אמונה – שיעור 30

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת סיימתי את ההצגה של בעיית הסינתזה אפריורי של קאנט, שבעצם שואל איך ייתכן שאנחנו צוברים מידע על העולם. האופן שבו הוא שואל את זה, זה על ידי שתי אבחנות שהוא עושה בין שני סוגים של משפטים או של טענות. אבחנה אחת בין משפט סינתטי ואנליטי, משפט מנתח ומרכיב, שהיא אבחנה שנוגעת לטיבו של המשפט, איזה סוג משפט מדובר. והאבחנה השנייה זו האבחנה שנוגעת להכרה שלנו, לאפיסטמולוגיה. וזו האבחנה בין משפט אפריורי ואפוסטריורי. זאת אומרת משפט שאני יודע אותו בלי קשר לניסיון, באופן שקודם לניסיון, או משפט שאני צריך ניסיון או תצפית כדי לדעת אותו. הוא הבחין שחוקי הטבע, החוקים המדעיים, זה משפטים סינתטיים אפריורי, והם טוענים איזושהי טענה על העולם. זה לא רק ניתוח של המושגים שמעורבים בהם, אבל זה לא נובע מהתצפית לבדה, כי התצפית זה על מקרים פרטיים ואנחנו עושים איזושהי הכללה. ולכן בעצם הוא שאל איך ייתכנו משפטים סינתטיים אפריורי. אני ניסיתי להדגים את הבעייתיות הזאת דרך המקרה הזה של הגרף, שאיך אנחנו עושים הכללות על בסיס תצפיות במקרים מסוימים, איך אנחנו מעבירים קו דרך נקודות שמסמנות את מה שצפינו בו. וניסיתי להראות דרך זה שהקו הוא בעצם חוק הטבע, הנקודות זה התצפיות שבהן צפינו, והמעבר מהנקודות אל הקו הוא מעבר שיכול להיעשות בהרבה מאוד צורות. יש אינסוף קווים שתופרים את כל הנקודות שבהן צפינו. והשאלה היא על בסיס מה אנחנו בוחרים את הקו הנכון? או למה אנחנו חושבים שהקו הפשוט ביותר הוא הקו הנכון? הראיתי שם שתי אפשרויות להסתכל על זה. או הסתכלות אקטואליסטית שבעצם אומרת אתה צודק, חוק הטבע הוא סטייטמנט עלינו, לא על העולם. מה שאנחנו יודעים על העולם זה רק מה שצפינו בו. את ההכללות, חוק הטבע הכללי, זה משהו שאנחנו משתמשים בו כדי לארגן את המידע שבידינו, אבל לא שבאמת אנחנו טוענים שחוק הטבע הזה מתאר את העולם. והאינפורמטיביזם אומר לא, חוקי הטבע מכילים אינפורמציה על העולם. אני לא מאמין רק במה שאקטואלי נגד עיניי, רק במה שנוכח שאני צופה בו, אלא חוק הטבע, ההכללה שאליה הגענו, גם היא מכילה מידע על העולם. ניסיתי להראות שבניגוד למה שחושבים שזו שאלה פילוסופית שלא ניתן להכריע אותה ושבעצם מתארת את התנהלותו של המדע באותה צורה, אקטואליזם ואינפורמטיביזם מאמינים באותה מתודולוגיה מדעית. עדיין אמרתי שלדעתי אפשר ברמה האמפירית להוכיח את האינפורמטיביזם, והטענה הייתה שעובדה שנגיד אחוז לא מבוטל מהניסויים שאנחנו עושים מצליחים. לפי האקטואליסט האחוז שמצליח היה צריך להיות אפסי. כי יש אינסוף תיאוריות אפשריות על בסיס הנתונים הקיימים, ולכן כשבחרתי את אחת מהן, ובחרתי את הפשוטה ביותר רק בגלל שהיא נוחה לי, לא כי זו האמיתית לפי האקטואליסט, אז מה הסיכוי שהתיאוריה הזאת גם תעבוד בניסוי הבא? אפס. אחד חלקי מספר התיאוריות האפשריות. לעומת זאת האינפורמטיביסט אומר נכון, זה לא ודאי מה שבחרתי בו, אבל זו לא ירייה באפלה. זה לא סתם לקחת איזושהי תיאוריה אחת מתוך המון תיאוריות אפשריות באופן שרירותי. ולכן הסיכוי שאני אהיה צודק הוא לא אפס. לא יודע כמה הוא כן, שלושים אחוז, שישים אחוז, משהו, אבל לא אפס. כשמסתכלים על תולדות המדע, אחוז הניסויים שהצליחו הוא לא אפסי. לא יודע כמה הוא כן, אבל הוא לא אפסי. אם הוא היה אפסי היינו היום מחזיקים במדע של אדם הראשון. העובדה שהמדע מתקדם זה אומר שתיאוריות שונות מאוששות בניסוי במעבדה. וזה אומר שקלענו כשניסחנו את התיאוריה הזאת. אז זה אומר בעצם שהאינפורמטיביזם צודק. ואז אני שואל את עצמי אוקיי, איך הוא צודק? זאת אומרת מה גורם לו להיות צודק או איך אני יודע איך אני מאמין. או מקבל את המסקנות המדעיות שלו? או מי נטע בי את היכולת הזאת לקלוע למה שקורה בעולם. וזה בעצם היה ניסיון להחליל את הטיעון של טיילור מהרכבת הסקוטית, כן, שמדבר על העיניים, ואחרי זה הרחבתי אותו לכלל החושים, להרחיב אותו לכלל ההכרה שלנו את העולם, לא רק לחושים, אלא למדע, להכללות, לכל התצפית והחשיבה. וכאן אני אולי כשאני מסכם את השאלה הזאת ואז אני עובר לשלב הבא, אני אומר כך. כשאנחנו לומדים על העולם, צוברי מידע על העולם, אנחנו משתמשים בעצם בשלושה כלים. כלי אחד זה התצפיות. אנחנו עושים תצפיות במעבדה או בעולם, מחוץ למעבדה, לא משנה, אוספים מידע על בסיס תצפית חושית. הכלי השני זה תובנות אפריוריות שמשמשות אותנו במדע. הם לא יוצאות מתצפית, אבל בלעדיהן אין מדע. כמו אינדוקציה, סיבתיות, אחידות של חוקי הטבע על פני המרחב, כן, האיזוטרופיות של המרחב, אי התלות של החוקים בזמן, כל מיני הנחות הנחות שמניח המדע שהן לא מבוססות על תצפית, אבל בלעדיהן אין מדע. זה הנחות שבאות מהחשיבה שלנו, הנחות אפריוריות, שזה על זה דיבר יום וקאנט. והכלי השלישי זה לוגיקה. זאת אומרת אני משתמש בשני הכלים הראשונים ובכלי הלוגיקה כדי לארגן את המידע שבידיי, לארגן חוקי תמונת עולם מדעית, חוקי טבע וכדומה. הראיה מן האפיסטמולוגיה תוקפת את שני ארגזי הכלים הראשונים. לוגיקה זה לוגיקה. על זה אולי עוד נדבר עוד מעט, אבל כרגע אני משאיר את זה מחוץ לתמונה כי הלוגיקה לא באמת אומרת שום דבר, היא בסך הכול מארגנת את הדברים, אין שמה איזושהי הנחה, היא לא סינתטית בשפה של קאנט, היא לא טוענת איזושהי טענה עם מידע על העולם. זה כלים שעוזרים לנו לארגן את העניינים אבל הם כשלעצמם לא אומרים כלום. אבל התצפיות שלנו והתובנות אפריוריות שלנו הן בהחלט דורשות הצדקה. למה אני מאמין לחושים שלי? אם אני חושב שהם נוצרו באקראי, במקרה, אז אין שום סיבה להאמין להם. זה מה שטען ריצ'רד טיילור. התובנות האפריוריות שלי, אם הם רק תוצאה של המבנה המוחי שלי, כן, הסיבתיות, אינדוקציה וכדומה, זה רק תוצאה של המבנה המוחי שלי, על בסיס מה אני מניח שזה באמת גם מה שקורה בעולם? זה שאני בנוי ככה, אז מה? או כשאני חושב שמה שהתיאוריה הזאת היא הפשוטה ביותר בעיניי, למה כתוצאה מזה אני מניח שהיא גם כנראה הנכונה או בסיכוי גבוה היא הנכונה? זה שמשהו פשוט בעיניי, אז מה? זה לכל היותר ווישפול ת'ינקינג.

[Speaker B] ופשטות היא לא אומרת שהוא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אז לכן כל השאלות האלה יחד בעצם יוצרות את מה שקראתי הראיה מן האפיסטמולוגיה. עצם העובדה שאני מאמין לארגז הכלים הזה ולצבירת המידע על העולם שנעשית באמצעותו, למעשה אומרת שאני מניח שארגז הכלים הזה לא נוצר אצלי במקרה. כלי התצפית והחשיבה האפריורית הם כלים אמינים, ככה אני מניח. אני לא יכול את האמינות שלהם לשאוב מן הניסיון. אז מאיפה כן? לכאורה אם זה דבר שנוצר בתהליך שרירותי, אז לא הייתי אמור להאמין לזה. אני כנראה מאמין שזה לא נוצר בתהליך שרירותי אלא מישהו או משהו יצר את הדברים האלה ויש לי אמון שהוא יצר אותם באופן אמין. זאת אומרת שמה שהם אומרים זה כנראה גם נכון. עוד פעם, לא וודאות, אני לא מדבר על וודאות. אני רק מדבר על זה שזה לא ירייה באפלה. זאת אומרת זה משהו שהוא סביר, משהו שהוא אמין בעיניי ואני כמובן בודק אותו כדי לראות האם הוא נכון או לא, צריך להיות ביקורתי, אבל וודאות אין. אבל זה כן מערכת אמינה של כלים. זה בעצם הראיה מן האפיסטמולוגיה. אני אחדד שוב את היחס בינה לבין הראיה הפיזיקו-תאולוגית. ואמרתי שזה בעצם תנועת מלקחיים פילוסופית שתוקפת את המושג הזה של קיומו של אלוקים, את הטענה על קיומו של אלוקים. הראיה הפיזיקו-תאולוגית בעצם אומרת יש לנו עולם מורכב, ודבר מורכב לא נוצר לבד, לכן יש מה שהרכיב אותו. האתאיסט המתגונן יגיד לא, דבר מורכב יכול להיווצר במקרה. אז אם דבר מורכב יכול להיווצר במקרה, אז העיניים שלך או התפיסות שלך, שהם דברים מאוד מאוד מורכבים, נוצרו במקרה. אז אם כך למה אתה מאמין להם? אז ממה נפשך? או שלא תאמין, תגיד שהם נוצרו במקרה ולא תאמין להם כמו כתובת האבנים ברכבת לסקוטלנד. אם אתה מניח שזה נוצר במקרה אל תאמין לו. אם אתה מאמין לו, אתה כנראה מניח שזה לא נוצר במקרה. אז לכן זה בעצם תנועת מלקחיים. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית אומרת יש פה משהו מורכב, הוא לא נוצר במקרה, מישהו יצר אותו, יש אלוקים. האתאיסט המתגונן אומר מה פתאום, דבר מורכב נוצר במקרה. אומר, אה, אם זה נוצר במקרה, אז למה אתה מאמין לו? דבר מורכב לא אמור לפעול באופן אמין. אוקיי. אם אני אנסח את זה בשפה של פרד הויל, כן, הזכרתי את הטיעון הבואינג שלו, המטוס בואינג שלו, הוא אומר, הסיכוי שהעולם נוצר במקרה, עולם כל כך מורכב ומתואם נוצר במקרה, דומה בעיניו לסיכוי שרוח טייפון שעוברת מעל מגרש גרוטאות תבנה מטוס בואינג. כן? תעיף את הכלים והם יורכבו זה עם זה וייצרו מטוס בואינג. עכשיו, יכול לבוא האתאיסט ולהגיד כן, אחרי הרבה מאוד רוחות מאוד חזקות, מעל הרבה מאוד מגרשי גרוטאות, פעם אחת יכול להיות שרוח כזאת מרכיבה מטוס בואינג. אני אומר, עכשיו השאלה, אז אני שואל אותך את השאלה ההפוכה, נניח שהיא הרכיבה מטוס בואינג, האם לדעתך המטוס הזה יעבוד? האם הוא יפעל? לא בדקת אותו עדיין, אני שואל מה הניבוי שלך. האם הוא יפעל או לא יפעל? אתה אמור לענות שלא. הסיכוי שמשהו כזה מקרי ולא מתוכנן, כן, לא חשבו מראש, לא היה פה מישהו שהרכיב מטוס כדי שיפעל, אלא זה רוח עשתה את זה, ובמקרה, במקרה מוצלח אחד זה קרה. אם זה ככה, אין שום סיבה להניח שהמטוס הזה עובד. או במחשב הדגמתי את זה, כן? מה הסיכוי שהמחשב עושה לי פעולת כפל מורכבת, הוא עושה לי אותה נכון? מחשב שנוצר באקראי. מה הסיכוי שהוא עושה אותה נכון? אני אומר, אם המחשב הזה מורכב אז הוא לא נוצר באקראי. מישהו יצר אותו. אתה רוצה להגיד לי לא לא לא, הוא מורכב, הוא נוצר במקרה, היו הרבה ניסיונות ופעם אחת יצא מחשב מורכב. עכשיו אני שואל, הוא עשה חישוב, מה הסיכוי שהחישוב הזה נכון? האם אתה מאמין לו? אם המחשב הזה נוצר באופן מקרי, אין שום בסיס לאמונה בזה שהתוצאה שהוא נותן לי היא תוצאה נכונה. לכן זה הכל בעצם תנועת מלקחיים שמשלימה את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. עכשיו, כן, אבל יש עוד שאלה. כן.

[Speaker B] מי שבאמת אותו הדבר טס במטוס. אדם הרגיל דבר אחד לא יודע כל התיאוריות של האווירודינמיקה. זה לא חושים או משהו.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, אני לא… קול מאוד חלש. מי שטס

[Speaker B] במטוס אז הוא לא יודע משהו על האווירודינמיקה, ומצד שני הוא שם את החיים שלו, זה לא סתם שהוא מאמין, למה המטוס לא ייפול או משהו בשמיים. אז זה לא חושים, ומצד שני זה לא שהוא אומר אני יודע איך שזה עובד או משהו. אוקיי. אז זה לא אחת מכל האפשרויות ש…

[הרב מיכאל אברהם] זה כן, זה כן, בגלל ש… בגלל שהוא מאמין למומחים שבנו, תכננו את המטוס, שהם יודעים. לא חשוב, לא אכפת לי, אבל עדיין יש לו אמון שהעסק הזה עובד. גם אם הוא לא… הוא לא צריך לדעת, כמו ברופא, רופא רושם לי תרופה, אני לא יודע איך היא עובדת, אבל יש לי אמון שהוא למד, הוא יודע, ולכן אני אקח את התרופה הזאת.

[Speaker B] אוקיי, אז עוד שלב. זה לא…

[הרב מיכאל אברהם] דברים שלא חושים, זה

[Speaker B] אפילו יותר רחוק מחושים או משהו. נכון, אבל עדיין זה אמון

[הרב מיכאל אברהם] בתוצאות המדעיות, גם אם אני לא יודע אותם בעצמי, אני מאמין למומחה שיודע אותם. ואת זה מבחינתי זה אותו דבר לצורך הדיון כאן. גם אנחנו

[Speaker C] דחינו את זה בעבר, ואנחנו ממשיכים וממשיכים ולא מתייחסים לשאלה שהייתה עם התחנת רכבת, שבסופו של דבר בקשר למלקחיים האלה, שהאפשרות היא פשוט בגלל שהבן אדם רואה שמשך השנים הוא יורד פה והוא מגיע למקומו, אז הוא מניח שזה נכון בלי ש…

[הרב מיכאל אברהם] אז שאלו את השאלה הזאת על בסיס הניסיון, נגיע לזה עוד רגע.

[Speaker C] אני כאן רק… נכון הובטח, אני רק אומר שאני עדיין מחכה ל…

[הרב מיכאל אברהם] לאט לאט, אנחנו סבלנות, אנחנו עובדים שלב שלב, אני אגיע. אני אומר, מבטיח שזה לא היה לחינם. אני באמת מתכוון להגיע לשאלה הזאת. אוקיי. אני רק אגיד לך במשפט אחד כבר עכשיו כדי שאתה בעצם אומר לי שהאמון שלי בניסיון מבוסס על הניסיון. אתה מבין שזה מעגלי. השאלה היא הרי שאלת האינדוקציה היא על בסיס מה אני מאמין בניסיון? מהניסיון? ואתה אומר לי על בסיס הניסיון. זה לא יכול לענות על השאלה.

[Speaker C] ניסיון שלי ושל אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] שנים זה לא משנה, גם של אחרים, הניסיון הקולקטיבי של כולנו. זה לא, אוקיי, עוד רגע אבל אני אגיע לזה ביתר פירוט עוד מעט. עכשיו אני רוצה רק להסב את תשומת ליבכם, אולי הערתי את זה כבר, שכאשר קאנט שאל את השאלה שלו, אז הוא שאל אותה האם לא האם אפשריים משפטים סינטטיים אפריורי, אלא כיצד אפשריים משפטים סינטטיים אפריורי. זאת אומרת הוא מניח שהם אפשריים והוא שואל את עצמו אבל איך זה ייתכן. אתם מבינים שבעצם הוא שם על השולחן את הניסוח התיאולוגי או החושף מה שקראתי של השאלה, כי באופן עקרוני הוא היה אמור להסיק את המסקנה כמו שיום הסיק את המסקנה שאם הדבר הזה הוא כל כך מורכב ואין לו הצדקה, אז כנראה באמת אי אפשר להאמין לזה והמשפטים הסינטטיים אפריורי לא נכונים או לא אמינים. הוא לא אומר זה, ברור שהם אמינים. עכשיו השאלה היא רק איך אפשר להצדיק את זה. הוא לא שואל אם זה נכון אלא כיצד ייתכן שזה נכון. זאת אומרת הוא מניח שזה נכון ושואל איך זה ייתכן. זה ממש הניסוח התיאולוגי מה שקראתי או החושף שבעצם אומר אני הולך מהמסקנה אל ההנחות ולא מההנחות אל המסקנה. הוא שואל את השאלה בכיוון שאני מדבר עליו כאן, לא בכיוון הפיזיקו-תיאולוגי. עכשיו בואו נראה איך עונים על השאלה הזאת. אז ככה, קאנט בעצם עשה מה ש כדי לענות על השאלה הזאת של כיצד ייתכנו משפטים סינטטיים אפריורי, אתם מבינים שעכשיו בעצם כל תשובה לשאלה הזאת תפיל את הראיה שלנו, כי אם יש תשובה טובה לשאלה הזאת אז לא צריך להגיע לקיומו של אלוקים. אז בואו נראה איזה תשובות אפשר לתת לשאלה הזאת. התשובה של קאנט עצמו הייתה מה שהוא קרא המהפכה הקופרניקאית. כן, כמובן המהפכה הקופרניקאית המקורית הייתה של קופרניקוס, אבל הוא טען שהוא עושה מהפכה קופרניקאית שנייה והוא אומר מה עשה קופרניקוס? מה הייתה המהפכה של קופרניקוס? במקום להסתכל על הפלנטות שסביבי, על הגלקסיות שסביבי מנקודת המבט שלי, כאילו שהם כולן נעות סביבי, בוא נסתכל על זה מנקודת המבט של השמש. על הפלנטות שבגלקסיה שלנו, כן, מנקודת המבט של השמש. ואז פתאום התברר שהכול מסתדר בצורה מדהימה, הכול זה מסלולים מעגליים או אליפטיים פשוטים יחסית במקום כל הבלאגן שהיה כאשר שמנו את ראשית הצירים על כדור הארץ. זאת אומרת לפעמים שינוי נקודת המבט או היפוך של נקודת המבט, במקום להסתכל מהארץ אל השמש בוא נחשוב שאנחנו מסתכלים מהשמש אל הארץ. אוקיי, אז שינוי נקודת המבט בעצם פתאום מבהיר את התמונה ומסלק הרבה מאוד קשיים שהיו לנו בתמונה הזאת ומורכבויות שהיו לנו בתמונה הזאת. מעין זה בעצם אומר קאנט, בוא נסלק את הקשיים על ידי שינוי נקודת המבט. מה זאת אומרת? אנחנו בעצם מניחים בדרך כלל שאנחנו עומדים מול העולם, אנחנו מסתכלים על העולם, צופים בו, מתארים אותו, המדע זה בעצם הכלי שלנו לתאר את איך מתנהל העולם. אז יש אנחנו, מולנו יש את העולם ואנחנו מנסים להכיר את העולם. ועל זה שואל דייוויד יום ובצדק, איך אתה יודע שאתה מכיר נכון את העולם אי שם בחוץ? מי אמר לך שאתה קולע נכון? ההתאמה בין התמונה שיש לך בהכרה שלך לבין מה שקורה בעולם אין לה הצדקה. מי אמר שיש התאמה כזאת? אבל אומר קאנט, בוא נהפוך את נקודת המבט. הוא רוצה לטעון, זה הטיעון הטרנסצנדנטלי של קאנט, הטיעונים הטרנסצנדנטליים של קאנט, שבעצם המדע לא עוסק בעולם עצמו. המדע עוסק בעולם כפי שאני תופס אותו. נכון? כשאני מדבר על תופעה מדעית כלשהי אני לא מדבר על איך שהיא קורה בעולם, אני מדבר על איך שהיא קורה אצלי בהכרה, איך שאני תפסתי אותה. זה הדבר היחידי שאני יודע. אני לא יכול לדבר על העולם כשלעצמו כמו שאומר קאנט, אני מדבר על העולם כפי שהוא נתפס בעיניים שלי. עכשיו זה ההבחנה שהוא עושה בין הנואומנה שזה העולם עצמו לבין הפנומנה שזה העולם. כפי שאני תופס אותו, הפנומנולוגיה של העולם, איך שאני תופס את העולם. וטענתו היא, וזו המהפכה הקופרניקאית שלו, זה שהמדע לא עוסק בנואומנה, הוא עוסק בפנומנה. הוא לא עוסק בעולם כשלעצמו, אין לנו גישה לעולם כשלעצמו. הוא עוסק בעולם כפי שאנחנו תופסים אותו. למה זה חשוב? אז קאנט אומר, בגלל שאם באמת חוקי המדע לא עוסקים בתופעות שבעולם, אלא בתופעות שבהכרה שלנו, אז זה כבר פחות מפתיע שזה עובד. זה פחות מפתיע שההכרה שלנו, אולי גם אם נוצרה במקרה, עדיין מתארת נכון את מה שקורה בעולם, כי זה לא בעולם, זה בעולם כפי שהוא נתפס בהכרה. ולכן בעצם אומר קאנט, הסובייקטיביות שלנו קיימת לא רק בתופס אלא גם בנתפס. זאת אומרת, גם בעולם שאותו אני כאיש מדע מנסה לתאר, גם העולם בעצם נמצא בתוכי, לא רק הכלים המחשבתיים והתצפיתיים שבהם אני משתמש, שהם כלים שלי. גם התופעות שבהן אני מטפל, גם הן בעצם נמצאות בתוכי. ולכן אומר קאנט, אז מה הפלא שהכלים שלי עובדים? הכלים שלי עובדים על דברים שנמצאים אצלי בתוך ההכרה. זה לא, אני לא שואל את השאלה איך קורית ההתאמה ביני לבין העולם. זה לא התאמה ביני לבין העולם. זה התאמה ביני לביני, בין העולם כפי שאני תופס אותו. או אם אני אתרגם את הניסוח של קאנט יותר, אז אני אומר, העולם עצמו עובר איזשהו סינון, כן, כאשר אני תופס אותו באמצעות החושים, באמצעות השכל שלי, והתמונה שנוצרת אחרי הסינון הזה היא מתאימה לקטגוריות המחשבה שלי, כי כי זה לא העולם עצמו, זה העולם שעבר סינון של קטגוריות המחשבה והתצפית שלי. אז לכן אומר קאנט, זה יכול לפתור את השאלה למה אנחנו מניחים שהכלים שלנו הם אמינים. עכשיו, זאת התשובה של קאנט, התשובה הזאת, לדעתי, לדעת רבים וטובים ממני גם, לא מחזיקה מים. תשובה גרועה. למה? בוא ננסה לחשוב בעצם, נניח שבעולם עצמו, אולי אני אנסח את זה ככה, תראו. בוא ניקח דוגמה, דוגמה שכבר נדמה לי הזכרתי יותר מפעם אחת אפילו, הדוגמה של הצבעים, כן, החדר של מרי. אז אני רואה משהו בצבע ירוק. הצבע הירוק לא באמת קיים בעולם עצמו. הצבע הירוק הוא תופעה הכרתית, תודעתית. הוא קיים אך ורק אצלי בתוך ההכרה. בעולם עצמו קיים כנראה איזשהו מבנה גבישי שגל אלקטרומגנטי שנשבר עליו מוחזר אליי רק בגל הירוק, ולכן אני רואה את החפץ הזה בצבע ירוק, את העצם הזה בצבע ירוק. אבל הצבע הירוק קיים רק אצלי בהכרה. אותו דבר עם קולות, הקולות והמראות וכל הנתונים החושיים בעצם קיימים רק אצלי בהכרה, הם לא קיימים בעולם עצמו. אבל זה כמובן לא אומר שכל מה שאני אומר זה סטייטמנט עליי, אלא אני משתמש בשפה הסובייקטיבית שלי, הפנומנלית שלי, כדי לתאר את העולם עצמו. כשאני אומר שהחפץ הזה שמולי הוא ירוק, אמרתי משהו על החפץ, לא עליי, רק השתמשתי בשפה שהיא שפה של ההכרה שלי, הצבעים. אבל בעצם התכוונתי לומר, יש לו מבנה גבישי כזה וכזה ונשבר בו אור ומחזיר את האורך גל הזה שאני רואה אותו כצבע ירוק. כן, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שמה, האם הוא משמיע קול? התשובה היא כמובן לא. הוא לא משמיע קול, כי קול זה דבר שנוצר רק כאשר גל אקוסטי פוגע בעור התוף. אם יש גל אקוסטי בעולם הוא לא עושה קול. הקול נוצר בהכרה כשאני שם את האוזן שלי וגל אקוסטי פוגע בעור התוף. אז אצלי בתוך ההכרה נוצר קול. לכן קולות ומראות אלו תופעות הכרתיות ולא תופעות בעולם עצמו. עכשיו, אבל בטעות יש פרשנים של קאנט שחושבים שקאנט בעצם מדבר על דברים סובייקטיביים ולא על העולם עצמו, אבל זה לא נכון. קאנט מדבר על שפה סובייקטיבית כדי לתאר את העולם החיצוני, את העולם האובייקטיבי. כשאני אומר שלמשהו הוא משמיע קול כזה או יש לו צבע כזה וכולי, זה רק שפה משלי לתאר את מה שקורה שם בחוץ. לכן אם מישהו אומר אני רואה צבע ירוק ומישהו אחר אומר מה פתאום זה אדום, יש לנו ויכוח. אם זה היה רק סטייטמנט עליי, לא היה לנו שום ויכוח. אצלי בהכרה יש צבע ירוק, אצלו בהכרה יש צבע אדום. מה הבעיה? טענה לעולם. מה הטענה? שבעולם עצמו יש לחפץ בעולם עצמו יש איזשהו מבנה גבישי שהצבע שאותו תופסים בני אדם כשמסתכלים על אור שנשבר מהמבנה הזה הוא אדום או ירוק. פה יש לנו ויכוח. אז הוויכוח מנוסח בשפה סובייקטיבית שלי, אבל זה ויכוח על משהו שקורה בעולם. ולכן קאנט מנסה להסביר לנו איך המדע מתאר את העולם עצמו, אבל בכל זאת אפשר להאמין לקטגוריות האפריוריות שלי כאשר אני משתמש בהן בתיאור העולם. עכשיו, וזאת הבעיה אבל של קאנט, זה מה שהוא ניסה להגיד. אבל זאת הבעיה, בוא ננסה לחשוב על החוק השני של ניוטון. החוק השני של ניוטון קובע יחס בין כוח לבין תאוצה, נכון? הכוח שווה למסה כפול תאוצה. אז אם אני מפעיל כוח של ארבעה ניוטון על גוף והמסה שלו היא קילוגרם אחד, אז התאוצה שלו תהיה ארבע מטר לשנייה בריבוע. נכון? ארבע שווה אחד כפול ארבע, הכוח שווה מסה כפול תאוצה. עכשיו השאלה מה באמת התאוצה האמיתית של הגוף בעולם? לא איך אני תופס את התאוצה של הגוף. אז מה אתה רוצה להגיד לי, שהתאוצה של הגוף בעולם היא בעצם שתיים, רק אני רואה אותה כארבע? או תאוצות של גופים שהן שתיים במצב כזה אני לא אראה אותם? אני אראה רק גופים כאלה שמצייתים לחוק השני של ניוטון. איכשהו אני עושה פילטריזציה, סינון של התופעות, ולכן ההכרה שלי יכולה לראות אך ורק תופעות שמתאימות לקטגוריות המחשבתיות שלי, הווה אומר לחוק השני של ניוטון. הרי זה ממש מדע בדיוני. שיש גוף שינוע בתאוצה של שתיים, אין מניעה שאני אראה אותו, כל עוד הכוח והמסה שלו מתאימים לחוק השני של ניוטון. אבל אם הכוח והמסה שלו לא מתאימים לחוק השני של ניוטון, אז אני פשוט לא אראה אותו פתאום? למה שאני לא אראה גוף שנע בתאוצה של שתיים, כשבנסיבות אחרות גוף שנע בתאוצה של שתיים אני כן רואה? אתם מבינים, הכול יכול להיות. יכול להיות שיש פה איזשהו שד מתעתע של דקארט, שמישהו מתעתע בי, כל פעם מראה לי דברים, מושך ממני דברים, עושה ממני צחוק. אבל הטענה הזאת היא לא טענה שהיא יותר סבירה מאשר הטענה שהחושים הם אמינים. אני לא רואה במה הרווחנו בטענה הזאת לעומת הקושי שבו עמדנו קודם. הטענה הזאת היא לחלוטין ספקולטיבית ואין לה שום בסיס. אז למה שאני אאמץ אותה כדי להסביר דברים אחרים שהם חסרי בסיס? מה הרווחתי? מין שדים שמשגעים אותי ומארגנים לי את התצפיות שאני רואה בדיוק בהתאם לקטגוריות המחשבתיות שלי. במילים אחרות אני אומר כך, גם אם אני מקבל שכל מה שאני אומר על העולם נאמר בשפה סובייקטיבית הכרתית שלי, עדיין יש הבדל בין הכרה לבין חשיבה. האילוצים המחשבתיים שלי הם לא האילוצים ההכרתיים שלי. האילוצים ההכרתיים שלי קובעים מה אני אראה ומה אני לא אראה. האילוצים המחשבתיים שלי קובעים מה תהיינה התכונות של מה שאני אראה, כמו החוק השני של ניוטון. אין קשר ביניהם. אני יכול לראות משהו מבחינת האילוצים של הפרספציה, של התפיסה, אני יכול לראות משהו שלא מקיים את החוקים של האילוצים המחשבתיים שלי, אני פשוט אופתע, אני אראה שהחוקים המחשבתיים שלי לא נכונים. אבל אין שום סיבה שאני לא אראה את זה. לכן האילוצים ההכרתיים לא, אין לנו שום אינדיקציה לזה שהם חופפים לאילוצים המחשבתיים ולהפך. אבל אם אין חפיפה, או אין לנו בסיס להניח שיש חפיפה, אז השאלה נותרת בעינה. אז קאנט לא הציע שום פתרון לקושי שהוא העלה. עכשיו אני רוצה להרחיב קצת את היריעה ולומר כך, יש איזושהי תחושה שמלווה את העיסוק בפילוסופיה, שלפילוסופיה יש המון שיטות, וכיוון שזה לא מדע אי אפשר לבדוק את זה במעבדה ולהכריע איזה מהשיטות נכונה, אז בעצם אין טעם להתעסק עם זה. בסדר, אז יש הגות כזאת, הגות אחרת, כל אחד ממציא את הסברות כרס שלו ובסופו של דבר אי אפשר להתקדם. תחושה מאוד חזקה אצל הרבה אנשים לגבי פילוסופיה. אני חיושב שהשאלה שאנחנו עוסקים בה כאן היא דוגמה מצוינת למה התחושה הזאת לא נכונה. כשאני, השאלה שאותה שאלתי כאן זה בעצם שאלת ההתאמה בין השכל לבין העולם. למה מה שהשכל שלי אומר, למה אני מניח שהוא גם באמת מתאים למה שקורה בעולם עצמו? עכשיו, לשאלה הזאת הועלו כמה תשובות לאורך ההיסטוריה, אני לא יודע כמה, שמונה, עשר תשובות לאורך ההיסטוריה הפילוסופית. את התשובות האלה סוקר הוגו ברגמן בספר שלו מבוא לתורת ההכרה, אפיסטמולוגיה. הפרק התשיעי נקרא השכלנות של העולם, שכלנות בשין חית, כן ההתאמה של העולם למחשבה השכלית שלנו. והוא בעצם מציג את זה כבעיה יסודית של האפיסטמולוגיה הפילוסופית, כן הבעיה הכי יסודית של האפיסטמולוגיה זה למה יש אפיסטמולוגיה. זאת אומרת, איך אפשר להאמין לאפיסטמולוגיה שלנו? והוא עובר על סט של תשובות שניתנו לאורך תולדות הפילוסופיה ושולל אותן אחת אחרי השנייה. בין היתר גם את התשובה הקאנטיאנית. עכשיו השאלה היא אז מה נשאר? אם אף תשובה לא מסתדרת, השאלה מה נשאר. עכשיו לדעתי הדבר היחיד שנשאר פה זה אמונה באלוקים. זאת אומרת האמונה באלוקים בעצם אומרת כיוון שאני מניח שאלוקים מתאם בין צורת החשיבה שלי לבין מה שקורה בעולם, הוא נתן לי איזה שהם כלים שהם כלים אמינים, הם לא נוצרו במקרה אם נחזור לרכבת הסקוטלנד, הראייה שלי או השכל שלי או החושים שלי לא נוצרו במקרה הם נוצרו על ידי גורם שיצר אותם באופן שהוא אמין שאני יכול לקבל את התוצרים שלהם כתיאור אמין של העולם. אז זה יכול להסביר למה אני מניח שיש התאמה בין זה לבין זה. איך אני יודע שיש אלוקים? אז זה תחושה בלתי אמצעית, אינטואיציה, מה שלא יהיה. אתם יכולים להגיד אולי זה אולי אני טועה שם, אבל בסוג הראיה שאני מדבר עליה כאן, הראיה התיאולוגית בעצם אומרת אולי אני טועה ואולי לא, אבל אם אני מאמין לחושים אז אני מניח שיש אלוקים. יכול להיות שאני טועה ואין אלוקים ולא צריך להאמין לחושים. אבל אם אני מאמין לחושים אז אני בעצם מניח במובלע שיש אלוקים. כן זוכרים? זה האופי ההיפותטי של סוג הטיעון הזה. זה היפותטי, אם אתה מאמין לחושים אז יש אלוקים. אתה תמיד יכול להגיד כן אני לא מאמין לחושים ובסדר ואז אתה לא צריך להאמין באלוקים. אבל אם אתה מאמין לחושים אז אז אתה בעצם מניח שיש אלוקים.

[Speaker B] רגע, רגע, אבל זה תלוי באדם, אדם אחר יגיד הסיכוי שיש אלוקים הוא כל כך קטן שזה לא חשוב. נכון. עוד דוגמה, דיברנו בעבר על השיטה של המולטיוורס. אחד אומר שיש הרבה עולמות וכן הלאה. זה אחד אומר הסיכוי שיש מולטיוורס הוא כל כך קלוש זה חייב להיות אלוקים. ואני קורא בספרים שהם מביאים את שניהם אומרים סיכוי שיש אלוקים זה אפס ולכן אני מאמין במולטיוורס. כל אחד מאמין במה שהוא.

[הרב מיכאל אברהם] בשאלה בשאלה של המולטיוורס טיפלנו כשדיברנו על הראיה הפיזיקו-תיאולוגית ושם אני חושב שעניתי על זה. בהקשר שלנו זה עולה מכיוון הפוך שאני אגיע אליו עוד רגע. בכיוון שלנו אני אבל אני רוצה לחדד לכן נתתי את כל ההקדמה המתודולוגית לסוג הטיעון הזה שהוא סוג טיעון חדש, אחר, הפוך ממה שמקובל בפילוסופיה. אני לא רוצה להוכיח שיש אלוקים. אתה תמיד יכול להגיד לי תראה אני לא מאמין בחושים שלי ולכן אני פטור מהמסקנה שיש אלוקים. מה שאני רק רוצה לומר זה ככה, אם אתה מאמין לחושים שלך, אז אתה לא פטור מהמסקנה הזאת. אז אתה מניח שיש אלוקים. אתה יכול להגיד תראה אני לא מאמין לחושים שלי ואז לא, ואז אין אלוקים, אני מדבר רק לאנשים שמאמינים בחושים לחושים שלהם ואל התפיסות האפריוריות שלהם ולכל מה שדיברתי קודם. ולכן כמובן, מי שלא יקבל את ההנחה גם לא צריך לקבל את המסקנה, זה נכון בכל טיעון. אז אבל אבל אני רק רוצה לומר דבר אחד אתה לא יכול לעשות. להגיד שכתובת האבנים נוצרה במקרה ולהתחיל לארוז את המזוודה. אבל זה זה בלתי אפשרי. וזה מה שאני רוצה לטעון גם כאן. ולכן אני משאיר שתי אפשרויות, או לחשוב אני לא מאמין לחוקים המדעיים, לתצפית שלי, לתובנות האפריוריות שלי, ואז אני גם לא צריך להניח שיש אלוקים. אפשרות שניה, אני כן מאמין, ואז אני כמובן בהכרח במובלע מאמין שיש אלוקים. אבל אין אפשרות להאמין למדע ולחושים ולחשיבה הרציונלית שלי ובכל זאת להניח שאין אלוקים. אפשרות כזאת לא קיימת. אתה צריך לבחור אחת משתי האפשרויות הראשונות. עכשיו כל אחד שישר עם עצמו ויגיד אני כן מאמין לחושים ולמדע ולחשיבה שלי, לי הוא תמיד יכול להגיד שהוא לא מאמין, אבל שיגיד את זה לעצמו, לא לי. אם הוא עצמו באמת לא מאמין לזה אז בסדר גמור, אבל אם הוא מאמין לזה אז שידע לו כשהוא עומד מול מראה שהוא בעצם מאמין באלוקים. זאת הטענה. עכשיו כשעוברים על כל התשובות שניתנו בתולדות הפילוסופיה לשאלה הזאת, הוגו ברגמן פסל את כולן. עכשיו תראו הוא לא עשה את זה. הוא אמנם התקרב בסוף ימיו ליהדות, אפילו קצת קיים מצוות נדמה לי, אבל היה יהודי, זאת אומרת לא התכוונתי שהוא התגייר, כן? אבל התקרב לדתיות יהודית. אבל את הספר הזה הוא כתב בלי קשר, זה מבוא פילוסופי לאפיסטמולוגיה, זאת אומרת זה מבוא לתורת ההכרה. הוא סוקר את התשובות לשאלה הזאת ושולל את כולן. עכשיו תראו שני משפטים נורא יפים שהוא כותב. דווקא כמסיח לפי תומו זה תמיד הדבר הכי יפה. תראו פה: ואולם אם נכשלו כל הניסיונות האלה להסביר את האמון שלנו בכלי האפיסטמולוגי, בכלי האפיסטמי, הלא נשארת טענתו של יום בכל תוקפה. עקרון החוקיות של הטבע, העיקרון העליון של המדע בכלל ומדע הטבע בפרט, עיקרון זה המונח ביסודו של כל חיפוש במדע נשאר בלי הוכחה. אוקיי? הוא נשאר בלי הוכחה. ואז מה? אין ברירה אלא, תראו מה הוא כותב, זאת המסקנה: אם לא נחפוץ לחתוך את הקשר הגורדי של הוכחת שכלתנותו של העולם על ידי הנחה מטפיזית, כגון ערבותו של האל, זה דקארט, או ההרמוניה הקבועה מראש של לייבניץ, או פעולת השכל על ההרגשה הקודמת לתודעה, אידיאליזם סובייקטיבי, זאת אומרת להגיד שהכל זה סטייטמנט עלינו, לא נשארה לפנינו דרך אחרת אלא לראות בשכלתנות העולם הנחה מכוונת, רגולטיבית, את דרכו של המדע. או במילים אחרות, אי אפשר להאמין לחושים. זאת הנחה מתודולוגית, זה לא סטייטמנט על העולם, מה שקראתי אקטואליזם. עכשיו מי שלא אקטואליסט, אז הוא אקטואליסט. מי שלא אקטואליסט, זאת אומרת מי שמאמין לחושים שלו ולעיקרון הסיבתיות ולאינדוקציה ולהנחות המדעיות וממילא גם לחוקים המדעיים, הוא לא רואה את זה רק כהנחה מתודולוגית, אבל אין לי מושג אם היא נכונה או לא, אלא הוא אומר זה גם בעיניי סביר שזה נכון, לא ודאי, אבל סביר שזה נכון, אז הוא לא יכול לראות בזה רק ראיה הנחה מתודולוגית. אז מה נשאר? הנחה מטפיזית. נכון? הנחה מטפיזית כגון ערבותו של האל. זה הדבר היחידי שנשאר. אתם רואים שהוא דווקא כמי שבסופו של דבר דוחה את המסקנה הזאת, דווקא הוא מציב את השאלה במלוא העוצמה אחרי שהוא סקר את כל התשובות האפשריות בתולדות הפילוסופיה שניתנו לשאלה הזאת. הוא שלל את כולן, ואז הוא אומר: אוקיי, אז באמת אי אפשר לראות בחוקי המדע טענות על העולם עצמו. אלו ארגונים מתודולוגיים שאנחנו עושים בתוכנו פנימה. זה לא טענות על העולם. אז אני שואל, אוקיי, ומי שבכל זאת מניח שאלו טענות על העולם, שמאמין לחוקי המדע, והרי אנחנו רואים שזה גם עובד בסופו של דבר, אז הוא צריך להניח שבכל זאת יש פה איזשהו נימוק, איזשהו טעם לאמון הזה שאנחנו נותנים בכלים המדעיים, התצפיתיים והמחשבתיים. וזה הוא אומר, הדבר היחידי שנשאר זה הנחה מטפיזית כגון ערבותו של האל. זאת אומרת שבעצם למרות שהוא כמסיח לפי תומו לא רוצה להיכנס לערבותו של האל, הוא עצמו אומר שזאת הדרך היחידה האפשרית להאמין לחוקי המדע באופן אינפורמטיביסטי ולא אקטואליסטי. זאת בעצם הטענה שלו. ואם אני חוזר אלינו, אז לכאורה יש המון גישות בפילוסופיה, כמו שאמרתי שמונה, לא יודע, עשר תשובות שהוצעו לשאלה הזאת לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה. אבל הנה תראו, אפשר להגיע למסקנות באופן פילוסופי. זה לא נכון שהכל נשאר פתוח. את כל הנימוקים האלו דוחים. הנימוק הקאנטיאני הסברתי, האחרים עוד יותר חלשים ממנו. את כולם דוחים ואנחנו נשארים עם השאלה שאי אפשר לברוח ממנה, שאלה פילוסופית שאי אפשר לברוח ממנה. יש לנו רק אחת משתי דרכים, כמו שהוגו ברגמן בעצמו בתור מומחה בתחום הזה בפילוסופיה, זה מה שהוא אומר, יש לכם שתי דרכים, אתם צריכים לבחור ביניהן. או שמדובר רק בהנחות מתודולוגיות, המדע הוא לא טענות על העולם, המדע הוא טענות עלינו, זה מה שקראתי אקטואליזם, או שהמדע הוא טענות על העולם, אינפורמטיביזם, אבל אז צריך את הערובה של האל. זאת אומרת כי בלי זה אין לזה איזושהי הצדקה. זהו, זאת הבחירה. עכשיו אפשר לבחור או את זה או את זה, אבל אתה לא יכול להגיד אני לא רואה בזה הנחות מתודולוגיות, אני מאמין לחוקי המדע אבל אני אתאיסט. זה לא עובד, זה לא קונסיסטנטי.

[Speaker B] אבל אנשים כמו סטיבן הוקינג הם לא קונסיסטנטים, ברור. אוקיי, אבל הוא לא האמין באלוקים, הוא היה…

[הרב מיכאל אברהם] הוא חשב שהוא לא מאמין באלוקים. הוא חשב שהוא לא מאמין באלוקים. אני טוען,

[Speaker B] אני

[הרב מיכאל אברהם] טוען שאנשים מהסוג הזה שרואים את המדע ככלי שמדבר על העולם, לא כהנחה מתודולוגית, הם בעצם מאמינים סמויים באלוקים או שהם בלתי עקביים. אחד משתיים. עכשיו, אם אתה רוצה את עיקרון החסד, מה שנקרא צ'ריטי פרינסיפל, אז נדון אותו לכף זכות ונגיד שהוא בעצם מאמין סמוי באלוקים ולא שהוא לא עקבי. אבל זה מה שאני טוען על כל, ובסך הכל נדמה לי שכמעט כל אדם סביר לא רואה במדע רק הנחות מתודולוגיות. הוא מאמין למדע כמשהו שמתאר את העולם, ולכן בעיניי כל אדם סביר צריך להסיק את המסקנה שהוא בעצם מאמין באלוקים גם אם הוא לא מודע לזה. אז הוא מאמין לא מודע, אבל עדיין הוא מאמין באלוקים.

[Speaker B] יהיו סטיבן הוקינגס שידברו נגד זה.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, כי הוא לא היה מודע, הוא חשב שהוא לא מאמין באלוקים אבל הוא טעה. זה המשמעות של הטיעון הזה. הטיעון הזה בעצם מראה לבן אדם: תשמע, אתה לא עקבי. אם אתה חושב שכתובת האבנים הזאת נוצרה במקרה, אבל אתה מתחיל לארוז את המזוודה ומתכוון לרדת מהרכבת, אתה לא עקבי. אז אחת משתיים: או שבמובלע, אולי אתה לא מודע לזה, אבל במובלע אתה מאמין שהכתובת הזאת סודרה על ידי מישהו, או שאתה באמת לא עקבי ותפסיק לארוז את המזוודה. אתה לא צריך לארוז את המזוודה, אין לזה שום בסיס. זאת בעצם הטענה. זה ברירה אכזרית, אבל זו הטענה, זו הברירה שעומדת בפני האנשים. עכשיו תשימו לב מה, אולי עוד הערה. יש ספר אחר של הוגו ברגמן, זאת תעלומה פרשנית בעיניי. אני צריך פעם לשאול אנשים שמכירים קצת יותר את האיש ואת הגותו. יש לו ספר אחר להוגו ברגמן שנקרא הוגי הדור. והספר ההוא נותן סקירה על הגויות של הוגים מודרניים. כן, הוגים בעצם של תחילת המאה העשרים, המחצית הראשונה של המאה העשרים, הוגי אותו דור שעליו הוא דיבר. עכשיו, בהקדמה לספר שם, הוא חוזר על השאלה הזאת ושם הוא אומר שאלוקים הוא ההסבר האולטימטיבי והיחיד המתבקש. עכשיו, כשסתכלתי קצת מתי נכתבו הספרים, הוגי הדור יצא הרבה לפני מבוא לתורת ההכרה. אז זה קצת מוזר. במבוא לתורת ההכרה הוא אומר: אם לא נרצה את הערבות של האל, אז אין ברירה אלא להניח שאלה טענות מתודולוגיות, חוקי הטבע הם הנחות מתודולוגיות על העולם. ובהוגי הדור הוא אומר: לא לא, יש אלוקים ולכן אפשר לקבל את זה כטענות על העולם עצמו. ואני יודע שזה מתאים דווקא להוגו ברגמן המאוחר, לא המוקדם. כי במאוחר הוא חזר להאמין באלוקים ואפילו לקיים מצוות. אז זאת שאלה פרשנית מעניינת לגבי הגלגולים שעבר הוגו ברגמן עצמו. אני לא יודע תשובה לזה. בכל מקרה, אבל בהקדמה להוגי הדור תוכלו למצוא גם את המסקנה כפי שאני מציב אותה כאן. אז אני רוצה להסביר מה בעצם מצאנו כאן. הטענה של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית היא טענה שאומרת כך: אם אתה משתמש בכלי המחשבה הרציונלית, אתה חייב להגיע למסקנה שיש אלוקים. זאת אומרת, כלי המחשבה הרציונלית מובילים אותך למסקנה שיש אלוקים, כי העולם הוא מורכב, דבר מורכב לא נוצר במקרה ולכן יש אלוקים. אני מניח את המחשבה הרציונלית, מגיע למסקנה שיש אלוקים. פה אני אומר, אני עושה את הדרך ההפוכה. אני אומר: אם לא היה אלוקים, לא יכולתי להניח את המחשבה הרציונלית. אם אני מניח את המחשבה הרציונלית, רק אלוקים הוא זה שמאפשר אותה. זאת אומרת, אלוקים הוא הבסיס למחשבה הרציונלית, לא המחשבה הרציונלית היא הבסיס לאמונה באלוקים. זה שתי הסתכלויות הפוכות על היחס בין חשיבה רציונלית לבין אלוקים. אני בעצם רוצה לטעון פה שבלי אמונה באלוקים אין רציונליות. לא שהרציונליות מולידה או מנביעה, כן, אפשר להסיק ממנה את קיומו של אלוקים, אלוקים הוא התנאי לזה. בלי אמונה באלוקים אתה לא יכול להשתמש בכלי החשיבה הרציונלית. מי שלא מאמין באלוקים הוא לא רציונלי. הוא לא רציונלי לא כי האמונה באלוקים נכונה, זו הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שאומרת שאם אתה לא מאמין באלוקים אז אתה זורק טיעון פילוסופי חזק, אז אתה סתם לא חושב בצורה רציונלית. כאן אני רוצה לטעון משהו הרבה יותר עמוק: אם אתה לא מאמין באלוקים, אין לך הצדקה להשתמש בכלי החשיבה הרציונלית, כי זו ההצדקה היחידה לזה. ולכן זה נורא מוזר שנוצרה תדמית בעולם ש… רציונלית זה אנטיתזה לאמונה באלוקים. אמונה באלוקים זה כאילו האנשים הלא רציונליים והחשיבה הרציונלית זה האתאיסטית, כן, זה מי שלא מאמין באלוקים. זה מגוחך מכל מובן שאני מצליח לחשוב עליו. זה בדיוק הפוך. זה אנשים שמנחמים את עצמם בנחמת שוטים. זאת אומרת, אני חושב שבלי אמונה באלוקים אין שום בסיס לאמון שאנחנו נותנים בחשיבה הרציונלית. אין שום בסיס והצדקה לשימוש בכלי החשיבה הרציונלית. ואני אזכיר לכם אולי את מה שאמרתי לכם במבוא המתודולוגי. כאן אנחנו בעצם מגיעים לטענה הזאת. אני משתף אתכם רגע עם המסך. אזכיר, אני עשיתי את זה כבר פעם במבוא. עכשיו אני רוצה להראות לכם למה המבוא היה מיועד. כאן אני סוגר את המעגל. הטענה היא שאם יש לי הנחה כזאת, שאם איי אז בי, אפשר לבנות עליה שני סוגי טיעון. כן? אני יכול להניח, אם איי אז בי, זאת הנחה ראשונה. הנחה שנייה, איי. מסקנה, בי. נכון? אם יתנו לי שוקולד, אז אני ארגיש טוב. נתנו לי שוקולד, מסקנה אני מרגיש טוב. אוקיי? אז זה כיוון אחד. אני יכול דרך אותה הנחה עצמה, איי גוררת בי, אבל ההנחה השנייה תהיה לא בי והמסקנה תהיה לא איי. גם זה טיעון תקף. אם יתנו לי שוקולד אני ארגיש טוב. אם אני לא מרגיש טוב, כנראה לא נתנו לי שוקולד. כי אם היו נותנים לי הייתי מרגיש טוב. נכון? אלה שני טיעונים, שניהם תקפים לוגית ושניהם בנויים על ההנחה ההיפותטית ש-איי גוררת בי. מה שאנחנו בעצם אומרים כאן זה בדיוק את הנקודה הזאת. אני אומר שמתוך החשיבה הרציונלית יוצא שאלוקים בעצם, נגיד ש-איי זה אין אלוקים. בי זה החשיבה הרציונלית והמדע אינם אמינים. בסדר? עכשיו אני אומר, אם אין אלוקים, אז אין בסיס לחשיבה הרציונלית, אז החשיבה הרציונלית היא לא אמינה. עכשיו אפשר להגיד, אפשר לקחת את זה לכיוון השני ולהגיד אוקיי, אז אם לא בי, ומי שחושב שהחשיבה הרציונלית והמדע הם כן אמינים, אז הוא חייב להגיע למסקנה שלא איי. זאת אומרת שלא נכון שאין אלוקים, שיש אלוקים. ההנחה היא שבלי אלוקים אין בסיס לחשיבה הרציונלית. אבל אני יכול להשתמש בזה בכיוון ההפוך באופן לוגי ולהגיד, מי שמאמין בחשיבה הרציונלית מסיק את המסקנה, אז הוא יכול להסיק את המסקנה שהוא כנראה גם מאמין באלוקים. אוקיי? וזה טיעון לוגי תקף, זה לא ווישפול ת'ינקינג. זה טיעון לוגי תקף. אתה יכול כמובן להניח שאתה לא מקבל את זה, זאת אומרת זה לא נכון, אתה מאמין בבי, חשיבה רציונלית באמת לא אמינה בעיניך. בסדר, אם אתה מאמין בבי אז לא אמרתי כלום. אבל אם החשיבה הרציונלית אמינה בעיניך, המדעית, אז אתה בהכרח מאמין באלוקים. לכן הדרך הטיעון הזאת היא בעצם דרך שהולכת אחורה כאילו מהמסקנה אל ההנחה. זה לא באמת כך. היא הולכת מהסיפא של הגרירה אל הרישא של הגרירה. אבל עדיין יש פה הנחות ומסקנה שנובעת מההנחות האלה. זה טיעון לוגי תקף, אין פה שום רמאות. אוקיי? אז זה המבנה של סוג הטיעון הזה. עכשיו אני רוצה רק להצביע על עוד אספקט, עוד אספקט של הטיעון הזה לפני שאני עובר לכל הערעורים שעלו כאן, האבולוציה והלמידה מהניסיון. זה כבר אנחנו נעשה כנראה בפעם הבאה, אני מצטער שאני מושך את זה, אבל זה אני מנסה לעשות את זה באופן שיטתי. אני רוצה לדבר קצת על תופעה מרתקת שעמדו עליה הרבה פילוסופים ומתמטיקאים, ההשתאות הזאת שעומדת מול התופעה שספר היקום, כן, האמירה של גלילאו, שספר היקום כתוב בשפה של המתמטיקה. זאת אומרת שאנחנו יכולים להשתמש בשפה המתמטית כדי לתאר את מה שקורה בעולם. אז גלילאו בעצם כך התפעל, איך זה קורה, איך יכול להיות? אני רוצה לקשור את זה גם כן למהלך שאני עושה כאן. המתמטיקה בעצם מתארת את צורות החשיבה שלנו, איך אנחנו מסיקים מסקנות מתוך הנחות. המתמטיקה לא טוענת כלום על ההנחות וגם לא על המסקנות, אלא רק על הקשר בין ההנחות לבין המסקנות, הלוגיקה המתמטית, כרגע אני לא מבדיל ביניהם. אבל מתברר שדרכי החשיבה האלה, שבסך הכל עוסקות בנו עצמנו, לא בעולם, לפחות בתפיסה המקובלת במתמטיקה, מתמטיקה לא עוסקת בעולם, היא עוסקת בעולם האידיאות אם תרצו או בנו, אבל לא בעולם האובייקטיבי שבחוץ, מתברר שהדבר הזה מאוד מאוד אפקטיבי כשאנחנו באים לתאר את מה שקורה בעולם. והשאלה איך זה קורה? אני חושב שהדבר הזה אינו אלא עוד פן של אותה שאלה ששאלתי כאן. איך יכול להיות שכלי החשיבה הא-פריוריים שלנו מתאימים, מתואמים עם מה שקורה בעולם עצמו? זאת בעצם הראיה מן האפיסטמולוגיה. ואני רוצה לטעון שזה אומר שכלי החשיבה האלה, משהו או מישהו נטע בהם איזושהי התאמה למה שקורה בעולם, אחרת זה לא היה אמור לקרות. אחרת הייתי יכול להשתעשע במתמטיקה ובמה שקורה בתוכי עד אינסוף, אבל זה לא היה אמור להתברר ככלי רב עוצמה לתאר את מה שקורה בעולם. וזה מתברר כל הזמן ככלי כזה. עכשיו אני רוצה לחדד קצת יותר את הטענה הזאת. תראו, באופן עקרוני, בדרך כלל אני בניסוחים המקובלים של התמיהה הזאת, אני לא מבין אותם. פשוט זה לא תמוה בעיניי בכלל. למה? כי המתמטיקה עוסקת בקשר בין מושגים ורעיונות. מושגים כאלה וכאלה יש להם תכונות כאלה וכאלה, אז מכאן חייב להיות שיש להם גם תכונות כאלה וכאלה. ויש קשרים בין רעיונות ובין טענות שהמתמטיקה עוסקת בהם. עכשיו אם הקשרים האלה הם קשרים הכרחיים, אז אין פלא שהקשרים האלה גם מתקיימים בעולם. כן, אם המהירות היא נגזרת של המקום לפי הזמן, אז המקום הוא אינטגרל של המהירות לפי הזמן. זה לא מפתיע שאם זה מתקיים אז זה מתקיים, זה חייב להיות, זה המשפט היסודי של האינפי, נכון? שהאינטגרל זה הפעולה ההפוכה לנגזרת. אז התגלית המתמטית הזאת, זה שהיא משמשת אותי בעולם, זה לא מפתיע בכלל. זה חייב להיות ככה. זה שגם בעולם לכל משולש יש שלוש זוויות, זה לא מפתיע אותי. זו התכונה של משולש, שיש לו שלוש זוויות. אין פה שום דבר שאמור להיות מפתיע. מה שכן מפתיע, וזה אני רוצה לחדד קצת יותר, מה שכן מפתיע זה שתורות מתמטיות שפותחו בלי קשר למה שקורה בעולם נמצאות לפעמים אחרי הרבה מאוד זמן, נמצאות פוריות ומועילות בתיאור של העולם עצמו. נגיד כשאני מדבר על גיאומטריה למשל, אני לא מופתע, כי הגיאומטריה ברור שהיא פותחה מתוך הסתכלות על העולם. אתה מסתכל על העולם, ואתה מסתכל מה התכונות של דברים, ואז אתה בונה תורה מתמטית שקוראים לה גיאומטריה, או גיאומטריות, יש הרבה. אוקיי? אבל זה מתחיל מאיזושהי הסתכלות על העולם. נגיד גיאומטריה לא אוקלידית זה כבר פחות הסתכלות על העולם, אבל נגיד זה הרחבה של הגיאומטריה האוקלידית. אבל לא יודע מה, תורת החבורות, או כל מיני מספרים מרוכבים, או כל מיני דברים מן הסוג הזה, אלה דברים שאנשים יצרו אותם לכאורה מדמיונם הקודח. זה לא תוצאה של הסתכלות, לא תוצאה פשוטה לפחות של הסתכלות על העולם, ומתברר שאחרי שאתה יוצר את המושגים האלה ואת הטענות האלה יש להם תוכן מאוד מאוד פורה, מורכב, מעניין שבסוף למרבה התדהמה חוזר ומשמש אותנו כשאנחנו באים לתאר את העולם, למרות שזה פותח בלי שום קשר למה שקורה בעולם. זה מפתיע. את הקשרים המתמטיים הבסיסיים. אם מתקיימות האקסיומות אז מתקיימות גם התיאורמות או גם המשפטים. טוב, זה ברור כי זה חייב להיות ככה, זה בדיוק מה שמראה לנו המתמטיקה. זה לא מפתיע. שאם בעולם שלנו יש לו גיאומטריה אוקלידית אז סכום הזוויות במשולש בעולם שלנו הוא מאה שמונים. זה לא מפתיע אותי בכלל, זה חייב להיות ככה, בגיאומטריה אוקלידית סכום הזוויות הוא מאה שמונים. מה שכן מפתיע אותי זה שתורה, שתורת המספרים המרוכבים שפותחה על סמך איזושהי הכללה לא קשורה לעולם, לא קשורה בשום צורה שהיא, ומתברר שהיא מאוד מאוד שימושית בתיאור של העולם. או כל מיני מבנים כמו תורת החבורות, מרחבי הילברט, שדות, חוגים, מרחבים וקטוריים, כל מיני דברים מן הסוג הזה, כל מיני יצורים מתמטיים שונים ומשונים שבסוף בסוף מתבררים ככלים מדהימים לתאר את העולם עצמו. זה מפתיע. כי זה אומר שמשהו בחשיבה שלנו כן נמצא במתואם למה שקורה, במתואם למה שקורה בעולם עצמו. עכשיו הטענה, אני אולי אבהיר את זה דרך משהו שאני חושב שכבר אמרתי אותו פעם, כשהתחלתי כשהייתי באוניברסיטה בתחילת תואר שני בפיזיקה, אז שמו אותי לתרגל קורס במכניקה. אז שאלתי את החברה שם האם לדעתם המשפט שתיים ועוד שלוש שווה חמש זה משפט שניתן להפרכה, טענה שניתנת להפרכה? האם הם יכולים להציע ניסוי שיפריך את התיאוריה הזאת, את הטענה הזאת? אז אחרי שככה קצת ניענעתי אותם הצלחתי להוציא מהם את מה שרציתי. כן, אפשר. קח סלסלה גדולה, שים לתוכה שני תפוחים, תוסיף שמה עוד שלושה תפוחים ותספור כמה יש לך סך הכל. אם סך הכל אין לך חמישה אלא שבעה או שניים, אז הפרכת את הטענה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. אז לכאורה הטענה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש היא טענה בפיזיקה. אבל זה כמובן לא נכון. אני אשאל אפילו ברמה הפרקטית, נגיד ששמתי שתיים, הוספתי שלוש, ספרתי ויצא לי ארבע, יש רק ארבעה תפוחים בתוך הסל. האם מישהו יעלה בדעתו להגיד אה אוקיי, אז שתיים ועוד שלוש באמת שווה ארבע לא חמש? בחיים לא. אנחנו נגיד שהייתה טעות בניסוי, התבלבלנו, תפוח אחד נעלם לנו, לא ספרנו טוב את התפוחים שהכנסנו, בחיים לא נוותר על הטענה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. למה לא? כי שתיים ועוד שלוש שווה חמש היא לא טענה על העולם. היא טענה על המושגים שתיים, שלוש, שווה ו-ועוד. והקשר ביניהם מכתיב את זה ששתיים ועוד שלוש שווה חמש, זה קשר הכרחי. הוא לא עומד להפרכה. אם הייתי מגלה שבאופן עקבי שהוספת תפוחים לתוך סל שתיים ושלוש נותנת ארבע, המסקנה שאותה הייתי מסיק זה שהוספת תפוחים לתוך סל לא מתוארת על ידי חיבור אריתמטי. החיבור האריתמטי הוא לא התיאוריה שזה המודל שלה. זה המסקנה שהייתי מסיק. למה אמרתי את זה בתחילת קורס מכניקה? כי אמרתי להם, תראו, בואו אני אפריך לכם את הטענה שחמש ועוד חמש שווה עשר. בואו ניקח גוף ונפעיל עליו כוח של חמישה ניוטון צפונה. עכשיו ניקח נפעיל עליו עוד כוח של חמישה ניוטון מזרחה. מה סך הכל הכוח שפועל על הגוף? לכאורה מתמטית חמש ועוד חמש שווה עשר. התשובה כמובן לא נכון, חמש שורש שתיים, שבע ומשהו. למה? כי הכוחות האלה הם כוחות מאונכים. נכון? אז הכוח השקול הוא משהו שנמצא באלכסון בין הכוחות המאונכים, כן, כלל המקבילית והאלכסון הזה הוא חמש שורש שתיים. אז חמש ועוד חמש שווה שבע ומשהו? הפרכנו את המשפט המתמטי שחמש ועוד חמש שווה עשר? לא. הפרכנו את הטענה הפיזיקלית שחיבור של כוחות מתואר על ידי חיבור אריתמטי. זה לא נכון. חיבור של כוחות צריך חיבור וקטורי לא חיבור אריתמטי. אבל זאת טענה בפיזיקה לא במתמטיקה. אנחנו לא נצליח להפריך את הטענות של החשבון הווקטורי ולא את הטענות של האריתמטיקה במעבדה. אין שום סיכוי. מה שאנחנו יכולים במעבדה לעשות זה להחליט איזו תיאוריה מתמטית מתאימה לתאר את הסיטואציה הפיזיקלית שבה אני עוסק. ההחלטה הזאת היא החלטה של פיזיקאי לא של מתמטיקאי. וזה ניתן להפרכה. אם אתה חושב שאפשר על ידי חיבור אריתמטי לתאר את זה אני יכול בניסוי לפרוך את זה ולהראות לך שלא נכון, צריך חיבור וקטורי, כי זו טענה בפיזיקה. את המתמטיקה אי אפשר להפריך למה? כי היא לא עוסקת בעולם. מתמטיקה. המתמטיקה לא עוסקת בעולם, היא עוסקת בקשר בין רעיונות. העולם יכול להיות שהוא מודל לתורה מתמטית או לתאוריה מתמטית כלשהי. זה בשפה של תורת המודלים שיש למתמטיקאים, אז הם אומרים מציאות כלשהי שמקיימת את ההנחות של תורה מתמטית, המציאות הזאת נקראת מודל של התורה הזאת. ויכולים להיות הרבה מודלים לאותה תורה. למשל, כשאני מדבר על חשבון וקטורי, אז כוחות במכניקה זה מודל לחשבון הוקטורי. כוחות מתווספים זה לזה לפי החשבון הוקטורי. אבל גם תאוצות ומהירויות מתווספות זו לזו לפי החשבון הוקטורי. מומנטים, ומה שאתם רק רוצים. יש הרבה וקטורים. כל אחד מאלה זה מודל לתורה של החשבון הוקטורי. זאת אומרת מתברר שבעולם שלנו יש הרבה מאוד חלקים או תופעות שמהוות מודלים לתורות מתמטיות מופשטות. זה הפלא של המתמטיקה. והשאלה איך הדבר הזה קורה היא בסך הכל עוד פן של אותה שאלה שדיברתי עליה קודם, איך ייתכן שהחשיבה שלנו היא אמינה, היא מתאימה למה שקורה בעולם ואפשר להשתמש בה כדי לפענח, לפענח את מה שקורה בעולם. אוקיי, אני לא ארחיב בזה כי זה כבר פרטים. אז אוקיי, אנחנו נעצור כאן ואני מבטיח בלי נדר, בפעם הבאה אני מגיע לערעורים ולתשובות עליהם. מה שעלה פה לא פעם וכל פעם דחיתי בקש, אני פשוט רציתי לבנות את המבנה בצורה סיסטמטית. פעם הבאה נדבר על הערעורים. אבולוציה, ניסיון, כל מיני דברים מהסוג הזה.

[Speaker D] אוקיי, יש שאלות? אתה

[הרב מיכאל אברהם] שומע?

[Speaker D] ההוכחה מהמוסר גם תהיה?

[הרב מיכאל אברהם] אני בקושי שומע, זה חלש מאוד.

[Speaker D] ההוכחה מהמוסר, כאילו גם…

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, זה השיחה הבאה. זאת אומרת אחרי שנגמור את השיחה הזאת, אז זה השלב הבא.

[Speaker C] טוב, אז שבת שלום.

[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום, להתראות.