אמונה – שיעור 31
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה ותקציר ההוכחה הפיזיקו‑תיאולוגית
- [2:45] הראייה האפיסטמולוגית והאמון בחושים
- [4:15] הביקורת הפרגמטיסטית על הטיעון
- [7:30] הצגת האופציות ללא שלישית
- [9:41] סיכום: אמון בחושים והקשר לאלוהים
- [11:06] הקשר בין דטרמיניזם לבחירה חופשית
- [16:48] אמינות המערכת החושית המורכבת
- [28:11] טיעון דילמה ולוגיקה של מסקנה
- [30:00] עקרון האינדוקציה והיקף תוקפו
- [31:14] האבולוציה כערעור על הטיעון הפיזיקו‑תיאולוגי
- [32:56] האמון בחושים: פסיכולוגיה מול פילוסופיה
- [35:00] הקשר בין האבולוציה למוסר
- [49:01] ארבעת המסלולים הפילוסופיים לאמונה
- [51:54] סיכום והמשך: הראיות המוסריות
- [55:09] המרכיבים של האבולוציה: מוטציות, גנטיקה וברירה
- [57:04] סגירת השיעור וברכות לשבת
סיכום
סקירה כללית
הדובר מציג את הניסוח התיאולוגי של הראיה מן האפיסטמולוגיה כהיפוך של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, ובונה מהלך של “תנועת מלקחיים”: אם מקבלים שמורכבות מצביעה על יד מכוונת אז יש אלוקים, ואם דוחים זאת וטוענים שמורכבות יכולה להיווצר במקרה אז מתעוררת בעיית האמון בכלי ההכרה עצמם. הוא טוען שהאמון בחושים, בעקרונות א-פריוריים כמו סיבתיות ואינדוקציה, ובשיטות חשיבה כמו התער של אוקאם, מניח במובלע אלוקים שברא אותנו כך שנוכל להכיר את העולם. לאחר מכן הוא מביא ביקורות מרכזיות—פרגמטיזם, למידה מן הניסיון, ואבולוציה—ועונה עליהן דרך הבחנה בין הסבר פסיכולוגי להצדקה פילוסופית, דרך טענות על מעגליות ההצדקות, ודרך הטענה שהאמון שלנו בחושים הוא מוחלט וא-פריורי. בסוף הוא מסכם ארבעה “מסלולים פילוסופיים” לאמונה, ומכין את הקרקע לראיה הבאה מן המוסר כראיה תיאולוגית מאותו טיפוס.
היפוך הראיה הפיזיקו-תיאולוגית והראיה מן האפיסטמולוגיה
הדובר מתאר את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית כטיעון מן המורכבות של העולם לכך שמישהו כנראה יצר אותו, ומציג את האפשרות שהאתאיסט יטען שמורכבות יכולה להיווצר במקרה בלי יד מכוונת. הדובר הופך את כיוון הטיעון וטוען שאם מערכת החישה והחשיבה נוצרה במקרה, אז אין בסיס לסמוך עליה, ולכן השאלה נעשית אפיסטמולוגית: מניין האמון בחושים ובהנחות הא-פריוריות. הדובר מגדיר את המערכת האפיסטמית ככלל החושים והכלים השכליים כמו עקרון הסיבתיות, עקרון האינדוקציה, דרכי החשיבה המקובלות, התער של אוקאם, והנחות על אחידות חוקי הטבע. הדובר מסיק שכאשר אדם נותן אמון בכלי ההכרה שלו הוא מניח במובלע שיש אלוקים, ומבחין בין ניסוח פילוסופי שאומר “אם יש אלוקים אפשר להצדיק אמון בחושים” לבין ניסוח תיאולוגי שאומר “אם יש אמון בחושים אז כנראה מונחת הנחת אלוקים.”
תנועת המלקחיים, דילמה, ומבנה לוגי
הדובר מציג את המהלך כטיעון דילמה שאין לו אפשרות שלישית: או שמאמינים באלוקים ומקבלים את הכלים האפיסטמיים כאמינים, או שלא מאמינים באלוקים ולא מקבלים את הכלים כאמינים וממשיכים “לזרום” איתם מטעמי נוחות. הוא מנסח את המבנה כמתקפה משולבת: אם מישהו דוחה את הטיעון מן המורכבות בטענה שדבר מורכב יכול להיווצר במקרה, אז הדובר שואל מה האינדיקציה לאמינותו; ואם מישהו מצדיק אמינות באמצעות ניסיון, הדובר מחזיר את הטיעון הפילוסופי על הסבירות שדבר מורכב וגם אמין נוצר ללא יד מכוונת. הדובר מציג גם ניסוח פורמלי של דילמה: “פי גוררת קיו, לא פי גם גוררת קיו, המסקנה היא שקיו,” מפני שברור שאו פי או לא פי ואין אפשרות שלישית. הדובר מדגיש שזהו טיעון לוגי עם הנחות יסוד, ומי שאינו מקבל הנחות יסוד אינו מוכרח לקבל מסקנה, כפי שלדבריו אין טיעון שמשכנע ללא הנחות יסוד.
הביקורת הפרגמטיסטית והתגובה אליה
הדובר מציג תגובה אתאיסטית נפוצה שלפיה אין באמת אמון אמיתי בחושים ובחשיבה אלא רק אימוץ התנהגותי כי “אין משהו אחר” ואין אלטרנטיבה, ולכן “זורמים” עם ההרגל. הדובר מכנה זאת פרגמטיזם שבו הרצוי מכפיף את הנכון, ומציין פרדוקס של חילופי תפקידים: לעיתים מאשימים את מציג הטיעון בפרגמטיזם, אך כאן המתגונן מאמץ עמדה פרגמטיסטית בעצמו. הדובר אומר שאין לו תשובה מכריעה למי שמתעקש על העמדה הזאת, מלבד הצבת שתי האפשרויות והטענה שאין שלישית. הדובר טוען שקשה לו להאמין שאדם באמת לא מאמין לחושיו בפועל, ומציע שהעמדה הפרגמטית משמשת לעיתים “יציאה בשלום מהוויכוח,” בעוד שהמטרה הראויה היא בירור עצמי ולא ניצחון. הדובר משתמש בדימוי המטריקס כדי לטעון שמי שהיה משתכנע שהוא חי בהטעיה כוללת לא היה ממשיך לזרום איתה כרגיל.
פטרנליזם, אמונות מובלעות, ודטרמיניזם כדוגמה
הדובר מקבל את ההאשמה בפטרנליזם ומגדיר עצמו “פטרנליסט גאה,” בטענה שאנשים רבים אינם מבינים עד הסוף את אמונותיהם ושלעיתים אמונות גלויות מסתירות אמונות סמויות הפוכות. הוא מביא כדוגמה את הדטרמיניזם וטוען שאנשים רבים מצהירים עליו אך בפועל מתנהלים כאילו יש בחירה חופשית, ולכן לדעתו הם לא מאמינים בו באמת. הוא מתאר את גישתו ב“מדעי החופש” כערעור הטיעונים לדטרמיניזם בלי צורך להביא טיעונים לליברטניזם, משום שלדבריו “כולנו מאמינים בליברטניזם” והעיקר הוא לנעוץ סיכה בבלון הטיעונים שמכריחים לוותר עליו. הדובר מכליל זאת גם לגבי אמונה באלוקים וטוען שבמובן מסוים גם “גדולי האתאיסטים” מאמינים באלוקים במובלע, לא ממיסטיקה או מסורות אלא מפילוסופיה שמראה, לדבריו, שהתנהלותם מחייבת הנחה תיאיסטית.
משל כתובת האבנים לסקוטלנד והטענה על אי-יכולת לדעת
הדובר חוזר למשל הרכבת והכתובת “ברוכים הבאים לסקוטלנד” על צלע הר, וטוען שאפשר תאורטית להניח שהכתובת נוצרה במקרה, אך אז אין דרך להאמין לה או לדעת שהיא באמת בשערי סקוטלנד ולא במקום אחר. הוא מיישם זאת על החושים: גם אם מערכת חושית מורכבת יכולה להיווצר במקרה ואף להיות אמינה, עדיין אין לאדם אינדיקציה חיצונית למערכת שתאשר את אמינותה. הוא דוחה את הרעיון שחיזוקים בין החושים פותרים זאת, וטוען שגם מכלול החושים יחד אינו מקבל “פידבק” מחוץ לחושים, ולכן תמיד ייתכן שההטעיה עקבית. הוא מוסיף שהסיכוי שמערכת אקראית תהיה גם אמינה הוא קטן, וכאשר אין אינדיקציה לאמינות, ההנחה הרציונלית היא שלא להניח שזה המצב.
למידה מן הניסיון, אינדוקציה, ומעגליות
הדובר מציג את הטענה שלפיה הניסיון מלמד שהחושים עובדים, ולכן באינדוקציה מסיקים שהם אמינים, וממחיש זאת בדוגמת מחשב שנוצר באקראי כ“סופת הטייפון של פרד הויל” שמייצרת מטוס בואינג או מכשיר שמחזיר תשובות נכונות. הוא מסכים שהצטברות הצלחות יכולה להוביל אדם להאמין שהמכשיר אמין, ואז הטיעון הפילוסופי על סבירות יד מכוונת חוזר ומתחזק. הדובר טוען שהניסיון אינו יכול להצדיק את אמינות כלי ההכרה בלי מעגליות, מפני שהסקת האמינות מן הניסיון משתמשת כבר בחושים ובכלי החשיבה, ובפרט בעקרון האינדוקציה שהוא עצמו תובנה א-פריורית ללא הצדקה עצמאית. הוא מסיק שמי שמבקש להצדיק אמונה ממשית במסקנות על העולם נתקע במעגל, ובמקרה הטוב יכול להצדיק רק המשך התנהלות פרגמטית ולא אמונה שהחושים מגלים “מה באמת קיים בעולם.”
אבולוציה כמתרס אחרון והבחנה בין פסיכולוגיה לפילוסופיה
הדובר מציג את האבולוציה כהתנגדות מרכזית שמערערת גם את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית וגם את הניסוח התיאולוגי של הראיה מן האפיסטמולוגיה, משום שהאדפטציה האבולוציונית יכולה להסביר מדוע החושים אמינים ולמה אפשר לסמוך עליהם בלי יד מכוונת. הוא מחדד שהשאלה שלו אינה “איך ייתכן” שהחושים אמינים אלא “איך אני יכול לדעת” שהם אמינים, ומדגיש את הפער בין הסבר לקיום אמון לבין הצדקה לאמון. הוא מבחין בין מישור פסיכולוגי שבו האבולוציה מסבירה התניה לאמון בחושים לבין מישור פילוסופי של הצדקה, ומביא דוגמה מקבילה מהדיון העתידי על מוסר: אבולוציה יכולה להסביר כיצד נוצרו רגשות מוסריים אך לא מדוע נכון לפעול על פיהם. הוא מציג טענה חזקה יותר בשם האבולוציה שלפיה חושים לא אמינים לא היו מאפשרים הישרדות, ולכן האבולוציה לכאורה מבססת גם את אמינות החושים, ואז הוא עונה לה בכמה קווים.
תשובות נגד ההצדקה האבולוציונית לאמון בחושים
הדובר טוען שהצדקה אבולוציונית לאמון בחושים נשענת על מעגליות משום שהידיעה על האבולוציה עצמה באה מתצפיות וכלים מדעיים שהדיון מערער את תקפותם. הוא שואל על מה התבסס אמון בחושים לפני דרווין, מציין שמוצא המינים “יצא ב-1870,” וטוען שנפוליאון ואנשים לפני האבולוציה לא נתנו אמון חלש יותר בחושים, ולכן האמון אינו מבוסס על אבולוציה. הוא מוסיף שהאמון בחושים הוא מוחלט ולא הסתברותי, בעוד שאם היה מבוסס אבולוציונית היה צפוי להיות מדורג ותלוי שלב-התפתחות, מפני שהאבולוציה לא נגמרה ואיננו יודעים היכן אנו על ציר השיפור. הוא טוען שתופעות כמו פאטה מורגנה ואשליות דווקא מדגישות את המוחלטות, כי הן מעוררות מייד חיפוש “סיבה פוזיטיבית” לסטייה ולא קבלה שגרתית של חוסר-מושלמות. הוא מוסיף שהישרדות לא תמיד דורשת אמינות מלאה, ולעיתים דווקא אי-ראיית חלק מהמציאות או הטיות תפיסתיות מועילות, ומביא דוגמת פחד גבהים ודוגמה המיוחסת לבן גוריון: “מי שלא מאמין בניסים בישראל הוא לא ריאלי.” הוא טוען גם שהאבולוציה אינה צריכה לייצר אמונה מודעת בחושים אלא רק התנהגות מסתגלת, ולכן אפשר היה לשרוד גם בלי מעטפת קוגניטיבית של אמונה שהחושים משקפים אמת, אלא באמצעות תגובות אינסטינקטיביות.
סיכום מסלולים פילוסופיים לאמונה והמשך למוסר
הדובר מסכם ארבעה מסלולים פילוסופיים שנבחנו: הראיה האונטולוגית של אנסלם, הראיה הקוסמולוגית מן הסיבתיות של עצם הקיום, הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מן המורכבות, והראיה מן האפיסטמולוגיה כהרחבה והיפוך של הפיזיקו-תיאולוגיה. הוא מגדיר “ראיה תיאולוגית” כראיה שאינה מוכיחה שיש אלוקים אלא מראה לאדם שהוא עצמו כבר מאמין בו במובלע, גם אם ייתכן שהוא טועה ויכול לחזור בו, ומוסיף שנטל הראיה עובר למי שטוען שאין אלוקים. הוא מציג את המעבר לראיה מן המוסר כשלב הבא באותה לוגיקה תיאולוגית, וטוען שלא ניתן להיות מחויב לערכי מוסר בלי הנחת אלוקים, בדומה למבנה “הרכבת לסקוטלנד.” הוא מסיים בשאלות מן הקהל על “חוש” מוסרי ועל אשליות ראייה, ומפנה את הדיון המוסרי לפעם הבאה תוך ציון שאינו מסכים שהחוש הזה מהווה אלטרנטיבה לאלוקים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב. שוב פעם סליחה, פשוט הייתי עסוק במשהו ולא שמתי לב שהזמן כבר הגיע. אנחנו בראיה, בניסוח, מה שקראתי הניסוח התיאולוגי של הראיה, ובעצם מה שעשיתי פה, הפכתי את כיוון הטיעון. בראיה הפיזיקו-תיאולוגית, זה היה המהלך הקודם, במהלך הקודם בראיה הפיזיקו-תיאולוגית הבאתי ראיה מהמורכבות של העולם לזה שמישהו כנראה יצר אותו, כי דבר מורכב לא נוצר לבד. כנגד זה יכולה הייתה לעלות הטענה, כן, אבל דברים מורכבים אולי יכולים להיווצר במקרה בלי יד מכוונת. והיו הרבה ניסיונות, סיכוי קטן אבל יש מקרים מוצלחים וכולי. ואז אני תוקף בצד השני של, כן, הקרן השנייה של הדילמה, ואני אומר, בסדר, אבל אם זה באמת כך וזה נוצר במקרה, אז מניין לך שאתה יכול לסמוך על החושים, על כלי החשיבה, על ההנחות הא-פריוריות שלך? מה שקראתי הראיה מן האפיסטמולוגיה, כן, עם הכתובת האבנית בשערי הרכבת בדרך לסקוטלנד, ולא אחזור עכשיו לכל העניין הזה, כך שבעצם מדובר פה במהלכן שבנוי כמו תנועת מלקחיים. זאת אומרת, הראיה הפיזיקו-תיאולוגית אומרת שדבר מורכב לא נוצר במקרה, ואם תגיד שהוא נוצר במקרה, אז מי אמר לך שהוא אמין? כשאני מדבר כמובן על מה שנוצר במקרה, במקרה הזה זה לאו דווקא העולם אלא המערכת אני, כן, המערכת החישה והחשיבה שלי עצמי. ולכן, בעצם בניסוח הזה, הניסוח התיאולוגי, ההתגוננות של האתאיסט פה אמורה לפעול באופן אחר. אם במקרה של הניסוח הפילוסופי, כן, שאומר שאם דבר מורכב, אם קיים דבר מורכב אז הוא לא נוצר במקרה, ההתגוננות היא, אוקיי, אבל יכול להיות שכן נוצר במקרה. דבר מורכב אולי בכל זאת נוצר במקרה. כאן הטענה היא, אוקיי, אבל אם הוא נוצר במקרה אז איך אתה מאמין לו? ההתגוננות יכולה להיות, אינה הכי נמי, אני באמת לא מאמין לו, זה רק נוח לי לפעול כך, אין לי סיבה לא לפעול כך, לא להאמין לעיניים שלי או לחושים שלי או לחשיבה שלי, ולכן אני בעצם מאמץ את העמדה הזאת. וזה מביא אותי להרהורים על הראיה הזאת, מה שקראתי הראיה מן האפיסטמולוגיה, כן, הראיה מזה שאנחנו מאמינים ליכולת שלנו להכיר את העולם. היכולת הזאת מורכבת מאמצעי תצפית, החושים, ומאמצעים שכליים, עקרון הסיבתיות, עקרון האינדוקציה, דרכי החשיבה המקובלות שלנו, התער של אוקאם, כל מיני הנחות על זה שאם חוקי הטבע נכונים פה אז הם נכונים בכל מקום. יש הרבה מאוד הנחות שאנחנו הרבה פעמים אפילו לא מודעים להן שהן נוטלות חלק בהכרת העולם שלנו. והשאלה היא על סמך מה אני מאמין להן? אם באמת זה הכל תוצאה של הבניה מקרית, תהליך שקרה מעצמו באיזושהי צורה בלי יד מכוונת, אז אולי זה יכול לקרות למרות שזה מורכב, אבל אם זה ככה אז למה להאמין לו? כמו כתובת האבנים. זה מה שקראתי הראיה מן האפיסטמולוגיה ולכן מה שאני בעצם אומר זה שאם אתה מאמין לזה אז אתה במובלע מניח שיש אלוקים. והדרך הפילוסופית היא להגיד, אם יש אלוקים והוא ברא אותנו באופן סימפטי, נקרא לזה, זאת אומרת באופן שמאפשר לנו להכיר את העולם, אז אפשר לתת אמון בחושים. הדרך התיאולוגית אומרת שאם אני נותן אמון בחושים, אז כנראה אני מניח שיש אלוקים. כי אם לא הייתי מאמין באלוקים, אז לא הייתי יכול לתת אמון באפיסטמולוגיה שלי, בהכרה שלי, בתצפיתית והמחשבתית. אוקיי, זה קיצור תמצית של מה שעשינו עד עכשיו, ועכשיו אני מגיע לביקורות. ועלו כבר לאורך הדרך גם מכם כל מיני ביקורות, אמרתי שאני אגיע לפרק הביקורות. אז נתחיל אולי עם הביקורת, נקרא לה הביקורת הפרגמטיסטית. מניסיוני, ויצא לי כבר לא מעט פעמים לדבר עם אנשים על הראיה הזאת, ההתגוננות המקובלת של אתאיסטים כנגד הטיעון הזה בעצם אומרת, תדע לך אתה צודק, אני לא באמת יכול לתת אמון בחושים שלי, בחשיבה שלי וכולי, אבל מצד שני אין לי משהו אחר. מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני לא אהיה? אני בנוי באופן כזה, אין לי סיבה לא לזרום עם איך שאני בנוי, אז לכן אני זורם עם איך שאני בנוי. אבל לא שבאמת אני נותן בזה אמון או אני מניח שזה אמין או משהו כזה. עכשיו בוא נגיד לצורך הדיון שאני אפילו מאמין לטענה הזאת, מה שלא נכון, אני לא מאמין לו. אבל בוא נגיד לצורך הדיון שאני מאמין לו. הוא באמת לא נותן אמון אמיתי בחושים שלו, במדע, בתובנות האפריוריות שלו, אלא הוא רק זורם עם ההרגל כי אין לו אלטרנטיבה טובה יותר ואין לו סיבה, לכן אין לו סיבה לעזוב את זה. בעצם מה שהעמדה הזאת אומרת זה שבמובן מסוים הוא פרגמטיסט. האתאיסט. מה זאת אומרת? הוא מכפיף את הנכון לרצוי. הוא נוח לו לחיות באופן שהוא בנוי, ככה הוא בנוי, נכון שאין לזה הצדקה, אבל הוא מאמץ את העמדה שזה נכון כי ככה נוח לו. זה הכפפת המצוי לרצוי, מה שנקרא פרגמטיזם. זאת אומרת מה שמועיל לי או מה שנוח לי הוא מכתיב את מה שאני מאמין בו, זה מה שנקרא פרגמטיזם. זה מעניין בגלל שבדרך כלל כששומעים את הטיעון הזה, מאשימים את מי שמעלה את הטיעון הזה בפרגמטיזם. כשאני אומר תראו, בלי אלוקים לא יכול להיות בסיס לאפיסטמולוגיה שלי, לכן אני טוען שיש אלוקים, אז אומרים לי אתה פרגמטיסט. למה? כי בעצם אתה אומר שנוח לך מאוד לתת אמון בכלי ההכרה שלך, אז אתה ממציא את אלוקים כדי שזה באמת יהיה מבוסס ומוצדק. בקיצור אתה פרגמטיסט. אז משחק התפקידים פה הוא מאוד מעניין. הביקורת על מי שמעלה את הטיעון הזה היא שהוא פרגמטיסט, ואלו שמתגוננים כנגד הטיעון הזה בעצם מציגים עמדה פרגמטיסטית בעצמם. עכשיו מה באמת התשובה להתגוננות הזאת? האמת היא שאין תשובה. זאת אומרת אני בסך הכל יכול להגיד לבן אדם תראה, זה כמו כל טיעון, אם אתה לא מקבל את הנחות היסוד אז אני לא יכול להכריח אותך לקבל את המסקנה. וגם הטיעון הזה הוא טיעון לוגי לכל דבר, כמו שאמרתי זה רק היפוך של הגרירה. אם A גוררת B אז לא B גוררת לא A. אז הטיעון התיאולוגי זה לא B גוררת לא A, הטיעון הפילוסופי זה A גוררת B. לכן שניהם טיעונים לוגיים, לשניהם יש הנחות, מי שלא מקבל את ההנחות כמובן לא צריך לקבל את המסקנה. כל מה שאני רק אומר לבן אדם זה ככה, יש לך שתי אפשרויות. אין שלישית, זה הנקודה החשובה. מבין שתי אפשרויות תבחר מה שאתה חושב, אבל שלישית אין. זאת אומרת אתה לא יכול לקבל כאמינים את הכלים האפיסטמיים שלך, את כלי ההכרה שלך, ולא להאמין באלוקים. את זה אתה לא יכול. מה כן נשאר? נשארו שתי אופציות. או להאמין באלוקים ולקבל את הכלים האלה כאמינים, או לא להאמין באלוקים ולא לקבל את הכלים האלה כאמינים ולהמשיך לזרום איתם כי זה נוח, הטיעון הפרגמטי שדיברתי עליו קודם. אלה שתי האפשרויות. אם אתה באמת באופציה השנייה, אין לי מה להגיד לך. נכון, אז הראיה הזאת לא יכולה לעבוד לגביך כמו כל טיעון לוגי. טיעון פילוסופי או טיעון לוגי בנוי על הנחות יסוד, מי שלא מקבל את הנחת היסוד כמובן הטיעון לא יצליח לשכנע אותו. אין טיעון שיכול לשכנע מישהו בלי תלות בהנחות יסוד. כל טיעון בנוי על הנחות יסוד. נדמה לי שהזכרתי את הקוגיטו ואת אנסלם, את הראיה האונטולוגית שניסו לעקוף את העניין הזה, אבל אי אפשר, זה נכשל. אז הטיעון הזה בהחלט יכול להחזיק מים, אבל כמובן הבן אדם צריך לשאול את עצמו האם זה נכון. האם באמת אני לא נותן אמון בחושים שלי, או שאני רק מתגונן ככה כדי שהדוס הזה לא ישכנע אותי שיש אלוקים? בשביל לצאת בשלום מהוויכוח הזה אז אני מציג איזושהי עמדה שהיא לא חשופה למתקפה, יצאתי בשלום, לא הפסדתי בוויכוח. אבל עזוב את הוויכוח איתי, תבדוק את עצמך מול הראי. אתה באמת לא מאמין לחושים שלך או שאתה מספר לי לוקשים? אתה מוכר לי לוקשים. קשה לי לקבל שבן אדם לא באמת מאמין לחושים שלו. אני מבין שפילוסופית הוא מבין שיכול להיות שזה מטעה אותו וכולי, אבל פרקטית, אתה מאמין לחושים? אתה מאמין שהם אמינים? אל תספר לי סיפורים הרי אתה מאמין להם. עכשיו אין לי מה להגיד לו, זה פטרנליזם, הוא יגיד אני לא מאמין. אני לא יכול להגיד לו שהוא טועה, איך אני יכול לדעת מה בליבו? אבל אני כשלעצמי אם תשאלו אותי אני לא מאמין לו. ומבחינתי מה שחשוב זה לא הניצחון בוויכוח אלא אני בסך הכל נותן לך כלים דיאגנוסטיים, תבדוק את עצמך ותראה איפה אתה עומד. אם אתה באמת מאמין לחושים, אז תסיק לעצמך שאתה כנראה גם מאמין באלוקים. עזוב אותי ואת הוויכוחים איתי ומי מנצח ומי מפסיד. לך הביתה ותחשוב לעצמך עכשיו, ומי שמאמין באמת לחושים שלו ולדעתי כמעט כולם מאמינים באמת לחושים שלהם זה רק תירוצים שהם רק זורמים עם זה. פרגמטית וכולי, אז בעצם הם מאמינים מובלעים באלוקים. כן? הטענה, הטענה שאנחנו בעצם חיים במטריקס, כן, בסרט הזה של המטריקס, וממשיכים לזרום עם המטריקס כי פשוט זה נוח לנו ואין לנו אופציה אחרת. מי שהיה מבין שהוא חי בתוך מטריקס לא היה ממשיך לזרום עם זה. כל מה שהבן אדם זורם עם המטריקס זה כי הוא לא מבין שהוא חי במטריקס. אבל אם הוא ברגע שהוא יגיע למסקנה שזה המצב, הוא לא באמת ימשיך לזרום עם זה כי הוא מבין שזה לא נכון. אז לכן אני לא לא מאמין לא מקבל את הטיעון המגננה הזה למרות שאין לי מה להגיד לגביו. מי שיגיד את זה ויתעקש עליו, אז זה בסדר, הוא יצא בשלום מהוויכוח. לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. זאת אומרת, הוא יצא בשלום מהוויכוח. אבל אם המטרה היא באמת ללבן איפה אני עומד ולא לנצח בוויכוח או לא להפסיד בוויכוח, אז תן לעצמך דין וחשבון האם אתה כן מאמין לכלי החישה שלך, לאפיסטמולוגיה שלך או שאתה לא או שאתה לא לא מאמין להם.
[Speaker B] הערה, כן, נשמע שדומה לזה בדטרמיניזם. אני מניח שרוב האנשים שמאמינים בדטרמיניזם באמת חושבים שיש להם בחירה חופשית. הם חושבים בבוקר אם לקום או לא, הם לא אומרים רגע רגע זה כבר קבוע זה לא תלוי בי, הם מחליטים. נכון, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים לגמרי, אפילו כתבתי באתר שלי בכמה טורים על אמונות מובלעות או אמונות סמויות. הרבה פעמים בני אדם מאמינים בדברים שהם עצמם לא מודעים להם. וכשאתה אומר לבן אדם משהו כזה, אתה מיד מואשם בפטרינליזם. מה אתה שתגיד לי במה אני מאמין? אני אומר לך במה אני מאמין. עכשיו, אני פטרנליסט גאה. אני חושב שהרבה פעמים אנשים לא באמת מבינים לאשורו את מה שנמצא אצלם בפנים. והרבה פעמים האמונות הגלויות שלהם מעידות שאי שם במחבוא נמצאות אמונות שהם עצמם לא מודעים להם ולפעמים אפילו מצהירים על ההיפך. ואני חושב שהדטרמיניזם הוא דוגמה מצוינת לזה. הרבה מאוד אנשים מצהירים על תפיסות דטרמיניסטיות, אנשי מדע ופילוסופים וגם אנשים ברחוב, מצהירים על תפיסות דטרמיניסטיות, אבל לי ברור לגמרי שהם לא מאמינים בזה באמת. הם לא פועלים כך, הם לא מדברים כך, הם לא חושבים כך, הם לא שופטים כך. זה ברור שזה לא באמת האמונה שלהם. אלא מה? יש להם כל מיני שיקולים שנראים להם מכריעים לטובת הדטרמיניזם ולכן הם מאמצים את התפיסה הדטרמיניסטית אבל בפנים פנימה הם לא הם לא באמת חיים כך, הם לא באמת חושבים שזה נכון. ולכן לדעתי הדרך היותר סבירה להתנהל באופן כזה זה פשוט לחפש את הבאג בטיעונים. כי בתוכך אתה מבין שזה לא נכון, אז כנראה שהטיעונים שנראים לך כל כך משכנעים הם לא באמת כל כך משכנעים. וזה מה שניסיתי לעשות כאן בספר במדעי החופש, שניסיתי להראות שהטיעונים לטובת הדטרמיניזם ממש לא משכנעים. אני לא הבאתי שם טיעונים לטובת ליברטניזם, זאת אומרת לטובת האמונה בבחירה חופשית, כי אני לא צריך. כולנו מאמינים בליברטניזם. אלא מה? יש טיעונים שמכריחים אותנו לוותר על זה. ברגע שאני נועץ סיכה בבלון של הטיעונים האלה, ממילא אני לא צריך לשכנע את הבן אדם להיות ליברטן. מספיק לי רק להראות לו שהוא לא חייב להיות דטרמיניסט. אני חושב שבמובן הזה גם באמונה באלוקים במובן מסוים היא כזאת. איפה שהוא בפנים גם גדולי האתאיסטים לדעתי מאמינים באלוקים. סליחה שאני נשמע פטרנליסט כמו הרב קוק כזה עם הנקודה היהודית וכל מיני אמירות שאני עצמי מאוד לא אוהב. אבל פילוסופית אני חושב שזה נכון. ולא בגלל שאני מאמין לכתבי הקודש וחז"ל אמרו שאצל כל יהודי יש ניצוץ ואני לא יודע מה כל מיני דברים כאלה או בספרי חסידות. אלא בגלל שפילוסופית אני יכול להראות לך שאתה מאמין באלוקים. זה לא מיסטיקה. אני יכול להראות לך בטיעון פילוסופי שאתה מתנהל באופן שמעיד על זה שבמובלע אתה מאמין באלוקים, גם אם אתה מצהיר אחרת. אני יכול להראות לך את זה. ואז אתה תצטרך, אתה נמצא במיצר, אתה תצטרך עכשיו להחליט. או שאתה מוותר על האמונות האלה שמהן יוצא שאתה מאמין באלוקים, כי באמת זה לא קונסיסטנטי עם אתאיזם, או שתהיה ישר ותודה שאתה באמת מאמין בו. ככה עובדת ראיה תאולוגית מה שקראתי כאן. אוקיי?
[Speaker C] רב, רב, לא הבנתי משהו בסיסי בתנועת מלקחיים הזו. אם נניח התחלנו עם ההוכחה הפיזיקו-תאולוגית והרב אומר שעדיין מישהו יכול לבוא ולטעון שדברים מורכבים קורים באופן מוצלח במקרה גם כש… זה מאוד לא סביר, אבל יכול לקרות. אז אם כבר אני מקבל את האפשרות הזאת, אז אותו אדם אומר אני באמת גם החושים שלי נוצרו מורכבים, אבל במקרה, ועובדה שהם עובדים בגלל שהם באמת קרו במקרה ואין שום בעיה. כאילו, אותו תשובה שהייתה לו על ההוכחה הפיזיקו-תיאולוגית הוא ממשיך לענות גם עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] אני אחדד את הנקודה למה זה לא נכון. הסברתי את זה כשדיברתי על משל הרכבת, האבנים ברכבת. כשאני נוסע ברכבת ואני רואה כתובת אבנים על צלע הר "ברוכים הבאים לסקוטלנד". אני יכול להניח שזה נוצר על ידי יד אדם והוא בא להגיד לי שהגעתי לסקוטלנד, ואני יכול להגיד שזה נוצר במקרה. ואני מוכן לקבל שכתובת אבנים "ברוכים הבאים לסקוטלנד" נוצרת במקרה לצורך הדיון, למרות שזה סיכוי מאוד מאוד נמוך. אבל אם זה נוצר במקרה, אני לא יכול להאמין לכתובת הזאת. כי מי אמר שזה נוצר באמת בסקוטלנד, אולי זה נוצר באוסטרליה? עכשיו שים לב, אני לא אומר שהיא לא הכתובת הזאת לא יכולה להיווצר במקרה בסקוטלנד וממילא היא גם אמינה. מה שאני אומר זה שלי אין דרך לדעת שזה קרה.
[Speaker C] אבל ניסיתי כשהייתי ילד פעם ראשונה,
[הרב מיכאל אברהם] לא
[Speaker C] ירדתי ברכבת אבל אמרו לי לאן זה, אז ירדתי וראיתי שהגעתי לסקוטלנד, אז מאז אני רואה שזה טוב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה לא נכון, זה הטענה הבאה שאליה אני אגיע אם אפשר ללמוד מהניסיון את זה. אבל זה כרגע אני עוד לא שם, עוד רגע אני מגיע אליה. כרגע אני עוסק בשאלה אם זה יכול לקרות במקרה. התשובה שלי, זה יכול לקרות במקרה, אבל גם אם זה קרה במקרה לך אין דרך לדעת את זה. ולכן הטענה היא שגם אם החושים שהם נורא מורכבים יכולים להיווצר במקרה, ולא רק זה אלא יכול להיות שהמקרה הזה אפילו יוצר מערכת חושית אמינה. זאת אומרת שהחושים האלה לא רק שהם מורכבים אלא הם גם אמינים, הם משקפים לי נכון את המציאות. עדיין הטענה שלי היא שגם אם זה נכון לי אין דרך לדעת את זה. ולכן אני לא יכול לתת אמון בחושים כמו עם הרכבת לסקוטלנד שאומרת שאם אני רואה את כתובת האבנים הזאת, אז בהנחה שהיא נוצרה במקרה ויכול להיות שגם נוצרה בשערי סקוטלנד. אבל כיוון שאין לי שום אינדיקציה חוץ מכתובת האבנים עצמה, וכתובת האבנים לא יכולה להגיד לי שהיא נמצאת בסקוטלנד כי היא נוצרה במקרה, אז המקום של לגמרי אקראי. אז לי אין שום דרך לדעת שגם אם הכתובת הזאת היא בסקוטלנד אין לי שום דרך לדעת שהיא בסקוטלנד. ולכן רציונלית אני לא יכול לתת בה אמון, למרות שיכול להיות שהיא נוצרה אפילו בשערי סקוטלנד. זה מה שהסברתי שם. עכשיו אני אומר אותו דבר לגבי החושים, זה הנמשל. גם בחושים באופן עקרוני בוא נגיד נאמץ את העמדה של האתאיסט המתגונן ונגיד שדברים מורכבים או נדירים, סיכוי קלוש, יכולים להיווצר במקרה. ולכן יכול להיווצר במקרה מערכת חושית שהיא נורא מורכבת, ולא רק זה, יכול להיווצר במקרה מערכת חושית שהיא מורכבת והיא גם אמינה. זאת אומרת היא גם משקפת נכון את המציאות, גם זה יכול לקרות במקרה. אבל כיוון שאני ניזון רק מהמערכת החושית הזאת עצמה, אין לי משהו חיצוני לה, אז בעצם העובדה שאני רואה משהו אין לי שום דרך להגיע למסקנה שהוא גם באמת קיים שם. ולכן אין לי אינדיקציה מחוץ למראה החושים עצמו, אין לי שום אינדיקציה לזה שהחושים הם אמינים. אז לכן למרות שיכול להיות שהם אמינים אבל לי אין שום דרך לדעת את זה, ולכן רציונלית אני לא יכול לתת בהם אמון. לשאלת הניסיון אני כבר מגיע ולימוד מהניסיון. אני רק אעיר שמשהו אחד כבר עניתי בהקשר הזה שאומרים לי בסדר מה שראית אחרי זה אתה גם ממשש, אז זה נותן לך פידבק שמה שראית באמת קיים שם. ואז אמרתי שדיברתי על זה ואמרתי שהרחבתי את זה למכלול התפיסה החושית, תסתכלו על כל החושים. כל החושים שלנו ביחד אין לנו איזה שהוא אינדיקטור מחוץ לחושים שאומר לנו שהתמונה שנותנת לנו החושים היא נכונה. אז בוא נסתכל על התמונה של כל החושים ביחד בתור הנתון שלי, לא רק הראייה. על זה אין לי פידבק חיצוני שאומר לי שזה באמת עובד, כי כל הפידבקים שלי באים מהחושים. עכשיו אם החושים מתעתעים, אז יכול להיות בהחלט שהם פשוט מתעתעים בי באופן עקבי, אין שום דרך לדעת. ולכן הטענה היא שאם אני מסתכל על המכלול החושי והחשיבה שלי, לכן קראתי לזה הראיה מן האפיסטמולוגיה, על כל המערכת האפיסטמית שלי, אז אין לי שום אינדיקציה חיצונית וזה כמו כתובת האבנים בדרך לסקוטלנד. זאת אומרת אין לי דרך לדעת שזה אמין למרות שייתכן שזה אמין. אבל הסיכוי הזה הוא כל כך קטן שאם אין לי שום אינדיקציה שזה באמת המצב, אז ההנחה הרציונלית היא להניח שזה לא המצב. עכשיו אני עובר באמת לשאלה של הניסיון. היה אפשר להגיד. אני יכול, יש לי אינדיקציה לזה שהחושים עובדים, והאינדיקציה הזאת היא מהניסיון. למדתי בעבר, נסמכתי על החושים וראיתי שצדקתי, ולכן אני לומד באינדוקציה, כן, כמובן, שהחושים הם כנראה מערכת אמינה, ולכן אני נותן בהם אמון. אז זה אומר שבעצם תחת ההנחה, הניסוח הפילוסופי בעינו עומד. כי אם החושים הם אמינים, אז זה עוד יותר מפתיע. מה הסיכוי שמערכת כל כך מורכבת גם תצא אמינה בלי שיש יד מכוונת? זה סיכוי מאוד קטן, אבל זה הטיעון הפילוסופי. וכנגד הטיעון הפילוסופי בא האתאיסט ואומר בסדר, אבל אני חושב שבכל זאת זה קרה במקרה. ועל זה אני אומר לו כן, אבל אז אתה לא יכול לדעת שהדבר הזה הוא אמין. ואז הוא אומר אני כן יכול לדעת בגלל שיש לי ניסיון והניסיון אומר לי שהעסק הזה הוא אמין. אני אחזור לדוגמה שנתתי כדי להמחיש את הערעור הזה. אני אחזור לדוגמה שנתת, נגיד שאני מוצא איזה שהוא אוסף של חלקים, מדביק אותם ביחד באופן מקרי, כן, כמו הסופת טורנדו של, של איך קוראים לו, האסטרופיזיקאי הזה, ברח לי, פרד הויל, כן, בדיוק. הסופת הטייפון של פרד הויל שעוברת מעל מעל מגרש גרוטאות ומייצרת מטוס בואינג. האם הייתם עולים על המטוס הזה ומתניעים אותו וממריאים? אני בחיים לא. כי גם אם הדבר המופלא הזה קרה ונוצרה פה צורה של מטוס, מה הסיכוי שזה מטוס שעובד? שלא יתרסק? כשלא הייתה פה שום יד מכוונת שתכננה אותו לזה? שום סיכוי. זה ההבדל בין ליצור מערכת מורכבת לבין ליצור מערכת מורכבת שהיא גם אמינה, שהיא גם עובדת. אבל עכשיו תסתכלו, נתתי שם דוגמה על מחשב, נגיד שהסופה הזאת יצרה איזשהו מכשיר. עכשיו אני מכניס למכשיר הזה את השאלה מהו המספר הראשוני הבא אחרי מאה ותשע? והוא מוציא לי מאה ושלוש עשרה, שזו התשובה הנכונה. אוקיי? עכשיו, כיוון שהמחשב נוצר על ידי הטייפון, אין לי שום סיבה לתת אמון בתוצאה הזאת. זאת אומרת, ראיתי שנוצר פה משהו מדהים, מורכב, על ידי טייפון במקרה, אבל אין לי שום סיבה להניח שהדבר המורכב הזה הוא גם אמין. זאת אומרת, הוא באמת עונה נכון לשאלות שאני שואל. עוד פעם, גם זה יכול להיות, אבל כל עוד אין לי אינדיקציה לזה, אני לא אניח שזה המצב. אז לכן אני לא אקבל את התשובה שלו. אלא מה? אחרי שהוא אומר לי מאה ושלוש עשרה, אני בודק בעצמי, ואני אומר וואלה, הוא צודק. ואז אני שואל אותו עוד שאלה, ואז הוא נותן לי עוד תשובה, ועוד פעם הוא אומר לי את התשובה הנכונה, ועוד פעם הוא צודק. כן, זה נורא מבלבל, זה לא מאה ושבע עשרה, דרך אגב, המספר הבא. אבל הוא נותן לי עוד פעם את התשובה הנכונה, ולאט לאט אני מגיע למסקנה שקרה פה הבלתי אפשרי, שגם נוצר מכשיר מורכב על ידי טייפון, והמכשיר המורכב הזה הוא גם מחשב אמין, פעיל, פועל. מדהים, אבל עובדה, יש לי אינדיקציות. אז אני לא יכול להכחיש את העובדה שהמחשב הזה פועל. זאת בעצם הטענה האתאיסטית כנגד הטיעון פה. אני בעצם אומר תראה, נכון שהעקרונית למחשב הזה אין סיבה לייחס אמינות, למחשב האפיסטמי שלי, אין סיבה לייחס אמינות, אבל מהניסיון אני רואה שזה עובד. אז מתברר שהבלתי אפשרי קרה. קרה נס שהטייפון המקרי הזה יצר מערכת מורכבת אבל גם אמינה. כאן כמובן הייתי שואל אותו כן, אז האם לא יותר סביר להגיד שאם המערכת היא מורכבת ואמינה, אז היא כנראה לא נוצרה במקרה? אבל זה הניסוח הפילוסופי. אנחנו עכשיו עוסקים בניסוח התיאולוגי. נניח שבניסוח הפילוסופי הסתדרנו שגם דבר בלתי אפשרי יכול להיווצר במקרה. זה לא נכון, אבל רק לצורך הדיון אני מאמץ את זה. עכשיו אם אימצתי את זה, אז לכאורה יש פה תשובה טובה. זאת אומרת, הקרן השנייה של הדילמה לא קיימת. מי שמתנגד לראיה הפילוסופית, הפיזיקו-תיאולוגית בניסוח הישן הפילוסופי, ואומר בכל זאת אבל דבר מורכב יכול להיווצר במקרה, אני לא יכול עכשיו לתקוף אותו בממה נפשך, בצד השני של הממה נפשך. כי הוא אומר מה זאת אומרת? הדבר הזה נוצר במקרה, אבל מתברר לי מהניסיון שהוא אמין, אז לכן אני מאמין בו, זה הכל. ואז אני כבר ממש מאמין בו. זה לא מטריקס, כן? זה לא כללי המשחק שאני זורם איתם, אלא אני ממש מאמין בו. ובכל זאת אני לא צריך להגיע למסקנה שיש אלוקים. וכמו שאמרתי קודם, הטענה הזאת היא טענה די גרועה אפריורי בגלל שהניסוח הפילוסופי עכשיו צץ בחזרה. פתרת לי את הקרן הזאת של הדילמה, אני אחזור עם השנייה. אם דבר נורא מורכב ואמין נוצר כאן, אז הוא כנראה לא נוצר במקרה. אבל בהנחה שאתה מקבל שנוצר במקרה, מה עונים לסוג כזה של טיעון התגוננות? אז אני אגיד כמה דברים. א', הטענה היא שהאמון שלנו בחושים לפי זה היה אמור להתגבר עם הזמן, להשתפר עם הזמן, נכון? ככל שיש לנו עוד ועוד ניסיון שמראה לנו שהחושים שלנו אמינים, אנחנו אמורים לתת בהם יותר ויותר אמון. וילד קטן היה אמור לא להאמין לכלום ממה שהוא רואה, שומע, ממשש, מריח וכדומה. לאט לאט ככל שהוא גדל וצובר ניסיון וראה שבאמת החושים הם אמינים, הוא היה אמור לקבל את ה, לצבור את האמון הזה, להגדיל את האמון שיש לו בחושים. זה לא מה שקורה. אנחנו מלידה ברור לנו שמה שאנחנו רואים באמת נמצא שם. מלידה, לא יודע, מגיל צעיר מאוד. מה שאנחנו רואים באמת נמצא שם. מה שאנחנו שומעים באמת קיים שם. לכן לא נראה שזה תוצאה של ניסיון. האמון בחושים הוא משהו אפריורי. הוא לא נצבר כתוצאה מתצפית או מניסיון. דבר שני אני אטען כנגד הטענה הזאת, שהיא בעצמה בנויה על אמון בחושים. כי מה, איך יצאה לך מניסיון העבר המסקנה שהחושים הם באמת אמינים? איך השגת את זה? על ידי החושים. מה זאת אומרת? ראית משהו בעיניים ואחרי זה גם הגעת אליו ומיששת אותו. סימן שהעיניים שיקפו לך נכון את המצב כי אחרי זה גם מיששת וראית שבאמת יש שמה משהו. אבל על זה כבר עניתי, אמרתי בסדר, בוא נסתכל עכשיו על מכלול החושים. אני הרי לא שואל על העיניים, אני שואל על מכלול החושים שלי. האם יש לי איזשהו אינדיקטור בלתי תלוי בחושים, בכל החושים שלי, שמתקף או נותן לי אינדיקציה לאמינות של מכלול החושים? התשובה היא לא. אין לי שום כלי נוסף מעבר לחושים כדי לעשות תצפיות על העולם. ולכן יש פה טיעון מעגלי. אתה אומר שמניסיון אני לומד שהחושים הם אמינים. הניסיון בעצמו הוא תצפית שמשתמשת בחושים. אם הם עובדים עליי, אם אני חי במטריקס, אז מה שווה הניסיון? הניסיון הזה בעצמו לא שווה כלום. לכן הטיעון הזה הוא בעצם טיעון, טיעון מעגלי. הערעורים האלה או התשובות לערעורים האלה בעצם משלימות את ההצגה של המבנה המה נפשך הזה. המבנה של אם יש דבר מורכב הוא לא נוצר במקרה כנראה שאלוקים יצר אותו. ואם אתה מניח שדבר מורכב יכול להיווצר במקרה, אז אני שואל אותך כן, אז מי אמר לך שהוא אמין? כן, טענת המה נפשך הזאת אתם רואים שאתם תתגוננו בפני הטיעון הזה, אתם תותקפו על ידי הטיעון ההוא. אם תתגוננו בטיעון ההוא, אני אתקיף אתכם מהטיעון הזה. כן, זאת אומרת, אם אתם תתגוננו מהטיעון ההוא ותגידו דבר מורכב יכול להיווצר במקרה אני אשאל אתכם כן, אז מה האינדיקציה לזה שהוא אמין? תגידו לי כן, אבל יש לי אינדיקציות מהניסיון שהוא אמין, אז אני אשאל אתכם כן, אז אם ככה זאת אומרת יש פה משהו מורכב שהוא גם אמין, אז מה הסיכוי שהוא נוצר במקרה? זה הטיעון הפילוסופי. ואי אפשר לצאת מזה. זה בדיוק המשמעות של מתקפה משולבת, כן, של טיעון מה נפשך או מה שנקרא אצל פילוסופים טיעון דילמה. זה טיעון של מה נפשך, זה או זה או זה, אבל גם מפה וגם מפה אני יכול להוכיח לך את אותה מסקנה, לכן מה נפשך המסקנה נכונה. המבנה הלוגי של טיעון כזה הוא בעצם אומר ככה: פי גוררת קיו, לא פי גם גוררת קיו. המסקנה היא שקיו. כי אם קיו הוא מסקנה גם מפי וגם מלא פי, והרי ברור שאו שפי או שלא פי, אין אפשרות שלישית, אז כיוון שעל כל אחת משני הצדדים המסקנה הנובעת היא קיו, אז אפשר להסיק שקיו נכון. טוב, זה מה שנקרא בעצם טיעון דילמה. אוקיי, זה בעצם מה שאני עונה. מה נפשך, אם זה נוצר במקרה, אז אני אומר אז אי אפשר להאמין לחושים סימן אלא אם כן יש אלוקים. ואם לא נוצר במקרה אז ברור שיש אלוקים. אז מה נפשך
[Speaker E] יש אלוקים. אני לא הבנתי. אם אני הייתי שוטה והלכתי על המטוס פעם ואז פעמיים ואז פעם שלישית, וכל פעם הלכתי ב, לא הייתה לי דרך להאמין שבאמת זה יטוס נכון ולא יישבר, אבל הלכתי על זה. עכשיו פעם שישית, פעם שביעית, יש לי, אני יכול להגיד כן, יש לי מניסיון שזה עובד.
[הרב מיכאל אברהם] אז מה שאני עונה על זה, מה שעניתי קודם, שעקרון האינדוקציה שבו אתה משתמש כאן, הרי הוא בעצמו עיקרון שהוא תובנה אפריורית שלנו, מי אמר שהוא עובד? זה שזה עבד שש פעמים, מי אמר שזה יעבוד בפעם השביעית? עקרון האינדוקציה הוא בעצמו עיקרון שאין לו הצדקה.
[Speaker E] אוקיי, אם לפי אינדוקציה, אם אנחנו, אז אני לא יכול לעשות שום דבר אז.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. נכון. ברגע ש… בדיוק זו הטענה שלי. זה רק דוגמאות, אבל ברור שזה נכון לכל דבר בפני עצמו. והטענה שלי היא שברגע שאתה נותן אמון בתצפיות ובחשיבה שלך, עקרון האינדוקציה שייך לחשיבה לא לתצפיות, זה אומר שאתה מאמין שהם אמינים באיזושהי צורה, אחרת אתה לא יכול לעשות בהם שום שימוש. זו בדיוק הטענה שלי. אגב, יותר מזה, אני יכול להגיד שאפילו אם זה שלא התרסקת, מי אמר שבכלל טסת במטוס? הרי אתה חושב בחושים שאתה נמצא במטוס, ויכול להיות שהם הטעו אותך. זאת אומרת, אתה לא באמת יכול להגיע למסקנה שאתה טס במטוס ושהמטוס אמין. אתה יכול רק להגיד פרגמטית אני אמשיך לעשות את מה שנדמה לי כטיסה במטוס, למרות שאני בעצמי מטיל ספק שאני באמת טס פה במטוס. לכן את המסקנות על העולם לא תוכל להסיק. לכל היותר תוכל להמשיך להצדיק את זה שאתה ממשיך להתנהל פרגמטית כמו שעשית עד כאן. אבל אני לא תוקף את ההתנהלות הפרגמטית. מי שעושה את זה זה בסדר גמור, אין לי טענות כלפיו. אני תוקף את מי שאומר אני גם מאמין לזה. זאת אומרת, זה גם אומר לי מה באמת קיים בעולם. וזה הטענה שלך לא נותנת. בסדר? אז זה עכשיו אנחנו מגיעים לכן הפיל שבחדר. זה האבולוציה. כמו שהאבולוציה הייתה טיעון שתקף את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית בניסוח הקודם, כן, דבר מורכב לא נוצר במקרה, האבולוציה הראתה שדבר מורכב כן יכול להיווצר במקרה. במקרה הכוונה בלי יד מכוונת. וזה היה ערעור על הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. עניתי עליו שם שזה לא נכון הערעור הזה, אבל ככה זה הוצג שם. באותה מידה זה עולה גם על הניסוח התיאולוגי. האבולוציה היא בעצם המתרס האחרון גם בקרן הזאת של הדילמה, לא רק בקרן ההיא. מה זאת אומרת? בעצם האבולוציה אומרת לי: אני נותן אמון בחושים שלי למרות שהם נוצרו בלי יד מכוונת, בגלל שהם נוצרו אבולוציונית. והאדפטציה האבולוציונית אומרת שאם החושים נוצרו באופן כזה כנראה שהם אמינים, אחרת לא הייתי פה היום. זאת אומרת לא הייתי שורד. ולכן זה לא רק נותן לי הצדקה איך דבר מורכב נוצר במקרה, שזה הערעור על הניסוח הראשון, הפיזיקו-פילוסופי, אלא זה גם מערער את הניסוח התיאולוגי. כי הניסוח התיאולוגי שואל אם העיניים שלך נוצרו במקרה איך אתה מאמין להם, או החושים שלך נוצרו במקרה איך אתה מאמין להם. האבולוציה אומרת מה זאת אומרת? זה נוצר במקרה אבל האבולוציה וידאה שזה יהיה אמין. ולכן אני נותן בהם אמון. אז זה עונה גם על הניסוח התיאולוגי ולא רק על הניסוח הפילוסופי. עכשיו אני רוצה לחדד את הנקודה לפני שאני מתקדם. תראו, האבולוציה נותנת לי הסבר לזה שהחושים הם אמינים. אבל אני לא שאלתי האם החושים אמינים. יכול להיות שהם אמינים, הרי אם דבר מורכב יכול להיווצר במקרה אז גם חושים אמינים יכולים להיווצר במקרה. אני שואל איך אני יכול לדעת שהם אמינים. זה לא אותו דבר. אני לא שואל איך יכול להיות שהכתובת אבנים הזאת נמצאת בשערי סקוטלנד. זה יכול לקרות, דבר מורכב יכול לקרות במקרה. דבר נדיר יכול לקרות במקרה. אני שואל אבל אני עם כל הנתונים שלי זה רק כתובת האבנים, איך אני יכול לדעת שזה המצב? שכתובת האבנים באמת נמצאת בשערי סקוטלנד? אותו דבר עם החושים. אני לא שואל איך ייתכן שהחושים נוצרו במקרה. זה הניסוח הקודם. אני שואל איך ייתכן שלמרות שהם נוצרו במקרה ואולי הם גם אמינים, אבל איך יכול להיות שאני יודע את זה שהם אמינים? איך אני יכול לדעת את זה? אני לא יכול לדעת את זה ולכן אני מבחינה רציונלית לא יכול לתת בזה אמון. אבל גם אם החושים בפועל היו אמינים, אני עצמי לא יכול לדעת שזה כך. עכשיו אם זה באמת זה הניסוח, אז האבולוציה בעצם מסבירה גם את זה. האבולוציה בעצם אומרת לי: בגלל שאני לומד את תיאוריית האבולוציה ואני מבין אותה, אז מכאן גם אני יכול לבסס את האמון שלי בחושים. מכאן אני יודע שהחושים שלי הם אמינים. עכשיו פה צריך להבחין בין שני מישורי דיון. מישור דיון אחד, תראו, אני אפשר לדבר על זה במישור הפסיכולוגי ובמישור הפילוסופי. במישור הפסיכולוגי למה אני נותן אמון בדברים, אז אפשר להגיד האבולוציה מראה שהתפתחה בי פסיכולוגיה כזאת שנותנת אמון בחושים. זה הסבר טוב לאמון הפסיכולוגי שאני נותן בחושים. אבל אני לא שואל פסיכולוגיה. אני שואל מה ההצדקה לאמון. למה פילוסופית אני מבין שנכון לתת אמון, לא למה פסיכולוגית אני מותנה לתת אמון. כעין זה, רק כדי להמחיש את העניין, אלה נקודות מאוד עדינות לכן חשוב לי לחדד אותן. תראו למשל בקשר למוסר. אני טוען, ואנחנו נגיע לזה בשלב הבא, אני טוען שאין מוסר בלי אלוקים. זאת אומרת, מי שמאמין שיש מוסר תקף בעצם הוא עוד פעם מאמין מובלע באלוקים. זאת טיעון מהסוג התיאולוגי, נגיע אליו, זה השלב הבא שלנו. עכשיו כנגד זה גם עולה טענת האבולוציה. האבולוציה בעצם יצרה אצלנו מנגנונים אלטרואיסטיים כי יש לזה ערך הישרדותי. זאת אומרת, ולכן בעצם אפשר להסביר את המוסר גם בלי אלוקים. אבל זאת טעות קטגורית ההסבר הזה, כי ההסבר הזה לא מסביר, ההסבר הזה מסביר איך נוצרו אצלי הרגשות המוסריים, אבל הוא לא מסביר למה נכון לפעול על פיהם. למה אני חושב שהמוסר הוא תקף, לא איך הוא נוצר. השאלה היא לא שאלה פסיכולוגית, היא שאלה פילוסופית. אם מישהו יגיד נכון, אני מותנה להיות כך, וזה גם אולי מועיל להישרדות, אבל אני לא רוצה לפעול כך. לא בא לי לשרוד, לא בא לי לפעול לפי איך שאני מותנה. מה הטענה כלפיו? הטענה היא שהוא לא בסדר כי המוסר הוא תקף. זה שיש בתוכו רגש מוסרי זה לא אומר. יש בתוכי גם נטייה לדבר לשון הרע, אז בגלל זה אני צריך לדבר לשון הרע? לא כל מה שנטוע בתוכי הוא גם מוצדק. בשביל לשאול אם המוסר הוא מוצדק, לא איך הוא ניטע בתוכי, אלא איך הגעתי למסקנה שהוא מוצדק, אז האבולוציה לא יכולה להיות הסבר. זה שהאבולוציה יצרה אצלי משהו, אז מה? היא גם יצרה אצלי רצון לדבר לשון הרע. השאלה אם זה מוצדק ערכית, מוסרית, זאת שאלה אחרת לגמרי. ואת זה, לזה אין הסבר פרט לאלוקים. ככה נגיע בהמשך.
[Speaker D] זה הסבר, קיום החברה.
[הרב מיכאל אברהם] כרגע לא, אל תתווכחו על זה כרגע, מבחינתי זה רק דוגמה כי אנחנו נגיע לזה, זה הטיעון הבא שלי, אז שם נתווכח. אני רק רוצה להראות את ההבדל בין מישורי ההתייחסות. אם אנחנו מדברים במישור הפסיכולוגי האבולוציה נותנת הסבר, במישור הפילוסופי לא. אותו דבר אצלנו. שאתה שואל אותי למה יש לי נטייה לתת אמון בחושים, פסיכולוגית למה אני מותנה לזה, האבולוציה היא הסבר טוב. אבל עכשיו אני שואל את עצמי, אבל על סמך מה אני מגיע למסקנה שההתניה הזאת היא לא מטריקס, אלא היא באמת אמיתית, שזה תקף, לא רק שזה קיים בפסיכולוגיה? לזה השאלה אם האבולוציה יכולה לתת הסבר. זאת השאלה החשובה פה. עכשיו אפשר לטעון שכן, גם במישור הפילוסופי. למה? בעצם הטענה שהאבולוציה יצרה אצלנו את האמון בחושים גם במובן לא רק נטעה בנו אמון בחושים, אלא היא גם אינדיקציה לזה שזה אמון נכון, שהחושים הם באמת אמינים, שזה לא מטריקס. למה? כי אם, זאת כבר טענה לגופו של עניין, כי אם החושים לא היו אמינים לא היינו כאן. לא היינו שורדים. היה מגיע אריה, לא היינו רואים אותו, או שהיינו רואים אריה במקום שאין אריה, הוא היה טורף אותנו ולא היינו נשארים כאן. לכן האמינות של החושים יש לה ערך הישרדותי, ולכן התהליך האבולוציוני האדפטיבי בעצם לא רק מוודא שיהיה לנו אמון בחושים, אלא הוא גם מוודא שהחושים יהיו אמינים. וזאת כבר טענה במישור הפילוסופי, לא רק במישור הפסיכולוגי, כי זאת כבר טענה שבאמת לכאורה מבססת את ההנחה שהחושים הם אמינים, לא רק את עצם קיומם של החושים וקיומו של האמון בחושים. על זה אני אענה כמה תשובות, אני קצת מזדרז כי אני בכל זאת רוצה לסיים את הקטע הזה היום. אז על זה אני אענה בכמה מישורים. א, אני חושב שגם זה מעגלי. למה? כי איך אני יודע את תיאוריית האבולוציה עצמה? מאיפה אני יודע אותה? זאת אומרת, אם אני מאמץ אותה אז היא נותנת לי בסיס שמצדיק את האמון בחושים. אבל מי מצדיק את האבולוציה עצמה? איך אני יודע שהיא נכונה? כי יש לי תצפיות, זה תחום המדע, נכון? יש לי תצפיות, אני עושה הכללות, כמו כל תחום מדעי אחר. טוב, אבל אנחנו דנים בתקפות של הכלים המדעיים עצמם. זאת אומרת, לי הם מבוססים על האבולוציה, אבל האבולוציה בעצמה היא תוצר של הכלים המדעיים, אז יש פה הצדקה מעגלית. אז אם אתה מאמין באבולוציה, אז אם אתה מאמין מכוח האבולוציה, סליחה, אז דה פקטו אתה כבר מאמין בחושים. מה אכפת לי? אז שוב אני שואל על סמך מה אתה מאמין בחושים? בסדר? אני אשאל שאלה אחרת שהיא אינדיקציה לאותה שאלה. מה היה, על מה היה מבוסס האמון בחושים במאה השמונה עשרה? כשתיאוריית האבולוציה יצאה ב-1870, מוצא המינים של דרווין יצא ב-1870. אנשי נפוליאון, כן, במאה, תחילת המאה התשע עשרה או סוף המאה השמונה עשרה, על מה הוא ביסס את האמון שלו בחושים? הרי הוא עוד לא ידע את תורת האבולוציה. אז מה שאפשר להגיד, נכון, אבל… אבל האבולוציה יצרה גם אותו למרות שלא ידע את זה. זה מסביר פסיכולוגית למה היה לו אמון בחושים. אבל אני אם הייתי שואל אותו תגיד, אבל מה ההצדקה שאתה נותן אמון בחושים? הוא לא היה יכול לענות לי, נכון? עכשיו אני שואל אתכם האם לנפוליאון היה פחות אמון בחושים מאשר לנו? גם אחרי שהייתי חושף אותו לשאלה הזאת. הרי ברור לכולנו שלא. מה זה אומר? שהאמון שלנו בחושים לא מבוסס על אבולוציה, שלא ימכרו לי לוקשים. לפני האבולוציה האמון בחושים לא היה חלש יותר. זאת אומרת שהאמון שלנו בחושים לא מבוסס על אבולוציה. אז על מה כן? כנראה על האמון במי שיצר את החושים, הקדוש ברוך הוא. ושוב, זה לא הוכחה שיש קדוש ברוך הוא, כי אולי האבולוציה עשתה את זה למרות שאני טועה וחושב שזה בגלל הקדוש ברוך הוא. אבל הראיה התיאולוגית זה כל מהותה, היא לא מוכיחה שיש קדוש ברוך הוא, היא מוכיחה לך שאתה מאמין בקיומו. אולי אתה טועה, אבל אתה מאמין בקיומו. אז אל תספר לי שאתה אתאיסט. כן, אני רק מחדד שוב ושוב את הנקודה כי יש פה הרבה מאוד עדינויות פילוסופיות שצריך לשים לב אליהן טוב כשאנחנו עושים את הדיון הזה. אז זה נקודה נוספת, זאת אומרת האמון בחושים לאורך ההיסטוריה בעצם גם הוא מראה שהאמון הזה לא מבוסס על אבולוציה. הנקודה הבאה שאני רוצה להגיד פה, רוצה להעלות כנגד הערעור הזה, זה המוחלטות של האמון בחושים. תראו, אם האמון בחושים היה מבוסס על אבולוציה, אז המסקנה הייתה צריכה להיות שהחושים בדרך כלל ישקפו את האמת אבל פה ושם יפספסו. כי האבולוציה עוד לא נגמרה, יש לנו עוד לאן להשתפר, נכון? נכון. אנחנו שלב כלשהו באמצע הדרך. אז אי אפשר להניח שהמערכת היא כבר מערכת מושלמת. זאת מערכת שהולכת ומשתפרת עם הזמן. איפה אנחנו נמצאים בתהליך הזה? לא יודע, איפהשהו באמצע. אז המסקנה שהייתי מסיק מכאן זה שאפשר לתת איזושהי רמה של אמון בחושים אבל תבדקו את עצמכם. האמון שלנו בחושים הוא מוחלט. אם אנחנו רואים או שומעים משהו, ברור לנו שזה שם, למעט תופעות פתולוגיות, פאטה מורגנה, ואז אנחנו באמת מחפשים הסברים למה הייתה פה פאטה מורגנה. לכאורה לא צריך לחפש הסברים לפאטה מורגנה. פה ושם החוש הזה מפספס כי עוד לא התפתח עד הסוף. הצאצאים האבולוציוניים שלי כבר יהיו עם ראייה יותר טובה, עד שנגיע בסוף לראייה מושלמת. אבל למה אנחנו מניחים שאנחנו כבר בשלב הזה נמצאים בשלב של הראייה המושלמת, שסיימנו את התהליך האבולוציוני של הראייה? זה אבולוציה לא יכולה להגיד לנו כי האבולוציה לא אומרת לנו איפה על ציר ההתפתחות אנחנו נמצאים. אז גם אם האבולוציה היא מהווה איזשהו בסיס לאמון בחושים, המוחלטות של האמון שלנו בחושים אומרת שהוא לא מבוסס על אבולוציה. ואז שוב פעם אני שואל אז על מה כן? כנראה לאלוהים. דבר נוסף אני רוצה לטעון, כן, ועוד פעם אם הבנאדם לפעמים הראייה נכשלת, כן, יש פאטה מורגנה. אבל שימו לב שתמיד כשקרתה פאטה מורגנה מיד מתחיל מחקר מדעי או פסיכולוגי או מה שלא יהיה איך זה קרה. כי ההנחה שלנו שחוש הראייה לא מפספס. אם הוא מפספס אז משהו קרה שם. התופעות של פאטה מורגנה הן אינדיקציה דווקא למוחלטות של האמון שלנו בראייה, לא לפקפוק בראייה. כי העובדה שכל תופעה כזאת מיד אנחנו מחפשים הסבר משהו פה השתבש, זה לא יכול להיות. למה מה הבעיה? מדי פעם זה מפספס בגלל שהחוש עוד לא הושלם, התהליך האבולוציוני של יצירת הפרספציה שלנו, הראייה שלנו עדיין לא הסתיים ולכן מדי פעם אנחנו מפספסים. זה טענה שלישית. טענה רביעית כנגד הערעור מן האבולוציה זה שההנחה פה זה שהאבולוציה, האדפטציה האבולוציונית משאירה את החושים האמינים, היא מוליכה אותנו לקראת חושים יותר ויותר אמינים. זה לא מדויק. זה לא מדויק בגלל משתי סיבות, וזה אולי כבר גם הסיבה החמישית, המתקפה החמישית על הערעור הזה. מסיבה אחת זה לא מדויק כי לפעמים דווקא השרידות דורשת שלא נראה דברים. לא תמיד האמינות של החושים זה הכלי הכי טוב לשרידות. הרבה פעמים כן, צריך להתמודד עם סכנות אז צריך לדעת שהן קיימות, אבל יש לא מעט מצבים שבהם דווקא לא לראות חלק מהמציאות הוא כלי שרידותי יותר טוב. בן גוריון אמר שמי שלא מאמין בניסים בישראל הוא לא ריאלי. זאת אומרת יש דברים שאנחנו לא רואים ואם היינו רואים אותם לא היינו עושים את זה. אם היינו ריאליים ומסתכלים על העובדות לא היינו מקימים מדינה. אוקיי? זאת אומרת, יש מצבים שבהם אני לא יודע מה אני רואה, לא יודע מה, עמק מאוד עמוק ואני חוטף פחד גבהים אז אני לא עובר שם, אבל אין שם, אין בסיס לפחד, אין בסיס אמיתי לפחד הזה. כי יש לי מעקה, אני מחזיק בו, אז מה אם אני עומד גבוה. אז שמה אם לא הייתי רואה דווקא זה היה עוזר לי לצלוח את המעבר הזה. זאת אומרת ישנם מצבים שבהם דווקא חושים לא אמינים תורמים להישרדות. עכשיו אני לא אומר שזה רוב המצבים, זה כנראה מיעוט, אבל יש מצבים כאלה. אז מה זה אומר? שבעצם החושים היו צריכים להתפתח באופן שמועיל להישרדות, לא בהכרח באופן שהוא הכי אמין. וזה אומר שהם בעצם לא בהכרח אמינים, לפעמים כן, לפעמים לא. אבל שוב פעם המוחלטות של האמון שלנו בחושים אומרת שזה כנראה לא על בסיס אבולוציוני. והטענה החמישית שאמרתי קודם זה שזה בעצם כדי לייצר את ההישרדות האבולוציונית לא צריך, לא צריך שיהיה לי אמון בחושים, צריך שאני אפעל כאילו שיש לי אמון בחושים. כן, זה כמו נגיד שמסבירים את המוסר, נחזור לדוגמה של המוסר. האבולוציה יוצרת רגשות אלטרואיסטים אצל אנשים ולכן הם עוזרים אחד לשני, זה ההסבר האבולוציוני למוסר. אוקיי? עכשיו אני אומר, האבולוציה לא צריכה לייצר שום רגש, היא צריכה רק לייצר התנהגות. האבולוציה לא צריכה להתנות אותי שאני אבין שיש פה אריה, האבולוציה צריכה רק להתנות אותי שאם יש פה אריה אני אברח. אני יכול לא לראות את האריה, לא להאמין לראייה של האריה ולא כלום. אבל אם יש אריה בסביבה שאני אברח, זה מספיק בשביל ההישרדות שלי. כל הבסיס או המעטפת הקוגניטיבית, הפרספטיבית, כן של הפרספציה של ההכרה, שעומדת בבסיס העניין היא לא נחוצה להישרדות. אז האמון שלי בחושים הוא לא שייך למה שאני אעשה, הוא שייך לרקע שבעקבותיו אני עושה את מה שאני עושה. כשאני רואה אריה אני מאמין לזה שיש פה אריה ולכן אני בורח. אם הייתי בורח מסיבה אחרת לא כי אני מאמין שיש פה אריה, גם הייתי שורד. מה שהאבולוציה הייתה צריכה לעשות זה כשיש אריה בסביבה שאני אברח. אבל למה שהיא תייצר חושים שמראים לי את המציאות נכון וגם באופן מודע שאני גם מאמין להם? לא צריך כלום. צריך רק שכשיש אריה בסביבה שאני אברח באיזושהי צורה כזו או אחרת, לא חייב לעבור דרך התפיסות שלי להבין שיש פה אריה, להחליט, להפך, כן, דניאל כהנמן דיבר על סיסטם איי וסיסטם בי, כן מערכת איי ומערכת בי של קבלת החלטות, כמו בנהיגה, כן כשאנחנו נוהגים על טייס אוטומטי. לא במודעות. וזה אנחנו נוהגים לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב. על כל פנים אנחנו מגיבים הרבה יותר מהר כשזה לא עובר דרך הקוגניציה שלנו אלא אנחנו עושים את זה אינסטינקטיבית. לכן אני חושב שזה אפילו היה תורם להישרדות אם בשביל לברוח מהאריה לא הייתי צריך להבין שיש פה אריה, לעשות חשבון, להגיע למסקנה ואז לברוח. זה כמו בסרטים מצוירים, אתם יודעים, לא זוכר איך קוראים לו, ה-ביפ ביפ, כן זה שעושה מגלגל ככה את הרגליים על המקום ואחרי כמה שניות זה פתאום מתחיל, הוא מתחיל לרוץ, כן. זה מעכב קצת את ההישרדות. לוני משהו, לא זוכר. טוב, בכל אופן אז כל הטענות האלה בעצם אומרות שההסבר האבולוציוני לדעתי לא נותן מענה סביר לאמון שלנו בחושים. טוב, האמת שפה פחות או יותר סיימתי את המהלך של המחברת הרביעית. אני רק תרשו לי עוד כמה דקות לסכם, התחלתי מאוחר וזה קצת על חשבון הזמן שלכם, אבל אני רוצה רק לסכם ואז כדי שנעבור לפרק הבא. אם אנחנו כן. בעצם אני רוצה לטעון ככה, אמרתי את זה גם קודם, ראינו איפה אנחנו עומדים כאן. ראינו בעצם עד עכשיו ארבעה מסלולים בדרך לאמונה. את הארבעה שצריך לדון בהם, יש את האינטואיציה, יש את המסורת וזה, בסדר, זה דברים שאין הרבה מה לדון בהם. אבל מעבר לזה יש עוד ארבעה מסלולים פילוסופיים שעליהם צעדנו. אחד מהם זה הראיה האונטולוגית של אנסלם, האלוקים המושלם. השני זה הראיה הקוסמולוגית, מעצם העובדה שמשהו קיים, לכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה שיצרה אותו. הדבר השלישי זה הפיזיקו-תיאולוגי, כן זה המיון של קאנט. פיזיקו-תיאולוגי זה שמתוך המורכבות של העולם אנחנו למדים שכנראה יש לו איזשהו מהנדס. והמסלול הרביעי זה מה שאנחנו מדברים עליו כאן, זה ההרחבה של הפיזיקו-תיאולוגיה או הצד השני של הפיזיקו-תיאולוגיה, וזה מה שקראתי הראיה מן האפיסטמולוגיה. שאומרת שגם אם הדבר הזה נוצר במקרה, אין בסיס אמיתי לתת בו אמון או להניח, להניח שהוא אמין. ואם אני מניח שהוא אמין אז כנראה אני מאמין באלוקים. ושוב פעם יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שאין אלוקים. אבל זה רק מוכיח שאני מאמין באלוקים, זה הכל. עכשיו אפשר לדון, כן נכון, לא נכון. זה גם אומר שנטל הראיה הוא על מי שאומר שאין אלוקים, כי אם אני מאמין בו, יכול להיות שאני טועה, אבל צריך להוכיח לי שאני טועה בשביל שאני אזנח את מה שאני מאמין בו. זה המשמעות של ראיה תיאולוגית. ראיה תיאולוגית לא מוכיחה לך אמת כלשהי, היא מראה לך שאתה עצמך כבר מאמין בה. עכשיו יכול להיות שאתה טועה ותחזור בך, אין בעיה, אבל אל תגיד לי שאתה לא מאמין בה, כי אתה כן. יש אינדיקציות שונות לזה שאתה מאמין בה. זה בקשר לראיה מן האפיסטמולוגיה שמשלימה את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. אני ארצה בפעם הבאה לדבר על הראיה מן המוסר, והראיה מן המוסר שייכת עדיין, היא עוד סוג של ראיה. אצל קאנט, במיון של קאנט היא בעצם נמצאת בספר אחר, אבל היא לא נמצאת במיון הרגיל הזה, כי קאנט לא מדבר על ראיות תיאולוגיות, הוא לא מכניס למיון הזה בכלל. ולכן את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית בניסוח הזה לא תמצאו אצלו, וגם לא את הראיה מן המוסר אלא בספר אחר. אבל מבחינת הלוגיקה של הראיה, גם הראיה מן המוסר זאת ראיה תיאולוגית. זאת אומרת, זאת ראיה שלא מוכיחה שיש אלוקים, אלא זאת ראיה שמוכיחה לך שאתה מאמין בו. עכשיו אתה יכול להגיד שאתה טועה ולחזור בך, אבל אתה לא יכול להגיד שאתה לא מאמין בו ועדיין להיות מחויב לערכי המוסר, כמו הרכבת לסקוטלנד. אז במובן הזה זאת בדיוק אותה לוגיקה, אבל ראיה מטיפוס אחר. אז לכן אני משייך את זה לשיחה הזאת או למהלך הזה. אוקיי, אני אעצור כאן. שוב פעם אני מתנצל על האיחור בהתחלה, עשיתי את זה קצת מהר הפעם, אבל אני חושב שהספקנו בסוף. אז בעזרת השם אנחנו עוד שבועיים עוד נפגשים, נכון? הלאה. אוקיי. אם יש שאלות או הערות אז…
[Speaker B] כן, יש לי שאלה. אחת ההוכחות לעניין זה הנושא מוסרי, כמו שהוא אמר וירא כי אין אלוקים במקום או משהו, אין מוסר. מי שלא…
[הרב מיכאל אברהם] זה הנושא הבא שלנו. אם אתה רוצה לשאול על זה אז חבל עכשיו, כי זה בדיוק הנושא שנדבר.
[Speaker B] אבל אני רק רוצה קצרה. לפי דעתי פשוט זה החוש השישי, זה הכל.
[הרב מיכאל אברהם] זה חלק מהחושים. כל החושים זה לצורכי הישרדות, וזה אחד מהחושים האלה. רשמתי לפניי, אני אענה על זה בפעם הבאה. אני לא מסכים, אבל נדבר בפעם הבאה כשאני אדבר על הראיה הזאת. מאה אחוז. אני מסכים שיש חוש כזה, לא שאני לא מסכים שיש חוש כזה, אני לא מסכים שזאת אלטרנטיבה לאלוקים.
[Speaker B] בחושים אנחנו יודעים שיש דברים כמו מיראז'ים, יש כל מיני תמונות שהן בלתי אפשריות. אז אנחנו יודעים שהחושים זה לא מוחלט או משהו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה מה שאמרתי קודם לגבי פאטה מורגנה או אם תרצה האשליות של אשר, כן, וכל מיני דברים כאלה. אבל כל מצב כזה מיד מביא למחקר, רגע מה קרה פה ואיך עשו את זה וכולי. מה זה אומר? שהתופעות האלה דווקא מוכיחות את המוחלטות של האמון שלנו בראיה. כי כל פעם שיש איזושהי סטייה אנחנו לא אומרים אוקיי אז חוש הראיה שלנו לא מושלם, האבולוציה עוד לא גמרה את העבודה. לא, אנחנו מבינים שיש פה איזושהי סיבה פוזיטיבית שמטעה אותנו ולכן טעינו. לא בגלל שפשוט החוש כרגע לא עובד בתחום הזה.
[Speaker B] הטעם זה לא שרידות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל היכולת שלו להתעתע בנו, של אשר או של פאטה מורגנה להתעתע בנו, יכול להיות שלה יש הסבר שרידותי. זאת אומרת, יכול להיות שהרי כשמטעים אותנו אז בעצם משתמשים באיזשהו סוג תפיסה אחר חוץ מהתפיסה של העיניים, המוח מתערב ומערבב קצת את העיניים. אבל היכולת הזאת של המוח לעבוד ככה, יכול להיות שלה יש ערך שרידותי אחר. וזה פרשה שונה.
[Speaker C] הרב, מה שלא הבנתי, אם נניח אם הרב חולק על האבולוציה אז משהו אחד, אם הרב מסכים עם האבולוציה אז כל הטיעון שם נגד האבולוציה לא ברור לי. הרי גם כנוכח העובדה שיש אלוקים עדיין אם הוא פעל דרך האבולוציה אז…
[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אבל האבולוציה לא… אני לא אומר שאני לא מאמין באבולוציה, אני מאמין בה. אני רק חושב שהאבולוציה היא לא פירכה על הראיה. להיפך, דווקא בגלל אלוקים אני מאמין בחושים שלי ובפרספציה שלי ובהכרה שלי, וממילא מתוך זה אני גם מסיק את תורת האבולוציה ולכן אני מאמין בה. אני לא… האבולוציה מישהו שאל פה שהאבולוציה היא לא תורה ניסיונית. הישרדות הכשירים זה טאוטולוגיה, אבל אבולוציה מכילה גם גנטיקה ומכילה עוד המון דברים, בלי זה אין אבולוציה. דיברתי על זה כשדיברנו. בניסוח הקודם. אבולוציה צריכה להניח בעצם שלוש הנחות בסיסיות או יש שלושה מרכיבים בכל חוליה בתהליך האבולוציוני. מרכיב אחד זה היווצרות של מוטציות, שזה לא טאוטולוגיה, זה משהו שהוא תצפיתי. מרכיב שני זה גנטיקה ומרכיב שלישי זה ברירה טבעית או הישרדות הכשירים. הברירה הטבעית זאת טאוטולוגיה לוגית. זה לא תצפיתי. אבל שני הראשונים הם תצפיתיים ובלעדיהם אין אבולוציה. אוקיי. זהו?
[Speaker C] בעצם מה שהרב אמר הטיעון הרביעי שהרב אמר נגד אבולוציה בעצם היה אפשר לנסח אותו גם שבעצם היה אם הכל היה אבולוציה אז למה שבכלל יהיה רגש? הרי הבעיה הזו שהיא בעיה אחרת כמובן אבל הרי היה עדיף שיהיו רובוטים מסתובבים פה והישרדות נפלאה ובלי רגשות והם מגיבים כמו מחשבים.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת שכל הממדים הרוחניים קוגניטיביים שלנו לא היו אמורים להיווצר. אז
[Speaker C] זה טיעון כאילו נפרד אפילו עומד בפני עצמו בלי קשר לכל אפילו אם הכל נכון מאלף עד תו רגש מיותר לחלוטין.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. זה קשור זה קשור לניסוח הקודם ואת הטיעון הזה העלה אפילו עם איזה חשבון סטטיסטי פילוסוף אמריקאי נוצרי מאוד ידוע, שכחתי את שמו משום מה ברח לי עכשיו השם. היום אני חלש בשמות. נוטרדאם אני לא זוכר את שמו. הוא איש מבריק ומאוד מושמץ כמובן בגלל שהוא שמרן נוצרי כזה, אבל דווקא בגלל שהוא פילוסוף אנליטי מוכשר הוא חוטף על הראש מכל הליברלים האתאיסטים כן כי לא אוהבים את זה שיש אנשים מוכשרים בצד השמרני דתי. אז הוא העלה את הטיעון הזה ויש לו אפילו חשבון סטטיסטי. זה מופיע בספר שלי ב"מדע החופש" נדמה לי, נדמה לי שלא, בספר על האבולוציה זה מופיע שם החשבון שלו. שכחתי את שמו לא יודע ברח לי השם שלו. טוב עוד מישהו? אז שבת שלום ושוב סליחה על האיחור בהתחלה.
[Speaker D] שבת שלום תודה רבה.
[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום תודה רבה. כן.
[Speaker D] רק להודיע
[הרב מיכאל אברהם] לך שבריק במלחמת יום כיפור היה מ"פ במלחמה. מה לא שומע? דיברת על בריק על הטור של בריק ועל הדברים. בריק?
[Speaker D] לא הלא האלוף בריק, איזה בריק אחר.
[הרב מיכאל אברהם] סליחה טוב שיהיה שבת שלום תודה רבה. טוב להתראות.