זה רק אומר שב' וג' לא יכולים להיות א'. הם צריכים לבוא אחר כך, לא במקום. האהבה והיראה וכל הדברים הגדולים שיכולים להתלוות לתפילה, יכולים לבוא אחרי המחויבות. קודם כל יש מחויבות, וכך זה לגבי כל דבר. זה בעצם המושג של לשמה. ראינו קודם המושג של לשמה לעבוד, ללמוד תורה ולדבר בהן לשמן. לומדים תורה לשמה. מה זה לשמה? אומר הרא"ש לשם התורה. מה זאת אומרת לשם התורה? אני לומד תורה לשם התורה. אני לומד תורה ככה, נכון? זה בעצם מה שהוא אומר לנו. אין לי סיבה יותר טובה מאשר התורה עצמה. וזהו, זאת הסיבה הכי בסיסית. אין סיבה יותר יסודית שהיא מסבירה לי למה אני לומד תורה. אני לומד תורה בשביל התורה, בשביל ללמוד תורה. מה זה בעצם אומר? זה המשמעות של המושג לשמה. משמעות המושג לשמה פירושו אני עושה את זה לשם הדבר הזה ולא שהדבר הזה הוא אמצעי למשהו אחר. לשם הדבר הזה, לשמו אני עושה את זה, לא, זה לא, הוא מטרה, הוא לא אמצעי. הוא לא אמצעי למשהו אחר. כשיש דברים שאותם אני יכול לנמק באמצעות עקרונות יותר יסודיים, אז זה סימן שהם אמצעיים, הם לא מטרות. נכון? אם עבודת ה' הייתה מטעם הכרת הטוב, אז ברור שכל עבודת ה' היא רק אמצעי כדי לקיים את הערך של הכרת הטוב. אבל היא לא. עבודת ה' היא לא אמצעי, היא מטרה. היא ערך שעומד לעצמו. ערך זה דבר שהוא מטרה ולא אמצעי. זה מה שנקרא ערך. אז כיוון שכך, כמו שללימוד תורה אני לא יכול למצוא סיבה קודמת שתבסס לי את המחויבות או את למה ללמוד תורה, המחויבות אולי לא, אבל את התועלת שבלימוד תורה, לימוד תורה התועלת היא זה שאני יודע תורה, שלמדתי תורה. למה זה כך? כי אין משהו, עם זה פתחתי, אין ערך יותר יסודי הן ברמה הלוגית שהוא גם קודם לוגית וגם יותר. חזק, שעליו אני יכול לבסס את החובה ללמוד תורה. זאת החובה הכי בסיסית שיש. וכיוון שכך, אז אני לא צריך לחפש גם משהו שיבסס אותה. כי הרי כל תהליך של ביסוס תמיד ייעצר איפשהו. שואלים אותי: תגיד למה אתה עושה איקס? בגלל וואי. ולמה אתה עושה את וואי? בגלל זי. ולמה אתה עושה את זי? מתישהו זה ייעצר, נכון? ואז מה? אז את זי אין סיבה למה אני עושה, אז זה שרירותי, נכון? אז אם זה שרירותי, אז מה זה עוזר לי שבגלל זה אני עושה את וואי? אז גם וואי שרירותי. הרי זי הוא שרירותי, אז מה אכפת לי שאת וואי אני עושה בגללו? אז גם וואי שרירותי, אז כל הנמקות לא שוות כלום. אלא מאי? זי הוא לא שרירותי. זי הוא כל כך ברור ומובן מאליו שלא צריך נימוק כדי להסביר למה אני מחויב אליו. כמו בגיאומטריה, כן? האקסיומות הם, אין להם הוכחה, נכון? מהאקסיומות אנחנו גוזרים משפטים נגזרים, תאורמות, תזות, נכון? עכשיו את התזות האלה אנחנו מוכיחים על סמך האקסיומות. בסדר, אבל לאקסיומות אין להם הוכחה, מה הטעם לכל ההוכחות האלה? אקסיומות הם שרירותיות, נכון? אין להם הוכחה. אז מה זה עוזר שיש לי הוכחה למשפט שסכום הזוויות במשולש מאה שמונים מעלות? הוכחה כזאת זה בסך הכל רדוקציה של המשפט הזה לאקסיומות. אם האקסיומות הם שרירותיות, ולכן גם זה שרירותי, אז מה זה עוזר? פעם שאלתי תלמידי תיכון מה יותר נכון: המשפט שסכום הזוויות במשולש מאה שמונים מעלות או המשפט שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד? המשפט הראשון יש הוכחה, על השני אין, הוא אקסיומה. לכאורה הראשון יותר נכון, לא? מה אתם אומרים? ברור שלא, נכון? לא יכול להיות שהתוצאה תהיה יותר נכונה מההנחה. ואם ההנחה היא שרירותית, אז גם אם התוצאה מוכחת על בסיסה, אז גם התוצאה היא שרירותית. זאת אומרת שאם אנחנו לא מקבלים את האמיתות של ההנחות, אז כל המבנה כולו הוא חסר משמעות. כולו שרירותי. לא עוזר כל ההוכחות באמצע, ההוכחות רק מחברות לי משפט אם זה אז זה, ואם זה אז זה. אבל אם הראשון אני לא יודע שהוא נכון, אז כל השאר שרירותיים באותה מידה. אותו דבר גם בתחום הערכים. בתחום הערכים גם יש ביסוס. יש ערכים יסודיים ומהם אני גוזר ערכים משניים או התנהגויות נגזרות. אם את הערכים עצמם אני לא יודע לבסס כי הם הערכים היסודיים ביותר, אז אם אני אחשוב שהם שרירותיים, אז כל ההתנהגות שלי בעולם היא שרירותית, כי היא מתבססת על סמך הערכים. אלא מאי? מי שחושב שזה לא שרירותי. מי שחושב שכן, אז עצרנו כאן. ומי שחושב שזה לא שרירותי הכל, אז כנראה שהוא חושב שיש דברים שאמנם לא מנומקים אבל בכל זאת הם נכונים. ערכים זה דבר שהוא לא שרירותי למרות שאין לנו הנמקה עבורו. ועל הדבר הכי בסיסי שממנו והלאה אני מתחיל את שרשרת ההנמקות שלי, לו עצמו לעולם לא תהיה לי הנמקה, נכון? בהגדרה. כי אם הייתה לי עבורו הנמקה, אז ההוא היה הדבר הבסיסי ולא זה. זאת אומרת הדבר הבסיסי, כך הוא מוגדר, זה אותו דבר שאליו כבר אין לי הנמקות. אבל זה לא אומר שהוא לא נכון, להיפך, זה אומר שהוא כל כך נכון ומובן מאליו שאני מקבל אותו גם בלי הנמקות, גם בלי הוכחות. אז כששואלים אותי נגיד למה ללמוד תורה או למה לעבוד את השם, השאלה הזאת מניחה שיש איזהשהו ערך יותר יסודי שהוא מובן מאליו, יותר חזק וגם קודם לוגית, והוא יוכל לבסס את החובה ללמוד תורה או את החובה לעבוד את השם. ולמה הוא נכון? זה לא צריך נימוק כי הוא מובן מאליו. אז מבחינתי זה מובן מאליו, לימוד תורה או עבודת השם זה המובן מאליו, אז אני לא מחפש דברים יותר יסודיים. ונדמה לי שקשה יהיה למצוא דברים יותר יסודיים. ושוב, אני לא אומר שככה כולם אמורים לעשות, כל אחד צריך לבדוק את מערכת הערכים שלו, אומר לכם מה אני חושב. אבל מי שמבסס את זה על הכרת הטוב, אז שיבדוק את עצמו שוב אם הוא באמת חושב שכתוצאה מזה הוא גם מוכן למסור נפש. או שהוא לא מוכן למסור נפש או שזה לא באמת הבסיס הכרת הטוב, זאת אומרת צריך לבדוק את עצמך עוד פעם. זאת אומרת שבעצם המסקנה היא, כשיש איזושהי מערכת ערכים יסודית, עצם השאלה למה אנחנו עושים אותה היא שאלה שמבוססת על טעות. היא שאלה שמבוססת על זה שזאת לא מערכת ערכים יסודית אלא יש משהו עוד יותר יסודי שהוא יכול לבסס את הערכים האלה. עכשיו, בעבודת השם נדמה לי, שאני מניח שרבים מכם יקבלו את זה, אין משהו יותר יסודי מאשר החובה לעבוד את השם. להיפך, בגלל שאני עובד את השם, אז אני מחוייב למידות ולהכרת הטוב ולכל מיני דברים כאלה, לאו דווקא מצוות, דיברנו על זה היום בשיעור, אבל לא משנה, מתוך ה… מהמחויבות לעבודת השם, לאו דווקא למצוות במובן הפורמלי. אז זה אני חושב, שמה קל להבין את זה. מה עם לימוד תורה? אז בלימוד תורה נדמה לי המצב הוא דומה, אולי בתוך המערכת. מה זאת אומרת? לימוד תורה הוא ערך מאוד יסודי שאי אפשר להעמיד אותו על שום ערך אחר, כאשר אני מדבר על החלקים בלימוד תורה שהם לא מחויבים. יש חלק שהוא מצוות תלמוד תורה, מצווה ככל מצווה אחרת, מצוות צריכות כוונה, עם כל הכללים של מצוות. לשם פועלם ולאו דווקא לשמה, אבל זה קריאת שמע בוקר וערב, נכון? זה יוצאים ידי חובה. פרק אחד בבוקר, פרק אחד בערב, וזה בסדר גמור, לפחות לחלק מהראשונים. גמרא בפשטות, גמרא בנדרים דף ח'. אז קריאת שמע בוקר וערב זה מספיק מבחינת לצאת ידי חובה. אז למה לומדים את כל השאר? אז זה הר"ן כנגד הראש. הראש אומר זו המחויבות היחידה. הר"ן אומר בגלל ושיננתם, וגם זה הוא אומר שזה רק מדרבנן, וכיוון שכך שבועה חלה על זה, זאת אומרת זה משהו חלש יותר. צריך להבין גם על מה הוא מבוסס. אבל נעזוב, נלך כרגע עם הראש. אז למה צריך ללמוד? צריך ללמוד כי צריך ללמוד. זה המושג לשמה. לימוד תורה לשמה זה לא קריאת שמע בוקר וערב. לימוד תורה לשמה זה אותה תורה שלא צריך ללמוד. אז למה לומדים? מה זאת אומרת למה לומדים? תשאל אותי למה צריך להכיר טובה? אני מבין את השאלה. למה לא יודע מה, למה לכבד הורים? שאלה נפלאה. אבל למה ללמוד תורה זה הדבר הכי בסיסי שיש, אני לא יודע איזה סיבה עוד אני יכול לתת לעניין הזה. זה הערך הכי בסיסי שיש בעיניי, אני אומר עוד פעם, כל אחד שיבדוק את עצמו. וכיוון שכך, אין שאלה למה ללמוד מעבר לקריאת שמע בוקר וערב. נכון. מן הנמנע. אז איך מחנכים ילד ללמוד תורה? אני חושב שבסופו של דבר, כשבן אדם חופר בתוך עצמו הוא מוצא את זה. למרות שהוא לא תמיד מודע לזה, הרבה אנשים שואלים את עצמם למה ללמוד תורה, למה לעבוד את השם, השאלות האלה שאני התעסקתי איתם כאן. ואחרי שאתה אומר להם את הדבר הזה, הם בעצם מגלים שגם הם חושבים כך. אם לא, אז אני לא יודע מה להגיד להם. זאת אומרת, אז אין לי מה להגיד, זה לא משהו שאני יכול להעביר אותו. אבל היתרון בדבר הזה שלפחות לחשוף את האנשים לאופציה הזאת, כי ברגע שחשפת את האנשים לאופציה הזאת הם, חלקם לפחות, יגלו שגם הם שם. ואז הם לא יתבלבלו עם כל מיני שאלות מבלבלות. זה הכל, זאת אומרת, זה רק מזורזין אל מזורזין, זאת אומרת, זה רק מי שמוצא את זה בתוכו מוצא ומי שלא לא. ולכן באמת הדרך לחנך היא באיזשהו מובן אולי לא, אולי לדקלם את הדבר הזה, אתה לא יודע, לא יכול לשכנע, אבל אתה יכול להעביר את זה עוד ועוד ועוד עד שזה נכנס. יש כאלה שיגידו עוד פעם שזה בסך הכל שטיפת מוח. אני חושב שזה לא שטיפת מוח, הרבה מאוד דברים שמדקלמים לי אני מוכן, אני יכול בכל זאת לדחות אותם ולא לקבל אותם, לפחות בהרבה מקרים. אני חושב שזה מגלה משהו שגם נמצא בו ולכן זה לא רק שטיפת מוח, כך נדמה לי. יגידו שגם זה תוצאה של שטיפת המוח שלי עד הסוף. אז לכן נדמה לי שהתשובה לשאלה למה לקיים מצוות, למה לעבוד את השם, היא תשובה נפלאה. ככה. זה התשובה הכי טובה שיש. כי אם הייתה תשובה אחרת זה אומר שיש לי ערך עוד יותר יסודי וזה לא הערך הכי יסודי שלי. נדמה לי שעבודת השם אמורה להיות הערך הכי בסיסי. זה מה שנקרא קבלה באלוה. מה שהרמב"ם מדבר בצד של עבודה זרה, בצד של עבודת השם, קבלה באלוה. מה זה קבלה באלוה? שמה שהוא אומר אני עושה. לא בגלל שאני אוהב אותו, לא בגלל שאני ירא ממנו, לא בגלל שום דבר, אלא בגלל איזושהי תחושה מובנת מאליה שמה שהוא אומר אני חייב לעשות. יש איזושהי מחויבות שלא מותנית בכלום, אין לה הסברים. אם היה לה הסברים היא הייתה מותנית במשהו. כל אהבה שתלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה כן מדבר על עבודת השם מאהבה וקושר אותה לעבודת השם לשמה. שם הוא כן מחבר את הדברים. אבל נדמה לי שהוא מדבר על שני סוגי אהבה שונים. אהבה עילאה שהוא מדבר עליה שם, זה מה שאני מדבר כאן. המחויבות, הקשר הבלתי מותנה הזה לקדוש ברוך הוא. לפעמים זה נקרא גם עבודת השם מאהבה. אבל זה לא מה שקרוי מאהבה או מיראה בהלכות עבודה זרה. זה אהבה במובן ה… נקרא לו האינטרסנטי, אינטרסנטי באיזשהו מובן רחב יותר, לא להרוויח דווקא, אבל עדיין שיש לי איזושהי מגמה מחוץ לדבר עצמו, שהוא אמצעי, הוא לא מטרה. אולי הערה אחרונה, כי אני כבר לא אספיק להיכנס ממש לעניין הזה. דיברתי על הכרת טובה של בעל חובות הלבבות. הרב עמיטל שואל באיזה מאמר שלו, הוא קורא לזה אף על פי שמיצר וממר לי. יש בספר על השואה של הרב עמיטל, איך קוראים לזה… כן, עולם בנוי וחרב ובנוי, כן. זה מופיע גם שם, זה גם בעלון שבות. אז הוא שואל שמה, איך יכול יהודי שעבר את תאי הגזים וכולי יכול להכיר טובה לקדוש ברוך הוא, לעבוד את השם מתוך הכרת טובה? מביא אחרי זה את הגמרא ביומא בדף ס"ט, אמר רבי יהושע בן לוי, למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: האל הגדול הגיבור והנורא. אתא ירמיהו ואמר: נכרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אז הוא השמיט את נורא. אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפיים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן, היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? איך עקרו תקנה שתיקן משה רבנו? ידוע המחלוקת ראשונים אם תקנה שתיקן משה רבנו זה דאורייתא או דרבנן. אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעים בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. אסור לשקר. מה זאת אומרת? איך אנחנו יכולים לעקור? אז מה אני אעשה, אני אשקר? אני לא יכול לשקר, לכן משמיטים. ואז הוא אומר, אז אי אפשר לשקר. החובות הלבבות אומר שצריך לעבוד מתוך הכרת הטוב, אבל הוא לא יכול. לא יכול. לא צריך אגב את השואה בשביל זה. יש הרבה שאלות הרבה יותר טובות גם בלי השואה על הכרת הטוב כסיבה לעבוד את השם. כל הצרות שהקדוש ברוך הוא חילץ אותי מהן, הוא גם עשה אותן. אז על מה אני בדיוק אמור להודות לו? מה? עצם קיומך? עצם קיומי מי אמר שהוא טוב? נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. אבל זה הכרת הטוב. על מה הכרת הטוב? זה שעשה לי רע? נמנו וגמרו. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ימשמש במעשיו. נוח? נוח. טוב, זה כבר שאלה אחרת. בסדר, לא משנה, אז נדבר על אותו אחד שבשבילו נוח לו שלא נברא, בסדר? לא חשוב כרגע אם זה כולם. שאלה מה זה הנוח הזה, זה שאלה אחרת. נח איש צדיק תמים. אז מה? אז הרב עמיטל הוא רוצה לטעון שעבודת השם חייבת להיות בנויה על אמת, ולכן אי אפשר הכרת הטוב, בענייננו אי אפשר לבסס את עבודת השם שלנו על יסוד של הכרת הטוב, כך אומר הרב עמיטל שם. ואז הוא מביא חובות הלבבות אחר, בקטע אחר של חובות הלבבות, והוא אומר: כמו שאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואמר: אלוהי, הרעבתני ועירום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגודלך הוריתני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך. דומה למה שאמר: הן יקטלני לו איחל ב-ו'. ולעניין הזה רמז החכם באומרו: צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ואמרו חז"ל על דרך הדרש: אף על פי שמיצר ומימר לי, דודי בין שדי ילין. זאת אומרת, הכוונה אף על פי שמיצר ומימר לי, בכל זאת. אז זה מן תשובה כזאת. החלטת בהתחלה שהכרת הטוב זה הסיבה למה אתה עובד את השם. אז הנה, פה אנחנו נבחנים. עכשיו אין סיבה להכיר טובה. מה עכשיו? גמרנו עם עבודת השם, להתראות, נלך לים? לא, עכשיו הוא פתאום מגלה משהו חדש. תם שני דינים לשפחה חרופה? עכשיו הוא מגלה פתאום איזה שהוא דין שהתחבא גם במצב שכן היה לך הכרת הטוב. מה? אז הוא קורא לזה מתוך האמונה, לעבוד את השם מתוך אמונה. לא כל כך מבין את המונח הזה. מה זה מתוך אמונה? אמונה זה סוג של אינפורמציה, אני מאמין בקדוש ברוך הוא, אני יודע שהוא קיים. אז מה? אני יודע שהוא קיים, אבל מי אמר שאני צריך לעבוד אותו? אבל הוא מתכוון לומר הוא מתכוון כנראה למשהו שאני עובד אותו ככה, לא בגלל איזה שהיא סיבה אחרת. נו, אז עזוב, אז גם כשיש לך כבר הכרת הטוב אתה לא עובד אותו מתוך הכרת הטוב. הנה אתה רואה שבהעדר הכרת הטוב אתה ממשיך. אז גם שיש הכרת הטוב זה לא בגלל זה. אז דל מהכא הכרת הטוב. מה קשור להכרת הטוב בכלל? אז כאן אני אגיד רק משפט אחד וכאן אני אעצור כי אני חייב כבר לרוץ הלאה. יש שני סוגי הכרת הטוב. יש הכרת הטוב פילוסופית ויש הכרת הטוב מוסרית. הכרת הטוב מוסרית זה הכרת הטוב כלפי מי שגמל לי טובה. אז יש איזה שהיא מחויבות להכיר לו טובה. תסתכלו ביצחק ירנן, גם על זה הזכרתי כמה פעמים פה בישיבה. איפה זה? בראש השנה מאמר ג', פחד יצחק ראש השנה מאמר ג'. שמה תראו השלכה מעניינת של העניין הזה של תפיסת הכרת הטוב כמשהו פילוסופי, לא מוסרי. אז הכרת הטוב מוסרית זה מישהו שגמל לי טובה, אז אני אמור להשיב לו טובה. הכרת הטוב פילוסופית זה אם יש מישהו שאני קיים מכוחו, נוצרת אוטומטית מחויבות שלי כלפיו. בלי קשר או עשו לי עוול, או סתם לקחו אותי מהם בגיל אפס והם לא עשו לי שום דבר, אז למה אני חייב להם בכלל משהו? לקחו בעל כורחם, לא משנה, לא בגלל שהם הזניחו אותי או משהו. אבל עדיין הם לא עשו לי כלום. אז מה, האם באמת אני לא מחויב להם שום דבר במצב כזה? אני חושב שעדיין יש שם איזושהי מחויבות מסוימת, והיא נובעת מזה שיש עיקרון פילוסופי של הכרת הטוב. מי שאתה בא מכוחו אתה מחויב לו. עכשיו את זה לבסס כמובן קשה לבסס את זה, אבל הדרך היחידה זה לעשות מה שאמרתי קודם איך שאני עושה, פשוט להראות שאינטואיציות כאלה קיימות אצלנו, גם ביחס להורים וגם ברובדים משפטיים. אתם יודעים יש סוגיה משפטית מאוד מעניינת שנקראת הולדה בעוולה. מה זה הולדה בעוולה? ילד תובע את ההורים שלו על זה שהם לא עשו הפלה. כי הוא נולד חולה מאוד, פגום, ויש לו חיים אומללים. אז הוא תובע את ההורים שלו על זה שהם לא עשו הפלה. האם הוא יכול לתבוע אותם? התפיסות המקובלות היום בעולם המשפט זה שהוא לא יכול לתבוע אותם. רוב התפיסות המקובלות בעולם המשפט הוא לא יכול לתבוע אותם. עכשיו אנשים מסתובבים סביב עצמם, לא יודעים להסביר את זה, אבל כולם איכשהו בסוף, כן, אבל הרי ברור שאי אפשר לתבוע את ההורים וזהו. לא מצליחים לנסח לעצמם משהו שנמצא בהם. עכשיו יש לזה כל מיני הסברים, אפשר להציע את זה בכמה גוונים. אבל גוון אחד נדמה לי שעומד מאחורי הדברים ואני לא יכול יותר להיכנס לזה, זה העובדה שאני מחויב להם בגלל עצם העובדה שהם הביאו אותי. אני לא יכול לתבוע מישהו על זה שאני קיים. מה אני רוצה? שאני לא אהיה קיים? אם אני לא אהיה קיים, לא יהיה תובע. זאת אומרת זה רק אינדיקציה, זה לא כשלעצמו לא מספיק. אבל אני אומר זה גם אינדיקציה לזה שיש איזושהי אינטואיציה אצלנו, שאם אני בא מכוחו של מישהו אני מחויב לו. אם אני חייב לו את כל קיומי, אז אני מחויב לו. נדמה לי שזאת כאן מתחברת הכרת הטוב עם הככה שאמרתי קודם. קודם אמרתי למה עובדים את השם ככה? חובות הלבבות אמר בגלל הכרת הטוב. פתאום הרב עמיטל אומר כן, עבדתי הכרת הטוב עד השואה, אחרי השואה נגמר לי. נו אז למה לא הפסקת לעבוד? כיוון שגם לפני השואה לא עבדת בגלל הכרת הטוב. היה נדמה לך שעבדת בגלל הכרת הטוב. אלא מה? אפשר לקרוא לזה הכרת הטוב, כי זה נדמה לי השורש גם של הכרת הטוב המוסרית. כיוון שגם מי שהטיב איתי, גם אם הוא לא יצר אותי, הוא הטיב איתי, יש אצלי משהו משלו. יש אצלי משהו שבא ממנו, ולכן גם הכרת הטוב המוסרית בעצם יסודה בהכרת הטוב הפילוסופית. היא הדבר היסודי יותר. וזה בעצם הבסיס, וזה הככה שדיברתי עליו קודם, ולכן עובדים את השם, ולכן אני עובד את השם. טוב.