הקב＂ה והעולם – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מתח בין אינסופיות למציאות והמסגרת לדיון בצמצום
- העמדה החסידית מול העמדה המתנגדית והטענה על ברירת מחדל
- ביקורת המספר על “צמצום לא כפשוטו” כמשל חסר נמען ונמשל
- מכתב הרבי מלובביץ’ ומיפוי ארבע שיטות בצמצום
- אור, מאור, עצמות והופעה דרך קאנט ולייבניץ
- מבואות המטונפים כמוקד מחלוקת והשלכות מעשיות של הצמצום
- “נפש החיים” שער ג’: אמת מצידו מול הנהגה מצידנו והאזהרה מסכנת ההתבוננות
- יישוב “ממלא כל עלמין” מול מדרגות וההבחנה בין מצידו למצידנו
- הסתירה שנותרת בעיני המספר והצגת המשך לדיון
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את סוגיית הצמצום כמסגרת מתח בין אינסופיות הקדוש ברוך הוא, שלפיה לכאורה אין מקום למציאות עצמאית מחוץ לו, לבין הוודאות הבלתי־אמצעית שהעולם והאדם קיימים. הוא מתאר שתי עמדות יסוד: גישה חסידית הרואה את הצמצום כלא כפשוטו וכמשל בלבד, מול גישה מתנגדית הרואה את הצמצום ככפשוטו כדי לתת מקום למציאות. המספר טוען שהעמדה “צמצום לא כפשוטו” היא אוקסימורון ונונסנס, משום שהיא מכחישה את הקיום, אינה מבהירה למי פונה המשל ומה הנמשל שלו, ומרוקנת את השפה ממשמעות; לצד זאת הוא מביא מכתב של הרבי מלובביץ’ וסוגיה ב“נפש החיים” שמנסות למפות שיטות ולגזור מהן השלכות הלכתיות ומעשיות כמו דין מבואות המטונפים.
מתח בין אינסופיות למציאות והמסגרת לדיון בצמצום
הצמצום מוצג כבעיה הנולדת מן הטענה שאין עוד מלבדו, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, מול העובדה הפשוטה שיש עולם, אדם ותודעה, והחוויה עצמה מעידה על קיום החווה בהתאם לעקרון הקוגיטו של דקארט. התוספות מובא כדוגמה לכך שלפעמים מביאים פסוק כהוכחה למציאות שניתן לראות בעיניים, והמספר קובע שאין צורך בפסוקים כדי להוכיח שהמציאות קיימת. המסגרת הזו מגדירה שתי עמדות בסיסיות: עמדה המעדיפה את קוטב האינסופיות ומפרשת את הצמצום כמשל לא כפשוטו, ועמדה המעדיפה את קוטב המציאות ומפרשת את הצמצום ככפשוטו.
העמדה החסידית מול העמדה המתנגדית והטענה על ברירת מחדל
העמדה המשויכת לחסידות קובעת שהצמצום אינו כפשוטו ושאין באמת דבר מחוץ לקדוש ברוך הוא, ולכן כל תיאור הצמצום הוא משל. העמדה המתנגדית קובעת שהצמצום כפשוטו מפני שאי אפשר להתעלם מקיומם של דברים שאינם הקדוש ברוך הוא, ומכאן עולה השאלה כיצד מתיישבים “אין עוד מלבדו” ו“ממלא כל עלמין” עם מציאות נפרדת. המספר טוען שבספרות מקובל לראות בעמדה החסידית ברירת מחדל ולהעמיד את העמדה המתנגדית כטעונה הצדקה, אך הוא עצמו מתקשה להבין את האפשרות של “צמצום לא כפשוטו” וטוען שאין לה כלל משמעות קוהרנטית.
ביקורת המספר על “צמצום לא כפשוטו” כמשל חסר נמען ונמשל
המספר טוען ש“צמצום לא כפשוטו” מכחיש את התפיסה הבלתי־אמצעית של קיום העולם והאדם ולכן הוא אוקסימורון. הוא שואל למי מופנה המשל אם אין דבר מחוץ לקדוש ברוך הוא, ומהו הנמשל אם לאחר המשל “אור אינסוף ממלא את כל המציאות וזהו” בלי שינוי ממשי. הוא קובע שהשיח הזה מתקיים רק משום שיש אנשים שטועים בו, בדומה לניסוח שהוא מייחס לרמב"ם על ניהול דיון רק לנוכח טעות רווחת.
מכתב הרבי מלובביץ’ ומיפוי ארבע שיטות בצמצום
הרבי מלובביץ’ מובא כמתפלא על האפשרות לומר שכל השיטות בצמצום “הולכים למקום אחד”, בפרט כאשר השואל מגדיר את מכרו כלומד ספרי המקובלים, והמספר מציין שההערה בשולי המכתב מזהה את אותו מכר ככנראה הרב דסלר. הרבי מנסח שתי מחלוקות עיקריות: אם הצמצום כפשוטו או לא (סילוק או העלם), ואם הצמצום הוא רק באור או גם במאור. הוא ממפה ארבע שיטות: צמצום כפשוטו וגם בעצמותו; צמצום כפשוטו רק באור; צמצום לא כפשוטו גם במאור; צמצום לא כפשוטו ורק באור, ומזהה את המתנגדים בימי אדמו"ר הזקן עם שיטה א’, את בעל “נפש החיים” עם שיטה ג’, ואת חב"ד עם שיטה ד’ תוך קריאה לעיין בכתבי חב"ד כדי להבין את מסכת הצמצום.
אור, מאור, עצמות והופעה דרך קאנט ולייבניץ
המספר מפתח הבחנה בין הדבר כשלעצמו לבין האופן שבו הוא מופיע להכרתנו בשפת קאנט, וטוען שאין הבדל מהותי בין אי־תפיסת השולחן כשלעצמו לבין אי־תפיסת הקדוש ברוך הוא, משום שתפיסה תמיד מתרחשת דרך תכונות ותופעות. הוא דוחה פירוש הרואה בכך מגבלה אנושית, וטוען שצבע, קול ושאר תכונות הם תופעות הכרתיות ולא תכונות שקיימות “בדבר כשלעצמו”, וממחיש זאת בדוגמת העץ הנופל ביער ובטענה ש“קול” נוצר בהכרה ולא בעולם עצמו. הוא מציג את עקרון “זהות הבלתי נבדלים” של לייבניץ, מבקר אותו כהנחת המבוקש, ומציע הבחנה בין שונות בתכונות לבין אחרות בעצם, תוך דוגמאות של טיפות מים ובוזונים מול פרמיונים כתמיכה באפשרות של אחרות בלי שונות; הוא מוסיף שבורחס ב“טלן, אוקבר, טרציוס” מגלם בסיפור את האבסורד של תפיסת “אוספי תכונות” כאובייקטים ללא בעל־תכונות. בתוך ההקשר הקבלי הוא טוען שה“תכונות” של הקדוש ברוך הוא, כמו ספירות וכלים, מתפקדות כאובייקטים שנבראו או נאצלו ולא כתארים של אובייקט, ולכן הן אינן תפיסה של עצמותו, והוא קושר זאת לביטוי “לית מחשבה תפיסא ביה כלל” ולדימוי הגמרא בברכות דף י’ על היחס בין הקדוש ברוך הוא לעולם כיחס נשמה וגוף.
מבואות המטונפים כמוקד מחלוקת והשלכות מעשיות של הצמצום
הרבי מלובביץ’ מובא כמתאר את פירוש המתנגדים ל“לית אתר פנוי מיניה” כהשגחה בלבד ולא כנוכחות, וכמזהים את שיטת “העצמות נמצא בכל מקום” כסותרת לדיני מבואות המטונפות, כפי שפורסם בכרוזים ומודעות בתקופת הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. המספר מחדד שלדיון המטאפיזי יש השלכות מעשיות על דפוסי עבודת ה’ ועל יחס להבחנות הלכתיות בין מקומות ומצבים, והוא טוען שהתפיסה החסידית מייצרת עמדה שלפיה הקדושה נוכחת בכל מרחבי המציאות ולכן נוצרת נטייה לראות את ההבחנות כמשל בלבד. הוא מציב קצה עקרוני שלפיו, אם אין הבדל אמיתי בין מקומות, אז ברמה העקרונית אפשר ללמוד תורה גם בשירותים, אף אם “להלכה” נאמר לא לעשות זאת מפני שחיים לפי המשל, והוא מסמן בכך כיצד השאלה “צמצום והשגחה” קשורה לשאלת הנהגה בפועל.
“נפש החיים” שער ג’: אמת מצידו מול הנהגה מצידנו והאזהרה מסכנת ההתבוננות
קטעים מ“נפש החיים” מצהירים ש“אין עוד מלבדו” הוא כמשמעו ושכל הברואים אינם מציאות עצמית מול עצמות אחדותו הפשוט, ומביאים את הרעיון שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הספר מזהיר שההתבוננות בעניין מסוכנת ורק לחכם במידה, ומנמק את הצורך לעסוק בו בכך שבדורו “תורת כל האדם” נעשתה סיסמה ש“בכל מקום וכל דבר הוא אלוהות גמור”, ושנערים קובעים הנהגות מעשיות על פי מחשבה זו. הוא קושר זאת לחשש שהמחשבה תתיר הרהור תורה במבואות המטונפים, מביא את חומרת חז"ל בברכות על המהרהר שם, ומציג זאת כהרס יסודות התורה אם קובעים הנהגה מעשית לפי המחשבה שהכל אלוהות.
יישוב “ממלא כל עלמין” מול מדרגות וההבחנה בין מצידו למצידנו
“נפש החיים” מנסח שהקדוש ברוך הוא ממלא כל עלמין בשיווי גמור, אך מציאות העולמות וההבחנות ביניהם קיימות מצד השגתנו והנהגותינו בתורה ומצוות. הוא מגדיר את בחינת “ממלא כל עלמין” כאמת מצידו יתברך שבה אין שינוי גם לאחר הבריאה, ומביא את נוסח התפילה “אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם” ואת שיר הייחוד “סובבת הכל ומלאת הכל ובהיות הכל אתה בכל” כהצהרה על אי־שינוי וחוסר חציצה. הוא מגדיר את בחינת “סובב כל עלמין” כביטוי של הסתרה מצידנו, ומסביר שכביכול צמצום כבודו מאפשר לנו לחוות מציאות של חילוקי עולמות ומקומות קדושים וטהורים לעומת טמאים ומטונפים, שעל פיה נבנים חיובי ההנהגה ההלכתיים. הוא מדמה זאת ליחס נשמה וגוף שבו הגוף נראה בחוש והנשמה נסתרת, ומצהיר שכל השמות והכינויים והמידות שבתורה מדברים מצד הבחינה הזו של התחברותו לעולמות כפי שהם נראים לנו.
הסתירה שנותרת בעיני המספר והצגת המשך לדיון
המספר קורא את “נפש החיים” כניסיון להשאיר על כנה תפיסה של “צמצום לא כפשוטו” יחד עם מחויבות מוחלטת להלכה והבדלי המקומות, ומציג קושי: אם התפיסה החסידית נכונה, הוא שואל מדוע לא להתנהג על פיה, ומי הוא הנמען של ההבחנה “מצידנו” אם הכול משל ואינו מציאות. הוא מצביע על כך ש“נפש החיים” נכתב כמענה לחשש מפני פריצת גדרים הלכתיים וחיבור אפשרי לשבתאות, ומסיים בכך שהפתרון עדיין אינו ברור לו ושימשיך בשבוע הבא, תוך פתיחת מקום להערות ושאלות.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת התחלתי את הסדרה הזאת של צמצום והשגחה, ואחרי הקדמות קצת על תחום המחשבה בכלל, סמכות והמובהקות או החד ערכיות של העמדות השונות, עברתי לדבר על הצמצום, כשהצמצום בעצם הסוגיה הזאת מתרחשת במתח בין שני קטבים. מצד אחד האינסופיות של הקדוש ברוך הוא ושלכאורה לא אמור להיות שום דבר מחוץ לו, זאת אומרת אין עוד מלבדו וממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולי, ודברים לא יכולים באמת לכאורה לא יכולים באמת להתקיים כי כל דבר שבעצם מתקיים באופן עצמאי דוחק את רגליו של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת זה בעצם אומר שזה לא הקדוש ברוך הוא אלא משהו אחר, במילים אחרות יש לקדוש ברוך הוא סוף, הוא לא ממלא באמת את הכל את כל המציאות שזאת איזושהי תפיסה סותרת את התפיסה הבסיסית שלנו ביחס לקדוש ברוך הוא. הקוטב השני שעומד מנגד זה כמובן המציאות, זאת אומרת אנחנו יודעים שקיימים פה דברים שהם לא הקדוש ברוך הוא, כן אנחנו, העולם, כל הבריאה משמעותה באופן הפשוט זה שהקדוש ברוך הוא עשה דברים שהם לא הוא, הם משהו שמחוץ לו, מעבר כן אני לא צריך להביא ראיות מהכתובים לזה שקיימים דברים חוץ מהקדוש ברוך הוא, עינינו הרואות. אנחנו פשוט רואים, לא רק שאנחנו רואים אלא אם אנחנו רואים משמע אנחנו קיימים, זאת אומרת החוויה הבלתי אמצעית שלנו עצם העובדה שאנחנו חושבים על זה אומר שזה אומר שיש מישהו שחושב על זה, כן זה עקרון הקוגיטו של דקארט דיברתי על זה בפעם הקודמת. זה מזכיר לי שבמידה שיש תוספות באיזשהו מקום אולי בסוכה אני כבר לא זוכר, שאומר שיש המון כוכבים בשמיים מה הראיה כי תסתכל כתוב בפסוק "שא עיניך וראה", כן שישים את זרעו ככוכבי השמיים לרוב של אברהם אבינו. זאת אומרת תוספות מביא ראיות לזה שיש הרבה כוכבים מזה שכתוב במפורש בפסוק שיש הרבה כוכבים. זאת אומרת יש אלטרנטיבה אחרת כמובן פשוט להסתכל, להסתכל ולראות שיש הרבה כוכבים. בכל אופן אז גם בהקשר הזה נדמה לי שלא צריך את הפסוקים כדי להוכיח שקיימת מציאות. זה שהקדוש ברוך הוא הפסוקים אומרים שהקדוש ברוך הוא ברא משהו זה ראיה טובה, אבל מי צריך את הראיה הזאת? זאת אומרת אנחנו יודעים שיש מציאות. אז בקיצור המתח הזה המתח בין שני הקטבים האלה הוא בעצם המסגרת לדיון על הצמצום. וכאן מוצגות באופן הפשוט שתי עמדות זו מול זו. העמדה אחת אומרת בוחרת או מעדיפה את הקוטב הראשון, ובעצם אומרת אין עוד מלבדו הקדוש ברוך הוא אינסופי כל יכול לא יכול להיות שום דבר אחר שקיים באמת ולכן בעצם כל הדיבור על הצמצום זה איזשהו סוג של משל. אבל הצמצום הוא לא כפשוטו, זאת אומרת בעצם לא באמת קרה צמצום. אין דברים בעצם מחוץ לקדוש ברוך הוא כן דילגתי על המושג צמצום שגם אותו הצגתי עם החלל והקו שנכנס פנימה ואני כבר לא אסכם את כל מה שדיברנו בפעם הקודמת. זה התפיסה האחת שבדרך כלל משויכת אגב לאגף החסידי, ההגות החסידית בדרך כלל משויכת לתפיסה שהצמצום הוא לא כפשוטו הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, עוד נחזור לעניין הזה. התפיסה המתנגדית בעצם גורסת שהצמצום הוא כן כפשוטו. אי אפשר להתעלם מהעובדה שקיימים דברים מחוץ לקדוש ברוך הוא, זאת אומרת שהם לא הקדוש ברוך הוא. ואז כמובן מתעוררת השאלה אז מה עושים עם ה"אין עוד מלבדו"? עם ה"ממלא כל עלמין"? עם כל התפיסות האלה של האינסופיות של הקדוש ברוך הוא אם קיימים דברים זה אומר שיש לו סוף. פה הוא לא נמצא. זאת אומרת יש לו איזשהו מקום שבו נעצרת האימצאות שלו כן פה הוא בעצם לא נמצא. אז השאלה איך מבינים את הדבר הזה והזכרתי שבדרך כלל בספרות שעוסקת בצמצום בדרך כלל עיקר הדיון זה לנסות ולהסביר למה התפיסה המתנגדית יש לה רגליים. זאת אומרת למה בכל זאת אפשר להגיד את זה? כאילו נקודת המוצא או ברירת המחדל זאת התפיסה החסידית, שאין עוד מלבדו והקדוש ברוך הוא בכל מקום וזה אז בעצם הפשטות היא שהצמצום הוא לא כפשוטו. התפיסה המתנגדית שאומרת שכן טעונה הסבר ואז מנסים להציע הסברים כאלה והסברים אחרים רובם צולעים אבל זה מה שמנסים להציע. ומה שאמרתי בפעם הקודמת. זה שבעיניי המעבר לשאלה מה העמדה שלי, אני השאלה שמטרידה אותי יותר מאשר טעות כזו, טעות אחרת או עמדה כזאת או עמדה אחרת, היא בכלל סוג השיח או אופן התנהלותו של השיח. בגלל שהשיח מתנהל כאילו שהצמצום לא כפשוטו זאת ברירת המחדל וצריך הסברים כדי ליישב את התפיסה שהצמצום הוא כן כפשוטו. אני לא מצליח להבין את העמדה שהצמצום הוא לא כפשוטו. אני לא מדבר על להגן עליה, להסביר אותה, להסביר את הצד השני, לתקוף אותה, אין את מה לתקוף, אין עמדה כזאת. אז העמדה הזאת היא אוקסימורון. זאת אומרת, לא יכול להיות דבר כזה שאני אומר שהצמצום הוא לא כפשוטו. א, כי זה מכחיש את התפיסה הבלתי אמצעית שלנו שאנחנו קיימים, שהעולם קיים. לא הכל הקדוש ברוך הוא. ב, אם כל הדיבור הזה על הצמצום הוא משל, למי מופנה המשל הזה? הקדוש ברוך הוא מספר משלים לעצמו? זאת אומרת המשל הזה הוא משל שיש לו נמען כלשהו, יש מישהו שאליו פונה המשל כדי להסביר לו משהו. מי זה המישהו הזה אם אין שום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא באמת? זה משל למה? זה השאלה השלישית. זאת אומרת שאלתי מי הנמען של המשל. השאלה השלישית זה את מה ממשל המשל הזה? מה הנמשל? זאת אומרת בעצם הצמצום הוא לא כפשוטו, הקדוש ברוך הוא מלא הכל, אין שום דבר חוץ ממנו, אז מה המשל ממשל? המשל אומר תחשבו כאילו שיש כל מיני דברים למרות שהאמת היא שאין. אז מה בא להדגים המשל הזה? זאת אומרת בנמשל הרי אין שום דבר באמת חוץ מהקדוש ברוך הוא, העסק נשאר כפי שהיה. אור אינסוף ממלא את כל המציאות וזהו. כל הסיפור הזה של צמצום לא כפשוטו הוא פשוט, לא יודע, מילים שחסרות מובן בעיניי. זאת אומרת אין לזה שום משמעות, זה פשוט שטות. ולכן אני חושב שאין מקום בכלל לדיון הזה. הדיון הזה מתנהל רק בגלל כמו שהרמב"ם כותב בכמה מקומות, לא הייתי מנהל בכלל את הדיון הזה לולא ראיתי שיש כל מיני אנשים שטועים בו. זאת אומרת זה פשוט אני לא יודע מה יש פה לדון בכלל, זה תפיסה מופרכת. עכשיו תראו, אני כדי לחדד את זה יותר, אני אביא פה מכתב מעניין של הרבי מלובביץ', שפעם מצאתי אותו ברשת, נדמה לי, הוא נעלם איכשהו משם. אני לא יודע, אולי הוא עדיין קיים. בכל אופן המכתב עובד ככה. זה מכתב שעוסק בסוגיית הצמצום, אני משתף אותו פה. מכתב שעוסק בסוגיית הצמצום. כן, הלינק שהיה אצלי כבר לא מפנה למכתב, הוא כבר לא קיים, אני לא יודע אולי זה נמצא במקום אחר. ומה שכותב בעניין הצמצום, אשר אחד ממכיריו אומר שכל השיטות בזה הולכים למקום אחד. בעצם אחד המכרים של השואל, השואל הפנה את השאלה לרבי מלובביץ', והשואל אומר לו שאחד המכרים שלי טוען שכל השיטות הולכות למקום אחד, או במילים אחרות זה משחקי מילים אבל כולם אומרים אותו דבר. כן, זאת בעצם הטענה. האמת שאני הייתי שמח להגיד את זה, אבל אני חושב שזה לא משחקי מילים, הצד השני הוא פשוט שטות. אבל זה מה שטוען האחד ממכיריו הזה. אגב, האחד ממכיריו הזה זה כנראה הרב דסלר. כך כתוב שמה למטה בהמוציאים של המכתב הזה או אלה שהביאו אותו לאינטרנט או לדפוס או לא יודע לאן, כותבים שם למטה שכנראה האיש הזה שהוא אחד ממכיריו של השואל זה הרב דסלר. אז הוא אומר, עכשיו עונה על זה הרבי מלובביץ' ככה: נפלאתי ביותר גם על כסלקא דעתך כזה. כאילו אפילו הוה אמינא כזאת אני לא מצליח להבין, זה בטח לא נכון, אבל איך בכלל אפשר להעלות את זה אפילו על הדעת שכל השיטות הולכות למקום אחד. ובפרט אשר כבוד תורתו מכנהו במכתבו בשם לומד ספרי המקובלים. כן, החבר הזה, האחד ממכיריו של השואל, השואל מתאר אותו כמישהו שלומד את ספרי המקובלים, זאת אומרת הוא מתמצא בקבלה. אז אומר הרבי מלובביץ' אחד שמתמצא בקבלה בכלל יכול להעלות בדעתו דבר כזה? כי פשיטא אשר אינו כן כלל וכלל. ועוד בדור הראשון שאחר האריז"ל, שהוא גילה לנו סוד הצמצום. כן, אמרתי שהאריז"ל בעצם המשיג או הגדיר לראשונה את המושג הזה צמצום. היה בעניין הצמצום חילוקי דעות בין בעלי תריסין מן הקצה אל הקצה, כנראה בספריהם, ונמשכה המחלוקת גם אחר כך. כן, אז יש מחלוקת קדמונית מיד מאז שהאר"י ייסד את מושג הצמצום כבר נפתחה איזושהי מחלוקת בין בעלי. והוא בשני עניינים עיקריים. אם הצמצום הוא כפשוטו או לא, סילוק או העלם, כאילו זה תרגום, ואם הצמצום הוא רק באור או גם במאור. יש בעצם שתי שאלות שבהן עוסק הדיון הזה. שאלה אחת היא אם הצמצום הוא כפשוטו או לא. צמצום כפשוטו פירושו סילוק, כן, שהאור אינסוף הסתלק, צמצום, פשוט צומצם באמת. העלם פירושו שהאור אינסוף בעצם עדיין כאן, הוא רק נעלם מאיתנו, זה הצמצום לא כפשוטו. כן, ואז כמו ששאלתי קודם, נעלם מעיניו של מי? הרי אם האור אינסוף כולו פה ואין שום דבר מלבדו, אז בפני מי הוא מעלים את עצמו? יש פה מישהו מבחוץ שמתבונן ומפניו מעלימים את האור אינסוף. אבל אם אתה אומר שהאור אינסוף בעצם הוא פה ולא הסתלק ואין שום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא, אז לא ברור לי בפני מי נוצר ההעלם הזה. אבל ככה, זאת השאלה הראשונה. סילוק או העלם, זה השאלה אם הצמצום הוא כפשוטו או לא. זאת השאלה השנייה, אם הצמצום הוא רק באור או גם במאור. מה זאת אומרת? נגיד במשל, אז תחשבו על האש עצמה ועל האור שהיא מפיצה. אוקיי? אז יש את מקור האור שזה האש, ויש את המאור, כאילו את האור שהאש מפיצה, זה בעצם ההשלכה של האש, כן, הנגזרת של האש. עכשיו, מי שאומר שהיה צמצום, השאלה אם הצמצום נעשה באור עצמו, כאילו האש עצמה הסתלקה, או זה צמצום, האש עצמה קיימת רק המאור שהאש משרה הוא הצטמצם. אוקיי? זה בעצם השאלה השנייה. טוב. השאלה הראשונה אפשר להבין אותה, אי אפשר להבין את הצד השני שזה רק העלם ולא סילוק, אבל ברור מה הוא מתכוון לשאול. השאלה השנייה זה מין מה זה אור ומה זה מאור, כאילו זה מילים. מה זאת אומרת הצמצום נעשה באור, הצמצום נעשה במאור, מה פשר העניין הזה? זה כנראה מתקשר לשאלה שגם היא קדמונית, עסק בה שומר אמונים הקדמון ועוד ספרים קדומים כבר עוסקים בה, וזה השאלה אם כל התיאור הקבלי, כן, האור אינסוף וקו וצמצום ואדם קדמון ואצילות ובריאה יצירה, כל הדברים האלה, אור וכלים וכולי, האם כל הדברים האלה הם תיאור של הקדוש ברוך הוא עצמו, או שהם תיאור של אופני ההתגלות שלו אבל מעבר לכל הדברים האלה יש גם את הקדוש ברוך הוא עצמו שהוא לא במשחק, הוא לא על המגרש, זאת אומרת עליו לא מדברים. זה נקרא עצמותו הנעלמה. כן, עצמות שלו, לא איך שהוא מופיע, לא התופעה שלו, הנואומנה שלו, לא הפנומנה שלו. אוקיי? הוא עצמו. ויכול להיות שזה מה שמתכוון לומר פה האור והמאור. זאת אומרת יש את מקור האור, כן, זה הקדוש ברוך הוא, המקור של המציאות, ויש את המאור, את האור שהמקור הזה מפיץ, שהוא בעצם האצילות והקו וצמצום ואדם קדמון וכל התיאורים הקבליים. אוקיי? אז בעצם כאשר אנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא, אפשר להבין את זה בשתי צורות כשאומרים אם הוא כן הצטמצם או לא הצטמצם, למה הכוונה? הכוונה לעצמות, וזה לא הוא עצמו, או לאיזשהו סוג של הופעה שלו בעולם שהיא הצטמצמה? אוקיי? זה כנראה שהכוונה החלוקה הזאת בין אור ומאור מתכוונת לעניין הזה. אני אולי אחדד קצת יותר את הנקודה הזאת. אנחנו רגילים לחשוב שהקדוש ברוך הוא הוא בלתי נתפס. כן, אנחנו לא יכולים לתפוס אותו, ליצור איתו איזושהי אינטראקציה ישירה, חושית או אפילו אולי לא חושית. אבל האמת שכשחושבים על זה נגיד בשפה של קאנט, אז אין לכאורה שום דבר מיוחד בקדוש ברוך הוא מעבר לכל אובייקט אחר. אנחנו לא יכולים ליצור קשר בלתי אמצעי גם עם השולחן כשלעצמו. מה שאנחנו תופסים מהשולחן זה את האופנים שדרכם הוא מופיע לעינינו. נגיד אנחנו יכולים לדבר על התכונות של השולחן. השולחן הוא מלבני, הוא לבן, יש לו ארבע רגליים, הוא עשוי מעץ, הוא כזה והוא אחר. זה הכול תכונות. אבל מי זה השולחן? השולחן זה אוסף התכונות? תשובה היא לא. השולחן הוא לא אוסף התכונות. השולחן זה האובייקט שהתכונות האלה הן התכונות שלו. עכשיו מה אני יכול להגיד עליו? על האובייקט עצמו, מעבר לשאלה איך אני מתאר אותו, כן, מה הן התכונות שלו. מה אני יכול להגיד עליו עצמו מעבר לתכונות? כמעט שום דבר. אני יכול להגיד עליו שהוא קיים ואולי שהוא אחד ולא שניים, וגם על זה אפשר קצת להתלבט. זהו פחות או יותר. כל דבר אחר שאני אגיד על השולחן זה בעצם יהיה תיאור שלו, זה יהיה תכונה שלו, שהוא עשוי מעץ, רגליים, מלבני, כל מה שדיברנו. אז בעצם אומר לנו קאנט שהתפיסה שלנו או ההכרה שלנו לא יכולה באמת לתפוס את הדברים כשהם לעצמם, את העצמות שלהם. מה שאנחנו יכולים לתפוס זה את צורות ההופעה שלהם בעינינו, הפנומנה להבדיל מהנומנה. הנומנה זה הדבר כשלעצמו והפנומנה, פנומנלי זה תופעה, הממד התופעתי שלו, איך הוא מופיע לעינינו דרך כל התכונות שלו. אבל יש משהו שהוא בעל התכונות וזה הדבר כשלעצמו. עכשיו אולי כדי לחדד את זה יותר אני אזכיר משהו שכבר גם דיברתי עליו אני חושב יותר מפעם אחת. יש תפיסה או עיקרון של לייבניץ, פילוסוף לייבניץ, שהוא קורא לזה עיקרון זהות הבלתי נבדלים. זאת אומרת אם יש שני אובייקטים שיש להם בדיוק את אותו סט של תכונות, זהה לחלוטין, אז זה לא שני אובייקטים, זה אחד. כך טען לייבניץ. אבל לייבניץ בעצם אומר לא יכול להיות שיש שני אובייקטים שונים שיש להם בדיוק את אותו סט של תכונות. אם זה בדיוק אותו סט של תכונות זה פשוט אותו אובייקט, זה לא שניים. לא שהם לא שונים, זה ברור שאם יש להם אותם תכונות הם לא שונים, אלא הטענה היא שהם לא שניים בכלל, הם אחד. אין פה שני אובייקטים יש פה אחד. זאת הטענה שלו. עכשיו יש לו אפילו ראיה לזה בדרך השלילה. אומר בוא נניח את ההנחה ההפוכה, שיש שני אובייקטים שהם באמת שניים, הם אחרים, שונים הכוונה עם תכונות שונות. אחרים פירושו שא' הוא לא ב'. האחרות הזאת מתייחסת לאובייקט עצמו. השונות מתייחסת לתכונות של האובייקטים. אז אני אומר אובייקטים אחרים שהם לא שונים. נניח שיש דבר כזה. ואז מה? אז אני אומר אובייקט א' יש לו את התכונה שהוא לא אובייקט ב'. אבל אם זה כך אז הוא שונה מאובייקט ב', לא רק אחר אלא גם שונה, כי יש תכונה שלאובייקט ב' אין אותה. אובייקט ב' הוא כן אובייקט ב' ואובייקט א' יש לו תכונה שהוא לא אובייקט ב'. כיוון שכך אז זה סותר את ההנחה שהם אובייקטים שיש להם אותו סט של תכונות, וברגע שסתרנו את ההנחה אז הוכחנו בדרך השלילה ששני האובייקטים האלה לא יכולים להיות אחרים. אם הם לא שונים הם גם לא אחרים, אלא זה אובייקט אחד. זאת הטענה שלו והזכרתי את זה לא פעם, אני חושב שהראיה הזאת ממש לא מחזיקה מים, הנחת המבוקש בוטה, ומה שהעקב אכילס של הראיה הזאת או של הטיעון הזה הוא בעצם שלייבניץ מניח, הרי מה בעצם לייבניץ מניח? לייבניץ מניח שאין באובייקט מאומה מעבר לאוסף התכונות שלו ולכן אם יש שני אובייקטים שיש להם את אותו אוסף תכונות בדיוק אז הם לא שניים, אז זה פשוט אותו אובייקט עצמו. כנגד מי הוא יוצא? הוא יוצא כנגד התפיסה שאומרת לא, יש באובייקט עוד משהו חוץ מאוסף התכונות שלו. זה בעצם התפיסה שתיארתי קודם. זאת אומרת יש את האובייקט עצמו, את בעל התכונות. והאובייקט עצמו הוא לא תכונה, הוא אובייקט, יש לו תכונות. אבל יש גם ממד באובייקט שהוא נקרא העצמות, או הנומנה, לא רק הפנומנה, לא רק האוסף התכונות שלו אלא יש גם את בעל התכונות, זה בעצם האובייקט עצמו. כנגד זה לייבניץ פונה בטיעון שלו. הוא רוצה להוכיח שהתפיסה הזאת לא נכונה. אומר אבל אם אתה מקבל את התפיסה הזאת אז ההוכחה שלו נופלת, כי ההוכחה שלו מניחה שלהיות לא ב' זאת תכונה. לא' יש את התכונה שהוא לא ב'. אבל אני אומר לא, אם יש ממד של אחרות וממד של שונות והם לא אותו ממד, אז כשאני אומר שא' הוא לא ב' אני מדבר פה על האחרות, לא על השונות. אחרות היא לא תכונה. שונות עוסקת בתכונות, אם שני אובייקטים הם שונים זה אומר שהתכונות הם לא זהות. אבל אם אני מניח שהתכונות שלהם זהות והם בכל זאת אחרים, פירוש הדבר שלהיות אחר זאת לא תכונה. יש לי את אותן תכונות לב' כמו לא', ועדיין אני יכול להיות אחר. זאת התפיסה שלי, אני לא יודע אם היא נכונה או לא, אבל זאת התפיסה שלי. עכשיו כשתפנו כנגד התפיסה הזאת את הטיעון של לייבניץ תראו שהוא נופל. כי הוא מניח בעצם בלי לשים לב הוא מניח שאין דבר כזה. אחרות, שהאחרות היא גם תכונה. טוב, אם אתה מניח את זה, אז בטח שגם תצליח להוכיח את זה. אתה מניח את המבוקש. אבל אם ההוכחה הזאת פונה למישהו שלא מניח את זה, לא תצליח לשכנע אותו שהוא טועה. אוקיי? ומה בעצם הוויכוח פה? מה הדיון? איפה אני לא מסכים עם לייבניץ? אני לא מסכים איתו בזה שהוא תופס שאין באובייקט מאומה מעבר לאוסף התכונות שלו. אני אומר שחוץ מהשונות יש גם אחרות. וזה אומר שיכולים להיות שני אובייקטים שונים ויש להם בדיוק את אותו סט של תכונות. למרות שהם עדיין שניים, הם לא שני אובייקטים שונים, הם שני אובייקטים אחרים, שיש להם בדיוק את אותו סט של תכונות. הם לא שונים, הם אחרים. אוקיי? נגיד למשל שתי טיפות מים שנגיד יש להם בדיוק את אותה צורה, אותה מסה, הכל בדיוק אותו דבר. הם גם נמצאות באותו מקום. גם המקום זאת תכונה. אני טוען שהם נמצאות גם באותו מקום באותו זמן. הם עדיין שתי טיפות. תגידו לי: שתי טיפות לא יכולות להימצא באותו מקום באותו זמן? אומר: כן, אבל זאת בעיה פיזיקלית, זאת לא בעיה לוגית. הבעיה הפיזיקלית היא שגוף בעל מסה מתנגד לקיומו של גוף אחר בעל מסה באותו מקום. אבל אם תחשבו על גופים שאין להם מסה, אין שום מניעה שהם יימצאו באותו מקום ויהיו להם בדיוק את אותם תכונות. ברגע שהמניעה היא מניעה פיזיקלית ולא מניעה לוגית, אז אין, זה לא פירכה בשום צורה. אנחנו הרי יודעים בפיזיקה, כן, בתורת החלקיקים, מבחינים בין שני סוגי חלקיקים. יש בוזונים, בעקבות הפיזיקאי ההודי בוז, כן, בוז-איינשטיין, ויש את הפרמיונים, בעקבות אנריקו פרמי, הפיזיקאי האמריקאי-איטלקי, אנריקו פרמי. וההבדל ביניהם זה שפרמיונים לא יכולים להיות שני חלקיקים שיש להם אותו סט של תכונות. זה המאפיין של הפרמיונים. אבל בוזונים הם אין להם את התכונה הזאת. זאת אומרת, בבוזונים יכול להיות מצב שיהיו הרבה מאוד חלקיקים שלכולם יש בדיוק את אותו סט של תכונות. תכונות פיזיקליות: מטען, מסה, הכל אותו דבר. אנרגיה, תנע, מה שאתם רוצים, הכל אותו דבר. אוקיי? זה בעצם האפקט שנקרא אפקט בוז-איינשטיין. כן, האפקט הזה בעצם אומר שבטמפרטורות מאוד נמוכות כל החלקיקים כולם קורסים לאותו מצב פיזיקלי, זאת אומרת יש להם בדיוק את אותו סט של תכונות לכל החלקיקים. ועדיין, אנחנו מדברים על מספרי חלקיקים. יש אחד, שניים, עשרה חלקיקים, מאה חלקיקים, למרות שיש להם בדיוק את אותו סט של תכונות. זה אומר שיכולה להיות אחרות למרות שאין שונות. אוקיי? לכן לדעתי בפיזיקה המודרנית רואים בבירור שלייבניץ טעה. אבל אני חושב שגם פילוסופית ברור שהוא טעה. לא צריך את הפיזיקה בשביל זה. בכל אופן, אני חוזר אלינו. מה שאני בעצם רוצה לטעון, מה מבלבל את לייבניץ? מה שמבלבל את לייבניץ זה שהוא בעצם מסתכל ומה שהוא רואה בשולחן זה, כל מה שהוא יכול להגיד על השולחן קשור לתכונות. הוא אומר: טוב, אם זה ככה, אז אין בשולחן שום דבר חוץ מאשר היותו בעל אוסף התכונות הזה. זה הכל. ומה שאני טוען כנגד זה, שזה לא יכול להיות נכון, כי אני שואל: למה אספת את כל התכונות האלה ואתה מתייחס אליהן כאובייקט אחד? למה לא להתייחס ללובן של השולחן הזה עם החושך ששורר בחוץ גם כן בתור אובייקט? רק בגלל שהתכונות האלה הן תכונות של עצמים אחרים, אין מה לחבר אותן לקבוצת תכונות אחת. אז אתה מניח שיש עצמים אחרים ולא הכל אוספי תכונות. אם היו רק אוספי תכונות, אז יכולתי לאסוף כל קובץ של תכונות ולייצר ממנו אובייקט. והזכרתי כבר בפעמים הקודמות שדיברתי על זה, הזכרתי את הסיפור הגאוני של בורחס, הסופר הארגנטינאי, בורחס, שנקרא טלן, אוקבר, טרציוס. זה מופיע בבדיונות של יורם ברונובסקי, הוא תרגם את זה, אז יש שם סיפור, אני ממליץ בחום לקרוא את זה, בכלל את בורחס כי הוא גאון מדהים. אבל את הסיפור הזה חובה לקרוא. זה פשוט מסה פילוסופית מבריקה בצורה של סיפור, ושמה הוא בעצם מעלה את הטיעון הזה, כמובן בדרך של סיפור, אבל זה הטיעון שהוא מעלה. הוא מספר שם על איזשהו כוכב טלן, כן, זה השם של הכוכב, ששמה ישבו אידיאליסטים בראשותו של ברקלי, שהוא היה אידיאליסט, כאלו אלה שחשבו שאין מציאות אלא יש רק הופעות, רק תכונות. מזכיר לכם את הצמצום לא כפשוטו, כן, זה אותו רעיון. והוא אומר שבכוכב ההוא באמת כל אוסף של תכונות ייצר אובייקט. נגיד החושך ששורר כרגע בחוץ עם הלובן של השולחן פה עם עוצמת הרוח ש משיב פה המאוורר זה אובייקט. כי הרי כל אוסף תכונות מגדיר אובייקט. מי שלא מכיר בקיומו של עצם שהוא בעל התכונות, אלא הוא פשוט מתייחס לאוספי תכונות בתור אובייקטים, אז אתה יכול לאסוף כל אוסף של תכונות שאתה רוצה. כל אוסף של תכונות הוא אובייקט. אבל זה כמובן לכל בר דעת מבין שזה שטות. אנחנו אוספים תכונות רק כשהתכונות האלה מתארות את אותו אובייקט, משוייכות לאותו אובייקט. אז עכשיו אני שואל מי זה האובייקט הזה שהתכונות משוייכות אליו? הוא לא אוסף התכונות עצמו. אוסף התכונות הוא תכונות של האובייקט. אז מי זה האובייקט? האובייקט זה איזשהו משהו מופשט שקיים בעולם כשלעצמו, וכשאני מסתכל עליו או אני תופס אותו, אני תופס אותו דרך תכונותיו. אותו עצמו אני לא יכול לראות כי כי אין לו מראה. המראה שלו כבר שייך לתכונות. אוקיי? אז באותה מידה אני חוזר פה לקטע של הרבי מלובביץ', אז באותו מובן אני רוצה לטעון בעצם שחוסר היכולת שלנו לתפוס את הקדוש ברוך הוא לכאורה לא שונה מהותית מחוסר היכולת שלנו לתפוס את השולחן עצמו. גם בשולחן וגם אצל הקדוש ברוך הוא מה שאנחנו יכולים לתפוס זה את האופנים שבהם הוא מופיע לעינינו ולא אותו עצמו. אז באיזה מובן הקדוש ברוך הוא הוא בלתי נתפס? מה למה למה הוא פחות נתפס מאשר השולחן או מאשר האדם שיושב פה מאשר המחשב הזה או הטלפון או כל אובייקט שלא יהיה? תמיד מה שאני יכול לתפוס זה רק התכונות של הדבר ולא הדבר עצמו. אז מה שונה זה מזה? פה יש עוד נקודה חשובה. יש יש כאלה שמפרשים את ההבחנה הקנטיאנית הזאת בין הדבר עצמו לבין הפנומנה או צורות ההופעה שלו, אוסף התכונות שלו, מפרשים את זה כמגבלה אנושית. זאת אומרת אני מוגבל כבן אדם ולכן אני לא יכול לתפוס את השולחן כשלעצמו. אני תופס רק את התכונות שלו, את האופנים שבהם הוא מופיע בעולם, אבל את השולחן כשלעצמו אני לא יכול לתפוס. זאת טעות. זאת טעות, אין פה שום מגבלה. זה מה שנקרא לתפוס את השולחן. לתפוס את השולחן פירושו כשאני מסתכל על השולחן אז אני אומר השולחן הזה הוא בצבע לבן. אז מה אתה אומר לי? לא תפסת את השולחן עצמו, תפסת רק את האופן שבו הוא מופיע לעינינו. ואז אני שואל רגע, אז מה הצבע של השולחן כשלעצמו? לא הצבע שבו הוא מופיע לעינינו? התשובה היא שזה אין דבר כזה צבע של השולחן כשלעצמו. לשולחן כשלעצמו אין צבע. צבע מוגדר להיות תופעה שקורה אצלי בראש כאשר אני מתבונן על עצמים. האופן שבו אני תופס אותם מופיע בהכרה שלי כצבע. אוקיי? אין צבע לדבר עצמו. ברור שאם אני אסתכל על זה באופן אחר או שהראש שלי יהיה בנוי אחרת אני יכול לראות את זה בצבע אחר לגמרי או אפילו לשמוע את המראה של השולחן, לא לראות אותו בכלל. אם תחברו את העיניים שלי למרכז השמע, אז אני אשמע מראות. אני לא אראה את המראות. המראות לא נמצאים בעולם, המראות הם רק אצלי בראש. כן, זה הדוגמה האהובה עליי עם העץ שנופל ביער ואף אחד לא נמצא שם כדי לשמוע או לראות, האם הוא משמיע קול. התשובה היא כמובן לא, ברור שהוא לא משמיע קול. זאת אומרת הוא מניע אוויר, יש גל לחץ, אבל כל עוד גל הלחץ לא פוגע אצלי בעור התוף, לא נוצר קול. קול זאת תופעה הכרתית, אין קול בעולם עצמו. בעולם עצמו יש גל לחץ. כשגל הלחץ פוגע בעור תוף של אוזן, הוא יוצר בהכרה של בעל האוזן קול. אוקיי? אבל ברור שהקול לא קיים בעולם, הקול קיים רק אצל האדם התופס. אותו דבר הצבע והמראה. כל התכונות שאנחנו מדברים עליהן הן לא בגלל שאני לא מצליח לתפוס את הדבר עצמו. זה מה שנקרא לתפוס את הדבר עצמו. לתפוס את הדבר עצמו פירושו להכניס את הדבר לתוך הקטגוריות ההכרתיות שלי. לתת לו צבע וצורה ומראה ושמע, כן, אודיו ווידאו וכל הריח וטעם ומישוש וכל מה שאתם רוצים. אז זה נקרא לתפוס את הדבר עצמו, זאת לא מגבלה. תמיד לתפוס משהו זה להכניס אותו לתוך מערכת המושגים או המערכת ההכרתית שלי. זה מה שנקרא לתפוס. אז מה פירוש לתפוס את הדבר כשלעצמו לא כמו שהוא מופיע לעיניי? זה סתם לא מוגדר. זה שטויות. אין דבר כזה. לתפוס את הדבר כשלעצמו פירושו לחוות את התכונות שדרכן הוא מופיע אליי. זה נקרא לתפוס את הדבר כשלעצמו. זה לא מגבלה, זה מה שנקרא לתפוס. אין יצור שיכול לתפוס את זה יותר טוב. זה לא רלוונטי. אין פה יותר טוב. זו התפיסה הכי טובה שיש. אין תפיסה אחרת. אוקיי? זה לא מגבלה, זה לא חוסר יכולת. זאת ההגדרה של תפיסה. זה מה שנקרא לתפוס. חוץ מזה אתה רק יכול להיות, אתה רק יכול להיות השולחן עצמו. לתפוס את השולחן עצמו בתור מישהו אחר אתה רק יכול להכניס את ההופעות של השולחן לכלי ההכרה שלך, זה מה שאתה יכול לעשות שם. למה אני אומר את זה? כי נדמה לי שההבדל בין הקדוש ברוך הוא לבין אובייקטים אחרים הוא בנקודה הזאת. שאני מסתכל על ההופעות של הקדוש ברוך הוא בעולם, שם זה באמת לא נקרא לתפוס אותו עצמו. או אם אני מדבר על זה בשפה של המקובלים, כן, על ספירות וכלים וכל מיני דברים כאלה. הטענה היא, נגיד, הצבע של השולחן הוא לא אובייקט, הוא תכונה. השולחן הוא אובייקט. הצבע שלו זה תואר, הוא בצבע צהוב, נכון? זה תואר. כשאני אומר השולחן הזה הוא בצבע צהוב, מי נושא המשפט? השולחן. אז זה האובייקט. ומה זה הצבע הצהוב פה? הוא תואר של האובייקט, נכון? זאת אומרת הצבע הצהוב של השולחן הוא לא אובייקט, האובייקט זה השולחן. יש לו תכונה שיש לו צבע צהוב. התכונות, במירכאות, של הקדוש ברוך הוא הם אובייקטים. זה ההבדל בינו לבין עצמים רגילים. התכונות של הקדוש ברוך הוא, אני לא יודע מה, שלא נדבר על הרחום וחנון, אבל אני מדבר כרגע על הספירות נגיד, הכתר, חכמה, בינה וכל הדברים האלה, אלה כאילו הופעות של הקדוש ברוך הוא, תכונות של הקדוש ברוך הוא. הקבלה בעצם אומרת לנו אלה אובייקטים. הקדוש ברוך הוא ברא את הדברים האלה. זה לא תכונות שלו. תכונות זה לא משהו, לא צריך לברוא אותו. התכונות הם שם, הם מאפיינות אותו. אם אני אומר שהקדוש ברוך הוא האציל את הדברים האלה, ברא את הדברים האלה, פירוש הדבר שיש פה משהו. זאת אומרת הצבע של הקדוש ברוך הוא כביכול הוא לא תכונה שלו, הוא אובייקט נפרד ממנו. ולכן כשאני מבין, אני לומד את העולם הקבלי, אני בעצם לא עוסק בתכונות של הקדוש ברוך הוא באותו מובן שאני עוסק בתכונות של השולחן כשאני מתבונן על השולחן. אני עוסק באובייקטים שהקדוש ברוך הוא ברא אותם כייצוגים או מוציאים לפועל של המדיניות שלו. ולכן זה לא נקרא לתפוס את הקדוש ברוך הוא עצמו. אוקיי? זאת אומרת ההבדל בין הקדוש ברוך הוא לבין אובייקטים אחרים זה בשאלה מה היחס בין התכונה לבין האובייקט שהוא בעל התכונות. באובייקטים רגילים התכונות הן התכונות של האובייקט, האובייקט הוא בעל התכונות. אצל הקדוש ברוך הוא התכונות הם עצמם אובייקטים, שיש להם איזושהי זיקה לקדוש ברוך הוא, הם מייצגים אותו באיזושהי צורה, אבל זה לא הוא. זה לא הצבע שלו. אנחנו לא תופסים משהו בו עצמו. זה בעצם אני חושב המשמעות של האמירה הזאת של לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אוקיי? המחשבה לא נתפסת בו. זה נקרא לית מחשבה תפיסא ביה כלל, תפיסא באל"ף, זאת אומרת המחשבה לא נתפסת בו. אוקיי? הרבה פעמים אומרים לית מחשבה תפיסה, ה"א, תפיסה במובן של מחשבה, אבל זה לא זה. בארמית, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אין מחשבה שמצליחה להיתפס בו בכלל. למה? כי כשאני תופס את התכונות שלו אני לא תופס אותו עצמו. התכונות הם לא הצבע שלו שבכך אני תופס את האובייקט עצמו, אלא זה אובייקט אחר שהוא ברא אותו, שהוא מייצג אותו באיזושהי צורה. האור אינסוף נמצא בתוך הכלים האלה, בתוך האובייקטים האלה, אבל האובייקטים האלה זה לא הוא. זה קצת דומה כמו שהגמרא מדמה את זה ליחס בין נשמה לבין גוף של האדם. גמרא בברכות בדף י', הגמרא אומרת שמה שהיחס בין הקדוש ברוך הוא לעולם הוא כמו היחס בין הנשמה לגוף. כשאתם מסתכלים על בן אדם אתם לא עושים אבחנה בין הנשמה לבין הגוף. כשאתם רואים את הגוף שלו מבחינתכם ראיתם את האדם עצמו. אבל הגוף הוא לא תכונה של הנשמה. הגוף זה עוד סוג של אובייקט. הנשמה זה, אם אתם דואליסטים, אני דואליסט, אז הנשמה זה עוד משהו. אז איזה זיקה יש בין הנשמה לבין הגוף? באיזה מובן הם הופכים לאובייקט אחד? זה לא באותו מובן שהשולחן והצבע שלו, או החומר שממנו הוא עשוי. זה יחס אחר. היחס בין הגוף לבין הנשמה זה יחס של חיבור מאוד מאוד אינטימי בין שני דברים שביחד יוצרים איזושהי כוליות אחת. אבל זה לא שאחד הוא תכונה של האחר או הופעה של האחר. אוקיי? אז גם הקדוש ברוך הוא ביחס לעולם זה לא, או ביחס לספירות אם תרצו, זה לא שהספירות הם הצבעים שלו, הם התכונות שלו באותו מובן כמו הצבע של השולחן, אלא הקדוש ברוך הוא מתייחס לספירות, או אור אינסוף מתייחס לספירות, כמו שהנשמה מתייחסת לגוף. זה שני אובייקטים ששניהם איכשהו מאוחדים ביחד ויוצרים כוליות שאפשר לראות אותה בתור אובייקט אחד. אמרתי את זה בשיעור הקודם, שעולם האצילות נקרא אצילות בגלל שאור… להבדיל מעולמות הבריאה יצירה ועשייה, שאור אינסוף לא מתייחס אליהם כמו נשמה לגוף אלא זה באמת שני אובייקטים שיש מרחק ביניהם, הם לא מחוברים ויוצרים כוליות אחת. אוקיי, אז זה ההבדל בין העולמות האלה. טוב, אז אני חוזר לרבי מלובביץ'. בעצם הטענה היא שיש שתי שאלות שסביבם נסובה הסוגיה הזאת של הצמצום. א', אם הצמצום הוא כפשוטו או לא? סילוק או העלם. והשאלה השנייה, אם הצמצום הוא באור או במאור? וכל מה שעשיתי עד עכשיו זה רק להסביר את ההבדל בין אור למאור. זאת אומרת בין הדבר עצמו לבין ההופעה שלו. כן? בין האש לבין האור שהאש מפיצה. לענייננו, בין הקדוש ברוך הוא כביכול בעצמו, עצמותו הנעלמה, לבין הספירות אם תרצו, האור שמייצג את עצמותו. כן? השאלה באיזה מהם נעשה הצמצום. אוקיי, ואפשר בזה, אני ממשיך לקרוא עכשיו, ואפשר בזה ד' שיטות. ארבע שיטות. כידוע, כשיש שתי שאלות ואם הן בלתי תלויות, אז עקרונית יכולות להיות ארבע שיטות ביחס לסוגיה הזאת. א', הצמצום כפשוטו וגם בעצמותו. כן, זאת אומרת התפיסה הראשונה זה שהצמצום הוא כפשוטו. הקדוש ברוך הוא באמת הסתלק, זה סילוק, זה לא העלם. דבר שני, ההסתלקות הזאת קרתה בעצמותו, לא רק במאור אלא גם באור. באש עצמה. האש עצמה עכשיו היא גודל חלקי, לא רק האור שהיא מפיצה הוא לא ממלא את כל החלל. אוקיי. אז זה תשובה, כל שיטה כזאת עונה תשובה לשתי השאלות. אז הצמצום כפשוטו או לא? התשובה היא כפשוטו בשיטה א'. והצמצום בעצמותו או במאור? בעצמותו. אוקיי. וראיית הסוברים כן, זו התפיסה הכי ליטאית שיש. כן, זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא בעצמו לא נמצא כאן. וראיית הסוברים כן, איך אפשר לומר דהמלך נמצא במקום האשפה חס ושלום. זה עוד נחזור לעניין הזה אחר כך. זה הוויכוח בין החסידים לבין המתנגדים הרבה פעמים מתנסח דרך השאלה מה קורה במבואות המטונפים. אסור להגיד דברי תורה במבואות המטונפים, זה גמרא בברכות. מה הכוונה? כוונה שירותים, כן, או בית מרחץ, או משהו כזה. והטענה היא בעצם זה ששם אי אפשר להכניס את הקדוש ברוך הוא, זה מבואות כאילו מטונפים במובן הזה שאין שם קדושה, קדושה לא שייכת לשם. אוקיי? עכשיו כמובן שזה משל. הנמשל פירושו שבכל מקום חומרי, בכל מקום שקיים משהו מוחשי מבחינתנו, אין קדוש ברוך הוא. זאת אומרת זה לא מבואות מטונפים במובן של שירותים ובתי מרחץ, אבל זה מטונפים ביחס לאור הרוחני המזוכך. פה אנחנו מדברים על דברים גשמיים. במובן הזה זה קצת מבואות המטונפים, והקדוש ברוך הוא לא נמצא בעולם הגשמי. זה בעצם התפיסה הליטאית. והראיה שלהם זה איך זה יכול להיות שהקדוש ברוך הוא יכול להימצא במקום האשפה, כשאשפה פה אין הכוונה דווקא לדבר מגונה כמו שירותים, אלא הכוונה לדבר חומרי. זה מגונה ביחס לדברים רוחניים. אוקיי? אז זה הראיה של הליטאיות הקיצונית. שיטה ב', הצמצום כפשוטו אבל רק באור. בסדר? הצמצום כפשוטו זאת אומרת הצמצום באמת קרה. עכשיו אני רואה מה זה האור ומה זה המאור. נדמה לי שמה שהוא מתכוון פה זה שהאור זה האור שהאש מפיצה, המאור זה האש עצמה. לא כמו שאמרתי קודם, זה רק מינוח, לא חשוב. הצמצום כפשוטו אבל רק באור. זאת אומרת הצמצום באמת קורה, זה לא העלם אלא הוא באמת הסתלקות, אבל זה לא קורה בדבר עצמו אלא רק בהשלכות שלו, בתכונות שלו, בהופעות שלו. אוקיי. שיטה ג', הצמצום לא כפשוטו, זה רק משל, אבל זה קורה גם במאור. גם באור וגם במאור כמובן. ושיטה ד', הצמצום לא כפשוטו ורק באור. שיטה ד' זאת השיטה הכי חסידית. זאת אומרת קודם כל אין בכלל צמצום, הוא לא כפשוטו, זה רק העלם, זה לא סילוק. ב', אפילו ההעלם, אפילו המשל של הצמצום לא מדבר על המאור אלא רק על האור. זאת אומרת לגבי המאור אפילו בתור משל אי אפשר להגיד שהוא הצטמצם. זה התפיסה החסידית הקיצונית. אז אם א' זה הליטאיות הקיצונית או המתנגדות הקיצונית, ד' זה החסידות הקיצונית. אוקיי, ושתי שיטות ביניים. עכשיו הוא ממשיך, כתב מרתק אגב, והנה המתנגדים בימי אדמו"ר הזקן. אחזו בשיטה א' הנ"ל, וכדוע. כן, הגר"א ורב חיים מוולוז'ין, והיו מפרשים לית אתר פנוי מיניה, היינו מהשגחתו. זאת אומרת, כשהם פירשו מה זה לית אתר פנוי מיניה, הרי הצמצום הוא כפשוטו גם באור וגם במאור לשיטתם. אז אין אלוקים במבואות המטונפים, זאת אומרת בעולם החומרי, העולם הנברא, חומרי אפילו בספירות אולי, אין באמת אלוקים, הוא הסתלק, ובכך הוא איפשר למציאות להתקיים. אז מה זה נקרא לית אתר פנוי מיניה לשיטתם? אז הוא אומר הכוונה מהשגחתו, לא מנוכחותו בפועל. הוא לא נוכח שם, אבל הוא משגיח מרחוק, כאילו הוא שם לב מה קורה שם. ואמרו אשר השיטה דהעצמות נמצא בכל מקום היא סותרת לדינים דמבואות המטונפות, וכמו שכתוב בכרוזים ומודעות שפרסמו בזמן הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. ועיין גם כן שער הייחוד והאמונה פרק ז', ואיגרת הקודש וכולי. וכמדומה לי שגם בבית רבי נדפס מכתב אדמו"ר הזקן מדבר בזה. הוא בעצם אומר אדמו"ר הזקן תפס את השיטה ד', אני כבר מקדים, זה עוד מעט נגיע. אבל המתנגדים שלו כבר בזמנו תפסו את שיטה א'. זה המחלוקת בין המתנגדים לבין החסידים. והיסוד שעליו בנויים המתנגדים זה שאנחנו רואים שאסור להתפלל ואסור ללמוד תורה במבואות המטונפות. הווה אומר, יש מקומות שהם מחוץ לתחום לקדושה. ובאותה מידה, כנמשל, האור אינסוף או הקדוש ברוך הוא לא נמצא במקום שבו יש כלים, במקום שבו יש דברים שהם יותר חומריים ואפילו הכלים הקבליים שהם לא חומר באותו מובן שאנחנו מדברים עליו כאן, אבל יש בו איזשהו מימד פחות מופשט. ברגע שיש בו כבר מימד עובי מסוים, פחות מופשטות, כבר אלוקים לא נמצא שם. זאת בעצם הטענה, ולכן הטענה שלהם זה שדין של מבואות המטונפים זה בעצם מראה לנו שלא נכון לייחס אלוקות לכל דבר בעולם. יש מקומות שהם מחוץ לתחום לאלוקות. אתם מבינים עכשיו למה זה במוקד הוויכוח בין חסידים למתנגדים? כי החסידים טוענים שאלוקים נמצא בכל מקום. כן, אפשר לחלל בחליל בראש השנה וזו תהיה תפילה נהדרת. למה? כי ההגדרות הטכניות האלה ההלכתיות לא באמת הן הגדרות באופן החיצוני של הדברים. בפנים בפנים זה לא באמת משנה. מה שלא תעשה אם אתה עושה את זה לשם שמיים זה קדוש. אם אתה עגלון לשם שמיים זה אותו דבר כמו גדול הלמדנים שמשקיע את כל ימיו בלימוד. מבחינת החסידות הצרופה, כן, עגלון לשם שמיים עושה אותה עבודת השם. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא והקדושה נמצאים בכל מרחבי המציאות. והליטאים טוענים מה פתאום? במבואות המטונפים לא נכנסת קדושה, הקדוש ברוך הוא לא נמצא במבואות המטונפים. זה בעצם התשתית התיאולוגית או המטאפיזית או הקבלית לוויכוח בין חסידות לבין מתנגדות. ולכן מעבר לשאלה מה קורה בוויכוח המטאפיזי ומי צודק, צריך להבין שלוויכוח הזה יש הרבה מאוד השלכות בעולם המעשי. אנשים מתנהגים אחרת אם הם תופסים שהצמצום הוא כפשוטו או שהצמצום הוא לא כפשוטו. זה נשמע כמו איזושהי שאלה כזאת שאת מי זה מעניין? זה משחקי מילים כאלה שלא אומרים שום דבר. לא, אני מנסה לשכנע אתכם שזה לא נכון. הוויכוח התיאולוגי המאוד מופשט ורוחני הזה, שקשה אפילו להבין את שני הצדדים שלו, בעצם עומד בבסיסם של הרבה מאוד מחלוקות והתנהגויות בעולם הפרקטי. ואנחנו נראה את זה בהמשך. לכן אני קורא לסדרה הזאת צמצום והשגחה, כי הביטוי לתפיסות שלך לגבי הצמצום יבוא לידי ביטוי גם בתפיסה לגבי השגחה. אז זה הוויכוח כבר בזמן אדמו"ר הזקן והבעל שם טוב וכולי. ושיטת בעל המחבר ספר נפש החיים, שמזכיר כבוד תורתו במכתבו, הוא כשיטה ג' הנ"ל. נזכיר מה זה שיטה ג': הצמצום לא כפשוטו אבל גם במאור. וחלק בזה על רבו הגר"א, כי הגר"א תפס כשיטה א'. הגר"א זה החולק הקיצוני על אדמו"ר הזקן והבעל שם טוב, והוא תופס כשיטה א'. ורב חיים מוולוז'ין נקט איזושהי שיטת ביניים והוא חולק על הגר"א. ובכלל נראה שראה הרב רב חיים מוולוז'ין ספרי חב"ד ובפרט ספר התניא ונשפע מהם, אף שאיני יודע זה בהוכחות גמורות. אגב להערכה הזאת, אם כי אני שייך למפלגה של רב חיים מוולוז'ין, להערכה הזאת של הרבי מליובאוויטש אני לגמרי. אני לגמרי מצטרף. זאת אומרת, מאוד ברור מקריאת ספריו של רב חיים מוולוז'ינר שהוא יצא נגד חב"ד, הם נכתבו נגד חב"ד הספרים האלה, והוא כל כך הושפע מהם שזה לא יאומן כמה הוא הושפע מהם. הניסוחים מאוד מאוד דומים בספר התניא ובנפש החיים, להבין מה באמת ההבדל ביניהם צריך מיקרוסקופים. אבל אנו, ממשיך הרבי מליובאוויטש, אין לנו אני אסביר בהמשך למה אני לא מסכים איתו בפרשנות של רב חיים מוולוז'ינר אבל אנו אין לנו אלא כשיטה ד' הנ"ל, שאין הצמצום כפשוטו, וגם זה לא במאור אלא באור, ורק בבחינה התחתונה שבאור, מה זה אני לא יודע מה זה, וכמבואר בספרי ובכתבי חב"ד. ובימינו, כאשר זכינו לאורה שנתבארה מסכת הצמצום באריכות לפי ערך ובכמה וכמה פרטים בספרי תורת החסידות חב"ד הנדפסים ואשר בכתב, הנה הרוצה לדעת עניין הצמצום, על כל פנים במידה ידועה, בהבנה והשגה, אין לזה דרך אחרת אלא לעיין בהנ"ל. כן? זה אתם רואים אותו. זאת אומרת, מי שרוצה לדעת מה זה צמצום אין לו ברירה, הוא חייב ללמוד את ספרי חב"ד, כי רק שם מבינים מה זה צמצום. זאת אומרת כל האחרים פשוט לא יבינו. איני יודע איזה ספרים וכתבים ישנם אצל כבוד תורתו כדי לציין אליהם, כן, הוא רוצה להפנות אותו למקומות אבל הוא לא יודע איזה ספרים יש לשואל. ויהיה עניין… אז לכן הוא נותן לו פה רשימה שלמה של מקורות, לא חשוב כרגע, ושייך לעניין הצמצום המבואר בתניא וכולי. בקיצור, זה פחות חשוב לענייננו. אתם רואים, פה כתוב בעניין הצמצום, אחד ממכיריו כנראה הוא מורנו אליהו אליעזר דסלר, שלפי העיון בספר התניא ובנפש החיים בא למסקנה שאין חילוק יסודי ביניהם, שהכל הולך לעניין אחד. זוכרים את השאלה? הכל הולך לעניין אחד. והאמת שזה באמת נראה מאוד מאוד דומה הניסוחים, זה מרתק העניין הזה. טוב, בכל אופן, מה שהרבי מליובאוויטש טוען שזה לא נכון. רב חיים מוולוז'ינר אמנם קרוב לתפיסת החסידות, אבל הוא בתפיסה ג' ולא ד'. נכון שזה לא הגר"א שהוא בתפיסה א'. זה בעצם מה שטוען הרבי מליובאוויטש. אז בעצם אנחנו רואים כאן התחלה של ההשלכות של הוויכוח הזה. זאת אומרת, לוויכוח הזה יש בעצם השלכות מעשיות. הוא מתחיל מאיזו שאלה הלכתית לגבי מבואות המטונפים, ובסוף בסוף, כן, לפי התפיסה החסידית הצרופה באופן עקרוני אפשר ללמוד תורה בשירותים. עקרונית אפשר ללמוד תורה בכל מקום, כי אין הבדל בין המקומות. הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, כל ההבדלים בין המקומות זה רק משל, זה לא דבר אמיתי, זה לא מציאות אמיתית. מבחינת המציאות האמיתית שירותים ובית המקדש זה אותו דבר. הקדוש ברוך הוא שורה פה בדיוק כמו שהוא שורה שם. אין שום הבדל. ההבדלים זה רק ניסוחים לצורך עבודת השם שלנו. זה איזשהו סוג של משל, אבל זה לא באמת. לכן ברמה העקרונית אפשר ללמוד תורה בשירותים. נכון שהם אומרים להלכה אל תעשה את זה, כי אנחנו צריכים לחיות לפי המשל. אבל מבחינת האמת אין בזה שום בעיה. עכשיו, הוא דיבר על… כמו שאמרתי קודם, אני חושב שהטיעון העיקרי לטובת התפיסה המתנגדית הוא לא גמרא על מבואות המטונפים וההלכה שאסור ללמוד שם תורה. הבעיה היא שהתפיסה שמציג הרבי מליובאוויטש היא פשוט נונסנס. זה נונסנס. מה שהוא אומר זה שבעצם אנחנו לא קיימים באמת. אנחנו משל והספירות הם משל והכל זה משל. למי מופנה המשל? מה הוא ממשל המשל הזה? זה סתם, זה מילים, אין שום הבנה. מה הייתם אומרים למישהו שבא ואומר לכם תראו, גם אני וגם אתם לא קיימים? הייתי ממליץ לו לגשת לאיש מקצוע, אולי יעזור לו. אבל זה הדבר שאני יכול להגיד. מה עוד אני יכול לעשות עם דבר כזה? וזה בעצם מה שטוענים אנשי הצמצום לא כפשוטו. בעצם אומרים לא אני ולא אתה קיימים, וגם לא העולם, שום דבר לא קיים. זה פשוט איזה משל. משל שמופנה למי? משל בראשו של מי? מה ממשל המשל הזה? אני לא קיים כמו שאמרתי קודם זה עקרון הקוגיטו של דקארט זה תרתי דסתרי. אם אני אומר שאני לא קיים אז מי אומר את זה? מי שאומר את זה גם לא קיים? אז מה זאת האמירה הזאת אמירה של מי? הקדוש ברוך הוא מדבר עם עצמו? יש משמעות בכלל למילים האלה? זה מין איזה משחקי מילים…
[Speaker B] מה? לא שמעתי…
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אם הוא מדבר עם עצמו…
[Speaker B] כן, מדבר עם עצמו, שיהיה לו לבריאות.
[הרב מיכאל אברהם] אז כנראה גם אז כנראה גם מה שאתה אומר זה דיבור של הקדוש ברוך הוא עם עצמו שיענה לך הוא, אני לא, אין טעם, אני לא. בוא נראה אם הוא יענה לך או לא, אני לא יודע. אני ממשיך בכל אופן לדבר. ואתה מבין, זה סתם מילים, אפשר לשחק במילים כמה שרוצים, זה משחקים. טוב, אני אומר עוד פעם, לא שזה לא נכון, זה לא אומר כלום. זה סתם שטויות, כך בעיניי. אני מצטער, הרבי מלובביץ' היה גאון גדול, באמת איש מוכשר להפליא וקטונתי, אבל אני לא מסכים איתו בהרבה דברים, אבל אין לי ספק שהוא היה איש חד ומוכשר כשד וידע הרבה, אבל פה זה פשוט נונסנס.
[Speaker B] רבי יחי, אני חושב שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא עולם, כן? הוא רצה את זה, הוא רצה לעשות את זה ככה, זאת אומרת, לצורך העניין לשיטתם, ככה הוא רצה לעשות את זה. זאת אומרת, זה לא שהוא לא היה יכול לעשות.
[הרב מיכאל אברהם] מה הוא רצה לעשות? לא הבנתי, איזה עולם הוא ברא? הוא לא ברא שום עולם.
[Speaker B] הוא כן ברא עולם, ודאי שהוא ברא.
[הרב מיכאל אברהם] לא ברא, אין עולם.
[Speaker B] הוא, ככה זה נראה לך.
[הרב מיכאל אברהם] למי זה נראה, לי? גם אני אין.
[Speaker B] לא, אין ויכוח על זה שהוא ברא את העולם, כן? לא, יש ויכוח על זה.
[הרב מיכאל אברהם] יש ויכוח על זה, צמצום לא כפשוטו פירושו לא הייתה בריאת העולם, נקודה. לא הייתה, אין. זה הכל משל. משל למה, אני לא יודע. למי פונה המשל?
[Speaker B] לא נכון, זה לא מה שזה אומר. זה אומר כן הייתה בריאת העולם, אוקיי? הוא כן ברא את העולם, אבל הוא לא צמצם את עצמו משם. זה מה שזה אומר.
[הרב מיכאל אברהם] אין דבר כזה לא צמצם את עצמו. אם העולם שקיים זה הקדוש ברוך הוא בעצמו או לא?
[Speaker B] העולם שקיים זה העולם שהקדוש ברוך הוא ברא, אני לא מבין את השאלה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל העולם הזה זה הקדוש ברוך הוא או שזה משהו אחר?
[Speaker B] מה זאת אומרת זה הקדוש ברוך הוא? נמצא בכל מקום לשיטתם, כן?
[הרב מיכאל אברהם] לא שאלתי איפה הוא נמצא, אני שואל מי הוא, לא איפה הוא נמצא. נמצא יחד איתו, בסדר, אבל זה הוא? זה מישהו אחר או שזה אותו דבר?
[Speaker B] אין קורלציה בין העולם שהוא ברא לבינו. אתה לא יכול להגיד זה הוא.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע מה זה קורלציה, אני שואל זה שני דברים או שזה דבר אחד? קרה משהו אחרי הבריאה? קרה משהו? או שזה ממשיך להיות רק הקדוש ברוך הוא כמו שהיה תמיד? זה משחקי מילים, אתה מבין? אנשים משחקים במילים. כלום, זה לא אומר כלום. זה משפטים שלא אומרים כלום, לא שהם לא נכונים, הם לא אומרים כלום.
[Speaker B] אלא אם כן זה משרת את הרצון שלו שככה נראה את העולם.
[הרב מיכאל אברהם] גם המשפט הזה לא אומר כלום. מה משרת את הרצון? אין מה שישרת את הרצון. אין, לא קיים, לא נברא כלום.
[Speaker B] לשיטה אחרת, או בכלל, גם לשיטתם אני שואל את השאלה, למה הוא נכנס לכל הסיפור הזה של לברוא את העולם? בשביל מה?
[הרב מיכאל אברהם] הקדוש ברוך הוא? אין לי מושג, תשאל אותו.
[Speaker B] אז אני נותן פה סברה, סברה משהו להבהיר… רגע, לא, אני עדיין לא נתתי אותה.
[הרב מיכאל אברהם] הסברה לא רלוונטית, נו, תיתן אותה.
[Speaker B] אוקיי, אז הוא ברא את העולם כי הוא רצה להיות שם, כי אם רק הוא נמצא לבד אחד
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא לא קיים לכאורה. יפה, זאת אומרת אז הוא ברא משהו מחוצה לו שזה לא הוא? אז זה צמצום כפשוטו. נכון.
[Speaker B] אבל הוא לא באמת צריך את הדבר הזה.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע מה הוא צריך. אז זה צמצום כפשוטו, מה אכפת לי מה הוא צריך? צמצום כפשוטו, יש משהו שהוא לא הקדוש ברוך הוא, זה הכל. זה משחקי מילים, הכל משחקי מילים, אין פה כלום. אגב, כל הדיונים האלה בצמצום וכל הפלפולים, קושיות ותירוצים וניסוחים כאלה ואחרים, זה הכל משחקי מילים, הכל נונסנס מא' ועד ת' בעיניי. לא יודע, או שאני מפספס משהו, לא הבנתי מה. דיברתי עם הרבה אנשים, כתבתי על זה, זה נונסנס מא' ועד ת', מאחל ועד כלה. נכתבו על זה מאמרים וספרים ומחקרים, וזה הכל נונסנס מא' ועד ת'. לא אומר כלום, כלום, כלום, כלום, זה פשוט ג'יבריש.
[Speaker B] אבל זה לא יושב על בסיס שאנשים רצו להפריח נונסנס לאוויר, זה יושב על שאלה קיומית מאוד קשה.
[הרב מיכאל אברהם] זה יושב על בלבול.
[Speaker B] לא רצו להפריח נונסנס לאוויר, אבל זה יצא. השאלה הקיומית היא שאלה קיומית מאוד קשה, השאלה הקיומית היא למה הוא עשה את זה, כן?
[הרב מיכאל אברהם] עזוב את השאלה הקיומית, אני לא מדבר על שאלות קיומיות, אני מדבר על השאלה מה קיים. מה אכפת לי מה הוא רצה, מה הוא לא רצה, אני שואל מה קיים. בזה אנחנו עוסקים עכשיו. נכון. עכשיו בעניין הזה זה הכל נונסנס, זה הכל. מה הוא רצה ומה הוא לא רצה אפשר להתווכח עד מחר. בקיצור, זה מצד אחד. עכשיו בואו נראה רגע, אני רוצה לשתף אתכם בעוד בצד השני של המטבע, וזה רב חיים מוולוז'ין. הקטע שעוסק בצמצום זה שער ג' בנפש החיים, ותראו שם את הצד השני של המטבע ונדמה לי שתראו שם גם פתרון אפשרי. אני מביא רק קטעים מתוך זה, אני לא אקרא הכל, אבל קטעים רלוונטיים. והוא עניין הכתוב, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ויותר מפורש במשנה תורה: וידעת היום כי השם הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וכן: אתה הראת לדעת כי השם הוא האלוהים אין עוד מלבדו. והוא ממש כמשמעו, שאין עוד מלבדו יתברך כלל בשום בחינה ונקודה פרטית שבכל העולמות עליונים ותחתונים והבריות כולם, רק עצמות אחדותו הפשוט יתברך שמו לבד. כן, הוא מתחיל עם צמצום לא כפשוטו. הייתי אומר אפילו הבנה ד', לא הבנה ג' אפילו מבחינת הרבי מלובביץ', אבל וודאי לא כמו הגר"א. אוקיי? והוא פנימיות אמרם ז"ל בדברים רבה: השם הוא האלוהים, וטוב. הוא מביא שם איזה מדרש לא חשוב, שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. והיינו אף שכל המקומות שמוגשים לחוש במציאות, אין המקומות מקומות עצמיים, אלא הוא יתברך שמו הוא המקום של כל המקומות, שמצדו יתברך נחשבים כולם כאילו אינם במציאות כלל גם עתה כקודם הבריאה. לא קרה שום דבר אחרי הבריאה בשונה ממה שהיה לפני הבריאה. אוקיי, בדיוק נשאר כמו שהיה. אמנם כבר הקדמנו בתחילת דברינו, שהמשילו דבריהם ז"ל כגחלי אש, שיהא זהיר מאוד בגחלתן שלא להיכנס להתבונן ולחקור יותר מדי בדברים שאין הרשות נתונה להתבונן הרבה, ויכווה חס ושלום. וכן הוא זה העניין הנורא, כן של הצמצום. צריך להיזהר לא להיכוות שמה כי זה עניינים בעייתיים. אין הדבר אמור אלא לחכם ומבין מדעתו פנימיות העניין בשיעורא דליבא לבד ברצוא ושוב, להלהיב בזה תואר ליבו לעבודת התפילה. אבל רוב ההתבוננות בזה הוא סכנה עצומה. ועל זה נאמר: ואם רץ לבך שוב למקום. כמו שכתבנו לעיל פרק ב' וכולי. ובאמת הייתי מונע עצמי מלדבר בעניין, בעניין זה כלל, כי הראשונים ז"ל הסתירו העניין מאוד. כמו שתראו דברי קדוש השם הרוקח ז"ל ובאל, שלא דיבר בזה רק ברמז, כי נאמנה את אל רוחם בכיסוי דבר, כן נאמן רוח מכסה דבר. אבל שבתי וראיתי שכך היה יפה להם לפי דורותיהם. כן, הם היו גדולים ויכלו לא לדבר בעניין הזה. אבל עתה, הן ימים רבים ללא מורה. כן, אנחנו ירידת הדורות, אין לנו הנחיה רוחנית, אין לנו מורה. וכל דרך איש ישר בעיניו ללכת אחר נטיית שכלו רחמנא ליצלן. כן, כל אחד הולך עם השכל שלו לא עלינו. וכל יצר מחשבות לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יטנו שכלו. והעולה על כולם, שזה תורת כל האדם ונעשה משל גם בפי כסילים לאמור: הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלוהות גמור. כאן כמובן הוא מגיע ישר לחסידות. הרי בכל מקום וכל דבר הוא אלוהות גמור. ואינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה, עד שגם נערים מנוערים ממשכה להו ליבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה. ואז הם מסיקים מסקנות וגם מתנהגים לפי התפיסה הזאת. מה זה אומר אצל החסידים? שמחללים בחליל בראש השנה שחל בשבת, ומבחינתם זה תפילת ראש השנה. כי אין ההגדרות האלה, זה הגדרות רק זה משל, זה לא דבר אמיתי. באמת הכל אלוהות. אין הבדל בין מבואות המטונפים, בית המקדש, כן, כל המשתמש במשל של הרועה רק כמשל כמובן. התפיסה היא שאתה לא חייב להיות ספון באוהלה של תורה כדי להיות קדוש, אתה יכול להיות עגלון קדוש, או קמצן קדוש אם תרצו לפי קרליבך, כן, עם רבי יוסלה קמצן קדוש. אתה יכול להיות הכל לפי החסידים. אז לכן בעצם, אומר רבי חיים מוולוז'ין, הבעיה הגדולה מצד אחד הוא אומר החסידים צודקים. הצמצום הוא לא כפשוטו. ובאמת רק הקדוש ברוך הוא קיים שום דבר חוץ ממנו לא קיים. מצד שני, היום כל מיני אנשים מרשים לעצמם לקחת את זה ולהסיק מזה מסקנות לפי שכלם ולהתנהג על פי התפיסה הזאת. זה לא בסדר. אסור להתנהג לפי התפיסה הזאת. למרות שזאת התפיסה הנכונה. ככה זה מה שהוא כותב, עוד מעט בהמשך אני אגיד שלדעתי זה לא בדיוק מה שהוא כותב, אבל כרגע אני קורא אותו. וכמה זהירות יתירה צריך האדם להיזהר בזה, אני אסמן לכם. כמה זהירות יתירה צריך האדם להיזהר בזה ולשמור את נפשו מאוד במשמרת למשמרת, שאם חס ושלום יקחנו ליבנו לקבוע לנו מחשבה זו להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה הזאת, הלא יוכל להיוולד מזה חס ושלום הריסת כמה יסודות תורתנו הקדושה. ובנקל, עוד מעט תראו דבר מוכר, ובנקל יוכל להילכד חס ושלום ברשת היצר, שיראה לו היתר על פי מחשבה זו דרך משל להרהר בדברי תורה בשעת נפש אף במבואות המטונפים. בן אדם לפי התפיסה החסידית, בעצם אם הוא מיישם את זה למעשה, הוא יכול ללמוד תורה בשירותים. אחרי שיוקבע אצלו תחילה שהכל אלוהות גמור. ורבותינו ז"ל הפליגו בזה מאוד וכרתוהו ברוח קודשם מהיות לו חלק לעולם הבא רחמנא ליצלן. כמו שכתוב בברכות שבכלל כי דבר ה' בזה הוא גם המהרהר בדברי תורה במבואות המטונפים. וממילא נשמע סייפי דהאי קרא כן דבר ה' בזה הכרת תיכרת הנפש ההיא. זאת אומרת שהכוונה הוא אומר יש על זה חז"ל אומרים שיש על זה כרת לחשוב ככה שאפשר ללמוד תורה במבואות המטונפים. עכשיו מה הכוונה? ללמוד תורה במבואות המטונפים זאת עבירה, הכל טוב. מאיפה בא הכרת? זה לא איזה עבירה פורמלית שיש עליה עונש כרת בהלכה. אומר רב חיים מוולוז'ין זה מסמל את התפיסה החסידית. על התפיסה החסידית יש עונש כרת. התפיסה הזאת שממנה אפשר להגיע למסקנה שלומדים תורה גם במבואות המטונפים כי בעצם אלוקות נמצאת בכל מקום. אבל שימו לב, הוא מסכים איתם ברמה העקרונית. זה באמת נכון, רק אסור ליישם את זה למעשה, אסור להתנהג על פי זה. ככה לכאורה נראה. כן זה מה שהוא אמר ועוד כמה טעויות שיוכל לצאת חס ושלום אם היה נקבע הנהגה במעשה על פי זה הדרך. וזה שהביאני להיכנס לדבר בזה העניין ולהזהיר ולהרחיק מטעות שיוכל להיוולד מזה חס ושלום ולהבין על בוריו כל מה שרמזו לנו רבותינו ז"ל בזה. והינם ככל דרכי ה' הישרים. מה הרמז? ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. אותם דרכים שהם נכונות, אבל הפושעים יכשלו בדרכים הישרות האלה עצמם הם יגיעו לכישלון. הם צודקים, זה דרכי ה', אבל פושעים יכשלו בם. כן זה הרמז הככל דרכי ה' הישרים כמובן זה רמז לדרשת חז"ל שם. ועת לעשות, כאילו עת לעשות לה' ולכן הוא בכל זאת מחליט להתעסק עם הסוגיה הזאת למרות שזאת סוגיה בעייתית כי אנשים כבר נפלו אין טעם עכשיו להגיד אל תתעסקו עם זה כי זה מסוכן. ואז הוא אומר ולהושיב הדבר על מכונו. עכשיו הוא מתחיל להסביר את עניין הצמצום כדי להבין איפה הטעות ומה צריך איך צריך להתנהג בפועל ומה התיאוריה. עד כאן הוא רק הציב את הבעיה. התפיסה העקרונית נראה כאילו שהצמצום לשיטתו הוא לא כפשוטו. במובן הזה הוא יוצא חזיתית נגד הגר"א. למרות שקשה מאוד לקבל את זה. תלמידו המובהק של הגר"א ובקבלה בכלל קשה מאוד להאמין שרב חיים מוולוז'ין היה סוטה מדרכו של הגר"א מבלי להעיר על זה מילה. לכן לדעתי רב חיים מוולוז'ין לא סוטה מדרכו של הגר"א ולכן הוא גם לא מעיר על זה, הוא לא סוטה מדרכו של הגר"א ואני אסביר בהמשך למה לדעתי זה מה שקורה. לא בהמשך זה כבר יהיה בשיעור הבא כנראה. נבאר מאמר קדישין שמבואר בעץ חיים, לוקח מהתיקונים בכמה מקומות, שהוא יתברך שמו ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה. כאילו בכל מקום הוא נמצא באותו הצורה. כן גם במבואות המטונפים. הוא מתחיל בתפיסה של מה באמת נכון. מה שבאמת נכון זה שהוא נמצא בכל מקום. והרי מצינו שגם בעולמות העליונים כל עולם חלוק ומשונה מחברו בבחינות שונות. העולמות העליונים אצילות, בריאה, יצירה, אדם קדמון יש הבדלים בין העולמות. אז זה אומר שיש הבדלים, יש מדרגות של הופעת אלוקות במקומות שונים. אז איך זה מתיישב עם התפיסה שהוא ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה? בסדר? מצד אחד מבואר כך אבל הרי מצינו שגם בעולמות העליונים כל עולם חלוק ומשונה מחברו. הדרגה הדיוטא התחתונה ביותר של ההיררכיה הזאת זה מבואות המטונפים. אבל מבואות המטונפים זה רק הקצה התחתון. מעל זה היררכיה שלמה עד שמגיעים לאור אינסוף. כל שלב בדרך הזה הוא קצת מבואות המטונפים מול הזיכוך הרוחני של אור אינסוף. ולכן בעצם הוא אומר איך אפשר להגיד שהכל זה בהשוואה אחת באחדות גמור בדיוק באותה צורה? האלוקות נמצאת בכל המקומות בדיוק באותה צורה לא היה שום צמצום. מצד שני הרי הכל מתואר לנו פה באופן היררכי. פחות אלוקות ועוד פחות אלוקות. זוכרים את תיאור הצמצום מהשיעור הקודם? הסברתי שהקו נכנס לתוך החלל ולא יורד עד הסוף למטה. כי אם היה יורד עד הסוף למטה אז כל התכלית של הקו היתה מנוטרלת. כל המשמעות של הקו זה לקבוע יחס של מעלה מטה. כשהוא מחובר לאור אינסוף זה המעלה, הוא יורד למטה ונשאר תלוי באוויר. זה המטה. ואז על גבי הקו אחד מעל השני מסתדרות הספירות ברמות זיכוך עולות כל הזמן עד שמגיעים לאור אינסוף. זאת אומרת כל המטרה של הקו זה להגדיר היררכיה כזאת של רוחניות עד שמגיעים לגשמיות או מבואות המטונפים בשפה הזאת. נכון? אז עכשיו זה מה שהוא אומר שכל עולם חלוק ומשונה מחברו בשביל זה נוצר קו. כן, ועשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו. וגרמוהי חד בהון וכולי, לא ניכנס לזה כל הדברים האלה. זה דיברתי על זה בעצם קודם כבר, וזהו. אז הוא אומר כי מבואר בכמה מקומות בזוהר, שאדון יחיד אינסוף ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. והיינו, וזה המשפט שחוזר עליו שוב ושוב בשער ג', והיינו שמצידו יתברך נקרא בבחינת ממלא כל עלמין. כשמסתכלים על זה מנקודת מבטו של הקדוש ברוך הוא, אז הוא ממלא כל עלמין, לא היה צמצום, אין מציאות, אין כלום, הוא נמצא בכל מקום בהשוואה גמורה. ומצידנו, כפי אשר נצטווינו בתורתנו הקדושה בעניין הנהגותינו בתורה ומצוות, הווה אומר לא ללמוד תורה במבואות המטונפים, יש היררכיה, יש מקומות שהם חול ויש מקומות שהם יותר קדושים ויש מקומות שהם קודש ממש. כל ההיררכיות האלה הם רק מצידנו. זה בעניין הנהגותינו בתורה ומצוות וכפי השגתנו בחוש, נקרא יתברך שמו בבחינת סובב כל עלמין, שבחינת ממלא כל עלמין הוא כבוד אלוהים הסתר דבר מצידנו. מה הוא אומר? הקדוש ברוך הוא נקרא מסובב כל עלמין. מה פירוש סובב כל עלמין? סובב הכוונה זה האור אינסוף שנמצא מסביב לצמצום כמו שהסברתי בשיעור הקודם. זאת אומרת שהוא בעצם מרוחק מאיתנו ונמצא מסביב, זה נקרא סובב כל עלמין. אז זאת אומרת שהוא הסתלק, היה צמצום. זה מנקודת המבט שלנו. זה מה שהוא אומר, מבחינתנו, מצידנו. בסדר? אבל ממלא כל עלמין, זה בעצם שהוא בעצם כן נמצא בכל המציאות הקיימת, זה מצידו. זאת אומרת הבחינה של ממלא כל עלמין זאת האמת איך שתופסים אותה מנקודת המבט של הקדוש ברוך הוא. הבחינה של הסובב כל עלמין זאת נקודת המבט שלנו. אנחנו רואים אותו כאילו הוא הסתלק מפה ויש צמצום כביכול אמיתי. אוקיי? וזה מה שהוא אומר, והעניין כי ודאי האמת שמצידו יתברך גם עתה אחר שברא וחידש העולמות ברצונו, הוא ממלא כל העולמות והמקומות והבריות כולם בשיווי גמור ואחדות פשוט. אין היררכיות, הכל זה אור אינסוף שממלא את כל המציאות באותה צורה. אין יותר חומרי ופחות חומרי ויותר רוחני, אין כלום, הכל רוחניות מופשטת גמורה. הוא ממלא את כל המציאות, אין עוד מלבדו כמשמעו ממש. זה מצידו, אוקיי? וכמו שכתבנו לעיל ממקורות מפורשים ובשם הרוקח ז"ל, וכמו שתיקנו לנו קדמונינו ז"ל לומר קודם התפילה: אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם. רוצה לומר, אף שכבר נבראו העולמות ברצונו הפשוט יתברך, עם כל זה אין שום שינוי והתחדשות חס ושלום, ולא שום חציצה מחמתם בעצמות אחדותו הפשוט. במילים אחרות, גם אחרי הבריאה המצב נשאר כמו לפני הבריאה, לא הייתה בריאה. זהו. מנקודת המבט של הקדוש ברוך הוא לא קרה כלום. הוא ממשיך להיות רק הוא ואין בלתו בכל העולם. והוא הוא גם עתה כקודם הבריאה שהיה הכל מלא עצמות אינסוף ברוך הוא גם במקום שעומדים העולמות עתה. ולבך תשית לדברי קדוש השם רבינו שמואל אביו של הקדוש רבי יהודה החסיד בשיר הייחוד שחיבר, בייחוד יום ב', אין קצה וכולי ואין תוך מבדיל בינותיך. ובייחוד יום ג', סובבת הכל ומלאת הכל ובהיות הכל אתה בכל. ועיין שם עוד בזה. אז בעצם זה פסקת המפתח שלו, בסדר? שבעצם הוא אומר שיש הבדל בין ההסתכלות מנקודת המבט של הקדוש ברוך הוא להסתכלות מנקודת המבט שלנו. וכאן בסעיף ה' נקרא עוד קצת: אבל עם כל זה הן הן גבורותיו ונוראותיו יתברך שמו, שאף על פי כן צמצם כביכול כבודו יתברך שיוכל להימצא עניין מציאות עולמות וכוחות ובריות נבראים ומחודשים בבחינות שונות ועניינים מחולקים, היררכיות, כן? וחילוקי מקומות קדושים וטהורים, ולהיפך טמאים ומטונפים. והוא הבחינה אשר מצידנו. זאת אומרת הוא אומר הקדוש ברוך הוא יש לו איזה שהיא יכולת מיוחדת, כן? זה גבורותיו ונוראותיו, שהוא מצליח למרות שבמציאות הוא לא הסתלק, הוא מצליח לייצר כביכול את העניין של ההיררכיות, ממבואות המטונפים ועד אור אינסוף. אני עוד אסביר את כל זה, כי כל זה לכאורה זה פשוט נונסנס, אבל עוד רגע אני, זאת אומרת לא עוד רגע, בהמשך אני אסביר את זה. והיינו שהשגתנו אינה מסגת בחוש רק עניין מציאותם כמו שהם נראים, זוכרים? הדבר כפי שהוא מופיע, פנומנה, לא נואומנה. שעל פי זאת הבחינה נבנו כל סדרי חיוב הנהגותינו שנצטווינו מפיו יתברך חוק ולא יעבור. ולכן גם ההלכה מניחה שיש היררכיות ואסור ללמוד תורה במבואות המטונפים ויש טמא ויש… יש היררכיות, יש מותר ואסור, ובמובן הזה בשביל שהבחינה מצידנו תתנהל על פי ההיררכיות האלה של המותר והאסור, הקדוש ברוך הוא יצר כביכול, צמצם כביכול את כבודו כדי שהדבר הזה יוכל להימצא. מה זה אומר? זה עדיין בגבולות הנונסנס. מה זה אומר? הרי הוא לא באמת עשה את זה. אז מה זה נקרא כביכול? אז זה לא נעשה? אז אם זה לא נעשה אז באיזה מובן מה המשל הזה בא להמשיל? מי זה אנחנו? מה המשל הזה בעצם? מה הפשר של המשל הזה? כל מה ששאלתי קודם נותר בעינו. וזה מה שהוא אומר, עוד משפט אחד, ומצד זאת הבחינה הוא שדימו רבותינו ז"ל כביכול כעניין הנשמה אל הגוף, כמו שכתוב בזוהר שהוא יתברך הוא נשמתא דכל עלמין, שכמו שבאדם לא נראה בחוש רק הגוף, והנשמה אף שהיא מלאה את כל הגוף היא בבחינת הסתר לעיני בשר ונגלית לעיני שכל, כן כפי השגתנו הנגלית נראה מציאות העולמות והבריאות כולם ושזה הוא יתברך שמו מתפשט ומסתתר כביכול בפנימיות כולם להחיותם ולקיימם, כעניין הנשמה שמתפשטת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי איברי הגוף להחיותו. וכל השמות והכינויים והתיאורים והמידות עליו יתברך שמצאנו בתורה הקדושה כולם מדברים מצד זאת הבחינה כפי שהוא מצידנו, וסדרי חיוב הנהגתנו שהוא מצד התחברותו יתברך אל העולמות שמצידם ועל ידיהם נמשך כל השינויים של פרטי סדרי הנהגה כולם כמו שאמרנו לעיל בשער ב. ואת הוא אומר בעצם הקדוש ברוך הוא ברא איזושהי היררכיה פיקטיבית באיזשהו מובן, ואז לא ברור אז באיזה מובן הוא ברא אותה. אז עוד נדבר, ופיקטיבית לעיני מי? מי זה אנחנו בהקשר הזה? אם אנחנו אמורים להתנהג לפי זה, אז אנחנו גם כן חלק מהמשל הזה, אנחנו גם לא קיימים? אז אנחנו באמת קיימים רק העולמות העליונים הם משל? איך? אז אם אנחנו קיימים אז בלאו הכי הוא כבר יש עוד משהו חוץ ממנו. אז למה על העולמות העליונים אי אפשר להגיד אותו דבר? זאת אומרת, נראה פה שהוא מנסה לרקוד על שתי החתונות כדי להשאיר את ההלכה על כנה שאף אחד לא יבוא ללמוד תורה במבואות המטונפים, אבל מצד שני הוא מודה שהתפיסה החסידית זו התפיסה הנכונה. אז אם היא התפיסה הנכונה אז למה לא להתנהג על פיה? ומי זה שלא אמור להתנהג על פיה אם אני לא באמת קיים אז מה מי זה הגורם הזה שאליו מופנים הדברים? כל מה ששאלתי קודם נשאר בעינו. ר' חיים מוולוז'ין מנסה להסביר פה משהו, אבל לא ברור מה הוא מסביר, מה איך הוא הצליח לפתור את הפלונטר הזה. אוקיי, עוד משפט אחד באות ו', והנה כל יסודי התורה הקדושה בכל האזהרות והמצוות כולם עשה ולא תעשה כולם הולכים על פי זאת הבחינה שמצד השגתנו, שבוודאי יש חילוק ושינוי מקומות שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנו לדבר ולהרהר דברי תורה, ובמבואות המטונפים נאסרנו בהם אף הרהור בדברי תורה. למרות שהאמת היא שאין הבדל בין המקומות השונים. לכן כל ענייני וסדרי חיוב הנהגתנו, בקיצור הוא חוזר על הדברים האלה שוב ושוב. וכל הסיפור הזה זה מלחמה נגד החסידים. למה? מה הוא מסביר שמה? הוא בעצם טוען למה חסידים בעצם עוברים על הלכות פסוקות בצורה ברגל גסה. אפילו הרבי מלובביץ' כן לא לן בסוכה כי הוא אור מקיף שמה לא הסתדר לו עם האור מקיף. מה זאת אומרת? יש הלכה פסוקה שצריך ללון בסוכה. או זמן התפילה שמתפללים אחרי הזמן או כל מיני דברים מן הסוג הזה. מאיפה זה עכשיו אני לא נכנס לביקורת כרגע ומי צודק ומי לא, אני רק מסביר מאיפה זה בא. זה בא מהתפיסה החסידית שכמובן יש לה ניסוחים הרבה יותר קיצוניים נגיד אצל ר' צדוק ובית מדרשו כן המי שילוח ואלה שהם הלכו עם זה באופן מאוד קיצוני, אבל בבסיס זה נמצא בכל החסידות. התפיסה היא בעצם שבאמת אין לדברים האלה שום מקום, אין עוד מלבדו, אין הבדל בין סוכה ולא סוכה בין מבואות מטונפים ולא מטונפים, הכל אותו דבר. ולכן מי שכבר מגיע מי שמצליח לגעת במציאות האמיתית, מי שנמצא במדרגה הצדיק שנמצא במדרגה האמיתית, הוא יכול לעבור על הדברים האלה. ואז אתה כמובן מיד יכול להגיע לשבתאות וכל החששות האלה שהחסידות מובילה לשבתאות נובעים מהנקודה הזאת, שבעצם אתה יכול לבטל את כל ההלכה ואת כל החובות כי האמת שכל ההלכה זה איזשהם משלים לפי התפיסה המוטעית שלנו. אבל מי שיודע את האמת אז כל הסיפור הזה מיותר אז למה להתנהג בצורה לא אמיתית? אולי מי שלא תופס כמו שצריך אז הוא צריך להתנהג לפי הכללים הרגילים שולחן ערוך וכולי, אבל הצדיקים האמיתיים הם פטורים מכל זה הם בעצם יודעים שכל הסיפור הזה זה לא אמיתי זה רק משל לחושים. ולכן החשש אני לא אומר שכך כולם התנהגו, אני אומר שזה היה החשש ופה ושם זה גם התממש. התממש כשחסידים חורגים מההלכה מכל מיני סיבות כאלה ואחרות שהן בעצם הבסיס או התשתית התיאולוגית. לוגית לעניין הזה, זה בגלל שמבחינתם ההלכה זה איזה שהוא סוג של פיקציה שמבוססת על תפיסה לא נכונה. רבי חיים וולוז'ין נלחם נגד זה, אבל מצד שני הוא לא מוכן לשנות את התפיסה. התפיסה הוא אומר הם צודקים בתפיסה. הוא רק אומר אבל אסור להתנהג כך, כי מבחינתנו אנחנו צריכים להסתכל על זה אחרת. ואז השאלה עולה למה? מה אתה טוען כנגד החסידים הם בעצם צודקים. הם אוחזים מי שבאמת תופס את המציאות האמיתית ונמצא במדרגה שהוא יכול גם לחיות כך, אז למה שלא יחיה באמת? למה לחיות את השקר הזה? זה בעצם השאלה שקשה למצוא לה תשובה בדברים האלה של רבי חיים וולוז'ין. ואנחנו נעצור בשלב הזה. המשך בשבוע הבא. יש הערות או שאלות? אז אפשר עכשיו. יישר כוח. אוקיי. אז להתראות. תודה רבה.