אמונה ומשמעותה – שיעור 18
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סיכום הדרכים לקיום אלוקים לפי קאנט
- מסלול חדש: לוגיקה הפוכה וטיעון תיאולוגי
- הריקנות של האנליטי והנחת המבוקש
- הערך של הוכחות לוגיות וגיאומטריה
- פרגמטיזם, מוסר ומצוות: מה לא מוכיח אלוקים
- מניעים, צדקות והמשל על הכבש
- טיעון מוסרי תיאולוגי והיפוך לוגי
- ריצ'רד טיילור: אבנים על הגבעה והמשמעות של מקרה
- ניסוח תיאולוגי של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית דרך אמון בחושים
- תגובת האתאיסט והטיעון ככלי אבחוני
- תנועת מלקחיים, ממה נפשך, ותוכנית ההמשך
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מסכם את ההתקדמות מתחילת השנה בדרכי ההצדקה לאמונה בקיומו של אלוקים, מציג את שלוש הדרכים ה״קנטיאניות״ שכבר הושלמו, ומציע כעת מסלול חדש של ראיות המאוחד בלוגיקה ״הפוכה״ של הליכה מן המסקנה אל ההנחות. הוא מפתח את רעיון ״הריקנות של האנליטי״ שלפיו הוכחה לוגית אינה מוסיפה מידע חדש אלא חושפת מה כבר טמון בהנחות, ומכאן שטיעון לוגי משכנע רק מי שכבר מחזיק במובלע במסקנה. מתוך כך הוא מבחין בין טיעונים פרגמטיים חסרי ערך הוכחתי לבין טיעונים תיאולוגיים-חושפים, ומדגים טיעון כזה דרך ניסוח תיאולוגי של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית באמצעות דוגמת ריצ'רד טיילור על אמון בחושים, כך שהטיעון נעשה כלי אבחוני של עקביות ולא ״הוכחה״ חיצונית.
סיכום הדרכים לקיום אלוקים לפי קאנט
הטקסט מחלק את הדרכים להגיע לטענת עובדה של קיום אלוקים לשש או שבע דרכים, ומציין שלפי המיון הקנטיאני יש שלוש. הוא מונה ניתוח מושגי כראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית מעצם קיומו של משהו, וראיה פיזיקו-תיאולוגית המבוססת על תכונות של מה שקיים כגון מורכבות, התאמה ותכנון. הוא קובע שבפעם הקודמת הסתיימה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, וששתי הדרכים הראשונות נלמדו בסמסטר הקודם, ולכן שלוש הדרכים הקנטיאניות הושלמו.
מסלול חדש: לוגיקה הפוכה וטיעון תיאולוגי
הטקסט מציע לעבור למשפחה של ראיות לקיומו של אלוקים המבוססות על ״לוגיקה הפוכה״, כלומר הליכה מן המסקנה אל ההנחות ולא מן ההנחות אל המסקנה. הוא מספר על בדיחה ששמע בקורס מבוא באוניברסיטת תל אביב על ההבדל בין תיאולוג לפילוסוף, שלפיה פילוסוף מניח הנחות וגוזר מהן מסקנות ותיאולוג מניח מסקנות וגוזר מהן הנחות. הוא טוען שלמעשה גם פילוסופים וגם תיאולוגים עושים זאת, וש״להיות תיאולוג״ אינו אשמה אלא צורת לוגיקה לגיטימית שתעמוד במרכז השיעורים הקרובים, תוך התחלה ״בוטום-אפ״ מדוגמה ולא ״טופ-דאון״ מכללים.
הריקנות של האנליטי והנחת המבוקש
הטקסט מסביר דרך הדוגמה ״כל בני האדם בני תמותה; סוקרטס הוא אדם; לכן סוקרטס בן תמותה״ מדוע מי שמקבל את ההנחות מחויב לקבל את המסקנה, משום שהמסקנה טמונה בהנחות. הוא טוען שטיעון לוגי תקף הוא תמיד טיעון שמניח את המבוקש, וש״הנחת המבוקש״ אינה כשל אלא מצב שבו הטיעון תקף אך עלול להיות חסר ערך שכנועי כאשר היריב אינו מקבל את ההנחה. הוא מדגים זאת בבדיחה הישיבתית על כובע: מהפסוק ״וילך אברהם״ מסיקים שאברהם הלך עם כובע ומכאן שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, ומראה שהמסקנה כבר הונחה במובלע ולכן הטיעון מיותר למי שחולק עליה.
הערך של הוכחות לוגיות וגיאומטריה
הטקסט שואל מה מקום הלוגיקה אם היא ״ריקה״, ומשיב שהערך הוא חשיפת מסקנות שאנשים כבר מחויבים אליהן במובלע אך אינם מודעים לכך. הוא מביא את לימודי הגיאומטריה שבהם מאקסיומות מובנות מגיעים להוכחה שסכום זוויות במשולש הוא מאה שמונים, אף שילד לא היה אומר זאת בלי ההוכחה. הוא קובע שכל הוכחה לוגית רק מגלה לאדם שהוא כבר קיבל את הטענה מאז ומעולם אך לא ידע זאת במודע, ומשווה זאת לכספת נעולה שבתוכה יש דברים השייכים לאדם אך אינם נגישים עד שמישהו מלמד לפתוח אותה.
פרגמטיזם, מוסר ומצוות: מה לא מוכיח אלוקים
הטקסט מבדיל בין ניסיון להוכיח אלוקים מן המוסר באופן פילוסופי לבין טיעון פרגמטי שלפיו כדאי להניח אלוקים כדי שלא יהיה ״איש את רעהו חיים בלעו״. הוא טוען שטיעון פרגמטי כזה הוא ״טיעון מטופש״ משום שהוא מערבב בין הרצוי למצוי, ומוסיף שגם קיום מצוות מטעמים תועלתניים אינו קיום מצוות. הוא מייחס לאחד העם את האמירה על השבת ״יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל״ וטוען שגם אם אחד העם היה מקיים בפועל את כל סעיפי המשנה ברורה בהלכות שבת הוא ״מימיו לא שמר שבת״ כי לא פעל מתוך הכרה בציווי האלוקי ומחויבות אליו.
מניעים, צדקות והמשל על הכבש
הטקסט מספר סיפור המיוחס לאמנון יצחק על רב עיר שקם בארבע בבוקר, שחט כבש, כיסה אותו בטלית והוביל את הציבור למסע לוויה עד שהתגלה ״צדיק בפרווה״, כדי להראות שכבש ״צדיק״ לפי קריטריון של אי-גניבה ואי-רצח. הוא מסיק שצדיקות אינה נקבעת רק לפי המעשים אלא לפי הסיבה והמניע, ושכך גם בהלכה: מי שעושה את אותם מעשים בלי מחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא אינו מקיים מצווה. הוא מוסיף דוגמה על אדם שהניח תפילין כאתאיסט וחזר בתשובה בצהריים וטוען ש״הוא לא הניח תפילין היום״ כי מעשה ללא מחויבות אינו קיום מצווה.
טיעון מוסרי תיאולוגי והיפוך לוגי
הטקסט מציג ניסוח תיאולוגי של ראיה מן המוסר: אם אדם מחזיק באינטואיציה שיש מוסר תקף ומחייב, ובהנחה ש״בלי אלוקים לא יכול להיות שיש מוסר תקף״, המסקנה היא שיש אלוקים. הוא מדגיש שזה שונה מפרגמטיזם כי אינו מגייס אלוקים כדי לייצר מוסר אלא מתחיל מן ההכרה שיש מוסר תקף ושואל כיצד היא אפשרית. הוא קושר זאת ללוגיקה של גרירה ומסביר את העיקרון של שלילת הסיפא: אם A גוררת B אז אם לא B אז לא A, ומיישם זאת כך שמהטענה ״אם אין אלוקים אין מוסר תקף״ מתקבל המשפט השקול ״אם יש מוסר תקף יש אלוקים״.
ריצ'רד טיילור: אבנים על הגבעה והמשמעות של מקרה
הטקסט מביא ציטוטים מספרו של ריצ'רד טיילור, *Metaphysics*, על אדם הנוסע ברכבת ורואה על צלע גבעה אבנים המסודרות לכתובת ״ברוכים הבאים לסקוטלנד״. הוא מציג את האפשרות הלוגית שהאבנים הסתדרו במקרה, אך קובע שאם האדם אכן מסיק מן הכתובת שהוא בשערי סקוטלנד ומתחיל לארוז מזוודה, הוא אינו יכול בו בזמן להניח שהסידור הוא פרי מקרה, כי אז הסידור אינו עדות לשום דבר מעבר לאבנים עצמן. הוא מוסיף דוגמה של אבן בחפירה ארכיאולוגית עם סימנים שמומחה מתרגם ל״כאן נפל קימון בהנהיגו אלי קרב קומץ אתונאים כנגד צבאותיו של כורש״, וקובע ששתי האפשרויות הן או שהסימנים מקריים ואז אין להסיק מהם מידע היסטורי, או שהם מכוונים ואז המידע נלמד מהם, אך אין אפשרות עקבית לקבל גם מקריות וגם את תוכן המסר.
ניסוח תיאולוגי של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית דרך אמון בחושים
הטקסט מעביר את טענת טיילור למורכבותם של אברי החישה ולשאלת אמינותם, ומציין שהסבר טבעי ולא תכליתי של היווצרותם אפשרי ולדעת רבים מצוי בידינו. הוא טוען שהנקודה העיקרית היא שאנשים לא רק משתאים על החושים אלא סומכים עליהם כדי לגלות אמיתות על העולם שאינן קשורות לחושים עצמם, וש״ראיית דבר מה״ נתפסת כסיבה טובה להאמין בקיומו. הוא מציג את הדילמה שלפיה אפשר לטעון שחושינו מקריים במוצאם, אך אז קשה לראות כיצד אפשר להאמין באופן שפוי שהם ״מורי דרך מהימנים״ לגילוי אמת על מציאות חיצונית, ולכן אתאיסט שמוכן לומר שהחושים תוצר אקראי נדרש לקבל ספקנות עמוקה ולא להמשיך לייחס לחושים תוקף של עדות לעולם.
תגובת האתאיסט והטיעון ככלי אבחוני
הטקסט מציין שתי תגובות אפשריות לאתאיסט מול הטיעון: חזרה בתשובה מתוך הבנה שהוא כבר מאמין במובלע, או קבלה של המסקנה שאין סיבה פילוסופית להאמין לעיניים ולחושים. הוא מדגיש שאינו טוען שחושינו אינם טועים או שחייבים לסמוך עליהם, אלא שאנשים בפועל סומכים עליהם ולכן נדרשת הכרעה עקבית. הוא קובע שהטיעון אינו מוכיח את קיום אלוקים אלא מצביע על חוסר קוהרנטיות ומבקש מן האדם לבדוק בתוך עצמו באיזו אפשרות הוא בוחר, כך שהטיעון נעשה ״כלי דיאגנוסטי״ ו״סלף-דיאגנוסטי״ שמגלה מה האדם כבר מחזיק בו ולא טיעון אפיסטמי שמכריע מה נכון בעולם.
תנועת מלקחיים, ממה נפשך, ותוכנית ההמשך
הטקסט מסכם מבנה של ״תנועת מלקחיים״ מול אתאיסט: אם מקבלים שדבר מורכב לא נוצר ספונטנית מגיעים למסקנה של אלוקים, ואם מתעקשים על אפשרות מקריות יש לשלם במחיר של אי-אמון בחושים. הוא מנסח זאת כטיעון ״ממה נפשך״ שלפיו בשני הכיוונים מגיעים לאלוקים, למעט מוצא של דחיית אמון בחושים והישארות אתאיסטית עקבית. הוא מציג יעד להרחיב מן העיניים לכלל החושים ולכלל החשיבה וההכרה תחת ״הראיה מן האפיסטמולוגיה״, ולעסוק בפרכות אפשריות מן האבולוציה כלפי הטיעון הזה.
תמלול מלא
טוב, סיכום קצר איפה אנחנו עומדים, בעצם זה מתחילת השנה, אבל עשיתי איזה חזרה קצרה ככה שאני מתייחס לזה כרצף אחד. אחרי שדיברתי קצת על מושג האמונה ועל הדרכים, כן, טענת עובדה ועל הדרכים להגיע אליו, חילקתי את הדרכים השונות לשש או שבע, שבעה סוגי דרכים. לפי המיון הקנטיאני היו שלוש. דרך אחת זה ניתוח מושגי, הראיה האונטולוגית, הדרך השנייה זה ראיה קוסמולוגית שזה ראיה מעצם קיומו של משהו, והדרך השלישית זה ראיה פיזיקו-תיאולוגית. זאת אומרת ראיה שמבוססת על תכונות מסוימות של הדבר שקיים, במקרה שלנו מורכבות, התאמה, תכנון, דברים כאלה. בעצם בפעם הקודמת סיימתי את הפיזיקו-תיאולוגי, שתי הדרכים הראשונות עשיתי בסמסטר הקודם וסיכמתי בקצרה בהתחלה בסמסטר הזה. לכן בעצם גמרנו את שלוש הדרכים הקנטיאניות. ומה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להציע מסלול שונה שהוא כולל בתוכו כמה סוגי ראיות, אבל כולן מבוססות על אותו, אותה לוגיקה, אותו סוג של טיעון. וכדי להבהיר את הסוג הזה של הטיעון, אנחנו נקדיש לזה בעצמו שיעורים. זאת אומרת להבין למה הוא שונה מטיעונים רגילים. אבל במקום להתחיל טופ-דאון, בוא נעשה את זה בוטום-אפ. זאת אומרת אני רוצה להתחיל קודם כל עם דוגמה, להביא דוגמה לטיעון כזה ואחרי זה נחזור ונשאל את עצמנו מה מיוחד בדוגמה הזאת. זאת אומרת איזה לוגיקה מיוחדת אפשר לראות בדוגמה הזאת ואז להכליל אותה או לראות עוד דפוסי טיעון דומים. אבל בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז אני כן אעשה קצת הקדמות לפני שאני מביא את הדוגמה הזאת. אז ככה, אני בעצם מתכוון לדבר כאן על משפחה של טיעונים או משפחה של ראיות לקיומו של אלוקים שכולן מבוססות על לוגיקה הפוכה. לוגיקה הפוכה הכוונה הליכה מהמסקנה אל ההנחות ולא מההנחות אל המסקנה. אוקיי, זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל אני מקווה שזה יובהר, יובהר יותר בהמשך. בעבר כיניתי את הסוגי טיעון האלה טיעון פילוסופי וטיעון תיאולוגי. למה? לא בגלל התוכן, כן, לא זה לא התחום תיאולוגיה ופילוסופיה, זה האופי של הטיעון, הלוגיקה. למה? כי כשהייתי פעם, הייתי אפילו קצת יותר צעיר מהיום, אז באוניברסיטת תל אביב שמעתי שיעור מבוא שיטתי לפילוסופיה. והיה רע מאוד אגב הקורס הזה. היה בתקופת הנסיגה מסיני והבנאדם פשוט התעסק רק בפוליטיקה. לא אגיד את שמו כי זה לשון הרע. אבל בין היתר פה ושם היו כמה נקודות שבהחלט למדתי ממנו. ובאחד מהם זה היה הוא הביא שמה איזה בדיחה, הוא אומר מה ההבדל בין תיאולוג לבין פילוסוף. פילוסוף מניח הנחות וגוזר מהן מסקנות. תיאולוג מניח מסקנות וגוזר מהן הנחות. זאת אומרת התיאולוג בעצם מניח שיש אלוקים ואיכשהו בונה איזה שהוא טיעון שיוביל אותו אל המסקנה הזאת. עכשיו אני עוד אחזור לנקודה הזאת כי למעשה גם הפילוסופים וגם התיאולוגים עושים את זה. שניהם תיאולוגים. אין באמת פילוסופים אמיתיים. כולם תיאולוגים. זה דבר אחד. דבר שני, להיות תיאולוג זאת לא אשמה. זאת אומרת יש לוגיקה כזאת ואפשר ללכת עליה, הלוגיקה הזאת של להניח מסקנות ולמצוא את ההנחות שמובילות אליהן. ולזה אני אקדיש את הכמה שיעורים הקרובים. כן, אז זה רק הקדמה כללית. בואו נתחיל רגע בצורה טיפה יותר, בצורה טיפה יותר מסודרת. דיברנו על הריקנות של האנליטי, הריקות של האנליטי. מה זאת אומרת? כשיש לנו טיעון לוגי, כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בנאדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. שאלתי למה מי שמקבל את שתי ההנחות בהכרח חייב גם לקבל את המסקנה. אולי בסמסטר הקודם עשיתי את זה אני כבר לא זוכר גם באיזה סמסטר. אוקיי, אז אני אעשה את זה בקצרה פה. למה מי שמקבל את ההנחות חייב גם לקבל את המסקנה. שתי הנחות: כל בני אדם הם בני תמותה, הנחה ראשונה, נקרא הנחה הגדולה של הטיעון, וסוקרטס הוא בן אדם, זה נקראת ההנחה הקטנה, כי היא מניחה רק משהו רק על סוקרטס, לא על קבוצה שלמה של ישים, של דברים. אז מי שמניח את שתי ההנחות האלה בהכרח צריך לקבל את המסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. למה? כי בתוך העובדה, בתוך העובדה יש לך את ההנחות. מה זה העובדה? מה שאתה רוצה להוכיח טמון בתוך העובדה. נכון. בעצם בתוך ההנחות. זאת אומרת, הטענה פה היא שאתה לא נגיד, כן, הדגמתי את זה שם דרך תחשבו על מישהו שמגיע אליכם, כן, הנסיך הקטן מגיע אליכם, רגע אחת, ואתם אומרים לו ברוך הבא לכוכב ארץ, לפלנטה שלנו. דע לך, יש פה יצורים שקוראים להם בני אדם, וכל בני אדם הם בני תמותה. אוקיי, למדתי משהו חדש. ואז אתה אומר לו, אתה יודע, יש פה גם איזה בן אדם מאוד מיוחד, קוראים לו סוקרטס. משהו משהו, מצוין. אבל לצערנו, למרות שהוא כל כך מיוחד, גם הוא ימות מתישהו. והנסיך, לא, את זה אני מסרב לקבל. זה לא יכול להיות, אדם כל כך מיוחד, ברור שהוא לא ימות. רגע, אבל אתה קיבלת שכל בני אדם הם בני תמותה, נכון? אתה גם מקבל שסוקרטס הוא בן אדם. כן, אני חדש פה, אם אתה אומר, אתה לא חשוד אצלי לשקר, אני מקבל את שתי ההנחות שלך, אוקיי? אין לו פסול הגוף ולא חשש שקר, זאת אומרת הוא עד נאמן. אז אם ככה, אז אני שואל אותו, אז איך זה שאתה לא מקבל את זה שהוא בן תמותה, שהוא עומד למות? למה שאני אקבל את זה? זה לא נשמע לי הגיוני. מה זאת אומרת? אבל שתי הנחות קיבלת, לא? כן, ברור. נו, אבל איך אתה יכול לקבל את שתי ההנחות ולא לקבל את המסקנה? אני שואל אותה שאלה שאלתי קודם, אבל אני ממחיש לכם יותר את הקושי שתיתקלו בו כשתנסו להסביר לעצמכם למה זה נכון. וכשתנסו להסביר לבן אדם, או רגע, אבל אם קיבלת שתי הנחות אתה חייב לקבל את המסקנה. לא ברור איך תצליחו להסביר לו את זה. זה נראה לנו מובן מאליו. אבל איך מסבירים את זה? זאת אומרת, למה באמת זה כל כך מובן מאליו? למה זה נכון? נדמה לי שהדרך הכי טובה שאפשר זה להגיד לו תשמע, בוא ננתח רגע את שתי הטענות שקיבלת, את שתי ההנחות שקיבלת. אחת הטענות זה שכל בני אדם הם בני תמותה, נכון? בוא נפרק את זה למרכיבים. כשאני אומר כל בני אדם הם בני תמותה אני בעצם מסכם פה הרבה מאוד הנחות פרטיות. משה הוא בן תמותה, יוסף הוא בן תמותה, אחמד הוא בן תמותה, וג'וני הוא בן תמותה, וכולם, כן, וגם שרה, רבקה, רחל ולאה. זאת אומרת כל האנשים אחד אחרי השני הם בני תמותה. כשאני אומר את זה בקצרה אני אוסף את כל ההנחות האלה ואני אומר בקצרה כל בני אדם הם בני תמותה. נכון? אבל בעצם הייתי צריך לכתוב פה עשרה מיליארד הנחות, אוקיי? אם תרצו על כל האנשים שחיו עד היום אז נדמה לי שזה משהו כמו עשרים מיליארד. בסדר? אז עשרים מיליארד הנחות כאלה, רק בקצרה אני אומר את זה פשוט בלשון קיצור. אני אומר כל בני אדם הם בני תמותה, בעצם כוונתי לומר את כולם. עכשיו אחת מתוך העשרים מיליארד הנחות האלה היא כמובן שסוקרטס הוא בן תמותה, נכון? כי הרי סוקרטס הוא בן אדם, זאת ההנחה השנייה. וכשאני מונה את כל בני האדם, אז אחד מהם יהיה סוקרטס. אז אתה בעצם קיבלת את הטענה שסוקרטס הוא בן תמותה, אז איך אתה לא מקבל את זה עכשיו כשאני אומר לך שסוקרטס הוא בן תמותה? אתה לא יכול לקבל הנחה מסוימת וגם לא לקבל אותה בו זמנית. אם הוא יתעקש גם פה, מכאן ואילך זה רק אשפוז. זאת אומרת אין דרך להסביר. אבל אני מקווה שלפחות נסיכים סבירים יקבלו את ההסבר הזה. דבר והיפוכו הוא יסכים שהוא לא יכול לקבל, אוקיי? גם שסוקרטס הוא בן תמותה וגם שהוא לא בן תמותה בו זמנית. את זה הוא לא יכול לקבל. מה בעצם אמרתי לו? מה שאמרתי לו זה שהמסקנה שלגביה אני רוצה לשכנע אותו בעצם הייתה טמונה בתוך ההנחות. כשקיבלת את ההנחות, במובלע קיבלת כבר את המסקנה. מה אתה מתחיל להתעקש איתי עכשיו כשאני אומר לך את זה על השולחן? אתה כבר קיבלת את זה קודם במובלע, אבל בעצם קיבלת את זה. או במילים אחרות, טיעון לוגי תקף הוא תמיד טיעון שמניח את המבוקש. תמיד. בלוגיקה לומדים שהנחת המבוקש היא אחת ברשימת הכשלים, יש תמיד רשימת כשלים בתחילת ספרי לוגיקה. טיעון לוגי תקף זה טיעון לוגי שמניח את המבוקש. זה טיעון לוגי תקף, זה ואין בלתו. שם נרדף פשוט. אלא מאי, לפעמים כשאנחנו מדברים על הנחת המבוקש באיזשהו מובן בנאלי, טריוויאלי כזה, ותראה בוא אני אוכיח לך שהשולחן הזה הוא חום. אתה מסכים שהשולחן הזה הוא חום? מסקנה, השולחן הזה הוא חום. זה טיעון תקף, זאת אומרת אם אני מניח את איקס אני יכול להסיק מזה איקס. אבל זה דבילי, זאת אומרת אין טעם לעשות את זה, נכון? לא ארוויח מזה שום דבר. בעצם במילים אחרות למה אני לא ארוויח שום דבר? כי אם אני מנסה לשכנע מישהו שהשולחן הזה הוא חום, זאת אומרת כרגע הוא מחזיק בעמדה שהשולחן הזה הוא לא חום. אז ההנחה שעליה אני מתבסס שאומרת שהשולחן הזה הוא חום, זאת הנחה שהוא לא יקבל. מה טעם לבנות טיעון על הנחות שהוא לא מקבל? הרי בשביל לשכנע אותו אתה צריך לבנות טיעון על הנחות שהוא מקבל, נכון? וכשאתה מניח את המסקנה, כשאתה מניח את המבוקש, אתה בעצם בונה טיעון על הנחה שבן השיח שלך לא מקבל אותה. אז המסקנה יוצאת מתוך ההנחה, הטיעון הוא תקף, אבל הוא חסר ערך שכנועי. אתה לא תצליח באמצעותה לשכנע אף אחד. זה הנקודה, זה לא כשל. זה טיעון מיותר, לא שזה טיעון לא תקף, אלא טיעון מיותר. משום שהטיעון הזה בסך הכל מתבסס על הנחה שאותה אתה לא מקבל. כן, הבדיחה שהבאתי, הבדיחה החביבה, בדיחה ישיבתית, מאיפה יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? הנה, יש רק יהודי אחד שמקיים את הקריטריון הזה פה בכיתה. איך אנחנו יודעים שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? כתוב וילך אברהם, נכון? שם שם י"ג. יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע, כן? אז אם אברהם הלך עם כובע ואנחנו צאצאיו הנאמנים שאמורים ללכת בדרכיו, אז גם אנחנו צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. עכשיו זה נשמע מגוחך וכולם תמיד צוחקים כששומעים את זה. מה מצחיק פה? יש משהו בעייתי בטיעון הזה? אתה מניח מההתחלה שכל יהודי… אני מניח, בסדר. כל, יש טיעון, אתם מכירים טיעון שלא מבוסס על הנחות? ברור שיש לו הנחות, אוקיי, אז מה? בכל טיעון יש הנחות. זה שיש לטיעון הזה הנחות זאת לא אשמה, אין טיעון בלי הנחות. וברור, מי שלא מקבל את ההנחות לא יקבל את המסקנה, הכל בסדר, אלה כללי הפורמט, אוקיי? אז מה הבעיה בטיעון הזה? שהוא מניח את המבוקש. מה זאת אומרת? אתה אומר וילך אברהם, כתוב וילך אברהם. הרי יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע. למה? כי כל יהודי צריך ללכת עם כובע, נכון? שיהודי כמו אברהם לא הלך בלי כובע כי הרי כל יהודי צריך ללכת עם כובע. זאת אומרת אני בעצם מניח במובלע את המסקנה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, ולכן מכאן שגם יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע כי הרי כל יהודי צריך ללכת עם כובע. זאת אומרת את אותה מסקנה שאותה אני רוצה להוכיח, שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, בעצם היא הייתה אחת ההנחות בטיעון. לכן הטיעון הזה מניח את המבוקש. אבל כמו שאמרתי קודם טיעון שמניח את המבוקש זה לא טיעון פגום. הנחת המבוקש הוא לא כשל. הנחת המבוקש זה פשוט טיעון מיותר, לא אפקטיבי. למה? כי אם מישהו חולק עליי לגבי הטענה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, גם הטיעון הזה לא ישכנע אותו שהוא טועה. כי הטיעון הזה מבוסס על ההנחה שעליה הוא חולק, אז אין טעם. אז המסקנה יוצאת מתוך ההנחות, הטיעון הזה הוא טיעון תקף. יוצאת באופן טריוויאלי, איקס אז איקס, אוקיי, ברור. אבל טיעון חסר ערך. אוקיי? השאלה הגדולה היא כמובן אז מה מקום בכלל ללוגיקה? אז כל הלוגיקה הם טיעונים חסרי ערך. אם תרצו כל המתמטיקה, כל הטיעונים הדדוקטיביים, כן, כל הטיעונים ההכרחיים, כולם חסרי ערך. והתשובה היא לא. למה לא? כי ישנם מצבים שבהם הנחת המבוקש היא לא כל כך בנאלית כמו במקרה הזה. לפעמים הנחת המבוקש יותר מתוחכמת, היא תמיד שם, והטיעון הלוגי התקף תמיד מניח את המבוקש. אבל לא תמיד הנחת המבוקש היא כל כך בנאלית. לפעמים אתה מניח איזושהי הנחה כלשהי, כל בני אדם הם בני תמותה נגיד, כן, ואתה לא מודע לזה שבעצם בתוך זה גם מונחת הטענה שסוקרטס הוא בן תמותה. ואז אני גורם לך לגלות את זה ופתאום אתה מבין שבעצם אתה מקבל את זה. זה דבר שיכול להיות לו ערך. תחשבו על לימודי גיאומטריה, כן, לומדים בגיאומטריה יש כמה אקסיומות, גיאומטריה של המישור כמו שכולנו למדנו בתיכון, אז יש כמה אקסיומות ומהן אנחנו מוצאים מסקנה שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים. הטיעון הזה מניח את המבוקש, אחרת הוא לא היה טיעון לוגי תקף. אוקיי? אז מה הערך בלימודי גיאומטריה? הערך הוא שאם הייתי שואל אותך לפני השיעור, מה סכום הזוויות במשולש לא היית עונה לי בחיים. לא היית יודע. אחרי שהוכחתי לך את זה בשיעור, אחרי שהמורה הוכיח לנו את זה בשיעור, אנחנו פתאום מבינים שזה באמת נמצא בתוך ההנחות שאנחנו יודעים אותם, הרי כל אחד יודע שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, ששני מקבילים לא נפגשים, כן ההנחות של הגיאומטריה מובנות לכל ילד בכיתה ו'. אוקיי? אבל אף ילד בכיתה ו' לא יגיד לכם מה סכום הזוויות במשולש. למרות שהטענה שסכום הזוויות הוא מאה שמונים נמצאת בתוך ההנחות. באופן עקרוני הוא יודע אותה. רק הדרך לחשוף אותה היא דרך לא קלה. לא קלה היא לא קלה דרכנו כמו שנאמר. אוקיי? לכן אתה צריך את העזרה של המורה. לכן במקרים כאלה הטיעון הלוגי, למרות שמניח את המבוקש, יש לו ערך. כי בלי שהיו מראים לי את הדרך הזאת, לא היית יודע שבתוך ההנחות שלי טמונה גם המסקנה הזאת. ולכן תמיד טיעון לוגי שמצליח להוכיח לכם משהו, דעו לכם שאתם בעצם כבר ידעתם את המשהו הזה עוד קודם. רק לא הייתם מודעים לזה. זה הכל. תמיד, כל הוכחה באמצעים לוגיים של טענה כלשהי, כל מה שהיא יכולה לעשות זה להראות לכם שאתם מקבלים את הטענה הזאת כבר מאז ומעולם. כבר קודם. רק לא הייתם מודעים לזה. אני מראה לכם שבתוך ההנחות שאותן אתם מקבלים בעצם טמונה גם הטענה הזאת. זה הכל. ולא שמתם לב לזה. אז חייתם בטעות פשוט, זה הכל. נגיד הוכחתי למישהו שיש אלוקים. אוקיי? ובניתי איזשהו טיעון לוגי, נגיד נדבר על הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. אוקיי? אז מה הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי אומר? דבר מורכב לא נוצר באופן ספונטני, הנחה ראשונה. נכון? או כל דבר מורכב יש לו מרכיב. זה ניסוח דומה, נכון? הנחה שנייה, זאת הטענה הקטנה, העולם שלנו מורכב. מסקנה, לעולם שלנו יש מרכיב. זה בעצם הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, נכון? עכשיו תשאלו, אז מה נגיד שהצלחתי לשכנע איזשהו אתאיסט והוא מגיע למסקנה שלעולם שלנו יש מרכיב, זאת אומרת שיש אלוקים. אוקיי? מה התהליך שהוא עבר? הרי שתי הנחות הוא קיבל, שלכל דבר מורכב יש מרכיב. הוא גם קיבל שהעולם שלנו מורכב. אז איך הוא קודם אמר שהוא אתאיסט לפני שהעליתי את הטיעון הזה? פשוט התבלבל, פשוט טעה. הוא לא הבין שבתוך ההנחות שלו בעצם חבויה הטענה שלעולם שלנו יש מרכיב, שיש אלוקים. ומה שעשיתי בטיעון הלוגי בסך הכל חשפתי בפניו משהו שהוא כבר ידע קודם. רק הוא לא היה מודע לזה שהוא יודע את זה. זה חבוי בתוך טענות רחבות יותר שהסתירו את זה. אוקיי? אבל זה היה שם. כי אם זה לא היה שם לא יכולתי לשכנע אותו בכלים לוגיים בעניין הזה. אוקיי? אוקיי, אז בעצם מה שאני רוצה לומר, זה מה שנקרא בפילוסופיה הריקות של האנליטי או הריקנות של האנליטי. מה זאת אומרת? טיעונים אנליטיים, כן טיעונים לוגיים, הם תמיד ריקים. מה זאת אומרת ריקים? הם לא מוסיפים לנו שום מידע מעבר למידע שנמצא בתוך ההנחות. המסקנה שאליה אנחנו מגיעים היא לא מידע חדש, היא מידע שכבר נמצא בתוך ההנחות. אוקיי? לכן טיעונים לוגיים הם תמיד ריקים. הם לעולם לא מוסיפים לנו מידע. תוספת מידע נעשית בכלים מדעיים, לא בכלים לוגיים, מתמטיים וכדומה. אוקיי? זה לגבי הריקות של האנליטי. וזה בעצם אומר שטיעון לוגי יכול לשכנע אך ורק את המשוכנעים. מה זאת אומרת המשוכנעים? זה לא אנשים שיודעים את זה כבר, אלא זה אנשים שיודעים את זה במובלע, רק הם לא מודעים לזה ובעצם בתוכם זה כבר נמצא. טיעון לוגי לעולם לא יוכל לקחת אותך למקום שבו אתה לא נמצא. לכל היותר יכול לגלות לך משהו על המקום שבו אתה כבר נמצא. זה הכל, שאתה אולי לא מודע לו. בסדר? המשלתי את זה אז לכספת נעולה שבתוכה יש כל מיני דברים ששייכים לי, אבל כל עוד מישהו לא ילמד אותי לפתוח את הכספת אז הדברים האלה שייכים לי אבל אין לי שום שימוש בהם. הם לא נגישים אליי. מי שיפתח את הכספת לא יקנה לי שום דבר חדש. הוא נתן לי דברים שמאז ומעולם היו שלי, אבל הוא הנגיש לי אותם. עכשיו אני יכול גם להשתמש בהם, אני מודע לזה, הם נגישים אליי. אותו דבר הוכחה בסך הכל מנגישה לי טענות שמאז ומעולם היו אצלי, רק היו נעולות בכספת וההוכחה פתחה לי את הכספת ועכשיו הטענות האלה נגישות אליי, אני יודע שאני מקבל אותן, שאני מאמין בהן. אז בואו אני אנסה להדגים לכם את המשמעות של הדברים על סוג הטיעונים הזה שקראתי לו קודם טיעונים תיאולוגיים. תסתכל רגע על ניסוח, באמת ניסוח לגמרי פשטני, עוד אחזור אליו, אבל כרגע רק בשביל ההדגמה, אז בואו לא נתווכח על הטענה עצמה, על הטיעון עצמו, אני רק רוצה להשתמש בו כדי להדגים משהו. אני רוצה לומר ככה, ברור שאני רוצה להוכיח למישהו שיש אלוהים על בסיס זה שיש מוסר. זאת אומרת, אם אתה מקבל את זה שהמוסר הוא דבר מחייב, יש מוסר תקף, מחייב, משהו כזה, אז זה אומר שיש אלוהים. טיעון מהסוג הזה. עכשיו זה טיעון שהוא מאוד טריקי. למה הוא מאוד טריקי? כי אפשר להגיד את הטיעון הזה בניסוח טיפה שונה ואז זה יהיה סתם שטות. זאת אומרת, אם אני מתכוון לומר תראו, אם לא נאמין באלוהים אז איש את רעהו חיים בלעו, אז לא תהיה התנהגות מוסרית בעולם, זה טיעון מטופש. לא כי הוא לא נכון, אלא כי הוא לא מוכיח שיש אלוהים. אז איש את רעהו חיים יבלע, מה אתה רוצה? אז מה? אני אמור להגיע למסקנה שיש אלוהים כי אני רוצה שהעולם יתנהג באופן מסוים? אז אני רוצה, אז מה אם אני רוצה? יש את האוט ויש את האיז, האוט זה מה שראוי שיהיה והאיז זה מה שישנו. אני רוצה שהעולם יתנהג באופן מוסרי, אני רוצה, אז משהו שאני רוצה לא אומר שום דבר על מה שקיים. אני לא יכול להסיק מזה שאני רוצה עולם מתוקן את קיומו של אלוהים, גם בהנחה שעליה עוד אפשר להתווכח, שבלי אלוהים לא יכול להיות עולם מוסרי או התנהגות מוסרית. אז זה מה שאני קורא טיעון פרגמטי. טיעון פרגמטי זה בעצם טיעון שאומר כדאי לנו להניח שיש אלוהים כי אחרת המצב יהיה רע, זה טיעון מטופש. זה כמו בואו אלינו להדליק נרות שבת, תאמינו באלוהים כי תראו איזה בית יהודי נפלא יהיה לכם, זה בערך אותו דבר, זה טוב בשביל אמנון יצחק. זה טיעון מטופש. למה זה טיעון מטופש? לא כי הבית לא יהיה נהדר, אולי הוא כן יהיה, אני לא יודע, אבל זה לא קשור לשאלה אם אני מחויב להלכה. אם אין אלוהים והוא לא נתן מצוות, אז אני לא מחויב להלכה גם אם זה יצור לי בית נהדר. יכול להיות שאני אנסה לקיים את המצוות האלה בשביל הבית הנהדר, זה לא נקרא לקיים מצוות. זה אחד העם. אחד העם שבעצם קרא לנו לשמור את השבת כי יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל. זה לא מפרקי אבות, זה אחד העם. והטענה שלי שנגיד אפילו שאחד העם קיים את כל הסעיפים הקטנים של המשנה ברורה בהלכות שבת, מה שאני מטיל ספק, אבל אפילו אם הוא קיים את כל הסעיפים הקטנים האלה הוא מימיו לא שמר שבת. הוא לא קיים שום מצווה. זה לא מצווה. הוא בסך הכל עושה את זה כי הוא חושב שזה שומר על הצביון היהודי, על המסורת היהודית, על הקשר אל המסורת היהודית, הכל טוב, זה לא קיום מצוות. קיום מצוות זה הכרה בקיומו של אלוהים ובציוויים שלו ובמחויבות שלנו אל הציוויים שלו. זה הבסיס לקיום מצוות. מי שעושה את אותם דברים אבל מסיבות אחרות הוא לא קיים מצוות, קיים מצוות במתעסק. זה הכבשה של אמנון יצחק. הזכרתי את זה? אני לא זוכר, שמעתי פעם, נזכרתי אותו קודם אז בוא נמשיך כבר עם אותו צדיק. שמעתי פעם, כן, הוא שחקן כזה אז אני לא אנסה לחקות אותו, אבל הרב של העיר, הוא מספר שהרב של העיר קם בארבע בבוקר, שחט כבש, שם אותו על הכביש הראשי, כיסה אותו בטלית וצעק צדיק, הצדיק הלך לעולמו, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש וכולי וכולי. ואנשים התעוררו בארבע בבוקר, מוחים עיניים, מסתכלים מה הרב שלנו עושה שמה בכביש. צדיק כזה נפטר, מי אנחנו שנעמוד מנגד? כולם יוצאים, מצטרפים למסע לוויה קורע לב, כולם בוכים על אותו צדיק, עד שמגיעים לבית הקברות ושמה הרב מוריד את הטלית ורוצים לשים את הצדיק בקבר, הם רואים שזה צדיק בפרווה, מה שנקרא. כן, אז הם רואים שיש שמה צדיק בפרווה, הם רוצים להחליף אותו עם הרב ולהכניס את הרב במקומו. אז הרב אומר להם: אני לא מבין מה אתם רוצים? תמיד שאני נוזף בכם, אז אתם עונים לי: תראה הרב, מה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו לגמרי צדיקים, אנחנו לא פוגעים באף אחד, אנחנו לא רוצחים, אנחנו לא גונבים, אנחנו אנשים נהדרים. מה, מה אתה רוצה? אז הרב אומר להם: הכבש הזה הוא צדיק לא פחות מכם. גם הוא לא גנב, הוא לא הרס, הוא לא רצח אף אחד, הוא לא פגע באף אחד, הוא צדיק גמור. גם הוא צדיק. אם זה הקריטריון שלכם לצדקות, אז מה אתם רוצים ממני? אז הוא צדיק. זהו, זה הצדיק האולטימטיבי. אוקיי? מה הוא מתכוון לומר? זה מדרשים בדבריו. מה שמתכוון לומר כמובן, שכבש לא יכול להיות צדיק. למה? כי צדיק לא נקבע לפי השאלה מה אתה עושה. צדיק נקבע לפי השאלה למה אתה עושה את מה שאתה עושה. אוקיי? ואם אתה עושה את זה כי אתה מחויב להלכה, אז אתה צדיק. או אתה עושה את זה כי אתה מחויב למוסר, אז אתה צדיק. אם אתה עושה את אותם מעשים מוסריים עצמם, אבל כי אתה רוצה להתפרסם, או אתה רוצה, אני לא יודע מה, להרוויח רווח כזה או אחר, אז אתה לא צדיק. הכל בסדר, זכותך לעשות רווחים, אבל קרדיט על צדקות לא מגיע לך. אוקיי? זאת אומרת המניעים הם חלק בלתי נפרד מהשיפוט המוסרי שיש לנו על האדם, וגם בהלכה כך. המניעים של האדם הם חלק בלתי נפרד מההגדרה שלו כמקיים מצוות. הוא יכול לחזור על כל המצוות כולן, אם הוא לא עושה את זה מתוך מחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא, הוא לא קיים מצווה מעולם. הוא עושה את זה ככה סתם, הוא לא קיים מצווה מעולם. לא. אני טוען שחבדניקים שהניחו למישהו תפילין בבוקר, כן? שהוא לא מאמין באלוהים, או לא מאמין במעמד הר סיני, אפילו אם הוא כן מאמין באלוהים. אוקיי? והוא חזר בתשובה בצהריים. הוא חייב להניח תפילין, הוא לא הניח תפילין היום. כי כשהוא הניח את התפילין בתור אתאיסט, זה לא הנחת תפילין, זה סתם טקס. מצוות והניח תפילין זה מצווה. לא, זה לא. כי בשביל להניח תפילין אתה צריך לקיים את זה מתוך מחויבות לציווי של הקדוש ברוך הוא. לא, לא הכל, הכל נכון. לא, לא, אז זה לא מאמין, אלא מחויב. מאמין פירושו אני מאמין שיש אלוקים ושהוא נתן תורה, אבל זה לא מחייב אותי. אז הוא לא קיים את המצווה? אז זה לא נקרא מאמין אבל עצלן, זה נקרא מחויב אבל עצלן. אני מחויב למצוות רק כשאני מאמין שיש אלוקים ושהוא נתן תורה, זה אמונה בעובדות. מחויב פירושו שאני מרגיש מחויבות, אני יודע שיש לי מחויבות נורמטיבית, לא רק מאמין באמונות כלשהן. אוקיי? זה כן, זה בסדר גמור. אחד כזה הוא ודאי מקיים מצווה, אם הוא מקיים אותה. אני מדבר על מישהו שרק מאמין, לא, אפילו לא מאמין, או כן מאמין אבל רק בעובדות, אבל לא מחויב. זאת אומרת הטענה היא שבשביל לקיים מצוות, אתה צריך לעשות את זה מתוך מחויבות למצווה ולציווי. אחרת הדבר הזה הוא לא מצווה. לכן אני אומר שגם ברמה מוסרית? גם מוסרית, אותו דבר. פה אני לא כל כך מסכים, כי בסוף בן אדם, לעומת הכבשה של הרב לוי יצחק, בן אדם יש לו יצרים, יש לו הרבה רצונות כן לרצוח וכן לגנוב. ואם הוא מתגבר על זה, גם אם רק בשביל… לא, לא, ברור. המשל, לא לקחת את המשל רחוק מדי. הטענה היא שהם בעצם עושים את זה כי סתם כי הם אנשים טובים, כמו כבשים. ברור שאם הבן אדם מתאמץ ועושה את זה… אדם שלא חוטא הוא כבר מתאמץ. לא, למה הוא מתאמץ? אם הוא לא רוצה לחטוא אז הוא לא מתאמץ. אתה מניח שהוא רוצה לחטוא והוא צריך להתגבר על יצרו. בסדר גמור, אם הוא מתגבר על יצרו אז הוא באמת לא כבשה. במשל הכוונה, בסדר, אלו אתה לא רוצח ולא גונב, אנחנו רובנו לא רוצחים ולא גונבים, כי למה שנעשה את זה? זאת אומרת במקרים הרגילים, אנחנו לא במצוקה מיוחדת או אני לא יודע מה, משהו כזה. אז לכן לא מגיע לנו קרדיט על הדבר הזה, אנחנו כבשים לעניין זה, אוקיי? אם מישהו אחר, בסדר, אז הוא לא כבשה, זה לא… אוקיי, אז הטענה בעצם זה שביצוע פרגמטי של דברים הוא חסר ערך. לא בהלכה, לא במוסר, לא בשום מקום. אותו דבר גם אמונה במשהו לא יכולה להתבסס על טיעון פרגמטי. בניגוד לאסכולה שנקראת פרגמטיזם בפילוסופיה, שהיא הפכה את זה לאידיאולוגיה. זאת אומרת, אתם יודעים מה הדרך להתמודד עם טיעונים טובים נגדכם? לכנות בשם את התפיסה שלך ולהכריז שאתה כזה. אוקיי, זאת אומרת, למשל יש כשל בתפיסה שלך שאתה פרגמטי. נכון, אני פרגמטי. זהו. יש לך מושג, יצרת פה תפיסה. תפיסה, יש לה שם עכשיו, פרגמטיסט. ואז זה מרשה לך לעשות כל שטות שאתה רוצה, זאת אומרת, אתה יכול להאמין באלוקים כי זה יהפוך את העולם לטוב יותר, אתה יכול להכריז על מישהו כאויב למרות שהוא החבר הכי טוב שלך, כי אני לא יודע מה, כי זה יועיל לך מסיבה כזו או אחרת. כי אם באמת התועלת היא הקריטריון ולא האמת, אז מה שאתה מחליט זאת האמת, זאת אומרת אין אמת. אוקיי? ואז כמובן גם את זה אפשר להפוך לאידיאולוגיה. נכון? אין אמת. טוב בסדר, כל אחד והאמת שלו, קוראים לזה לפעמים פוסט מודרניות, לא משנה. המילים האלו זה כלים נהדרים. זאת אומרת יש למשל, אתם מכירים את העניין של ווטאבאוטיזם? יש סט כזה של ההאשמות, בדרך כלל זה שמאלנים. זאת אומרת יש להם סט של האשמות. כשיש טענות טובות נגדם, אז הם קוראים לסוג הטענה הזאת בשם, שאומרים: אתה אשם בווטאבאוטיזם. ואתה מראה להם שהם נוהגים בדיוק כמוך כשהם מאשימים אותך במשהו. נכון, אבל זה ווטאבאוטיזם. ואז הכל בסדר כאילו. למה זה בסדר? זאת אומרת אתה עושה בדיוק אותו דבר ואתה אומר שמה שאני עושה הוא לא בסדר? עכשיו נכון שאם זה באמת לא בסדר, אז זה שאתה עושה זה לא מצדיק את מה שאני עושה. אבל בדרך כלל שטוענים להם את זה אז אומרים: מה אתה רוצה? זה כן בסדר, עובדה שגם אתה עצמך עושה את זה. זאת אומרת אתה מודה שזה בסדר, לא רק שזה בסדר. זו הטענה בעצם. אבל זה לא משנה, כי יש לנו כותרת, זה ווטאבאוטיזם ולכן גמרנו. אתה פטור מלענות לכל זה וזה אומנותם של שמאלנים. זאת אומרת שמאלנים תמיד יש להם סט כזה של שמות של מילים כאלה, תמיד וזה תמיד כנגד טיעונים טובים. זאת אומרת תמיד כשיש כנגדך טיעון טוב, הדרך להתמודד איתו זה להוציא איזושהי כותרת כזאת מארגז הכלים של עיתון הארץ, להכריז שאתה פרגמטיסט, או ווטאבאוטיסט, או מה שלא יהיה, וזה הכל, אתה פטור, אתה לא צריך לענות יותר על שום דבר. טוב. מה? זה לא מחביא בתוכו טיעון? נגיד אתה אומר תראה, אתה לא מציית לכללי הדמוקרטיה. מישהו מאשים אותי. ואני תראה, אבל גם אתה לא מציית לכללי הדמוקרטיה. ובסדר, זה ווטאבאוטיזם. זה שאני לא מציית זה מצדיק את זה שאתה לא מציית? אתה לא בסדר, תסביר לי. זהו. לא, בסדר, אחרי זה נדון. לא, נהיה יותר עדין. אחרי זה נדון עליי, אבל אתה מסכים שאתה לא בסדר? לא, אני לא מסכים. בגלל שאני טוען שבנסיבות מסוימות מותר לא לציית לכללי הדמוקרטיה והראיה שגם אתה עושה את אותו דבר, שבנסיבות מסוימות אתה לא מציית לכללי הדמוקרטיה. ולכן אני טוען שזאת טענה טובה, הטענה נגדו. כי אם באמת היינו מסכימים שנינו שזה לא בסדר, אז העובדה שהוא נכשל לא מצדיקה את זה שגם אני נכשל, אלא אם כן זה כמובן יש הדדיות בינינו ואז זה אפילו הצדקה. ונגיד שלא, אוקיי? אם הוא גונב ממישהו אחר אז גם אני גונב ממישהו אחר. זה לא הצדקה, כי לגנוב אסור. אין בעיה, על זה לא מדובר. אבל אם הוויכוח שלנו הוא בשאלה האם זה בסדר או לא, כשאני אומר לך תראה גם אתה עושה את זה, אז בעצם מה אני אומר לך? אני אומר לך תראה הרי זה כן בסדר, עובדה שאדם סביר עושה את זה, בין אם זה אתה בין אם זה אני. אז מה אתה רוצה ממני? זה מעשה נורמטיבי לגמרי, כולם עושים את זה. אז לא, זה ווטאבאוטיזם. קיצור, זה נהדר באמת, זה טכניקה נפלאה. חלק מהפוסט מודרניות והתעלולים האלו שתפקידם למנוע שום ביקורת על התפיסה המושלמת שלא אומרת כלום. אז אני חוזר לענייננו בקיצור, אז הפרגמטיזם הוא מילה גסה לצרכינו, אוקיי? זאת אומרת כשאתה אומר לי תראה, אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני כמו שבעלי המוסר תמיד מדברים לגבי אברהם אבינו, זה טיעון בטל. טיעון בטל. כי העובדה שבלי אלוקים העולם לא יהיה מוסרי, אוקיי, אז הוא יהיה לא מוסרי, צריך להתמודד עם זה. אני לא יכול להניח שיש אלוקים כי אחרת העולם לא יהיה מוסרי. בסדר, ואם אין אז אין, מה לעשות, צריך להתמודד עם ההשלכות. אוקיי? לעומת זאת מה שאני טענתי קודם טענתי טענה אחרת. אני אומר תראה, בלי אלוקים לא יהיה פה מוסר תקף. זה נשמע נורא דומה, נכון? אבל זה לא אותו דבר. לא יהיה או אין? לא יהיה, לא. היום יש, אבל אם אתה מציע לי עכשיו להוציא את אלוהים מהעולם שלי, כן? ניטשה, להרוג אותו, אז מה יהיה עם העולם? אוקיי, אז הטענה שלי זה שזה נשמע מאוד דומה אבל זה שונה בתכלית. כי מה שאני רוצה לומר זה ככה. תפעיל את האינטואיציה שלך, אתה חושב שהמוסר הוא תקף, הוא מחייב? כן, בטח. טוב, אבל בלי אלוקים לא יכול להיות שיש מוסר תקף. מסקנה, יש אלוקים. זה טיעון לגמרי כשר. אני מניח את האינטואיציה הראשונית שיש מוסר תקף, מתוך זה אני גוזר שיש. את המסקנה שיש אלוקים. למה? כי בלי אלוקים לא יכול להיות שיש מוסר תקף. זה נורא דומה לפרגמטיזם, אבל זה לא אותו דבר, כי פרגמטיזם אני לא מניח שיש מוסר תקף. אני רוצה שהעולם יתנהג באופן שיש מוסר תקף. כמו שאמרת כוח הכבידה קיים גם אם אין אלוהים או גם אם כאילו זה כמו שאתה אומר יש מוסר פחות או יותר פיזיקלי? לא, לא הבנתי. אם נצמיד את המוסר לכוח פיזיקלי לצורך העניין, נגיד אלוהים ברא את המוסר. לא. נגיד, נדון על זה. אתה רוצה להתווכח על הטענה עצמה, זה פחות חשוב לי. אנחנו עוד נגיע אליה בפירוט רב. אני משתמש בה רק כדי להראות את ההיפוך שאותו אני עושה ואת ההבדל בין זה לפרגמטיזם. ובהנחה שאני אצליח לשכנע אתכם שבלי אלוקים אין מוסר תקף, נגיד שלצורך זה זה בסדר, אוקיי? מה זה אומר? זה לא אומר כלום. פשוט תלוי בשאלה האם אתה חושב, אם אתה לא חושב שבאמת יש מוסר תקף ברמה הפילוסופית, אז אתה לא יכול להוכיח את קיומו של אלוקים מזה שבלי אלוקים לא יהיה מוסר תקף. נכון, לא יהיה, מה לעשות. אוקיי? זה פרגמטיזם. זאת אומרת, להניח שיש אלוקים כדי ליצור עולם שבו יש מוסר תקף, זה פרגמטיזם. בסדר? אבל לומר, תראה, האינטואיציה שלי אומרת שהמוסר הוא כן תקף. הוא מחייב. אני בטוח שהמוסר מחייב. עכשיו אני שואל את עצמי רגע, אז בוא נשאל את עצמי אחורה, איך זה יכול להיות? הרי בלי אלוקים אין מוסר תקף. אז אם האינטואיציה שלי אומרת שיש מוסר תקף, זה בעצם אומר שאני מאמין, לא במפורש אולי, אבל אני מאמין באלוקים. וזה לא טיעון פרגמטי. זה לא טיעון פרגמטי. כי אני לא מגייס את אלוקים כדי לייצר מוסר תקף, אני בטוח שיש מוסר תקף. רק אני שואל שאלה אחורה, טוב, אם יש, איך אני יכול להסביר את זה? הרי בלי אלוקים לא יכול להיות שיהיה. אז כנראה שיש אלוקים. עוד פעם, חזרנו, אני לא רוצה להתווכח על הטענה הזאת, אני רוצה להניח שבלי אלוקים אין מוסר תקף. כרגע זאת הנחה. עוד נדבר עליה, אבל אני רק מדגים עליה את הלוגיקה. מבינים? אז זה לא, זה לא פרגמטיזם. זה טיעון פילוסופי לגמרי. מה ההבדל? למה הוא נראה לנו הפוך? בדרך כלל אנחנו אומרים אם יש אלוקים, אז יש מוסר תקף. פה אנחנו הולכים אחורה, אם יש מוסר תקף, יש אלוקים. אז הראשון הוא טיעון פילוסופי, השני הוא טיעון תיאולוגי. הוא מניח מסקנה, יש מוסר תקף, ומחפש את ההנחות שיובילו אל המסקנה. ההנחות הן שיש אלוקים, כי אחרת לא היה מוסר תקף. אתם מבינים למה אני קורא לזה טיעון תיאולוגי? כי זה בעצם טיעון שמניח את המסקנה שיש מוסר תקף, ובעצם מחפש מהן ההנחות שמובילות אליה. אבל כמו שהסברתי לכם עכשיו, אם זה היה פרגמטי, אז באמת טיעון תיאולוגי זה שטות. אבל אם זה לא פרגמטיזם, אלא זה באמת הליכה אחורה, אז מה הבעיה? זה טיעון תקף לגמרי, למרות שהוא הולך אחורה. עכשיו, גם ההגדרה של אחורה וקדימה היא הגדרה מאוד בעייתית. כי אתם יודעים, אני בעצם אומר ככה. אתם יודעים, הקדמה קצרה בלוגיקה, אנחנו נחזור לזה ביתר הרחבה, אבל בכל זאת כדי לחדד. נגיד ש-A גוררת B בלוגיקה, זאת אומרת אם A אז B. אוקיי? זה לא אומר שאם B אז A, נכון? זה לא הפיך. לכן צריך תנאי כפול. מכלל הן אתה שומע לאו. זאת אומרת, אם יקרה כך אני אעשה כך. זה תנאי. צריך להוסיף, ואם לא יקרה כך, אז אני לא אעשה. למה? כי אם אני אומר רק את הכיוון ההפוך, מכלל הן אתה שומע לאו. נגיד אני אומר אם ירד מחר גשם אני אתן לך מתנה. זה לא אומר שאם לא ירד גשם אני לא אתן לך מתנה. אולי כן, אולי לא, נכון? אם אני רוצה את שני הדברים אני אומר אם ירד גשם אני אתן לך מתנה, אם לא ירד גשם אני לא אתן לך מתנה. צריך תנאי כפול. זאת אומרת, התנאי זה דבר שהוא לא מתהפך. זאת אומרת, אם A גוררת B, זה לא אומר שלא A גוררת לא B. נכון? מה זה כן אומר אבל שאם A גוררת B? שאם לא B, אז לא A. זה נקרא שלילת הסיפא. נכון? A גוררת B, B זה ה… A זה הרישא, B זה הסיפא. שלילת הסיפא זה אם לא B, לא הסיפא, אז לא A. זה טיעון שקול. איך אני יודע? כי בוא אני אוכיח את זה בדרך השלילה. נגיד שלא B, ובוא נניח שבאמת כן A. אבל הרי הכלל הישר אמר שאם A אז B. אז איך יכול להיות שלא B? מגיעים לסתירה. לכן חייב להיות שאם לא B, ברור שגם לא A. כי אם זה היה A היינו מגיעים לסתירה. בסדר? לכן אם רוצים להפוך טענת גרירה, A גוררת B או אם A אז B, ההיפוך הנכון הוא לא אם לא A אז לא B, אלא ההיפוך הנכון הוא אם לא B אז לא A. בסדר? עכשיו מה שבעצם אני רוצה לומר כאן זה ככה. אם אין אלוקים, אין מוסר תקף. זאת ההנחה שאמרתי קודם. ועוד פעם, בלי להתווכח עליה, אני אדבר עליה, אבל אם אין אלוקים אין מוסר תקף, אוקיי? מה זה אומר? אין אלוקים זה איי, אין מוסר תקף זה בי, נכון? אם אין אלוקים אז אין מוסר תקף. מה המשפט השקול? אם יש מוסר תקף, זה ההיפוך של אין מוסר תקף, לא בי, אז יש אלוקים, נכון? זאת אומרת אם אני מניח שאם לא איי אז לא בי, מכאן ברור שאותו דבר אם בי אז איי. ואם אכן בי הוא נכון ובי גורר את איי, אז הוכחתי את איי. זאת אומרת בי, הנחה ראשונה זה בי, הנחה שנייה זה אם לא איי אז לא בי, אפשר לגזור מכאן את איי. בסדר? זה בעצם הטענה. עכשיו, אתם מבינים שברגע שאני הופך כך טענות גרירה, אין כל כך משמעות לדבר על טיעון ישיר או טיעון הפוך. מי זאת ההנחה ומי זאת המסקנה? איי הוא ההנחה ובי הוא המסקנה, כי כשאני הופך את זה אז לא בי הוא ההנחה ולא איי הוא המסקנה. נכון? אם איי גורר את בי, זאת אומרת איי הוא ההנחה ובי הוא המסקנה. כשאני הופך את זה אז אני יוצר את הגרירה שאם לא בי אז לא איי, ופתאום הלא בי הוא ההנחה והלא איי זה המסקנה, נכון? אז במקרה שלנו אני יכול להוכיח שאם, זאת אומרת אני יכול להניח, סליחה, שאם אין אלוקים אין מוסר תקף, אז ההנחה שלי נוגעת לקיומו של אלוקים והמוסר הוא המסקנה. בדרך כלל גוזרים את המוסר מאלוקים, לכן זה נראה לנו כמו הכיוון הרגיל, הישר, הפילוסופי. והכיוון ההפוך הוא הכיוון התיאולוגי, שמניחים את המסקנות וגוזרים את ההנחות. אבל זה לא ככה, כי כשאנחנו מניחים אנחנו מניחים שיש מוסר תקף, לא שאין. כשאנחנו אומרים שיש מוסר תקף אנחנו מניחים את לא בי, ואז לא בי הוא ההנחה ולא איי, הכוונה יש אלוקים, זה המסקנה. אז זה טיעון לגמרי לוגי. אין שום דבר לא לוגי בטיעון הזה, למרות שהוא נראה לנו הולך בכיוון הפוך. הוא לא הולך בשום כיוון הפוך. אוקיי? זה טיעון לוגי לגמרי. אלא מה? אתה יכול כמובן לא לקבל את ההנחה. אתה יכול להגיד אין מוסר תקף, אתה יכול להגיד אני לא רואה קשר בין מוסר תקף לבין קיומו של אלוקים. אלו שתי הנחות שאפשר להתווכח עליהן. וגם אצל אתאיסטים שהם אנשים טובים יותר קל להבין שיש מוסר תקף, ואז עם זה אתה מוכיח שיש אלוקים. ברור. כך בנוי הטיעון הזה. אני אומר לו תראה, אתה מסכים שיש מוסר תקף? הרבה אתאיסטים יגידו שכן. נו, אז תחשוב, הרי בלי אלוקים לא יכול להיות שיש מוסר תקף, לכן אתה צריך להאמין באלוקים. זה בעצם הטיעון שפונה כלפי אתאיסט. ואז כמובן עוד פעם מניסיון, אז אחת משתיים, או שהוא אומר נכון, אז אין מוסר תקף, וכל אחד עושה, אני מתנהג טוב כי בא לי, אבל אין באמת מוסר שמחייב אותי באיזשהו מובן. זאת אפשרות אחת. אפשרות שנייה הוא יכול להגיד לא, יש מוסר תקף גם בלי אלוקים. זאת אומרת הוא מתווכח על הגרירה הזאת, ועל זה אנחנו עוד נדבר כשאנחנו נדבר על הראיה הזאת. אוקיי? אז זה רק כדי להמחיש את הלוגיקה, למה יש פה לוגיקה הפוכה אבל היא בעצם לוגיקה רגילה, לוגיקה תקפה. עכשיו אני רוצה לעבור באמת להוכחה לקיומו של אלוקים ואני אעשה את זה הפעם בטיעון תיאולוגי, לא בטיעון פילוסופי, לא על בסיס המוסר, על זה אני אגיע בהמשך, אלא אני אנסח ניסוח תיאולוגי של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שאותה למדנו, העולם הוא מורכב, דבר מורכב לא נוצר בלי מרכיב, מסקנה יש אלוקים. זה הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, זה הניסוח הפילוסופי שלו, ממורכבות העולם לקיומו של אלוקים. אוקיי? עכשיו בואו תראו. המקור לדברים, אני מביא פה את הציטוט מספר של ריצ'רד טיילור, פילוסוף אמריקאי. ספר קרוי מטפיזיקה. זה מבוא לסוגיות מטפיזיות. ספר מאוד נחמד, אני ממליץ עליו. ספר דק כזה ובסך הכל די בהיר. בכל אופן באחד הפרקים שמה הוא עוסק בקיומו של אלוקים והוא בעצם מציע את הטענה שאני אציג לכם כאן, אני פשוט מביא את הציטוטים ממנו. מטפיזיקה. אם אתם לא רואים אפשר, מפריע לכם? אתם רוצים אפשר לכבות. לא רואים בלי זה? אוקיי. נניח כי אתה נוסע בקרון רכבת, ובאחת התחנות אתה מביט מבעד לחלון ורואה על צלע של גבעה קטנה של יד הרכבת מספר רב של אבנים לבנות המפוזרות בצורה דומה לתבנית הבאה, ברוכים הבאים לסקוטלנד. בסדר? אבנים על צלע הגבעה, אתה נוסע ברכבת, אתה רואה מהחלון כתובת מאבנים, ברוכים הבאים לסקוטלנד. בסדר? ברור שלא תפקפק אף לרגע כי אין זה מקרה שהאבנים יוצרות תבנית זו. זאת אומרת, אתה לא תגיד שזה נוצר במקרה, נכון? לא סביר. לאמיתו של דבר, אתה סמוך ובטוח כי הן סודרו בצורה זו מתוך כוונה שיעבירו הודעה בעלת מובן. זאת אומרת, מישהו כתב את זה שם כנראה כדי להעביר לך את המידע שאתה בשערי סקוטלנד. אוקיי? עם זאת, אינך מסוגל להוכיח אך ורק על סמך התבוננות בסידורן כי הן סודרו על ידי יצור בעל כוונה. בהחלט יתכן, לפחות מבחינה לוגית, כי מאחורי תבנית זו לא עומדת שום יד מכוונת וכי אינה אלא פרי פעולתו של טבע חסר חיים. יתכן שהאבנים הגיעו לסידור המעניין הזה באופן מקרי לחלוטין. למשל, שבמשך תקופה של מאות שנים התגלגלה כל אבן ואבן במורד הגבעה עד שלבסוף נמצאה במקומה המיוחד ביחס לאחרות. הרי ברור כי העובדה שלמשהו יש צורה או מבנה מעניינים ומרשימים ולכן נראה כאילו תוכנן מראש אין בה משום הוכחה שהוא אכן תוכנן. תמיד יתכן שיש הסבר אחר. יכול להיות שיש הסבר אחר, או שאין הסבר, סתם מקרה. עקרונית יכול להיות, ברמה הלוגית זה יכול להיות. אפשר להתווכח על הסטטיסטיקה, אבל ברמה הלוגית ודאי שזה אפשרות, נכון? אולם כאן אנו נתקלים בנקודה החשובה. אתם מבינים את האנלוגיה. אנחנו מדברים על הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי בעצם. אנחנו אומרים העולם הוא מסודר, מורכב, ולכן יש אלוקים שהרכיב אותו. מה אומר לנו האתאיסט? לא, כל זה קרה במקרה. נכון? זה בעצם מה שהוא אומר. עכשיו הוא אומר, בוא אני אעשה לכם חאפ, מה שנקרא בלשון הישיבות, מחתף כזה, מחתף אינטלקטואלי. תראו איך מתמודדים עם הטענה של האתאיסט, לוקחים אותו לצד אחר. אולם כאן אנו נתקלים בנקודה החשובה אשר קל שלא להבחין בה, והיא, שאם בראותך דרך חלון הרכבת את קבוצת האבנים המסודרות כמתואר היית מגיע למסקנה כי אתה עומד בשעריה של סקוטלנד, האם היית נוסע ברכבת? שואל אותך עכשיו שאלה, עזוב את אלוקים, עזוב את כל הפילוסופיות. אתה נוסע ברכבת, אתה רואה על צלע הגבעה כתובת מאבנים ברוכים הבאים לסקוטלנד. כנראה היית משיג את המסקנה שהגעת לסקוטלנד, נכון? ואם הטעם היחיד למסקנה זו, בין אם הוא מהווה הוכחה טובה ובין אם לא, היה כי האבנים יוצרות את התבנית שהן יוצרות, או אז לא היית יכול להניח ללא סתירה כי סידור האבנים הוא פרי מקרה. לאמיתו של דבר, היית מניח כי הן סודרו באופן זה על ידי יצור או יצורים תבונים ובעלי כוונה כדי להעביר הודעה מסוימת שאין לה ולא כלום עם האבנים עצמן. מה הוא אומר? אומר תראה, אני לא יודע אם אתה צודק שאתה מגיע למסקנה שהגעת לסקוטלנד או לא, יכול להיות שלא. אבל אם הגעת למסקנה שאתה בשערי סקוטלנד, דבר אחד ברור: אתה לא יכול להניח שהאבנים סודרו במקרה. נכון? כי אם האבנים היו מסודרות במקרה, אז העובדה שיש כתובת כזאת לא אומרת שאתה בשערי סקוטלנד. עכשיו אני לא נכנס בכלל לשאלה אם אתה צודק או לא צודק. זה התיאולוגיה. לא נכנס לשאלה אם אתה צודק או לא צודק. אני רק שואל מה ההנחות שאתה עצמך מניח. אולי אתה שוגה בזה, אבל בוא ננסה לעשות סלף דיאגנוסטיק, כן? איזה דיאגנוזה עצמית. תנסה לבדוק בתוך עצמך. אתה רואה את כתובת האבנים הזאת, אתה אורז את המזוודה. מתחיל לארוז את המזוודה, הגעת לסקוטלנד, נכון? וברגע, שנייה אחת, עכשיו הוא שואל אותך המאמין, רגע, אולי האבנים סודרו במקרה? יכול להיות שהן סודרו במקרה, האבנים. נכון? אומר רגע, אה, אתה יודע מה, בסדר, הן סודרו במקרה ועדיין אני יורד לסקוטלנד. אני עדיין יורד. למה אתה עדיין יורד? אם הן סודרו במקרה, אז עצם קיומה של כתובת כזאת לא אומר בשום צורה שאתה בשערי סקוטלנד. זה היה יכול להיווצר באותה צורה בשערי אירלנד או בשערי זימבבואה. נכון? אני אומר, בהנחה שכתובת כזאת יכולה להיווצר במקרה. הטיעון הבסיסי אומר, כתובת כזאת לא יכולה להיווצר במקרה. זה הניסוח הרגיל של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. דבר הזה בעיניי יותר סביר. טוב, בסדר גמור, אין בעיה. אתה אורז את המזוודה ואתה אומר כתובת האבנים סודרה במקרה? אתה עומד לרדת, אבל אתה אורז את המזוודה? זה אתה לא יכול לעשות. תחליט. אתה יכול להחליט שזה סודר באופן מקרי למרות שהכתובת היא מאוד עם מבנה מאוד מיוחד. סודר במקרה, אין בעיה, אבל אז אל תארוז מזוודה. או הוא יכול להגיד שזה סודר במקרה ואחרי שזה סודר במקרה בנו את סקוטלנד. אז זה לא משנה, אז זה לא מקרה. זה לא חשוב. האנשים ראו כתוב סקוטלנד. אז זה מקרה? אז זה לא מקרה. הזיקה בין המיקום לבין האבנים היא לא מקרית. לא משנה אם המיקום היה קודם והאבנים סודרו בכוונה או שהאבנים היו פה קודם והמקום סודר בכוונה. אבל הזיקה בין המקום לבין האבנים היא לא מקרית, נכון? אתה לא יכול להניח שהזיקה היא מקרית. בסדר? אז בסופו של דבר אני אומר יש לך שתי אפשרויות להתייחס לכתובת אבנים כזאת. אתה יכול להיות אדם מאמין ולהניח שאם יש כתובת כזאת היא לא סודרה במקרה, ואז להתארגן לירידה. אתה יכול להיות אתאיסט ולהניח שזה סודר במקרה, אבל אז כמובן לשבת ולהמשיך לישון ולחכות שהכרוז יודיע שהגעתם לסקוטלנד. דבר אחד אתה לא יכול, להגיד שזה סודר במקרה ולהתחיל לארוז את המזוודה. זה לא יכול להיות, זה לא עקבי. עכשיו שימו לב, זה לא אומר שהכתובת הזאת לא יכולה להיות בשערי סקוטלנד, היא יכולה, כמו שהיא יכולה להיות בשערי זימבבואה. אם אתה מניח שדבר כזה יכול להיווצר במקרה, הוא גם יכול להיווצר במקרה בשערי סקוטלנד, גם זה יכול להיות. דבר אחד אבל אתה לא יודע שזה כך. אם אתה רואה את כתובת האבנים הזאת אתה אומר לעצמך 'תראה זה סודר במקרה'. בסדר, איפה זה סודר? כל מקום על פני הגלובוס. אולי גם בשערי סקוטלנד ואולי לא. עצם קיומה של כתובת האבנים לא יכולה להוות בסיס מספיק למסקנה שהגעתי לסקוטלנד, נכון? זה אנחנו יכולים להסכים. שימו לב, לא בגלל שכתובת כזאת לא יכולה להיווצר במקרה בשערי סקוטלנד, היא יכולה, אבל אני כמי שרואה את הכתובת, אם אין לי שום מידע אחר חוץ מקיומה של הכתובת ואני מניח שהכתובת הזאת יכולה להיווצר במקרה, אין לי שום דרך להסיק שאני בשערי סקוטלנד, נכון? אין שום היגיון להתחיל לארוז מזוודה. זה יכול להיות בכל מקום אחר בעולם גם אם זה נוצר במקרה. אז תשימו לב, הטענה מהסוג הזה היא טענה שפונה לבנאדם שמוכן לקבל שסידור האבנים קרה במקרה. אנחנו לא תוקפים אותו על זה. הטיעון הפיזיקו-תאולוגי תוקף אותו על זה, דבר כל כך מיוחד לא נוצר סתם ככה במקרה באופן ספונטני. הטיעון הזה אומר, לא לא, בוא נלך איתך, זה קרה במקרה, אבל אז אל תסיק מזה מסקנות. אוקיי? אני ממשיך רגע אצלו. דרך אחרת להביע אותו רעיון היא לומר כי יהיה בלתי רציונלי מצדך לראות בסידור אבנים זה עדות לכך שאתה נמצא בשערי סקוטלנד ובאותו זמן להניח כי הם הגיעו לסידור זה באקראי, כלומר כתוצאה מפעולתם הרגילה של כוחות טבע בעלי אופי פיזיקלי. אם למשל הם הגיעו לסידור זה לאחר שכל אחת מהם התגלגלה במשך שנים במורד הגבעה עד שלבסוף הגיעה במקרה למקום אליו הגיעה, או אם הם סתם פוזרו בדרך זו על ידי רעידת אדמה, סערה וכדומה, הרי שסידורן אינו יכול להוות בשום פנים ואופן עדות לכך שאתה נמצא בשערי סקוטלנד, או הוכחה לכל דבר אחר שאינו קשור באבנים עצמן. שום מסר שיוצא מתוך הסידור של האבנים לא יכול להגיד לך כלום, נכון? זה ברור. אוקיי. דוגמה נוספת דומה. בחפירות ארכיאולוגיות התגלתה אבן המכוסה בסימנים מעניינים. אפשר לראותם כסימנים שנוצרו במקרה ואפשר לראותם כסימנים שנוצרו במכוון. זוכרים את הדוגמה של סטי, פרויקט סטי שנתתי בשיעור הקודם, הטלסקופ החלל שמנסה לגלות מבנים בקרינה הקוסמית. והנה מגיע מומחה הטוען כי הוא מזהה את השפה בה כתובים הסימנים שעל האבן ומציע את התרגום הבא: 'כאן נפל קימון בהנהיגו אלי קרב קומץ אתונאים כנגד צבאותיו של כורש'. אוקיי, נדמה לי שזה תרמופילאי אני חושב. אז ככה המומחה מפענח את הכתובת שחרוטה על האבן. אוקיי. במקרה זה פתוחות בפנינו שתי אפשרויות תיאורטיות, או לטעון שהסימנים על האבן… או לטעון שהסימנים על האבן נוצרו במקרה. נכון, זה נראה כמו כתובת ביוונית עתיקה, יכול להיות, אבל זה מקרה, כמו כל צורה אחרת שיכולה להיווצר. ואז לא נוכל להסיק על קיומו של איש בשם קימון מתוך הממצאים הללו. זה אפשרות אחת. או להסיק שזה אכן תוכנה של הכתובת ולהניח במובלע שהסימנים נכתבו על מנת להעביר את המידע ההיסטורי הזה. נכון, אלו שתי האפשרויות. דבר אחד ברור, אין כל אפשרות הגיונית להניח שהסימנים נוצרו במקרה ובכל זאת ללמוד מהאבנים הללו את המידע ההיסטורי שלכאורה כתוב עליהם. את זה אתה לא יכול לעשות. אתה יכול להניח שהכתובת היא מקרית ואז היא לא אומרת כלום, אתה יכול להגיד שמישהו חרת אותה ואז המידע שמה הוא כנראה מידע שרצו להעביר לך. אתה לא יכול אבל להגיד שזה קרה במקרה ולאמץ את המידע שמועבר אליך בכתובת הזאת. נכון? בדיוק כמו הכתובת בסקוטלנד. ועם מידע אחר. כן, בהנחה שיש לי רק את מה שאני רואה. ברור שיש מידע אחר, זה סיפור אחר. נגיד אם ברכבת הסקוטלנד, נגיד שאני הייתי מניח שהכתובת סודרה במקרה, באופן בלתי תלוי הייתי רואה שמה את דגל סקוטלנד מתנפנף שמה ברוח מרחוק. הייתי אומר אוקיי, יש לי מידע ממקור אחר שאומר שהמקרה המוצלח הזה היה אפילו עוד יותר מוצלח. ולא רק שסודרה פה כתובת מאוד מיוחדת ברוכים הבאים לסקוטלנד, אלא זה קרה בשערי סקוטלנד גם. פלא פלאים. אבל האתאיסט מוכן לקבל הכל. אוקיי? אז אנחנו מדברים עם מישהו שאין שום מחסום הסתברותי בפני הטענות שלו. כן? זה טיבם של האתאיסטים. האתאיסטים לא מתרגשים משום מחסום הסתברותי. אלו העקרונות. הסתברות, עוד פעם, זה כמו וואטאבאוטיזם. זאת אומרת, הסתברות מיועדת רק לתקוף את הטענות של המאמינים. זאת אומרת, לעולם הסתברות היא לא מחסום שעומד בפני האתאיסטים, זה לא, הם לא מתרגשים מטיעונים הסתברותיים. לא, לא, דיברנו על זה כבר בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, זה לא עוזר כלום. כתוצאה מכך, אני ממשיך לצטט, מורכבותם, שכלולם וארגונם המכוון לכאורה של אברי התחושה שלנו אינם משמשים נימוק מכריע לטובת ההנחה כי הם תוצאה של פעילות מכוונת כלשהי. הסבר טבעי ולא תכליתי שלהם הוא בגדר האפשר ולדעת רבים הוא מצוי כבר בידינו. מה זאת אומרת? תחשבו עכשיו על העין שלנו. העין שלנו זה מבנה מאוד מאוד מיוחד ומורכב ורגיש. נכון? אז בא המאמין ואומר: תראו, דבר כל כך מורכב לא נוצר במקרה. נכון? בא האתאיסט ואומר: מה פתאום? יכול להיות שיש איזה שהוא הסבר טבעי למה זה נוצר. לדעת רבים יש בידינו כבר את ההסבר הזה, לא רק שיכול להיות שיש, אבולוציה. אוקיי, אין בעיה. אומר טיילור: זה נכון. עד כאן, זה סוג הראיה השלישית, הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, נכון? זה הוויכוח. אני אומר שלא יכול להיות דבר כזה שנוצר בלי שיהיה מישהו שיצר אותו, הוא אומר לא, זה אבולוציה, זה יכול להיווצר בעצמו. אולם הנקודה העיקרית שאך לעתים נדירות נותנים עליה את הדעת היא כי אנו לא רק משתאים לנוכח מבנים אלו ותוהים, סליחה, כיצד קרה שהם כאלו. אנחנו לא רק רואים בהם דברים מדהימים ומפליאים ובונים השערות על מוצאם. למעשה, בצדק או שלא בצדק, אנו סומכים עליהם לצורך גילוי אותם דברים שאנו חושבים אותם לאמיתיים ולקיים ללא תלות באיברים אלה עצמם. אנחנו מסתכלים דרך העין על העולם ואני רואה שיש שם מזגן. מה המסקנה שלי? שיש שם מזגן באופן מפתיע. אוקיי? אומר טיילור: רגע, אני לא מבין. אחת משתיים. או שאתה אומר לי שהעין תוכננה כדי לשקף את מה שקורה בעולם עצמו, היא לא פרי מקרה. היא תוכננה. בסדר, אם זה ככה, אם היא משקפת לי מזגן אז אני מקבל את זה שיש פה מזגן. או שאתה אומר העין סתם זה מקרה, זה תהליך ספונטני שקרה מעצמו, ואז אתה לא יכול להסיק שום דבר לגבי השאלה אם יש או אין מזגן. זה יכול גם להיות מבנה שלחלוטין לא משקף שום דבר אלא סתם ממציא דברים. או סתם, לא יודע, אין לו שום קשר בין מה שהוא מראה לך לבין מה שקורה בעולם עצמו. בסדר? דבר אחד אתה לא יכול להסיק. שזה נוצר במקרה או לא במכוון ושזה משקף את המזגן. את זה אתה לא יכול. זה כמו עם כתובת האבנים. אוקיי? זאת בעצם הטענה שלו. עוד מעט נגיע, בטח יש ערעורים מן האבולוציה, נגיע עוד מעט. אבל בינתיים זאת הטענה שלו. חושינו וכל כשרינו, כן, חושינו וכל כשרינו יכולים להיות מקריים במוצאם. אך אז גם הם לא היו מספרים לנו דבר, אולם נשארת בעינה העובדה כי אנו נותנים בהם אמון בלי שכלל נערער בכך. ראיית דבר מה נחשבת לעיתים קרובות כמעט כשלעצמה כסיבה טובה להאמין שהדבר קיים. כשאתה רואה משהו, אתה לא שואל את עצמך רגע אם הוא קיים, זה מובן מאליו שהוא קיים, ראיתי, לא תהא שמיעה גדולה מראייה כמו שהגמרא אומרת, נכון? זה אפילו לא משהו שאנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון, רגע, אז מה אם ראיתי? אולי זה לא נכון? מי אמר שראיתי? זה מובן מאליו, אם ראיתי אז זה נכון. אף אחד לא יעלה בדעתו לספק לך עוד איזה שהוא הסבר, אז מה אם ראיתי, מי אמר שזה נכון? אם ראיתי, גמרנו, פה הסתיים הדיון. אוקיי. ולמה? אם אתה אומר שהדבר הזה נוצר במקרה, אנחנו פה מתחילים דיון חדש עכשיו. מי אמר לך שהדבר הזה באמת משקף נכון את המציאות שאותה הוא מביא אליך? מי אמר שישנה התאמה בין התמונה שנוצרת אצלך בהכרה לבין המציאות בעולם שמתורגמת לתמונה הזאת על ידי העיניים? העיניים והמוח, כן, כל מנגנון הראייה שלנו. זאת בעצם הטענה. ואתה אומר, אתה יכול להיות אתאיסט, אבל אז אתה צריך להיות ספקן. לא להאמין לשום דבר שהחושים שלך מעבירים אליך. אתה יכול להיות מאמין ולחשוב שהדבר הזה נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא באיזשהו אופן שיעזור לנו לתפקד בעולם, ואז לקבל את מה שהחושים אומרים כמדד למה שקורה בעולם. אתה לא יכול להניח שזה קרה במקרה ולקבל אותם כאמינים, החושים באמת משקפים נכון את מה שקורה בעולם. זה כמו להסתכל על כתובת האבנים בסקוטלנד, להניח שהיא קרתה במקרה ולארוז מזוודה. או להניח שהכתובת על האבן קרתה במקרה ולהסיק שפה נפל קימון עם האתונאים. אין דבר כזה, זה לא יכול להיות. עכשיו בעצם הוא עכשיו ממשיך. איננו טוענים כאן, פה אני למטה, איננו טוענים כאן כי חושינו אינם עלולים לטעות, או אפילו כי עלינו לסמוך על עדותם. שימו לב, אם יבוא מישהו ויגיד לי, האתאיסט שהראיתי לו את הטיעון הזה, אני אומר לו רגע אתה מאמין לעין שלך? אם כן, אז זה אומר שיש אלוקים. שמישהו ברא באופן מכוון את העין, וזה לא סתם תוצאה של תהליך טבעי ספונטני. אז יש בפני האתאיסט שתי אפשרויות. או לחזור בתשובה, להגיד אוקיי אתה צודק, הבנתי שאני בעצם מאמין. אמרתי, זה לא שהשתכנעתי להאמין אלא הבנתי שכבר הייתי מאמין עוד קודם, רק לא הייתי מודע לזה. אפשרות אחת. אפשרות שנייה, לא, הבנתי שבאמת אי אפשר להאמין לעיניים. נכון, הפסקתי להאמין לעיניים, אתה צודק. עד עכשיו טעיתי, חייתי באיזושהי אשליה, אתה צודק, אני לא מאמין לעיניים. גם זאת אפשרות. הטיעון הזה לא ישכנע אתאיסט להיות מאמין. הטיעון הזה רק יצביע לך על חוסר קוהרנטיות. ואתה לא יכול להאמין לחושים שלך ולהיות אתאיסט. זה אתה לא יכול. מה אתה יכול? או להיות אתאיסט אבל אז לא להאמין לחושים, או להאמין לחושים ואז גם להאמין לקיומו של אלוקים. אלה שתי האפשרויות. דבר אחד אתה לא יכול, להאמין לחושים ולהישאר אתאיסט. וזה, זה סתירה פנימית. לכן האתאיסט מתגונן, ואני עוד פעם יש לי הרבה ניסיון בדברים האלה, האתאיסט מתגונן הרבה פעמים יגיד אתה צודק, אני לא מאמין לעיניים שלי, טעיתי. או הרבה פעמים הוא יגיד לך את זה בצורה קצת יותר מתוחכמת, הוא יגיד לך תראה אני לא מאמין לעיניים שלי אבל אין לי משהו אחר, אני רגיל להתנהג כך, אין לי דרך יותר טובה להתנהג אז זה מה שאני עושה. אבל אני באמת, אם אתה שואל אותי מהותית, אני לא מאמין לעיניים שלי. אם אתם מאמינים לו אשריכם. אבל זה מה שהוא אומר, ואני פגשתי מיליונים כאלה. המון. מדן ועד אילת. זאת אומרת, מלא. זאת אומרת, את הטענה הזאת השתמשתי בה לא מעט בהרבה שיחות שלי. פעם ראשונה נדמה לי זה היה באיזה סמינר שנתתי באוניברסיטת תל אביב. המרצה שמה לפילוסופיה הזמינה אותי, אנחנו היה לנו קשר, נתתי להם שמה, הבאתי להם את הטענה הזאת, הרחבתי אותה אחרי זה וכולי, ואז שאלתי אותם למי למי יש מה אתם אומרים? אבולוציה זה הכי ברור? לא, אז הם גם את זה לא העלו. אחרי זה אני אמרתי להם תראו יש כמה אפשרויות אבולוציה וכולי וטיפלתי בזה גם בהמשך. אבל היה שם נדמה לי מישהו אחד שאמר אוקיי אתה צודק, אז הפסקתי להאמין לעיניים שלי. זאת אומרת, עוד פעם הוא לא ישנה את ההתנהגות כי בהתנהגות הוא רוצה, אני מתנהג כך כי כך אני רגיל, אין לי משהו יותר טוב לעשות. אני מקבל את זה. אבל האמת היא שפילוסופית אני באמת לא מאמין לעיניים שלי. אין לי סיבה פילוסופית להאמין לעיניים שלי. אני רק לא מאמין לו שזה באמת המצב. זאת אומרת, עמדה כזאת היא עמדה עקבית. אני רק לא מאמין לו שזאת העמדה שלו. זאת אומרת, ברור לי שהוא יהמר בראשו על זה שאם הוא רואה פה קיר אז יש פה קיר. זאת אומרת זה. טוב, בכל מקרה, איננו טוענים כאן כי חושינו אינם עלולים לטעות או אפילו כי עלינו לסמוך על עדותם. אני לא אומר לו אתה חייב להאמין לחושים שלך. אני רק אומר לו אתה חייב לבחור. זאת אומרת, או להאמין לחושים שלך אבל אז יש אלוקים, או לא להאמין להם. אתה לא יכול לרקוד על שתי החתונות. זאת הטענה. הנקודה היא כי אנו אכן סומכים עליהם. אנחנו לא רק מאמינים כי חושינו מעניינים בצורה יוצאת מן הכלל. אנחנו לא רק מאמינים כי הם יוצרים תופעות מעניינות בתוכנו או כי הם רק יוצרים אצלנו אמונות. אנו מניחים בצדק או שלא בצדק, אני לא נכנס בכלל לשאלה אם זה בצדק או לא בצדק, כי הם מורי דרך מהימנים לגילוי האמת ולגילוי מה שקיים ללא תלות בחושינו ובמוצאם. זה בא להוציא מקאנט, ההערה הזאת. כי קאנט רוצה לטעון שאנחנו מכירים את העולם בגלל שהעולם בעצמו הוא יציר הכרתנו. אוקיי, זה העולם כפי שהוא הפנומנה. ואנו ממשיכים להחזיק בהנחה זו גם כאשר הם מורי הדרך היחידים העומדים לרשותנו, כשאין לנו עוד מידע אחר, כמו עם הכתובת לסקוטלנד. אם אנו אכן מניחים כי הם מורי דרך לגילוי כמה אמיתות שאין להם ולא כלום איתם עצמם, הרי שקשה לראות כיצד נוכל להאמין באופן אמיתי ושפוי בהנחה זו כי הם צצו במקרה, או כי הם תוצר אקראי של פעולות כוחות חסרי כוונה, אפילו אם פעולתם נמשכה עידן ועידנים. כי גם אם פעולתם נמשכה עידן ועידנים, מה אתה בעצם אומר לי? נגיד שזה נמשך המון זמן ובמקרה יכול גם להיווצר עיניים שהן גם אמינות, נכון? יכול לקרות. אוקיי. יכול. אם אתה מקבל שתהליך ספונטני יכול לייצר מערכת כמו העיניים, שהיא מאוד מיוחדת, אתה יכול גם להאמין שזה קורה בשער סקוטלנד. זאת אומרת שהעיניים לא רק שהן מיוחדות, אלא הן גם משקפות נכון את המציאות. יש מערכת מיוחדת כזאת ואולי אפילו היא נוצרה, אמרתי, מחסמים הסתברותיים, דבר אחרון שמטריד אתיאיסטים. אוקיי, כן, אז יכול להיות שגם זה נוצר במקרה. אין שום בעיה. אבל מה האינדיקציה שלך שזה המצב? מי אמר לך שהם משקפים נכון את המציאות? אם אני אגלה באופן בלתי תלוי שהם משקפים נכון את המציאות, אני אגיד אוקיי, אז קרה פה מקרה ממש מופלא. זאת אומרת לא רק שנבנתה המערכת המיוחדת הזאת, היא גם נבנתה באופן שגם משקף נכון את המציאות. מדהים. אבל בשביל זה אני צריך איזשהו מקור מידע בלתי תלוי בחושים שיגיד לי שבאמת זה נכון, שמשקפים נכון את המציאות. הדגל ההוא שאומר לנו אנחנו בסקוטלנד באמת. נכון? אבל אם אין לי מקור מידע אחר וכל מה שיש לי זה רק מה שהחושים מעבירים אליי, על בסיס מה אני יכול להניח שמה שמעבירים אליי הוא באמת נכון והוא משקף את העולם? כשאני רואה רק את כתובת האבנים ואין דגל של סקוטלנד ואני אומר שזה סודר במקרה, אני לא יכול להסיק מזה שום מסקנה על זה שהגעתי לסקוטלנד. אם אני אראה דגל כזה, אז אני אגיד אוקיי, אז קרה פה מקרה מופלא שבעתיים. לא רק שקרתה כתובת מיוחדת, אלא היא גם קרתה בדיוק בשער סקוטלנד. אוקיי, מקרים ממוזלים. גם עם העיניים, אותו דבר. אם הייתה לי איזושהי אינדיקציה בלתי תלויה בעיניים שלי שאומרת לי שאכן יש פה מזגן, אז אני אגיד לא רק שהעיניים נוצרו במקרה, אלא שהן אפילו משקפות נכון את המציאות. הדבר המקרי המוזר הזה, קרה פה עוד נס, הוא משקף נכון את המציאות, אבל יש לי אינדיקציה לזה, אז כנראה שזה מה שקרה. אבל אם אין לי אינדיקציה לזה, מה פתאום להניח שזה משקף את המציאות? תחשבו על מחשב, מה זה מחשב? מכונה, לא מחשב, אתם לא יודעים מה זה מחשב, מכונה. בסדר? אתם אומרים לו יש את המספר הראשוני שלוש עשרה, תגיד לי מה המספר הראשוני הבא. אז הוא אומר לכם אלף ארבע מאות שבעים ושמונה. בסדר? אתם מקבלים או לא מקבלים? לא, אני לא יודע לחשב מספרים ראשוניים, אני רוצה ממנו את התשובה. אם אני יודע את התשובה אז ברור שאני לא אקבל. לא יודע אם אני מקבל או לא, למה? כי אם אני יודע שזה מחשב שמחשב נכון ומקיים את ההוראות ואני אומר לו תמצא לי את הראשוני הבא, אז הוא מחפש את הראשוני הבא, אז אני אקבל את מה שהוא נותן לי. אבל אם אין לי שום אינדיקציה מה קורה בתוך הקופסה השחורה הזאת, אז זה שהוא מוציא לי מספר, בגלל זה אני אקבל? למה שאני אקבל את זה? לא, אם שאלת אותו מיליון שאלות. לא שאלתי מיליון שאלות, שאלתי אחת. מיליון. אבל אני שאלתי שאלה אחת, לא מיליון. אל תביא אותי. נכון, אם אני יודע שהוא צודק אז אני יודע שהוא צודק. אני מדבר שאני לא יודע שהוא צודק. אבל אתה יודע שבעבר הוא צדק. מה זה משנה? אני לא יודע. אתה מביא אותי למקרה אחר, אני לא דן במקרה ההוא, אני דן במקרה הזה. אם אני יודע אז אני יודע, ברור. אם אני יודע שיש בתוכו מחשב שעובד נכון, אז ברור שאני אקבל את התשובה שלו. אני מדבר על מצב שאין לי, זה קופסה שחורה. ובקופסה הזאת אפשר להתכתב איתה ואני יכול להגיד לה מה המספר הראשוני הבא אחרי שלוש עשרה, והוא עונה לי בכתב, עונה לי אלף ארבע מאות שבעים ושמונה. בסדר? עכשיו אם אני יודע שזה מחשב שמקיים הוראות ויודע לעשות חישובים וכולי, אז אני אקבל את זה, אוקיי? גם אם אין לי שום אינדיקציה אחרת. אבל אם אני לא יודע כלום ומבחינתי זה… קופסה שחורה, אין לי מושג מה קורה בתוכה, איך היא נוצרה, על ידי מי היא נוצרה, אני לא אקבל את זה בחיים, את התשובה הזאת. מה הסיכוי שהקופסה הזאת באמת עונה את התשובה הנכונה? אפס. אז גם תינוק, בפעם הראשונה שהוא רואה את המציאות, הוא עוד לא יודע אם הוא סומך על העיניים שלו, ואחרי… אחרי מה? הוא לומד כשהוא חי שנה ושנתיים, אז יש לו איזה סמכות, הוא רואה שם קיר והוא נוגע… לא, הוא נוגע בקיר זה גם חוש. אינמי, אין כלום. אז אני טוען שאולי גם אם הוא ראה שם דגל של סקוטלנד, אולי זה לא סקוטלנד, אולי זה משהו אחר? נכון, כמו הבדיחה על שייקספיר שלא בן דודו של שייקספיר. לא, אבל הבדיחה היא בדיחה ופה זה טיעון רציני. בגלל שזה בדיוק הנקודה, אני ארחיב את זה בהמשך לכל החושים, החושים לא יכולים לתת פידבק אחד לשני. כל מערכת החישה שלנו זאת איזושהי קופסה שחורה, אולי נוצרה במקרה. טוב, אז זה לא באמת קיר, זה רק נראה כמו קיר ומרגיש כמו קיר? נכון, בדיוק, זה מה שעונים האתאיסטים. אומרים, תראה, אני מתנהג כך, אתה שואל אותי אם אני באמת מאמין בזה? לא. אבל אני מתנהג כאילו שיש פה קיר. זה בעצם מה שהם אומרים. לא, את התשובה הזאת אני מקבל, רק אני לא מאמין להם שזה באמת מה שהם חושבים. אני שואל אותך מה אתה אומר לי באמת, עזוב את ההתנהגות. מה אתה אומר באמת? יש פה קיר או אין פה קיר? יש פה את מה שדופק אותי כשאני נוגע. מה? יש פה את מה שדופק… לא, שום דבר לא דופק אותך, יש משהו שמרגיש דפיקה כשאתה נוגע בו. רק דבר על עצמך, לא אל תדבר על שום דבר בחוץ. אז אני רק יודע שאני אקבל מכה עוד מעט. בסדר, זה מה שאני אומר. אתה לא מאמין שיש פה קיר, אתה יכול לקרוא למה שאתה רוצה קיר, אבל אני שואל, אתה לא יודע שיש פה קיר. אתה יודע שתקבל מכה עוד מעט. אין בעיה. עכשיו אני שואל אותך אמיתי, אבל תגיד לי, מה אתה באמת חושב? לא מה נכון, מה נכון אף אחד הרי לא יודע. מה אתה באמת חושב? אתה באמת חושב שיש פה קיר או שאתה לא חושב שיש פה קיר? הרי ברור שאתה חושב שכן. זה הכל, אל תבלבל לי את המוח. לא אלך איתך בזה, כן. זה סתם משחקי מילים. אז אני אומר עוד פעם, אם בן אדם אמיתית יטען לי את זה, אין לי מה להגיד לו. צודק לגמרי. אומר לי, אני מתנהג כאילו שיש פה קיר כי ככה זה מסתדר לי ואין לי דרך יותר טובה, הכל בסדר, אין לי מה להגיד לו. פה הסתיים הדיון. השאלה אם זה באמת אותנטי שהוא אומר את זה רק כדי לברוח מהקושיה. ברור שזה רק כדי לברוח מהקושיה, נכון? אבל בסדר, לא יודע, שיחליט בעצמו. אוקיי? אז הטענה בעצם היא שלמעשה כשאני בעצם הטיעון הזה משלים את הניסוח הפילוסופי של הראיה הפיזיקוטאולוגית, כי תראו מה אני בעצם אומר. הניסוח הפילוסופי של הראיה הפיזיקוטאולוגית אומרת דבר מורכב לא נוצר במקרה. העולם שלנו הוא מורכב, מסקנה מישהו יצר אותו, משהו יצר אותו. נכון? זה הטיעון הפילוסופי. הטיעון התיאולוגי אומר ככה, אומר ככה: העולם שלנו, העיניים שלנו, סליחה לא העולם, העיניים זה אנלוגיה לעולם, כן. העיניים שלנו הן מורכבות ואמינות. דבר מורכב ואמין לא נוצר במקרה. אז כנראה מישהו יצר אותו או שהוא לא מורכב או לא אמין, לא משנה, כן? שתי אפשרויות. אז תבינו שהטיעון הזה לא יכול לשכנע אף אחד בקיומו של מרכיב. הוא רק מעמיד אותך בפני ברירה אכזרית. ואתה צריך להחליט: או שאתה מאמין בקיומו של מרכיב ואז אתה יכול להאמין לחושים שלך, לעיניים שלך, או שאתה לא מאמין בקיומו של מרכיב אבל אז גם אל תאמין לעיניים. ושתי האפשרויות קבילות. אני לא יכול להגיד לבן אדם, תראה הוכחתי לך את קיומו של אלוהים. אני בסך הכל נותן לך כלי דיאגנוסטי. תבדוק את עצמך, אל תענה לי, כי אם תענה לי ברור שתענה לי את האופן שבו אתה תצליח להתחמק. כן, עזוב, לך לך הביתה, תשאל את עצמך באיזו משתי האפשרויות אתה בוחר. עזוב אותי, אתה לא צריך לתת לי תשובות. מה אתה בוחר? אתה מאמין לעיניים שלך? אם כן אז יש אלוהים. אתה לא מאמין לעיניים שלך? אז אתה יכול להישאר אתאיסט והכל בסדר. תענה לעצמך מה שאתה עונה וזה הכל. והכלי הזה הוא לא כלי שמוכיח לך שום דבר, הוא כלי דיאגנוסטי. הוא כלי שאומר לך אתה יכול לבדוק את עצמך האם אתה מאמין או לא. זה לא ישכנע אותך להאמין. זה כלי שבודק, אתה באמצעותה אתה בודק האם אתה מאמין. אם אתה מאמין לחושים שלך, אז אתה מאמין. ושוב, אני לא מדבר פה על טיעון פרגמטיסטי, שבשביל להאמין לעיניים שלי אז בוא נניח שיש אלוהים כי אני לא יכול לחיות בלי להאמין לעיניים שלי. זה שטויות. זה טיעון פרגמטיסטי. אני מדבר על טיעון מה שקראתי קודם תיאולוגי, טיעון חושף. הטיעון הזה אומר אני מאמין לעיניים שלי נקודה, יש לי אינטואיציה ברורה שהעיניים שלי משקפות נכון את המציאות. אוקיי? עכשיו אני שואל את עצמי רגע, אבל איך זה יכול להיות? אם זה קופסה סגורה ואין לי שום דבר חוץ מהעיניים, אז על מה אני מבסס את האינטואיציה הזאת? חייב להיות שמישהו או משהו יצר את העיניים באופן מכוון כדי שהן ישקפו לי את המציאות באופן אמין. אוקיי? אז בעצם אתם מבינים שאני הולך פה בכיוון תיאולוגי, לא בכיוון פילוסופי. אני לא הולך מאלוהים לאמונה בעיניים, אלא אני הולך מהאמונה בעיניים אחורה לקיומו של אלוהים. כמו עם המוסר, אומר אם המוסר הוא תקף, אז זה אומר שיש אלוהים שיצר אותו. כאן אם הטיעון נכון? כי הוא יכול להיות שאני סתם מאמין לחושים שלי כי התרגלתי, אבל זה לא באמת נכון, לא צריך להאמין להם. זו תמיד אפשרות. אבל אם אני מגיע למסקנה שאני מאמין לחושים שלי, שזאת לא טעות, אז ברור שאני מאמין באלוקים כי בלי זה הרי אי אפשר להאמין לחושים. אבל יכול להיות שאני טועה בכל הסיפור. יכול להיות שאני טועה באמון בחושים וגם באמונה באלוקים וכל זה הוא טעות. אני לא הוכחתי לבנאדם שיש אלוקים עם הטיעון הזה. מה שהוכחתי לו זה שהוא מאמין שיש אלוקים. זאת אומרת, אני עזרתי לו לגלות מה נמצא בתוך הכספת שלו. לא הוספתי לו שום דבר שלא היה אצלו קודם. בסך הכל חשפתי בפניו משהו שכבר נמצא אצלו עוד קודם. זה הריקול של האנליטי שדיברתי עליה קודם. בטיעונים תיאולוגיים זה מאוד בולט. למעשה זה נכון גם בטיעונים פילוסופיים. תחשבו על הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. למעשה, אם אני אומר שהעולם הוא מורכב ודבר מורכב לא נוצר לבד, בעצם אמרתי שיש אלוקים, נכון? אם אני מקבל את שתי ההנחות האלה, אז בעצם ברור שאני מאמין באלוקים. אבל הטיעון הזה בסך הכל עוזר לי להיווכח בכך. אז גם שם אפשר להגיד: זה עוזר לי להיווכח בזה שאני מאמין באלוקים, אבל יכול להיות שאחת משתי ההנחות האלה שאני מאמין בהן היא שגויה, שטעיתי בזה. זה תמיד אפשרות. כל טיעון לוגי מבוסס על הנחות. אם אני מקבל את ההנחות ומישהו מעלה לי טיעון לוגי, מראה לי שנגזרת מהם מסקנה, אז אני מקבל גם את המסקנה. זה לא אומר שהמסקנה נכונה. זה אומר שאני מקבל את המסקנה הזאת. ויכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאני לא צודק. איך? אם את ההנחות אני מאמץ בטעות. אם את ההנחות אני מאמץ בטעות, אז ממילא אני גם לא חייב לאמץ את המסקנה. לכן הטיעון התיאולוגי, מה שהגדרתי פה, זה טיעון שעוזר לבנאדם לגלות במה הוא מאמין. זה לא טיעון שמראה לך מה נכון. זה טיעון סלף-דיאגנוסטי, זה לא טיעון אפיסטמי, זה לא טיעון הכרתי. זה לא טיעון שאומר לך מה קורה בעולם. זה טיעון שאומר לך מה קורה אצלך פנימה. האם אתה אדם מאמין למרות שחיית באשליה עד עכשיו שאתה לא מאמין, או שלא, אתה באמת לא מאמין. תבדוק את עצמך ותגלה איפה אתה עומד. אין לזה שום קשר הכרחי למה שקורה באמת. יכול להיות שתגלה שאתה עומד במקום שבו יש אלוקים למרות שחשבת שאין, אבל אתה בעצם טועה, קודם צדקת כשחשבת שאין. זאת האמת, שאין. אתה לא צריך להאמין לחושים שלך פשוט. זאת הטעות שלך. אתה חושב שצריך להאמין לחושים, לא נכון, סתם התרגלת. בסדר? ויכול להיות שאני טועה בזה שאני חושב שבאמת יש אלוקים ואני טועה. לא, אין אלוקים. יכול להיות שהוא צדק בהתחלה ואני זה שהוכחתי לו שיש אלוקים אני זה שטעיתי. זה לא משנה כלום. כי מבחינת הטיעון שלי, הטיעון שלי אין מטרתו להגיע למסקנה שיש אלוקים. מטרתו זה להראות לך שאתה מאמין בו. יכול להיות שאתה טועה, יכול להיות שלא טועה, תחליט לבד, אבל אתה מאמין בו. אל תספר לי שאתה אתאיסט. זה לא נכון. אתה משקר לעצמך או לי, ו-או לי. אוקיי? זה בעצם המשמעות של טיעון תיאולוגי. ההמשך כבר ידרוש ממנו עוד זמן, אז יכול להיות שאני אעצור כאן. אני רק רוצה להגיד במשפט למה אני חותר. אני רוצה בעצם לטעון כך. אגיד שני דברים. קודם כל אני אסכם את מה שראינו כאן. בעצם יש פה תנועת מלקחיים. עומד מולי אתאיסט, אני מעלה לו את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. אני אומר לו: תראה, העולם הוא מורכב? כן. דבר מורכב לא נוצר באופן ספונטני, צריך משהו שיצור אותו? כן. המסקנה שיש אלוקים. הופ, רגע, לא, לא, זאת לא המסקנה שיש אלוקים, בוא נחשוב רגע. הוא יכול להיווצר במקרה. אמרתי יודע מה? בסדר גמור. בוא נעבור לצד השני של המלקחיים. אוקיי, אז אתה מקבל שזה נוצר במקרה? אז אל תאמין לעיניים שלך. מבינים שזה זאת תנועת מלחציים. זאת אומרת, אני אומר, תראה, או שאתה מסכים שכל דבר מורכב צריך משהו שירכיב אותו, אז אתה מאמין באלוקים. אם אתה טוען שיכול להיות דבר מורכב בלי שיש לו מרכיב, אז למה אתה מאמין לעיניים שלך? שוב פעם יש אלוקים. זאת אומרת, ממה נפשך יש אלוקים. זה מה שנקרא טיעון ממה נפשך. בין אם אתה מאמין ובין אם אתה לא מאמין אתה מגיע למסקנה שיש אלוקים. אלא אם כן המוצא היחידי זה להגיד, לא, אני לא מאמין לעיניים שלי. כן, אני רק רגיל להתנהל כך או משהו כזה. אוקיי, אז זה רק הסיכום של המבנה שאליו הגענו. אני רק אשרטט רגע לאן אני רוצה להתקדם. אני רוצה להרחיב את הדיון הזה. הדיון הזה התחיל מהעיניים. אני רוצה להרחיב אותו לכלל החושים, בעצם לכלל החשיבה וההכרה שלנו. אני אקרא לזה הראיה מן האפיסטמולוגיה. כל התפיסות וההכרות שלנו. ואז אני אעסוק קצת בפרכות מהאבולוציה, פרכות פרכות שיכולות לעלות ביחס לטיעון הזה. בסדר? טוב, נעצור כאן.