חדש באתר: עוזר בינה מלאכותית המבוסס על כתביו ושיעוריו של הרב מיכאל אברהם

הלכה ומציאות – שיעור 6

תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.

🔗 קישור לשיעור המקורי

🔗 קישור לתמלול ב-Sofer.AI

תוכן עניינים

  • הכרעה נורמטיבית ומיומנויות פסיקה
  • סמכות פורמלית וסמכות מהותית
  • סמכות פורמלית בהלכה: הקדוש ברוך הוא, הסנהדרין והתלמוד
  • סמכות אחרי התלמוד והאוטונומיה מול “פוסק גדול”
  • מרא דאתרא וסמכותו הציבורית
  • עובדות מול נורמות וסמכות ביחס אליהן
  • אי-אפשרות מושגית של סמכות פורמלית ביחס לעובדות
  • אמונת המשיח כדוגמה לעובדה והבדל בין שכנוע לסמכות
  • הרמב״ם: “לא פוסקים הלכה בדברים שלא נוגעים למעשה” והטענה הלוגית
  • שו״ת מול ספרי הלכה כלליים וחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר
  • “עובדות משפטיות” וסמכות בית דין לקביעת עובדות לצורך הכרעה
  • קביעות עובדתיות בגמרא: חזקה “אין אדם פורע תוך זמנו” וכינים בשבת
  • רבי אברהם בן הרמב״ם: איסור לקבל דעה בלי עיון וחלוקה בין תורה למדע
  • פסחים צ״ד: חכמי ישראל מול חכמי אומות העולם והיושר האינטלקטואלי של רבי
  • שאלות הקהל: עובדות בהלכה, שבעת טובי העיר, וכפירה
  • שאלות הקהל: לא תסור, לולאה סמכותית, ונצרות וקונסרבטיביות
  • קבלה, שפת המיסטיקה, והבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק

סיכום

סקירה כללית

הדובר מסכם הבחנה בין סמכות פורמלית שמחייבת מכוח זהות המוסד או האדם, לבין סמכות מהותית שמבוססת על מומחיות ולכן רק “כדאי” לשמוע לה. הוא קובע שבהלכה סמכות פורמלית קיימת בעיקר לקדוש ברוך הוא ולבית דין הגדול מכוח “לא תסור” ו“ככל אשר יורוך”, ובאופן מורחב גם לתלמוד מכוח קבלה ציבורית, ואילו אחרי התלמוד נותרות בעיקר סמכויות מהותיות של פוסקים ותלמידי חכמים. הוא טוען שאין מושג קוהרנטי של סמכות פורמלית ביחס לעובדות, משום שאי אפשר לצוות על אדם להאמין בעובדה שהוא משוכנע שהיא שקר, ומחריג רק את יכולת בית דין לקבוע “עובדות משפטיות” לצורך הכרעה במקרה קונקרטי. הוא משתמש ברמב״ם וברבי אברהם בן הרמב״ם כדי לבסס יחס לא-סמכותני לקביעות עובדתיות של חז״ל בתחומי טבע ורפואה, ומסיים בדיון שאלות מהקהל על עובדות בהלכה, סמכויות חכמים כיום, כפירה, ומעמד הקבלה והשפה המיסטית.

הכרעה נורמטיבית ומיומנויות פסיקה

הדובר מציג שהדיון הקודם עסק באיך עובדת הכרעה נורמטיבית והלכתית ומהן המיומנויות שפוסק צריך כדי להיחשב גדול ומוצלח. הדובר משתמש בכך כרקע למעבר לשאלת סוגי הסמכות שפועל בתוך עולם הפסיקה.

סמכות פורמלית וסמכות מהותית

הדובר מגדיר סמכות פורמלית כמחייבת מכוח זהות הריבון או המוסד, כמו הכנסת, כך שהציות נדרש גם בלי קשר להסכמה או לנכונות. הדובר מגדיר סמכות מהותית כמצב שבו גורם כמו רופא מחזיק ידע ולכן ההיגיון מצדיק לשמוע לו, אך אין חובה לציית לו, והכינוי “סמכות” כאן מטעה כי מדובר ב“כדאיות” ולא בחיוב.

סמכות פורמלית בהלכה: הקדוש ברוך הוא, הסנהדרין והתלמוד

הדובר קובע שסמכות פורמלית בהלכה קיימת עקרונית לקדוש ברוך הוא ולאחריו לבית דין הגדול מכוח “לא תסור” ו“ככל אשר יורוך”, ולכן דבריהם מחייבים גם אם טועים במצבים הרגילים. הדובר מציין שיש דיון בתחילת מסכת הוריות על מצבים שבהם אם מגיעים למסקנה שהסנהדרין טעתה אין חובה לציית, ומדגיש שיש מחלוקת גדולה בין מפרשים על הגבולות. הדובר מוסיף שמקובל לייחס גם לתלמוד מעמד של סמכות פורמלית, וכסף משנה בתחילת הלכות ממרים מסביר שהדבר נובע מקבלה ציבורית, בדומה לכך שהאמוראים קיבלו סמכות תנאים.

סמכות אחרי התלמוד והאוטונומיה מול “פוסק גדול”

הדובר טוען שלאחר התלמוד אין עוד סמכויות פורמליות, אלא לכל היותר סמכויות מהותיות של תלמידי חכמים, שבהן “כדאי” לציית כי הסיכוי שהפוסק צודק גבוה יותר. הדובר מצהיר שהוא אישית לא מסכים לגישה הזו משום שלדעתו יש ערך לאוטונומיה, שלפיו אדם אמור לעשות כפי שהוא חושב גם אם ההסתברות שהוא טועה גבוהה, כל עוד לא השתכנע. הדובר מביא את הגמרא שהלכה לא נפסקה כרבי מאיר מפני שלא ירדו לסוף דעתו, ומפרש זאת כחובת פסיקה אוטונומית: גם אם רבי מאיר כנראה צודק, כל עוד האדם לא השתכנע הוא אינו אמור לפסוק כמותו.

מרא דאתרא וסמכותו הציבורית

הדובר מציג חריג שבו קיימת סמכות פורמלית גם אחרי התלמוד: סמכות מרא דאתרא במקומו. הדובר טוען שלפחות כיום מרא דאתרא מוסמך לקבוע כיצד יתנהלו ענייני רשות הרבים והקהילה בעניינים ציבוריים, אך אינו מוסמך לקבוע ליחיד כיצד לפסוק בביתו ואילו מנהגים לנהוג. הדובר מגדיר את סמכותו כפורמלית משום שהיא נובעת מהמעמד המקומי ולא מהחכמה, וממקם את מקורה בקבלה חוזית של הקהילה כלפיו כדיני חוזים, כך שהחיוב קיים גם אם היחיד חושב שהרב טועה.

עובדות מול נורמות וסמכות ביחס אליהן

הדובר מבחין בין שאלות שבעובדה שבהן או שזה נכון או לא נכון, לבין שאלות נורמטיביות של “מה ההלכה” במקרה נתון. הדובר קובע שבנורמות קיימות גם סמכות פורמלית (כגון סנהדרין ותלמוד) וגם סמכות מהותית (מומחה הלכתי), בעוד שבעובדות ניתן לדבר רק על סמכות מהותית של מומחים כמו רופא, פיזיקאי או משפטן.

אי-אפשרות מושגית של סמכות פורמלית ביחס לעובדות

הדובר טוען שסמכות פורמלית ביחס לעובדות היא אוקסימורון, משום שסמכות פורמלית מחייבת ציות גם כשחושבים שהסמכות טועה, ובעובדות “ציות” פירושו להסכים קוגניטיבית ולא רק לבצע פעולה חיצונית. הדובר נותן דוגמה של סנהדרין שקובעת שכדור הארץ שטוח ומסביר שאי אפשר לדרוש מאדם לחשוב ש-X כאשר הוא חושב לא-X, גם אם היה מקור כזה בתורה ואף אם הקדוש ברוך הוא היה כופה עליו. הדובר מבדיל זאת מנורמות, שבהן אפשר לדרוש התנהגות בהתאם להכרעה גם בלי שינוי הדעה, כמו באיסור לברור פסולת מאוכל אף שהאדם חושב שהדין הפוך. הדובר מתייחס לשאלה “אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל” וטוען שזו מטאפורה ביחס לנורמות, ושביחס לעובדות אין משמעות ל“ציות” כזה.

אמונת המשיח כדוגמה לעובדה והבדל בין שכנוע לסמכות

הדובר מציג את השאלה האם יבוא המשיח כשאלה עובדתית, ומביא את דעת רבי הלל בסנהדרין “אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה”. הדובר טוען שאם אדם הגיע למסקנה שהמשיח לא יגיע, סנהדרין אינה יכולה “לפסוק” שצריך להאמין ההפך מכוח סמכות פורמלית, והדרך היחידה לשנות זאת היא לשכנע. הדובר מבהיר שאפשר לטעון שסנהדרין מומחית בענייני משיח ואז לקבל את דבריה כסמכות מהותית, אך זה מפני השתכנעות ולא מפני חיוב פורמלי.

הרמב״ם: “לא פוסקים הלכה בדברים שלא נוגעים למעשה” והטענה הלוגית

הדובר מציין שברמב״ם בפירוש המשנה בשלושה מקומות נאמר שלא פוסקים הלכה בדברים שלא נוגעים למעשה, ורבים מבינים זאת כקביעה הלכתית על היעדר סמכות בית דין בתחומים מחשבתיים-עובדתיים. הדובר טוען שזה לא מפני שההלכה לא נותנת סמכות, אלא מפני שההלכה לא יכולה לתת סמכות פורמלית ביחס לעובדות, משום שזו סתירה לוגית שאינה ניתנת לעקיפה גם אם יובאו מקורות.

שו״ת מול ספרי הלכה כלליים וחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר

הדובר מבדיל בין ספרי שו״ת ופסקי מקרה קונקרטי לבין ספרי הלכה כלליים כמו רמב״ם ושולחן ערוך שפוסקים על סוגי מקרים. הדובר מסביר שהכלל “חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר” מתייחס למקרה מסוים שכבר חלה עליו חלות איסור, ולא למחלוקת עקרונית על קטגוריות הלכתיות שבהן מחלוקת אפשרית ומצויה.

“עובדות משפטיות” וסמכות בית דין לקביעת עובדות לצורך הכרעה

הדובר טוען שבמקרה קונקרטי שבא לפני פוסק או בית דין, יש סמכות פורמלית לקבוע את העובדות הרלוונטיות לצורך הפסיקה, גם אם מדובר בשאלה עובדתית במובן הרגיל. הדובר מבהיר שאין זה אומר שהאדם ישנה את אמונתו הפנימית לגבי העובדה, אלא שהוא חייב לקבל את הפסק ולהתנהל לפי “האמת המשפטית” שנקבעה לאותו מקרה. הדובר משווה זאת לבתי משפט שקובעים ממצא עובדתי כמו “דחף לאו בר כיבוש” לגבי נאשם, מבלי שזה משנה את ספרי הפסיכיאטריה, ומוסיף הסתייגות שבטעות גלויה ייתכן שהפסק בטל מאליו.

קביעות עובדתיות בגמרא: חזקה “אין אדם פורע תוך זמנו” וכינים בשבת

הדובר חוזר לדוגמה של חזקה בבבא בתרא “אין אדם פורע תוך זמנו” וטוען שהגמרא אינה מבקשת ללמד עובדה כשלעצמה אלא את “עקרון הגשר” שמקשר בין עובדה לנורמה, כך שאם המציאות שונה גם הפסק יכול להשתנות בהתאם לעקרון. הדובר טוען שאפילו אם הגמרא הייתה מנסה לכפות עובדה עקרונית, אין לה סמכות פורמלית לכך. הדובר מביא כדוגמה את היתר הריגת כינה בשבת בגמרא וטוען שאם ההנחה העובדתית של חז״ל על אי-פרייה ורבייה שגויה, אז ההיתר היה “מקח טעות” ובטל, ולכן מי שהורג כינה בשבת חייב סקילה למרות לשון הגמרא. הדובר מחלק בין מצב של שינוי מציאות לבין מצב שהתברר שחז״ל טעו כבר אז, וטוען שבמקרה השני ההכרעה בטלה מעיקרה.

רבי אברהם בן הרמב״ם: איסור לקבל דעה בלי עיון וחלוקה בין תורה למדע

הדובר מצטט בהרחבה מאמר של רבי אברהם בן הרמב״ם שנדפס בכרך הראשון של עין יעקב על היחס לאגדות חז״ל. רבי אברהם בן הרמב״ם קובע שמי שמעמיד דעה ומקבל אותה “בלי עיון והבנה” מפני כבוד האומר עושה “מן הדעות הרעות” וזה “נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל”, ומביא לכך פסוקים כמו “לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול” ו“לא תכירו פנים במשפט”. רבי אברהם בן הרמב״ם טוען שאין חובה לקבל מחכמי התלמוד קביעות ברפואות, חכמת הטבע והתכונה כפי שמקבלים את פירוש התורה, משום שסמכותם נמסרה להוראה בתורה “כעניין שנאמר על פי התורה אשר יורוך” ולא במדעים, והוא מביא דוגמאות של קביעות רפואיות שלא נתאמתו. רבי אברהם בן הרמב״ם מוסיף שאין לייחס לאריסטו צדק או שקר כוללני בגלל צדקתו או טעותו בחלק מהדברים, ומחייב בחינה של כל טענה לפי ראיותיה, עד כדי “לעמוד מלפסוק הדין במה שלא הוכרע”.

פסחים צ״ד: חכמי ישראל מול חכמי אומות העולם והיושר האינטלקטואלי של רבי

הדובר מביא את סוגיית פסחים צ״ד על מחלוקות אסטרונומיות בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, שבה רבי מביא ראיות ומסיק במקרה אחד “נראים דבריהם מדברינו”. הדובר מצטט את פירוש רבי אברהם בן הרמב״ם שמדגיש שרבי הכריע לפי ראיה בלי לשים לב לזהות הדוברים, ומבליט שגם אם הראיה “רפה וחלושה” ערך הברייתא הוא לימוד אהבת האמת. רבי אברהם בן הרמב״ם מסביר ש“נראים” קשור לראיה ולהכרעה, ומסיים שהיכולת להשליך שקר, להכריע אמת, ולחזור מדעה כשמתברר היפוכה היא סיבת הכינוי “רבנו הקדוש” משום “אין ספק כי קדוש הוא”. הדובר מסיק מכאן שהתחום העובדתי מחייב ראיות ולא סמכות פורמלית, בעוד שבהלכה קיימת גם סמכות פורמלית וגם מהותית.

שאלות הקהל: עובדות בהלכה, שבעת טובי העיר, וכפירה

השואל מעלה את “אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו” ומנסה להציג זאת כעובדה שהתורה קובעת, והדובר משיב שהעובדות הן פרשנות של חז״ל ולא התורה עצמה, ושהדין יכול להישאר גם אם ההסבר העובדתי מוטעה, תוך הבחנה בין טעות מקורית לבין שינוי מציאות. השואל מעלה “ועשית הישר והטוב” ו“ובערת הרע מקרבך” כמקור סמכות לחכמים, והדובר טוען שאלה מצוות כלליות על האדם והציבור, ושכאשר חז״ל מכניסים שיקול מוסרי להלכה הם עושים זאת כתקנה דרבנן ולא מפני שהמצווה “נמסרה” להם. הדובר טוען שאין כיום סמכות לחדש הלכות או גזירות, ומצמצם את “שליחותייהו קעבדינן” למקרים מוגדרים של “דברים שכיחים ושיש בהם היזק”. ביחס לכפירה הדובר טוען ש“מורידין ולא מעלין” אינו חל על מי שכופר משום שזו דעתו האמיתית והוא אנוס בדעתו, ומזהה בכך את הרעיון שמאחורי “תינוק שנשבה”, תוך טענה שהחזקה היום הפוכה מזו שבתקופת חז״ל.

שאלות הקהל: לא תסור, לולאה סמכותית, ונצרות וקונסרבטיביות

שואל מקשה על הלולאה שבה חכמים מפרשים את “לא תסור” שמקנה להם סמכות, והדובר משיב שמי שנמצא בראש הפירמידה קובע את גבולות סמכותו, ושזה קיים בכל מערכת היררכית. שואל אחר שואל “למה לא להיות נוצרי” אם יש אלוקים והתגלות וסמכות פרשנית, והדובר משיב שהנצרות אינה מציגה עצמה כפרשנות מחייבת לתורה אלא כתחליף שמבטל את התורה, בעוד שכל מסגרת שמציעה פרשנות לתורה היא ויכוח פרשני לגיטימי גם אם אינו מסכים לה, והוא מצהיר שגם קונסרבטיביות יכולה להיות ויכוח פנים-הלכתי.

קבלה, שפת המיסטיקה, והבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק

הדובר מסביר שהקבלה יכולה לשמש כשפה שמאירה קשרים ומסייעת לעלות על רעיונות, אך לאחר הגילוי יש לתרגם את התובנות למשמעויות פילוסופיות ולהצדיק אותן בהיגיון. הדובר משתמש בהבחנה מפילוסופיה של המדע בין “הקשר הגילוי” לבין “הקשר הצידוק” וטוען שהאופן שבו רעיון התגלה אינו קובע את אמיתותו, אלא רק הבדיקה וההצדקה. הדובר דוחה ניסוחים כמו “לית אתר פנוי מיניה” ו“הכול אחד” כפטפוטים חסרי משמעות במובנם הקיצוני, ומפרש את האינטואיציה הנכונה כטענה שהקדוש ברוך הוא עומד בשורש הכול אך אינו זהה לכול.

תמלול מלא

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת סיימתי את הדיון בשאלה איך בדיוק עובדת הכרעה נורמטיבית ובפרט הלכתית, ומתוך כך גם היו לנו כל מיני תובנות על מה זה בעצם המיומנויות שפוסק צריך, מה זה פוסק גדול, מוצלח, מיומן. אחר כך התחלתי לדבר על הבדלים בין שני סוגי סמכות, סמכות פורמלית וסמכות מהותית. אני רק אסכם בקצרה כי אני רוצה לסיים את העניין הזה עכשיו. דיברתי על שני סוגי סמכות. סמכות אחת זה הסמכות הפורמלית שבעצם מחייבת אותי מעצם זהותו של המוסד או של האדם שבו מדובר, בדרך כלל זה מוסד ולא אדם. למשל סמכות של הכנסת. כשהכנסת מחוקקת חוק אז יש לה סמכות פורמלית במובן הזה שזה מחייב אותי בלי קשר לשאלה אם זה נכון או לא ובלי קשר לשאלה אם אני מסכים או לא מסכים. ההנחה היא שעצם העובדה שמדובר בכנסת, שזה הרשות המוסמכת כאן, הריבון אפשר לומר, אז דבריה מחייבים. זה מה שנקרא סמכות פורמלית. סמכות מהותית זה סמכות כמו למשל סמכות של איש מקצוע, שזה בעצם הנושא שבו אנחנו עוסקים. רופא, כשרופא אומר לי לקחת תרופה או לעשות פרוצדורה רפואית כלשהי, אז אני בעצם לא צריך לציית לו, אין חובה לציית לו. ההיגיון אומר לציית לו. ההיגיון אומר שהוא יודע ואני לא יודע ולכן אם יש לי אמון בו, אז אני אציית או אעשה מה שהוא אמר, אבל הדבר הזה אפשר, אני קורא לו סמכות מהותית רק כי אנחנו רגילים גם לדבר הזה לקרוא סמכות, אבל כשחושבים על זה אז מבינים שבעצם זה לא באמת מושג של סמכות. אין לו סמכות לרופא, יש לו ידע, ואם הוא מבין בזה אז ההיגיון אומר לציית לו, זה לא שחייבים לציית לו אלא כדאי לציית לו. סמכות אמורה להיות משהו שמחייב, אוקיי? משהו שכדאי זה לא קשור לסמכות. אני הולך לעבודה לא כי מישהו יש לו סמכות לחייב אותי ללכת לעבודה אלא בגלל שאני רוצה להתפרנס, זאת אומרת כדאי לי ללכת לעבודה. לכן המושג סמכות פה יכול טיפה לבלבל אבל אני משתמש בזה כי באמת בדיונים על המושג סמכות משתמשים בזה בשתי המשמעויות. אז זאת ההבחנה בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית. אמרתי שסמכות פורמלית בהלכה קיימת באופן עקרוני רק לבית דין הגדול, מתחיל עם הקדוש ברוך הוא. לקדוש ברוך הוא יש סמכות פורמלית ואחריו לבית דין הגדול. בית דין הגדול בגלל שהוא הואצלה לו סמכות מהקדוש ברוך הוא, לא תסור, וככל אשר יורוך, ולכן גם להם יש סמכות. מעבר לזה אין בהלכה סמכות פורמלית. יש הרחבה מסוימת לתלמוד, מקובל לחשוב שלתלמוד יש גם סמכות פורמלית ובדרך כלל ההסבר המקובל, ככה כסף משנה כותב בתחילת הלכות ממרים למשל, שהסמכות של התלמוד נובעת מזה שקיבלנו אותו על עצמנו. כמו שהסמכות של התנאים לגבי האמוראים זה בגלל שהאמוראים קיבלו את סמכותם של התנאים עליהם. אז ההנמקות האלה הן הנמקות שמראות שמדובר בסמכות פורמלית, כי אם הם היו צודקים, זאת אומרת ההנמקה היא לא שצריך לציית למה שכתוב בתלמוד כי הוא צודק אלא בגלל שקיבלתי על עצמי. יש איזה שהיא חובה לנהוג כמו מה שהוא אומר אפילו אם הוא טועה, כמו בסנהדרין באופן עקרוני יש להם סמכות שלא מותנה בזה שהם צודקים. לא לגמרי מדויק כי בתחילת מסכת הוריות יש דיון על טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים, זאת אומרת יש מצבים וזה מחלוקת גדולה בין המפרשים מתי בדיוק, אבל יש מצבים שונים שבהם ברגע שאני מגיע למסקנה שהסנהדרין טעתה אני לא צריך. לציית לה. ואבל באופן עקרוני לסנהדרין יש סמכות ובמצבים הרגילים, לא במצבים קיצוניים, צריך לציית לה לא כי היא צודקת אלא כי היא הסנהדרין. אז זאת סמכות פורמלית. אחרי הסנהדרין, אחרי התלמוד, התלמוד גם קיבל את אותו מעמד. אחרי התלמוד בעצם אין יותר סמכויות פורמליות. יש סמכויות מהותיות. זאת אומרת אנשים שהם פוסקים שהם תלמידי חכמים גדולים, אז אנחנו אמורים לציית לפסיקותיהם, אבל לא בגלל שחייבים, אלא פשוט בגלל שאם הוא פוסק גדול אז הוא כנראה צודק. זאת אומרת זה פשוט כנראה קולע לאמת בסיכוי גבוה יותר מאשר אני. ולכן אם אני רוצה לעשות את הדבר האמיתי אז כדאי לציית לו. זה לפחות הפשר שאני מצליח לתת לסמכויות שנותנים לפוסקים. אני רק אגיד בסוגריים שאני אישית לא כל כך מסכים לזה, אני לא חושב שזה נכון, כי גם אם יש אולי סיכוי יותר גדול שהפוסק ההוא צודק, סיכוי יותר גדול שהוא צודק מאשר שאני צודק, אבל עדיין יש גם ערך של אוטונומיה. וערך האוטונומיה בעצם אומר שיש ערך שאני אעשה את מה שאני חושב גם אם הסיכויים הם שאני לא צודק. יש גמרא, זה באמת רק סוגריים, אבל הגמרא אומרת שזה שלא פסקו חבריו כרבי מאיר בגלל שלא ירדו לסוף דעתו. ובגלל שהוא היה כזה גאון ולא הצליחו לרדת לסוף דעתו, אז אין הלכה כמותו. וזה לכאורה הפוך להיגיון. זאת אומרת אם הוא כזה גאון עד שלא הצליחו אפילו לרדת לסוף דעתו, אז ברור שצריך לשמוע לכל מה שהוא אמר. ואם אני לא מסכים איתו, כנראה זה פשוט בגלל שלא הבנתי אותו. אז זאת סיבה לא ללכת אחריו? זאת סיבה כן ללכת אחריו. אני חושב שההסבר הפשוט שם זה לא, סיבה לא ללכת אחריו. ולמה? הוא צודק, יותר סביר שהוא צודק מאשר שאני צודק, אבל יש חובה לפסוק באופן אוטונומי. אם אני חושב באופן מסוים אז מצופה ממני לעשות כמו מה שאני חושב, גם אם גם אני מסכים שרוב הסיכויים שרבי מאיר צודק ולא אני. כמובן כל עוד הוא לא שכנע אותי. זאת אומרת אם הוא שכנע אותי, זה משהו אחר, זה לא סתם מתעקש ואני לא הולך כמוהו למרות שהשתכנעתי. אבל אם הוא לא שכנע אותי, למרות שברפלקסיה אם אני אסתכל על עצמי אני יכול לשער שזה פשוט בגלל פער האינטליגנציה בינינו, שאני פשוט לא מבין את מה שהוא אמר, לא חשוב. כל עוד זאת באמת עמדתי ולא השתכנעתי שהוא צודק, אז זה מה שאני אמור לעשות. זאת חובת האוטונומיה. זה רק אני מוסיף בסוגריים כי אני לא מסכים לגישה המקובלת הזאת שנותנת סמכות מהותית אחרי התלמוד. אבל אלה שכן נותנים סמכות אחרי התלמוד, הטענה שלי שמדובר בסמכות מהותית, לא בסמכות פורמלית. הסמכות הזאת היא רלוונטית רק למי שלא בר הכי. זאת אומרת מי שלא הגיע למצב שהוא יכול לפסוק עבור עצמו, אז הוא באמת עשה לך רב, זאת אומרת אז הוא צריך ללכת אחרי דברי פוסקים מוסכמים, פוסקים מוסמכים. ושם באמת הסמכות היא לא סמכות פורמלית אלא סמכות מהותית. אז אחרי התלמוד אם ככה הסמכויות שיש זה רק סמכויות אם בכלל אז יש רק סמכויות מהותיות. יוצא דופן לעניין הזה זה סמכות של מרא דאתרא במקומו. מרא דאתרא שנמצא במקומו יש לו סמכות במגבלות מסוימות. זאת אומרת נדמה לי שלפחות כיום התפיסה היא שמרא דאתרא יש לו סמכות לקבוע מה ייעשה ברשות הרבים. זאת אומרת איך תתנהל הקהילה בבית הכנסת או ברשות הרבים בעניינים הציבוריים. אבל אני לא חושב שמרא דאתרא יכול לקבוע לי מה אני אעשה בבית. לפי איזה הלכות אני אפסוק או איזה מנהגים אני אנהג. בעניין הזה אני לא חושב שלמרא דאתרא יש סמכות. אבל עדיין לפחות במישורים הציבוריים למרא דאתרא יש סמכות ובמובן הזה זה שוב פעם סמכות פורמלית, לא מהותית. כי אם אני מתייחס אליו סתם כתלמיד חכם שיודע, אז לא קשור למרא דאתרא, אני מתייעץ עם אנשים שיודעים ואני עושה את זה סתם כי הם פשוט יותר יודעים ממני, זאת לא סמכות. מה שמייחד את המרא דאתרא זה לא שהוא חכם, יכולים להיות חכמים יותר גדולים במקומות אחרים. מה שמייחד אותו זה שהוא המרא דאתרא פה, לא שהוא הכי חכם. למה זה חשוב שהוא פה? כי הסמכות שלו לא נובעת מחוכמתו אלא נובעת מזה שהוא הרב המקומי. זאת אומרת שמדובר בסמכות פורמלית ולא בסמכות מהותית. מאיפה באה הסמכות הפורמלית הזאת? זה בעצם דומה מאוד לסמכות של התלמוד. הסמכות הפורמלית של מרא דאתרא נובעת מזה שקיבלנו אותו על עצמנו. זה בעצם חלק מדיני חוזים הסמכות של מרא דאתרא. זה לא בגלל לא תסור, דיני חוזים, עשינו איתו חוזה, או חוזה. עשינו בינינו חוזה שאנחנו מקבלים על עצמנו כקהילה את סמכותו של הרב, ובסדר, אם זה ככה אז חוזים צריך לכבד. לכן למרא דאתרא לגבי מקומו כמובן, רק לגבי מקומו, יש סמכות שאפשר להתייחס אליה כסמכות פורמלית. היא סמכות פורמלית בגלל שאני חייב לעשות את זה גם אם אני חושב שהוא לא צודק. זאת אומרת, לא בגלל שהוא חכם ולא בגלל שהוא צודק, אלא בגלל שהוא המרא דאתרא. אז גם זאת סמכות פורמלית. אחרי זה אמרתי שיש צריך להבחין בין שאלות שבעובדה לשאלות נורמטיביות. שאלות שבעובדה, כן, מדובר בעובדות. או שזה נכון או שזה לא נכון. שאלות נורמטיביות זה שאלות מה ההלכה, מה ההלכה אומרת במקרה מסוים. זאת שאלה נורמטיבית. סמכות מהותית יכולה להיות גם ביחס לעובדות וגם ביחס לנורמות. מומחה הלכתי יש לו סמכות מהותית ביחס להלכה. סמכות מהותית ולא פורמלית הכוונה אם הוא תלמיד חכם אז כנראה שיש יותר סיכוי שהוא צודק מאשר שאני צודק. לכן כדאי לשמוע בקולו. לא צריך, כדאי לשמוע בקולו, כי הוא מומחה. כמו שאני מציית למומחים אחרים, אז יש גם מומחים הלכתיים. וכמובן יש גם סמכות פורמלית, מה שאמרנו קודם, התלמוד, הסנהדרין, הקדוש ברוך הוא. אוקיי, אז זאת סמכות פורמלית. אז ביחס להלכה או ביחס לנורמות יש גם סמכות מהותית וגם סמכות פורמלית. אבל זה ביחס לנורמות. ביחס לעובדות אפשר לדבר אך ורק על סמכות מהותית. מי שמומחה באותו תחום עובדתי אז יש לו סמכות מהותית. זאת אומרת, אם הוא אומר, הסיכוי סביר שהוא צודק, ולכן כדאי לשמוע בקולו. לא חובה, כדאי. זאת אומרת, כמו רופא בתחום הרפואי, או פיזיקאי בתחום הפיזיקה, או משפטן בתחום המשפט, אז יש לו סמכות מהותית כי הוא מבין בתחום הזה. אוקיי? אז גם ביחס לעובדות, כמו שאמרתי, פיזיקאי הוא מומחה לעובדות, לא לנורמות. והוא מומחה, לכן יש לו סמכות מהותית. מה קורה עם סמכות פורמלית ביחס לעובדות? הטענה שלי זה שאי אפשר לדבר בכלל על דבר כזה, הוא לא מוגדר מושגית. לא בגלל שאין מקור בתורה שנותן סמכות בתחום העובדות. גם אם היה מקור כזה לא הייתי מקבל. פשוט בגלל שזה אוקסימורון. אין דבר כזה סמכות פורמלית ביחס לעובדות. למה אני טוען את זה? בגלל שכשאני נותן למישהו סמכות פורמלית ביחס למשהו, פירוש הדבר שאני צריך לציית לו למרות שאני חושב שהוא טועה. נכון? לא בגלל שהוא חכם, לא בגלל שהוא צודק, אלא בגלל שהוא הוא, הכנסת או הסנהדרין או מי שלא יהיה. עכשיו נגיד שהסנהדרין קובעת שכדור הארץ הוא שטוח. אוקיי? היא קבעה קביעה עובדתית. עכשיו אני הגעתי למסקנה, כל מיני כלים מדעיים, לא חשוב, תצפיתיים, הגעתי למסקנה שהם טועים. כדור הארץ הוא עגול, הוא לא שטוח. עכשיו מה אומרים לי? נגיד שאנחנו ניתן לסנהדרין סמכות פורמלית ביחס לקביעות עובדתיות. אז אומרים לי, תשמע, אתה חייב לקבל שכדור הארץ הוא שטוח כי הסנהדרין אמרה ויש לא תסור. עכשיו מה פירוש הדבר? לא בגלל שזה לא מוצדק לדרוש ממני, או בגלל שהתורה לא נתנה לסנהדרין את הסמכות ביחס לעובדות אלא רק ביחס לנורמות. זה בכלל לא מעניין אותי מה התורה נתנה להם, גם אם היא נתנה להם וגם אם הקדוש ברוך הוא יעמוד פה ויעמיד אותי בשלשלאות, עדיין אני לא אקבל את זה. למה לא? בגלל שאי אפשר לדבר על סמכות פורמלית ביחס לעובדות. מה מצפים ממני? מצפים ממני שאני אסכים שכדור הארץ הוא שטוח למרות שאני חושב שהוא לא שטוח? הרי אם אני חושב שהוא לא שטוח, אז זה מה שאני חושב. אני יכול להגיד בפה "אני חושב שכדור הארץ הוא שטוח", אבל אני לא יכול לחשוב שהוא שטוח אם לא השתכנעתי בזה, אם אני חושב ההיפך. וכשדורשים ממני לציית לסמכות פורמלית ביחס לעובדות, מה שמצפים ממני זה לא לדבר, מה שמצפים ממני זה להסכים. להסכים זאת פעולה קוגניטיבית, זה לא הנעת שפתיים. פעולה קוגניטיבית של הסכמה לעובדה פירוש הדבר לומר "אני מסכים שכדור הארץ שטוח", אבל אני לא מסכים. תבינו ביחס לנורמות, סליחה, ביחס לנורמות יכולים לדרוש ממני, נגיד שאני חושב שברירת פסולת מאוכל מותרת בשבת, אני חושב שדווקא אוכל מפסולת אסור. להלכה זה פסולת מאוכל מה שאסור מדאורייתא. נגיד שאני חושב שרק אוכל מפסולת אסור ופסולת מאוכל מותר. עכשיו הסנהדרין קובעת שפסולת מאוכל אסור. אומרים יש סמכות פורמלית, אם הסנהדרין קבעה אני חייב לציית. אין שום בעיה עקרונית בטענה הזאת. אם יש מקור שנותן סמכות פורמלית לסנהדרין. אז אין בעיה, אז באמת צריך לציית להם. זה לא אומר שאני צריך להסכים שברירת פסולת מאוכל היא אסורה. להסכים, או שאני מסכים או שלא, אבל לציית אני צריך, זאת אומרת אני צריך לבצע את מה שהם אומרים. אסור לי לברור פסולת מאוכל, למרות שאני חושב שזאת טעות. זאת המשמעות של סמכות פורמלית. בוא ננסה לנסח את אותו משפט ביחס לעובדה. מה שנדרש ממני זה לחשוב שכדור הארץ הוא שטוח למרות שאני חושב שהוא עגול. אתם מבינים שאי אפשר לעשות… אם נדרש ממני לעשות משהו למרות שאני חושב שאסור לעשות אותו, זה משפט עקבי. אפשר לדון אם צריך או לא צריך, אבל מי שטוען טענה כזאת הוא לא נופל לכשל לוגי. זה מוגדר היטב, בסדר? אבל מי שטוען את אותה טענה ביחס לעובדות, הוא פשוט מדבר שטויות. אין דבר כזה. אי אפשר לדרוש ממני לחשוב איקס כשאני חושב לא איקס. תשכנע אותי בזה שלא איקס, אז אני אחשוב שלא איקס. אבל כל עוד לא השתכנעתי וכרגע אני חושב לא איקס, עכשיו אומרים לי הסנהדרין: אתה חייב לחשוב שאיקס. אוקיי, אני חייב, אני נורא רוצה גם לציית לכם, אבל מה לעשות, כל עוד לא השתכנעתי זה לא מה שאני חושב. אוקיי? אז לכן הטענה היא שאי אפשר לדבר על סמכות פורמלית ביחס לעובדות. מישהו שאל פה, אני פשוט… אני רואה צ'אטים רק שהם קופצים. מישהו שאל פה, אז מה, מה זה אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין? אז קודם כל זה מחלוקת תנאים. לא כולם מסכימים לעניין הזה, זה הירושלמי, יש מול זה ספרי, שהבבלי אומר לא לגמרי ברור, אבל יש ספרי מול ירושלמי. דבר שני, אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל זאת מטאפורה. מדובר על משהו שהלכתית לא נכון, הם אומרים לך שכך אתה צריך לעשות. אז אתה צריך לציית להם למרות שברור לך שהדבר הזה הוא אסור. זה על נורמות. אבל אם אומרים לך על צד ימין שהוא צד שמאל ברמה העובדתית, וודאי שלא שייך לציית להם. על ימין שהוא שמאל זאת מטאפורה, זה לא צריך לתפוס את זה באופן מילולי, שאומרים לך על צד ימין שהוא שמאל. כן? או מישהו אומר, כן, אומרים לך שתפנה ימינה, אז אתה לא יכול… אז אסור לך לפנות שמאלה. אז תפנה ימינה, אבל אתה… אי אפשר להגיד לי גם תחשוב שהדבר הזה הוא צד שמאל. זה אי אפשר להגיד לי. אני לא יכול לחשוב שזה צד שמאל, אני חושב שזה צד ימין. יגידו לי לפנות לשם אני אפנה, כי דרישה מעשית אני יכול לקיים, אבל… אבל… אבל אי אפשר לדרוש ממני לחשוב משהו שאני לא חושב. פשוט אוקסימורון. זה לא… אפילו אם אני ארצה אני לא יכול לקיים את הדבר הזה, זו דרישה שלא ניתנת לקיום. לכן בהקשר הזה הטענה שיש סמכות פורמלית ביחס לעובדות היא טענה לא נכונה קטגורית. אני לא מביא לה בכלל מקורות, לא מעניינים אותי המקורות. גם אם כל המקורות יגידו את ההפך, אז גם את זה אני לא אקבל מהם. כי גם אם כל המקורות יגידו שמשולש הוא עגול, הם יכולים להגיד עד מחר, אבל אני יודע שמשולש הוא לא עגול. ואז אי אפשר להביא לי ראיות ממקורות שאני אמור לקבל אוקסימורונים. אין דבר כזה. לכן המקורות פה לא מעניינים אותי כקליפת השום. זאת אומרת, גם אם תמצאו מקורות שאומרים את זה, ותמצאו מקורות שאומרים את זה, זה פשוט שטויות, אין דבר כזה. אי אפשר לדבר על סמכות פורמלית ביחס לעובדות. אפשר לדבר על סמכות מהותית. עכשיו כמובן אפשר לדון, נגיד אני שואל האם יבוא המשיח או לא, בסדר? זאת שאלה עובדתית. או שיבוא המשיח או שלא יבוא, שאלה עובדתית. עכשיו נגיד שהגעתי למסקנה כמו רבי הלל במסכת סנהדרין: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. המשיח לא יבוא, בזבזנו אותו. אוקיי? המשיח לא עתיד להגיע. אז עכשיו תבוא הסנהדרין ותפסוק שצריך להאמין שהמשיח כן יגיע. י"ג עיקרים, מי שלא מקבל את זה אז הוא כופר. שטויות. פשוט שטויות. למה זה שטויות? לא שזה שטויות שהמשיח יגיע, אבל אם הגעתי למסקנה שלדעתי המשיח לא יגיע, הדרך היחידה שלכם לשנות את זה זה לשכנע אותי שאני טועה. אי אפשר לצוות עליי לחשוב אחרת. אין דבר כזה. אז לכן הדרישה לציית לסנהדרין שקובעת עובדה היא דרישה חסרת שחר. אפשר, יכול לבוא מישהו ולהגיד הסנהדרין היא מומחית בענייני המשיח. ואם היא אמרה שהוא יבוא, אז בטוח שהם צודקים. אוקיי? יכול להיות, אני לא חושב ככה, אבל יכול להיות, זאת לפחות טענה עקבית, זאת אומרת אין בה בעיה לוגית. ואז כל מה שצריך לעשות זה רק להשתכנע שזה באמת המצב. זאת אומרת, אם אני אשתכנע שהסנהדרין היא אכן מומחית לענייני משיח, אז פשוט השתכנעתי שטעיתי והמשיח אכן יגיע. אין בעיה, ואז פשוט השתכנעתי, לא שקיבלתי את זה כי יש להם סמכות, פשוט השתכנעתי שטעיתי ושיניתי את. עמדתי. זה בסדר. מותר לי לשנות את עמדתי רק בגלל שמישהו חכם אומר אחרת. זה גם שיקול לגיטימי, כל עוד אני מבין שטעיתי, ולמרות שאני לא מבין למה, אבל אני הגעתי למסקנה שטעיתי, אני אציית. אין בעיה. אבל זה לא סמכות פורמלית, כי אני מציית פה בגלל שהשתכנעתי, לא בגלל שהוא אמר. נכון שמה שהשתכנעתי זה לא בגלל הטיעונים אלא כי יש לי אמון בו שהוא נורא חכם, אבל עדיין בסוף בסוף האמון הזה מה שהוא עשה הוא גרם לי להשתכנע. זה לא שמכוחו יש עליי חובה לציית. אין חובה לציית. רק כיוון שאני בטוח שהוא חכם, אז אני מאמץ את מה שהוא אמר. לכן הדבר הזה הוא לא סמכות פורמלית אלא סמכות מהותית אם בכלל מקבלים אותו. עכשיו, ברמב"ם בפירוש המשנה מופיע בשלושה מקומות שלא פוסקים הלכה בדברים שלא נוגעים למעשה. בסוטה, יש כמה מקומות שהרמב"ם כותב את זה. בדרך כלל אנשים מבינים שזאת קביעה הלכתית. זאת קביעה הלכתית שההלכה לא נותנת סמכות לבית דין או לא משנה לפסיקת הלכה בהקשרים שהם לא הלכתיים, בהקשרים מחשבתיים, עובדתיים, בהקשרים שלא נוגעים למעשה. איך שאני אומר עכשיו, זה לא ככה. זה לא בגלל שההלכה לא נותנת לבית הדין סמכות בתחום הזה, אלא בגלל שההלכה לא יכולה לתת לבית הדין סמכות בתחום הזה. אפילו אם יוכיחו לי באותות ובמופתים שההלכה כן נותנת סמכות, זה לא ישנה את עמדתי כקליפת השום. בגלל שבסופו של דבר אני לא יכול. אפילו אם אני רוצה אני לא יכול לציית. אם הגעתי למסקנה שהמשיח לא יגיע, יכולים כל דייני הסנהדרין לצעוק המשיח יגיע זה בטוח ואתה חייב לציית. אני חייב אבל אני לא יכול. כל עוד לא תשכנעו אותי אז אני חושב שהוא לא יגיע. העובדה היא שאני חושב שהוא לא יגיע. מה אתם רוצים שאני אעשה עם זה? שאני אגיד מן השפה ולחוץ אני חושב שהוא כן יגיע? זה שקר. אתם מצפים ממני לחשוב אחרת. בשביל שאני אחשוב אחרת צריך לשכנע אותי. אז צריך להבין, זאת לא עמדה אוטונומית, זאת לא עמדה ליברלית, זאת לא עמדה שאומרת שההלכה לא נותנת סמכות בתחום מסוים, זאת פשוט סתירה לוגית. זה שיקול מושגי לוגי ולכן אין דרך לעקוף אותו. אין סמכות פורמלית ביחס לעובדות. זה הקשר בין סמכות פורמלית ומהותית, עובדות ונורמות. אבל, ופה יש הסתייגות שמשלימה את הנושא שדיברתי עליו בפעמים הקודמות. דיברתי על ההבדל בין ספרי שו"ת לספרי הלכה רגילים. בספרי שו"ת אז הנושא הוא מקרה. מקרה מסוים ובמקרה הזה מי שמחבר את השו"ת אז קבע שההלכה היא כך וכך. או פוסק שמגיע לפניו מקרה מסוים, שואלים על תרנגולת, האם היא טרפה או לא טרפה, אז הוא אומר טרפה. זה שו"ת או פסיקת הלכה ספציפית. יש ספרי הלכה כמו רמב"ם, שולחן ערוך, ספרי הלכה כלליים. הם לא עוסקים במקרה מסוים שבא לפניהם, הם פוסקים הלכה לגבי סוגי מקרים. בסוג מקרים כזה ההלכה היא כך וכך. הם לא מדברים על תרנגולת מסוימת, הם מדברים על סוג תרנגולות כזה שיש בהם נקב כזה וכזה בריאה אז התרנגולת הזאת היא טרפה. זאת קביעה עקרונית, זאת לא קביעה על תרנגולת מסוימת. יש הבדל בין שני הדברים האלה, אני חושב שהבאתי את זה. הגמרא אומרת שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר. כמובן זה מדבר רק על סוג ההלכות הספציפיות, שו"ת או פוסק הלכה, לא על שולחן ערוך. ברור שאם חכם פוסק הלכה עקרונית ביחס לאיזשהו סוג של מום, כמו מה שאמרתי בתרנגולת, מותר לחכם אחר להגיד שאני חולק עליו. אני חושב שזה לא טרפה. אין שום בעיה, כל המחלוקות בהלכה הן כאלו. מה אין מחלוקות בהלכה? לפי העיקרון הזה לא יכולות להיות מחלוקות בהלכה. אז מה על מה מדברת ההלכה הזאת שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר? על מקרה מסוים. אם בא לפני חכם מקרה מסוים, או ספר שו"ת לא חשוב, שמדבר על מקרה מסוים לא על סוג מקרים, אלא על מקרה קונקרטי. איש ואישה עשו כך וכך מה דינם? תרנגולת מסוימת האם היא טרפה או לא? עכשיו נזקקים כמובן למה שכתב השולחן ערוך והרמב"ם והגמרא וראשונים ואחרונים וכולי, אבל בסוף בסוף פוסקים הלכה על התרנגולת המסוימת הזאת או על בני הזוג המסוימים האלה. כאן הפסיקה מחייבת. מישהו אחר לא יכול להתיר את מה שהפוסק הראשון אסר, כיוון שיש על החפץ הזה כבר חלות של איסור. זהו. ככה הגמרא קובעת. עכשיו פה יש נקודה חשובה שנוגעת להבחנה שעשיתי קודם בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית וביחס לעובדות. אני רוצה לטעון שפה יש סמכות פורמלית ביחס לעובדות. למרות שלכאורה לא יכול להיות דבר כזה. נגיד שבית הדין קבע שלתרנגולת הזאת יש חור בגודל כזה וכזה בריאה. אוקיי, עכשיו לדעתי לא. לדעתי ראיתי את הצילום רנטגן, לדעתי החור הוא בגודל אחר. אוקיי, זאת שאלה עובדתית. ובשאלה עובדתית אין סמכות פורמלית. אבל לא, ברגע שבית הדין קבע הלכה ביחס למקרה המסוים הזה, גם אם ההלכה הזאת יושבת על פלטפורמה של קביעה עובדתית, כיוון שהמקרה הזה הובא לפני הפוסק המסוים הזה או הדיין המסוים הזה, סמכותו של הפוסק או הדיין גם לקבוע מהן העובדות. ואי אפשר לחלוק עליו גם בתחום העובדות. עוד פעם, זה לא אומר שאני עכשיו אחשוב בלבי שהחור הוא בגודל שהפוסק אמר ולא בגודל שאני חושב. בעניין הזה אני עדיין נשאר בשלי, אין דבר כזה סמכות פורמלית ביחס לעובדות. אבל אני כן צריך לקבל את הפסק למרות שבבירור הפסק הזה יושב על תשתית עובדתית. אוקיי? כיוון שביחס למקרה הזה הסמכות לקבוע את העובדות נמסרה לאותו פוסק שבפניו הוצג המקרה או הדיין שבפניו הוצג המקרה. אותו דבר אגב לבתי משפט. כשבאים לפני בית משפט, הרי בית המשפט לא יותר מומחה מאף פסיכיאטר אחר. אבל אם בית המשפט קבע שהנאשם שעומד לפניו לא היה אחראי למעשיו, הוא פעל תחת דחף לאו בר כיבוש, אז סמכותו של בית המשפט קובעת לגבי המקרה הזה. זה לא אומר שנשנה עכשיו את ספרי הפסיכיאטריה ונכתוב עכשיו שבמקרים מהסוג הזה זה נקרא דחף לאו בר כיבוש. לא, הפסיכיאטרים יתווכחו ויחשבו כך ויחשבו אחרת ויחליטו מה שהם יחליטו. אבל לגבי המקרה המסוים הזה שבית המשפט קבע, אף אחד לא יכול להתווכח. לבית המשפט יש את הסמכות לקבוע גם את העובדות הרלוונטיות. ודיברתי על זה בשיעורים לפני שני שיעורים או משהו כזה, שאמרתי שם שכאשר בהקשר של דיון משפטי בבית דין או אצל פוסק נזקקים גם לשאלות עובדתיות, ונגיד שיש מומחים שחלוקים ביניהם בדעתם ביחס לעובדות, הסמכות שתקבע מהן העובדות הרלוונטיות תהיה הפוסק או הדיין. למרות שהוא לא מומחה בתחום הזה והמומחים חלוקים. נכון, אבל הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה, ושם אני טענתי שזו סמכות פורמלית. זה לא ידע, זה לא מומחיות, זה לא מיומנות, זו סמכות. אוקיי? אז כאן הדברים שאני אומר עכשיו מתקשרים למה שדיברנו בשיעורים שם. זאת אומרת, זה הקשר שאפשר לפחות לדבר במסגרתו על סמכות פורמלית ביחס לעובדות, אבל צריך להבין, זו לא באמת סמכות פורמלית ביחס לעובדות. זו סמכות לקבוע את העובדות לצורך הדיון ההלכתי משפטי. זה לא באמת סמכות לקבוע מהן באמת העובדות. אנחנו לא נשנה את ספרי הפיזיקה או הפסיכיאטריה בעקבות הפסיקה של בית הדין. אלא אבל לא משנה מה יגידו ספרי הפסיכיאטריה, המקרה שבא לפני בית הדין, אם בית הדין קבע שזה הדין, אז זה מה שקובע וזה צריך להיות הדין, גם אם אני חושב שהתשתית העובדתית שגויה. אוקיי? טוב, זה גם לא לגמרי מדויק. אם מתברר שבעליל היא שגויה, אז יכול להיות שהפסק הזה בטעות יסודו והוא בטל מאליו. אבל נגיד כשיש מחלוקת בין מומחים, שיש צד כזה ובית הדין תפס צד, אבל אני בטוח שהצד השני צודק. אז לא יעזור, בית הדין קובע. אם בית הדין קבע שהעובדה היא א', אני לא יכול לטעון שהעובדה היא ב'. אני צריך לציית. אני יכול לחשוב שהעובדה היא ב', ואני גם אחשוב כנראה שהעובדה היא ב', אני לא אחזור בי, כי אי אפשר לשנות את המחשבות שלי מכוח ציווי, אבל בהתנהגות אני חייב לאמץ את האמת המשפטית, קוראים לזה לפעמים, העובדות המשפטיות. הכוונה הקביעה העובדתית מציאותית ביחס להקשר המשפטי. זאת אומרת, מהן העובדות לעניין ההכרעה המשפטית, לא מהן העובדות באמת. אוקיי? אז פה יש איזושהי הסתייגות מסוימת שאנחנו רואים שיכולה להיות סמכות פורמלית גם ביחס לעובדות. אבל עוד פעם, זה לא באמת עובדות, אלא זה המשמעות המשפטית של עובדות. זאת אומרת, לעניין המשפטי הזה, העובדה צריכה להיקבע כך. אבל זה לא שבאמת זאת העובדה. לגבי העובדה עצמה אין חיה כזאת. מה קורה עם עובדות שנקבעות בספר הלכה, לא בשו"ת ולא אצל פוסק? אז הבאתי לזה דוגמה לפני כמה שיעורים, עסקנו בזה בהרחבה, את החזקה בגמרא בבא בתרא, החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו. אז הגמרא לכאורה קובעת שמה קביעה עובדתית, אנשים לא פורעים חוב לפני שמגיע זמן הפירעון. הם לא פורעים את החוב לפני הזמן. אז זו קביעה עובדתית. האם אני צריך לציית לקביעה העובדתית הזאת? אני אז טענתי שלא, ועכשיו אני פשוט אחזור על זה ואסביר לאור מה שאמרתי עכשיו, למה לא. אז שם אמרתי שאני לא צריך לציית לזה, כי הגמרא בכלל לא רצתה ללמד אותי את העובדה. הגמרא רצתה ללמד אותי את מה שקראתי אז עקרון הגשר, את היחס בין העובדה הזאת, החזקה, לבין הנורמה, לבין הקביעה ההלכתית. זה בעצם התוכן שהסוגיה רצתה ללמד אותי, לא את העובדה עצמה. העובדה עצמה היא בכלל לא התכוונה ללמד אותי, היא פשוט אמרה את העובדה כי רק על בסיסה אפשר להתקדם לפסק ההלכה. אבל מי שלא מקבל את העובדה, בסדר גמור, יניח עובדה אחרת וממילא גם הפסק יהיה שונה. אוקיי? הגמרא לא מתעקשת לא על העובדה ולא על הפסק, אלא רק על הדרך מהעובדה אל הפסק. דיברתי על זה על עקרונות הגשר. עכשיו אני רוצה לטעון את אותו דבר אבל מהזווית שתיארתי עכשיו. הטענה שלי שאני לא, אפילו אם הגמרא הייתה מנסה לקבוע את העובדה שאדם לא פורע בתוך הזמן, עדיין לא הייתי מקבל. לא הייתי מקבל בגלל שאני רואה סביבי שזה לא נכון, אדם כן פורע בתוך הזמן. נגיד לצורך הדיון שהמציאות סביבי היא כזאת, אני מדבר כרגע על המצב הזה, נניח לצורך הדיון שזה המצב, אז אני לא מקבל את הקביעה של הגמרא אפילו אם היא כן התכוונה לקביעה הזאת. אני לא מקבל את זה כי ביחס לעובדות אין סמכות פורמלית. הגמרא לא יכולה לדרוש ממני לחשוב אחרת ממה שאני חושב. זה שונה מהמקרה הקודם שבו דיברתי על פסק ספציפי לגבי מקרה ספציפי, ששם העובדות הרלוונטיות לעניין הפסק הזה יצטרכו להיות כמו שבית הדין קבע. אבל כשהגמרא קובעת עובדות לא על מקרה מסוים, אלא היא קובעת איזושהי עובדה עקרונית שאדם לא פורע בתוך הזמן, אז היא לא קובעת על מקרה מסוים, היא קובעת את העובדה עצמה. את זה אני לא יכול לקבל כשהעובדה עצמה לא נכונה. זו לא עובדה משפטית, זאת עובדה ממש. על עובדה ממש אין סמכות פורמלית. אז לכן אם יש קביעות עובדתיות לא נכונות בגמרא, אז אין שום סמכות. זאת אומרת עוד פעם הגמרא טעתה ואנחנו אמורים לנהוג הפוך. לכן למשל כינה שהגמרא אומרת שמותר להרוג אותה בשבת בגלל שהיא, לא משנה היא לא פרה ורבה, אז זה לא ממש בעל חיים במובן הרגיל, אז היום כיוון שאנחנו חושבים שזה לא כך או יודעים שזה לא כך, כנראה הגמרא טעתה עובדתית ולכן מי שהורג כינה בשבת חייב סקילה. למרות שהגמרא אומרת שזה מותר. חייב סקילה בגלל שהגמרא טעתה. זה שהגמרא הניחה איזושהי הנחה עובדתית מסוימת זה לא רלוונטי. הנחה זו פשוט לא נכונה. יש אולי מקום לחלק בין מצב שבו המציאות השתנתה לבין מצב שהתברר למפרע שהגמרא לא תפסה נכון את המציאות כבר אז, כמו לגבי הכינים. לגבי הכינים אני לא חושב שסביר להניח שהמציאות השתנתה. הגמרא פשוט לא הבינה מאיפה באות הכינים. היום אנחנו כן מבינים. זה לא שהכינים של היום שונות מהכינים שהיו אז. שם ההחלטה מעיקרה הייתה פשוט מקח טעות, היא התבססה על הנחה מוטעית לכן היא בטלה מאליה. זאת אומרת לא צריך לבטל אותה, היא פשוט בטלה. מה יקרה אם ההחלטה אז הייתה נכונה אבל היום המציאות השתנתה? כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, אבל היום המציאות היא שאדם כן פורע בתוך הזמן. אז אני לא גיליתי טעות בהחלטה המקורית. ההחלטה המקורית התבססה על עובדה נכונה, אבל העובדה של היום היא עובדה אחרת. אז כאן הטענה שלי היא שאם זה באמת כך, אז הגמרא עצמה לא התכוונה להגיד לי את העובדות. היא התכוונה רק להגיד לי את עקרון הגשר. ממילא אם היום העובדות הן שונות, אני אשתמש באותו עקרון גשר ואגיע למסקנה שונה. אבל אם הגמרא הייתה מתכוונת להגיד לי גם את העובדה, פה אולי יש מקום להתלבט האם אני צריך לאמץ את העובדה הזאת לצורך המשפטי, לא להשתכנע שהעובדה נכונה, אם לא השתכנעתי אז לא השתכנעתי, אבל לגבי ההקשרים המשפטיים אולי יש איזושהי חובה לקבל את העובדות האלה כי זה מה שהגמרא אמרה. לא נשמע לי סביר אבל לפחות זה מוגדר ברמה הלוגית, אוקיי? אני חושב שזה לא סביר כי אני לא חושב שהגמרא התכוונה שנציית לקביעות העובדתיות. אם הקביעות העובדתיות השתנו אז אני צריך ליישם את הכללים שהגמרא אומרת על העובדות כפי שהן היום, וזה הכל. לכן הגמרא לא התכוונה לדרוש ממני את זה. אבל אם היא הייתה מתכוונת לדרוש ממני את זה היה אולי מקום להגיד שזה מחייב. לעומת זאת במקום שהגמרא הניחה מראש קביעה שהיום אני מבין שהיא שגויה, אז שמה פשוט ההחלטה מעיקרה הייתה מבוססת על טעות אז היא בטלה מעיקרה. זה לא משהו שצריך לשנות אותו, הוא היה נכון ועכשיו אני בא לשנות אותו, הוא אף פעם לא היה נכון רק לא ידעו. היום אני יודע שהוא אף פעם לא היה נכון, אז לכן זה לא שינוי, הוא פשוט אף פעם לא היה נכון, אין את מה לשנות. אז שמה ברור שזה לא שזה לא קיים. אז לכן מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שהכאשר יש קביעות עובדתיות בגמרא, גם אם בנויות עליהן מסקנות הלכתיות כמו עם הכינה למשל, אין סמכות לגמרא בתחום העובדתי. לדעתי גם אם העובדות שבגמרא היו נכונות ורק השתנו, בטח במקום שבו אני היום יודע שכבר אז הגמרא תפסה לא נכון את העובדות, אז וודאי שאין לזה סמכות. עכשיו בעניין הזה מאוד מעניין לראות, אני אשתף אתכם את איפה זה פה הדבר הזה. יש מאמר של רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר ידוע שנדפס בכרך הראשון של עין יעקב, יש כל מיני מאמרים על איך להתייחס לאגדות חז"ל. אחד המאמרים זה מאמר של רבי אברהם בן הרמב"ם, יש מאמר של המהר"ל, של המהר"ץ חיות, של הרמח"ל, מהר"ל אני בעצם לא זוכר, של הרמח"ל, יש שם כמה מאמרים. אחד מהם של רבי אברהם בן הרמב"ם, זה איזו איגרת כזאת. אז זה מתחיל כאן, עד כאן זה היו דברים של המו"ל. כן, מהקטע הזה, שורה מעל מה שסימנתי, אני לא יודע, הוא מסרב לסמן לי, מכאן מתחילים הדברים של רבי אברהם בן הרמב"ם. אז בואו נקרא את זה באולי קצת דילוגים, אבל זה באמת מאמר מאלף. דע כי כל הנמצא בתלמוד וזולתו ספרים דומים לו מחיבורי החכמים ז"ל בעלי מדרשות מעשיות ודברי הפסקים הנמצאים בידינו עתה מעטים ונעלמים מעיני כל ההוגים בתלמוד, ורוב המפרשים לא שלחו בהם ידם ולא באה נפשם בסודם. אנשים לא מתעסקים עם אגדות. מה שלא מופיע בקצות לא נחשב. ואבי מורי ז"ל חשב לחבר ספר בפירושם כאשר זכר בתחילת פירוש המשנה ולבסוף נטה מעליו ויירא משה מגשת אליו, כן, הוא לא רצה לגשת לעניין הזה כאשר אמר בתחילת המורה ואני פירשתי לו מעט, ועכשיו ואני אחרי פטירתו פירשתי בעניין זה מעט קט ולא נשיתי, הוא לא סיים, מפני שנתעסקתי בחיבור הספר הזה שזה המספיק לעובדי השם. כי ראיתי תועלתו גדולה ונאמנה מהתחלת הראשונה. אף על פי כן אני מאיר לבך ורעיונך ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדיברו חכמים בדרשות הנמצאות להם וממנו כוונתם תהיה צופה ויהיה לך לאלוהים ואתה תהיה לי לפה ומזה תמלט נפשך מלהלעיג על דברי חכמים או מלכפור באמיתת דבריהם, או משתחשוב שמעשי ניסים וכולי. זה בעצם הוא חוזר על מה שהרמב"ם כותב בהקדמה לפרק חלק, הרמב"ם אומר שם שיש שלוש כתות ביחס לפירושי האגדות. יש כאלה שלוקחים אותם כפשוטם, אלה השוטים, כי יש הרבה דברים שם שהם לא כפשוטם. יש כאלה שלוקחים את זה כפשוטם ומאמינים להם, זה אלה השוטים. יש את אלה שלוקחים אותם כפשוטם ומלגלגים עליהם, כי הרי זה שטויות, זה לא יכול להיות, אלה הרשעים. והכת השלישית, אלה שבאמת עובדים נכון, זה אלה שמבינים שיש שם דברים שהם משל ודברים שהם תיאור אמיתי וצריך לדעת שלא כל דבר הוא מתפרש לפי פשוטו. וזה אם מאמצים את התפיסה הזאת, זה יכול למנוע ממך מכל מיני הרהורים ולגלוג על דברי חכמים, כי אתה יכול להבין שהם לא התכוונו לתיאור של דברים פשוטים אלא איזה משל או דברים אחרים. עכשיו בקטע הבא, וזה הקטע החשוב לענייננו, הוא מתחיל משהו אחר. ודע כי אתה חייב לדעת כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותה דעת אם אמת היא אם לא, שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל. זאת אומרת, אם אתה רוצה לקבל משהו רק בגלל שמישהו אמר, לא כי השתכנעת, לא כי זה נכון, אלא אתה מקבל את זה בגלל סמכות פורמלית, כי מישהו אמר, לישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותה דעת, בסדר? אז הוא אומר שזה מן הדעות הרעות. דעות אגב בהקשר הזה, אני חושב הכוונה למידות רעות, כי הלכות דעות ברמב"ם זה הלכות מידות, אז זה לא דעות במובן המודרני. של השקפת עולם ותפיסות, אלא דעות ולפעמים זה ככה ולפעמים זה ככה. בהלכות דעות של הרמב"ם זה הלכות שעוסקות במידות. אז גם פה הוא אומר זה מן הדעות הרעות הכוונה זאת מידה רעה לעשות דבר כזה. והוא נעצר מדרך התורה וגם מדרך השכל. זה אסור הלכתית וזה אסור רציונלית. אינו מדרך השכל מפני שהוא מתחייב לגרעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו. זאת אומרת אתה בסך הכל לא מתבונן, אתה מקבל משהו סתם כי צריך להאמין בו ואתה לא מתבונן. אם היית מתבונן בו שוב כי אתה לא מקבל אותו, היית בעצם מבין אותו יותר נכון, היית מבין מה הוא באמת אומר. לכן גם מדרך השכל זה טעות לעשות דבר כזה, כי זה מרשם בדוק לא להבין טוב את הדברים שאתה מקבל, כי אתה לא טורח לחשוב עליהם כי יש סמכות ולכן זה נכון והכל בסדר. ומדרך התורה, אז למה זה, עד כאן למה זה לא נכון מדרך השכל. למה זה לא נכון מדרך התורה? מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר. ואמר השם יתברך, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך. ואמר, לא תכירו פנים במשפט. מעניין. זאת אומרת הטענה היא שזה שאתה נוטה מדרך האמת וקו היושר זאת לא הבעיה השכלית, זאת הבעיה התורנית. התורה אוסרת לנטות מדרך האמת, כן? זה לא רק הבעיה בשכל, את זה דווקא הוא מגדיר בתור בעיה תורנית. ומאיפה המקור לזה שיש פה בעיה תורנית? מבצדק תשפוט עמיתך או לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך. זאת אומרת אסור לך לקבל דברים רק מפני שאתה מרחם על מישהו או רק מפני שאתה מעריץ מישהו. אתה צריך לקבל דברים רק כי השתכנעת שהם נכונים, זה המדד היחידי. ואין הפרש בין קבלת אותה דעה להעמידה בלא ראיה או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו כי האמת איתו בלי ספק מפני שהוא אדם גדול, כהימן וכלכל ודרדע. רגע. או בין, אין הפרש בין קבלת אותה דעה להעמידה בלא ראיה או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען כי האמת איתו בלי ספק מפני שהוא אדם גדול, כהימן וכלכל ודרדע. שכל זה איננו ראיה. אבל אסור, אסור לקבל דברים רק בגלל שמישהו אדם גדול או לקבל דברים בלי ראיה. אסור, לא רק מדרך השכל, זה איסור תורה, זה איסור תורני. ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תבונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שניתן להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורות לבני אדם כעניין שנאמר על פי התורה אשר יורוך. המשפט הזה הוא משפט המפתח. הוא אומר, למה בפירוש התורה אני מקבל את דברי חכמים? הוא מביא פה שתי סיבות: שתכלית חכמתה בידם. מה הכוונה? יש להם סמכות מהותית, הם היו חכמים גדולים, אז הם כנראה צודקים. והסיבה השנייה, ולהם נמסרה להורות לבני אדם. יש להם סמכות פורמלית, קיבלנו על עצמנו את הסמכות של התלמוד אפילו אם הוא לא צודק. אז משתי הסיבות האלה אני מקבל את הקביעות ההלכתיות שיש בתלמוד. מה קורה עם הקביעות שבתכונה וברפואה? תכונה זה אסטרונומיה, כן? חכמת הטבע, רפואה וכולי. מה זה קשור? בזה אין שום חיוב לקבל את מה שחכמי התלמוד אומרים. זה שהם חכמים גדולים בתחום התלמודי וזה שיש להם סמכות פורמלית בתחום התלמודי, גם סמכות מהותית וגם פורמלית, שני הדברים האלה לא קיימים ביחס למדעים, ביחס לעובדות. בזה אין להם לא סמכות מהותית ולא סמכות פורמלית. ולכן לא צריך לקבל את דבריהם בתחומים האלה. ואז הוא מביא לזה כל מיני דוגמאות מהש"ס. הוא צריך להביא לזה ראיות כמובן, כי להביא לזה ראיות זה תרתי דסתרי, כי אז הוא אומר שאני צריך לקבל את זה בגלל שמישהו אמר ככה, אבל אני את זה עצמו לא אמור לקבל כי מישהו אמר, את זה עצמו אני אמור גם כן לקבל בגלל שהשתכנעתי. אז הוא אומר, אתה רואה חכמים במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם אומרים: האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. כן? אמורא בגמרא במסכת חולין אומר, אפילו אם היה עומד פה יהושע בן נון, גדול הנביאים כן, חוץ ממשה, אם הוא היה בא ועומד פה ואומר את זה לפניי, עדיין לא הייתי מקבל. לא הייתי מקבל. כי מה שלא… מה שלא נראה, שלא מתקבל עליי בדרך של סברה ומשא ומתן, אני לא מקבל. כלומר, לא הייתי מאמין בו, אף על פי שהוא נביא, כיוון שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מדרך הסברה והמשא והמתן והדרכים שבהם ניתן התלמוד להידרש. ודי בזה ראיה ומופת. בזה בשביל להשתכנע אני צריך ראיה ומופת. ואם אתה לא מביא לי ראיה ומופת, אז אני לא מקבל. ולא ניתן להם עוד, כיוון שאנחנו מוצאים להם אומרים דברים שלא נתאמתו ושלא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות, וכעניין אבן תקומה שאמרו שמונע להפיל הנפלים שלא נתאמת, כן, רפואות שלא עובדות. וכיוצא בזה עניינים רבים שדיברו בפרק שמונה שרצים מסכת שבת. אבל מה שאמרו חז"ל, אי כפית אכול יצחית שתי, אי בשל קדרך שדי במכמנה, כן, לא משנה כל מיני המלצות מה לעשות, מתי לאכול, מתי לשתות, מתי לעשות צרכים. זה המאמר הוא עיקר הבריאות כאשר אימתו הבחינה ורפואת הרופא. רוצה לומר שלא יאכל אדם עד שירעב ושלא ישתה עד שיצמא וכולי. אז מה הוא אומר? כל הקבועות הרפואיות והמדעיות העובדתיות של חכמים צריכות להידון לגופן. מה שנכון מביניהם כמובן נקבל. ואנחנו נקבל לא כי חכמים אמרו, אנחנו נקבל כי השתכנענו. ואם לא השתכנענו, מה שלא נכון אנחנו לא נקבל, למרות שזה כתוב בתלמוד. בתלמוד יש סמכות פורמלית לא רק מהותית, נכון, רק ביחס להלכות. לא ביחס לדברים אחרים שהם עניינים עובדתיים, עניינים של רפואות או מדע וחוכמת הטבע וכולי. ואותו דבר זה בקשר לתלמוד שזה כמובן יותר קיצוני. אחרי זה הוא עובר, וכן איננו לטעון לאריסטו ולומר הואיל ואדון חכמי הפילוסופים הוא והקים מופתים אמיתיים על מציאות הבורא יתברך וכיוצא בזה מהדברים האמיתיים שבאו במופת ופגעו דרך האמת, כי כן מצא האמת באמונת קדמות העולם ושאין הבורא יתברך יודע פרטים וכיוצא בזה. זאת אומרת, אם אריסטו הראה דברים נפלאים, כן, הקשים או היסקים נפלאים שמוכיחים את מציאות הקדוש ברוך הוא, זה לא אומר שגם מה שהוא אומר על קדמות העולם אני אקבל, או שהקדוש ברוך הוא לא יודע את הפרטים ולא משגיח על הפרטים, זה לא אומר שאני אקבל את זה. למה? כי זה שהוא צודק בדבר אחד זה לא אומר שעכשיו יש לו סמכות ומה שהוא אומר אני מקבל כי הוא אמר. אני מקבל דברים כי הוא שכנע אותי. גם את הדבר הראשון שקיבלתי זה לא כי הוא אמר, קיבלתי כי השתכנעתי. הדברים האחרונים לא השתכנעתי אז אני לא אקבל, אז מה אם הוא אמר? עוד כזאת, אז הוא אמר. אז מה? אני צריך לקבל דברים רק כי השתכנעתי. אם מחכמי התלמוד כך, באריסטו ודאי. עכשיו הוא אומר את ההיפך, אומר רבי אברהם בן הרמב"ם, כן? הצד השני. ולא להכזיבו ולומר הואיל וטעה באמונות אלו כי כן טעה בכל מאמריו. כן, אם הוא טעה בנושא ההשגחה ובנושא קדמות העולם, זה לא אומר שעכשיו אני גם לא אקבל דברים אחרים שהוא אומר. לא, אם יש דברים אחרים שהם כן משכנעים והגיוניים אז אני כן אקבל. בקיצור כל דבר לגופו. אנחנו לא מקבלים או דוחים דברים רק בגלל שמישהו גדול ככל שיהיה אמר אותם. לא לקבל ולא לדחות. אנחנו מקבלים דברים כי השתכנענו, לא מקבלים דברים אם לא השתכנענו. כן, הנאצים אמרו על תורת היחסות שזה פיזיקה או תורת הקוונטים ובעיקר תורת היחסות שזה פיזיקה יהודית. פיזיקה יהודית זה בעצם אומר אני לא מקבל את זה כי יהודים המציאו את זה. אוקיי? זה מה שנקרא אד הומינם. כן, אני תולה את הדברים, אני תוקף את הדברים מכוח מי שאמר אותם ולא מתקפה עניינית על הדברים עצמם. אז זה מה שאומר פה רבי אברהם בן הרמב"ם, את זה אסור לעשות. אבל יש לנו לכל נבון וחכם להתבונן כל דעה וכל מאמר על דרך שיש להתבונן אותה ולאמת ולקים אשר ראוי לקיים ולבטל מה שראוי לבטלו ולעמוד מלפסוק הדין במה שלא הוכרע. ואם אני לא יודע אז אני בספק. זאת אומרת אם השתכנעתי אני פוסק כך או מאמץ את זה, השתכנעתי שלא אני לא מאמץ את זה, לא יודע אני בספק. זה הכל, לא קשור לשאלה מי אמר את זה, זה לא מעניין. כאשר אנו רואים אותם ז"ל שאמרו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. כן, אם זה בא מהקדוש ברוך הוא נקבל, אתה רוצה להגיד לי משהו מנימוק, הנימוק שלך לא מקובל עליי, אז אני לא אגיד את זה, אני לא מסכים לזה. וכן הם עושים במה שלא הוכרע אחד משני הפכים שמעמידים אותו באומרם תיקו. תיקו זה תעמוד, כן? וחוזרים להם מדעת שנתאמת להם באומרם בהרבה מקומות. מה זה אומר שהכל הולך על פי הראיות. השתכנעתי, טוב, חזרתי בי חזרתי. וגדול מזה בהודאתם ואהבתם דרך המשפט אמרו, כן, שבח עוד יותר גדול לטובת חכמי התלמוד אמרו, אמר רבא אוקי רבא אמורא עליה ודרש ואמר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. זאת אומרת לא רק שהם חזרו בהם אלא עמדו בפני כל הציבור שהם אמרו בפניו את הדברים הקודמים ואומרים חברים מה שאמרתי לכם היה טעות. הם חזרו בהם בריש גלי. ועניינים אלו וכיוצא בהם אין להבינם ולהתבונן אותם מפני שהיה גדול העצה והחכמה אלא מפני הראיות והמופתים שיש עליהם. וכן אמר אבא מורי ז"ל במורה, כן הרמב"ם, והוא דבר מבואר ועניין קל. זה דבר פשוט, אין פה בכלל מה לא צריך ראיות בשביל זה, בעיני כל נוטה מעל תאוות גופו. כן, לשמוע בקול חכמים זה תאוות הגוף, שימו לב לסיווגים שלו. לעמוד על דעתי זה הדבר הנכון. איך היום מתייחסים? מי שעומד על דעתו ולא שומע בקול חכמים יש לו יצר הרע, נכון? יש לו תאוות, הוא בעל גאווה. מי שביטל את יצרו מי שהתגבר על יצרו זה מי שמציית לחכמים למרות שהוא לא מסכים. אז אני לא יודע אני מציית לרבי אברהם בן הרמב"ם. אני מציית לחכמים ולאבא שלו, כן לרמב"ם. ומה הם אומרים? הם אומרים לא לציית לאף אחד. לציית לאנשים זאת תאווה, זה יצר. זה יצר, אתה רוצה חיים קלים אתה מציית להם. החובה עליך זה להיות אוטונומי ולהחליט בעצמך מה אתה חושב, למדוד דברים לפי מה שאתה חושב וזה לא היצר זה האמת. היצר זה ללכת אחרי אנשים גדולים, זה היצר. תראו את האמירות מאוד מאוד חזקות. יש סיפור יפה ידוע על הרב שך. כן, הרב שך היה נותן שיעור בשיעור כללי בפוניבז'. השיעורים מאוד מיוחדים, לא הייתי שם אף פעם אבל שמעתי מאנשים, היו שיעורים מאוד מיוחדים. הוא היה אומר כמה משפטים ואז הייתה פורצת מהומת אלוקים כולם היו רבים צועקים. הוא היה שותק איזה עשר דקות רבע שעה, כולם רבים וצועקים וכן מסכימים ולא מסכימים וזה, גומרים הוא קצת מדבר עם האנשים על הטענות שלהם ועל הקושיות שלהם ממשיך עוד כמה משפטים ושוב פעם הפסקה של מהומה כולם צועקים ורבים וזה. היה פעם אחת ששכנעו אותו שהוא טעה במהומה הזאת. הוא ירד מהדוכן ואמר חברים השיעור שעמדתי לתת הוא כנראה שגוי, השתכנעתי ועזב את השיעור. זאת אומרת הפסיק את השיעור וחזר ללמוד. זה היה משהו שלא קורה הרבה למרות שלכאורה זה דבר פשוט, מצאת טעות הבנת שזה טעות מה תמשיך להגיד טעויות. העובדה שמוצאים לנכון לשבח את הרב שך על העניין הזה אומרת שזה לא דבר מצוי. בדרך כלל אנשים ימצאו תירוצים קלושים כאלו ואחרים העיקר להישאר במה שהם אמרו, הם לא יוותרו. אתם יודעים יש סיפור מפורסם על הקצות, הקצות כן זה הספר שמאוד רווח בישיבות. עכשיו בא אליו מישהו מבני דורו שכתב ספר גם הוא והספר לא כל כך התקבל. הוא שאל את הקצות תגיד מה הסוד שלך? למה הספר שלך התקבל הספר שלי לדעתי לא פחות מוצלח ולא התקבל. אז הקצות שואל אותו תגיד מתי אתה כותב את הספר? זה אומר על הבוקר כשאני מתעורר אני רענן אז אני יושב לכתוב את הספר. אז הקצות אומר אני כשאני קם בבוקר ואני רענן אז אני מוחה. את הספר אני כותב בערב. בבוקר כשאני רענן אני מוחה. הרבה יותר קשה למחוק חידוש שיש לך מאשר לחדש אותו. וכל אחד שהעלה בידו חידושים וכתב דברים יודע עד כמה קשה לוותר על דברים שאתה הגעת אליהם והתפעלת מהם וחשבת שיש בהם חידוש יפה. קשה לוותר על דבר כזה. אוקיי? אז זה בדיוק מה שהרבי אברהם בן הרמב"ם אומר כאן שזה זאת החובה שמוטלת עלינו. עכשיו תראו דבר יפה זה הפסקה האחרונה שאני אקרא פה. וראיתי להביא כאן מאמר שאמרו ז"ל ואבארו לך כדי שיתיישב ויתקבל בדעתך אהבתם האמת והודאתם עליו. אמרו מי שאמרו. אז בשביל לפני שאנחנו נעבור לזה בואו נסתכל רגע בגמרא. הגמרא מסכת פסחים צ"ד עמוד ב'. תנו רבנן. תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים. הכוונה הם חשבו אז שהכוכבים יושבים על איזשהו גלגל גדול סביב כדור הארץ, וזה שהם מסתובבים זה פשוט בגלל שהגלגל מסתובב, אבל הכוכבים תלויים על הגלגל והגלגל מסתובב ולכן הכוכבים מסתובבים. זה חכמי אומות העולם אמרו, שהגלגל חוזר והמזלות קבועים, הם קבועים על הגלגל. וחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים, הגלגל עומד הכוכבים זזים, בסדר? לא שהם קבועים לגלגל. הגלגל הוא קבוע, הכוכבים מסתובבים. אמר רבי, תשובה לדבריהם מעולם לא מצינו עגלה בדרום ועקרב בצפון. הרי השמש זזה ממזרח למערב או דברים זזים, יש דברים אנחנו רואים כוכבים שהם לא כוכבי לכת שהם לא זזים, או לא השמש, כן השמש בעיקר זזה כי אנחנו היום יודעים שזה כדור הארץ מסתובב לא השמש, אבל מבחינת ההסתכלות שלנו השמש מסתובבת סביבנו, יש דברים אחרים שלא מסתובבים. אם כולם היו על אותו גלגל והגלגל סוחב את כולם אז הם היו כולם מסתובבים, למה רק השמש מסתובבת והאחרים לא? כנראה שהכוכבים הם אלה שמסתובבים לא הגלגלים. אז מה זה? זה ראיה נגד חכמי אומות העולם נכון? לטובת חכמי ישראל. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמה כבוצינא דריחיא אינמי כצינורא דדשא. שוב המציאות שם זה אבני ריחיים וכולי, הטענה היא יכול להיות שיש כמה גלגלים, גלגלים כאלה מסתובבים כך גלגלים אחרים מסתובבים אחרת. בקיצור אין לך ראיה נגד חכמי אומות העולם, זאת אומרת גם אם אתה מביא ראיה לטובת חכמי ישראל אם הראיה היא לא מוכרחת אז צריך להיות ישרים ולהגיד את זה, יכול להיות שחכמי אומות העולם דווקא צודקים והראיה היא לא ראיה. וזה בדיוק מה שאומר רב אחא בר יעקב. אבל תראו את ההמשך הוא עוד יותר חזק. עוד מחלוקת, חכמי ישראל, מחלוקת השנייה, חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע. כן התפיסה של חכמי ישראל הייתה יש ארץ מעליה יש רקיע והשמש מסתובבת סביב הרקיע, כל זה מעל הארץ, היא מסתובבת סביב הרקיע. כשהיא מתחת לרקיע אנחנו רואים אותה זה יום. בלילה למה לא רואים אותה? כי הרקיע מסתיר אותה. הרי היא עומדת מעליו אז הוא מסתיר אותה, לכן לא רואים. זה חכמי ישראל. וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. זאת אומרת אם יש פה הארץ ופה הרקיע השמש מסתובבת מתחת לרקיע מסובבת את הארץ עוברת מתחת לארץ, נגיד זה הארץ עוברת בלילה מתחת לארץ ואז היא חוזרת. היא לא מסתובבת סביב הרקיע היא מסתובבת סביב הקרקע. כך אומרים חכמי ישראל וביום רואים אותה מעל, ההבדל ביניהם הוא מה קורה בלילה לא מה קורה ביום. מה שקורה ביום היא מעלינו, השאלה מה קורה בלילה האם בלילה היא עוד יותר מעלינו מעל הרקיע או שהיא מתחת לכדור הארץ ולכן לא רואים אותה. עכשיו אמר רבי נראים דבריהם מדברינו. אחרי שראה את דעת חכמי אומות העולם אומר רבי אתם יודעים מה? זה נשמע לי ממש הגיוני. למה? יש לו ראיה, שביום מעיינות צוננין ובלילה רותחין. כיוון שבלילה המים של המעיין חמים וביום המים של המעיין קרים סימן שחכמי אומות העולם צודקים. ולמה? כי השמש כנראה עוברת מתחת לכדור הארץ ואז היא מחממת מלמטה את המעיינות ולכן הם חמים בלילה כי זה בלילה כשהשמש למטה זה לילה ואחרי זה היא יוצאת למעלה היא מתרחקת ואז המעיינות קרים. אוקיי זאת בעצם הטענה וכיוון שכך אומר רבי כנראה שחכמי אומות העולם צודקים ולא חכמי ישראל. כמובן הראיה היא לא ראיה והדעות הם לא דעות זה הכל שטויות, אבל המשא ומתן פה הוא החשוב. המשא ומתן פה אנחנו רואים גם בדיון הראשון רבי הביא ראיה לטובת חכמי ישראל, בדיון השני רבי עצמו מביא ראיה לטובת חכמי אומות העולם. זאת אומרת הוא לא מכור של חכמי ישראל הוא פשוט באמת חשב שבמקרה הזה הם צודקים עובדה שבמקרה השני הוא חשב שחכמי אומות העולם צודקים והוא אמר כמותם. יותר מזה אחרי שרבי הביא ראיה לחכמי ישראל בא מישהו רב אחא בר יעקב אומר לו מה פתאום זה לא ראיה אולי חכמי אומות העולם צודקים והראיה היא לא ראיה. הראיה שלך לא טובה. כל דבר לגופו. אז מה אם חכמי ישראל אומרים את זה? כל דבר לגופו. יותר מזה במקרה השני, רבי עצמו מביא ראיה שלא אולי אין לי ראיה לטובתי, אלא יש לי ראיה לטובתם. אני טועה והם צודקים. המסקנה היא שחכמי ישראל טעו וחכמי אומות העולם צדקו. יש לנו ראיה ברורה, המעיינות חמים בלילה. אוקיי? אז על זה כותב הרמב"ם במורה נבוכים ורבי אברהם בן הרמב"ם בקטע שעכשיו אני חוזר אליו, חוזר על כך, בעצם לקוח משם. אז הנה: וראיתי להביא כאן מאמר שאמרו ז"ל ואבארהו לך כדי שיתיישב ויתקבל בדעתך אהבתם האמת והודעתם עליה. אמרו מי שאמרו, אמרו ז"ל בגמרא בפסחים: תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים וכולי. כן, מדלגים כבר למקרה השני: אמר רבי, נראים דבריהם מדברינו, שבמשך היום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים. עד כאן זה ציטוט הגמרא שראינו עכשיו. וכאשר שמע רבי הדברים האלו שהם תוצאות מן ההקדמות שחלקו בהם תחילה, הכריע דעת חכמי אומות העולם בראיה הזו. זאת אומרת, הוא הכריע לטובת חכמי אומות העולם שאמר: נראים דבריהם שביום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים. והנה זה, אם היות ראיה זו רפה וחלושה, שומעים? זה ממש הפוך על הפוך, כאשר אתה רואה, כמו שכל ילד יכול לראות, זה פשוט שטויות. ואתה התבונן מה שהורונו בברייתא זו ומה יקר עניינה של לימודו, כי רבי לא הביט בדעות אלו אלא מדרך הראיות, בלי לשים לב לא לחכמי ישראל ולא לחכמי אומות העולם. והכריע דעת חכמי אומות העולם מפני ראיה זו שחשב כי היא ראיה מתקבלת שביום מעיינות צוננים ובלילה מעיינות רותחים. זהו שאמר נראים דבריהם. מה זה נראים דבריהם? נראים דבריהם הכוונה הגעתי למסקנה שהם צודקים כי יש לי ראיה, נראים זה מלשון ראיה, ראיה וראייה זה מאותו שורש, כן? זו מילה מורה על ההכרעה. זה מה שאבא שלו כתב במורה נבוכים. ואמרו: ניצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל. מה הוא אומר בעצם? הוא אומר כפול. קודם כל, הראיה של רבי היא שטויות. ולכן גם המסקנה של רבי היא שטויות. ובעצם מי שצדק פה יכול להיות שזה באמת חכמי ישראל, אני לא יודע, אבל הראיה לטובת חכמי אומות העולם, אנחנו היום יודעים שחכמי אומות העולם צדקו בוויכוח השני, אבל לא בגלל הראיה של רבי. הראיה של רבי זה שטויות. אז אומר רבי אברהם בן הרמב"ם: גם הראיה של רבי היא שטויות. וזה עצמו כבר מראה לכם איך רבי אברהם בן הרמב"ם עצמו מתייחס לרבי. רבי הרי אמר את זה, איך אתה יכול להגיד שתנא, עורך המשנה, מדבר שטויות? ואחרי זה אומר רבי אברהם בן הרמב"ם איך רבי מתייחס לחכמים. גם ההתייחסות של רבי אברהם בן הרמב"ם לרבי וגם ההתייחסות של רבי לחכמים, שתיהן מלמדות אותנו את סודה של התייחסות עניינית. צריך לקבל דברים בגלל הראיה, לא בגלל שמישהו אמר. ומה שהוא טוען בעצם זה שכל הדיון בסוגיה הזאת בכלל לא בא ללמד אותי אם המזלות עומדים או המזלות חוזרים או איפה השמש מסתובבת, זה לא מעניין אף אחד. זה לא עניינה של הגמרא. כל הדיון הזה בא ללמד אותנו רק את הלקח הזה, את הלקח הזה שצריך לקבל את האמת ממי שאמרה כל עוד דבריו נראים, ולא לקבל לא משנה מי אומר את זה אם דבריו לא נראים. הלקח הוא זה. הראיות לא שוות כלום, הדעות האלה הן שטויות וההכרעה היא לא נכונה. כל זה לא חשוב, כי זה לא הלקח של הגמרא. הלקח שבאה הגמרא לומר לנו זה את עצם העובדה שאתה צריך לקבל את האמת ממי שאמרה מכוח הראיות. זה הלקח של הגמרא. ועכשיו מסיים רבי אברהם בן הרמב"ם: ובאמת נקרא אדון זה, רבי, רבנו הקדוש גמרא בשבת כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה, אין ספק כי קדוש הוא. זה המשמעות למה קראו לרבי רבנו הקדוש? לא רבנו ההגיוני אלא רבנו הקדוש. למה? אני מחזיר אתכם למה שהוא אמר למעלה, שללכת אחרי מישהו רק כי הוא אדם חכם או כי הוא בעל סמכות והוא אמר משהו, זה אסור מדרך התורה ואסור מדרך השכל. למה זה אסור מדרך התורה? כי זה שקר. העובדה שזה שקר זה לא הסיבה שזה אסור מדרך השכל. זה הסיבה שזה אסור מדרך התורה. הקדוש ברוך הוא חותמו אמת. הוא שונא דוברי שקרים. דובר שקרים לא יכון. ולכן אומר רבי אברהם בן הרמב"ם, לקבל על עצמך משהו בלי ראיות זה אסור מדרך התורה. ולכן מי שעושה את זה לא קוראים לו פילוסוף, לא קוראים לו איש אמת, לא קוראים לו איש ישר, קוראים לו קדוש. כי מה שהוא עושה זה להיות נאמן לערך דתי, לא רק לערך הפילוסופי. זה הנקודה, אחת הנקודות המעניינות פה אצל רבי אברהם בן הרמב"ם. הוא לא טוען שאנחנו צריכים לקיים את הערכים הדתיים וגם להיות ישרים כי צריך להיות בני אדם. לא. הוא אומר שהיושר הוא ערך דתי, ולהיות לא ישר זה איסור דתי. זה אסור מדרך התורה. ולכן רבי, רבי יהודה הנשיא נקרא קדוש בגלל שהוא היה ישר אינטלקטואלית. זאת הסיבה שהוא נקרא קדוש. לא כי קיים את כל ההלכות בכל התורה כולה, אלא כי הוא התנהג ביושר אינטלקטואלי. כי האדם שישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הופכה, הדוגמאות שראינו למעלה, אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתברר לנו כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתתה ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו יהיה מה שיהיה. אוקיי? זה בעצם האיגרת של רבי אברהם בן הרמב"ם. עכשיו צריך לשים לב טוב. בעצם הדוגמה שהובאה כאן בפסחים היא לא דוגמה הלכתית. היא דוגמה ויכוח פיזיקלי, זה ויכוח בפיזיקה. על זה אומר רבי אברהם בן הרמב"ם, שם אתה צריך לקבל את האמת על פי הראיות. מה קורה בתחום ההלכתי? אז הוא אמר למעלה שלזה יש סמכות לחכמים, כי למה? גם סמכות מהותית וגם סמכות פורמלית. הם גם חכמים גדולים ולכן כנראה צודקים, אבל מעבר לזה יש להם גם סמכות פורמלית, סנהדרין או התלמוד שקיבלנו אותו על עצמנו, אנחנו צריכים לקבל את זה מעצם העובדה שזה כתוב בתלמוד. אז צריך לשים לב טוב, זה בדיוק מה שאמרתי קודם, שבהקשר הנורמטיבי יש משמעות לסמכות פורמלית. שמה לא נאמר תקבל את האמת רק מתי שיש לך ראיות. לא, תלוי. אם מי שעומד מולך אין לו סמכות פורמלית, אז אתה צריך לדון לפי הראיות. ואם אתה חושב שהוא חכם גדול, אז אפילו אם אתה לא מבין, יכול להיות שתגיד אוקיי, הוא כנראה צודק. אבל אם אתה מדבר על עובדות, בתחום העובדתי זה רק עם ראיות. אין פה סמכויות פורמליות. יש מומחים. אתה יכול להשתכנע ממומחים. אתה לא מבין בזה, לך למומחה. אבל אתה הולך למומחה כי אתה מבין שמה שהוא אומר זה נכון, זה משכנע אותך ולכן אתה מקבל את זה. לא כי הוא אמר ואתה חייב לקבל. זה נקרא לקבל דברים מתוך שיקול דעת. בן אדם הוא לא מומחה בכל התחומים. אז ברור שאם יש תחום שבו אני לא מבין, אני הולך למומחה ושואל אותו ואני מקבל את מה שהוא אומר גם ביחס לעובדות, אבל אני מקבל את זה בגלל השיקול ההגיוני שלי שאומר שאם הוא מומחה אז הוא כנראה צודק. אז בסוף בסוף עומד שיקול הגיוני שלי, לא סמכות שלו מעצם היותו מישהו. ולכן בהקשר העובדתי אין דבר כזה סמכות פורמלית. בהקשר העובדתי יש אך ורק ראיות. ושימו לב, גם מי שיודע את האמת העובדתית ועושה את זה בצדק וביושר אינטלקטואלי נקרא קדוש. כך אומר רבי אברהם בן הרמב"ם, לא רק לגבי העיסוק ההלכתי. אוקיי? וזה בעצם אני חושב שזה מייצג בצורה מאוד טובה את מה שניסיתי להגיד בחלק הראשון של השיעור. נדמה לי שאני אעצור כאן. יש לנו עוד אני חושב פגישה אחת על הנושא הזה ובפעם הבאה אני כבר מסיים את הסדרה הזאת. אני אשחרר עכשיו מיקרופונים. אוקיי, אז אפשר לשאול. נתחיל עם השיעור ואחרי זה אם רוצים לדבר על משהו אחר. אפשר שאלה?

[Speaker B] כן כן. שלום וברכה, ערן. רציתי לשאול לגבי האם גם לגבי עובדות שהתורה קובעת, כמו למשל מודה במקצת שהוא בכולי האי דלא דיליה ובסוף הוא לא מודה וכופר הכל הוא פטור משבועה, האם אני עכשיו מוצא שהיום אני אעשה סקר ואני אראה שאנשים כופרים בהכל בלי שום, אין להם שום בושה? כאילו זה, יש עובדה שהתורה קובעת שמודה במקצת הוא מנסה כביכול להודות והוא מתבייש וכופר הכל הוא פטור כי הוא מעיז פניו.

[הרב מיכאל אברהם] זה סימן שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. לא, פה יש כמה דברים, כמה נקודות שאתה קצת דילגת עליהם. קודם כל התורה לא קבעה את זה. מי שקבע את זה זה הגמרא, זה ר' חייא קמייתא בבבא מציעא. הגמרא קבעה שהתורה קבעה שיש חיוב שבועת מודה במקצת, ואפילו את זה היא לא קבעה, אלא היא אומרת "כי הוא זה" וחכמים דורשים מזה שיש חיוב על שבועת מודה במקצת ולא על כופר הכל. אגב לפי רש"י יש גם בכופר הכל אם זה פיקדון ולא הלוואה, אבל כל זה זה חכמים, זה לא התורה. וחכמים הם פרשנים. פרשנות יכולה להיות נכונה ויכולה להיות שלא נכונה. מה שכתוב בתורה זה הדין, לא העובדות. העובדות זה פרשנות שחכמים נתנו לתורה. וכאן יכול להיות שהם טעו. עכשיו יש שאלה טובה, מה אני עושה אם אני מגיע למסקנה שהדין מבוסס על עובדות שגויות? אז פה ברור שאם העובדות הן שגויות אז את הממד העובדתי אני לא מקבל. זה ברור. אבל צריך לשים לב טוב, זה הדין. כי השאלה היא מה אני עושה עם הדין, לא עם העובדות. וכיוון שהדין כתוב בתורה, זה לא דין שחכמים קבעו. התורה כן ידעה את העובדות, ויכול שחכמים לא הבינו אותה נכון, אבל תכלס יש שבועת מודה במקצת. והתורה אומרת. ולכן יש מקום לומר שהדין יישאר, למרות שבהחלט יכול להיות שאם מה שקרה פה זה רק שינוי במציאות, לא שאני מתווכח עם חכמים שכבר אז הם לא תפסו נכון את המציאות אלא אז זאת באמת הייתה המציאות אבל היום זאת לא המציאות, אז זה משהו אחר. כי אז באמת יכול להיות שחיוב שבועת מודה במקצת בטל היום. הוא היה שייך באותה תקופה כשזה היה נכון. אם גיליתי שחכמים כבר אז לא תפסו נכון את המציאות, אז על מה התורה דיברה? התורה הרי אמרה משהו, נכון? ואם היא אמרה שצריך שבועת מודה במקצת, אז צריך. כנראה שחכמים טעו, אז יש הסבר אחר, אבל צריך. אבל אם בזמנם זה היה נכון ורק היום אני חושב שזה השתנה, אז יכול להיות שמה שהם אמרו זה הסבר נכון למה שהתורה אמרה. רק היום זה לא שייך. ואז אני אגיד, זה כמו "אין אדם פורע תוך זמנו", החזקה שהבאתי קודם, ואז אני אגיד שבאמת היום זה לא רלוונטי. עכשיו גם אם הדבר הזה היה כתוב בתורה דרך אגב, אז הייתי אולי מקבל את התשתית העובדתית כי הקדוש ברוך הוא יודע את האמת והוא לא טועה. אבל שוב פעם זה לא סמכות פורמלית. זה סמכות מהותית, פשוט אני מקבל את הקדוש ברוך הוא כי הוא המומחה הכי גדול למציאות. אבל לא בגלל שהוא אמר אני חייב לקבל. אני לא חייב לקבל כלום. אם הגעתי למסקנה שזה לא נכון אני לא אקבל בחיים, גם אם הקדוש ברוך הוא אמר את זה. כי אני לא חושב כך. איך אני יכול להגיד שאני כן חושב כך אם אני לא חושב כך? זה בעיה לוגית. אלא מאי? אם הקדוש ברוך הוא אומר משהו, אז ברור לי שזה גם נכון. אני מקבל את זה כי זה נכון, לא כי אני חייב לקבל. ולכן זה סמכות מהותית, לא סמכות פורמלית. על עובדות אין סמכות פורמלית. בסדר?

[Speaker B] דבר נוסף לגבי האמירות של חז"ל, יש דברים שהתגלו שפתאום הם כן תואמים למדע, כמו למשל הנושא של גשמים, איך הם נוצרים, האם נוצרים מהמים או ממים עליונים? אז פעם לא הבינו מה זה מים עליונים, והיום מתברר שיש איזה אסטרואידים או משהו כזה שהם נכנסים לאטמוספרה והם יוצרים…

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה אחרת שאולי אני אגע בה בפעם הבאה, אבל אני רק מזהיר אותך באופן כללי מהאפולוגטיקות האלה. האפולוגטיקות האלה שכל הזמן מגלות מחדש איך חז"ל צדקו, אני אין לי אמון רב בהן. יכול להיות שבמקרה יוצא שאנחנו גם מגלים שחז"ל צדקו, אבל יש כל כך הרבה דברים שבהם ברור שהם טעו, שאין שום סיבה לחפש תירוצים. ברור שחז"ל לא ידעו מדע שלא היה ידוע בזמנם.

[Speaker B] כן, אבל הרעיון הוא לא לזלזל, כאילו לתת לזה, לא להגיד הכל שטויות, אלא להגיד יכול להיות שיש בזה, אולי אנחנו נראה בהמשך, בהמשך המדע…

[הרב מיכאל אברהם] נראה אז נדבר. אוקיי, ודבר… מה שאני מבין עכשיו, זה מה שאני מבין. תמיד יכול להיות שאני טועה. כשיתברר שאני טועה, אז יתברר. זה מה שר' אברהם בן הרמב"ם אומר: אני מקבל דברים מכוח הראיה, לא בגלל שמישהו אמר אותם.

[Speaker B] עכשיו לגבי שיעורים קודמים, דיברתם על משהו של שבעת טובי העיר, שאמרתם שמאז שהתפלג שבט ומחוקק, אז כביכול אין לנו, אנחנו לא צריכים ללמוד את ההלכות האלה של הלכות שבעת טובי העיר, וכל הדברים האלה של שולחן ערוך שמופיע, אני יכול להסתמך אפילו על מומחים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא קשור למומחים, אלא להסכמים אחרים.

[Speaker B] הסכמים אחרים, אבל לכאורה יש לנו "ועשית הישר והטוב" שזה כביכול מצווה, "ועשית הישר והטוב" זה כביכול מוטל על בית דין, או "ובערת הרע מקרבך", שמפה לומדים את הרעיון של מכין ועונשין שלא מן הדין.

[הרב מיכאל אברהם] המהות היא שבית דין של היום יעשה אחרת ממה שכתוב בשולחן ערוך, מה השאלה?

[Speaker B] לא, אבל… אולי אולי זה זה דבר שניתן לחכמים, המצווה של ועשית הישר והטוב זה ניתן לחכמים,

[הרב מיכאל אברהם] לא לאנשים פשוטים או משהו, אנשים שסתם.

[Speaker B] מי אמר שזה ניתן לחכמים?

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שזה ניתן לחכמים?

[Speaker B] כי הם יושבים בתוך זה והם בדקו מה נכון ומה ישר.

[הרב מיכאל אברהם] לא. לא נכון. זה בדיוק ההבדל. ברגע שהופרד השבט מהמחוקק זה פתאום נהיה נחלתם של החכמים. במקור זה היה אמור להיות המלך, לא החכמים.

[Speaker B] אבל גם המלך נועץ בסנהדרין. אז המלך נועץ בסנהדרין, כל דבר

[הרב מיכאל אברהם] הוא אפילו

[Speaker B] כשהוא יוצא למלחמה הוא לא יכול לצאת למלחמה סתם.

[הרב מיכאל אברהם] להתייעץ תמיד טוב עם כל איש חכם. להתייעץ אתה יכול עם מי שאתה רוצה. השאלה למי יש את הסמכות. להתייעץ תמיד טוב עם חכמים ודאי, עם אנשים חכמים למה לא להתייעץ איתם? השאלה אם יש להם סמכות בתחום הזה וראוי להתייעץ איתם.

[Speaker B] כשאומרים ועשית הישר והטוב, זה לא ניתן לחכמים? זה לא מצווה שחכמים צריכים לעשות?

[הרב מיכאל אברהם] ממש לא. ועשית הישר והטוב היא מצווה על כל אחד מאיתנו להתנהג באופן ישר וטוב. יש מקומות מסוימים שבהם כמו בבבא בתרא בדף י' שמה על מידת סדום, אז יש מקומות מסוימים, דינא דבר מצרא וכולי, שחכמים מכניסים את ועשית הישר והטוב לתוך ההלכה וקובעים הגדרות. שזה בסדר גמור, תקנות כמו כל תקנה אחרת. חכמים יכולים להוסיף הלכות במקום שנראה להם, אבל זה דין דרבנן.

[Speaker B] בסדר, אז יש להם סמכות לזה.

[הרב מיכאל אברהם] בטח שיש להם סמכות, יש להם סמכות לקבוע כל תקנה שהם רוצים. אבל אבל הציווי של ועשית הישר והטוב הוא ציווי שמופנה לכל אחד מאיתנו ולמלך, לא לחכמים דווקא.

[Speaker B] כשאין מלך אז הם צריכים הם נותנים את…

[הרב מיכאל אברהם] כשאין מלך אז הם באמת היו המלך, אז הם פעלו תחת כובעו של המלך, זה בדיוק הטענה שציטטת ממני קודם. ולכן זה באופן עקרוני זה לא סמכות שלהם, אלא שכשאין מלך הם חובשים את שני הכובעים, גם של המלך וגם של בית הדין ולכן הם עושים הכל.

[Speaker B] אז אין מקום היום לכל הבתי דין של דיני ממונות לפנות לבתי דין של דיני ממונות במקרים…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא ממש לא, קפצת עוד פעם, ממש לא.

[Speaker B] במקרים, במקרים של דינא דמלכותא.

[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה המקרים של דינא דמלכותא? המקרים של דינא דמלכותא זה הדין הנוהג. השאלה למי אתה פונה, לא לפי איזה דין. אתה אמור לפנות באופן עקרוני לבית דין רבני. דיני ממונות הם חלק מההלכה, זה לא אותה תקלה שדיברתי עליה שמה. דיני ממונות הם חלק מההלכה, ההלכה קובעת את דיני הממונות. יש דיני הונאה בתורה, יש דיני שומרים בתורה, יש דיני מזיקין בתורה.

[Speaker B] מה נגיד על נגיד על נושא של שבעת טובי העיר? בן אדם מסתפק להצביע ב…

[הרב מיכאל אברהם] מיסוי קהילה, מיסים או איך בדיוק מחלקים את הנטל? אי הכי נמי, שמה באמת זה לא סמכותם של בתי הדין. ברור שלא. אבל לא דיני ממונות, חושן משפט זה ודאי שייך לבתי הדין.

[Speaker B] אנחנו רואים שפונים למשל ראשי מועצות או כל מיני כל מיני חברי מועצה.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו רואים שפונים אז מה? רואים גם שאנשים מדברים לשון הרע. רואים כל מיני דברים, אז מה אם רואים?

[Speaker B] אתה אומר שאין עניין לפנות לרב בנושאים כאלה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? להתייעץ תמיד כדאי, אבל זה לא סמכותו.

[Speaker B] עד מתי זה סמכותו? מתי כן סמכות ומתי זה לא סמכות שלו?

[הרב מיכאל אברהם] הסמכות שלו בתחום ההלכתי, מה שלא הלכה זה לא סמכותו.

[Speaker B] ועשית הישר והטוב זה לא נקרא הלכה?

[הרב מיכאל אברהם] גם בתחום ההלכתי אין היום אנשים עם סמכות. אין סנהדרין היום ככל הידוע לי. אז גם בהלכה אין היום סמכות, אז זה בכלל אין מה לדבר. אבל אפילו בתחומים האלה, אפילו כשיש סמכות הלכתית, זה לא מסור לה. ועשית הישר והטוב היא מצווה, אף אחד לא מונה את זה במניין המצוות. תבדוק את מוני המצוות, אף אחד לא מונה את זה. זה לא חלק מההלכה.

[Speaker B] במצוות שהם לא שהם לא נמנים בגלל שיש כמה שורשים, יש כמה שורשים במצוות שמורידים את זה מה…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא קשור. יש לי ספר עבה עבה מאוד על השורשים של הרמב"ם, לא קשור לעניין. ועשית הישר והטוב לא נמנה בגלל שהוא לא מצווה. אז מה הוא כן?

[Speaker B] מה?

[הרב מיכאל אברהם] זה ציפייה מוסרית. היא מחייבת. מה זה מחייבת? לא הלכתית.

[Speaker B] בדינא דבר מצרא אתה רואה שזה מחייבים את זה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מחייב מדרבנן. עוד פעם הסברתי.

[Speaker B] וכופין על

[הרב מיכאל אברהם] מידת סדום אתה רואה ש… מחייב מדרבנן, הסברתי את זה קודם. בגלל שחכמים קבעו את זה כתקנה, לא בגלל ועשית הישר והטוב. בגלל שחכמים קבעו את זה כתקנה. מצד ועשית הישר והטוב לכאורה למה חכמים בכלל צריכים לקבוע? ועשית הישר והטוב אז אני חייב דינא דבר מצרא, דין דאורייתא. לא. חכמים קבעו את זה כתקנה, ועשית הישר והטוב הייתה המוטיבציה, אבל עכשיו כשאתה חייב לעשות את זה זה לא בגלל ועשית הישר והטוב. זו הייתה המוטיבציה, אתה חייב לעשות את זה כי חכמים קבעו את זה כתקנה, זה הכל. הגמרא קוראת לזה כופין על מידת סדום. זה מידת סדום, זה מוסר, זה לא הלכה.

[Speaker C] הרב אמר בשיעור שיש ב… יש… האם הרב, יש להרב מקורות לעניין הזה? כאילו הרב אמר שלא ילך לחכם אחר, אבל אפשר להסביר את זה גם לשאלות של סמכויות ודברים כאלה. כי יש כמה סוגיות שבהם ידיעה נורמטיבית היא חזקה על הלכה פורמלית. סתם, ניסת לאחד מהדיינים נגיד, יש דיון לגבי מי שהעידו נגדו בשקר והוא יודע שזה לא נכון. שם, אז אני שואל אם לרב יש מקור לגבי מה שהוא אמר.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי מה הדוגמאות האלה אומרות, הן לא אומרות כלום לענייננו. מה אתה לומד מהדוגמאות האלה?

[Speaker C] הרב טען שבבית משפט יש סמכות לגבי עובדות במקרה שבא לפניו. נכון. אמנם לא חייבים להאמין לעובדות, אבל צריך לנהוג לפיהן כאילו הן נכונות. נכון. יש גמרות שבהן רואים שאדם לא צריך לנהוג, שבן אדם שיודע שבית הדין הסתמך על נתונים לא נכונים, ויודע שהעידו נגדו בשקר בכל מיני…

[הרב מיכאל אברהם] לא. יש מקום שבו בית דין פעל על סמך טעות, הטעו אותו. אז זה מקח טעות, כמו שאמרתי קודם. יש מצבים שבהם נגיד יש מחלוקת בין מומחים, ובית הדין החליט שמומחה א' הוא הצודק, ואני משוכנע שמומחה ב' הוא הצודק. לא משנה כלום. ברגע שבית הדין קבע לגבי המקרה הזה, כל עוד אי אפשר להגדיר את זה כטעות דמוכח, טעות שהיא לא שנויה במחלוקת, אז יש להם את הסמכות לקבוע. במקום שזאת טעות דמוכח, אז אומרים טוב, כל הפסיקה הזאת היא מקח טעות, היא בטלה מאליה. עוד משהו

[Speaker D] שאני אשמח לשאול לגבי השיעור. אז לפני שני שיעורים, אם אני לא טועה, בעצם הסברת את העניין הזה שגם נורמות הן עובדות. שזה סוגיה כללית, רואים אותה בכמה מישורים, בכל השיטה הפילוסופית שלך אפשר להגיד שרואים אותה. לגבי העניין הזה שכאילו אפשר לקרוא לזה דעות, ענייני שכל, לא משנה מה. וזה בעצם פותר את הבעיה של הרלטיביזם וזה גם כאילו אפשר להגיד שזה מוכיח את עצמו. עכשיו, ההלכה היא נורמה. עכשיו, אמרת שאין סמכות פורמלית על עובדות. רגע אבל שנייה, אני מבין למה בהלכה יש סמכות פורמלית, אבל במקרים נגיד שזה לא עכשיו משפט במובן של ממון, שעכשיו צריך להכריע בין שני אנשים או משהו כללי כזה. למה ש…

[הרב מיכאל אברהם] לא פסיקה אלא ספר הלכה כללי.

[Speaker D] כן, בספר הלכה כללי, אבל בדין שהוא לא עכשיו אני מכריע בין שני אנשים, אני אגיד קודם את הטענה. למה שאדם יקבל את הסמכות הפורמלית בדבר שהוא חושב שהפסיקה איננה נכונה? אבל לא של פסיקה כלשהי של אדם, של הגמרא או של סנהדרין נגיד. לא הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא תסור. מה זאת אומרת? מה השאלה?

[Speaker D] לא, אוקיי, אז לא תסור זה במקרים באמת, אז בפשט לא תסור זה במקרים של כאילו כי יפלא ממך דבר. נו, ומה?

[הרב מיכאל אברהם] ועל מה אתה מדבר?

[Speaker D] שאם אדם חושב לגבי משהו, יש לו דעה. זה לא שאין לו סיבה לחלוק אם אין לו דעה בעניין.

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי יפלא ממך דבר זה כאשר בית הדין עצמו לא יודע להכריע. אז וקמת ועלית. אני אם אני לא יודע משהו אני לא הולך לסנהדרין. אני אם אני לא יודע משהו אני הולך לבית דין שבעיר שלי. שם זה כי יפלא ממך זה דיין שיושב ולא יודע, אז הוא הולך לסנהדרין לשאול. לא לפסוק.

[Speaker D] לא תסור שמדובר

[הרב מיכאל אברהם] עליו בהלכה זה לא זה. לא תסור שמדובר עליו בהלכה זה קביעות של בית הדין הגדול שמחייבות הלכתית את כל הציבור. אתה שואל איך זה נכנס בפשט? שאלה טובה וזה ההלכה.

[Speaker D] אז מבחינת… בסדר, אבל פה זה גופא מה שכאילו דנים בו. כי אם אין להם סמכות לגבי שאר העניינים, אז…

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה לא מקבל את זה אז אין להם סמכות. אני מדבר כרגע…

[Speaker D] לא, אז באופן עקרוני אני כן מקבל מסברה הגיונית שצריך להיות איזשהו…

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך, אני שואל מה הפסוק אומר. לא הפשט של הפסוק. הפסוק כולל תורה שבעל פה, כולל מה שהגמרא מפרשת. אני טוען שמה שהוא אומר זה שיש סמכות לחכמים בסנהדרין לקבוע הלכות וזה מחייב. אתה טוען שהגמרא טועה והפשט הוא אחר? בסדר, אז אתה לא מקבל את מה שהגמרא אומרת, אבל אני מדבר כרגע לפי הגמרא.

[Speaker D] אוקיי, למה שתקבל את זה?

[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שהגמרא צודקת, אמרתי שהגמרא קובעת.

[Speaker D] אבל זה גופא מה שאנחנו דנים עליו. כאילו אם הפירוש נכון, אז הגמרא קובעת. אם הפירוש לא נכון, אז יש דיון.

[הרב מיכאל אברהם] ותמיד ככה, זה כמו שבית המשפט העליון קובע את סמכויותיו, כן? ממש עניין דיומא, כן? בית המשפט העליון קובע את סמכויותיו. נו אז מה, אם אתה לא תקבל את זה אז ממילא אתה גם לא צריך לקבל את זה. מי שנמצא בקצה הפירמידה תמיד יש לו את הסמכות לקבוע את הסמכויות ואת גבולות הסמכות שלו עצמו.

[Speaker D] לא נכון, אבל בסוף ברור שאם בית המשפט יקבע איזה משהו שאתה לא תקבל, אתה לא תקבל. כאילו יכול להיות שיש גבול. ברור שעכשיו סתם אני אתן פסיקה הזויה. בית המשפט קובע שכולם עבדים לראש הממשלה או משהו כזה. זהו, תהיה מהפכה. כאילו בית המשפט לא יעמוד במקרה כזה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מדבר עכשיו על מה יהיה פרקטית. אני שואל אם צריך לציית, לא מה יקרה אם באמת יצייתו.

[Speaker D] ברור שלא צריך במקרים קיצוניים.

[הרב מיכאל אברהם] במקרים קיצוניים בסדר, אז זה מקרים קיצוניים וחריגים. גם במקרים קיצוניים יש גם טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים, זה גם הגמרא אומרת. אוקיי, מדבר על פסיקות בתחום הסביר.

[Speaker D] רגע, אבל פה אז מה הטענה? כאילו למה כן?

[הרב מיכאל אברהם] הטענה היא שאם חכמים קבעו שלהם עצמם יש סמכות לקבוע הלכות וזה מחייב את כל ישראל, אז זה מחייב את כל ישראל.

[Speaker D] רגע, ואת זה גופא אתה מקבל בגלל סמכות פורמלית או מהותית? פורמלית. אוקיי, אני קצת לא מבין. כאילו הבנתי את מה שאמרת שבקצה הפירמידה.

[הרב מיכאל אברהם] הלולאה הזאת תמיד נמצאת במערכת היררכית. בקצה מערכת היררכית.

[Speaker D] בכל דבר רואים את זה, זה גם נכון. כאילו דיברת על זה כמה פעמים, רואים את זה בכל דבר, גם בחתול שאינו שם הוא תוקף את זה וזה דווקא כאילו יכול לעמוד בהרבה מקומות. בפילוסופיה זה מופיע בכל מקום באמת. אבל העניין הוא שכאילו פה אני לא רואה, אני צריך איזושהי אינטואיציה בסיסית בשביל באמת שאני אקבל את זה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? הפסוק אומר לא תסור, וחכמים קובעים את הגבולות של הפסוק לא תסור למרות שהפסוק הזה הוא זה שנותן להם את הכוח. זאת הלולאה. בראש הפירמידה תמיד יש לולאה. נכון.

[Speaker D] עכשיו בשביל לקבל לולאה אני אצטרך לקבל מבחינת, שוב, מבחינת אינטואיציה את.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה לא מקבל אתה לא מקבל, אין לי מה להגיד.

[Speaker D] אז מה, אז השאלה שלי אם יש לך פה טענה לקבל או שזה פשוט כאילו שוב אינטואיציה.

[הרב מיכאל אברהם] יש לי טענה לקבל בגלל ש… זה מה שאמרת קודם, ההיגיון אומר לקבל למרות שזה…

[Speaker D] לא, אז זה בדיוק מה שניסיתי לסייג.

[הרב מיכאל אברהם] ההיגיון אומר שיש סמכות פורמלית.

[Speaker D] נכון. ההיגיון אומר שיש סמכות פורמלית בגבול משפטי. זה מה שניסיתי לסייג. עכשיו מה זה גבול משפטי? זה סתם מושג שהמצאתי. הכוונה היא שבין אדם לחברו או בכל מיני דברים של המשפט של ימינו אני מבין, כי אם לא אז תהיה אנרכיה. אבל במקרה של לא יודע מה, שעכשיו אני מקיים מצוות ציצית, אני לא רואה שום סיבה הגיונית כאילו למה דווקא למה לקבל.

[הרב מיכאל אברהם] א', במקרים כאלה אני לא בטוח שהסנהדרין בכלל תקבע. מי אמר שהיא תקבע? יכול להיות שהסנהדרין תקבע רק באותם דברים שבאמת יש להם איזשהו היבט ציבורי וצריך לקבוע הלכה אחידה. במקום שבו לא צריך לקבוע הלכה אחידה, באמת הסנהדרין לא תתערב לנו, כל אחד יעשה מה שהוא מבין.

[Speaker B] כופים על מצוות עשה, כופים על מצוות עשה, זה כתוב, שכופים אותו עד שתצא נפשו.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? מה זה אומר?

[Speaker B] ברור שסנהדרין מתערבים.

[הרב מיכאל אברהם] מתערבים, ברור כשאתה עושה משהו לא בסדר. אם אתה תטען שזה מה שאתה חושב שנכון לעשות, גם יכפו עליך? מי אמר? יכפו עליך כשאתה לא עושה את המצווה, גם אתה לשיטתך לא עושה. אבל אם יש לך פרשנות אחרת, אז מי אמר שיכפו עליך?

[Speaker D] אוקיי, האמת שיש פה גם נקודות דקות קצת שצריך לברר, אבל בגדול כן, כאילו עם זה אני מסכים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. עוד מישהו?

[Speaker B] עוד הפעם, אני רציתי עוד הפעם לגבי הנושא של ובערת הרע מקרבך, זה רק למי שהוא מלך או גם היום בחכמים יש להם את הסמכות של ובערת הרע מקרבך? זה קיים אצל חכמים או לא? זה לא הבנתי עד הסוף.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע מה זה חכמים. ובערת הרע מקרבך זה מוטל על כל אחד ועל כלל הציבור. ואם הציבור ממנה את מישהו אז הוא עושה את זה בשמו. זה הכל, זה לא מוטל על אף אחד ספציפי.

[Speaker B] אבל מי קובע מה נקרא ובערת הרע מקרבך? חכמים, לא?

[הרב מיכאל אברהם] לגביי, אני קובע, ולגבי הציבור, הציבור קובע.

[Speaker B] אז מה? כאילו כל אחד יקבע מה נקרא רע? חכמים יודעים מה נקרא רע.

[הרב מיכאל אברהם] מנין אתה יודע שהם יודעים מה נקרא רע? מי אמר לך?

[Speaker B] יש משניות, יש הסברים.

[הרב מיכאל אברהם] על מה משניות? איזה הסברים? על מה? מאיפה?

[Speaker B] דוגמה, עשה עבירה ושנה בה כונסין אותו לכיפה. והנימוק שחכמים נותנים לזה הוא ובערת הרע מקרבך. אוקיי, נו, אז מה? הנה חכמים פה קבעו מה נקרא רע ואיך ומה זה מידת סדום הם קבעו.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא קשור. אם הם קובעים את זה כתקנה, אז זה נכנס לתוך ההלכה או קובעים את זה כהלכה, אז זה נכנס לתוך ההלכה. אבל זה לא אומר שהמצווה הזאת מסורה להם. המצווה הזאת מסורה לכל אחד וגם לציבור. במקום שחכמים מוצאים לנכון לקבוע משהו שיחייב את כלל הציבור, אם זה מוסד מוסמך כמו סנהדרין, הוא יכול לעשות את זה, כמו מידת סדום שדיברנו קודם. ברור? וזה לא אומר שהמצווה נמסרה להם. זה אומר שכמו כל דבר בעולם, גם את זה הם יכולים לקבוע אם הם מוצאים לנכון.

[Speaker B] אז גם עכשיו אחרי שאין לנו מחוקק, אין לנו את השבט, האם החכמים יכולים להמשיך את אותו רעיון כמו שאמרנו בזמנו?

[הרב מיכאל אברהם] היום לא יכולים לעשות כלום. אין להם סמכות לעשות שום דבר היום.

[Speaker E] איך אתה מסביר את שליחותייהו קעבדינן?

[Speaker B] לא אומרים שליחותייהו קעבדינן?

[הרב מיכאל אברהם] שליחותייהו קעבדינן זה באותם דברים שיש בהם נזק, איך זה נקרא? דברים שכיחים ושיש בהם היזק, שיש בהם הפסד, שני קריטריונים שהגמרא בבבא קמא… דברים שכיחים ושיש בהם, כן, לא גזלות ולא קנסות ולא כל מיני דברים כאלה. באותם דברים שיש דין שליחותייהו, יש דין שליחותייהו, בסדר גמור. ומה זה אומר? שכל בית דין היום יכול להחליט מה שהוא רוצה על כל מיני דברים? מה פתאום?

[Speaker B] כתוב על מוסר שמותר לנוחרו ביום הכיפורים אפילו מגבו?

[הרב מיכאל אברהם] זה גמרא, הגמרא אומרת את זה. גמרא היא סנהדרין. סנהדרין יכולה לקבוע מה שהיא רוצה. בגמרא בבבא קמא ק' קי"ד כמדומני, משהו כזה.

[Speaker B] אז זה לא קיים היום?

[הרב מיכאל אברהם] לא, ודאי שלא. אין היום בית דין שיכול לקבוע שום דבר. בית דין היום כל מה שהוא יכול לעשות זה לברר מה ההלכה אומרת, הוא לא יכול להוסיף הלכות. אין היום בית דין שיכול להוסיף הלכות. כתבתי את זה באחד הטורים במאמר לפני כמה זמן על אחד הטורים באתר על הרב אמסלם שם לגבי טבילה במקווה שאובים ועוד משהו, הבאתי שם שתי דוגמאות, כבר לא זוכר מה הייתה השנייה, שהטענה שלי הייתה זה שאתה לא יכול לחדש הלכות היום. חכמים מרשים לעצמם לעשות כל מיני דברים שבעיניי אין להם שום סמכות לעשות אותם. לחדש גזירות או כל מיני דברים כאלה. אין סמכות לעשות את זה, אלא אם כן אתה מפרש את זה בתוך גזירה או הלכה קיימת, ואז אתה אומר מכוח ההלכה הקיימת זה מחייב גם במקרה הזה. אבל אז אני יכול להתווכח איתך ואני יכול להגיד לך לדעתי זה לא כלול בהלכה ההיא. בסדר?

[Speaker E] הרב, לגבי איך שמתייחסים נגיד לכפירה? מורידין ולא מעלין וכולי. אז עכשיו יש בעצם איזה שהיא התייחסות הלכתית על בסיס עובדות, זאת אומרת על בסיס עובדות שהאדם אחר מתייחס אליהם. כן. אז איך זה עובד? זאת אומרת, איך זה יכול לעבוד? האם אין פה אוקסימורון גם כן?

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיד לך, אני אגיד לך את דעתי, בוא נגיד הנחרצת. זאת אומרת, אני בטוח שזה ככה למרות שכמעט כל מי שתשאל לא חושב כך. אף אחד לא מורידים אותו לכיפה על דעתו. לא מכניסים אותו לכיפה ולא מורידים אותו לבור ולא שום דבר, אלא אם כן הוא עושה את זה בגלל יצר הרע. אבל אם הוא באמת מאמין בדבר, אז אין שום סנקציה שמוטלת עליו.

[Speaker E] לא הבנתי, אתה אומר זאת אומרת אני שואל עכשיו לא על דעת הרב, אני מבין שהרב אומר שבוודאי לא צריכה להיות מוטלת עליו סנקציה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא צריכה, אין. אין דין מורידין ואין מעלין. הדין לא קיים לגבי מישהו שבאמת מאמין בכפירתו. הדין הזה נאמר למי שכופר מחמת יצרו.

[Speaker E] זאת אומרת שאם אדם באמת…

[הרב מיכאל אברהם] זה המושג תינוק שנשבה שהפוסקים מדברים עליו היום, הם מתכוונים לזה. בלי להגיד את זה ככה, לזה הם מתכוונים. עוד מישהו?

[Speaker F] כן, למה למה הרב אמר את זה? למה?

[הרב מיכאל אברהם] אנוס זה

[Speaker F] תמיד אנוס מבחינתו.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מכיר אנוס לא מבחינתו?

[Speaker F] לא, אז אני אומר, אם הוא אנוס, אבל אנחנו כקבוצה אנחנו רוצים להרחיק אותו מאיתנו בעצם, אז יש כלפיו דין של מורידים?

[הרב מיכאל אברהם] תרחיק אותו, אבל אתה לא יכול להעניש אותו. אתה לא יכול להעניש בן אדם שהוא אנוס. תרחיק אותו, תשים גדר ותושיב אותו בכפר אחר. בסדר.

[Speaker F] אז כל דין של מורידין ולא מעלין על מה נאמר?

[הרב מיכאל אברהם] רק במצב של מישהו שכופר בתאווה ומיצר, כן. יש רדב"ז שמדבר על אנוס בדעתו, שזה אונס לכל דבר אונס בדעתו. וזה המושג תינוק שנשבה. המושג תינוק שנשבה הוא בדיוק זה.

[Speaker G] זה פשט שבעצם הרב מסביר בגמרא, כן?

[הרב מיכאל אברהם] גם בגמרא וגם במציאות. כן, ברור. הנקודה היא פשוט שלמה הגמרא לא כמעט לא מתייחסת למצבים כאלה? כי בגמרא זאת הייתה תופעה מאוד נדירה. בדרך כלל מי שחטא שם, כולל מי שכפר שם, היה מישהו שעשה את זה בגלל היצר שלו. אבל היום אנחנו חיים במציאות אחרת. אצלנו רוב האנשים שמחזיקים בדעות, מה שקוראים היום כפירה, זה פשוט אנשים כי זה מה שהם חושבים. ולכן אנחנו היום החזקה הפשוטה כשעומד לפניך בן אדם כזה, זה שהוא אנוס. יכול להיות שיש כאלה שלא, אבל החזקה הפשוטה היא שקודם כל שהוא אנוס, וחובת הראיה על מי שאומר שלא. אצל חז"ל זה היה הפוך. החזקה הפשוטה הייתה שהוא כופר, והיית צריך להביא ראיה בשביל לומר שהוא אנוס, ואז היית קורא לזה תינוק שנשבה או משהו כזה.

[Speaker F] כן, אבל חז"ל למשל מסתכלים על הנושא הזה של למשל העולם שהוא שקול ובכוח האדם להכריע אותו לטוב או לרע על פי זכויות ועל פי חובות. עכשיו, ברגע שמגיע בן אדם והוא כופר והוא לא מאמין, גם שזה מתוך אונס הוא עדיין משפיע על המאזן, ויכול להיות שחז"ל כן התייחסו לנקודה הזאת?

[הרב מיכאל אברהם] אבל אתה רוצה להחזיר אותו בתשובה, מה אתה יכול לעשות?

[Speaker F] בוא נגיד שלא הצלחת.

[הרב מיכאל אברהם] מישהו שרצח בגרמא לא משפיע על המציאות? אז למה אתה לא מעניש אותו? למה לא הורגים אותו עונש מוות?

[Speaker E] בעצם קצת יוצא שאין כזה דבר כפירה לפי מה שהרב אומר. כי בעצם אם בן אדם עושה משהו שהוא בדווקא, כן? אז הוא לא כופר, הוא סתם עושה משהו בדווקא.

[הרב מיכאל אברהם] נפש האדם הרבה יותר מורכבת מהשחור לבן הזה. ויש הרבה מאוד אנשים שמכניסים את עצמם לתוך סיטואציה או לתוך אטמוספירה שבסוף בסוף הם באמת בונים לעצמם איזושהי תפיסת עולם שהם עצמם חושבים שמאמינים בה. אבל העסק מתחיל מתוך יצר. איפה עובר הגבול ואיך שופטים את זה? קשה לדעת. ולכן יש משמעות חשובה לחזקות. כשיש חזקה, החזקה הפשוטה היום לדעתי זה שאם בן אדם מחזיק בדעות אחרות, זאת באמת דעתו. יכול להיות שיש אנשים שהם לא כאלה, אבל חובת הראיה היא על מי שטוען שמישהו מסוים הוא לא כזה. אצל חז"ל החזקה הייתה הפוכה. אבל ברור שיש גם אנשים באמצע. יש אנשים שיש להם, אתה יודע, בן אדם שנואף למשל, אוקיי? עכשיו יש הרבה אנשים שנואפים והם יסכימו שזה לא בסדר. קשה לנו היום להבין את זה, כי היום אנחנו יודעים שנגיד מי שעובד עבודה זרה, ברור לנו שהוא לא עושה את זה בגלל יצר, הוא באמת מאמין בזה. טמבל, בסדר, אבל הוא באמת מאמין בזה. הוא לא עושה את זה בגלל יצר, נכון? אבל למה זה? כי אנשי כנסת הגדולה, מה שהגמרא מתארת שם, הם ביטלו את יצרא דעבודה זרה. אז היום אנחנו לא מכירים את התופעה הזאת של לעבוד עבודה זרה בגלל יצר, לא בגלל שאתה באמת מאמין בזה. אבל זה באמת היה פעם. מה שהיום עדיין אנחנו מכירים ביחס לעריות למשל. ביחס לעריות אנחנו רואים אנשים שיכולים לחטוא בזה למרות שהם עצמם מבינים שזה לא בסדר, כי את היצר הזה עדיין נשאר.

[Speaker E] אבל אז הם לא כופרים באמת, הם סתם הולכים אחרי היצר שלהם.

[הרב מיכאל אברהם] אני מראה לך את הדוגמה. הדוגמה היא שאתה יכול, יכול להיות מצב שבן אדם מפתח לעצמו איזושהי תיאוריה והוא כאילו מאמין בדבר אבל בעצם בעצם בסוף זה יצר. אז אם אתה יכול להראות או להביא ראיות כלשהן שזה היסוד, אז אני אקרא לו אולי כופר או מישהו שצריך להוריד ולא להעלות. קשה מאוד להוכיח דבר כזה. אבל יכול להיות מישהו כזה. לכן החשיבות של החזקות. כי אם אתה לא יכול להוכיח אז אתה הולך אחרי החזקה. והחזקה היום היא שמי שחושב משהו אז הוא באמת חושב אותו.

[Speaker F] הרב כתב על זה איפשהו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כתבתי את זה בכמה מקומות כבר.

[Speaker F] בספר, בספרים זה מופיע בטרילוגיה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, בספר השלישי, בפרק על יחס לחילונים.

[Speaker H] אני אפשר? אני נמצא פה עם אחי שיש לו מגבלה בדיבור אז הוא כתב לי את השאלה אני השואל בשבילו, שליח. אז זה יכול להיות קצת יותר איטי. אני הכרתי לו גם את התורה של הרב, את משנתו של הרב, והשאלה שלו אחרי שהוא למד קצת והכיר מי הרב, את התורה הזו ואת המשנה הזו, למה בעצם לא להיות נוצרי? הרי יש אלוקים, הייתה התגלות בסיני, עכשיו הסמכות, הסמכות היא שלהם. נכון, לנו יש את הסמכות הסמכות לא, הסמכות של הכוח לחוקק, עומק השאלה היא, מה

[הרב מיכאל אברהם] מה השאלה למה לא להיות נוצרי? בגלל שאני חושב שזה לא נכון. מה זאת אומרת? אם אני חושב שזה נכון.

[Speaker H] לא, אין לך באמת ויכוח, לא, אני אגדיר, אני אסביר את השאלה. אין לך באמת יכולת ויכוח אמיתית עם הנוצרי, מכיוון שהרי הוא מאמין באלוקים הוא מאמין, כמו אותם רעיונות שהרב מביא, נכון? אוקיי. יש לי ויכוח גם עם מי

[הרב מיכאל אברהם] שלא מאמין.

[Speaker H] בסדר, אז הוא לא מאמין. לא משנה. מהר סיני, מהר סיני גם כן, התגלות בהר סיני. אחר כך הסמכות של איך לפרש את התורה ואיך להתנהג עם התורה עברה, אצלנו היא בידי חכמים, בידי חז"ל, ואצל הנוצרי היא בידי ישו ואחר כך ההמשך, אני לא בקי בנוצרות איך היא מתגלגלת. זאת אומרת נוצרי בן זמננו הוא יגיד איתנו אותם טיעונים בדיוק. ואחר כך הוא יגיד באמת שהוא לא מחויב, הוא אומר שהתורה בטלה.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא באמת חושב שהתורה בטלה. אם הוא באמת חושב, אז הוא אנוס, מה אני יכול לעשות? נכון. אבל אני חושב שהוא טועה.

[Speaker H] אבל כמו שאנחנו מבינים שהסמכות של חז"ל לפרש…

[הרב מיכאל אברהם] מה הסמכות של חז"ל? דבר על התורה. הוא אוכל חזיר? בתורה כתוב שאסור לאכול חזיר.

[Speaker H] אבל יש לו, אבל החז"ל שלו, הסמכות שלו של מי שפירש את התורה היא אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא יכול להתווכח… הם לא מפרשים את התורה, הם אומרים שהתורה לא רלוונטית. יש תורה אחרת.

[Speaker H] לא פירשו את התורה. ואם חז"ל היו מוסיפים, תיאורטית לצורך העניין, היו מוסיפים איזה משהו שהם יצרו, איזה קנון שהם יצרו באותה תקופה ואומרים לנו זו התורה בתוספת, לכאורה לא איפה היינו יכולים לברוח מזה? היו אומרים שזה באמת היה רלוונטי לתקופה. הרי גם אנחנו, הרי כמו שאנחנו מבטלים הרבה דברים שלא נוהגים ב… אונס אישה לא נוהג כמו שבתורה וגם פדופיליה וכולי בהרבה דברים שאנחנו מבינים היום, זאת אומרת כאילו חז"ל יכולים לקבוע, אוקיי, בוא נסגור איסור הומו, בוא נגיד שזה באמת לא שייך, זה היה מתאים לתקופה. לא ביטלנו שום דבר.

[הרב מיכאל אברהם] מה ביטלנו? לא ביטלנו כלום.

[Speaker H] אנחנו יודעים להתעלם ממה ש…

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו יודעים להתעלם ממה שצריך. להתעלם זה לא אותו דבר. יודעים להתעלם יש הבדל ביישומים ובפרקטיקה, אבל לא מבטלים שום דבר. מה מבטלים? כתוב בתורה. מה זה? לא מבטלים כלום.

[Speaker H] אני לא נוצרי בשביל להמשיך את הוויכוח, אבל הרעיון שהטענה…

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מבין את הטענה. אם מישהו מאמין בנצרות אז אי הכי נמי, אז הוא מאמין בנצרות. מה…

[Speaker H] אבל לא, אני מתכוון, נכון, ברור שבזה אין לנו איך להתמודד עם זה. אבל אני אומר אבל ברמה העקרונית אם שלושת השלבים הראשונים, בשני השלבים הראשונים הוא בדיוק כמונו…

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, זה לא קשור לשלבים ראשונים ואחרונים. הקריטריון הוא כזה: מי שמציע את משנתו כפרשנות לתורה, אז הוא לגיטימי. כי זאת פרשנות שלו, גם אם אני לגמרי לא מסכים. מי שאומר אני לא מציע פרשנות לתורה, התורה לא מחייבת מבחינתי, אני עושה משהו אחר. אז בסדר, אם זה מה שהוא חושב אז הוא חושב, אבל זה לא יכול להיחשב כזרם יהודי או כזרם תורני. כי הוא לא מציע פרשנות לתורה, הוא אומר אני נאמן לברית החדשה, לא לתורה. לא לברית החדשה, רק לברית החדשה.

[Speaker H] אני לא כל כך מכיר, הברית החדשה היא לא מבוססת בביסוס סמכות, לא יודע איך היא בקשר שאי אפשר לנתק אותו מהברית מהתורה?

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע מה זה קשר שאי אפשר לנתק אותו. הם לא מקיימים את התורה. לא בגלל שיש להם פרשנות לתורה. הם לא מקיימים, זה בטל מבחינתם.

[Speaker B] לא, נגיד הקונסרבטיבים. הם כן מפרשים, אומרים, מה שהיה, מה שכתוב לא לאכול חזיר נגיד, זה שייך לפעם, היום…

[הרב מיכאל אברהם] מאה אחוז. מה השאלה? קונסרבטיבים גם לא אומרים את זה, אבל נגיד שהם היו אומרים את זה. אם זאת פרשנות לתורה, בסדר גמור, אז זה לגיטימי. מה הבעיה?

[Speaker B] אז זה לגיטימי להיות קונסרבטיבי? בוודאי.

[Speaker H] זה ברור.

[הרב מיכאל אברהם] מה, אין הבדל בין קונסרבטיבי לאורתודוקסי. רפורמי אין לו הלכה בכלל, הוא לא מפרש את התורה. קונסרבטיבי זה ויכוח פנים הלכתי של איך אתה מפרש את התורה.

[Speaker H] ויכוח בתוך המשפחה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, זה ויכוח ב… גם אין… זה בכלל לא מוגדר. יש חלק מהקונסרבטיבים. האגף הימני של הקונסרבטיבים נמצא ימינה לאגף השמאלי של האורתודוקסים. זה הגדרות תיאולוגיות.

[Speaker H] זה חסידים מתנגדים פחות או יותר.

[הרב מיכאל אברהם] אולי חסידים, אני חושב שהחסידים נמצאים יותר רחוק מאשר הקונסרבטיבים. החסידים האמיתיים, לא החסידים הצעצוע שיש היום. באמת אני חושב ככה.

[Speaker B] קונסרבטיבים הרבה

[הרב מיכאל אברהם] יותר קרובים אלינו מאשר החסידים. אז גם צדוקי

[Speaker B] להיות זה בסדר? להיות צדוקי? מה זה צדוקי? צריך לראות כל דבר לגופו, אבל עקרונית כן, כל דבר שהוא פרשנות לתורה הוא מה זה בסדר? אני יכול להסכים ואני יכול שלא להסכים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל גם בית הלל ובית שמאי אני יכול להסכים ואני יכול שלא להסכים. בסדר, אז יש לנו ויכוח איך לפרש את התורה.

[Speaker B] לא, אבל אנחנו רואים שחז"ל הוציאו אותם מחוץ לגדר, הוציאו אותם מחוץ לקהילה.

[הרב מיכאל אברהם] שיקולים סוציולוגיים שונים שאני לא מתרשם מהם.

[Speaker B] ואנחנו רואים שהם נעלמו גם מהמציאות.

[הרב מיכאל אברהם] על זה אחראית ההיסטוריה, על ההיסטוריה אני לא אחראי. אני מסיר את ידיי.

[Speaker B] אז אפשר לא להאמין בעולם הבא כמו שהם לא האמינו?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה אפשר? זה לא אפשר שום דבר, השאלה מה נכון, לא מה אפשר. אתה חוזר לשאלה של סמכות על עובדות, אין סמכות על עובדות. אם יש עולם הבא אז יש ואם אין אז אין. זה לא שאני צריך להאמין בעולם הבא כי אחרת זו כפירה. זה טיעון מטופש.

[Speaker H] עכשיו עוד שאלה? אוקיי, כי אני הייתי שאלתי מקודם בשליחותו של אחי, עכשיו זה שלי. בטרילוגיה, בספר השני "אין אדם שליט ברוח", במחשבה, שהרב כותב על קבלה וזוהר, אני שמתי לב שעיקר הביקורת על הקבלה היא מופיעה בתור ביקורת על התרבות של הבאבות והקמיעות והתעשייה סביב, ובעצם בקבלה הקלאסית הרב דווקא נותן המון המון כבוד ומגדיר אותה כאינטואיציה רוחנית מאוד גבוהה. וחלק גם העוגן שהרב מצא זה שבעצם גם בדמיון משותף בין תורות קדומות של אנשים רוחניים גדולים. עכשיו השאלה אם הרב מוצא גם בתוכן עצמו מעבר לשפה חדשה, לשפה רוחנית אולי שיוצרת איזשהו, אני לא כל כך יודע להתבטא, באנלוגיה לעולם שלנו שאנחנו רואים אותו בעולם הארצי והם רואים אותו קצת יותר בצורה רוחנית, כמו שהרב תיאר שם דין וחסד, זה יותר, יש להם איזושהי שפה שמתארים את העולם, אבל בתוכן עצמו?

[הרב מיכאל אברהם] שפה לא סתם שפה, שפה משקפת קשרים, טענות. יש שם טענות לגבי קשרים בין דברים.

[Speaker H] שדווקא בשפה הזו נאמרות? שדווקא בשפת הקבלה יכולות להיאמר?

[הרב מיכאל אברהם] השפה הזאת מאירה קשרים שאחרי שהבנתי אותם אני יכול גם לנסח אותם לא בשפה הזאת, נדמה לי שאני כותב את זה שמה. אני כותב את זה שמה אני חושב, שאין שום טענה או שום בעיה שהקבלה פותרת שאני לא יכול לפתור אותה בפילוסופיה. אבל הרבה פעמים השפה וצורת ההסתכלות הזאת מאירה את העיניים באופן כזה שעכשיו אני מבין משהו ועכשיו אני יכול לתאר את זה גם בשפה פילוסופית.

[Speaker H] זאת אומרת, זו חכמה, זה בעצם סוג של שפה של חכמה שמתארת את הדברים, ובעצם צורת הסתכלות ואחר כך היא מפרה בעצם את מה שאני רואה בפילוסופיה ובמדע ובחיים עצמם.

[הרב מיכאל אברהם] כל דבר שלא מתורגם למשמעויות פילוסופיות אני לא חושב שיש לו הרבה ערך. זאת אומרת, בסופו של דבר בפילוסופיה של המדע מחלקים בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק. הקשר הגילוי זה השאלה איך אנחנו מגלים תיאוריה כלשהי. אז סבתא שלי התגלתה אליי בחלום הלילה והיא סיפרה לי שיש תיאוריית גרביטציה. ואחרי זה יש את הקשר הצידוק. מה זה הצידוק? יש לנו תיאוריה, בוא נבדוק אותה במעבדה, נראה אם היא עובדת או לא. הטענה בפילוסופיה של המדע היא שהקשר הגילוי הוא לא רלוונטי לדיון. מה שרלוונטי זה רק הקשר הצידוק. מה אכפת לי אם הוא שמע את זה מסבתא שלו, בוא נראה אם זה עובד. או אם הוא שמע את זה מאיינשטיין, אם זה לא עובד גם לא אכפת לי, אז זה לא נכון. זה לא אכפת, כמו שהיום בדיוק מה שלמדנו אצל רבי אברהם בן הרמב"ם. לא מעניין אותי המקור. אוקיי? עכשיו הטענה שלי היא שקבלה זה יותר קשור להקשר הגילוי מאשר להקשר הצידוק. זאת אומרת, אני יכול להשתמש בשפה ובצורת ההסתכלות הקבלית כדי לעלות על רעיונות שבצורה אחרת יהיה קשה לעלות עליהם. אבל אחרי שעליתי עליהם, עכשיו אני בודק אותם בהיגיון ואני רואה שהם עובדים מהקשר הצידוק. ואז זה בסדר גמור, זה רק עזר לי להגיע אליהם.

[Speaker H] אני חייב לאשש אותם בעולם, בשפה שלי כאילו, בשפה הרגילה.

[הרב מיכאל אברהם] בטרמינולוגיה שלי, אני מבין שיש בהם משהו. יש גרשום שלום מביא ב- נדמה לי שכתבתי את זה שם, אני חושב, הוא מביא בשם אגנון, מספר המעשים של אגנון, אז הוא כותב שמה שמישהו אמר לשני שהוא- הוא מתאר שם איזה מיסטיקן, הוא פגש שם איזה שהוא מיסטיקן, אז הוא אומר שהוא שמע ממנו דברים ש- שתמיד היו טמונים בבית הווייתו, במעמקי הווייתו, משהו כזה, והוא אף פעם לא שם לב אליהם עד שהוא לא שמע את השני אומר אותם. והטענה של גרשום שלום זה שמיסטיקן משמעותי זה מיסטיקן כזה שאחרי שאתה שומע אותו אתה מוצא את הדברים שלו גם אצלך. ולא מישהו שכשהוא אומר משהו אף אחד לא מבין כלום, הוא פשוט מקשקש שם דברים שלא אומרים כלום לאף אחד. אם ככה אז הוא כנראה הוזה הזיות. אבל אם הוא מיסטיקן משמעותי, אז הוא מגלה גם לך דברים שאתה יכול היית אולי לשים לב אליהם בפנים ולא שמת לב. כי הוא יש לו איזה שהיא התבוננות שללנו חסרה. אז הוא יש לו משהו, יש לו איזה שהיא יכולת שללנו אין, אבל אנחנו יכולים אחר כך לראות, כן?

[Speaker H] וזה אינטואיציה רוחנית? כן. יישר כוח, תודה רבה.

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה.

[Speaker E] אפרופו השאלה של ה- של ידידנו פה, בהקשר של גילוי של מיסטיקן, אז יש גם את הצד באותו באותו הקשר, שרוב העולם כאילו תופס את ה- קיום של השם יתברך כמשהו שהוא כבודו מלא עולם, לית אתר פנוי מיניה, דברים שהרב מתייחס אליהם בכמה מקומות. ובאמת ככה כולם, וגם בתרבות המזרח, שהכול אחד ודברים כאלה, זה מאוד נפוץ ומקובל. אז איך הרב מתייחס לזה?

[הרב מיכאל אברהם] אני מתייחס לזה כפטפוטי מילי בעלמא. יש שם איזה שהיא אינטואיציה שהקדוש ברוך הוא איכשהו באיזשהו מובן קשור לכל מה שקורה כאן. אבל התרגום הזה שלוקח את זה עד הסוף ורואה- ורואה בכל- ורואה

[Speaker E] בכל

[הרב מיכאל אברהם] המציאות בדיון, ובעצם הצמצום לא כפשוטו והקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, זה נונסנס, זה מילים שלא מחזיקות מים בכלל, אין להם שום משמעות, זה סתם מילים.

[Speaker E] אני אני מבין את זה שמה שהרב אומר, אבל גם גם בהקשר של מה שהרב כותב בספר הראשון בהקשר של ההוכחה מן המוסר, אז אני מנסה לעשות איזה שהיא הקבלה, שאנחנו אומרים שיש אינטואיציה שכולם תופסים איזה משהו כאילו משותף כאן.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר לך מה הם תופסים. קודם כל, זה לא אומר שכל מה שכולם תופסים הוא נכון. מה שכולם תופסים שווה לשים לב אליו ולחשוב עליו ולא לדחות אותו על הסף. אבל אם חשבתי ולא דחיתי אותו על הסף והגעתי בסוף למסקנה שזה שטויות, אז כולם יכולים להמשיך להגיד, אבל בעיניי זה שטויות, זה א'. ב', אני חושב שמאחורי האינטואיציה המשותפת הזאת נמצאת אינטואיציה נכונה, רק האנשים הם לא בעלי מיומנות פילוסופית ולכן הם לא מפרשים את זה נכון ולא מנסחים את זה נכון, זאת הבעיה. מה האינטואיציה הנכונה בהקשר הזה? שהקדוש ברוך הוא עומד בשורש הכול. אבל זה לא אומר שהקדוש ברוך הוא הוא הכול. עוד משהו?

[Speaker G] אני נהניתי מאוד הרב, תודה רבה, יישר כוח.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, גם לכם, להתראות.

🇬🇧 Read this in English →
→ השיעור הקודם
הלכה ומציאות - שיעור 5

השאר תגובה

© Copyright 2026,כל הזכויות שמורות  | 
Back to top button