אפלטוניזם – שיעור 41 (אחרון בסדרה)
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקשר בין פלטוניזם וקבלה
- [1:23] מבוא שיטתי לפלטוניזם וקבלה
- [7:28] חובות, זכויות וטבלת הופלד
- [9:54] אולטרה חסד וחריגה מהדין
- [18:05] דוגמאות קיצוניות לחסד
- [20:37] קומוניזם וקפיטליזם: דין וחסד קיצוניים
- [26:10] הפשטה אפלטונית בקבלה
- [28:23] אפלטוניזם מדעי ומתמטי
- [29:49] פיזיקה מול מטאפיזיקה
- [31:13] פלטוניזם מדעי והאלקטרון
- [32:24] פלטוניזם מתמטי ומבנים מטאפיזיים
- [35:29] הגישה האריסטוטלית לקבלה
- [47:51] ביקורת על התנהלות מטאפיזית
- [50:54] החשמונאים והפלטוניזם המשיחי
- [55:35] בעל הלשם והקבלה כמציאות
סיכום
סקירה כללית
נוסף שיעור לסדרת הפלטוניזם שעוסק בקבלה מתוך תחושה אינטואיטיבית שיש זיקה בין ההפשטות הפלטוניות לבין החשיבה הקבלית, והטענה היא שכמעט כל הבחנה שעלתה בסדרה חוזרת גם ביחס לקבלה. מוצגת דוגמה שיטתית דרך הצמד חסד–דין: במקום להבין חסד כהטבה ודין כחוק, הקבלה מאפשרת להבין דין כפעולה לפי כללים וחסד כפעולה מחוץ לכללים, גם כשהפעולה אינה “טובה” במובן הפשוט. מכאן עוברים לטענה שהקבלה עושה הפשטה של מושגים ומחלוקת מסוג אפלטון–אריסטו מתורגמת לשאלה אם המבנים הקבליים הם ישים קיימים או רק שפה נוחה, ובתוך האפלטוניות עצמה מובחנים “אפלטוניזם מתמטי” מול “אפלטוניזם מדעי” לפי השאלה אם לשפה הקבלית יש השלכות מעשיות על החלטות בעולם ובהלכה.
מטרת השיעור והקשר לסדרת הפלטוניזם
השיעור נוסף לסדרה על הפלטוניזם כדי לתת את הדעת על הקבלה מתוך הנחה שיש בה היבטים פלטוניים ולא־פלטוניים. הדובר מזכיר שהרחיב על הקבלה בסדרות אחרות כמו הסדרה על מיסטיקה, וכאן הוא מתמקד בהיבטים שנוגעים לשאלת הפלטוניות. הדובר מציג “מבוא שיטתי” שמדגים תמונה רחבה דרך מושג אחד, ומעמיד את חסד–דין כציר שממנו ניתן להבין את מהלך ההפשטה הקבלי.
חסד ודין: מעבר מהטבה וחוק לכללים ומחוץ לכללים
הבנת היומיום מזהה חסד עם הטבה כמו צדקה ועזרה ודין עם הלכה וכללים של מותר–אסור–חובה, ולכאורה אין קשר הכרחי ביניהם. ההבנה הרחבה מזהה דין כפעולה לפי כללים וחסד כפעולה מעבר לכללים, ולכן פריעת הלוואה היא דין ואילו נתינה שאינה מחויבת היא חסד, והלוואה נתפסת כחסד משום שאין חובה לתת אותה ובפרט משום שאסור לקחת ריבית. ההבחנה נעשית מבלבלת משום שחלק ממעשי החסד הם חובה הלכתית, אך החובה הזו אינה חובה משפטית ולכן העני אינו יכול לתבוע בבית דין, בעוד לווה או ניזק כן יכולים לתבוע משום ש“להם מגיע הכסף”.
חובה משפטית וחובה הלכתית, וטבלת הופלד
הדובר מבדיל בין חובות משפטיות שיש כנגדן זכויות לבין חובות הלכתיות שאין כנגדן זכויות של אדם אחר, ומזה הוא מסביר מדוע נוצרת התחושה המוטעית שבהלכה יש רק שיח של חובות. החלק המשפטי של ההלכה, חושן משפט ואבן העזר, פועל כמו כל מערכת משפטית עם זכויות כנגד חובות לפי טבלת הופלד, בעוד אורח חיים ויורה דעה כוללים חובות שאין כנגדן זכויות תביעה. על רקע זה דין מוגדר כדין משפטי, וחסד מוגדר כפעולה שאינה מחויבת על ידי הכללים המשפטיים אף אם היא מצופה או מחויבת במישור אחר.
הרחבת מושג החסד והדוגמאות מאברהם ורבקה
הדובר מצביע על שימושים בתורה שבהם “חסד הוא” נאמר בהקשרים מפתיעים כמו השוכב עם אחותו, ומסביר שחסד שם פירושו דבר שמחוץ למערכת הכללים המקובלת ולא בהכרח הטבה. מכאן החסד מאבד את משמעותו הצרה כהטבה והופך למושג מופשט של חריגה מן הכללים, כך שגם טוב יוצא דופן וגם רע יוצא דופן יכולים להיתפס פורמלית כחסד. הדובר מביא בשם הרב פינקוס מאופקים את שחיטת שלושת הבקר כדי לתת “לשונות בחרדל” לשלושת האורחים ואת “שתה וגם לגמליך אשאב” של רבקה בת שלוש כמקרי חסד שמייצגים חריגה קיצונית מהסביר, ואף טוען שאין זה בהכרח מודל חינוכי מעשי אף שזה מחדד את משמעות החסד כחריג.
חסד מוחלט ודין מוחלט: קומוניזם, קפיטליזם, ושיתוף מידת הדין ומידת הרחמים
הדובר מציע שמושגים של חסד מוחלט ודין מוחלט מקבילים לקטבים של קפיטליזם וקומוניזם, כאשר קומוניזם מתואר כדין מוחלט משום שהוא כופה חלוקה באמצעות כללים ובכך “הופכים את החסד לדין”. קפיטליזם מתואר כקרוב יותר לחסד מוחלט במובן שאין כפייה חוקית לתת, והנתינה נשארת וולונטרית. הדובר קושר את הקטבים לימין ושמאל ולתמונה הקבלית של ימין–חסד ושמאל–דין, וטוען ששני הקטבים אינם מעשיים, תוך הישענות על “לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו את דבריהם על דין תורה” ועל רעיון שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים בבראשית דרך “השם” ו“אלוהים”.
הקבלה כהפשטה: בניין אב לשאלת האפלטוניות
הדובר מסכם שהמהלך המושגי מעביר את מוקד חסד–דין מהטבה ולא־הטבה לכללים ומחוץ לכללים, ובכך חושף שלד מופשט שמנותק כמעט מהמשמעות היומיומית. הדובר קובע שזה בניין אב למה שהקבלה עושה: היא לוקחת מושגים בעלי משמעות בתורה, בהלכה ובחיים ומפשיטה אותם לשורשים מופשטים, כך שהמשמעות המוכרת היא רק מקרה פרטי של מבנה עמוק יותר. מתוך כך מתעוררת שאלת הפלטוניות: האם ההפשטות הקבליות מתארות ישים שקיימים “באיזשהו מובן” או שהן רק כלי מיון והבנה אנושיים.
אפלטון מול אריסטו בקבלה וההבחנה בין אפלטוניזם מתמטי לאפלטוניזם מדעי
הדובר מתרגם את מחלוקת אפלטון–אריסטו לשאלה אם מבנים קבליים כמו חסד ודין וספירות הם ישים קיימים או קונסטרוקטים. הדובר מבדיל בין אפלטוניזם מדעי שמתייחס לישים תיאורטיים כמו אלקטרון ושדה אלקטרומגנטי כקיימים בעולם הזה ומחוללים אירועים, לבין אפלטוניזם מתמטי ששואל על קיום ישים מופשטים כמו נקודה ומשולש בעולם אידאות שאינו מחולל אירועים בעולם שלנו. הדובר מציע שהקבלה נתפסת בדרך כלל כאפלטוניזם מתמטי שבו המבנים קיימים בעולם אידאות והשפה היא דרך לתאר את המציאות, אך הוא טוען שיש זרמים שמתייחסים למבנים הקבליים כאפלטוניזם מדעי שבו השיקולים המטאפיזיים משפיעים על החלטות בעולם הזה.
משיחיות והכרעות מעשיות מתוך שיקולים מטאפיזיים
הדובר מתאר “משיחיות” כתופעה שבה מקבלים החלטות בעולם שלנו על בסיס שיקולים קבליים־מטאפיזיים גם כששיקולים ריאליים או הלכתיים היו מוליכים לכיוון אחר. הדובר מזהה דבר משותף בין ציונות דתית לבין חרדיות אנטי־ציונית קיצונית בכך ששתיהן עשויות לגזור מסקנות מעשיות מדיאגנוזות מטאפיזיות כמו “אתחלתא דגאולה” או “סטרא אחרא”. הדובר מבחין בין שימוש בערכים הלכתיים כמו מצוות יישוב ארץ ישראל באופן ריאלי לבין הכרעה “עם הראש בקיר” מתוך ודאות שהמטאפיזיקה תסדר את התוצאה, ומביא כדוגמה אפשרית את הקריאה להתיישבות בעזה כמצב שבו השיקולים הדתיים עשויים להיות מעבר לשיקולי ביטחון ואסטרטגיה.
כלל הנהגתי: אי־שילוב מטאפיזיקה בהחלטות, חלומות, יוסף וחזקיהו
הדובר טוען שגם אם הניתוח המטאפיזי נכון, יש מסורת של אי־ערבוב שיקולים מטאפיזיים בהחלטות מעשיות, ומציג זאת כהנמקה לביקורת על משיחיות שאינה תלויה בשאלת האמת של המטאפיזיקה. הדובר מביא את שיטת הרמב״ם לגבי חלומות כמודל של התעלמות ממידע חלומי גם אם יש אינדיקציות שהוא אמיתי, משום שאין לו מקום בקבלת החלטות. הדובר מביא את הרמב״ן על יוסף שלא הודיע ליעקב משום שרצה לממש חלומות ואת הביקורת ש“בהדי כבשי דרחמנא למה לך”, וכן את חזקיהו שנמנע מפריה ורביה בגלל מנשה ונענה באותו עיקרון.
ביטחון בפרנסה כדוגמה לאפלטוניזם מדעי בחיי היומיום
הדובר קובע שגם התנהלות של “אני לא אתפרנס כי יש לי ביטחון בהקדוש ברוך הוא” היא התחשבות בשיקולים לא ריאליים שמדגימה אפלטוניזם במובן המדעי, משום שמניחים התערבות מטאפיזית כתנאי לניהול החיים. הדובר מבדיל בין צמצום ריאלי לצורך לימוד תורה לבין הסתמכות על כך ש“הקדוש ברוך הוא יעזור” למרות שהמשאבים אינם מספיקים, וממקם זאת באותו סוג חשיבה.
מפה קבלית של עולמות וספירות: חסידות מול בעל הלשם
הדובר מתאר מערכת מושגים קבלית של ספירות ופרצופים ועולמות כמפה של עולמות רוחניים, ומציג מחלוקת על טיבה. הדובר אומר שבעל הלשם כותב שהחסידות רואה את המפה הקבלית באופן אריסטוטלי כשפה שמתארת את מבנה הנפש ולא מציאות של עולמות רוחניים קיימים, ולעיתים זה מתבטא גם בתפיסות שמבטלות את השניות בין העולם שלנו לעולמות עליונים. הדובר מציג את בעל הלשם, הסבא של הרב אלישיב, כמי שיוצא חוצץ וטוען שהתיאור הקבלי הוא תיאור של מציאות רוחנית קיימת, ושקריאה פסיכולוגית היא “פסיכולוגיה בשפה קבלית” ולא לימוד קבלה.
סכנת ריבוי והאשמת עבודה זרה, ושומר אמונים הקדמון
הדובר אומר שהשאלה אם יש בעייתיות דתית של ריבוי או פוליתאיזם מתעוררת בעיקר כאשר מאמצים עמדה אפלטונית שמבינה את הספירות והמבנים כישים קיימים ולא רק כשפה. הדובר מציג קושיה מהרמב״ם בהלכות עבודה זרה על עבודת מתווכים גם אם הם שליחי הקדוש ברוך הוא, וטוען שיש תשובות מקובלות כמו “המקובלים לא חייבים כלום לרמב״ם” ושאין כאן עבודה לישים אלא עבודה להקדוש ברוך הוא המופיע בפנים שונות. הדובר מייחס את המענה הזה לשומר אמונים הקדמון ואומר שאין לו זמן להרחיב מעבר לכך.
קאנט, ויטגנשטיין, ניו אייג’, ושאלת הדומיננטיות של אפלטוניזם
הדובר אינו נותן תשובה סטטיסטית לשאלת הדומיננטיות של אפלטוניזם לאחר קאנט וויטגנשטיין ותולה זאת בשאלה את מי מודדים, תוך אזכור ניו אייג’ כתופעה רחבה. הדובר אומר שקאנט וויטגנשטיין הם אנטיתזה מסוימת לתפיסה, אך מדגיש שוויטגנשטיין המוקדם אומר “על מה שאין לדבר עליו אודותיו יש לשתוק” בלי לומר שאינו קיים. הדובר מוסיף שוויטגנשטיין המאוחר מראה כיצד מה שאין לדבר עליו עשוי בכל זאת ליטול חלק באופן שבו חושבים בפועל, עד כדי קרבה לאפלטוניזם מדעי.
פסיקת הלכה לפי קבלה: מגן אברהם, האר״י והרמב״ם
הדובר טוען שאם משתמשים בשיקולים קבליים כדי לפסוק הלכה במקום שהם סותרים את כללי ההלכה הרגילים, זה אפלטוניזם מדעי משום שמכניסים את המישור הקבלי להכרעה פרקטית. הדובר מצטט את המגן אברהם בהלכות תפילין סימן ל״ב שאומר שלא הולכים אחרי הקבלה במקום שהיא סותרת את ההלכה, ומפרש זאת לא כהכחשת נכונות הקבלה אלא ככלל הנהגתי לא לערב אותה בהכרעות. הדובר מביא סיפור על האריז״ל שהתייחס לרמב״ם כפוסק שנצמד אליו כדי להראות שאפשר להיות נטוע בעולם קבלי ועדיין להגיע לאותן מסקנות של “איש נגלה”, ומזה הוא מגדיר זאת כאפלטוניזם מתמטי שאינו משנה הכרעות אלא לכל היותר מספק שפה לתיאור.
אפלטוניזם רך וקשה אצל פופר והשוואה פנימית
הדובר נשאל על הקשר בין חלוקת “מדעי/מתמטי” לבין “אפלטוניזם רך/רדיקלי” ומודה שיש קשר אינטואיטיבי אך אינו קובע זהות מלאה. הדובר מתאר את האפלטוניזם הקשה אצל פופר כהיצמדות לאוטופיה שדורסת מציאות, ואת האפלטוניזם הרך כראיית חזון בלי לדרוס את המציאות תוך בחינת דרכי מימוש ריאליות. הדובר אומר שצריך לחשוב עוד אם זה ממש אותו דבר.
השוואה לביקורת חילונית על הלכה ונורמות מוסריות
הדובר מסכים שיש דמיון בין ביקורת על הכרעות משיחיות־מטאפיזיות לבין ביקורת חילונית על דתיים שנצמדים להלכה בניגוד לנורמות מקובלות, במיוחד כשיש סתירה לנורמות מוסריות. הדובר מציין שהמסורת הדתית אינה מקבלת את הדרישה להכפיף ערכים דתיים לערכים “הומניים”, והיא מחייבת לממש ערכים דתיים גם במחיר מוסרי לפעמים. הדובר מסיים בכך שהסדרה הסתיימה ונפרד ב“שבת שלום”.
תמלול מלא
אוקיי, בוא נתחיל. כן הייתה בקשה להוסיף עוד שיעור אחד לסדרה על הפלטוניזם שיעסוק בקבלה, כי לפחות אינטואיטיבית נראה שיש קשר או יש היבט של הדיון הפלטוני לא פלטוני גם בהקשר של קבלה ובאמת אני חושב שבהחלט מן הראוי לתת גם על זה את הדעת. אני רק מזכיר שדיברתי על העניין של הקבלה בכמה סדרות אחרות, הסדרה על מיסטיקה ועוד במסגרת סדרות אחרות, ולמעשה הפירוט של הדברים מופיע יותר שם. כאן אני ארצה לגעת בהיבטים שנוגעים לשאלת הפלטוניות ואני חושב שאפשר יהיה לראות שכמעט כל נושא שעלה לאורך הסדרה הזאת על הפלטוניזם עולה גם בשאלות שנוגעות לקבלה. זאת אומרת אנחנו נראה כל מיני אבחנות וטענות שעלו בהקשר של הפלטוניזם גם בשאלת היחס לקבלה. אז אני אתחיל אולי עם איזה שהוא מבוא, קוראים לזה לפעמים בפילוסופיה מבוא שיטתי. מבוא שיטתי פירושו לא להציג את התמונה אלא להדגים אותה באופן שיטתי על היבט אחד או על מושג אחד. יש חלוקה יסודית במחשבה הקבלית בין חסד לדין. חסד, כן, זה מצויר ציורית, זה נמצא בצד ימין והדין נמצא בצד שמאל. אני חושב שהיחס הקבלי לצמד המושגים הזה לעומת היחס הרגיל שאנחנו רגילים אליו מדגיש בצורה טובה את ההיבט שעליו אני רוצה לדבר כאן. אז מה זה בעצם חסד ודין כשאנחנו שואלים בנאדם סתם בהקשר היומיומי שלנו? אז חסד זה הטבה, לתת צדקה, לעזור אחד לשני וכולי. דין זה יש דינים, ההלכה, יש כללים, מה מותר, מה אסור, מה חייבים. על פניו אם היינו שואלים סתם אדם האם הוא רואה קשר בין המושגים חסד ודין? לא כל כך. זאת אומרת אולי משהו מצלצל שיש איזושהי זיקה או השקה ביניהם אבל בעצם זה סתם שני מושגים שאין כל כך קשר ביניהם. אם בכל זאת אני מתעקש עם בנאדם, תחשוב בכל זאת, האם אתה רואה איזושהי זיקה בין המושגים של חסד ודין? נדמה לי שבסופו של דבר הוא כן יכול לשים את האצבע על יחס ביניהם ובעצם אם מסתכלים על זה באיזשהו מבט קצת יותר רחב אבל עדיין נגלה לגמרי, זה אומר שדין זה מה שצריך או אסור לעשות מבחינת הדין, מבחינת ההלכה, החוק, לא משנה בהקשר, נדבר בהקשר ההלכתי, אז מבחינת ההלכה זה הדין. חסד זה משהו שאותו אני עושה מעבר לכללי ההלכה. מה שכללי ההלכה לא מחייבים אותי ואני עושה בכל זאת מעבר לכללים, זה נקרא חסד. נגיד אם אני פורע הלוואה, אחרי שלוויתי ממישהו אני פורע את ההלוואה, אז לא עשיתי עם המלווה חסד, להפך, אולי הוא עשה איתי. אני מקיים את חובתי על פי דין. לוויתי, אני צריך לפרוע. אז זה דין. לעומת זאת אם הייתי נותן לו צדקה, אני לא חייב לו כסף, אין שום היבט דיני שמחייב אותי לתת לו כסף, זה שאני נותן לו זה לא לפי הכללים, זה מעבר לכללים, לכן הדבר הזה הוא חסד. מתן הלוואה לעומת זאת הוא נתפס בהלכה כחסד, למה? בדיוק מאותה סיבה, כי גם אם אתה נותן לי הלוואה לא מתנה, גם אז אתה בעצם נותן לי משהו שאתה לא חייב לתת לי. בפרט שאסור לקחת ריבית בהלכה אז בעצם לתת לי הלוואה זה איזשהו סוג של חסד כי אתה לא תקבל תמורה לזה שאתה משאיר אצלי את המעות, את דמי המתנת המעות אסור לך לקחת ולכן הלוואה היא בעצם המעשה המובהק ביותר של חסד בחשיבה ההלכתית. אבל למה זה מעשה של חסד? בגלל שזה מתן כסף שאני לא מחויב לו, אין כלל הלכתי. דין שמחייב אותי לעשות את זה. זאת אומרת, חסד זאת ההנגדה של דין. בהסתכלות הזאת חסד זה ההנגדה של דין במובן הזה שדין זה פעולה לפי כללים, וחסד זה פעולה מעבר לכללים, מה שהכללים לא מסבירים או לא מחייבים ואני בכל זאת עושה את זה. עכשיו, למה זה קצת מבלבל בהקשר התורני הלכתי? כי בהקשר ההלכתי, לפחות חלק ממעשי החסד הם חובה. תגיד, יש חובה לתת צדקה לעניים בהקשר מסוים, בסכומים מסוימים, לא חשוב, יש כללים אבל יש איזושהי חובה לתת צדקה לעניים. נו, אז זה כבר לא מחוץ לכללים, הכללים זה החובה ההלכתית. הכללים עצמם אומרים שצריך לתת צדקה. זה נכון, אבל הכללים האלה הם כללים שלא שייכים לחושן משפט. הם כללים ששייכים ליורה דעה. הלכות צדקה מופיעות ביורה דעה, לא בחושן משפט. ולכן בעצם אני עדיין משייך את זה לעולם החסד בגלל שאין חובה משפטית שלי לתת לך את הכסף, בניגוד למשל אם הזקתי לך, אז אני צריך לתת לך את הכסף בגלל שיש לי חובה משפטית כלפיך. אני, יש לי חובה הלכתית לתת לו כסף אבל זאת לא חובה משפטית. איפה אנחנו רואים את ההבדל? אם אני לא נותן כסף לעני הוא לא יכול לתבוע אותי בבית הדין על זה שלא נתתי לו כסף. למה לא? בית הדין יגיד לו לאו בעל דברים דידי את. זאת אומרת, אתה לא יכול לתבוע. הוא צריך לתת לך כי הקדוש ברוך הוא מחייב אותו אבל לך אין זכות לתבוע ממנו בגלל שלא באמת מגיע לך. יש עליו חובה לתת, לך אין זכות לקבל. לעומת זאת לווה או ניזק שתובעים ממני כסף, הם יכולים ללכת לבית דין אם אני לא משלם להם. למה? בגלל שלהם מגיע הכסף. לא רק שאני חייב לתת להם אלא להם מגיע הכסף. זאת אומרת, זה הבדל בין חובה, גם על זה דיברתי בכל מיני הקשרים אחרים, יש הבדל בין חובה משפטית לבין חובה הלכתית. ההבדל בין ההלכה לבין מערכות משפט אחרות זה שההלכה מכילה חובות שהן לא חובות משפטיות. החובות שהם אורח חיים ויורה דעה, בניגוד לחושן משפט ואבן העזר, זה חובות שהן לא חובות משפטיות. אי אפשר להגיע איתם לבית דין, למרות שההלכה עדיין מטילה עליה את החובות האלה. זאת אומרת, אני חייב לעשות את זה. פעם הסברתי שחובות משפטיות זה חובות שיש כנגדן זכויות. כל תלמיד משפטים שנה א' יודע שיש מה שנקרא טבלת הופלד. טבלת הופלד זה אומר שכנגד כל חובה יש זכות וכנגד כל זכות יש חובה. זאת אומרת, אם לך יש זכות כלפיי, זאת אומרת יש לך זכות ביחס אליי, אז לי יש חובה ביחס אליך. נגיד אם אני הזקתי לך, יש לך זכות לקבל את הכסף, את הפיצוי. כנגד זה יש חובה שלי לתת לך את הפיצוי. תמיד חובה עומדת כנגד זכות. גם אם הצד השני הוא לא אדם פרטי אלא החברה. אז החברה יש לה זכות לקבל ממך משהו, לך יש חובה כלפי החברה, או להיפך, לך יש זכות לקבל מהחברה משהו, אז לחברה יש חובה לתת לך. זה טבלת הופלד. ומה שמבלבל אנשים שבהלכה הרבה פעמים התחושה, כן אומרים תמיד שבהלכה יש שיח של חובות, אין שיח של זכויות, והסיבה, זו טעות, זה לא נכון. יש בהלכה שיח של זכויות. מה שגורם לבלבול הזה שבניגוד למערכות משפט רגילות, בהלכה יש גם שיח של חובות, אבל יש גם שיח של חובות שיש כנגדן זכויות. החלק המשפטי של ההלכה בנוי בדיוק כמו החלק המשפטי של מערכות משפט רגילות. זה זכויות כנגד חובות. יש שמה את טבלת הופלד. החלק הזה זה חושן משפט ואבן העזר. יש חלקים בהלכה שהם חלקים שהם מורכבים מחובות שאין כנגדן זכויות, כמו מתן צדקה לעני, החובה להתפלל, החובה לשמור שבת, אורח חיים ויורה דעה, שהם חובות שמוטלות עליי שאין כנגדן זכויות של מישהו אחר. אז לכן אנשים חושבים שאין בהלכה שיח של זכויות אלא רק של חובות, אבל זה לא נכון. יש בהלכה חלקים שיש בהם באמת שיח של חובות בלי זכויות כנגדן, אבל יש גם חלקים שהם חלקים משפטיים שבדיוק כמו כל מערכת משפטית אחרת זה חובות שיש כנגדן זכויות. אז זה בעצם אומר שכאשר אני מדבר על חסד, אני חוזר למושגים חסד מול דין, כשאני מדבר על צמד המושגים הזה, אז כשאני מדבר על דין, הכוונה דין בחלק המשפטי של ההלכה. זאת אומרת אם יש משהו שהחוקים מחייבים אותי לעשות, אז כשאני עושה אותו אני פועל על פי הדין. אם אני עושה משהו שהחוקים המשפטיים של ההלכה לא מחייבים אותי לעשות, אז אני עושה פעולה של חסד. יש תחומים מסוימים שהם אולטרה חסד. זה תחומים שבהם. גם החלק הלא משפטי של ההלכה לא מחייב אותי לעשות את זה. יש חובות של לפנים משורת הדין. חובות של לפנים משורת הדין לפעמים הכוונה היא חובות שהם מעבר לחלק המשפטי של ההלכה, לא חושן משפט. לפעמים הכוונה מעבר לארבעת חלקי השולחן ערוך, וזה למען תלך בדרך טובים או קדושים תהיו או ועשית הישר והטוב וכל מיני דברים מן הסוג הזה שהם איזה שהן ציפיות ממני, נקרא לזה לא חובות, ציפיות ממני להתנהג בצורה שמעבר למה שהדין מחייב, וכאן כבר זה דין לא רק החלק המשפטי אלא כל חלקי ההלכה, לעשות משהו מעבר למה שבכלל ההלכה מצפה ממני לעשות. איך אתה מגדיר דברים שעל פי החוק אתה לא חייב אבל מבחינה מוסרית אתה כן חייב? אפילו דוגמה, אפילו דוגמה ייאוש, אדם מוצא מציאה ויש ייאוש בעלים ואתה הזכרת כמה פעמים שעל פי ההלכה אתה לא חייב אבל מבחינת חסד או מוסר אתה כן חייב. זה בדיוק ההגדרה של חסד, מה שדיברתי עכשיו. זאת אומרת זה המושג חסד, שמעבר למה שהדין מחייב אותי. כן, החוק, התורה לא מחייבת אותי אבל מוסרית אני כן חייב. זאת אומרת זה לא רק חסד שאני לא חייב אפילו מוסרית אבל… לא, לא, הביטוי חייב מוסרית הוא ביטוי מבלבל. כי חייב מוסרית זה לא באמת חייב במובן שחייב מופיע בהקשר המשפטי, אלא ראוי לעשות את זה. הדברים שאותם אנחנו חייבים אלה בדרך כלל הדברים שאותם אנחנו לא משאירים לתחום המוסר אלא אנחנו כבר מקבעים אותם כחובה בהלכה או בחוק או מה שלא יהיה. ככה בדרך כלל. אפשר כמובן להשתמש במושג הזה אחרת אבל לזה אני מתכוון כשאני מדבר על חייב. זאת אומרת כשאתה מדבר על חייב מוסרית, אני בעצם הכוונה היא לחסד. זאת אומרת שהחברה נגיד לא מטילה סנקציות על מי שלא עושה את זה. לדוגמה, כי לא עשית את זה, אולי יראו אותך בעין לא יפה, אבל אתה לא חייב. זאת אומרת אם אתה תעשה את זה תקבל צל"ש, אות נשיא למתנדב, אבל אם לא תעשה את זה, בסדר, אז לא. במובן הזה זה לא חובה. אז זה מה שנקרא חסד באמת. אז בעצם אם מסתכלים על זה באופן הזה, אז יוצא שההבדל בין חסד לבין דין כבר הופך להיות הרבה יותר רחב. חסד לפי ההסתכלות הזאת זה פעולה לפי כללים… סליחה, דין. דין זה פעולה לפי כללים. חסד זאת פעולה שמעבר לכללים. כן, לדוגמה, התורה כותבת בכמה מקומות בודדים, נדמה לי שניים או שלושה מקומות, משתמשת במושג חסד באופנים שלא הייתי מצפה להם. נגיד נדמה לי השוכב עם בהמה או שוכב עם אחותו, אני כבר לא זוכר על אחד משניהם. אחותו. אחותו. אז התורה אומרת חסד הוא. כן, שם זה תבל נדמה לי. פה התורה אומרת חסד הוא. מה זה חסד? מה אתה עושה חסד שאתה שוכב עם אחותך? הנקודה היא שזה חסד במובן הזה שהמערכת הכללים הרגילה לא תופסת את זה. זאת אומרת זאת איזושהי פעולה שמחוץ למערכת הכללים, במקרה הזה הכללים האנושיים או הנטיות האנושיות או הכללים, הנורמות המקובלות בחברה האנושית, זה משהו שהוא מחוץ לכללים, לכן זה נקרא חסד. עכשיו במובן הזה שימו לב, החסד איבד את משמעותו של ההטבה. בדרך כלל אם הייתם שואלים מישהו מה זה חסד הוא היה אומר זה להיטיב לשני, זה נקרא חסד. בהסתכלות הזאת זה להיטיב זה רק מקרה פרטי של חסד. המושג חסד הוא מושג רחב יותר, הוא מושג של עבודה מחוץ לכללים. הטבה היא עבודה מחוץ לכללים כי מה שלפי הכללים אני פורע הלוואה אני לא הטבתי איתך, עשיתי את מה שהייתי חייב. כשאני להיטיב איתך פירוש הדבר אני עושה לך משהו מעבר למה שאני חייב לך. אבל עכשיו אנחנו מגיעים להרחבה של המושג חסד והטענה היא שהמושג חסד פירושו פעולה מחוץ לכללים. גם אם זאת פעולה שהיא בכלל לא הטבה אלא אולי אפילו הרעה, איזה רשעות מופרזת או לא נתפסת, גם זה יכול להיקרא חסד. זה חסד במובן הזה שזה לא נתפס לפי הכללים המקובלים, זאת לא עבודה לפי הכללים המקובלים, אז זה נקרא חסד. האם עבודה זרה זה חסד? יכול להיחשב כחסד? אני חושב שבמובן הפורמלי כן, במובן הפורמלי כן כי אתה עובר על ההלכה אז ודאי זה מחוץ להלכה. אבל אני לא חושב שזאת ההגדרה המקובלת לחסד כי ההלכה עצמה מטפלת בעניין הזה. ההלכה אומרת שעבודה זרה זה לאו, זאת אומרת זה איסור. חסד זה הרבה פעמים מן משהו כזה שהוא מעבר למה שחייבים או לא חייבים. עכשיו נכון שבהקשר של שוכב עם אחותו זה גם איסור, זאת אומרת במובן הזה לכן אני אומר אתה יכול לקרוא לזה חסד. אני חושב שבשימוש המקובל. אבל ברמה העקרונית כן. יש בהלכה למשל שם דוגמה של הלוואה, אז התורה כותבת לגבי שלא יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור. כלומר, זה בליעל מי שלא מלווה לחברו לפני שנת השמיטה הוא נחשב בליעל. כלומר, התורה רואה את החסד בתור דבר שהוא חובה. כמו צדקה, גם בדוגמה של צדקה דוגמה הפוכה שבן אדם ייתן יותר מחומש מנכסיו זה לא חסד זה טיפשות. התורה מאוד מגדירה את הגבול. אתה מערב פה כמה דברים. א', כי יהיה דבר עם לבבך בליעל מדבר על מישהו שלא רוצה להלוות כי הוא לא יקבל את הכסף בחזרה. אני מדבר על הלוואה שאתה כן מקבל את הכסף בחזרה. הלוואה שאתה לא מקבל את הכסף בחזרה, שם לכאורה לולי התורה הייתה אומרת את זה, אני בכלל לא הייתי חושב שיש בזה בעיה. מה, לתת הלוואה למישהו כשאני יודע שתבוא השמיטה והוא לא ייתן לי זה בחזרה? למה שאני אעשה את זה? כשאני רוצה מתנה אני אתן. מדבר על השמיטה. לא, בליעל מדבר על השמיטה. נכון, השמיטה שומטת את החובות. נכון. אז אתה בעצם נותן פה מתנה לא הלוואה. בכל זאת התורה אומרת בליעל, אל תגיד כך. אל תגיד כך, זאת אומרת הדרישה היא מאוד מאוד גבוהה. מי שלא עושה כך, היא לא אומרת טוב תעשה ג'סטה לאחיך. אבל זה רק בגלל שהתורה אומרת את זה, התורה אוסרת את זה. אבל לולי התורה, אם לא היה הכלל התורני הזה, אז ברמה המוסרית הייתי רואה בעין עקומה מישהו שלא מלווה לך כי אתה לא תחזיר לו? אם מישהו ילווה לך כסף ואתה לא מחזיר לו הוא תובע אותך בבית דין, נכון? הוא לא בסדר שהוא תובע אותך בבית דין? הוא הלווה, הוא רוצה את הכסף שלו בחזרה. אז למה אם מישהו מעריך שלא תחזיר לו את הכסף ולכן הוא לא מלווה לך, למה אתה חושב שהוא לא בסדר? להיפך, הרי אפילו אם לא תחזיר לו הוא יכול לתבוע אותך בבית דין. זה רק ספציפית לגבי השמיטה. ספציפית לגבי השמיטה יש חידוש של התורה שמצווה עליך גם לתת את ההלוואה למרות שיש פה שמיטה של החוב. אבל אני אומר עוד פעם, הזכרתי כבר שיש חובות הלכתיות שהן לא חובות משפטיות, וזה אפשר לקרוא לזה חסד כי החובות הן לא משפטיות אבל עדיין זה לא אומר שאין חובה, יש חובה יורה דעה כמו צדקה. אז דיברתי על הקטגוריה הזאת. בכל מקרה, אז בעצם יוצא ככה, יוצא שההבחנה בין חסד לבין דין מפסיקה להיות הבחנה בין הטבה ולא הטבה והופכת להיות הבחנה בין פעולה לפי כללים ופעולה מחוץ לכללים. והפעולה מחוץ לכללים יכולה להיות רע יוצא דופן או טוב יוצא דופן, כן? יוצא דופן, הדופן זה הכללים. הכללים הם הכללים שמגדירים משהו ויוצא דופן זה יוצא מחוץ לכללים. ואז בהסתכלות הזאת בעצם החסד והדין הופכים להיות איזה שהם מושגים הרבה יותר מופשטים. לדוגמה שמעתי פעם מהרב פינקוס מאופקים, הוא דיבר פעם על חסד ודין, אז הוא הביא שתי דוגמאות. הוא אומר באים שלושת המלאכים לאברהם ואברהם חז"ל אומרים לנו שהוא שוחט שלושה בני בקר כדי לתת להם לשונות בחרדל. לכל אחד לשון בחרדל. עכשיו כן, בתקופה שבה אין מקררים ואין בשר שאותו שחטת, אני לא יודע כמה זמן אתה יכול לשמור אותו, ואברהם לוקח שלושה ערבים שהגיעו לו, כן זה מה שנראה לו, שלושה ערבים שהגיעו אליו לאוהל שוחט שלושה עגלים רק בשביל שיהיה לכל אחד מהאורחים שלו לשון בחרדל. נשמע קצת מופרך, לא משהו שהייתי, לא דרך התנהגות שהייתי ממליץ או מחנך אנשים לפעול על פיה. לא, תן לו פולקע, לא חייב לתת לכל אחד לשון. או זו דוגמה אחת. דוגמה שנייה זה רבקה, שבא אליעזר עם הגמלים והיא, לפי חז"ל ילדה בת שלוש, אומרת שתה וגם לגמליך אשאב. זאת אומרת ילדה בת שלוש הולכת ושואבת לעשרות גמלים ולאליעזר. בסדר, תעזרי לו קצת, תראי לו איפה הבאר, אבל למה את צריכה לעשות, ילדה בת שלוש צריכה לעשות את כל העבודה עבורו? אז הוא אמר שהרב פינקוס ששני המקרים האלה הם מקרים שבאים להדגים את המושג חסד. המושג חסד זה מחוץ לכללים. זה מן משהו שלא נשמע סביר, לא נשמע הגיוני. במקרה הזה זאת באמת הטבה יוצאת דופן אבל זה כל כך יוצא דופן שאני בכלל לא חושב שנכון לחנך על פי זה. לא הייתי מחנך ילדה בת שלוש לעשות דבר כזה. עם כל הכבוד ילדה בת שלוש. שיעזור לה קצת אותו עבד עם הגמלים שלו, לא צריך לתת לה לעשות את כל העבודה לבד. ואותו דבר עם הלשונות בחרדל ועם העגלים. אבל עדיין כשאתה רוצה להדגים או לייצג את המושג חסד, אתה לוקח משהו שהוא חורג מאוד מהכללים, גם בצורה שהיא בלתי סבירה, כי זה בעצם המשמעות של חסד. חסד זה משהו שהוא לגמרי מחוץ לכללים. הוא לא נתפס על פי הכללים. זה לא בהכרח אומר שזה דבר טוב במובן המעשי. זאת אומרת, זה לא בהכרח אומר שזה המודל הראוי להתנהג על פיו. כן, יש גם איזשהם השלכות. שדיברתי על הדברים האלה פעם, אז אמרתי שמושגים של חסד מוחלט ודין מוחלט, אפשר לראות אותם בקפיטליזם ובקומוניזם. קומוניזם, אגב, זה שמאל. קפיטליזם זה ימין. וזה ממש מתאים לתמונה הקבלית. כי קומוניזם, בניגוד למה שאנשים חושבים, זה דין מוחלט. זה לא חסד מוחלט. זאת אומרת, חסד, בדרך כלל התפיסה שקומוניזם זה חסד מוחלט, אולי לא ריאלי, כמו רבקה עם הגמלים ואברהם עם זה. לתת את כל מה שיש לך, לא להתחשב בכלל ב… עד כמה הכסף הוא שלך. לחלק את זה לכל נצרך וכולי. זאת טעות בתפיסה. קומוניזם זה דין מוחלט. זה לא חסד מוחלט. למה? חסד מוחלט פירושו לתת צדקה כמה שצריך בלי גבול. זה נקרא חסד מוחלט. אבל הקומוניזם ניסה לכפות אותי, לקבוע כללים שכופים אותי לתת את הדבר הזה, אז זה כבר לא צדקה. החוק אומר שהכסף בכלל לא שייך לי, הוא מחולק לכולם לפי צרכיהם ולא לפי הזכויות שלהם. ובמובן הזה בעצם הופכים את החסד לדין. הקומוניזם זה בעצם דין מוחלט ואולי קפיטליזם זה יותר קרוב לחסד מוחלט. אין בכלל כללים. תיתן כמה שאתה יכול, הכי טוב שאתה יכול, מה שאתה רוצה, אבל אין כללים שמחייבים אותך לתת. במובן הזה זה חסד מוחלט. ואני חושב שבאמת שתי התפיסות, ולכן דין מוחלט וחסד מוחלט הם באמת קטבים של ימין ושל שמאל, גם בשפה היומיומית זה ממש ימין ושמאל, ואני חושב שזה מאוד מתאים להסתכלות הקבלית. ושני הדברים האלה הם באמת לא מעשיים. לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו את דבריהם על דין תורה. זאת אומרת, אם אתה רוצה לקבוע את הכל בדין, העולם לא יכול להתנהל. אם אתה רוצה שאת כל החסד אנשים יעשו כי החוק מחייב אותם לחלק את הרכוש שלהם, ואתה לא משאיר משהו לרצונות הוולונטריים של האנשים, אתה עושה את הכל על פי החוק, אז בעצם ביטלת את החסד מן העולם. העמדת את הכל על שורת הדין. ולכאורה אתה ממש עושה פה הטבה בלתי רגילה, זאת חברה ממש טובה, נאורה ומתחשבת. לא, זה מודל לא טוב. זה מודל לא טוב כי העולם צריך, כמו שהקדוש ברוך הוא שיתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, כן, פרק א' ופרק ב' בבראשית, כשעוברים מהשם להשם אלוהים. כן, השם זה מידת החסד, אלוהים זה מידת הדין, והשם אלוהים זה השיתוף של החסד עם הדין. העולם לא יכול להתקיים, כמו שרש"י מביא בתחילת בראשית, העולם לא יכול להתקיים אלא אם כן לא מבטלים לגמרי את הדין ולא מבטלים לגמרי את החסד. לא קומוניזם גמור ולא קפיטליזם גמור. צריך גם את השמאל וגם את הימין באיזשהו תמהיל, מה שהיום קוראים נגיד סוציאל-דמוקרטיה, כן, במינונים שונים. ולכן… אבל הרב, הרב… כן. אולי אפשר לפרש את הרב שבעצם יוצא שההבדל בין חסד לדין זה לא בנורמטיביות, כלומר בחובה בקיומה של חובה לעשות את זה, אלא שזה הדין, זו החובה התרבותית, זה מה שמקובל וזה כולם מבינים שצריך ואולי זה גם נקבע בחוק או שזה כלל תרבותי, כולם עושים את זה ואף אחד לא יחרוג מזה. אבל כשאתה עושה את החסד אתה עושה משהו מעבר. אתה פה עושה הכרעה אמיתית קשוב לאיזשהו נורמה שאתה יוצר לעצמך או שאתה שומע אותה, אתה מרגיש אותה, אתה חומל עליה, ואז אתה מקדם את אותו חסד. לגמרי, זה בהחלט… וזה חידוש גדול שבכלל זה לא ההבדל פה לא בחובה, זה לא שאתה חייב פחות מפה. אם אתה בדרגה גבוהה כאברהם אז אתה או כרבקה, יכול להיות שאתה חייב יותר. אתה מרגיש מחויב יותר, אבל זה חריגה מהתרבות. אני חושב שזה קצת מרוקן מתוכן את המושג חייב. אז אם חייבים אז אין שום הבדל, אז כל אחד חייב ברמה שלו. אני קורא לזה שאין חובה, אלא שזה רק שמות. אני קורא לזה שאין חובה, אלא אתה עושה את זה כי כך ראוי לנהוג. בסדר, זה עניין של שמות, זה לא… בכל אופן, לענייננו, אז מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שבהסתכלות הזאת פתאום הפכנו את המושגים חסד ודין כהטבה ותפיסה כזאת של שלי שלי ושלך שלך, זו תפיסת הדין, ולעומת זאת תפיסת החסד, הפכנו את זה למושג… מושגים שלא קשורים בכלל להטבה. הקומוניזם זאת לכאורה הטבה אולטימטיבית, אבל לא, זה דין מוחלט. למה? כי זה הופך את הכל לפעולה על פי כללים. זאת אומרת, הפכתי את המוקד מהטבה ולא הטבה לכן כללים ומחוץ לכללים, או כן כללים ולא כללים. אז אתם רואים פתאום שעשינו איזשהו צעד פרשני או איזושהי הפשטה של המושגים חסד ודין, שיש להם משמעות בשיח היומיומי המקובל, ופתאום ראינו שהשורשים ההגיוניים שלהם, השלד שלהם הוא בכלל משהו מופשט לחלוטין. הוא לא קשור להטבה ולא הטבה, הוא כמעט אדיש למושגים של הטבה ולא הטבה, בכלל מושג אחר. וזה בניין אב למה שבעצם עושה הקבלה. הקבלה לוקחת מושגים שיש להם משמעות בתורה או בהלכה או בחיים ומסתכלת על השורשים המופשטים שלהם, אפשר לומר אולי מיסטיים שלהם, ובעצם הופכת את המושג ממה שאנחנו מכירים לאיזשהו מושג מופשט, שמה שאנחנו מכירים הוא אולי ביטוי ספציפי שלו, ביטוי פרטי שלו. זה איזשהו סוג של הפשטה. ועכשיו באמת מתעוררת השאלה, כן, אז זה בעצם איזשהו סוג של אפלטוניזם, כי זה בעצם אומר, כמו דיברנו על האפלטוניות, שזה בעצם אומר, אני לוקח את כל הסוסים, אני מוציא מהם את המושג סוסיות, כי הוא משותף לכל הסוסים, ואני בונה אידאת סוסיות שקיימת בעולם האפלטוני. ועכשיו הוויכוח בין אריסטו לבין אפלטון זה בשאלה האם הסוסיות זה יש שקיים בעולם האפלטוני, עולם האידאות, או שזה לא, זה רק הפשטה שאנחנו עושים כי נוח לנו לחשוב על כל קבוצת הסוסים כמבטאים את אותה אידאה שאנחנו קוראים לה סוסיות, אבל זאת קטגוריה שאנחנו יצרנו, זה לא באמת משהו שקיים באיזשהו מקום. ולכן בעצם זה ממש תהליכי הפשטה שעליהם מדברים אפלטון ואריסטו, ולכן גם בהקשר הקבלי אפשר עכשיו להתחיל לדון מה משמעותה של ההפשטה הזאת. האם ההפשטה הזאת בעצם מתארת מושגים או ישים, המושגים האלה הם בעצם איזשהו סוג של ישים שקיימים באיזשהו מובן, או שזו רק הפשטה שנוחה לנו ברמה האינטלקטואלית כדי לטפל בתופעות, בהתרחשויות בעולם, בטיפוסי אנשים, בטיפוסי התנהגויות, אנחנו ממיינים אותם לחסד ולדין, אבל לא שאנחנו מבינים שיש בעולם איזשהם מבנים בעולם המטאפיזי המופשט, איזשהם מבנים שאני קורא להם חסד ודין ועוד מעט אני טיפה אפרט אותם יותר. אז הוויכוח בין אפלטון לבין אריסטו עכשיו מתורגם לשאלה איך אני תופס את המבנים הקבליים, את ההפשטות הקבליות. יותר מזה, גם כשאני אפלטוניסט בהקשר הקבלי ואני תופס את המבנים הקבליים כאיזשהם ישים שקיימים בעולם, יש מקום להתלבט איזה סוג אפלטוניות זאת. אני מזכיר לכם שבסדרה אתם תראו שכמעט כל ההבחנות שעשינו לאורך הסדרה יופיעו גם כאן. איזה ראינו בסדרה בשני הפרקים האחרונים פחות או יותר נדמה לי, היו אפלטוניזם מדעי ואפלטוניזם מתמטי. ואמרתי שיש הבדל בין אפלטוניזם מדעי לאפלטוניזם מתמטי. אפלטוניזם מדעי זה בעצם התייחסות לישים התיאורטיים במדע כישים שקיימים באמת, נגיד אלקטרון, שדה אלקטרומגנטי, כוח גרביטציה, פונקציית גל קוונטית, כל מיני מושגים או ישים שנולדים בתיאוריה הפיזיקלית, השאלה היא אם זה רק קונסטרוקטים מחשבתיים שאני משתמש בהם כי נוח לי לסדר את התופעות באמצעותם, או שלא, אני מבין שתפסתי פה משהו או ישים מסוימים שקיימים במציאות. אני לא רואה אותם, אני רואה רק את ההשלכות המעשיות שלהם, אבל אני מניח שהם אלה שקיימים מאחורי ההשלכות המעשיות, הם אלה שמחוללים את ההשלכות המעשיות. אז זה השאלה של האפלטוניזם המדעי. השאלה של האפלטוניזם המתמטי היא השאלה איך אני מתייחס לישים המתמטיים, משולש, נקודה, קו, קבוצה, חבורה, מרחב וקטורי, מרחב הילברט, לא משנה כל מיני דברים כאלה, חוג, כל המושגים המתמטיים, מספר, כן? איך אני מתייחס אליהם? האם הם ישים או שזה קונסטרוקטים מחשבתיים שאני יצרתי לעצמי? אבל אמרתי שיש הבדל בין האפלטוניזם המתמטי לאפלטוניזם המדעי, כי אפלטוניזם מדעי, אפלטוניסט מדעי מדבר על הישים התיאורטיים כישים שקיימים בעולם שלנו. זה הפיזיקה, זה לא מטאפיזיקה, זה לא בעולם האידאות האפלטוני. הוא טוען ששדה אלקטרומגנטי או כוח גרביטציה קיים פה בעולם. וזה מה שגורם למסות להימשך אחת לשנייה. כוח הגרביטציה הזה הוא זה שמחולל את התופעות פה בעולם. הסוסיות לא מחוללת את הסוסים. הפיזיקה או הפיזיולוגיה של הסוס לא תשתמש באידיאת הסוסיות בתיאוריה המדעית שלה. זאת אומרת אידיאת הסוס קיימת, אם היא קיימת לפי אפלטון, בעולם האידיאות האפלטוני, היא לא יש מופשט שקיים בעולם שלנו. עכשיו הפלטוניזם המתמטי הוא קשור לאפלטון עצמו המקורי, זה דומה לסוסיות. כן, כשאני אומר האם נקודה זה יש קיים או משולש זה יש קיים, אני מדבר האם הוא קיים בעולם האידיאות האפלטוני. זה לא להוסיף עוד ישים במדע שלנו או בעולם שלנו. אין לזה השפעה על העולם שלנו, זה לא ישים שנוטלים חלק בהתרחשויות. אלו הפשטות מסוימות שיש להן ביטויים שונים בעולם שלנו. הסוסיות מופיעה דרך כל מיני סוסים שישים בעולם שלנו. אבל זה לא שהסוסיות עכשיו משפיעה על הסוסים ומחוללת אירועים בעולם. לעומת זאת הישים האפלטוניים במדע, הפלטוניזם המדעי, זה פלטוניזם שמדבר על ישים שמחוללים אירועים בעולם. הישים האלה הם חלק מהפיזיקה, לא מהמטאפיזיקה. אם תשאל פלטוניסט מדעי, אז הוא יגיד לך אלקטרון זה לא שייך למטאפיזיקה, אלקטרון זה מושג שמטפלת בו הפיזיקה. והוא טוען שהמושג הזה הוא יש קיים ולא סתם מושג מופשט. ובמובן הזה זה נקרא פלטוניזם. אבל הפלטוניות פה לא עוסקת בעולם האידיאות האפלטוני, היא עוסקת בפיזיקה, בעולם שלנו. השאלה אם הישים המופשטים האלה שיש לי אינדיקציות לקיומם הם באמת קיימים או שזו ספקולציה, אני לא יכול להניח שהם קיימים, אני משתמש בהם כי נוח לי להשתמש בהם. אז אתם מבינים שיש הבדל, דיברתי על זה, שיש הבדל בין פלטוניות מדעית לבין הפלטוניות המתמטית. עכשיו אני חוזר לפלטוניות הקבלית ואני שואל איזה משני סוגי הפלטוניות זה? אפשר לבוא ולהגיד שכל מיני תופעות בעולם אני רואה אותם כתופעה, כביטויים של תופעה כללית שנקראת חסד או דין. עכשיו זה כבר הרבה יותר רחב מהשימוש היומיומי, אז עשיתי מזה איזושהי הפשטה קטגוריאלית. מה טיבה של ההפשטה הקטגוריאלית הזאת? אני חושב שבפשטות הכוונה פה באמת לפלטוניזם במובן המתמטי, לא המדעי. פלטוניזם מתמטי הכוונה שמאחורי כל הדברים האלה יושבים איזה שהם מבנים מופשטים מטאפיזיים בעולם האידיאות שאני קורא להם חסד או דין או עולמות ופרצופים וספירות וכל המושגים הקבליים המופשטים. אבל זה לא בהכרח אומר שאני צריך להשתמש בהם כשאני מתאר את מה שקורה פה בעולם. זו רק שפה אחרת כדי לתאר את מה שקורה, אז אני קורא לזה, אני מתאר את זה במונחי המושגים ההם. המושגים ההם לא קיימים פה, הם קיימים בעולם האידיאות האפלטוני. בהמשך אני ארצה לטעון שאולי חלק מהאנשים שנוטים יותר למיסטיקה, לפעמים קוראים לזה משיחיות, קצת מגזימים או מוזילים את המושג הזה בשפה התקשורתית שלנו היום, אבל מה שמתכוונים הרבה פעמים למושג משיחיות זה אלה שרואים את הישים הקבליים ההם או המופשטים ההם במובן המדעי, לא במובן המתמטי. זאת אומרת מי שמסתכל עליהם כמבנים שקיימים במובן המתמטי המופשט, אז הוא פלטוניסט. זאת אומרת הוא חושב שיש מבנים מופשטים, חסד מול דין וספירות ופרצופים והכל, אבל הוא עדיין מבחינת יחסו לעולם הוא יכול להשתמש בשפה ההיא אבל לא תהיינה לזה השלכות. זאת אומרת הוא יכול להבין קצת יותר טוב את מה שקורה בעולם במונחי השפה ההיא, אבל לא תהיינה לזה השלכות. זה רק שפה לתאר את הדברים. לעומת זאת יש כאלה שהם יקבלו החלטות בעולם שלנו, בחיי היומיום שלהם, אנשים או קבוצות שיקבלו החלטות בעולם שלנו על פי שיקולים מטאפיזיים כאלה. זה אנשים שרואים את הישים המופשטים ההם כפלטוניים במובן המדעי, לא במובן המתמטי. זאת אומרת הם כמו אלקטרון, פונקציית גל ושדה אלקטרומגנטי, הם פועלים פה בעולם ומשפיעים עליו. ולכן עכשיו אני בעצם לא כל כך מתחשב בשיקולים ריאל-פוליטיים, בשיקולים של איך נכון להתנהל ברמה הריאלית, כי אני יש לי איזה שהם דמונים מופשטים כאלה שהם בעצם התמונה האמיתית ואני חי שם. זאת אומרת הניתוח של המציאות שלי זה בשפה ההיא ויש לזה השלכות. זאת אומרת אני מתחשב בזה ולכן אני לפעמים פועל בצורה לא ריאלית. אני פועל בצורה לא ריאלית כי אני אומר המטאפיזיקה אומרת לי שכך נכון, למרות שהפיזיקה אומרת לי שזה לא נכון. השיקולים הריאל-פוליטיים אומרים שזה לא נכון, אבל אני הולך עם ראש בקיר כי אני יודע שהנצח שבהוד התערב ב. הוד שבייסוד ובסוף אני אוביל את העולם לגאולתו. אוקיי, סתם אני משתמש בשמות, במונחים סתם. מה שאני רק רוצה לומר, שגם את האפלטוניזם הקבלי אפשר להבין כאפלטוניזם מדעי ואפשר להבין אותו כאפלטוניזם מתמטי. שניהם זה אפלטוניות. כי אפשר היה להגיד כל הדברים האלה זה בסך הכל שפה כדי לתאר את המציאות, הם לא באמת קיימים. זה הגישה שנקרא לה האנטי-אפלטונית, הגישה האריסטוטלית לקבלה. יש, עוד רגע אני בעצם אזהה את זה. אז זה הגישה האריסטוטלית לקבלה. הגישה האפלטונית לקבלה אומרת לא, הישים האלה זה לא קונסטרוקטים שלנו, הם באמת קיימים, הישים האלה. רק עכשיו השאלה יש שתי תת-קבוצות בתוך האפלטוניות הקבלית – הקבוצה המדעית והקבוצה המתמטית אני אקרא להם. זאת אומרת, כאלה שרואים את הישים האלה כישים שקיימים בעולם האידיאות, אתה רוצה להסביר תופעות פה בעולם, אתה יכול להיעזר בישים האלה כי הם יעזרו לך להבין את התופעות פה בעולם. אבל אתה לא תחשוב בשפה ההיא כדי לקבל פה החלטות אם הדבר הזה סותר את ההחלטות שהיו מתקבלות משיקולים ריאליסטיים, משיקולים אריסטוטליים, נקרא לזה כך. ואז זה בעצם איזושהי אפלטוניות תיאורטית. זאת אומרת, בעצם אתה פועל כמו אריסטוטל. אתה מקבל את השיקולים כמו שכל אדם רגיל עושה את השיקולים שלו. רק אתה מבין שמאחורי זה יושבים גם כל מיני מבנים קבליים ואפשר לתאר את זה גם בשפה ההיא. ואתה יכול להיות אפלטוני במובן המדעי. מה זאת אומרת? אתה בעצם אומר לא, הכוחות הקבליים הם הם הכוחות שעובדים פה בעולם. זה השדה האלקטרומגנטי, זה הכוח הגרביטציה, זה האלקטרון והאירועים והישים שאנחנו רואים פה בעולם זה פסאדות. מה שעומד מאחוריהם זה הכוחות הקבליים. אני אתן לכם אולי דוגמה לעניין הזה. אחד הדברים, כתבתי פעם על משיחיות ומופיע גם באתר, זה איזה עבודה של הבת שלי, לא כתבתי זה היא כתבה, אבל לא משנה זה עבודה שעשינו קצת ביחד. אמרתי שמה שמשותף גם לציונות הדתית וגם לחרדיות האנטי-ציונית, הקיצונית יותר לפחות, זה יש דבר משותף לשניהם שהוא בעיניי תופעה חדשה בעולם היהודי, וזה התחשבות בשיקולים מטאפיזיים בקבלת ההחלטות הריאלית. זאת אומרת, ציונות דתית זה תנועה שהחליטה שיש לה דיאגנוזה לאן העולם עכשיו הולך, פעמי המשיח, אתחלתא דגאולה מגיעים, והיא גוזרת מזה מסקנות מעשיות. זאת אומרת לפי זה היא מחליטה מה היא צריכה לעשות פה בעולם פרקטית. האנטי-ציונות אומרת לא לא, זה סטרא אחרא, זה מעשה שטן, ולכן עוד פעם היא גוזרת מזה מסקנות מעשיות. אז מה שמשותף לשני הקטבים הקיצוניים האלה שכשהם בוחנים את מה שקורה בעולם, הם בוחנים את זה במונחי האידיאות האפלטוניות הקבליות המיסטיות שעומדות מאחורי האירועים ולא רק שהם מתארים את זה בשפה ההיא, אלא שהתהליכים האלה הם אלה שגורמים להם לקבל את ההחלטה. במובן הריאל-פוליטי יכול להיות שהם היו מקבלים החלטה אחרת, אבל השיקולים המטאפיזיים אומרים להם לא, אנחנו חייבים להצטרף פה לתהליך הגאולה או להתנגד פה לתהליך של הסטרא אחרא או מה שלא יהיה, למרות שבשיקולים הפרקטיים, וכשאני מדבר על פרקטיקה אני מדבר לא רק על פוליטיקה ועל מה ריאלי ומה לא ריאלי לבצע אלא גם הלכה מבחינתי זה ריאל-פוליטיק. נגיד זה משהו חדש, מה הוא שבתאי צבי וכל המשיחים? בדיוק, זה משהו חדש כתופעה שהיא לא משיחית שמוקצת החוצה מחוץ לגדר, אלא כתופעה שנוטלת חלק בחשיבה הדתית המיינסטרימית. ברור. אפשר לשאול שאלה? שאלה מבחינה סוציולוגית, כשאדם כשאנשים דתיים מתחילים וצוללים פנימה לקבלה הם יותר אפשר לשייך אותם יותר לאפלטוניזם המתמטי או המדעי מבחינה סוציולוגית? יש כאלה ויש כאלה. אני חושב, אני חושב שמי שנקרא היום משיחי נוטה יותר לכיוון המדעי. אוקיי? כי הוא בעצם מה זה אומר משיחי? משיחי פירושו שהוא עושה משהו שאני מסתכל עליו במשקפיים ריאליות זה נראה לי שלא נכון לפעול כך, אבל הוא פועל כך בכל זאת. ואז למה באמת הוא עושה את זה? גם הוא מבין שריאלית זה לא מעשי או לא נכון לפעול כך, כי הוא מבין שבמטאפיזיקה זה מה שנדרש ממנו לעשות. עכשיו שימו לב, זה קצת עדין, כי למשל אם הייתי מצטרף לתנועה הציונית ויש מצוות יישוב ארץ ישראל. זה מבחינתי אריסטוטלי לא אפלטוני. מה זאת אומרת? זה לא שיקול שהוא ריאל-פוליטי במובן של אני רוצה מולדת ליהודים כמו שהבלגים רוצים. לא, יש פה שיקול אידי. אבל אני לא עושה, לא מקבל החלטות שהן לא החלטות ריאליות. הערכים שאותם אני רוצה לממש הם גם ערכי ההלכה, לא רק ערכים פוליטיים או רצון לריבונות או לחיים עצמאיים בארץ עם העם שלי, שזה ערכים נגיד אוניברסליים שבכל עם יש. אני בארסנל הערכים שלי יש גם ערכים הלכתיים, כמו כיבוש הארץ או יישוב הארץ או מה שלא יהיה, וזה בסדר, לזה אני לא קורא משיחיות. כל עוד האופן שבו אני מממש את זה הוא ריאלי. אבל אם האופן שבו אני מממש את זה הוא על כיוון שיש לי מצווה, אז ברור שזה המשיח וברור שיעזרו לי אפילו אם אני הולך עם הראש בקיר, זה כבר מתחיל להיות משיחי. אני לא טוען שכל מי שציוני דתי הוא משיחי. אני טוען מי שציוני דתי זה רק אומר שיש בארסנל הערכים שלו עוד ערכים, גם ערכים הלכתיים, לא רק ערכים לאומיים. אבל משיחיות כשאני מדבר בהקשר הזה, זו השאלה איך אתה מממש את הערכים האלה. האם הכיוון שבו אתה בוחר הוא כיוון שנגזר משיקולים מיסטיים מטאפיזיים, או שאתה עוסק בדברים לגופם. אני עוד פעם אני אתן אולי את הדוגמה לציונות. נגיד שמישהו היה מגיע למסקנה שהציונות היא לא פרויקט ריאלי, כן, כמו שאמר בן גוריון מי שלא מאמין בניסים פה בישראל הוא לא ריאלי. אז נגיד שהייתי מגיע למסקנה שהציונות היא לא פרויקט ריאלי. או לחילופין, שהייתי מגיע למסקנה שלמרות שזה ריאלי אבל אסור, כי זה להצטרף לאפיקורסים שמרימים יד בתורת משה וכולי. זה שיקול הלכתי וההוא שיקול פוליטי. אדם שהוא לא אפלטוניסט לא היה מצטרף לתנועה הציונית מכל אחד משני השיקולים האלה. אבל יש אפלטוניסטים שהצטרפו אליה בכל זאת. למה? למרות שזה אסור, זה כבר ממש כמו שבתאות. למרות שזה אסור, אבל זאת הדרך להביא את הגאולה, כי המשיח מתקרב ואנחנו חייבים לפעול בצורה כזאת. ברגע שזה מכריע את השיקול ההלכתי או וגם את השיקול הריאל-פוליטי, זה אומר שיש פה איזשהו סוג של אפלטוניות במובן המדעי. זאת אומרת שהמושגים האפלטוניים נוטלים חלק בקבלת ההחלטות שלך. אוקיי? אותו דבר ההתנגדות לציונות. מי שאומר תראה בעצם אפשר לבוא לארץ ישראל, הכל בסדר, אבל אנחנו מזהים שבבסיס התנועה הזאת יושבת כפירה נורא גדולה, הרמת יד בתורת משה, ולכן אנחנו נילחם בה בכל הכוח, כמו הסאטמר כן, וכל השטויות שהוא כותב שמה בוויואל משה. הם מדרשים שהוא מפרש אותם בצורה מגוחכת ומוציא מהם איזה שהם מסקנות נורא מרחיקות לכת. זה אפלטוניזם לכיוון ההפוך. אתה לוקח איזה שהם מטאפיזיקות הפוכות לציונות הדתית כן, מטאפיזיקות שאומרות זה סטרא אחרא. עכשיו בשיקולים ההלכתיים הפשוטים ובשיקולים הריאל-פוליטיים יכול להיות שאתה אומר אפשר להצטרף לתנועה הציונית, אבל אני מזהה פה סטרא אחרא ולכן אני יוצא למלחמת דון קישוט או ג'יהאד נגד התהליך הזה. זה גם אפלטוניזם מדעי, רק לכיוון ההפוך. ואנטי-תזה כנגד שתי התנועות האלה, מה שאני חושב, מה שאני לפחות אני מרגיש שאני ממוקם שם, אני חושב שיש לא מעט אנשים ברגע שהם מבינים שיש אלטרנטיבה כזאת גם הם ימצאו את עצמם שם, קשור לקצת לנתיב השלישי אולי. זה שאפשר להתייחס לערכים ההלכתיים ולשיקולים הריאל-פוליטיים ולהאמין בזה שצריך לממש גם את הערכים ההלכתיים ועדיין לשמור על דרך פעולה אריסטוטלית. זאת אומרת אני חושב אפלטונית אבל זה אפלטוניזם מתמטי לא מדעי. אני לא משתמש בשיקולים אפלטוניים בקבלת ההחלטות שלי. אני יכול לתאר את התהליכים בשפה שהיא שפה של משיח וגאולה וכולי, אבל אני לא משתמש בשיקול של הגאולה כשאני מקבל החלטות. אני מביא את הגאולה במו ידיי, בסדר גמור, אני יכול להתייחס לזה ככה. אבל השיקולים שאני אשתמש בהם כדי להחליט איך להביא את הגאולה הם אותם שיקולים שגם בן גוריון השתמש בהם. כמו שהרב מפוניבז' אמר, כמו שבן גוריון לא אומר הלל ולא אומר תחנון ביום העצמאות, גם אני לא אומר הלל ולא אומר תחנון ביום העצמאות. ובמובן הזה אני חושב שיש פה, זה ממש לא בדיחה בעיניי. זאת אמירה מאוד רצינית, מה שאנשים בבני ברק לא מבינים. זאת אמירה מאוד מהותית שאני אישית מאוד מזדהה איתה. אני ציוני כמו בן גוריון. למרות שיכול להיות שזה יביא את הגאולה, אני כאדם דתי חושב בניגוד לבן גוריון זה גם מביא את הגאולה. זה לא נוטל חלק בשיקולים שלי. אני לא מעניין אותי מה קורה מעבר לפרגוד. לא מעניין אותי במישור של השיקולים המעשיים. בשיקולים המעשיים אני בדיוק כמו בן גוריון, בדיוק כמו אדם חילוני. יש לך דוגמה? זה לא החלטה של הציונות הדתית. אמרתי, בתוך הציונות הדתית יש זרמים שונים. יש אנשים… הכוונה בזרם שאתה מתכוון אליו. מה? לא הבנתי. בזרם שאתה מתכוון אליו, איזה החלטה… מי שאומר נגיד, סתם אני אומר, נגיד מי שאומר שצריך להתיישב בעזה היום. עוד פעם, אני בכלל לא מחווה דעה כרגע אם זה נכון או לא נכון. אבל בוא נניח לצורך הדיון שזה לא הצעד הנכון במובן הריאל-פוליטי. נגיד. אוקיי, אפשר להתווכח על כל דבר פה. אבל נגיד שלא. אבל מי שאומר בכל זאת זאת חובתנו וכיבוש הארץ וזאת הזדמנות כי עכשיו אנחנו כבר שולטים שם, בוא נתיישב שם, זה למשל דוגמה לצורת חשיבה מהסוג הזה. לעומת זאת, אם מישהו יגיד כדאי להתיישב שם בגלל שככה אנחנו נרתיע את הפלסטינים או נשיג יותר ביטחון, זה לא… זאת אומרת, השורה התחתונה היא אותה שורה. כל השאלה היא איזה שיקולים אתה עושה כדי לבסס את הדבר הזה. בסדר? זה דוגמה למשל. והתחושה… העובדה היא, עוד שנייה אחת, העובדה היא שכל אלה שאומרים להתיישב בעזה, כמעט כל אלה שאומרים להתיישב בעזה, זה אנשים ששייכים לציונות הדתית. אפילו הימין החילוני, כמעט אין תמיכה של התיישבות בעזה. זה מחשיד לפחות שחלק מהשיקולים פה הם לא רק שיקולים של ביטחון ואסטרטגיה פוליטית, כי אחרת גם הימין החילוני היה מצטרף לזה. יש פה משהו כנראה בחשיבה הדתית, או לקרוא לזה המשיחית, שנוטלת חלק בתהליך הזה. בסדר, אני כרגע לא שיפוטי, רק תיאורי. זאת אומרת, אני מנסה לתאר את התופעה. כן. הרב, הרי בכל זאת אם אדם חי בתודעה שהוא רואה את הגאולה הולכת ומתגשמת לנגד עיניו, ואנחנו באתחלתא דגאולה, ואנחנו אכן חייבים להמשיך ללא לאות ולהתיישב בכל חלקי הארץ שכבשנו אותם כולל בעזה, אז לבוא ולהגיד לו לא, פה תסוג, פה תתייחס לזה בשיקולים ריאל-פוליטיים, וזה שאתה מאמין שזה יהיה… אבל למה שזה יגיע לכזו שניוניות? אם הוא באמת ובתמים רואה לנגד עיניו את המשיח דופק על סף דלתינו, אז צריך לקדם אותו ולעשות את זה בלי חשש, הכל יהיה בסדר. ואני אגיד לך, קודם כל הטענה שלי כמו שאמרתי פעמיים או שלוש היא לא שיפוטית. אני לא אומר לו שום דבר, אני פשוט מאפיין אותו. פשוט אומר זאת צורת החשיבה שלו, שאתה יכול להסכים ויכול שלא להסכים, יכול שאני אסכים איתו. אבל קודם כל צריך להכיר בזה שיש פה שתי צורות התנהלות שונות. אחת מהן מבטאת אפלטוניזם דתי, השנייה מבטאת אפלטוניזם מתמטי, והשלישית זה אריסטוטליות, זה החילוניות, נקרא לזה כך או משהו כזה. אוקיי? עכשיו, לגבי המימד השיפוטי, אני גם נוטה לחשוב שלא נכון להתנהל כך. אבל כשאני אומר שלא נכון להתנהל כך, זה נקודה עדינה וגם עליה דיברתי בהקשרים אחרים, לא בהכרח בגלל שהם לא צודקים, אלא בגלל שגם במסורת שלנו וגם אני חושב שכך נכון, אנחנו לא מערבבים את השיקולים המטאפיזיים, גם אם הם נכונים, בקבלת ההחלטה המעשית שלנו. יש איזה דוגמאות ולא אוכל להיכנס לזה יותר מדי פה במסגרת הזאת. יש איזה דוגמאות למשל, הבאתי לזה פעם שיטת הרמב"ם לגבי חלומות. הרמב"ם, הגמרא אומרת בכמה מקומות שיש איזה שהיא מעמד לחלומות ובמקומות אחרים היא אומרת שאין מעמד. כן, הרואה שנידוהו בחלום צריך התרה, גמרא בנדרים. מצד שני גמרא בסנהדרין בדף ל' אומרת שחלומות לא מעלים ולא מורידים. יש לך חלום על מעות מעשר שני וכולי, ומתברר שהחלום הוא אמיתי, אתה מתעלם. וברמב"ם נראה באופן… מחלוקת ראשונים, אבל ברמב"ם נראה באופן ברור אתה פשוט מתעלם ממה שקורה בחלום גם אם יש אינדיקציות ברורות שהחלום הזה הוא חלום אמיתי. וההסבר הוא שדברים שקורים בחלום, גם אם הם אמיתיים, לא אמורים ליטול חלק בקבלת ההחלטות שלך. זה כלל הנהגתי בחשיבה הדתית. לא כי זה לא נכון. עוד פעם, המשיחיות לא מבוקרת מהנקודת המבט הזאת. המשיחיות לא מבוקרת על זה שהיא לא צודקת. יכול להיות שבתהליכים המטאפיזיים אתה צודק. אבל אתה לא אמור ליטול חלק. זה כמו שיוסף אמר, כן, הרמב"ן הידוע, שיוסף אמר שהוא רצה לעזור לקדוש ברוך הוא להגשים את חלומותיו. כן, לכן הוא לא גילה לאביו שהוא עדיין חי. הרמב"ן שואל למה יוסף לא שלח שליחים לאביו להגיד לו שהוא חי, הוא יודע שאביו מתאבל עליו. אז אחד התירוצים, יש שם שני תירוצים אני חושב, אחד התירוצים זה שהוא רצה לממש את החלום שהוא קיבל. והביקורת שבדרך כלל עולה, שהרמב"ן זה דבר תמוה, זה לא תפקיד שלך לממש חלומות. תשאיר לקדוש ברוך הוא לדאוג… אתה תודיע לאבא שלך שאתה חי כי אחרת הוא שם באבל עליך ואתה גורם לו צער גדול. אתה תעשה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, אתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות, מאי דמפקדת, מה שהגמרא אומרת, ואל תתחשב לי בשיקולים מטאפיזיים ומה שאתה רוצה לממש. יש תפקידים גם ל… וההתנהלות הייתה תמיד התנהלות במישור הריאלי. את המטאפיזיקה הוא משאיר לקדוש ברוך הוא, הוא אמור לממש אותה ולא אנחנו. ובמובן הזה אני כן רואה פה חידוש גם בציונות, באגפים מסוימים של הציונות הדתית וגם באגפים מסוימים של ההתנהגות החרדית לציונות. שעכשיו לוקחים את החלומות, את החזונות המטאפיזיים, בלי קשר של אם זה נכון או לא, כשיקול בשאלה איך להתנהל בעולם. זה הנקודה, וזה לא ביקורת על זה שהם טועים בניתוח המטאפיזי שלהם, אלא גם אם אתם צודקים זה תפקידו של הקדוש ברוך הוא ולא שלנו. אנחנו אמורים להתנהל באופן ריאלי. זאת עמדתי האישית, אבל זה כבר דיון אחר. פה אני עוסק רק בתיאור וברמה התיאורית אני מנסה להדגים מה המשמעות של הפלטוניזם בהקשר הזה. עכשיו אני רוצה עוד… החשמונאים לדעתך היו משיחיים הפלטוניים? החשמונאים, או מרדכי היהודי שאמר "אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אני שואל לדעתך שתי הדוגמאות האלה זה דוגמאות של פלטוניזם? אפשר לפרש את זה ככה או ככה. תראה רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר זה באמת איזשהו סוג של נבואה. אני לא יודע מאיפה מרדכי הביא את זה אבל אם הוא בגדר נביא אז בסדר, נביא כן פועל על סמך… זה ההבדל בין נביא לבין אדם שהוא לא נביא. אם הוא נביא לוקח את החזונות שלו ואמור גם ליישם אותם בעולם, הוא פועל מטעם אחר ולא מטעמנו. אבל הוא לא היה נביא. הוא לא היה מתאמן. עוד פעם, אם הוא היה נביא אני לא יודע מאיפה הוא שאב את הרעיון הזה, את התצפית הזאת. והחשמונאים? החשמונאים זאת באמת שאלה גדולה. יכול להיות שהחשמונאים אמרו "תהיה האלטרנטיבה היא שאנחנו נעבור על דתנו ונעבור שמד אז צריך לצאת למלחמה גם אם אין לה סיכוי". ואז זה שיקול הלכתי לגמרי, לא קשור, לא בגלל שהם ידעו שהניצחון יהיה איתם והם עשו שיקולים לא ריאליים. לפעמים אתה מוסר את הנפש כי ההלכה אומרת שבמצבים כאלו צריך למסור את הנפש או המחשבה, לא בגלל שאתה בטוח שתצליח משיקולים מטאפיזיים למרות שהשיקולים הריאל פוליטיים אומרים שלא. זה הבדל. זה לא אותו דבר. אז פה זה שאלה של פרשנות. אני חיושב שבהתנהלות המסורתית אפשר לראות גם לאורך הדורות גם כשלא היינו ריבונים, שאפשר לראות, בסך הכל עשו תמיד איזושהי השתדלנות ולא בנו על התחזיות המטאפיזיות גם אם היו תחזיות כאלה. וברגע שהתחילו כאלה שפעלו על בסיס התחזיות המטאפיזיות זה מיד מוין כתנועה משיחית ואיכשהו יצא מחוץ לגדר ברוב המקרים. אבל מה עם ביטחון? יש אנשים שאומרים "בוא, אני לומד תורה ואני לא אתפרנס עכשיו כי יש לי ביטחון בהקדוש ברוך הוא". זה גם כן אתה עובד על בסיס מטאפיזי. לגמרי, לגמרי, חד משמעית. חד משמעית זה סוג של משיחיות במובן הפלטוני, לא משיחיות להביא את המשיח אלא סוג של התחשבות בשיקולים לא ריאליים, בשיקולים אפלטוניים בחיים המעשיים שלך. בהחלט, זה חלק מאותה תפיסה. למרות שזה לא עוד פעם, פה זה לא בהקשרים של גאולה וציונות אלא בהקשר של ההתנהלות האישית אבל זה בדיוק דוגמה לזה. בדיוק. אז אם מישהו אומר "תראו, אני מצטמצם, יש לי את הקצבה שלי ואני יכול לחיות עם זה", זה בסדר, זה לא פלטוניות, זה תפיסה ריאלית, אני מוכן להצטמצם בשביל הערך של לימוד תורה. אבל מי שאומר "הקדוש ברוך הוא יעזור למרות שלא מספיק לי המאתיים דולר שאני מקבל מהכולל אבל הקדוש ברוך הוא יעזור כי אני מקיים מצווה חשובה של לימוד תורה", זאת התנהלות מהטיפוס הזה. ובמובן הזה גם היא חדשה. גם זה תולדה של אותה מהפכה חדשה של אפלטוניות מדעית, כן? של האפלטוניות שרואה בשיקולים המטאפיזיים איזשהו חלק שנוטל חלק בעולם שלנו. עכשיו הנושא שלי היה קבלה ואני גלשתי פה לדברים אחרים אבל בעצם אני מקווה שהבהרתי את האסנס של העניין כי בעולם הקבלי, אני כבר לא מספיק אפילו להיכנס לעניין הזה, יש מערכת שלמה של מושגים. כן, יש ספירות, חסד, גבורה… חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת. יש פרצופים, יש עולמות, כל מיני חלוקות של העולם הרוחני למרכיבים. יש איזו מפה, כאילו כמו מפה גיאוגרפית כזאת של העולמות הרוחניים. ועל העניין הזה יש מחלוקת. בדרך כלל מקובל, בעל הלשם כותב למשל, שהחסידות רואה את המפה הקבלית הזאת באופן אריסטוטלי. כן, זו השפה שלי כמובן אבל זה בעצם מה שהוא אומר. מה הכוונה? אין באמת עולמות רוחניים. זה בסך הכל שפה לתאר את מבנה הנפש שלנו. לא רק שפה יעילה אבל בעצם זה מתאר את כוחות הנפש שלנו. במציאות עצמה אין עולם אצילות, עולם… עכשיו כמובן זה יכול לבוא לידי ביטוי בשתי צורות הפוכות. החסידות שאומרת שהצמצום… הקבליים לא קיימים, קיים רק העולם שלנו. שום דבר לא קיים. הכל זה אלוהות. אז זה להגיד אותו דבר. הם לא מקבלים את השניות הזאת בין העולם שלנו לבין איזה שהם עולמות קבליים, שאלה עולמות רוחניים, זה עולם פיזי וכל אחד מתנהל לעצמו. אתה יכול להגיד שהכל רוחני, אתה יכול להגיד שהכל חומרי, זה לא חשוב, או חומרי פסיכולוגי. אבל זה לא משנה, בסופו של דבר הם לא מקבלים את השניות הזאת. לעומת זאת בעל הלשם, הסבא של הרב אלישיב, הנחשב אולי גדול המקובלים האשכנזים במאה העשרים, 19-20, שהוא יוצא חוצץ כנגד התפיסה הזאת, אפילו יש לו ראיות, הוא מדבר על העניין הזה באריכות. והוא בעצם טוען שהתיאור הקבלי הוא תיאור של מציאות רוחנית קיימת. זה לא רק שפה כדי לתאר את המבנה הנפשי של בני אדם או תהליכים שקורים בעולם. זה לא ישים תיאורטיים, ישים מדעיים במובן האריסטוטלי, שזה רק מערכת מושגית שמסייעת לי לטפל בתופעות ובישים שמופיעים בעולם, אלא יש פה איזשהו סוג של מציאות רוחנית שאנחנו תופסים אותה באיזה שהם כלים, והמציאות הזאת היא ישים קיימים. זאת אומרת, המציאות הזאת היא מציאות קיימת. הקבלה עוסקת במציאות שהיא לא המציאות שלנו. יש לה מתאם או הקבלה בין המציאות ההיא לבין השלד הרוחני של המציאות שלנו. זה מה שנקרא מבשרי אחזה אלוה, שהמבנה של האדם הוא איזשהו ביטוי מוחשי למבנים תיאורטיים מופשטים. אבל בקבלה מבינים שמה שקיים זה רק מה שיש באדם. המבנים המופשטים זה רק מערכת מושגית שתעזור לי לנתח איך האדם חושב ופועל וכדומה. ובעל הלשם טוען זה בכלל לא ללמוד קבלה, זה ללמוד פסיכולוגיה בשפה קבלית, אבל אתה לומד פסיכולוגיה. לעומת זאת הוא טוען שהמקובלים או הקבלה זה עיסוק בעולמות הרוחניים עצמם. הרבה פעמים אני נעזר באיך אדם פועל וחושב וכדומה כי יש הקבלה בין איך שאדם פועל וחושב לבין מה שקורה בעולמות הרוחניים. אז מבשרי אחזה אלוה, אני מתוך איך שאני מתנהג אני יכול להבין מה קורה שם למעלה. אז הוא היה אפלטוניסט מובהק. הוא בעצם תפס שהקבלה זה לימוד של עולמות. המכתם העממי שאומר שבמקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה הקבלה, בעצם מתורגם פה למכתם אונטי. זאת אומרת במציאות עצמה. יש את העולמות מה שנקרא בשפת הפילוסופים העתיקים עד גלגל הירח, בריאה, יצירה, עשייה, שזה שלושת העולמות התחתונים שזה עניינם של הפיזיקה והמטאפיזיקה. ויש העולמות מהאצילות והלאה, אדם קדמון וקו וצמצום וכולי, שאלה העולמות שבהם עוסקת הקבלה. ואז יש פה בעצם אמירה שיש עולמות כאלה מעבר לעולם שלנו. זה לא רק שפה כדי לתאר בצורה יותר מופשטת את הדברים שקורים כאן. זה גם. אבל השפה הזאת פועלת בגלל שהיא באמת מתארת מבנים קיימים באיזה שהם עולמות גבוהים מופשטים עליונים, שהם מתחילים באותו מקום שבו נגמרים העולמות המוחשיים שאנחנו פוגשים בעיני הבשר שלנו. ובמובן הזה יש פה בעצם בדיוק אפלטוניות מול אריסטוטליות ביחס לקבלה. הרב? כן. הגישה הזו האחרונה היא לא חותרת באמת תחת העניין עצמו? כי אם בסופו של דבר יש ישים כאלה, יש ספירות, פשוט היא נמצאת שם או פה, אבל היא נמצאת איפשהו, אז מה ההבדל בעצם? אין פה שום הבדל קטגוריאלי בין זה לבין מה שאנחנו רואים פה. פשוט זה אנחנו רואים וזה אנחנו לא מצליחים לראות. לא ראיתי את מאדים, לא ביקרתי שם, אבל הוא ישנו. אז אם יש ספירות אז בכלל זה לא אין פה שום מטאפיזיקה. זהו, זה מה שאמרתי קודם. מה שאמרתי קודם שהאפלטוניסט במובן המתמטי יכול להתנהג ממש כמו אריסטוטלי. כי הוא בעצם את השיקולים שלו הוא עושה כמו שהאריסטוטלי עושה, רק הוא משתמש בשפה קבלית אבל הוא מתאר את הדברים ועושה את השיקולים לאור מה שהוא מכיר פה בעולם, רק הוא קורא לזה בשפה שהיא שפה קבלית. לא, לא לזה אני חותר. זה אני תומך דווקא. אני אומר הגישה שאומרת שיש ישים כאלה, יש ספירה שנמצאת אי שם, ספירת חסד, אז מה בעצם זה שונה ממה שיש פה? פה אתה רואה עץ ושם יש ספירה. מה ההבדל המבדיל הקטגוריאלי באמת? לא יודע, זה הופך את זה, זה בעצם חותר תחת כל החלוקה הזו. זה פשוט מדע חדש. אתה עוד פעם מכניס אותי לדיון סמנטי, אבל בסופו של דבר תקרא לזה איך שאתה רוצה. זה מה שאנחנו קוראים הפיזיקה, זאת אומרת האפלטוניות ביחס למושגים האלה, תפיסה שהם באמת קיימים באיזשהו מובן, לא בעולם שלנו אלא באיזשהם עולמות מופשטים אחרים, זה מה שנקרא מיסטיקה או האפלטוניות. אבל זה אלילות, הרב, אם זה אפלטוניות אז תקרא לזה לא אפלטוניות. לא, לא, הרב, אבל מה זה אלילות? כשאתה אומר יש אלוקים, נכון, אבל הוא סתם עוד כוח, אז זה אלילות, ובדיוק זו הקבלה הפשטנית. הפשטנית שאומרת שיש ישויות כאלה היא פשוט אלילות ברורה. לא נכון, למה זו אלילות ברורה? מכיוון שהיא עובדת למשהו שאנחנו לא משיגים. לא, היא לא עובדת, זה בדיוק הנקודה, היא לא עובדת. לא משנה אם היא לא עובדת, היא רק מעריצה ומתפעלת, אבל היא משתמשת, אין בעיה, אבל היא אומרת שזה קיים והיא מכירה בזה. מה הבעיה? כי זה הפך להיות מאל שאנחנו לא משיגים אותו לאל שאנחנו משיגים אותו. לא הפך להיות כלום, אני חושב שזה קיים, אז מה? אם אני חושב שמלאך קיים, אז אני אלילי? לא, אני חושב שמלאכים קיימים. אני אלילי כשאני מתחיל לעבוד את המלאכים. אבל ככל שזה מתקרב לאלוקות, אז אני יותר מתקרב, אני יותר מוריד אותו, כבר הורדת ממנו את הספירות והורדת ממנו את המלאכים ולאט לאט נוריד את האין סוף. זה דיון אחר, זה דיון אחר שבאמת אליו אני כבר לא אוכל להיכנס פה, השאלה אם אין פה באמת איזשהו סוג של מצד אחד הגשמה או ריבוי, פוליתאיזם במובן מסוים, ואז השאלה אם אין בעייתיות דתית בתפיסה הקבלית. אבל השאלה הזאת באמת מתעוררת אך ורק אם אתה אפלטוניסט. זאת אומרת, אם אתה אפלטוניסט שאתה מבין שזה ישים קיימים ולא רק שפה כדי לתאר את המציאות שלנו, עכשיו מתחילה להתעורר השאלה עד כמה זה לגיטימי האמונות האלה. אז א', אם אתה עובד אותם אז זה באמת מעורר אולי יותר בעיה, אם אתה לא עובד אותם אני לא חושב שזה מעורר בעיה. אבל בעצם התפיסה, טוב אני לא מספיק להיכנס לזה, אני אגיד את זה רק במשפט. בעצם התפיסה זה השאלה, הקשו תמיד על המקובלים מהרמב"ם בהלכות עבודה זרה שאנחנו עובדים את המתווכים כמו הכוכבים, השמש והירח וכדומה וגם זה נקרא עבודה זרה, למרות שאנחנו רואים אותם כשליחים של הקדוש ברוך הוא, גם זה נקרא עבודה זרה. אז במובן הזה הקבלה היא סוג של עבודה זרה, למרות שאתה רואה את הכל כלבושים או כשליחים של הקדוש ברוך הוא. והטענה היא ששומר אמונים הקדמון מדבר על הדבר הזה ועוד הרבה אחרים, קודם כל המקובלים לא חייבים כלום לרמב"ם. זה שהרמב"ם החליט שזה עבודה זרה הם לא מסכימים איתו, לא חייבים להסכים איתו, זה דבר אחד. דבר שני, הם לא באמת עובדים את הדברים האלה, הם עובדים את הקדוש ברוך הוא שמופיע אלינו דרך כל מיני פנים, חסד ודין וגבורה ותפארת ונצח וכולי, והם פונים אליו פניות שונות כל פעם כשהם רוצים לפנות לפן אחר שלו, אבל זה הכל הוא, אין פה שום ריבוי ושום דבר, זה רק צורות אחרות להתייחס אליו. אבל באמת פה צריך להרחיב יותר, אני לא כבר לא מספיק להגיע לזה ואני חושב שנסתפק בזה כדי רק להבהיר את ההשלכות של ענייני האפלטוניות לקבלה. עד כאן. טוב, הרב, אבל יש לי איזה שאלה, כמה התפיסה האפלטונית היום דומיננטית אחרי עמנואל קאנט וויטגנשטיין? האם באמת יש, האם הדבר הזה הוא חזק היום בפילוסופיה או? אני לא יודע, א' לא עשיתי סקר אבל זה גם תלוי אצל מי, אני לא יודע כמה כאלה יש וכמה כאלה יש. יש היום המון ניו אייג' למשל שהוא לגמרי בכלל נמצא בעולמות לא יודע אפלטוניים, בדיוניים אפילו הייתי אומר, אז שאלה את מי אתה מודד. אתה מדבר על האנשים, אתה מדבר על פילוסופים, אתה מדבר על מדענים, אתה מדבר על כל העולם, אני לא יודע לענות על שאלה כזאת. ברור שיש תפיסות כאלה ויש תפיסות שהן לא כאלה. כמה יש מכל דבר ואיפה לא יודע, לא בדקתי את זה. אתה צודק שקאנט וויטגנשטיין הם באיזשהו מובן אנטיתזה לתפיסה הזאת. זאת אומרת, מי שנצמד לפילוסופיות שלהם כנראה לא יהיה כזה, למרות ששים לב שוויטגנשטיין לפחות המוקדם מסיים את הטרקטטוס שלו הוא אומר על מה שאין לדבר עליו אודותיו יש לשתוק. הוא לא אומר שהוא לא קיים, הוא אומר שרק אין לנו על מה לדבר, שזאת כן יכולה להיות תפיסה אפלטונית. אבל טוב זה כבר, וויטגנשטיין המאוחר אגב אפילו מדבר על זה, וזה כבר לגמרי שופך את התינוק עם המים, כי הוא בעצם פולואינג א רול וכל מיני דברים כאלה, הוא בעצם מראה לך כשאתה מתייחס לדברים האלה שעליהם אין לדבר במונחי ויטגנשטיין המוקדם, בעצם הם אלה שמובילים אותך ונוטלים חלק באופן שבו אתה חושב בפועל שזה ממש אפילו אפלטוניות מדעית לא רק מתמטית. כך שוויטגנשטיין זה משחק מעניין המהלך שהוא עבר, אפילו המוקדם אבל בוודאי במאוחר. טוב אבל זה כבר דיון אחר. הרב אפשר לשאול? כן. קודם כל תודה רבה. טוב, אבל זה כבר דיון אחר. הרב, אפשר לשאול? כן. קודם כל תודה רבה על השיעור. רציתי לשאול לגבי פסיקת הלכה לפי הקבלה. כלומר, לפעמים הקבלה יש לה גם באמת השלכות, כלומר מי שסבור שמקבל את זה שיש להן השלכות פרקטיות מעשיות לפי ההלכה, לפעמים אפילו בניגוד להלכה, איך לקרוא לזה המסורתית? וזה נחשב כאפלטוניזם מדעי או מתמטי? אז זהו, פה אני חושב שזה בדיוק אפשר ליישם פה את מה שראינו בשיעור עכשיו. זאת אומרת, אם אתה מאמין שישנו מישור קבלי מקביל, רוחני, השאלה מה אתה עושה איתו. זאת אומרת, אם אתה משתמש בו כדי לפסוק הלכה, עכשיו אני לא מדבר על המציאות אלא הלכה, אבל המבנים הלוגיים הם אותם מבנים, אם אתה משתמש בו כדי לפסוק הלכה גם במקום שכללי ההלכה הרגילים נסתרים באופן הזה, זאת אומרת נגד כללי ההלכה הרגילים, אז אתה אפלטוניסט מדעי. אתה בעצם משתמש בשיקולים הקבליים גם במישור הפרקטי. פרקטי במובן הזה זה לא מה אתה עושה בעולם אלא מה אתה עושה בהלכה, כן, איך אתה מתנהל הלכתית. וזה לדעתי אסור לעשות, כמו המגן אברהם בהלכות תפילין בסימן ל"ב, שאומר שאנחנו לא הולכים אחרי הקבלה במקום שהיא סותרת את ההלכה. ושוב פעם, זה לא בגלל שהקבלה לא נכונה, אלא בגלל שאנחנו לא אמורים להתחשב בשיקולים קבליים כאשר אנחנו מקבלים החלטות מעשיות, או כאשר אנחנו מקבלים החלטות הלכתיות, כמו החלומות כמו שדיברתי בדוגמאות הקודמות. מי שמתחשב בשיקולים האלה הוא בעצם האפלטוניסט המדעי, הוא משיחי במובן שתיארתי קודם. אוקיי? לעומת זאת יכול להיות בן אדם שיתאר את אותו תהליך של פסיקת הלכה, אך הוא ישתמש בשפה הקבלית, אבל הוא מגיע לאותן מסקנות שמגיע אליו בעל הנגלה. זה אדם שהוא האפלטוניסט במובן המתמטי, לא המדעי. וזה לגיטימי, זה יכול להיות בסדר. אפילו הסיפור אומר שהאריז"ל היה מתייחס לרמב"ם כפוסק ההלכה שהוא נצמד אליו, למרות שהרמב"ם בכלל לא הכיר את הקבלה וודאי לא השתמש בשיקולים קבליים. אז איך אפשר להבין את זה? כי האר"י הבין שהרמב"ם כיוון שהיה איש הלכה גדול, אז כנראה שמה שהוא אומר יתאים גם לשיקולים הקבליים. וזה בדיוק מראה לך שאתה יכול להיות נטוע היטב בעולם הקבלי אבל הפסיקות שלך יראו בדיוק כמו פסיקותיו של איש נגלה. זה אפלטוניזם מתמטי. אם אתה מגיע למסקנות הפוכות מההלכה הנגלית, נגד הרמב"ם, הרמב"ם כמשל כן, נגד ההלכה הנגלית, אז אתה אפלטוניסט מדעי. ומי שלא מכיר בכלל בקבלה והוא רק עושה שיקולים נגליים אז הוא אריסטוטלי. הרב, השימוש שהשתמשת בשיעור באפלטוניזם מדעי ומתמטי, זה מה שהשתמשת בשיעורים הקודמים בהקבלה לאפלטוניזם רך ואפלטוניזם רדיקלי? שאפלטוניזם רדיקלי זה האפלטוניזם שהוא… יש קשר, אני צריך לחשוב על זה עוד, אבל יש קשר. אני רואה את הקשר, אני צריך עוד לחשוב רגע אם זה ממש אותו דבר או לא. כי האפלטוניזם הקשה זה מה שפופר התריע נגדו, שאומר אתה נצמד לאיזושהי אוטופיה אפלטונית ואתה דורס את העולם כדי לממש אותה, ומזה יוצאות כל התנועות הקיצוניות והאלימות והכל. אז מה זה אפלטוניזם רך? אפלטוניזם רך זה מישהו שבעצם אומר אני רואה מול העיניים את החזון אבל אני לא משתמש בו כדי לדרוס את המציאות. אלא מאי? אני רוצה לממש את החזון, אבל כשאני בוחן את הדרכים איך לעשות את זה אני עושה את זה משיקולים שלא ידרסו את המציאות, אני מסתכל גם על מה קורה פה במציאות. אז במובן הזה זה מאוד דומה. אם זה אותו דבר או לא, הנטייה שלי לחשוב שלא, אבל צריך לחשוב למה בדיוק, זה צריך לחשוב על זה עוד. הרב, עדיין לא ברור לי השניות הזאת. זה ממש כאילו אדם חי בשקר מסוים. אם אדם מאמין שזה קיים, שכל המושגים האפלטוניים האלה קיימים, אז להגיד אני אעשה באיזושהי צורה מלאכותית נתק פנימי, מידור כזה, אני אפעל רק לפי מה שאני רואה בעיניים… אני מסכים, זאת בדיוק הטענה. אני מסכים עם מה שאתה אומר, זאת בדיוק הטענה של המשיחיים או של האפלטונים המדעיים. בעצם אומרים הרי אם המציאות היא שכרגע מתרחשת הגאולה, הדיאגנוזה שלי נכונה, אז למה לא להתחשב בזה? הרי אני יודע מה ייצא. ואני טוען שיש סוג של גזירת הכתוב כזאת, זאת אומרת זה קצת הפוך על הפוך, אני לא בא אליהם בשם זה שהם טועים ואני צודק, הפוך, אני אומר להם למרות שאתם צודקים אסור לכם להתנהג כך. כי זה תפקידו של הקדוש ברוך הוא, לממש חזונות מטפיזיים זה לא תפקידנו למרות שזה אולי נכון, ואולי הקדוש ברוך הוא עכשיו ייקח את הדברים האלה למקומות שהוא רוצה לקחת, אתה לא אמור לעשות את השיקולים האלה, כמו יוסף עם מימוש החלום. הרי החלום נכון, אבל החלום נכון. מה יעשה הבן ולא יחטא? הוא דופק על דלתנו המשיח, הוא דופק, אני רואה אותו דופק. עכשיו אומרים לי "אתה תתעלם מזה, תפעל לפי שיקולים הגיוניים". אני באמצע לענות לך. זאת אומרת, זה בדיוק מה שקורה עם יוסף. יוסף ראה בחלום שלו את החלומות, נכון? שהאחים שלו באים להשתחוות וההורים שלו באים להשתחוות לפניו. מה יעשה הבן ולא יחטא? זאת אומרת, אז הוא מבין שזה מה שקורה. נו, אז למה לא לפעול כדי לממש את הדבר הזה? התשובה, כי זה לא תפקידך. זה תפקידו של הקדוש ברוך הוא. אתה תעשה את מה שצווית. מה שהגמרא אומרת, בהדי כבשי דרחמנא למה לך? חזקיהו יודע מה הולך לקרות עם הבן שלו, עם מנשה. ולכן הוא אומר "אני לא אעשה פריה ורביה, כי אני יודע מה יצא שמה". אומרים לו "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?". ובסוף יצא מנשה. הוא צדק, זה לא שהוא לא צדק בחזון שלו. אבל עדיין אלישע אומר לו "אתה תעשה תפקידך והקדוש ברוך הוא יטפל במטאפיזיקה". אתה לא אמור לטפל במטאפיזיקה. זה איזשהו סוג של גזירת הכתוב. צריך להבין, זה לא, אני לא בא בשם ההיגיון. להיפך, ההיגיון עובד עם המשיחיים, אם הם צודקים. זאת אומרת, בהנחה שהם צודקים, אפשר להתווכח אם הם צודקים, אבל בהנחה שהם צודקים, הטענה היא לא טענה שאתם לא עובדים עם ההיגיון, אלא שיש גזירת הכתוב לא לעשות את זה. גזירת הכתוב כן במובן מטפורי, זאת אומרת, חלוקת תפקידים. זה הטענה. חוץ מזה, אני כמובן גם אישית, גם יש לי ביקורת עליהם כי אני בכלל לא בטוח שהם צודקים. הם איכשהו מרגישים שהם מפענחים את המטאפיזיקה ואת התהליכים הרוחניים בצורה בביטחון מופרז מדי. כאילו ברור להם מה הולך לקרות ואיך זה יקרה ושזה יצליח וכדומה. אני לא מסכים עם הקביעה עצמה. אבל אני אומר, הביקורת שלי עליהם היא כפולה. א', אני בכלל לא בטוח שאתם צודקים. ב', גם אם אתם צודקים, זה תפקידו של הקדוש ברוך הוא. אתה תעשה את מה שאתה יכול אבל מתוך שיקולים ריאל פוליטיק. הרב, אפשר לטעון שהביקורת או התיאור שעכשיו ניתן בשיעור לגבי אותם אנשים משיחיים, עמדות משיחיות שגוזרות על פי התיאוריה שלהם דברים מעשיים במציאות ודורסים את המציאות, זה אולי דומה קצת למה שאנשים חילוניים טוענים כלפי דתיים בהתחשבות בהלכה? כלומר אדם שנצמד להלכה והוא פועל בצורה שהיא קצת סותרת את הנורמות? יש פה משהו מעין זה. זהו. במקום שזה סותר את הנורמות אז כן. במקום שזה רק עוד נורמות שהחילוני לא מקבל אז כנראה שלא. המקום שבו זה סותר למשל נורמות מוסריות, אז כן, טענה מאוד דומה. זאת אומרת, מה זה טענה מאוד דומה? החילוני לא מקבל בכלל את הקיום של הרובד המטאפיזי-תיאולוגי. אבל הוא יכול גם לטעון טענה נוספת, גם אם זה נכון זה לא אמור לדרוס את הנורמות המוסריות. ואז עוד פעם זה באמת כפל הטענות, כמו שאני אמרתי קודם לגבי המשיחיות. כן. אבל באופן הזה כן יש איזושהי דרישה להיות, נקרא לזה, הומניסט מדעי? המסורת, המסורת הדתית לא מקבלת את הטענה הזאת. המסורת הדתית אומרת אם יש ערכים דתיים מוטל עלינו לממש אותם. כן. גם במחיר מוסרי לפעמים. לא ערכים הומניים. כן. ובאמת במובן מסוים לא הומניים גם במובן שזה לא אנושי, לא, כן, יומן יומן ביינג, זאת אומרת לא הומניים במובן שזה לא, לא מתחיל ונגמר באדם. אוקיי. שבת שלום, הסדרה הסתיימה. כן. תודה על כל הסדרה הגדולה החשובה. אולי הרב יקדיש איזה שיעור, סדרה, מיני סדרה על באמת להרחיב על נושא הקבלה והחסידות והסכנות או היתרונות וההקשרים, כי הרב ככה נגע בזה מסביב. אולי. אחשוב על זה. אוקיי. להתראות, שבת שלום.