הפשטות שיעור 8

[הרב מיכאל אברהם] דבאנבים העומדות להיבצר איכא בינייהו, דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ומשום הכי נשבע עליהם, ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין והווי להו כקרקע ופטור, והלכתא כרבנן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. וכהלכה כרבנן שלא נשבעים זה נחשב כמו קרקע. אומר הרי מיגאש וכבר ישר עונה ועובר לתשובה והפירוש מה שהטריד אותו זה הקושיות. הרי הלכה כחכמים שזה נחשב כקרקע, אבל הרי ענבים העומדות להיבצר בכל הש"ס זה לא כקרקע אלא כבצורות, וחשובות פירות, לא קרקע. ודווקא לעניין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות להיבצר לאו כבצורות דמיין. בגלל שמדובר פה בשומר, אז זה מקרה מיוחד. פה ענבים העומדות להיבצר הם לא כבצורות. למה? דכיון דלשמירה כשהן מחוברים בקרקע הוא דמסרינן ליה, הוו

[Speaker B] להו

[הרב מיכאל אברהם] כקרקע, דהא לאו למתלשינהו מסרינן ליה. אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהן מחוברים לקרקע למתלשינהו לנפשיה, כיון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה כבר הגיעו להיבצר, הוו להו כבצורות ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מידי, כגון דין הונאה ושבועה וכיוצא בהן, דקיימא לן כל העומד להיבצר כבצור דמי וכל העומד להיגדר כגדור דמי וכן הלאה וכולי. מה הוא אומר שם? אומר ככה, בדרך כלל ענבים העומדות להיבצר הם כבצורות, גם חכמים מסכימים לזה, זה סתם הגמרא כולם מסכימים לזה. אבל מה קורה פה? פה זה מקרה מיוחד כי הדיון הוא עם שומר. והשומר קיבל את הענבים לשמור. מה הוא אמור לעשות איתם? לשמור שאף אחד לא ייקח, נכון, זה התפקיד שלו, והוא דווקא צריך לדאוג לזה שהענבים לא ייבצרו. למרות שהענבים כבר בשלות, אבל תפקידו כשומר כשהם אצלו זה לדאוג לזה שהם לא ייבצרו. לכן ספציפית אצלו אנחנו לא רואים אותם כבצורות. בכל מקרה אחר אם סתם יהיה דיון בין שני אנשים והדיון הוא על ענבים העומדות להיבצר זה כמו מטלטלין, גם חכמים מסכימים. פה ספציפית בגלל שההתדיינות היא מול שומר, אז זה לא כקרקע אז זה כקרקע, למרות שהם כבר לא צריכות את הקרקע והם בשלות, כך אומר הרי מיגאש. עכשיו השאלה איך להבין את זה? קשה פה כמה קושיות. א', איזה שבועה מדובר כאן? שבועת התורה. איזה מהשלוש? שבועת השומרים, נכון? איך יכול להיות שבסיטואציה כזאת יש שבועת השומרים? זה לא יכול להיות דבר כזה. תחשבו על סיטואציה שאני אומר לכם, נגיד אני בא אליך ואני אומר לך הפקדתי אצלך עשר גפנים. בסדר? ואתה אומר כן נכון אבל הם נשרפו. מה לעשות? היה אונס. אז אתה נשבע, נכון? נגיד שזה לא קרקע לצורך העניין. בסדר? אתה נשבע. מה קורה אם אתה אומר מה פתאום לא מסרת לי? לא שנשרפו, לא מסרת לי בכלל. מה אתה מדבר שטויות? לא מכיר אותך בכלל. כופר בכל. תישבע שבועת השומרים? לא, ברור שלא. הרי אתה לא מודה שאתה שומר בכלל. שבועת השומרים זה במקום שברור שאתה שומר, גם אתה מסכים גם אני מסכים. רק אתה טוען כאן אונס, מה לעשות אני פטור. אז אנחנו כבר בתוך הקונטקסט של שומרים. בדיני שומר, אם השומר רוצה להיפטר הוא צריך להישבע. נכון. אבל כאן אתה כופר בזה שאתה שומר בכלל.

[Speaker E] אתה לא יכול לחזור לשבועת היסת פה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, שבועת היסת אולי תהיה אבל זה שבועת הגמרא. אני מדבר כרגע מדאורייתא, האם הוא חייב שבועה מדאורייתא?

[Speaker F] שבועת מודה במקצת.

[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, לפני שבועת מודה… הוא כופר הכל, אומר לא מסרת לי בכלל גפנים. כרגע זה המקרה שאני מדבר עליו עכשיו. אוקיי, לא תהיה שבועת השומרים, נכון? עכשיו מה קורה במשנה? במשנה הוא אומר אני מסרתי לך עשר גפנים ואתה מודה שמסרת, אתה טוען שמסרת רק חמש, לא עשר. בסדר? אז החמש האלה שאתה מודה אתה כמובן תחזיר לי. ומה עם החמש האחרות? פטור. כן, אבל תישבע. איזה שבועה אתה נשבע? לכאורה שבועת השומרים. כמו שהרי מיגאש אומר, אנחנו מדברים פה על שבועת השומרים. אבל איך? על החמש האלה אני טוען שבכלל לא קיבלתי לשמירה. בכופר הכל הרי אמרנו שאם אני טוען שלא קיבלתי לשמירה אני לא נחשב שומר על זה. נכון. עכשיו פה על החמש הנוספות האלה, חמש קיבלתי, אבל החמש הנוספות האלה אני בכלל כופר בזה שקיבלתי אותם, לא שאני טוען שהם נשרפו. מה פתאום שבועת השומרים על דבר כזה? מה שייך שבועת השומרים? לא, שבועת התורה. במשנה זה שבועת התורה. וזה השאלה איך זה יכול להיות. לפי הרי מיגאש, האחרונים שואלים את זה על הרי מיגאש. הרי אתה הרי מיגאש טוען שמדובר פה בשומרים, בגלל זה זה נחשב כקרקע, לא יכול להיות שזה שבועת השומרים. נכון שבאמת האחרונים טוענים, יש תוספות יום טוב ורבי עקיבא איגר והש"ך, כולם תוקפים את הרי מיגאש בזה ואומרים לא, מדובר פה בשבועת מודה במקצת. תקראו את המשנה, זה לא שבועת השומרים. מודה במקצת, הרי המשנה אומרת מסרתי לך עשר גפנים ואתה מודה בחמש. נכון? אז זה שבועת מודה במקצת, לא שבועת השומרים. ואם זה שבועת השומרים, אז שיגידו שאני בכלל כופר בכל, למה צריך הודאה במקצת? זה בסיטואציה של שמירה. בסיטואציה של שמירה. אבל עדיין הרי מיגאש דבריו נכונים לפי… רגע, שנייה. אז זה כבר הסבר אולי, תכף נראה. כרגע ההבנה היא שהרי מיגאש מדבר על שבועת השומרים.

[Speaker C] אז הם אומרים שבועת השומרים זה לא יכול להיות, כי בסיטואציה כזאת אין שבועת השומרים. חוץ מזה, תקראו את המשנה, קושיה שנייה. תקראו את המשנה, במשנה מדובר על שבועת מודה במקצת, לא שבועת השומרים.

[הרב מיכאל אברהם] אם זה היה שבועת השומרים, למה צריך להעמיד שזה חמש מול עשר? תגיד מסרתי לך גפן, או עשר גפנים לא משנה, ואתה לא מסכים, או שאתה אומר נשרפו. זה שבועת השומרים, נכון? אז למה מעמידים פה שאני אומר מסרתי לך עשר ואתה מודה לי בחמש? ברור שהשבועה שמדובר עליה היא שבועת מודה במקצת, לא שבועת השומרים. אז מה הרי מיגאש רוצה כשהוא אומר שפה זה נחשב כקרקע כי מדובר פה בדיני שומרים? לא נכון, זה שבועת מודה במקצת. ההתדיינות היא מול שומר, אבל זה שבועת מודה במקצת, זה לא שבועת השומרים. בסדר? זאת קושיה, יש פה שתי קושיות בקיצור. במשנה עצמה רואים שזו שבועת מודה במקצת, וחוץ מזה שבועת השומרים לא שייכת בסיטואציה כזאת, כי אתה כופר בעצם היותך שומר על החמש האלה. זה לא שאתה אומר שהיית שומר אבל הם נשרפו. זה שבועת השומרים, אוקיי? אז זה מה שקשה על הרי מיגאש. אז עקרונית הרי מיגאש, באמת אפשר היה להגיד כמו מה שאתה אמרת. הרי מיגאש לא מתכוון לומר שזו שבועת השומרים. הוא מתכוון לומר שזו שבועת מודה במקצת. אבל בשבועת מודה במקצת, שמי שנדרש להישבע אותה הוא שומר. ואז לא בגלל שזו שבועת השומרים אלא בגלל שהאיש הוא שומר. ואז כשהוא קיבל את הגפנים, הוא היה אמור לדאוג לזה שהן לא יבצרו. אז לכן מבחינתו זה נחשב כקרקע, אז לא תהיה שבועת מודה במקצת בגלל שזה קרקע, לא שבועת השומרים. הרי מיגאש לא טוען שזו שבועת השומרים. הוא טוען שזו שבועת מודה במקצת, רק שזה נאמר על ידי שומר. וכשהקונטקסט הוא שומר, זה נחשב כקרקע. לא בגלל שבועת השומרים, אלא בגלל שהאיש הוא שומר. נכון? אז זה אפשר היה להגיד. אבל ברמב"ם, אני אראה לכם את ההגדרה ברמב"ם. הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכירות, המקור הבא אצלכם, אתם רואים? הוא אומר, טענו שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי, אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר. הוא לא מסכים בכלל שהוא קיבל על עצמו שמירה. אמרתי לו תניח פה, אולי אני אשים עין אבל לא קיבלתי על עצמי שמירה. הרבה פעמים מעשים שבכל יום. אתה מוכן לשים לי עין רגע על התיק? אני הולך לשירותים. אתה יושב כבר בתור באיזשהו מקום, אוקיי? אתה לא הופך להיות בדיני שומרים. אני מוכן לשים לך עין על התיק, זה הכל. אני לא מתחייב עכשיו לשלם אם יקרה משהו. אני מוכן לשים לך רגע עין על התיק, זה הכל. עכשיו הוא אומר, בקיצור, הוא אומר מסרתי לך משהו לשמור. הוא אומר, מה פתאום? אני רק אמרתי שאני אשים על זה עין, אני לא הייתי שומר. נשבע היסת שלא קיבלו אלא בדרך זו, וכולל בשבועתו שלא שלח יד ולא פשע בה, זה רק בגלגול אבל זה שבועת הגמרא. אין פה שבועת השומרים. למה? כי האיש לא מודה שהוא שומר בכלל. נכון? זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך, והלה אומר לא היו דברים מעולם. או שאמר כן היה, אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה, הרי הנתבע נשבע שבועת היסת. גם פה הוא ישבע שבועת היסת. כי אם אני אומר בכלל לא מסרת לי לשמירה, או שאני אומר החזרתי לך את זה, גמרנו כבר את יחסי השמירה בינינו. אין שבועת השומרים. שבועת השומרים יש רק מתי שאני אומר נאנסו, שאני עדיין בסטטוס של שומר, אני חייב דין וחשבון, ועל זה אני צריך להישבע. פה ברמב"ם מפורש, בסיטואציה כזאת לא יכולה להיות שבועת השומרים. זה לא יכול להיות שבועת השומרים. אוקיי? אז הרי מיגאש כמו שאמרתי באמת יכול להיות שזה לא, הוא לא מתכוון שזה שבועת השומרים אלא שמדובר פה בשומר ולכן זה נחשב כקרקע. אבל תראו את הרמב"ם בפירוש המשנה, לא אבל, תראו את הרמב"ם בפירוש המשנה. רואים אותו?

[Speaker G] יש

[הרב מיכאל אברהם] שם שורה מודגשת גם, עם קו תחתי. מחלוקת רבי מאיר וחכמים בענבים העומדות להיבצר. והלכה כחכמים. ודווקא אם מסרם לו בתורת שמירה. אבל לעניין מקח וממכר ודיני אונאה והודיה במקצת, אם הייתה עיקר הטענה שלא בתורת שמירה, הרי הכלל להלכה שהם כמטלטלין. כמו הרי מיגאש. וברמב"ם בהחלט אפשר היה להבין כמו שהסברנו בהרי מיגאש, כמו שאתה אמרת. זה לא שבועת השומרים. בסדר? אלא זה הכוונה אם מסרת לו בתורת שמירה, אז שבועת מודה במקצת, איזו שבועה שלא תהיה, זו שבועה על קרקע, לא נשבעים. בסדר? וכאן שבועת מודה במקצת ולא שבועת השומרים. אני לא בא אליך בתביעה של שמירה, אבל זה על ענבים עומדות להיבצר. כאן הענבים האלה הם לא כקרקע, ענבים עומדות להיבצר הם כבצורות. רק בגלל שההתדיינות היא עם שומר זה נחשב כקרקע. אבל ברמב"ם בהלכות נראה לא כך. תראו בהלכות שכירות, רואים את זה? קודם כל צריך לשים לב איפה ברמב"ם זה מופיע. הרמב"ם בהלכות שכירות כותב כך, המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמרו, אפילו היו ענבים עומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדין השומרים. מה זה? זה מדבר על שבועת השומרים או שבועת מודה במקצת? שניהם. אבל זה ברור שזה שבועת השומרים. אלף, הוא בכלל לא מדבר בסיטואציה של הודאה במקצת בניגוד למשנה. נכון? אם מסר לו וזה הכל, אז זה בדין השומרים הכוונה בדיני שומרים. לא מופיע פה בכלל סיטואציה של הודאה במקצת. יותר מזה, זה מופיע בהלכות שכירות, לא הלכות טוען ונטען. הלכות שבועת מודה במקצת זה הלכות טוען ונטען, זה לא קשור. הלכות שכירות סוחר זה אחד השומרים. יכול להיות שזה היה בפיקדון, הלכות שכירות זה הלכות שומרים. אז ברור ברמב"ם מדובר על שבועת השומרים לא שבועת מודה במקצת. אבל באמת הוא לשיטתו אומר, הוא לא מביא את הציור שזה מודה במקצת, סתם שבועת השומרים, מסרתי לך אתה צריך להישבע, זה שבועת השומרים. אז אם זה ענבים אז זה כקרקע ולא נשבעים, ולא צריך שבועת מודה במקצת. איך הרמב"ם מפרש את המשנה? זה ההלכה, הלכה אין בעיה, איך הוא קרא את המשנה? במשנה הוא קרא שבועת השומרים, אז למה המשנה נקטה ציור של מודה במקצת? יותר מזה הרמב"ם עצמו כמו שראינו קודם אומר שעל דבר כזה לא שייך שבועת השומרים, כי הרי אתה מכחיש את עצם העובדה שהיית שומר. איך הוא קורא את המשנה? בסדר? לא ברור. למה? למה? זה די פשוט.

[Speaker F] על החמישה גפנים הראשונים, בסדר, מה זה הראשונים?

[הרב מיכאל אברהם] שהוא חייב אותם?

[Speaker F] שהוא מודה בהם.

[הרב מיכאל אברהם] אה, שהוא מודה שהוא חייב אותם, אז הוא שילם אותם. אני מדבר על השניים שהוא כופר, עליהם הוא נשבע.

[Speaker D] אם הוא כופר אז הוא לא היה שומר. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא היה שומר, אז הוא נשבע על החלק שהוא לא מודה.

[Speaker D] מה המקרה פה בהלכות שכירות? המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע וקרה להם משהו. קרה להם משהו? נכון, קרה להם משהו, הם נשרפו.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני צריך שבועת השומרים. אז הוא אומר לא, זה ענבים עומדות להיבצר, לא לא לא, זה ענבים עומדות להיבצר נכון? אז לכאורה זה כבצורות והיית צריך להישבע. אז הוא אומר לא, כיוון שזה שבועת השומרים זה בדיני שומרים אז זה נחשב כקרקע. כמו הרי"ם מגאש. אבל הוא הולך עם הרי"ם מגאש בשבועת השומרים לא בשבועת מודה במקצת, ואז אני שואל איך הוא קורא את המשנה? במשנה העמידו בציור של מודה במקצת. הוא באמת לא מביא את זה לשיטתו, כי זה לא, מה שייך להעמיד את זה במודה במקצת? הוא מעמיד לשבועת השומרים רגיל. אז איך הוא קורא את המשנה? במה המשנה מדברת? ולמה הוא לא מביא את דין המשנה?

[Speaker C] אולי אפשר להעמיס עליו שבדיני השומרים מתכוון כל מה שכלול כגון מודה במקצת?

[הרב מיכאל אברהם] זה היה צריך להופיע בהלכות טוען ונטען. בהלכות טוען ונטען אם יש שומר שמודה במקצת אז שבועת מודה במקצת לא תהיה לו. אבל זה דין מדיני טוען ונטען זה לא דין מדיני שומרים. נכון? הרי דין דיני שומרים זה מה שומר צריך להישבע ואיך להישבע. כששומר נשבע שבועת מודה במקצת זה הלכות טוען ונטען. בטוען ונטען אני יכול לבוא אליך בטענה בתור שומר או בתור שכיר או בכל תביעה. יש בינינו משא ומתן, זה דיני טוען ונטען זה לא דיני שכירות. בסדר? יותר מזה גם זה ברור שהרמב"ם גם הרגיש בזה, כי עובדה שהוא לא מביא את הציור של מודה במקצת. הרי זה דין המשנה. הוא בכלל לא מביא אותו בשום מקום? פה הוא לא מביא, תכף נראה הוא כן מביא. בהלכות טוען ונטען בפרק ה' הלכה ד', תראו את המקור הבא אצלכם. טענו ענבים העומדות להיבצר ותבואה יבשה העומדת להיקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן, פה כבר כן מופיע הציור של מודה במקצת, וזה לא בכדי מופיע בהלכות טוען ונטען כי פה זה שבועת מודה במקצת לא שבועת השומרים. הרי זה נשבע עליהם כשאר מטלטלין. למה? כי דברים ענבים עומדות להיבצר כבצורות. רק בדין השומרים זה לא ככה, אבל במודה במקצת כן. והוא שאינם צריכים לקרקע, שכל העומד להיבצר הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודאה. אבל אם היו צריכים לקרקע הרי הם כקרקע וזה הכל. אחר כך חכמים, נכון.

[Speaker G] פטורים משבועה בקרקע ופטורים משבועה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיני השומרים, כן. אבל בהודאה בשבועת מודה במקצת גם חכמים מודים, זה כל הרעיון. כל מה שהם אומרים זה רק בשבועת השומרים. שבועת מודה במקצת גם הם מודים שזה לא כקרקע כי זה עומד להיבצר, נכון?

[Speaker E] אבל מה הסיטואציה פה? טענו ענבים העומדות להיבצר. מה בדיוק קורה מבחינה עובדתית פה?

[הרב מיכאל אברהם] הבאתי לך ענבים עומדות להיבצר. הבאתי לך או מכרתי לך ולא שילמת לי או משהו כזה.

[Speaker E] בסדר. שבועת מודה במקצת לא לומדים אותה מפסוק של שומר?

[הרב מיכאל אברהם] זה עירוב פרשיות, אל תכניס אותי עכשיו לזה, האמת שאולי אני אתייחס לזה בהמשך. בנתיים יש פסוק שממנו לומדים שבועת מודה במקצת, לא קשור לשומר. אז הרמב"ם הביא את דין… הרמב"ם הביא את, מפצל את הדינים של המשנה לשניים, נכון? את הציור של מודה במקצת הוא לוקח להלכות טוען ונטען ושם הוא לא מדבר על שבועת השומרים, אבל שם באמת זה מטלטלין, זה לא… הוא פוסק כחכמים וזה מטלטלין, וחכמים אומרים זה כקרקע כי זה לא בדין השומרים. אוקיי. בהלכות שכירות כשהוא מדבר על דיני שומרים, שבועת השומרים, שם הוא מביא את הציור של ה… הוא מביא את הדין של המשנה אבל לא בציור של מודה במקצת, כי זה לא רלוונטי, זה שבועת השומרים. זה הכל. עכשיו השאלה היא איך הוא קורא את המשנה. הדינים שלו הם בסדר, השאלה היא איך הוא קורא את המשנה. המשנה מדברת בציור של מודה במקצת וחכמים אומרים שדבר כזה נחשב כקרקע כי זה מדיני השומרים, אבל במודה במקצת אין לזה… אין לזה דין קרקע כמו שאתה אומר את זה פה, נכון? אז את המשנה לא ברור איך הרמב"ם קרא. אגב, הרבה תעלומות ברמב"ם שאנשים מקשים עליו ולא יודעים מה הוא רוצה, צריך לחפש בר"י מיגאש. ר"י מיגאש זה הרבי של אביו של רבי מימון הדיין, אבא של הרמב"ם. כן, הרמב"ם הרי אומר שבינקותו הוא הספיק לראות את הר"י מיגאש, בתור ילד קטן מאוד, והוא אומר עליו דברים… הערצה עצומה לר"י מיגאש. ראיתי את פני האיש שדומה למלאך אלוקים צבאות וממש הערצה עצומה. אז הרמב"ם הרבה פעמים המקור שלו, אני מכיר כמה וכמה הלכות ברמב"ם שכולם מסתבכים איתם, כשמסתכלים על הר"י מיגאש הכל ברור. הר"י מיגאש מסביר את זה בדיוק. זה פשוט לקוח ממנו. עכשיו הראב"ד על המקום כבר שואל על הרמב"ם. תראו את השגת הראב"ד: טענו ענבים וכולי, אמר אברהם: המחבר פוסק כרבי מאיר, והרב פוסק כחכמים. אתה אומר לי פה שענבים עומדות להיבצר הן כבצורות, זה כרבי מאיר, אבל הרב, הרי"ף, פוסק כחכמים, בדרך כלל הרמב"ם הולך אחרי הרי"ף. וגם הרמב"ם עצמו ראינו שבאמת פוסק כחכמים בהלכות שכירות. בקיצור הוא אומר: אני לא מבין מה אתה רוצה, איך זה קשור לדין המשנה. במשנה כתוב שהלכה כחכמים שזה כקרקע, אתה אומר זה כמטלטלין. בסדר? למה? איך אתה קורא את המשנה? איך זה… ואז הוא מסתבך, אומר אולי מה שאמרו בכתובות ושיש מחלוקת וכולי, או שלומדים… בקיצור, מסתבך עם זה. הוא לא… הוא לא הכיר כנראה את הר"י מיגאש שהוא המקור לרמב"ם. אבל עדיין הקושי באמת הוא קושי איך הרמב"ם קרא את המשנה. והתוספות יום טוב, תראו את המקור הבא אצלכם. אמרתי שזה כמה אחרונים מקשים את זה על הר"י מיגאש, על הרמב"ם.

[Speaker C] התוספות יום טוב כל פעם אומר שזה קשור עוד פעם להר"י

[הרב מיכאל אברהם] מיגאש, הוא בעייתי בינתיים עם הרמב"ם. הר"י מיגאש לא, הר"י מיגאש… אפשר להסביר אותו לא כמו הרמב"ם. הר"י מיגאש אפשר להסביר ש… כמו שאתה אמרת, שמדובר בדין השומרים ולא בשבועת השומרים.

[Speaker C] אבל לפי דבריו אז הרמב"ם ודאי לא ככה.

[הרב מיכאל אברהם] כן. אחרי שאני אסביר את הרמב"ם אין סיבה גם להסביר בר"י מיגאש אחרת. אני רק אומר, כרגע הקושי הוא רק על הרמב"ם לא על הר"י מיגאש. ברור שברגע שנמצא פתרון ברמב"ם, סביר להניח שככה גם עמד הר"י מיגאש. אנחנו אומרים את הר"י מיגאש אחרת רק בגלל הקושי, אוקיי? אז התוספות יום טוב אומר ככה: כתב הרב ברטנורא: והלכה כחכמים, ודווקא בדין השומרים. עוד פעם מעתיק מהרמב"ם והר"י מיגאש. ולכן כתב הרמב"ם: והלכה כחכמים. הרמב"ם כותב שהלכה כחכמים. הראב"ד אומר שהוא פוסק כרבי מאיר. לא, הרמב"ם פוסק כחכמים. כשמסר לו בתורת שמירה, עד כאן לשונו. ואם תאמר, אמאי בעינן הודאה במקצת? אז למה הציור הודאה במקצת? אם זה שבועת השומרים, שיגיד שהכל נשרף. והא כי הוא זה דמיניה ילפינן דבעינן הודאה במקצת, כתבתי בריש פרקין, כן, בדיבור ההודאה, דשדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. זה עירוב פרשיות, לא חשוב כרגע. בקיצור, זה שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים זה שני דברים שונים. שבועת השומרים לא צריכה הודאה במקצת. ויש מי שרוצה להגיד שצריך הודאה במקצת גם בשבועת השומרים אבל לא פוסקים ככה להלכה. אוקיי? אז למה הרמב"ם מדבר פה בציור של מודה במקצת? ויש לומר דלא דקרינן ליה לגמרי מפרשה שכתוב בה עירוב פרשיות וכולי. בקיצור, מסתבך שם קצת. ואין זה הפירוש עולה לדעת הרמב"ם, דבהדיא פסק בפרק ב' מהלכות שכירות, זה מה שקראנו קודם, שאין אחד מן השומרים צריך להודאה במקצת. אז למה הוא מעמיד אותו במודה במקצת? אם כן אמאי שנינו במשנתנו ועל האומר אינו אלא חמש, דאפילו כפר הכל לחייב. מסרתי לך לשמור ואתה כופר הכל שבועת השומרים, למה אני צריך מודה במקצת? בסדר. ברור שהתוספות יום טוב למד ברמב"ם לא כמו שאתה הצעת הרי מגאש. הרמב"ם מדבר על שבועת השומרים, לא על שבועת מודה במקצת של שומר. וזה גם ברור מהרמב"ם עצמו, כי הוא מביא את זה בהלכות טוען ונטען. גם רבי עקיבא איגר בתוספות על המשנה שם מקשה אותו דבר על הרמב"ם, מסתבכים כולם עם מה שקורה ברמב"ם. הש"ך בסימן צ"ה מאריך בעניין הזה גם כן עם כל הקושיות האלה. כן, אך מה שמחלקים, מאריך, מאריך, אומר הרמב"ם פסק כחכמים ולא כמו רבי מאיר, והתוספות יום טוב הוציא את זה. אך מה שמחלקים הרי הלוי, הרי מגאש, והרמב"ם בין שומר לשאר דברים אינו נראה. חדא דלא מסתבר לחלק בכך. ועוד דאם כן הוה ליה למתניתין לפורושי. המשנה הייתה צריכה לפרש שככה מדובר. ועוד אם כן למה לי למתניתין למודה במקצת? למה המשנה מעמידה מודה במקצת אם זה שבועת השומרים? ומכך הקשה התוספות יום טוב ולמה מודה במקצת וכולי. ואז זה הקושיות על הרמב"ם. יש עוד קושיה. קרקע בדרך כלל אפילו בשבועת מודה במקצת יש דין הילך. נגיד אם אני, נגיד אתה טוען שאני חייב לך קרקע ומאה שקל, בסדר? עכשיו אני מודה לך בקרקע וכופר במאה שקל. אז עקרונית אני צריך להישבע, כי השבועה היא על מה שכפרתי, זה המאה שקל, זה לא הקרקע. קרקע לא נשבעים, אבל כפרתי פה בממון. אבל קרקע ברגע שהודיתי עליה יש מה שנקרא דין הילך. הילך פירושו אם אני לא רק מודה בחלק וכופר בחלק, אני פשוט נותן לך את החלק, עזוב, קח את זה, זה שלך, זה ברור. מה נשאר אחרי שנתתי לך את זה? נשאר ויכוח רק על השאר, ולגבי השאר אני כופר לגמרי. זה לא נקרא מודה במקצת. למסקנת הגמרא בבבא מציעא בהילך פטורים משבועה. עוד פעם. אתה תבעת ממני מאה שקל ואני הודיתי לך בחמישים וכפרתי בחמישים, אני חייב מודה במקצת, שבועת מודה במקצת. עכשיו אם אתה תבעת מאה שקל ואני לא מודה בחמישים וכופר בחמישים, אני מוציא חמישים מהכיס ואומר קח את החמישים האלה, זה שלך, שאר החמישים אני לא חייב לך. כאן אני פטור. למה? כי אחרי שנתתי לך את החמישים שקל האלה, הסכסוך בינינו נשאר על החמישים האחרים, ובסכסוך ההוא אני כופר הכל, אני לא מודה במקצת. כי אם היה סכסוך על המאה, הודיתי לך בחצי וכפרתי בחצי, אז זה שבועת מודה במקצת. אבל אם נתתי לך הרי שמי גול, למה הוא לא יכול להיות נאמן במיגו שיש לו יכולת לעשות הילך וזה.

[Speaker E] בסדר, זה עוד קושיות.

[הרב מיכאל אברהם] בכל מקרה מיגו לפטור

[Speaker E] משבועה לא אמרינן, מה?

[הרב מיכאל אברהם] זה בין מחלוקת ראשונים, מיגו לפטור משבועה לא אמרינן. תוספות בבבא מציעא בהתחלה אומר שכן, ורק מיגו דהעזה לא פוטר משבועה. בפשט הגמרא בפרק קמא איתא. אז לגבי הילך, אז עולה פה עוד פעם קושיה. נגיד שהענבים עומדות להיבצר, הם כבצורות. בסדר? אז צריך להישבע שבועת מודה במקצת על דבר שהוא מיטלטל. אבל החמישה גפנים שהודיתי לך עליהם בתור שומר הילך, אפילו זה שומר. למה? כי הם פה בקרקע. אני לא צריך לקחת אותם מהבית להביא לך אותם, הם פה. בקרקע, ככה הגמרא בבבא מציעא אומרת, בקרקע ברגע שהודיתי לך על הקרקע זה כמו שנתתי לך אותה. למטלטלין שנמצאים אצלי בבית, אז הודיתי שזה שלך זה עוד לא אומר. עד שלא לקחתי ומסרתי לך את זה זה לא נקרא הילך. אבל בקרקע ברגע שהודיתי גמרנו, זה נמצא באותו מקום, לא לוקחים את הקרקע ומוסרים לך. אז ברגע שהודיתי שזה שלך, זה כבר נקרא הילך. לכן זה פוטר אותי אפילו אם השאר זה מיטלטל, מה שאני כופר בו זה מיטלטל, אני פטור מלהישבע. כך יוצא מהגמרא בבבא מציעא. אפשר גם על זה להתפלפל, אבל כך פשט הגמרא שם. אז הטענה אם ככה שפה לא ברור בכלל כל העסק הזה עם המודה במקצת. אז מה אתם, הראשונים האחרים אומרים נגד הרמב"ם שזה שבועת מודה במקצת או שבועת השומרים? עדיין למה נשבע? אתה אומר לי בגלל שזה מיטלטל לפי רבי מאיר. בגלל שזה מיטלטל, בסדר, אבל החמישה גפנים שהודיתי לך הרי מסרתי לך, זה הילך. אפילו זה מיטלטל היית אמור להיות פטור משבועה. אני טוען שזה ראיה שמדובר פה בשבועת השומרים ולא בשבועת מודה במקצת. בשבועת השומרים אין דין הילך.

[Speaker E] אבל אם זה מיטלטל זה לא חלק מהקרקע, לא? אם זה מיטלטל זה לא חלק מהקרקע.

[Speaker B] ודאי החזיר את זה. לא למה?

[Speaker E] אבל אם הוא הודה בזה, זאת אומרת, הוא אומר על קרקע יש הילך.

[הרב מיכאל אברהם] פיזית זה מחובר. כן, אבל מה זה משנה שיש לזה דין כבצורות? כי הרי זה נמצא כאן. אני לא צריך לקחת את זה ולתת לך. קח אתה, תתלוש אותה.

[Speaker E] לא, אבל ברגע שנתת לזה דין כבצורות, אז זה אומר שזה כבר, זה זה כאילו לא חלק מה…

[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור שיש לזה דין של מטלטל, אבל במציאות זה נמצא פה. אם הודתי לך על זה, מסרתי לך. זה לא משנה שיש לזה דין מטלטל. בפועל הסברה הזאת של הילך קיימת גם בענבים העומדות להבצר, זה ברור, זה לא משנה. אז זאת קושיה שלישית בעצם. למה המשנה עוסקת במודה במקצת? כן? מה שייך שבועת השומרים כשאני בכלל כופר בעצם היותי שומר? שזה אלה שתי קושיות על הרמב"ם והרי"ם מגאש, על חכמים לפי הרמב"ם והרי"ם מגאש. והקושיה השלישית היא הקושיה על רבי מאיר. למה רבי מאיר מחייב שבועה? כי הוא אומר שזה כבצור. בסדר, אבל השאר זה הילך, למה אתה מחייב שבועה? בסדר? אז הטענה, מה שאני רוצה לטעון זה את הטענה הבאה. אז אנשים שואלים עליה. מה? כן כן, שואלים על זה, שואלים בצריך עיון הרבה. כי הקושיות האלה קושיות שאין עליהם תשובה. יש תשובה דחוקה כמו שהש"ך אומר, אפשר אולי לתת, אבל הש"ך אומר זה לא יכול להיות, זה לא נכון, הוא דוחה את הרמב"ם מההלכה ואת הרי"ם מגאש בגלל זה. זה לא יכול להיות. אז זה יכול להיות מודה, אני אסביר לכם למה למה זה נכון. מה מה מה קורה בשבועת מודה במקצת? שבועת מודה במקצת אתה תובע ממני מאה שקל. אורן תובע ממני מאה שקל ואני מודה לו חמישים. למה אני חייב שבועה על שאר החמישים? אני מוחזק, המוציא מחברו עליו הראיה, למה אני חייב שבועה? אז הטענה היא כזאת, וזה תלוי איך לומדים את רבי חייא קמייתא, לא חשוב, זה צורה מסוימת ללמוד אותו, שזה מסביר הרבה דברים אחרים שקשים בגמרא, אבל זה ברור שזה מה שכתוב שם לדעתי. וזה הפשט הפשוט, אם הייתם שואלים בן אדם ברחוב זה מה שהוא היה אומר, רק מהגמרא קשה לראות, הגמרא נראית לא כך. ברגע שאתה תבעת אותי מאה שקל, אז בעצם אני ואני הודיתי בחמישים, אז אומר שהייתה הלוואה. עכשיו יש לנו רק ויכוח על כמה. זה לא אותו דבר כמו שאתה תובע אותי ואני כופר הכל. אני אומר לא הייתה הלוואה או שהחזרתי הכל, מה אתה רוצה ממני? אני לא מכיר אותך. בסדר? במצב כזה אני כבר נמצא בעמדת מגננה. מוחזק, התובע נמצא בעמדת מגננה, תביא ראיות בשביל בכלל שנראה שאתה קשור לעניין. מה אתה רוצה ממני? זה אצלי, אני הולך הביתה. אם לא תביא ראיות, אז זהו. פה אני לא יכול ללכת הביתה, אני מודה שהייתה הלוואה. אני רק צריך להסביר, אני לקחתי רק חמישים ולא מאה. יש לנו ויכוח מה היה גובה ההלוואה. אבל אי אפשר להתכחש לזה שהייתה פה עסקה בינינו, אף אחד לא יכול ללכת הביתה ולהגיד אני לא מכיר אותך. נכון? במצב כזה התורה מחייבת אותך שבועה. ממון לא נוציא ממך, בסדר, אתה עדיין המוחזק וחובת הראיה היא עליו, אבל יש פה כבר משהו שאתה לא סתם אומר מנפנף אותו מה אתה רוצה ממני. יש פה רגליים לדבר, או דררא דממונא בשפת הגמרא, יש איזה זיקה לממון שאתה לא יכול להתכחש לה. הוא לא בא אאוט אוף דה בלו התובע. הייתה פה הלוואה ועכשיו יש לנו רק ויכוח מה הגובה. במצב כזה אתה כבר בעמדת התגוננות מסוימת. אתה רוצה להגיד נכון, הייתה הלוואה אבל רק חמישים, אז אתה כבר מתגונן. אם אתה מתגונן דורשים ממך גם איזשהו סוג של ראיה, תישבע. יש בזה הסברה פשוטה של מודה במקצת. עכשיו השאלה איך קוראים את רבה, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה היא שבועה, אבל מביאים שמה מיגוים וכל מיני דברים כאלה. אני אומר שזה דיון מסדר שני בכלל כל הגמרא שם. זה לא קשור בכלל לחיוב למה אני חייב לשבועת מודה במקצת. שבועת מודה במקצת נשבעים בגלל מה שאמרתי עכשיו. מה שרבה שם שואל זה למה לא נפטור אותו כי הרי יש לו מיגו. לא למה עצם החיוב קיים. יש מחלוקת ראשונים שם, אבל לדעתי

[Speaker F] הראשונים האלה זה פשט הגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] שאין אדם מעיז פניו וכל ההסברים שמה ברבי חייא. אבל זה הכל דיונים למה שהמיגו לא יפטור אותו משבועה, לא למה עצם החיוב של השבועה. אוקיי? אבל זה מה שאני טוען. עכשיו מה קורה? בשבועת השומרים, אז על מה מבוססת שבועת השומרים? כשאתה הפקדת אצלי ואני אומר לא היו דברים מעולם, אז אני לא שומר בכלל. מי מכיר אותך? נכון? אותו רעיון בדיוק. אני לא מכיר אותך, מה אתה רוצה ממני? וודאי שאני לא צריך להישבע. אם אני אומר זה נשרף, הייתה הפקדה, היה חוזה שמירה, נכון? אבל אני רוצה להיפטר. זה שבועת הנפטרים. אני רוצה להיפטר, אבל יש פה איזה תביעה נגדי, זה לא תביעה שאני יכול לא להתייחס אליה בכלל. מה אתה רוצה? תביא ראיות בכלל. לא! הרי גם אני מודה שאני שומר ועשינו חוזה, אני צריך עכשיו להראות לך שבאמת זה מה שקרה, שלא פשעתי ביד, שהכל בסדר. אז אני מתגונן, לכן התורה חייבה אותי שבועת השומרים. אתם רואים את הדמיון בין שבועת השומרים לשבועת מודה במקצת? יש דמיון. זה שתי סיטואציות שונות, אבל הרעיון הוא שבעצם מדובר פה בשבועה של מישהו שמתגונן. נכון שהוא מוחזק, אבל הוא מוחזק עם ריעותא מסוימת. הוא צריך להתגונן. יש רגליים לדבר גם לתביעה. זה לא שאני יכול להגיד מה אתה רוצה, תראה שאתה בכלל קשור לעניין. לא, הוא קשור לעניין זה ברור. ואני טוען טענה שפוטרת אותי. אני חייב להישבע. זה מה שהתורה דורשת. עכשיו תראו. אם מישהו בא ואומר לי הפקדתי אצלך, עזבו את העצים עכשיו אם זה מטלטלין או קרקע, הפקדתי אצלך שתי פרות. בסדר? ואני מודה שהפקדת רק פרה אחת. אז אמרתי מה שייך לזה שבועת השומרים? הרי את הפרה השנייה אני טוען שלא הייתי שומר עליה בכלל, נכון? לא נכון. שייך על זה שבועת השומרים. למה? כי כבר הודיתי שהייתה עסקת שמירה. אני רק טוען שעסקת השמירה הייתה רק על פרה אחת ולא על שתיים. נכון. דבר כזה זה לא אותו דבר כמו להתכחש בכלל לזה שהייתה עסקת שמירה. לא נתת לי בכלל פרות לשמור, מה אתה רוצה? על זה אומר הרמב"ם לא שייך שבועת השומרים. הרמב"ם עצמו פוסק את זה, קראנו. אבל כשאני מודה במקצת מעסקת שומרים שייכת שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. בגלל שאני מודה הרי שהיה חוזה שמירה אני בא להיפטר, נכון? אז תראו יש פה דבר יפה. קודם כל יש פה שבועת מודה במקצת. ודאי, יש פה גם שבועת מודה במקצת, רק אני טוען שיש גם שבועת השומרים. חוץ משבועת מודה יש פה שתי עילות שמכוחן אני מחייב אותך בשבועה. אבל מאיפה אני יודע ששייך על זה שבועת השומרים? משבועת מודה במקצת. זו הבניה מושגית. אם תקחו את הרציונל של שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת ביחד, אז תראו שבדבר כזה שייכת שבועת השומרים. למה? כמו הרא"ש על כותבין בור ואש ובבא קמא משנה א'. זה בדיוק אותה לוגיקה, כמו הרא"ש. אני בעצם אומר ככה, תראה, האמת היא שהדבר הזה הוא שבועת השומרים. אלא מה? פה אני הרי מתכחש לגמרי לשמירה. אבל לא, שבועת מודה במקצת תוכיח שזה לא נכון. כי אם אתה מודה בחלק זה לא נקרא שעל החלק השני אתה מתכחש לגמרי, יש לך כבר זיקה לחלק השני. נכון? זה שבועת מודה במקצת מוכיחה. כשאני מיישם את זה על ההקשר של שומר, מה זה אומר? שעל החמישים שאותם אני מתכחש אי אפשר להגיד שבכלל לא היה חוזה שמירה וזהו. אני טוען שלא היה חוזה שמירה, הוא טוען שכן, והרי אני מסכים שהיה חוזה שמירה בינינו. אני רק אומר שזה היה על חמישים ולא על מאה. שבועת מודה במקצת מלמדת אותי שבסיטואציה כזאת תהיה שבועת השומרים. תהיה גם שבועת מודה במקצת, אבל משבועת מודה במקצת אני לומד שני דברים. א, תישבע שבועת מודה במקצת. ב, תישבע שבועת השומרים.

[Speaker E] אבל הוא באמת בפועל יישבע שתי שבועות?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, שבועה אחת, אבל יש שתי עילות. לא שבועה יותר שבועה, נשבע שלא חייב לך יותר מחמישים, זה ברור. אבל העילה שמכוחה משביעים אותי זה גם עילה של שמירה וגם עילה של מודה במקצת. עכשיו מה קורה? בשאלת ההילך זה יותר מעניין. לא אני עד הסוף סגור שזה פוטר אותה, אבל זה יכול לפטור אותה. כי אין פטור של הילך בשבועת השומרים. מדין שבועת המודה במקצת שלי, אז שואלים את רבי מאיר מה הוא נשבע, הרי יש פה הילך. נכון, שבועת מודה במקצת לא תהיה פה. אבל בשבועת השומרים אין פטור של הילך. תגידו לי מה זאת אומרת, הרי כל הרציונל של שבועת השומרים נלמד משבועת מודה במקצת, נכון? ובשבועת מודה במקצת במצב של הילך הרי אין, אז בשבועת השומרים לא תהיה. זה בדיוק הרא"ש, תשימו לב. כי הרא"ש הרי לומד מבור ומאש, נכון? והוא לא נותן את הפטורים של אש, רק את הפטורים של בור. זה בדיוק אותה לוגיקה. זאת אומרת אתה לא נותן לי את הפטורים של שבועת מודה במקצת שבהילך נפטרים מלהישבע, למרות שהשתמשתי בשבועת מודה במקצת כדי ללמוד שחייבים פה את שבועת השומרים. כי כל דין בור להם, כל דין שבועת השומרים להם, לא שבועת מודה במקצת. בדיוק כמו הרא"ש. זה פשוט אחד לאחד, זו אותה לוגיקה. בדיוק. בסדר? לכן זו הבניה מושגית, זה פותר את בעיית ההילך. עכשיו נחזור לשתי הקושיות הראשונות. למה המשנה העמידה את זה בציור של מודה במקצת? ברור למה. בגלל שבלי ציור של מודה במקצת לא הייתה פה שבועת השומרים. שאלתי למה לא אמרו שהוא כפר בכל העשר? כי אם הוא היה כופר בכל העשר לא הייתה פה שבועת השומרים בלי קשר לשאלה אם זה ענבים או לא ענבים. כי הוא כופר בעצם השמירה, גם אם זה היה מטלטלין רגיל לא היה שבועת השומרים. אתה חייב להעמיד בציור של מודה במקצת. אבל אחרי שהעמדת בציור של מודה במקצת מה היא השבועה שאתם נשבעים? שבועת השומרים. הרי בציור של מודה במקצת אתה חייב להישבע שבועת השומרים. כל הקושיות נפלו.

[Speaker C] אבל למה אין סיטואציה של נאנסו? למה אין סיטואציה שהוא טוען נאנס?

[הרב מיכאל אברהם] הרי אם הוא טוען נאנס אז לא צריך את שבועת מודה במקצת, אז ודאי שהוא חייב שבועת השומרים. גם אם הוא טוען שהכל נאנס הוא חייב שבועת השומרים.

[Speaker C] ואז תהיה המחלוקת הפשוטה בין רבי מאיר לחכמים.

[הרב מיכאל אברהם] בואו נשמיע לכם גם את זה.

[Speaker C] אז זהו, זה עיקר החידוש.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. רוצים להשמיע לך שבסיטואציה של מודה במקצת תהיה שבועה. שבועת השומרים על השאר. זהו, זה בדיוק הנקודה. אז עכשיו הכל, אין שום בעיה. שאלנו על הרמב"ם שתי שלוש שאלות, הא לך כבר אמרנו, נכון? שתי השאלות האחרות זה על חכמים, אתה פוסק כמו חכמים, ברור שהרמב"ם פסק כמו חכמים. והרמב"ם מדבר על שבועת השומרים, לא על סיטואציה של שומרים, ברמב"ם זה ברור, נכון? אז למה המשנה העמידה בציור של מודה במקצת? זאת הייתה השאלה הראשונה. שאלה שנייה, מה שייך פה שבועת השומרים, הרי הוא כופר שהוא היה שומר בכלל. תשובה, שתי השאלות האלה כמובן מיישבות אחת את השנייה. ברגע שזה ציור של מודה במקצת, לכן זה שבועת השומרים.

[Speaker E] אז כל המחלוקת היא עם פירות העומדות להיבצר כבצור דמי, בכלל לא שייך?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כן שייך. כי אם זה לא היה כבצור דמי, אז כל הסיפור לא מתחיל, אין בכלל שבועות על דבר כזה. רק בגלל שזה כבצור, עכשיו אתה יכול להתחיל לדון אם יש שבועה ואין שבועה ואיזה שבועה יש. שבועה היא על מטלטלים. ואם אתה שומר, אז הדבר הזה הוא בעצם נחשב כמו קרקע ולא כמו מטלטלים. בזה שאתה שומר, בסדר? לעניין דיני השומרים זה נחשב כמו קרקע ולא כמו מטלטלים.

[Speaker C] אז עוד פעם, הרמב"ם בטוען ונטען כותב שאין שבועה במודה במקצת בשומרים?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מדבר על, כן, כן, אני חושב.

[Speaker C] אין שבועה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. כי בדיני השומרים זה אין שבועה, זה כמו קרקע.

[Speaker C] למה אין שבועה? אם זה שתי פירות? כי הוא כופר.

[הרב מיכאל אברהם] כמו קרקע. לא נשבעים על קרקע. לא, אם זה במודים מודה במקצת?

[Speaker C] לא, בטוען ונטען.

[הרב מיכאל אברהם] בטוען ונטען אז זה לא שבועת השומרים, זה שבועת מודה במקצת. שבועת מודה במקצת אז לעניין מודה במקצת רגיל זה לא כקרקע, כי זה ענבים העומדות להיבצר. רק בדיני השומרים זה נחשב כמו קרקע. אבל באמת כשהוא מביא את ההלכה הזאת בדיני השומרים, הוא לא מדבר על ציור של מודה במקצת, כי עצם ההלכה שבדיני השומרים דבר כזה נחשב כקרקע אתה יכול ללמד אותי גם על כופר הכל. זה לא משנה. במשנה הרווחנו עוד חידוש. החידוש הוא שאם יש ציור של מודה במקצת, אז השבועה תהיה שבועת השומרים. את החידוש הזה, זה ההערה היחידה שיש לי, את החידוש הזה הרמב"ם לא מביא. למרות שלכאורה זה החידוש של המשנה, אבל הוא מביא את כל הדינים של המשנה. זאת אומרת, הוא מביא את הדין שבדיני השומרים זה נחשב כמו קרקע. והוא מביא את הדינים שבטוען ונטען באמת כן נשבעים על זה, כי ענבים העומדות להיבצר כבצורות. את הכל זה הוא מביא. אבל יש פה עוד חידוש שאותו הוא לא מביא. הוא קורא ככה את המשנה אבל הוא לא מביא אותו. זאת הערה. בסדר? האמת שיש רמב"מים אחרים שבהם אפשר לראות את החידוש הזה אולי ואז זה גם פותר את הבעיה הזאת, אבל פה אני לא אכנס לזה. מה בעצם הטענה שלי? הטענה שלי זה שאם אנחנו מסתכלים פה על השילוב של המודה במקצת עם שבועת השומרים, אנחנו יכולים לייצר שבועה מסוג חדש, שבועת המתגוננים. אמרתי שזה בעצם מודה במקצת ושומרים, הם שניהם בעצם שבועת המתגוננים, כמו כל שבועות התורה בעצם, גם עד אחד. למה נשבעים נגד עד אחד? כי עד אחד אומר שיש פה איזה סיכא, לא יכול להגיד אין כלום בדבריך, אז אני נכנס למגננה. לתת אני לא צריך כי רק שני עדים מוציאים ממון. אבל ברגע שכבר יש איזושהי ריעותא בדבר הם מבקשים ממני להישבע. בעצם שלוש שבועות התורה זה כמו ארבעה אבות נזיקין. יש לי שלוש שבועות, אבל יש להם איזשהו צד שווה. והצד השווה הזה בעצם אומר שהם כולם שבועת המתגוננים. ואז יכול להיות שתהיינה סיטואציות נוספות, כמו כל סכינו ומשאו וכולי, שיהיו שילובים של השבועות האלה שייצרו עוד סיטואציות של מתגוננים וגם שם תצטרך להישבע. זה הערה ראשונה. אבל פה יוצא מצב אני חושב שהוא הבניה מושגית, לא הצד השווה. קודם דיברתי על מה עושים עם הצד השווה עם שלוש השבועות האלה. פה זה דווקא הבניה מושגית. אני אומר, אני לוקח מימד אחד של שבועת מודה במקצת, מימד אחד של שבועת השומרים, מחבר אותם ביחד ואני אומר, ברגע שהסיטואציה יש בה את שני המאפיינים ביחד נוצרת פה שבועת השומרים. וכל דין בה עולה כמו הראש, זאת אומרת זה בעצם הבניה מושגית ולא צד שווה. אוקיי? אפשר לעשות מזה צד שווה בסיטואציות אחרות. פה זאת הבניה מושגית. אוקיי? ואם אנחנו מבינים את זה כך, אין שום בעיה, לא קשיא ריש לקיש, לא קשיא הרמב"ם, לא קשיא שום דבר. על ענבים עומדות להיבצר דין השומרים ולא משא ומתן עם שומר אלא דיני השומרים זה שבועת השומרים. בכל זאת צריך ציור של מודה, הכל נפתר ברגע שאומרים שזה הבניה מושגית. עכשיו נקודה אחרונה שאולי אני אעיר על העניין הזה זה אמרתי שאני אעיר משהו על עירוב פרשיות. הגמרא לומדת את שבועת מודה במקצת מאשר יאמר כי הוא זה. אשר יאמר כי הוא זה הוא מודה בחלק מהעניין לא בהכל ועל זה הוא נשבע שבועת מודה במקצת. עכשיו זה מופיע בתוך פרשת שומרים הפסוק הזה. והגמרא דנה בשאלה הזאת שהזכרתי קודם שיש מחלוקת אמוראים בשאלה אם שומר צריך להודות במקצת כדי להישבע. מי שטוען שכן אומר כי הפסוק אשר יאמר כי הוא זה. מדבר על דיני שומרים, וזוהי מודה במקצת, ושם כתוב שאתה צריך להודות בחלק ולכפור בחלק כדי להישבע. להלכה אנחנו פוסקים לא כך. להלכה אנחנו פוסקים עירוב פרשיות כתוב כאן. מה זאת אומרת? יש פסוק שעוסק בדיני הלוואה בכלל, לא בדיני שומרים, והוא שורבב לתוך פרשת שומרים. מאיזושהי סיבה, התערבב. אין מוקדם ומאוחר בתורה כזה, כן, כזה. אוקיי, דרוש, לא חשוב. ולכן זה על הלוואה, זה לא על שומרים, זה שתי שבועות שונות. יש שבועת מודה במקצת בהלוואה ושבועת השומרים, שתי שבועות שונות. עכשיו אני שואל, למה שזה יתערבב? למה התורה מערבבת? יש פרשת הלוואה, תכתבי שם את הדין של הלוואה. למה בשומרים את מכניסה את זה לתוך דיני שבועת השומרים? מה הרעיון לערבב שם דברים? ואיך שאני אומר עכשיו זה מאוד פשוט. זה המקור למה שאני אומר. למה התורה מערבבת את שבועת מודה במקצת עם שבועת השומרים? כי היא רוצה להגיד לי שזאת אותה שבועה, זאת שבועת המתגוננים. זה לא שתי סיטואציות, אבל בשתי הסיטואציות אתה נשבע כי אתה מתגונן. לכן היא ערבבה. היא ערבבה בכוונה שתי סוגי שבועות שונות כדי להגיד לי שבעצם היסוד שלהם הוא אחד. ואם היסוד שלהם הוא אחד, אז אפשר גם לבנות מהם, או בהבניה מושגית או בצד השווה, שבועות בסיטואציות שונות. זאת אומרת, זה הסבר לפשט התורה למה אם באמת יש פה עירוב פרשיות, אני מבין. אבל למה שהתורה תערבב? מה, היא באה לבלבל אותנו? למה לא תכתוב את זה בפרשת הלוואה? כי היא באה ללמד אותנו את זה גופא, ששבועת השומרים ושבועת מודה במקצת זה אותו סוג של שבועה. זה בעצם הצד השווה שבממון החב בשמירתן עליך ושהזיק כל אבות הנזיקין, הצד השווה לשלוש השבועות של שבועת התורה, שכולן שבועת המתגוננים. אני יכול לכתוב את כל משנת בבא קמא על שבועות בכלל, לא על נזיקין. ואת הגמרא בבבא קמא בדף ו' שלומדת על אבנו סכינו ומשאו אני אכתוב את המשנה הזאת, המשנה של שבועות, שהיא לומדת משתי שבועות שונות, היא מייצרת מהן צד השווה או הבניה מושגית. תהיה פה מחלוקת ראשונים כמו הראש והגדולים. אני יכול לכתוב את כל מסכת בבא קמא את הפרק הראשון על שבועות במקום נזיקין. אותה לוגיקה בדיוק, אותה לוגיקה, אחד לאחד, הכל אני יכול לעשות. יש את הפטורים, בהי"ל זה סוג הפטורים כמו בטמון או כלים בבור. זה ממש אותו מבנה, זה בדיוק אותה לוגיקה. ועד אחד? מה? לא, עד אחד זה סיפור. עד אחד גם. הוא מופיע פה. עד אחד, מה העניין פה? יש עד נגדך, מה זאת אומרת? אה, אם אף אחד, אם אני סתם תובע אותך, אתה אומר לי לא מכיר אותך, מה אתה רוצה? אני חייב לך משהו? אני צריך לעניין את הבית דין להראות להם שאני בכלל קשור לעניין, אין פה דררא דממונא בכלל. אוקיי? אבל אני לא קשור לממון, אבל אם הבאתי שני עדים אז כמובן נוציא ממך כי זה ברור שזה שלי. הבאתי עד אחד, עד אחד לא מספיק כדי להוציא, אבל תשמע, יש פה בכל זאת מישהו שקושר אותי לעניין. אתה לא יכול להגיד לי לא מכיר אותך, צריך בכל זאת לתת לנו איזשהו עוגן. אז תישבע! בדיוק אותו רעיון. שלושת השבועות הן אותו עניין, בשלושת השבועות מדובר על מוחזק. הגם שכל שבועות הנטלין זה שבועות המשנה, שבועות הגמרא זה תמיד שבועות הנפטרין. אז למה אם מישהו נפטר, אז מוציאים ממך כביכול דבר, למה הוא צריך להישבע? זה תמיד בגלל שיש לו איזשהו סוג של מגננה, למרות שהוא מוחזק, שהוא צריך לתת לנו איזשהו חיזוק. בסדר, זה מוחזק כזה אבל עם ריעותא, עם איזה מגננה שהוא צריך לעשות. ולכן בעצם יש צד השווה לשלושת השבועות האלה. זה שלושה אבות של אותו יסוד. אוקיי?

[Speaker E] אז למה המשנה לא אומרת הצד השווה שבהן שאין שבועת…

[הרב מיכאל אברהם] המשנה לא עוסקת בזה, היא לא, אין משנה מקבילה לנזיקין בשבועות.

[Speaker E] לא, אם אתה אומר שזה מקביל, אז אם בנזיקין היא אמרה הצד השווה שבהן שהן מוחזק לשמירת עליך…

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא הביאו את שלושת ה… אין משנה שמביאה שלושת השבועות ודנה בהבדלים ובשווי. למה לא כתבו משנה כזאת אני לא יודע, אבל אין משנה כזאת פה. אני רק אומר שכשלוקחים את המשנה הזאת ומבינים מה היא אומרת ומחברים אותה לשאר הדינים, בעצם אפשר היה לכתוב פה משניות כמו בפרק ראשון של בבא קמא, משניות וגמרא. בסדר? טוב, אז שכוייח, שכוייח. יש פה המון רע"מ שזה מיישב.