חדש באתר: עוזר בינה מלאכותית המבוסס על כתביו ושיעוריו של הרב מיכאל אברהם

הלכה ומציאות – שיעור 4

תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.

🔗 קישור לשיעור המקורי

🔗 קישור לתמלול ב-Sofer.AI

תוכן עניינים

  • מודל ההכרעה הערכית ותיקון המודל הדו־שלבי
  • כשל המומחיות והטעות על יכולת המומחה להכריע בשאלות מעניינות
  • הכשל הנטורליסטי ועקרון הגשר בין עובדות לנורמות
  • טעות החשיבה הבינארית, פרדוקס הערמה ולוגיקה עמומה
  • טיעוני דילמה, מה נפשך, והכשל בהנחות קצה
  • דוגמת המהירות המותרת ויישום המודל התלת־שלבי
  • הסכמים מדיניים ורף רב־ממדי
  • הממשק בין מומחה למכריע ערכי כנקודת כשל מרכזית
  • דוגמת הקורונה ורב חיים קניבסקי: קושי בהבנת אקספוננציאליות
  • מדעי המחשב: פולינומיאלי מול אקספוננציאלי כהמחשת פער מושגי
  • תיאום שפה בין מומחה לפוסק: זכוכית, חשמל ואש, והסכנה בדו־שיח של חרשים
  • מומחה בבית משפט: עובר בחוטים או באוויר והצורך לפרק פרשנות מעובדות
  • משפטי האבולוציה (“משפט הקופים”) והטעות בבחירת סוג המומחה
  • מדעי המוח בבית משפט: סריקות מוח, אחריות פלילית, ודטרמיניזם כמסווה עובדתי
  • סמכות השופט מול מומחים חלוקים והנטל לקבל החלטה
  • גדלות בתורה, מבחני רבנות, והיעדר בדיקה של מיומנות ממשק
  • דרישת שבעים שפות בסנהדרין כמודל לממשק ללא מתורגמן
  • מהי מומחיות הלכתית: שלב שלישי, מומחיות ממשק, ושאלת המיומנות בשלב השני
  • סמכות מול “חוש ריח” והצעת מיומנות להעברת קווים
  • התמחות תחומית וחוש ריח: שבת, נידה, חושן משפט והקורונה
  • שיח השאלות בסיום: ניסיון, חקירה נגדית, ומתח בין פורמליזם לאינטואיציה

סיכום

סקירה כללית

הטקסט קובע שמודל דו־שלבי של הכרעה ערכית, שבו מומחה מוסר עובדות ופוסק/שופט מכריע נורמטיבית, הוא תפיסה פשטנית שמולידה כשלים, ובמקומו מוצג מודל תלת־שלבי שבו המכריע הערכי קובע גם את ספי המושגים (כמו “מסוכן”, “מחלה”, “בן אדם”) לפני ההכרעה המותר/אסור/חובה. הטקסט תולה את שורש הכשל בשתי טעויות: הכשל הנטורליסטי והנחה שגויה שמושגי יומיום הם בינאריים, ומדגים דרך פרדוקס הערמה ולוגיקה עמומה שמושגי יומיום יושבים על רצף ולכן נדרשת “העברת רף” ערכית. בהמשך נטען שהבעיה הקשה ביותר היא הממשק בין מומחה למכריע ערכי, משום שהמכריע לא תמיד מסוגל להבין את הנתונים, והמומחה מערבב לא פעם עובדות ופרשנות. לבסוף מוצגות שתי דרכים להבין את שלב העברת הרף: או כשרירות שמושתתת על סמכות פורמלית, או כמיומנות של “חוש ריח” שמאפשרת לקבוע קווים באופן טוב יותר, ומתוך זה נגזרים קריטריונים לגדלות הלכתית הכוללים גם יכולת ממשק והעברת קווים ולא רק ידע ולמדנות.

מודל ההכרעה הערכית ותיקון המודל הדו־שלבי

הטקסט מתאר מודל נפוץ של תהליך דו־שלבי שבו המומחה נותן נתונים עובדתיים ובשלב שני המכריע הערכי, כגון שופט, מחוקק, פילוסוף מוסר או איש הלכה, מקבל החלטה על בסיס המסד העובדתי. הטקסט טוען שהמודל הזה נשען היסטורית על דימוי היחסים בין רב לרופא, ולכן נפוץ במיוחד בשיח על רופא ופוסק, אך הוא מייצר כשלים מחשבתיים וחוסר הבנה לגבי תיחום התפקידים. הטקסט קובע שבפועל מדובר בתהליך תלת־שלבי שבו המומחה נותן עובדות, המכריע הערכי קובע רף והגדרות מושגיות כגון מה “מסוכן”, מה “בן אדם”, מה “מחלה”, ורק לאחר מכן הוא מכריע האם מותר, אסור או חובה לעשות משהו בהינתן הקביעות העובדתיות.

כשל המומחיות והטעות על יכולת המומחה להכריע בשאלות מעניינות

הטקסט מגדיר “כשל המומחיות” כתחושה שמומחה יכול להכריע את השאלות המעניינות, וקובע שאין שאלה מעניינת שמומחה יכול להכריע לבדו. הטקסט מכיר בכך שלכל שאלה מעניינת יש תשתית עובדתית ולכן יש צורך להתייעץ עם מומחים, אך קובע שהשלבים המכריעים הם של העברת רף והכרעה נורמטיבית שאינם מסורים למומחה. הטקסט מדגים שהכשל חוזר בדוגמאות כמו הומוסקסואליות, הפלות, שאלות חינוכיות, תחבורה ומהירות, והסכמים פוליטיים, משום שבכולן יש גרף או תיאור עובדתי ואז קביעה ערכית של קו.

הכשל הנטורליסטי ועקרון הגשר בין עובדות לנורמות

הטקסט מייחס חלק מהכשל להנחה שאפשר להסיק מסקנות נורמטיביות או ערכיות מעובדות בלבד, וקובע שתמיד דרוש “עיקרון גשר”. הטקסט קובע שאנשים מדלגים מן העובדות להכרעה הערכית, אך העובדות לבדן אינן קובעות מה צריך לעשות. הטקסט מבדיל בין שלב העובדות לבין שלב ההכרעה הנורמטיבית וממקם ביניהם שלב נוסף שבו נקבעים ספים והגדרות.

טעות החשיבה הבינארית, פרדוקס הערמה ולוגיקה עמומה

הטקסט טוען שטעות מרכזית נוספת היא תפיסת מושגי היומיום כמושגים בינאריים כגון “כן/לא”, “בן אדם/לא בן אדם”, “מסוכן/לא מסוכן”, “מחלה/לא מחלה”. הטקסט קובע שאין שום מושג יומיומי שהוא בינארי, ומושגים בינאריים קיימים במתמטיקה ולא בעולם הלא־מתמטי. הטקסט משתמש בפרדוקס הערמה כדי להראות שהנחות סבירות אינן מתיישבות זו עם זו, ומציע לוותר על ההנחה שהוספת יחידה אחת “לא משנה” את הסטטוס ולהחליפה בטענה שהוספה משנה את הסטטוס “בקצת”. הטקסט מציג “מידת הערימתיות” כרצף בין אפס לאחד ומזהה זאת עם *fuzzy logic*, שבה ערכי אמת אינם רק אפס או אחד אלא רצף.

טיעוני דילמה, מה נפשך, והכשל בהנחות קצה

הטקסט מסביר שטיעוני דילמה כגון “אין טעם במבחנים כי העצלנים לא ילמדו והחרוצים ילמדו” נופלים משום שהם מניחים חלוקה בינארית בין “עצלן” ל“חרוץ”. הטקסט קובע שיש רצף של רמות חריצות ולכן יש סקטור ביניים שבו מבחן משנה התנהגות. הטקסט מזהה בכך מבנה כללי של כשלים שנובעים מחשיבה בינארית על מושגים רציפים.

דוגמת המהירות המותרת ויישום המודל התלת־שלבי

הטקסט מתאר דוגמה שבה מומחה טכני מספק גרף של סיכון כפונקציה של מהירות, וזהו שלב א’ של ההכרעה. הטקסט קובע שבשלב ב’ המכריע הערכי קובע מאיזה אחוז סיכון משהו נקרא “מסוכן”, ושום מומחה טכני לא יכול לקבוע זאת משום שזו הכרעה ערכית על משמעות המושג. הטקסט מוסיף שבשלב ג’ המכריע הערכי קובע האם ומתי מותר להסתכן, למשל הבחנה בין אמבולנס לרכב רגיל ושקלול תועלות כלכליות ותועלות חיים לעומת סיכון. הטקסט מסביר שאנשים מפספסים את שלב ב’ כי הם מתייחסים ל“מסוכן” כאל בינארי, בעוד שהוא רציף, ולכן המומחה יכול רק לתת גרף ולא להכריע איפה הקו.

הסכמים מדיניים ורף רב־ממדי

הטקסט מיישם את אותה לוגיקה על הסכמים מדיניים ומדגים שמומחים ביטחוניים ומדיניים יכולים לספק תיאור מורכב של סיכונים ותועלות, אך ההכרעה היכן להעביר את הקו מה נקרא “הסכם מסוכן” היא עניין למכריע הערכי ולא למומחים. הטקסט מבהיר שבמקרה זה מדובר ברף רב־ממדי עם פקטורים רבים, אך העיקרון נשאר זהה.

הממשק בין מומחה למכריע ערכי כנקודת כשל מרכזית

הטקסט מסייג את החלוקה החדה בין שלב המומחה לשלבי ההכרעה הערכית וקובע שהמעבר בין שלב א’ לשלב ב’ דורש ממשק מורכב, משום שהמכריע הערכי לא תמיד מבין את הגרף או את הנתונים. הטקסט טוען שהבעיה בקבלת הכרעה ערכית יושבת פעמים רבות על הממשק עצמו, ולכן המודל המלא כולל גם צורך להגדיר כיצד עוברים מתחום המומחה לתחום המכריע. הטקסט קובע שהממשק דורש אינטליגנציה, תיאום, והבנה הדדית של שני הצדדים לגבי מה כל אחד יודע ומה אינו יודע.

דוגמת הקורונה ורב חיים קניבסקי: קושי בהבנת אקספוננציאליות

הטקסט מביא טור “קונטרוברסלי” שכתב על התנהלות המנהיגות החרדית בתקופת הקורונה, וטוען שהבעיה אינה רק פזיזות בהחלטה שלא לציית להוראה לסגור מוסדות לימוד אלא גם היעדר נתונים וחשש מחוסר כלים להבין אותם. הטקסט טוען שהבנת “התפתחות אקספוננציאלית” אינה מסתכמת בהסבר מילולי של “מוכפל בפקטור קבוע”, משום שנדרשת תחושה מתמטית של משמעות הצמיחה. הטקסט מדגים זאת בדוגמת קיפול דף נייר ארבעים פעם שמגיע “מהארץ לירח”, ובכך מראה כיצד הקפיצה הגדולה מתרחשת בקיפול האחרון. הטקסט מוסיף שהישענות על קריטריון כמו “מספר המתים פר אלף אנשים” עלולה להיות חוסר הבנה כשהעיקר הוא קצב ההידבקות והתמותה, ושקצב העלייה מאיים על קריסת בתי חולים ועל מחסור במכשירי הנשמה.

מדעי המחשב: פולינומיאלי מול אקספוננציאלי כהמחשת פער מושגי

הטקסט משתמש בדוגמה מעולם המחשבים כדי להראות שאנשי מקצוע מדרגים בעיה לפי תלות הזמן במספר הצעדים ולא לפי זמן מוחלט, ומציג את ההבחנה בין פולינומיאלי לאקספוננציאלי. הטקסט טוען שבעיות אקספוננציאליות נחשבות “בלתי פתירות” כי עבור ערכי קלט לא גדולים מתקבלים זמני חישוב עצומים עד “יותר גדולים מגיל היקום”. הטקסט משתמש בכך כדי להמחיש מדוע מכריע ערכי ללא אוריינות מתמטית עלול לפרש “חמישה אחוז ביום” כעניין תמים ולהחמיץ את הדינמיקה.

תיאום שפה בין מומחה לפוסק: זכוכית, חשמל ואש, והסכנה בדו־שיח של חרשים

הטקסט טוען שמומחה אינו יכול לענות “כן/לא” בלי להבין למה הפוסק שואל, ומדגים זאת בשאלה “האם זכוכית זה נוזל או מוצק” שבה תשובת פיזיקאי על מבנה גבישי אינה בהכרח רלוונטית להלכות שבת שבהן השאלה היא קשיחות ונזילות תפקודית. הטקסט מביא אנקדוטה על Richard Feynman שבו בחורי ישיבה שאלו “האם חשמל זה אש” והוא סילק אותם כי לא הבין את ההקשר ההלכתי של “משום מבעיר”, וכך נוצר “דו־שיח של חרשים”. הטקסט קובע שהפוסק צריך להבין את עולם המומחה כדי לשאול נכון ולהבין את התשובה, והמומחה צריך להבין את עולם ההלכה כדי למסגר תשובה באופן שמבהיר משמעות והשלכות.

מומחה בבית משפט: עובר בחוטים או באוויר והצורך לפרק פרשנות מעובדות

הטקסט מביא דוגמה מארצות הברית על חוק שקבע תשלום אם חשמל “עובר בחוטים” ופטור אם “עובר באוויר”, ומומחה פיזיקאי העיד שזה עובר באוויר. הטקסט טוען ששופט אינטליגנטי צריך לשאול “אז בשביל מה יש שם חוט?” ולהבין שזו פרשנות לשונית־מדעית ולא עובדה משפטית פשוטה. הטקסט קובע שהמכריע הערכי צריך לזהות מה מתוך דברי המומחה הוא עובדה ומה הוא פרשנות של המומחה, משום שאנשי מדע מערבבים לעיתים בין השניים.

משפטי האבולוציה (“משפט הקופים”) והטעות בבחירת סוג המומחה

הטקסט מתאר מאבק בארצות הברית סביב השאלה האם ללמד אבולוציה בבתי ספר ציבוריים בשל הפרדת דת ומדינה, ואת ניסיונות הבריאתנים להציג בריאתנות כתיאוריה מדעית. הטקסט מספר על שופט ג’ונס שהכריע באמצעות דירוג מומחים לפי מאמרים מצוטטים והעדיף מומחי אבולוציה, ובכך פסק נגד לימוד בריאתנות. הטקסט טוען שהשאלה האם בריאתנות היא “מדע” היא שאלה פילוסופית ולא שאלה למדענים, ולכן היה צריך לשמוע מומחים לפילוסופיה של המדע, והכשל נובע שוב מממשק שבו השופט לא מבין מה לשאול ומה סוג המומחיות הרלוונטי.

מדעי המוח בבית משפט: סריקות מוח, אחריות פלילית, ודטרמיניזם כמסווה עובדתי

הטקסט מתאר חדירה גוברת של מדעי המוח לבתי משפט באמצעות הצגת סריקות מוח כדי לטעון לאי־שפיות זמנית או חוסר אחריות למעשים. הטקסט טוען שמומחי מוח מערבבים באופן נפוץ “פרשנויות” עם “עובדות” ומציגים תפיסת עולם דטרמיניסטית כמצג עובדתי. הטקסט מספר על מאמר של חמישה מומחים ידועי שם שכתבו למשפטנים באופן “צנוע” כביכול, והטקסט טוען שבתוך הצניעות הוכנסה פרשנות מלאה שלא הותירה לשופטים “שום דרגת חופש”. הטקסט מדגים את בעיית הממשק גם בעדות פסיכיאטרית של “לא אחראי למעשיו” וטוען שהשופט צריך לשאול על רצף של שליטה ועל היכן עובר הקו, משום שהפסיכיאטר אינו יכול לקבוע “אפס שליטה” באופן בדוק.

סמכות השופט מול מומחים חלוקים והנטל לקבל החלטה

הטקסט קובע שכאשר מומחים חלוקים, החלטה משפטית חייבת להתקבל, והמכריע הוא השופט לא משום שהוא “מומחה יותר גדול” אלא משום שזו סמכותו ותפקידו. הטקסט מוסיף שהשופט צריך לתחקר, להבין מה מקור המחלוקת, ולהחליט אם להכריע או להישאר במצב של “דיני ספקות” כשיש ספק עובדתי. הטקסט מתאר דרישות אינטליגנציה גבוהות מן המכריע ומזהה זאת כנקודה המכשילה ביותר בתהליך ההכרעה הערכית.

גדלות בתורה, מבחני רבנות, והיעדר בדיקה של מיומנות ממשק

הטקסט טוען שבמבחני רבנות בודקים בעיקר ידע וניתוח הלכתי סטנדרטי, אך לא בודקים “שכל ישר” ומיומנות להאזין למומחה ולחלץ את המידע הרלוונטי להכרעה. הטקסט קובע שמיומנות הגישור בין שלב העובדות לשלב העברת הרף אינה כלולה לרוב בהכשרת רב או פוסק, ושהיא קריטית יותר מכמות הידע בלבד. הטקסט טוען שמקורות “מוצאים היום” ושמיומנות הלכתית נרכשת בלימוד, אך הרגישות והידע הכללי לקריאת טקסטים מחוץ לעולם התורה הם תנאי להפקדת הכרעות מעשיות ביד פוסק. הטקסט מציג את רב שלמה זלמן אוירבך כדוגמה לרגישות, צניעות, יכולת הקשבה ובחירת מומחים בעלי הבנה הלכתית, ומדגיש שגדלות בתורה כוללת את היכולת הזאת.

דרישת שבעים שפות בסנהדרין כמודל לממשק ללא מתורגמן

הטקסט מביא את הדרישה בסנהדרין שדיינים ידעו “שבעים שפות” ומסביר שהסנהדרין “אסור לה שתשמע מפי המתורגמן” ולכן עליה לשמוע את העד עצמו. הטקסט מנמק זאת בכך שתרגום אינו “צינור חלול” ותמיד מאבד קונוטציות, ניואנסים והקשרים, בדומה להבדלים בתרגום ספרות. הטקסט משתמש בכך כדי לחזק את הטענה שהכרעה דורשת הבנת שפה והקשרים ולא רק קליטת עובדות, ושכך גם הממשק מומחה־מכריע דורש הבנה ישירה של משמעות הדברים.

מהי מומחיות הלכתית: שלב שלישי, מומחיות ממשק, ושאלת המיומנות בשלב השני

הטקסט טוען שהפוסק, כמו שופט, אינו צריך להיות מומחה בכל התחומים אלא צריך לדעת לשמוע מומחה, להבין אותו ולקבל החלטה. הטקסט מזהה את המומחיות ההלכתית הקלאסית בעיקר בשלב השלישי, שהוא שלב הידע והלמדנות והקביעה הנורמטיבית. הטקסט שואל מהו סוג המיומנות הנדרש לשלב השני של העברת רפים, ומציע שני ערוצים: ערוץ אחד שבו אין כאן מומחיות אלא שרירות המחויבת מסמכות פורמלית משום שמישהו חייב לקבוע קו; ערוץ שני שבו קיימת מיומנות ממשית של העברת קווים, המתבטאת בכך שיש הסכמה רחבה על גבולות קיצוניים ולכן לא מדובר בשרירות מוחלטת.

סמכות מול “חוש ריח” והצעת מיומנות להעברת קווים

הטקסט מציג תפיסה שלפיה העברת רפים היא עניין של סמכות ולא של מומחיות, משום שאין “תשובה נכונה” לאחוז הסיכון המגדיר “מסוכן”. הטקסט מציג תפיסה חלופית שלפיה קיימת אינטואיציה אמינה או “חוש ריח” שמכוון לתשובה נכונה במובן מסוים, ולכן תלמיד חכם עשוי “להיקלע יותר לאמת” מן ההדיוט. הטקסט מסיק שאם מאמצים תפיסה זו, מומחיות הלכתית כוללת שלושה סוגי מיומנות: מיומנות הממשק עם מומחים, מיומנות העברת קווים בשלב השני, ומיומנות הלכתית קלאסית של ידע וניתוח בשלב השלישי.

התמחות תחומית וחוש ריח: שבת, נידה, חושן משפט והקורונה

הטקסט מבחין בין תחומי מומחיות הלכתיים ומציין שחכמים ופוסקים שונים נחשבים מומחים בתחומים מסוימים, ושידע הלכתי אינו אוניברסלי בין שבת, נידה וחושן משפט. הטקסט טוען שמיומנות למדנית היא יותר אוניברסלית מכלי ידע תחומי, ומעלה שאלה האם “חוש הריח” של העברת קווים הוא אוניברסלי או תלוי התחככות בתחום מסוים. הטקסט נוטה לחשוב שיש פוטנציאל אוניברסלי אך נדרשת התחככות ממושכת בתחום כדי לפתח את חוש הריח הרלוונטי, ולכן ייתכן שמיומנות פסיקה בתחומים מסוימים אינה מספיקה להכרעות מסוג קורונה.

שיח השאלות בסיום: ניסיון, חקירה נגדית, ומתח בין פורמליזם לאינטואיציה

הטקסט כולל שאלה האם “חוש ריח” הוא למעשה ניסיון, ומתקבלת תשובה שמדמה זאת לסטאז’ ברפואה שבו נבנית רגישות שאינה תמיד ניתנת לניסוח טיעוני. הטקסט כולל הערה על משפט כללי שבו חקירה נגדית מסייעת לפיצוח מומחה, עם טענה שבהלכה הדבר פחות קיים אך בדיני ישראל יש טוענים רבניים, והתגובה מוסיפה שעורכי דין משרתים את השופט כדי שלא יפספס נקודות. הטקסט כולל דיון על מתח בין גדרים מוחלטים לבין “ונראה” וחוסר פורמליזם, עם טענה נחרצת שלא ייתכן גדר סופי לדברים, ושפוסק צריך להחליט גם ללא יכולת הוכחה סופית, ולעיתים לפעול מכוח סמכות כשאין מיומנות מספיקה.

תמלול מלא

[הרב מיכאל אברהם] בסדר. בפעם הקודמת דיברתי על המודל של קבלת החלטות ערכית ואמרתי שבדרך כלל מחלקים את זה לתהליך דו-שלבי. שלב הראשון המומחה נותן את הנתונים העובדתיים ובשלב השני המכריע הערכי, שזה יכול להיות שופט, מחוקק, לא יודע מה, פילוסוף של המוסר או איש הלכה, מקבל החלטה על בסיס המסד העובדתי שהמומחה מוסר לו. הראיתי שהתפיסה הפשטנית הזאת שבדרך כלל ניזונה מיחסים בין רב לרופא בתרבות העתיקה, המומחה הטיפוסי המייצג זה רופא, ולכן בדרך כלל המודלים האלה עולים לדיון ביחס בין רופא לבין פוסק ושמה הרבה פעמים מדברים בשפה הזאת שהרופא נותן את העובדות והפוסק אומר מה צריך, מה מותר או מה אסור לעשות בהינתן שאלה העובדות. הראיתי שהדבר הזה מוביל כל מיני כשלים מחשבתיים וחוסר הבנה ביחס לתיחום בין רב לבין מומחה. והטענה בסופו של דבר הייתה שמדובר בתהליך תלת-שלבי כאשר המומחה נותן עובדות, המכריע הערכי, אני בכוונה משתמש בזה כי זה נכון לכל הכרעה ערכית לאו דווקא הלכתית, המכריע הערכי קובע נגיד איפה עובר הרף, מה זה מסוכן, מה זה בן אדם, מה זאת מחלה, הבאתי כמה כל מיני דוגמאות לעניין הזה ואחר כך גם קובע האם מותר, אסור, חובה לעשות משהו בהינתן שאלה הקביעות העובדתיות. והחוליה האמצעית הזאת שקושרת את מה שמומחה עושה למה שהפוסק עושה במודל הדו-שלבי היא זו שבעצם עומדת בבסיס הרבה מאוד כשלים כאשר מה שמשותף לכולם זה אותה מה שאפשר לקרוא לו כשל המומחיות, זו אותה תחושה שבעצם מומחה יכול במידה רבה להכריע את השאלות המעניינות שמעניינות אותנו כשבעצם זה לא נכון. זאת אומרת בעצם אין שאלה אחת שמומחה, אני חושב לפחות, לא מצליח לחשוב על שאלה מעניינת אחת שהיא עניין למומחים. יש כמובן לכל השאלות המעניינות תשתית עובדתית כי צריך להתייעץ עם מומחים, אבל בסוף בסוף יש את שני השלבים הבאים שהם אלה שמובילים להכרעה בסופו של דבר. ובתיאור שנתתי בפעם הקודמת השלב האמצעי הזה בדרך כלל הוא איזושהי העברה של סף, של רף מסוים, שממנו והלאה משהו מוגדר כמסוכן, כבן אדם, כמחלה, כל השאלות שדיברנו עליהן בהקשר של הומוסקסואליות, של הפלות, שאלות חינוכיות, שאלות של תחבורה, מהירות מותרת או אסורה, הסכמים פוליטיים, כל הדוגמאות האלה שדיברנו עליהם זה בעצם הסכימה הלוגית שעומדת בבסיסן. אני כבר לא זוכר אם דיברנו על זה באחד השיעורים הקודמים אבל אני רק אזכיר בקצרה שבעצם מה שעומד בבסיס העניין הזה, בבסיס הכשל הזה והתיקון שנתתי לו על ידי הוספת השלב האמצעי הזה זה שני שתי טעויות נפוצות. טעות אחת זה הכשל הנטורליסטי שעליו ודאי דיברתי, הקדשנו לזה לא מעט זמן בתחילת הסדרה, הכשל שאומר שניתן להסיק מסקנות נורמטיביות או ערכיות מעובדות שזה כמובן לא נכון, תמיד צריך להיות עיקרון גשר, דיברנו על זה הרבה. גם כאן אנשים חושבים שאפשר לקפוץ ישר מהעובדות אל ההכרעה הערכית, אז לא. העובדות זה עובדות והכרעה ערכית צריכה להיעשות באופן על בסיס העובדות אבל באופן בלתי תלוי למה שאומר המומחה. אבל זה נותן לי רק את ההבדל בין שלב אחד לשלב שלוש. איפה נכנס שלב שתיים? אחד זה המומחה, שלוש זה המכריע הערכי. איפה נכנס שלב שתיים? שלב שתיים יושב על טעות אחרת וזה הטעות שרואה במושגי היומיום מושגים בינאריים. זאת אומרת יש אנשים שאנשים בדרך כלל רגילים לחשוב על מוש מושגים במונחים של כן או לא. האם זה כן או לא, האם זה בן אדם או לא בן אדם, האם זה מסוכן או לא מסוכן, האם זה מחלה או לא מחלה. והאמת היא שאין שום מושג יומיומי, וזה קשור למשפט הגורף שאמרתי קודם שאין שום שאלה מעניינת שמומחה יכול להכריע אותה, זה בדיוק מהסיבה שאין שום מושג יומיומי שהוא בינארי. פשוט אין מושג כזה. מושגים בינאריים קיימים במתמטיקה. לא קיימים בעולם שלנו, בעולם הלא מתמטי. ומה שמדגים את זה זה פרדוקס הערמה, ושוב יכול להיות שהזכרתי את זה אני כבר לא זוכר, אז אני רק חוזר על זה בקצרה. פרדוקס הערמה בעצם הולך כך, נגיד שבן אדם עם שערה אחת הוא קירח. בן אדם עם מיליון שערות הוא ודאי לא קירח. אבל אם בן אדם עם מספר נתון של שערות הוא קירח, הוספת שערה אחת לא תשנה את הסטטוס שלו. נכון, נדמה לי שלוש הנחות ששלושתן סבירות. אלא מאי שהן לא מתיישבות אחת עם השנייה, כיוון שאם להיות עם שערה אחת זה קירח ולהוסיף שערה אחת לא משנה את הסטטוס, אז זה אומר שגם עם שתיים אתה קירח ובמילא גם עם שלוש ועם ארבע ועם חמש. כל פעם תוסיף אחת לא ישנה את הסטטוס שלך, אז איך במיליון פתאום הוא הופך להיות לא קירח? מתי זה קורה הנס הזה? למה זה נקרא פרדוקס הערמה? כי אותה שאלה שואלים, פילוסופים שואלים אותה על מה זאת ערמה. אבן חצץ אחת היא לא ערמה. אם יש לי צבר אבנים שהוא לא ערמה, להוסיף אבן אחת לא משנה את הסטטוס. אבל אלף אבני חצץ הן ערמה. עכשיו עוד פעם אותה שאלה, זה שלוש הנחות ששלושתן סבירות אבל הן לא מתיישבות אחת עם השנייה. אבן אחת היא לא ערמה, הוספת אבן אחת לא משנה, אז גם שתיים זה לא ערמה, ואם כך אז גם שלוש לא וגם ארבע לא וגם חמש לא, אז איך אלף כן? ואז איפה זה קורה המעבר הזה מלא ערמה לכן ערמה או מתי זה אחרי הצהריים כמו שהילדים שאלו אותי כשהם היה מותר לצאת אסור היה לצאת בין שתיים לארבע, כן? אז מתי זה אחרי הצהריים? אצל האמריקאים כשעובר שתים עשרה זה אחרי הצהריים. אבל בשפה שלנו אחרי הצהריים הוא מושג אמורפי. מושג אמורפי כי שתים עשרה זה צהריים, תוסיף שנייה אחת כמובן לא עברת לאחרי הצהריים. אבל בסוף כשאתה מגיע לארבע או חמש זה כבר ברור אחרי הצהריים. אז עוד פעם איפה המעבר? והטענה שלי שאין מושג יומיומי שלא חשוף לפרדוקס הזה. זה לא פרדוקס שמייחד דווקא את המושגים הקירח, ערמה או אחרי הצהריים, אלא זה כל מושג יומיומי. מה זה צבע אדום? דברו באורכי גל, כן מוסיפים עוד אנגסטרם אחד לאורך הגל זה לא ישנה את הצבע מאדום למשהו אחר. אז תוסיפו אחרי זה עוד אנגסטרם ועוד אנגסטרם, בסוף בסוף אתם כבר תגיעו לצבעים אחרים. מתי בדיוק קורה המעבר? או אם תיקחו את המטמורפוזה של אשר כן, שמעביר אותך מדגים לציפורים ולהיפך. אז באיזה שלב במטמורפוזה הזאת אתה עובר בעצם מהדגים לציפורים? אין דרך להצביע על נקודה מסוימת שבה הדבר הזה קורה. ואם אתם רוצים לעשות את היצירה הזאת של אשר בצורה לא אומנותית אין שום בעיה בתוכנה של שלוש שורות לעשות את זה. זאת אומרת קחו שתי תמונות של מה שלא יהיה, תשימו אותם בשני צדדים, שני צדדים מטאפוריים. עכשיו תייצרו תמונה שלישית שמורכבת פיקסל פיקסל, כן תיקחו פיקסל מפה ופיקסל מפה ותייצרו את הפיקסל המתאים באותו מקום על ידי קומבינציה שלהם, כן פי כפול הצבע של זה ועוד אחת מינוס פי כפול הצבע של זה, כן פי בין אפס לאחת. אוקיי? אתם תייצרו תמונה שהיא שילוב של שתי התמונות האלו. כאשר פי שווה לאפס זאת תהיה רק התמונה הזאת, נכון כי ההכפלה של הפיקסלים האלה היא אפס. כשפי שווה לאחת זאת תהיה רק התמונה הזאת, כי אחת מינוס פי הוא אפס אז המרכיבים האלה לא נכנסים. ואם תיקחו את פי בין אפס לאחת זה יהיה או יותר קרוב לתמונה הזאת או יותר קרוב לתמונה הזאת כשתגדילו את פי באופן רציף בין אפס לאחת פשוט תעברו מהתמונה השמאלית לתמונה הימנית בצורה רציפה. ולכן בעצם אפשר לטעון את פרדוקס הערמה על כל מושג יומיומי. כל מושג יומיומי אין לו גבול חד. אי אפשר להגדיר אותו בצורה חדה מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר. אז מה קורה? איך פותרים את הפרדוקס הזה? אז מה זאת ערמה? איך קורה שאלף זה ערמה, אחד זה לא ערמה והוספת אחד לא משנה את הסטטוס? או איך אפשר להגדיר מושגים בצורה כזאת? שתמיד ההגדרה כוללת בתוכה סתירה פנימית. התשובה הפשוטה לעניין הזה היא שבאמת יש פה, אמרתי, שלוש הנחות שכל אחת מהן היא סבירה, אבל הן לא מתיישבות זו עם זו. הנחה אחת זה שאבן חצץ אחת היא לא ערימה, הנחה שנייה זו שהוספת אבן חצץ לא משנה את הסטטוס, והנחה שלישית היא שאלף אבני חצץ זו ערימה. שלוש ההנחות סבירות. השאלה היא איזו מהן, אבל אי אפשר לקבל את שלושתן כי יש סתירה. מה עושים? הטענה היא שההנחה האמצעית שהוספת אבן חצץ אחת לא משנה את הסטטוס, עליה צריך לוותר. טוב, זה נשמע סביר, אבל מה לשים במקומה? מה זאת אומרת לוותר? אז הוספת אבן חצץ אחת כן משנה את הסטטוס? מתי? מאחד לשתיים? או מעשר לאחת עשרה? או מחמש עשרה לשש עשרה? מתי זה קורה? זה הרי לא, אי אפשר סתם לשחק. מה, למה אנחנו באמת מתכוונים כשאנחנו אומרים ערימה? התשובה היא שהטעות שלנו זה במושג הערימה עצמו. מושג הערימה הוא לא בינארי, וההנחה שאותה אנחנו צריכים לאמץ במקום ההנחה האמצעית, זה שהוספת אבן חצץ אחת משנה את הסטטוס בקצת. לא נכון להגיד שהיא לא משנה את הסטטוס, אבל גם לא נכון להגיד שהיא משנה את הסטטוס לגמרי, מלא-ערימה לכן-ערימה. מה שנכון להגיד זה שהיא משנה את הסטטוס בקצת. זאת אומרת אבן חצץ אחת היא ממש לא ערימה, שתי אבני חצץ זה כמעט בכלל לא ערימה, שלוש אבני חצץ זה די לא ערימה, ארבע אבני חצץ זה כבר מתחיל אולי להתקרב למשהו דמוי ערימה, חמש אבני חצץ יותר וכן אם תרצו את זה בצורה מספרית, אז קחו את המספרים בין אפס לאחד. מידת הערימתיות היא יכולה להיות מאפס עד אחד והוספת אבני חצץ פשוט מגדילה את מידת הערימתיות של הצבר עד שבאחד זה ממש אפשר לקרוא לזה ערימה וזהו בלי ביטויים מסייגים. ובעצם מה שהדבר הזה אומר זה שהמושג ערימה הוא לא בינארי. מושג ערימה הוא מושג שבעצם מסמן רצף של רמות של ערימתיות. אנחנו משתמשים בשפה הפשוטה אנחנו אומרים זה ערימה זה לא ערימה, אבל האמת בהגדרה מדויקת אין באמת מושג כזה בינארי שנקרא ערימה שמבחין בין צברים שהם לא ערימה לצברים שהם כן ערימה אלא מידת הערימתיות של הצברים משתנה בין אפס לאחד. זה מה שנקרא אצלו פאזי לוג'יק, לוגיקה עמומה. כן זו לוגיקה שמקבלת ערכי אמת שהם לא רק או אמת או שקר או אפס או אחד אלא רצף של ערכים למשל בין אפס לאחד. מה שבעצם הדבר הזה אומר, ניקח אולי דוגמה נוספת נגיד יש טיעוני מה שנקרא אצל פילוסופים טיעוני דילמה. זה מה שנקרא בז'רגון התלמודי טיעון של מה נפשך. טיעון דילמה בעצם אומר אם אתה, אין טעם לעשות מבחנים. למה? כי העצלנים לא ילמדו גם אם יהיה מבחן והחרוצים לומדים גם בלי מבחן אז אין טעם לעשות מבחנים בשביל מה? זה לא מועיל לאף אחד. איפה הטעות פה? הטעות פה שהחלוקה על ציר העצלנים-חרוצים היא לא חלוקה בינארית. זה לא חלוקה בין חרוצים פתולוגיים לעצלנים פתולוגיים. יש רצף שלם של רמות חריצות בין אפס לאחד. אז נכון לשני הקצוות לא יועיל מבחן, אבל איפה שהוא יש איזשהו סקטור בתווך שלגביו מבחן הוא כן רלוונטי שבלי מבחן הוא לא ילמד ועם מבחן הוא ילמד טוב יותר. לגביו כדאי לעשות את המבחן. זה עוד פעם, טיעוני דילמה תמיד נופלים בגלל שהם מניחים הנחה בינארית שאו שאתה חרוץ או שאתה עצלן אבל זה לא נכון. יש רמות, רצף של רמות של חריצות שיכול לנוע בין אפס לאחד וטיעון דילמה תמיד מניח שיש רק שתי רמות לכן אם זה כך ואם זה כך תמיד הדילמה או מה נפשך, או שזה או שזה. אבל אם יש רצף של רמות אתה לא יכול לנסח את טיעון המה נפשך או את טיעון הדילמה. מה שבעצם הדברים האלה אומרים, באמת אני עושה את זה מהר כי נדמה לי שכבר דיברנו על זה, מה שבעצם הדברים האלה אומרים זה שמושגי היומיום לא נשפטים במונחי לוגיקה בינארית. זה לא או ערימה או לא ערימה, זה לא או אדום או לא אדום, זה לא או מסוכן או לא מסוכן, או מחלה או לא מחלה. יש רצף של רמות. כל מושג יומיומי בעצם הוא מושג שיושב על רצף, הוא לא מושג ש… כן היום אוהבים את המושג הזה רצף, אבל אני חושב שבמובן הזה זה נכון. כמעט כל תופעה וכל מושג, כל דבר בעצם נמצא על איזשהו רצף. לתפוס אותו בצורה בינארית זה תמיד יוביל אתכם לסתירות, לפרדוקסים, לאי הבנות, זה פשוט לא עובד ככה. העולם שלנו לא מוכן להיכנע לחשיבה בינארית, במתמטיקה יש חשיבה בינארית. המתמטיקה כמובן היא זו שמפתחת את הפאזי לוג'יק כדי לטפל בתופעות לא בינאריות, אבל את פיתוח הפאזי לוג'יק עצמו עושים במסגרת של לוגיקה בינארית כמובן. כי זאת הלוגיקה הבסיסית שלנו. בכל אופן אבל לענייננו, אז מה זה אומר? עכשיו אם אני חוזר נגיד לדוגמה של המהירות המותרת, ואמרתי שאיך קובעים את המהירות המותרת? אז המומחה הטכני בכביש מסוים נגיד, לצורך הדיון, אז המומחה הטכני נותן לי גרף. הגרף הוא הסיכון כפונקציה של המהירות. נגיד ציר Y זה הסיכון, ציר X זה המהירות, ואני מצייר איזה סיכון יש כפונקציה של המהירות. לכל מהירות מה הסיכון המתאים. זה שלב א' מתוך השלושה בקבלת ההחלטה. אנחנו רוצים להחליט איזה מהירות תהיה מותרת. אז אנחנו אומרים זה השלב הראשון. השלב השני זה שלב שבו צריך להעביר רף. זאת אומרת צריך לקבוע איזה אחוז סיכון מבחינתנו נקרא מסוכן. שתמיד יש איזשהו אחוז סיכון בכל מהירות. מה נקרא מסוכן בעניין זה? זאת שאלה איפה עובר הרף. את זה כמובן שום מומחה מהטכניון לא יכול לספר לכם. זה לא בתחום מומחיותו. זאת הכרעה ערכית. זאת הכרעה ערכית לגבי משמעות המושג מסוכן. ולכן ההכרעה באיזה מהירות נתיר ליסוע בכביש מסוים מורכבת בעצם מגרף שנותן המומחה, מהעברת רף שנותן המכריע הערכי, והוא קובע ממתי זה מסוכן. נגיד מסיכון של חצי אחוז, לא משנה, זה נקרא מסוכן. אני הולך לגרף של המומחה מהטכניון ואומר אה זה נותן לי מהירות תשעים קמ"ש על הכביש הזה. אוקיי. עכשיו בא המכריע הערכי וצריך לקבל עוד החלטה. האם מותר ליסוע במהירות מסוכנת בכביש הזה ומתי? לאמבולנס יהיה מותר אולי, או גם כן עד איזה רמת סיכון, ולכלי רכב רגיל כנראה יהיה אסור, אם כי אני לא יודע יש שיקולים כלכליים וכולי שברמת סיכון מסוימת אנחנו כן ניקח, אנחנו לא עד כדי כך נמנעים מלקיחת סיכונים, אי אפשר לנהל ככה חיים. ולכן בעצם יש שלב שלישי שבו המכריע הערכי קובע עד כמה מותר להסתכן לעומת המחירים או התוצאות התועלות שאני מקבל מהנסיעה בכביש. עכשיו למה באמת אנשים מפספסים את השלב האמצעי? למה אנשים אומרים במודל הפשוט כמו שהתחלתי בשיעור הקודם, המומחה הטכני יגיד איזה מהירות מסוכנת בכביש הזה והמכריע הערכי, נגיד מחוקק, קצין משטרה או פוסק בהקשר ההלכתי, יגיד האם מותר או אסור ליסוע במהירות הזאת? זאת הקביעה הנורמטיבית. אז זהו שזה לא נכון. באמצע יש עוד שלב והוא שלב העברת הרף. המומחה הטכני לא יכול להגיד לי איזה מהירות היא מסוכנת. הוא יכול להגיד לי איזה סיכון יש בכל מהירות, אבל איזה רמת סיכון תיקרא לענייננו מסוכן זה לא במנדט של המומחה הטכני. המומחה הטכני לא יכול לענות לי על השאלה הזאת. את זה צריך, זאת הכרעה ערכית, ואת זה צריך לקבל המכריע הערכי שלנו. וזה בדיוק פרדוקס הערמה. מתי השורש למה אנשים מפספסים את השלב האמצעי הזה בין השלב הראשון והשלישי זה בגלל החשיבה הבינארית שלנו. אנחנו חושבים שהמושג מסוכן הוא בינארי. טוב, אז המומחה הטכני יגיד לי או שזה מסוכן או שזה לא מסוכן, אבל זה לא נכון. המושג מסוכן הוא רציף ולכן המומחה הטכני רק יכול לתת לי את הגרף. אבל כדי לקבוע מה נחשב מסוכן לענייננו ספציפית לפה אני צריך לקבל הכרעה ערכית, וזה לא של המומחה. כי זה בעצם אומר מאיזה מאיזה כמות אבנים זה נקרא ערמה או מאיזה כמות שערות זה נקרא לא קירח כי אם נקרא שעיר או מאיזה מהירות זה נקרא מסוכן. הכל אותו דבר. או בהסכם נגיד מדיני בינינו לבין שכנינו בהנחה שיהיה על הפרק איזשהו סוג של הסכם כזה, עוד פעם צריך לקבל החלטות. המומחים נגיד הביטחוניים המדיניים וכולי יציירו איזשהו גרף, כמובן גרף מאוד מסובך אבל איזשהו גרף. ובסופו של דבר ההכרעה האם להעביר איפה להעביר את הקו מה נקרא הסכם מסוכן ואיזה הסכם לקחת איזה סיכונים לקחת ולא לקחת זה עניין למכריע הערכי לא למומחים צבאיים ולא למומחים מדיניים. זאת עוד פעם בעצם העברת רף רק במקרה הזה זה כמובן רף רב ממדי זה לא כמו מהירות המותרת שפשוט צריך לקבוע מה זה מסוכן. יש פה המון פקטורים שצריך לקחת בחשבון אבל ברמה העקרונית זאת אותה לוגיקה. ולכן מה שעומד בבסיס הכשל או מה שקראתי קודם כשל המומחיות התחושה הזאת שמומחים יכולים להכריע שאלות מעניינות מה שעומד בבסיס הכשל הזה זה פרדוקס הערמה. זאת הנחה שמושגים הם בינאריים ולכן מומחה יכול לקבוע האם העובר הזה כבר חי נגיד כל עוד ארבעה חודשים בהיריון או לא רק בחמישה חודשים? האם זה מחלה הומוסקסואליות או לא מחלה? האם המהירות הזאת מותרת מסוכנת או לא מסוכנת? אף אחת מהשאלות האלה שום מומחה לא יכול להכריע אותן. אלה שאלות ערכיות מובהקות ולא בכלל לא שאלות עובדתיות. הן כמובן קשורות לעובדות, אבל ההכרעה איפה עובר הקו על פני הגרף העובדתי, זאת הכרעה ערכית. אז עד כאן בעצם, עם קצת הרחבות, זה מה שתיארתי בפעם הקודמת, המודל התלת-שלבי הזה לקבלת הכרעה ערכית. אבל עכשיו אני רוצה קצת לסייג את התמונה. כי נכון שאני מחלק את התמונה הזאת לשלושה שלבים ולכאורה אני ממש חותך בסכין חריפה, כן, סכין חד. השלב הראשון הוא עניין למומחה, השלב השני והשלישי הוא עניין למכריע הערכי. ולכאורה היינו בעצם אמורים לעשות ככה: היינו הולכים למומחה שיצייר את הגרף, לוקחים את הגרף הזה לפוסק או למחוקק או לקצין המשטרה שיעביר את הקו ויקבע איזה מהירות מותרת או אסורה בכביש הזה. אלא מאי? שזה לא תמיד נכון. כי לא תמיד המכריע הערכי מבין את הגרף. זאת אומרת, הממשק בין המומחה לבין המכריע הערכי הוא הרבה פעמים מאוד טריקי. דווקא הממשק. זאת אומרת, שני הצדדים הם ברורים, אבל אי אפשר לעבור מהצד הראשון לצד השני והשלישי אם אתה לא מבין איך עובד הממשק הזה. והרבה פעמים הבעיה בקבלת הכרעה ערכית יושבת על הממשק. לכן חוץ מזה שאנשים מפספסים את השלב האמצעי בין הראשון והשלישי, יש פה תהליך תלת-שלבי ולא דו-שלבי, יש עוד נקודה חשובה. זה לא מלוא המודל. המודל המלא זה שחוץ מזה שיש שלושה שלבים, במעבר בין השלב הראשון לשני יש איזה שהוא קו גבול שגם אותו צריך להגדיר. איך צולחים אותו? איך עוברים מתחומו של המומחה לתחומו של המכריע הערכי? אני אביא כמה דוגמאות שחלקן בעצם כבר הבאתי אותן וחלק אחר לא. אני אקח דוגמה מעניין דיומא. כן, כתבתי איזה טור קצת קונטרוברסלי באתר, עוד אחד, על ההתנהלות של המנהיגות החרדית והחברה החרדית בכלל בתקופת הקורונה. ובין היתר, אחרי זה עלה יותר בעקבות זה בטוקבקים, אבל כתבתי את זה גם בטור עצמו, בין היתר התחושה שלי הייתה שלא רק שרב חיים קניבסקי קיבל שם איזו שהיא החלטה בעשר שניות לא לציית להוראה לסגור את מוסדות הלימוד, אלא והחלטה שכנראה הייתה שגויה, הוא עצמו הבין אחר כך שהיא שגויה, אז לא רק הבעיה הפזיזות שהוא קיבל את ההחלטה אלא יש עוד בעיה. הבעיה היא שלא היו לפניו הנתונים. גם אם הוא היה יושב שעתיים או חודשיים, אין לו את הנתונים. אבל זה גם לא, גם זאת לא הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא, אני חושב, שאפילו אם היו לפניו הנתונים לא בטוח שיש לו את הכלים להבין אותם. ההסברים, כן, היו לי על זה ויכוחים עם כל מיני סנגורים חרדיים שם, אמרתי שאני לא לגמרי בטוח עד כמה רב חיים קניבסקי יבין אם יתארו לו מה זה נקרא התפתחות אקספוננציאלית. כן, אפשר לתאר את זה כמובן במילים, להגיד שזה מוכפל בפקטור קבוע בכל יחידת זמן. אבל זה לא אומר לך הרבה. כשאתה אומר לבנאדם זה עולה בעשרים אחוז נגיד כל יום או בעשרה אחוז כל יום, אוקיי, זה נשמע תמים. הוא לא מבין שתוך עשרה צעדים אתה כבר מגיע להכפלות מטורפות. בשביל זה צריך איזו שהיא תחושה או הבנה מתמטית מעבר להבין את המילים שאני מסביר לך. כן, הדוגמה, אם אני לא טועה ראיתי שבנט הביא אותה וזאת דוגמה עתיקה וידועה להסביר תהליך אקספוננציאלי. כן, השאלה המפורסמת, נגיד שאתם לוקחים דף נייר. כן, מקפלים אותו לשניים. כן, לוקחים את הדף הזה, מקפלים אותו לשניים. בסדר? עכשיו מקפלים אותו עוד פעם לשניים וכן הלאה, חוזרים על זה הרבה פעמים. נגיד שהדף מספיק גדול ואתם מקפלים אותו לשניים ועוד פעם לשניים ועוד פעם לשניים, מקפלים אותו ארבעים פעם. מה עובי השכבה המקופלת הזאת שנוצרת? כן, העובי הצדדי. מקפל לשניים ואת השניים האלה מקפל זה ארבע וכן הלאה. מה העובי, מה העובי של הדף המקופל הזה? אז אני לא אעשה לכם את החידון הזה כי אתם עם מיקרופונים סגורים ואני מניח שחלקכם יודעים את התשובה. בארבעים קיפולים מגיעים מהארץ לירח. זאת אומרת, דף שאותו מקפלים ארבעים פעם, דף זה העובי שלו, תבינו. רואים את העובי? מילימטר. זה העובי. תקפלו את זה ארבעים פעם אחד על השני. אתם מקבלים עובי שהוא מהארץ לירח. ארבעים פעם. כן, השאלה הטריקית היא כמובן מה קורה אחרי שלושים ותשע פעם? פעם אחת לפני הקיפול האחרון. אתם נמצאים בחצי הדרך בין הארץ לירח. זאת אומרת, חצי הדרך אתם הגעתם, חציתם אותה בקיפול האחרון. כן, כי הרי כל פעם זה מוכפל פי שתיים, נכון? אז ההכפלה האחרונה בעצם מביאה אותך מחצי הדרך לכל הדרך. נכון? עכשיו זה דבר שבן אדם שאין לו הבנה מתמטית לא יאמין אפילו כשאני מספר לו את זה. זה לא, אתה לא באמת מבין מה זה תהליך אקספוננציאלי עד שאתה לא מכיר את הדברים האלה באצבעות. אתה לא מבין איך העסק הזה עובד. ולכן נגיד אנשי מחשבים למשל, אז כששואלים על מהירות עבודה של תוכנה כלשהי, אז הם עונים על זה בשפה שלהדיוט היא נשמעת משהו לא מובן לחלוטין. השאלה אם זה פולינומיאלי או אקספוננציאלי. זה לא שאלה שנמדדת בזמן. האם החישוב הזה ייקח לו דקה, חודש, או אלפיים שנה. זו לא השאלה שהם שואלים. הם שואלים אם זה פולינומיאלי או אקספוננציאלי. כאשר בעצם זה לא אומר כלום, כי פולינומיאלי הכוונה כשיש אן צעדי חישוב לעשות. כמה זמן לוקח לעשות אותם? זה משהו שהוא אן בחזקת משהו או שזה משהו שהוא משהו בחזקת אן? זה הפולינום מול האקספוננט. אוקיי? למה זה יותר מעניין מאשר השאלה אם זה דקה או חודש? כי מתברר שאם זה תהליך אקספוננציאלי, אם החישוב שלך יהיה עם איזה שהוא אן שהוא מעט פחות מהממש מהמספרים הבודדים, אתה מגיע לעשרים, שלושים, חמישים, אתה מגיע לזמני חישוב שהם יותר גדולים מגיל היקום. ולכן מה שחשוב כדי להעריך מהירות של תוכנה זה בכלל לא השאלה כמה זמן לוקח לה לעבוד על מספר צעדים מסוים. זה לא הנקודה בכלל. אלא השאלה מה תלותו של הזמן במספר הצעדים. האם תלותו של הזמן היא פולינומיאלית, חוק חזקה, או אקספוננציאלית, שזה עולם אחר לחלוטין. הבעיות האקספוננציאליות נחשבות אצל אנשי מחשבים בעיות בלתי פתירות. כיוון שלוקח למחשב זמן אינסופי לפתור אותן. מה זה אינסופי? אם מספר הצעדים הוא שתיים ובסיס החזקה נגיד הוא שלוש, אז שלוש בחזקת שתיים, אז לוקח לך תשע שניות. זה לא הרבה. נכון. אבל אם מספר הצעדים הוא לא שתיים אלא עשר, אתה כבר מגיע לשלוש בעשירית. שלוש בעשירית זה כבר מספר מטורף. אז לכן האיכות או המהירות של התוכנה נמדדת בשאלה אם היא פולינומיאלית או אקספוננציאלית. אבל זה לא משנה, לא ניכנס עכשיו לכל העניינים האלה. אני רק רוצה להדגים למה נגיד שהיה בא מומחה לרב חיים קנייבסקי והיה אומר לו "תשמע, אנחנו יודעים", מומחה לאפידמיולוגיה, והיה אומר לו "תשמע, אנחנו יודעים שמגפות מתפשטות במהירויות אקספוננציאליות". אז היה שואל אותו רב חיים קנייבסקי: "מה זה אקספוננציאלי? הלוא תסביר לי את זה". אז יאמר לו: "אקספוננציאלי פירושו שזה מכפיל את עצמו בפקטור קבוע כל יחידת זמן כלשהי. נגיד כל יום זה עולה בחמישה אחוז, עשרה אחוז". אז יגיד רב חיים קנייבסקי: "אוקיי, לא נשמע נורא כל כך, חמישה אחוז, בסדר, מה קרה?". הוא לא מבין שבריבית דריבית, אחרי עשרים צעדים שזה עשרים ימים, שלושה שבועות, אתה מגיע למספרים מטורפים. אתה מגיע למספרים מטורפים. עכשיו, בשביל זה לא מספיק שהוא יבין מה שיסבירו לו שזה תהליך אקספוננציאלי ויסבירו לו גם מה זה תהליך אקספוננציאלי. הוא צריך להבין את המתמטיקה של העניין הזה. זה לא מספיק להבין פורמלית מה זה אומר, את המילים מה שהדבר הזה אומר. אחד הדברים שאמר שם אחד הסניגורים באותו טור זה שרב חיים, הוא שמע בשם רב חיים קנייבסקי, לא יודע, לא ראיתי את זה כתוב, אבל ככה הוא טוען, שיש איזה גמרא, הגמרא בתענית אומרת מאיזה מספר מתים פר אלף אנשים זה נקרא מגפה בעיר. אוקיי? ולפי זה הוא קבע בעצם את ההחלטה. לא נראה בסרטון שזה היה השיקול, היה נראה שהוא פשוט ענה מהשרוול, אבל לא יודע. נניח שהוא קיבל את ההחלטה באופן כזה. זה בעצמו חוסר הבנה מוחלט. כי מה אכפת לי מה מספר המתים? אם התהליך הוא אקספוננציאלי, אז אם היום יש לי שני מתים, מחרתיים יכולים כבר להיות עשרים. זאת אומרת, בתהליך שהולך ליניארית או תהליך שהולך לאט, אני אומר: "טוב, מספר המתים פר יום נותן לי איזה שהיא אינדיקציה פחות או יותר לחומרת התהליך". בתהליך אקספוננציאלי הפרמטר של מספר המתים פר אלף אנשים ליום הוא בלתי רלוונטי. כי השאלה היא מה יקרה ביום הבא וביום שאחריו. מהירות ההתקדמות הרבה יותר חשובה מאשר מספר המתים. שלא לדבר על זה ששיטוח העקומה, כל מה שמסבירים את זה הרבה בטלוויזיה ואנשים אני חושב מבינים את זה בסוף, גם כי הם קצת למדו מתמטיקה וגם כי הסבירו להם את זה הרבה פעמים, הבן אדם שלא אין לו לא את זה ולא את זה. יהיה לו יותר קשה להבין את זה. לא בשמיים, אבל עדיין יותר קשה להבין מה הדבר הזה אומר. יכול להיות שמספר המתים באופן כללי, עכשיו יוצאים כל הקולות של המומחים שמסבירים שבעצם מספר המתים בכל הקורונה הזה בכל העולם, אפילו באיטליה ובספרד, זה לא ביג דיל. זה בטל מול מספר המתים משפעת בכל שנה רגילה. פחות או יותר אותו מספר. גם במדינות שבהם זה הכי חמור. אצלנו זה בכלל לא מדגדג, כמובן. מספר המתים משפעת הוא פי אני לא יודע כמה וכמה ממי שמתו עד עכשיו בקורונה. אין להשוות בכלל. זה לא אותו סדר גודל. אז לכאורה זה אין בעיה, זה מגפה פשוטה. מצד שני החשש כל הזמן הוא לא למספר המתים המוחלט, אלא לקצב התמותה. כי קצב התמותה והידבקות, לא רק התמותה, אומר שזה יעלה כל כך מהר, למרות שבסוף זה יתרכז ויתרכך ובסוף זה יסוג חזרה, ומספר המתים הכללי אולי לא יהיה כל כך גדול, אבל תהיה תקופה באמצע וזה מה שראינו באיטליה ובספרד, שבתי החולים לא יוכלו לטפל באנשים. אנשים יחנקו שם בגלל שאין להם מכשירי הנשמה. ומתכנני המדיניות היו מודאגים מהדבר הזה. עכשיו, אפשר להתווכח על כל דבר, אני רק אומר שבשביל גם בשביל להתווכח צריך להבין. והתחושה שלי הייתה שבברקע של רב חיים קנייבסקי, עם כל שאפשר להעריך את כישרונו, אני לא יודע, גם על זה יש ויכוחים, אבל לא משנה, אפשר להעריך את כישרונותיו ואת הידע התורני שלו, אבל צריך גם איזושהי יכולת להאזין למומחים. זאת אומרת, להבין מה הם אומרים. גם המומחה אגב, צריך להבין טוב טוב את המכריע הערכי שעומד מולו. הוא צריך להבין שהמכריע הערכי הזה מה הוא יודע ומה הוא לא יודע, ולהסביר לו לא רק מה זה אקספוננט, שזה מוכפל כל יחידת זמן בפקטור קבוע, אלא בדיוק להביא לו את הדוגמה עם קיפולי דף הנייר לירח ולהראות לו את זה איך בעצם זה עובד. אז הממשק הזה בין המומחה לבין המכריע הערכי הוא ממשק שדורש הרבה מאוד אינטליגנציה ותיאום והבנה של שני הצדדים אחד את השני. ולכן לא פחות חשוב במודל הזה מהאבחנה בין שלושת השלבים בתהליך קבלת ההחלטה הערכית, חשוב מאוד איך נבנה האינטרפייס בין השלב הראשון לשלב השני, הממשק בין השלב הראשון לשלב השני. האם המומחה והפוסק יודעים לדבר באותה שפה. אני אזכיר פה את הדוגמאות שכבר הבאתי, למשל כן מה שנשאלתי האם זכוכית זה נוזל או מוצק. אז אם פוסק שואל אותי את השאלה הזאת, נגיד שאל אותי איזה שהוא אברך שבמקרה גם למד במדרשייה שנה מתחתנו, אז הוא עשה בגרות, זאת אומרת היה לו איזה שהוא רקע. אבל הטענה, זאת אומרת אם היה שואל אותי איזה שהוא פוסק את השאלה הזאת, אתה צריך להסביר. אתה לא יכול להגיד כן זה נוזל, כי אני כפיזיקאי מתייחס לזכוכית כנוזל. אתה צריך להסביר שזה נוזל בגלל שהמבנה הגבישי לא מסודר. אבל אתה צריך להבין למה הפוסק שואל אותך את זה. אתה צריך להבין שמבחינתו מדובר על חימום בשבת. ולעניין השאלה אם מותר או אסור לחמם את זה בשבת, הגדרת הנוזל והמוצק לא קשורה למבנה הגבישי אלא למצב הצבירה. זאת אומרת השאלה אם זה קשיח או שזה נזיל. זה בעצם השאלה החשובה. אז אתה צריך להבין את הפוסק והפוסק צריך להבין אותך והשיח ביניכם אמור להיות מתואם. מזכיר לי אגדה ריצ'רד פיינמן, הפיזיקאי היהודי זוכה פרס נובל אמריקאי, היה ליצן גדול, פולחן אישיות גדול סביבו. בכל אופן הוא כתב כמה ספרים, גם כן ספרי פולחן כאלה, יור שורלי ג'וקינג מיסטר פיינמן, זה הידוע שבהם, אבל יש לו כמה כאלה שבהם הוא מתלוצץ על כל העולם. אז בין היתר הוא סיפר שם, הוא סיפר שם שבאו אליו פעם כמה בחורי ישיבה, ככה עם כל התפאורה, ורצו לשאול אותו שאלה מדעית. אז הוא כל כך שמח שסוף סוף נפקחו עיניהם של החשוכים האלה לאורו של המדע המודרני. והם רצו לשאול אותו. טוב, אז הוא הזמין אותם אליו הביתה, ועלו במעלית, ותוך כדי העלייה במעלית הוא שואל אותם, תגידו מה רציתם לשאול? אז הם אמרו לו אנחנו בעצם רוצים לברר האם חשמל זה אש. אז הוא איבד את יכולת הדיבור באותו רגע, הוא מתאר את זה בצורה מגחך וצוחק על העניין הזה. אני לא מבין מה אתם רוצים, אש זה תהליך כימי, חשמל זה משהו פיזיקלי, לא מבין את השאלה שלכם בכלל. אומרים לו לא, תראה, השאלה האם מותר להדליק חשמל בשבת זה תלוי בשאלה אם אתה עובר משום מבעיר. אז השאלה אם חשמל זה אש. עכשיו היהודי הזה לא הבין מה הם רוצים ממנו, זאת אומרת הוא לא מכיר כמובן את הלכות שבת, הוא לא יודע מה זה חשמל זה אש. מה זה מבעיר, הוא סילק אותם מכל המדרגות. אמר להם: אני חשבתי שאתם רוצים ללמוד מדע, אתם מה אתם רוצים להמשיך לברר את השטויות שלכם במערכת מושגית שהיא לא רלוונטית אליהם, ותעופו לי מהעיניים בקיצור. זאת אומרת מה בעצם קרה פה? מה שקרה פה זה שהם לא ידעו איך לשאול את השאלה, והוא לא הבין את העולם שלהם שממנו באה השאלה, ולכן השיח ביניהם היה שיח של חרשים, דו-שיח של חרשים, כאשר הם בעצם רצו לברר, שזה לגיטימי כמובן לשאול פיזיקאי מה זה בעצם התהליך הזה של חשמל והאם יש לו איזשהו קשר להבערת אש במובן מסוים, בלי קשר לשאלה אם זה פיזיקלי וזה כימי, אלא במובנים שמעניינים את ההלכה. האם הוא יכול להאיר את עיניהם באספקטים מסוימים או לא, אפשר להתווכח על זה, האם לפיזיקאי יש ערך מוסף בבירור כזה או לא, אבל אני יכול להבין שבן אדם רוצה לשמוע את הפיזיקאי, אחרי זה הוא יחליט אם זה רלוונטי או לא. אבל בשביל זה אתה צריך להכיר את עולמו של הפיזיקאי. לא להיות פיזיקאי מקצועי, אתה צריך להבין את עולמו של הפיזיקאי, להבין את המושגים, את צורת החשיבה, לדעת איך להציג את השאלה ואת הקונטקסט שלה ולהבין טוב טוב מה שהוא עונה. להבין טוב טוב את מה שהוא עונה אם זה רלוונטי או לא רלוונטי אליך. ואותו דבר הפיזיקאי ששואלים אותו צריך להבין טוב טוב את עולמו של איש ההלכה, כי הוא צריך להבין מאיפה באה השאלה הזאת כדי להבין איך לענות. גם התשובה שלו היא לא תמיד חד-משמעית. דיברנו על הבעיה בארצות הברית, כן, עם שתי המדינות שהעבירו חשמל דרך מדינה שלישית, והחוק היה שאם זה עובר בחוטים צריך לשלם למדינת האמצע, ואם זה עובר באוויר אז לא צריך. והביאו שם פיזיקאי שהסביר שזה עובר באוויר ולא בחוטים. עכשיו כמובן שאם השופט, אני לא יודע מה היה שם בסוף כי הוא לא סיפר את כל הסיפור, סיפר את האנקדוטה הזאת, אבל אם השופט היה אדם לא מתוחכם במיוחד, הוא אומר אוקיי, אז פטורים מלשלם כי זה עובר באוויר. אבל אם הוא אדם יותר אינטליגנטי, בלי להיות פיזיקאי מקצועי, צריך לשאול אותו: מה זאת אומרת עובר באוויר? אז בשביל מה יש שם חוט? אם זה עובר באוויר אז לא צריך חוט, למה שמים חוט חשמל בשביל להעביר מתח או הספק? ברור שצריך את החוט בשביל שזה יעבור באוויר, אז אל תבלבל לי את המוח. אז תכלס צריך חוט והם צריכים לשלם. זה מה שאמור להכריע שופט אינטליגנטי, ואתה לא צריך בשביל זה פיזיקאי, אבל אתה כן צריך להבין את השפה של הפיזיקאי, מה היא אומרת, איך לשאול את השאלה ואיך להבין טוב את התשובה. ואגב כדאי מאוד שהפיזיקאי שאותו אתה שואל יבין גם את העולם המשפטי או ההלכתי אם אתה מדבר בשאלה הלכתית, כי אז גם הוא יכול לעזור לך קצת להבהיר את ההקשרים, את הקונוטציות, את המשמעות. אתה יכול לתאר במילים את התשובה המדעית, אבל הקונוטציות וההקשרים והמשמעויות של הדברים לפעמים הרבה יותר חשובות מאשר התשובה הפורמלית המדעית עצמה. והממשק הזה בין מומחה לבין מכריע ערכי הוא ממשק מאוד מאוד בעייתי. והממשק הזה עולה לא רק בהקשר ההלכתי, ששמה לצערי הוא הרבה פעמים מאוד כואב בגלל שהרבה פעמים חלק גדול מהפוסקים הם באמת פוסקים שאין להם שום יד ורגל בעולמות אחרים. ובשביל להבין איך לשאול ואיך להבין את התשובה, אתה צריך איכשהו להיות עם איזה שהוא רקע, עם איזה שהיא רגישות, עם אינטליגנציה טבעית כזאת מעבר לידע התורני. ולא לכל הפוסקים יש את זה. רב שלמה זלמן היה ידוע אגב שהיה לו את זה בלי שהייתה לו השכלה פורמלית, אבל הוא ידע אל מי לפנות, ואגב זה בדרך כלל הוא פנה למומחים שיש להם גם ידע הלכתי, והוא צודק בזה, כמו הפרופסור לב לגבי, דיברנו על זה בעצם אני חושב, לגבי חשמל בשבת. וגם הוא עצמו ידע איך לשאול ואיך להבין מה הם אומרים. היה לו את הרגישות הזאת ואת המוכנות להקשיב, את אפילו צניעות במובן מסוים, לא לקפוץ. זאת אומרת תשמע מה הוא אומר, תקשיב טוב, תבין מה משמעות של הדברים, תתחקר אותו קצת, אולי תשאל עוד מומחה כדי להבין אם כולם רואים אותו דבר, להבין מה מתוך זה זה עובדות ומה מתוך זה זה פרשנות. כן, כמו העובר באוויר או עובר בחוט, זאת פרשנות, זה לא עובדות. אז אתה צריך להבין, אנשי המדע בעצם הרבה פעמים לא עושים אבחנה בין עובדות לבין פרשנות שלהם. וכאן המכריע הערכי הרבה פעמים בעצם נמצא באיזושהי חוסר יכולת לקבל את ההחלטה, להבין מה המומחה אומר. נביא אולי דוגמאות דווקא מעולם המשפט, למשל היה את משפט הקופים, היו בעצם כמה דברים שקרויים משפט הקופים, אבל הם כולם סביב בדרך כלל בארצות הברית וסביב שאלה של האם ללמד אבולוציה בבתי ספר. כי בארצות הברית יש הפרדת דת ממדינה, ויש מדינות מסוימות שבהן התעוררו מהומות, יש מדינות שהן מאוד שמרניות נוצריות שהן לא. הן לא מרשות ללמד אבולוציה, הן רוצות שילמדו את בריאת העולם מהתנ"ך, לא מהאבולוציה. החבר'ה האלה הרבה יותר דוסים מאיתנו, דרך אגב. ומצד שני יש כמובן את המיליטנטים, הנאו-דרוויניסטים, האתאיסטים, המטריאליסטים, המיליטנטים האלה שהם מתעקשים ללמד רק אבולוציה והם לא מוכנים ללמד את התנ"ך. עכשיו, כיוון שיש בארצות הברית הפרדת דת ממדינה, הטענה היא שבשיעורי מדע צריך ללמוד אבולוציה ובשיעורי תנ"ך יכולים ללמוד על בריאת העולם לפי התנ"ך. אבל אי אפשר ללמד את התנ"ך בשיעורי מדע, זה לא עובד. אז באים, או בכלל אם ללמד תנ"ך. בעצם השאלה היא אם בכלל ללמד תנ"ך, אבל גם אם מלמדים, מלמדים איזה לימוד ספרותי או משהו, לא כלימוד דתי, לפחות לא אמורים. ארצות הברית מדינה מאוד דוסית, אז זה לא תמיד מתקיים, אבל זה מה שאמור היה להיות על פי החוק היבש. עכשיו המשפטים האלה התנהלו הרבה פעמים בגלל שהנוצרים מעסיקים קאדרים רציניים של מומחים גם בתחום האבולוציה. הם עושים עבודה רצינית, הם לא משחקים משחקים, והם פיתחו שם איזושהי טענה שהבריאתנות, הטענה שהעולם הוא נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, היא תיאוריה מדעית. זאת טענה מדעית, אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה, הם יכולים להוכיח שהתיאוריה של האבולוציה לא עומדת בכל מיני קריטריונים מדעיים וכולי, ואז העסק הזה הגיע לבית המשפט. למה? כי בית המשפט היה צריך להחליט האם התיאוריה הבריאתנית היא תיאוריה מדעית או תיאוריה דתית. וזה נפקא מינא לשאלה אם ללמד את זה בבתי הספר, או אם ללמד בשיעורי המדע או אם ללמד בכלל. יש פה גרסאות שונות. עכשיו מה קרה במשפטים האלה? מה שקרה הוא דבר פשוט. בדרך כלל אם השופט שיושב בדין הוא היה נוצרי הדוק, אז כמובן הכל היה בסדר. בארצות הברית הרי הכל פוליטי, גם השופטים מתמנים פוליטית, הכל פוליטי שם. ואם השופט הוא היה שופט חילוני, אתאיסט או משהו כזה, אז בעצם הוא היה מזמין מומחים. עכשיו, מי המומחים שאתה מזמין? כמובן חוקרי אבולוציה, מה זאת אומרת? מי שמתמחים בהיווצרות החיים, היווצרות העולם, פיזיקאים, חוקרי אבולוציה. מה הוא שמע מהם? כמובן הוא שמע מהם שבריאתנות זה לא תיאוריה מדעית. האבולוציה זה תיאוריה מדעית, המפץ הגדול זה תיאוריה מדעית, הבריאתנות היא לא תיאוריה מדעית. עכשיו באים הבריאתנים וטוענים את הטענות שלהם, גם הם שולחים מומחים. אוקיי? מה עשה השופט ג'ונס, זה היה ב… לא זוכר איפה, בשנות העשרים נדמה לי של המאה העשרים. אז מה הוא עשה? אז הוא בעצם שאל אותם אוקיי, כמה מאמרים מצוטטים יש לך, לכל אחד מהמומחים, ודרך זה הוא ניסה לדרג מי המומחים היותר מובילים בתחומם, וכמובן הוא הגיע למסקנה שאנשי האבולוציה והמפץ הגדול הם המומחים האמיתיים, והמומחים שייצגו את הצד הנוצרי, הפונדמנטליסטי יותר, הם לא מומחים או לא מומחים כמו המומחים האלה, ולכן הוא החליט שלא מלמדים בריאתנות בבית הספר. עכשיו האמת היא שהשאלה מה פה תיאוריה מדעית ומה לא היא שאלה מאוד טריקית, אבל היא שאלה בפילוסופיה ולא שאלה למדענים. ואם השופט לא מספיק רגיש, ושמה זה מה שהיה המצב, לא היה לו מושג שהוא בכלל לא עוסק בשאלה מדעית. ולכן המומחים שאותם אתה צריך לשמוע הם בכלל לא מומחים למדע, הם אנשי פילוסופיה של המדע. ולכן בעצם זה בדיוק אותו כשל באינטרפייס שדיברתי עליו קודם, האינטרפייס במקרה הזה בין השופט לבין העד המומחה, כי הוא צריך להבין מה לשאול את העד, האם המומחיות של העד רלוונטית, איך להבין את מה שהעד אומר, זה פרשנות או שזה עובדות. כל הדברים האלה צריכים להיעשות על ידי השופט או הפוסק. המומחה, אלף, עליו לא האחריות, הוא מעיד את מה שהוא מעיד, השופט צריך לקבל את ההחלטה, זאת אומרת הוא האחראי. וחוץ מזה הוא צריך לקבל את ההחלטה. המומחה לא תמיד מבחין בין פרשנות לבין עובדות. יש כל כך הרבה מומחים שנופלים בעניין הזה שמערבבים פרשנות ועובדות. הזכרתי בדוגמאות גם בשיעור הקודם על הומוסקסואליות והוויכוח שהיה לי עם יורם יובל ועוד, יש בזה הרבה מאוד דוגמאות. דוגמה נוספת שאפשר להביא בהקשר הזה, מאמר שכתבתי על מדעי המוח, עוד לא יצא, צריך לצאת באיזה ספר שאמור לצאת בעתיד, ושמה ניסיתי להראות את הכשלים האלה של האינטרפייס, בממשק בין חוקרי מוח לבין שופטים או משפטנים, כי מדעי המוח בשנים האחרונות נכנסים יותר ויותר לבית המשפט. אתה מציג סריקת מוח בפני השופט ודרך זה אתה יכול לטעון שהאיש היה עם אי שפיות זמנית, או שהאיש לא אחראי למעשיו, או שהאיש כל מיני דברים. עכשיו זה כבר לא עדות של פסיכולוג או של פסיכיאטר, אלא זה עדות של מומחה מוח שמביא סריקת מוח לבית המשפט, מסביר מה היא אומרת, ובעצם הוא קובע ולא השופט האם האיש אחראי למעשיו או לא אחראי למעשיו. עכשיו מה שקורה זה שבמדעי המוח זה מאוד נפוץ, גם בתחומים אחרים, אבל במדעי המוח זה מאוד נפוץ הערבוב המזעזע לפעמים בין פרשנויות לעובדות. ומומחי מוח, ואני הבאתי שמה דוגמה למאמר, אולי המאמר הכי מרכזי שמצאתי, שזה חמישה באמת מומחים ידועי שם מהשורה הראשונה בארצות הברית כתבו מאמר למשפטנים, להציג להם את מדעי המוח ומה הם אומרים ואיך להתייחס אליהם בבית המשפט. בארצות הברית יש פעילות מאוד ענפה סביב העניין הזה. בארץ זה די ישן. וזה חבל דרך אגב, כי כשזה יתעורר כבר תהיה משנה מדעית מגובשת והשופטים לא יוכלו לעשות נגד זה כלום, בעוד שהמשנה הזאת שווה כדחפת. אבל שופטים לא מרשים לעצמם לבקר מומחי מוח כי הם לא מומחים. הם לא מבינים שזו ביקורת פילוסופית ולא ביקורת מדעית. אותה בעיה של אינטרפייס. והראיתי שם בתוך המאמר איזה כשלים יש אצל חוקרי המוח האלה שהם מציגים פרשנויות כעובדות. הם באים להציג בפני השופטים והם עוד מזהירים: תבחינו בין עובדות לפרשנויות. אנחנו מציגים לכם את העובדות, אתם תחליטו על הפרשנויות ועל ההחלטות המשפטיות. המאמר כתוב בצורה מאוד צנועה. כתוב בצורה של: בואו, אנחנו ניתן לכם את הכלים המדעיים ואז נסתלק, אתם תעשו עם זה מה שאתם מבינים, אתם צריכים לקבל את ההחלטה. והראיתי איך שבתוך הצניעות הזאת הם בעצם הכניסו את הכל, את כל התורה כולה. לא השאירו לשופטים או למשפטנים שום דרגת חופש מה לעשות עם מה שהם הציגו. הם הציגו תפיסת עולם דטרמיניסטית לחלוטין בלי שום הסתייגויות. והם הציגו את זה כאיזשהו מצג עובדתי. אנחנו מביאים לכם רק את הממצאים העובדתיים, אתם תקבלו את ההחלטות הערכיות או הנורמטיביות משפטיות במקרה הזה. ושוב פעם זו אותה בעיה של אינטרפייס. כשמגיע מומחה לבית המשפט, זאת נקודה מאוד רגישה, מאוד רגישה. צריך להיות גם מומחה רגיש אם הוא מומחה מטעם בית המשפט. אם הוא מומחה מטעם הצדדים אז הוא לא יהיה רגיש. רק השופט צריך להיות חכם. אבל אם זה מומחה שבית המשפט מביא אותו, אז המומחה הזה אמור להיות אובייקטיבי. אז הוא, אבל עדיין, למרות שהוא אובייקטיבי, הוא צריך להיות רגיש. הוא צריך להבין לעניין מה התשובות שלו משמשות, מה השופט רוצה להוציא מהתשובות שלו. והשופט כמובן צריך להיות לא פחות רגיש להבין טוב, א', האם ההוא מולי הוא רגיש, וב', הוא לא מומחה משפטי ובסופו של דבר מי שמבין במשפטים זה אני. אז אני צריך להבין טוב טוב האם הוא מתרגם לי נכון, האם מה שהוא אומר זה באמת מה שאני מחפש. והאינטרפייס הזה הוא מאוד מאוד רגיש. כשמגיע פסיכיאטר ואומר לשופט האיש הזה לא היה אחראי למעשיו. מה זאת אומרת לא אחראי למעשיו? שאין אפס אחוז שליטה היה לו? אף פעם זה לא ככה. פסיכיאטר לא יכול לדעת בכלל שזה ככה. אפילו אם זה כן ככה, הפסיכיאטר לא יכול לדעת את זה. הוא יכול להגיד שהייתה לו שליטה מאוד נמוכה, תשעים ושמונה אחוז מבני אדם היו עושים את המעשה הזה באותן נסיבות. אבל יש שני אחוז שלא. עכשיו השאלה איפה עובר הקו. מה זה נקרא לא אחראי למעשיו? מישהו שפועל כמו העשירון העליון, כמו השני אחוז העליונים או התחתונים, איך שלא תקראו לזה, תלוי מאיפה מסתכלים. זה כבר לא המומחה לא יכול להגיד. ואני לא חושב שתמצאו אי פעם, או לא יודע אי פעם, אבל ברוב המקרים באינטרפייס הזה בין מומחה, במקרה הזה פסיכיאטר, לבין שופט, לא תראו את השופט שואל את השאלות האלה. מבחינתו זו עדות של מומחה. הפסיכיאטר אומר שלא אחראי למעשיו, אז אם ככה הוא פטור, הוא לא מקבל עונש. אבל אתה צריך לשאול מה זה נקרא לא אחראי למעשיו? אפס שליטה? איך אתה יודע שזה אפס שליטה? אפילו אם הוא יענה אפס, איך אתה יודע? זאת פרשנות? זה מידע בדוק? תסביר לי את זה. תן לי איזשהו הסבר, למרות שאני לא הולך ללמוד עכשיו פסיכיאטריה עשר שנים, אבל תנסה בכל זאת להכניס אותי כאדם אינטליגנטי שהוא לא איש מקצוע, תנסה להכניס אותי בכל זאת לעניין ולהסביר לי איך אתה יודע את זה. האם אתה בטוח שזה ככה? האם זו באמת קביעה של מומחים? ואם אני רוצה עוד יותר לעשות את זה נכון, כדאי להביא עוד מישהו. רצוי מישהו שבאופן מובהק חושב אחרת כדי לשמוע מי מביניהם צודק. ואגב בסופו של דבר מי יהיה זה שיקבל את ההחלטה לאיזה מומחה לשמוע? השופט כמובן. למה? מה הוא המומחה היותר גדול? הוא יותר מומחה משניהם? או באבולוציה? יותר מומחה מכל המומחים שעמדו לפניו? לא, הוא לא יותר. אבל מה לעשות, הוא זה שצריך לקבל החלטה. יש מומחה שאומר כך, או מומחים שאומרים כך, ויש מומחים שאומרים כך. מי יחליט? המומחים יחליטו? המומחים חלוקים בדעתם. החלטה משפטית צריכה להתקבל. מי יקבל אותה? רק השופט. השופט מקבל אותה לא בגלל שהוא מומחה יותר גדול, אלא כי זאת סמכותו. זה תפקידו. אין מה לעשות. אז הוא צריך להיות אדם אינטליגנטי ולא לעשות סתם אן דן דינו אצבע פאלי, אלא לשמוע מה הם אומרים, לשמוע מה הם אומרים, לנסות לתחקר ולהבין האם באמת יש פה מחלוקת אמיתית ומאיפה היא באה, ועד כמה שהוא יכול להכריע, או להישאר בדיני ספקות, גם זה מצב משפטי שיש לו תשובות משפטיות, מה קורה כשאנחנו בספק במישור העובדתי. אבל אבל יש פה דרישות לא פשוטות, למעשה כמעט בלתי אפשריות מהשופט. האינטרפייס הזה בין המומחה לבין המכריע הערכי הוא כמעט הנקודה, הוא לא כמעט, הוא הנקודה הכי קשה או הכי מכשילה בתהליך הזה של קבלת הכרעה ערכית. וזה מקרין על השאלה שאני שואל, מה זה נקרא, עכשיו אני חוזר לא רק למשפטן אלא לאיש הלכה, מה זה נקרא פוסק או תלמיד חכם גדול. בדרך כלל מה שבוחנים ברבנות זה, אם זה תלמיד חכם גדול, זה תלמיד חכם שיש לו תעודה מהרבנות, מה שהם בוחנים זה ידע מסוים. זאת אומרת, תלמד את השולחן ערוך עם מפרשים כאלה וכאלה, אני נותן לך איזשהו מקרה ותנתח לי אותו. אבל הם לא בודקים, א', גם לנתח לא תמיד נותנים, אבל לפעמים כן, יותר בדיינות נדמה לי מאשר ברבנות אני חושב, אבל אני לא מספיק בקי. אבל מה שהם לא בודקים זה את השכל הישר שלו. אז בוא נשמע אותך מאזין לעדות מומחה ומוציא ממנה את מה שאתה צריך כדי לקבל את ההחלטה שלך. את אותה אינטליגנציה שהיא לא ידע הלכתי והיא אפילו לא מיומנות הלכתית, אלא זה מיומנות ב, לא בשלב השני והשלישי שזה העבודה ההלכתית, אלא המיומנות לגשר על הפער בין השלב הראשון לשני. להבין מה המומחה אומר, לבחור את המומחה הרלוונטי, לתחקר אותו או כמה מומחים, ולהגיע בסופו של דבר להחלטה הרלוונטית לצורך ההכרעה הערכית, ההלכתית במקרה הזה. זה סוג מסוים של אינטליגנציה שקשה מאוד לבדוק אותו, לא שיש לי איזשהו אלגוריתם או שאני יודע איך כותבים מבחנים שבודקים דבר כזה. יותר מזה, יש לי חשד כבד שאלו שבודקים את המבחנים לא בטוח שהם יעברו בהצלחה מבחנים כאלו, כי הם יודעים את המפרשים והכל, אבל השאלה אם הם ניחנו באותה רגישות שדיברתי קודם של הרב שלמה זלמן אוירבך למשל. זה משהו שקצת קשה לבחון אותו. אבל מצד שני הוא הליבה של התהליך של הכרעה ערכית. כי את המקורות אני אמצא. מקורות מוצאים היום. ומיומנות הלכתית, בהנחה שלמדת מספיק זמן ואתה לא טיפש, אז אתה רוכש מיומנות הלכתית כזו או אחרת. אוקיי? הנקודה הרגישה שאותה לא רוכשים בשום מקום, או שיש לך את זה או שאין לך את זה, אפשר לרכוש, פשוט זה לא קורה. אפשר לרכוש אם תתאמן, אם תתעניין, אם תקרא, אם תכיר תחומים שונים, אז אפשר לפתח את הדבר הזה. אבל אין שלב כזה בהכשרתו של רב או של פוסק. זה לא כלול בתהליך בדרך כלל. יש כאלה שעשו את זה אבל זה לא כלול בתהליך. ולכן נדמה לי שזאת הנקודה אולי הכי רגישה שאני שואל את עצמי האם זה יהודי שאני מוכן לתת לו, לשים בידיו את ההכרעה ההלכתית מבחינתי. ממש לא משנה שהוא מדקלם את כל הש"ס ישר והפוך. זה בכלל לא מעניין. זה מעניין לאותם שאלות שהן באמת שאלות מידע. תגיד לי מה הדין בכלי שני לא יודע מה בלח בשבת. בסדר, אז הוא יגיד לך כי הוא יודע מה ההלכה אומרת. וכמעט אף שאלה היא לא כזאת. כמעט כל שאלה מעשית היא שאלה שקרוכה בהבנת המציאות, בתרגום שלה לשפה ההלכתית, בהבנה מה ההלכה אומרת לגביה. ואת הדבר הזה אני לא יודע לאיזה פוסקים באמת אפשר לתת בידיים. מעט מאוד כאלה שאני מכיר, הייתי נותן להם החלטה כזאת ביד. וחלקם באמת אנשים גם חכמים וגם יודעים הרבה תורה. לא בגלל זה. אלא אין להם את הרגישות הזאת שדיברתי עליה קודם, את הידע הכללי הזה, את הרגישות, את ההבנה, את השכל הישר, את ההיכרות עם תחומים שונים לא כאיש מקצוע אלא להבין את השפה, להבין מה זה אומר, מה המשמעות של הדברים, לדעת לקרוא טקסט שהוא לא מעולם המומחיות שלך. זאת גדלות בתורה, דבר כזה. למי שאין את זה חסר לו בגדלות של. גדלות בתורה. יש לו גדלויות אחרות והוא יכול להיות גדול בתורה באופן עקרוני בהיבטים המסוימים האלה, אבל המכלול הזה שמביא לזה שאני אהיה מוכן להפקיד בידיו החלטות, שם הדבר הזה לא פחות ואולי יותר חשוב מכמות המידע שאתה מחזיק ואולי אפילו מהמיומנות הלמדנית שלך. כי זאת בעצם העקב אכילס של התהליך הזה של הכרעה, הכרעה ערכית. יש בסנהדרין אחת הדרישות למי שיושב בסנהדרין זה שהוא ידע שבעים שפות. יש דיון על זה במפרשים ובגמרא. דיון. אבל הטענה היא שלא מספיק שיש שבעים דיינים בסנהדרין, ושכל אחד ידע שפה אחת והוא יסביר לאחרים, יתרגם לאחרים אם בא איזה שהוא עד. הרי ההנחה היא שבאים עדים שמדברים כל מיני שפות, והסנהדרין אסור לה שתשמע מפי המתורגמן. זאת אומרת, היא צריכה לשמוע את העד עצמו, לא דרך מתרגם. אז איך זה יקרה? אם הם עצמם יודעים את השפות. עכשיו מה יקרה אם אחד הדיינים יודע, כל דיין יתמקד בשפה אחת ואז כל עד שיגיע יהיה דיין, יש שבעים שפות, שבעים דיינים. כמובן זה מספר טיפולוגי, אבל לא משנה. וכל דיין יוכל, כל שפה תזכה לפיענוח על ידי דיין ולא מתורגמן. אפשר לסמוך עליו, הוא דיין. והוא יספר לאחרים מה העד אמר ואז יקבלו החלטה. למה צריך שכל הדיינים או מספר דיינים מסוים ידעו את כל השפות? בגלל שתרגום הוא אף פעם לא צינור חלול. כשאתה מתרגם משהו מעברית לאנגלית, איבדת קונוטציות מסוימות, כמו תרגום של ספרות, שאתה קורא את הספר בעברית או באנגלית זה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר לא כי המתרגם לא דייק, אלא כי יש קונוטציות מסוימות שעוברות באנגלית ולא עוברות בעברית. כמו שאני תמיד נדהם כל פעם מחדש איך ש"י עגנון קיבל פרס נובל לספרות. איך השוודים האלה או אני לא יודע מי שקרא את הספרים שלו, איך הוא הבין את הערך הספרותי שיש בהם. איך אפשר לתרגם דבר כזה מעברית לשפה אחרת? אולי ליידיש, אבל איך אפשר לתרגם את זה ליפנית? ותרגמו את זה. עכשיו אין לי מושג איך זה עובר שמה ואיך זה, אבל בעולם הקונוטציות גם של הקורא, אפילו אם תרגמת את זה נכון, הקורא עצמו אין לו את כל עולם הקונוטציות, הוא לא מבין מה כתוב שם. גם אם הוא מבין את זה מילולית הוא לא מבין מה זה אומר. וזה בדיוק הנקודה, לכן בסנהדרין כל אחד היה צריך להבין את העד. אל תתרגם לי, אני רוצה לשמוע אותו בשפה שלו. ואני צריך להיות ער לכל הניואנסים וההקשרים והרגישויות, לא רק למילים שהוא אומר. כיוון שכשאתה שומע מישהו זה לא מספיק להבין את העובדות שהוא מביא לך. אתה צריך להבין את ההקשרים, את מה שזה אומר, איך ליישם את זה, איך לפרש את זה, לעניין מה ליישם את זה. זה עסק מאוד מאוד רגיש. אוקיי, אז נקודה אחת שרציתי לומר, שבעצם פה אני מסיים את התיאור של תהליך קבלת ההכרעה הערכית. איך עוברים מהעובדות אל ההכרעה הערכית. אמרנו שזה בנוי משלושה שלבים: של המומחה, העברת הרף שזה כבר על ידי המכריע הערכי, וקביעת ההלכה עצמה, הקביעה הנורמטיבית, שזה כמובן גם המכריע הערכי. מה שהוספתי היום זה את הממשק או את התפר בין השלב הראשון לשלב השני. עכשיו אני רוצה לדבר על עוד משהו. יש עוד היבט, אנחנו הנושא שלנו הרי הוא יחס בין עובדות להלכה. יש עוד היבט שאפשר לקרוא לו היבט עובדתי בהכרעה הערכית. וכאן אני רוצה לשאול את השאלה, אז בעצם, התחלתי הרי בשיעור קודם, התחלתי עם זה שאנשים תוהים איך יכול להיות שפוסק יהיה מומחה לכל כך הרבה תחומים. שואלים אותו בתחומים רפואיים ובתחומים פוליטיים ותחומי ריבית, כלכליים, ובתחומים של שבת וטכנולוגיה והכל. מה, הוא יכול להיות מומחה בכל התחומים האלה? כמו שאמרתי אז, משום מה על שופטים לא שואלים את השאלה הזאת. גם שופטים צריכים לקבל החלטות בהמון תחומים. אז כולם מבינים שהם לא יכולים להיות מומחים, אנשי מקצוע בתחומים האלה. אבל מה שהוא יכול זה לשמוע את המומחה, להבין מה הוא אומר ולקבל את ההחלטה. אוקיי? אז במובן הזה המצב של הפוסק לא שונה מהמצב של השופט, זה אותו דבר. נכון, יש שם רגישויות, צריך להבין איך הממשק עובד, אבל אין מה לעשות, ככה זה עובד וזה לא שהוא צריך להיות מומחה. הוא לא צריך להיות מומחה. הוא צריך להבין מה המומחה אומר, איך לשאול ואיך לפענח את התשובה, איך ליישם את התשובה, כמו שהסברתי קודם. ואז עולה השאלה, אז מה זה כן מומחיות הלכתית? אז הטענה שלי זה שמומחיות הלכתית קודם כל זה בשלב השלישי. השלב השלישי הוא בעיקר שלב הידע והלמדנות. אוקיי? זה בעצם מיומנות הלכתית קלאסית. זה מה שיש לכל הפוסקים שתיארתי, כן, לרוב הפוסקים החשובים יש את זה. מה אבל מה נמצא בשלב השני? תיארתי, ננסח את זה כך, תיארתי איזה מומחיות נדרשת בשביל האינטרפייס, נכון? המומחיות שנדרשת בשביל האינטרפייס זה הצניעות וההיכרות עם הרבה תחומים והמוכנות להקשיב והמיומנות, היכולת להבין את ההקשר ואת הקונוטציה. זה כל זה דיברתי קודם, זאת מיומנות אחת. המיומנות השנייה זאת מיומנות למדנית של ידע וניתוח הלכתי, שזה השלב השלישי. איזה מיומנות נדרשת לשלב השני? איך הפוסק יושב ומחליט, אוקיי, מסוכן זה כאשר יש אפס נקודה שש אחוז. זה מסוכן. אני הולך לגרף, אז זה תשעים קמ"ש, אז תשעים קמ"ש זה המהירות המותרת בכביש הזה. מחוקק או פוסק, לא משנה כרגע. איך עושים את זה? על פניו זה נראה שרירותי. מה, איך אתה יכול לקבוע מה זה נקרא מסוכן? בכל מהירות יש רמת סיכון מסוימת, כל השאלה זה איפה אתה מעביר את הקו. ואיפה אתה מעביר את הקו זה כמו בערימה. איפה אתה מעביר את הקו? אבן אחת היא לא ערימה. אלף הם כן ערימה. כל מה שעובר בין אחת לאלף זה רצף של רמות ערימתיות. אבל בסוף בסוף אתה צריך לקבל החלטה: מה לעניין המשפטי או ההלכתי ייקרא ערימה. ההלכה והמשפט כן עובדים בינארית. כיוון שההלכה קובעת שערימה היא אסורה, או המשפט קובע, לא יודע בדיוק משהו כזה, אוקיי? אז עכשיו השאלה מה זאת ערימה לעניין ההלכה? אתה צריך להעביר קו. מה זאת המיומנות הזאת שמאפשרת לפוסק להעביר קווים, אם בכלל יש מיומנות כזאת? אז אפשר ללכת פה בשני ערוצים. ערוץ אחד זה הערוץ שאומר באמת אין מיומנות כזאת. הפוסק לא מומחה לדבר הזה, אלא רק יש את הסמכות לקבוע. כמו המחוקק להבדיל, כן? כשהכנסת קובעת את המהירות המותרת לצורך הדיון או מי מטעמה שקובע את המהירות המותרת, או מטעם הממשלה, הוא לא בהכרח, מה זה לא בהכרח, הוא לא מומחה ערכי במובן הזה שהוא יודע איך מעבירים קווים. אף אחד לא יודע איך מעבירים קווים. שאם מסוכן זה אפס נקודה שש אחוז מסוכן זה מהירות כזאת, אפס נקודה שבע זה מהירות כזאת, אפס נקודה שמונה זה מהירות כזאת, אוקיי, אבל איפה מעבירים את הקו? לפי איזה קריטריונים אתה יכול להעביר את הקו? אין קריטריונים. אז זה, אז בזכות מה אנחנו נותנים למחוקק להעביר את הקו הזה? כי הוא המחוקק, לא כי הוא מומחה. זה לא בגלל מומחיות שיש לו. השלב השני לפי הערוץ שבחרתי כרגע, הערוץ הראשון, השלב השני לא דורש מומחיות. האינטרפייס בין שלב א' לשלב ב' דורש מומחיות מסוג אחד, הרגישות שדיברתי עליה היום. השלב השלישי דורש מומחיות שהיא המומחיות ההלכתית הקלאסית, ידע ויכולת ניתוח הלכתי. והשלב השני הוא שלב שיסודו בסמכות פורמלית. זה לא מומחיות, אבל כיוון שאתה הפוסק או המחוקק או קצין המשטרה, מי שאמון, מי שמקבל, מי שיש לו את הסמכות לקבוע, אז אתה תקבע. זאת המומחיות שלך. מה, זאת הסמכות שלך, סליחה. לא בגלל שאתה מומחה. אני יכול לקבוע את זה כמוך, אין פה מומחיות, אין פה תשובה נכונה ולא נכונה. אבל מישהו צריך לקבוע, החוק צריך להיקבע. אז אני נותן למישהו את הסמכות, המחוקק או הפוסק, הוא קובע. אבל אין פה באמת סוג של מומחיות. אז השלב השני הוא מנדט של הפוסק אבל לא מומחיות של פוסק, אלא הוא הסמכות שלו, הסנהדרין או פוסק, לא משנה, לא נכנס כרגע אמרתי למי זה המכריע הערכי. אז פה באמת נכנס עניין הסמכות. אותו דבר כשהשופט או הדיין או הפוסק שומע דעות של מומחים שונים והוא צריך להחליט באיזו דעה לאמץ. מי המומחה שמשכנע אותו יותר? אז הוא יכול להפעיל רגישות ולנסות בכל זאת להחליט איזה מומחה יותר צודק. למרות שאתה בעצמך לא מומחה, כך שזה קצת פזיז, אבל אין מה לעשות. אבל בבסיס בבסיס יושב לא עניין המומחיות אלא עניין הסמכות. בסופו של דבר השופט הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה. מה לעשות? מי יקבל את ההחלטה אם לא הוא? המומחים מתווכחים. החלטה משפטית צריכה להתקבל. מי יקבל אותה? רק בג"ץ או לא משנה בית המשפט. מה לעשות? לא בגלל שהם יותר מומחים אלא כי זאת הסמכות שלהם, הם אלה שלהם ניתנה הסמכות לקבל את ההחלטה. אז הם יחליטו מיהו המומחה שאת דעתו הם מקבלים. אז לבחור מיהו המומחה הרלוונטי זה גם. עניין שמסור לפוסק או למכריע הערכי, המחוקק וכן הלאה. ואת זה או שהוא יעשה מתוך הרגישות שדיברתי עליה, מומחיות האינטרפייס, או שהוא יעשה את זה מכוח סמכותו. הוא לא יודע אבל הוא אין מה לעשות אני אעשה הגרלה, שודא דדייני מה שנקרא בגמרא. תעשה מה שאתה רוצה, העיקר שתקבל החלטה. למה? כי אתה הגורם שצריך לקבל החלטה, אתה הסמכות שצריכה לקבל את ההחלטה, אצלך זה נעצר. אתה לא יכול להסתכל למעלה, אוקיי תקבלו אני מעביר את זה אליכם, תקבלו אתם את ההחלטה. אתה זה שיושב למעלה. עכשיו תקבל את ההחלטה. תשאל כל מומחה שאתה רוצה, בסוף בסוף ההחלטה צריכה להיות על ידך. אז זה ערוץ אחד. הערוץ הזה בעצם אומר שהשלב השני בתהליך הוא בכלל לא שלב שמבוסס על מומחיות, אלא הוא שלב שמבוסס על סמכות. אבל אני רוצה להעלות אופציה אחרת, ערוץ אחר. הערוצים האלה זה שתי אופציות איך לפרש את זה. יכול להיות שיש פה עניין של מומחיות, ולא רק שזה עניין של מומחיות, אלא זה סוג מסוים של תצפית על עובדות, המומחיות הזאת. מה זאת אומרת? יש בכל זאת איזושהי תחושה, אפשר להתייחס אליה כמשהו שהוא אשליה, אבל נדמה לי שרובנו לא רואים את זה כך, שלנסוע נגיד בעשרה קמ"ש לא סביר להעביר את הקו בכביש חיפה-תל אביב, וגם לא במאתיים. נכון? זה אנחנו מסכימים. האם להעביר אותו בשמונים, תשעים, מאה, מאה עשרים, אפשר להתווכח, אבל אלה פחות או יותר גבולות הגזרה. כלומר לא מאתיים ולא עשרים, אוקיי? וגם לא ארבעים. מה זה? איך מתייחסים לגבולות הגזרה האלה? זה סתם כי התרגלנו? או שיש פה כן מושגים של אמת או שקר? זאת אומרת, שזה נכון שזה עובר איפשהו בין שמונים למאה עשרים, ולא נכון להעביר את זה בעשרים או במאתיים. את זה אני יכול להגיד. איפה בין שמונים למאה עשרים? אולי פה זה עניין שרירותי, תחושה כזו או אחרת, אני לא יודע. אבל עובדה שיש הסכמה רחבה שבמאתיים זה לא יהיה ובארבעים זה גם לא יהיה. זאת אומרת שאני טוען שזה לא נכון שההחלטה הזאת שרירותית לגמרי. יש בה משהו שכן נשפט במונחים של אמיתי או לא אמיתי, של נכון או לא נכון. ועכשיו אני רוצה לטעון טענה יותר מרחיקת לכת, שיש מיומנות של העברת קווים. קודם אמרתי העברת קווים זה החלטה שרירותית ולכן היא מבוססת על סמכות, לא על מיומנות. עכשיו אני רוצה להציע הצעה אחרת, יש מיומנות של העברת קווים. יש מישהו שיש לו חוש ריח מפותח יותר או אמין יותר והוא יודע להריח איפה נכון או איפה סביר להעביר את הקו, בשמונים, בתשעים או במאה. על סמך מה אני אומר את זה? אני אומר את זה על סמך זה שעובדה שבארבעים ובמאתיים יש הסכמה רחבה. אז זה אומר שזה לא עניין שרירותי. אם זה היה עניין שרירותי, אז מישהו היה אומר בשלוש מאות, מישהו היה אומר בארבעים, מישהו היה אומר במאה, לא יודע, הייתי מצפה להתפלגות אינסופית. עובדה שזה לא שרירותי. יש הסכמה מאוד רחבה על הצדדים. יש באמצע שטח אפור, אבל השחור והלבן הוא ברור. אז יש באמצע… מה זה אומר? מה זה ברור? אם אין תשובה נכונה אז אין ברור. תבינו, הטענה הקודמת שלי אמרה, כשתיליתי את זה בסמכות ולא במומחיות, הטענה הייתה לא שקשה להגיע לתשובה הנכונה או שאין לנו את הכלים להגיע לתשובה הנכונה, אלא שאין תשובה נכונה. אין לאן להגיע. הבעיה היא לא שאין לי את הכלים. אין תשובה נכונה. ועם הדוגמה החביבה עליי, אם אני שואל אתכם מה יש יותר, טוב לב אצל בני אדם או מים באוקיינוס? אז אי אפשר לענות על זה לא כי זה מסובך ואין לי את הכלים לטפל בשאלה, אלא כי לזה אין תשובה. אין לה תשובה. לא שאני לא יכול להגיע לתשובה. לשאלה הזאת אין תשובה, היא שאלה חסרת מובן. אין לה תשובה. עכשיו, התפיסה שתולה את העברת הקווים בסמכות ולא במומחיות היא תפיסה שבעצם יושבת על זה שאין תשובה נכונה, לא שאין לנו את הכלים להגיע. איך תקבע את התשובה הנכונה? אחוז אחד סיכון, חצי אחוז, שני אחוז, שלושה אחוז? לא יודע. איך קובעים קו כזה לפי מה? אמרנו מומחה לא יכול להגיד כלום על זה. אז איך המכריע הערכי קובע? כנראה הוא עושה הגרלה. הטלת מטבע, תחושה פנימית, לא משנה, אבל זה סתם עניין שרירותי. זאת זה הערוץ הראשון שהצעתי, זה ערוץ הסמכות. אז נכון, אז אין פה תשובה בכלל וצריך לקבוע משהו שיחייב מבחינת החוק או ההלכה, עושים קביעה שרירותית ומי עושה אותה? מי שיש לו את הסמכות. ולכן הבסיס פה הוא סמכות ולא מיומנות. ההצעה שאני מציע עכשיו זה לא. נכון שניתנה סמכות לפוסק או למחוקק, אבל לפוסק היא ניתנה כי יש לנו אמון בזה שיש לו. מיומנות להעביר קווים. מה זאת אומרת? יש לו איזה שהוא חוש ריח שאומר חצי אחוז סיכון זה סביר פה, אחוז אחד כבר לא. אני מרגיש שזאת ההכרעה הנכונה ולכן אני מעביר את הקו פה. זה לא שרירותי. יש לו תחושה שכך נכון לעשות. כמובן, אנשי השרירותיות יגידו, יש לך תחושה סתם כי כך אתה בנוי, זה לא באמת מצביע על משהו נכון. תחושות, בסדר, תחושות, לכל אחד יש תחושות. לפי מה שאני מציע עכשיו אני טוען לא, יש פה איזושהי אינטואיציה שמצביעה על תשובה נכונה, שנכון להעביר את הקו שם. ואז זה אומר שגם השלב השני בקבלת ההחלטה הערכית הוא שלב שמבוסס על מומחיות וזה עוד אספקט של המומחיות ההלכתית. בן אדם שיש לו איזה שהוא חוש ריח להבין איזה סיכון סביר לקחת ואיזה סיכון לא סביר לקחת. ויש פה צודק וטועה. התלמיד חכם יש לו חוש ריח יותר טוב, הוא יקלה יותר לאמת מאשר ההדיוט. זאת הטענה בעצם שאני רוצה לטעון. תלמיד חכם כזה שיש לי אמון בחוש הריח שלו, באיך שהוא מעביר את הקווים, הוא בעצם תלמיד חכם שיש לו עוד סוג של מיומנות. עכשיו, אם אני צודק בזה, כן, אז לפי התפיסה הזאת בעצם יוצא שהמומחיות ההלכתית מורכבת בעצם משלוש, שלושה סוגי מיומנות. אני מגדיר עכשיו מישהו שהוא גדול בתורה. התחלנו מהיחס בין מציאות לבין קביעת הלכה ועכשיו פתאום אנחנו מתחילים לזקק מתוך זה, מתוך המודל הזה, את הקריטריונים, את הקריטריונים של מה זאת גדלות הלכתית. אז היא מורכבת משלושה סוגי מיומנות. הפוסק מעורב בשניים מתוך שלושת השלבים, אבל נדרשות ממנו שלוש מיומנויות. מיומנות אחת זה להעביר את המידע מהמומחה אל הטבח, אל הספירה הנורמטיבית. הרגישות, שעליה דיברתי רוב השיעור היום. זה מיומנות אחת. המיומנות השנייה זה חוש הריח. חוש הריח שאומר אוקיי, קיבלתי את הגרף מאיש הטכניון, אני מבין זה אקספוננציאלי, זה ליניארי, אני מבין פחות או יותר מה זה אומר. עכשיו אני צריך להחליט איפה עובר הקו. זה אותו חוש ריח אם אני מאמץ את הערוץ השני, את ההצעה השנייה, אז זה אותו חוש ריח שאומר חצי אחוז זה כבר נקרא מסוכן לענייננו. 0.4 לא. טוב לא משנה הרזולוציות, אבל 0.4 לא ו-1% כן. בסדר? הרזולוציות כמובן צריך להיזהר לא להגזים עם זה. אבל יש איזשהו חוש ריח שאומר איפה פחות או יותר זה צריך להסתובב. אוקיי? ואם הטענה היא שזאת מיומנות, זה לא סתם עניין שרירותי, אז זה אומר שיש פה עוד אספקט של המיומנות ההלכתית. והמיומנות השלישית זה מה שנדרש בשלב השלישי, שזה בעצם המיומנות ההלכתית הקלאסית. בדרך כלל מדברים רק עליה. מה שנקרא מיומנות הלכתית זה רק השלישית. בעולם, תשאלו מה זה נקרא פוסק מיומן, פוסק מובהק, זה רק הדבר השלישי. וזה ידע של המידע ההלכתי ויכולת הניתוח ההלכתי. זה השלב השלישי. אבל בשלב השני יש גם סוג של מיומנות אם אני צודק שזאת מיומנות, ויש גם עוד מיומנות שזה המעבר מהשלב הראשון לשלב השני והם לא פחות חשובים ואולי יותר חשובים כדי להגדיר פוסק גדול או איש הלכה גדול, איש הלכה משמעותי. ואולי נקודה אחרונה שאני רוצה להעלות פה בתור תהייה כללית, יש לי איזושהי נטייה אבל אני באמת לא, קשה לי לבסס אותה. השאלה המעניינת היא, הרי כמו שאמרו לרבי עקיבא כלך לך לנגעים ואוהלות. כן? יש תחומי מומחיות הלכתיים. או רב נחמן מומחה הלכה כמותו בדיני, שמואל הלכה כמותו בדיני, וכמו רב באיסורי. יש תחומי מומחיות של פוסקים ושל אמוראים. וזה ידוע גם בפוסקי זמננו, יש פוסקים שהם יותר מומחים בתחומים כאלה ופחות מומחים בתחומים אחרים. לגבי איזה מהמומחיויות יש הבדל בין התחומים? במומחיות השלישית ודאי שכן. המידע ההלכתי, אם אתה יודע טוב את הלכות שבת זה לא אומר שאתה יודע את הלכות נידה. זה מידע אחר. זאת אומרת אתה צריך לדעת את המידע ההלכתי. אז בסוג המיומנות השלישית או בחלק מהסוג השלישי זה כמובן לא אוניברסלי. כל תחום שלמדת אתה יודע. המיומנות למדנית, שגם אותה שייכתי לשלב השלישי, היא כבר משהו יותר אוניברסלי. כי מיומנות למדנית אפשר להפעיל את הכלים הלמדניים, הניתוחיים, בכל הסוגיות באופן עקרוני. לכן שם זה כן יותר אוניברסלי. השאלה המעניינת היא חוש הריח. האם חוש הריח בהלכות שבת או באיסור והיתר או בחושן משפט זה אותו חוש ריח או זה חושי ריח שונים? זה יכולת להעביר קווים, אבל אפשר להעביר קווים בשאלה של הומוסקסואליות, אפשר להעביר קווים בשאלה של. ביטחון ומדיניות ואפשר להעביר קווים בשאלה של המהירות המותרת בכביש או של הפלות או כל הדוגמאות שהבאתי בשיעור הקודם. האם היכולת להעביר קו, בהנחה שזאת יכולת ולא רק סמכות. אם זו סמכות אז אין בעיה, מי שיש לו סמכות יעשה את זה. האם זאת יכולת? זאת אותה יכולת? זאת אומרת מי שיש לו חוש ריח בהלכות שבת, אז בהנחה שהוא יהיה מצויד בכלים, במידע ובכלים הלמדניים בחושן משפט, גם שם הוא יהיה דיין טוב יותר? או שלא. חוש ריח מתפתח מתוך כדי התחככות עם התחום. כשאתה מתחכך עם הלכות שבת, אז אתה מפתח גם חוש ריח נכון להלכות שבת. כשאתה מתחכך עם הלכות שמירת הנפש, אתה מפתח חוש ריח. בהלכות חושן משפט, אז אתה מפתח חוש ריח כזה. אני נוטה לחשוב שיש פה גם משהו אוניברסלי אבל עדיין יש הבדל. מי שעסק כל ימיו בחושן משפט מפתח איזושהי רגישות, איזשהו חוש ריח להלכות משפטיות, ולא בטוח שיהיה לו את אותו חוש ריח בהלכות אחרות. ולכן למשל כדי להכריע עוד פעם אם אני חוזר לקורונה, לא בטוח שמיומנות הלכתית אפילו בהרבה תחומים נותנת לך את הכלים להעביר את הקו נכון, לקבל החלטות נכונות גם בשאלות מהסוג הזה. אבל כאן באמת זו שאלה לחוש ריח. חוש הריח שלי אומר שחושי הריח השונים בתחומים השונים לא תמיד מתפתחים ביחד. זאת אומרת לפעמים יש חוש ריח שיעבוד טוב פה ופחות טוב שם. אבל יש פה כן בכל זאת משהו שהוא כן אוניברסלי. אולי היכולת לפתח חוש ריח, הפוטנציאל לפתח חוש ריח הוא כן אוניברסלי. אבל אתה צריך עדיין להתחכך עם התחום כדי להתגבש, כדי להבין או לפתח את חוש הריח הרלוונטי לאותו תחום. פה באמת זה מחוזות הספקולציה או אני יכול להגיד מה חוש הריח שלי אומר בעניין הזה. ואפשר לקבל ואפשר שלא לקבל. אוקיי. אני סיימתי את השיעור ועוד פעם כדרכי אנחנו נעבור ל… אני משחרר לכם את המיקרופונים. אנחנו נעבור קודם כל לשאלות שעוסקות בשיעור ואחר כך לשאלות אם מישהו רוצה לדבר על משהו נוסף. אז כרגע שחררתי את המיקרופונים כולם שיישארו במיוט חוץ ממי שרוצה לדבר. אוקיי.

[Speaker C] יכול להיות שחוש ריח שאתה מדבר עליו זה בעצם גם ניסיון? מה ה…?

[הרב מיכאל אברהם] כן. זו הנטייה שלי לחשוב, לכן גם אני טוען שזה יכול להיות תלוי בתחום. למי שיש ניסיון בפסיקה בהלכות שבת, הוא יפתח חוש ריח להלכות שבת. לא בטוח שיהיה לו חוש ריח דומה להלכות נידה, איסור והיתר, חושן משפט. יכול להיות אבל שהפוטנציאל שלו לפתח חוש ריח הוא אולי באמת עניין אוניברסלי. ואז אם הוא יעסוק מספיק גם בהלכות מהסוג השני, גם שם הוא יגיע להישגים טובים. זה יכול להיות שזה כן אוניברסלי. אבל צריך לפתח את זה. זאת אומרת זה לא משהו שהפוטנציאל הוא לא מספיק, הוא רק תנאי הכרחי אבל לא תנאי מספיק.

[Speaker C] צריך לפתח את זה או שאתה נולד עם זה?

[הרב מיכאל אברהם] נולד עם הפוטנציאל. עם הפוטנציאל עדיין אתה צריך כמו שעושים סטאז'. כשאתה עושה סטאז' ברפואה, בכל מיני תחומים מקצועיים, אז הסטאז' בעצם נותן לך איזה שהוא חוש ריח ואתה מקבל מיומנות להבין מה נכון ומה לא נכון למרות שהרבה פעמים לא תדע להסביר את זה בצורה של טיעון מנוסח. כי חוש ריח בא תוך כדי התחככות עם התחום. זאת אומרת אתה לא קונה רק ידע, אתה קונה גם איזושהי רגישות, איזשהו חוש ריח מסוים. בסדר? אוקיי.

[Speaker D] אני רוצה להעיר איזושהי הערה. זה עזרא. שומעים? כן כן. במשפט הכללי, זאת אומרת לא בהלכה, במעבר מהשלב הראשון לשני, יש לשופט יתרון גדול כי לשני הצדדים יש להם זכות לחקור חקירה נגדית את אותו מומחה. ואז בשלב החקירה הנגדית הם מפצחים אותו לכאלה נכנסים לכאלה חלקים שבעצם מספקים בזה תשובה טובה, או לפחות אפשרויות הרבה יותר טובות לעבור מהצד הראשון לשני.

[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים לגמרי.

[Speaker D] אבל אני חושב שבהלכה… בהלכה זה לא קיים. אני לא חושב ששם לטוענים הרבניים יש זכויות לעשות חקירות נגדיות, ויכול להיות שזה יכול להיות איזה שהוא תיקון שיביא גם לזה שהדיין יוכל להיעזר בחקירות הנגדיות האלה כי אלה שמכינים את החקירה הנגדית הופכים להיות למומחים לא קטנים יותר מאשר המומחה עצמו.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. פה אני אעיר שתי הערות. אני מסכים עקרונית. אבל הערה ראשונה זה שאתה בעצם מעביר את… את הדרישה שתהיה רגישות מהשופט לעורך הדין. כי גם עורך הדין עכשיו כשהוא נמצא באינטראקציה עם המומחה צריך להבין טוב טוב איך לטפל במומחה הזה, בין אם אתה נגדו בין אם אתה איתו. איך להבין איך להוציא ממנו את המידע, איך לפרש את המידע. עכשיו, נכון שיש לך יותר זמן מאשר שופט ששומע את זה וצריך להגיב במקום. אתה יכול להתכונן, אתה עושה תחקירים, אתה מתייעץ, ולכן מוסרים את זה לעורכי הדין, אבל עדיין הרגישות הזאת צריכה להיות לעורך הדין אחרת הוא ידבר שטויות שם, גם בחקירה וגם בחקירה נגדית.

[Speaker D] זה והשופט הרגיש, השופט הרגיש לא יתן לו לשאול שאלות אידיוטיות, הוא יעצור אותו מיד. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] ודבר נוסף אני רוצה לומר, שבאופן עקרוני הגמרא אומרת תיפח רוחם של עורכי הדיינין. והתחושה, התחושה אני חושב שמה שעומד מאחורי זה הוא שהדיינים של פעם בעצם הרי למה באמת יש עורכי דין? אנשים לא מבינים. אנשים חושבים שיש עורך דין בשביל הלקוח. מה פתאום? העורך דין זה בשביל השופט, כמו שאתה אמרת קודם. זאת אומרת, במקום השופט יכול הרי לפספס כל מיני אספקטים, גם משפטיים, גם היבטים של העובדות. מה עושים? נותנים לעורכי דין שכל אחד מייצג צד מסוים, הם כמובן יעשו את העבודה הכי טובה שהם יכולים לטובת הצד שלהם, וגם השני יעשה את העבודה הכי טובה לטובת הצד שלו, ואז השופט יכול להיות רגוע, הוא לא יפספס שום דבר, כי כל אחד העלה את כל הצדדים שהוא הצליח למצוא לטובת הצד שלו, כמו זבלא בהלכה. כן, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ועכשיו מה שקורה בעצם, זה שכאשר המומחה ההלכתי יש לו ביטחון עצמי מספיק גדול, אז הוא אומר תעזבו אותי מעורכי דין, אני יודע את ההלכה מספיק, לא צריך את העזרה שלהם. מה שקורה בדורות המאוחרים יותר, בתקופת הראשונים באמת זה ברור שלא היה על מה לדבר, וגם גדולי האחרונים. בתקופה שלנו יש פתאום טוענים רבניים. למה יש טוענים רבניים? כי הדיינים הם עם ביטחון עצמי פחות טוב. הטוען הרבני נועד בשביל הדיין, לא בשביל הלקוח. הדיין יכול להיות יותר רגוע שהוא לא מפספס אספקטים, כי הרי הטוען הרבני יחפור מתחת לאדמה את כל הטיעונים ההלכתיים והעובדתיים לטובת הלקוח שלו, ואותו דבר הטוען הרבני של הצד השני. אז אם זה כך, אז הם עשו לי בעצם את העבודה. אני עכשיו רק צריך להחליט מתוך כל הטיעונים האלה מה לעשות. אבל אני פחות אפספס פה נקודות, כי הם כנראה חזקה שהעלו את כל הנקודות האלה בפרט במשפט אדוורסרי, שאני לא צריך בכלל לעשות את העבודה בעצמי אלא אני רק דן במה שהם מעלים. אז באמת על זאת ההערה השנייה שלי על מה שאמרת, שבימינו כבר גם בבית דין רבני מופיעים טוענים רבניים, ולכן יש כבר חקירות וחקירות נגדיות והיתרון הזה מתחיל להתבצע או מתחיל להופיע גם בעולם של הדין הרבני.

[Speaker D] אוקיי. תודה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, הלאה, עוד מישהו? כל מיני הערות בצ'אט שהיו אני עוד פעם אני לא רואה את הצ'אט תוך כדי כי אחרת זה מפריע למהלך השוטף של השיעור. אז אם מישהו היה רוצה לשאול שישאל פה. כן, אני.

[Speaker F] אוקיי. כן שלום. יש כאן מורכבות מסוימת. מצד אחד אנחנו יודעים שכל מידות חכמים כך הם. זאת אומרת אנחנו יודעים מהבעיה של רבי ירמיה ומהתגובה של הגמרא לבעיה של רבי ירמיה שהרף אם אני עושה נכון את ההשוואה הוא מוחלט. הוא נובע מגדר מסוים שאפשר ממש לנעוץ אותו כחוט השערה. מצד שני דוקטור בראון במחקר שלו על החזון איש מביא שהחזון איש בדברים דומים התבטא שלא כל הדברים חתוכים הם. זאת אומרת החזון איש נזקק, הרב בוודאי מכיר את המילה הכי נפוצה בחזון איש "ונראה". זאת אומרת כשאני מחשבן סעיף קטן בחזון איש ה"ונראה" מופיע אחרי שנגמרו לו ההוכחות והם נגמרות בשלב מסוים ואז מגיע ה"ונראה".

[הרב מיכאל אברהם] החלק החמישי של שולחן ערוך אצל החזון איש. החלק החמישי. אפשר לראות את החזון איש בהרבה מאוד אספקטים מאוד טיפוסי לחזון איש לא רק בהיבט הזה, שהוא היה מאוד לא פורמליסט. לא פורמליסט. הוא למד כמו בעל הבית. כן. ובעל הבית מאוד מוכשר ומאוד יודע אבל בעל הבית. הוא לא היה למדן בריסקאי עם…

[Speaker F] אני שואל, אני בעצם שואל מה עמדת הרב לגבי שני האפשרויות הבאות. האם בעצם חכמים סביר להניח שבעצם הניחו מרחב וחלל אינטואיטיבי עבור הפוסקים שבכל דור ודור? זאת אומרת סביר להניח שהתלמוד ניתן על מנת כן או שסביר להניח, אם ננקוט בלשון של רבי חיים מוולוז'ין, זאת אומרת יש לשון ברבי חיים מוולוז'ין שהוא מניח שבעצם אפשר להוכיח כל דבר מהתלמוד, הוא אומר לספק חבל בחבל, משיכה במשיכה עד שמגיעים לתלמוד עצמו. זאת אומרת האם ההנחה הגיונית היא שיש גדר מוחלט רק צריכים לחלץ אותו באמצעים כלשהם מתוך המוחלט שזה רבינא ורב אשי או שסביר להניח שיש פער. ואני אתן דוגמה, וזו הדוגמה הקלאסית, אני רוצה לשמוע את העמדה של הרב. זו הדוגמה שאני תמיד מביא כי זו הדוגמה היחידה שמצאתי בעל פה, לא מופיעה במרשם עצמו. אבל במקורות מוסמכים בשם המהרש"א, שכמובן ידע את כל התורה כולה, שכשאדם מכר עלייה מלאה פירות והם צמקו. אז המהרש"א העביר את כל התורה כולה ואמר שאין פשיטות, ואי אפשר לפשוט את זה מהש"ס, שישיבו שלושה רועי בקר שיחליטו. אז רציתי לשאול מה העמדה של הרב, האם הרב באמת סבור שיש חלל מהותי שבאמת הוכנס בתוך הגדרים וזה תפקידו של הפוסק אינטואיטיבית, תחושתית, חוש הריח, כל הדברים האלה, או שסביר שאכן יש גדר מוחלט עד חוט השערה ופשוט צריכים לחלץ אותו איכשהו ואז הוא יהיה סופי וחלוט? זהו, זו השאלה.

[הרב מיכאל אברהם] אין לי ספק שהאפשרות השנייה היא הנכונה. מה ההוכחה? לא הוכחה, זה ברור.

[Speaker F] לא ייתכן שיהיה גדר סופי לדברים?

[הרב מיכאל אברהם] לא יכול להיות. גם כשדיברתי על המיומנות של החיתוך, אני לא חושב שיש תשובה נכונה ברמה שהמהירות היא תשעים ושתיים קמ"ש על הכביש. יש תשובה נכונה שזה איפשהו בין שמונים למאה.

[Speaker F] עכשיו אני אשאל שאלה יותר קשה שקשה לי אישית בתור בן אדם שנע בין הגישה היותר של החזון איש לבין הגישה היותר מתמטית לוגית כביכול של רב חיים מבריסק. זאת אומרת איך אדם שארגז הכלים שלו כולל רק את הדברים היותר מוחלטים מובהקים וחיתוכיים כביכול של האסכולה הבריסקאית, איך הוא אמור בכלל להתייחס לשאלות כאלו? זו השאלה.

[הרב מיכאל אברהם] זה דוגמה קלאסית שהבאתי פה כמה פעמים בעבר, מה זה פה, בשיעורים בפתח תקווה שניתנו פרונטלית. אחת הסיבות, או לא אחת הסיבות, לדעתי הסיבה המרכזית, הרי המיתוס המפורסם על רב חיים, זה לא מיתוס זה באמת נכון אני חושב, על השאלה שהוא שלח לרבי יצחק אלחנן ואמר לו תענה לי בכן או לא בלי נימוקים. בשישים שיטות.

[Speaker F] המקור בשישים שיטות, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה תביא לי נימוקים אני אביא לך שמונה עשרה נימוקים נגד, תגיד לי כן או לא. אבל זה רק סיפור אחד, הרי את ההכרעות באופן השוטף בעיר בריסק הוא מסר לרב שמחה זליג, הדיין.

[Speaker F] כשאולי היה בעיר הוא כן פסק.

[הרב מיכאל אברהם] כשאולי היה בעיר הוא כן פסק,

[Speaker F] הוא היה מסוגל לפסוק.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הוא לא נהג לעשות את זה. עכשיו גם הבריסקאים דהיום הם רובם לא פוסקים. וגם כשהם פוסקים הם פוסקים דרך חומרה לפי כל השיטות. עכשיו אנשים תולים את זה ביראת הוראה, בהיסטריה הלכתית. אין כלים. אני טוען שזה מהותי.

[Speaker F] ואין כלים, זה מה שהרב טוען.

[הרב מיכאל אברהם] בריסקאי לא יכול לקבל הכרעה. לא יכול. לכן באופן מהותי הוא מחמיר, כי הוא לא יכול להחליט מי צודק אז הוא חייב לחשוש לכל השיטות. אבל פוסק, פוסק לא יכול להיות בריסקאי, בריסקאי טהור. כי פוסק בסופו של דבר צריך עם חוש הריח שלו להחליט מי צודק. אם אתה תסביר לי שהרשב"א סובר שזה דין בגברא והרמב"ם אומר זה דין בחפצא וישבת את כל הש"ס. הכל נהדר. עכשיו אני צריך להחליט, אני פוסק כמו הרשב"א או כמו הרמב"ם. אז הפוסק עכשיו צריך לקבל החלטה האם באמת זה דין בחפצא או דין בגברא. את זה אי אפשר לקבל בכלים אנליטיים.

[Speaker F] האם התמונת ראי של הטיעון של הרב היא שהחזון איש לעולם לא יוכל להוכיח סופית שהוא צודק? ואני צריך פשוט לסמוך על החוש ריח שלו? ברור לגמרי.

[הרב מיכאל אברהם] לא תוכל להוכיח שהוא צודק, אבל לסמוך על חוש הריח שלו זה מילה חלשה מדי. גם לך יש איזשהו חוש ריח, אולי פחות טוב משלו, אבל יש לך גם חוש ריח. אתה היית שקט לסמוך על ה"נראה לי"

[Speaker F] של החזון איש להקל בדאורייתא?

[הרב מיכאל אברהם] רק שנייה, כשאנחנו רואים את חוש הריח של החזון איש, יש לנו תחושה בחוש הריח שלנו שיש לו חוש ריח טוב. ואם לא? ואם אני מגיע לנקודה מסוימת ואני לא מקבל אותו?

[Speaker F] אני צריך להניח שה"נראה לי" שלו

[הרב מיכאל אברהם] עדיף משלי

[Speaker F] באופן מוחלט?

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אני חוזר שוב, אני לא צריך להניח כלום. השאלה מה אני חושב, לא מה אני צריך לחשוב. אם יש לי אמון בחזון איש אני אקבל את מה שהוא אומר. אם אין לי אמון בחזון איש אני לא אקבל. כלומר שאלה תפיסתית? אבל יש לי יכולת להחליט אם יש לו חוש ריח טוב. ואני מריח בעצמי שהאיש הזה יש לו חוש ריח. וזה נותן אשראי למה שהוא אומר.

[Speaker F] רק לסיום הייתי סוגר את הדיון עם ציטוט שלאחרונה התוודעתי אליו. ה"ארץ צבי", רבי אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב.

[הרב מיכאל אברהם] הראו

[Speaker F] לי את זה לאחרונה, אומר שמה שהפוסק יגיד יהפוך להיות אמת בכל מקרה, גם אם שני פוסקים אמרו שני דברים הפוכים. זאת אומרת אם אני כביכול צריך לכוון איזשהו אמת סופית עליונה, אז אני יותר נדרש להוכיח את עצמי מאשר אם אני מניח שככל שאני אומר דבר תקין לפי הכללים זה כבר בסדר וזה בסדר באופן מוחלט כי כך המערכת עובדת. האם אני צריך להניח את ה"ארץ צבי" כדי לקבל את ה…

[הרב מיכאל אברהם] דווקא בעניין הזה אני לא בטוח שאתה צודק, אבל פה זה דורש דיון שלם על אלו ואלו דברי אלוקים חיים ועל הרבה מה המשמעות של ריבוי אמיתות הלכתיות אם בכלל יש דבר כזה או מול אמת הלכתית מורכבת אחת, אבל זה דיון נפרד.

[Speaker F] עוד מילה אחת, האם ייתכן שיש מקרה, אני אחדד את זה מהכיוון ההפוך, האם ייתכן שהמהרש"ם צודק מהותית שיש מקרה שאין אף שיכול להכריע ואז אני צריך להגיע לשלושה רועי בקר? האם זה הכרחי?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה הכרחי? יכול להיות.

[Speaker F] זאת אומרת, האם אני צריך להניח שהאף גם הוא…

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא צריך להניח, אתה יכול לחשוב על זה שיכולים להיות מקרים שאין לנו חוש ריח או אין לאף אחד חוש ריח ואז צריך לקבל איזושהי החלטה. אגב, לא צריך להביא שלושה רועי בקר, תעשה הגרלה ומכוח סמכותך תקבל החלטה.

[Speaker F] לא, הגרלה היא לא סמכות, שלושה רועי בקר זה סמכות בחושן משפט, קיבלו עליהם שלושה רועי בקר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש לך סמכות, למה אתה צריך את הרועי בקר? הרועי בקר צריך קיבלו עליי. יש לך סמכות, לדיינים הרגילים יש גם סמכות, אז הדיינים הרגילים יפעלו מכוח סמכותם ולא מכוח מיומנותם, כי מיומנותם אין להם, המיומנות לא נותנת להם תשובה. בסדר, אבל צריך לקבל החלטה.

[Speaker F] חוץ מהרב שלמה זלמן, הרב מכיר עוד מישהו קלאסי שאפשר לומר שהוא כן הבין את המציאות? נגיד רב משה ואחרים, אפשר לומר שהם כן הבינו את המציאות באופן כללי?

[הרב מיכאל אברהם] אפשר שכן, במינונים שונים, בתחום הטכנולוגיה ובתחומים מדעיים באמת הרב שלמה זלמן הוא בולט אני חושב בעניין הזה. אבל אתה יודע, יש גם תחומים אחרים. טוב, אבל זה כבר באמת… בסדר, תודה. אוקיי, עוד מישהו? זהו? הרב? כן?

[Speaker G] אני אשמח לחזור על השאלה מאתמול על סמכות מהותית ופורמלית. הרב מחלק בין סמכות שהיא פורמלית בהלכה של הרבנים…

[הרב מיכאל אברהם] בוא אני כבר אעצור אותך כאן כי זה נושא שאני אטפל בו בשיעור הבא. אני מגיע לעניין הזה, הוא שייך להלכה ומציאות, אז חבל להיכנס פה לעניין עכשיו, אני אטפל בו באופן מסודר בשיעור הבא. בסדר?

[Speaker B] אפשר שאלה לא מהשיעור? כן. לאחרונה סיימתי את הספר השלישי בטרילוגיה מלאכים בין העומדים, וסוף הספר מגיע עם ביקורת, הייתי אומר, עזה עזה עזה ביותר על הציבור החרדי. והשאלה שלי, אולי זה לא פייר שהשאלה מגיעה לרב, היא אמורה להישאל לאחרים, אבל בגלל שיצא לי להביע את הביקורת שהרב מביא שם שלא יכול להיות שאנחנו אוסרים ללמוד או להשתמש, ללמוד מדע, להתעסק במדע, אם אנחנו משתמשים בדבר הזה ואנחנו חיים ממנו. זה בעצם הייתה מהות הביקורת, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] אני אפילו כבר לא זוכר, אבל אוקיי.

[Speaker B] מה שזה, עכשיו השאלה היא איך בתור הרב הרי כן היה איזושהי היכרות אמיתית עם הציבור החרדי, איך אפשר לענות על שאלה כל כך מורכבת שהציבור החרדי אוסר כל דבר שקשור למדע ולטכנולוגיה באיסור מוחלט, והוא משתמש בו, הוא חי ממנו בצורה מוחלטת? זאת אומרת, היום להשיג מכונת הנשמה או לייצר מכונת הנשמה או חמצן לחולי קורונה זה המצווה הכי גדולה שיש, כי כרגע נקודתית כולם מבינים את זה.

[הרב מיכאל אברהם] השאלה היא, לכן אני לא בטוח שהניסוח שאתה ניסחת את הדברים שלי פה אכן כתוב שם, אני כבר לא זוכר, כי אני לא יודע מה זה נקרא אסור. אני חושב שאתה מותר לך להתמקד בלימוד תורה ולהזניח את המדע, אין איסור בזה. ומותר לך להשתמש במדע גם אם אתה עצמך לא עוסק בזה. אתה עוסק במשהו אחר. יש חלוקת תפקידים בין חלקים שונים, בין אנשים שונים ובין חלקים שונים בחברה. ואם יש חלק מסוים שמתמקד במדע וחלק אחר שמתמקד בתורה ולא עוסק במדע, לא נורא כל כך בעיניי. השאלה היא אם אתה פוסל את זה, והשאלה אם אתה רוכש לפחות את הכלים כדי, זה מה שקראתי היום האינטרפייס, להבין מה זה אומר כי פה אתה פשוט לא פוסק נכון אם אתה לא יודע את זה.

[Speaker B] אז אבל אני מתכוון לשאול שהרי בעצם מה שהוזכר שם הביקורת שהמיינסטרים, מה זאת אומרת אוסר? במיינסטרים זה לא קיים, אין שום…

[הרב מיכאל אברהם] גם מי שלא לומד תורה אומרים לו אל תלמד את זה. לכן אני אומר, זה כבר אבל דברים שהם יחסית צדדיים. ברמת התפיסה העקרונית שאומרת אני מתמקד בתורה ולא רוצה לעסוק במדע, אין לי ביקורת עקרונית. בסדר גמור, כל אחד עוסק במה שהוא בוחר.

[Speaker B] זה ברור, אבל איזה תשובה חברתית לחברה יכולה להיות שממנה יצאו אפס נקודה אפס אפס אחד רופאים?

[הרב מיכאל אברהם] אתה שואל אותי, אתה רוצה להפנות אליי את השאלות שאני שאלתי אליהם.

[Speaker B] אז לא, אז אני בא לומר שזה מפריך מהיסוד את כל הקיום החרדי, זה מה שאני בא לשאול. זאת אומרת, יש לזה טענה לקיום של חברה חרדית אם היא לא יושבת היום בחיים המודרניים על שום בסיס?

[הרב מיכאל אברהם] אין לי אלא להצטרף. מה אתה רוצה שאני אגיד לך? כתבתי את זה.

[Speaker B] אוקיי, טוב. תודה רבה.

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה. זהו? אוקיי, אז אנחנו… כן, אני רציתי, אני

[Speaker E] רוצה לשאול, קודם כל בנושא השיעור, רק כדי לחדד, מה המעבר בין השלב השני של החוש ריח לשלב השלישי של המיומנות ההלכתית? מיומנות הלכתית אתה מתכוון באופן כללי לידיעת הלכה כללית?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי זה שני דברים. אחד מהם מורכב משני מרכיבים. מרכיב אחד זה הידע. פשוט לדעת הלכות, לדעת מקורות, לדעת פסיקות וכן הלאה. המרכיב השני זה הניתוח הלמדני. עכשיו, בניתוח הלמדני עצמו יש את הכלים האנליטיים ויש כמובן גם שם איזשהו סוג של חוש ריח. ברור. אבל כשדיברתי על חוש ריח של העברת קווים, זה נטו חוש ריח. אין פה עניין אנליטי בכלל. אוקיי. ברור שיש מרכיב של ריח גם בשלב השלישי, ללא ספק. אתה יכול להעמיד ניתוח בנוי לתלפיות ברמה המתמטית אבל כל אחד עם חוש ריח מבין שזה לא נכון.

[Speaker E] זה

[הרב מיכאל אברהם] פלפול, בדרך כלל זה מה שקוראים פלפול.

[Speaker E] כן.

[Speaker H] אוקיי. והחוש ריח מושפע מהידע התורני? כי הדמות המוסרית שלך מושפעת מהידע התורני.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא בטוח לא בזה ולא בזה. לא בטוח שהדמות המוסרית שלי מושפעת מהידע התורני ולגבי חוש הריח, אני חושב שזה מושפע לא יודע אם בדיוק מהידע, יכול להיות שגם הידע משפיע, אלא יותר מההתחככות בנושא. ככל שאתה עוסק בנושא ומקבל החלטות לגביו אתה מפתח יותר חוש ריח לגביו. אז זה לא בדיוק ידע כמו להיות בספירה הזאת, זאת אומרת לעסוק בסוגיות האלה.

[Speaker H] הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר? טוב, אז ננעל על זה.

[Speaker H] זה החלטה מוסרית אבל? מה? החוש ריח זה החלטה מוסרית?

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה מגיע לשאלה מוסרית אז זה ריח מוסרי, אם אתה מגיע לשאלה הלכתית זה ריח הלכתי.

[Speaker H] לא, אבל נגיד הגבלת מהירות. זה גם החלטה מוסרית בסופו של דבר.

[הרב מיכאל אברהם] בהקשר ההלכתי יש את הריח ההלכתי ובהקשר המוסרי יש את הריח המוסרי. יש פה שני היבטים.

[Speaker H] אבל השלב השני של התיווך הוא

[הרב מיכאל אברהם] חוש ריח, כאילו זה מוסריות. אני אומר, כל התהליך התלת שלבי הזה קיים בהכרעה הלכתית וקיים בו זמנית גם בהכרעה מוסרית. והכרעה הלכתית יכולה להגיע למסקנה שמותר לנסוע תשעים, אבל מוסרית ראוי לנסוע שבעים.

[Speaker H] הכרעה מוסרית זה שילוב בין ההלכתי לעובדתי, לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא. לדעתי זה שתי הכרעות בלתי תלויות, או כמעט בלתי תלויות. וכל הכרעה כזאת מורכבת מתהליך תלת שלבי, שבכל אחת מצורות ההכרעה האלה יש את כל השלבים שתיארתי. לכן הקדמתי בתחילת השיעור הקודם שאני מדבר על הכרעה ערכית באופן כללי. היא יכולה להיות הכרעה מוסרית, הכרעה הלכתית, הכרעה של תקנון איגוד הכדורסל, מה שאתם רוצים. לא משנה מה. ובעיניי הם בלתי תלויות, המוסרית וההלכתית, או כמעט בלתי תלויות. בסדר? כן, תודה רבה. טוב, סלאמט.

🇬🇧 Read this in English →
→ השיעור הקודם
הלכה ומציאות - שיעור 3

השאר תגובה

© Copyright 2026,כל הזכויות שמורות  | 
Back to top button