פלונטרים במערכות כללים (טור 93)

בס"ד

האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, התגלה כרפורמטור. כבר מעת שעלה לכיסאו הוא לוחם נגד השחיתות של הכנסייה (בעיקר בתחומי כספים, מינויים ופדופיליה) וגם מציע רפורמות תיאולוגיות שונות (כמו היחס לגירושין, להומוסקסואליות ועוד). לא בכדי הוא זוכה להתנגדות חריפה מהאגף השמרני. לפני כשבוע דווח בניו יורק טיימס על מכתב של 62 תיאולוגים, מלומדים ובכירי כנסייה שמרנים, שיצאו למאבק גלוי נגדו, והאשימו אותו ככופר בדוגמות של הכנסייה ובחריגה מעקרונותיה. הדיווח המרתק הזה עורר אותי למחשבה לגבי כמה נקודות דווקא במישור העקרוני והרחב יותר, והוא התלבש לי גם על אירועים שקורים אצלנו בזמן האחרון.

הבעיה הלוגית בוויכוח הכנסייתי

אוסף המלומדים שטוענים שהאפיפיור הוא כופר וחורג מהדוֹגמוֹֹת של הכנסייה, בעצם נקלעים לפרדוקס לוגי. בוועידת הוותיקן הראשונה שזומנה ב-1869 וארכה כמה שנים אימצה הכנסייה את הדוגמה בדבר ה"אלטעות" של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכיסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה. מאז והלאה התקבל אחד העקרונות המכוננים של התיאולוגיה הנוצרית, שהאפיפיור אינו טועה. מה שהוא קובע זו האמת. לכן טענותיהם של השמרנים שהוא כופר, הן סתירתיות על פניהן. הקביעות יכולות לא להיראות למישהו אבל לאור עקרונות הכנסייה נראה שאין לכך שום משמעות. הוא צודק בהגדרה, ובעצם דווקא הם חורגים מהדוגמות הכנסייתיות.

מה קורה בהלכה?

בהלכה לא ברור האם יכול להופיע מצב כזה. אמנם לכאורה קביעותיה של הסנהדרין יש להן תוקף מוחלט ואין לחרוג מהן (מכוח הפסוק של "לא תסור"). אבל בתחילת מסכת הוריות התלמוד מדבר על "טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים", ומכאן למדו כמה וכמה פרשנים ופוסקים שגם לסנהדרין אין סמכות מנדטורית (רק אם אומרים על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל), ואם היא טועה אין חובה לציית לה.

יש חריג בולט אחד לכך והוא קביעת לוח השנה. במשנה ר"ה כה ע"א מספר על הוויכוח הידוע בין ר"ג לרבי יהושע לגבי קביעת יום הכיפורים. ר"ג הכריח את רבי יהושע לבוא  לפניו במקלו ותרמילו ביום שבו חל יום כיפור לפי חשבונו (של רבי יהושע). רבים הביאו מכאן ראיה לכך שאין אמת הלכתית, אלא מה שקובעת הסנהדרין הוא הוא האמת (כמו בדוגמה הכנסייתית הנ"ל). אך זוהי טעות, שכן המשנה עצמה מסבירה שמדובר בדין מיוחד שנוגע לקביעת הלוח. בהמשך הסוגיא שם הדברים מובאים ביתר פירוט:

דתניא הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר אמר לו [רבי] מפני מה אתה מיצר אמר לו (רבי) עקיבא ראוי לו שיפול למטה שנים עשר חדש ואל יגזור עליו גזירה זו אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני.

לגבי קביעת הלוח ההלכה קובעת שהחלטת הסנהדרין ונשיאה הן הן האמת. לכן רבי יהושע יכול היה להיות צודק לגופו של עניין, אבל זה לא ממש  משנה. גם אם בי"ד טועה, או אפילו מזיד, הקביעה שלו היא האמת, שכן יש להם סמכות מנדטורית בנושא קביעת הלוח. מכאן ניתן ללמוד שבשאר הנושאים הדבר אינו כן. אם הסנהדרין טועה אין חובה מוחלטת לשמוע לה, ובוודאי שאין עיקרון שמזהה את דבריה עם האמת (ודין פר העלם דבר של ציבור, שמובא על טעות של בי"ד, יוכיח).

הבעיות הלוגיות

מקרים אלה מעוררים שאלה לוגית מעניינת. במקרים רבים אנחנו פועלים במסגרת מערכת כללים, ובכל זאת ישנה תחושה שהתוצאה אליה הגענו בשימוש בכללים היא בעייתית. לדוגמה, אותם שמרנים בכנסייה יכולים אולי לקבל את הדוגמה שהאפיפיור אינו טועה, אבל תחושתם היא שכאן זה לא נכון. החלטותיו הן כפירה באמונה הנוצרית-קתולית בעיניהם. מה עליהם לעשות במצב כזה? הם החליטו לפעול נגד הכללים ולקבוע שהאפיפיור טעה. לכאורה ברור לפי הכללים שטענתם אינה לגיטימית.

יתר על כן, ניתן היה לומר ש"הוא התחיל", כלומר האפיפיור היה זה שהתחיל עם חריגה מהכללים. גם הוא בעצם משנה את הכללים מתוך תחושה שהם מובילים לעוול. אבל כאמור הכלל הוא שהאפיפיור יכול לעשות זאת. מה שהוא אומר אלו הכללים. אם כן, התנהלותם של הגורמים השמרניים נראית מאד בעייתית ומנוגדת לכללים (שעליהם הם באו להגן).

מאידך, חשבו על מפלגה שרצה לכנסת ומקבלת רוב ומחליטה לפרק את המדינה, או את הכנסת, או מחליטה ליצור דיקטטורה. האם זה לגיטימי? הפורמליסטים יאמרו שכן – הם השליטים ומה שהתקבל בדעת הרוב מחייב. מאידך, סביר שרבים אחרים יחושו שהם חרגו מסמכותם למרות שאין כלל שקובע זאת.[1] זה מזכיר לי שבהיותי סטודנט בבר אילן חשבתי לרוץ כמועמד לאגודת הסטודנטים כדי להיבחר (ברוב של 5 דוקטורנטים של המחלקה לפיזיקה נגד 3 המצביעים האחרים מכלל האוניברסיטה, אלו שבכלל מעניין אותם מי יהיה שם) וכשאבחר אחליט על פיזורה.[2]

סתירה בתוך הכללים

חשוב להבין שאני לא מדבר על מצב של סתירה בתוך מערכת הכללים. אם המערכת מכילה סתירה, כלומר היא לא עקבית, קשה לדון בכך במישור הלוגי. הלוגיקה קובעת שממערכת כללים סתירתית ניתן לגזור כל מסקנה, ולכן בעצם מערכת סתירתית לא אומרת כלום. במקרים כאלה צריך לשבור את הכללים ולבנות משהו מחדש באופן חיצוני להם.

הדבר דומה למחלוקת בין ב"ש לב"ה שמתארת בגמרא בעירובין יג. המחלוקת נמשכה שנים ללא הכרעה, עד שיצאה בת קול והורתה שהלכה כבית הלל. הראשונים כבר מקשים על כך מהגמרא בב"מ נט שקובעת שאין משגיחין בבת קול, שכן "לא בשמים היא". תוס' בעירובין מביא כמה הסברים, אבל דומני שההסבר הפשוט ביותר הוא אחר. תוס' בעירובין ו מסביר שיסוד המחלוקת בין ב"ש לב"ה היה בכך שב"ה היו רבים יותר וב"ש היו "מחדדי טפי" (מחודדים, או חכמים יותר). השאלה ברקע המחלוקת היתה איזה רוב קובע, רוב החכמה או רוב האנשים (מה סופרים: ראשים או רגליים?). כיצד ניתן להכריע מחלוקת כזאת לפי כללי ההלכה? הצבעה ודאי אינה אופציה, שהרי תוצאותיה ישאירו אותנו עם רוב החכמה נגד רוב האנשים בשאלת ההכרעה עצמה, ושוב נותרנו ללא פתרון. כשיש קונפליקט במערכת הכללים עצמה אין דרך להכריע אותו ואז נזקקים לבת קול (פתרון שמחוץ למערכת, שאף מנוגד לכלל "לא בשמים היא" שהוא  חלק מהמערכת עצמה). לכן כאן חכמים החליטו כן להשגיח בבת הקול. הכלל ""לא בשמים היא" הוא כלל שמורה לנו ללכת אחרי הכללים. אבל הוא תקף רק אם הכללים נותנים לנו פתרון. כשאין פתרון במסגרת הכללים ברור שלא ניתן להתעלם מפתרונות חוץ מערכתיים.

סיכום ביניים

כאמור ענייננו כאן הוא לא בסתירה בין כללים, אלא בתחושה שהם מובילים אותנו לטעות. זה מעורר שאלה מהו הקריטריון לאותה טעות? הרי אם אלו הכללים אז בהגדרה זו האמת. מה משמעותה של הקביעה שיש כאן טעות? טעות היא חוסר התאמה לפי קנה מידה כלשהו (=האמת), אבל הקנה מידה עצמו לא יכול להיות מוטעה. כך למשל המטר התקני בפאריז הוא האמת המטרית, ולכן אין משמעות לשאלה האם זה אכן מטר או לא. זה מה שמוגדר להיות מטר.[3]

במקרים אלו עולה שאלה אחת שהיא שתיים: האם בכלל יש משמעות לטענה שתוצאות השימוש בכללים הן שגויות (הרי הכללים מגדירים את האמת)? מה עליי לעשות עם התחושות הללו: האם לגיטימי כשיש  תחושה כזאת לחרוג מהכללים?

מקרה דומה אצלנו

ביום ד האחרון בערב התקיים טקס ממלכתי לציון חמישים שנות התיישבות ביו"ש. הפולמוס סביב הטקס התעורר כבר יום קודם כשפורסם שמרים נאור נשיאת ביהמ"ש העליון הודיעה שלא תשלח נציגות מטעמה לטקס בגלל שהוא פוליטי וחד צדדי, ובעיקר מפני שמדובר בנושא שנוי במחלוקת פוליטית ובפרט מפני שלא ניתן בו ביטוי לצדדים ודוברים פוליטיים מצד אחר של המפה (מרכז או שמאל).

כאמור, הממשלה קבעה שזה יהיה טקס ממלכתי, והחוק קובע שמי שמוסמך לקבוע את אופיו הממלכתי של טקס הוא הממשלה (בעצם הועדה לטקסים וסמלים). מעבר לזה, הנוהג קובע שאנשי "דרג א" (ובכללם מערכת המשפט) חייבים להיות נוכחים או לשלוח נציגות לכל טקס ממלכתי. אין פלא אפוא, שחברי הממשלה (ע"ע יריב לוין ומירי רגב) ועיתונאי החצר שלהם (ע"ע אראל סגל) התקוממו על פוליטיזציה של המערכת המשפטית, ועל ההטיות הפוליטיות שלה. לטענתם היתה כאן חריגה מהכללים ומהנוהל בגלל תפיסת עולם פוליטית, והדברים חמוריים שבעתיים כשזה נעשה על ידי מערכת המשפט שאמונה על מימוש ואכיפת הכללים הללו.

[אין צורך לציין שהטענות הללו עולות בדיוק ממי שצפיתם שהן תעלינה, והוא הדין גם להתנגדויות. הימין כועס על הפרת הנוהל, בלי קשר להשקפותיו שמצדדות בהתיישבות ביו"ש כמובן, אלא רק בגלל חשיבות שלטון החוק ועקרון הפרדת הרשויות. השמאל, לעומת זאת, מתנגד להשתתפות בטקס ומצדיק את נאור, וגם כאן בלי קשר כמובן לתפיסת עולמם ביחס להתנחלויות, אלא רק בגלל הדאגה למעמדו של בית המשפט ולדמוקרטיה.]

לכאורה ביהמ"ש נכנס כאן לעימות פוליטי נגד הממשלה שלא בסמכות. כללי הנוהל קובעים שביהמ"ש חייב להיות מיוצג בטקס כזה. לכן הטענה שנאור פועלת על סמך אג'נדה פוליטית (שמאלית) שלה ולא משיקולים ענייניים נראית נכונה. מאידך, כל בר דעת מבין שהטקס הזה הוא פארסה פוליטית. הדבר דומה לקביעה שמעמד הפתיחה לכינוס הליכוד הוא טקס ממלכתי (או אולי קביעת יום חגיגות לציון כך וכך שנים על הירי על אלטלנה כטקס ממלכתי). אז מה עושים במצב כזה? מה שהממשלה קובעת מוגדר לפי הכללים כטקס ממלכתי, ולכן על פי הכללים ברור שנאור היתה צריכה לשלוח נציגות לטקס. מאידך, ברור לחלוטין שמדובר בפארסה וניצול ציני של הכללים למטרות פוליטיות. האם זה מצדיק חריגה מהכללים? האם הכללים עצמם בני ביקורת? (לצורך הדיון אניח שאין שום הגדרה בחוק מה ראוי להיות טקס ממלכתי מצד תוכנו)

הערה צדדית אך מהותית

אם הממשלה היתה קובעת טקס לרגל הניצחון במלחמת ששת הימים, או לרגל חזרתנו לארץ אבותינו והקשר של עם ישראל ליו"ש, היה בהחלט מקום לראות בזה טקס ממלכתי ולא נושא ששנוי במחלוקת פוליטית. אבל הטקס הוגדר להיות חגיגה לרגל חמישים שנות התיישבות ביו"ש. זה בעליל נושא ששנוי במחלוקת פוליטית, ולכן ברור (לי) שלא ראוי שמערכת המשפט תיטול בו חלק.

בני יוסי העיר לי שגם הקשר שלנו ליו"ש שנוי במחלוקת, שהרי ערבים רבים לא מקבלים אותו. לכן גם טקס כפי שאני הצעתי צריך להיחשב כעוסק בנושא שנוי במחלוקת. אמרתי לו שאני חושב שזה לא דומה, שכן המדינה היא מדינה יהודית ולכן יש מקום לראות בנושא כזה קונצנזוס למרות ההתנגדות הערבית. גם טקס יום העצמאות לפי תפיסה זו אינו ממלכתי, שכן הערבים רואים ביום זה יום נכבה, אסון (לפחות בהצהרות כלפי חוץ). זו טענה שאולי מחזיקה מים במישור הפורמליסטי, אבל ברור שאין בה ממש. זה עצמו משקף את המתח בין טיעונים פורמליסטיים שבתוך הכללים לבין האמת כפי שמבין אותה כל בר דעת.

קושי תיאורטי וקושי פרקטי

עד כאן עסקתי בקשיים התיאורטיים: האם יש אמת מחוץ לכללים, ומה עלינו לעשות כשברור לנו שהכללים משמשים למטרה לא ראויה (האם לגיטימי לפעול מחוץ לכללים). אבל בשני המקרים שהבאתי (המחלוקת בכנסייה והמחלוקת הפוליטית סביב הטקס) יש היבט נוסף, פרקטי במהותו.

כאשר נוצרת התנגשות כזאת בין כמה מוקדי כוח במערכת סביב הכללים המצב הוא שהכללים אומרים משהו אחד, אבל הערעור הוא על עצם תקפותם של הכללים ועל החריגה מהשימוש הראוי בהם. ערעור כזה לא ניתן להכרעה על ידי טיעונים מכוח הכללים עצמם שהרי הם גופא נושא הוויכוח. אז מה יקרה כעת? עד כמה שזה נשמע מופרך, לפחות במקרה קיצוני ועקרוני, הממשלה יכולה לשלוח שוטרים לאסור את מרים נאור, או להביא אותה בכוח לטקס. היא תורה לשוטרים שלדעתה היא פעלה כחוק ודווקא הממשלה והם עצמם פועלים נגדו. האם עליהם (או על המפכ"ל) לשמוע לה או לממשלה? אם הולכים עד הקצה התנגשויות כאלה הן אפשריות. כללי המערכת השלטונית לא יכולים לסגור את כל הפינות הללו ולוודא שלעולם לא תהיה התנגשות כזאת. נכון שכל רשויות השלטון צריכות להיזהר מאד ממצב שיכול לפרק את החברה ואת כללי החוק, ובדרך כלל הן באמת נזהרות ולא מגיעות לקצה. אבל בכל זאת בשנים האחרונות לפעמים נראה שהמערכת הולכת לקראת התנגשות חזיתית, ואולי מלחמה גלויה. לא מן הנמנע שייווצר מקרה שבו התחושה היא שאסור כבר לוותר ואין מקום לזהירות המתבקשת, ואז ייווצר עימות חזיתי וגלוי. נניח שמחליטים ללכת עד הסוף, מה יקרה במצב כזה? האם יש לזה פתרון בתוך מערכת הכללים?

צריך להבין שכל פסילת חוק או החלטת ממשלה על ידי ביהמ"ש בעצם יכולה להוביל להתנגשות כזאת. אם הממשלה סבורה שהפסילה נעשתה שלא כדין וביהמ"ש סבור שכן, יש כאן התנגשות. בשנים האחרונות היו לא מעט מקרים של התערבות משפטית שנראתה לרבים (בממשלה, בכנסת וגם מחוצה להן) ממש לא מוצדקת וחורגת המכללים. רק בשבועות האחרונים היו כמה החלטות משפטיות שפסלו חוקים והחלטות (חוק הגיוס, דירה שלישית, כשרות פרטית, פינוי יישובים ועוד ועוד). ההתבטאות של ח"כ מוטי יוגב על עלייה עם D-9  על בית המשפט העליון משקפת את זה. אגב, ההתמרמרות והביקורת שעוררה ההתבטאות הזאת גם היא כמובן היתה לא עניינית שכן התעלמו מזה שהוויכוח הוא על ביהמ"ש עצמו, כלומר על הכללים. תקפו את יוגב מכוח הכללים כאשר לדעתו נעשה בהם שימוש ציני ולכן פסול.

צריך להבין שמערכת הכללים אמנם מגדירה שבית המשפט יכול להתערב בהחלטות של הרשויות המחוקקת והמבצעת (פסילת חוקים אולי שנויה במחלוקת, אבל התערבות ופסילת החלטות היא מהות הבג"ץ), אבל ברור שייתכנו מקרים שההתערבות נראית למי מהן חריגה מסמכות. רבים סבורים שביהמ"ש השתמש בסמכותו באופן חריג כדי לקדם אג'נדה פוליטית. אחרים סבורים שהממשלה חורגת מסמכותה ופוגעת בסמכות ביהמ"ש. מה קורה במצב כזה?

שוב, זה אולי נשמע מופרך, אבל במקרים קיצוניים ואם המצב יתמשך ויחמיר אנחנו יכולים להגיע למצב בו הממשלה תורה לדרג המבצע לפעול בכל זאת לפי הוראותיה נגד החלטת ביהמ"ש. מה יעשה הדרג המבצע? בית המשפט יורה להם לא לפעול והם עלולים להיכנס לכלא אם יעשו זאת, אבל הממשלה תשלח אותם לבצע את מה שהורתה להם, ושוב סרבנות היא אולי עבירה על החוק. את מי מהצדדים יעצרו השוטרים: את השר ופקידיו או את שופטי ביהמ"ש? למי הם יישמעו? ואולי המפכ"ל יהפוך להיות השליט הבלעדי שהרי הוא בעל הכוח והוא יהיה זה שיחליט בפועל למי להישמע. זו לא שרירותיות אלא תוצאה של הנסיבות. הרי בסוף הוא צריך להחליט את מי לעצור ובמי לתמוך ולהורות לפקודיו מה לעשות. אפילו אם הוא ירצה להיוועץ בגורם בלתי תלוי, במצב שנוצר אין גורם כזה. אז ברור שהוא יהיה זה שיקבל החלטה, שכן אצלו הכוח. שני מקורות הסמכות חלוקים ביניהם, וזה שמתחתם וכפוף להם יצטרך לקבל החלטה.

כעת נמשיך. אם החלטתו של המפכ"ל לא תיראה לנו או לקבוצת אזרחים כלשהי? תוקם מיליציה פרטית שתיאבק מאבק מזוין נגד המשטרה. כך למשל הממשלה תצטרף למשטרה שתחליט לפעול לפי הוראותיה, ואילו המיליציה הפרטית תפעל לפי הוראות ביהמ"ש. מה אומרת מערכת הכללים על מצב כזה?

ההגעה לכוח

במצבים קיצוניים שהפתרון לא יכול להתקבל בתוך מערכת הכללים, היא תישבר לפחות דה פקטו. וכפי שראינו כשזה יקרה, על כורחנו נגיע לשימוש בכוח פיזי. האזרחים והכוחות השונים (משטרה, צבא, ארגוני ביון ופעילות חשאית ועוד) ינקטו עמדה ויפעלו בכוח כדי לקדם אותה. בשורה התחתונה מאבק כזה מוכרע בכוח ברחוב. זו לא אפוקליפסה אלא תוצאה לוגית של פלונטרים במערכות כללים שלטוניים וממסדיים. בסופו של דבר הכללים הללו יונקים את כוחם מהציבור שקיבל אותם על עצמו, ומשעה שהם לא מבטאים את רצונו זה אפילו לגיטימי שהוא ישבור אותם ויפעל בעצמו לעשות סדר. מאחורי הכללים יושב הכוח שמכוחו יש להם תוקף – הציבור, ומשעה שהם נשברים הכוח הפיסי עולה למגרש. דיונים כאלה עלו בשעת ההתנתקות כשהכללים נוצלו באופן ציני (זה כמובן אנדרסטייטמנט. הם נשברו) נגד רצון חלק ניכר מהציבור (ובפרט רוב מפלגת הליכוד).

קישון המנוח כתב פעם שהוא לא מבין מדוע אנחנו נלחמים שוב ושוב מול הפלסטינאים ומאבדים חיי אדם. ההיגיון אומר שכל צד ישלח שחקן שחמט, ומי שינצח במשחק ניצח את המלחמה ויקבל את דרישותיו. כך נחסוך חיי אדם והכל יהיה נהדר. על פניו זה באמת מאד הגיוני. אז למה בכל זאת סכסוכים נפתרים תמיד בכוח? פשוט מפני שאחרי שהפלסטינאים ינצחו אותנו בשחמט, אנחנו כנראה נסרב לקיים את ההסכם ולוותר על שטח או כל דבר אחר. מה יקרה אז? הצד השני ינסה להפעיל כוח כדי לאכוף את ההסכם, ואנחנו נשלח כוח שלנו נגדו, והופ שוב חזרנו למלחמה פיסית עם אבדות ופגיעה בחיי אדם. הכללים לא באמת מחליפים מהותית את הכוח אלא אם שני הצדדים מסכימים להם ועומדים בדיבורם. לכן עם כל הצער משחק שחמט לא יכול להחליף מלחמה.

המסקנה היא שמאחורי הכללים תמיד ניצבת הסכמה חברתית, ובעצם הכוח הפיסי הוא שנותן להם תוקף וגיבוי. משעה שההסכמה החברתית נשברת, הכוח פונה נגד הכללים, ואז הם נשברים ומאבדים את משמעותם. במצב כזה מי שטוען טענה מכוח הכללים פשוט מתעלם (בשוגג או במזיד מטעמים דמגוגיים) משורש הבעייה. המורדים השמרנים נגד האפיפיור מבינים שהכללים (שהאפיפיור לא טועה) נשברו. מרים נאור הבינה שלאור פעולת הממשלה הכללים נשברו. היא אולי תנסה להכניס את החלטתה לתוך מערכת הכללים על ידי פרשנות כזו או אחרת, אבל בעצם היא שברה אותם בגלל שחשה שאין הסכמה חברתית או הצדקה  מהותית שמבססת יכולת לפעול בתוך הכללים.

אם כן, הקושי הפרקטי שעליו עמדתי כאן בעצם מבטא את הקשיים העקרוניים והתיאורטיים שתוארו למעלה. העובדה היא שהכללים לא יכולים לפעול בלי ההסכמה והכוח שמאחוריהם, ולכן כשההסכמה נשברת אין להם משמעות. לכן כשהכוח יפנה נגדם הוא ינצח אותם. תופעות אלו משקפות את המשמעות הרעועה של הכללים, ואת זה שאי אפשר לראות מהם חזות הכל. הכללים מבטאים מהות כלשהי, ואין להם מעמד עצמאי. בניגוד לשיח המגמתי שטוען לטובת צד אחד בוויכוח כזה בשם הכללים, האמת היא שרק כל עוד יש הסכמה חברתית יש לכללים משמעות. משעה שהם לא משקפים הסכמה ולא נהנים מגיבוי חברתי הם איבדו את משמעותם. לא ממש יעניין את נאור אם תוכיח לה שהיא פעלה נגד הכללים, כמו שלא ממש יעניין את מתנגדיו השמרנים של פרנציסקוס שיש דוגמה כנסייתית שהוא תמיד צודק. כי לדעתם הוא לא.

המשמעות הפילוסופית של מצבים כאלה

משמעותן של התופעות הללו היא שגם במקום בו יש כללים ברורים, ואפילו במערכת דוגמטית כמו הכנסייה הקתולית, הכללים אינם הבסיס היסודי. הכללים משקפים אמת כלשהי, ולכן הם יכולים להיבחן לאורה. טענה מכוח הכללים מחזיקה מים כל עוד אנשים מאמינים שהכללים אכן משקפים את האמת. כשזה נשבר יש לצאת אל מחוצה להם וליצור הכרעה או הסכמה מחודשת, ואולי גם מערכת כללים חדשה שתחזיר אותנו להתנהלות בתוך כללים (כמו התנהלות בתוך הפרדיגמה לעומת מצב משברי בפילוסופיית המדע של תומס קון).

לגבי המרד השמרני בכנסייה, ניתן היה לנסח זאת כך: אכן יש כלל שקובע שהאפיפיור אינו טועה. אבל האם עלינו לראות את הכלל הזה כהגדרה או שמא מדובר בטענה. אם מדובר בהגדרה, פירוש הדבר שהכלל לא מייצג אמת כלשהי אלא קובע ומגדיר את האמת. אם הכלל הזה הוא טענה ולא הגדרה, אזי כשאומרים שהאפיפיור לא טועה ההנחה ברקע היא שיש דבר כזה קביעה מוטעית, אלא שהטענה היא שהאפיפיור לא נכשל בה. בתפיסה השנייה יש יותר מקום למרד שמרני נגד האפיפיור. אם יש אמת אז יש מול מה לבחון את קביעותיו, ועלול להתברר שהדוגמה שהוא תמיד צודק לא נכונה (היא עצמה היתה טעות של אפיפיורים קודמים). הכלל נפל. השאלה היא האם מערכת הכללים משקפת את האמת או מגדירה אותה.

הוא הדין לגבי הדיון על מרים נאור. גם אם כללי הטקס והנוהל הממלכתי קובעים שהמערכת המשפטית צריכה לשלוח נציגות לטקסים ממלכתיים, וגם אם הגורם שמוסמך לקבוע ממלכתיות הוא הממשלה, עדיין לא מדובר בהגדרה אלא בטענה. אם נאור מגיעה למסקנה שהטקס אינו ממלכתי למרות שהתקיימו התנאים הפורמליים על פי החוק והנוהג, אזי היא לא שולחת נציגות.

בפילוסופיה אנליטית נוהגים להבחין בין שני סוגים של מערכות חוקים או כללים: כללים מכוננים (קונסטיטוטיביים) וכללים מכוונים (רגולטיביים). כללים מכוננים מגדירים את תחום הדיון/ההתנהלות. כך למשל חוקי השחמט מגדירים את המשחק. מי שלא יפעל על פיהם אינו עבריין. הוא פשוט לא משחק שחמט כי זו ההגדרה של המשחק והוא חרג ממנה. לעומת זאת, חוקי התעבורה הם חוקים מכוונים. הם מתארים איך נכון לנסוע ולא מגדירים את הנסיעה הנכונה. לכן מי שחורג מהם הוא עבריין, ולכן גם יש מקום לחרוג מהם כשהדבר מתבקש (זוהי בעצם משמעותו של "סעיף הזהירות הכללית").

בשתי הדוגמאות שהבאתי (המרד השמרני בכנסייה והוויכוח סביב הטקס) הוויכוח הוא בעצם בשאלה האם מערכת הכללים (החוק הישראלי או הדוגמטיקה הנוצרית) היא מכוננת או מכוונת. המרד מניח שהיא מכוונת ולא מכוננת. מרים נאור מניחה שכללי החוק הם במידה מסוימת מכוונים ולא מכוננים. כאמור, בדרך כלל לא זה באמת הוויכוח. כל צד מציג את טיעוניו באופן מגמתי לפי האג'נדה שלו, ובוחר האם להתייחס למערכת כמכוננת או כמכוונת.

טיעוני הסכנה: מדרון חלקלק

זו כמובן גישה מאד מסוכנת, שהרי היא מותירה את הפרשנות וההחלטה לכל אחד מאיתנו. החוק ומערכת הכללים לא מקבלים סמכות מנדטורית. הם לא מגדירים את האמת ומכוננים אותה אלא מכוונים אליה. לכן מערכת הכללים בתפיסה הזאת מאבדת הרבה ממשמעותה. מאידך, ציות מוחלט לכללים מסוכן לא פחות. הוא נותן כלי לגורמים כוחניים שיכולים לעשות שימוש שרירותי וציני בכללים לצרכיהם. ההנחה כאן היא כמובן שמערכת הכללים לא מושלמת, כלומר שאי אפשר לנסח מערכת כללים שתתמודד עם כל הבעיות בתוך המערכת. מערכת שתיתן מענה לכל קושי במסגרת הכללים ותייתר את הצורך לחרוג מהם גם במקרי קצה. לכן יש קנה  מידה מהותי שלפיו ניתן למדוד ואף לבקר את הכללים. טיעונים מכוח הכללים אינם כה מוחצים כפי שנדמה לנו. גם אם מישהו חרג מהכלל אין זה אומר שהוא הפסיד בוויכוח. וזו לא רק שאלה כוחנית, אלא יש לה גם הצדקה פילוסופית.

אז מה עושים?

ראשית, נזהרים לא להתקרב למצבים שישברו את מערכת הכללים. החריגה צריכה להיעשות רק במקרים קיצוניים דיים. זה פשר הדבקות בכללים. אמנם אין לה הצדקה פילוסופית אבל יש לה הצדקה פרקטית. מסוכן לשבור את הכללים וכדאי מאד לשמור עליהם גם במחירים לא מבוטלים. מאידך, האיום של חריגה מהכללים והאפשרות (הלא היפותטית) לעשות בו שימוש הם חיוניים כדי לוודא שכל הגורמים המעורבים ייזהרו לא להגיע למצבים כאלה. מערכת שבה לעולם לא חורגים מהכללים מאפשרת לכל אחד לנצל אותם לצרכיו. האיזון הזה אינו מושלם, אבל זה מה יש. כאמור, לטיעונים מכוח הכללים יש תוקף מוגבל למדיי.

נותר לנו להרחיב עוד קצת ביחס למשמעותם של כללים והחובה להיצמד אליהם והסכנה שבהיצמדות אליהם, בחוק, בהלכה ובכלל. כבר נזקקתי לזה בטורים קודמים ואמשיך בזה עוד בעתיד.

[1] אמנם יש לדון בטענה שעל דעת כן לא נבחרו (כוחם בא מכוח הרוב הדמוקרטי ולכן אין בסמכותם לבטל את השיטה הדמוקרטית).

[2] אל חשש זה היה שעשוע אינטלקטואלי גרידא. מעולם לא היו לי אספירציות פוליטיות.

[3] יש כמובן אפשרות לפלפל כאן ולטעון שהמטר הוא אורכו של המטר התקני בתאריך זה וזה, לפני שהשתנה. אבל אם מישהו מערער על האורך באותו רגע שהוא נקבע – זה ערעור חסר משמעות. זה מה שמגדיר את המטר, ואין למה להשוות אותו כדי לקבוע שמדובר בטעות. זכורני שראיתי פעם דיון מעניין (אך שגוי לדעתי) בספרו של דורון אביטל (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, וגם ח"כ לשעבר מטעם קדימה), לוגיקה בפעולה. הספר עוסק בפילוסופיה של ויטגנשטיין ויישומיה בפעילות הצבאית, ובתוכו יש דיון פילוסופי על המטר בפאריז. לפני כמה שנים היה לי ויכוח מאד מעניין עם אביטל (בביתו של חבר משותף) על הספר, שהדיון בו נסוב בעיקר סביב כללים ויישומם. אולי אזקק כאן פעם לספר המרתק הזה.