אמונה ומשמעותה – שיעור 19

בפעם הקודמת התחלתי את מה שקראתי הראיה, או לא קראתי לזה בעצם בשם, אני אקרא לזה בשם היום, אבל איזשהו ניסוח של ראיה לקיומו של אלוקים שבנוי על לוגיקה הפוכה. בעצם זה מבוסס על ריצ'רד טיילור, כן, פילוסוף אמריקאי שאומר שאם אנחנו רואים, כן, נוסעים ברכבת לסקוטלנד, רואים כתובת אבנים על צלע ההר "ברוכים הבאים לסקוטלנד", יש לנו שתי אפשרויות. או להסיק שכנראה אנחנו בשערי סקוטלנד, להתחיל לארוז את החפצים, להתכונן לירידה, או להחליט שהאבנים האלה סודרו במקרה, אף אחד לא אירגן אותם שמה. אבל אם זה ככה אז ברור שאין לי שום אינדיקציה שאני בשערי סקוטלנד, ולכן אני לא יכול, אין היגיון לארוז את החפצים שלי ולהסיק שאני באמת הגעתי לסקוטלנד. זאת אומרת דבר אחד לא יכול להיות, שאני אחליט שזה קרה במקרה ובכל זאת אני אסיק שאני בשערי סקוטלנד, זה לא יכול להיות. זאת אומרת אתה יכול לבחור כל אחת משתי האפשרויות האחרות. ושוב פעם אני אחדד משהו שילווה אותנו גם בהמשך, זה יכול להיות גם בשערי סקוטלנד. זאת אומרת בהנחה שכתובת האבנים הזאת יכולה אכן להסתדר במקרה, לא עם יד מכוונת, זה גם יכול לקרות במקרה בשערי סקוטלנד, זה גם יכול להיות. אבל זה לא משנה כלום לענייננו, למה? כי אם אני מגיע למסקנה שזה סודר במקרה, יכול להיות שזה בשערי סקוטלנד, אבל מזה שיש פה כתובת אבנים שכותבת את זה, אני לא יכול להסיק את זה שאני בשערי סקוטלנד. זאת אומרת אם יהיה לי איזושהי אינדיקציה בלתי תלויה, כן, ראינו דגל באיזשהו מקום, דגל של סקוטלנד, ואוקיי, אז המקרה פה הוא כפול ומכופל, לא רק שזה סודר במקרה אלא זה גם קרה בשערי סקוטלנד, בסדר. אבל מעצם העובדה שאני רואה את כתובת האבנים אני לא יכול להסיק שהגעתי לסקוטלנד. זה ברור, אוקיי? לכן אני אומר, זה לא אומר שזה לא יכול לקרות בשערי סקוטלנד, זה אומר שאם האינפורמציה היחידה שלי זה רק כתובת האבנים שאותה ראיתי, אז אי אפשר להסיק מכאן שאני בשערי סקוטלנד. עכשיו בעצם מה שאמרתי זה שהדבר הזה הוא משל והנמשל, כמו שאומר טיילור, הוא תחשבו למשל על חוש הראייה שלנו, על מבנה העיניים. העיניים שלנו זה, זאת מערכת מאוד מאוד מורכבת. עכשיו יש ויכוח, הבריאתנים אומרים זאת מערכת שנבנתה באופן מכוון על ידי הקדוש ברוך הוא כדי לאפשר לנו לראות, להתמצא בעולם, כן. ואז אין בעיה, אני רואה, העיניים שלי מראות לי משהו, אז אני יכול להסיק מכאן שהוא כנראה באמת שם. אני רואה שיש פה מזגן, אז כנראה באמת יש פה מזגן, כי העיניים שלי אני מניח שהן מערכת אמינה. זאת אומרת אם הם מראים לי, מראות לי שיש פה מזגן, אז כנראה באמת יש פה מזגן. יכול לבוא הנאו דרוויניסט ולהגיד לא, מה פתאום, העיניים זאת מערכת מקרית שהתארגנה באיזושהי צורה ספונטנית בחוקי הטבע, לא משנה איך, ולכן אתה לא יכול להסיק מכאן שמישהו ברא את העיניים האלה. זה שזה מורכב, אז מה? דבר מורכב יכול גם להיווצר באופן מקרי או ספונטני. מקרי זה כבר עניין של, אבל באופן ספונטני. אבל דבר אחד, אומר טיילור, הנאו דרוויניסט לא יכול לעשות, הוא לא יכול להגיד שזה קרה במקרה אבל גם להאמין לעיניים, זאת אומרת לראות את העיניים כמערכת אמינה. זאת אומרת זה לא יכול להיות, כי העובדה שקרה איזשהו תהליך מאוד מיוחד שארגן פה מבנה מאוד מורכב וייחודי בלי יד מכוונת, אוקיי, אתה מקבל את הטענה המקרית הזאת, אתה הנאו דרוויניסט, אבל אם זה ככה ואין לך שום אינדיקציה אחרת לזה שהעיניים אמינות, כל מה שיש לך זה שהעיניים מראות לך משהו, אתה לא יודע אם המשהו הזה באמת קיים או לא באמת קיים, אין לך איזושהי גישה בלתי תלויה אל המזגן הזה פרט לזה שאתה רואה אותו בעיניים. אוקיי, אז במצב כזה אתה לא באמת יכול להסיק שיש פה מזגן, כיוון שגם אם קרה תהליך מקרי שבנה פה מערכת מאוד מאוד ייחודית ומורכבת, אבל מי אמר שזה קרה בדיוק בשערי סקוטלנד? זאת אומרת מי אמר שהדבר המורכב והמיוחד הזה הוא גם במקרה אמין? זאת אומרת זה מקרה בריבוע. עכשיו, ועוד פעם אני רוצה לחדד, העובדה שזה מקרה בריבוע היא לא הטענה שלי, זאת אומרת הטענה שלי היא לא שמאוד בלתי סביר שזה קרה. זה הטענה של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הרגיל. הטענה שלי היא שאתה לא יודע שזה קרה. אם אתה לא יודע שזה קרה, יכול להיות שמקרים עוד נדירים יכולים לקרות, אבל כדי להניח שהם אכן קרו, צריך לוודא שזה באמת כך, שזה באמת קרה. אבל אם אין לך שום אינדיקציה שזה באמת קרה, יש לך אינדיקציה שהמערכת המורכבת הזאת קיימת אצלך. ראינו, יש לנו עיניים ואנחנו רואים שהן נורא נורא מורכבות. אבל אין לנו שום אינדיקציה על זה שהן אמינות. כי זה שיש פה מזגן, המידע היחיד שיש לי על זה, זה רק המידע שיש לי דרך העיניים שלי. אין לי מידע בלתי תלוי. זה כמו המידע על זה שאני בשערי סקוטלנד, יש לי אותו רק מתוך התבוננות בכתובת האבנים. לא ראיתי איזה דגל או משהו אחר שיכול לאשש לי את העניין שאני בשערי סקוטלנד. לכן במצב כזה אומר טיילור, אחת משתיים: אתה יכול להגיד שזה קרה באופן מכוון ואז להאמין למערכת הזאת. אתה יכול להגיד זה קרה באופן ספונטני ואז לא להאמין למערכת הזאת. דבר אחד אתה לא יכול לעשות, להגיד שזה קרה באופן ספונטני ולהאמין למערכת הזאת. זה בלתי אפשרי. כן, יש עוד שילוב. אתה יכול להגיד שמישהו התערב בהתחלה, זרע איזה תא אחד עם פרוגרם והוא למד את זה. זה לא משנה, זה מבחינתי, זה מבחינתי יצירה לא ספונטנית. זה לא משנה, אז זה טילים דור שלישי, שגר ושכח. זה יכול להיות דרווין. אז מה? ברור, אז מה? עדיין, עדיין, בדיוק, נכון, אין סתירה, אבל אתה עדיין חייב להגיע לזה שיש אלוהים. אם אתה מאמין למערכת. אם אתה לא מאמין למערכת אז אין בעיה. אתה לא יכול להניח שאין אלוהים, זה קרה באופן ספונטני אבל המערכת היא כן אמינה. לא משנה איך, זה לא משנה, זה ממש לא חשוב. מה זה משנה איך אלוהים החליט לייצר את העין? האם הוא החליט לברוא אותה בפינצטה על המקום? או שהוא עשה איזושהי מערכת חוקים שעבדה ארבעה עשר מיליארד שנה ובסוף יצאו עיניים? הוא אומר זה לא הגיוני שהוא ברא אותך ככה ביום אחד. אין בעיה, אבל עדיין אז אתה מקבל את זה שהאבולוציה היא מעשה ידיו. לא אכפת לי. הוא תכנן את זה ועשה את זה. אין בעיה, הכל בסדר. אבל עדיין אתה צריך להגיד שהיה פה מישהו שתכנן את זה. לכן אתה לא יוצא מזה. זאת אומרת, אתה לא תוכל לקבל את הטענה שהעיניים הן אמינות ביחד עם זה שזאת מערכת שנוצרה סתם ככה ואין לך שום אינדיקציה ליוצר אחר או מישהו שעשה את זה במכוון כדי שזה ישקף לך את המציאות באופן אמין או משהו כזה. זאת אפשרות לכאורה שלא קיימת. זה בעצם הטיעון. מישהו רצה להגיד קודם משהו? כן, הוא פשוט ראה עיניים, אני פשוט לא כל כך זוכר את הכתובת. אשמח אם תרחיב עוד קצת, אולי עוד מעט תדבר על זה, נדבר על זה בסוף אולי. אוקיי. בעצם אם אני מציב את זה עכשיו בפרספקטיבה של הניסוח הקודם, אז הטענה שלי, ואמרתי את זה פעם קודמת, הטענה שלי היא בעצם שיש פה מתקפה בתנועת מלקחיים על האתאיסט. אני בעצם אומר לו תראה, העולם הזה הוא מאוד מורכב. דבר מורכב לא נוצר לבד, ולכן יש לו מרכיב, יש אלוהים. ניסוח נורא פשוט, אבל זה בעצם מה שעשינו במהלך הקודם. אוקיי? עכשיו יבוא האתאיסט ויגיד לא, מה פתאום? העיקרון האנתרופי, אני לא יודע בדיוק מה, זה קרה במקרה. מקרים יכולים לקרות, אולי הם נדירים אבל לא יודע אם היו הרבה ניסיונות או משהו כזה, או בלי הרבה ניסיונות. אבל האתאיסט מוכן כן לקבל את הטענה שדבר כזה קרה במקרה. ויגיד לי אפילו יותר מזה, המקרה הזה עוד יותר סביר בעיניי מאשר להניח שיש אלוהים, זה כל כך בלתי סביר שאני כבר מעדיף להאמין שהדבר הזה קרה במקרה. אוקיי, קיבלתי. עכשיו אני אומר בסדר, אבל לשיטתך, האם אתה נותן אמון במערכת שנוצרה באופן כזה, נגיד בעיניים שלנו? אתה לא יכול. זאת אומרת, אם אתה אומר שזה קרה במקרה, אז אמון אתה לא יכול לתת. אז עכשיו אני תוקף אותו מהצד מהניסוח הזה שנתתי. זאת אומרת אני אומר, אבל אתה הרי כן נותן אמון בעיניים. אתה אל תגיד לי שאתה לא חושב שיש פה מזגן, ברור שיש פה מזגן. לא, אז זה כמו במקרה אנחנו בשערי סקוטלנד, זה לא יעזור לך. איך אתה יכול לבדוק? עם העיניים. אתה נוגע, אז זה המישוש. מה זה משנה? המישוש והעיניים זה אותו דבר. החושים שלך בסוף הם הכלי היחיד שיש לך כדי ללמד אותך על מה שקורה אי שם בחוץ, נכון? אם אתה לא מאמין להם, אז איך תדע שהם אמינים? הם פועלים לטובתי אז זה… מה שפועלים לטובתך זה נהדר, זה לא אומר שהם אמינים. זה אומר שהם פועלים לטובתך, שזה דברים לגמרי שונים. הרבה פעמים, הרבה פעמים מה שיהיה לטובתי זה כשאני לא אדע את האמת. זה הרבה פעמים פועל לטובתי, אבל לזה אני עוד אגיע בהמשך להרהורים מן האבולוציה וכל מיני דברים כאלו. כרגע נשאיר את זה בינתיים. הטענה בסופו של דבר היא שיש פה בעצם מתקפת מלקחיים. אמרנו מה נפשך, אם אתה לא מוכן לקבל שדבר נדיר קורה סתם ככה באופן ספונטני אז יש אלוהים. אם אתה אומר שכן, יכול להיות דבר נדיר שקורה באופן ספונטני, טוב, אז אל תאמין לעיניים שלך. אתה לא יכול גם להגיד שאין אלוקים וגם להאמין לעיניים שלך. זאת אומרת זה, פה אתם מבינים, זה תנועת מלקחיים. עכשיו, האתאיסט יכול להחליט לאיזה צד הוא בורח. הוא יכול להגיד תראה, בעיניי דבר מורכב יכול להיווצר במקרה, אבל אז הוא יצטרך לשלם בזה שהוא לא מאמין לעיניים. הוא יכול להגיד לא, לא, דבר מורכב לא יכול להיווצר במקרה, לכן אני מאמין לעיניים כי הם לא נוצרו במקרה. טוב, אם הם לא נוצרו במקרה, אז אתה צריך לקבל שיש אלוקים. על אחת משתי ההנחות שלך אתה צריך לוותר, או על זה שאין אלוקים או על זה שהעיניים אינן אמינות. את שתי, אתה לא יכול להחזיק את שתי ההנחות האלה ביחד. וזה בעצם המשמעות של המתקפה, מתקפת המלקחיים הזאת. דבר אחד אתה יכול באמת להגיד. אתה יכול להגיד תראה, אני חושב שכל הסיפור נוצר במקרה, אין אלוקים, ואני אכן לא מאמין לעיניים שלי. לא, אני באמת לא מאמין. מה זאת אומרת לא מאמין לעיניים? אני לא אשנה כלום בהתנהגות שלי, זאת אומרת אני אמשיך להתנהג כי זה מועיל לי, כי זה נוח לי, או כי ככה אני מרגיש, לא יודע, התרגלתי, כל אחד והניסוחים שלו. אז אני אמשיך להתנהג כאילו שאני מאמין לעיניים שלי, אבל אתה צודק, ברמה הפילוסופית אני באמת לא, אין לזה הצדקה, אני לא מאמין לעיניים שלי. אוקיי, אם הוא יגיד את זה, בזה נסתתמו טענותיי. זאת אומרת, אין מה לטעון נגדו. השאלה אם באמת זה מה שהוא חושב, זאת אומרת, וזה רק הוא יודע. זאת אומרת, אני לא יכול להגיד לבן אדם תראה, אתה לא באמת חושב את מה שאתה אומר. זה הוא יכול לדעת. לכן אני אומר שבויכוח מן הסוג הזה לא תצאו מנצחים גם כן. זה לא, זה לא כלי פולמוסי, זאת אומרת זה לא כלי לויכוח, אלא זה בסך הכל לתת לבן אדם כלי כדי לבדוק איפה הוא עומד. הוא צריך לבדוק את זה עם עצמו, לא לתת לי דין וחשבון. אם הוא יתן לי דין וחשבון, הוא תמיד יכול להכניס את עצמו לפינה, נכון אני לא מאמין לעיניים שלי, אני פשוט מתרגל וזה הכל. אני מתנהג ככה כי ככה התרגלתי. מה אכפת לי הפילוסופיה אם באמת יש פה מזגן או לא. אני יודע שאם אני מפעיל וזה, נהיה לי קר. זה מה שאני יודע. וזה אני חש באופן בלתי אמצעי. זה הכל. כל הספקולציות אם יש פה מזגן ואם בכלל יש שם מנגנון כזה ואיך עובד השלט ומה, כל זה לא יודע, אין לי מושג. זאת אומרת לא יודע כלום. אני כל מה שאני יודע זה רק את הפנומנה, כן, את מה שנתפס על ידי. אוקיי? אם הוא אומר את זה, מצוין, אז הוא יכול להיות אתאיסט עקבי. רק הוא צריך לשאול את עצמו ביושר האם באמת הוא עומד שם. זאת אומרת, האם באמת ובתמים הוא רוצה לומר לי שאין שם מזגן? זאת אומרת רק אני נוהג כך כי כך התרגלתי. אני לא כל כך חושב שיש אנשים שבטח לא הרבה אנשים שבאמת מחזיקים בעמדה כזאת, אבל אם זאת העמדה שלו, בסדר, אז הוא עקבי. אין לי מה להגיד לו. אוקיי? אז לכן הראיה מן האפיסטמולוגיה נראית על פניה, אני קורא לזה כבר שם, אמרתי שאני אתן לזה שם, עוד מעט אני אסביר למה, אבל הראיה מהסוג הזה יש בה נקודת חולשה. נקודת החולשה היא שתמיד אפשר להתחמק ממנה. אני לא יכול להוכיח לך שיש אלוקים. אתה תמיד יכול להגיד נכון, אני לא מאמין לעיניים שלי וזהו. אז זה לא ויכוח שאתה יכול להכריע. בניסוח הראשון לכאורה אני יכול לכפות אותך. כי אני יכול להגיד לך תראה, הרי גם אתה מסכים שדבר מורכב לא נוצר באופן ספונטני, אז סימן שיש אלוקים. אני מכריח אותך. אבל כמו שראינו לא, אני לא יכול להכריח אותך. כי אתה תמיד יכול להגיד לי כן, אבל יכול להיות שזה בכל זאת נוצר במקרה. זאת אשליה. לכן אני אומר שבסופו של דבר יש לי פה שני טיעונים, כל אחד מהם סובל מקושי. ומהו הקושי? שברור שאם יש איזושהי הנחה לטיעון, תמיד הבן אדם יכול להגיד אני לא מקבל את ההנחה. אין טיעונים בלי הנחות, נכון, זה כבר הגענו למסקנה בסמסטר הקודם עם הטיעון האונטולוגי. אוקיי? אין טיעונים בלי הנחות. אז תמיד יש הנחה. ברגע שאתה מעלה טיעון שמבוסס על הנחות, תמיד בן השיח שלך יכול להגיד בסדר, אחת ההנחות לא מקובלת עליי או כולן. ואז לעולם לא תצליח לנצח בן אדם שמחליט להתעקש. כמובן הוא עצמו יצטרך לבדוק עם עצמו ביושר האם ההנחות האלה מקובלות עליו או לא. אבל במובן של האם הוא ניצח או הפסיד זה לא, לא תגיעו לשום מקום כך. אני אומר לכם פשוט מניסיון, כן, הוראות אלה נכתבו בדם. אז לכן שני הניסוחים האלה הם בעצם ניסוחים שאפשר לברוח מהם. אבל צריך לשים לב שלא תברח מקרן אחת של הדילמה לקרן השנייה של הדילמה. זה לא יעזור. אתה צריך לדחות את שתיהן. ברגע שאתה תדחה את שתיהן אתה בעצם מוצא את עצמך במצב שאומר אין אלוקים ואני באמת לא מאמין לעיניים שלי. וזאת העמדה העקבית היחידה שאפשרית אחרי שאני מפעיל את שתי קרני הדילמה. אוקיי? מי שמחזיק בעמדה כזאת, אין לי מה להגיד לו. הוא יכול להגיד אני מאמין בעיניים שלי אבל בספק, יכול להיות שכן, לא, ספק זה לא משנה כלום. לא, כי יש גם קוסם שעושה לי מיצגים ואני רואה בעיניים, לא עוזר כלום, לא עוזר כלום, בגלל ש… בגלל שאם הדבר הזה נוצר במקרה, אז זה אומר שאני לא מאמין. לא בהכרח מאמין לעיניים שלי, לא שאני לא בהכרח חושב שהן צודקות. זה לא אותו דבר. בדיוק, לא בהכרח מאמין זה גם אני לא. אני כמי שמאמין באלוקים גם לא בהכרח מאמין לעיניים שלי, כמו שאמרתי, יש קוסם, יש פאטה מורגנה, יש הכל. לא על זה מדובר. אתה כאתאיסט צריך לא להאמין לעיניים באופן קטגורי. לא להגיד: טוב, לא בטוח, אולי זה לא נכון. לא, אין שום אינדיקציה שזה נכון. לא שיש לי איזשהו חשש שאולי פספסתי. זה זה הבדל מאוד חשוב. אני כן, אחת הבעיות, אולי הבעיה היסודית בחשיבה הפוסט-מודרנית זה הערבוב בין שני סוגי הספקות האלו. כשהם לוקחים מצב שאומר: תראה, אולי, לך תדע, כבר טעית בעבר, יכול להיות שגם פה אתה חושב שאתה צודק, אולי אתה טועה. מאה אחוז נכון, אני מקבל את זה. אבל להסיק מכאן שאני לא יכול עכשיו להחזיק בשום עמדה, ושכל עמדה בעצם או היא או היפוכה אין שום אינדיקציה, זאת קפיצה לוגית. זאת אומרת, יש הבדל בין להגיד תראה זה לא מאה אחוז זה תשעים אחוז, לבין להגיד זה אפס אחוז או זה חמישים אחוז וחמישים אחוז זה היפוכה, באמת שאין לך שום אינדיקציה שזה נכון. והטענה שלי היא שאם אתה לא מאמין באלוקים כמי שיצר את מערכת החישה שלך, את העיניים שלך, אז זה בעצם אומר שאתה לא אמור לתת אמון במערכת הזאת בכלל, לא שאתה יכול להטיל בה איזשהו ספק, אלא אין, לא אין שום אינדיקציה לזה שמה שהעיניים שלי מראות זה באמת זה באמת זה. אוקיי? זה משהו אחר לחלוטין. רגע, לפני שסוגרים את הערעור מהאבולוציה, רק לגבי הנקודה הזאת: בסוף אני גם לא יודע שהשמש תזרח מחר. בגלל שהיא זרחה כל יום מאז שנולדתי, אז כנראה ש… כן. אז כנ"ל עם המזגן, בגלל שמאז שאני קטן אני מדליק את המזגן. אתה זה מילון אנגלי-אנגלי. למה? מילון אנגלי-אנגלי זה מילון שמסביר מילה אחת שאני לא מבין עם עשר אחרות שאני עוד פחות מבין. נכון, אבל מנין לך שאתה לא יודע שהשמש תזרח מחר? באמת לא יודע. לא, אדרבה, אני אומר הפוך. אתה כן יודע שהשמש תזרח מחר, ואת אותו טיעון שדיברתי פה על העין אני אציג עכשיו על האמונה הזאת שלך באינדוקציה. וזה מה שאני הולך לעשות בצעד הבא. אוקיי? אז בואו נרחיב עכשיו את היריעה, כי בינתיים דיברנו על הדוגמה של סקוטלנד ואחרי זה האנלוגיה לעיניים, ועכשיו אני רוצה להרחיב את זה יותר. כן, אז אתה אמרת קודם: טוב, אני יכול לראות שיש פה מזגן על ידי מישוש. אוקיי. ואמרתי: טוב, ועל חוש המישוש אני יכול לשאול על חוש המישוש בדיוק את מה ששאלתי על העיניים. תגיד: כן, אבל יש הצלבה. שחוש המישוש מאשש את מה שאומרות העיניים, ממשש או מאשש כן את מה שאומרות העיניים ולהפך, והעיניים מאששות את מה שאומר המישוש. לא, עזבו, אני מדבר על כל הפרספציה שלנו. כל מערכת החישה שלנו זאת מערכת נורא מורכבת, נכון? שהיא מאששת את עצמה, זה ממש לא מעניין אותי שהיא מאששת את עצמה. אז בסדר, אז עכשיו מאה אחוז או תשעים ותשעה אחוז שהחישה שלי אומרת שיש פה מזגן. אני רק שואל, אבל זה שהחישה שלי אומרת, מי אמר שזה באמת קיים? כל החישה עכשיו, אני מדבר על כל החושים. אלף אנשים רואים את זה, שמע, כולם רואים את זה. מה פתאום, כולם רואים את זה כי כולם בנויים באותה צורה. אז מה? אבל מי אמר שהצורה הזאת היא באמת גם אמינה? כל האנשים בנויים באותה צורה, אולי, אם אתה מקבל את זה. אז מה? אתה יודע, זה כמו כשיש בהלכה כשאתה רוצה לבדוק למשל טעות בספר, ספר תורה. יש לך שני ספרי תורה, באחד יש טעות ובשני… זאת אומרת באחד הנוסח הוא כזה ובשני… עכשיו אתה לא יודע מי נכון. מה תעשה? הולכים אחרי הרוב. אוקיי? אז הולכים אחרי הרוב, זה הדין, הולכים אחרי רוב ספרי התורה. לכן יכול להיות שמה שבידינו הוא באמת טעות, אבל הולכים אחרי הרוב, זאת הלכה. הרוב לא קובע שזה באמת נכון, אבל זאת ההלכה. אוקיי? אבל כאשר אנחנו הולכים אחרי הרוב, לא לוקחים אב ובנו. זאת אומרת לא לוקחים שני ספרי תורה שאחד נכתב מתוך השני, שהסופר שכתב את הספר הזה הסתכל בספר הזה ומתוכו הוא כתב את הספר שלו. אלה לא ייספרו כשני ספרים. למה לא? כי זה אחד, ברור, כי זה אחד. זה כמו שאתה לא סופר רב ותלמידיו במניין בבית דין, אתה לא סופר רב ותלמידיו בתור כמה קולות. כי זה אותו, או בפוסקים, בין פוסקים לא משנה, זה אותו קול, נכון? אז בדיוק אותו דבר גם כאן. זאת אומרת כשמשהו, כשהרבה מאוד אנשים אומרים את אותו דבר זה לא מאשש כלום. כי הרי אצל כולם יש את אותה מערכת שלגביה יש לי ספק. אז זה שכולם נותנים בה אמון, בסדר, כי כולם טועים באותה טעות. זאת אומרת אם כל אחד מהם היה מקבל החלטה בלתי תלויה על מערכת בלתי תלויה אני יכול אולי להבין. אבל אם כולם בעצם נסמכים על אותה מערכת והבעיות שלי הן במערכת שנמצאת אצל כולם, אז מה זה עוזר לי שכולם חושבים אותו דבר? ברור שיחשבו אותו דבר, כי הם בנויים אותו דבר. זה אב ובנו, כן? זה לא יכול להיספר כאלף קולות, זה נספר כקול אחד. אוקיי? אז למעשה הרחבתי עכשיו את היריעה. ואמרתי הראיה היא לא ראיה מהעיניים, מהראייה שלנו, אלא מהחישה שלנו באופן כללי. עכשיו אני שואל שאלה יותר כללית, כן, על החישה בכלל, או מההכרה שלנו בכלל. כאשר אני מכיר משהו על העולם באמצעות החושים שלי, לא משנה בכלל איזה וכמה חושים, אבל באמצעות החושים, אוקיי, השאלה שעולה מי יצר את מערכת החישה הזאת? אם בכלל. וכאן עוד פעם שתי האפשרויות, או שמישהו יצר את זה באופן שזה יהיה אמין ואז אני יכול להאמין למערכת הזאת, או שזה נוצר באופן ספונטני, בסדר, אני מוכן לקבל לצורך הדיון, למרות שזה מאוד לא סביר, אבל אני יכול לקבל את זה לצורך הדיון. אבל אז אל תאמין למערכת הזאת, ואתה לא יכול להגיד שזה נוצר באופן ספונטני וגם להאמין למערכת הזאת. וכשאתה מדבר על כלל מערכת החישה, אז כבר אין לך שום אינדיקציה בלתי תלויה. זאת אומרת אם אתה מדבר על העיניים אתה יכול להגיד טוב, המישוש מאשש לי את מה שמראות לי העיניים או השמיעה או כל החושים האחרים. אוקיי? אבל כשמדבר על כלל מערכת החישה, אין לנו כלי אחר להכיר את העולם חוץ מחמשת החושים שלנו. אוקיי? אז כשאני מדבר על כלל מערכת החישה אני ממש נמצא במצב של הרכבת הסקוטלנד. אין לא יכול להיות שום דגל שיאותת לי שכתובת האבנים הזאת אכן קרתה במקרה בשערי סקוטלנד. זאת אומרת אם היה לי אינדיקציה בלתי תלויה ואני לא בונה רק על זה שפשוט ראיתי את הכתובת שאומרת ברוכים הבאים לסקוטלנד, אז אני מבין, אינדיקציה בלתי תלויה. אבל אם האינדיקציה היא לא בלתי תלויה, היא חלק מהעניין, אז זה לא יעזור כלום. אם כתובת האבנים הייתה אומרת ברוכים הבאים לסקוטלנד והכתובת הזאת היא גם כתובת אמיתית, הכל כתוב בכתובת אבנים, והכתובת הזאת וזה לא עוזר כלום, נכון? כי אם אני אניח שזה סודר במקרה, אז זה לא עוזר שום דבר. נכון? אז אני אומר, לכן אמרתי שזה כמו אם אני אניח שזה בשערי סקוטלנד זה מוסיף למורכבות, אבל זה יכול לקרות, אבל אתה צריך אינדיקציה שזה קרה. אז אני לכן אני אומר שזה לא יעזור שום דבר. מי שמוכן לקבל שהסתברות של אחד ללא יודע מה מיליארד מיליארדים יכול לקרות במקרה, אז הסתברות של אחד למיליארד מיליארד מיליארדים גם יכולה להיות במקרה. זאת אומרת, איפה עובר הקו? אם אתה לא מוכן לקבל טיעונים הסתברותיים, אז לא על הדרך הזאת תהיה תפארתך. אבל זה לא רלוונטי. אז הרחבתי את הדבר הזה לכלל מערכת החישה, אבל אני לא עוצר כאן, אני ממשיך הלאה. עכשיו אני רוצה לדבר על עד עכשיו דיברתי על ההכרה, כן, החישה זה מערכת החושים, הם בעצם אלו שעומדים בבסיס ההכרה שלי, כן, הם אלה שמאפשרים לי להכיר את העולם. אבל דיברתי כבר לא פעם על זה שיש לנו בעצם שני ארגזי כלים כשאנחנו מטפלים בטענות על העולם. ארגז הכלים האחד הוא ארגז הכלים המדעי אמפירי, וארגז הכלים השני הוא ארגז הכלים הפילוסופי לוגי מחשבתי. נקרא לזה הכרה וחשיבה. בסדר? אלה בעצם שני הכלים היסודיים, הקוגניטיביים היסודיים שיש לנו. יש לנו כמובן עוד פונקציות אחרות, זיכרון, רצון, יש לנו עוד פונקציות מנטליות, אבל מבחינת הכלים הקוגניטיביים שלנו, יש לנו הכרה וחשיבה. אוקיי? אז בעצם הראיה שעשיתי עכשיו בנויה על ההכרה שלנו, על חמשת החושים. נכון? בעצם לכן אני קורא לזה הראיה מן האפיסטמולוגיה. זאת בעצם ראיה מעצם העובדה שאני מוכן לקבל שיש לי יכולת להכיר את העולם. אם אני מאמין ביכולת שלי להכיר את העולם, זה אומר שבמובלע אני מניח שמערכת החישה שלי לא נוצרה באופן ספונטני. מישהו יצר אותה, ובמכוון, זאת אומרת באופן שהיא תהיה מערכת אמינה. אבל עכשיו אני רוצה להרחיב את זה עוד יותר, להרחיב את זה לתחום החשיבה ולחזור לשאלות של יום, שעליהן כבר דיברנו, אני לא זוכר אם בסמסטר הזה או רק בקודם, על הבעיות של יום וקאנט. דיברנו בסמסטר הזה על סינתטי א-פריורי? דיברתי על זה בסמסטר הקודם. אז אני אעשה את זה פה בקצרה כי זה חשוב, זה חוזר לפה עוד פעם וזה חשוב. דייוויד יום היה אחד משלושה אמפיריציסטים בריטים. לוק, יום וברקלי. כן? היו שלושה אמפיריציסטים בריטים. האמפיריציסטים זו בעצם עמדה פילוסופית שאומרת שכל מה שאני יכול לדעת על העולם זה אך ורק מה שניתן לי בתצפית אמפירית, באמצעות החושים. אוקיי? כל מה שמעבר לתצפית אמפירית ישירה, זה לא יכול להתקבל כטענה קבילה על העולם. למשל, זה מה שיום בעצם שאל, כשאני עושה הכללה, אינדוקציה. עד עכשיו השמש זרחה כל בוקר, כנראה שגם מחר היא תזרח בבוקר. איך אתה יודע? כי עד עכשיו היא זרחה. אז מה? מה שראית אמפירית זה את הזריחות הקודמות. את הזריחות הקודמות אני מקבל, הן היו. זה כל אמפיריציסט יקבל, למרות שגם על זה אפשר לדון מי אמר שהעיניים משקפות את המציאות, אבל האמפיריציסטים את זה מקבלים. אוקיי? אבל את הטענה שגם מחר תזרח השמש או כל בוקר הלאה, את הטענה הזאת אמפיריציסט ישר לא יכול לקבל, כך טען יום. כיוון שהטענה הזאת מבוססת בעצם לא על עיקרון הכרתי אלא על עיקרון מחשבתי. נכון? אני לא ראיתי חושית שהשמש תזרח מחר, אלא המחשבה שלי מסיקה מסקנות מזה שהשמש זרחה בעבר כנראה שהיא תזרח גם מחר. זאת מסקנה שהשגתי בכלים של חשיבה, לא של הכרה. אבל החשיבה, כמו שאומר מארק טוויין, העולם היה פה לפניך הוא לא חייב לך כלום. זה שאתה חושב משהו, אין שום סיבה להניח שזה גם האופן שבו יתנהג העולם. העולם לא חייב שום דבר לאיך שאתה חושב. אוקיי? ולכן בעצם כל דבר שהוא תוצר של חשיבה ולא של הכרה ישירה לא אמור להיות קביל על ידי אמפיריציסטים. אלא שאם זה כך, אז יום כאמפיריציסט מובהק מצא את עצמו נקלע למצוקה קשה. כי אין כמעט שום טענה, ובפרט בתחום המדע, שאמפיריציסט יכול לקבל כטענה על העולם. שום טענה. למה? כי אין שום חוק מדעי למשל שהוא לא תוצאה של הכללה. זאת אומרת, אתה ראית כמה עובדות מסוימות ואז אתה מייצר הכללה ואתה אומר יש איזשהו חוק טבע כללי כזה. כמו שאמרנו קודם, הכללה זה אקט חשיבתי, לא הכרתי. כך אתה רגיל לחשוב שאם אלה הדוגמאות אז כנראה יש איזשהו חוק כללי. אתה רגיל לחשוב זה מאוד יפה, מה זה קשור לעולם? למה אתה חושב שהעולם גם יתנהג כך? אז גם אם אתה מקבל את התוצאות של התצפיות הישירות שלך על העולם, תוצאות של עיבוד מחשבתי, כן, של הסקים מחשבתיים, אתה לא אמור לקבל כטענות על העולם. אז לכן הוא אומר למשל הכללות אני לא מוכן לקבל, אומר יום, ולמשל יחסי סיבה ומסובב אני לא מוכן לקבל, או את עיקרון הסיבתיות כשלעצמו. העיקרון שאומר שלכל דבר צריכה להיות סיבה, או העיקרון שאומר שאם זרקתי עץ לתוך האש והעץ נשרף, אני אומר שהוא נשרף בגלל האש. מי אמר לך? כל מה שראית זה שזרקת אותו לתוך האש וראית שאחרי זה הוא נשרף. הבגלל, הבגלל הוא מסקנה שלך. הבגלל לא רואים. אתה לא רואה שבגלל האש לכן הוא נשרף. אתה רואה שהוא קודם היה באש ואחרי זה הוא נהיה שרוף. את זה אתה רואה. אבל היחס בין שני האירועים האלה שזה יחס סיבתי, כן, שהימצאות באש היא גורמת לזה שהוא נשרף, את זה לא ראית. זאת מסקנה שלך. לכן בעצם יחסים סיבתיים, הכללות, כל מיני דברים מן הסוג הזה הם תוצרים של אקטים חשיבתיים ולא הכרתיים. ולכן דייוויד יום לא מוכן לקבל אותם כטענות על העולם. אלא שאם אתה לא מקבל את עיקרון הסיבתיות ויחסים סיבתיים בכלל, ואתה לא מקבל הכללות, עם מה אתה נשאר? עם כלום ושום דבר. אתה נשאר בסך הכל עם אוסף הדברים שבהם צפית באופן ישיר. זהו. זאת אומרת, זה אוסף של עובדות פרטיקולריות שבהן צפית. נגיד העובדה שאתמול עזבת את זה והוא נפל למטה. זה נכון. אתה לא יודע אבל אם מחר כשתעזוב את זה הוא ייפול למטה. זה אתה לא יכול לדעת. ובטח לא שאם מחר תעזוב את זה, זה בכלל לא ראית. אתה ראית רק על פלאפונים, לא ראית על סטנדרים. אוקיי? וחוק הגרוויטציה באופן כללי ברור שאתה לא יכול לדעת שום דבר. אז עם מה אתה נשאר? אתה נשאר עם אוסף של עובדות ספציפיות שבהן צפית באופן ישיר. זהו. אוקיי? ולכן בעצם מה שקאנט, איך שקאנט תיאר את הבעיה שהעלה יום, הוא בעצם אומר יום רוקן את כל המדע שלנו מתוכן. הוא בעצם אומר דווקא בתור אמפיריציסט, כן, אנחנו בדרך כלל רגילים לחשוב שאמפיריציסטים זה אנשים שהם תולים את כל יהבם במדע. זאת אומרת, הם מדעניסטים מה שנקרא היום, כן? אנשים שרואים במדע את חזות הכל והוא יפתור את כל הבעיות והכל. לא. אמפיריציסטים מפוכחים זה אנשים מאוד מאוד ספקניים. הפוך מהביטחון העצמי שהרבה פעמים שומעים מאמפיריציסטים. אמפיריציסטים לא מודעים. אמפיריציסט מודע זה אמפיריציסט שאין לו שום ביטחון בכלום. כל מה שהוא יודע זה את אוסף העובדות שבהן הוא צפה. וגם על זה אפשר לשאול אותו שאלות ספקניות. מי אמר לך שמה שראית באמת קרה? אבל בסדר, נגיד שאת זה צלחנו. אבל שום דבר מעבר לזה. שום חוק מדעי. שום תופעת טבע, שום השלכה על בני אדם, אתה שואל מישהו מה השעה, אמר לך שלוש ורבע. מי אמר לך שהוא לא משקר? מה אינדיקציה לזה שעכשיו באמת שלוש ורבע? ואיך אני מגיע למקום? אז הוא אומר תמשיך ישר, פנייה שנייה ימינה, תראה בניין גדול, זה לא בניין, זה בנק, תעבור אותו אחרי זה, כן, זה הגששים, תעבור אותו אחרי זה, תגיע למחוז חפצך. אוקיי? יכול להיות שהוא סתם מנפיץ לי, יכול להיות שבכלל הוא לא היה, לא היה ולא נברא הבן אדם הזה. אבל גם אם הוא היה, לעיניים אני מאמין, גם לאוזניים, שמעתי מה שהוא אמר. אבל מי אמר שהוא אומר אמת? מי אמר שהוא לא סתם מתעלל בי? כי יש לי איזשהו ניסיון שאנשים בדרך כלל אומרים אמת. אז אתה עושה הכללות על בסיס מקרים קודמים. עבר קודמות, קיבלתי הנחיות והלכתי ובדרך כלל הגעתי למקום שכיוונו אותי אליו. אוקיי, אמרנו טוב, אז כנראה שגם הוא מכוון אותי נכון. מי אמר? זה אינדוקציה. אתם מבינים שאמפיריציסט ישר, כן, אמפיריציסט הגון נקרא לזה כך, שלוקח את עצמו ברצינות ומקפיד על יושר אינטלקטואלי, יישאר ספקן גמור. הוא לא יכול לקבל שום דבר על העולם חוץ מאוסף העובדות שבהן הוא צפה בעבר. אוקיי? אין בני אדם כאלה באמת. זאת אומרת, יש אנשים שמצהירים על עצמם ככאלה, אבל אין בני אדם כאלה באמת. אוקיי? ואז עולה השאלה, אז מה ההצדקה שלנו לאמון שאנחנו נותנים בידע שלנו על העולם, בפרט בידע מדעי, אבל לא רק, כל ידע על העולם. ידע של איך לתקן נעליים, זה גם ידע על העולם. זה לא ידע מדעי דווקא, אבל זה ידע שצוברים מהניסיון, מחשיבה, כן, אתה מפתח סוגי ידע שונים על העולם. איך אתה יכול לתת בהם אמון? אז קאנט אומר שיום העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית. מה זאת אומרת? בעצם כולנו גדלים על זה שכן, זה ברור, אנחנו חושבים, מגיעים למסקנות הגיוניות והכול נראה לנו בסדר. יום אומר: רגע רגע רגע, כל הסיפור הזה זה סך הכול התייחסות נורא דוגמטית לכלי החשיבה שלנו ולכלי ההכרה שלנו. תתעורר, מי אמר שזה נכון? יכול להיות שאתה חי בסרט, מטריקס, כן, אתה כל הסיפור הזה זה סתם בדיון שאתה חי בתוך זה. ואז אומר קאנט, או שואל בעצם קאנט, אז איך בכל זאת ניתן לתת אמון בידע שאנחנו צוברים על העולם? איך ניתן לצבור ידע על העולם? זאת בעצם השאלה. כי אתם מבינים שתצפית אמפירית ישירה זאת לא דרך לצבור ידע על העולם. נגיד ראיתי שעזבתי את זה וזה נפל לכדור הארץ. מה הידע שצברתי? שאתמול בשעה שלוש ועשרה אם עוזבים את הטלפון הזה הוא נופל לכדור הארץ. זה לא ידע על העולם. זה לכל היותר מידע היסטורי בלתי רלוונטי. ידע על העולם זה ידע על העולם כפי שאני מבין אותו עכשיו, ולהבא, כן, משהו מהותי שתמיד נכון, לא איזה אירוע מסוים שקרה בשעה מסוימת במקרה. זה לא נקרא ידע על העולם. אז איך אפשר לצבור ידע על העולם? זאת בעצם השאלה. עכשיו שימו לב כבר לניסוח הזה, ואני חושב שהערתי את זה בסמסטר הקודם, העירו על זה הרבה פרשנים של קאנט, קאנט לא שואל האם ניתן לצבור ידע על העולם, קאנט שואל איך ניתן לצבור ידע על העולם. וזה מאוד חשוב, וזה יהיה מאוד חשוב לענייננו גם בהמשך. למה? כי לקאנט היה ברור שהוא נותן אמון בידע שלו על העולם. זאת אומרת, יום לא ערער את האמון שהיה לו בידע שלו על העולם, ידע מדעי, עוד פעם, אמון באותו מובן שדיברנו קודם, 90 אחוז, כן, לא אמון 100 אחוז, אבל אמון 90 אחוז, זאת אומרת לא ירייה באפלה, אוקיי? למה? אם יום שואל שאלות כל כך טובות, אין לך שום בסיס להאמין לידע שצברת על העולם, אז למה באמת אתה מאמין? אתה צריך לשאול האם להאמין לידע הזה, לא איך להאמין לידע הזה. איך להאמין לידע הזה פירושו אני קודם כל מאמין, ובאמת שאלה טובה, צריך לתת לעצמי הסבר למה אני מאמין או מה ההצדקה לאמון שאני נותן. זאת אומרת קאנט בעצם שואל שאלה שעכשיו אני אקרא לה שאלה תיאולוגית ולא שאלה פילוסופית. דיברתי על זה בשיעור הקודם או לפני הקודם נדמה לי. מה זה שאלה תיאולוגית? שאלה תיאולוגית אומרת אני בעצם מניח את המסקנה ועכשיו אני שואל איזה מסלול לוגי יכול להוביל אותי אליה. זוכרים את הבדיחה עם הפילוסוף שלוקח הנחות וגוזר מהן מסקנות, התיאולוג לוקח מסקנות וגוזר מהן הנחות, זאת אומרת הוא מחפש את ההנחות שיהיה טיעון שיוביל אותו מהן אל המסקנה שלו. זה בעצם מה שעושה קאנט. קאנט בעצם אומר תראו, אני נותן אמון בידע שצברתי על העולם. אבל באמת שאלות של יום הן שאלות מצוינות. אני צריך להבין מה הבסיס לאמון הזה? למה? למה אני נותן אמון? אבל הוא לא מעלה בדעתו לוותר על האמון. ברור שיש לו אמון. אגב זה סתם, זה לקח, כתבתי על זה גם באתר שלי כמה כמה טורים. תחשבו למשל על על הפרדוקסים של זנון. כמו אכילס והצב, הפרדוקסים שמעוררים על מושגי תנועה. אז אני מניח שאתם מכירים, נכון? שאכילס לא יכול להשיג את הצב למרות שהוא רץ פי עשר מהר ממנו, החץ המעופף, שם משפחה שלמה של של פרדוקסים. נגיד שאני פוגש פרדוקס כזה, כן, אכילס לא מצליח להשיג את הצב. ולכולנו ברור שאם הם עושים תחרות אכילס ישיג את הצב. נכון? הוא רץ יותר מהר ממנו. אוקיי? אבל הנה אני מראה לך בטיעון מתמטי מסודר שזה לא נכון, זה לא יכול לקרות. אוקיי? עכשיו אני נמצא בשוקת שבורה. לא יודע מה לעשות. אתם חושבים שאם תשאלו אותי אכילס ישיג את הצב או לא ישיג את הצב בתחרות הבאה? ברור שכן. נכון? רגע, אבל יש לו הוכחה מתמטית שזה לא נכון. זה לא יכול לקרות. לזנון יש, לא מכיר את הפרדוקס? נגיד שאכילס רץ פי שתיים מהר מהצב. בסדר? לצורך הדיון. והוא נותן לצב יתרון של מטר. בסדר? אז הצב נמצא מטר לפניו, יריית הזינוק ומתחילים. אוקיי? אחרי שנייה, אכילס נמצא איפה שהצב התחיל. אבל בינתיים הצב התקדם כבר עוד חצי מטר. נכון? כשאכילס יגיע לפה, הצב בינתיים כבר התקדם גם כן עוד קצת, עוד רבע מטר. נכון? אבל אני אומר, זה ברור שהוא רץ מהר וזה כל הרעיון. לא, תשמע מה שאני אומר, אני מתאר לך עכשיו את המרוץ. אוקיי? אחרי שנייה אכילס מגיע לנקודת הפתיחה של הצב, אבל הצב נמצא חצי מטר קדימה. אחרי עוד חצי שנייה הוא מגיע לנקודה הזאת, נכון? אבל הצב כבר רץ רבע מטר קדימה. כשהוא יגיע לפה הצב יהיה שמינית מטר קדימה, כשהוא יגיע לפה הצב יהיה אחד חלקי שש עשרה מטר קדימה. אז כל פעם כשאכילס יגיע למקום הקודם הצב כבר התקדם עוד טיפה. בסדר? פחות ממה שאכילס רץ אבל עדיין טיפה יותר. אז אף פעם אכילס לא יכול לעבור אותו. כי כל פעם שהוא יגיע אליו הצב כבר יהיה טיפה קדימה. אז אכילס לא יכול לעבור את הצב. זה הפרדוקס של זנון. אוקיי? ויש עוד משפחה שלמה של פרדוקסים. עכשיו עזוב, הפתרון הזה הוא מאוד פשוט. אבל נעזוב את ה, אין פתרון, נגיד שאני נבוך. לא יודע מה לעשות, לא מצאתי תשובה לשאלה של זנון. האם אני באמת חושב שאכילס לא ישיג את הצב? ברור שלא. ברור שאכילס ישיג את הצב, נכון? אלא מאי? אני מגיע לכל היותר למסקנה שפספסתי פה איזושהי נקודה. לא הייתי מספיק חכם, לא עליתי על הבאג בטיעון של של זנון. אבל ברור לי שאכילס ישיג את הצב. זאת אומרת, שהרבה פעמים כאשר מביאים לנו טיעון מצוין נגד העמדה שבה אנחנו מחזיקים ואין לנו תשובה לטיעון הזה, לא מצאנו פירכא לטיעון הזה, זה לא אומר שאנחנו נוותר על העמדה שבה אנחנו מחזיקים וגם לא נכון שזה חוסר יושר להמשיך להחזיק בעמדה הזאת. אנשים אומרים זה חוסר יושר, הביאו לך הוכחה נגדך ואתה סתם מתעקש. לא. זה לא חוסר יושר. אם ברור לי שזה נכון, אז אני מניח שההוכחה הזאת כנראה יש בה איזשהו כשל, איזשהו באג ואני לא מספיק חכם אז לא עליתי על זה. אז מה? מה לעשות? כן? כמו פה אני כתבתי את הטורים האלה סביב פרדוקס בוחן הפתע. מכירים את פרדוקס בוחן הפתע? כן? הפרדוקס הצבא השבדי קוראים לזה. המפקד מגיע ליחידה שלו ואומר: בשבוע הקרוב ב-6 בבוקר יהיה תרגיל חד-יומי, עשרים וארבע שעות, תרגיל, תרגיל פתע. אוקיי? במהלך ה, הוא מדבר איתם במוצאי שבת. זה יכול להיות או בראשון או בשני, מ-6 בבוקר עשרים וארבע שעות קדימה. אוקיי? בוא אני אוכיח לכם שלא יכול להיות תרגיל פתע כזה. למה? כי נגיד שהגיע, נגיד שהתרגיל הוא תכנן אותו ליום שישי. בסדר? עכשיו אנחנו מגיעים ליום חמישי ועבר 6 בבוקר. אנחנו ב-7 בבוקר ביום חמישי. אז התרגיל כבר לא קרה ביום חמישי ולא נשאר שום מועד אחר אלא אם כן שישי בבוקר, סליחה, שישי ב-7 בבוקר. אז רק שישי בבוקר זה יכול להיות. אין יותר אופציה אחרת. אבל אז זה כבר לא תרגיל פתע, אני מתכונן לקראתו, אני יודע שהוא יהיה למחרת. נכון? אז בשישי הוא לא יכול להיות. אם בשישי הוא לא יכול להיות אז גם בחמישי הוא לא יכול להיות. כי אחרת בחמישי ב-7 בבוקר בשישי אני הרי כבר יודע שזה לא יכול להיות וחמישי ב-7 בבוקר אני כבר יודע שבחמישי הוא לא היה, מה שנשאר זה רק שישי. אז גם משישי הוא לא יכול להיות. אבל אם בשישי ובחמישי הוא לא יכול להיות אז גם ברביעי לא ובשלישי לא, אין בוחן פתע. אין, לא יכול להיות בוחן פתע ביקום. אין דבר כזה. בוחן פתע זה מושג שמכיל בתוכו סתירה פנימית. הפרדוקס הזה בניגוד, הפרדוקסים של זנון הם מאוד פשוטים, למרות שאנשים מסתבכים איתם. הפרדוקס הזה שיגע לי את המוח לחלוטין. שנים. לא ידעתי מה עושים איתו. זה משהו מטורף לחלוטין. כל הזמן כמובן היה לי ברור לחלוטין שיש בוחן פתע. בוחן פתע, פשוט פוק חזי, זאת אומרת, תכריז על בוחן פתע, כשתעשה אותו ביום שלישי בבוקר כולם יופתעו. זה לא, לא יעזור שום דבר. אבל איפה הבאג בהוכחה? צריך להיות באג בהוכחה. אני לא מוצא את הבאג בהוכחה, אבל זה לא גרם לי לוותר על העמדה שאומרת שיש בחני פתע או תרגילי פתע. לא, זה בגלל כי, אתה יודע, פה בגמרא, נכון, שעיקר זה דינא דפרכא, וסיפא זה דינא דפרכא. פה כל הסיפא זה דינא דפרכא, אבל עובדה, עובדה אני רואה שיש, מה זה מתעתע בי במה שאני רואה, שיש בוחן פתע. לא, כי חשבת, כי ראית, אבל כאילו גם מה שראיתי, פאטה מורגנה יכול להיות. זאת אומרת, אני יכול להטיל ספק בהמון דברים. כן, זה כמו אני חושב שהבאתי את הדוגמה הזאת, אני לא זוכר כשהייתי בירוחם, אז הגיע אלינו החוזר של חב"ד, רבי יצחק קאהן, להתארח בישיבה, בישיבת ההסדר שם. אז אני אירחתי אותו שמה, והוא נתן, נתן שיחה לחבר'ה בבית המדרש. והוא נתן שם משל שככה מאוד תפס אותי המשל הזה, אני משתמש בו לא מעט מאז. הוא אומר, בא, יש שני, שני חבר'ה. אחד עיוור ואחד פיקח. אוקיי? פיקח הכוונה רואה, כן? נכנסים לחדר מסוים, רואים שהחדר מפוצץ ברהיטים. מלא רהיטים עד אפס מקום. אוקיי? עכשיו בחדר הזה אין חלונות, אין דלתות, אין כלום, יש דלת אחת שדרכה הם נכנסו, וזהו. אין שום דבר, חדר אטום. אוקיי? הם יוצאים החוצה, נועלים את הדלת, מתיישבים שניהם עם כיסאות על הדלת. אוקיי? טוב, אחרי שעה, הפיקח אומר, אוקיי, ינקל, אני נכנס רגע לחדר, פותח את הדלת, נכנס. המום. אין, חדר ריק לחלוטין. אין אף רהיט. הוא אומר לו, ברל, תשמע, העיוור, כי הוא שיושב בחוץ. החדר ריק. אין פה אף רהיט. מה, ינקל, זה לא קרה לך, זאת אומרת, לפני כן הרי ראינו החדר היה מלא ברהיטים, נכון? אין בחדר שום יציאה או כניסה אחרת חוץ מהדלת שעליה ישבנו ונענלנו אותה, ואף אחד לא עבר דרכנו. אנחנו ישבנו שמה, נכון? אז הוא אומר שאף אחד לא הוציא את הרהיטים. אז הרהיטים עדיין שם. זאת אומרת שהחדר מלא ברהיטים, מה שהיה להוכיח. טוב, אבל אני ראיתי שאין רהיטים. מה, יש לו הוכחה לוגית נהדרת, אבל אני ראיתי שאין רהיטים. מה אני אמור לעשות? עכשיו אתם מבינים שאם אתם הייתם הבנאדם הרואה בסיטואציה הזאת, ההוכחה של העיוור לא הייתה משפיעה עליכם. אם אתם לא רואים רהיטים, אז אין רהיטים. נכון, שגם פה אני רואה, כן, זה בדיוק מה שאמרת קודם. עכשיו העיוור, הוא לא רואה. נכון, הוא עיוור. בסדר? הוא גם עיוור מלידה. אז אם הוא עיוור מלידה, הוא גם לא יודע מה זה לראות. כן, הוא לא, הוא לא מבין, הוא לא חווה אף פעם את העניין הזה של ראייה. אז הוא מבין שינקל, בסך הכל, כנראה הראייה מתעתעת בו. בסדר, אז כנראה הראייה זה לא הדבר הכי אמין שיש. אוקיי? ולכן הוא אומר, נכון, אני מבין שאתה רואה שאין רהיטים, אבל אתה מבין, יש לי הוכחה לוגית שיש. אתה טועה. עכשיו לך תשכנע אותו שאין רהיטים. הרי הוא לא חווה אף פעם מה זה נקרא לראות. אם הוא לא חווה מה זה נקרא לראות, אז האמון שהוא לא נותן בראייה, האמון המוחלט שאנחנו נותנים בראייה, הוא לא יקבל את זה. זאת אומרת, מה פתאום? הנה, יש לי הוכחה לוגית שאתה טועה. אבל אני, שאני חוויתי את תחושת הראייה, עם כל הכבוד ללוגיקה שלך, אני אומר לך שאין רהיטים. לא יודע מה עם הלוגיקה, אין לי תשובה, לא יודע איפה הבעיה, אבל אין רהיטים. אתם מבינים שזה פלונטר ללא מוצא. זאת אומרת, הוא לא יקבל בחיים שהראייה זה דבר אמין, יש לו הוכחה לוגית שלא. ואני, כיוון שאני מודע לזה שהראייה, אני נותן אמון מוחלט בראייה שלי, אז עם כל הכבוד ללוגיקה ואין לי פירכא לטיעון הלוגי. מה? תגיד לו בחדר הבא, האם אתה תאמין שיכול להיות שהרהיטים פתאום ייעלמו? כי הרי גם אתה מאמין בלוגיקה באופן כללי. פה אתה אומר, מציאותית אני לא רואה את הרהיטים. מה יקרה בחדר הבא? אני אתחיל לשקול יותר ברצינות את האפשרות הזאת, כן. זה לא אחד או אפס, אבל כן, האפשרות הזאת פתאום תהפוך להיות משהו שהוא לא מופרך. הנה אני רואה, רהיטים יש להם טבע להיעלם לפעמים. עובדה, ראיתי. דוגמה אחת היא עוד לא ראיה, אבל זה כבר מתחיל לערער את הביטחון שלי. וזה כל תיאוריה פיזיקלית, נניח אחרי שאיינשטיין כתב את הנוסחה שלו, עשו את הניסוי והוכיחו שזה קורה, אז זה לא, היית יכול לומר. לא, אז שמה אין בעיה, אין דיסוננס. התיאוריה והתוצאה התאימו. נכון, אבל אם הוא היה כותב נוסחה שלא עובדת, נניח לא היו מוכיחים, אז הנוסחה שלו הייתה נפסלת. בטח היו מדענים שלא היו מקבלים את זה. זה, זה לא כל כך פשוט, נדמה לי שגם על זה דיברתי. מה שאתה מתאר זה התפיסה של פופר בפילוסופיה של המדע. שפופר אמר שתיאוריה מדעית אפשר להפריך אבל אי אפשר להוכיח. אם אני אומר שכל העורבים הם שחורים, אין לי דרך להוכיח את זה. אני אראה עורב ועוד עורב ועוד עורב, אף פעם אני לא יודע שראיתי את כל העורבים. לכן אין דרך בעצם להוכיח את התיאוריה המדעית. אבל יש דרך להפריך אותה. עורב אחד שלא יהיה שחור מספיק כדי להפריך את התיאוריה. אוקיי? לכן הוא בעצם הציע שתיאוריה מדעית מוגדרת כתיאוריה שניתן. להעמיד אותה למבחן הפרכה, אבל לא תאוריה שמוכיחים אותה, אי אפשר להוכיח תאוריה. אוקיי? עכשיו כנגד זה תומאס קון, שהיה פילוסוף סוציולוג של המדע, הוא אומר תראה, עובדתית זה לא עובד ככה. אתה בודק בקהיליות מדעיות, אתה רואה שאם יש להם תאוריה טובה, אז גם אם יהיו כמה מקרים, כמה ניסויים שיראו שהתאוריה הזאת לא נכונה, נוסחאות לא עובדות, כמו שאמרת קודם, אנחנו לא נוותר על התאוריה. אנחנו נגיד טוב, אז כנראה לא היינו מספיק חכמים כדי להבין מה הייתה פה בדיוק הבעיה בניסויים האלה, או איך לשכלל את התאוריה באופן שכן תתאים גם למקרים האלה, אבל אנחנו עדיין נשארים עם התאוריה הזאת. ולכן, שווה, צריך לחטוף, זה עדיין נשאר? ברור. ברור. הנה דוגמה מצוינת. אם עכשיו אתה תמדוד ואתה תגלה שהכוח והתאוצה לא נמצאים בפרופורציה ישירה של המסה. אתה זורק את החוק השני של ניוטון? בחיים לא. ברור שלא. אתה תגיד אולי יש טעות בניסוי, אולי זה סוג עצמים מסוים שלגביו יש איזושהי התנהגות אחרת, אולי תעשה את הניסוי מאה פעמים. אתה לא תזרוק את התאוריה הזאת. זאת תאוריה שעמדה בכל כך הרבה מבחנים, היא כל כך חזקה, שדוגמאות נגדיות לא יפילו אותה. מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה. בפעם הראשונה בטח היו הרבה אנשים שניסו את זה. נו, ולכן? אז אם הם היו רואים שיש הרבה ניסויים. אין בעיה, אז אמרתי, כשהתאוריה לא חזקה, אין הכי נמי. אחרי שהתאוריה התבססה היא מסבירה הרבה מאוד עובדות, היא תאוריה חזקה מבחינתי, דוגמה נגדית אחת או חמש לא יפילו אותה. אבל אתה תנסה אותה, תהיה לך תאוריה אחת, תעשה את זה עשרים פעם. נכון, נכון. אין הכי נמי. אז אמרתי, אם הייתה דוגמה אחת, אני לא בטוח שאני אוותר על התאוריה שרהיטים לא נעלמים. אבל היא תתחיל להתערער. אם יהיו עוד כמה דוגמאות כאלה, אז אני כבר אתחיל לשקול את זה יותר ברצינות. אוקיי? זה גמרא בפסחים דף כ"ב. גמרא אומרת שם שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, עד שהגיע לאת ה' אלוהיך תירא ונתקע. ואז הוא פרש. הוא אומר אני לא דורש אתין. כנראה שדרישת האתין לא עובדת, כי פה זה לא עובד. אז אמרו לו תלמידיו, ומה כל שאר הדרשות שדרשת עד היום עליהן? אז אומר, כשם שאני מקבל שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. אני פורש מהכול, זאת אומרת הכלל שאת בא לרבות נפל, יש דוגמה נגדית. ממש פופר. כן, הכלל שאת בא לרבות נפל כי יש דוגמה נגדית. למה הדוגמה הזאת היא נגדית? כי היה ברור להם מסברה ששום דבר לא יכול להתרבות בנוסף לקדוש ברוך הוא. אוקיי? עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלוהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. מה הוא אומר? אני, דוגמאות נגדיות לא מפילות לי את התאוריה. התאוריה שאת בא לרבות היא מאוד חזקה. בגלל שקיבלנו אותה מסיני או כי עבדה בהרבה מקרים, לא משנה, אבל היא הייתה מבחינתו מאוד חזקה. יש לה דוגמה נגדית? טוב, אז צריך לחשוב מה אני עושה עם הדוגמה, אני לא מוותר על התאוריה. זאת אומרת בעצם שמעון העמסוני זה פופר, ורבי עקיבא זה קון. אוקיי? זה בדיוק המחלוקת הזאת. אז מה הטענה בעצם שאני רוצה לומר, שקאנט למעשה גם הגם שהיו טיעונים מאוד מאוד טובים כנגד האמון שלנו במידע שצברנו על העולם, קאנט לא מוכן לוותר עליו. מה שהוא כן רוצה לעשות זה לנסות ולמצוא הצדקה לאמון הזה, כי באמת יום הראה שאין לזה הצדקה. ובזה הוא, זאת אומרת הוא עורר אותו מתרדמתו הדוגמטית לא במובן הזה שהוא באמת הרהר אחרי הדוגמות שהוא החזיק בהן. הוא המשיך להחזיז בהן באותה רמת דביקות, אפילו רמת דביקות יותר גדולה. אבל הוא הבין שאלה דוגמות. זאת אומרת הוא הבין שזה לא דברים הגיוניים, זה דוגמות. וכיוון שהוא היה אדם רציונלי, אז הוא ניסה לחפש הצדקות שיהפכו את זה לדבר הגיוני ולא לדוגמה. אוקיי? אבל הוא לא ויתר על הטענות האלה. וזה יתקשר לנו בצורה מאוד חזקה לטיעונים התאולוגיים והפילוסופיים שאני אגיע אליהם בהמשך. בכל אופן, אז יש לנו כרגע בעיה. אז קאנט בשביל לפתור את הבעיה הזאת, קודם כל מנסח אותה מחדש, את הבעיות של יום, האינדוקציה והסיבתיות וכולי. אז הוא מנסח את הבעיות מחדש, הוא אומר כך, הוא מחלק את הטענות שאנחנו טוענים בשני סוגים של חלוקות, חלוקה לוגית וחלוקה אפיסטמית. חלוקה מחשבתית הגיונית וחלוקה הכרתית. אוקיי? החלוקה הלוגית זה חלוקה בין טענות אנליטיות לסינתטיות. טענה אנליטית זאת טענה. שהיא בעצם נובעת מניתוח של המושגים שמעורבים בטענה. למשל, הכדור הוא עגול. זו טענה אנליטית. למה? כי מעצם הגדרתו של כדור הוא עגול. אני לא צריך מידע נוסף. זאת אומרת, אם אני אנתח את המושגים שמעורבים בטענה, אז אני יודע שהטענה נכונה. או שמואל הוא רווק ולכן הוא לא נשוי, או כל רווק הוא לא נשוי. זאת טענה אנליטית, כי אם אתה מבין מה זה רווק, אתה מבין שאם מישהו הוא רווק אז הוא לא נשוי. זה ההגדרה של המושג רווק. אוקיי. זה טענות אנליטיות. מה זה טענות סינתטיות? מוישה יאנקל הוא נשוי. זו טענה סינתטית. זאת אומרת, זה לא מתוך ההגדרה של מוישה יאנקל נובע שהוא נשוי. יכול היה להיות נשוי, יכול היה שלא להיות נשוי. אם הוא נשוי במקרה אז הוא נשוי, אבל זו טענה סינתטית. אוקיי. אז טענה אנליטית זו טענה שיסודה בניתוח, לכן אנליזה זה ניתוח. אנליזה או ניתוח של המושגים שמעורבים בה. טענה סינתטית זו טענה שדורשת עוד מידע מעבר למידע שטמון בהגדרת המושגים. צריך עוד מידע. בסדר. זו טענה אנליטית וסינתטית, זו הבחנה שהיא הבחנה על הציר הלוגי, בין טענות אנליטיות לטענות סינתטיות. יש הבחנה על הציר האפיסטמי. הבחנה על הציר האפיסטמי ההכרתי, זו הבחנה איך אני יודע שהטענה הזאת נכונה. האם זו טענה אפריורית או אפוסטריורית. אפריורית זו טענה שקודמת לתצפית, אפוסטריורית זו טענה שצריכה תצפית כדי לדעת אותה. אוקיי. עכשיו ההבחנה הזאת היא הבחנה הכרתית, זאת אומרת איך אני מכיר שהטענה הזאת נכונה, האם אני צריך תצפית או שאני יכול גם בלי תצפית לדעת. אז ההבחנה הראשונה היא על הציר הלוגי, ההבחנה השנייה היא על הציר האפיסטמי. וכיוון שזה שני צירים שונים, אז התפיסה המקובלת לכאורה הייתה צריכה להיות, התפיסה שהייתה צריכה להיות שיש לנו בעצם ארבעה סוגים של טענות. ארבעה סוגים. טענה אנליטית אפריורית, אנליטית אפוסטריורית, סינתטית אפריורית וסינתטית אפוסטריורית. אוקיי. שתי חלוקות שהן בלתי תלויות נותנות לי ארבע קטגוריות. כשמסתכלים על הטענות ומנסים למיין אותן, מגלים שיש רק שני סוגים, לא ארבעה. כל טענה אפריורית היא אנליטית וכל טענה אפוסטריורית היא סינתטית. בואו ניקח דוגמאות. כל רווק אינו נשוי. זו טענה אנליטית, נכון? ראינו. האם היא אפריורית או אפוסטריורית? אפריורית. לא צריך תצפית כדי לראות שהרווק הזה לא נשוי, נכון? אז היא אנליטית והיא אפריורית. עכשיו מה זה טענה אפריורית? אני יודע שתיים ועוד שלוש שווה חמש. קאנט לא מסכים לזה, אבל בעצם כן זה אפריורית. אבל שתיים ועוד שלוש שווה חמש. האם צריך תצפית כדי להיווכח בזה? לא. נכון? זו טענה אפריורית. האם היא טענה אנליטית או סינתטית? בפשטות היא אנליטית. זאת אומרת, אם מישהו מבין מה זה שתיים, מה זה שלוש, מה זה ועוד ומה זה חמש, מבין ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. זאת אומרת, זה רק להבין היטב את המושגים שמעורבים בטענה. אתה לא צריך עוד מידע מעבר להבנת המושגים שמעורבים בטענה. עכשיו אם כל טענה אנליטית היא אפריורית וכל טענה אפריורית היא אנליטית, אז זה אומר ששתי החלוקות האלה הן זהות. למרות שנדמה לנו שזה שתי חלוקות הבחנות שונות, לא נכון. זה שני צדדים של אותה מטבע. ומה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאוד פשוט. הרי אם הטענה היא טענה אנליטית, אז ברור שלא צריך תצפית כדי לדעת אותה. תנתח את המושגים שמעורבים בה וזהו, אתה לא צריך תצפית, נכון? מצד שני, אם יש טענה אפריורית, אתה יודע אותה בלי תצפית, אז איך באמת אתה יודע אותה? לא צפית, זה לא מתצפית, אז איך אתה יודע אותה? כנראה מתוך ניתוח של המושגים. מה עוד יכול להיות? מתוך חשיבה. אוקיי. מה עוד יכול להיות? בסדר? לכן בעצם טענה אפריורית היא אנליטית, טענה אנליטית היא אפריורית והאפריורית היא אנליטית. ולהפך, כי טענה סינתטית זו טענה שלא יוצאת מניתוח המושגים. איך אני יודע שהיא נכונה? כנראה מתצפית, נכון? מה עוד יכול להיות? אז לכן טענה סינתטית היא אפוסטריורית וכן הלאה. אוקיי. לכן בעצם כשחושבים על זה עוד פעם, אז מגלים ששתי החלוקות האלה הן בעצם חלוקות זהות או חופפות. עכשיו קאנט הבחין שחוקי הטבע למשל, או הכללות שלנו, הכללות מדעיות או הכללות בכלל, הן טענות שלא נכנסות לקטגוריות האלה. הן טענות סינתטיות אבל אפריוריות, שזה לא מסתדר ביחד. סינתטי זה אפוסטריורי והאפריורי זה אנליטי. אז טענות סינתטיות ואפריוריות. מה זאת אומרת? בוא נסתכל למשל על חוק הגרביטציה. כל שתי מסות מושכות זו את זו בכוח כזה וכזה. אוקיי, עכשיו הטענה הזאת היא כמובן טענה סינתטית. מי שמבין מה זאת מסה, לא יכול מתוך זה לגזור את המסקנה שהמסות מושכות זו את זו. נכון? זה לא נובע מהגדרת המושגים. זאת טענה, זה לא הגדרה, נכון? זאת טענה, גילנו את זה. אוקיי? האם הטענה, מה? היא כמו שתיים ועוד שלוש? לא, זה לא כמו שתיים ועוד שלוש. בשתיים ועוד שלוש אתה צריך להבין מה זה שתיים, מה זה ועוד ומה זה שלוש. אתה לא צריך שום דבר חוץ מזה. אבל כשתבין טוב מה זה מסות, לא תוציא מתוך זה שהן מושכות זו את זו. זה חוקי הטבע של העולם, יכול להיות עולם אחר שבו מסות לא ימשכו אחת את השנייה. זה לא נובע מעצם הגדרתן, זה חוק טבע, לא חוק מתמטי. אוקיי? אז זה בעצם טענה אפריורית. האם היא אנליטית? סליחה, האם היא, כן, סליחה, טענה סינתטית. לא טענה אנליטית, היא לא נובעת מהגדרת המושגים. היא טענה סינתטית. עכשיו אני שואל האם היא אפריורי או אפוסטריורי? טענה סינתטית אמורה להיות אפוסטריורי, כתוצאה של תצפית, נכון? והטענה הזאת היא לא תוצאה של תצפית כמו שיום אמר. כי התצפיות נותנות לנו מקרים פרטיים, אבל אחרי זה אנחנו עושים הכללה, ומההכללה אנחנו מוציאים את החוק הכללי, נכון? אז ההכללה היא אקט מחשבתי, לא תצפיתי. אז בעצם יוצא שהטענה הזאת היא טענה אנליטית, טענה סינתטית סליחה, אבל אפריורית ולא אפוסטריורית. אבל אין קטגוריה כזאת סינתטית אפריורי, כי כל סינתטי הוא אפוסטריורי וכל אנליטי הוא אפריורי. אין קטגוריה כזאת. בעצם מה שקאנט טוען שאוסף כל התמיהות והקשיים שיום העלה, אפשר לסכם אותו בשאלה כללית אחת: כיצד ייתכנו טענות סינתטיות אפריוריות? כי טענות סינתטיות אפריוריות מה הן בעצם מה טיבן? הן בעצם טענות שמכילות מידע על העולם מעבר להגדרת המושגים, זה סינתטי, נכון? אבל מצד שני זה לא יוצא מתצפית, כמו שאומר לנו יום האמפיריציסט. התצפית לא נותנת לנו את זה. זה אפריורי. אז זה אומר שבעצם השאלה כיצד ייתכנו טענות סינתטיות אפריורי, בתרגום לשפת בני אדם, היא בעצם אומרת איך ניתן לצבור מידע על העולם. זאת השאלה. נכון? אתם רואים תרגום מבריק של קאנט לשאלה. הוא מתחיל בשאלה פילוסופית, עושה לה אנליזה ומגיע לניסוח לוגי של השאלה הזאת. וזאת אותה שאלה. השאלה איך צוברי מידע על העולם והשאלה איך ייתכן שיש טענות סינתטיות אפריורי, זאת אותה שאלה. כי טענות סינתטיות אפריורי זה טענות שמכילות מידע על העולם. טענות שהן תוצאה של הגדרות לא מכילות מידע על העולם. פה זה טענות שמכילות איזשהו מידע על העולם והן לא יצאו מתצפית כמו שאומר דייויד יום. אז איך כן? אפריורי אתה יכול להגיד משהו שאתה חושב, עם השכל שלך, יכול להגיד משהו על העולם? זה מה שיום אמר לא, זה לא יכול. זה שאתה חושב ככה זמן מה, למה שהעולם יתנהג כמו שאתה חושב? בשביל להבין איך העולם מתנהג צריך תצפית, צריך לראות, נכון? זה כל המדע המודרני. אוקיי? אז זה התרגום שהציע קאנט לאוסף השאלות של יום. מה איינשטיין עושה בניסוי מחשבתי? לא, לא להיסחף. היו שמה, הייתה שמה תשתית אמפירית, היו הרבה עובדות שהוא נסמך עליהן. אבל כן, הוא עשה גם ניסויים מחשבתיים שגם הם היו ברור שמושפע מהזה במעלית וכל מיני דברים כאלה. כן, זה תורת היחסות הכללית, אבל אפילו בתורת היחסות הפרטית יש ניסויים מחשבתיים, עם קרן אור וכולי. בכל אופן, הטענה היא בקיצור שאנחנו מצליחים לצבור ידע על העולם. אם אנחנו מצליחים לצבור ידע על העולם קורה פה איזשהו נס. כי ידע על העולם תמיד מתואר בטענות שהן סינתטיות ואפריוריות. וזה לכאורה לא מתיישב, זה מה שיום בעצם שאל. סינתטי צריך להיות אפוסטריורי, צריך להיות תוצאה של תצפית. איך יכול להיות סינתטי שהוא לא מתוך תצפית, אפריורי? אז יום לא היה מוכן לקבל את זה. ואז יום אומר חוקי הטבע שהם טענות סינתטיות אפריורי הם לא יכולות להיות טענות על העולם, אני לא מוכן לקבל את זה כאמפיריציסט. אבל קאנט אומר אני את האמון שלי במידע שצברנו על העולם אני לא מוותר עליו, האמון הזה חי וקיים. כל מה שאני שואל אבל איך? מה הבסיס לאמון הזה? מה יכולה להיות ההצדקה לאמון שאני נותן? עוד תרגום לטענה הזאת זה שבעצם קאנט שואל איך, קאנט שואל איך ייתכן שאנחנו צוברי מידע על העולם באמצעות מחשבה. אמרנו שיש לנו או תצפית. מניבה מידע על העולם, מידע שלא ראינו אותו בתצפית ישירה. ואנחנו באמת נותנים בו אימון, והתוצאה היא משהו שאנחנו נותנים בו אימון כמשהו שמתאר את מה שקורה בעולם, את איך שהעולם מתנהג. אוקיי, זאת בעצם השאלה. עכשיו מה התשובה שקאנט נתן לעניין הזה? אז הוא הציע את ההצעה הבאה. הוא אמר שהוא עשה אבחנה בין העולם כשהוא לעצמו לבין העולם כפי שאנחנו תופסים אותו. הראשון זה הנומנון והשני זה הפנומנון. פנומנולוגיה, כן, זה איך שאנחנו תופסים דברים. מה זאת אומרת? כשאנחנו נגיד, כן, ברטראנד ראסל מביא את הדוגמה הזאת. אני שואל אתכם מה זה אור צהוב? מה זה צבע צהוב? אז אנשים יגידו זה גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים, שזה עושה את הצבע הצהוב. טעות, כמובן. גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים זאת תופעה פיזיקלית. הצבע הצהוב זאת תופעה הכרתית. הצבע הצהוב קיים רק אצלנו בהכרה בפנים, והוא תוצאה של העיבוד שמערכת הראייה שלנו עושה לגל האלקטרומגנטי ההוא. אבל אם למשל מערכת העיבוד שלנו, כן הפרספציה שלנו, הייתה שונה, אז היינו יכולים לקחת את הגל האלקטרומגנטי הזה והוא היה מתורגם אצלנו לצבע ירוק. היה פשוט מתחבר האורך גל הזה היה מתחבר לאגף אחר בספקטרום בתוך המוח, ואז היה מופיע לעינינו בתור צבע ירוק, או בתור הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אם היו מחברים את זה בכלל למרכז השמע ולא למרכז הראייה, אז כשהיה גל אלקטרומגנטי שפוגע בעין זה היה עובר למרכז השמע והיית שומע את המראות או רואה את הקולות. מה? לא פותרת כלום. אין פה שאלה בינתיים. שהיה קודם צהוב ועכשיו היית… עוד אין שאלה, אני לא יודע איזה שאלה אתה פותר, עוד לא שאלתי שום שאלה. אני מתאר עובדות כרגע. והעובדות הן שצבעים קיימים אך ורק אצלנו בהכרה. אין צבעים בעולם. בעולם עצמו אין צבעים. צבעים זאת תופעה הכרתית. בעולם עצמו יש גל אלקטרומגנטי באורך גל, בהנחה שאנחנו צודקים עם הפיזיקה שלנו, יש גל אלקטרומגנטי באורכי גל שונים עם מאפיינים שונים. צבעים זה התרגום שהגלים האלקטרומגנטיים האלה עוברים אחרי שהם פוגעים לנו ברשתית ועוברים את העיבוד במוח, נוצרת אצלנו בתוך ההכרה פנימה תמונה צבעונית עם כל מיני צבעים. רק אצלנו בפנים. יותר מזה. זה בעיית הקוואליה של הפילוסופים, כן, אין לנו שום דרך לדעת אם כשאני מדבר על זה שהשולחן הזה הוא בצבע חום ואתה אומר שהשולחן הזה הוא בצבע חום, אנחנו באמת רואים אותו דבר. יכול להיות שאני רואה את מה שאני קורא צבע חום, ואתה בעצם שומע כרגע את מה שאני מכנה הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זה מה שנוצר אצלך כשצבע חום פוגע לך ברשתית, רק אתה מלכתחילה רגיל שלזה קוראים לראות צבע חום, לשמוע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אז אתה אומר אני רואה עכשיו שולחן בצבע חום. אתה מתכוון בעצם בתרגום לשפה הפנימית שלי, אני רואה עכשיו שולחן שמשמיע לי את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. ואתה קורא לזה לראות שולחן בצבע חום. אין לנו שום דרך לסנכרן את העולם הפנימי, את ההכרה הפנימית שאנחנו רואים. הסנכרון נעשה במישור של השפה. שאנחנו מתארים את זה במשפט מסוים, אתה מתאר את זה באותו משפט עצמו. המשפטים הם אותם משפטים. אנחנו מדברים אחד עם השני וחשים שאנחנו מבינים אחד את השני, הכל מצוין. אין שום דרך לדעת שזה באמת אנחנו מתארים את אותו דבר. אוקיי, כן הקואן הידוע שאם עץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם האם הוא משמיע קול. שתשאל אנשים ברחוב הם אומרים איזה שאלה מצחיקה ברור שכן, אז מה אם אף אחד לא שומע. כמובן שטויות, ברור שלא. הוא לא משמיע קול. רק מתי שיש שמה עור תוף שהגל האקוסטי כן של העץ שהעץ יצר פוגע בעור התוף וזה עובר התמרה בתוך המוח שלנו ונוצר איזשהו קול שפתאום אנחנו שומעים אותו. אם אין שם איזשהו עור תוף עם מוח שמעבד את הנתונים האלה ויוצר מהם קול, אז אין קול. יש גל אקוסטי. זה תופעה פיזיקלית. אבל קול זאת תופעה הכרתית. אוקיי. לכן אומר קאנט, זה לא הטיעון של קאנט אבל זה הדגמות יפות של הטיעון של קאנט, קאנט אומר כאשר אנחנו מדברים על העולם אנחנו בעצם לא מדברים על העולם כשהוא לעצמו. אנחנו מדברים על העולם כפי שאנחנו תופסים אותו. אוקיי, אנחנו יכולים לדבר על הצבעים של העולם, על הצורה של השולחן, על הקושי שלו, זה הכל רק. תכונות שבעצם עוברות תרגום לשפה הפנימית שלנו. בעולם עצמו יש דברים אחרים לגמרי, אני לא יודע איך מדברים עליהם באופן אחר. אוקיי? עכשיו, אומר קאנט, אם זה כך, כשאנחנו מדברים על חוקי הטבע, חוקי הטבע לא מתארים את העולם שהוא לעצמו. חוקי הטבע מתארים את העולם כפי שהוא מופיע לעינינו. אנחנו מתארים מה היחס בין התופעות השונות שבהן אנחנו צופים. אוקיי? אם זה כך, זה כבר לא כל כך מפתיע שאני יכול להגיד דברים מתוך מחשבה גרידא בלי לצפות בעולם על מה אני אראה כשאצפה בעולם בהמשך. למה? כי מה שאני אראה כשאני אצפה בעולם בהמשך כפוף למערכת הפרספציה שלי, למערכת החישה שלי. זה לא רק מה שקורה בעולם עצמו. זאת אשליה לחשוב שהתמונה שמופיעה לנו מול העיניים, תמונה זה לא רק מראה כמובן זה כל החושים, כן? התמונה ההכרתית שמופיעה בפני ההכרה שלנו זה בעצם העולם עצמו. זה לא, זה לא העולם עצמו. זה תרגום שאנחנו עושים לדברים שקורים בעולם עצמו לשפה הפנימית הסובייקטיבית שלנו. זה ההכרה הפנימית שלנו. עכשיו, התרגום הזה הוא לא רק פונקציה של מה שקורה בעולם, הוא גם פונקציה של כלי החישה. תחשבו כשאני מסתכל על העולם עם צלופן אדום, ואני עוצם עיניים. אני אגיד לכם עכשיו עם עיניים עצומות, כשאני אפתח את העיניים כל מה שאני אראה יהיה בצבע אדום. וואו. בלי לצפות בעולם, יכולתי לדעת על כל מה שאני אראה בהמשך. איך זה יכול להיות? הנה משפט סינתטי אפריורי. משפט אפריורי כי לא הבאתי אותו מתוך תצפית, נכון? אבל הוא סינתטי, הוא מכיל המון מידע. איך זה יכול להיות שאני אראה את הדברים דווקא בצבע אדום? יכולתי לראות אותם גם בצבע ירוק. כיוון שהעולם שאותו עליו אני מדבר זה לא העולם, אלא העולם כפי שהוא מופיע לעיניי. והעולם כפי שהוא מופיע לעיניי הוא גם פונקציה של הצלופן, לא רק פונקציה של מה שקורה בעולם עצמו. ואם אני יודע משהו על איך שאני בנוי, אז מתוך זה אני יכול לגזור כל מיני דברים על מה שקורה בעולם, שזה כמובן לא בעולם אלא בעולם כפי שאני תופס אותו. ולכן, אומר קאנט, זה מה שנקרא טיעון טרנסצנדנטלי. זה טיעון שאומר אני יכול לגזור טענות על העולם מתוך הבנה של כלי החשיבה וההכרה שלי. אוקיי? ולכן אני יכול להגיד משפטים שיהיו סינתטיים ואפריוריים, בלי תצפית, כי אני יכול להוציא את זה מתוך הבנה של איך התפיסה שלי בנויה, ואז אני יכול לדעת דברים להגיד דברים כלליים על העולם. טוב, נשמע פתרון מבריק. זה גם איינשטיין, לא? אי אפשר להגיד את זה על איינשטיין מה שהוא עשה אפריורי? אפשר להגיד את זה על כל תיאוריה מדעית אם אתה מקבל את זה. אבל קאנט היה מאה חמישים שנה לפני איינשטיין. אבל בסוף הוא הוכיח את זה מהמציאות. הוכיח או לא הוכיח, ניוטון מוכיח את זה באותה מידה. אני לא חושב שאיינשטיין הוא הוכחה יותר גדולה, כל המציאות מוכיחה את זה. יש פה איזה הישג שבן אדם לא יכול להסביר את זה. פה רואים שהאבנים נופלות. שמה אתה לא ראית שהאבנים. אתה רואה, אתה רק צריך כלי תצפית יותר משוכללים, אבל רואים. אדם נורמלי לא יודע להסביר. בסדר, לומדים, כן. אני אגיד יותר מזה, הטענה הזאת של קאנט, יש ספר של הוגו ברגמן, היה פילוסוף מהאוניברסיטה העברית בתקופת קום המדינה בערך, והוא כתב ספר מבוא לתורת ההכרה, ספר לאפיסטמולוגיה. ובפרק התשיעי של הספר הוא סוקר את כל התשובות שניתנו לשאלות של יום לאורך ההיסטוריה. סוקר שם לא יודע כמה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה תשובות, משהו כזה. כולם, אף אחת מהן לא מחזיקה מים באמת. היחיד שיש אנשים שחושבים שכן ענה לתשובות של יום זה קאנט, בתשובה הזאת שאמרתי עכשיו. זה לא נבואה כאילו? כמו שהרמב"ם אומר, אם אתה מגיע לרמה של נביא אז אתה יכול. אם אתה מגיע לרמה של נביא אז אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, זה לא מסביר שום דבר. ממש פיזיקה אצלם. זה כאילו להגיד שהם ראו. זה לא מסביר שום דבר, זה שיש נביאים רואים כל מיני דברים אז מה אם הם רואים? זה לא מסביר, אני מדבר עכשיו איך אני מסיק מסקנות על העולם. אדם רגיל, לא נביא ולא כלום. מי נתן חוקים? הדברים של הנביאים כביכול. מהנביאים? זאת אומרת איינשטיין למד את הנביאים ומזה הוא הוציא את תורת היחסות? יכול להיות שעכשיו היה לו דמיון מאוד מפותח, הוא ראה דברים. מה זה דמיון? אבל דמיון זה לדמיין. הוא ראה דברים במציאות, אבל אי אפשר, לא צופים במציאות. זה מה שיום הראה. אין, אתה לא יכול. לא, הוא לקח דברים סינתטיים והוכיח אפריורי. הוא הביא לך הכללה של הכל. איך אפריורי? אם זה אפריורי זה לא אומר כלום על העולם. מה זה, זה לא יעזור, אתה לא תוכל לברוח מזה. אם זה אפריורי, זה לא מתצפית, אז איך זה אומר משהו על העולם? ואם זה תצפית אז הכל בסדר, אבל אז אין. אז פה אני יודע להגיד. אז זה השאלה, אם קאנט אכן מציע הסבר טוב לידע שצבור בחוקי המדע שלנו, חוקי הטבע. אז אני חושב שלא. אני אסביר למה לא. אני רק אומר שהוגו ברגמן טוען שזה אם בכלל אז זה הכיוון היחיד שיכול להציע הסבר. כל ההסברים האחרים לא מחזיקים מים. עכשיו אני גם את זה אפיל. למה? כי תראו, בואו ננסה לחשוב רגע על נגיד על חוק הגרביטציה. בסדר? אני בעצם אומר, תראו, ראיתי כמה פעמים שאני עוזב עצם בעל מסה והוא נופל לכדור הארץ. ראיתי את זה בעבר כמה פעמים. אוקיי? אומר לי קאנט, עכשיו אני יודע שזה גם יקרה בעתיד. שואל יום, למה? זה שקרה בעבר זה לא ערובה לזה שזה יקרה בעתיד. אתה עושה הכללה. הכללה זה צורת חשיבה שלך, זה חשיבה, זה לא הכרה. מי אמר לך שהתוצר של ההכללה מתאר את מה שקורה בעולם? אז בא לי קאנט, בגלל שאני בעצם מבין שבהכרה שלי אם יהיה עצם שעומד באוויר אני לא אוכל לראות אותו עומד באוויר, אני בהכרח אראה אותו נופל לאדמה. כי זה צורת ההכרה שלי. זה רציני? זה צחוק? מה אם עצם יעמוד באוויר אני לא אראה אותו? מה מה למה מה מה יעצום את עיניי? מה יסמא את עיניי וימנע ממני לראות אותו? גם אם אתה לא תהיה ולא תצפה בו? לא, כן יהיה, אני מדבר עכשיו נגיד שהמציאות היא שהעצם נשאר באוויר. אבל קאנט אומר, כן, אבל אני לא אוכל לראות את זה, לכן מבחינתי חוק הטבע שהעצם תמיד נופל. זה לא אומר שבעולם עצמו הוא באמת תמיד נופל, אבל בהכרה שלי הוא תמיד נופל. מה זה בעצם אומר? בוא נתרגם. זה בעצם אומר שבעולם עצמו יכול להיות שיהיו עצמים שיישארו באוויר, רק אני לא אראה אותם. אני אראה רק את העצמים שנופלים. למה? מה, אני לא יכול לראות מטוס למשל שעומד באוויר אני לא מצליח לראות אותו? מה מה ימנע ממני לראות אותו? המיסטיקה הזאת שקאנט מציעה פה היא היא פחות סבירה ממה שהוא בא להסביר. אז מה? איזה הסבר יש פה? עוד פעם מילון אנגלי אנגלי. זאת אומרת, אתה לוקח תופעה שלא מובנת ומציע לי הסבר שהוא עוד פחות מובן כדי להסביר אותה. מה עשינו? אין בזה שום הגיון. אתה לא יכול לראות למשל, נגיד, כוח של שני ניוטון פועל על גוף שמשקלו שני קילוגרם. אז החוק השני של ניוטון, F=ma, אומר שהתאוצה היא אחת, מטר לשנייה בריבוע. אוקיי? נניח שהאמת היא שהתאוצה היא שתיים, לא אחת. אז מה, אני לא אראה את העצם? הוא יאיץ בתאוצה שתיים, לא בתאוצה אחת. למה שאני לא אראה אותו? מה הבעיה? אני אמדוד את התאוצה שלו ויצא לי שתיים. מה מה מסמא את עיניי ולא נותן לי לראות כשהעצם הזה מאיץ בתאוצה שתיים? אין אין שום הגיון בדבר הזה. לכן ההסבר של קאנט לא באמת פותר את הבעיות של יום. לא, זה לוגיקה, אני מדבר על פיזיקה, לא לוגיקה. מתמטיקה לוגיקה זה אותו דבר, אני מדבר על פיזיקה. בסדר? אז בעצם מה שאני רוצה לטעון זה שגם הפתרון של קאנט לא פותר את הבעיה. אז טוב, אז אנחנו בשוקת שבורה לגמרי. מה עושים? בוא נבדוק מחדש את ההנחות שלנו. ההנחות שלנו הן שיש לנו בעצם שני ארגזי כלים, חשיבה והכרה. הנחה ראשונה. הנחה שנייה זה שההכרה זה הכלי היחיד להכיר את העולם. החשיבה לא יכולה לנפק לי מידע על העולם כי החשיבה בסך הכל זה איך שאני בנוי, לא קשור למה שקורה בעולם עצמו. עכשיו אני רוצה לטעון שהפתרון היחיד שיש לקושיות של יום, כי כל הפתרונות האחרים לא מחזיקים מים, זה שההבחנה שאנחנו עושים בין חשיבה לבין הכרה, הדיכוטומיה הזאת שאנחנו עושים, היא הבחנה לא נכונה. זה לא שתי קטגוריות דיכוטומיות. יש תחום מסוים שהוא חשיבה מכירה, או הכרה חושבת, או לא יודע איך שתקראו לזה. זה לא יש אגף מסוים בכישורים האינטלקטואליים שלנו שהוא הרכבה של חשיבה והכרה ביחד. או במילים אחרות, אני רוצה לטעון שכאשר אני רואה את העצמים נופלים לכדור הארץ, אני רואה אחד ועוד אחד ועוד אחד, אני רואה שיש פה חוק כללי שכל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. אני רואה את זה. אני לא רואה את זה בעיניים, בעיניים ראיתי את העצמים הקונקרטיים שבהם צפיתי. אני רואה שיש פה איזושהי תבנית, והתבנית הזאת זה לא תבנית בגלל שככה אני בנוי, חשיבה כאילו שזה משהו בתוכי פנימה. לא, יש לי יכולת להבין שככה העולם בנוי. איך? אז זה לא בעיניים, בעיניים לא רואים את זה. זה בעיני השכל, מה שהרמב"ם כותב בתחילת מורה נבוכים. השכל יודע לא רק לחשוב אלא גם לראות. זו תופעה מאוד מעניינת. והטענה היא שבעצם יש לנו כושר שיכול לצפות בעולם, זה סוג של תצפית אבל לא בחושים, השכל. צופה בעולם. וזה נשמע נורא מיסטי, זה חוש שישי כזה או משהו ככה אפשר לדבר על זה בשפה הזאת. אבל תבינו שאם מי שלא מקבל את הדבר הזה, אין צבירת ידע על העולם. אין. ושוב פעם, אתה יכול להגיד אוקיי, אז אני לא מאמין בשום ידע על העולם ואני נשאר ספקן. אבל אם אתה מאמין לידע על העולם, אז בעצם אתה אומר שהחשיבה שלנו יש לה איזושהי יכולת לתפוס משהו במציאות, למרות שזאת חשיבה ולא הכרה. או במילים אחרות שיש איזשהו מתאם בין האופן שבו אנחנו חושבים לבין מה שקורה בעולם. יש מתאם ביניהם. עכשיו, איך יש מתאם כזה? אולי אין? איך אתה יודע שיש? יש לך איזושהי דרך שהיא לא החושים או החשיבה כדי לדעת שיש מתאם כזה? שוב פעם, כאן מגיע הטיעון מן האפיסטמולוגיה. אחת משתיים: או שאני חושב שהקדוש ברוך הוא יצר את החשיבה שלנו ואת האמינות שלה, את היכולת שלה לתפוס איך שהעולם מתנהג, ואז אני יכול להאמין לממצאים של החשיבה, והחשיבה יכולה להיות כלי להכרת העולם. או שאני חושב שזה סתם משהו שפשוט ככה אני בנוי, ככה נוצרתי מכל מיני סיבות כאלו ואחרות, אין בעיה. מאוד לא סביר כי זה נורא מתוחכם וזה, אבל בסדר, האתאיסט מוכן לקבל דבר כזה, אבל אז אתה לא יכול להאמין לזה. ואז אתה לא יכול לתת אמון בתוצרים של חשיבה. אתה נשאר תקוע אצל יום. ועכשיו אני רוצה להשלים את הראיה מן האפיסטמולוגיה, אני צריך לעצור פה כי אני חייב להגיע לאיזשהו מקום אז אני טיפה יותר מוקדם אגמור. מה שאני רוצה בעצם לומר זה ככה: הראיה עכשיו היא ראיה מן האפיסטמולוגיה בכלל, לא מהראיה וגם לא מכלל החושים. למה היכולת שלנו להכיר את העולם? והיכולת הזאת מורכבת משכל, מחשיבה ומהכרה. וכל המערכת הזאת כולה, אם היא הייתה הבסיס היחיד שלי שדרכו אני מכיר את העולם, אז למה אני נותן בה אמון? אם זה קרה באופן מקרי, סטופ, אולי זה יכול לקרות באופן מקרי, אבל אין סיבה לתת בזה אמון. אם אני נותן בזה אמון, זה אומר שיש פה משהו לא מקרי. מישהו מסנכרן את החשיבה שלנו עם האופן שבו העולם מתנהג. ולכן כשאנחנו חושבים על משהו, על דבר מסוים, זה מתאים, זה תואם למה שקורה בעולם עצמו. אנחנו יכולים להסיק מזה מסקנות שמכילות ידע על העולם. אבל בשביל זה אתה צריך להניח שיש איזשהו גורם מתאם. מישהו יצר את המערכת הזאת בכוונה שהיא תהיה אמינה. כי אם אתה חושב שהיא מערכת מקרית, אז יכול להיות שהיא מקרית, אני מוכן לצורך הדיון, אני לא חושב שזה סביר, אבל לצורך הדיון אני מוכן לקבל שהיא מקרית, אבל אז להאמין לה אתה לא יכול. ואתה נשאר תקוע עם כל הבעיות של יום ושל קאנט ושאין להם מענה אחר. ולכן אני טוען שהדרך היחידה לפתור את כל הבעיות של יום ושל קאנט וכולי, שום דרך פילוסופית אחרת לא עובדת, רק הדרך הזאת שאומרת שהיה גורם, הקדוש ברוך הוא, כן אלוקים, שמתאם בין החשיבה והכרה שלי לבין מה שקורה בעולם. ואז אני יכול להאמין לדברים שאני חושב ולראות במחשבה שלי אמצעי לצבירת מידע על העולם. אגב, אנקדוטה, בזה אני אסיים, בספר של הוגו ברגמן, אחרי שהוא עובר על כל התשובות האפשריות שניתנו לאורך ההיסטוריה, הוא אומר, הוא מביא בשם לייבניץ נדמה לי, ולייבניץ טען שזה תיאום שנעשה על ידי אלוקים, אבל זה לא אופציה פילוסופית, אנחנו מחפשים תשובה פילוסופית. הוא רק שכח כשהוא גמר את הפרק שהוא לא מצא תשובה פילוסופית. אז אתה חייב להישאר עם האפשרות היחידה שיש, מה לעשות? זאת האפשרות היחידה שיש. ואנקדוטה עוד יותר מעניינת, זאת חידה היסטורית מבחינתי, שבהקדמה לספר אחר של הוגו ברגמן שנקרא "הוגי הדור", שמה הוא כותב את זה. שהדרך היחידה להסביר את התופעה הזאת זה רק באמונה באלוקים כגורם מתאם. מה שמוזר בעיניי זה ש"הוגי הדור" נכתב לפני "מבוא לתורת ההכרה". אז אם הוא עלה על זה כבר שם, אז אני לא מבין למה ב"מבוא לתורת ההכרה" הוא נשאר בצריך עיון. זאת חידה היסטורית, אבל נעצור כאן, אני פשוט חייב להגיע לאיזשהו מקום אז תסלחו לי.