אפלטוניזם – שיעור 33
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אפלטוניות, אריסטוטליות, ומחלוקות על מושגים
- אינטואיציה, רגש, ומה שמאפשר ויכוח “אמיתי”
- דוגמת הקוויריות והדילמה בין מהותנות לקונבנציונליזם
- המהפכה במושג אינטליגנציה ואינטליגנציות מרובות
- הגדרות לפי היקף ותוכן והבעיה המתודולוגית של מעגליות
- ביקורת על “הכל אינטליגנציה” והמניעים הפוסט-מודרניים
- סייג: הרחבת מושג כאפלטוניות שאינה מעגלית
- דוגמת לברון ג'יימס והכרה באינטליגנציה בהקשרים לא-אקדמיים
- פוסט-מודרניות, פוקו, ה-DSM, ורוטנברג
- מוזיקה, אסתטיקה, ועל טעם וריח
- קאנט, הדבר כשלעצמו, ותיאורים סובייקטיביים שמכוונים לאמת
- סי. אס. לואיס, “מפל”, ווויכוחים אסתטיים כטענות על העולם
- קווליה, חיווט מוחי, ותנאי האפשרות של ויכוח
- אורכי גל וצבעים כהמחשה להבדל בין שפה הכרתית לעולם
- סיום השיעור
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג הבחנה בין תפיסה אפלטונית לתפיסה אריסטוטלית של מושגים וטוען שדווקא מחלוקות על משמעות מושגים והצעות לשנות את הגדרותיהם מניחות במובלע שיש למושגים תוכן אובייקטיבי שיש לגלותו, ולא שהמושגים הם קונבנציה שרירותית. הדובר משתמש בדוגמאות כמו “מיהו יהודי”, הוויכוח על “מהי אישה”, המהפכה במושג אינטליגנציה, ואסתטיקה של מוזיקה ומפל, כדי להראות כיצד פרויקטים פוסט-מודרניים נוטים לרוקן מושגים מתוכן כשהם עוברים לשלב שבו “הכל הולך”, בעוד שהגרעין המאיר-עיניים שבהם נשען למעשה על הנחת יסוד אפלטונית. בתוך כך הוא מסייג את ביקורתו על אינטליגנציות מרובות ומנסה להראות שהרחבת מושג יכולה להיות מהלך לגיטימי ולא מעגלי רק אם מבינים אותה כניסיון להמשיג אינטואיציה על אידאה, ולא כהמצאה הסכמית. הדיון נחתם בהבחנה קאנטיאנית בין הדבר כשלעצמו לבין התיאור ההכרתי, תוך הדגשה שתיאור “סובייקטיבי” בשפה ההכרתית עדיין יכול לטעון טענות אמת על העולם ולכן יכול להצדיק ויכוח אמיתי.
אפלטוניות, אריסטוטליות, ומחלוקות על מושגים
הדובר קובע שמחלוקת על משמעותו של מושג מניחה אפלטוניות, משום שרק אם יש “משמעות אי שם בעולם האידיאות” יש טעם להתווכח עליה כמו על עובדה מדעית. הדובר טוען שאצל אריסטו מושג הוא קונבנציה של קהילת דוברים ולכן ויכוח על “דמוקרטיה” הוא רק ויכוח מילוני שבו אפשר היה פשוט להחליף שם. הדובר מוסיף שהצעה לשנות הגדרה של מושג, כגון שינוי אפשרי בהגדרת “מיהו יהודי”, גם היא מניחה אפלטוניות, כי אם ההגדרה היא המושג אז שינוי הגדרה יוצר מושג אחר ולא “אותו מושג שהשתנה”. הדובר מדגיש שזה הפוך לאינטואיציה הרווחת, משום שלדעתו עצם קיום הוויכוח והשינוי מצביעים על תפיסה של מושג אובייקטיבי ועל התפתחות הידע לגביו.
אינטואיציה, רגש, ומה שמאפשר ויכוח “אמיתי”
הדובר מבדיל בין רגש סובייקטיבי שאין טעם להתווכח עליו לבין אינטואיציה שנתפסת ככלי הכרתי שמכוון למשהו מחוץ לתודעה. הדובר מדגים זאת באהבה ושנאה, וטוען שוויכוח נעשה אמיתי כשמייחסים לרגש ביטוי למאפיינים באדם עצמו ולא רק “ככה אני מרגיש”. הדובר טוען שהעמדה שמכריזה על “גמישות מושגים” ובו בזמן מתעקשת על צדקת הגדרה אחת כבר מניחה שיש משהו נכון לתפוס ושאפשר לטעות בו. הדובר מציג את ההבחנה הזאת כתנאי להבנת הוויכוחים התרבותיים סביב הגדרות ולא כהבדל טריוויאלי של טעם.
דוגמת הקוויריות והדילמה בין מהותנות לקונבנציונליזם
הדובר מסביר שהוויכוח סביב קוויריות והשאלה “מהי אישה” יושב על הדילמה בין אסנציאליזם לבין קונבנציונליזם, כלומר בין מהותנות אפלטונית לבין תפיסה שהגדרה היא אימוץ שרירותי של קהילה. הדובר טוען שאם ההגדרה שרירותית אין טעם להתווכח ולהתעקש על אמת ושקר, משום שזה “סתם ויכוח על מילון”. הדובר קובע שדווקא הדוברים בשם גמישות מושגים נאלצים להניח אפלטוניות כדי שהמאבק שלהם יהיה בעל משמעות ולא רק החלפת מילים. הדובר רומז למודל של “שלושת המישורים הראשונים בלי הרביעי” מן השיעור הקודם ומציב את “המישור הרביעי” כקפיצה שמרוקנת את המושג מתוכן.
המהפכה במושג אינטליגנציה ואינטליגנציות מרובות
הדובר מתאר שינוי היסטורי שבו אינטליגנציה נתפסה בעבר באופן צר ואינטואיטיבי, ולאחר מכן פסיכולוגים ואחרים הרחיבו אותה למודל של “אינטליגנציות מרובות” כמו אינטליגנציה מוטורית, רגשית, מתמטית ועוד. הדובר מסביר דרך דוגמת *ad hominem* שהכישרון של איינשטיין בפיזיקה אינו מבטיח כישרון בתחום חברתי, ומכאן שלכישרון יש מופעים שונים, אך החידוש הוא ייחוס כל המופעים האלה לשם “אינטליגנציה” ולהענקת שווי משקל עקרוני ביניהם. הדובר טוען שהמהלך החדש אומר שאין “יותר אינטליגנטי ופחות אינטליגנטי” אלא סוגים שונים של אינטליגנציה. הדובר מציג את התוספת הערכית של המהלך כהשוואת “גאונות” מדעית לגאונות ספורטיבית ולא רק כהבחנה טכנית בין כישרונות.
הגדרות לפי היקף ותוכן והבעיה המתודולוגית של מעגליות
הדובר מבחין בין הגדרה לפי ההיקף לבין הגדרה לפי התוכן, ומדגים זאת באמצעות “מדינה דמוקרטית” כמנייה של מדינות לעומת פירוט מאפיינים כמו זכויות והפרדת רשויות. הדובר טוען שהקשר המהותי הוא שהתוכן קודם להיקף, כי רק מתוך אידאה של דמוקרטיה אפשר לדעת אילו מדינות למנות. הדובר מתאר מהלך הפוך שבו מתחילים מן ההיקף ומנסים לזקק ממנו תוכן בגלל מגבלות ההמשגה והצורך “לצקת למילים” אינטואיציה ראשונית. הדובר טוען שכאשר מהלך כזה חוזר מן התוכן אל ההיקף ומקבל היקף חדש שסותר את נקודת המוצא, נוצרת מעגליות שמראה שההמשגה נכשלה.
ביקורת על “הכל אינטליגנציה” והמניעים הפוסט-מודרניים
הדובר טוען שהרחבת מושג אינטליגנציה עד למצב שבו כולם אינטליגנטים הופכת את ההמשגה לריקה, משום שהמאפיינים שנועדו לאפיין תת-קבוצה חדלים לייחד אותה. הדובר מפרש זאת כמעגליות מתודולוגית שבה הסוף עוקר את ההתחלה. הדובר מייחס למהלך מניעים אידיאולוגיים של רצון “להוציא את כולם טוב” וליצור עולם שוויוני ללא “אפליות” ו“פרופיילינג”, ומתאר זאת כחזון פוסט-מודרני שמרוקן קני מידה. הדובר טוען שהרצוי מחליף את המצוי ושאין כאן “תאוריה אמיתית” כשהתיאוריה אינה מסבירה את התצפיות שממנה יצאה, והוא מדגים זאת באנלוגיה לחוק הגרביטציה ובשאלה מה קורה אם “לכל העצמים יש מסה”.
סייג: הרחבת מושג כאפלטוניות שאינה מעגלית
הדובר מציע תיקון שבו נקודת המוצא אינה חלוקה חדה בין אינטליגנטים ולא-אינטליגנטים, אלא זיהוי מקרים שבהם “מושג האינטליגנציה בא לידי ביטוי” באופן ברור, כמו אצל איינשטיין. הדובר טוען שאז ההמשגה אינה מחויבת להראות מה מייחד את הקבוצה מן האחרים, אלא להבהיר מה לכד את תשומת הלב בזיהוי הראשוני, ואז ניתן לגלות שהמאפיינים קיימים גם אצל אחרים כמו מסי או “הסנדלר בשכונה”. הדובר מציג זאת כעבודה על אינטואיציות שמאפשרת לראות מופעים נוספים של אותו מושג בלי ליפול למעגליות. הדובר טוען שהמהלך הזה יכול להיות נכון גם אם הוא משרת *PC* ונרטיביות, אך הוא נכשל כאשר קופצים לשלב שבו המושג נעשה “ריק מתוכן”.
דוגמת לברון ג'יימס והכרה באינטליגנציה בהקשרים לא-אקדמיים
הדובר מביא ריאיון עם לברון ג'יימס שבו הוא מנתח מהלכים מיד אחרי משחק מתוך זיכרון ומציג ראיית משחק מפורטת שאינה רק אינסטינקט. הדובר מציג זאת כראיה ל“גאוניות” במובן קרוב לזה שמייחסים בהקשרים מדעיים ופילוסופיים. הדובר מסביר שהדוגמה פותחת את המבט לכך שאינטליגנציה יכולה להופיע בהקשרים שונים בלי להפוך כל מיומנות לאינטליגנציה. הדובר מדגיש שהרחבת המושג נדרשת להיעצר לפני ההכללה האינסופית כדי לא לרוקן את המושג.
פוסט-מודרניות, פוקו, ה-DSM, ורוטנברג
הדובר מתאר מהלכים פוסט-מודרניים ככאלה שמנסים לרוקן מושגים מתוכן ולהפוך אותם לשיקוף של מערכות ערכים ולא לקביעות אובייקטיביות. הדובר מייחס לפוקו ניסיון לרוקן מתוכן את הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית דרך הטענה שהקריטריונים נשענים על ערכים פרוטסטנטיים של אוטונומיה ותפקוד. הדובר מציין את מרדכי רוטנברג מהאוניברסיטה העברית ותלמידיו כמנסים להציע אלטרנטיבה יהודית, כך שסט ערכים אחר ייצור ספר תסמינים אחר. הדובר טוען שהמהלך הזה, כאשר לוקחים אותו “עד הסוף”, הופך את הפסיכיאטריה לקונבנציה ערכית ומחליף עניין מדעי בעניין ערכי, והוא מתנגד לריקון כזה תוך טענה שהאינטואיציה המניעה את ההרחבות היא למעשה אפלטונית.
מוזיקה, אסתטיקה, ועל טעם וריח
השואל מציע שהכל מתחיל מרגש, כמו מוזיקה “נעימה” או “עילאית”, וטוען שוויכוח על השקעת משאבים בתרבות אינו בהכרח אפלטוני. הדובר עונה שאריסטו יכול לראות זאת כרגש נטוע בנו ללא בסיס בעולם אידאות, כך שהטענה היא על המבנה שלנו ולא על תכונה אובייקטיבית במוזיקה. הדובר טוען שאם מניחים שהשני “טועה” ושאפשר ללמד אותו כך שיגיע לאותו שיפוט, זו הנחה אפלטונית שממקמת את הערך במושא ולא רק בחוויה. הדובר מציב את הפוסט-מודרניות כנותנת “רק” לרגשות סובייקטיביים משום שאינה מאמינה באמת אובייקטיבית, וטוען שמונחים כמו “מהותיים” ו“משמעותיים” כבר מניחים מסגרת שאינה סובייקטיביסטית טהורה.
קאנט, הדבר כשלעצמו, ותיאורים סובייקטיביים שמכוונים לאמת
הדובר מציג את קאנט כהבחנה בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שהוא מופיע, ומדגים זאת בכך שאור אינו “גל אלקטרומגנטי” אלא תופעה הכרתית שנוצרת מפגיעת גל ברשתית. הדובר טוען שהמסקנה אינה “הכל סובייקטיבי” אלא שהתיאורים מנוסחים בשפה ההכרתית שלנו ובכל זאת הם טוענים טענות על העולם ומאפשרים ויכוח על מי מתאר נכון. הדובר מסביר שהבדלי שפה כמו עברית ואנגלית אינם מבטלים ויכוח, משום שהשפה היא אמצעי ביטוי ולא מקור האמת. הדובר משתמש בשולחן אדום מול ירוק כדי לטעון שהצבעים הם פנימיים להכרתנו אך מצביעים על הבדלים ממשיים במושא, ולכן תיאור סובייקטיבי אינו שקול לשרירותיות.
סי. אס. לואיס, “מפל”, ווויכוחים אסתטיים כטענות על העולם
הדובר מביא את הדוגמה של סי. אס. לואיס על שני אנשים מול מפל, אחד מתפעם ואחד לא, ואת ספר הלימוד שמפרש זאת כוויכוח על מצבי נפש בלבד. הדובר מאמץ את עמדת לואיס שלפיה הוויכוח האסתטי הוא טענה על המפל עצמו, כלומר שיש בו משהו “ראוי” לעורר תחושת שגב. הדובר קובע שעצם קיום הוויכוח הוא ראיה שזה לא רק בלוטות טעם, משום שאחרת לא היה טעם לנסות “להאיר את עיניך”. הדובר מסביר שהאינטואיציה מתפקדת כביטוי של תפיסה של תכונה במושא ולא רק כדיווח על חוויה פנימית.
קווליה, חיווט מוחי, ותנאי האפשרות של ויכוח
השואל מציע דוגמה של חיבור עצבי הראייה למרכז השמיעה כדי להראות שוויכוחים יכולים להיות על יכולת תפיסה ולא על הדבר עצמו. הדובר משווה זאת להבדלי שפה וטוען שהבדלי תיווך אינם מבטלים אפשרות לוויכוח אם התיאורים נותנים תמונות שונות של אותו דבר. הדובר מזכיר את בעיית הקווליה ושאלת “אדום” כשאולי נחווה אחרת אצל אנשים שונים, אך טוען שהאמון שיש על מה להתווכח נשען על ההנחה שהשפות מתארות משהו שקיים בחוץ. הדובר מסיים בטענה המרכזית שחלק מהוויכוחים הם אכן על טעם וריח כמו זיתים מול עוגת קצפת, אך לא כל הוויכוחים כאלה, והפוסט-מודרניות טועה כשהיא מכלילה זאת על הכל.
אורכי גל וצבעים כהמחשה להבדל בין שפה הכרתית לעולם
השואל מציע דוגמה של אותו אורך גל שאחד רואה כצהוב והשני ככחול לצד קיומו האובייקטיבי של אורך גל. הדובר עונה שהשאלה עדינה משום שגם תיאור גל ואורך גל הוא תיאור בשפה, אך הוא מאשר שיש בעולם “משהו” שאנו קוראים לו גל אלקטרומגנטי עם תדר מסוים. הדובר מבהיר שהבדלי צבעים בהכרה אינם מבטלים הבדל אובייקטיבי בין עצמים, גם אם אדום וירוק אינם קיימים “בעולם עצמו”. הדובר חוזר לכך שתיאור בשפה שלנו אינו הופך אותו לסובייקטיבי במובן שמבטל אמת ושקר, ולכן עדיין יש מקום לוויכוח.
סיום השיעור
הדובר מודיע שהוא חייב לצאת ולכן עוצר ומבקש להפנות שאלות בהמשך בוואטסאפ, במייל, באתר ובמדיומים אחרים, ומתנצל על כך שהוא צריך “לברוח” באמצע.
תמלול מלא
טוב, היינו בענייני אפלטוניות ודיברתי על שני מאפיינים של תפיסה אפלטונית של מושגים. מאפיין ראשון זה או כביטוי ראשון לוויכוח על האפלטוניות זה מחלוקת על מושגים, והטענה הייתה שאם יש מחלוקת על משמעותו של מושג אז שני הצדדים מניחים במובלע אפלטוניות. למה? כי אם כמו אריסטו שהמושג אינו אלא קונבנציה, זאת אומרת אנחנו מסכמים בינינו שאוסף מאפיינים מסוים נקרא לו כך וכך, דמוקרטיה. אוקיי? אז אין טעם להתווכח. הוא אומר שזאת הדמוקרטיה, הוא אומר שזאת הדמוקרטיה, זה סתם תקרא לזה דמוקרטיה ותקרא לזה מוישה. זאת אומרת, זה סתם שימוש במילה. ברגע שאנחנו מתווכחים על משמעותה של הדמוקרטיה זה אומר שישנה איזושהי משמעות אי שם בעולם האידיאות האפלטוני ואנחנו מנסים ללכוד אותה, לתאר אותה, להסביר אותה. ויש לנו ויכוח מה ההסבר הנכון כמו ויכוח מדעי על איזושהי עובדה או תיאוריה או תורה מדעית שבהן שמאפיינת את העולם עצמו. אז לכן רק בתמונת העולם האפלטונית יש משמעות לוויכוח על מושגים. בתמונת העולם האריסטוטלית אין שום משמעות לוויכוח כזה. המאפיין השני היה המאפיין של שינוי של מושג והטענה היא שאם אני טוען שהגדרה של מושג השתנתה, הבאתי דוגמה בתור דוגמה את מיהו יהודי, שיש היום הצעות להגדיר אחרת את המושג יהודי. פעם זה היה מחויבות למצוות, היום זה לויאליות למדינת ישראל. לא יודע בדיוק, משהו כזה. אז זאת הצעה לשנות את ההגדרה של המושג יהודי. ברגע שאתה מעלה הצעה לשנות הגדרה של מושג שוב פעם זה בעצם אומר שאתה אפלטוניסט בגלל שאם בתפיסה של אריסטו, בתמונת העולם של אריסטו אין שום טעם לשנות הגדרה של מושג. זאת אומרת ברגע שההגדרה היא היא המושג, אז אם שינית את ההגדרה אתה פשוט מדבר על מושג אחר. אז למה להשתמש באותה מילה כדי לתאר מושג אחר? תקבע מילה אחרת. לכן גם מחלוקת על מושג וגם הצעות לשינויים של מושגים, של תוכן או הגדרות של מושגים, בעצם מבטאות אפלטוניזם. וזה קצת או הרבה סותר את האינטואיציות הראשוניות של אנשים. כי אם הייתי שואל אנשים תגידו, אם יש ויכוח על מושגים או אם ההגדרות של מושגים משתנות, האם זה אומר שיש מושג אובייקטיבי או אין מושג אובייקטיבי? אז אנשים היו אומרים מה, ברור שזה אינדיקציה לזה שאין מושג אובייקטיבי. עובדה שמתווכחים, עובדה שהתוכן יכול להשתנות. בדיוק הפוך, אבל ממש הפוך לאינטואיציה של אנשים. דווקא כשיש ויכוח וכשיש הצעות לשינוי של מושג זה ביטוי לזה שיש מושג אובייקטיבי. שיש לנו ויכוח או יש לנו התפתחות בידע שיש לנו אודות המושג הזה. אנחנו כביכול צופים בעולם האידיאות ומנסים לנסח במילים את מה שאנחנו רואים שם. ממש כמו תצפית בעולם בהקשרים מדעיים, רק שפה זה לא באמצעות אמצעי התצפית הרגילים, חמשת החושים ומכשירי מדידה וכדומה, אלא איזשהו סוג של תצפית אחרת. ודיברתי על זה ממש בתחילת הסדרה שדיברתי על ההבדל בין אריסטוטליות לאפלטוניות. אז בפעם הקודמת ניסיתי להביא דוגמה למבוכה הזאת או לכשל הזה דרך הדיון בקוויריות, כן, בשאלה מהי אישה, והראיתי שבעצם בבסיס הוויכוח יושבת הדילמה הזאת בין אסנציאליזם לקונבנציונליזם או בין מהותנות, תפיסה שיש דבר כזה מושג אובייקטיבי אפלטוניות, לבין תפיסה קונבנציונליסטית. זאת אומרת שבעצם זאת הגדרה שרירותית שקהילת דוברים מסוימת מאמצת לעצמה. וזה אותו כשל שדיברתי עליו עכשיו. זאת אומרת אם באמת זאת הגדרה שרירותית אז מה הטעם להתווכח על זה? ומה הטעם להתעקש שזה צודק וזה לא צודק וכל אחד והאמת שלו? זה סתם ויכוח על מילון. לכן דווקא אלה שמדברים בשם הגמישות של המושגים חייבים להניח אפלטוניות, חייבים להניח שהמושג קיים ולא סתם אתה אומר מה שאתה רוצה. זה מאוד הפוך לאינטואיציות הראשוניות של אנשים אבל נדמה לי שהניתוח הזה מראה את זה בבירור, זאת אומרת שזה באמת המצב. אני רוצה. מה? אם נניח הוויכוח הוא על נניח קהילה של אנשים, או שני אנשים, או קהילה של אנשים, שמגמישים משהו נוכח איזה שהוא אירוע. הם מגמישים משהו. עכשיו, הם מתווכחים איך להגדיר אותו, מה, איך לתאר אותו. זה ויכוח אמיתי למרות שזה לא מחייב אפלטוניזם. למה? זה, זה ויכוח אמיתי כי זה מחייב אפלטוניזם. הרי העובדה ששנינו מרגישים אומר שיש איזה שהוא מושג. עוד פעם, אם אתה מרגיש במובן האמוציונלי או הסובייקטיבי, אז תעשה מה שאתה רוצה. אבל אם מרגיש הכוונה לחש אינטואיטיבית או תופס אינטואיטיבית שזה המצב, אז כן. זאת אומרת, אם אם זה רגש סובייקטיבי, סבבה, שוב פעם אין טעם להתווכח. לי יש רגש כזה, לך יש רגש אחר. נגיד אני אוהב מישהו ואתה לא אוהב אותו. דיברנו על זה. אז מה הטעם להתווכח על זה? זאת אומרת, אני מרגיש כך, אתה מרגיש אחרת. אם אני טוען שיש בבן אדם הזה משהו שראוי לאהבה ולכן אני מרגיש או לא מרגיש כך, אז יש לנו ויכוח אמיתי. כי אז יש לנו ויכוח מה לגבי המאפיינים של האדם. האהבה שאני חש היא רק ביטוי למאפיינים כלשהם שאני טוען שיש באדם ואתה טוען שאין. אז יש לנו ויכוח אמיתי. אבל אם זה סתם תחושה במובן הסובייקטיבי, מה הטעם להתווכח על זה? זה אותו דבר כמו להתווכח על מילון. אז אני רוצה עכשיו טיפה להיכנס קצת יותר לעולם ההגדרות דרך עוד דרך עוד דוגמה. דיברתי פעם על המהפכה שעבר בדור האחרון המושג אינטליגנציה. כן, בעבר היה לאנשים איזשהו איזושהי תפיסה אינטואיטיבית של המושג אינטליגנציה ואנשים אמרו זה בן אדם מוכשר, זה בן אדם פחות מוכשר, זה גאון, זה אידיוט. לאנשים היה אינטואיציה מאוד פשוטה מי זה אדם אינטליגנטי או מה זאת אינטליגנציה. באיזה שהוא שלב, אז הגיעו כל מיני פסיכולוגים ואחרים, דה בונו ועוד כל מיני, וטענו שהמושג אינטליגנציה הוא הרבה יותר רחב ממה שאנשים חושבים. ואז מגיעים למסקנות והיום זה מאוד מקובל שיש בעצם אינטליגנציות מרובות. אין דבר כזה אדם אינטליגנטי ואדם לא אינטליגנטי, אלא סוג מסוים של אינטליגנציה יש לו יותר וסוג אחר של אינטליגנציה יש לו פחות. ולבן אדם האחר דווקא הסוג השני של האינטליגנציה יש לו יותר והסוג הראשון יש לו פחות וכן הלאה. ומבחינים בין שבע או שמונה נדמה לי סוגי אינטליגנציה: אינטליגנציה מוטורית ואינטליגנציה רגשית ואינטליגנציה מתמטית וכל מיני סוגים של אינטליגנציה. ואחד מהם לא מחייב את השני. והרי אנחנו יודעים שכישרון בתחום מסוים לא מחייב שתהיה מוכשר בתחום אחר. הנה כשל, אחד הכשלים הידועים בלוגיקה זה אד הומינם. אד הומינם הכוונה אתה נתלה כן באדם גדול. אתה אומר טוב, העמדה שלי נכונה כי אפילו איינשטיין אמר את זה. כן? אני סוציאליסט. אני אומר סוציאליזם הוא נכון כי אפילו איינשטיין היה סוציאליסט. אז אומרים לך זה התלות באדם, או זה טיעון לגופו של אדם, אד הומינם, אד באל"ף כן? בלטינית. ולא לגופו של עניין. זאת אומרת, אם אתה רוצה לטעון לטובת הסוציאליזם תביא טיעונים מהותיים לטובת הסוציאליזם, אל תיתלה באיינשטיין. אז מה אם איינשטיין אמר? עכשיו את זה עצמו אפשר להבין בשתי צורות. אפשר להגיד תשמע, נכון שאיינשטיין הוא גאון, אבל גם גאון יכול לטעות, בוא נבדוק. אנחנו לא מוכנים להסתמך באופן עיוור גם על אדם גאון כמו איינשטיין. זה טענה אחת. טענה שנייה אומרת, גם אם הייתי נסמך על גאון באופן אוטומטי, איינשטיין הוא גאון בפיזיקה, מי אמר שהוא גאון בערכים חברתיים או בצורת התנהלות חברתית? ולכן הכישרון שלו בענף אחד לא בהכרח אומר שיש לו את אותו כישרון בענף אחר. אנחנו מכירים לא מעט אנשים, אני מניח שכולנו מכירים, שמוכשרים מאוד בנושא מסוים ופחות מוכשרים בנושא אחר. זאת אומרת, זה לא, לכן זה אינדיקציה לזה שיש כל מיני סוגי אינטליגנציה. אבל את זה הבינו תמיד. זאת אומרת את זה הבינו תמיד שיש סוגים שונים של כישרון. כן, זה שמישהו משחק כדורגל בצורה מצוינת זה לא אומר שהוא יהיה גאון בפיזיקה, ולהיפך, לצערי. אבל אבל אבל מה, לא שאני גאון אלא כישרון בתחום אחד לא אומר שיש לך כישרון בתחום אחר. זאת אומרת הטענה היותר מהותית היא ששני סוגי הכישרון האלה ראויים לכינוי אינטליגנציה. זה מה שחדש. זאת אומרת אל תחשוב שהכישרון של איינשטיין נעלה באיזושהי צורה על מסי או מראדונה. אוקיי? הם גאונים כמו שהוא גאון, רק שזאת גאונות בתחומים אחרים. וזה שונה ממה שחשבו פעם. כי פעם היה ברור שזאת אינטליגנציה וזה יכולות. זאת אומרת יש כל אחד יש לו יכולות, בסדר? יש אחד שהוא נורא בריון, יש אחד שהוא נורא משחק כדורגל מצוין, יש אחד, לא משנה, כל מיני דברים, אבל לא קשרו את זה למושג אינטליגנציה ולגאונות ודברים כאלה, אלא כאיזשהו סוג של יכולת. ומה שקרה בעקבות המהפכה הזאת שאני מתאר כאן על המושג אינטליגנציה, זה שהטענה היא שבכל המישורים האלה מדובר באינטליגנציות. והן כולן שוות משקל. אין פה משהו יותר אינטליגנטי, פחות אינטליגנטי, יותר חשוב ופחות חשוב, פשוט סוגים שונים של אינטליגנציות. עכשיו איך, איך בעצם המהלך הזה עבד? זה עבד באופן סכמתי, בלי להיכנס לפרטים, אני גם לא יודע את הפרטים, אבל באופן סכמתי זה הלך כך. נגיד הראשונים שניסו להרחיב את המושג אינטליגנציה בעצם עבדו בצורה הבאה. הם לקחו אנשים מסוימים והסתכלו על מה הם מתבוננים בתור אינטליגנציה. כשאת אומרת אינטליגנציה למה את מתכוונת? כמו שאומר המשורר. זאת אומרת אז מסתכלים על אנשים ומנסים לזקק מתוך מה שהם אומרים מה הם המאפיינים של המושג אינטליגנציה. יש בלוגיקה אנחנו מבחינים בין שני סוגי הגדרות. יש הגדרה לפי ההיקף והגדרה לפי התוכן. למשל ההגדרה, אולי הזכרתי את זה לפני כמה אני חושב, נגיד שאני רוצה להגדיר את המושג מדינה דמוקרטית. אז אני יכול פשוט למנות את כל המדינות הדמוקרטיות בקבוצה אחת והמדינות הלא דמוקרטיות בקבוצה שנייה, זאת אומרת לייצר קבוצה של אובייקטים שמקיימים את ההגדרה הזאת. זו צורה אחת לאפיין את המושג. צורה אחרת לאפיין את המושג זה לאפיין אותו מבחינת התוכן שלו. מה זאת דמוקרטיה? זה זכויות, שלטון, הפרדת רשויות, כל מיני דברים מהסוג הזה. מה הקשר בין שתי ההגדרות האלה? בדרך כלל הקשר מהותי. ברור שההגדרה התוכנית קודמת להגדרה על פי ההיקף. איך אתה יודע איזה מדינות דמוקרטיות ואיזה לא? איך אתה מסתכל על בריטניה או אנגליה? איך אתה יודע שהיא דמוקרטית? ברור שיש לך איזשהו מושג של דמוקרטיה בראש ואתה בודק האם באמת אנגליה מקיימת או מתאימה למושג הזה, לאידאה הזאת, זו האפלטוניות. ואז אתה מונה את כל המדינות שמתאימות לאידאה הזאת. זאת אומרת שהאידאה קודמת, ההגדרה התוכנית קודמת להגדרה לפי ההיקף. את ההיקף, את הקבוצה של המדינות הדמוקרטיות אני בונה מתוך הבנה מה היא דמוקרטיה. אבל המהלך שאותו עשו אנשי האינטליגנציה, והרבה פעמים זה קורה, הוא מהלך הפוך. אני מתחיל בהגדרות דרך ההיקף, ומהן אני מנסה לבנות את ההגדרה התוכנית. למשל מישהו שרוצה להגדיר את המושג דמוקרטיה ונגיד שהוא לא מצליח לשים את האצבע בדיוק על ההגדרה, מה הוא יעשה? הוא יקח את כל המדינות שאנחנו קוראים להן מדינות דמוקרטיות וינסה להבין מה מייחד אותן, מה משותף להן ושונה ממדינות אחרות שאנחנו לא קוראים להן דמוקרטיה. המאפיינים האלה שהם מהותיים להן ולא קיימים במדינות אחרות, אלה יהיו ההגדרה שאנחנו נציע למושג דמוקרטיה. תשימו לב מה עשיתי פה, לקחתי את ההגדרה דרך ההיקף. אני יודע מה היא מדינה דמוקרטית ומה לא, אבל אני עוד לא יודע מה זאת דמוקרטיה. ומתוך האיסוף של המדינות הדמוקרטיות ניסיתי לזקק את המושג דמוקרטיה עצמו, התוכן שלו, ההגדרה התוכנית שלו. עכשיו זה תהליך מאוד מוזר. כי אם אני יודע את רשימת המדינות הדמוקרטיות, אז בעצם הרי אני יודע מה היא דמוקרטיה. איך בניתי את הרשימה? איך החלטתי איזה מדינה תיכנס לרשימה הזאת ואיזה מדינה לא תיכנס לרשימה הזאת? זה די ברור שאני יודע מה היא דמוקרטיה ולפי זה אני מחליט איזה מדינה נכנסת ואיזה מדינה לא נכנסת. אז אם אני יודע בשביל מה אני צריך את כל המהלך הזה? התשובה היא שלפעמים יש לי תחושה מה הדבר הזה אומר אבל אין לי ניסוח, אין לי המשגה. אני לא יודע לנסח במילים את אותה תחושה. אז אני משתמש בתחושה כדי לאסוף את המדינות ולמיין אותן, מה היא מדינה דמוקרטית ומה לא, ואז מתוך הרשימה של המדינות הדמוקרטיות אני מנסה לזקק את המושג דמוקרטיה עצמו, התוכן שלו, ההגדרה התוכנית שלו. אבל ברור שההבנה של המושג, התוכן של המושג, קודם לבניית הקבוצה. של ההיקף שלו. אז זה ברור. אך ההמשגה הרבה פעמים דורשת קודם כל את ההיקף וממנו להגיע אל התוכן. ופשוט בגלל מגבלות ההמשגה שלי, בגלל שאני לא יודע לנסח במילים את האינטואיציות שלי. וברגע שאני מסתכל על המדינות האלה ומה המאפיינים שלהם, אז אני מצליח לצקת למילים את אותה אינטואיציה שיש לי או להמסיג את אותה אינטואיציה שיש לי. הקשר ברמה האמיתית, המהותית, ברור שאנחנו עוברים מהתוכן אל ההיקף. אבל במחקר המדעי, בניסיון להמסיג, הרבה פעמים אנחנו הולכים מההיקף אל התוכן. עכשיו זה מה שעשו בעצם ביחס למושג אינטליגנציה. לקחו את המושגים של אנשים שתמיד השתמשו בהם אינטואיטיבית, מה זה מי אינטליגנטי ומי לא אינטליגנטי. ניסו להבחין מה מייחד את אותם אנשים שאנחנו מתייחסים אליהם כאינטליגנטים לעומת אחרים או מה יש להם יותר מאחרים. ואחרי שמצאו לא יודע כמה מאפיינים כאלה, חמישה, שישה, שבעה, לא זוכר כמה מאפיינים כאלה, אז לקחו את המאפיינים האלה ואמרו זאת ההגדרה של אינטליגנציה. המסיגו את המושג אינטליגנציה. אבל עכשיו פתאום התברר למרבה הפלא שהמאפיינים האלה מתאימים לעוד אנשים, לא רק לאיינשטיין אלא גם למראדונה או לרונאלדו יותר עכשווי, שזה גם כן כבר לא לגמרי עכשווי. אז הטענה היא שאחרי שעשינו את המהלך של ההמשגה, זאת אומרת לקחנו את ההיקף, עשינו המשגה, מתוכו בנינו את ההגדרה של התוכן, אבל ההגדרה של התוכן פתאום מחזירה אותנו ואומרת רגע רגע ההיקף יותר גדול ממה שחשבנו. זאת אומרת, האנשים האינטליגנטים זה לא הקבוצה המצומצמת שחשבנו בהתחלה, זאת קבוצה רחבה יותר שגם היא מקיימת את המאפיינים האלה. עכשיו על פניו המהלך הזה הוא מהלך אבסורדי. למה? כי סופו עוקר את תחילתו, זאת אומרת הוא כורת את הענף שעליו הוא עצמו מתיישב. למה? כי אם באמת ההמשגה שלי בנויה על היקף נתון, זאת אומרת אני יודע מי היא קבוצת האנשים האינטליגנטית ואיזה אנשים נמצאים בקבוצה השנייה, את זה אני יודע, מזה אני יוצא. עכשיו אני עושה המשגה ואני מגדיר את המושג אינטליגנציה מתוך המאפיינים של האנשים ששייכים לקבוצת האינטליגנטים. אוקיי? ברגע שיש בידיי המשגה אני חוזר חזרה לאנשים וממיין אותם מחדש לפי ההמשגה. אני פתאום מגלה מיון שונה מזה שיצאתי ממנו. קבוצת האנשים האינטליגנטית גדלה, היא בעצם מכילה את כל האנשים. לכל אחד יש אינטליגנציה אחרת אבל כולם נמצאים בתוך קבוצת האינטליגנטים. עכשיו זה לא יכול להיות, כי אם כולם נמצאים בקבוצת האינטליגנטים זה אומר שתהליך ההמשגה לא עשיתי נכון. כי הרי תהליך ההמשגה בעצם בא לאפיין את אותה קבוצה שאינטואיטיבית כולם התייחסו אליה כאינטליגנטית. והמאפיינים האלה זה מה שמייחד אותה. ואז פתאום התברר שזה לא מייחד אותה, זה קיים אצל כל האנשים. ואם זה קיים אצל כל האנשים אז פשוט טעיתי בתהליך ההמשגה. זה לא שגיליתי פתאום עובדה חדשה שהמושג אינטליגנציה יותר רחב ממה שחשבתי, אלא פשוט טעיתי בתהליך ההמשגה כי ההגדרה של התוכן לא חופפת להגדרה לפי ההיקף. אם היא לא חופפת, אז ההמשגה לא נכונה. כי הרי נקודת המוצא כמו שאמרתי בהתחלה זה תמיד ההיקף. נקודת המוצא זה יש לי קבוצת אנשים שאני יודע שהם אינטליגנטים, זאת נקודת המוצא. עכשיו אני רק רוצה להמסיג את המושג אינטליגנציה. אבל אם אחרי שהמשגתי אותו אני חוזר ואני פתאום מגלה שקבוצת האנשים האינטליגנטים היא קבוצת כל האנשים, אז איך יכול להיות שבניתי את ההגדרה הזאת על בסיס תת קבוצה מסוימת שבסוף התברר שהיא לא הנכונה, לא באמת מצאתי את המאפיינים שמאפיינים רק אותה, כי עובדה שהמאפיינים האלה מאפיינים את כל האנשים בעולם. אז זה לא מוכיח שכל האנשים בעולם אינטליגנטים, זה בסך הכל מוכיח שלא עשיתי את ההמשגה נכון. זה הכל. לכן כל הזמן הטרידה אותי או אפילו גיחכתי על המהלך הזה של דבונו וחבריו, כי בעצם ברור שיש פה איזושהי מעגליות מתודולוגית. זאת אומרת, זה מהלך שכורת את הענף שעליו הוא עצמו מתיישב. עכשיו אני תליתי את זה ודי ברור שזה באמת ככה בפוסט מודרניות או נרטיביות או משהו כזה. בעצם לאנשים הייתה מטרה, וכאן זה מחזיר אותנו לדוגמה של הקוויריות מהשיעור הקודם. לאנשים הייתה מטרה להוציא את כולם טוב. אנשים צדיקים, הם רוצים להסתכל בעין טובה על העולם. למה להגיד שהוא גאון והוא אידיוט? בוא נגיד שכולם גאונים ואז הכל יהיה נהדר. אז אין לנו אפליות ואין גזענות ואין שום דבר ואין פרופיילינג וכל מיני דברים מן הסוג הזה. וגר זאב עם כבש, כי כולם זאבים. אם גם הכבש הוא זאב אז הכל נהדר, אין כבשים ואין זאבים. מה שבן גוריון אמר פעם, אני בעד חזון הנביאים של וגר זאב עם כבש כל עוד אני הזאב. זאת אומרת, גם כאן אותו דבר. חזון לא הופך את זה לעובדות. זאת אומרת, זה שאתה רוצה שכולם יהיו גאונים זה לא מספיק בשביל להגדיר את כולם כגאונים. צריך להיות לזה איזה שהוא ביטוי. והתחושה שלי הייתה שבעצם המהלך הוא מהלך ריק. המהלך המתודולוגי, המדעי, הוא מהלך ריק. הוא אינו אלא ביטוי למאווים של האנשים. האנשים רוצים להגיע למצב שאני אוכל להגיד על כולנו שאנחנו גאונים ואז כולנו נהיה שווים, העולם יהיה שוויוני ונהדר, כולם יקבלו הערכה, לא יזלזלו באף אחד והכל יהיה נהדר. כן, זה החזון האפוקליפטי של הפוסט-מודרניות. הכל יהיה נהדר, במובנים מסוימים נכון, אבל בעולם כזה לא הייתי רוצה לחיות. עולם בלי קני מידה, בלי שום דבר למות למענו, כמו שאומר השיר. אבל הטענה שטענתי שם, לא אבל, אלא הטענה שטענתי שם זה שהמאווים האידיאולוגיים של אותם חוקרים הם בעצם עומדים בבסיס המסקנה שלהם. המסקנה שלהם היא לא תוצאה של תהליך של המשגה, תהליך מתודולוגי מדעי, כן? לקחת תצפיות מאינטליגנטים מי לא, לעשות המשגה, לבנות את התאוריה ואז להבין יותר טוב את העולם. זה המהלך המדעי לכאורה. אבל הם לא עשו כך, כי העובדה שבסוף כשהם מבינים את העולם, ההבנה הזאת לא מסבירה את התצפיות שמהם יצאת. תחשבו על חוק הגרביטציה, כן? אני מגלה איזה עצמים נמשכים לכדור הארץ ואני מגלה שזה רק עצמים עם מסה. ואז אני בונה את חוק הגרביטציה ואני אומר כל שני עצמים עם מסה מושכים זה את זה. אבל בסוף אני מגלה שגם לעצמים נטולי מסה יש מסה, כן? כמו האור אחרי תורת היחסות, שגם לאור יש מסה, לא מסת מנוחה אבל יש לו מסה. ואז אני אומר, טוב, אז לכל העצמים יש מסה, אבל אז אם ככה חוק הגרביטציה לא נכון. לא שהרחבתי את עולם העצמים שלגביהם הוא חל, אלא אין חוק כזה. פשוט כל המהלך המתודולוגי שלי היה לא נכון. אז הטענה היא שבעצם המאווים או הרצוי החליף פה את המצוי. אני קבעתי את המצוי לפי מה שרציתי, ואני נורא רוצה שכל העולם יהיה, כל האנשים בעולם יקבלו יחס שווה והעולם יהיה שוויוני ולא יעדיפו את האחד על השני, ולכן בעצם בניתי תאוריה כביכול שהופכת את כולנו לגאונים. אין גאונים וטיפשים יותר. אז זה רק מאוויי לב, אין פה באמת תאוריה אמיתית. ואני חושב שיש בזה הרבה הרבה אמת. אבל אני רוצה לסייג את זה קצת, מי שפעם עשיתי את זה לפני שנים באחת הסדרות פה, אני לא זוכר כבר באיזה. אני רוצה לסייג את זה עכשיו והנקודה היא בדיוק האפלטוניות מול אריסטוטליות או אסנציאליזם מול קונבנציונליזם, כן? המהותנות מול ההסכמיות. אם אני אומר שהמושג אינטליגנציה קיים כאיזושהי אידאה אפלטונית, זה לא מושג שאנחנו מגדירים אותו כמו שחושב אריסטו, אלא זה מושג שאנחנו צופים בו, אנחנו מבחינים בו בעולם האידאות ומנסים להכניס אותו לתוך מילים, כן? לאפיין אותו, להגדיר אותו. אם זה המצב, אז יכול להיות המהלך המתודולוגי שתיארתי קודם הוא לא בהכרח ריק מתוכן. כן? אני לוקח אנשים מסוימים ואני אומר באנשים האלה יש אינטליגנציה. עכשיו שימו לב, זה קצת שונה ממה שתיארתי קודם. אני לא אומר שאנשים אחרים הם נטולי אינטליגנציה ולאלה יש אינטליגנציה. אני אומר באנשים האלה אני מבחין שמושג האינטליגנציה בא לידי ביטוי. כאן אני רואה את זה, אצל אחרים אני אולי לא רואה את זה. אצל איינשטיין אני רואה את זה, אצל מסי אני לא רואה את זה, נגיד כשאני חי בתחילת המאה ה-20 עוד לפני מהפכת האינטליגנציה, כן? אז אני אומר איינשטיין הוא גאון ומסי הוא יש לו יכולות מוטוריות כאלה או אחרות. ואז אני אומר, קודם תיאתי את זה כאילו שאני אומר איינשטיין הוא אינטליגנטי ומסי לא. עכשיו אני אומר, אני מסתכל על זה קצת אחרת. אני לא יודע מה עם מסי ואחרים. אני כן יודע שאיינשטיין הוא אינטליגנטי, זה אני יודע חד משמעית. עכשיו מה? עכשיו אני אשאל את עצמי אוקיי, בוא נאסוף את האנשים שלגביהם אני יודע שהם אינטליגנטיים ובוא ננסה להבין למה אני חושב שהם אינטליגנטיים. אתם מבינים? זה מהלך קצת שונה ממה שתיארתי קודם. אני לא אומר מה מבחין אותם מהאנשים האחרים, אלא אני שואל מה משותף לאנשים האלה, מה לכד לי את המחשבה או את העיניים כשהתבוננתי באנשים האלה ועזר לי להבחין אותם כאינטליגנטיים? מה הנקודה? ואז אני עושה המשגה ואני מוצא כמה מאפיינים. אלה המאפיינים שגרמו לי להתייחס לאיינשטיין כאינטליגנטי. ועכשיו אני חוזר ואני אומר רגע, אבל בעצם אם תסתכל אחרת, המאפיינים האלה קיימים גם אצל מסי, או גם אצל הסנדלר בשכונה שלי שהוא ממש מפליא לתקן נעליים. אוקיי? אז זה קיים גם אצלו. ולכן עכשיו אם ככה אני אומר טוב, אם זאת ההגדרה של אינטליגנציה, אז אני יכול ליישם אותה בהקשרים יותר רחבים, על קבוצות יותר רחבות או שונות של אנשים. ועכשיו זה כבר לא מעגלי כי לא יצאתי מנקודת מוצא שאיינשטיין אינטליגנטי ומסי לא. יכול להיות שגם מסי כן, אני אבל רואה את מושג האינטליגנציה רק אצל איינשטיין. עכשיו אני לא רואה, אני לא מבחין בו, כי זה לא אינטואיטיבי מבחינתי. עכשיו אחרי שעשיתי את ההגדרה ואת ההמשגה, עכשיו למרות שאינטואיטיבית אני אולי לא מתייחס למסי כאינטליגנטי, אבל אם אני משתמש בהגדרה, אני פתאום רואה שהוא בעצם כן. ועכשיו אני מבין שהוא באמת כן. אתם מבינים שהמהלך שתיארתי כאן הוא דומה מאוד למהלך הקודם, אבל בניגוד למהלך הקודם הוא לא מעגלי. אין בו שום דבר מעגלי. זה בסך הכל עבודה שאני עושה על האינטואיציות שלי, הניסיון להמסיג את האינטואיציות שלי. אני לא יודע להמסיג אותן, יש לי איזה תחושות ראשוניות אפריוריות, אני לא יודע להמסיג אותן, אני נעזר באותם אנשים שלגביהם אני יודע להבחין אותם, לאפיין אותם, כדי להגדיר לחדד לעצמי טוב מה אני חושב. ואחרי שהגדרתי את זה לעצמי, פתאום אני רואה שיכול להיות שאני יכול להבחין אינטליגנציה גם אצל אנשים אחרים. וזה כבר מהלך שהוא לא מעגלי, ואני חושב שבו יכולה בהחלט להיות אמת. אפשר לדוש, אבל בהחלט יכולה להיות אמת. גם אם הוא משרת את ה-PC, כן, את הפוסט מודרניות ואת הנרטיביות, גם שעון עומד מראה פעמיים ביממה את השעה הנכונה. אמרתי גם בשיעור הקודם על הקוויריות, אגב זה תהליך מאוד דומה. הדוגמה הזאת והדוגמה של הקוויריות דוגמאות מאוד דומות. גם כאן אני אגיד כמו עם הקוויריות, שאפשר אולי להתפלמס עם האנשים שיקחו את מושג האינטליגנציה אל הוואקום ויגידו כולם אינטליגנטים מתוך המאוויים הפוסט מודרניים האלה. אבל זה כן נכון שהמהלך שלהם פקח עיניים, כמו עם הקוויריות. אם נאמץ את שלושת המישורים הראשונים בלי הרביעי, מה שדיברתי בשיעור הקודם, אז גם כאן אני אומר אם נאמץ את הפתיחות הזאת שמוכנה לראות עוד סוגי יכולות כאינטליגנציה, אז יכול להתברר לנו שיש עוד סוגים של אינטליגנציה. זה לא אומר שאני עכשיו אשפוך את התינוק עם המים ואעבור למישור הרביעי, ואגיד אוקיי אז הכל זה אינטליגנציה. כי זה באמת אומר שאז זה סתם נרטיביות, אז זה סתם לרוקן את מושג האינטליגנציה מתוכן. אבל זה כן פותח לי את הראש להבין שמושג האינטליגנציה יכול להופיע בכל מיני הקשרים. אני זוכר שפעם, אני חובב כדורסל, פחות מכדורגל, אז שמעתי פעם איזה ריאיון עם לברון ג'יימס. לברון ג'יימס הוא גאון לגמרי ללא שום ספק. ובראיון שם זה היה פשוט בלתי נתפס. מראיינים אותו מיד אחרי המשחק, והבחור אמר, ניתח מהלכים שקרו במשחק, הוא אמר בדקה הזאת והזאת פחות או יותר, הוא מסר להוא והוא כדרר ככה והוא עשה ככה וזה לא היה נכון כי הוא היה צריך לעשות ככה והוא עמד שמה. עכשיו את כל זה הוא אמר מהזיכרון מיד אחרי המשחק, ומשחק דורש ממך בכל זאת מאמצים ומשאבים גם מנטליים גם פיזיים, זאת אומרת אתה יוצא אחרי זה סחוט. הבחור פשוט כל המשחק עמד לו מול העיניים והוא ניתח אותו בצורה מדהימה רק מהזיכרון מיד אחרי שהמשחק נגמר. לא שהוא ישב עם הטלוויזיה והעלה את המצבים וניתח אותם אחר כך בקור רוח. זאת גאוניות, זאת אומרת זה משהו שהוא לא נתפס. יש לו ראיית משחק גאונית גם בריל-טיים, זה ברור, רואים. אבל אתה רואה שזה לא רק אינסטינקט. היה מקום לתלות את זה באינסטינקט, יש לו אינסטינקט מאוד חד, בריא. אלא יש פה באמת אינטליגנציה באותו מובן שאנחנו מדברים עליו בהקשרים מדעיים, פילוסופיים ואחרים. הראיון הזה זכור לי מאוד, חבל שאני לא יודע איך לשחזר אותו או איפה למצוא אותו, כי זה היה ממש מאלף, הראיון הזה. פתאום הבנתי למה אומרים שהוא באמת גאון ולא רק עם יכולות וחושים חדים. והאיש גאון. זה לא רק זה, כן? יש לו עוד דברים שבזכותם הוא הגיע להישגים האלה, לא רק גאוניות. אבל יש שם גם גאוניות. אז אני אומר שהמהלך של הרחבת המושג אינטליגנציה לא עורר בי הרבה חיבה בהתחלה, כי היה ברור לי מה המוטיבציות שעומדות ביסודו. אבל המוטיבציות לא פוסלות את המהלך. המוטיבציות האלה פסלו את המהלך כאשר הם עברו לשלב הרביעי במונחים של השיעור הקודם. כן, כשהם הגיעו למסקנה אוקיי, אז מושג האינטליגנציה הוא ריק מתוכן ובעצם כל מי שיש לו איזשהו סוג של מיומנות או כישרון או יכולת אז הוא אינטליגנטי. כאן איבדתי אותם. כאן אני לא מסכים. זה לא נכון. זה לקחת איזה צעד אחד רחוק מדי. אבל אם אני נשאר בשלושת הצעדים הראשונים אז אני בעצם אומר שהמהלך הפוסט-מודרני הזה כן פתח לי את העיניים או הרחיב את המבט שלי שהוא היה נעול מקודם, והוא נעשה יותר רחב. לא רחב לאינסוף כי אז זה סתם ריק מתוכן, אבל יותר רחב. אני פתאום מגלה שהמושג אינטליגנציה השתמשתי בו שימוש צר מדי. והמהלך הזה הוא מהלך לא מעגלי ולא מניח את המבוקש. הוא מהלך לגמרי הגיוני וקביל. אבל שימו לב מה הוא מניח, בדיוק כמו בשיעור הקודם. מה הוא מניח? הוא מניח את זה שמושג אינטליגנציה יש לו משמעות אובייקטיבית אמיתית ואני רק מנסה להבין אותה. אני מנסה לאפיין אותה, או להגדיר אותה, להמשיג אותה. אוקיי? כי אם אני מסתכל כמו אריסטו ואני אומר המושג אינטליגנציה הוא מושג הסכמי, אנחנו פשוט הסכמנו בינינו להגדיר אוסף של מאפיינים כזה וכזה בתור אינטליגנציה. אם הוא הסכמי אז כל המהלך הזה הוא מעגלי לגמרי. אז אין פה מה לגלות. אנחנו מגדירים. אז תגדיר מה שאתה רוצה. מה אתה מתווכח על זה? מה הטעם לשנות את ההגדרה, להרחיב אותה או להצר אותה? מה שאתה מגדיר זה המושג. ואם אתה רוצה להגדיר אחרת אז פשוט תשתמש במונח אחר. למה להשתמש באותו מונח בשביל לתאר הגדרה שונה? אתם מבינים שכל התיקון שעשיתי למהלך הזה נובע מהאפלטוניות. ושוב פעם זה סותר את האינטואיציות הראשוניות של האנשים. כי אם אתם תסתכלו על השיח של אותם אנשים שדוחפים את הרעיון הזה של אינטליגנציות מרובות והיום זה כבר עיקר מקודש בשכבות מאוד רחבות של הפסיכולוגיה ושל מדעי החברה וכולי. אלה אנשים… לא זוכר מה רציתי להגיד, נקטע לי חוט המחשבה. אבל המוטיבציה של האנשים הייתה מוטיבציה פוסט-מודרנית, אבל המוטיבציה הזאת מובילה אותם אל הוואקום. מובילה אותם לזה שבעצם אין דבר כזה אינטליגנציה, מה שנגדיר זה אינטליגנציה. וזה מה שהם לא מצליחים לחדד לעצמם ואז הם לא היו קופצים את הקפיצות האובדניות שהם עושים. זה שאני חושב שהרבה מהם מתכוונים באמת למהלך שאני מתאר ולא למהלך שהם עושים. הם רק לא מוכנים להודות באפלטוניות. הם לא מוכנים להודות שיש מושגים אובייקטיביים בעולם האידאות האפלטוני שאנחנו מנסים ללכוד אותם. נזכרתי מה רציתי להגיד. ואתם חושבים בעצם שהמהלך שלהם מראה שהמושג ריק מתוכן ואני טוען שהמהלך שלהם מראה בדיוק את ההפך. המהלך שלהם מראה שיש למושג תוכן אובייקטיבי, לכן יש טעם להתווכח עליו ולכן יש טעם לטעון לכך שהוא השתנה, לטעון את זה שהוא השתנה. כי אם זה לא היה ככה, אם היינו בעולם אריסטוטלי, אז לא היה טעם לכל העניין הזה. תבחר מילה אחרת ותגדיר אותה כמו שאתה רוצה ותשתמש בה, אל תשתמש במילה שאנחנו משתמשים במשמעות המקובלת, בשביל מה לבלבל את כולנו. לכן ביסוד הפרויקט שלהם, זה מה שאמרתי בתחילת השיעור, שהאינטואיציה הראשונית שלנו אומרת שטענות לשינוי של מושג או מחלוקות על מושג בעצם אומרות שאין למושג הגדרה אובייקטיבית. ואני טוען זו אינטואיציה שגויה, זה הפוך למציאות, הפוך לאמת. אם יש מחלוקות והצעות לשינוי זה דווקא אומר שיש מושג אובייקטיבי. וזאת הנקודה שאותם פוסט-מודרניים לא מבינים. הם חושבים שבשביל לטעון שהמושג השתנה או לקבל דעות אחרות לגבי המושג, אתה צריך לומר שאין דבר כזה מושג במובן האובייקטיבי. זה לא אפלטוני, זה אריסטוטלי, זה קונבנציונליסטי. אנחנו בסך הכל מגדירים לעצמנו את המושגים. כן, כמו שפוקו רוקן מתוכן את הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית למשל, ניסה לרוקן מתוכן את הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית. מה הוא אמר? בעצם טען, תולדות השיגעון בעידן התבונה. יש לו כל מיני חיבורים, והוא טוען שכל המאפיינים של המאפיינים הפסיכיאטריים, הדי-אס-אם שלנו בעצם, כן? ספר התסמינים הפסיכיאטרי, מבוסס על תפיסות. זה פרוטסטנטיות, כן, בעקבות מקס ובר. בעצם הפרוטסטנטיות יש לה איזה שהם תפיסות כאלה שהאדם צריך להיות מצליחן, אוטונומי, מתפקד, כן, הנוירוטיות המערבית באה מתוך התפיסה הפרוטסטנטית. ואז הוא אומר שבעצם כשאנחנו מאבחנים אנשים ברמה הפסיכיאטרית, הרבה פעמים הדיאגנוזה נקבעת לפי השאלה אם הוא יכול לתפקד, אם הוא תלוי באחרים וכדומה. אבל אלה קריטריונים פרוטסטנטיים. ולכן כן, מרדכי רוטנברג מהאוניברסיטה העברית ותלמידיו מנסים לקחת את זה ולהציע אלטרנטיבה יהודית. זאת אומרת, אם אני מסתכל על מערכת ערכים יהודית שבה אין בעיה להיות תלוי בזולת וכולי, לטענתם, אז בעצם הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית צריכה להשתנות. וזה בעצם אם לוקחים את זה עד הסוף, אז זה בעצם מרוקן לגמרי את הדי-אס-אם מתוכן, כי זה בעצם אומר שהדי-אס-אם הוא שיקוף של מערכת הערכים של אלה שכתבו אותו ולא קביעות מדעיות, לא קביעות שיש להן איזשהו בסיס בעולם האובייקטיבי. הכל מאפיינים שנובעים מאידיאולוגיה או מסט ערכי מסוים, אז זה לא עניין מדעי, זה עניין ערכי. אז הוא בעצם מרוקן מתוכן מדעי את הפסיכיאטריה והפך אותה לקונבנציה. אתה מסכים שצריך להיות לא תלויים, אז הפסיכיאטריה שלך היא כזאת, אנשים אחרים מוכנים לקבל תלות, אז הפסיכיאטריה שלהם תהיה אחרת וכן הלאה. כן, הם יאבחנו, יכניסו לתוך הדי-אס-אם מישהו שהוא מצליחן מדי, הוא רודף אובססיבית אחרי הצלחה, כי זה פסול ערכית בעיניהם, הם יותר שיתופיים. אז מבחינתם זה יהיה די-אס-אם אחר, כן, יהיה ספר תסמינים פסיכיאטרי שונה. אז בעניין הזה למשל, אז באמת כל המהלכים האלה שהם כולם מתנקזים לפוסט-מודרניות בצורה כזו או אחרת, הם מהלכים שמשרתים איזה ניסיון לרוקן מושגים מתוכן. ובמובן הזה אני מתנגד להם, אני לא מסכים איתם, אני חושב שזה טעות, הם שופכים את התינוק עם המים. אבל אני טוען שבאמת איזה מין טענה פטרנליסטית, שבסתר לבם, בתוכם פנימה, הם בעצם מנסים לעשות משהו אחר כי הם עצמם לא מבינים מה הם מנסים לעשות. הם מנסים בעצם לומר לי אתה מסתכל צר מדי, יש למושג הזה הופעות אחרות וזה עדיין אותו מושג עצמו. אבל זאת אמירה אפלטונית מובהקת. זאת אמירה שאומרת יש מושגים מוחלטים ואובייקטיביים אלא שהתפיסה שלך את המושגים האלה היא צרה מדי. שים לב, אני יכול להרחיב לך את המבט ואתה תראה שהמושג הוא יותר רחב ממה שאתה חושב. שימו לב, אני מדבר על זה במינוח של להרחיב מבט, להסתכל, לראות. יש אי שם משהו בחוץ שאני מביט עליו ומסתכל עליו ומנסה לתאר אותו, וזאת אידיאה אפלטונית. אני מביט על האידיאה האפלטונית. אז לכן הפרויקטים הפוסט-מודרניים האלה יש בהם משהו שבעיניי מאוד מאיר עיניים דווקא בגלל הוואקום שבסופו של דבר נוצר מהם. כי הוואקום הזה מראה שהמהלך היה צריך לעצור קודם. ואם הוא היה עוצר קודם, אז הוא היה מאוד משמעותי. כמו שאמרתי לגבי הקוויריות, לעשות את ההבחנה בין סקס לג'נדר, כן, בין מין למגדר, זאת הבחנה מאוד פוקחת עיניים שלא היינו מודעים לה עד לפני לא יודע מה מאה שנה. לא היינו מודעים לה ואני חושב שהיא קיימת ונכון לעשות אותה. הקפיצה אל הוואקום, כן, המישור הרביעי מה שדיברתי עליו בפעם הקודמת, זה השלב שבו אתה מתאבד עם התיאוריה שלך ביחד. אתה בעצם בשביל לתקף את התיאוריה שלך אתה מרוקן אותה מתוכן, וזאת טעות, זאת טעות בשם לא מבינים, והטעות היא כאן. הטעות של כל המהלכים הגדולים האלה שנמצאים היום בעולם, במדע, בחברה, בערכים, כל העניין נעוץ בנקודה המסוימת הזאת שהם מסתכלים על העולם אריסטוטלית כשבתוכם פנימה הם בעצם האפלטוניסטים. הם בעצם טועים בהבחנה של עצמם. הם לא מבינים שמתבוננים על מושג ורק רואים אותו רחב יותר ממה שראו עד עכשיו. כדי לבסס את טענתם הם אומרים לא, אין מושג ואנחנו לא מתבוננים על כלום, מה שאנחנו מגדירים זה המושג. זה הדרך הכי קלה לעשות את המרד הפוסט-מודרני. אבל הדרך הזאת כמובן היא קלה בגלל שהיא לא באמת עושה את המרד, היא פשוט סתם מרוקנת את המושגים מתוכן. וההרחבות האמיתיות היו צריכות לעצור בשלושת המישורים הראשונים בלי לעבור למישור הרביעי, כן, הקפיצה האובדנית מה שקראתי עכשיו. אוקיי, אז זה רק רגע, רגע, רגע, אני שוב חוזר, אני לא באמת לא כל כך מבין, הגישה האריסטוטלית. הרי עוד פעם כשאנחנו בסוף מתחילים מרגש או הרב רוצה לקרוא לזה אינטואיציה, משהו שאנחנו מרגישים בתוכנו, בוא ניקח מוזיקה, נגיד ניקח מוזיקה, מוזיקה נעימה או מוזיקה עילאית. כל אחד יקרא לזה משהו. אנחנו יודעים מה זה. התחושה הזו כולנו מרגישים. עכשיו יושבים שני אנשים, אחד אומר זו גם מוזיקת פופ זה יפה. השני אומר תשמע תקשיב זו מוזיקה קלאסית תלמד אותה, יכול להיות שתרגיש את אותו דבר. אז זה לא להגיד על ריח ועל מה להתווכח. הוא אומר תשמע יש בזה משהו, כדאי אולי להקדיש לזה המדינה צריכה להקדיש לזה משאבים לפתח את זה וכולי. אז הכל מתחיל מרגש. אריסטו אני לא חושב שהוא יכול להגיד שסתם יש איזה קונבנציה שאנחנו בוא נמציא איזה מוזיקה ונקרא לה מוזיקה עילאית. לא אני אענה לך פה הבנתי אני אענה לך פה את מה שעניתי לך קודם על השאלה הקודמת שלך. אריסטו יראה את זה כרגש שנטוע בנו אבל אין לו בסיס בעולם החיצוני בעולם האידאות. אלא אנחנו אנחנו בנויים באופן כזה שאנחנו אוהבים מוזיקה מסוימת. בוא ננסה לאפיין את המוזיקה שאותה אנחנו אוהבים. זה לא סטייטמנט על העולם האובייקטיבי שבאמת יש במוזיקה הזאת משהו אחר אלא זה סטייטמנט עלינו. אנחנו אוהבים מוזיקה כזאת. אבל מה אם יש לאיזה מוזיקה יש איזשהו ישות, יש איזו ישות של מוזיקה עילאית, יכולה להיות לא יודע אי שם ברקיע השביעי… לא זה הנקודה החשובה. אבל זה ההבדל, זה ההבדל. ההבדל הוא שאפלטון רואה את זה בחוץ באיזשהו מובן אובייקטיבי, זה היה קיים עוד לפני שאנחנו היינו קיימים, אנחנו רק תופסים את זה. ולפי אריסטו אנחנו מכוננים את זה, לא תופסים את זה. זה קיים רק בגלל שאנחנו פה. אם היינו בנויים אחרת המוזיקה העילאית הייתה מוזיקה של תופי טם טם אפריקאיים. וזה בדיוק ההבדל. ואני חושב שברגע שאתה רואה את זה בצורה אפלטונית בעצם רוקנת את זה מתוכן כי אין טעם להתווכח אם אני מוצא בתוכי משהו אחר ואתה מוצא בתוכך משהו אחד, מה זה למה אתה מתווכח איתי? בתוכי יש משהו אחר. אם אנחנו מסתכלים בעולם האובייקטיבי אני אומר לך לא זה לא בתוכך זה בעולם אתה אתה פשוט טועה בתפיסה אז יש טעם להתווכח. או אם אני טוען שזה משתנה. כן אני חוזר לכל מה שאמרתי. זה זה בדיוק הנקודה ההבדל. יוצא שהגישה הפוסט-מודרנית נותנת יותר כבוד למה שאנחנו מרגישים. היא אומרת רק למה שאנחנו מרגישים. לא יותר כבוד כיוון שהיא לא מאמינה בשום אמת אובייקטיבית כל מה שנשאר זה רק הרגשות הסובייקטיביים שלנו. כן זאת הטענה. אבל אם הם מהותיים ומשמעותיים מאוד… מה זה מהותיים ומשמעותיים? אין דבר כזה מהותיים ומשמעותיים. מהותיים ומשמעותיים זה בעיני המתבונן. יש בתוכי רגש כזה וזה הכל, ככה אני בנוי. מהותי ומשמעותי זה כבר אמירות שהם לא מהעולם הזה. הוא גם אפלטון הצוהר שלו לזהות את אותה אידאה הייתה הרגש שלו, האינטואיציה שלו. זה מה שהיה במציאות. לא בדיוק נכון הוא תופס את האינטואיציה ככלי הכרתי. ואריסטו אומר מה פתאום? זה בסך הכל רגש שטבוע בי בגלל שככה אני בנוי. זה כל ההבדל זה כל הניסוח זה כל הפער. ככה אתה בנוי או ככה ההבניה שלך ככה ה… לא משנה ככה אני בנוי או… כי אם ככה אתה בנוי זה אובייקטיבי זה DNA. זה אובייקטיבי עלי. אבל עוד פעם למשל אם אתה בנוי אחרת יש טעם שאני אתווכח איתך? כן, כן. אם לדוגמה הדוגמה שהבאתי על המוזיקה אני אם אחד יגיד שמה זה המוזיקה של מוצרט זה לא סתם רעש צורם באוזניים אבל אם אני אשב ואלמד אותו ואשמיע לו ואסביר לו את המבנה ואיכשהו הוא יקשיב עוד פעם ועוד פעם פתאום ייפתח לו חלון כי הוא גם בן אדם. אז הנה אם זה קרה אז אתה צודק. אבל מי אמר לך שזה יקרה? מי אמר לך שהוא בנוי כמוך? הוא רק טועה ואם תלמד אותו אז הוא יגלה שגם הוא בנוי כמוך? אתה מניח פה במובלע בלי להודות בזה בעצם הנחה אפלטונית. אתה בעצם אומר כי זה לא מבנה שלו או שלי אלא זה נעוץ בעולם האובייקטיבי ולכן אם הוא חש אחרת הוא כנראה טועה. ואז אם אני אלמד אותו ואחשוף את מה שבאמת הוא מבין או אלמד אותו איך לתפוס את זה נכון אני מניח שהוא יגיע למסקנות שלי. לכן אתה מחביא אתה לא יכול לברוח מזה אתה בסוף בסוף אתה מחביא אפלטוניות. כי אחרת אין טעם להתווכח. אני אני לא מתווכח עם אף אחד כשאני אומר שאני אוהב מישהו ואתה אומר שאתה לא אוהב אותו אין לי שום ויכוח איתך אני לא אתווכח איתך. אני אוהב את זה ואתה אוהב את זה למה להתווכח? פה זה מבחן אחר. זה הוויכוח זה הוויכוח הגדול כשאנחנו שונאים מישהו ואדם רוצה להגיד לו לא אל תשנא אותו תנסה לראות את הצדדים החיוביים שלו תפרש אותו לכף זכות. שוב פעם תנסה לראות את הצדדים החיוביים שלו אבל למה יש מי אמר אתה מסתכל על הבן אדם כאובייקט חיצוני אתה אומר יש בו צדדים חיוביים שאתה מפספס אז אתה מבין שעברת לשפה אפלטונית. אבל אם אני אומר זה לא קשור לצדדים חיוביים ושליליים אני אוהב אותו ואתה לא אוהב אותו לא כי הוא שלילי סתם לא נוצרה הכימיה. אז מה מה הבעיה? אז זה סטייטמנט עליך ועלי לא עליו. אז במצב כזה אין. לא מתווכח. זה בדיוק ההבדל. כל פעם כשאתה תוקף מהזווית הזאת שאתה מנסה לתקוף, אתה בעצם מכניס לדיון את האפלטוניות מהדלת האחורית. זה בדיוק מה ש… אבל לפי קאנט שאנחנו לא יכולים להשיג את העולם כשלעצמו, אנחנו בסוף הכל זה אפיסטמולוגיה. אז אנחנו תמיד מתעסקים במה שאנחנו בתוכנו. אין לנו אפשרות להגיע לדבר עצמו, לאובייקט. לא, מה שאנחנו מנסים לעשות זה לתאר את הדברים כשלעצמם שאותם אנחנו תופסים באופן בלתי אמצעי. התיאורים האלה הם כמובן תלויים בהכרה שלנו, בחושים שלנו, בתפיסות שלנו, הכל בסדר. הטענה שלי היא שכל התיאורים האלה הם בסך הכל צורה שלנו לתאר משהו בעולם עצמו, ולא משהו שהוא סובייקטיבי אליי. התיאור נעשה בשפה שהיא השפה שלי. בסדר, כי זה השפה שלי, אבל זה לא אומר שהתיאור סובייקטיבי. זה אומר שאני… זה כמו שאם אני מתאר בעברית או באנגלית את אותו דבר, לא תיארתי דברים שונים. תיארתי את אותו דבר בשפות שונות. אתה מביא אותי באמת לנקודה הבאה שרציתי לעמוד עליה כאן, וזה השאלות הקאנטיאניות. קאנט בעצם עושה אבחנה של בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו. הוא אומר, מה זה אור? אנשים יגידו לי אור זה גל אלקטרומגנטי. אז התשובה הזאת היא מוטעית, זה לא נכון. אור זה לא גל אלקטרומגנטי. אור זה אותה תופעה הכרתית שפגיעה של גל אלקטרומגנטי ברשתית שלי יוצרת. כאשר גל אלקטרומגנטי פוגע לי ברשתית, נוצרת אצלי בהכרה פנימה התחושה של אור שאני קורא לה אור. אור זה משהו שקיים רק אצלי בהכרה. לא קיים בעולם עצמו. בעולם עצמו אין אור ואין חושך ואין כלום. יש גלים אלקטרומגנטיים. האור והצבע והקולות ומנעד הצלילים וכדומה, כל זה אלה תופעות הכרתיות נטו, הן לא קיימות בעולם. האם זה אומר, וזה טעות של הרבה פרשנים של קאנט ובטח של הדיוטות, אנשים אומרים, טוב, אז קאנט לימד אותנו שהכל סובייקטיבי, הוא מבשר הפוסט-מודרניות. זה בדיוק הפוך. קאנט הוא הבסיס הכי גדול נגד הפוסט-מודרניות. קאנט לא אמר שהכל סובייקטיבי. קאנט אמר שהתיאורים שאנחנו נותנים לדבר כשלעצמו, הרי הוא אומר שיש דבר כשלעצמו, התיאורים שאנחנו נותנים לדבר כשלעצמו הם תמיד מנוסחים בשפה הסובייקטיבית שלנו. אבל התיאורים האלה טוענים טענה על העולם. מי שמתאר את זה אחרת טועה. אני אתווכח איתו. זה לא כמו לתאר בעברית ובאנגלית, ההבדל בין מי שמתאר בעברית לבין מי שמתאר באנגלית. אם אתה תתאר בעברית תיאור שייתן לי דבר שונה מאשר כשאני מתאר אותו באנגלית, אז העובדה שאתה עושה את זה בעברית ואני באנגלית לא מוחקת את הוויכוח. יש לנו ויכוח כי אנחנו מתארים משהו שונה, גם אם אתה עושה את זה בעברית ואני באנגלית. זה לא בגלל שינוי השפה. השפה היא רק אמצעי הביטוי. לכן כשאני אומר שיש בעולם גל אלקטרומגנטי, אז בשפה הסובייקטיבית שלי אני אומר אני רואה אור. אבל ברור שזה רק שפה הכרתית כדי להגיד משהו על העולם. ובאותו מובן הזכרתי, אני חושב, את הספר של נרניה, של סי. אס. לואיס. אני חושב שהזכרתי אותו בסדרה הזאת, לא? הוא מתחיל את הספר באיזה ספר הוראת ספרות אנגלית לתיכון. והספר שמה אמר, הוא מביא איזה שיר של קולרידג'. שהוא מתאר איך שמישהו, שני אנשים עומדים מול מפל ומתפעמים מהיופי של המפל הזה. אחד מתפעם מהיופי של המפל והשני ממש לא מתלהב. יכול להיות. והשני ממש לא מתלהב. אז הספר לספרות אנגלית בעצם רוצה לטעון שהוויכוח הזה הוא בסך הכל ויכוח על מה מתחולל בנפשם של האנשים. בתוכי אני חש שגב, התפעלות, התעלות, והשני לא חש את זה. זה לא ויכוח. אתה בנוי באופן שזה מעורר בך התפעלות, הוא בנוי באופן אחר, אז אצלו זה לא מעורר התפעלות. אז יוצא שכל הוויכוחים האסתטיים והחווייתיים השונים הם בעצם מתרוקנים מתוכן. על טעם וריח אין מה להתווכח, כי אתה בנוי ככה והוא בנוי אחרת. אני אוהב עוגת קצפת ואתה אוהב זיתים. מה, איזה ויכוח? לא. אתה בנוי בלוטות הטעם שלך הן כאלו, בלוטות הטעם שלי הן כאלו. אין מה להתווכח על זה. והטענה של אותו ספר ללימוד ספרות היא שכל הוויכוחים האסתטיים ואומנותיים וכדומה, גם הם כאלה. הם בעצם ויכוח על בלוטות הטעם. והטענה של לואיס היא שזה ממש לא נכון. יש פה ויכוח אמיתי. והעובדה ששני הצדדים מתווכחים ביניהם. אומרת שזה לא סתם בלוטות טעם, אחרת למה הם מתווכחים? זה מה שאמרתי קודם. זה שהם מתווכחים זאת הראיה הכי גדולה לזה שזה לא בלוטות טעם, זאת טענה על המפל. הטענה היא לא שהמפל מעורר בי תחושות סגב, אלא שיש במפל הזה משהו אמיתי שראוי שיעורר תחושות סגב. ואם בך זה לא מעורר תחושות סגב, אז אתה עיוור לאספקטים האלה שבמפל. ולכן אני מנסה לפקוח אותך, כן? להתווכח איתך, להאיר את עיניך, בגלל שיש משהו במפל עצמו שאני טוען שקיים, ולא סתם מדווח על מצב נפשי שלי. זה בדיוק הטענה שלו. אותו דבר גם כאן אצל קאנט ובכלל, שאנשים חושבים שכששיש ויכוח זה אומר שבעצם המושג ריק מתוכן, זה בלוטות טעם, אני חש כך, אתה חש אחרת. לא. זה שאני חש כך ואתה חש אחרת, אם אני מבין את זה כאינטואיציה ולא כרגש, האינטואיציה היא ביטוי למשהו שאני תופס בחוץ. והביטוי שלו בתוכי פנימה הוא כזה. אם הביטוי אצלך פנימה הוא אחר, זה אומר שאתה כנראה תופס אחרת את מה שקיים שם בחוץ. אם ככה, יש לנו ויכוח וכדאי לנהל אותו. לא תמיד נצליח לשכנע, להגיע להסכמה, אבל יש לנו ויכוח אמיתי. אי אפשר להיפרד ברמה הסמנטית "אתה תקרא לזה יהודי אני אקרא לזה ישראלי". זה לא יעזור, אנחנו מתווכחים על אותו מושג. הרב, הרב. כן. לדוגמה, נניח עכשיו חשבתי על רעיון כזה. נניח הרי אם היינו מחברים את העצבים של העין לא למרכז הראייה במוח אלא למרכז השמיעה. זה הדוגמה שאני מביא תמיד בהקשר הזה. אז עכשיו עומדים שני אנשים, אחד אומר לראות את זה זה כך וכך, זה מה שאני רואה בעיניים. שני אומר מה פתאום? אין שם שום דבר, אני מריח בכלל, מה על מה אתה מדבר? עכשיו אין ביניהם ויכוח שיש שם לא יודע מבנה או צורה או נוף או מפל. אבל יש שם ויכוח מה היכולת שלנו להבין. נכון, אז המשל שאתה מביא כאן דומה… זה ויכוח לא מהותי? המשל שאתה מביא כאן, המשל שאתה מביא כאן דומה לזה שאני מדבר עברית ואתה מדבר אנגלית. אין בינינו ויכוח. אבל זה לא אומר שלא יכול להיות בינינו ויכוח. נגיד שאתה תתאר את זה בצורה של אודיו ואני אתאר את זה בצורה של וידאו, כי אצלי זה מחובר למרכז הראייה ואצלך העיניים מחוברות למרכז השמיעה. אף אחד מאיתנו לא יותר צודק ופחות צודק מבחינת השפה. אתה מתאר את זה באודיו ואני מתאר את זה בווידאו. אבל מה שאתה מתאר יכול להיות שונה ממה שאני מתאר ואז יש לנו ויכוח אמיתי. והתחושה הפוסט-מודרנית היא שכיוון שזה הכל חיווט במוח, אז בעצם לא יכול להיות ויכוח ואין ויכוחים אמיתיים. לזה אני לא מסכים. אני מסכים שיכולות להיות לנו שפות שונות. זה בעיית הקווליה של הפילוסופים, כן? האם כשאתה מדבר על צבע אדום ואני מדבר על צבע אדום אנחנו מדברים על אותו דבר? אין שום דרך לוודא את זה. ואותו דבר, יותר מזה, אין דרך לוודא שכשאני מדבר על צבע אדום אתה לא שומע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, רק אתה רגיל לקרוא לזה צבע אדום. ולכן אין לנו שום דרך לדעת את זה. במובן הזה אנחנו כלואים בתוך השפות שלנו. ועדיין ההנחה שיש טעם להתווכח ויש על מה להתווכח אומרת שיש לנו אמון, אפשר לדון על מה זה מבוסס, אבל שיש לנו אמון שהשפות האלה הן רק שפות שמתארות משהו שקיים בחוץ. ולכן יכול להיות שאם אתה מתאר את זה אחרת, גם אם אתה עושה את זה באנגלית ואני בעברית, זה לא אומר שאין בינינו ויכוח. בוא נראה מה אתה מתאר באנגלית ומה אני מתאר בעברית, ויכול להיות שיש לנו ויכוח ונצטרך לנהל אותו כשמנסים לסנכרן את השפות, כי אחרת אי אפשר לנהל את הוויכוח. זאת הטענה. אבל הוויכוח הוא לא על מה שיש שם. הוויכוח הוא לא… כן, כן. אני אומר, חלק מהוויכוחים הם כן. חלק מהוויכוחים הם באמת מדומים. למשל, אם אתה אוהב זיתים ואני אוהב עוגת קצפת, זה באמת ויכוח על בלוטות הטעם, אין טעם לנהל אותו. אני מסכים. אבל אם… אני אומר שכן יש מקום לוויכוח מפני שזה שאתה עיוור… האדם ההוא עיוור… לא עיוור, אני פשוט בנוי אחרת. מה זה נקרא עיוור? כל אחד עיוור לנקודת המבט של השני, זה לא עיוורון. פשוט עיניים מסוג שונה. לכן אין טעם להתווכח על זה. אז הנקודה היא שברגע שמתנהל ויכוח, בניגוד לאינטואיציה, אני חוזר כל הזמן לנקודה הזאת, זה לא אומר שהמושג ריק מתוכן אלא ההפך בדיוק. זה אומר שלמושג תוכן אובייקטיבי והוויכוח מתנהל סביבו. זאת בעצם הנקודה. ואני לא אומר שכל ויכוח הוא כזה, אני שוב פעם חוזר. הוויכוח בין זיתים לעוגת קצפת לעניות דעתי הוא באמת כזה. הוא באמת ויכוח על בלוטות הטעם, אין טעם לנהל אותו. אוקיי? אולי יש לאנשים טעם שאוהבים לנהל ויכוח, גם זה בלוטות טעם. אוקיי, אבל זה לא ויכוח במובן הפילוסופי האמיתי, אין שום היגיון. לנהל ויכוח על המישור הפילוסופי האמיתי. במובן הזה זה נכון. אני רק טוען שלא כל הוויכוחים הם כאלו, ואנשי הפוסט-מודרניות טוענים שכל הוויכוחים הם כאלו, ואני טוען שלא נכון. חלק מהוויכוחים הם לא כאלו. חלק מהוויכוחים, כשאני מתפעם ממפל, אני טוען שיש שם איזשהו סוג של שגב במפל עצמו, שהמצב הנפשי שלי הוא בסך הכל ביטוי לזה שאני פוגש את השגב הזה. ואם אתה לא פוגש אותו, זה סוג של עיוורון. אבל אם זה בסך הכל רק צורה אחרת שבה אני בנוי וזה לא קשור למה שקורה במפל עצמו – אצלי הנפילה של המים מעוררת תחושת שגב ואצלך לא. בסדר, אז אתה רק בנוי אחרת, זה לא… אין פה שום סטייטמנט על המפל, לכן אין שום טעם להתווכח על הנקודה הזאת. זאת בעצם הטענה. הרב, האם הדוגמה הבאה מבטאת את זה? שיש אורך גל מסוים ואחד רואה את זה כצהוב והשני רואה את זה ככחול, אבל יש אור באורך גל מסוים, אובייקטיבית. כן, אם אתה מתייחס… זה קצת עניין של… זה קצת עדין לענות על זה, כי השאלה היא אם אורך הגל, המושג אורך גל עצמו שייך לעולם האובייקטיבי, או שגם התיאור הזה, אתה יודע, אתה מתאר סינוס ואורך גל זה המרחק בין הפיקים שלו, גם זה בעצם תיאור סובייקטיבי או תיאור בשפה סובייקטיבית. אבל ברור שיש בעולם משהו שאנחנו בשפה שלנו קוראים לו גל אלקטרומגנטי. יש שם משהו כזה. לכן אם אתה מתייחס… לא רק גל אלקטרומגנטי, אלא עם מאפיינים מסוימים, עם תדר מסוים… כן, ברור. אם אתה רואה תדר או אורך גל מסוים ואני רואה אחר, יש משהו שונה באור עצמו. זה לא הבדל רק באנשים התופסים. אלא יש משהו… כשאני רואה שולחן אדום ואתה רואה… ושולחן אחר הוא ירוק, ברור שיש משהו בשולחן עצמו שגורם לי לראות את הראשון בתור אדום ואת השני בתור ירוק. העובדה שזה נמצא בתוכי פנימה ההבדל הזה שזה אדום וזה ירוק, אדום והירוק נמצאים רק אצלי פנימה, בעולם עצמו אין אדום וירוק, זה לא אומר שאין הבדל בין השולחנות. זה אומר שאני מתאר את ההבדל הזה בשפה הסובייקטיבית שלי במונחים של צבע. אבל יש הבדל כזה. אם שני השולחנות האלה היו זהים, שניהם היו מופיעים אצלי גם במישור הסובייקטיבי כאדומים. לכן הטענה היא אני לא יודע לתאר בשפה אובייקטיבית מה ההבדל בין שני השולחנות, כי לתאר בשפה אובייקטיבית זה אוקסימורון. תיאור הוא תמיד בשפה שלי. אבל זה שהתיאור נעשה בשפה שלי זה לא אומר שאין פה איזושהי טענה על העולם שמישהו עם תיאור אחר טועה מבחינתי או יש לי מה להתווכח איתו. זה הנקודה שאני רוצה לטעון. אוקיי, טוב אני חייב… אתם תסלחו לי שאני חייב לצאת פשוט, לכן הקדמתי. אז אני אעצור כאן. אם יש שאלות או דברים כאלו, אני מבקש אולי בוואטסאפ, במייל, באתר, בכל המדיומים האחרים. סליחה על הבריחה שאני צריך לעשות פשוט.