טעמא דקרא – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם בשורש החמישי, הוא ארבעה עשר שורשים, כבר הזכרתי את זה לא פעם שבהם הוא קובע את הכללים של מנין המצוות. מה מונים ומה לא מונים ואיך מונים. בשורש החמישי הוא כותב, השורש החמישי שאין ראוי למנות טעם המצווה מצווה בפני עצמה. אז כשיש פסוק שמסביר את הטעם של המצווה, למה זה נעשה, אז את זה לא מונים במנין המצוות.

[Speaker B] אתה מתכוון את הטעם?

[הרב מיכאל אברהם] את הטעם, כן. למשל, לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. אז המלך אסור לו להרבה נשים והסיבה כדי שלא יסור לבבו. אז הסיבה היא לא מצווה למרות ש'ולא יסור לבבו' המילה 'לא' היא 'ישמר פן אל ולא' הגמרא אומרת שזה לאו, אבל בהקשר הזה כמובן זה לאו שבא לנמק ולא בא לצוות. לכן זה לא נמנה במנין המצוות. הרבה פעמים אנשים קושרים את הטענה הזאת של הרמב"ם לשאלה האם יש בכלל טעמים למצוות. זאת אומרת, יש הרמב"ם כותב במורה נבוכים שיש כאלו שחושבים שאין לתת טעם למצוות בגלל שאז המצוות הופכות להיות מן משהו אנושי פשוט שכל אחד בעצם, כל אדם היה עושה אותם, היה יוצא מהם התוכן האלוקי שלהם, לא היה נשאר בהם שום דבר מיוחד מעל הספירה האנושית. והרמב"ם אומר שזאת טעות גדולה, זה כת השוטים, אני לא זוכר איך הוא קורא להם שמה, בגלל שהם הופכים את הקדוש ברוך הוא ליותר גרוע מבריותיו. זאת אומרת, אם אנשים עושים דברים מסיבות הגיוניות והקדוש ברוך הוא עושה דברים סתם בלי שום סיבה. זה לא קשור לשאלה אם אנחנו יכולים לדעת את הטעם, אבל צריך להיות מאחורי הציוויים איזשהו טעם. האם אנחנו יכולים לדעת או לא, אז פה זה באמת שאלה, אני חושב שדיברתי על זה פעם, דיברתי על גזירת הכתוב, אז כמעט בטוח שדיברתי. אז מקובל לחשוב שאם יש פסוק שמצווה אותנו משהו, אז אין טעם. זה גזירת הכתוב, כי אם היה טעם אז למה לי קרא סברא הוא. אז לכן יש איזושהי נטייה לחשוב שאם יש פסוק אז אין טעם, אבל זה לא נכון. גם אם יש פסוק אז אמור כמו שהרמב"ם אומר אז אמור להיות איזשהו טעם. אז למה צריך באמת את הפסוק? למה לי קרא סברא הוא? אז הרבה פעמים הטעם נגיד לא מספיק חזק, או לפחות אנחנו לא היינו חושבים שהוא מספיק חזק כדי להתנהג על פיו, והתורה אומרת זה בסדר, זאת אומרת אפשר לסמוך על הטעם הזה ולפעול על פיו. דוגמה לדבר, למשל יש בפרק בן סורר ומורה, יושב לי שאיפשהו מתישהו דיברתי על זה אני לא זוכר כבר. בבן סורר ומורה יש דרשה של בן ולא בת. זאת אומרת שלא עושים דין בן סורר ומורה בבת. והמאירי כותב שם שלא עושים את זה מפני שאין דרכה של בת להימשך וללסטם את הבריות. הרי הגמרא מסבירה שם למה בן סורר ומורה נידון, המשנה בעצם שאומרת שהוא נידון על שם סופו, שסופו הוא ילסטם את הבריות. אז אומר המאירי אין דרכן של בנות לעשות את זה. ואז שואל המאירי בעצמו שואל, בירושלמי כתוב במפורש, בבבלי זה גם די ברור, כתוב שזאת גזירת הכתוב, בן ולא בת. אז שואל המאירי אם זאת גזירת הכתוב ואם יש טעם כזה אז למה חז"ל מתייחסים לזה כגזירת הכתוב? אז הוא אומר שזה לא אומר, גם לגזירות הכתוב יש טעם ולא רק שיש טעם אלא אפילו אנחנו יכולים להבין אותו. כי זה שיש טעם אנחנו לא יכולים להבין אז ברור למה צריך פסוק, צריך פסוק כדי להגיד לי את הטעם. אבל אומר המאירי פה אנחנו אפילו יכולים להגיד אותו, הנה אמרתי לכם מה הטעם ובכל זאת היה צריך את הפסוק. למה היה צריך את הפסוק? אז אפשר לשער שסברא של הרי יכולתי באותה מידה להגיד אם יש פה איזשהו ילד שהוא עם אופי נהדר והכל בסדר הוא גנב תרטימר בשר ושתה לוג יין, אז לא הייתי עושה בו דין בן סורר ומורה כי הוא לא יבוא ללסטם את הבריות בסוף החיים שלו. זה שיקול סביר. אולי מישהו היה יכול להגיד אותו. אולי כן אולי לא. אם יש קבוצה של ילדים עם איזשהו מאפיין מסוים שההערכה היא שהם לא יגיעו להיות שודדי דרכים בסוף החיים שלהם אז לא נעשה בהם דין בן סורר ומורה? אולי כן אולי. אולי לא, אז אותו דבר קבוצה של הבנות. אז נכון שהבנות באופן כללי פחות מועדות אולי ללסטם את הבריות בסוף, אבל זה לא בטוח שבגלל זה הייתי עושה, הייתי מסיק את המסקנה שלא עושים דין בן סורר ומורה בבת, כי בסך הכל התורה עובדת לפי הכללים, וכשיש חריגים אז יש חריגים. אז לכן, למרות שאני מבין את הטעם, עדיין צריך פסוק. הפסוק אומר לי שהטעם הוא מספיק משמעותי שאני יכול לסמוך עליו ולפעול על פיו. הסבר אחר למה צריך פסוק למרות שאני מבין את הטעם, הסבר אחר זה למשל, זה כאשר הטעם סותר עקרונות הלכתיים אחרים. הטעם הוא לגמרי חזק וברור והייתי הולך אחריו, אבל מבחינת עקרונות הלכתיים אחרים לא הייתי אמור ללכת אחרי הטעם הזה. למשל, אני לא יודע מה, בן אדם הודאת בעל דין. הודאת בעל דין, אז ההיגיון אומר שצריך להאמין לו, בן אדם לא מרשיע את עצמו סתם, אוקיי? אז הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, זה נורא הגיוני. אז למה צריך את הכיתוב הזה? למה צריך את הפסוק? בגלל שהכלל בגמרא הוא שאדם פסול לעדות. הוא אדם קרוב אצל עצמו, הוא בעל דבר. אז ברגע שיש כלל הלכתי שאומר שאתה לא יכול לקבל עדות של בעל דבר, אז זה לא משנה שהסברה אומרת שכשהוא מודה הוא מאוד נאמן. גם קרובים הם מאוד נאמנים והתורה אוסרת לקבל את עדותם, וקוראים לזה גזירת הכתוב בגלל זה. זאת אומרת, שלמרות שהם נאמנים ואין חשש שהם משקרים, אין אדם חוטא ולא לו, בכל זאת לא מקבלים את עדותם. אז מה זה אומר? שגם בהודאת בעל דין, למרות שאת הסברה אני מבין לגמרי ואני חושב שהיא מספיק חזקה שגם הייתי פועל על פיה, ובכל זאת התורה מוצאת לנכון לכתוב את זה בגלל שזה סותר כלל הלכתי אחר, שבעל דין פסול לעדות. אז זה אומר שבעצם מאחורי הפסוקים יושבים טעמים. אבל על זה הרמב"ם לא מדבר. כי בהקשר של טעמים שלא כתובים בתורה אלא טעמים שאנחנו דורשים, אז שם אין מה להגיד שאת זה אנחנו לא מונים במניין המצוות. כי שיטת הרמב"ם, ועל זה דיברתי כבר בעבר, שיטת הרמב"ם היא שמונים במניין המצוות רק דברים שמופיעים בתורה. אפילו לא דבר שיוצא מדרשה, בטח לא משהו שבכלל לא כתוב בתורה. אז כיוון שכך, אם הטעם לא כתוב בתורה, אז ודאי שלא עולה על הדעת שאנחנו נמנה את הטעם כמצווה. הרמב"ם מדבר על מצבים שבהם התורה עצמה כותבת את הטעם. כשהתורה עצמה כותבת את הטעם, אז הטעם מופיע בתורה. ואז, אומר הרמב"ם, היה מקום להגיד שנמנה את הטעם במניין המצוות, והוא אומר בשורש הזה שלא, אנחנו לא מונים את הטעם במניין המצוות. זה מה שהוא אומר, טעמים יבואו בטעמי המצוות דמיון לאווין, ויחשוב בהם שהם מכלל מה שימנה בייחוד. זאת אומרת, לפעמים טעמי המצוות מופיעים בתורה והניסוח ניסוח דומה מאוד ללאו, כמו לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. הייתי חושב שזה לאו על הסרת הלב. אז זה דמיון לאווין. ויחשוב בהם שהם מכלל מה שימנה בייחוד, אז היה צריך למנות את זה, מה זה בייחוד? הכוונה לחוד. זאת אומרת לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, שני לאווין. בסדר? זה הכוונה בייחוד. כי אם אני מונה רק את הטעם ולא את המצווה, זה חסר משמעות. למה זה חסר משמעות? כי זה אותו דבר. תחשבו נגיד שאני הייתי אומר לא ירבה לו נשים, ואני הייתי חושב שהטעם הוא כדי שזה לא יסיר את לבבו, לא כתוב בתורה. אז אומרים לי, יכול להיות שהייתי מונה את הסרת הלב ולא את ריבוי הנשים בתור איסור. ממה נפשך, מה זה משנה? הרי באמת זה האיסור, האיסור על הסרת הלב, רק איך מגיעים להסרת הלב? מרבים נשים. אז לכן בהקשר, אם הטעם לא כתוב בתורה אז אין הווא אמינא למנות את הטעם במניין המצוות. אבל גם אם הייתה, זה לא ממש משנה, כי למנות את הטעם ולמנות את המצווה זה אותו דבר. זאת אומרת הטעם זה רק אומר לי מה בעצם אתה אמור לאן אתה אמור לא להגיע.

[Speaker B] אבל יכול להיות שיש אייפון יסור לבבך. אה? אייפון גם יסור לבבך, והיית רוצה להגיד איסור דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] ממה נפשך, אז מה, מי אמר שלא?

[Speaker B] ואם הייתי כותב לא יסור לבבך, אז אתה יודע, דברים כאלה, כל הדברים האלה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל גם אם אני מונה את לא ירבה לו נשים הייתי אוסר אייפון. מה ההבדל? הרי לא ירבה לו נשים בסופו של דבר זה, זה

[Speaker B] אמצעי,

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה אמצעי כדי שלא להגיע להסרת הלב. אז עכשיו אני מבין שגם אייפון אסור. למשל כתוב כי יגח שור איש את שור רעהו, ולכן צריך לשלם. מה עם כלב? כלב שלי שנשך מישהו אחר, גם צריך לשלם. למה? הרי כתוב שור. כי ברור. כי מאחורי העניין בעצם יושבת אחריות של אדם על ממונו שמזיק. אז לכן מה זה משנה אם אני מונה את החובה לשלם כשהשור שלי הזיק, או שאני מונה את החובה לשלם כשהממון שלי הזיק, את האחריות שלי על ממוני? זה אותו דבר בעצם. אז לכן, כן.

[Speaker B] זה לא תסורו? מה?

[הרב מיכאל אברהם] וזה לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם? מה עם זה?

[Speaker B] דומה ללא יסור לבבו בהקשר של טעם.

[הרב מיכאל אברהם] ולא תתורו זה הפסוק שכתוב במפורש, שם ברור זה נמנה אצל כל מוני המצוות.

[Speaker B] אבל זה מצווה בפני עצמה?

[הרב מיכאל אברהם] ברור, כן.

[Speaker C] הדיון בשורש של הרמב"ם הוא דיון מתודולוגי, מה נמנה ומה לא נמנה. הוא לא פסיקתי. נכון. אבל זה לא שאין את הדיון.

[הרב מיכאל אברהם] דיברתי על זה כבר, שהשורשים של הרמב"ם הרבה פעמים אין להם באמת השלכה הלכתית, לפחות לא ישירה. מתוך כדי הדיון לפעמים עולה השלכה.

[Speaker C] לגבי האם יש טעם או אין טעם, או אם הטעם הזה נחשב פה או לא, אם זה פה…

[הרב מיכאל אברהם] לזה אני אגיע עוד מעט.

[Speaker B] ויש לזה לפחות את ההשלכה של מה שנמנה בלאו, אז ממילא חייבים עליו עונש, ומה… למשל מלקות, איפה שאין לאו, אז אין מלקות גם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל יש לאו. אם אני מונה את האיסור או שמונה את הטעם, בכל מקרה

[Speaker B] יש

[הרב מיכאל אברהם] לאו על הכל, כולל על האייפון.

[Speaker B] כי האייפון זה הלאו של לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו.

[הרב מיכאל אברהם] ואני מונה יסור לבבו כלאו נוסף? לא, כלאו נוסף עוד לא הגעתי, רגע, לזה נגיע עוד מעט. אני מדבר כרגע כשהטעם לא כתוב. כשהטעם לא כתוב, ולהביא משער מהו הטעם, אז אין טעם לכתוב שלא למנות את הטעם. א, כי אין הוה אמינא, הוא לא כתוב בתורה. וב, זה לא משנה, גם אם הייתי מונה את הטעם, למנות את הטעם ולמנות את האיסור זה אותו דבר. מה שהרמב"ם מדבר עליו…

[Speaker B] לא, זה השלכה הלכתית אני מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז רגע, עכשיו אני אומר. כשהרמב"ם מדבר על מצבים שבהם הטעם כתוב בתורה: לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. עכשיו כאן הוא אומר שההוה אמינא שכנגדה הוא יוצא זה למנות את שני הדברים בתור שני איסורים: לא ירבה לו נשים וגם לא יסור לבבו. ואז יש לזה גם השלכה הלכתית, האם לוקים וכל מיני דברים כאלו. נראה את זה עוד מעט.

[Speaker B] השרשים של הרמב"ם זה בדיוק המהלך פה מול שמעון. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אני עוד רגע, עוד רגע מגיע.

[Speaker B] אז המטרה של הרמב"ם זה לא להגדיר איך הוא מונה את המצוות מול אחרים שמונים את המצוות? כן.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז הרמב"ם אומר שאם הטעם כתוב במפורש אנחנו לא מונים את שני הדברים. לא מונים אותו בייחוד. מה הכוונה? אפשר למנות אותו אם אתה רוצה לבד. כי לבד למנות אותו זה ממש לא משנה אם אתה מונה את האיסור או את הטעם. אבל לא בייחוד, זאת אומרת לא לראות בזה שני איסורים. והוא מביא דוגמאות, וזה כאומרו לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, ולא תחטיא את הארץ. עוד פעם זה איסור וטעם. אומרו ולא תחטיא את הארץ הוא טעם לאסור מה שקדם. כאילו יאמר כי אתה אם תעשה זה, תרבה ההפסד בארץ. וכאומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ, שהאומרו ולא תזנה הארץ הוא טעם. כאילו יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ. וכן הלאה: לא תקחו כופר לנפש רוצח ולא תחניפו את הארץ, וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אז העיקרון שהרמב"ם קובע פה זה שהטעם, כשהוא מופיע בתורה, אנחנו לא מונים אותו כ… לא מונים אותו כמצווה. עכשיו, השאלה שעולה כאן זה שיש מחלוקת, מחלוקת תנאים, רבי יהודה ורבי שמעון, בשאלה אם דורשים או לא דורשים טעמא דקרא. נכון, הדברים ידועים. רבי שמעון דורש טעמא דקרא, ורבי יהודה לא דורש טעמא דקרא. עכשיו, כמובן רק להבהיר, אף אחד מהם לא… נדמה לי לא מנסה לטעון שאין טעם לקרא. אבל השאלה אם להשתמש בפרשנות תכליתית מה שנקרא, זאת אומרת דרך הטעם, כדי להסיק מסקנות הלכתיות. אז רבי שמעון אומר שעושים את זה ורבי יהודה אומר שלא עושים את זה. נגיד לא תחבול בגד אלמנה כתוב, אז רבי שמעון אומר אלמנה עשירה אפשר. כי באלמנה עשירה אין את הבעיה של… לא תחבול בגד אלמנה הכוונה לקחת משכון על הלוואה. נתתי הלוואה ואני רוצה לקחת משכון, אז באלמנה עשירה אין את הבעיה ולכן אפשר לקחת משכון, ובאלמנה ענייה אסור. ורבי יהודה אומר לא דרשינן טעמא דקרא. זאת אומרת אנחנו לא שואלים למה אסור לקחת משכון בגלל שהיא מסכנה או בכל מיני דברים כאלה, עוד מעט נראה זה לא בדיוק, אלא אם כתוב לא תחבול בגד אלמנה אז לא תחבול בגד אלמנה. נקודה. אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. עכשיו, למה באמת לא לדרוש טעמא דקרא? אז אפשרות אחת אומרת שאם תדרוש טעמא דקרא, הגמרא עצמה שם בהמשך מביאה ש… נדמה לי שכתוב פה…

[Speaker D] אני ארבה ולא אטה, אני ארבה ולא אטה…

[הרב מיכאל אברהם] זה נראה לי בשלמה. וזה בדרבנן, אבל יש את שלמה המלך, שזה פה נדמה לי, לא ירבה לו נשים. שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב "לא ירבה לו נשים", אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור. וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב "לא ירבה לו סוסים", ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. וכתיב "ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות", זאת אומרת חזר למצרים. אז בדרך כלל זה אמנם דף אחרי הדיון על טעמא דקרא, אבל אפילו בראשונים וכבר ועוד יותר באחרונים קושרים את הדברים, ואומרים שמה שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא זה בגלל החשש שאנשים ייכשלו. למה? כי אם, סליחה, כן, זאת אומרת, שם הגמרא שם מסבירה למה הטעם לא כתוב, היא לא מסבירה למה לא דורשים. למה הטעם לא כתוב? הוא לא כתוב כדי שלא נתבלבל. אוקיי, אבל כתוצאה מכך אני אומר שאם זה כך, אז ברור שגם לא נכון לדרוש טעמא דקרא. עכשיו הוא לא כתוב, אז שאני אכתוב אותו בעצמי? אז אם אני אכתוב אותו בעצמי, אז מה עשינו? אני אגיע לאותם בלבולים שמהם חששו. אז באמת זה ההסבר המקובל למה לא דורשים טעמא דקרא.

[Speaker B] שמה אנחנו דורשים כשהוא לא כתוב בתורה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן. שאנחנו יכולים לטעות. כיוון שאנחנו יכולים לטעות, אז נגיע לדברים בעייתיים. הבעיה עם ההסבר הזה זה שתי בעיות עיקריות שאני רואה בהסבר הזה. בעיה אחת זה שאם אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, אז הסיכוי שנגיע לטעות יהיה גדול יותר. כי נגיד "לא תחבול בגד אלמנה", בסדר? עכשיו אני אומר שזה בגלל שהיא מסכנה. אז אומר לי מישהו אחר: לכי תדעי, אולי זה לא בגלל זה, אולי בגלל סיבה אחרת. ויש לי עכשיו שתי אפשרויות: או שזה בגלל שהיא מסכנה או שלא, שיש איזה טעם אחר שאני לא יודע, אף אחד לא יודע מהו, אבל אולי משהו אחר. עכשיו, אם אני צודק שהטעם הוא בגלל שהיא מסכנה, אז אלמנה עשירה מותר לקחת משכון. אם אני לא צודק, אז אסור. אז אומרים לי: אל תדרוש טעמא דקרא. אבל אל תדרוש טעמא דקרא פירושו תנהג באופן הלא הגיוני כשיש לך אופציה לפרש את זה באופן ההגיוני. למה לעשות דבר כזה? פה אין חשש לטעות. הרי אם אני אפרש באופן הלא הגיוני, אז הסיכוי שאני טועה הוא עוד יותר גדול. הרי זה פירושו שהאופן הראשון הוא אופן הגיוני. הגיוני פירושו שסביר שזאת כנראה הסיבה שבגללה נאמר האיסור. אתה אומר לי נכון זה סביר אבל זה לא בטוח. מה זאת אומרת? זה רק שבעים אחוז, לא מאה אחוז. אוקיי, והאופציה שאתה מציע היא שלושים אחוז. זה יותר טוב? זה לא יביא לטעות?

[Speaker B] לא, יותר טוב כי אני נמנע, זה כמו לקחת סיכון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, להימנע זה גם החלטה. להימנע זה גם החלטה.

[Speaker B] לא תעבור איסור.

[הרב מיכאל אברהם] למה? בטח שאני אעבור איסור.

[Speaker B] איזה? מה זאת אומרת? נניח שהטעם באמת שמביא לזה שמהאלמנה העשירה אפשר לחבול, ואתה לא חובל.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת אתה לא חובל?

[Speaker B] אתה לא חובל, אתה עברת איסור?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בטח, אתה פגעת בזכויותיי, אני רוצה את ההלוואה שלי בחזרה. אגב זה לא רק פה, יש מקומות שזה יכול להיות ממש איסור, אבל אני אומר: אני רוצה את הזכות, אני הלוויתי לאלמנה הזאת, אני רוצה את הכסף. בשביל מה אני לוקח משכון? לא סתם כדי להתאכזר, אני לוקח את המשכון כי אני רוצה את הכסף שלי. עכשיו זאת זכותי, זה כסף שלי. אתה לא נותן לי, אתה פוגע בזכויותיי, ואיסור זה פגיעה בזכויות. יש מחיר לכל דבר. כל החלטה הלכתית יש לה מחירים. ולכן אגב לפעמים זה ממש איסור. אני לא חושב שהא-סימטריה הזאת נכונה.

[Speaker B] אולי בגלל זה גם לא ילוו.

[הרב מיכאל אברהם] אולי בגלל זה גם לא ילוו, אז בטח שיהיה איסור, נכון. בגלל זה התקינו את הפרוזבול, כדי שלא, כדי שילוו. אז לכן התחושה הזאת כאילו שאפשר לטעות, אפשר לטעות לכל הכיוונים. זאת אומרת כל החלטה היא החלטה שעושה משהו ולא עושה משהו אחר, ויכול להיות לה מחירים כאן, כמו הר' חיים המפורסם, שבא אליו האישה שלקחו את הבן שלה לצבא, כן, גזירת הקנטוניסטים, לקחו את הבן שלה לצבא, אז היא שאלה אותו אם היא יכולה לנסוע לסנט פטרסבורג בשבת כדי להשתדל לשחרר אותו. אז הוא אמר: בוודאי בוודאי, מצווה רבה, תסעי בשבת. אמרו לו: מה אתה כזה מקל בהלכות שבת? אמר להם: לא, אני מחמיר בהלכות פיקוח נפש. זאת אומרת, זה לא בדיחה דרך אגב, זה אמיתי לגמרי. כשחושבים על זה, זה לגמרי אמיתי. זאת אומרת שיש לנו בדילמות מן הסוג הזה יש שני צדדים. אנחנו הרבה פעמים יש לנו נטייה לראות צד אחד. יש פה שני צדדים ולכל החלטה שאנחנו מקבלים יש מחיר. זאת אומרת כל החלטה יש קולא מצד אחד וחומרה מצד שני. אז זה בעיה אחת שבסברה, אבל הבעיה היותר קשה זה מה שהרמב"ם כותב כאן. כי לפי זה… אם אנחנו באמת רואים את הטעם כתוב בתורה, אז כן דורשים טעמא דקרא, נכון? אז לא נתבלבל, כן? אז זה ברור, כי התורה עצמה אמרה את זה. זאת אומרת, אם אנחנו מנחשים, משערים מהו הטעם, אז הוא אומר לי יכול להיות שאתה מתבלבל. מי אמר שאתה צודק? אבל אם הטעם כתוב במפורש בתורה, אז התורה אמרה מה הטעם, אז אין חשש שאני אתבלבל. אז שמה בוודאי אני אדרוש טעמא דקרא. טוב, אני לא מדבר כרגע עם הרמב"ם אם למנות את זה כמצווה בפני עצמה או לא, אבל וודאי ששם אני אדרוש טעמא דקרא.

[Speaker B] למשל, הנה זה מה שבעצמו מביא שיש שתי טענות בזה. למה? זה נראה כאילו שלא דורשים.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל אז הוא אומר שיש פה משהו אחר, לא שאנחנו טועים בפרשנות. לא, יש חשש שאתה תדרדר מזה. לא, לא שלא דורשים. הוא מסביר למה התורה לא כתבה את הטעם, לא למה אנחנו לא דורשים. זה הבדל גדול. התורה לא כתבה את הטעם כיוון שגם אם הטעם היה נכון, מה ששלמה עשה זה לא בגלל שהוא התבלבל בפרשנות שלו, היה לו יצר הרע. אבל כשמיישמים את זה לדרישת טעמא דקרא, אז מדברים על טעות בפרשנות. זאת אומרת, יכול להיות שאתה תטעה. אם התורה כתבה, אז זאת לא פרשנות, התורה עצמה כתבה את זה. אז למשל, שנייה אחת, אז למשל אם לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אז כאן כן צריך לדרוש טעמא דקרא. התורה עצמה כתבה את הטעם. אני לא דורש טעמא דקרא, אני פשוט קורא את הטעמא דקרא. ואז מה אני אמור להסיק? שאם למשל יש נשים צדיקות שלא מסירות את ליבי, ליבו של המלך, אז הוא יכול להרבות לו נשים. נכון? כי הן צדיקות. מה הבעיה? כל הבעיה זה רק נשים שמסירות את ליבו. ופה הטעם גם כתוב במפורש, לא כמו בלא תחבול בגד אלמנה. אז אם זה ככה, אז פה כן צריך לדרוש טעמא דקרא. עכשיו הרמב"ם פוסק ביד החזקה שאפילו נשים צדיקות אסור להרבות. והמקור של הדברים זה גמרא במסכת… רצית להעיר?

[Speaker C] זה לא קשור אם זה רבי שמעון ורבי יהודה כספק בפרשנות הטעם, או האם אני לוקח גם כשזה וודאות, האם אני לוקח את זה בחשבון או לא?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני מדבר עכשיו. זאת אומרת, בדרך כלל ההסברים הם שהבעיה היא הספק, זאת אומרת שיכול להיות שתטעה בפרשנות. ואני עכשיו טוען שזה לא נראה לי סביר. א', בגלל שאתה תטעה יותר בפרשנות אם לא תלך אחרי הטעם. וב', בגלל מה שאני אומר עכשיו, שכשגם כשהטעם כתוב במפורש בתורה, גם אז לא דורשים טעמא דקרא. ושמה אין חשש שתטעה או שיש ספק בפרשנות. הגמרא בסנהדרין בדף כ"א עמוד לפני מה שקראתי קודם. הגמרא אומרת ככה: לא ירבה לו נשים, המשנה, אלא שמונה עשרה. מסכן, לא יכול יותר משמונה עשרה, אין מה לעשות, גזירת הכתוב. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו. רבי יהודה אומר הוא יכול לקחת אפילו יותר משמונה עשרה כל עוד הן לא יסירו את ליבו, צדיקות.

[Speaker F] לא דורש טעמא דקרא רבי יהודה הזה? עוד רגע, כן.

[הרב מיכאל אברהם] רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את ליבו הרי זה לא ישאנה. זאת אומרת למעלה הוא אמר, רבי יהודה אמר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו, רבי שמעון אומר לא, מה פתאום? אתה לא מרבה אפילו אם הן צדיקות. ואם הן מרשיעות אז אפילו אחת לא. אוקיי? למה שנאמר לא ירבה לו נשים? שאפילו כאביגיל. זאת אומרת אפילו צדיקות הוא לא מרבה לו נשים. אז על זה שואלת הגמרא את השאלה שלך. הגמרא אומרת: למימרא דרבי יהודה דריש טעמא דקרא ורבי שמעון לא דריש טעמא דקרא? הרי רואים מפה שרבי יהודה דריש טעמא דקרא ורבי שמעון לא דורש טעמא דקרא. אז אומרת הגמרא: והאיפכא שמיע לן. הרי למדנו את ההפך. דתניא: אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי רבי יהודה. בין ענייה בין עשירה הוא לא דורש טעמא דקרא רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה, ענייה אין ממשכנין אותה ואתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. מה זאת אומרת? מה שאמרתי קודם, שזה לא בגלל שהן מסכנות או לא מסכנות, אלא הבעיה שאם היא אלמנה ענייה אז צריך להחזיר לה כי אין לה בגד אחר. כסות לילה למשל. אז אתה בא אליה בלילה מחזיר לה את הכרים והכסתות שלה, יתחילו לרנן מסביב מה הגבר הזה עושה אצל האלמנה בלילה עם כרים וכסתות. כן? אז כיוון שכך אז אומרים לו לא, אז אתה לא ממשכן אותה בגלל שאתה לא יכול, אתה תצטרך להחזיר לה את זה בלילה ופה כל העסק לא… אז בעצם הטעם הוא טעם טכני, לא בגלל שהיא מסכנה או לא מסכנה. זאת אומרת ההבדל בין ענייה ועשירה זה לא שהן מסכנות או לא מסכנות, אלא פשוט בגלל שתתעורר פה בעיה של. כמובן שברקע זה כן נמצא, כי היתה אופציה אחרת, אז תמשכן ואל תחזיר. מה הבעיה שימשכן כמו עם

[Speaker F] העני?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז ברור שיש פה כן דאגה למי שמסכן. זה לא שזה לא נמצא ברקע, אבל עדיין ההבדל הזה. אלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא? הנה רואים פה באמת שהמצב הוא הפוך, רבי שמעון דורש טעמא דקרא ורבי יהודה לא. אז למה במשנה אצלנו רבי יהודה דווקא הוא זה שדורש ורבי שמעון לא דורש לגבי המלך? אומרת הגמרא: בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא. מה טעם לא ירבה לו נשים? משום דלא יסור לבבו. בדיוק מה שאמרנו קודם. זאת אומרת, רבי יהודה לא דורש טעמא דקרא כשהטעם לא כתוב. אבל פה הרי הוא כתוב, לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. במקום שהטעם כתוב, אז זו לא דרשת טעמא דקרא, זה פשוט לקרוא את הפסוק. אז את זה רבי יהודה כן עושה. להיפך, כן סליחה, אז זה מה שרבי יהודה. ורבי שמעון? אמר לך: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא, אם כן לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולשתוק, ואנא אמינא מה טעם לא ירבה? משום דלא יסור. ולא יסור למה לי? אפילו אחת ומסירה את ליבו הרי זו לא ישאנה. זאת אומרת, רבי שמעון דווקא בגלל שהוא דורש טעמא דקרא, אז הוא שואל את עצמו אז למה הפסוק כותב שלא יסור לבבו, לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו? לא צריך, הרי אני הייתי יודע את זה לבד, אני דורש טעמא דקרא. אם הפסוק כתב, סימן שהפסוק בא להגיד לי פה איסור ולא טעם, כי את הטעם אני יודע לבד. אז זה אומר שלא יסור לבבו זה איסור עצמאי. שמה? שאסור לו לקחת נשים שמסירות את הלב אפילו אחת. לא ריבוי נשים.

[Speaker B] למה אסור לו להרבות?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? אתה רואה? אתה מברר. תחקור אותן, שיברר לך על המשפחה.

[Speaker B] כן. אז זה אומר שלפי רבי שמעון אסור לו

[הרב מיכאל אברהם] לקחת מאה צדקניות.

[Speaker B] רגע,

[הרב מיכאל אברהם] רגע, עכשיו הלאה: אלא מה אני מקיים לא ירבה? דאפילו כאביגיל. למה? כי כתוב בפסוק שני דברים, כתוב לא ירבה לו נשים וכתוב לא יסור לבבו. עכשיו אם היה כתוב רק לא ירבה לו נשים, אני גם הייתי יודע שהבעיה היא הסרת הלב. בשביל מה כתבו ולא יסור לבבו? כדי להוסיף עוד איסור. עכשיו יש שני איסורים, יש איסור על לא ירבה לו נשים ויש איסור על לא יסור לבבו. לא יסור לבבו זה רק נשים מרשעות וזה לא קשור לריבוי נשים, זה כל דבר. ולא ירבה לו נשים זה איסור על הריבוי שאפילו אם הן לא מסירות את ליבו כי אחרת זה היה מיותר.

[Speaker B] הוא כאילו אומר זה בכלל לא טעם?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הוא פשוט אומר זה איסור ולא טעם. למה? הוא אומר אבל יש פה אמירה מהותית: כל פסוק שמביא טעם הוא לא טעם לפי רבי שמעון, כי לא צריך פסוקים שמביאים טעם, את זה אני יודע לבד. לכן זה כן אמירה עקרונית, זה לא ויכוח מקומי. טוב, אז עכשיו הרמב"ם בפירוש המשנה, לא הבאתי פה את היד החזקה, שם זה אותו דבר, אבל פירוש המשנה הוא אומר משהו קצר ומפתיע. זה כן, ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון. הלכה כמותי בקיצור. אין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון, אני עושה מה שאני רוצה. זה מה שהרמב"ם אומר. וכשתסתכלו בספר המצוות, אז באמת תראו שהרמב"ם פוסק לא כמו אף אחד מהם. ביד החזקה, סליחה, הרמב"ם כותב ביד החזקה שאסור להרבות נשים מעבר לשמונה עשרה, לא משנה מי הן, מרשעות לא מרשעות, זאת אומרת לא כמו אף אחד, לא כמו רבי יהודה ולא כמו רבי שמעון. אז איך זה יכול להיות? הוא אפילו חושף את הקלפים, הוא אומר אין הלכה, תעשה את זה בשקט לא נעים. אז די ברור שכשהרמב"ם… כן הרמב"ן מעיר את זה עליו בשורש הזה החמישי. כי הנה הרמב"ן חולק על הרמב"ם וטוען שכל פסוק שכותב טעם בתורה בעצם בא לחדש איסור, ולכן השורש של הרמב"ם הוא לא נכון. לא נכון וגם מיותר, כי אחרת הפסוק הזה מיותר. התורה לא באה ללמד אותי רק רעיונות, שזו הנחה מאוד מעניינת בפרט מהרמב"ן בתור פרשן של המקרא. אבל הוא אומר לא יכול להיות, הפסוקים האלה הם כולם פסוקי ציווי. והדוגמה שהוא מביא, אחת הדוגמאות שהוא מביא… אז הוא אומר ככה: ואני אומר בזה העיקר מה שאומרים חכמים, לכאורה כוותיה משמע וכי עיינת בה שפיר לאו הכי הוא, שלא ראינו לרבותינו בתלמוד שיתפסו לאווי התורה מיותרים להיותם טעם ללאו שקדמם. לא שמענו בדרז"ל שהם קוראים את הפסוקים האלה כפסוקים מיותרים, שהם רק טעם ללאו שלפניהם, אלא אם כן יבואו להוסיף או לגרוע, כלומר שנלמד דין מחודש מן הטעם ההוא. מה זאת אומרת? אומר הרמב"ן לא כופר בזה שהפסוק של הטעם בא באמת להביא טעם, אבל הוא אומר שהתורה כותבת טעם כדי שתדרשו טעמא דקרא. בגלל זה היא כותבת את הטעם, זאת אומרת כשאתה מפרש את לא ירבה לו נשים תשתמש בטעם שלא יסור לבבו כי תדרוש פה טעמא דקרא. כיוון שבעלמא לא דורשים טעמא דקרא, כך להלכה אנחנו פוסקים כמו רבי יהודה שלא דורשים טעמא דקרא, התורה לפעמים כותבת את הטעם כדי להגיד לי פה כן תדרוש.

[Speaker B] והרמב"ן לא מתכוון כמו רבי שמעון משני כיוונים?

[הרב מיכאל אברהם] כמו רבי שמעון. כמו רבי שמעון משני כיוונים? לא, לא, תעשה כמו רבי יהודה. כמו רבי שמעון בעלמא פה תעשה גם לפי רבי יהודה.

[Speaker B] ובשני כיוונים הוא יכול לקחת מאה צדקניות ולא אחת רשעה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, פשוט לא. לפשוטו הכוונה שהוא אסור לקחת אסור לקחת אסור להרבות לו נשים רק אם הן מסירות את ליבו.

[Speaker B] וזה אחת רשעה מותר לקחת?

[הרב מיכאל אברהם] אחת רשעה אולי כן,

[Speaker B] אני לא יודע, וזה יסור לבבו. מה?

[הרב מיכאל אברהם] זה לפי רבי יהודה שזה הטעם, זה לא איסור. לכן אני אומר הרמב"ן לא מקבל שלא יסור לבבו זה איסור. הרמב"ם טוען הרמב"ן גם הוא מסכים שזה טעם, רק הוא אומר הטעם בא להסביר לך איך לקרוא את האיסור. עכשיו באיסור כתוב לא ירבה לו נשים, הטעם הוא לא יסור לבבו. אז אני אומר ריבוי נשים שהם נשים צדקניות אין בעיה, רק ריבוי נשים מרשעות אסור. אישה אחת שהיא מרשעה זה כבר דרישת טעמא דקרא, אנחנו לא עושים דרישת טעמא דקרא. אז זה… כן.

[Speaker C] שאלת חולה, אני נדמה לי שהרמב"ם בשורש הוא לא מביא את הדוגמה של המלך. לא, הוא מביא כל מיני דוגמאות של לא תחיה הארץ, לא תזנה הארץ וכולי. אז א' הוא כנראה מחריג את הדוגמה הזאת…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בטוח, יש עוד הרבה דוגמאות, הוא הביא כמה.

[Speaker C] לא דייק הרמב"ן מה שהוא הביא מלא תחיה הארץ.

[הרב מיכאל אברהם] אפשר לטעון לא יודע, צריך לחשוב על זה, אבל זה מה שהוא קובע פה. שבעצם דבר כזה נאמר רק בשביל שלא… רק בשביל שתסיק ממנו איזושהי מסקנה הלכתית. לא יודע, צריך לחשוב מה הדבר ההוא מלמד אותנו הלכתי. בכל אופן זה מה שהרמב"ן אומר, שבזה הלאו השני וודאי טעם למניעה שקדמה מריבוי נשים. בסדר? ואף על פי כן נחלקו בו חכמי ישראל, שרבי יהודה דורש מה טעם לא ירבה משום לא יסור ולימד שמרבה הוא נשים ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו, כלומר שתהיינה בדוקות בכשרות. ואחת מרשעת מותר לקחת לפי רבי יהודה? וככה ההלכה, כי ההלכה כרבי יהודה. אבל רבי שמעון דורשו לאו, הלכה הכוונה במחלוקת הכללית של רבי שמעון ורבי יהודה לא ספציפית פה, פה עוד מעט נראה. ורבי שמעון דורשו לאו בפני עצמו, אמר אפילו אחת ומסירה את ליבו הרי זו לא ישאנה. זה רבי שמעון. אבל רבי יהודה שדורש טעמא דקרא אז הוא אומר לא. רבי שמעון שדורש בעלמא טעמא דקרא פה הוא לא דורש טעמא דקרא. אז הוא אומר לא יסור לבבו זה לאו נפרד. וזה לאו על אחת. אחת שמסירה את ליבו. ולא יסור לבבו זה… ולא ירבה לו נשים הכוונה אל תיקח יותר משמונה עשרה, וכמובן צדיקות אתה כן יכול כי הוא דורש טעמא דקרא. זאת אומרת אתה יכול לקחת צדיקות. אז הרמב"ן אומר אם ככה הרמב"ם בעצם לא מסתדר לא עם רבי יהודה ולא עם רבי שמעון, כיוון שלפי שניהם יוצא שבעצם פסוק הטעם כן יש לו איזושהי משמעות הלכתית, או שהוא מתקן את האיסור או שהוא מוסיף עוד איסור. עכשיו תחליט, אתה רוצה רבי שמעון, אתה רוצה רבי יהודה, הכל בסדר, אבל אחד משניהם. מה שאתה אומר לא מסתדר עם אף אחד מהם. בסדר? נדמה לי שמה שהרמב"ם מתכוון לומר פה זה כך. בוא נקרא את המשנה שוב. לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה. רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את ליבו הרי זו לא ישאנה. אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים דאפילו כאביגיל. קראתי את זה כבר באינטונציה אחרת. איך שקראתי את זה תראו. מה זה לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה? אז הרמב"ם קורא את זה בתור כותרת. לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה. ועכשיו רבי יהודה ורבי שמעון חולקים איך להעמיד את זה. צדיקות, מרשעות, כל הדברים האלה נכון? הרמב"ם לא קורא את זה ככה. זה דעה של תנא קמא, זה לא כותרת. יש שלושה תנאים במשנה. לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה. זה דעה ראשונה תנא קמא. סתם משנה. אוקיי? הכוונה צדיקות. צדיקות, רשעות, לא משנה. שמונה עשרה זה הקו. אחת רשעה מותר לקחת? עשרים צדיקות אסור לקחת. שמונה עשרה.

[Speaker B] מאיפה הוא לומד את השמונה עשרה?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא חשוב, אני לא אכנס לזה עכשיו. זה מצחיק ככה שמגבילים את המלך. אז תנא קמא אומר: שמונה עשרה, נקודה. לא משנה צדיקות או מרושעות. עכשיו בא רבי יהודה ואומר: "מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו". ואם הן צדיקות, אז שירבה לו גם שלושים, אין בעיה. הוא חולק על תנא קמא. ורבי שמעון גם חולק על תנא קמא, הוא אומר: "אפילו אחת שמסירה את ליבו, אסור. ושמונה עשרה? נכון, משמונה עשרה ומעלה אסור בכל מקרה, אבל אחת שמסירה את ליבו, אסור". אז אם ככה יש שלוש דעות במשנה. והרמב"ם פוסק כמו תנא קמא. כשהוא אומר "אין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון", הכוונה הלכה כתנא קמא. וזה באמת מה שכתוב ביד החזקה. מה שכתוב זה שאסור להרבות נשים מעבר לשמונה עשרה, לא משנה אם צדיקות או רשעות. עכשיו השאלה המעניינת היא, וכאן אני חוזר לנקודה שממנה יצאתי: למה באמת? הרי אם הטעם כתוב בתורה, והרמב"ם מודה שזה הטעם, נכון? הוא רק אומר "לא מונים את זה במניין המצוות", אבל למה לא תדרוש טעמא דקרא? למה לא למנות את זה כמצווה נפרדת? זה אני מבין מה שכתוב פה. לא למנות את זה כמצווה נפרדת כי זו אותה מצווה, אסור להרבות יותר משמונה עשרה נשים. הטעם פלוס האיסור ביחד הם ההלכה, הם המצווה שבה מדובר. אז ודאי שלא צריך למנות פה שתי מצוות, כן, זה ברור. אבל השאלה למה לא לדרוש טעמא דקרא במצב שבו הטעם כתוב? זה לא ברור. הרי אם כתוב מה החשש, שתתבלבל? אתה לא תתבלבל, זה כתוב.

[Speaker B] אבל הרי בדיוק להיפך, הגמרא בעצמה מציינת ששלמה שכן התבלבל.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, הוא לא התבלבל, היצר שלו לקח אותו. הגמרא מסבירה למה התורה לא כתבה טעמא דקרא, לא למה אני לא אדרוש טעמא דקרא.

[Speaker B] מה הכוונה לדרוש טעמא דקרא? לדרוש טעמא דקרא הכוונה לפסוק הלכה שונה במקרה שאני מכניס את הטעם. לא, מה פתאום?

[הרב מיכאל אברהם] להיפך. אם חכמים היו אומרים, אם חכמים היו אומרים, יושבים בסנהדרין, הם לא מלך והם לא שום דבר והם לא נגועים, הם מועצת חכמי התורה, הם לא בכנסת, הם עושים החלטות נקיות, אוקיי? אז הם יושבים בדין ואומרים: אנחנו דורשים את הטעמא דקרא, שמונה עשרה מותר אם הן צדיקות יותר ואם לא אז אפילו אחת לא. בסדר? מה החשש שיתבלבלו? אין שום חשש. הנה עכשיו הם קבעו את זה ועכשיו שלמה המלך בדיוק יודע. להיפך, דווקא בגלל שהם לא דרשו טעמא דקרא, אז שלמה המלך אומר: בסדר, אז אני אתבלבל. להיפך, תעשו את זה על אחריותכם. הנקודה שהגמרא מסבירה בעמוד ב' זה לא למה לא דורשים טעמא דקרא, זה ההרחבה של הראשונים. הגמרא מסבירה למה התורה לא כתבה את הטעם. זה משהו אחר. אבל כשהחכמים יקבעו את הטעם ויקבעו את הגדר, להיפך, זה יכול למנוע את הטעות של שלמה המלך. לכן כשהראשונים מיישמים את מה שכתוב בעמוד ב' גם להסביר את למה לא דורשים טעמא דקרא, בעיניי זה בעייתי. גם בגלל שאתה תטעה אפילו אם לא תדרוש טעמא דקרא וגם בגלל שבמקרה שבו הטעם כתוב במפורש אין סיבה שתטעה. תטעה בפרשנות? יצרים יש לכולם. אבל אין סיבה שתטעה בפרשנות, להיפך, יותר סביר שאתה לא טועה בפרשנות אם אתה לוקח בחשבון את הטעם מאשר אם אתה לא לוקח בחשבון את הטעם. אז למה לא לדרוש טעמא דקרא? ואם הטעם כתוב במפורש בפסוק, אז ברור שלא תטעה. עכשיו ודאי צריך לדרוש טעמא דקרא. אז למה לא? לפי הרמב"ם, תבינו, לפי הרמב"ם, הרי המחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון זה אם דורשים או לא דורשים טעמא דקרא. מה סובר תנא קמא במחלוקת הזאת? הרי לפי הרמב"ם יש שלוש דעות, לא שתיים. אז אחד אומר דורשים טעמא דקרא ואחד אומר שלא דורשים טעמא דקרא. מה סובר התנא קמא? במה הוא שונה מרבי יהודה ורבי שמעון ברמה העקרונית, לא בוויכוח על המלך? הוא טוען שלא דורשים טעמא דקרא אפילו אם הוא כתוב. זה השיטה שלו. זאת אומרת, רבי יהודה כן דורש טעמא דקרא כשהוא כתוב, נכון? הרי זה ראינו. רבי יהודה שלא דורש טעמא דקרא, אם זה כתוב אז הוא דורש. כי אצל רבי יהודה יכול להיות באמת שמה שלא דורשים טעמא דקרא זה בגלל החשש שמא תטעה. אז אם הוא כתוב לא תטעה, אז למה לא לדרוש? אבל תנא קמא לא דורש אפילו כשזה כתוב. והרמב"ם פוסק הלכה כתנא קמא, לא כרבי יהודה. אנשים חושבים שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה כי הוא פוסק שלא דורשים טעמא דקרא. לא נכון. הרמב"ם פוסק כמו תנא קמא, לא כמו רבי יהודה. תנא קמא גם הוא אומר שלא דורשים טעמא דקרא, והסיבה שלו היא שונה. לא הסיבה של רבי יהודה שבגלל החשש שמא תטעה או תתבלבל, אלא בגלל שלא דורשים טעמא דקרא אפילו אם הוא כתוב, אפילו לא תתבלבל. למה באמת לא? נדמה לי שמה שכתוב ברמב"ם זה שלא דורשים טעמא דקרא כי לא צריך. כי ממה נפשך, אם הדרשה של הטעם, אם זה הפירוש התכליתי ללכת לפי הטעם ואנחנו מעמידים את זה מול הפירוש המילולי, כן, בשפה של משפטנים. אז יש פירוש מילולי ויש פירוש תכליתי. עכשיו מה שבעצם אומרים לנו זה שאנחנו לא עושים פרשנות תכליתית, רק פרשנות מילולית. אז אומר לנו הרמב"ם כך, אם הפרשנות התכליתית מביאה אותך… מסקנה שונה מהפרשנות המילולית, אז פשוט טעית. כי איך זה יכול להיות שהטעם מביא אותך למקום אחר מהאיסור? מה, התורה לא מתנסחת במדויק? הקדוש ברוך הוא חזקה עליו שהוא יודע להתנסח במדויק. אז אם הפסוק מביא אותך למסקנה אחת והטעם מביא אותך למסקנה אחרת, זה אומר שפשוט טעית בטעם. ואם הטעם לא מביא אותך למסקנה אחרת, אז תדרוש טעמא דקרא, אז אין טעמא דקרא, אז תלך עם הטעם, אין בעיה, זה אותו דבר. זה נקרא לא לדרוש טעמא דקרא. וזה מה שאומר הרמב"ם: אפילו במקום שהתורה כותבת את הטעם, אין טעם לדרוש טעמא דקרא. למה? כי אם יוצא שכשהתורה כותבת את הטעם, יוצאת לך מסקנה שונה ממה שכתוב בפסוק, אז בניגוד למה שאומר הרמב"ן, שהולך עם רבי יהודה, כן, שהוא אומר שבעצם זה בא להגיד שאת הפסוק תקרא אחרת, הרמב"ם אומר לא, זה בא לתת טעם. ומה זה אומר לתת טעם? זה אומר שלא יכול להיות שיהיה הבדל ביניהם, אחרת זה לא הטעם הזה. אלא מה? כנראה טעית בפרשנות של פסוק הטעם, לא של פסוק הציווי. בוא נראה את הדוגמה פה במלך.

[Speaker B] אז שנייה אחת,

[הרב מיכאל אברהם] אני רק רוצה להדגים, בוא נראה את הדוגמה במלך. במלך כתוב לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. אז מה אתה מציע שאני אדרוש טעמא דקרא? כי הוא כתוב פה, פה אני לא אטעה, נכון? כתוב שלא ירבה לו, אז מה אני אקח שלושים נשים צדיקות, זה מותר לי. נכון? כי אני דורש טעמא דקרא. אומר הרמב"ם, או אומר תנא קמא, והרמב"ם פוסק כמותו, שלושים נשים צדיקות גם יטו את לבבך. אתה תהיה כל הזמן עם הנשים שלך במקום הדברים החשובים. אז אנשים חושבים שאם כתוב הטעם, אז אין סכנה שנטעה. יש סכנה שנטעה בפירוש הטעם, לא בפירוש הפסוק. זאת אומרת, הטעם הוא שלא יסור לבבו, זה נכון. אבל מה זה אומר בפרקטיקה? זה אומר שאפשר לקחת שלושים נשים צדיקות או לא? אז היינו חושבים שכן, אפשר לקחת שלושים נשים צדיקות כי הם לא יסירו את לבבי. לא נכון, גם שלושים נשים צדיקות יסירו את לבבך. אז לכן אסור לקחת שום אישה, צדיקה או מרשעת, מעבר לשמונה עשרה.

[Speaker G] וזה אולי הטעות שעשה שלמה המלך.

[הרב מיכאל אברהם] וזה אולי הטעות שעשה שלמה המלך, אולי אם זו הייתה טעות פרשנית ולא טעות של יצר.

[Speaker G] לפי הרמב"ם, למה כתוב בכל המקומות את הטעם? עוד פעם? למה כתוב את הטעם?

[הרב מיכאל אברהם] רק בשביל להסביר לך.

[Speaker G] אבל אני כבר יכול לדעת את הטעם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אנחנו לא דורשים טעמא דקרא. לפי הרמב"ם… אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, הרמב"ם פוסק כמו רבי יהודה, שלא כמו רבי יהודה, אבל כמו הדעה שלא דורשים טעמא דקרא. אז למה כתוב הטעם? הטעם כתוב כדי לגלות לך את הטעם בשביל מה, לא בשביל לחדש לך הלכה. זה בדיוק מה שאומר תנא קמא. הטעם בא ללמד אותך מה עומד מאחורי האיסור. אין לו מסקנות הלכתיות? כן, אבל במסקנות הלכתיות אין מה להסיק כי הטעם לא בא להגיד לך מסקנות הלכתיות. להפך, ההנחה היא שהניסוח של התורה הוא מדויק. אז אם מהטעם יוצאת לך מסקנה שלא יוצאת מהניסוח של האיסור, אז זה אומר שכנראה לא הבנת את הטעם.

[Speaker G] לא, אבל אם אני… אם אני… איפה שלא כתוב הטעם, ואני מבין את הטעם של האיסור… לא דורשים. וזה יוצא כמו מה שכתוב. אין בעיה, אז תלך עם… אז אני יכול להבין אוקיי, עכשיו במקרה כזה זה לא נוגע.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה יותר כוח מהפסוק, כי אחרת כבר מהפסוק עצמו יכולת להגיד שבמקרה ההוא זה לא נוגע. אם הדבר הזה יוצא רק מהטעם ולא מהפסוק, זה אומר שהטעם לא מתלכד עם הפסוק. אז למה הטעם? ללמד אותך.

[Speaker G] איפה שלא כתוב הטעם… איפה שלא כתוב הטעם, כן. אם אני אומר אוקיי, במקרה כזה, אני הולך עם…

[הרב מיכאל אברהם] מה היית אומר בלי הפרשנות התכליתית? מהפרשנות המילולית מה היית אומר? שזה שייך למקרה ההוא או לא שייך למקרה ההוא? אם היית אומר שזה כן שייך למקרה ההוא ועכשיו כשאתה עושה פרשנות תכליתית יוצא לך שלא, אז זה אומר שהטעם שלך לא קולע לפסוק, כי הפסוק מנוסח במדויק. אם זה היה יוצא גם מהניסוח המילולי, אין בעיה, תדרוש טעמא דקרא, זה לא נקרא לדרוש טעמא דקרא, זה פשוט לקחת את הפרשנות המילולית, כי זה אותו דבר. לכן, ממה נפשך, אומר הרמב"ם שלא דורשים טעמא דקרא כי לא צריך, לא כי אפשר לטעות, כי אין סיבה. הטעם אמור להתלכד עם האיסור. אוקיי, ולכן בעצם לא דורשים טעמא דקרא. עכשיו גם ברור למה לא מונים את הפסוק ואת הטעם כשתי מצוות בייחוד, כשתי מצוות נפרדות, כי זה באמת אותו דבר. אחד אומר לך את האיסור והשני רק מסביר לך את האיסור. אז זה לא רק שהשני הוא לא איסור ולכן אין מה למנות אותו, אלא הוא פשוט כפול, גם אם תמנה אותו זה יהיה בדיוק אותו דבר כמו הראשון, אין סיבה למנות אותו אפילו אם הוא היה כן נתפס כאיסור. שנייה אחת, אני רק עוד משפט. מה הוה אמינא למנות את הטעם, כי באמת אם אני תופס כמו הרמב"ם שהפסוק השני לא בא להוסיף פרט הלכתי אלא הוא בא לגלות לי באמת מה הטעם של איסור ריבוי נשים, מה שלא יסור לבבו, אז ההיגיון היה אומר לכתוב באיסור לא איסור על ריבוי נשים אלא איסור על הסרת הלב, למרות שהפסוק הוא הפסוק של הטעם. כי הפסוק של הטעם בעצם אומר לך מה באמת התורה רוצה לאסור עליך. אז נכון שהפסוק בא רק לתת טעם, אבל ברמה העקרונית מה שאתה צריך זה למנות, אם בכלל למנות פסוק אחד, הייתי מונה רק את פסוק הטעם, לא רק את הפסוק של האיסור. אוקיי, אז יש היגיון בלמנות את הטעם, אבל אומר הרמב"ם… אומר הרמב"ם במקום שהטעם כתוב יחד עם הפסוק, אז זה בין כה וכה מתלכד. תמנה את הטעם, תמנה את האיסור, רק אל תמנה אותם בייחוד. זה מה שהוא אומר. אל תמנה אותם בנפרד. תמנה אחד מהם, זה בכלל לא משנה איזה מהם תמנה, כי זה אותו דבר.

[Speaker B] מה? לא. לא. לא.

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק מה שאני אומר. לא. בגלל שהטענה היא שאם האייפון לא יוצא מהמשמעות של הפסוק וכן יוצא מהטעם, אז זה אומר שטעית בטעם. אין איסור אייפון. זה בדיוק הנקודה. רק הסרת הלב של נשים נאסר.

[Speaker D] יש פה שתי מצוות? את הדמ"י?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי גם מי שלא פוסק כמו הרמב"ם וחושב שיש פה רק שני תנאים פוסק כרבי יהודה, ורבי יהודה גם הוא לא מונה את זה כשתי מצוות. וההלכה במחלוקת אם דרשינן טעמא דקרא או לא דרשינן טעמא דקרא היא כרבי יהודה. האנשים, רוב המקרים, לא ראיתי כמעט מי ששם לב לזה שבעצם…