אמונה – שיעור 37
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- טיעון העד בתוך הקונטקסט של האמונה
- שני מרכיבי הטיעון: חוויה ראשונית ושרשרת מסירה
- קולקטיב, מחויבות ציבורית, ודוגמאות מן המשפט וההלכה
- טענות נורמטיביות במסווה של טענות עובדתיות
- ודאות החוויה הראשונית, משל העיוור והפיקח, והזיכרון
- עיגון טיעון העד בתורה ובכוזרי ובהרחבות של הרס״ג
- נטל הראיה, חשד במיתוס, והבחנה בין אירועים טבעיים לעל-טבעיים
- נדירות מול אי-סבירות, והבחנה בין טבעי לנסי
- דייויד יום וניסוח הסתברותי של דחיית הנסים
- השוואת אלטרנטיבות כדפוס חשיבה, ודוגמת מות עריסה
- דחיית יום: שמרנות מחשבתית וחסימת שינוי פרדיגמה
- דחיית יום: תזה שאינה ניתנת להפרכה והנחת המבוקש
- דוגמת “הצהבת” וסיפור המיד-ווסט: אמינות מקור מול חריגות האירוע
- מסקנה על טיעון העד והמשך הדיון
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את טיעון העד כראיה המבוססת על התגלות בסיני שנצפתה על ידי רבים והועברה במסורת לדורות, אך קובע שהטיעון לבדו אינו מוחץ וחייב להישפט בתוך קונטקסט רחב יותר של ההנחה שיש אלוקים. הוא מחלק את הטיעון לשני מרכיבים, עצם חוויית הדור שעמד בסיני ושרשרת המסירה, ומפתח הבחנה בין טענות היסטוריות לטענות נורמטיביות על מחויבות קולקטיבית. לאחר הצגת ניסוחי הטיעון בתורה, בכוזרי ובפיתוחים אצל הרס״ג, הוא עובר לביקורת מרכזית על דחיית מסורת בגלל תוכנה העל-טבעי דרך טענתו של דייויד יום, ואז דוחה את יום בשני מהלכים: הטענה של יום נשענת על שמרנות מחשבתית החוסמת שינוי פרדיגמה, והיא מניחה את המבוקש בכך שהיא קובעת מראש שניסים בלתי אפשריים ולכן תמיד תעדיף מיתוס על פני התגלות.
טיעון העד בתוך הקונטקסט של האמונה
הטקסט מציג את טיעון העד כראיה הנשענת על כך שרבים ראו את מעמד הר סיני, העבירו זאת במסורת, ושכוח המסורת הנמשכת הוא כמראה עין. הוא קובע שאצל אנשים רבים זה הטיעון המרכזי לטובת אמונתם בקדוש ברוך הוא ובתורה שנמסרה, ושגם דאיזם וגם תאיזם מתחילים ונגמרים במסורת. הוא מדגיש שטיעון העד כשלעצמו רחוק מלהיות מוחץ, ושיש לבחון אותו על רקע מהלך רחב יותר שבו כבר קיימת הצדקה עקרונית לקיום אלוקים, כך שהמסורת אינה דומה לסיפורי פיות ושדים אלא מצטרפת לתמונה קיימת.
שני מרכיבי הטיעון: חוויה ראשונית ושרשרת מסירה
הטקסט מחלק את טיעון העד לשני שלבים שמחייבים הצדקה: עדות הדור שנכח במעמד הר סיני והעברת המידע ממנו אל הדורות הבאים. הוא דוחה תיאורים פשטניים שלפיהם “כולנו” עמדנו בסיני במובן היסטורי, ומציג זאת כטענה נורמטיבית שלפיה עלינו להתייחס למחויבות כאילו התחייבנו שם. הוא מסביר שהמחויבות נובעת מכך שההתחייבות נעשתה על ידי קולקטיב, והתחייבות של קולקטיב מחייבת את הקולקטיב גם כאשר הפרטים מתחלפים.
קולקטיב, מחויבות ציבורית, ודוגמאות מן המשפט וההלכה
הטקסט מדמה את המחויבות בסיני לחקיקה בכנסת שממשיכה לחייב אזרחים גם אחרי מאות שנים כל עוד לא בוטלה, משום שהגורם המתחייב הוא העם או הציבור ולא אוסף היחידים שהיו בעת החקיקה. הוא מביא את תשובת הרא״ש ביורה דעה בהלכות נדרים שלפיה כאשר קהילה עושה חרם או נדר הדבר חל על חברי הקהילה משום שהפעולה מיוחסת לקהילה כמושג קולקטיבי, בניגוד לכלל שאדם אינו יכול לנדור עבור אדם אחר. הוא מביא תוספות במעילה דף ט הלומד מן הפסוק “דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת” שקורבן ציבור אינו מקבל סטטוס של קורבן שמתו בעליו, מפני שהציבור נחשב אותו ציבור גם כאשר הפרטים מתחלפים.
טענות נורמטיביות במסווה של טענות עובדתיות
הטקסט קובע שהאמירה “כל עם ישראל עמדו במעמד הר סיני” היא טענה נורמטיבית ולא היסטורית, והיא מבטאת מחויבות כאילו כל הציבור עמד שם. הוא מציג באותו אופן גם את האמירה “כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני” כטענה נורמטיבית שלפיה חידושי פרשנות המחויבים מכוח התורה נחשבים כאילו נמסרו מסיני, ולא כטענה עובדתית על העברה היסטורית של כל פרט עתידי.
ודאות החוויה הראשונית, משל העיוור והפיקח, והזיכרון
הטקסט מסביר שכמו בעקדת יצחק אפשר היה לטעון שהציווי הוא הזיה בגלל קשיים לוגיים ומוסריים, אך אברהם פעל מתוך ודאות חווייתית של מפגש בלתי אמצעי. הוא משתמש במשל העיוור והפיקח כדי לתאר פער בין מי שחווה לבין מי שלא חווה, כך שהחווה טוען לוודאות שאינה ניתנת להפרכה בידי טיעונים של מי שאינו מכיר את סוג החוויה. הוא משיב לשאלה על היחלשות הוודאות עם הזמן בכך שגם זיכרון הוא בסיס רגיל לאמון, למרות טעויות בפרטים, וטוען שמי שהיה חווה אירוע מסוג זה היה זוכר אותו באופן שאינו מותיר ספק בעיניו.
עיגון טיעון העד בתורה ובכוזרי ובהרחבות של הרס״ג
הטקסט מציג פסוקים מדברים: “כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך… השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי…” כבסיס תורני לטיעון העד. הוא מציע הערה פרשנית שהדגש ב“ויחי” עשוי להיות על כך שהעם שרד דיבור אלוהי, בעוד ההמשך מדגיש את ייחודיות עצם האירועים במצרים “לעיניך”. הוא מצטט מן הכוזרי (מאמר א’) את הנוסח: “אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כך הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין,” ומייחס לרס״ג פיתוח של הטענה שמסירה רחבת-היקף עם מנגנוני אימות ועם איסור להוסיף או לגרוע מקשה על התבססות שקר לאורך זמן עד כדי “שקר אין רגליים.”
נטל הראיה, חשד במיתוס, והבחנה בין אירועים טבעיים לעל-טבעיים
הטקסט טוען שכאשר מידע עובר במסורת ואין אינדיקציה לשקרנות, נקודת המוצא הרגילה היא שהמסורת כנראה נכונה ונטל הראיה על מי שטוען לשיבוש. הוא מצביע על כך שבדיון על המסורת הדתית לעיתים מניחים להפך, כאילו המסורת שקרית עד שיוכח אחרת, ומקשה על ההעדפה לראיות ארכיאולוגיות אנונימיות על פני מסורת פומבית של מאות אלפים ומיליונים. הוא מסביר את ההבדל בכך שביחס להיסטוריה כללית מדובר לרוב באירועים טבעיים, בעוד שמסורת סיני מדווחת על אירוע נדיר ועל-טבעי, ולכן מתעורר דחף להעביר את נטל הראיה למי שמאמין לאירוע כזה, ובכל זאת הוא מדגיש שהנדירות והעל-טבעיות הן “חרב פיפיות” משום שאם האלטרנטיבה היא מיתוס טבעי שמוטמע בעמים, היה מצופה למצוא מקבילות דומות, והוא טוען שאין אירועים דומים באמת אלא דמגוגיות.
נדירות מול אי-סבירות, והבחנה בין טבעי לנסי
הטקסט טוען שאירוע נדיר אינו בהכרח בלתי סביר, ומדגים זאת בליקוי חמה ובמחזוריות של שקיעה ומולד הלבנה, שבהם טבע מייצר תופעות נדירות אך טבעיות. הוא קובע שהקושי המרכזי במסורת סיני אינו עצם החד-פעמיות אלא הטענה לנס על-טבעי, בניגוד לליקוי חמה שניתן להסבירו במודלים וחישובים. הוא מוסיף שעל רקע ההנחה המוקדמת שיש אלוקים ושיש טעם להתגלות אלוהית, עצם המסורת על התגלות נעשית סבירה יותר ולא משהו שיש לדחות על הסף.
דייויד יום וניסוח הסתברותי של דחיית הנסים
הטקסט מציג את דייויד יום כמנסח מרכזי של הביקורת על טיעון העד, ומצטט ממחקר לגבי ההבנה האנושית את שאלתו האם שקריות ספר כזה “פלאי יותר מכל הנסים המתוארים בו.” הוא מסביר את מהלך יום כהשוואה בין שתי אלטרנטיבות: קבלת המסורת פירושה קבלת נס שנחשב כבעל הסתברות אפסית, בעוד דחיית המסורת פירושה טעות, שקר או מיתוס שהם אפשריים גם אם אינם שכיחים, ולכן לפי יום עדיף ההסבר הטבעי על פני העל-טבעי. הוא מנסח זאת דרך רעיון השוואת אלטרנטיבות ומציג את זה כהבדל בין דיון במסורת על יוליוס קיסר לבין מסורת על התגלות נסית.
השוואת אלטרנטיבות כדפוס חשיבה, ודוגמת מות עריסה
הטקסט מדגיש שכשאומרים על אפשרות אחת שהיא “לא סבירה” עדיין צריך להשוות אותה לסבירות האלטרנטיבה, ומביא את “הדוגמה הקלאסית” של משפט באנגליה שבו הוסקה אשמה ברצח על סמך הכפלת הסתברויות של מות עריסה לשני ילדים. הוא טוען שהטיעון הסטטיסטי התעלם מהשוואת הסבירות לאלטרנטיבה של רצח שני ילדים ומהאפשרות שהאירועים אינם בלתי תלויים, במיוחד כאשר לא יודעים את סיבת מות העריסה. הוא משתמש בדוגמה כדי להראות שטיעונים הסתברותיים עלולים להטעות כאשר אינם בודקים את שתי ההיפותזות זו מול זו.
דחיית יום: שמרנות מחשבתית וחסימת שינוי פרדיגמה
הטקסט טוען שהטיעון של יום נשען על שמרנות מחשבתית המונעת קבלת עובדות שסותרות את ההבנה הנוכחית של חוקי הטבע, ובכך חוסמת שינוי פרדיגמה. הוא טוען שאדם רציונלי אינו אמור לדחות עדות רק מפני שתוכנה נראה מוזר, אלא לבדוק ולנסות להבין, כפי שמדע מתקדם דרך תוצאות שמאתגרות את מה שנחשב מובן מאליו. הוא קובע שאם היה מאומץ העיקרון של יום באופן קשיח, היה נחסם גם קידום המדע מעבר לניוטון והיה קושי עקרוני לקבל מסקנות מוזרות כמו יחסות וקוונטים.
דחיית יום: תזה שאינה ניתנת להפרכה והנחת המבוקש
הטקסט טוען שהעמדה של יום על אי-אפשרות ניסים היא תזה שאינה ניתנת להפרכה, מפני שכל עדות שתסתור אותה תידחה מראש כבלתי אמינה בשל ההנחה שאין ניסים. הוא קובע שזו הנחת המבוקש: יום מניח שאין אלוקים ואין ניסים ומגיע למסקנה שאין אלוקים ואין ניסים, בעוד שמי שמקבל אפשרות של אלוקים ושל ניסים אינו רואה בנס “אפס הסתברות” באופן שמכריע את הדיון. הוא מציג זאת גם ביחס למי שהיה כביכול במעמד עצמו, וטוען שהשימוש בעקרון של יום יכול לדחות אפילו חוויה ישירה ולמנוע כל אפשרות למידע חדש על המציאות.
דוגמת “הצהבת” וסיפור המיד-ווסט: אמינות מקור מול חריגות האירוע
הטקסט מספר על עדות ל“מופת גלוי” של החלמה מצהבת לאחר הבאת יונים, וטוען שאי-אפשר לדחות עדות מהימנה רק מפני שהאירוע נראה כסותר את חוקי הרפואה. הוא מביא סיפור של חבר חילוני העוסק ב“חשיבה המצאתית שיטתית” שהנחה סדנה בעיר במיד-ווסט, שבה התברר שאיש לא הזמין את השחורים לדבר ואף לא שם לב לכך, ומציג זאת כדוגמה לכך שאפשר לבחור בין אלטרנטיבה מוזרה אך אפשרית לבין הטענה שהמספר המציא מפני שזה “סיפור עם לקח.” הוא מסיק שהשוואת אלטרנטיבות מחייבת לשקלל את אמינות הצינור שמעביר את המידע מול הסיכוי שהאירוע באמת בלתי אפשרי, ושאין הצדקה לדחייה אוטומטית של מסורת רק מפני שהתוכן חריג.
מסקנה על טיעון העד והמשך הדיון
הטקסט קובע שהטיעון של יום אינו “מכת מוות” לאמונה אלא נשען על הנחות מוקדמות, ושמי שמציג אותו כטיעון שמחזק את האתאיזם מציג מהלך שמניח את תוצאתו. הוא מבהיר שאפשר שהאתאיזם נכון, אך טיעונו של יום אינו מוכיח זאת אלא מתנהל במעגליות. הוא מסיים בכך שהדיון ביחס אישי לניסים יימשך בפעם הבאה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת התחלתי לטפל בטיעון העד, מה שנקרא היום בספרות הפילוסופית-תיאולוגית טיעון העד, וזה בעצם הראיה הזאת שמבוססת על כך שהרבה אנשים ראו את מעמד הר סיני, העבירו את זה במסורת לדורות הבאים, ותמיד מביאים בשם הכוזרי שאבא לא משקר לבנו, וזה כשרשרת הנמשכת היא כמראה העין. זאת אומרת, זה כאילו שאנחנו עצמנו היינו שם, וזה בעצם, אני חושב שאצל אנשים רבים זה הטיעון המרכזי לטובת האמונה שלהם גם בקדוש ברוך הוא עצמו, אלה שלא מתעסקים בפילוסופיה, אז בעצם מתבססים על המסורת הזאת עצמה, וכמובן גם על התורה שאותה הוא מסר. זאת אומרת, גם הדאיזם וגם התאיזם מתחילים ונגמרים במסורת. כמו שאני אמרתי כבר כמה פעמים במהלך הסדרה הזאת, הטיעון הזה כשלעצמו רחוק מלהיות מוחץ, ולכן ברקע תמיד צריך להתחשב בכל המהלך שעשינו עד עכשיו. הראיה שיש אלוקים באופן עקרוני, דיברתי על קנקנת השמימי, אם לא היינו יודעים שיש אלוקים ופתאום באה המסורת "תדע לך יש, ופגשנו אותו והוא גם אמר כך וכך", אז זה בסדר, אני יכול גם לספר לך סיפורי אגדות על פיות ושדים וכל מיני דברים אחרים. אבל אם אני יודע שיש אלוקים ועכשיו מגיעה מסורת ואומרת פגשנו אותו והוא אמר כך וכך, זה כבר מצב שונה. זה עדיין לא בטוח נכון, אבל זה כבר לא משהו שצריך לדחות אותו על הסף. לכן צריך לזכור שגם את הדיון שנעשה היום בטיעון העד צריך לזכור שהוא נמצא בתוך הקשר. זה לא משהו שעומד לעצמו וזה הרבה פעמים הכשל בטיעונים האלה שבודקים את טיעון העד ואומרים "כן, אבל זה יכול להיות כך ויכול להיות אחרת, ואולי זה מיתוס ופה ושם", הכל יכול להיות נכון. אבל צריך לטעת את זה בתוך הקונטקסט, וכשזה נמצא בתוך הקונטקסט זה מקבל משמעות אחרת. אני אנסה להראות את זה היום. טוב, אז אמרנו שטיעון העד בעצם בנוי על שני מרכיבים. מרכיב אחד זה התפיסה של אותם אלה שנכחו במקום, אלה שנכחו במעמד הר סיני ואומרים הקדוש ברוך הוא התגלה, נתן לנו תורה וכולי וכולי. והמרכיב השני זה המעבר של המידע הזה מאותו דור שנכח שם אלינו דרך כל הדורות שבאמצע. כל אחד מהשלבים האלה מותקף ודורש הצדקה. כן, אז אלה ש… אני מתעלם כמובן מהסיפורי גננות האלה שכולנו עמדנו במעמד הר סיני בשלשות וקיבלנו את התורה, נשמותינו ואני לא יודע מה וקצות אצבעותינו. לא הייתי, אני לא הייתי שם, לא יודע מה איתכם. אבותינו היו שם במעמד הר סיני והם העבירו את זה אלינו במסורת, והאגדות של הגננות זה טוב לגיל שלוש. אנחנו, כשאנחנו מדברים שכולנו היינו במעמד הר סיני, הכוונה לומר טענה נורמטיבית שאנחנו אמורים להתייחס לזה כאילו שהתחייבנו כולנו במעמד הר סיני למרות שלא היינו. אבל ההתחייבות הזאת שהקולקטיב שעמד שם קיבל אותה על עצמו מחייבת את כולנו. ולמה? בגלל שזאת הייתה התחייבות של קולקטיב. התחייבות של קולקטיב מחייבת את הקולקטיב באופן קולקטיבי, כן זאת אומרת כמכלול. לא צריך שכל אחד מפרטיו יהיה חתום על החוזה. אוקיי, כשאנחנו מחוקקים חוק בכנסת, אז גם אחרי מאתיים שנה, אם החוק לא בוטל, הוא מחייב את כל אזרחי המדינה. למה? אף אחד מאיתנו לא היה שם, אף אחד מאיתנו לא בחר את חברי הכנסת שקיבלו את החוק, ובכל זאת זה מחייב, אלא אם כן זה השתנה. למה? כי מי שהתחייב בחוק זה לא אוסף האזרחים שבחרו לכנסת ההיא שקיבלה את החוק, אלא זה העם, הציבור או תושבי המדינה במקרה הזה, לאו דווקא עם. תושבי המדינה זה מכלול שמכיל לתוכו כל מיני פרטים שיוצאים ונכנסים וזה עדיין אותו מכלול, ומי שמוגדר כגורם שהתחייב באותו חוק זה העם, וכל מי ששייך לעם ממילא חייב גם אם הוא עצמו לא היה שם, לא בחר שם ולא חתם על החוזה הזה. אגב הדברים האלה, מעבר לזה שבמשפט זה ודאי כך, הדברים האלה מופיעים גם בתשובת הרא"ש שמופיעה להלכה ביורה דעה בהלכות נדרים, שכאשר קהילה עושה חרם או נדר או משהו כזה, מקבלת על כל חבריה, לא חל הכלל שההורים לא יכולים לנדור עבור ילדיהם או מישהו אחד לא יכול לנדור עבור מישהו אחר. אדם יכול לנדור עבור עצמו, מישהו אחר לא יכול לנדור עבור. התשובה בגלל שכשהורים מדרים אותי או נודרים עבורי אז הם מנסים להחיל נדר עליי. אף אחד אחר לא יכול להחיל עליי, רק אני יכול להחיל על עצמי. אבל כאשר קהילה מחרימה או מדירה, כן, על בסיס לא משנה החלטה של המוסדות או מה שלא יהיה, מי שעשה את הפעולה הזאת זאת הקהילה. הגורם שעשה את הפעולה הזאת זה לא אוסף של אנשים שהם הנציגים אלא הקהילה עשתה את זה וזה חל חזרה הנדר או החרם חל על הקהילה. עכשיו הקהילה זה מושג קולקטיבי. תוספות אומר במעילה, כן יש שם תוספות בדף ט, אומר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, מהפסוק הזה בקהלת תוספות לומד שקורבן ציבור לא שייך לגביו הסטטוס של קורבן שמתו בעליו. בקורבן יחיד יש מצב של קורבן שמתו בעליו, יש דיונים ארוכים בגמרא מה עושים איתו. אי אפשר להקריב אותו, אי אפשר לפגוע בו כי הוא קדוש, מה עושים איתו? ירעה עד שיסתאב, תלוי איזה סוג קורבן זה. בקורבן ציבור אין שאלה, בגלל שבקורבן ציבור אף פעם אין מצב שמתו בעליו. גם אם כל בעליו המקוריים מתו ועכשיו זה צאצאי צאצאיהם, יש פה משום מה איזה עז מאריכת ימים, לא חשוב, אז הקורבן הזה הוא עדיין קורבן של הציבור שקיים עכשיו כי זה אותו ציבור. זה שהתחלפו כל הפרטים שמאכלסים אותו זה לא משנה כלום. זה הציבור שהוא הבעלים של הקורבן.
[Speaker B] אז לכן איך איך יכול אף פעם להצדיק מהפכה? זאת אומרת כמו המהפכה של האמריקאים או הפרנץ' רבולושן אם כבר זה כולם מוסכם איך אף פעם יכול להפוך את זה?
[הרב מיכאל אברהם] הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם הציבור מחליט שהוא לא רוצה יותר אז זה בסדר, אבל אדם פרטי לא יכול. הציבור שקיבל את זה הציבור יכול גם להגיד אוקיי מעכשיו אני כבר לא מקבל את זה. הגמרא הרי אומרת מכאן למודעה רבה לאורייתא, שחז"ל שישראל יכלו להגיד למסור מודעה, כן זה היה באונס בהר סיני ואנחנו מתחרטים, לא רוצים את זה. אז מה פירוש הציבור לא יכול?
[Speaker C] מה? היחיד מה פירוש הציבור לא יכול? היחיד יכול לעשות את מה שהוא רוצה. מה זה שהציבור החליט שהוא חלק ממנו לא חלק ממנו, הוא לא חלק ממנו.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לא הציבור החליט, הוא חלק ממנו אם ירצה או לא ירצה.
[Speaker C] לפי מה?
[הרב מיכאל אברהם] איפה היחיד יכול והציבור יכול? מבחינת היכולת הפיזית כולם יכולים לעשות הכל השאלה אם זה מוצדק.
[Speaker C] לא, אני אומר מוצדק, למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] בוא בוא לא ניכנס לפילוסופיה הזאת, זה נושא לשיעור אחר, מעמד האונטי של הציבור, כן האם יש קיימת ישות כזאת. התשובה לדעתי היא כן, אבל בוא לא ניכנס זה באמת הערת סוגריים כאן, זה לא הנושא שלנו.
[Speaker B] אז הטענה היא ש
[הרב מיכאל אברהם] ואנחנו אומרים שכל עם ישראל עמדו במעמד הר סיני זה כמובן לא טענה היסטורית, זה טענה נורמטיבית. טענה שאומרת שזה מחייב, רגע יש פה רעשים, הטענה היא שזה מחייב כאילו שכולנו עמדנו שמה. אבל זה מחייב לא בגלל שבאמת עמדנו שם אלא בגלל שהציבור קיבל את זה על עצמו ודה פקטו כאילו שכל הציבור בעצם עמד שם. עכשיו לילדים בגן אז מתרגמים את זה בצורה פשוטה, אנשים מבוגרים צריכים להבין במה מדובר. כמו שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. לא מאמין שזה היה, לא מיניה ולא מקצתיה. ברור שהכוונה פה היא טענה הכוונה פה לטעון טענה נורמטיבית, לא טענה היסטורית. טענה נורמטיבית היא שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מחייב כאילו הוא נמסר מסיני, כיוון שזה יצא מפרשנות לתורה שקיבלנו שמה. ולכן זה לא משנה אם קיבלנו שם או לא כי דה פקטו קיבלנו את זה שם. כי זה קיבלנו את התורה וזה הפירוש שאנחנו מבינים, כן זה הפירוש שלה כפי שאנחנו מבינים אותו. זה הרבה מאוד אמירות מהסוג הזה הם אמירות שאנחנו מתייחסים אליהם הם מנוסחות כמו אמירות עובדתיות אבל בעצם הכוונה לאמירות נורמטיביות ולא לאמירות עובדתיות אז זה סתם צריך לזכור ברקע, סתם לקח לחיים גם, אבל לענייננו אז אני באמת רוצה עכשיו לחזור ולחלק. אז אם לא כולם עמדו שמה אז באמת יש שני שלבים, שלב אחד זה אלה שעמדו שם והשלב השני זה המסירה מהם אלינו. אז לגבי אלה שעמדו שם דיברתי בפעם הקודמת, הסברתי שאמנם אפשר היה להגיד, זה יחזור עוד בהמשך גם הלוגיקה הזאת אז לכן אני מסכם כאן, אפשר היה להגיד תראה אברהם אבינו קיבל את הציווי של הקדוש ברוך הוא קח את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה, הוא היה יכול להגיד שזאת הזיה, הרי יש לו הוכחות מאוד טובות לזה שזאת. הזיה ולא הקדוש ברוך הוא אומר לו את זה. הקדוש ברוך הוא אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", אז איך זה יכול להיות שהוא יהרוג עכשיו את יצחק ויקרא לו זרע ביצחק? וזה לוגיקה, ומוסרית גם לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא שמקפיד על מוסר מצפה ממנו להרוג את בנו. אז היה לו את כל ההוכחות שבעולם לחשוב שהדבר הזה הוא הזיה. ואברהם לא חשב כך, השכים בבוקר חבש את חמורו ויצא לדרך. היה מוכן לעשות את זה. למה? מפני שיכולנו להגיד לו תראה זה כל כך מופרך שהרבה יותר הגיוני לומר שזאת הייתה הזיה מאשר שהקדוש ברוך הוא התגלה אליך. ממש כמו הדילמה של מעמד הר סיני. למה אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא התגלה? יכול להיות שיש לכם איזושהי הזיה. במיוחד שאצל אברהם זה אפילו יותר מופרך מאשר מעמד הר סיני אבל זה עוד נראה עוד מעט. בכל אופן הטענה שטענתי שם שיש איזשהו מפגש בלתי אמצעי של אנשים עם תופעה או אירוע או מה שלא יהיה שעזוב את כל ההוכחות בצד, בפועל ברור לי שזה קרה. זה הכל. עכשיו אני לא הייתי אף פעם נביא, הקדוש ברוך הוא אף פעם לא דיבר אליי, לכן אני לא יודע איך זה לשמוע את קול השם מתגלה ומדבר אליי. אבל אברהם חווה את זה. אז אני כמי שלא מכיר את זה הבאתי את המשל של העיוור והפיקח. אני כמי שלא מכיר את זה אז שואל כל מיני שאלות, רגע זה לא הגיוני, למה לא חשבת שזאת הזיה? אבל אברהם אבינו אומר עזוב, אתה פשוט עיוור, אתה אף פעם לא חווית בעצמך את העניין הזה את המפגש הזה עם התגלות אלוקית ולכן אתה חושב שיש לך כל מיני טיעונים כאלה וטיעונים אחרים אבל אני חוויתי את זה ואני אומר לך שהוא התגלה. מה יש לספר פה? אין פה מה להתפלפל. אז יכול להיות שהוא לא ישכנע אותי אבל הוא עצמו ברור שהוא הלך עם זה. הוא הלך עם זה כי המפגש הזה היה, זה כמו שאדם רואה לא יכול לשכנע עיוור מי אמר לו שהמראה הזה הוא לא אשליה. העיוור אומר לו תשמע יכול להיות שזאת אשליה, מי אמר שלא. העיוור לא חווה מעודו ראייה, מדבר על עיוור מלידה, הוא לא חווה מעודו ראייה אז הוא לא מבין את הוודאות שמתלווה לראייה. אז קשה לך להסביר לו אבל מצד שני כל הטיעונים שלו לא יעזרו. אני אם אני ראיתי משהו אז זה המצב. הרב, אפשר לשאול על זה משהו? בקצרה, כי זה היה פעם קודמת. כן, ברור. כן, אבל רציתי אז לשאול ולא הספקתי. מה שהרב אומר גם המשל של העיוור והפיקח, אז זה נכון בשעת מעשה. באמת כשאתה רואה בעיניים אז ידברו איתך יסבירו לך אז אתה רואה. אבל אחרי שעברו יום, יומיים, שבוע, חודש, שנה, אתה אומר רגע אני כבר עכשיו רק מסתמך על הזיכרון. בשקט אנחנו יכולים לחשוב רגע אתה יודע מה, זה רואים את זה אינסוף פעמים שאנשים גם אם ראו, אחר כך אנשים ניצולי שואה אומרים עד היום אני לא מאמין שזה קרה בכלל. התשובה לפה היא אותה תשובה, וזה קצת קשור למה שאני אדבר היום על שרשרת המסירה, כי זה כבר מתחיל להתקרב לשם. אבל התשובה היא אותה תשובה. אתה צודק, יש לך טיעון מצוין. עכשיו אני שואל אותך אם אתה חושב שמה שעברת אתמול היה או לא היה. וודאי שכן, נכון? או לפני שבוע או לפני שנה. אז נכון יש בלבולים ולפעמים זה לא תמיד מדויק והפרטים יכולים להשתבש. הכל נכון. אבל בגדול יש לנו אמון לא רק במה שראינו אלא גם בזיכרון של מה שראינו. זה הכל. אז המקרה הזה לא חריג, זה אותו דבר בדיוק. אבל הזיכרון מטעה בענק את כולנו כל הזמן. את כל השאלות הספקניות האלה אני יכול להעלות כלפי כל דבר שאתה מספר לי על מה שהיה לפני שנה. ואתה לא מטיל ספק בכל מה שעברת לפני שנה, נכון? אז בשביל מה אני צריך, תענה לי אתה למה אני צריך לענות לך? אתה מתנהל אותו דבר. אם הייתי עכשיו זוכר שדיבר איתי מלאך לפני שנה ואמר לי איזה משהו הזוי, אז יכול להיות שעכשיו הייתי כנראה משוכנע להגיד שזה כנראה לקחתי, שתיתי איזה כוסית מיותרת. יש לי חידושים בשבילך, זה פשוט בגלל שאף פעם לא דיבר איתך מלאך. זאת אומרת אם פעם היה מדבר איתך מלאך תאמין לי היית זוכר את זה בצורה כזאת שלא היית מטיל בזה בדל של ספק. מישהו מהצד שלא חווה את זה כמובן ישאל אותך שאלות ספקניות כמו שאמרתי קודם עם העיוור והפיקח, אבל אתה עצמך יהיה ברור לך שזה נכון. וזה נראה לי פשוט. בכל אופן אבל בואו אנחנו נעבור עכשיו למסירה. אז זה השלב הראשון של הדור שעמד שם בהר סיני. עכשיו אני שואל מה קורה עם שרשרת המסירה משם והלאה, יכול להיות שזה השתבש, יכול להיות שזה בכלל לא היה וזה הוטמע איכשהו בדרך. אז השאלה מה עושים עם זה? אז זה מתחיל בעצם מה שנקרא טיעון העד וזה מתחיל, כשאנחנו מדברים על המסירה זה בעצם טיעון העד כי האדם שמוסר נותן עדות לאותו אחד ששומע ממנו את הדבר. התחלה של טיעון העד בעצם נמצאת בתורה עצמה. כתוב בדברים שמה, "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ". כן, השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם השם אלוהיכם במצרים לעיניך. אז יש פה בעצם התורה עצמה מדברת על טיעון העד. היא אומרת השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כמו שאתה שמעת, או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וכולי, כל האירועים האלה, לא היה אף פעם, אז זה הראיה שזה נכון. ממש טיעון העד בתורה עצמה. עכשיו פה יש קצת מקום לדון בחלק הראשון, השמע עם, זה רק הערה פרשנית. השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, הדגש הוא על הויחי נדמה לי. זאת אומרת, האם קרה אי פעם שאלוהים דיבר לציבור והציבור שרד את זה? הטענה היא לא על עצם הדיבור שהוא כל כך מיוחד שלכן ברור שיש פה אמת, אלא הטענה היא איך הקדוש ברוך הוא שומר עלינו. כן, תראו, אנחנו כולנו דיבר איתנו ונשארנו בחיים, זאת אומרת, הצלחנו לעמוד במעמד הזה ולצאת ממנו בחיים. אבל החלק השני של ההמשך של הפסוקים זה כבר לא מדבר על זה. או הניסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובכל אשר עשה לכם השם אלוהיכם במצרים לעיניך. זה כבר כן טענה שמדברת על עצם התרחשותם של האירועים והייחודיות של העניין. אז זה כבר בעצם הבסיס או בסיס ראשוני למה שקרוי לימים טיעון העד. עכשיו כנגד הדבר הזה, כמובן הטיעון הזה פונה לאותו עם שקיבל את התורה, זה נאמר באותו דור, אז הוא מדבר אליהם. אני שואל עכשיו מה קורה איתנו? כן, הם מעבירים את זה אלינו אלפי שנים. השאלה האם גם אנחנו, קצת כמו השאלה ששאלו קודם, האם אחרי זמן או אחרי דורות עדיין אפשר להתייחס למה שקרה שם כאילו שבעצם יש פה איזושהי ראיה ברורה? אולי לאורך הדורות היה שיבוש, זה מיתוס שהוטמע לתוך האתוס שלנו, כן, איזה שקר שנולד בשלב כלשהו ועבר פתאום הלאה אבל בעצם אין לו מקור, לא היה אף פעם מעמד הר סיני. אז בדרך כלל מייחסים לכוזרי את הטענה על האמינות של המסורת, למרות שבכוזרי, אני מומחה קטן מאוד בכוזרי, אבל מה שאני בדקתי זה ממש כמה משפטים קטנים. הנה יש פה את זה במאמר א'. אמר החבר: על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני, וכן פתח משה לדבר עם פרעה שאמר לו אלוהי העברים שלחני אליך, רוצה לומר אלוהי אברהם יצחק ויעקב, נשיא אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלוהים והנהיגם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלוהי השמיים והארץ שלחני אליך ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלוהים דברו אל המון ישראל: אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אני בורא העולם ובוראכם. וכן פתחתי לך מלך כוזר כאשר שאלתני על אמונתי השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבים בו כל קהל ישראל. עכשיו זה המשפט החשוב, זה משפט אחד: אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כך הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין. זה בעצם המשפט המפתח, כן? אלה שהיו שמה זה הם ראו את זה בעיניים, ואנחנו זה מכוח הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין. ולכן בעצם זה הטיעון, כן, על רגל אחת זה הטיעון הידוע בשם הכוזרי. יש לנו, אחרי זה מוסיפים, בסופו של דבר הרס"ג למשל מפתח את זה יותר. הוא אומר שאם יש הרבה עדים שמעבירים את זה לאנשים רבים, כן, המסורת עוברת בחזית רחבה ויש מנגנוני וידוא כאלה שלא יהיו חריגות ושלא ימציאו ולא יוסיפו ולא יגרעו, כל מיני כללים כאלה שמחייבים אותנו לשמר את זה כמו שצריך ולא להוסיף ולא להוריד פרטים, אז לא סביר שזה שקר. אם זה היה שקר היו נוצרות סתירות וחלק מהאנשים היו מגלים את האמת ולא יעבירו את המסורת הלאה. בסוף הוא אומר… שקר אין רגליים. זאת אומרת, זה שזה שורד כל כך הרבה זמן עם כל מנגנוני האימות האלה, בעצם זה הראיה שלו לדבר הזה שזה קיים. אפשר להוסיף, כן, ההורים לא משקרים לבניהם, וכל התוספות הידועות שהוסיפו כבר סביב טיעון העד, זה טיעון העד באופן בסיסי. כמו שאמרתי קודם, צריך לראות אותו בתוך הקונטקסט הכללי, הטיעון הזה לא עומד לבדו, הוא לא עומד לעצמו, אבל עכשיו אני רוצה להתמקד ולבחון אותו. כדי לבחון אותו אני צריך לשאול את עצמי קודם כל, הגיעה אליי מסורת. עכשיו יש שאלה, אם המסורת הזאת משקפת משהו שהיה? דיברנו על הטלפון השבור, כן? האם המסורת הזאת משקפת משהו שהיה, או איזשהו מיתוס כזה שנוצר לאורך הדור? אז לפני שאני בודק את הראיות לפה ולשם, כמו במשפט, אני צריך לשאול את עצמי מי המוחזק? על מי נטל הראיה? אז אני אומר, זה מאוד מאוד, כן, קודם כל מידע עבר במסורת. אז אם אין לי אינדיקציה לחשוב שהאנשים שקרנים, אז ההנחה היא שזה כנראה נכון אלא אם כן יוכח אחרת. זאת אומרת, מי שאומר שמישהו פה לא אומר אמת, לא משנה דווקא אם שיקר במזיד או לא, נטל הראיה הוא עליו, ככה מקובל בדרך כלל. מה מפריע לנו פה? מה שמפריע פה, כן יש, לפני מה שמפריע, הדיונים האלה הרבה פעמים יוצאים מאיזושהי נקודת מבט שנטל הראיה הוא על מי שטוען שהמסורת היא אמיתית. לא מי שטוען שזה לכאורה הפוך למה שאנחנו עושים בכל הקשר אחר. בא מישהו ומספר לי משהו, ההנחה שלי שזה כנראה נכון אלא אם כן יתברר שלא. אבל פה ההנחה היא שזה לא נכון אלא אם כן יתברר שכן. זה כמו אני לא יודע, אם אני אמצא איזה הירוגליף או כתובת על אבן או לא יודע, כל מיני משהו, מגילה כזו או אחרת שמישהו שאין לי מושג מי הוא כתב, זה ראיה ארכיאולוגית. אבל אם יש לי מסורת שעוברת אלפי שנים בפומבי אצל מאות אלפי ומיליוני אנשים, זה בחזקת שגוי או מוטעה או שקרי אלא אם כן יוכח אחרת. אז יש פה דבר מוזר. אלא מאי? יש פה, רגע, הבאתי פה דוגמה, כן, באתר מישהו דיבר איתי על טיעון העד, אז הוא הביא איזה דעה של חוקר, לא ציין מי זה, שטען שכל עם זקוק למאפיינים משותפים ומטרה משותפת כדי ליצור תרבות מאחדת, לכן נוצרות אצל עמים שונים מיתולוגיות. אז זה גם יציאת מצרים והתיאורים המקראיים וכולי. אז אמרתי לו שזה אולי יכול להיות נכון, אבל גם יכול להיות לא נכון. עכשיו השאלה היא מה נקודת המוצא שלך? ולכן בירור של נקודת המוצא מאוד חשוב. אמרתי לו תראה, בוא עכשיו אני אשאל אותך שאלה, הרי ידוע שיש נטייה אצל חוקרים לקדם אג'נדה שלהם עם כל מיני היפותזות שבחלקן מבוססות ובחלקן לא, ואנחנו היום מכירים את זה היטב, כל הוויכוחים סביב המקרא, כן, עכשיו עם מזבח עיבל הייתי לא מזמן ועוד. אז אנחנו רואים איך האג'נדה משפיעה על חוקרים ועד כמה חשוב להם לצאת עם איזה תזות חדשניות, תזות שמתאימות לאג'נדה ושחדשניות, כל מיני מניעים שהם לא ענייניים כדי לצאת עם ובתחום הזה זה פשוט זאת רעה חולה. זאת אומרת כמות ההיפותזות החסרות השחר שכל מיני פרופסורים מנפנפים בהם כאילו זה היה איזה אמת מדעית היא פשוט מגוחכת. זאת אומרת אני חושב שזה מחוויר מול הטענות על המסורת שממציאה דברים. או לחילופין אמרתי לו אז אני את הדברים של החוקר לא מקבל כי חוקרים דרכם הרבה פעמים להמציא היפותזות. מה אתה אומר על הטענה הזאת? התשובה לטענה הזאת היא שנכון, חוקרים דרכם הרבה פעמים להמציא היפותזות, אבל גם יכול להיות שלא. ועכשיו תלוי בשאלה מה נקודת המוצא. אותו דבר אני אומר לך על המסורת שלנו. בדיוק אותו דבר. משום מה המסורת מותקפת דרך כל מיני דברים שהקשרים אחרים כולל אלה שתוקפים אותה לא אמורים לעמוד בסטנדרטים האלה, שם זה בסדר. זה עסק מאוד מעניין. אבל יש פה טענה נוספת, הטענה שפה מדובר במידע שמגיע אלינו במסורת אבל המידע הזה הוא על אירוע לא סביר, מאוד נדיר, לא סביר, על טבעי, כל דברים כאלה, זה כבר משהו אחר. זאת אומרת, אז פה אני יכול להבין שההנחה הבסיסית היא שזה לא היה אלא מיתוס שהומצא ומי שרוצה לטעון שזה באמת היה עליו נטל הראיה. זאת אומרת, מה שחשוב פה זה הסבירות של המידע שמועבר במסורת הזאת, לא זה שזה שאלה. והאישים ההיסטוריים, וכל מה שאתם רק רוצים, כל ההיסטוריה שלנו, אנחנו לומדים עליה מפי מסורות שונות. אוקיי? אז פתאום אצלנו המסורת לא בסדר ושם כן? התשובה לזה זה טיעון דמגוגי. התשובה לזה היא תשובה מאוד פשוטה, בגלל שהאירועים שהם מספרים הם אירועים טבעיים. בסדר, קראו לו יוליוס, קראו לו פומפיוס, מה זה משנה? אבל היה מישהו שהיה קיסר רומא והוא עשה מלחמות כאלה ומלחמות אחרות, אז אם המידע הזה מגיע אליי אין לי סיבה להטיל בו ספק. אבל המידע שהמסורת מביאה אליי הוא מידע על-טבעי, לא סביר, נדיר, לא קרה אף פעם, אז מתבקש לחשוב שזה בעצם מיתוס ולכן נטל הראיה מונח על מי שרוצה להאמין למיתוס הזה ולא על מי שתוקף אותו. עכשיו צריך אבל לזכור שיש פה שני צדדים של המטבע, כי הנידירות של האירוע הזה, העל-טבעיות של האירוע הזה, משחקת לשני הכיוונים. כי מצד אחד אני אומר, אז הוא כנראה יכול להיות שהוא לא היה. מי שטוען שהוא היה, נטל הראיה הוא עליו, כמו שאמרתי קודם. מצד שני, אם אני מגיע למסקנה שהאלטרנטיבה היא שזה כנראה מיתוס שהומצא, וזה לא אירוע על-טבעי שממציאים מיתוס וכולי, אז למה זה לא קרה בעוד מקומות? אירוע טבעי אמור להתרחש הרבה. אחת הבעיות זה הנדירות של האירוע, אבל הנדירות של האירוע היא גופא מה שנותנת לו את התוקף. כי אם זה היה אירוע טבעי, אז למה הוא נדיר? הוא היה יכול לקרות בעוד הרבה מאוד עמים, דתות וכולי. ואני אדבר על זה בהמשך, הוא לא קרה. למרות שמדברים הרבה פעמים על התגלויות אחרות ואירועים דומים, אין אירועים דומים. ככל שאני בדקתי, זה הכל דמגוגיות. אני אגיע לזה בהמשך. אז לכן הנדירות של האירוע או העל-טבעיות שלו היא חרב פיפיות. זאת אומרת, מצד אחד זה נכון, אני יכול להבין שבשביל לקבל את זה צריך ראיות טובות, זה לא סתם כמו עדות על אירוע היסטורי. מצד שני, מה האלטרנטיבה? אם זה שקר, אז בסדר, מישהו אחד החליט לשקר. אבל אם זה מיתוס שהוטמע לתוך העם, הייתי מצפה שיהיו מיתוסים מקבילים, כי זה אירוע טבעי שמיתוסים מוטמעים בתוך עם. אז הייתי מצפה שבעוד מקומות יוטמעו מיתוסים כאלה, וזה לא קרה במובן שקורה אצלנו, ואני אדבר על זה בהמשך. אבל זה רק המסגרת של הדיון. עכשיו אני רוצה להיכנס באמת קצת להנחות היסוד. אז אמרתי שבעצם מה שיקבע פה זה מה הייתי חושב א-פריורי, לפני שהגיעה אליי המסורת. אם זה אירוע סביר, אז אני מקבל את המסורת ונטל הראיה הוא על מי שתוקף אותה. אם זה אירוע לא סביר, אז הפוך. אז בעצם נקודת המוצא מאוד חשובה פה בשביל לקבל את ההחלטה. מה הסבירות הא-פריורית של אירוע כזה בעינינו? אז אני אגיד דבר ראשון, העובדה שאירוע מסוים הוא נדיר לא אומרת שהוא לא סביר. בגלל שיש ליקוי חמה. ליקוי חמה זה אירוע מאוד נדיר. אז עכשיו מישהו יבוא ויגיד לי ראיתי ליקוי חמה, מה אני אגיד לו? לא מאמין לך כי זה אירוע נדיר, כנראה המצאת את זה? או מישהו יספר לי שהוא שמע ממישהו שראה ליקוי חמה. יש אירועים נדירים אבל הם לגמרי טבעיים, פשוט הטבע עושה אותם באופן נדיר. לא כל אירוע טבעי צריך להתרחש כל דקה. יש אירועים טבעיים שמתרחשים כל הזמן, כמו שיש פה אוויר, כל הזמן יש פה אוויר, זה לא משהו חד פעמי. אבל יש אירועים שהם לא פחות טבעיים אבל הם נדירים. שקיעה מתרחשת אחת ל-24 שעות, זה נדיר או לא נדיר? לא יודע, אולי לא. ומה עם מולד הלבנה? זה אחת לחודש. ומה עם השלמת הסיבוב של השמש? זה שנה. וליקוי חמה זה לא יודע, 20,000 שנה, לא יודע כמה. אז מה, זה שאירוע מסוים הוא נדיר זה לא פוסל אותו. לכן זה שמעמד הר סיני קרה פעם אחת, אז זה אומר שהוא נדיר, אבל זה לא אומר שהוא לא סביר. במיוחד על רקע הקונטקסט שדיברתי עליו, אם אני מגיע למסקנה שיש אלוהים וכנראה הוא אמור להתגלות ולהעביר לנו את המידע, כל מה שדיברתי פעם קודמת, לא נחזור לזה כאן שוב, אז זה הופך את העניין הזה בעצם לאירוע שהוא כן סביר לפי נקודת המוצא שלי. אולי היה אולי לא, אבל אם מגיעה מסורת שהוא היה, אז למה לא? נשמע סביר. לכן הבעיה היא העל-טבעיות. זאת אומרת יש פה משהו שהוא לא לפי חוקי הטבע, משהו על-טבעי. זה לא רק שהוא נדיר, ליקוי חמה הוא טבעי, אני גם יכול להסביר איך הוא קורה, אני רואה את מסלולי השמש, הירח והארץ ואני יכול להראות לך מה קורה בליקוי חמה ולעשות חישוב. אנחנו נראה שזה קורה אחת לעשרים אלף שנה. אז זה לא, אין לי בעיה עם זה כי הוא טבעי, גם אם הוא נדיר. אבל פה מדובר על נס, על אירוע על-טבעי. טוב, זה כבר משהו אחר, אז זה לא רק הנדירות אלא זה העל-טבעיות. עכשיו פה אני מגיע לדייויד יום. האיש שתמיד מצטטים אותו כמי שתקף את טיעון העד, ניסח את הביקורת על טיעון העד, זה דייויד יום, והיתרון של הניסוח שלו זה שהוא מפרמל את זה. זאת אומרת הוא הופך את זה לבעיה אפשר לקרוא לזה, לא יודע אם הסתברותית, אבל סבירותית של השוואת אלטרנטיבות. אני אביא לכם פה את הציטוט. אז הוא כותב כך, מחקר לגבי ההבנה האנושית של דייויד יום: אנו נדרשים לבחון ספר שנכתב כמעט בוודאות הרבה אחרי מסכת האירועים המתוארת, שאין לו שום סימוכין מעדות בת הזמן, והנושא דמיון רב לאירועים הפלאיים שכל אומה מתארת בהם את ראשיתה. יניח, זה לא נכון אגב, אבל לא משנה. נניח כל איש את היד על הלב ויאמר: האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה, הנתמך בראיות כאלה, היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הנסים המתוארים בו? עכשיו זה טיעון מאוד מתוחכם, כי הוא בעצם אומר ככה: תראו, אני לא מעלה לכם איזה טיעון בעל-בתי. בוא נעלה לכם טיעון הסתברותי. מגיעה אלינו מסורת על נס מסוים שקרה, אירוע על-טבעי. הקדוש ברוך הוא התגלה בסיני, דיבר אלינו, ענן, ערפל, אש וברקים ורעמים ולא יודע מה, כל מיני דברים כאלה, עוף לא צייץ וכל מיני עניינים. עכשיו יש לנו שתי אפשרויות להתייחס לזה. אפשרות אחת זה להגיד שאכן כך היה, היה אירוע על-טבעי. זה סותר את חוקי הטבע, זה לא סביר מאוד, זה בלתי אפשרי בחשיבה טבעית. אוקיי, זה על-טבעי. אפשרות פרשנית שנייה לא היה ולא נברא, זה מיתוס שהוטמע איכשהו על ידי אנשים מכל מיני סיבות כאלה ואחרות, אפשר להעלות כל מיני השערות. זהו, זה האפשרות השנייה. יש לי שתי פרשנויות לעובדה שהגיעה אלי מסורת. עכשיו בוא נעשה השוואה בין הפרשנויות, וזה הגדולה של יום. הוא לא תוקף סתם, אלא הוא עושה השוואה. אומר: בוא נעשה השוואה. מצד אחד יש לי פרשנות שאתם אומרים שהיא לא סבירה, שהמסורת משקרת או שהמסורת לא אמינה. בסדר, כמה זה, מה הסיכוי של זה? עשרים אחוז? אוקיי, עשרים אחוז. עשרה אחוז שזה נכון, תשעים אחוז שזה לא נכון. אבל גם עשרה אחוז זה יותר מאשר נס. נס זה אפס אחוז. זאת אומרת, הרי שתי הפרשנויות האלה כשאנחנו משווים ביניהן, הפרשנות שקרה נס אני נותן לה סבירות של אפס כי זה על-טבעי, זה נגד חוקי הטבע. אפס או מעט מאוד, לא משנה, עד כמה שאתם מאמינים בטבע. אבל בלי אינדיקציה אחרת זה פשוט לא קרה. עכשיו תגידו לי שכן, לא סביר שאנשים מטמיעים מיתוס מכונן בתוך הציבור והציבור מעביר אותו ויש וידוא שלא יהיה שינוי. הכל נכון. אז זה מוריד את הסיכוי לטעות לעשרה אחוז, מעלה סליחה, מוריד את הסיכוי לעשרה אחוז. נגיד שעשרה אחוז שזה נכון, תשעים אחוז שזה לא נכון. אז הנה, ניצחנו. אבל לא, כי העשרה אחוז הזה צריך להימדד מול האפס. עשרה אחוז זה יותר מאפס. לכן הפרשנות שזה לא היה אלא הוטמע, גם אם זה אירוע לא סביר, היא עדיין יותר סבירה מאשר שזה כן היה והמסורת היא אמיתית. ההשוואה פה היא לא בשאלה האם מסורת היא אמיתית או לא. האם מסורת היא אמיתית או לא רוב הסיכויים במקרה הזה שלא, שכן סליחה. רוב הסיכויים שהמסורת אמיתית זה כן. נקודת המוצא שהמסורת אמיתית אלא אם כן הוכח אחרת. אבל פה האלטרנטיבה היא שאם המסורת היא אמיתית אז היא מדווחת לנו על אירוע שהוא עצמו הסיכוי שיקרה הוא אפס. אז פה אי אפשר לדון סתם במסורת כמו על נפוליאון או על יוליוס קיסר, כי בגלל שהאירוע בעצמו לא סביר אז לקבל את המסורת זה פחות סביר מאשר לא לקבל אותה. כי לקבל את המסורת למרות שמסורות הן בדרך כלל אמינות, אבל במקרה הזה היא מעבירה לי אירוע שהוא עצמו לא יכול להיות שקרה, לא בגלל אמינות המסורת. לכן ברור דה פקטו שפה המסורת כנראה הייתה לא אמינה. ההשוואה הזאת זה ניואנס שמנסח קצת אחרת את הקושיה אבל הוא הופך אותה לחזקה מאוד. זה לפעמים קשה להבחין מה בעצם יום חידש. הוא חידש הרבה. הניסוח הזה הוא ניסוח מצוין של בחינת היפותזות כמו אייץ' אפס ואייץ' אחד בסטטיסטיקה. זה בדיוק ניסוח של בחינת היפותזות. ועכשיו אתה, כן, שרלוק הולמס אומר בחותם הארבעה, שכבר הזכרתי את זה כבר יותר מפעם אחת אפילו, כן, שאחרי ששללת את הבלתי אפשרי, מה שנשאר, עד כמה שהוא בלתי סביר, הוא כנראה מה שנכון. כי אם האלטרנטיבה היא בלתי אפשרי מול לא סביר, אז אני מעדיף את הלא סביר. זה שאתה אומר שזה לא סביר זה לא טיעון, השאלה היא מה האלטרנטיבה. אם האלטרנטיבה היא שזה לא יכול להיות, אז הלא סביר זה האלטרנטיבה המועדפת. אוקיי, פה בדיוק בעצם זה בעצם מה שטוען דיוויד יום ביחס לטיעון העד. עכשיו אם תקראו בוויקיפדיה למשל על טיעון העד, אז אתם תראו שם ציטוטים של כל… לא שומע? לא שמעתי. אם אפשר לשאול שאלה קצרה. כן, כן. מה הגבול, מה גבול הגזרה בין בלתי אפשרי לבלתי סביר? אוקיי, שאלה נהדרת, אני אגיע אליה בהמשך. בסדר? אין לי קו חד אבל אני אתייחס לזה עוד רגע. אז ההשוואה הזאת בעצם, מדובר בהשוואה בין אלטרנטיבות אומר לנו יום. אז הרבה וזה לקח אגב לחיים, לקח לחיים כשאתה מתייחס לאירוע מסוים ואתה אומר זה לא סביר, זה עוד לא אומר שהמסקנה המתבקשת היא שהוא לא היה. כי השאלה היא מה הסבירות להפך. אתה תמיד צריך להשוות מול האלטרנטיבה. הדוגמה הקלאסית לדבר, גם על זה דיברתי יותר מפעם אחת, תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. מכירים את הסוגיה הפסיכולוגית המשעשעת הזאת? זאת אומרת, יש תסמונת מינכהאוזן בפסיכולוגיה, זה כאשר מישהו רוצה למשוך תשומת לב, הברון מינכהאוזן, מכירים את הסיפורים אני מניח. התסמונת מינכהאוזן זה מישהו שמספר סיפורי מינכהאוזן כדי למשוך לעצמו תשומת לב. תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח זה כאשר אתה מספר דברים נוראיים על מישהו אחר, על הבן שלך למשל, כדי לקבל תשומת לב. זאת אומרת לא על עצמך, זה נקרא תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. איפה עלו על התסמונת על ידי שליח? אחד מהמקרים הראשונים שבעצם הביאו לתובנה הזאת אצל פסיכולוגים היה סיפור באנגליה שלאישה מתו שני תינוקות מוות עריסה. אני חושב שזה לא תאומים אלא שני ילדים שנה אחרי שנה או שנתיים, לא משנה, נדמה לי, אני לא זוכר כבר, אבל מתו שני ילדים מוות עריסה. עכשיו תבעו אותה למשפט על רצח, והטענה של התביעה הייתה שהסיכוי למוות עריסה הוא אחד לשמונת אלפים. הסיכוי לשני ילדים שימותו מוות עריסה זה מכפלה, זה אחד לשישים וארבעה מיליון. אז כנראה שהיא רצחה אותם. זאת אומרת לא ייתכן שזה מוות עריסה, כנראה שהיא רצחה אותם, כי זה בלתי סביר לחלוטין שזה היה מוות עריסה. ואז הגיע סר רוי מדו, היום כבר לא סר נדמה לי, סר רוי מדו איזה רופא, שהוא בעצם יש לו את הזכות היוצרים על תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, והוא טען שיש תופעה כזאת שנשים רוצחות את ילדיהן כדי לקבל תשומת לב, עושות מעשים נוראיים כדי שתשומת הלב הציבורית תופנה אליהן והן עושות את זה למישהו אחר, לכן זה נקרא על ידי שליח ולא לעצמן. וככה הוא הסביר את האירוע הזה והאישה נכנסה לכלא, ישבה בכלא. על סמך האירוע הזה, שום עדות שום כלום, סטטיסטיקה, זהו, ישבה בכלא. עכשיו אחרי לא זוכר כמה זמן אבל לא מעט זמן הגיע איזה סטטיסטיקאי נורמלי לא אוסף האידיוטים שקיבלו את פסק הדין הזה, הוא אומר להם, אפשר לנסח את זה בהרבה צורות אבל הניסוח שמתאים לענייננו, אומר להם, תגידו מה הסיכוי שאישה תרצח את שני ילדיה? בואו ננסה לעשות איזשהו אומדן. לא יודע כמה נשים בעולם רצחו שני ילדים שלהן? נגיד אחד לשישים מיליון נשמע לי אומדן זהיר דיו, נכון? אני מניח שזה אולי אפילו פחות. אוקיי, נו, אז הסיכוי שהיא רצחה את שני ילדיה הוא אחד לשישים מיליון, הסיכוי שהיא לא רצחה אותם גם הוא אחד לשישים מיליון. כשאתה לוקח את אלטרנטיבה א' ואתה אומר שהיא בלתי סבירה אתה צריך לבדוק את אלטרנטיבה ב' מה הסבירות שלה. אם הסבירות שלה לא יותר גדולה אז אתה לא יכול לדחות את אפשרות א'. תחשבו בממלכה המאוחדת, כן, יש אני לא יודע כמה, חמישים מיליון תושבים, יש כמה עשרה מיליון אמהות, עשרים מיליון אמהות, לא יודע בדיוק סתם אני. בכמה כמה מהאמהות האלה רצחו את שתי ילדיהן? אני מניח שלא יודע מה אחת, שתיים, חמש, לא יודע מה, משהו כזה, נכון? נו אז הסיכוי הוא כבר אחד למיליון, אחד לעשרה מיליון, כבר מאוד מתקרב לסיכוי למות עריסה. אז איך אפשר לשלוח אותה לכלא על בסיס החישוב הסטטיסטי שאומר שהסיכוי הוא נורא קטן? הסיכוי לאלטרנטיבה לא יותר גדול או לא משמעותית יותר גדול. זה הרי טמטום שאין כדוגמתו וחוסר הבנה סטטיסטית, אבל זה בגלל שפה דווקא הסטטיסטיקה מבלבלת, כי מי שהיה חושב על זה בשכל ישר היה מבין את זה ישר גם בלי סטטיסטיקה. הבעיה כשאתה מציג טיעון סטטיסטי זה מבלבל את כולם ואז אתה פתאום אומר רגע רגע באמת זה נכון. יותר מזה, הרי פה גם מי אמר שהאירועים הם בלתי תלויים ואפשר להכפיל הסתברויות? כן? הסיכוי למות עריסה זה אחד לשמונת אלפים. הסיכוי למות עריסה של שני ילדים הוא מכפלה? למה? האירועים הם בלתי תלויים? אף אחד לא יודע למה יש מות עריסה, אז איך יודעים שזה בלתי תלוי? אולי דווקא משהו בגנים במשפחה הזאת לא יודע גורם למות עריסה ולכן דווקא אם אחד מת אז כנראה גם השני ימות כי יש איזה שהוא קשר מסוים? הרי לא יודעים למה מות עריסה קורה. אז גם הנחת האי תלות היא הנחה בעייתית. יש פה בקיצור המון הנחות שהן פשוט זה פשוט מופרך והאישה הזאת ישבה בכלא המון זמן עד שהוציאו אותה עם הטענה הסטטיסטית הזאת. התפלאתי שזה לקח כל כך הרבה זמן. אבל זה זה תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח. אגב בסוף נדמה לי לכן אמרתי אני חושב שרצו לשלול ממנו את הרישיון לעסוק ברפואה, מהר מאוד אחרי זה אמרו תראו טעה, זה לא שלילת רישיון לעסוק ברפואה, אבל נדמה לי שתואר סר לקחו ממנו כי הוא קיבל את זה על הגילוי של הסינדרום הזה, כן, של התסמונת הזאת. עד היום אני חושב שלא בטוח בכלל שהיא קיימת. יש ויכוח בין פסיכולוגים אם בכלל יש דבר כזה או לא, עד כמה שהבנתי, אני לא בדקתי קצת. לא ברור בכלל שזה קיים, כי כל העדויות על זה הן עדויות מאותו סוג. זאת אומרת, אז אתה אף פעם לא תוכל לדעת שדבר כזה קיים, כי אולי באמת האישה לא רצחה אלא זה קרה במקרה. אז קשה מאוד לדעת הדבר הזה. בכל אופן, אז זה מלמד אותנו עד כמה חשוב להשוות אלטרנטיבות. כן? כשאתה אומר המאמינים במקרה הזה הם אלו שהכניסו את האישה לכלא, מה הם אומרים? מה הסבירות שמסורת מתעתעת בנו? מסורת רחבה עם וידוא של חוסר טעות, הכל, כן? ואסור לא להוסיף ולא לגרוע ומסורת שאנחנו מודעים לה כבר אלפי שנים, היא מתועדת בספרים ובעל פה ואב לבנו ורב לתלמידו וכל הדברים האלה. הסיכוי מאוד מאוד קטן, מסכים, חמישה אחוז, בסדר, רק בשביל התרגיל. ולכן ברור שהתורה הייתה במעמד הר סיני והכל עבר אלינו. רגע, אבל בוא נבדוק אנחנו צריכים להשוות את החמישה אחוז האלה לאלטרנטיבה. הסיכוי שהמסורת פה לא תעתעה בנו בעצם אומר שקרה שמה אירוע נגד חוקי הטבע שזה סיכוי של פחות מחמישה אחוז. אז הנה נפלה לנו הראיה. אתם רואים? רואים? זה בדיוק אותה טעות כמו תסמונת מינכהאוזן. אנחנו לוקחים משהו וכמו שרלוק הולמס, כן? אתה לוקח משהו אתה אומר זה בלתי אפשרי לכן ברור זה מאוד לא סביר לכן ברור שהיפוכו קרה. לא נכון, יכול להיות שהיפוכו הוא בלתי אפשרי. אז זה בלתי סביר והשני בלתי אפשרי, אז הבלתי סביר הוא כנראה היותר סביר. הכל עניין יחסי. ולכן זה העוצמה של הטיעון של דיוויד יום, כי הוא בעצם לוקח אותנו למקום שבו קשה מאוד להתווכח איתו. הוא באמת שואל אותנו בצורה הכי קיומית שיש. עזוב, תכניס את עצמך לסיטואציה, בוא תגיד לי באמת באמת בלי פלפולים בלי סטטיסטיקה בלי כלום מה לדעתך יותר סביר? עד כמה אתה מוכן באמת לקבל ברצינות עדות על אירוע על טבעי, ניסי, לעומת ההנחה שקרה פה איזה שהוא מיתוס, אולי לא סבירה אבל אבל זה אפשרי, לא סותר את חוקי הטבע, זה יכול לקרות. אין פה אין פה סתירה לחוקי הטבע. אז הניסוח הזה הוא ניסוח מאוד חזק ואם תראו בוויקיפדיה אמרתי לכם יש ערך על טיעון העד, תוכלו לראות שמה התלהבויות עצומות של כל האתאיסטים שמסבירים שפעם הניסים היו הטיעון הכי חזק לטובת האמונה, היום הניסים זאת הפירכה הכי גדולה על האמונה. זאת אומרת אחרי דיוויד יום זה מכת מוות לאמונה הדתית ולמסורות הדתיות, לא השאיר מהן זכר. יש מלא ביטויים התפעלויות מפילוסופים ומכל מיני אנשים כאלה כמובן בעיקר אתאיסטים שתוקפים את הטיעון הזה. עכשיו אני רוצה רוצה להסביר למה אני לא מסכים לטיעון הזה. יש לי שתי נקודות או שני היבטים. של הביקורת של יום שצריך לקחת בחשבון. הביקורת הראשונה זה שהוא בעצם מבוסס על שמרנות מחשבתית. והביקורת השנייה זה שהוא מבוסס על הנחת המבוקש. אז בואו נתחיל עם שתי הביקורות האלה בצורה מסודרת יותר. נתחיל עם השמרנות המחשבתית. כן, זוכרים את הסיפור על הצהבת? סיפרתי אותו? כן? מישהו שהביא יונים, אחרי חודשים הוא התרפא מהצהבת תוך כמה ימים חזר לתפקוד. באתי להורים שלי סיפרתי להם על המופת הגלוי הזה, הם רצו לאשפז אותי, חוששים שהישיבה שיגעה לי את השכל, הפכה אותי ללא רציונלי וכל מיני דברים כאלה. ואז אמרתי להם, תראו, קיבלתי על זה עדות מאדם שנאמן עליי כלא פנטזיונר, אני מכיר אותו היטב והוא ראה את זה בעצמו. נכון, המקרה עצמו נראה לי מאוד מוזר, נס, כן, נגד חוקי הטבע, לא יודע בדיוק מה, חוקי הרפואה, אבל יש לי עדות טובה על העניין הזה. אז אדם רציונלי לא אמור לדחות עדויות רק כי התוכן שלהם נראה לו לא סביר. אם העדות היא מהימנה, אז לא בטוח שזה נכון. תבדוק, תראה, אולי תמצא הסבר ואז פתאום זה גם יהפוך לסביר. אדם רציונלי אמור להתייחס לעובדות שמופיעות לפניו ולנסות להבין אותן. אם אדם היה מתייחס לכל עובדה שלא מתיישבת לו כעובדה לא נכונה, אנחנו היינו היום עם המדע של אדם הראשון. כיוון שהמדע מתקדם דרך תוצאות של ניסויים שמראות לנו שמה שאנחנו חושבים זה לא נכון. ואם אנחנו אף פעם לא נקבל את זה, אז בעצם אנחנו גוזרים על עצמנו לא לשנות את עמדתנו אף פעם. אנחנו תמיד נשאר עם מה שאנחנו חושבים וזה הכל. אז במובן הזה יש פה איזושהי שמרנות מחשבתית. תחשבו אם איינשטיין היה דוחה את המסקנות המוזרות שהוא הגיע אליהן כי זה לא מתאים לניסיון שלו, אז היום היינו עם המכניקה של ניוטון, וגם כמובן אם היו מקבלים את איינשטיין אז גם היום היינו בלי תורת הקוונטים וכן הלאה. זאת אומרת המוכנות לקבל דברים שהם נגד חוקי הטבע סו-קולד, לפחות מה שאנחנו מבינים כחוקי הטבע, היא חלק מהאפשרות להתקדם במדע. ולכן הטענה שלא לקבל דבר כזה היא בעצם טענה שמחביאה מאחוריה שמרנות מחשבתית. אני אשאל אתכם שאלה אחרת, נגיד שהקדוש ברוך הוא קיים והיה רוצה להתגלות אלינו. מבחינת דייויד יום אין שום אפשרות לעשות את זה אפילו אם הוא ירצה, לקדוש ברוך הוא. למה? כי גם אם הוא יתגלה באותות ובמופתים, תמיד כשהעדות הזאת תגיע אליי, אני תמיד אעדיף את האופציה שזה שקר או טעות או מיתוס או משהו כזה על פני האפשרות שזה קרה. זאת אומרת אין שום אפשרות להביא לידיעתי מידע שהוא חדש לי לפי דייויד יום. אני אף פעם לא אקבל מידע שהוא לא אפשרי או לא סביר מבחינתי. זה בדיוק מה שהרמב"ם אומר על מעמד הר סיני. מה? הרי הוא אומר את זה שבסוף הוא יחזה שכל הניסים לא יכולים לתרום לאמונה. לא הבנתי. הרמב"ם הרי במפורש אומר את מה שהרב אמר הרגע. מה? שהניסים האלה של מעמד הר סיני לא יכולים לשכנע כי תמיד יגידו שזה כזב, זה טעויות. לא, אבל אני טוען ההפך. לא, אבל הרב אומר על הרמב"ם, אתה באמת לא יכול, אלוקים לא יכול להוכיח את עצמו על ידי ניסים. דייויד יום כבר אמר שמעמד הר סיני לא שכנע אף אחד, מיד אחרי זה הם עשו את העגל. הניסים יש להם כנראה כוח שכנוע די מוגבל. טוב, בכל אופן נחזור לענייננו. אז תבינו שבעצם דייויד יום, אגב בשם המדע, בשם המדע הוא מקבל תזה שלא ניתנת להפרכה. התזה שלו שלא יכולים להיות אירועים על-טבעיים לא ניתנת להפרכה. למה? אם אני אמצא אירוע על-טבעי ואני אספר לו על זה, הוא לא יקבל כי אירוע על-טבעי לא יכול להיות. ואז כמובן מתברר שאירוע על-טבעי אכן לא יכול להיות כי שום עדות לא הגיעה אליי עליו. הא הגיעו עדויות? לא, אני לא קיבלתי אותן כי זה לא יכול להיות, אז שום עדות לא הגיעה אליי, ממילא זה לא אפשרי, ממילא אני לא מקבל את כל העדויות, ממילא זה לא אפשרי וכן הלאה. אתם מבינים שפה בשם המדע יום מתחפר בתוך עמדה שלא ניתנת להפרכה. הוא לא עומד בקריטריון המדעי, התזה הסו-קולד מדעית הזאת. שזה אבסורד. אם קרה משהו כזה, גם אם זה נגד חוקי הטבע, תבדוק, תראה, אבל זה שאתה חושב שזה לא אפשרי זה לא אומר. עדויות יש להן כוח, אתה צריך להראות. אבל הרב, אם קורית לך תופעה חדשה שלכאורה נוגדת חוקי טבע, ואתה אומר שזה חוק טבע? אתה פשוט אומר יש חוק טבע שאני לא יודע אותו. רגע, אני אגיע לזה, שנייה. אז אני אגיע להמשך, תן לי רק לבנות את הטיעון. אז הטענה, הטענה בעצם של השמרנות. חוסמת אותנו מפני כל שינוי פרדיגמה. כיוון שחוקי הטבע כפי שאנחנו מכירים אותם היום אוסרים תופעות יחסותיות וקוונטיות, לא היום, לפני מאה שנה, אוסרים תופעות יחסותיות וקוונטיות. אז תורת היחסות ותורת הקוונטים בעצם לא קבילות מבחינת יום. עכשיו אני אגיד יותר מזה, למעשה זה לא רק על… יום מדבר על השרשרת, כי הרי אנחנו לא היינו שם, אנחנו רק שמענו את זה מאחרים. עזוב, אני שואל את אותה שאלה על מי שהיה שם, למה אתה צריך להרחיק את עדותך? גם מי שהיה שם, דיברנו על העקדה בשיעור הקודם, אותו טיעון. אמרתי, זה יחזור עוד פעם. גם שם, אני הייתי שם, מתגלה הקדוש ברוך הוא, עכשיו יש לי שתי אפשרויות, או שאני הוזה הזיה, או שזה קורה. עכשיו, אם זה קורה, זה אירוע על-טבעי, לא יכול להיות, זה נגד חוקי הטבע. אם זה הזיה, נכון, לא סביר שקורות לי הזיות, אז זה קורה, זה לא על-טבעי, זה יכול לקרות, סיכוי קטן, שני אחוז. טוב, שני אחוז מול אפס, השני אחוז עדיף. אז גם מי שנמצא במעמד הר סיני, לא רק מי שנמצא רחוק ומקבל את זה מכוח שרשרת של מסירה, גם הוא בעצם יכול להשתמש בטיעון של יום ולהגיד לא מקבל את זה. ואז לא רק שאני לא מקבל עדויות על אירועים לא טבעיים, אלא אני עצמי לא אחזה מעולם אירוע על-טבעי. אני אומר לכם את זה על עצמי. גם אם כולם מסביבי הוזים את אותה הזיה? ברור, כי הסיכוי שכולנו נהזה את אותה הזיה זה אומר שמישהו אחז את עינינו, יכול לקרות, סיכוי קטן אבל יכול לקרות. אבל האלטרנטיבה זה על-טבעי, זה נס, זה לא יכול לקרות בכלל. אז זה שכולם חווים זה מוריד את זה מעשרה אחוז לאחוז אחד או חצי אחוז, בסדר, וגם חצי אחוז זה יותר מאפס. מהטיעון הזה אפשר ללכת מאוד רחוק, אלא אם כן אתה אומר לי שגם העל-טבעי הוא לא אפס אלא יכול לקרות, אבל אז כבר צריך להתחיל למדוד את ההסתברויות ולראות מה עדיף על מה. תראו, הנקודה היא שבעצם התיאוריה של דיוויד יום נשמעת נורא משכנעת ונורא רציונלית, אבל היא לא… א', אני אדבר עוד בהמשך, היא מניחת המבוקש, אבל היא ערובה לשמרנות ושמרנות זה ערובה לטעויות. כי אתה לא תקבל עובדות רק בגלל שהן לא מתאימות למה שאתה חושב עכשיו. וזה לא הגיוני. כמו שאמרתי קודם, הרי יכול להיות משהו שמה שאני חושב עכשיו הוא לא נכון, אני לעולם לא איווכח בזה, אפילו אם זה באמת כך. כי אני לא אקבל עדויות על מה שקרה, אפילו חוויות, לא רק עדויות, מה שקרה. אני חוסם את האפשרות לשנות את הפרדיגמה שלי, ובכך הפרדיגמה הופכת להיות לא מדעית כי היא לא ניתנת להפרכה. אני חושב שזה לא רציונלי להתנהל באופן כזה. עכשיו אני אגיד יותר מזה, אני אראה לכם שבעצם אנחנו משתמשים בעצמנו בתופעה הזאת. אספר לכם סיפור שהיה לחבר שלי, חבר חילוני לגמרי, שהוא עוסק בהמצאה חשיבתית… חשיבה המצאתית שיטתית. חשיבה המצאתית שיטתית, כן? הוא הקים חברה, הוא נותן ייעוץ לממשלות ולחברות-על גדולות בכל רחבי העולם, מזמינים אותו, והחברה שלהם כבר יש לה עשרות עובדים וזה, זה כבר קיים כמה עשרות שנים, והוא מסתובב בעולם. בין היתר הוא גם עושה עבודות פרו-בונו, במקומות שהוא מרגיש שזאת תרומה חברתית לפתור בעיות חברתיות או משהו כזה. הטכניקות, הם אספו טכניקות, זה בעצם איזה יהודי רוסי בשם אלטשולר אסף איזה אוסף טכניקות כאלה ובנה תורה איך פותרים בעיות, מגיעים לפתרונות יצירתיים, אבל בצורה שיטתית. בדרך כלל יצירתיות נשמע לנו ההפך משיטתיות, הוא בנה טכניקות שיטתיות להגיע לפתרונות יצירתיים, שזה כמובן שווה מיליונים. טוב, אז פעם אחת הוא מספר לי, בעצם קראתי פעם שהוא כתב את זה, אחרי זה דיברנו על זה, על אירוע שהיה במיד-ווסט בארצות הברית. הייתה שם אחת הערים, אני כבר לא זוכר איזה אפילו, עיר די גדולה, שהיו המון בעיות על רקע מגדרי, גזעי, להט"בים, כל מיני דברים, היו… היה מתח נורא גדול בעיר. והם החליטו לעשות מעשה, לאסוף שישה עשר נציגים של כל הקהילות, נשים, גברים, להט"בים, שחורים, לבנים, היספנים, לא משנה, מכל הסוגים והמינים, שישה עשר נציגים, בטח הם מצאו אישה היספנית וכולי, זה חסך להם, שהיא גם לסבית וכולי, אז הצליחו עם שישה עשר לייצג לא יודע מה הרבה מהקבוצות לפחות. והתיישבו ליומיים סדנה, שהוא נתן להם את זה פרו-בונו, הוא הנחה את הסדנה. הוא אומר, ביום הראשון עשו כל מיני דברים, עבדו, עשו סדנה. ביום השני הוא ביקש מכל אחד מהיושבים שמה לקום להגיד משהו מהחוויות על היום הקודם ולהזמין מישהו אחר מבין השישה עשר האלה שידבר, שיעשה אותו דבר, שגם כן יגיד משהו משמו ואז יזמין עוד מישהו, וכן הלאה. טוב, אז קם ראשון. ואז כבר התחיל כבר את השלב הבא. ואז פתאום מצביעה איזה אישה שחורה שישבה שמה, היא אומרת: תגידו, שמתם לב שהשחורים לא הוזמנו לדבר כאן? אף אחד. זאת אומרת, מי שדיבר זה רק, זאת אומרת, כל אלה שלא שחורים. את השחורים אף אחד לא הזמין. לא רק שאף אחד לא הזמין, אלא אף אחד אפילו לא שם לב שהם לא הוזמנו. זאת אומרת, הם היו בטוחים שכיסו את כולם. וזה באירוע שמטרתו גישור על מתחים בין היתר על בסיס גזעי. אז אמנון היה המום, כי הוא עצמו גם לא שם לב. והוא מאוד רגיש לדברים האלה, גם בלי קשר לאירועים האלה, לא שם לב. הוא היה המום. אז הוא כתב על זה את הפוסט: תראו עד כמה זה מוטבע בנו עמוק העניין הזה. אז אמרתי לו את מה שאמרתי לבחור ההוא מהאתר שלנו. אמרתי לו: תשמע אמנון, קראתי את הפוסט שלך ואני שואל אותך שאלה. יש לי שתי אפשרויות להתייחס למה שסיפרת. כן, הוא חילוני, אז היו לנו הרבה ויכוחים על הבסיס הזה, כן? אז יש לי שתי אפשרויות להתייחס למה שסיפרת. אפשרות אחת שזה באמת קרה, וזה מאוד מוזר. כן? באירוע הזה שכחו את כל השחורים ואף אחד אפילו לא שם לב ששכחו אותם. וזה בלתי אפשרי כמעט, מה הסיכוי שזה יקרה? לא יודע, שני אחוז. אוקיי? אפשרות שנייה שאתה פנטזת. לא היה ולא נברא. עכשיו יש לי גם הסבר טוב למה אתה מפנטז את זה כי זה סיפור עם לקח נהדר נגד גזענות, והרי אתה לוחם ידוע נגד גזענות. כן? כמו החוקר שאוהב היפותזות פרובוקטיביות כדי לרכוש לעצמו שם ולצאת לתקשורת עם התזה שלו. אוקיי? אז יש לי שתי אפשרויות. מה משתיהן אתה מציע לי לקבל? אני חושב, נשמע לי יותר הגיוני שפשוט לא היה ולא נברא, אתה מפנטז. כי הסיכוי שזה היה הוא קטן מאוד. הסיכוי שאתה מפנטז הוא גם קטן, אבל נשמע לי יותר גדול מאשר הסיכוי שזה היה. אתם מבינים? זה בדיוק הטיעון של דייוויד יום. עכשיו, אם תשאלו אותי, זה הכל סיפור, כי אני כן מאמין לו. אני מאמין לגמרי לאמנון, אני מכיר אותו, הוא איש אמין. למה אני מאמין לו? החשבון הסטטיסטי הרי הוא לכאורה הולך לכיוון השני. התשובה היא כי חשבון סטטיסטי שבודק שתי אפשרויות צריך לקחת את שני הצדדים. להשוות אותם. ולפעמים אנחנו שבויים בהשוואה ושוכחים שבהשוואה יש שני צדדים. מי אמר שאירוע על-טבעי זה סיכוי אפס? אתה מניח פה הנחה, כאן אנחנו מגיעים להנחת המבוקש. אירוע על-טבעי, או לא על-טבעי אלא שחוקי הטבע שלי לא נכונים וזה אירוע טבעי, לא משנה, יכול להיות כך או כך. אבל מה הסיכוי שחוקי הטבע שאני יודע היום הם לא נכונים? יכול לקרות. הסיכוי אולי קטן, אבל לא משנה, יכול לקרות. זה לא אפס. ואת זה אני צריך להשוות מול הסיכוי לזה שאתה לא אמין, או שהמסורת שהגיעה אליי לא אמינה. אני מכיר אותך כאדם אמין, מסורת רחבה כזאת שבדקתי אותה אני מכיר אותה כמסורת אמינה. אז גם אם היא מגיעה אליי ומביאה אליי אירוע לא סביר, זה לא נכון שאני אוטומטית צריך לדחות את זה. זאת לא המסקנה הרציונלית המתבקשת, לא תמיד. צריך להשוות את רמת האמינות של המסורת או של הצינור שמביא אליי את המידע מול הסיכוי שהמידע הזה לא נכון או הומצא. וזאת השוואה מאוד לא טריוויאלית, וכמובן ההשוואה הזאת תלויה בנקודת המוצא. כי אם נקודת המוצא שלך זה שניסים לא יכולים להיות ואין אלוקים, אז ברור לי שאתה בוחר את האופציה שזה מיתוס והאירועים לא היו. כי מבחינתך האלטרנטיבה שהאירועים היו הסיכוי שלה הוא אפס. אבל אני, בדיוק בגלל הקונטקסט שדיברתי עליו קודם, ואמרתי שהתגלות אלוקית וניסים וקיומו של אלוקים זה להפך, זה אפילו סביר, לא רק שזה לא בלתי סביר. זה סביר לגמרי, להפך, זאת מסקנה מתבקשת מהשיקולים הפילוסופיים. אז עכשיו גם מגיע אליי מידע שהוא התגלה. נכון, זה על-טבעי, זה נדיר, הכל נכון. אבל אין לי שום בעיה עם האירוע העל-טבעי הזה כי הקדוש ברוך הוא קיים. אז קיים בעולם מימד על-טבעי, ולכן כשיש עדויות לזה שהוא מופיע לעיניי, זה שזה נדיר אמרנו זה כמו ליקוי חמה זה לא מעניין, אבל זה שזה על-טבעי עכשיו מתברר גם לא מעניין. בסדר, אני מאמין בקיומו של אלוקים ואם הוא התגלה אז הוא התגלה, מה הבעיה? אין לי בעיה עקרונית לקבל את זה. עכשיו אתה אומר לי מסורת יכולה להשתבש או לא להשתבש? את זה אני בודק, מה האמינות שאני נותן למסורת הזאת. כאן אנחנו מגיעים לביקורת השנייה שלי על הטיעון של יום: הנחת המבוקש. יום מניח את המבוקש. הוא מניח שאין אלוקים ולא יכולים להיות ניסים אלא רק טבע, והוא מגיע למסקנה. הפלא ופלא שאין ניסים ואין אלוהים אלא רק טבע. כיוון שכל עדות שתשבור לו את הפרדיגמה הוא לא יקבל אותה. אז הוא יישאר כמובן בה, וזה יחזק עוד יותר ואז הנה אנחנו רואים שאין ניסים כי אין שום עדות על ניסים. יש מיליוני עדויות? לא לא, זה עדויות לא אמינות כי ניסים, ניסים זה לא יכול להיות. אז אם העדויות לא אמינות אז אין עדויות על ניסים אז כנראה אין ניסים, אז העדויות הבאות שיבואו הן כנראה שקריות, אז לכן אין עדויות על ניסים ואין ניסים, וזה הכל. אז אתה בעצם מניח את המבוקש. אתה מניח שאין ניסים ואין אלוהים והמסקנה שאליה אתה מגיע הפלא ופלא שאין ניסים ואין אלוהים. אבל אני מניח את ההנחה שיש אלוהים ויש ניסים או לפחות יכולים להיות ניסים, זה לא דבר מופרך. אם יש אלוהים הוא ברא את הטבע, הוא גם יכול לעשות ניסים. עכשיו מגיעה להם מסורת אז אני בודק עד כמה המסורת היא אמינה, אבל אין לי שום בעיה לקבל אותה. אז הטיעון של יום הוא הרבה יותר חלש ממה שהוא נראה במבט ראשון. אנחנו כל צעד בחיים פועלים נגדו, כל הזמן. אלא מה? יום יכול להגיד לי בסדר, אני אתאיסט. אין בעיה, זכותך. אבל אל תגיד לי שיש לך טיעון שמחזק את האתאיזם. הוא ממש לא. זאת אומרת אני לא הוכחתי שהאתאיזם לא נכון. אני טענתי שהטיעון שלהם לטובת האתאיזם הוא לא נכון. אתאיזם יכול להיות נכון, אבל הטיעון שלך מניח את המבוקש. הוא לא שווה כלום. וההתלהבויות המופלאות האלה של האתאיסטים מהטיעון של יום זה כל כך מגוחך, זה פשוט חוסר הבנה בסיסי ממש. זה מאוד אופייני שם, אבל האתאיסטים זאת כנסייה כמו שדיברנו על זה כבר, לא פחות פנאטית מהכנסייה הדתית. זאת אומרת והטיעונים המופרכים בשני הצדדים בהחלט יכולים להתחרות הרבה פעמים אחד בשני. הוויכוחים האלה באמת לפעמים לא יודע מה גורמים לי לעור ברווז מרוב כעס, לא מרוב התרגשות. אז זאת דוגמה טובה. אנחנו אולי קצת נמשיך עם זה בפעם הבאה. עד כאן. אני אמרתי שאני עוד אחזור לשאלה איך אני אישית מתייחס לניסים, נגיע לזה בפעם הבאה. יש עוד משהו? שאלות? שבת שלום. תודה רבה. שלום, להתראות.