פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 31

[הרב מיכאל אברהם] טוב בסוגיה שלנו אנחנו בעצם עוסקים במצב שבו בן אדם עשה פעולה שנחשבת הלכתית כהנחה בלי עקירה. למה בדיוק על זה נצטרך עוד לדבר, זה כנראה או לפחות כך נראה מהראשונים קשור איכשהו לכוונות שלו. וזה מכניס פרמטר שעד עכשיו לא פגשנו לדיון, וזה ההגדרה של הכוונות בעת ביצוע המלאכה של מלאכת הוצאה. עד עכשיו עסקנו בהגדרות הטכניות או הפיזיות של מלאכת הוצאה. מה צריך לעשות, על מה להניח, איך להניח, מי תופס, שני כוחות באדם, כל הדברים האלה שדיברנו עליהם, מקום ד' על ד', וכולי, מה נקראת הנחה, זאת אומרת אבל זה הכל נמדד לפי עין אובייקטיבית. כשאתן מסתכלות על הסיטואציה, מההסתכלות אתן אמורות להבין האם הייתה פה הוצאה או לא הייתה פה הוצאה. בסוגיה שלנו נכנס פתאום אלמנט שאותו לא תראו בהסתכלות. זאת אומרת כשאתם רואות מה האדם עושה, לכאורה הוא עשה הוצאה והכנסה, או כך נראה עוד מעט אנחנו נראה, אבל לפחות כך נראה מהגמרא. ומה שמשנה פה זה הכוונות שהיו בליבו. זאת אומרת צורת המעשה היא אותה צורת מעשה. כל השאלה זה למה הוא התכוון, אוקיי? וזה לכאורה משהו חדש. ראינו משהו כזה בניסוח של הרמב"ם, הזכרתי את זה גם בדף לגבי שני כוחות בשני אנשים בסוגיה של למעלה בעמוד. שני כוחות בשני אנשים, לא באדם אחד,

[Speaker A] ששם

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם מנסח את זה שבעצם החפץ, החפץ לא מגיע למקום שאליו הוא יועד מראש, כן? אבל גם שם זה לא בדיוק המצב שלנו, ונגיע עוד לקשר בין הסוגיות, אבל זה לא בדיוק המצב שלנו, כי שם סוף סוף אנחנו כן רואים ביטוי פיזי לעניין. זאת אומרת העובדה היא שהחפץ לא מגיע למקום שאליו הוא היה מתוכנן להגיע, אבל מתוכנן לא בכוונתו של הזורק, אלא בחישוב המסלול. זאת אומרת תראו את הזריקה ההתחלתית שלו. אם תעשו את החישוב אתם תראו לאיפה החפץ יגיע, זאת אומרת איפה ינחת. פתאום מגיע מישהו מתקרב אל החפץ ותופס אותו בדרך. זאת אומרת החפץ לא הגיע למקום שאליו הוא אמור להגיע, אבל האמור פה הוא לא אמור רק בכוונותיו של הזורק, אלא במסלול שבאמת היה בהתחלה. זאת אומרת אם היינו מחכים רגע בהתחלה אנחנו יכולים לראות לאיפה הוא יכול להגיע. פתאום אנחנו רואים שהוא לא מגיע לשם, זאת אומרת זה משהו שרואים בעיניים.

[Speaker C] אבל זה למה למה זה גם נחשב, הרי זה לא מלאכת מחשבת. מה שחשוב לי זה רק הזורק, לא המסלול שבו החפץ היה אמור להיות.

[הרב מיכאל אברהם] אז הרמב"ם, בדיוק, זה כל הקשר למלאכת מחשבת עוד לא דיברנו, עוד נדבר עליו, קשר מאוד בעייתי. אבל הרמב"ם שם זה לא מוצג כחלק ממלאכת מחשבת, אלא זה בהגדרת מלאכת הוצאה, שמשום מה כך מגדירים, אולי כי כך היה במשכן או מה שלא יהיה, מלאכת הוצאה מוגדרת כך שאתה זורק את החפץ והוא אמור להיות מונח במקום שבו תכננת שהוא יהיה מונח או במקום שאליו הוא היה מכוון בזריקה הראשונית. זה לא הגדרה של מלאכת מחשבת, לפחות לא איך שהרמב"ם מציג את זה שם. זאת הגדרה בגדר מלאכת הוצאה, בלי קשר, לכן אני אומר, וזה בדיוק החידוש שעשיתי כאן, ששם גם אם זה מנוסח בצורה מאוד דומה, אבל בעצם זה לא מדבר על כוונתו של הזורק. זה כמו שבבישול דיברנו על התוצאה הצפויה של פעולתו הראשונה, התוצאה הפיזית הצפויה, לא כוונותיו, לא מה הוא רצה שיקרה, אלא למה הוא גרם. זאת אומרת לאיפה הזריקה שלו הייתה אמורה לקחת את החפץ. לכן גם שם אנחנו לא מגיעים לדין של מלאכת מחשבת. עכשיו השאלה היא אצלנו כן? את זה עוד נראה. רש"י מכניס את זה, אנחנו עוד נדבר על זה, אבל אני רוצה לחדד מה החידוש שיכול לעלות פה בסוגיה. פה בסוגיה זה פעם ראשונה בעצם שאנחנו פוגשים בהקשר שלנו את המשמעות של הכוונות של האדם. דיברנו כבר קצת על אם הוא התכוון וכולי, אבל בהגדרת מלאכת הוצאה אנחנו פוגשים פה פרמטר חדש, שהוא פרמטר שהוא לא פיזי, שלא תתפסו אותו במצלמה או במסרטה או בהסתכלות אובייקטיבית על מה שקורה בעולם. מה שקורה בעולם הוא אותו דבר, אבל אם הכוונה של האדם הייתה כזו וכזו, אז אין פה איסור הוצאה. אז זה תלוי כבר במימד הסובייקטיבי של האדם ולא בפעולה שאותה הוא עושה, הפעולה הפיזית שאותה הוא עושה בפועל. זה בעצם החידוש. אז בואו נתחיל לראות את הגמרא. הגמרא אולי אני אשתף רגע, אוקיי. אמר רבי אבין אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו, אינו חייב עד שיעמוד. כן, אז אמנם הניסוח עצמו לא כל כך קל להבין, אבל זה די ברור, הראשונים מסבירים את זה. עד שיעמוד הכוונה עוד ברשות היחיד כמובן. זאת אומרת, הבנאדם היה טעון אוכלין ומשקין, עוד מעט נראה מה הכוונה. מסתובב לו ברשות היחיד, יוצא לרשות הרבים, חוזר לרשות היחיד, מניח ברשות הרבים, עוקר ברשות הרבים, חוזר לרשות היחיד, מסתובב שם, יוצא חזרה. זאת אומרת, יכולות להיות הנחות ועקירות ברשות הרבים כמה שתרצו. לא רק לצאת ולהיכנס. כי אם הוא יוצא ונכנס מרשות הרבים, אז הוא לא יהיה חייב בגלל שלא הייתה הנחה ברשות הרבים. לא צריך להגיע לעקירה של רשות היחיד. לכן פה מדובר במצב שהייתה הנחה ברשות הרבים. היו הרבה הנחות אפילו. זאת אומרת, הבנאדם מסתובב ברשות היחיד, יוצא לרשות הרבים, מניח שם, הולך לנוח, מדבר עם מישהו, גומר את זה, לוקח את החפץ מרשות הרבים, נכנס לרשות היחיד, מסתובב שם, כאן הוא כבר לא עומד, יוצא חזרה לרשות הרבים ויכול עוד פעם להניח. לא משנה כלום. אוקיי? זאת אומרת, ברשות הרבים מה שקורה זה לא הסתובבות, אלא שם יש גם הנחה. אחרת ההסתובבות של רשות היחיד לא רלוונטית. גם אם הוא היה עוקר ברשות היחיד לגמרי, אם הוא לא הניח ברשות הרבים, אין פה מלאכת הוצאה. לכן מדובר שברשות הרבים יכול להיות שהוא הניח. מה שאנחנו שמים פוקוס זה על מה שקורה ברשות היחיד. וברשות היחיד הוא רק הסתובב. הוא לא עמד, הוא לא עקר, הוא לא נח, הוא רק מסתובב. ברשות הרבים הוא עושה כל מיני דברים אחרים. אז אומרת הגמרא שהוא בעצם פטור, זה לא הוצאה לפחות לא דאורייתא, עד שיעמוד. מה הכוונה עד שיעמוד? אם הוא עמד ברשות היחיד ואז מתחיל ללכת ומוציא את זה לרשות הרבים, במצב כזה, אז יש עקירה ואם יש גם הנחה, אז הוא עשה מלאכת הוצאה דאורייתא. עכשיו, מה פירוש למה הוא פטור אם הוא לא עמד? אם הוא לא עמד, אז הוא פטור כי אין עקירה. מה פירוש אין עקירה?

[Speaker C] עקר בהיתר.

[הרב מיכאל אברהם] או, זהו, בדיוק. זאת אומרת, אז פה צריך לדון. אפשר להגיד שאין עקירה בגלל שבעצם באמת לא הייתה עקירה. למשל, הניחו את זה עליו תוך כדי שהוא הלך.

[Speaker A] הוא היה טעון. הגמרא מתחילה כשהוא טעון.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא היה טעון. לא, אבל השאלה איך הוא לא נולד עם זה טעון, איך זה הגיע אליו?

[Speaker A] כן, בסדר, אוקיי, לא חשוב.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם זה הגיע אליו למשל מישהו הניח את זה עליו תוך כדי שהוא הולך, אוקיי? אז יכול להיות שהמישהו ההוא עקר. זה בדיוק הסוגיה הקודמת, אם אתם זוכרים, עם המלא שמן, עם בעל הבית שהניח בידו של העני. אז פה מישהו אחר אולי עקר, אבל אני לא עשיתי עקירה. ואני הרי לוקח את זה לרשות הרבים ומניח שם, אז כיוון שאני לא עשיתי עקירה, אז אני לא חייב. מישהו אחר עקר והניח את זה עליי כשאני הולך. אם הוא הניח את זה עליי כשאני עומד, זה לא עוזר. כי אז כשאני מתחיל ללכת זה נקרא עקירת גופו, נכון? ועקירת גופו למדנו שזאת עקירה. אז לכן צריך להגיד שאפשרות ראשונה שהוא הניח את זה עליי כשאני הולך, תוך כדי שאני הולך. אפשרות שנייה זה שאני עקרתי את זה בעצמי והנחתי את זה על עצמי, אבל מבעוד יום. יום שישי, לא בשבת. וכשנכנסה השבת אני כבר הייתי תוך כדי הסתובבויות. זאת אומרת, בשבת עצמה לא עמדתי לפני שיצאתי לרשות הרבים. אחרי שיצאתי לרשות הרבים, הנחתי את זה שם והלכתי לישון.

[Speaker C] זה ראינו בדף ג', את המבעוד יום.

[הרב מיכאל אברהם] מה? בסדר, לפני שאני מגיע…

[Speaker C] אבל כן, אבל האם חייבים להגיד פה את המבעוד יום הזה? זה כאילו אצל רש"י עם הב"ח. למה להגיד מבעוד יום? אם הוא בתוך שבת, מה? לא הבנתי. אני, זה התיקון של הב"ח ברש"י, לא?

[הרב מיכאל אברהם] יש מי שמעלה את האפשרות שמבעוד יום.

[Speaker C] כן, אני אומרת, אם אני בתוך שבת מטעינה על עצמי ואחר כך אני הולכת לדעתי ויוצאת. למה אני צריכה את המבעוד יום הזה? אני הוטענתי…

[הרב מיכאל אברהם] חכי שנייה, אנחנו נגיע, את מקדימה את המאוחר. אני רוצה להסביר שיש פה שלוש אפשרויות להבין למה לא הייתה עקירה. אפשרות אחת זה שמישהו אחר עקר ואליי זה הגיע תוך כדי הליכה. וברגע שאני נמצא תוך כדי הליכה, אז לא נחשב בשום שלב שאני עקרתי. ההוא עקר אולי, אבל אני לא עקרתי. אז לכן לכל היותר זה הוא עקר ואני הנחתי, איסור דאורייתא אין כאן. זה אפשרות ראשונה. ואז אנחנו מדברים שהוא הניח את זה עליי בשבת עצמה, רק שאני תוך כדי שהוא הניח אני הלכתי, לא עמדתי. כי אם עמדתי אז זה עקירת גופו כשאני מתחיל ללכת, זה עקירה מחדש שלי. הוא עקר והניח ברשות היחיד ואני מתחיל לעקור מחדש. זה אפשרות ראשונה. אפשרות שנייה זה שאני עצמי עקרתי והנחתי את זה על עצמי כשאני עומד, או לא משנה, אגב אם אני עוקר אז לא משנה אם אני עומד או לא. אני יכול לעקור משהו מהקרקע תוך כדי שאני הולך, החפץ נח על הקרקע, אז זה שעקרתי אותו תוך כדי שאני הולך זה לא משנה, זה עדיין עקירה. זה שאני הולך זה רלוונטי רק למצב שהוא או מישהו אחר מניח את החפץ עליי. כי אז הפעולה שלי אף פעם לא הייתה עקירה, שאני זה היה תוך כדי הליכה, בסדר? אז אפשרות שנייה בקיצור שאני עצמי עוקר אבל זה קורה בחול ביום שישי. כשנכנסת שבת אני בעצם נמצא בהליכה אז אין שלב שבו עקרתי בשבת. אפשרות שלישית זה שאני עצמי עקרתי בעצמי והייתי עומד וזה היה בשבת. אבל כשעקרתי לא התכוונתי לצאת עם החפץ לרשות הרבים. אני רק לקחתי אותו כדי להעביר אותו למקום אחר ברשות היחיד, לא יודע בדיוק מה. פתאום נמלכתי בדעתי, שיניתי כיוון והחלטתי שאני בכל זאת רוצה להוציא אותו לרשות הרבים. הוצאתי אותו והנחתי אותו שם. אוקיי? זה אפשרות שלישית להסביר שאני פטור. לא הייתה פה עקירה, זאת האפשרות של רש"י, נגיע עוד מעט, אבל אלה שלוש האפשרויות. עכשיו האפשרות הראשונה, סליחה האפשרות השלישית, לא השלישית סליחה, האפשרות מה שקראתי השנייה, כן, שהוא טען את זה מבעוד יום, מה שמופיע בסוגריים של רש"י. בוא נראה את רש"י. אני מדי פעם פשוט מעיף את השיתוף פה של הדף כי אני רוצה לראות אתכם, כשיש שיתוף של הדף אני רואה רק את עצמי, שזה לא רע סך הכל, אבל… אוקיי. היה טעון מאכלים ומשקאות, משמע שלא טענו לכך, אלא היה טעון ברשות היחיד כדי להוליכו מזווית לזווית, בסוגריים או מבעוד יום, ומשעקר רגליו, זאת אומרת אחרי שהוא כבר עקר רגליו, נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו. אוקיי? אז רש"י מסביר לפי האופן השלישי, נכון? הוא בעצם כשהוא טען את זה הוא טען את זה בעצמו, רק כשהוא טען את זה כדי להוליך מזווית לזווית ברשות היחיד, הוא לא תכנן לקחת את זה מרשות היחיד לרשות הרבים. אז רש"י בוחר את הפירוש השלישי. שהוא פטור בגלל שהכוונתו בעת העקירה, פיזית הייתה פה עקירה, אבל כוונתו בעת העקירה לא הייתה בשביל להוציא את זה לרשות הרבים. הוא נמלך אחר כך והחליט להוציא את זה, אבל בשלב שהוא עקר זה לא קרה. אגב, מה השלב שהוא עקר? כמובן זה לא השלב, לא בהכרח השלב שבו הוא לקח את זה ביד, שם את זה על עצמו, כי אם עכשיו הוא נמלך לצאת ומתחיל ללכת, זה גם עקירה. אני מדבר הוא עקר, הניח את זה על עצמו בשבת, התחיל ללכת כדי לשים את זה במקום אחר ברשות היחיד ועכשיו נמלך. כי עכשיו מכאן ואילך כבר אין שום עקירה, לא עקירת ידו, לא עקירת גופו, אין בכלל עקירה. אז לכן כשהוא עשה את העקירה זה היה עדיין על דעת להעביר את החפץ למקום אחר ברשות היחיד, לא לקחת אותו לרשות הרבים. אוקיי, אז זה הפירוש של רש"י. עכשיו למה באמת הב"ח מוחק את הפירוש הזה?

[Speaker E] הב"ח את מה הוא מוחק? איזה פירוש? את מבעוד יום הוא מוחק.

[Speaker C] למה הוא מוחק את מה?

[הרב מיכאל אברהם] את הפירוש השני מה שהבאתי, כן, או מבעוד יום. למה הוא מוחק את זה? אז הוא מוחק את זה אני חושב בגלל ההמשך של הגמרא.

[Speaker C] אולי גם בגלל שאמרתי קודם שבדף ג' אין פה שום חידוש. למה אנחנו צריכים את המבעוד יום? אז מה הסוגיה מחדשת לנו? אם מדובר פה על המבעוד יום, אז מה הסוגיה מחדשת? כבר למדנו את זה בדף ג'.

[הרב מיכאל אברהם] וגם יותר מזה, לא רק שלמדנו את זה בדף ג' אלא מה זה משנה אם הוא נמלך או לא נמלך?

[Speaker C] בדיוק, אין חשיבות להימלכות.

[הרב מיכאל אברהם] פשוט לא הייתה עקירה, מה זה קשור להימלכות? בדיוק, אותו דבר, אני אחדד את זה יותר, הגמרא, סימנתי לכם פה את המשך הגמרא, מאי קמ"ל? פשוט הגמרא בהמשך, מאי קמ"ל שלא הייתה עקירה משעה ראשונה, זה החידוש בדברי רבי אבין בשם רבי יוחנן. אומרת הגמרא הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, הרי רבי יוחנן כבר אמר את זה פעם. למה? איפה? דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המעביר חפצים מזווית לזווית ונמלך עליהן והוציאן פטור, שלא הייתה עקירה משעה ראשונה לכך. כאן זה כבר כתוב כמעט במפורש בגמרא, זאת אומרת למה הוא פטור אם הוא רק נמלך? כי העקירה משעה ראשונה לא הייתה לכך, אלא מה, הוא נמלך אחר כך. אז זה מפורש. הפירוש השלישי של רש"י. מה שרש"י מביא הפירוש השלישי. לכן אני חושב זאת הסיבה שהב"ח מוחק את הטעון מבעוד יום. מה שעידית אמרה זה גם מאוד נכון, אני רק רציתי להראות את זה בגמרא עצמה. זאת אומרת שבעצם אם היינו אומרים שהוא העמיס את זה מבעוד יום, אז לא מה זה קשור לשאלה אם הוא נמלך? זאת אומרת, אז זה לא רלוונטי. עכשיו רק תשימו לב בגמרא עצמה במימרא הראשונה לא כתוב שהוא נמלך. כתוב נכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד. אז יכול להיות בהחלט שמה שהגמרא רוצה לומר זה אולי שלמשל עכשיו אני עונה לעידית, מה שעידית אמרה קודם שטעון מבעוד יום זה לא מסתדר עם נמלך ואין בזה גם חידוש כי ברור לא הייתה פה עקירה. לא מדויק. א', כי בגמרא עצמה לא מופיע נמלך. כתוב עד שיעמוד, לא כתוב נמלך או לא נמלך. מה זה אומר שהוא יעמוד? יכול להיות שמה שזה אומר זה כדי שתהיה עקירה, לא? שכששהוא עומד אז הוא נמלך לצאת. הוא לא נמלך, לא מדובר שהוא נמלך. זה נקודה אחת. אבל עדיין עולה השאלה אבל מה החידוש. זאת אומרת אם הוא עקר מבעוד יום אתה צריך להשמיע לי שהוא לא חייב? ברור שלא, העקירה הייתה מבעוד יום. אז א' זה לא לגמרי פשוט. דיברנו על זה ועוד נחזור לזה, זה החקירה של האפיקי ים שהפניתי אתכם. אם אנחנו מבינים שהעקירה היא רק תנאי אבל המלאכה, מלאכת הוצאה בעצמה עיקרה זה ההנחה. העקירה היא רק תנאי, צריכה להיות עקירה כדי שהמלאכה תהיה משמעותית. אז היה אולי מקום להגיד שיכול להיות שגם אם העקירה היא בחול אתה תהיה חייב כי סך הכול אתה הוצאת מרשות היחיד לרשות הרבים והנחת ברשות הרבים, את כל זה עשית בשבת. אלא מה, אתה אומר לי לא הייתה עקירה, כן הייתה עקירה. העקירה אומנם הייתה ביום שישי אבל לא אכפת לי העקירה היא לא חלק ממלאכת ההוצאה. העקירה היא רק תנאי שחייב לפני שאני מוציא שאני גם אעקור. עקרתי. זה שביום שישי אז מה? אבל הפעולה עצמה שעשיתי בשבת הייתה בהחלט פעולה שבאה אחרי שלב של עקירה. אז אם אני רואה את זה כך היה מקום להגיד שאני אהיה חייב ואז הגמרא מלמדת אותנו שלא. זה החידוש, עידית שאלה קודם מה החידוש. זה החידוש. החידוש הוא שהעקירה היא לא רק תנאי אלא היא חלק מהגדרת מלאכת ההוצאה עצמה, ולכן גם היא עצמה צריכה להיעשות בשבת. זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה לענות על מה החידוש אולי זה שאני הולך באמצע השבת גם זה מהווה עקירה. הרי אני הולך עם החפץ טעון על גבי, אוקיי? נכון שמתי אותו על הגב ביום שישי אבל אני הולך עם החפץ טעון על גבי וכל צעד שאותו אני עושה אני בעצם עוקר את החפץ מהמקום שבו הייתי למקום אחר. אז זה שהעקירה הראשונית הייתה ביום שישי מה אכפת לי? ההליכות שעשיתי בשבת יכולות בעצמן להיחשב כעקירה. מחדשת הגמרא שלא, זה לא עקירה. העקירה זה העקירה שהייתה ביום שישי ולכן אתה פטור. זאת אומרת יש פה בהחלט מקום להבין שיש חידוש באמירה הזאת גם אם לא מוחקים את מה שהב"ח מחק. זאת אומרת גם אם אני מבין שמה שהוא לא חייב פה עד שהוא יעמוד זה רק בגלל שהוא העמיס ביום שישי זה לא דבר שאין בו שום חידוש.

[Speaker C] בהחלט. הבנתי, אבל לגבי האולי אולי אמרת של חידוש שני. זה שהוא העמיס ביום שישי עם כל צעד וצעד הוא עושה עקירה והנחה, מה אכפת לי מתי הוא הטעין את עצמו?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה החידוש, זה מה שהייתי חושב. שאפילו אם הוא הטעין את עצמו ביום שישי הוא יהיה חייב כי מה אכפת לי מתי הוא הטעין, כל צעד הוא קא משמע לן שלא. חשוב לי מתי הוא הטעין ולכן אם הוא הטעין ביום שישי אז הוא פטור. אבל אני רק טוען שהיה פה מה לחדש. זאת אומרת זה לא טריוויאלי. אוקיי, זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה כמו שאמרתי קודם שהעקירה היא בכלל תנאי. אז גם אם כל צעד וצעד הוא לא עקירה אבל לא צריך שתהיה עקירה בשבת, צריך שתהיה עקירה באופן כללי כדי שהפעולה תהיה פעולה משמעותית. אבל הפעולה זה רק ההעברה מרשות היחיד לרשות הרבים והנחה ברשות הרבים, העקירה היא רק תנאי. אם מבינים את זה כך אז היה מקום להגיד שאם עקרתי ביום שישי אני חייב. זוכרים דיברתי על זה כשדיברתי על מדביק פת בתנור? דיברנו שם זורע או מבשל. נכון מי שמניח את הסיר ביום שישי והדבר מתבשל בשבת. ברור שאם אני הנחתי את זה על האש אני לא אהיה חייב, זה ברור. אבל מצד שני אם הנחתי את זה ביום שישי וזה מתבשל בשבת יש מקום לומר שאני אהיה חייב למרות שהפעולה היחידה שאותה עשיתי זאת ההנחה. האש מבשלת לא אני, אני רק הנחתי את זה על האש ואת ההנחה עשיתי ביום שישי. נכון, אבל זה שהאש מבשלת היא פועלת מכוחי אם אני עשיתי פעולת הנחה. אז הבישול זה מה שהאש עושה. רק אם אני הנחתי. הנחתי, אז מה שהאש עושה מיוחס אליי. אם זה ככה יכול להיות שגם ההנחה ביום שישי תחייב אותי.

[Speaker C] וזו לא שיטת בית שמאי שזה כן מחייב?

[הרב מיכאל אברהם] לפי ההלכה זה לא נכון, אני רק הסברתי שמה למה עקרונית אפשר להבין כך. בסדר? למה עקרונית אפשר להבין כך. גם בית שמאי לא חושבים ככה, אלא בית שמאי טוענים שיש בזה איסור, אבל זה לא איסור מלאכה שחייבים עליו סקילה של מבשל. כמו בשביתת כלים או דברים שהתחילו מבעוד יום שיש בזה איסור להמשיך בשבת מסיבות אחרות. הנקודה היא שדיברנו על זה גם בזורע נגיד, מישהו שזרע בשבת אבל זה התחיל לצמוח רק במהלך ימי השבוע אחר כך. אז בעצם הזריעה לא הייתה משמעותית, אני רק שמתי את זה במקום, הצמיחה היא הרי הדבר המשמעותי וזה הרי קורה ביום חול. נכון, אבל אם שמתי את זה וזה כבר כן שיטות, יש שיטות בפוסקים שאני חייב. אם אני שם את הזרע בשבת, למרות שזרעים רגילים לא עושים כלום במהלך של כמה שעות, ברור שהצמיחה שלהם תתרחש אחרי שבת. אבל זה ששמתי את זה במקום כמו הנחת הסיר על האש.

[Speaker A] הנחה? כן.

[הרב מיכאל אברהם] זה ששמתי את זה במקום, זה מייחס את פעולת הצמיחה אליי, אבל פעולת הצמיחה נעשתה ביום חול.

[Speaker A] נכון, אבל זה ששמתי

[הרב מיכאל אברהם] את זה במקום מייחס את פעולת הצמיחה אליי ולכן אני יכול להיות חייב אפילו שזה קרה ביום חול. אז ראינו כל מיני תפיסות כאלה ולכן גם בהוצאה היה מקום לומר שאם העקירה היא רק תנאי אז יכול להיות שאפשר לעשות את זה גם ביום שישי ולהתחייב. אז מחדשת לי הגמרא שלא. אוקיי? אז עקרונית לכן אני אומר הפירוש שהוא פטור אלא אם כן עמד בגלל שהוא טען את זה על עצמו ביום שישי הוא לא פירוש מופרך על פניו. זה לא פשיטא והמושג נמלך כאמור לא מוזכר כאן ולכן גם זה לא קשה, לא קשה לשונית ולא קשה בסברה. מה שכן קשה זה מהמשך הגמרא. כי בהמשך הגמרא כבר כן כתוב נמלך, נכון? שלא על דעת כן הוא עקר. מה שהגמרא אומרת זה מפורש. אז בהמשך הגמרא זה ודאי כתוב והרי הגמרא אומרת שהמימרא של רב ספרא שמובאת בהמשך זה אותו חידוש שאומר פה רבי אבין בשם רבי יוחנן. זאת אומרת אחרת היינו אומרים בסדר, אז שמה זה החידוש אבל פה זה חידוש אחר, אבל הגמרא אומרת לא, הרי תנינא חדא זימנא, הרי כבר רבי יוחנן אמר את אותו חידוש במקום אחר. זאת אומרת רואים שהגמרא מבינה שזה אותו חידוש. אז אם ככה זה כבר היה ברור לכאורה לזה שאצלנו מדובר בנמלך, שהוא עקר את זה בשבת ולא ביום חול, רק כשהוא עקר הוא לא התכוון להוציא את זה לרשות הרבים ואז בשלב מסוים הוא נמלך והחליט כן להוציא את זה, והחידוש הוא שעקירה כזאת אינה עקירה. ולכן הב"ח מוחק מרש"י את האפשרות שהוא עקר מבעוד יום כי לא סביר שהפטור הוא בגלל שהוא עקר מבעוד יום, הפטור הוא בגלל שהוא לא עקר כדי להוציא. אוקיי, אז זאת שיטת רש"י. נסתכל רגע במאירי עכשיו, שיטת המאירי. מי שהיה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום ועקר את רגליו מבעוד יום, או שטענן על דעת לפנותן מזווית לזווית ועקר את רגליו על דעת כן, רוצה לומר על דעת לפנות מזווית לזווית, ומי שעקר את רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו או הלך לו כמה אינו חייב, שאין כאן עקירה לכך, ואינו חייב עד שיעמוד ואחר כך יעקור עצמו על דעת לצאת, שעקירת גופו כעקירת חפץ כמו שכתבנו למעלה. ההמשך פחות חשוב כרגע. אז מה אומר המאירי? המאירי בעצם אומר, הוא מביא פה שני פירושים. מה שהב"ח מחק ברש"י, במאירי כן מופיע. מופיע גם הפירוש הרגיל של רש"י, אבל הפירוש הראשון שהמאירי מביא זה שהוא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום ועקר את רגליו מבעוד יום. או פירוש אחר, שטענן על דעת לפנותן מזווית לזווית ועקר את רגליו על דעת כן. עכשיו, אז פה יש שני פירושים במאירי.

[Speaker A] אבל קודם למדנו קטע אחר של המאירי ולא הקטע…

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומע.

[Speaker A] אני אומרת, בגלל זה התלבטנו כל הזמן, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] קטע שאחרי זה עוסק בהמשך הגמרא, זה פחות חשוב פה.

[Speaker A] אז בגלל זה התלבטנו כל הזמן, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אז בעצם יוצא במאירי פה שהמאירי פה מביא את שני הפירושים, גם את הפירוש הב"ח. מחק מרש"י, המאירי מביא. איך יכול להיות? הרי הפירוש הזה נסתר מהמשך הגמרא. מה שהסברתי למה הב"ח מחק את זה ברש"י זה קשה מה שכותב המאירי. אוקיי? אז אולי אני אקדים קצת את המאוחר אבל יכול להיות שהעסק עובד כך, נגיד שלפי רש"י מדובר שהוא נמלך, אוקיי? ואז בעצם הסברתי שלפי רש"י מדובר שהוא טען את זה בשבת עצמה והתחיל ללכת ובשלבים האלה הוא עדיין חשב שהוא מפנה מזווית לזווית ואחרי שהוא התחיל ללכת הוא פתאום התחרט. אוקיי? אז זה הפירוש של רש"י. אבל יכול להיות שהמאירי מבין שאם הוא טען את זה בשבת, אולי גם רש"י בסוגריים אם לא מוחקים כמו הב"ח, שאם הוא טען את זה בשבת אז גם אם הוא טען את זה לא כדי להוציא את זה החוצה, אז הוא יהיה חייב. כל הפטור של הכוונה שהוא לא התכוון לטעון בשביל להוציא את זה החוצה זה נאמר רק על עקירת גופו, לא על עקירת ידו. את מבינה מה שאני אומר? עוד פעם. אני רוצה לטעון את הטענה הבאה, וזה גם הפירוש של רש"י מבעוד יום מה שהב"ח מוחק וגם במאירי. ותשימו לב, גם במאירי וגם ברש"י זה לא מופיע ממש כשני פירושים אלטרנטיביים. זה מופיע כזה משפט בהמשך אחד או כך או כך. עוד מעט אני אקרא לכם את המשפט אבל אני רוצה רק להסביר מה אני רוצה להוציא מזה. יכול להיות שהמאירי טוען את הטענה הבאה: אם אני עקרתי את החפץ בשבת ושמתי את זה עליי, בסדר? ועכשיו וזה לא היה בשביל ללכת ממקום למקום. אוקיי? ועכשיו החלטתי פתאום להוציא את זה, סליחה, רגע, לא, ואז התחלתי ללכת, בסדר? והחלטתי את זה להוציא לרשות הרבים אחרי שהתחלתי ללכת, יכול להיות שיגידו המאירי ורש"י שבמצב כזה אני אהיה חייב. בגלל העקירה?

[Speaker A] כן.

[הרב מיכאל אברהם] למרות שהעקירה לא נעשתה כדי להוציא.

[Speaker A] בגלל שזה נעשה בשבת?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אני אומר, למרות שהיא לא נעשתה

[Speaker D] בשביל

[Speaker A] להוציא את זה לרשות הרבים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, עצם העקירה שנעשתה בשבת. אבל צריך כוונה הרי בעקירה כדי להוציא את זה לרשות הרבים, אז למה פה יהיה חייב? הטענה

[Speaker A] שלי היא

[הרב מיכאל אברהם] שמה שצריך כוונה כדי להוציא זה לרשות הרבים זה אם אנחנו מדברים על עקירת גופו. אם הבן אדם החפץ כבר עליו והוא מתחיל ללכת,

[Speaker A] אז

[הרב מיכאל אברהם] התחלת ההליכה צריכה להיות בכוונה להוציא את זה לרשות הרבים. למה? כי בעצם התחלת הליכה היא לא באמת עקירה. העקירה הרגילה זה לקחת עם היד, ואם אתה לוקח עם היד ועשית ממש עקירה לא אכפת לי מה הכוונות שלך כי זאת עקירה למהדרין. בעקירת גופו, זאת אומרת אם החפץ מונח עליי ואני עכשיו מתחיל ללכת, אם התחלת ההליכה לא נעשתה כדי להוציא את זה לרשות הרבים, אי אפשר לראות בהתחלת ההליכה משום עקירה. זה לא עקירה, זה סתם התחלתי ללכת. לכן שם נדרשת כוונה שכשני מתחיל ללכת אני אתחיל בכוונה להוציא את זה לרשות הרבים. אם כן, אז התחלת ההליכה אז עקירת גופו יכולה להיחשב כעקירה. אבל עקירת ידו, עקירה רגילה עם היד גם בלי כוונה היא עקירה. ולכן אומר המאירי והרש"י כך: אם הוא עקר את זה מבעוד יום או שעקר את זה בשבת והתחיל ללכת וכל זה הוא לא עשה, סליחה, אם

[Speaker D] לא, אם הוא עקר מבעוד יום ביד אבל בשבת היה כבר טעון.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, היה כבר טעון ואת התחלת ההליכה הוא עשה לא בכוונה לצאת לרשות הרבים, אז הוא פטור. למה? כי עקירת ידו הייתה ביום חול, שמה באמת לא אכפת לי מה הייתה כוונתו אבל זה היה ביום חול. העקירה שהייתה בשבת זאת התחלת ההליכה, והרי התחלת ההליכה לא נעשתה כדי להוציא לרשות הרבים לכן הוא פטור. אבל אם הוא היה עוקר את זה בשבת עצמה, אז גם אם בהתחלת ההליכה הוא עדיין לא התכוון להוציא את זה לרשות הרבים והוא נמלך רק אחר כך, שם יכול להיות שהוא יהיה חייב.

[Speaker C] רגע, אתה מחייב פה שני תנאים בשביל לפטור, אתה מצמצם מאוד את האפשרות של הפטור. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] כן. עכשיו תסתכלו, אני רוצה לקרוא שוב פעם…

[Speaker E] רגע, אבל שנייה, המאירי הוא כותב שלא הייתה עקירה לכך. נכון, נו?

[הרב מיכאל אברהם] זאת

[Speaker E] אומרת שלא הייתה עקירה לכך,

[הרב מיכאל אברהם] עקירת גופו לא הייתה לכך.

[Speaker E] הוא לא כותב גופו. אבל הוא כותב שלא הייתה עקירה לכך, אז מזה אני כן דייקתי שהכוונה היא שהעקירה היא לא הייתה לשם ההוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] אני מחזיר עכשיו את לשון המאירי. בואו נקרא אותו שוב. עכשיו לאור מה שכתבתי, מה שאמרתי לכם. מי שהיה טעון אוכלים ומשקים מבעוד יום, בסדר? ועקר את רגליו מבעוד יום, או שטענן על דעת לפנותם מזווית לזווית ועקר את רגליו על דעת כן. זאת אומרת או שטענן על דעת לפנותם מזווית לזווית הכוונה מה?

[Speaker A] שלא להוציא, פשוט להזיז את זה בתוך הבית.

[הרב מיכאל אברהם] בשבת או ביום חול?

[Speaker A] שבת.

[Speaker E] ביום חול. זו השאלה.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אם מדובר בשבת, אז רואים שגם עקירה בידיים צריכה כוונה בשביל להיחשב עקירה. או שהוא טוען אותם ביום חול על דעת לפנותם מזווית לזווית והוא עקר את רגליו על דעת כן. ה"או" פה הכוונה זה לא… ה"או" נסוב רק על עקר את רגליו מבעוד יום. זאת אומרת, הוא טעון באוכלים ומשקים מבעוד יום זה לכל הדעות. עכשיו יש שתי אפשרויות איך זה ממשיך. או שעקירת הרגליים בעצמה הייתה מבעוד יום, ואז לא אכפת לי גם אם הוא התכוון להוציא את זה לרשות הרבים כי העקירה הייתה ביום חול. או שהעקירה הייתה בשבת, אבל כשהוא עקר את רגלו זה היה לא בשביל להוציא לרשות הרבים. זה ה"או". ה"או" זה לא אלטרנטיבה לטעון באוכלים ומשקים מבעוד יום. זה לכל הדעות. בשני מקרים. בדיוק, בשני מקרים אבל בשניהם הוא טעון מבעוד יום. ה"או" עוסק בשאלה מתי הוא עקר את רגליו. אז יש שתי אפשרויות. או שהוא עקר את רגליו מבעוד יום ואז לא אכפת מה הייתה כוונתו בעת עקירת הרגליים, נכון?

[Speaker A] כי זה היה… אני לא חושבת, רגע סליחה, אני לא חושבת כמוך שזה היה יום חול. אני חושבת שה"או" זה מתייחס לשבת. אחרת מה אכפת לי?

[הרב מיכאל אברהם] ה"או" מתייחס לשבת אבל הטעינה הייתה ביום חול. ההליכה, עקירת הרגליים הייתה בשבת. עוד פעם, תראו, אני אקרא עכשיו, אני אוסיף פה…

[Speaker A] זאת אומרת רגע סליחה, האם טענם מבעוד יום שיש לו שתי כוונות, או… רגע, את הכוונה הראשונה אני עוד לא יודעת. השנייה היא להעביר מזווית לזווית, בעצם אני כן יודעת. והראשונה היא להוציא מרשות לרשות.

[הרב מיכאל אברהם] אני אקרא עכשיו את המאירי. תנו לי לקרוא את המאירי, אני אסביר אותו תוך כדי קריאה. מי שהיה טעון אוכלים ומשקים מבעוד יום. הקדמה כללית שנכונה לכל המקרים. עכשיו ככה. ועקר את רגליו מבעוד יום אפילו בשביל להוציא לרשות הרבים. כאן מדובר שהכוונה מראש כבר הייתה להוציא לרשות הרבים. מה החיסרון? מה החיסרון שזה היה ביום חול? שזו לא הייתה עקירה למרות שהכוונה היא כוונה להוציא לרשות הרבים.

[Speaker C] לא הייתה עקירה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אפשרות שנייה: או שטענן על דעת לפנותם מזווית לזווית. יכול להיות כשהוא היה טעון ביום חול ועוקר את רגליו על דעת כן, אבל הוא עקר את רגליו בשבת. כן? ומשעקר את רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו, אינו חייב שאין כאן עקירה לכך. מבינים מה אני אומר? זאת אומרת מדובר פה במקרה שהוא טעון אוכלים ומשקים מבעוד יום לפי שתי האפשרויות. השאלה, ההבדל בין שתי האפשרויות זה איך זה ממשיך. האפשרות הראשונה אומרת שהיה טעון אוכלים ומשקים ועקר את רגליו וכל זה קרה ביום שישי. אבל שוב שימו לב, בשלב הזה כל זה קורה מראש בתוכנית להוציא לרשות הרבים, אבל זה קורה ביום שישי. פטור. או, לא. ההטענה הייתה ביום שישי, אבל עקירת הרגליים וההטענה הייתה כדי לפנות מזווית לזווית, לא להוציא לרשות הרבים, ועקירת הרגליים גם היא הייתה באותה כוונה. ופתאום אחרי שעקר את רגליו הוא נמלך והחליט להוציא את זה לרשות הרבים. גם שם הוא יהיה פטור. למה הוא יהיה פטור? הרי פה כבר הייתה עקירה בשבת עצמה? כי העקירה בשבת לא הייתה בכוונה להוציא לרשות הרבים. אלה שתי האפשרויות. אבל המאירי לא מדבר על מקרה שמישהו עוקר עקירת ידו בשבת ועוקר אחר כך את רגליו בכוונה מזווית לזווית ואז נמלך. כי במצב כזה יכול להיות שהוא יהיה חייב למרות שהוא נמלך רק אחר כך. למה? כי העקירה הראשונית הייתה עקירת ידו והיא נעשתה בשבת.

[Speaker E] למה זה משנה ידו? מדובר על זה שהוא בעצם עמד ואז זז. זה לא קשור ליד, יכול להיות גם כתף.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, אבל כשהוא זז, אם הוא זז לא בכוונה להוציא לרשות הרבים זאת לא נחשבת עקירה כי זאת עקירת גופו. בעקירת ידו הכוונה לא משנה.

[Speaker E] אבל מה שהוא אומר פה במקרה השני זה שהוא עקר רגלו בשבת כדי לפנות מזווית לזווית ואחר כך הוא

[הרב מיכאל אברהם] שינה את דעתו.

[Speaker E] אז מה שאני מבינה מכאן שבשני המקרים המשותף שהטעינה היא לא נעשתה ביום חול אלא ו סליחה הטעינה נעשתה ביום חול ובשבת הוא הלך.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. רק השאלה מה הייתה הכוונה בשעה שהוא עקר והתחיל ללכת. זה ההבדל בין שתי האפשרויות. האפשרות הראשונה מדברת כשהוא עקירת היד הראשונה והתחלת ההליכה נעשו בשביל להוציא לרשות הרבים מראש. זאת הייתה התוכנית. אבל כיוון זה היה ביום שישי אז הוא פטור. האפשרות השנייה אומרת לא. העקירה שנעשתה ביום שישי והתחלת ההליכה שנעשתה בשבת שניהם נעשו בכוונה לפנות מזווית לזווית. רק אחרי זה הוא נימלך. כאן הוא גם פטור אבל מסיבה אחרת. שהרי כאן הייתה עקירה בשבת התחלת ההליכה הייתה בשבת. ההטענה הייתה בחול אבל התחלת ההליכה הייתה בשבת וזה עקירת גופו. נכון. אבל בעקירת גופו הכוונה חשובה להבדיל מעקירת ידו. בעקירת גופו אם הוא מתכוון להוציא לרשות הרבים זאת נחשבת עקירה. אבל אם בעקירת גופו הוא מתכוון סתם להתחיל ללכת ממקום למקום זה לא נקרא לעקור. אני סתם הולך ממקום למקום ברשות היחיד.

[Speaker E] בגלל שעקירת היד היא תמיד נחשבת עם כוונה גם אם היא לא זה

[הרב מיכאל אברהם] בעצם פעולה

[Speaker E] שהיא רצונית היא לא לא רצונית.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא זה הכל רצוני. אני רוצה לומר זה לא שהיא נחשבת תמיד עם כוונה אלא זאת ודאי עקירה גם בלי שהיא עם כוונה. אבל עקירת גופו הרי תחשבו באופן הפשוט כשאתה עוקר בגופך זה לא עקירה. עקירה זה לקחת עם היד את החפץ ולקחת אותו. כשאני מתחיל ללכת זה מבט פילוסופי לראות בזה עקירה. אלא מה אני אומר ככה אם התחלתי ללכת בכוונה להוציא את זה לרשות הרבים אני מוכן לראות את התחלת ההליכה כעקירה. בעצם התכוונתי לקחת את החפץ מכאן ולהעביר אותו לרשות הרבים. אבל אם התחלתי ללכת בכוונה להעביר את החפץ לצד השני של החדר לדבר כזה אני לא מוכן להתייחס כעקירה. סתם אני מזיז את החפץ ממקום למקום ברשות היחיד.

[Speaker C] כמו שהיינו עושים כל הזמן בשבת.

[הרב מיכאל אברהם] כן נכון. ואז הטענה שלי שדבר שעקירת גופו נקבעת לפי הכוונה. אבל עקירת ידו אם היא הייתה נעשית בשבת גם לכוונה אחרת היית חייב עליה. פה הכוונה לא תשנה.

[Speaker C] אבל יש לי שאלה אחרת על מה שאתה אמרת על המובאות על שתי האפשרויות. למה צריך להגיד שהוטען מבעוד יום עקר בשבת על מנת שלא להוציא? מה אכפת לי אם הוא הטעין בשבת או מבעוד יום?

[הרב מיכאל אברהם] לא מה זאת אומרת? הוא אומר שאם זה היה אם הוא היה עוקר את זה בשבת על מנת להוציא.

[Speaker C] לא לא כשמדובר במקרה על מנת שלא להוציא.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה הוא עדיין היה חייב.

[Speaker C] לא הוא נימלך. למה אם הוא הטעין?

[הרב מיכאל אברהם] הוא עדיין חייב כי עקירת ידו גם אם הוא לא מתכוון להוציא זאת עקירה.

[Speaker C] עקירת גופו המקרה הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר שעקירת ידו הייתה בשבת. מה? אתה אומר שעקירת ידו גם הייתה בשבת.

[Speaker C] לא לא אני מדברת על הפירוש שנתת על שני המקרים שאפשר להמשיך מהם את היה טעון מבעוד יום. אז המקרה הראשון אני מבינה שהוא עקר מבעוד יום על מנת כן להוציא. אבל במקרה השני שנתת שהוא הטעין מבעוד יום עקר בשבת שלא על מנת להוציא אחר כך הוא נימלך. נכון. מה אכפת לי מתי הוא הטעין? אפשר גם שהוא הטעין את זה בשבת והוא עדיין פטור.

[הרב מיכאל אברהם] לא כי אם הוא הטעין את זה בשבת אז הוא חייב.

[Speaker C] לא הטעין אבל על מנת שלא שלא.

[הרב מיכאל אברהם] מה אכפת לי הוא עדיין חייב.

[Speaker C] למה? כי זה עקירת ידו.

[הרב מיכאל אברהם] כי אם הוא הטעין את זה בשבת זה עקירת ידו.

[Speaker C] אה אוקיי הבנתי הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] בעקירת ידו לא אכפת לי הכוונה זה בדיוק מה שאני מסביר פה.

[Speaker C] אה אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] לי נראה שזה פשט המאירי ועם זה פשט המאירי אז אותו דבר אפשר להגיד גם ברש"י ולא צריך למחוק כלום.

[Speaker E] אבל רגע את המאירי גם אפשר להסביר אחרת. סליחה שאני זה. אתה הסברת את זה ככה אבל באותה מידה שאתה הסברת היה אפשר להסביר גם בדיוק אחרת שהאופציה השנייה שלו אחרי ה"או" זה משהו שנעשה אחרי שבת וכן הוא אומר שגם אם אדם עקר.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה לא ברור עוד פעם אז האפשרות הראשונה לא ברורה אז הקושיה שלנו הייתה קשה על האפשרות הראשונה.

[Speaker E] למה הביאו אותה? השאלה היא למה הוא הביא בכלל את האפשרות הראשונה

[הרב מיכאל אברהם] כמו שהב"ח מחק ברש"י.

[Speaker E] אבל עדיין אז למה מה זה משנה אם אני מפרשת את זה ככה עדיין השאלה הראשונה היא בעייתית.

[הרב מיכאל אברהם] למה לא? הטענה היא בדיוק זה. הטענה היא שהחידוש פה הוא חידוש של אימלכות אבל מה שרוצים להגיד לי שהחידוש על האימלכות נאמר רק בעקירת גופו לא בעקירת ידו. בעקירת ידו אין חידוש על אימלכות.

[Speaker E] אז למה צריך להביא את המקרה הראשון שהוא עקר רגליו מבעוד יום?

[הרב מיכאל אברהם] כדי להגיד את זה שבעקירת גופו בעקירת ידו. אין משמעות לאימתי. זאת אומרת אם זה היה בשבת העקירת ידו, לא אכפת לי אם זה לא נעשה בשביל להוציא. עוד פעם אני בכלל לא בטוח בכלל שמה שרש"י והמאירי פה כותבים הם כותבים את זה כפירוש לגמרא. בגמרא מדובר שהוא עקר בשבת, סליחה, שהוא עקר מבעוד יום ובשבת הוא התחיל ללכת כאשר הוא התכוון לא להוציא. נכון, זה הסיפור בגמרא. למה בגמרא מדובר שהוא הוטען מבעוד יום? כי אם היה מדובר שהוא הוטען בשבת, אז הוא היה חייב גם אם לא עמד.

[Speaker A] רגע שאלה, כלומר הניסוח של הגמרא טעון אוכלים ומשקין זה אומר מבחינתנו מבעוד יום? כן. אוקיי. שאלה שנייה, אם מישהו אחר טען לי בשבת? עוד פעם? אם מישהו אחר טען עלי בשבת, טען לי כן, שם לי בפי?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז אין טעינה, זה פטור. זה בכלל לא עקירה, זה אפילו לא תלוי בכוונות, זה בכלל לא עקירה, זה כמו שבעל הבית מניח בידו של העני, אז בעל הבית נחשב העוקר, לא העני.

[Speaker A] אין פה שניים שעשאוהו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, שניים שעשאוהו ולכן פטור.

[Speaker A] אה אוקיי.

[Speaker E] אני שוב, אני לא הבנתי למה צריך בכלל למה הם צריכים להביא את המקרה הראשון, מה החידוש בו? הרי אין שום חידוש במקרה הראשון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, עוד פעם, ברור שאין חידוש. הגמרא עצמה מדברת על המקרה השני. בגמרא עצמה מדובר על מקרה שהיה טעון מבעוד יום ואחר כך עקר את רגליו, כל זה נעשה במטרה לא להוציא לרשות הרבים, עקר את רגליו ואז נמלך, זה הגמרא. הם אומרים שצריך לשים לב טוב שצריך להיות מדובר פה שהוא עקר שעקירת ידו הייתה מבעוד יום, כי אם היא הייתה בשבת אז לא היה פטור גם אם הוא לא עמד. ומה שהם מוסיפים זה ככה, אם הוא עקר מבעוד יום, אז שם אפילו אם התכוון בשביל להוציא את זה והתחיל ללכת מבעוד יום הוא גם יהיה פטור, כי שם העקירה נעשית מבעוד יום וזה לא החידוש של הגמרא שלנו, זה דין שהם מביאים להשלמת התמונה.

[Speaker E] אז הדין הראשון שהם הביאו הוא לכאורה סתם מיותר.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מיותר, הוא להשלמת התמונה אבל הוא

[Speaker A] לא גוף הגמרא.

[Speaker E] מה הוא משלים לי? אני יכולה להתעלם ממנו, מספיק לי השני.

[הרב מיכאל אברהם] לא, את לא יכולה להתעלם ממנו בשביל להבין את הגמרא, את יכולה אבל לא בשביל להבין מה היא ההלכה. הם רוצים להגיד לך תראי את ההלכה בשלמותה. מה שצריך בעצם זה שני תנאים, צריך שתהיה עקירה בשבת, ואם זאת עקירת גופו אז צריך גם שזה יהיה בכוונה להוציא.

[Speaker E] אז זה מה שהם רוצים, אבל זה מה שמהתחלה הבנתי ברש"י, שרש"י הביא את המבעוד יום למרות שאולי אין בזה שום חידוש כדי להשלים את התמונה ההלכתית ולכן לא עשיתי מזה סיפור שהוא הביא את זה למרות שאין בזה חידוש כי הוא השלים פה את התמונה שצריך גם שהעקירה תהיה בשבת עצמה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר.

[Speaker E] אז

[Speaker A] כאילו

[Speaker E] הב"ח סתם מחק את רש"י?

[הרב מיכאל אברהם] לא סתם, הב"ח חשב שזה בעיה.

[Speaker E] בשיטה שלו הוא מחק, אבל לכאורה היינו יכולים להשאיר את רש"י גם אם אין פה שום חידוש רק כדי להשלים את התמונה ההלכתית.

[הרב מיכאל אברהם] אני חוזר למה שאמרתי לך בשיעור הקודם חני. את לוקחת את הקושיה ורואה בה טענה, אז זה בדיוק מה שאני אומר. כל מה שאמרתי פה זה שמה שהב"ח מחק הוא לא לצורך. הב"ח חשב שזה שתי אלטרנטיבות ואני אומר שזה לא שתי אלטרנטיבות. הטענה הייתה בכל מקרה פה מבעוד יום, שתי אלטרנטיבות זה מה שהמאירי אומר מה קרה בשבת. הבנתי, אז

[Speaker E] החידוש של המאירי זה שזה לא שתי אפשרויות לכאורה מה שהגמרא אומרת אלא זה דבר אחד וזה נעשה בגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא שני פירושים בגמרא, זה שתי אפשרויות להיות פטור.

[Speaker E] כאילו ורש"י זה או מבעוד יום או שזה לא היה מבעוד יום, זאת אומרת רש"י כאילו האפשרות השנייה שלו היא לא מתאימה למאירי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר היה טעון ברשות היחיד הכוונה כנראה מישהו אחר הטעין אותו, זאת אומרת הוא היה טעון הוא לא טען את עצמו, או שהוא טען את עצמו מבעוד יום.

[Speaker C] אז יוצא לי זה אם אני מבינה נכון לפי המאירי שאם הוא הטעין את עצמו בשבת התחיל ללכת ואז נמלך בדעתו והוציא אז הוא חייב. נכון.

[Speaker E] אבל אפשר לראות שרש"י לא מסתדר עם המאירי.

[הרב מיכאל אברהם] זה

[Speaker C] חידוש גדול לא ראיתי את זה אצל אף אחד.

[הרב מיכאל אברהם] וזהו אבל לדעתי זה מה שכתוב במאירי וברש"י.

[Speaker E] כי בעקירת

[הרב מיכאל אברהם] ידו לא משנה הכוונה, אם היתה בשבת הוא חייב.

[Speaker E] אפשר לומר שרש"י והמאירי הם שונים. במה? כי רש"י מדבר או על מבעוד יום או על זה שהוא היה טעון בשבת. זאת אומרת לא שמישהו הטעין.

[הרב מיכאל אברהם] איך הוא היה טעון? יכול להיות שמישהו אחר הטעין אותו או משהו כזה לא משנה. אוקיי. עקרונית הם אותו דבר, את צודקת שיש קצת הבדל קטן אבל זה לא.

[Speaker E] יכול להיות, אבל יכול להיות שרש"י כן מדבר על זה שהאפשרות היא שהוא עקר ממש עם היד ונמלך בדעתו.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, זאת

[Speaker E] הרי האפשרות השלישית שהבאנו היום, אז יכול להיות שרש"י שונה מהמאירי.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אבל אם רש"י שונה מהמאירי, אז הסוגריים באמת מיותרות. נכון. כי אם רש"י

[Speaker E] מסכים,

[הרב מיכאל אברהם] אם רש"י מסכים שעקירת ידו כן תלויה בכוונה, לא כמו שאמרתי במאירי, אז מה זה מבעוד יום? זה לא רלוונטי.

[Speaker E] נכון, בגלל זה רבנו חננאל מחק את זה, שתי אפשרויות ברש"י.

[הרב מיכאל אברהם] לא חננאל, זה הב"ח.

[Speaker E] סליחה, הב"ח, אז שתי אפשרויות ברש"י, אחד להבין את זה כמו המאירי, ואחד להבין זה כמו הב"ח.

[הרב מיכאל אברהם] או, הב"ח ודאי הבין ברש"י לא כמו שאני מציע כאן, הרי לכן הוא מחק את המילים. מה שאני מציע זה אפשרות אחרת להבין ברש"י ואז לא צריך למחוק את המילים. אלו שתי אפשרויות לקרוא את רש"י. אבל עוד פעם, מה זה שתי אפשרויות? הב"ח בגלל האפשרות שלו נאלץ למחוק מילים. את מבינה שברגע שאני מציע אפשרות שמייתרת את הצורך הזה, שיכולה להשאיר לי את המילים האלה, אז ודאי שהאפשרות שלי עדיפה. הב"ח פשוט לא חשב על האופציה הזאת ולכן זה היה נראה לו שזה לא הולך והוא מחק. עכשיו, אם אני צודק בזה, יש לזה השלכה גדולה לדינא. אני אומר השלכה, השלכה הלכתית. אם מישהו יטען בשבת כדי לעבור מזווית לזווית ואז יתחיל ללכת ואז יתחרט ויחליט להוציא את זה לרשות הרבים, הוא חייב. לא מצאתי את זה בשום מקום. אבל אני טוען שזה מה שכתוב ברש"י ובמאירי. אוקיי? זה מה שהב"ח לא קיבל, ולכן הוא אומר אז צריך למחוק את המילים האלה ברש"י.

[Speaker C] אתה צודק שיש לנו פה קושיה על הב"ח, מצד שני יש קושיה עוד יותר קשה על רש"י והמאירי שמחדשים פה משהו שלכאורה אין לו יסוד.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם טוענים מסברה. הם טוענים מסברה שהכוונות לא יכולות לשנות כאשר אתה מדבר על עקירת יד. כוונות זה רלוונטי רק כשאתה מדבר על עקירת הגוף. עכשיו הגמרא, אז לא הגמרא, בגמרא בדף ג', אני אביא דף ג'. הגמרא בדף ג' עמוד ב' דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו דומה לידו. כן? אז אומר התוספות, זה הרי סותר את הגמרא שלנו, נכון? אז כי הוא לא, הוא לא עמד, הוא הרי עקר מבעוד יום והוציא את זה חוצה משחשיכה, אז למה הוא חייב? אומר התוספות כשעמד לפוש משחשיכה איירי. נכון? מדובר פה שאחרי שהוא עקר מבעוד יום הוא עמד כשהייתה חשיכה לפוש דבלא עמד לא מחייב, כיוון שאם הוא לא עמד הוא לא מחייב. למה? אף על גב דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה. מה זאת אומרת? אומר התוספות אם הוא לא עמד, אז למרות שאנחנו אומרים שעקירת גופו היא כעקירת חפץ, ולכן כל מה שאמרתי לעידית קודם, לכן לכאורה כל צעד וצעד שאני צועד היא עקירה. אומר התוספות כן, אבל אם הייתה עקירת יד בהתחלה כשהטענתי עליי את החפץ, אז אי אפשר להגיד שאחרי זה כל צעד וצעד גם הוא עקירה. הכל הולך אחרי העקירה הראשונה.

[Speaker A] ולכן

[הרב מיכאל אברהם] אומר התוספות מדובר פה שהוא עקר מבעוד יום ועמד לפוש משחשיכה. בסדר? והראיה שלו זה מהסוגיה שלנו, הפינה חפציו מזווית לזווית ונמלך עליהם להוציאם פטור, שלא הייתה עקירה משעה ראשונה לכך, סליחה, ונקט מבעוד יום להשמיענו דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, דאי הוה נקט טוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי, דאפילו עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה, חייב משום עקירה ראשונה. כאן אני מריח בתוספות שהוא לא מסכים עם מה שאמרתי קודם ברש"י ובמאירי. למה? כי אני יש לי הסבר אחר למה נקט פה שהוא עמד, שהוא טען מבעוד יום. כי אם היה מדובר שהוא טען משחשיכה, אז הוא היה חייב בלי קשר לכוונות, כי הטעינת יד לא תלויה בכוונות. בתוספות לא משמע ככה. תוספות מסביר הסבר אחר למה נקט פה שהוא טען מבעוד יום, כי אחרת לא היה מצליח להשמיע לי את החידוש שעקירת גופו היא עקירה. עניין טכני של הסוגיה שם. אני טוען שיש חשיבות להעמדה שהעקירה נעשתה מבעוד יום לא רק כדי להסביר לי שעקירת גופו היא עקירה, אלא בגלל שאם עקירת היד הייתה נעשית בשבת עצמה, לא מבעוד יום, אז לא אכפת לי אם הוא עמד לפוש, לא עמד לפוש, אם הוא התחרט, נמלך בדעתו, ברגע שהעקירה הייתה בשבת הוא חייב. אני לא מאה אחוז בטוח אגב שתוספות הוא נגדי, כי יכול להיות שתוספות צודק שגם לשיטתי אי אפשר היה להעמיד פה שעקירת גופו היא עקירה, לא היינו מצליחים ללמוד את החידוש שעקירת גופו היא עקירה, אבל אני מההשמטה שלו, מזה שהוא לא מתייחס לנקודה הזאת. אני מריח שהוא למד כמו הב"ח, כמו שאני הצעתי ברש"י ובמאירי, שמבעוד יום לא משחק תפקיד בהקשר של הסוגיה שלנו של דף ה', אלא זה משחק תפקיד רק בהקשר של הסוגיה של דף ג'. מבינות? לפי מה שאני אומר שמדובר שהוא טען מבעוד יום, זה דבר שנצרך לא רק בשיקולי הסוגיה של דף ג', כדי שיצליחו להשמיע לי את הדין הזה שעקירת גופו היא עקירה, אלא צריך את זה גם בשביל הדין של דף ה', כי אם הוא היה עוקר בשבת ולא ביום חול, אז גם אם הוא נמלך, הוא היה חייב. העקירה חייבת להיות ביום חול גם מבחינת השיקולים של ההימלכות, לא רק מבחינת השיקולים של איך להעביר לי הכי טוב את החידוש שעקירת גופו זאת עקירה.

[Speaker C] אז איך אתה אומר שהוא למד כמו הב"ח? כן חשוב לו מבעוד יום.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל חשוב לו מבעוד יום מסיבה אחרת. חשוב לו מבעוד יום כי בלי, אם זה היה בשבת, אז אי אפשר היה ללמוד מכאן שעקירת גופו היא עקירה, כי הוא מתחייב בגלל עקירת היד שהייתה בשבת,

[Speaker A] ולא בגלל עקירת גופו.

[הרב מיכאל אברהם] אז איך ישמיעו לי שעקירת גופו היא עקירה? אז אומר לי ככה, אם עקירת היד הייתה ביום חול, אז למה הוא חייב בשבת אם הוא עמד? כיוון שעקירת גופו היא עקירה. אבל אם הוא היה עוקר בשבת עצמה, אז גם אם הוא עמד באמצע, זה לא מוכיח שעקירת גופו היא עקירה, כי מה שהוא חייב זה בגלל עקירת היד שהייתה בהתחלה כי גם היא הייתה בשבת. אז תוספות נזקק להסביר למה העמידו פה בעקירה מבעוד יום לא בגלל מה שאני אמרתי, אלא משיקולים של איך אומרים את החידוש של הסוגיה בדף ג'. משמע שאת מה שאני אמרתי הוא לא מקבל. שבסוגיה שלנו הוא לא יעמיד שזה שהוא טען מבעוד יום, אלא גם אם הוא טען בשבת, אם הוא לא עמד לפוש, זאת אומרת אם הוא התחרט כאילו ונמלך, אז הוא פטור, אפילו שהייתה פה עקירת ידו בשבת. ככה נדמה לי, אני אומר, זה לא מוכרח בתוספות אבל מההתעלמות שלו מהנקודה הזאת, אני מריח שהוא הולך כמו הב"ח, ולא כמו ההסבר שלי ברש"י ובמאירי. אבל פה אנחנו באמת רואים את הנקודה הזאת, מה אומר התוספות? שכאשר בן אדם עוקר ואחרי זה הולך, אז כל צעד וצעד שהוא עושה בעצם זאת עקירת גופו. אבל אם הוא רק, אם הוא לא עמד לפוש, אז נכון שזה עקירת גופו, אז עקירת גופו רק אם בהתחלה לא הייתה עקירת יד. אבל אם בהתחלה הייתה עקירת יד מה שקובע זה הרגע הראשוני. ולכן זה שאתה הולך אחר כך בשבת זה לא נקרא עקירת גופו. רק אם עמדת בשבת, העמידה הזאת ביטלה את המשמעות של העקירה שהייתה בהתחלה, ועכשיו אם תתחיל ללכת, זו תיחשב העקירה לענייננו. זה ייחשב הרגע הראשון. תמיד הרגע הראשון הוא הקובע למרות שכל צעד וצעד יש בו מימד של עקירה. אם אנחנו אומרים שעקירת גופו היא עקירה, אז כל צעד שאני עושה הוא בעצם עקירה, זה הרי מה שמטריד את התוספות.

[Speaker E] אני לא מבינה מאיפה אתה לומד את זה שכל צעד שהוא עושה הוא עקירה. הוא הרי מחייב שתהיה עמידה קודם. מאיפה אתה רואה את זה?

[הרב מיכאל אברהם] למה הוא מחייב שתהיה עמידה? כי אחרת,

[Speaker E] כי כל צעד וצעד שהוא עושה הוא לא עקירה, רק אם הוא עמד ואז התחיל ללכת זאת נחשבת העקירה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאת אומרת, אבל מה שתוספות אומר זה לא זה. בוא נקרא.

[Speaker E] אז אני רוצה להבין מאיפה אתה רואה את זה בתוספות.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני מסביר. כשאני קורא את התוספות מהתחלה: כשעמד לפוש משחשיכה איירי, מדובר שהוא עמד לפוש. למה? דבלא עמד משחשיכה לא מחייב אף על גב דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, לא בטלה עקירה ראשונה. מה זאת אומרת? אומר באופן עקרוני עקירת גופו כעקירת חפץ, ולכן כל צעד וצעד הוא עקירה. אלא מה? שבמקום שעקירת היד הייתה ביום שישי ואז התחלתי ללכת וההליכה נמשכה לתוך שבת, במצב כזה הצעדים שנעשים בשבת לא ייחשבו עקירה, למה? כי הם לא מבטלים את העקירה הראשונה שהייתה ביום שישי, עקירת היד. אבל עקרונית אם לא הייתה עקירת יד, נגיד אם מישהו מניח עליי משהו תוך כדי שאני הולך, תוספות טוען שאני נחשב עוקר, כי כל צעד וצעד שאני עושה הוא עקירה.

[Speaker A] טוב, זה לפי תוספות, כי בעיקרון אם אני הולך זה לא, אני לא עושה עקירה.

[הרב מיכאל אברהם] זה תוספות אני אומר. זה מה שכתוב פה בתוספות. אז אני אומר זה לא הכרחי מה שאני מדייק פה בתוספות, אבל ההתעלמות שלו מההיבט של זה שצריך להעמיד מבעוד יום גם מהסיבות של דף ה' ולא רק מהסיבות של דף ג' מריח לי שהוא למד כמו הב"ח ולא כמו מה שאני הצעתי ברש"י ובמאירי. עכשיו בעצם זה גם אומר לנו, אבל תשימו לב, זה גם באמת מראה לנו את הדומיננטיות של עקירת היד שהייתה בהתחלה, הרי כל בן אדם שהולך עם מטען שמונח עליו. אומר התוספות, זה השלב שבו נחשבת העקירה. משם והלאה, למרות שעקירת גופו זאת עקירה, אבל כיוון שהיה עקירה ברגע הראשון, זאת העקירה הרלוונטית לענייננו. אם לא הייתה איזה שהיא עקירת יד בהתחלה, יכול להיות שכל צעד וצעד ייחשב כעקירה, אבל תמיד הרגע הראשון הוא הקובע. אז זה או שעמדתי והתחלתי ללכת זה הרגע הראשון, או שכשעקרתי ביד ורק אחרי זה התחלתי ללכת אז עקירת היד היא הרגע הראשון, אבל תמיד הרגע הראשון שבו התחלתי את התנועה הוא הרגע הקובע. זה מה שנחשב עקירה לענייננו. אוקיי? ובמובן הזה זה קצת, הוא לא מסכים עם מה שאני אמרתי ברש"י ובמאירי, אבל בכל זאת יש פה רמז לכיוון הזה, כי מה שאני טענתי בעצם, זה שאם אני עקרתי ביד בשבת, אז יכול להיות שגם בלי שום כוונה אני אהיה חייב. מה יקרה עכשיו? אני אשאל אתכם, עקרתי ביד, בסדר? שמתי את זה על הכתף,

[Speaker C] עמדתי,

[הרב מיכאל אברהם] ואז, סליחה, החלטתי להוציא לרשות הרבים, סליחה, רגע, איך זה הולך שמה?

[Speaker A] לא, השתובבתי ואז החלטתי להוציא לרשות הרבים.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, שנייה אחת. עקרתי ביד בשבת, כן עקרתי ביד

[Speaker A] בשבת,

[הרב מיכאל אברהם] לא בכוונה להוציא לרשות הרבים. בסדר? עכשיו התחרטתי אחרי שזה עליי, התחרטתי ורציתי להוציא לרשות הרבים, ועכשיו התחלתי ללכת. מה יהיה הדין במצב כזה?

[Speaker C] עד עכשיו אמרנו פטור, עכשיו יוצא לפי התוספות שאולי יהיה חייב.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. למה? ותשימו לב זאת נקודה חשובה.

[Speaker C] לא, למה? אבל למה?

[Speaker A] הוא עשה עקירה, בכל מקרה חייב. אני אסביר, אני אסביר.

[הרב מיכאל אברהם] מה שאמרתי עד עכשיו זה שברגע שאני עקרתי את עקירת היד, עקירה כבר עשיתי, מה שקורה אחרי זה כבר לא מעניין. ולגבי עקירת יד לא משנה כוונתו. אז לכן גם אם לא התכוונתי. מה שאומר התוספות, לא, עקירת היד היא נחשבת העקירה כי זה הרגע הראשון, אבל זה הכול אם מיד אחרי עקירת היד התחלתי ללכת. אבל אם עקירת היד הנחתי את זה עליי, עמדתי ועכשיו התחלתי ללכת, אז התחלת ההליכה היא הרגע הקובע, ואם ככה העקירה הרלוונטית זה התחלת ההליכה ולא עקירת היד. אבל אם בהתחלת ההליכה זאת העקירה הרלוונטית, הרי פה זאת עקירת גופו ובעקירת גופו הכוונה כן חשובה.

[Speaker A] זאת אומרת, בכל מקרה אני אהיה חייבת, במקרה בספק הזה. זה מה שאני אומר. זאת אומרת אם זאת עקירת היד אני אהיה חייב, וגם

[הרב מיכאל אברהם] אם לא זה עקירת גופו. עכשיו נלבש את התוספות עכשיו על החידוש שאני אמרתי. אני רציתי לטעון שאם אני עוקר בשבת, בעקירת היד, ולא בכוונה להוציא לרשות הרבים, ועכשיו הסתובבתי, כל הזמן ישר התחלתי להסתובב אחרי עקירת היד, אין עקירת גופו, בסדר? ישר התחלתי להסתובב, ופתאום נמלכתי ויצאתי לרשות הרבים. מה הדין במצב כזה? אני טענתי שחייב, כיוון שבעקירת ידו לא אכפת לי שלא התכוון להוציא, בעקירת ידו הכוונה לא מעניינת. אוקיי? כך טענתי קודם. לפי מה שכותב התוספות פה הרגע, מה קורה עכשיו, מה קורה עכשיו אם אני עקרתי ביד, נעמדתי, ועכשיו התחלתי ללכת, התחלתי ללכת, רגע.

[Speaker E] מה אם שיניתי את דעתי אחרי שהתחלתי ללכת?

[הרב מיכאל אברהם] נמלכתי, שיניתי את דעתי.

[Speaker C] אז פה אתה פטור בגלל שאתה צריך כוונה. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] למרות שעקירת היד הייתה בשבת. למה? כי אם עמדתי אחרי עקירת היד ואז התחלתי ללכת, הרגע הראשון לעניין ההוצאה הוא התחלת ההליכה ולא עקירת היד. אז התחלת ההליכה היא העקירה הרלוונטית שעליה אנחנו צריכים לדון, כי עקירת היד כבר בטלה ברגע שעמדתי אחרי זה, ואז מתחיל מהחדש לחשוב. ואז אני אומר כשאני מתחיל ללכת זאת העקירה, אבל העקירה הזאת זאת עקירת גופו ובעקירת גופו הכוונה כן משנה. מבינות מה שיוצא מתוספות? גם אם מקבלים את מה שאני אומר שבעקירת ידו הכוונה לא רלוונטית, זה הכול, אומר תוספות, לפחות לפי תוספות, לא שכולם צריכים להסכים לזה, אבל לפחות לפי תוספות, זה הכול אם לא הייתה עמידה אחר כך. אבל אם הייתה עמידה אחר כך ואז נמלכתי, אז אני אהיה פטור. למה? בגלל שהתחלת ההליכה היא נחשבת העקירה, אבל זאת עקירת גופו ובעקירת גופו הכוונה כן חשובה.

[Speaker E] אבל זה כולם אומרים, לא רק תוספות. למה זה תוספות? כולם אומרים שאם הוא עמד ואחר כך הוא הלך, עקירת גופו היא העקירה. ברור. אבל אני טוען מה המיוחד בתוספות.

[הרב מיכאל אברהם] המיוחד הוא שזה קורה גם אם אני עקרתי בשבת. עקרתי בשבת, נעמדתי, והתחלתי ללכת, וכל זה נעשה.

[Speaker E] למה למה פטור? זה לא מה שכתוב בגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] פירוש שכן, הוא נמלך אחרי שהלך.

[Speaker E] הוא הלך, אבל הוא לא נעמד קודם.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, הוא עקר, שם את זה על הגב, עמד, ואז התחיל ללכת. כל הזמן לא התכוון להוציא. עכשיו, אחרי שהוא התחיל ללכת, הוא נמלך. מה הדין?

[Speaker E] הדין הוא שהוא פטור.

[הרב מיכאל אברהם] פטור, כתוב בגמרא, נכון? אלא אם כן עמד, אבל אם לא עמד אז הוא פטור, נכון?

[Speaker E] השאלה היא מתי הייתה, מתי הוא נמלך. הוא נמלך אחרי שהוא עמד, או שהוא נמלך לפני שהוא עמד?

[הרב מיכאל אברהם] נמלך אחרי שהוא עמד. בסדר, אז הוא פטור, אוקיי? אבל לפי מה שאני אמרתי קודם, לכאורה יוצא לא כך. כי אני אמרתי הרי קודם, שגם אם הוא, אם הייתה עקירת יד בשבת, לא ביום חול, לכן העמידו ביום חול, כי אם עקירת היד הייתה בשבת, אז לא אכפת לי אם הוא נמלך אחרי ההליכה. במידה שעקירת היד לא תלויה בכוונה, אז העקירה תיחשב עקירת היד, לא התחלת ההליכה.

[Speaker E] אבל אתה לא התייחסת בכלל לעמידה.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, זה מה שאני מוסיף עכשיו. שכל מה שאמרתי קודם זה כאשר יש עקירת יד וישר אחרי זה אני נמלך והולך לרשות הרבים. אבל אם הייתה עמידה באמצע, זה מה שיוצא מתוספות כאן. אם הייתה עמידה באמצע, אז בטלה עקירת היד הראשונה, והתחלת ההליכה היא עכשיו נחשבת רגע העקירה. אבל אם זה רגע העקירה, אז העקירה שבה מדובר זה עקירת גופו, לא עקירת ידו. ובעקירת גופו כן משנה הכוונה, ולכן גם לשיטתי הוא יהיה פטור, למרות שהייתה פה עקירת יד בשבת. ולשיטתי לכאורה הוא אמור להיות חייב במצב כזה? אומר לא, לפי התוספות כאן, גם לשיטתי הוא יוצא פטור, שעקירת היד בטלה. עקירת היד היא כל הזמן בתוקף כל עוד אתה הולך, אבל אם אתה עומד באמצע, אז שכחתי מזה שהייתה עקירת יד וההליכה היא והעמידה היא הקובעת.

[Speaker A] אבל לפי התוספות, ההליכה אחרי העמידה הופכת את זה לעקירה ואז הוא חייב?

[Speaker C] לא, הוא פטור, בגלל שזה, הוא צריך פה כוונה.

[Speaker A] לא, בסדר, הוא נמלך

[הרב מיכאל אברהם] בדעתו, נמלך אחרי התחלת ההליכה, אבל כשהוא התחיל ללכת, זה היה רגע העקירה, הוא לא התכוון להוציא לרשות הרבים. רק אחרי זה הוא נמלך.

[Speaker A] רק אם הייתה כוונה? כן, כן, בסדר, ולכן הוא פטור.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הפטור הזה קיים רק על עקירה שהיא עקירת גופו, התחלת הליכה. הנפקא מינה מדבריי בקיצור תהיה הבאה, שלזה לא יסכימו הב"ח וסיעתו. מה יקרה אם אני עקרתי עקירת ידו בשבת ולא התכוונתי להוציא לרשות הרבים, נמלכתי, תוך כדי לא עמדתי, נמלכתי והוצאתי לרשות הרבים? הפוסקים יגידו שפטור, וגם הב"ח יגיד שפטור, ואני טוען שחייב.

[Speaker C] לפי התוספות?

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שחייב לפי רש"י והמאירי.

[Speaker C] נכון, וזה מה שאמרנו.

[הרב מיכאל אברהם] וגם לפי תוספות, וגם לפי תוספות בדף ג', כי לפי גם תוספות בדף ג' מסכים שעקירת ידו היא מתבטלת אם עמדת אחרי זה, אבל אם לא עמדת אחרי זה, גם אם אתה הולך אחר כך וכל צעד הוא לכאורה עקירה, אבל עקירת היד של ההתחלה היא הרגע הקובע לעניין עקירה. נכון. ואז אם אתם מקבלים את החידוש שלי גם בתוספות, תוספות לא אומר את זה, אם אתם תקבלו את החידוש שאני אמרתי קודם בתוספות, אז תוספות יגיד שבמצב כזה באמת יהיה חייב.

[Speaker C] אז המשותף לתוספות וגם לרש"י

[הרב מיכאל אברהם] למאירי אם אין עמידה באמצע.

[Speaker C] אוקיי, אבל לפי רש"י והמאירי לא חייבים שתהיה עמידה באמצע.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, לפחות אין, לא כתוב שם שום דבר כזה. אני לא יודע אם הם באמת אומרים את זה, אבל זה לא… אוקיי, עכשיו אני רוצה לדון ברש"י השני.

[Speaker A] רגע, אנחנו דיברנו על המאירי? אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומע.

[Speaker A] אני אומר, דיברנו על המאירי, כן, כן, אוקיי, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו תראו את הרש"י הבא, השחרתי את זה פה במסך. אינו חייב עד שיעמוד, כאן נכנסת מלאכת מחשבת, ואחר כך יעקור עצמו לצאת, דעמידת גופו ודאי כאמידת חפץ דמי. הילכך, כי עמד ועקר על מנת לצאת מחייב, אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה, והיא לא הייתה על מנת לצאת. מה זאת אומרת עקירה ראשונה לא הייתה על מנת לצאת?

[Speaker A] אולי עקירת היד או משהו כזה.

[הרב מיכאל אברהם] אולי שבשבת הוא עשה את זה לא על מנת לצאת או ביום חול. והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת, וגמרינן ממשכן שהתכוון לעשות המלאכה. אבל לא יודע שיום שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת. מותרת, כן אז הוא פטור. אז רש"י אומר שהפטור נעוץ בדין מלאכת מחשבת, הפטור פה. כי הבן אדם צריך להתכוון להוציא את זה עכשיו בלי קשר למה שכל מה שדיברתי קודם. האם זה נאמר רק על עקירת גופו או גם על עקירת ידו, נעזוב כרגע זה דיון שאחרינו, גמרתי איתו. עכשיו עברתי לפרק הבא של השיעור. אוקיי, עכשיו מה על מה שלא נגיד, עקירת גופו עקירת ידו, אבל הכוונה קובעת. המקובל זה שזה על כל דבר, אני טוען זה רק על עקירת גופו, אבל לא משנה. איפה שהכוונה משחקת. למה היא משחקת? רש"י אומר בגלל דין מלאכת מחשבת. אוקיי. עכשיו השאלה היא מה פירוש מלאכת מחשבת? איך מלאכת מחשבת פה מסביר לי את הפטור? נגיד שאני עקרתי שלא על מנת להוציא לרשות הרבים, התחרטתי והוצאתי את זה לרשות הרבים. אז למה, איזה שאלתי אתכם גם בדף, איזה אספקט של מלאכת מחשבת יש כאן? מה זה? זה אינו מתכוון? זה מתעסק?

[Speaker A] לא זה נמלך, אני חושבת שזה נמלך. כן.

[הרב מיכאל אברהם] אבל איזה סעיף של מלאכת מחשבת יש כאן? נמלך זה הגמרא שלנו. עכשיו אני שואל תחת איזה כותרת זה? זה אינו מתכוון? הרי ממלאכת מחשבת לומדים הרבה דברים. מלאכת מחשבת לומדים פטור של אינו מתכוון. ממלאכת מחשבת לומדים פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. ממלאכת מחשבת לומדים פטור של מקלקל, של מתעסק, של שניים שעשוה, המון המון פטורים נלמדים ממלאכת מחשבת. עכשיו אני שואל איזה מהפטורים האלה זה הפטור שרש"י מתכוון אליו בסוגיה שלנו? זה אינו מתכוון? מלאכה שאינה צריכה לגופה? זה מתעסק? מה זה?

[Speaker C] זה נשמע כמו מתעסק, כי הוא בכלל לא חושב, לא מעלה בדעתו את המלאכה האסורה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הרי בסופו של דבר כשהוא מוציא את החפץ ומניח אותו ברשות הרבים הוא כן מתכוון.

[Speaker C] כן, אנחנו מדברים על העקירה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם בעקירה עצמה זה לא שהוא לא חושב על המלאכה, הרי במתעסק הוא התכוון למשהו אחר בכלל.

[Speaker C] נגיד שאני הולך ברחוב, בסדר?

[הרב מיכאל אברהם] ותוך כדי זה עם היד אני מפיל איזה פרי מעץ. זה נקרא מתעסק. למה? כי אני בעצם עושה איזה שהיא פעולה אסורה, אבל אני אפילו לא שם לב שאני עושה אותה. אני עסוק בללכת, לא בלהפיל את הפרי. פה זה לא שאני לא שם לב שאני עושה אותה. לא עשיתי פעולה אסורה. עקירה כדי לפנות מזווית לזווית היא בכלל לא פעולה אסורה. היא פעולה מותרת. זה לא שאני עשיתי פה פעולה אסורה אך לא שמתי לב לזה שאני עושה פה משהו אסור. השלב שבו עקרתי בכלל עשיתי משהו שלגמרי מותר.

[Speaker F] עקרתי כדי להעביר מזווית לזווית.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה, למה זה קשור? זה לא אינו מתכוון, זה לא מתעסק, זה לא שום דבר כזה. גם באינו מתכוון, אני גורר ספסל ויוצר חריץ. נכון? אז מה זאת אומרת? אני גורר ספסל, אני עושה פעולה אסורה, אני חורץ חריץ בקרקע. רק אני מתכוון לפעולה המותרת. אני עושה את זה בשביל להעביר את הספסל. אבל כאן זה לא שאני עושה שני דברים רק אני מתכוון לפעולה המותרת. אני עושה רק פעולה מותרת. אחרי זה נמלכתי בדעתי ועשיתי משהו אחר. עכשיו השאלה היא אם הדבר האחר שאותו עשיתי חוזר ומגלה שמה שעשיתי קודם היה פעולה אסורה. למה? הרי מה שעשיתי קודם היה מותר. עקרתי כדי להעביר מזווית לזווית.

[Speaker A] לא, אבל עכשיו הנמלך הזה אומר שעכשיו אני מתכוון לעשות משהו אחר.

[Speaker C] אבל בזמן שעקרתי?

[הרב מיכאל אברהם] ובשלב העקירה לא התכוונתי לזה.

[Speaker A] והרי

[הרב מיכאל אברהם] בשביל לעבור צריך לעקור ולהניח. אז בשלב העקירה אני נקרא אינו מתכוון לעקור? לא, אני נקרא מי שלא עקר בכלל. כי עקירה מרשות היחיד לרשות היחיד היא לא עקירה. מבינות מה אני אומר?

[Speaker A] נכון. לא, זה כן.

[הרב מיכאל אברהם] אם בכלל אז זה קצת דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי. למה? כי מלאכה שאינה צריכה לגופה זה חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. דיברנו על זה. שמה? הבן אדם חופר את הגומה, אז הוא עושה חור בקרקע שזה אסור משום חורש נגיד או בונה בבית או משהו כזה. אבל הוא בכלל לא צריך את החור, הוא רוצה לקחת את העפר. לקחת את העפר מותר. זה מוקצה לא חשוב אבל איסור דאורייתא אין פה. איסור מלאכה אין פה. אז הוא רוצה לקחת את העפר. אולי זה קצת יותר דומה. גם זה לא אותו דבר כי סוף סוף הוא הרי עושה פה פעולה אסורה, הוא חופר. הוא רק לא עושה את זה בשביל הגומה אלא בשביל העפר. אז אפשר אבל להגיד שדין מלאכה שאינה צריכה לגופה מלמד אותי שזה נקרא בכלל לא לעשות מלאכה אסורה. כי אני רק לוקח עפר, זה שנוצר פה גומה נוצרת גומה, מה זה קשור? אני לא חפרתי גומה אני רק לקחתי עפר. אם אני רואה כך את מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז אולי זה קצת דומה למקרה שלנו. כי אני בעצם עוקר פה בשביל להעביר מרשות היחיד לרשות היחיד למקום אחר ברשות היחיד, זה בכלל לא נקרא לעשות פעולה אסורה. כי אני עשיתי את זה למטרת העברה ברשות היחיד לא למטרת הוצאה לרשות הרבים. אז זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה.

[Speaker A] אבל זה רק החלק הראשון של הפעולה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל בלי החלק הראשון אין פעולה. כי אם עקירה עקירה לא עשיתי, אז גם אם ההנחה הייתה כן מחייבת, אבל בלי עקירה אי אפשר לחייב. אז מספיק שחצי מהפעולה לא נחשב פעולה אסורה בשביל להגיד שלא עשיתי פה את מלוא הפעולה האסורה.

[Speaker E] יש פה משהו שאני לא כל כך מבינה. קודם כל, אם כשאינו מתכוון וזה פסיק רישא הוא חייב, זאת אומרת שלכאורה אין משמעות לכוונה. דבר שני… לא הבנתי. אם אנחנו… אנחנו למדנו את הכלל שכשאינו מתכוון אבל זה פסיק רישא, אוקיי, גררתי את הספסל ונעשו חריצים, לא התכוונתי לעשות חריצים ובכל זאת אני חייבת. זאת אומרת שמה זה משנה מה התכוונתי? ודבר שני…

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה השאלה? לא הבנתי.

[Speaker E] לא, על הסיפור של מלאכת מחשבת פה עם רש"י, עם העניין של הכוונה, שהכוונה היא מלאכת מחשבת.

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק מה שאני אומר. אני אומר שכאן לא מדובר באינו מתכוון.

[Speaker E] רגע, ועוד מה שאתה אומר חצי פעולה, עקירה לבד מותר, הנחה לבד מותר, אז ברור שתמיד כשאני עושה עקירה אז אני לא עוברת על משהו אם אני באותה רשות,

[הרב מיכאל אברהם] וכשאני

[Speaker E] עושה הנחה באותה רשות אני לא עוברת על משהו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא נכון. כשאת עוקרת ברשות היחיד ומוציאה את זה לרשות הרבים, סוף הפעולה לימד על תחילתה. אבל אומר רש"י, זה הכל כאשר התכוונת מראש לסיים את זה בהנחה ברשות הרבים. אבל אם את מתכוונת בשלב העקירה בכלל לא לסיים ברשות הרבים, אז זה משהו נפרד. אז העקירה הזאת היא בכלל לא פעולה אסורה. ואז כשתשני את דעתך עשית רק חצי מלאכה. אתן לך דוגמה, למשל כשאת אוכלת, את אוכלת חצי שיעור חזיר, חצי זית חזיר. אז חצי שיעור הוא בעצם אין פה איסור חזיר מלא, דאורייתא, דרבנן, דיברנו על זה, אבל אין פה איסור מלא. עכשיו אכלתי עוד חצי. האם יוכל להלקות אותי? בוודאי שכן. למה? כי ברגע שסיימתי את כל הכזית, אז גם החצי הראשון כבר נחשב חלק מפעולת האכילה. כל הכזית מצטרף.

[Speaker E] הבנתי, הבנתי את זה. אבל פשוט בעצם לפי מה שזה לא מתאים לאף אחד מהם, לא למתעסק, לא…

[הרב מיכאל אברהם] נכון.

[Speaker E] זה לא מתאים לאף אחד מהם.

[הרב מיכאל אברהם] מלאכה שאינה צריכה לגופה זה יותר מתאים. ובמלאכה שאינה צריכה לגופה אם תשימי לב זה גם תמיד עם פסיק רישא וזה לא מפריע לי לפטור. חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. כשאני מוציא את העפר זה פסיק רישא שתהיה גומה, ובכל זאת אני פטור. זה לא כמו אינו מתכוון. ולכן פה גם, לכן גם פה…

[Speaker E] אבל עשיתי פה מלאכה אסורה וכאן אמרנו שלא עשיתי מלאכה אסורה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אומר, יכול להיות שאפשר לומר שכאשר אני חופר את הגומה בשביל העפר, לא בשביל הגומה, אז דין מלאכה שאינה צריכה לגופה מלמד אותי שדבר כזה בכלל לא נחשב פעולה אסורה, כי אני לא חפרתי בכלל, אני רק הוצאתי עפר, ממילא נחפר פה משהו. ואם זה כך, אז זה אולי יכול להיות דומה לנו. זאת אומרת שעשיתי את העקירה לצורך שהוא לא לצורך הוצאה לרשות הרבים אלא לצורך אחר ולכן זאת באמת לא פעולה אסורה? זה בדיוק דין מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר, אבל הדבר המוזר זה שרש"י כשהוא מביא את מלאכת מחשבת פה, את איזה דוגמה הוא בוחר להביא? שהתכוון לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת, אז פטור.

[Speaker C] שזה לא מלאכה… נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זה שני דיני השוגג, או שהוא לא יודע ששבת היום, או שהוא לא יודע שאסור להוציא בשבת. אלה שני סוגי השוגג. והוא מביא את דין שוגג בתור דוגמה. מה זה קשור שוגג לפה? למה להביא את הדוגמה של שוגג דווקא? תביא לי את מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז על זה אין לי תשובה. אני לא יודע. מוזר לי הדבר הזה. כנראה שרש"י, אם אני מבין נכון, רש"י כנראה רוצה לטעון שזה גם לא לגמרי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז לכן הוא מביא רק דוגמה אחת של מלאכת מחשבת כמו שוגג למשל, ואז הוא אומר, אבל מכלל מלאכת מחשבת יוצא גם הפטור של המוציא הזה. לא שהוא מדמה את זה לשוגג, אתה לא שוגג פה. אבל עדיין זה תמוה. יותר מזה אני אגיד לכם, הפטור של שוגג הוא בכלל לא שייך למלאכת מחשבת. הרי שוגג פטור בכל התורה, לא רק בשבת. מלאכת מחשבת זה פטור מיוחד בהלכות שבת. הרי מי שעושה עבירה בשוגג שהיא לא עבירה של שבת, הוא גם פטור.

[Speaker E] לא, אבל השוגג שהוא מביא פה, נכון שהוא מביא את השני שהוא לא ידע ש… המשותף להם זה עניין הכוונה פה, והוא לומד מתוך שוגג הוא לומד את זה שהכוונה משמעותית.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה לא קשור למלאכת מחשבת, זה בכל התורה ככה. גם מי שאוכל חזיר בשוגג הוא פטור. בחזיר אין דין שצריך להיות דווקא מלאכת מחשבת, זה רק בהלכות שבת. אז פה העסק הוא מוזר, אני לא יודע מה להגיד על זה. יכול להיות שהוא סובר, אז יש לי שתי שאלות. שאלות. א', למה בכלל שוגג נתפס אצלו כדוגמה לדיני מלאכת מחשבת? שוגג קיים בכל התורה, לא רק בשבת. אז על זה אני יכול אולי לענות, כמו שראינו באינו מתכוון, אם אתם זוכרות, אני רוצה לטעון שאולי גם בשוגג בשבת יש פטור כפול על שוגג. זה הפטור של כל התורה, שמי ששוגג אז פטור, אבל בשבת זה מעבר לזה, יש גם פטור של מלאכת מחשבת. כמו באינו מתכוון, אתם זוכרות, דיברנו על זה שיש אינו מתכוון שפוטר בכל התורה, אבל זה גם בהלכות שבת ספציפית יש גם פטור של מלאכת מחשבת. היה רב חיים שדיברנו על זה, רב חיים ארוך, בפרק י"ד או י"ז, שהוא דיבר על שני הדינים האלה באינו מתכוון. מרש"י כאן נראה לכאורה שגם בדין שוגג יש את אותם שני דינים שרב חיים רואה באינו מתכוון.

[Speaker E] רגע, אבל לפי הדין השני שהוא מביא, שהוא לא יודע שזה שבת היום, אז הפטור הוא בגלל שהוא לא ידע שזה שבת היום, אבל הוא כן התכוון לעשות את המלאכה. זאת אומרת שהכוונה היא כן חשובה, ולכן אנחנו

[הרב מיכאל אברהם] מביאים פה. זה

[Speaker C] לא כוונה. זה מודעות אולי.

[Speaker E] לא, השאלה היא מה הכוונה. האם הכוונת שוגג היא לעשות את זה במכוון כדי לחלל שבת? או שהכוונה היא שהתכוונתי באמת לעשות את המלאכה. זה שתי כוונות שונות.

[הרב מיכאל אברהם] מה שאנחנו מביאים פה, אם לא התכוונת לעשות את המלאכה, זה מתעסק. אם לא התכוונת לעשות חילול שבת, זה אינו מתכוון. מה? אבל, אבל הנקודה היא, זה לא חשוב לענייננו פה. השוגג פה, רש"י מביא את הדוגמה של שוגג. אז א' שאלתי למה שוגג זה דוגמה לדיני מלאכת מחשבת. אומר, יכול להיות שרש"י מבין שבשבת יש פטור נוסף על שוגג. חוץ מפטור שוגג הרגיל בהלכה, יש גם פטור שזה לא מלאכת מחשבת. בסך הכל ההיגיון, יש היגיון בזה. אם את נדרשת, אם נדרש מיקוד מחשבתי כדי לעבור איסור בשבת עד כדי כך שצריך כוונה וצריך שיהיה צריכה לגופה ושלא יהיה מתעסק ושלא יהיה מקלקל, זאת אומרת צריך כוונה מאוד מתוכננת לעשייה כמו שהיה במשכן, שבצלאל תכנן וביצע את מה שהוא תכנן. דיברנו על זה, אוקיי? אז אם באמת זה נדרש, אז סביר מאוד שגם מודעות נדרשת. זה א"ב של מלאכת מחשבת. נכון שגם בשאר התורה שאין דרישה למלאכת מחשבת השוגג יהיה פטור כי יש דין של שוגג פטור, אבל בשבת יש עוד פטור חוץ מהפטור של שוגג הרגיל בכל התורה, יש גם פטור של מלאכת מחשבת. ועדיין נשאר קשה למה רש"י בחר דווקא את הדוגמה של השוגג להביא לכאן בתור דוגמה לפטור של מלאכת מחשבת כשיש פה, זה אולי אם בכלל זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה ולא לשוגג ולא לאינו מתכוון ולא למתעסק ולא לשום דבר אחר. אם תראו פה בברכת אברהם, הוא עוסק פה כל הזמן בדין מתעסק. הוא בטוח שמדובר פה במתעסק, והשאלה אם יש פה מתעסק או אין פה מתעסק, בעיניי הוא לא צודק בכלל. זה לא קשור לדין מתעסק. זה דין מלאכת מחשבת שלא קשור למתעסק. אין מה לדון בזה בכלל. נכון. אז למה רש"י הביא דווקא את הדוגמה של שוגג, אני באמת לא יודע. אולי בגלל שרש"י רוצה להראות לנו שבדין מלאכת מחשבת מסתעפים עוד דברים למרות שהם לא מופיעים במפורש בגמרא כמו אינו מתכוון או מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז הוא אומר למשל בשוגג, תראו שחוץ מפטור שוגג שיש בכל התורה, יש גם פטור של מלאכת מחשבת. אז אם כך, גם במקרה שלנו, שמי שעקר לא על מנת להוציא לרשות הרבים, למרות שזה לא נכנס תחת אחת הקטגוריות המקובלות של מלאכת מחשבת כמו אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה, מתעסק, מקלקל וכולי, עדיין זה לא מלאכת מחשבת ולכן אני פוטר. אולי זה מה שהוא התכוון לומר, אני לא יודע. בכל מקרה אבל הוא מבין שהיסוד של הפטור זה מלאכת מחשבת. ברמב"ם לא נראה כך. שאלתי אתכם על הרמבם. נכון.

[Speaker C] אני כבר

[הרב מיכאל אברהם] מדלג על החזון איש כי לא נספיק להיכנס אליו. לא, חבל.

[Speaker C] הרמב"ם, לא, הרמב"ם לא אומר כך.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם טוען, אגב, רק עוד נקודה אחת, בשיטה מקובצת בכתובות שהפניתי אתכם, השיטה מקובצת שם רוצה לטעון שאולי פה מדובר שכשהוא עקר את החפץ, הוא מתכוון להניח אותו באיזשהו מקום, או ברשות היחיד או ברשות הרבים, לא שהוא התכוון דווקא לרשות היחיד. באיזשהו מקום. ואז יכול להיות שזה באמת כבר יותר דומה לאינו מתכוון או למתעסק. ואז מה שקורה זה שבעצם הוא באמת עושה את שני הדברים. הוא עוקר כדי להעביר למקום אחר שכרגע הוא עוד לא החליט אם זה רשות היחיד או רשות הרבים. בסוף הוא החליט להמשיך את זה לרשות הרבים. אז פה אפשר לראות את זה כשתי פעולות שאחת מהן היא באמת פעולה אסורה, השאלה אם הוא מתכוון אליה או לא, שזה ההגדרה של אינו מתכוון.

[Speaker F] אני אמרתי קודם שזה לא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אבל חשבתי שזה הפוך.

[Speaker F] אם הוא לא אכפת לו איפה להניח אותו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא שלא אכפת לו.

[Speaker F] הוא לא ידע

[Speaker C] איפה הוא יניח, מה יזדמן לו.

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק הטענה. שכיוון שאחת האפשרויות גם הייתה רשות הרבים, אז לא נכון מה שאמרתי קודם. העקירה היא מעשה שהוא ספק אסור ספק מותר, תלוי לאיפה אתה תביא את זה בסוף. ואז היה מקום לומר שבעקרונית אתה תהיה חייב, אבל בגלל שיש דין מלאכת מחשבת אתה בכל זאת פטור, כי זה נקרא אינו מתכוון, כמו מי שעושה גורר ספסל ויוצר חריץ. אז אתה עושה שתי פעולות, גם חריצה וגם העברת הספסל. גם פה, אתה עושה פעולת עקירה לצורך רשות הרבים או לצורך רשות היחיד, בסוף אתה תחליט לאיזה משניהם, אז זה כבר יותר דומה לאינו מתכוון. אז זה אולי יכול לצאת מהשיטה מקובצת, אבל תראו ברמב"ם. עקר חפץ מזווית זו להניחו בזווית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת.

[Speaker E] אתה יכול לשתף לנו מסך רגע?

[הרב מיכאל אברהם] סליחה לא ראיתי זה לא משותף, סליחה, השתחררתי ולא שיתפתי. עקר חפץ מזווית זו להניחו בזווית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך והוציאו לרשות שנייה, פטור. מפני שלא הייתה עקירה ראשונה לכך, ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה, כמו רש"י, שהעקירה הראשונה לא תוכננה לזה. וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, שמות לב?

[Speaker C] הנה הפירוש השלישי, הראשון,

[הרב מיכאל אברהם] כשהוא מהלך, ובעת שרצה חברו לעמוד, נטלו מעל גבי חברו, הרי זה פטור, שהרי יש כאן עקירה בלא הנחה. עכשיו, הפטור פה בפשטות ברמב"ם אין רמז לזה שזה מדיני מלאכת מחשבת. הרמב"ם אומר בגדרי עקירה, בהגדרת הוצאה, זה לא נקרא עקירה. למה באמת? אז תראו בקרית ספר, הרפרנס בקרית ספר, הוא באמת בגלל שהוא התקשה בזה, אז הוא אומר זה כן מלאכת מחשבת. זה מה שהוא אומר, עקר חפץ מזווית זו להניחו בזוויות אחרת שמותר, ונמלך בדרך והוציאו לרשות שנייה שלא הייתה עקירה ראשונה לכך, בתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת, דגמרינן ממשכן שהתכוון לעשות המלאכה. אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת, כמו רש"י, העתקה מרש"י, זה ממש לשון רש"י. וכן עוקר חפץ, לא משנה, אז הוא קושר את זה לדין מלאכת מחשבת. למה? כי הוא לא מבין מה, זוכרות איך פתחתי את השיעור? מתחדש פה חידוש בסוגיה הזאת, שהגדרת מלאכת הוצאה היא לא רק לפי מה שאני רואה בעיניים, מה שאני מצלם בתמונה האובייקטיבית, אלא זה תלוי בכוונות. הקרית ספר ממאן לקבל את זה, לא יכול להיות. הוצאה מוגדרת כסוג מסוים של פעולה, לכן אין ברירה אלא אם הגמרא אומרת פה שהוא פטור זה כנראה מדיני מלאכת מחשבת, לא בגלל הגדרת מלאכת הוצאה, אלא הדין הכללי הזה שבשבת צריך מלאכת מחשבת, ואם הוא לא מתכוון אז זאת לא מלאכת מחשבת. אין לו ברירה הוא אומר, כי אחרת אי אפשר להבין את הרמב"ם. אבל ברמב"ם לא משמע כך, ברמב"ם משמע שיש פה הגדרה במלאכת הוצאה. מלאכת הוצאה אמורה להיות כזאת שמתוכננת מראש לכיוון היעד הסופי, ולא מדיני מלאכת מחשבת. ופה אני חוזר לשתי ההלכות שהזכרתי קודם, הלכה י"ג והלכה ט"ו. וזה ההלכות שדיברנו על שני כוחות, זוכרות? השיעורים הקודמים. הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב או נשרף, פטור. למה? מפני שאין זו הנחה שנתכוון לה, לפיכך אם נתכוון בשעת זריקה לכך, חייב. הלכה ט"ו, הזורק ונח, זה ההלכה שלמדנו.

[Speaker C] אפשר להגיד משהו שזה לא רק מה שהוא התכוון אלא מה שאמרת בתחילת השיעור?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הלכה ט"ו, הזורק ונח בתוך ידו של חברו, אם עמד חברו במקומו וקיבלה, הזורק חייב, שהרי עקר והניח. ואם נעקר חברו ממקומו וקיבלה, פטור. זרק ורץ הזורק עצמו אחריו וקיבלו בידו ברשות אחרת או חוץ ארבע אמות פטור, כאילו נעקר אחר וקיבלו, שאין ההנחה גמורה, עכשיו זה הכלל, שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה. זה ודאי לא שייך למלאכת מחשבת, כי פה לא מדובר על כוונות. זה אמרתי בתחילת השיעור, נכון? פה השאלה מה המסלול המקורי של החפץ, איפה הוא היה אמור לנוח, לא מה כוונתו של הזורק, אלא מה הקובע המסלול הראשוני של החפץ כשהוא יצא לדרך.

[Speaker A] זה חלק מכוונה, לא? אם אני זורקת למקום מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] לא קשור לכוונות, לא משנה מה אני התכוונתי, זה קשור לשאלה מה המסלול המתוכנן. עכשיו, מה יקרה אם אני זרקתי חפץ לחבר שלי ואני התכוונתי שהוא ירוץ. לתפוס אותו.

[Speaker C] בדיוק מה שבאתי לשאול, זה בדיוק מה שחשבתי.

[Speaker E] מה יהיה

[הרב מיכאל אברהם] הדין, יהיה חייב או פטור?

[Speaker C] לכאורה

[Speaker E] יהיה

[הרב מיכאל אברהם] חייב.

[Speaker C] לפי הרמב"ם הוא פטור. לא!

[הרב מיכאל אברהם] רגע, אני טוען שהוא פטור, למה הוא פטור?

[Speaker C] כי אם הוא לא היה זז, הכדור היה נופל במקום אחר.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בגלל שזה שאני התכוונתי לזה שזה יגיע אל היד של הבנאדם זה נכון, צריך את זה, אבל זה לא מספיק, זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. צריך גם שהחפץ ינחת במקום שהוא תוכנן מראש לנחות. שתי דרישות צריך כדי שהוא יהיה חייב. הלכה י"ג מדברת על הדרישה הראשונה, האם אתה התכוונת. אם אתה לא התכוונת פטור, אפילו אם זה נחת באותו מקום שזה יועד לנחות, אבל לא התכוונת לזה. הלכה ט"ו מדברת על הדרישה השנייה. אני התכוונתי, זה לא קשור לכוונה, השאלה היא מה קרה בפועל מול מה היה אמור לקרות בתחילת הדרך, מה המסלול. ורואים ברמב"ם שיש את שני הממדים האלה. זאת אומרת הרמב"ם תופס שבהגדרת מלאכת הוצאה יש תנאי שהחפץ צריך לנחות באותו מקום שהתכוונתי אליו כאשר עקרתי אותו, ובאותו מקום שהוא היה אמור גם לנחות מבחינת המסלול.

[Speaker E] אם כך, רגע רגע לא הבנתי, לא הבנתי את החלוקה עוד פעם. הרמב"ם יש לו שני תנאים: אחד שהוא ינחת במקום שהוא תכנן

[הרב מיכאל אברהם] מראש, ואחד זה מבחינת כוונת האדם, והשני זה שהחפץ ינחת במקום שאליו הוא יצא ברגע הראשון, לא כוונת האדם, המסלול.

[Speaker C] זה לפי הגרוויטציה וכל מיני חוקים פיזיקליים? בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] ובהלכה י"ג הוא מדבר על התנאי הראשון, בהלכה ט"ו הוא מדבר על התנאי השני. ועכשיו אני טוען שמבחינת הרמב"ם שני התנאים האלה הרי באים, זו אותה הלכה, י"ב, י"ג וט"ו, זה ברצף, כי הרמב"ם פה מגדיר את מלאכת הוצאה. מבחינת הרמב"ם, כוונת ההוצאה היא כמו המצב שבו החפץ לא נוחת במקום שהוא מראש היה מיועד לנחות. אבל זה לא מדיני מלאכת מחשבת, זה לא אינו מתכוון, זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא שוגג ולא שום דבר כזה. זה הגדרה, חלק מהגדרות מלאכת ההוצאה. מלאכת ההוצאה מוגדרת כך שהעקירה תהיה מכוונת מראש לאיזשהו מקום ושם באמת זה יסתיים, הן בכוונתו של האדם העוקר והן מבחינת המסלול שאיתו הוא יצא לדרך. ואם זה ככה אז הרמב"ם לא כקריית ספר. הרמב"ם לא מדבר פה מדיני מלאכת מחשבת, לא כמו ברש"י, אלא אצלו זה הגדרות מלאכת עקירה. אוקיי? טוב, מיציתי את עיקרי הדברים, תראו בסיכום אם תרצו יש עוד כל מיני פרטים, והחזון איש למשל זה בעיקר אבל יש עוד. תראו עוד כמה פרטים. תודה. תודה רבה.

[Speaker C] תודה רבה.

[Speaker A] יום טוב.