יומא פרק 8 שיעור 9

[Speaker B] נבדיל מאלול, אלול הוא קצר.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני לא הדפסתי היום אז אני אשתמש בכלי המשחית הזה. היינו בסוגיית חיוב נשים, ואמרתי שאני עוד צריך להספיק לגמור את חיוב נשים שזה קשור לנשים כשיש לאו ועשה באותו עניין, ולעבור לקטנים, זה בעצם מה שאני רוצה לעשות היום. אז אני מתחיל בסוגיית הנשים, מה שנקרא ליידיס פירסט. אוקיי, אז ראינו בעצם שהגמרא בסוכה מדברת על חיוב נשים גם ביום כיפור, האזרח אזרח האזרח ביום כיפור ובסוכה, לא לחזור לעניינים האלה שוב. בכל מקרה יש שם איזה הווא אמינא בגלל שביום כיפור יש לאו ונשים הוקשו לעניין עונשין שבתורה, לכן בעצם היינו חושבים, אנחנו לומדים משם שנשים חייבות. דיברנו על זה שלכאורה מדובר פה על עונש ולאו דווקא על לאו, כי לגבי הלאו לא ברור עד כמה באמת יש. הרמב"ם אומר שיש אבל זה לא כתוב בפירוש, והעונש של הכרת בעצם נאמר על הלאו ולא על העשה. אוקיי, אז יש פה באמת שאלה איך להתייחס לחיוב הזה של נשים ביום כיפור, וגם אם הן מתחייבות בלאו אחרי שכבר הגענו למסקנה שיש לאו, לאותן שיטות שיש לאו, ואמרתי שיש ראשונים שלא מונים פה לאו, אז עדיין השאלה אם הן חייבות בעשה. לפי הראשונים שיש רק עשה אז בכלל זאת שאלה למה נשים חייבות ביום כיפור, אבל לשיטתם כנראה שמה שהוקשו נשים לגברים לכל עונשין שבתורה מדבר כנראה גם על עונש שניתן על עשה. במקרה הזה לשיטתם הרי הכרת ניתן על העשה כי אין לאו, ואז יכול להיות שזה בסדר. אבל לשיטת הרמב"ם שיש פה גם לאו וגם עשה, והעונש הכרת ניתן על הלאו, רק בפסח ובמילה זה ניתן על העשה. אז אם זה ככה, אז בשלמא שנשים חייבות בלאו, אבל מה עם העשה? האם מהעשה נשים פטורות? מה תהיה הנפקא מינה? אני יודע מה, למשל לגבי עשה דוחה לא תעשה. תלוי גם איזה עשה, כי יש פה לאו שיש בו כרת וזה בדרך כלל לא נדחה. באופן עקרוני קיומו של עשה יכול להשליך על מצבים שבהם יש עשה נגד הלאו. כי אם יחד עם הלאו יש גם עשה, אז עשה אינו דוחה לא תעשה ועשה. אבל אם הלא תעשה עומד לבדו בלי העשה, אז העשה ידחה אותו. עוד רגע נראה את זה קצת יותר. ההנחה שעולה לכאורה מהגמרא זה שאם נשים חייבות בלאו בגלל שהוקשו נשים לגברים לכל עונשין שבתורה, אז ודאי שהן חייבות גם בעשה. הגמרא לא מעלה אפשרות בכלל שצריך את הילפותא של האזרח ללמד שנשים חייבות ביום כיפור בעשה, בלאו הן חייבות בגלל שהן הוקשו לגברים לכל עונשין שבתורה, אבל את הלימוד מהאזרח צריך בשביל העשה. לא, לגמרא ברור שעשה ולאו הולכים ביחד. שאלה למה.

[Speaker D] תענית, כן, עכשיו כשדיברנו על זה, מה סיבת הצום ביום כיפור? אם סיבת הצום היא כפרה, אז נשים הרי בנות כפרה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, מקבל את ההערה, נגיע לזה עוד מעט. כן, מקבל את ההערה, אבל צריך להבין שזה שיקול לא טריוויאלי. הוא שיקול לא טריוויאלי, אבל נגיע לזה עוד מעט. המקור שממנו מתחילים בדרך כלל לדון בחיוב של נשים כשיש עשה ולאו באותו עניין זה ההיקש לגבי זכור ושמור בשבת. זה הגמרא בברכות בדף כ', יש פה עוד כמה דפים שנשארו מהפעם הקודמת אם אתם רוצים אני לא אניח שיש לכם דפים כי לא לכולם בטח יש את זה, אבל מי שרוצה אז יש פה כמה דפים. הגמרא בדף כ' עמוד ב' בברכות אומרת כך, אמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, אמאי? מצוות עשה שהזמן גרמה הוא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. אז למה הן חייבות בקידוש? אמר אביי: מדרבנן. אמר ליה רבא: והא דבר תורה קאמר, נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. מוזר קצת העניין הזה, מה זאת אומרת מדרבנן? כתוב דבר תורה. טוב, לפעמים, אתם יודעים, יש הראשונים כותבים בכמה מקומות שלפעמים כשאנחנו אומרים דבר תורה, הוא חייב סקילה או כל מיני דברים כאלה, זה נאמר רק לחיזוק העניין ובעצם זה עניין דרבנן. יש תוספות כזה על משנה במסכת פרה שאומרת שחייבים מיתה, והתוספות אומר שזה דין דרבנן או הלכה למשה מסיני, אני לא זוכר, משהו עם חיוב מיתה, וזה דין דרבנן לחיזוק העניין. יש ראש כזה בכמה מקומות. על פניו זה באמת מוזר. אז כן, אמר ליה רבא: והא דבר תורה קאמר, ועוד, כל מצוות עשה נחייבינהו מדרבנן? אז אם אתה אומר שחייבות פה מדרבנן למרות שמדאורייתא הן פטורות כי זה זמן גרמה, אז בכל המצוות עשה שהזמן גרמה נשים חייבות מדרבנן? מה המיוחד במצווה הזאת? אלא אמר רבא, אמר קרא: זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה. כן, אז פה בעצם זה ההיקש המפורסם, זכור ושמור בדיבור אחד, שמי שישנו בשמירה, השמר פן ואל, זה לאו, נכון? אז ישנו גם בזכירה שזה העשה. ולכן, למרות שהעשה הזה הוא זמן גרמה, כיוון שמגיע יחד עם לאו, אז מי שחייב בלאו חייב גם בעשה. השאלה אם אפשר ללמוד מכאן עיקרון כללי, שתמיד כשיש באותו עניין לאו ועשה, אז אפילו אם זה תלוי בזמן, נשים תהיינה חייבות בגלל הלאו. יש ראשונים ועוד יותר אחרונים שמניחים שכן. ואתם רואים פה איזשהו בניין אב כזה שאומר שבעצם תמיד כשיש לאו ועשה באותו עניין, אם נשים חייבות בלאו, הן תהיינה חייבות גם בעשה. על פניו פשט הגמרא אומר ההפך, למרות שזאת התפיסה המקובלת משום מה, אני לא יודע למה. אבל פשט הגמרא אומר ההפך. פשט הגמרא אומר שיש פה היקש מיוחד על זכור ושמור. בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להגיע לזה שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד כדי לומר לנו שבאופן עקרוני נשים היו אמורות להיות פטורות מן העשה. פה ספציפית יש היקש בין העשה לבין הלאו ולכן נשים חייבות. אבל מאיפה אנחנו עושים פה בניין אב לכל התורה כולה, שבכל מקום שיש לאו ועשה, נשים שישנן בלאו ישנן גם בעשה? אז אפשר אולי להגיד, באמת כמו שאמרתי, בניין אב. זאת אומרת, יש דוגמה אחת, מהדוגמה הזאת לומדים לכל שאר המקומות. וזה תמיד מעורר את השאלה, הרי תמיד כשיש לנו איזשהו דין מסוים שאנחנו לומדים, אתם יודעים, בישיבות בדרך כלל מקובל לחשוב שכל פסוק מלמד תמיד את ההפך ממה שכתוב בו. זה העיקרון הבסיסי. למה? כתוב, הוויכוח בין גבר ואישה תמיד, אישה אומרת: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. אתה חייב לשמוע בקול אשתך. אז אומר לה הבעל, שהוא הרי למדן, הוא אומר לה: זה חידוש לגבי אברהם אבינו, שלמרות שבאופן עקרוני לא צריך לשמוע בקול הנשים, לכן היה צריך להגיד לאברהם אבינו שפה הוא כן צריך לשמוע בקול שרה. אז לפי העיקרון הזה, בעצם זה אומר שבכל מקום שיש פסוק שמלמד משהו, למה צריך את הפסוק? כי העיקרון הכללי הוא לא כזה, לכן צריך להשמיע לי פה שכן. ואיכשהו ישנה איזושהי תפיסה בישיבות שבכל מקום שלומדים איזשהו עיקרון בפסוק, בעצם זה מלמד את ההפך. זה מלמד שפה יש משהו מסוים אבל בדרך כלל זה לא המצב. אם באמת זה כך, אז הנה יש לנו פה בעצם זכור ושמור בדיבור אחד, אז מי שחייב בלאו חייב גם בעשה, אבל זה אומר שבדרך כלל זה לא המצב, לכן היה צריך לשמוע פה את החידוש המיוחד הזה. אבל זה כמובן לא נכון. זה לא נכון כי יש הרבה דוגמאות, אמנם יש גם דוגמאות נגדיות. זה לא נכון וגם ההפך לא נכון. זאת אומרת יש מקרים שכן ויש מקרים שלא והקריטריונים לא ברורים. דוגמה אחת, תחילת יבמות שמה לגבי עשה דוחה לא תעשה. הגמרא אומרת, כיוון שהוקשה ציצית לכלאיים, אז אומרים שמצוות עשה של ציצית דוחה את הלאו של כלאיים. ומכאן לומדים שעשה דוחה לא תעשה. למה? תלמד מכאן שעשה לא דוחה לא תעשה, לכן היה צריך ילפותא על ציצית שמצוות ציצית דוחה את הכלאיים. אלא לא, אם יש דוגמה, אז מהדוגמה הזאת עושים ממנה בניין אב. אוקיי. טוב, יש פה מקום להאריך בעניין הזה, איפה אנחנו באמת תופסים את הדוגמה כמשהו חריג ואיפה אנחנו תופסים אותה כמשהו מייצג, כבניין אב לכול. יכול להיות שזה תלוי בשאלה האם העיקרון הכללי הוא הגיוני. אם העיקרון הכללי הוא הגיוני, אז היה מקום אולי להגיד, אז בשביל מה צריך את הפסוק? הייתי יודע את זה גם בלי הפסוק. אז אם הפסוק נאמר, סימן שהוא דווקא בא לומר שרק פה שים את זה אבל בדרך כלל זה לא המצב. אפשר לשחק עם הדברים האלה כמובן לכל מיני כיוונים. יותר מזה, יש מקומות שבהם זה דרשה, ההיקש של ציצית. להקש של ציצית לכלאיים. כן, בגלל שהוקשו. מי אמר שאולי הוקשו לזה שעשה לא דוחה לא תעשה? הרי ההקש לא אומר כלום מה תעשה עם ההקש. אתה יכול ללמוד מזה שעשה לא דוחה לא תעשה, אתה יכול ללמוד מזה שעשה כן דוחה לא תעשה, אתה יכול ללמוד מזה שציצית היא מקרה חריג אבל בדרך כלל עשה לא דוחה לא תעשה, או להפך, הכול אתה יכול ללמוד. למה בחרת ללמוד דווקא שעשה דוחה לא תעשה? כי זה הגיוני בעיניך. יש בזה איזשהו היגיון כנראה, לכן בחרת את האופציה הזאת. ואז הוא אומר שאם זה הגיוני אז דווקא רואים בזה בניין אב כללי, דוגמה לתופעה כללית. טוב, יש פה הרבה להאריך. לענייננו בכל אופן, אז מפה בגמרא נראה שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד. אבל זה באמת מקרה מיוחד שלגביו התורה חידשה את הצמידות בין עשה לבין הלאו. מה שאומר שלפחות לולא הלימוד הזה לא היינו חושבים כך. גם אחרי הלימוד הזה השאלה אם הלימוד הזה מורה לנו על דוגמה חריגה לגבי עשה והלאו של שבת, או שזה בניין אב, ובעצם באופן כללי לומדים שמי ששייך בלאו חייב גם בעשה. האמת שזה מחלוקת בראשונים כבר, האם יש עיקרון כזה או לא. תראו בתוספות אצלכם בקידושין. הזכרתי כבר את הגמרא שם בקידושין לעניין הרמב"ן. הגמרא שמה מביאה רשימה של מצוות עשה שלא הזמן גרמן. ביניהם מעקה, אבידה, שילוח הקן. זה מדהים הגמרא הזאת, כי הדוגמאות האלה זה כולם דוגמאות שבצד העשה יש גם לאו. אז מה אכפת לי אם זה לא זמן גרמו? אם כן הזמן היה גרמו, אז נשים היו פטורות? הרי בצד העשה יש גם לאו. נכון? וזה מה ששואלים כל הראשונים. תוספות שואל והרמב"ן שואל. הנה תראו בתוספות: תימה לרבי, בכל הני כתיב לאו, במעקה כתיב לא תשים דמים בביתך, אף על גב דמוקמינן ליה במגדל כלב רע, לא משנה, מכל מקום אתי נמי למעקה, דהדרשה בספרי וכולי. באבידה נמי כתיב לא תוכל להתעלם. בשילוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים. אז בכל הדוגמאות שהגמרא מביאה כאן, חוץ מעשה יש גם לאו. אז אומר התוספות: ואם כן איך יהיו נשים פטורות אפילו אם הם זמן גרמא? והא השווה כתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. בדיוק רבי יהודה שאצלנו בסוגיה, נכון? למה שנשים יהיו פטורות?

[Speaker E] אולי לא פטורות. איפה שהתורה באמת יש לאו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הגמרא עצמה אומרת שבכל העשים האלה למה נשים חייבות כי הם לא תלויים בזמן. משמע שאם הם היו תלויים בזמן, אז הם היו פטורות. אומר למה? גם אם הם היו תלויים בזמן הם היו חייבות כי יש בצד העשה גם לאו. בגלל העיקרון שמופיע בדיוק אצלנו בסוגיה של רבי יהודה, כן? של השווה כתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה. אגב, ברוב הדברים האלה אין עונשין. בהשבת אבידה זה ניתק לתשלומים, אין על זה מלכות למי שמתעלם. או במעקה, זה אין בו מעשה, אז אין על זה מלכות. מה שמראה לעניין הסוגיה שלנו, דיברנו על זה, לכל עונשין שבתורה אם הכוונה לעונש או הכוונה ללאו, עונש הכוונה מסמל לאו. ואצלנו אם זה כרת על העשה, אז בהכרח זה מדבר על העונשין ולא על הלאו. זה מאוד מעניין כי פה נראה לא כך בתוספות. אוקיי? אז אומר אז אם זה כך אז מה הגמרא מביאה את הדוגמאות האלה? הדוגמאות האלה נשים היו חייבות אפילו אם כן הזמן היה גרמן. למה? מה הנחה של תוספות? תוספות מניח, נכון? שאם יש עשה ולאו באותו עניין, נשים שחייבות בלאו חייבות גם בעשה אפילו אם הוא זמן גרמו. זו שיטת הראשונים שאמרתי שרואה את העיקרון הזה כעיקרון כללי. תזכור ושמור שנאמר על עשה ולאו של שבת רואים את זה כאיזשהו בניין אב, אבל זה נכון תמיד. בכל דבר שיש לאו ועשה באותו עניין, מי שחייב בלאו חייב גם בעשה. ולכן תוספות שואל פה על הגמרא למה, וזה עוד יותר חזק אפילו ממה שאמרתי, כי תוספות זה כל כך ברור לו שמכוח זה הוא מקשה על הגמרא. הרי מה קשה לגמרא? לא קשה כלום. הנה הכי נמי בדיוק זה מה שהגמרא אומרת, שהעשים האלה אם הם היו תלויים בזמן נשים היו פטורות. אז מה אם יש עשה בצדם? כשיש לאו ועשה בצדו, אז מהלאו נשים חייבות, אבל בעשה הן פטורות, מה הבעיה? אז הגמרא הזאת אפילו מחזקת את הקריאה הפשוטה שראינו של הגמרא בברכות, שזה רק מקרה מיוחד הזכור והשמור. אבל תוספות כל כך פשוט לו שזה בניין אב, שיש איזשהו עיקרון גורף כזה, שהוא אפילו מקשה על הגמרא פה. יש שתי גמרות נגדו, וזה לא מפריע לו. הוא מחפש תירוצים. זו סברה.

[Speaker F] אם הקדוש ברוך הוא אמר עשה ואמר לא תעשה, כן? אז אם עשה לא דוחה לא תעשה, למה הוא אמר תעשה? לכן חייבים לקבל תעשה כנגד הלא תעשה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא הבנתי.

[Speaker F] הקדוש ברוך הוא אמר עשה והוא אמר לא תעשה. כן. ואם עשה לא דוחה לא תעשה…

[הרב מיכאל אברהם] מה זה עשה לא דוחה לא תעשה? מי אמר שעשה דוחה לא תעשה?

[Speaker F] אם אני מניח בדרך השלילה, אם אני אגיד שעשה לא דוחה…

[הרב מיכאל אברהם] מי דיבר על עשה דוחה לא תעשה? אני מדבר על שאלה אם נשים חייבות. שאלה אם נשים חייבות בעשה אם הזמן גרמו כשיש בצדו לאו. הטענה, ההנחה של תוספות היא שאם הן חייבות בלאו, אז אפילו שהעשה תלוי בזמן הן תהיינה חייבות גם בעשה. כי תוספות מניח שההיקש של זכור ושמור, אגב, הזכור והשמור זה לא בדיוק היקש, זה נאמרו בדיבור אחד. הרי אין היקש, הם נמצאים בספרים שונים בכלל, בחומשים שונים. מה זה היקש? אלא יש פה איזה שהוא עניין שכיוון שחזרו על אותו דבר בשני לשונות, ומתארים הרי את אותו מתן תורה, זה שני תיאורים של אותו אירוע. זה סוג של היקש, זה סוג מאוד מיוחד של היקש. בדרך כלל היקש זה צמידות בטקסט. פה זה לא צמידות בטקסט, אלא זה שני תיאורים שונים לאותו אירוע. זה סוג אחר של היקש, זה מעניין. בכל אופן הטענה היא שההיקש הזה של זכור ושמור הוא בניין אב, כך תוספות מניח. ולכן בכל מקום כשיש לאו ועשה, גם אם העשה תלוי בזמן, נשים תהיינה חייבות. ואז הוא שואל, אז למה פה?

[Speaker G] מה ההבדל בין שאתה מקיים את המצווה לבין שאתה חייב לעשות? זאת אומרת בגלל ששמה בשבת יש לנו זכור ושמור, אז הם מקיימות מצוות עשה, או בגלל הלא תעשה הם חייבות לעשות מעקה כי הלא תעשה מכריח אותם לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] עשה קיומי או עשה חיובי אתה מתכוון?

[Speaker G] פשוט לא נראה לי מצווה, כמו שאמרנו על הדוגמה הזאת של הנדרים או משהו כזה שאתה עושה משהו אבל זה פורמלי, זה לא משהו כזה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל למה לעשות חילוק כזה? מה ההבדל? למה להפוך את זה למצווה קיומית וזה חיובית?

[Speaker G] אם יש היקש, בזכור ושמור יש לך דרשה, אז הדרשה נותנת לך גם לקיים את המצוות עשה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לקיים? הכוונה שאתה חייב לעשות את זה, מצווה חיובית.

[Speaker G] כן, אתה חייב אבל אתה גם יש לך מה שנקרא וי. אחרי שעשית אתה מקבל את הוי, אבל פה רק בגלל הלא תעשה אתה חייב לעשות, אבל אין לך וי על זה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אין עשה. אז הם לא חייבות בעשה רק מצד הלאו, רק מצד הלאו יש עונש. לא, אז מצד הלאו, כמו שיש לנו

[Speaker G] דוגמאות שאמרנו מצוות עשה שאתה חייב לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מבין, רק אני אומר למה להניח שהעשה הזה פה הוא עשה לא כמו אצל גברים אבל הוא כן יש לו איזושהי משמעות של לאו הבא מכלל עשה לגבי נשים. למה? יש פה את הלאו, אז את הלאו הן עוברות אם לא עושות מעקה. למה צריך להניח?

[Speaker C] כי פה אין דרשה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז אם אין דרשה נשים פטורות מהעשה וגמרנו. למה להניח שהן חייבות בעשה רק לגביהן הוא הופך ללאו הבא מכלל עשה כשלאצל גברים זה עשה רגיל?

[Speaker C] אלא אם כן תוספות מחויב שזה בדיוק אותו דבר כמו שבת.

[הרב מיכאל אברהם] למה לא? אני אומר, הוא לא כותב כלום, אני לא יודע, אבל למה לא? הוא לא אומר שום דבר. הרי מצוות המעקה של גברים זה עשה חיובי, אז למה להניח שלגבי נשים שאין בכלל היקש זה הופך להיות עשה שהוא לאו הבא מכלל עשה? או שאין בכלל עשה נשים לא חייבות כי זה עשה שהזמן גרמו, אם הוא היה זמן גרמו, כן? או שהן חייבות לגמרי ואז הן כמו גברים, אבל למה לייצר פה מצוות עשה חדשה? זה קשה להניח. אז בכל אופן תוספות פה מניח בקושייתו שיש עיקרון כללי כזה שכשש לאו ועשה נשים חייבות גם בעשה. ואומר רי דבכולהו משכחת להו בהו עשה בלא לאו. מה הוא אומר בעצם? שבכל הדוגמאות האלה אין חפיפה בין הלאו לבין העשה. זה לא נכון, זה לא מצוות כפולות. יש ואז הוא מפרט, יש תמיד היכי תמצי שבו יש רק את הלאו אבל אין את העשה או להיפך. זאת אומרת זה לא מצוות כפולות. אז מה? אם זה לא מצוות כפולות, אז זה לא מקרה של לאו ועשה חופפים, זה לאו ועשה אחרים. אז אין שום סיבה שאם נשים חייבות בלאו תהיינה חייבות גם בעשה. איפה אנחנו מדברים שהן חייבות גם בעשה מכוח הלאו? כשהלאו והעשה חופפים. למשל כמו בשבת, מלאכה בשבת, יש את הלאו ואת העשה, אז אתה אומר זה אותו דבר, רק זה נאמר בלשון עשה וזה נאמר בלשון לאו. אבל כאן הוא אומר זה מצוות שונות בעצם, יש ביניהן חפיפה חלקית, אבל הן שונות באופן עקרוני. אז אין שום סיבה לקשור את העשה ללאו.

[Speaker G] למה זה שונה? ודווקא בשבת זה שונה, מה הקשר בין קידוש ללא,

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, רגע רגע, אני אגיע, אני דיברתי, אמרתי לא בכדי, דיברתי על המלאכה בשבת, לא על קידוש בשבת. עוד רגע נחזור ל, אתה צודק בהערה שלך ונחזור לזה עוד רגע. מה אבל מונח בסאבטקסט של רי?

[Speaker B] שאם יש

[הרב מיכאל אברהם] חפיפה אז ברור שנשים תהיינה חייבות גם בעשה, נכון? והוא מקבל את הנחת המוצא של תוספות בקושיא, הוא רק אומר פה במצוות האלה זה לא המקרה. אוקיי, ואז הוא מפרט, לא חשוב כרגע, זה פחות חשוב לענייננו הפירוט. ואז אני יורד למטה, ויש מפרשים, בסדר? תירוץ שני זה רי עד כאן. ויש מפרשים דמכל מקום איכא נפקותא כשתהא לאישה לקיים מצוות עשה. דאי הוה אמינא דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא, כמו כן תהיינה פטורות מן הלאווין דאיכא למימר עשה, אתי עשה ודחי לא תעשה, אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבוא עשה אחר וידחנו, דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. הוא אומר יש השלכה, יש נפקא מינא בשאלה אם אתה תפטור את הנשים מהעשה למרות שבלאו הן חייבות. מה הוא מניח? הוא מניח שנשים באמת, שכל מה שתוספות הניח שנשים חייבות בעשה במקום שהן חייבות בלאו, זה לא, זה לא באמת מה שתוספות הניח. הוא לא הניח שהן חייבות בעשה בגלל שהן חייבות בלאו. מה שהוא הניח זה שאין שום נפקא מינה בזה שהן פטורות מהעשה, כי הרי מצד הלאו הן תהיינה חייבות לעשות את זה. ואז הוא אומר: לא נכון, יש לזה נפקא מינה. מה קורה כשעשה עומד מול עשה ולא תעשה האלה? אז כשמדובר באישה, בגבר אז עשה לא דוחה לא תעשה ועשה. באישה, אם נגיד שהיא חייבת בעשה בגלל שהיא גם חייבת בלאו, אז גם אצלה העשה לא ידחה את הלא תעשה ועשה, כי יש לה גם עשה וגם לא תעשה. אבל אם האישה מהעשה פטורה ורק מהלאו היא חייבת, יש לזה נפקא מינה, כי כשהעשה עומד מול זה אז הוא ידחה את הלאו, כי יחד עם הלאו לא עומד עשה. מה ר"י מניח? שנשים פטורות מהעשה גם כשיש לאו בצידו, נכון? הוא אומר: יש לזה נפקא מינה. אתה חושב שאין לזה נפקא מינה כי סך הכל מצד הלאו, למשל במעקה? אז הוא אומר: אם זה היה זמן גרמא, נשים היו פטורות. אבל מה הנפקא מינה? מצד הלאו הן היו חייבות, "לא תשים דמים בביתך". אז הוא אומר: לא נכון, יש נפקא מינה. מה יקרה אם יש עשה שעומד לדחות את בניית המעקה? אני חייב ללכת לא יודע מה, לעשות ברית מילה. בסדר? אני לא יכול להקים עכשיו מעקה. אז עשה דוחה לא תעשה. אז אם זה היה לאו ועשה, אז העשה לא היה דוחה את זה. אבל אם נשים פטורות מהעשה וחייבות רק בלאו, יש לזה נפקא מינה. התירוץ הזה של ר"י נראה מלשונו שזה לא תירוץ. זה בכלל לא הבנו נכון את הקושיא של תוספות. תוספות לא מניח שמי שחייב בלאו חייב בעשה. תוספות מניח שאין לזה השלכה לפטור מהעשה. מה אכפת לי, כי מצד הלאו הן תצטרכנה לעשות את זה? אבל אם הכי נמי הן לא יעשו את זה, הן יעברו רק על הלאו, לא על העשה. הן לא באמת חייבות בעשה. ועל זה בא המפרש הזה ואומר: לא נכון, יש לזה נפקא מינה. הנפקא מינה אם הן מקיימות גם לאו וגם עשה, זה לעניין האם עשה ידחה את זה או לא. ואז יכול להיות שקראנו את התוספות לא נכון כבר מלכתחילה. בעצם תוספות לא התכוון לומר שנשים חייבות בעשה, מה שהוא התכוון לומר זה שהן תהיינה חייבות מצד הלאו, אז אין לזה נפקא מינה שהן פטורות מהעשה. מה זה משנה? בסדר? ואז הוא ממשיך ואומר: תוספות.

[Speaker C] אבל יש דוגמאות כאלה של עשה דוחה לא תעשה?

[הרב מיכאל אברהם] הרי בדרך כלל עשה דוחה לא תעשה. הנה עכשיו הוא מביא דוגמאות. הקשה הרב רבי יוסף מארץ ישראל על פירוש זה, אם כן גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב משום דביום טוב עשה ולא תעשה, כן יש מלאכה עשה ולא תעשה של מלאכה ביום טוב, ושריפת קודשים אינה אלא עשה, קודשים שנטמאו. אישה שאינה חייבת בעשה דיום טוב, דהוי זמן גרמא, וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביום טוב? הנה הדוגמה. מה קורה? יש לאישה מצווה לשרוף את התרומה טמאה. לגבר זה לא יכול ללכת, כי אם הוא ישרוף את זה הוא עובר על עשה ולא תעשה של מלאכה ביום טוב. אבל האישה, כיוון שעשה זה זמן גרמא של יום טוב, אז מהעשה היא פטורה, רק מהלאו היא חייבת. אז העשה של שריפת קודשים ביום טוב ידחה את הלאו של מלאכה ביום טוב לגבי אישה? אז אישה יכולה לשרוף שמן שריפה ביום טוב?

[Speaker G] אז אותו דבר בציצית. בציצית יש לך כלאיים, נכון? אבל היא פטורה מהציצית שמצוות עשה, אז מה השאלה?

[הרב מיכאל אברהם] או שכן או שלא, מה הקושיא? בסדר.

[Speaker G] לא, זה בדיוק הפוך.

[הרב מיכאל אברהם] הראב"ד בתחילת הספרא אומר שכן.

[Speaker G] הרי לגבר מותר כשהוא חייב בעשה, נכון? בסדר, דוגמה. רק מי שמתחייב בעשה הוא יכול לדחות.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל זה העשה הדוחה, אני מדבר על העשה הנדחה. אנחנו מדברים פה על העשה הנדחה לא על העשה הדוחה.

[Speaker G] אבל פה אומרים שכאילו היא כן יכולה לשרוף.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, לא רק יכולה, צריכה לשרוף. כי היא חייבת במצוות השריפה של תרומה טמאה כמו גברים, זה לא זמן גרמא. אבל העשה הנדחה זה איסור מלאכה ביום טוב. אז הדבר הנדחה יש מבחינתה רק לאו ולא עשה. בסדר? אגב בציצית הראב"ד אומר בתחילת הספרא, נשים סומכות רשות. הראב"ד טוען שגם מצוות עשה זמן גרמא בנשים דוחה לאו. למרות שהן לא חייבות. בגלל שיש להן קיום של עשה אם הן עושות את זה, אז אפילו נאמר פה העיקרון שעשה דוחה לא תעשה אפילו כשהאישה לא באמת מחויבת בעשה הזה. אבל זה רק בסוגריים. אז זאת הדוגמה. אז אומר תוספות, וכי תימא אי הכי נמי, אי הכי נמי. אז אישה באמת תוכל לשרוף תרומת טמאה ביום טוב. מה הבעיה? מי אמר שלא? אמאי לא אשתמיט שום תנא דלא אמר לך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לעשה אף הכא הלאו אלים. הוא רוצה לטעון, לא שמענו בשום מקום, הרי אנחנו תמיד רגילים לזה שאנחנו תקועים עם שמן שריפה ביום טוב, אין מה לעשות איתו. מה הבעיה? נשים ישרפו אותו. נשים, חזירים או גויים יכולים לשרוף מה שהם רוצים. אם יש לי אישה של שבת, היא יכולה לעשות. אז אומר, לא שמענו דבר כזה, לכן ברור שאישה לא יכולה לעשות את זה. ומה זה אומר? שבעצם מבחינת האישה יש גם חיוב של עשה. אבל הרי הוא אומר שלא, האישה פטורה מהעשה. כל השאלה היא רק מה הנפקא מינה. לכן מתרץ הרי שהוא אומר לו, אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לעשה אף הכא הלאו אלים. מה הוא אומר? למרות, אם הלאו הזה בא בצמידות אל העשה, אז אומר שהלאו הזה הוא לאו חזק יותר, ואז גם אם נשים פטורות מן העשה שבא עם הלאו, אבל הלאו שנשאר הוא עדיין לאו חזק, כי עצם העובדה שבא יחד איתו עשה, למרות שנשים עצמן פטורות מהעשה, אבל התורה הטילה גם עשה בעניין הזה, אז כיוון שכך זה לאו אלים, והלאו הזה לא נדחה בפני עשה. לכן גם אצל נשים הוא לא נדחה. תכלס בשורה התחתונה בהרי יוצא שבאמת נשים פטורות מהעשה, למרות שבצמוד לו נמצא לאו. הוא רק שואל מה הנפקא מינה, אבל באופן עקרוני נשים פטורות מן העשה, גם כשצמוד אליו לאו. בתחילת התוספות אני אומר שיש מקום להתלבט, בתחילת התוספות השאלה אם הוא מתכוון למה נפקא מינה או שהוא מתכוון לומר שבאמת נשים חייבות, להניח שנשים חייבות. בכל מקרה יש בזה עוד הרבה ראשונים.

[Speaker C] מה קרה? גברים מקיימים מצוות עשה ונשים לא? במה?

[הרב מיכאל אברהם] במעקה? לא, מעקה הוא לא תלוי בזמן. כל מה שתוספות שואל זה אם הוא היה תלוי בזמן, זה לא דוגמה טובה למצווה שלא הזמן גרמא, כי גם אם היא כן הייתה תלויה בזמן, נשים היו חייבות מצד הלאו שבזה. זה הגמרא אגב שעליה אומר הרמב"ן את היסוד שהזכרתי באחד השיעורים הקודמים, שהרמב"ן אומר שבמקום שבו הלאו תומך בעשה, אז נשים פטורות גם מהלאו. הוא מתרץ ההיפך מתוספות את אותה קושיה. הרי מה תוספות שאל על שילוח הקן, אבידה ומעקה? תוספות אמר בצד זה יש גם לאו. אז אפילו אם זה היה תלוי בזמן נשים היו חייבות. אומר הרמב"ן לא נכון, כל המקומות האלה הלאו בא לתמוך בעשה, ומי שפטור מן העשה יהיה פטור גם מהלאו. כל מטרתו של הלאו זה לוודא שתקיים את העשה, אם אתה פטור מהעשה, אז גם מהלאו אתה פטור. ממילא אלה דוגמאות טובות, שאם הם היו תלויות בזמן באמת נשים היו פטורות לגמרי. זה מאוד מעניין כי יש בעצם שלוש דעות לפי זה מה קורה בנשים בכל המצוות מהסוג הזה אם הן תלויות בזמן, כמו שמן שריפה ביום טוב נגיד או מלאכות ביום טוב. דוגמה אחת, שיטה אחת זה שיטת הרמב"ן, שהן פטורות גם מהלאו וגם מהעשה. בלאו כזה שיש בצידו עשה, אם הוא תלוי בזמן נשים תהיינה פטורות גם מהלאו.

[Speaker G] אבל זה לא תמיד, זה רק אם הוא תומך בעשה. מה זה תומך בעשה? מה זה אומר?

[הרב מיכאל אברהם] שהוא בא לוודא שתקיים את העשה, זה תוכנו של הלאו, הוא לא לאו שעומד לעצמו, עניינו זה לוודא שתקיים את העשה. זה שיטת הרמב"ן. ושתי השיטות שראינו בתוספות, שיטה אחת אומרת שנשים חייבות בלאו פטורות מן העשה, מה נפקא מינה לעניין אם עשה ידחה את זה, עשה אחר ידחה את זה או לא. שיטה שלישית אומרת שנשים בגלל שהן חייבות בלאו הן חייבות גם בעשה. זאת אומרת שלוש אפשרויות, כל האפשרויות עולות כאן. בכל מקרה לענייננו גם ביום כיפור, אם אני חוזר לגמרא שלנו, אז הגמרא שלנו בעצם יש מקום להתלבט לפי השיטות השונות. הגמרא שלנו מניחה שאם השווה כתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה, אז ברור שנשים חייבות ביום כיפור ולמרות שבעצם ביום כיפור העינוי ביום כיפור הוא בעיקר עשה, הוא לא לאו, ששם בכלל יש לאו, אבל נגיד שיש לאו. אבל עדיין למה לא צריך את החידוש של האזרח ללמד שנשים חייבות גם בעשה? מה קשה לגמרא? הגמרא מניחה שאם הן חייבות בלאו הן חייבות גם בעשה. אז אם יש עיקרון כללי כזה לשיטת התוספות בקושייתו, תוספות בקידושין, בקושייתו. לשיטת היש מפרשים שאומר שבעצם הן פטורות מן העשה רק אין איזה שהיא נפקא מינה, אז יכול להיות אולי שגם הגמרא פה זה מה שהיא אומרת, בעצם נשים חייבות בלאו ולא בעשה ואין לזה שום נפקא מינה כי מצד הלאו הן עדיין צריכות לעשות הכל, והנה חנמי הן פטורות מהעשה של יום כיפור. יש עליהן כרת כמובן כי הכרת ניתן לשיטות האלה על הלאו, לא על העשה, לכן הכל נשאר בעינו, רק לנשים יש להן גם רק את הלאו ולא את העשה. נפקא מינא אם יש עשה שדוחה את זה, למרות שזה לאו שיש בו כרת, אז לא כל כך פשוט אם יהיה עשה שדוחה את זה, אבל אם תיאורטית יהיה עשה, נגיד עשה של מילה שידחה את זה, אז יכול להיות שבאמת מבחינת נשים הוא ידחה את זה. כי אין פה עשה, יש פה רק לאו. אוקיי? זה אפשרות שנייה. אפשרות שלישית שאומרת שאם הלאו דוחה את… אם הלאו בא ביחד עם העשה, הרמב"ן שאומר שאין פה לא לאו ולא עשה, נשים פטורות מהכל, כן? אז… אז בכלל הגמרא קשה. אז מה זה השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה? אז צריך להגיד כמובן שזה רק במקום במקומות שבהם אנחנו מניחים שהלאו בא לתמוך בעשה, לא בכל מקום שיש לאו ועשה באותו עניין. שאלה פרשנית. ואז אבל כמובן התוצאה צריכה להיות שביום כיפור זה לא מקרה כזה. כי אחרת אי אפשר להבין את הגמרא כאן. אני מזכיר לכם באיזה הקשר הבאתי את הרמב"ן הזה בשיעורים הקודמים. הבאתי אותו בהקשר של הדברי יחזקאל ששואל, נראה את זה בהמשך, ששואל איך מותר להאכיל קטנים ביום כיפור? הרי יש איסור לא תאכלום לא תאכילום. אסור להאכיל קטן איסור בידיים. אז על זה אומר הדברי יחזקאל שלפי הרמב"ן הזה בקידושין, שכיוון שהלאו פה בא לתמוך בעשה, כל מה שהקטן עובר זה איסור עשה. באיסור עשה לא נאמר הכלל הזה שיש איסור להאכיל אותו בידיים. הפוך בדיוק, כי לפי הרמב"ן פה יוצא, אם אנחנו לוקחים את שיטת הרמב"ן ומנסים לקרוא את הגמרא בסוכה לפי הרמב"ן הזה, אז יוצא הפוך, שפה זה ממש לא מקרה שהלאו בא לתמוך בעשה. כי אם זה היה מקרה כזה, אז למה הגמרא מניחה שהחיוב בלאו אומר גם שיש חיוב בעשה? לפי הרמב"ן הפוך, לפי הרמב"ן היה צריך להיות שנשים פטורות בין מהלאו בין מהעשה. נכון? אז זה לא כל כך מסתדר. האמת שצריך לזכור שזה… וזה ההערה שמישהו העיר קודם, שהגמרא בברכות בדף כ', כשהיא עושה את ההיקש של הזכור והשמור, היא לא עושה את זה על העשה של השביתה ממלאכה בשבת. היא עושה את זה על העשה של הקידוש. זה עשה אחר. יש עשה של שביתה ממלאכה, עשה לשבות ולאו שלא תעשה כל מלאכה. חוץ מזה יש עשה של זכור, הקידוש והבדלה, לחלק מהשיטות זה גם הבדלה, אבל הקידוש. אוקיי? והגמרא כשהיא אומרת שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד, היא מדברת על העשה של הקידוש ועל הלאו של המלאכה. מה עם העשה של המלאכה והלאו של המלאכה? הגמרא לא דנה בזה. אז אחת משתיים. הכל פתוח כמובן. או שהגמרא מניחה כמובן מאליו ששם ברור שנשים חייבות. כל הדיון של הזכור והשמור מדבר כשאין חפיפת תוכנית בין הלאו לבין העשה, אלא הם רק נאמרו באותו עניין, שניהם בעניין של שבת. ואז אני אומר לולי ההיקש הייתי אומר מה הקשר? זה שזה באותו עניין, אבל זה לאו ומצוות שונות. למה להניח שמי שחייב בלאו חייב בעשה? רק אם התורה מקישה את זה. אם התורה לא מקישה את זה אז לא. אבל במקום שבו יש חפיפה תוכנית, שהלאו והעשה זה אותו דבר, כמו במלאכה בשבת, שזה אותו ציווי, זה בדיוק אל תעשה מלאכה, רק פעם נאמר בשפה של עשה ופעם נאמר בשפה של לאו. במקום כזה לא צריך היקש. שם ברור שמי שחייב בלאו חייב בעשה. ולכן הגמרא בזה בכלל לא עוסקת. ואם זה ככה אז מה שתוספות בקידושין מניח בהתחלה שבמעקה, שילוח הקן וכל הדברים האלה, כשהלאו והעשה באים ביחד ברור שנשים חייבות גם בעשה, זה לא סותר את הגמרא בברכות. מה שהגמרא בברכות נזקקה להיקש זה בגלל ששם מדובר על לאו ועשה שהם לא חופפים בתוכן. אבל לאו ועשה שחופפים בתוכן לזה לא צריך מקור, זה ברור. שאלה טובה למה, אבל זה איכשהו ברור, לפחות לפי תוספות. אז וודאי לא קשה עליו מהגמרא בברכות. ואז יכול להיות באמת שבלאו ועשה שחופפים בתוכן, זה עיקרון כללי שלא קשור להיקש של זכור ושמור, שאם נשים חייבות בלאו חייבות גם בעשה. בשיטת היש מפרשים בתוספות רואים את ההיפך. שאפילו שיש חפיפה תוכנית, בכל זאת נשים פטורות מעשה וחייבות רק בלאו. התוספות מתלבט מה הנפקא מינא, אז הוא אומר הנפקא מינא זה שהעשה ידחה את זה. אוקיי, אבל נשים פטורות מהעשה. מה עם ההיקש של זכור ושמור? שם מדובר בכלל סיפור אחר, זה לא שאלה של צמידות תוכנית בין הלאו לבין העשה. במקרה שם בין הזכור והשמור יש איזה שהוא היקש, זה הכל. אבל אז יוצא באמת שבמקום שיש חפיפה תוכנית דווקא נשים לא חייבות בעשה. הפוך מהתפיסה של תוספות בקושיא שלו. היש מפרשים הולך בכיוון הפוך. ושניהם לא קשים מהגמרא בברכות, כי הגמרא בברכות בכל מקרה זה כנראה היקש שעוסק או ספציפית בזכור ושמור או במקרים שבהם אין חפיפה תוכנית בין עשה לבין לאו.

[Speaker D] מה זה חפיפה תוכנית?

[הרב מיכאל אברהם] שהם מצווים על אותו דבר. מה?

[Speaker D] כשאמרנו שזה לא חפיפה תוכנית. מתי זה לא חפיפה תוכנית? בזכור…

[הרב מיכאל אברהם] בקידוש, קידוש ואיסור מלאכה. מה? קידוש ואיסור מלאכה, אין חפיפת תוכנית. מה?

[Speaker D] מה קידוש?

[הרב מיכאל אברהם] חובה לעשות קידוש ואיסור מלאכה. איזה חפיפת תוכנית יש ביניהם? זה מצווה עליי דברים שונים לגמרי. חפיפת תוכנית זה העשה של שביתה ממלאכה והאיסור לעשות מלאכה. מה? זה לא קשור לעשה דוחה לא תעשה. אני מדבר עכשיו על השאלה אם נשים חייבות בעשה כשיש לאו בצדו. אם יש חפיפת תוכנית, מה זה לא קשור ללאו בכלל?

[Speaker D] אין לו קשר.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק בגלל זה לולי ההיקש לא היינו אומרים שנשים חייבות בו, כי זה סתם עשה שהזמן גרמא. רק ההיקש אומר שנשים חייבות. אבל במקום שהעשה והלאו חופף בתוכן, במקום כזה נשים שחייבות בלאו חייבות גם בעשה כי זו אותה מצווה, להגיד אותו דבר רק בשפה אחרת. למרות שזה לא כל כך פשוט, כמו שראינו שכשהתורה מנסחת את זה בניסוח של לאו ועשה זה לא אותה מצווה. זה אומר שזה מצב חיובי והוא אומר להימנע ממצב שלילי. דיברנו על זה באחד השיעורים הקודמים, אבל ככה זה בהחלט אפשר ליישב בסוגיה שלנו.

[Speaker G] לשבת אנחנו מגדירים כמצוות עשה שהזמן גרמא? ברור. זאת אומרת שהסיבה שנשים חייבות היא בגלל שהעשה והלא תעשה הם חופפים בתוכן?

[הרב מיכאל אברהם] כן, או בגלל ההיקש של זכור ושמור. מי שחושב שההיקש של זכור ושמור זה בניין אב לכל…

[Speaker G] יש גמרא כזאת שאומרת את זה במפורש? או שזה רק אנחנו סומכים על הכלל?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, ככה מקובל אצל הפוסקים, אני לא מכיר לזה ראיה מהגמרא. לעניין הזה, ולהיפך, זה יהיה תלוי פה אולי במחלוקת ראשונים. הנה, לפי היש מפרשים בתוספות בקידושין, אז לדעתי נשים פטורות מהעשה של מלאכה בשבת. יהיה לזה… לא יהיה לזה כל כך נפקא מינה כי אפילו לעניין עשה דוחה לא תעשה זה לא נפקא מינה כי בשבת זה לאו שיש בו סקילה, אז הוא לא נדחה בפני עשה רגיל.

[Speaker G] החינוך כשהוא מונה, הוא לא נותן טעם

[הרב מיכאל אברהם] מה הסיבה שהוא מחייב את הנשים? מי אמר שהוא מחייב את הנשים?

[Speaker G] שאישה אם היא לא שומרת שבת אז עוברת

[הרב מיכאל אברהם] על הלאו, ומי אמר שהיא מבטלת עשה? לא יודע, צריך לבדוק, אני לא זוכר כרגע מה הרמב"ם כותב. ברמב"ם גם לא תמיד מקפיד לכתוב מי חייב בזה, אבל בחינוך בדרך כלל מקפיד, אז כדאי לבדוק בחינוך באמת. אני לא יודע. מה? על שבת? בכל אופן אז היכולת שנשים באמת תהיינה פטורות, זה לא…

[Speaker D] אם באמת הסיבה היא זכור ושמור, אז איך אפשר להניח שהן פטורות כששבת זה לא זמן גרמא. מי אמר ששבת זה לא זמן גרמא? בגלל ההיקש הזה של זכור ושמור חייבים להגיד ששבת היא זמן גרמא.

[הרב מיכאל אברהם] שבת זה זמן גרמא בלי קשר להיקש, זה עובדה שזה זמן גרמא. מה זאת אומרת? שבת זה זמן גרמא, מה יש פה שאלה? ברור שכן. השאלה מה הדין של נשים במצווה כזאת שהזמן גרמא. אבל זה שזה יהיה זמן גרמא זה ברור. מה עומד מאחורי הנקודה הזאת? למה באמת במקום שהלאו מחייב את הנשים, גם העשה יחייב אותן או לא? מה המחלוקת פה? מה המחלוקת בהגדרה, בסברה של העניין? אז תיאורטית אפשר היה להגיד, הזכרתי באותו שיעור שדיברתי על היחס בין לאו לבין עשה, הזכרתי את רבי ירוחם פערלא, שרבי ירוחם פערלא טוען שבאמת במקום שיש לאו ועשה כפולים לא מונים בכלל את שניהם. זה באמת אותה מצווה שמתנסחת באופן כפול. ככה הוא לומד בשיטת רס"ג. אני לא בטוח גם בשיטת רס"ג שהוא צודק, יש דוגמאות נגדיות, אבל ככה הוא טוען. הרמב"ם כמובן, זה כל השורש השישי שלו, להגיד שזה לא כך. הרמב"ם טוען שמונים את שניהם. אמרתי מה ההבדל? רבי ירוחם פערלא מניח שזו באמת אותה מצווה שמנוסחת בשתי לשונות. איך אני מחליט אם זה לאו או עשה? לפי עניין המצווה. אם אתה מבין את המהות של המצווה אתה מבין אם זה לאו או עשה, לא הניסוח קובע. לפי רס"ג מאוד ברור שנשים אם הן חייבות בלאו הן גם חייבות בעשה, כי זה אותו דבר. זה לא שאלה של חייבות בלאו או בעשה, הן חייבות כמו גברים. אין פה גם לאו וגם עשה, יש פה רק אחד, או לאו או עשה, לא משנה. אבל לפי רס"ג זה מאוד ברור שהסטטוס יהיה אותו סטטוס. אבל הרמב"ם הרי תופס את זה כשני דברים נפרדים. הרמב"ם הרי אומר שהלאו והעשה נמנים שניהם, הלאו עם הלאוים והעשה עם העשהין. ודיברנו על זה, למה? כי הציווי לשבות בשבת אומר שהשביתה היא מצב חיובי. אם עשית מלאכה אתה לא במצב שלילי, אתה רק לא במצב חיובי. לעומת זאת הלאו שעל עשיית מלאכה אומר שאם אתה עושה מלאכה אתה במצב שלילי, אתה מתנגש ישירות עם רצון התורה. ואם אתה שובת, לא עשית שום דבר חיובי, רק נמנעת מהמצב השלילי. נכון? דיברנו על זה לכן מבחינת הרמב"ם לאו ועשה זה שני דברים שונים, אין חפיפה ביניהם. לפי זה אבל אם זה באמת שני דברים שונים, אז מה ההיגיון להבין שאם נשים חייבות בלאו ויש חפיפת תוכנית הן גם חייבות בעשה? זה שתי מצוות שונות. מי אמר שמבחינתן זה גם מוגדר כמצב חיובי? אולי מבחינתן זה רק מוגדר כחובה להימנע ממצב שלילי? כי זה באמת שתי חובות שונות לפי הרמב"ם. אז קודם כל יכול להיות שבאמת הרמב"ם לשיטתו יאמר שבאמת אין כלל כזה שמי שחייב בלאו יהיה חייב גם בעשה. ראינו שיש מחלוקת ראשונים. אפשרות אחת. אפשרות אחרת אבל… אז זה תלוי בשאלה למה אנחנו פוטרים נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא. אפשרות אחת זה להגיד שיש איזשהו עניין עקרוני שנשים זה לא שייך בהן. מצוות שתלויות בזמן איכשהו לא, נשים לא עושות את זה, זה לא שווה שום דבר מבחינת הנשים. לפי זה יצא שנשים אפילו אם הן מקיימות את זה לא יקיימו מצווה. זו שיטה מאוד נדירה בראשונים. יש שיטה כזאת, שאפילו אולי אסור להן כי זה בל תוסיף, שיטה מאוד נדירה. לרוב הראשונים והפוסקים לנשים ודאי מותר ואולי אפילו יש להן קיום מצווה בעניין הזה ואפילו ברכה לחלק מהשיטות כן, אשכנזים וספרדים וכל הדיונים הידועים. אבל יש שיטה כזאת ואז לפי השיטה הזאת באמת רואים שמצוות עשה שהזמן גרמא לא שייכות בכלל בנשים. לפי השיטות האלה אני לא רואה שום היגיון להגיד שאם הן חייבות בלאו הן חייבות בעשה. למה להניח את זה?

[Speaker B] למה הנקודה האחרונה? למה אם נגיד ש…

[הרב מיכאל אברהם] כי זה משהו אחר לגמרי הוא לא שייך בנשים. אז למה אם הן שייכות בלאו הן חייבות בעשה? מבחינתן זה לא מצב חיובי. לא להימצא שם זה מצב שלילי זה נכון. למה להניח שיש צמידות בין הלאו לבין העשה? זה כל ההבדל ביניהם לכן אנחנו עושים להם שתי מצוות שונות. אבל אם אני מבין שהפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא וכך רוב שיטות הראשונים, הפטור הוא פטור שבעצם הוא פטור באופן עקרוני המצווה שייכת גם בנשים אבל אני פוטר אותן מאיזושהי סיבה. אבודרהם אומר אני לא יודע כי לא רוצים לכבול אותן לקיום המצווה בזמן המסוים הזה, יש להן עניינים בבית לעשות. לא יודע בדיוק מה. הסברים משונים קצת. אבל נניח לא משנה לא חשוב לי כרגע ההסבר מה עומד מאחוריו. מה שעומד מאחוריו זה שיש פה איזשהו סברה שפוטרת נשים מהמצווה לא שהיא לא שייכת בהן. סוג של דחויה לא הותרה, אוקיי? אם זה כך אז יש הרבה היגיון לומר שנשים שחייבות בלאו חייבות בעשה. למה? כי הרי מה הטעם לפטור אותן בעשה אם מצד הלאו הן בלאו הכי חייבות לעשות את זה? הרי מבחינת הלאו הן בלאו הכי יצטרכו לעשות את זה אז אין סיבה לומר טוב בואו נפטור אתכן מהעשה כדי שתתפנו לטפל בילדים. הן לא יתפנו לטפל בילדים גם ככה כי מצד הלאו הן חייבות לעשות את זה. אז אם אני אומר שזה רק דבר פוטר, זה לא דבר מתיר, זה לא סברה שאומרת שבאשה זה לא שייך. אז ברור שאם יש לאו בצדו אין סיבה לפטור נשים. זה פשוט. נכון? אני אומר עוד פעם בלי קשר לסברה של האבודרהם שהיא נשמעת לי מפוקפקת. אבל הלאו והעשה זה חופף, הלאו והעשה הם חופפים. אני מדבר בסיטואציות שהלאו והעשה הם תוכן חופף כמו העשה של שביתה ממלאכה בשבת והלאו של לא תעשה כל מלאכה. אז מה אני אומר לאישה את פטורה מלשבות בשבת כי זה מצוות עשה שהזמן גרמא, טפלי בילדים. בסדר? מה פתאום הרי תעבור על הלאו אם היא תעשה מלאכה. אז לטפל בילדים היא בלאו הכי לא יכולה, אז אם היא בלאו הכי לא יכולה לטפל בילדים אז למה לפטור אותה מהעשה? אז גם עשה של שביתה שייך לגביה אין סיבה. כעין זה אם אתם זוכרים הבאתי את הרוגטשובר בתשובת צפנת פענח בסימן ב', שהרוגטשובר אומר שמי שמבשל ביום טוב שחל בשבת הוא עובר לא רק על בישול בשבת אלא גם על בישול ביום טוב. למה? כי הוא תופס שההיתר לעשות מלאכת אוכל נפש ביום טוב זה דחויה זה לא הותרה. לא כמו הרמב"ן שאומר שכל מה שנאסר זה רק מלאכת עבודה ולא מלאכת אוכל נפש אלא התפיסה המקובלת בראשונים היא לא כזאת. יש לנו היתר לבשל לצורך היום טוב אבל אם מצד השבת אתה בלאו הכי לא יכול לבשל לצורך היום טוב למה להתיר לך את העשה? אין שום סיבה זה לא יעזור בכלל אתה בלאו הכי צריך להימנע מזה. אז ברור שאם העשה שייך אין סיבה להתיר אותו. אז ברור שתהיה חייב גם בעשה נכון? אז זה הסברה אם אני לומד כמו הרמב"ם את היחס בין עשה לבין לאו זאת הסברה שאומרת שאם יש לאו אין טעם לפטור את הנשים מהעשה. אוקיי? עכשיו אפשר היה לומר פה עיקרון עכשיו אם אני חוזר אלינו ליום כיפור אפשר היה אולי לומר פה משהו יותר יסודי כי כמו שאמרתי הרי הסוגיה אצלנו מניחה שהלאו והעשה ביום כיפור ודאי הולכים ביחד. כל מי שמפריד בין לאו לבין עשה באיזושהי סיטואציה צריך לתת לנו הסבר על הגמרא הזאת למה הגמרא הזאת לא מעלה את האפשרות שהאזרח בא ללמד, הגמרא בסוכה כן? שהאזרח בא ללמד שאישה חייבת בעשה של יום כיפור. כל מה שהשוה הכתוב אישה לאיש זה לכל עונשין שבתורה זה ללאו, אז למה שואלת הגמרא למה צריך את האזרח? תשובה בשביל ללמד אותי שאישה חייבת גם בעשה. מה הבעיה? אוקיי? אז יכול להיות שבאמת פה יש עיקרון מיוחד שהוא חריג ופה כולם יסכימו שמי שחייב בלאו חייב גם בעשה. שתי אפשרויות אני חשבתי להסביר את העניין הזה.

[Speaker C] א' שצריך לימוד נוסף כדי לחייב את הנשים בעשה

[הרב מיכאל אברהם] במקרים אחרים, ופה לא צריך כי זה פה זה משהו. אפשרות אחת זה שיש איזשהו סוג של היקש בין העינוי למלאכה. הרי במלאכה מה שמפורש הוא הלאו בתורה לגבי יום כיפור, לא העשה כמו בעינוי. בסדר? והעשה והלאו ביום כיפור במלאכה בפשטות זה כמו בשבת רגילה. זאת אומרת ששם די ברור שנשים תהיינה חייבות גם בלאו וגם בעשה. אוקיי? אז כיוון שביום כיפור יש איזשהו היקש בין העינוי לבין המלאכה, אז אם נשים חייבות במלאכה בלאו ובעשה, אז גם בעינוי הן חייבות בלאו ובעשה. איפה מצאנו את ההיקש הזה? שתי אפשרויות. או אחד ההיקשים "עצם עצם" וכל הדברים שראינו, הגמרא עצמה עוברת כל הזמן בין המלאכה לבין העינוי ביום כיפור. אפילו לגבי האזהרה של העינוי נלמדת מאזהרה של מלאכה, ב"ואם אינו עניין", זאת אומרת יש, הגמרא קושרת את העינוי למלאכה. אפשרות אחרת שרק ממשיכה את האפשרות הזאת, זה אותו הרעיון של השביתה. הרי עם זה פתחתי את כל העניין, שביום כיפור איסורי העינוי ואיסורי המלאכה הם שני סעיפים של חובת שביתה כוללת. צריך לשבות מהנאות ולשבות ממלאכות. אם באמת אני תופס את זה כעיקרון אחד, אז זה יותר מהיקש. כל מי שחייב בשביתה הזאת, חייב בכל סעיפיה של השביתה הזאת. אז כיוון שכך אין מה לחפש עוד מקור לחייב נשים. לכן ברור שמי ששייך בלאו שייך גם בעשה כי הוא בעצם צריך לשבות. אז כל מה שאתה אומר על שביתה בשבת או בכל מקום אחר, אם נשים חייבות בזה, אז גם ביום כיפור הן תהיינה חייבות. אפשרות נוספת זה באמת מה שנאמר כאן קודם. יש בגמרא בברכות באותה סוגיה בדף כ' עמוד ב', הגמרא, לא הבאתי לכם את זה בדף, הגמרא מביאה שם לגבי כל מיני מצוות שנשים חייבות והיא מביאה הסברים ספציפיים. תראו דוגמאות. קריאת שמע שנשים חייבות? פשיטא! נשים פטורות, פשיטא! אה אוקיי זה מופיע, לקחת לקחת… רגע רגע. מצוות קריאת שמע פשיטא, מצוות עשה שהזמן גרמה הוא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. אומרת הגמרא "מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קא משמע לן". בסדר, אז לכן היה צריך להשמיע לי שנשים פטורות כי באופן עקרוני לא היו אומרים את זה, הייתי אומר יש בזה קבלת עול מלכות שמים. מה? אז מה? מה אכפת לי זה קבלת עול מלכות שמים? אבל זה מצוות עשה שהזמן גרמה. אלא מה, במקום שבו העניין של המצווה ודאי שייך בנשים אז מסברה אנחנו נחייב נשים. צריך לימוד או מקור מפורש שאומר שנשים פטורות. תראו דוגמאות נוספות: ומן התפילין? פשיטא! מהו דתימא הואיל ואיתקש למזוזה קא משמע לן וכולי. וחייבים בתפילה, כן? דרחמי נינהו. אומרת הגמרא למה הם חייבים בתפילה למרות שזה מצוות עשה שהזמן גרמה? רחמי נינהו. הנה פה זה אפילו לא הוה אמינא כמו בקריאת שמע, פה זו המסקנה. נשים חייבות בתפילה למרות שזה זמן גרמה. שאלה טובה, הרמב"ם והרמב"ן אם זה דאורייתא או דרבנן, אני לא נכנס עכשיו לעניין הזה. יש מחלוקת רש"י ותוספות במצוות עשה דרבנן שהזמן גרמן, האם נשים גם פטורות או נשים חייבות, מחלוקת רש"י ותוספות. אבל לענייננו אני מתעלם מזה כרגע. הגמרא אומרת, מה?

[Speaker D] למה תפילה זה מצוות עשה שהזמן גרמה? זה עשרים וארבע שעות?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה רק ביום.

[Speaker D] יש הקצבה לשחרית, מנחה. זה רק מדרבנן ההקצבה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לכן אמרתי שזה תלוי אם אני הולך על מישור דרבנן או מישור דאורייתא, תלוי ברמב"ם וברמב"ן, אני לא נכנס לזה כרגע. מניחים פה שזה זמן גרמה. אגב, אפילו אם זה פעם ביום יכול להיות שזה עדיין זמן גרמה. פעם ביום לא משנה מתי? היום הוא עשרים וארבע שעות, פעם בעשרים וארבע שעות האלה צריך להתפלל. גם אז אתה יכול להגדיר את זה כמצוות עשה שהזמן גרמה. למה לא? למה?

[Speaker G] רק בציצית אתה יכול להגיד שיש לך יום ולילה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, בציצית זה יום או לילה. אבל עכשיו אני אומר, אפילו בהנחה זה עשרים וארבע שעות,

[Speaker G] פעם אחת ביום, אז זה לא נקרא זמן?

[הרב מיכאל אברהם] למה לא? ביום. סבבה, ואם התפילה היא רק שלוש שעות זה כן נקרא זמן? מותר לעשות את זה בין שמונה ל-11, אז זה זמן גרמה או לא? למה?

[Speaker G] כי הגבלת את הזמן האחר.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם פה הגבלתי, הגבלתי ל-24 שעות.

[Speaker G] יום זה לא זמן. אבל בתוך ה-24 שעות זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] בתוך השלוש שעות גם פה זה אותו דבר.

[Speaker G] אבל האחרים אסורים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם פה אם עברת את הזמן… בטח שיש. מתי? אם עבר… לא איסור, שלא קיימת את המצווה, איסור אף פעם אין. לא קיימת את המצווה. גם פה לא. אם עברו 24 שעות ולא התפללת, אתה יכול להתפלל מחר פעמיים? הפסדת. אבוד לך, עבר הזמן. זה מצווה שתלויה בזמן. בטח שכן, זה תלוי בזמן. ב-24 שעות האלה היית חייב להתפלל.

[Speaker G] הבעיה שזה בא מעת לעת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה בא מעת לעת. התפילה של היום היא רק ב-24 שעות האלה, מחר לא תוכל להשלים את זה. אבוד לך, עבר הזמן.

[Speaker G] קריאת שמע זה מצוות עשה שהזמן גרמה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, הגמרא אומרת שכן.

[Speaker G] ומילה? יש שאגת אריה וכסף משנה.

[הרב מיכאל אברהם] יש שאגת אריה וכסף משנה אגביינא.

[Speaker G] אז איך שזה יום על יום בגלל הלילה והיום?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מחלוקת של השאגת אריה והכסף משנה. הכסף משנה טוען שמדאורייתא זמנה של קריאת שמע זה כל היום ורק רבנן הגבילו את זה. זה מחלוקת. והשאגת אריה שואל, אז לשיטתו למה זה נקרא זמן גרמא? הרי יש כל היום וכל הלילה. ואז הוא רוצה לטעון שזה בגלל שיש אחד ביום ואחד בלילה וכל אחד מהם הוא לחוד ולכן זה נקרא זמן גרמא. בסדר? למרות שזה על כל היום, אבל זה שתי מצוות שונות כמו התמידין. אז כל מצווה לחוד היא זמן גרמא כי רק שתים עשרה שעות. אבל אז ההנחה שאם יש מצווה על כל העשרים וארבע זה באמת לא זמן גרמא. ואני טוען לא נכון, גם אם זה היה על כל העשרים וארבע שעות יכול להיות שזה זמן גרמא כי למחר אתה כבר הפסדת. זאת אומרת, עדיין יש דד-ליין שאחריו לא תוכל לקיים את זה. זה שזה עשרים וארבע שעות ולא שלוש שעות אז מה? מה הבעיה? השאלה אם זה דאורייתא או דרבנן. זה הוויכוח. הכסף משנה טוען שמדאורייתא זמנו כל היום ורק דרבנן קבעו את הזמן. אז הגמרא פה מביאה הנה, אז תפילה רחמי נינהו. כיוון שהתפילה זה בקשת רחמים אז בוודאי שזה שייך גם בנשים. מה וודאי? מצוות עשה שהזמן גרמא. אנחנו עושים פה טעמא דקרא. למה עושים פה טעמא דקרא? אני לא נכנס עכשיו לעניין הזה, אבל עושים פה איזשהו סוג של הבנה מה המצווה באה להשיג. ואם מה שהמצווה באה להשיג הוא דבר ששייך גם בנשים, כמו קבלת עול מלכות שמיים או רחמי, אז בוודאי שגם נשים תהיינה חייבות. אז אם זה ככה, כן בברכת המזון וכולי. מה זה אומר? אז יכול להיות שגם ביום כיפור זה ככה, וזה מה שמוישה אמר קודם. ביום כיפור, אם באמת הצום הוא התשתית לכפרה, אז אני אומר מה זה משנה שזה זמן גרמא? אבל גם נשים צריכות להתכפר, כמו רחמי נינהו, כמו קבלת עול מלכות שמיים. הרעיון של המצווה שייך גם בנשים. במצב כזה הכללים הפורמליים, למרות שזה זמן גרמא, לא מחייבים. נשים חייבות גם במצב כזה. וזה מקרה מאוד מעניין של דרישת טעמא דקרא, אבל רואים את זה בגמרא. אומרים שעושים את זה. כן? השאלה שלא דורשים טעמא דקרא היא שאלה לחוד. בסך הכל זה מאוד מצומצם המקומות שלא דורשים טעמא דקרא. אז זה אפשרות אחרת להגיד למה בגמרא בסוכה ההנחה היא שנשים שחייבות בלאו בוודאי חייבות גם בעשה. לא צריך מקור נוסף שיחייב אותן בעשה. אני אומר עוד פעם, זה מניח לפי ההסבר האחרון, זה מניח שהרעיון של הצום הוא תשתית לכפרה. ולכן נשים שצריכות גם הן להתכפר חייבות גם לצום. גם אם נלך עם מה שאמרתי בהתחלה, שביום כיפור בעצם, או אולי גם פה אמרתי את זה, שביום כיפור עבודת יום הכיפורים היא… לא, אמרתי את זה פה בשיעור הראשון. היא התנאי לכניסה אל הקודש. זאת אומרת, זה הגיבוי שהציבור נותן לכהן הגדול כשהוא נכנס אל הקודש, כך עולה מהתורה בפרשת אחרי מות. גם לפי זה אפשר היה להבין למה נשים בוודאי חייבות. כמו שאמרתי שמה, כמו בהקהל, שנשים חייבות במצווה שמוטלת על הציבור. פה בעצם הציבור כולו אמור להתענות כדי לתת גיבוי לכהן שנכנס לפני ולפנים והכפרה היא תוצאה. לא שאתה צריך להתענות כדי להתכפר. אתה צריך להתענות כי כך נכנסים אל הקודש, בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר ואיל לעולה וכולי, וגם וכל הציבור מתענים, כל זה שייך לבזאת יבוא אהרן אל הקודש. ואז הקדוש ברוך הוא מכפר לנו אם העסק הזה מתקיים. הכניסה אל הקודש בעצם מכפרת, השעיר לעזאזל דיברנו, מכפרים. ואם ככה זו תענית היא חלק מפרוצדורה שהציבור עושה. ואם זה ככה אז בוודאי שנשים חייבות. הבאתי את החינוך אם אתם זוכרים, הבאתי את החינוך לגבי הקהל, שזה אחת המצוות שלמרות שזה זמן גרמא נשים חייבות. הגמרא אומרת אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. למרות שזה זמן גרמא נשים חייבות. למה? היא לא מסבירה למה נשים חייבות. הן חייבות בגלל שמצוות הקהל מוטלת על הציבור וכל מי ששייך בציבור חייב בה. כל הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמא של נשים זה רק במקום שהמצווה מוטלת על אדם פרטי. אז התורה אומרת אם זה זמן גרמא זה מוטל על גברים לא על נשים. אוקיי. טוב, אז זה לגבי חיוב נשים. פה יש לדון על התוספת, יש לדון על העינויים. התוספת יכול להיות שיש רק עשה, ראינו כמה שיטות בעניין הזה, בקצרה ככה כמה שיטות בעניין הזה. אם בתוספת יש רק עשה אז נשים היו אמורות להיות פטורות. אבל זה הגמרא עצמה אומרת שיש הוה אמינא לפטור נשים מהתוספת, קא משמע לן שנשים חייבות. נכון? זה ילפותא מפורשת, אבל באמת בהוה אמינא לולא הילפותא המפורשת נשים היו פטורות כי יש שמה רק עשה. וזה קצת אינדיקציה לזה שבתוספת העשה הוא עשה נפרד, הוא לא הרחבה של העשה שיש על יום כיפור גם על הזמן של התוספת. אמרתי שיש שתי אפשרויות להבין את זה כי אם זה היה כך אין סיבה לפטור נשים. אם הן חייבות בעשה ביום, אז גם בתוספת, למה ההבדל?

[Speaker D] מה שכתוב שבתון. הא? שבת שבתון.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אחת השיטות, דיברנו על זה שיש בזה מחלוקת אולי. גם בשאר העינויים ראינו שנשים, שיש רק עשה לחלק מהשיטות. אמרנו אולי זה דרבנן, אולי זה רק עשה, אולי זה לאו שאין בו כרת. שלוש שיטות ראינו לגבי שאר העינויים. אוקיי, לשיטות שיש רק עשה אז היה מקום עוד פעם לדון למה נשים חייבות בשאר העינויים, הרי יש פה רק עשה. ושוב פעם אני אחזור לאותו עניין, מה זאת אומרת, אם באמת העשה הזה בא רק להשלים את דין השביתה הכללי שיש ביום כיפור, כל מי ששייך בשביתה הזאת שייך גם בעשה הזה. לא צריך מקור מיוחד לעשה של העינויים ואז אפילו אם אין לאו בצידו על העינוי אלא יש רק עשה, אבל כיוון שזה רק חלק מהשביתה ביום כיפור או מהכניסה אל הקודש או מה שלא תרצו, אז נשים תהיינה חייבות בגלל הרעיון של המצווה לא בגלל ההגדרה הפורמלית האם יש פה לאו או אין פה לאו וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אז זה אפשר לקשור לזה גם את החיוב בעינוי. טוב, עד כאן זה לגבי נשים, אני רוצה עוד להספיק גם את עניין הקטנים פה.

[Speaker D] בנושא הקטנים, כשאתה מדבר קטנים זה עד גיל שש עד איזה גיל?

[הרב מיכאל אברהם] קטנים, עד איזה גיל זה ויכוחים, עד מתי שהם מבינים בפשטות, אין גיל. מה?

[Speaker D] שלוש עשרה ויום זה קטנים?

[הרב מיכאל אברהם] אלה גדולים. קטנים, שלוש עשרה ויום זה כבר גדולים.

[Speaker D] לא, אבל זה עד שלוש עשרה ויום.

[הרב מיכאל אברהם] עד שלוש עשרה ויום זה קטנים, אבל ממתי? מה? ממתי? מאיזה גיל?

[Speaker D] מ-30 יום שהוא…

[הרב מיכאל אברהם] למה? מי אמר? יש מצוות חינוך, ילד בן 30 יום אתה נותן לו לולב לנענע? ב-31 יום אתה נותן לו לולב? לבן שלך נתת לולב כשהוא היה בן 31 יום?

[Speaker G] זה בית שמאי סוברים על החלה.

[הרב מיכאל אברהם] אז לא, לא צריך. גיל חינוך משעה שהוא הגיע לגיל חינוך אומרת הגמרא. יש גיל לחינוך. מהו הגיל? יש ויכוח. יש פוסקים, אין לי מושג מאיפה הם מוציאים את זה, יש לי מושג אבל זה לא יוצא משם, שהם אומרים מדובר על איזה גיל שש או שבע, יש גיל אוניברסלי לחינוך. התפיסה הפשוטה היא שזה לא נכון, אלא זה גיל ממתי שהילד מבין ולפי מה שהוא מבין אתה מחנך אותו וכל ילד לפי הקצב שלו, אבל יש איזשהו גיל שממנו והלאה יש חובת חינוך. אבל חובת חינוך היא חובה דרבננית. איך אני יודע את זה? מהגמרא בסוכה. הגמרא בסוכה מדברת על הלני המלכה שהושיבה את בניה בסוכה, והגמרא דנה שמה הרי סוכה היתה גבוהה מעשרים אמה, איך היא עשתה את זה? ואז הגמרא אומרת הווא אמינא שאולי זה רק חיוב דרבנן, ובדרבנן לא משגחינן, קא משמע לן דכל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים. בסדר? אז רואים שהחיוב לחנך ילדים הנשים הרי פטורות מסוכה, זה מצוות עשה שהזמן גרמא אבל את הילדים היא הושיבה שם. זה היתה הקושיא של הגמרא וזה דרבנן, ככה אומרת הגמרא. מכאן לומדים כל הפוסקים, זה דבר פשוט, זה מה שהגמרא אומרת, שדין חינוך הוא דין דרבנן. החיוב לחנך ילדים הוא דין דרבנן, צריך לדעת את זה. יש ושיננתם לבניך, המצווה ללמד אותם תורה, זה עניין אחר, זה כנראה דאורייתא, כך רוב הפוסקים. אבל זה פרשיה בפני עצמה, ללמד אותם תורה. חינוך למצוות זה דין דרבנן, זה ברור. יותר מזה… טוב רגע, אני אמשיך את היותר מזה עוד מעט. אבל זה דין דרבנן.

[Speaker G] הייתי שואל אם מצד

[Speaker C] הקטן שהוא מתחייב או מצד האב שהוא מתחייב?

[הרב מיכאל אברהם] מגיע גם לזה. יש, אז זה דין חינוך, זה הדין הראשון. הדין השני… או האבא? תכף נראה. אמרתי שאני אגיע, אני אגיע תאמינו לי. הדין השני ביחס לקטנים זה קטן אוכל נבילות בית דין מצווים להפרישו. כשמדובר על בית דין הכוונה בדרך כלל לפי כמעט כל השיטות הכוונה כל מי שרואה אותו, בית דין הוא שליח הציבור, זה לאו דווקא חייב להיות בית דין של המקום. בית דין צריך לוודא שאנשים עושים את זה, אבל באופן עקרוני זאת חובה ציבורית. כל מי שרואה קטן אוכל נבילות לכאורה צריך להפרישו. אלא מאי? זה מחלוקת בגמרא, ולמסקנת הגמרא ביבמות קי"ג קי"ד קטן אוכל נבילות בית דין לא מצווים להפרישו. אם אתה רואה קטן אוכל חזיר אתה יכול להגיד לו בתיאבון. אתה לא צריך להפריש אותו. בסדר? עוד מעט אני אסייג את זה קצת. זה קטן אוכל נבילות, זה הדין השני שהוא בעצם לא קיים להלכה, אין חובה להפריש קטנים. הדין השלישי זה דין ספייה בידיים שלומדים את זה משלושה מקורות לגבי דם, שרצים וחלב, לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. בתורה כתוב לא תאכילום, לא תאכלום. לא תאכילום בלי י' נדמה לי או משהו כזה כתוב שמה, אז דורשים שמה לא תאכלום, לא תאכילום. מה הכוונה? אסור לכם להאכיל קטנים איסור. ולרוב מוחלט של השיטות זה איסור תורה. זאת אומרת, אם אני לוקח קטן, אגב, לא רק קטן שהגיע לחינוך, כמעט לכל השיטות זה לכל קטן בכל גיל, אפילו בגיל שבוע, לא רק בגיל שלושים יום, אסור לי לתת לו בידיים איסור, איסור. אם עשיתי את זה, עברתי על איסור תורה, למרות שהקטן עצמו לא עובר איסור, הוא לא חייב בזה. אבל אם אני נותן לו בידיים איסור, לא מכשיל אותו, שימו לב. להכשיל קטן להכשיל, אבל אם אני נותן לו בידיים את האיסור, אני עושה עליו את האיסור, אז עברתי איסור תורה. אין גיל חי, עוד שנייה אחת, אין גיל חינוך בעניין הזה, כי גיל חינוך נאמר במצוות חינוך, לא קשור לאיסור ספייה. רק הערה במאמר מוסגר, איסור ספייה לפי הרמב"ם לפחות זה ויכוח, הרא"ש לא מסכים אבל לפי הרמב"ם, שייך גם בגדולים. הרמב"ם בסוף הלכות כלאיים אומר: מי שמלביש את חברו כלאיים, אם הלובש היה שוגג והמלביש היה מזיד, המלביש לוקה. עכשיו צריך להבין, מה זאת אומרת המלביש לוקה? יכול להגיד המלביש היה לא בסדר, אולי הוא עבר על לפני עיוור? על לפני עיוור אין מלקות. לוקה פירושו שהוא עבר על איסור כלאיים. על איסור כלאיים יש מלקות. איך? הוא לא לבש כלאיים, הוא הלביש כלאיים למישהו אחר. זאת אומרת רואים: מי שמכשיל את חברו לעונשין, רש"י בתחילת פרשת מטות מי שמכשיל את חברו באיסור, הוא נכנס תחתיו לעונשין. זאת אומרת הוא עצמו נחשב כמי שעבר את הלאו. זה כעין לא תאכלום לא תאכילום, או לפחות בתפיסה מסוימת של לא תאכלום לא תאכילום. הרמב"ם, זה מופיע בעוד שני מקומות, בנזירות, בטומאת כהן בנזירות כהווה אמינא יש מקור שאומר שלא, אבל בטומאת כהן כן. והרא"ש בתשובה שואל והוא אומר הוא לא יודע מאיפה הרמב"ם הוציא את זה, אין לזה מקור, הוא חולק עליו. אבל כך שיטת הרמב"ם.

[Speaker C] כאילו אחד המקיף ואחד הניקף, למה אתה צריך ללמוד שם אם כל אחד שעושה איסור על השני?

[הרב מיכאל אברהם] חוזרים למה שדיברנו קודם. השאלה אם הדוגמאות הן בניין אב או הדוגמאות באו להגיד שזה מקרה חריג? יש אתוון דאורייתא שדן בכל המקרים שבהם אדם עושה איסור על אחר, עושה את זה על עצמו. כשאדם מקיף את עצמו, הוא עובר גם מקיף וגם ניקף, או רק ניקף. אז זה קשור לדברים האלה. בכל מקרה לענייננו, אז זה איסור ספייה בידיים. איסור ספייה בידיים הוא איסור דאורייתא. הוא בכל גיל, לרוב השיטות, אין מגבלת גיל. יש שיטות חריגות גם בשני מה שאמרתי כאן, אבל זה התפיסה המקובלת. וזהו, אלה השחקנים על המגרש הזה של קטנים בהלכה. אז אני אתחיל לדון בחינוך. דין חינוך, כמו שאמרתי, הוא דין דרבנן. יש מחלוקת רש"י ותוספות בשאלה מה טיבו של דין חינוך. רש"י…

[Speaker D] זה במצוות דאורייתא או גם מצוות דרבנן? בפשטות בשניהם.

[הרב מיכאל אברהם] כן. בספייה בידיים יש מחלוקת רמב"ם ורשב"א לגבי מצווה דרבנן. בחינוך בפשטות אין הבדל. במחלוקת רש"י ותוספות גם במגילה וגם בברכות, בשאלה איך מגדירים את דין חינוך. רש"י מבין שדין חינוך זה דין שמוטל על האבא, לחנך את בנו, כדי להרגיל אותו לעשות מצוות, כן, ללמד אותו שידע מה לעשות כשהוא גדל.

[Speaker D] למה כתוב "את פתח לו" לגבי אישה שמחנכת, בליל הסדר "את

[הרב מיכאל אברהם] פתח לו", נו,

[Speaker C] מה השאלה?

[Speaker D] "את" זה לשון נקבה.

[הרב מיכאל אברהם] רש"י אומר ש"את" זה לשון נקבה. הגמרא באמת אומרת, רש"י באמת אומר שדין חינוך מוטל על האבא, אז מה השאלה?

[Speaker D] אולי האישה אין לה שום…

[הרב מיכאל אברהם] לא על האבא ולא על הילד אני מתכוון, אבא והאמא כרגע. יש גמרא בנזיר, אולי מחלוקת ריש לקיש אומר שהחינוך הוא רק על האבא ולא על האמא. השאלה אם רבי יוחנן חולק עליו או לא חולק עליו, זה מחלוקת ראשונים ואחרונים. יש ראשונים ואחרונים שטוענים שלהלכה מצוות חינוך היא רק על האבא ולא על האמא.

[Speaker D] יש… מה? "את", נו, "את פתח", אז זה גם על האמא.

[הרב מיכאל אברהם] בלי דרשות, "את" זה לא לשון נקבה אצל חכמינו. "את פתח לו" זה אתה. יש ראשונים שאומרים כריש לקיש להלכה שמצוות חינוך מוטלת על האבא, כי מהגמרא עצמה לא ברור שרבי יוחנן חולק עליו. רבי יוחנן אמר משהו אחר, אבל לא ברור שחולק עליו. יש ראשונים שטוענים שמצוות חינוך היא מוטלת גם על האמא. ורבי יוחנן חולק על ריש לקיש, לכן פוסקים כרבי יוחנן והמצווה מוטלת על האמא, זה מחלוקת ראשונים. על האבא ברור, על האמא מחלוקת, אבל בהגדרה יש מחלוקת רש"י ותוספות. רש"י טוען שהדין הוא דין על האבא ולא על הילד עצמו לקיים מצוות, אלא דין על האבא לוודא שהילד יקיים את המצווה כדי לחנך אותו. לפי תוספות, רואים בכמה מקומות שזה לא כך. יש דין על הילד עצמו מדרבנן לקיים מצוות. זה לא דין על האבא לוודא שהילד מקיים, זה דין על הבן. חיוב מדרבנן על הקטנים, למרות שהם פטורים מן התורה, מדרבנן הם חייבים לקיים את המצווה. זה דין חינוך. כך טוען התוספות. המושג לחנך אגב מקבל משמעות שונה. חינוך, אם אנחנו נחשוב מה זה חנוכת המזבח. חנוכת המזבח זה התחלת העבודה, נכון? ההתחלה, הראשית של העניין, נכון? לפי תוספות זאת המשמעות גם של דין חינוך. בעצם הילד צריך להתחנך במצוות, הוא צריך להתחיל לקיים את המצוות כבר בתור ילד. חינוך בתור התחלה, לא מה שאנחנו קוראים היום לחנך אותו. חינוך בתור חנוכת המזבח, זאת אומרת, ככה הוא חונך את עשיית המצוות שלו, בתור קטן הוא מתחיל את עשיית המצוות שלו. לפי רש"י, המושג חינוך פירושו מה שהאבא חייב לחנך, כמו שאנחנו אומרים היום לחנך. צריך לחנך את הבן שלו, האבא או ההורים, כמו שאמרתי קודם שדיברתי קודם, זה מוטל על ההורים או על האבא, לחנך את הבן שלו, המושג של החינוך שיש כמובן קשר בין הדברים, אבל המשמעות פה היא משמעות שונה. עכשיו, בתוספות ישנים, בסוגיה אצלנו בפ"ב עמוד א', תוספות ישנים אומר בין שמונה בין תשע מחנכין והגמרא דנה שם באריכות, אני לא נכנס עכשיו לחינוך לשעות בצום. זה מתחיל באיזה משנה קצרה ואחרי זה הגמרא מרחיבים את העניין. יש חינוך לשעות שנתיים קודם, שנה קודם מגיל שתים עשרה בבן, מגיל אחת עשרה בבת, יש משלימים את התענית לעשרים וארבע שעות, אז יש הגדרה די מדויקת מה גדר מצוות חינוך בצום, בתענית יום כיפור. בשונה אגב מכל המצוות האחרות, זה מקרה יחיד שיש הגדרה מאוד מסוימת של חכמים איך בדיוק עושים את החינוך, מאיזה גיל, באיזה היקף, הגדרה מאוד מיוחדת. ונגיע לזה עוד מעט. בכל אופן כך הגמרא אומרת שם, אז על זה שואל תוספות ישנים פ"ב עמוד א', מי שיש לו גמרא יכול להסתכל. כתוב בין שמונה בין תשע מחנכים. קשיא לי דאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מגלח, איש מדיר את בנו בנזיר כדירש לקיש דאמר כדי לחנכו במצוות, בנו אין בתו לא, בבתו אינו חייב לחנכה. אצלנו בגמרא רואים שגם תינוקת מחנכים אותה לצום לשעות. אז שואל תוספות ישנים זה לא מסתדר עם דין חינוך. ויש לומר דהתם לא איירי אלא דווקא לעניין נזירות, אבל ודאי לעניין שאר מצוות חייב לחנכה. זה דין ריש לקיש זה דין מיוחד על נזירות. אבל לעניין שאר מצוות חייב לחנכה, אגב זה מקור לזה שאפשר היה להגיד שגם מה שריש לקיש אומר שהמצווה היא על האבא ולא על האמא אולי זה דין מיוחד בנזירות, וזה עוד מוצא להסביר את הראשונים שאומרים שיש מצוות חינוך גם על האמא, וזה נגד ריש לקיש שם בנזיר. אוקיי? הלאה. ואם תאמר דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו. אמרתי שלהלכה אנחנו פוסקים שלא צריך להפריש קטן מאיסורים, אז למה מחנכים אותו? אז אומר למה או לחילופין מדין חינוך כן צריך להפריש אותו, למה אומרים שלא צריך להפריש אותו? מה הכוונה בזה שסוף סוף מחנכים? מחנכים הכוונה שאומרים להורים אל תתנו לו אוכל או שאם רואים אותו אוכל צריכים להגיד לו אל תאכל? שניהם בפשטות, זאת אומרת אתה צריך לדאוג לזה שהוא יצום

[Speaker G] לשעות לאותן שעות שהוא צריך. זאת אומרת אל תאכל להפריש אותו?

[הרב מיכאל אברהם] כן זה הפשט. כן ואף זה באמת הפשט הפשוט, זה לא מה ברור. אז אסור לתת לו אוכל.

[Speaker G] אז אסור לתת לו אוכל, מחנכים אותו לשעות אתה צריך לדאוג לזה שהוא יעשה את זה. מצוות חינוך זה על האבא הוא רק אסור לו לתת לו אבל מה אכפת…

[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום, החינוך על האבא זה האבא צריך לחנך אותו לא לתת לו. אז התוספות ישנים מתרץ אומר ככה, ואומר הרב רבי אליעזר ממיץ דבחינוך לא שייך אלא שיעשה מצווה ולא פרישה מאיסורא. חינוך זה לקיים מצוות עשה, להפריש מאיסורים מלאוין לא חייבים. זאת אומרת לחנך בן אדם זה על פעולות שהוא צריך לעשות, אתה צריך להרגיל אותו לעשות את הפעולות, להימנע מדברים אתה לא חייב. זה כשהוא יגדל הוא כבר יעשה את זה, כנראה שיש איזשהו תפיסה חינוכית כזאת שאומרת. שחינוך דרוש בפעולות אקטיביות שהבן אדם עושה. פעולות לא אקטיביות מספיק להגיד לו שזה אסור, אז הוא כבר יבין שזה אסור וזהו, לא צריך. מה? לא, בידיים לא. הכל לגבי דין חינוך, זה לגבי הפרשה וחינוך, לא לגבי ספייה בידיים. זה תירוץ ראשון. ואז הוא ממשיך. והכא, חינוך במה שמענים אותו ביום הכיפורים, אין זה אפרשה מאיסורא שמפרישים אותו מלאכול, אלא הוא חינוך שמחנכים אותו במצוות ועניתם את נפשותיכם. למרות שלכאורה פה זה לא לאכול, אבל זה מצוות עשה של תענית, זה לא לאו על אכילה, לכן פה שייך חינוך באמת. ולכן הסוגיה פה מדברת על דין חינוך בלי קשר לזה שאין חובת הפרשה מאיסור. ואז באמת יוצא פה חידוש מאוד גדול, אין דין חינוך בלאווין. אין דין חינוך בלאווין. גם האבא לא צריך להפריש את בנו מאיסורים אפילו שהגיע לחינוך, רק במצוות עשה. זה חידוש מאוד גדול לדינא. תירוץ שני. ורבי אומר, בחינוך לא שייך אלא באב, אבל באדם אחר לא שייך בחינוך. הילכך נמי, אין נזהרים להפרישו. ואם אתה רואה קטן שאוכל, מישהו אחר לא צריך להפריש אותו. האבא צריך לדאוג לזה שהוא יצום כי יש עליו חובת חינוך, והוא באמת צריך גם להפריש אותו מאיסורים. והתירוץ השני אומר, לא הבדל בין לאווין לבין עשה אלא בין אבא לבין אנשים אחרים. מה שנפסק שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, הכוונה בית דין, הציבור. האבא וודאי צריך להפרישו. האבא צריך להפרישו מדין חינוך, מדרבנן כמובן. ואז באמת ביום כיפור לא צריך להפריש קטנים שאוכלים, אבל האבא צריך, בקטנים בגיל חינוך, שאוכלים באותם שעות שהם צריכים להתענות. אבל האבא כן צריך לדאוג לזה שהם יתענו. ומעשה בהלני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה, שמא היה להם אב וחנכם בכך? כי אימא הרי פטורה. ואפילו לא היה להם אב הייתה מחנכתם למצווה בעלמא, בסדר, יכול להיות. אז על זה שואל בקהילות יעקב, קהילות יעקב שואל על התוספות ישנים הזה, קהילות יעקב בסוכה בסימן ב'. הוא שואל על התוספות ישנים הזה, הוא מביא רבי עקיבא איגר שמקשה. רבי עקיבא איגר מקשה על זה, שבסוגיה בסוכה כתוב "וכי תימא קטן שאין צריך לאמו", שהוא כבר הגיע לגיל חינוך, זה אין צריך לאמו בסוכה, מדרבנן הוא דמיחייב ואי בדרבנן לא אשגחה. מה רואים? שברור שיש עליה חובה מדרבנן לחנך את הקטן, רק היא חפפה למצווה דרבנן ואז אומרים לו כל מעשה הלא עשתה אלא על פי חכמים והיא הקפידה גם על מצוות דרבנן. אם זה היה למצווה בעלמא, מה שהתוספות ישנים אומר, רק עניין מחנך, אז מה הקושיה הגדולה אז היא לא עשתה את זה. בגמרא כתוב שזה חובה דרבנן, לא שזה עניין בעלמא. והיא הייתה אימא. אז אם לא למצווה בעלמא איך תוספות ישנים אומר בתירוץ השני שלו שזה למצווה בעלמא?

[Speaker B] אז על זה, מה הוא אומר מצווה בעלמא בתוספות ישנים? התירוץ השני אומר שאחרים לא צריכים להפריש אלא רק האבא.

[הרב מיכאל אברהם] שהלני המלכה… לא, אבל הוא אומר ומה קרה בהלני המלכה? הלני המלכה הרי זה אימא, אין עליה מצוות חינוך, אז למה הגמרא מניחה שהיא הייתה צריכה להשיב אותם בסוכה כשרה? אז הוא אומר זה למצווה בעלמא, סתם היא מלפני משורת הדין היא רצתה לחנך אותם למצוות. בסדר? הכתוב בגמרא שזה דין דרבנן, זה לא מצווה בעלמא, זה קושיה חזיתית על מה שאומר תוספות ישנים. אז הקהילות יעקב רוצה לטעון את הטענה הבאה.

[Speaker D] היא עשתה את זה אבל אולי סתם נשים לא צריכות לעשות את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הגמרא שאלה, הגמרא הקשתה "אי בדרבנן לא אשגחה".

[Speaker D] הגמרא הקשתה

[הרב מיכאל אברהם] הרי זה דין דרבנן, אז איך זה יכול להיות שהיא מתעלמת מדין דרבנן?

[Speaker D] על פי דברי חכמים, הכל על פי דברי חכמים.

[הרב מיכאל אברהם] אז על זה מתרצים שהיא עשתה על פי דברי חכמים. אני שואל את הקושיה, מה הגמרא מקשה? מה קשה לה? היא עשתה למצווה בעלמא, זה הידור מצווה כזה היא לא עשתה, מה הבעיה? הגמרא לא אומרת שזה הידור מצווה, היא אומרת שזה חובה. איך זה שהיא לא עשתה את החובה הזאת? בסדר? אבל זה לא חובה לפי התוספות ישנים זה למצווה בעלמא. אז הקהילות יעקב רוצה לטעון את הטענה הבאה, הוא אומר בשיטת התוספות זה לא שמצוות חינוך זה שהקטן יקיים את המצוות בלבד, לא רק שהקטן יקיים את המצוות בקטנותו. בשיטת התוספות יש שני דינים. יש חובה על הקטן לקיים את המצוות בקטנותו וחובה על האבא לחנך אותו. שני דינים של חינוך. ומה שכתוב פה שבדרבנן היא לא אשגחה הכוונה שהחובה על הקטן מדרבנן לשבת בסוכה היא לא השגיחה למה כי באמת… החובה דרבנן הכוונה החובה מדרבנן על הקטן לשבת בסוכה. בזה היא לא השגיחה כי אם היא לא חייבת. אז על זה אמרו לא, היא הייתה צדקת, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים ולכן היא כן, ואז השאלה למה היא עשתה את זה. אוקיי? ככה הוא מסביר. אבל לענייננו מה שחשוב זה שהוא תופס, הוא מסביר בתוספות שכשתוספות אומר שיש חובה על הקטן לקיים מצוות זה לא רק זה, זה גם זה, חוץ מזה שיש דין חינוך הרגיל. אבל נדמה לי, וכאן אני סוטה קצת מדרכו של הקהילות יעקב נדמה לי, או שלזה הוא מתכוון, אני לא בטוח. תוספות לא מתכוון שהדין השני הוא כמו הדין של רש"י. דין חינוך לפי רש"י זה דין על האבא לחנך את בנו, להרגיל אותו למצוות, ללמד אותו מה הוא צריך לעשות כשהוא גדול. הדין חינוך של תוספות, מאיפה יוצאים שני דיני חינוך? מאיפה זה יוצא? לא שמענו בשום מקום שני דינים, מה? שתי תקנות דרבנן או שיש פה פסוק? מאיפה זה יוצא הדבר הזה? זה ברור שזה צריך להיות שני דינים שמשלימים את אותו עניין, שדין חינוך בעצמו מורכב משני דברים. מה זה אומר? יש חובה על הקטן לקיים מצוות מדרבנן, חובה עליו עצמו, מה שאמרתי החינוך במובן של התחלה, לא במובן של לחנך אותו. זה חובה על הקטן עצמו. יש חובה, אבל הקטן הרי הוא לא בר דעת. מה זאת אומרת הוא לא בר דעת? אין עליו אחריות, לא מטילים עליו אחריות. הפרי מגדים בכלל אומר שקטן חייב בכל המצוות מדאורייתא, רק הקטן הוא אין לו דעת, אז אם הוא לא עושה את זה הוא אנוס, לכן הוא פטור מעונשים, אבל בעצם הוא היה חייב. מצוות חינוך אומרת: אתם ההורים, אתם בני דעת, תדאגו לזה שהקטן יקיים את חובתו. אבל לפי זה באמת יוצא א', ששני האספקטים של דין חינוך הם שני אספקטים של אותו עניין, זה לא שני דינים סתם, זה אותו עניין. החובה הזאת שמוטלת על הקטן היא החובה שמוטלת על ההורים, האחריות שמוטלת על ההורים לראות שהקטן באמת עושה את זה. זה לא, זה המשך של, זה פרט נוסף באותה חובה. זה לא שתי מצוות חינוך, זו השלמה של אותה מצווה. ודבר שני, רואים כאן שהחובה על ההורים זה לא לחנך אותו כדי שידע מה לעשות כשהוא גדול, זה פשוט כדי לוודא שהוא עושה את חובתו עכשיו בתור קטן. כי הקטן בעצמו אני לא יכול לסמוך עליו שיעשה את זה, אין לו אחריות. אז אני מטיל את האחריות על ההורים. אבל האחריות על ההורים זה לא כמו ברש"י, שהוא מבין שהאחריות על ההורים זה כדי שכשהוא יהיה גדול הוא ידע מה לעשות, לא. רבנן חייבו את הקטן מדרבנן לקיים מצוות, ואת האחריות לזה הטילו על ההורים. אחריות למה? לזה שכשהוא יהיה קטן הוא יקיים מצוות. לא, זה לא אחריות חינוכית במובן של שידע מה לעשות כשהוא יהיה גדול, זה אחריות כדי לוודא שהוא עושה את חובתו עכשיו בתור קטן.

[Speaker G] אז לפי זה גם בית דין. מה? אם רואים קטן שלא נוטל לולב בית דין צריכים לתת לו. אין הכי נמי, אין הכי נמי. יש ראיה לזה? לא, בשיטה השנייה של תוספות זה לא שייך. מה זאת אומרת? מה זה ראיה לזה?

[הרב מיכאל אברהם] יש ראיה. לזה יש ראיה. זה ההסבר של הקהילות יעקב בתוספות. אז אני אומר גם את ההסבר הזה תכניס שם.

[Speaker G] לא, את זה של ההורים אנחנו יודעים, לא?

[הרב מיכאל אברהם] מאיפה אנחנו יודעים? שיטת התוספות כמו רוב האחרונים לומדים, לא. הקטן צריך לעשות את זה, ההורים עוזרים לו, בסדר, אבל החובה היא על הקטן. הקהילות יעקב מחדש שגם בשיטת התוספות שזה חובה על הקטן יש גם חובה על ההורים. זה החידוש של הקהילות יעקב בתוספות.

[Speaker C] ובזה יוצא שקטן צריך לעבוד כדי לרכוש לולב.

[הרב מיכאל אברהם] כן, או לא, יעזר בהורים, יכול לבקש טובה מההורים, זה בסדר.

[Speaker C] אבל

[Speaker D] בשיטה השנייה של תוספות זה לא שייך. מה זאת אומרת?

[Speaker E] שזה רק על ההורים, זה לא, כי הוא אמר שגם בית

[Speaker D] דין יש חובה לחנך אותו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אם זה באמת חובה לקיים את המצוות שמוטלות עליו עצמו, אז בית דין גם הוא בעצם אמור לדאוג לזה שהאדם יקיים מצוות שמוטלות עליו.

[Speaker C] בשיטה השנייה של תוספות שהחובה על ההורים.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר. אבל אם החובה על ההורים היא מהטיפוס שלא לחנך אותו אלא לדאוג לזה שיקיים את חובותיו עכשיו, בפשטות יש חיוב כזה על בית דין לדאוג שכל אדם מישראל מקיים את חובותיו. מה זאת אומרת? בית דין צריך לדאוג לזה שכל אדם מקיים את חובותיו. למה לא?

[Speaker D] בית דין חייב בכל אחד.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. בית דין כופין על המצוות. מי שלא מקים סוכה, מקימים אותה עד שתצא נפשו.

[Speaker D] מילה זה משהו אחר. למה לא?

[הרב מיכאל אברהם] מילה זה לא משהו אחר. זה אותו דבר. אותו דבר. מה ההבדל? מי שלא עושה את חובתו, בית דין צריך לקיים את זה, לדאוג לזה שהוא יקיים את זה.

[Speaker D] בכל אופן יש אנשים שעושים מצווה, אבא והבן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם לא עושים מצווה. הבן עושה מצווה והאבא האחריות שלו שהבן יעשה את המצווה. אבא לא מקיים פה מצווה. האבא דואג לזה שהילד יקיים מצווה. אני אביא לכם דוגמה. אני אביא לכם דוגמה, תראו. אני אביא לכם דוגמה, לא. אני אביא לכם דוגמה. אם בחינוך… דוד, החינוך אומר לגבי מצוות הקהל, הזכרתי את זה, הוא אומר שהמצווה היא ציבורית, לכן גם נשים. ונשים וקטנים חייבים. זו מצווה ציבורית, זו מצווה לכל הציבור. עכשיו רוב הציבור הגיע לירושלים, בסדר? קיים את המצווה. אני נשארתי בבית. האם ביטלתי מצוות עשה? מי, אבא? אני אחד, לא אבא ולא בן. סתם, בן אדם נשאר בבית. ביטלתי מצוות עשה? הציבור מצווה במצווה הזאת, לא אני. הציבור קיים. רוב הציבור היה בירושלים, המצווה התקיימה, נכון? ואני יכול לשבת בבית. לא ביטלתי עשה. החינוך כותב בסוף המצווה, כל מי שלא הגיע ביטל את העשה. אז איך זה? מצווה ציבורית, הרי תבינו, זה דבר מוזר. יש פה מצוות עשה שבו זמנית היא התקיימה ובוטלה. זאת אומרת מי שמצווה בה קיים אותה, ויש מישהו אחר שביטל את המצווה הזאת למרות שהיא קוימה. איך יכול להיות שיש ביטול עשה על מצווה שקוימה? הגורם שמצווה בה קיים אותה, הציבור. איך יכול להיות שאני ביטלתי את המצווה? התשובה היא, כבר הזכרתי את זה פעם, אני לא זוכר איפה. התשובה היא שהציבור צריך לקיים את המצווה, אבל אם היינו פוטרים את הפרטים מאחריות,

[Speaker E] לא יהיה ציבור.

[הרב מיכאל אברהם] אז כל אחד מהפרטים היה נשאר בבית ולא היה ציבור. זה הצו הקטגורי, הזכרתי את הצו הקטגורי.

[Speaker E] כמו בבית המקדש, לא?

[הרב מיכאל אברהם] בכל מצווה ציבורית זה יהיה ככה. ואז זה אומר שאם אני פוטר את כל אחד ואחד מהאחריות, אז הציבור לא יקיים את המצווה. אז במצוות ציבוריות קורה דבר מאוד מעניין. מי שמצווה במצווה הזאת זה הציבור, לא אף אחד מהפרטים. אבל כל אחד מהפרטים יכול לבטל את המצווה. למה? כי מטילים עליו את האחריות לזה שהמצווה תתקיים. הוא לא מקיים את המצווה אם הוא בא. ומי שמקיים את המצווה זה הציבור, שהוא חלק מהציבור כמובן, אז הוא קיים את המצווה כחלק מהציבור. אבל הוא כאדם פרטי שהגיע לשם לא קיים את המצווה. הקיום לא שייך בו, הקיום בציבור. הביטול של המצווה שייך גם בפרטים. ולמה? בדיוק מאותה סיבה של ההורה והקטן. במקום שהגורם שמחויב במצווה יש לנו חשש שהוא לא גורם שיוכל להיות אחראי לקיומה של המצווה, כמו בקטן או כמו בציבור, התורה מטילה אחריות לזה שזה יקרה על גורם אחר שאפשר להטיל עליו אחריות ישירה. ההורה זה ביחס לקטן, והפרטים ביחס לציבור. כל אחד מהפרטים שיוודא שהמצווה הזאת תתקיים. איך בא לידי ביטוי האחריות הזאת? שאם אתה לא עשית את חלקך, יש לך ביטול עשה, למרות שהקיום הוא לא קיום שלך, אתה לא זה שמצווה במצווה. ככה התורה מבטאת את האחריות שיש. אגב, הזכרתי את זה אני חושב, יש איזה סתירה במשנה ברורה ובהרבה מקומות דנים בזה לגבי יציאה באמצע של קריאת התורה, שזה חובה ציבורית מצד אחד כתוב אצלו, מצד שני מי שיוצא הוא אומר לא לצאת. למרות שיש עשרה שיקראו בלעדיו, אני יכול לצאת. לא, כי חובה ציבורית האחריות לקיימה מוטלת על כל אחד. ולכן אם אחד לא נותן את חלקו, אז הוא ביטל את המצווה הזאת, למרות כשהוא יישאר שם הוא לא קיים אותה. הציבור קיים אותה. הוא לא הגורם שמקיים את המצווה. עוד פעם?

[Speaker G] אחד שפספס פרשה, יש כאלה שבאים מחו"ל לארץ.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר אם הוא אנוס אז אין בעיה, אבל אם הוא חלק מהציבור כבר, או אם הוא פוטנציאלית אמור להיות שם, כמו מי שיכול לעלות בהקהל, אז מוטלת עליו החובה ואם הוא לא עשה את זה הוא ביטל את העשה, כן.

[Speaker C] אחד שבא מאוחר לתפילה אז הוא לא צריך לשמוע?

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא בא מאוחר לתפילה וקריאת התורה הייתה בהתחלה איך שהוא היה צריך לצאת מוקדם, לא משנה. אז השאלה בדיוק, המשנה ברורה אומר לא לצאת.

[Speaker G] מה הכוונה של ציבורית שכאילו ברגע שאתה אומר שזה ציבורית כל פרט חייב לקיים כל חלק או רק בגלל שזה… למשל כמו שאמרתי שאם הוא פספס פרשה. אם הוא נגיד מגיע לפעמים מחו"ל וזה, הפרשות לא אותו דבר. אתה מגיע מחו"ל פספסת פרשה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא יכול לקיים אפילו אם הוא רוצה. הוא לא יכול, אפילו אם הוא רוצה להשלים את זה.

[Speaker G] למשל נגיד יש סיפור על הרב עובדיה שהוא כאילו עלה ראשון ואז קרא את כל הפרשה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא רלוונטי. זה… ודאי שלא. הרי אין ציבור שמחויב בזה. אתה צריך לעשות את חלקך אם אתה חלק מציבור והציבור חייב. זהו. אני טוען, הטענה שלי היא טענה שזה חובה ציבורית, זה לא חובה פרטית. אני מכריע את החקירה הזאת לצד הזה, זאת חובה ציבורית. רק אני טוען שהנפקא מינה שמביאים, שאם זו חובה ציבורית כל אחד יכול לצאת, לא נכון. גם אם זו חובה ציבורית, אדם פרטי לא יכול לעזוב.

[Speaker D] בדיוק. אתה יכול רק לבטל, לא לקיים.

[הרב מיכאל אברהם] לקיים אתה יכול במסגרת הציבור. מי שיצא באמצע קריאת התורה מסיבה כלשהי וידע…

[Speaker D] אם היית אנוס אז בסדר… אבל כל הציבור לא יצא…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה ביטלת את המצווה הזאת.

[Speaker D] אני ביטלתי, אבל הציבור עצמו צריך לצאת.

[הרב מיכאל אברהם] הציבור יצא, ואתה ביטלת. בדיוק כמו בהקהל. הציבור קיים את המצווה. נכון, בדיוק כמו בהקהל. בהקהל רוב הציבור… תקשיב למה שאני אומר. רוב הציבור היה בירושלים עשה מצוות הקהל. אני נשארתי בבית ביטלתי עשה, אומר החינוך. איך? המצווה קוימה. היא מוטלת על הציבור והציבור היה שם, רוב הציבור היה שם. באיזה מובן אני ביטלתי את המצווה? רואים שבמקום שהמצווה היא ציבורית… אז כל אדם פרטי למרות שהוא לא הגורם שמצווה, אבל הוא צריך לעשות את חלקו, הוא אחראי לזה שהציבור יקיים את זה. אם הוא לא עשה את זה יש לו ביטול עשה, למרות שהמצווה קוימה. אותו דבר פה. אז אני אומר אותו דבר לגבי הורים וקטנים. זה לא סתם שני דינים של חינוך. הקטן אין לו אחריות, כמו ציבור, הוא לא יכול לעשות, אתה לא יכול להטיל עליו אחריות. נכון, יש עליו חובה לקיים. מי זה שאחראי לראות שהקטן יעשה את זה? ההורים שלו, אבא או אמא תלוי בשיטות השונות, אבל זה האחריות שמוטלת עליהם, לא שהם מקיימים מצווה בעניין הזה, הוא מקיים את המצווה. ההורים הם אחראים לזה שהוא יצטרך לעשות. ולכן אני אומר שגם שיטת התוספות לפי הקהילות יעקב, שיש חובה על האבא לזה שהבן שלו יקיים את המצווה, זה לא הדין של רש"י. הדין של רש"י זה שהחובה על האבא לחנך את הילד, ללמד אותו מה לעשות כשהוא יהיה גדול. הדין של תוספות, ההבנה של תוספות, זה שהדין על האבא זה לוודא שהילד עושה את מה שהוא חייב עכשיו, לא לדאוג לזה שהוא יעשה את מה שיהיה כשיגדל, ונראה השלכות בהמשך.

[Speaker D] אני אקרא את זה עכשיו ברשותך רק קצת יותר רחוק כי אני מכניס כסף למחצית השקל. פרטי שאני לקחתי נדר, נדבתי את הזה לתוך הקופסה הזאת של הכסף. לא נדרת, מחצית השקל, אז מחצית השקל אוספים ב… לא, הכספי ציבור זאת אומרת, בשביל לתת את ה… לא נדרת, כל אחד צריך לתת מחצית השקל, זה מצווה פרטית, לא ציבורית.

[הרב מיכאל אברהם] יש נדר, אבל

[Speaker D] אם אני קודם כל כמו הציבור כספי ציבור.

[הרב מיכאל אברהם] אחרי זה, צריך לתת אותם יפה יפה כמו שאומרת הגמרא.

[Speaker D] כסף פרטי, נדר.

[הרב מיכאל אברהם] לא נדר! אתה נותן מחצית השקל.

[Speaker D] הכסף עצמו שאני שמתי בתוך כזה…

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא נדר! יש מצוות מחצית השקל על כל אחד לשים שם.

[Speaker D] והתנתי על הכסף הזה שלא ייהנו בו.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? אז לא נתת אותו. מה? אז לא נתת אותו!

[Speaker D] או, זהו, לא נתתי אותו, נתתי אותו בפנים.

[הרב מיכאל אברהם] שמת אותו בפנים, יכולת לשים גם עציץ בפנים. תשים שם גם קישוטים בפנים. מה זה קשור? אתה צריך לשים מחצית השקל שיקנו איתו קורבנות ציבור. אתה שם שמה מחצית השקל שנדרת הנאה מהציבור, הדרת הנאה, לא שמת שם מחצית השקל. טוב, אני רואה שאני צריך לעצור פה, אז אני עוד אשלים בפעם הבאה ואז נעבור לאיסורי אכילה ושתייה שזה בעצם עיקר הדיון, זה יהיה בפגישות האחרונות. תודה רבה.