לימוד ופסיקה – שיעור 35

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת התחלתי, התחלתי לדבר על השאלה של מה זאת קולא. אני אזכיר רק בקצרה עד איפה הגענו ועוד מעט אתם תראו מתוך זה שזה בעצם מאיר באור אחר קצת את המשמעות של פסיקת הלכה בכלל. אבל כרגע אני עוסק בשאלה מה זאת בכלל קולא, מה זה קולא ומה זה חומרא. אז הטענה הייתה שקולא זה לא בהכרח פסיקה לנהוג באופן שיותר נוח לי או פחות מכביד עליי, אלא הגדרה של קולא זה פתיחת יותר אופציות. זאת אומרת אם יש שני פוסקים שפסקו משהו לגבי מקרה מסוים, פוסק א' נקרא מיקל לעומת פוסק ב' אם האופציות שהוא פתח רבות יותר. זאת אומרת אם הוא פותח שלוש אופציות להתנהל והראשון פתח שתי אופציות, אז הוא מיקל, למרות שהאופציה השלישית יכולה להיות לצום יומיים ביום כיפור, שזה לא ממש מה שנתפס אצלנו כהקלה, אוקיי? אבל כיוון שיש פה אופציה נוספת שהראשון לא מאפשר אותה, זאת נקראת קולא. וחומרא פירושו פחות אופציות, זאת אומרת מי שסוגר אופציות שאני פותח נחשב יותר מחמיר ממני. אוקיי, זאת בעצם ההגדרה והטענה איך זה מתקשר לאינטואיציה הרגילה שלנו לגבי קולא וחומרא, פשוט בגלל שאם יש לי יותר אופציות אז אני כמובן יכול לבחור מביניהן את מי שנוח לי. ולכן מי שמחפש נוחיות באמת ירצה פוסק מיקל. אבל זה לא אומר שפוסק מיקל זה תמיד פוסק שמורה לי הוראה נוחה יותר, זה שני דברים שונים. זאת אומרת פוסק שאומר נגיד בהלכות ברכות, פוסק שאומר לי שבמצב מסוים אני יכול לברך ויכול שלא לברך, אז לולא הבעיה של לא תשא, דיברנו על זה בפעם הקודמת, אז אני יכול לברך ויכול שלא לברך. עכשיו מה זה אומר? פוסק אחר נגיד אומר שאני חייב לברך, אז אם יותר נוח לי לא לברך אז אני אעדיף את הפוסק הראשון כי הוא אומר לי שהאופציה לא לברך גם קיימת, זאת אומרת אני יכול לבחור גם בה. הפוסק האחר לא מאפשר לי את האופציה הזאת. אבל לא בגלל שהוא לא מאפשר לי ללכת באופציה שנוחה לי הוא נקרא מחמיר, אלא בגלל שהוא לא מאפשר את אחת האופציות שהשני כן מאפשר, לא משנה אם היא נוחה או לא, זה נקרא שהוא מחמיר. לכן אם למשל למישהו יותר נוח לו דווקא כן לברך, אז מבחינתו עדיין הפוסק שמאפשר גם לברך וגם לא לברך הוא מיקל לעומת הפוסק שאומר שחייבים לברך, שאין אפשרות לא לברך. למרות שאני נוח לי לברך, אז לא אני לא שמח מזה שהוסיפו לי עוד אופציה שמאפשרת לי לא לברך כי אני בין כה וכה מברך, אני רוצה לברך, אני אוהב לברך, אז לכן האופציה שנוספה היא לא בהכרח נוחה לי. אבל עצם העובדה שהשני הוסיף אופציה או במילים אחרות הוא מתיר משהו שמישהו אחר אוסר, זה נקרא שהוא מיקל. אם הוא מתיר לי להתפלל אחרי חצות, מתיר לי לצום יומיים יום כיפור, מתיר לי כל מיני דברים שהם לכאורה הכבדה, אבל הוא מתיר משהו שמישהו אחר אוסר, אז במובן הזה הוא מיקל. אוקיי, זאת בעצם ההגדרה של קולא, ראינו לזה דוגמאות בהלכות ברכות ועוד כל ההקלות של בית הלוי וכדומה. בכל אופן זאת ההגדרה של קולא וחומרא שהגענו אליה בפעם הקודמת. עכשיו כדי להתקדם הלאה ולהבין מה בעצם הדבר הזה בכלל אומר, אני רוצה להיכנס רגע למשהו לשאלה אחרת. אנחנו הרבה פעמים יודעים מתי המושג קולא וחומרא משמש אותנו, באיזה הקשרים אנחנו משתמשים במושג קולא וחומרא? למשל אם אנחנו נמצאים בשעת הדחק אז אפשר להקל כי זו שעת הדחק, אוקיי, נכון? זו גישה הלכתית ידועה שבשעת הדחק אפשר להקל. מה זה אומר בעצם? זה אומר שאני יכול לבחור פסיקה מקילה יותר בשעת הדחק. אבל מה זה אומר לבחור פסיקה מקילה יותר? לבחור פסיקה מקילה יותר פירושו פסיקה שפותחת יותר אופציות. עכשיו פסיקה שפותחת יותר אופציות לא תמיד תעזור לי בשעת הדחק. אם היא פותחת עוד אופציות שלא יעזרו לי בשעת הדחק, אז הקולא הזאת היא לא רלוונטית לשעת הדחק, לכן בשעת הדחק. זאת באמת קולא שהופכת את החיים לפשוטים יותר או לפחות מחייבים. אוקיי? זה שמה שמה באמת משתמשים במושג קולא ככה וזה שימוש מושאל. בסופו של דבר הקלה פירושו פתיחה של יותר אופציות. בואו ננסה רגע להיכנס לעצם העניין הזה של הקלה בשעת הדחק. אז יש למשל כאשר אנחנו נמצאים בספק דרבנן אז בספק דרבנן אפשר ללכת לקולא. מה זה אומר בספק דרבנן ללכת לקולא? דיברנו על ספק ברכות. ללכת לקולא פירושו שאפשר לברך ואפשר שלא לברך. זה נקרא לקולא. תעשה מה שאתה רוצה, אין מחויבות. מותר לך לעשות מה שנוח לך, תעשה מה שרוצה. אבל ללכת לקולא ולפסוק לקולא זה לא אותו דבר. כשאנחנו אומרים שבספק דרבנן הולכים לקולא או בספק דרבנן פוסקים לקולא אז זה אומר בספק דרבנן לפסוק לקולא זה אומר אתה יכול לעשות ככה ואתה יכול לעשות ככה. זאת הפסיקה. עכשיו השאלה נגיד יכול לברך ויכול שלא לברך. עכשיו השאלה היא מה אני אעשה בפועל? נאמר טוב אני אקל אני לא אברך. אתם מבינים שזאת אמירה שימוש אחר במושג להקל. פה הלהקל זה לבחור את האופציה הזאת ולא את ההיא. כאן הלהקל זה כבר באמת להקל במובן של לבחור אופציה פחות מחייבת או פחות מציקה. וזה שימוש מושאל וזה גם משהו שעושה אותו השואל לא הפוסק. הפוסק לא אומר לך אל תברך. הפוסק יכול להגיד לך אתה לא חייב לברך. עכשיו תחליט אתה אם אתה רוצה לברך או לא. זה כבר לא שאלה הלכתית. ברגע שההלכה אמרה שאתה יכול לברך ואתה יכול שלא לברך פסק ההלכה הסתיים. אתה יכול את שניהם. אז מי יחליט אם כן או לא לברך? אתה. יש לך שתי אופציות תבחר מה שנוח לך.

[Speaker B] הרב לפי זה ספק ברכות להקל זה לא אמירה אמיתית כי הרי בסוף אני יכול רק לא לברך בגלל לא תישא? זה שימוש מושאל.

[הרב מיכאל אברהם] דיברתי על זה בשיעור הקודם. אמרתי שספק ברכות להקל פירושו אתה יכול לברך ויכול שלא לברך. אבל אחרי שאתה מקל בהלכות ברכות יש החמרה בהלכות לא תישא. ובגלל שאתה יכול גם שלא לברך אז בא איסור לא תישא ואומר אם ככה אז אסור לך לברך כי אתה יכול שלא לברך אז זה ברכה שאינה צריכה. וזאת כבר החמרה זה לא קולא. כשאנחנו אומרים ספק ברכות להקל זאת קולא בהלכות ברכות שבהלכות ברכות מבחינת הלכות ברכות אתה יכול גם לברך ואתה יכול גם שלא לברך. זה מבחינת הלכות ברכות אלא מאי שבכל ברכה יש שם ולכן יש פה בעיה של נשיאת השם לשווא ולכן אם אתה יכול גם שלא לברך אז אין לך היתר לברך. אבל זאת באמת פסיקה לחומרא לא לקולא. רק שזאת לא חומרא בהלכות ברכות זה חומרא בהלכות לא תישא. בהלכות ברכות אנחנו באמת מקלים. ובלי שהיינו מקלים בהלכות ברכות גם החומרה של הלכות לא תישא לא הייתה רלוונטית. רק בגלל שאני יכול שלא לברך אז עכשיו החומרה אומרת לי אז אם ככה אתה חייב שלא לברך כי אתה יכול. אבל אם לא היית יכול אז בסדר אז תברך. במקום שבו באמת חייבים לברך אף אחד לא יגיד לא לא יש לא תישא אל תברך. לא אני חייב לברך. כל מה שהלא תישא נכנס זה רק בגלל שמבחינת הלכות ברכות אפשר לברך ואפשר שלא לברך. בסדר? אז הקולא בעצם זה פתיחת אופציות. זאת הנקודה וכשאני בוחר ברגע שיש לי כמה אופציות פתוחות באיזה מהם לבחור זה כבר לא החלטה של הפוסק. זה החלטה של השואל. הפוסק אמר לו מה האופציות שעומדות לפניו זה מה שההלכה אומרת. איזה מהן אתה מחליט לעשות החלטה שלך. אוקיי? זה בעצם הנקודה ולכן כשאתה אומר כפוסק אני מקל פירוש הדבר אני פותח יותר אופציות. כשאתה אומר כנמען של הפסיקה כאיש כן כמקיים ההלכה כשאתה אומר אני הולך לקולא פירושו אני בוחר את האופציה השלישית מתוך השלוש שהיא פשוט הקלה לי יותר או הנוחה לי יותר באיזשהו מובן. אבל זה מושג מושאל של קולא זה לא באמת הקלה. זה מושג מושאל. רק מה? במקום שיש יותר אופציות אז כמובן אתה יכול לבחור באופציה קלה יותר. אז הקולא בפסיקה מאפשרת גם את הקולא בבחירה המעשית בבחירה המעשית של האופציה. ככל שיש יותר אופציות אתה כמובן יש לך יותר אפשרויות לבחור את אותה אחת שהכי נוחה לך. אבל באמת כשאנחנו מדברים על הקלה בהלכה זה במשמעות הראשונה לא השנייה.

[Speaker C] הרב ואם תהיה איזושהי מחלוקת ודעה אחת תגיד שיש לך אופציה אחת והיא אופציה שדורשת יותר והשני יגיד אופציה אחת רק שדורשת פחות בלי לא תישא.

[הרב מיכאל אברהם] כי אם האחד אומר שצריך את דרך א', השני אומר שצריך את דרך ב', זה אומר השני סגר את דרך א', זה מחמיר. הראשון סגר את דרך ב', אז גם הוא מחמיר. כל אחד מהם מחמיר ביחס לחברו באספקט אחר.

[Speaker B] אז המנגנונים של הכרעה בספקות לא רלוונטיים במחלוקת כזאת?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי.

[Speaker B] אז המנגנון של הכרעה בספקות, כמו ספיקא דאורייתא לחומרא, לא רלוונטי במחלוקת כזאת?

[הרב מיכאל אברהם] לא. רק אם אתה אומר, עוד פעם, אתה צריך עכשיו להגיד, אתה מדבר עכשיו מה קורה כשיש ספיקא דרבוותא. שני פוסקים, אחד אומר לעשות איקס והשני אומר לעשות וואי, וזה דיני דרבנן. אוקיי? עכשיו אני אומר מה אני אמור לעשות במצב כזה? אם אחד אומר לעשות איקס והשני אומר לעשות וואי, הרי אין פה קולא ואין פה חומרא. אז קודם כל, אם אין פה קולא ואין פה חומרא, אז זה לא שאלה של להקל או להחמיר, אז אתה צריך, תבחר לך רב ותעשה מה שהרב שלך אומר, או שאם אתה בעצמך בר הכי, תפסוק לעצמך מה שאתה מחליט. אבל אם אתה מדבר נגיד, אם אתה מסתכל על הספקות האלה נגיד כל אחד לחוד, נגיד שפוסק א' אומר לעשות איקס ופוסק ב' אומר לעשות וואי ולא איקס, כי הוא אומר איקס ולא וואי והוא אומר וואי ולא איקס. עכשיו אני רוצה לדעת מה לעשות. אז מבחינת האם אני חייב לעשות איקס, יש ספק, נכון? כי לפי א' אני צריך ולפי ב' לא. אז ספק דרבנן לקולא, אז אני לא צריך לעשות את איקס. יכול לעשות ויכול שלא לעשות, זה נקרא ספק לקולא. אני יכול גם אבל שלא לעשות. לגבי וואי אותו דבר. פוסק ב' אומר לי לעשות וואי, פוסק א' אומר שלא, אז אני בספק, אז גם את וואי אני לא צריך לעשות. אז באופן עקרוני אם זה דין דרבנן אני יכול לא לעשות לא את איקס ולא את וואי. זה כן, יש פה הר"ן במגילה, זה מזכיר לי, הר"ן במגילה נדמה לי מדבר על לגבי לקרוא פעמיים?

[Speaker B] מה? לגבי לקרוא פעמיים בעיירות?

[הרב מיכאל אברהם] בעיר שהיא ספק מוקפת חומה בקריאת מגילה, אז הוא אומר שבעיר הזאת הרי ספק מוקפת ספק לא מוקפת, אז ביום י"ד יש לך ספק אם אתה צריך לקרוא, נכון? כי אולי… מתי מברכים?

[Speaker B] לא שומע. השאלה היא מתי מברכים?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, השאלה מתי

[Speaker B] קוראים.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא שואל ביום י"ד יש לך ספק אם אתה צריך לקרוא כי השאלה אם אתה מוקף או לא. ביום ט"ו גם יש לך ספק. עכשיו כיוון שזה דין דרבנן לקרוא מגילה, אז אל תקרא לא בי"ד ולא בט"ו. וככה באמת הר"ן בעצם טוען שמעיקר דיני ספקות זה מה שהיה צריך להיות פה. רק הוא מחדש חידוש, הוא אומר שבמקום שבו דיני הספקות יבטלו לגמרי את קיומה של ההלכה הזאת, אז גם אם היא דרבנן צריך להחמיר. אבל זה סתם כי הוא הוסיף עוד כלל, כי מבחינת דיני ספקות הרגילים בלי הלולא התוספת של הכלל שהוא הוסיף, מבחינת אם אני מסתכל על זה בהגדרה הרגילה של הלכות ספקות, אז באמת מה שהר"ן אומר היינו יכולים לא לקרוא גם בי"ד וגם בט"ו. ספק דרבנן לקולא. שזה ממש מקרה של השני פוסקים עם האיקס והוואי. כמובן שלפחות צריך לקרוא בי"ד ולצאת ידי חובה, אז זה לא לגמרי סימטרי, אבל כן, העיקרון ברור. מה? לא שמעתי.

[Speaker D] הרב, מבחינת דיני ספקות, בעצם לפחות צריך לקרוא אפילו לפחות צריך לקרוא פעם אחת זה ודאי, השאלה היא רק מתי.

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון. אם אני מוקף ועכשיו י"ד, אז אני לא צריך לקרוא.

[Speaker D] אבל שוב אבל לפחות שאתה חייב לקרוא רק פעם אחת.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שאתה צריך לקרוא לפחות פעם אחת? תחליט, אם אני מוקף אז אני צריך לקרוא בט"ו. אם אני לא מוקף צריך לקרוא בי"ד. עכשיו כיוון שאני בספק, אז אני ספק על זה וספק על זה, ספק דרבנן לקולא. הר"ן אומר את מה שאתה אומר, אבל זה חידוש נוסף. הוא אומר מבחינת הלכות ספקות הייתי אמור לא לקרוא בשניהם. זה בעצם התוצאה הרגילה של הלכות ספקות. רק אומר הר"ן חידוש נוסף, במקום שבו הלכות ספקות יביאו אותך לבטל לגמרי את ההלכה דרבנן הזאת, אז שמה כן תחמיר. בסדר, אבל אני אומר זה רק אני מביא משם רק ראיה למה בעצם אמור לצאת מהלכות ספקות כשלעצמן במצב כזה. כן, למקרה של הפוסק שאומר איקס ופוסק אחר שאומר וואי, אז אמרתי אל תעשה לא את איקס ולא את וואי. שזה בעצם התוצאה של הלכות ספקות הרגילים. אוקיי. עכשיו אני רוצה להמשיך רגע עם ה… הקלה ללכת לקולא בשעת הדחק, כן זה היה במצב של ספק דרבנן. עכשיו יש מקומות שבהם יש מחלוקת בפוסקים ובמקום שבו מישהו נמצא בשעת הדחק אז אומרים לו כיוון שיש דעות שאתה יכול להקל, אז אם אתה בשעת הדחק אתה יכול לסמוך עליהם. עכשיו זה נאמר גם על דיני דאורייתא ולא רק דיני דרבנן, זאת אומרת זה לא הכלל הרגיל שספק דרבנן לקולא. כי אם זה היה הכלל הרגיל שספק דרבנן לקולא, אז היה נאמר רק בדיני דרבנן. אבל גם בדיני דאורייתא כשיש מחלוקות בשעת הדחק או שעת הדחק משמעותית, אז פוסקים מאפשרים להקל. וזה אומר שזה לא מדיני ספק הרגילים. ואז באמת עולה השאלה מה מה יכולה להיות ההצדקה לדבר כזה? כן אנחנו מוצאים כבר בש"ס עצמו כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, בכמה מקומות בש"ס זה כתוב. מה זאת אומרת? הלכה כמו ר' שמעון? אם כן אז תסמוך עליו גם לא בשעת הדחק. הלכה לא כר' שמעון? אז מה אכפת לי שר' שמעון אמר משהו? נפסקה הלכה לא כמוהו. מה בשעת הדחק מותר ללכת נגד ההלכה? אז מה אם ר' שמעון חושב כך? לא נפסקה כך הלכה. יש מחלוקת בבית שמאי ובבית הלל על ביצה שנולדה ביום טוב או אני לא יודע מה או דברים כאלה. אז מה? בגלל שיש דעת בית שמאי ואני במצב של שעת הדחק אז לכן אני יכול להקל? אפילו בדין דרבנן לא. כי אם נפסקה הלכה כמו בית הלל אז זאת ההלכה, בוודאי דרבנן לא מקילים, גם לא בשעת הדחק. אז למה למה העובדה שקיימת דעה מקילה מאפשרת לי ללכת איתה בשעת הדחק? זאת בעצם השאלה, כן. גבי? כן.

[Speaker C] אם נניח מחלוקת אנחנו לא יודעים ממש את האמת, יש לנו איזשהו כללי פסיקה, שתי הצדדים יש להם היגיון ויש להם בסיס. אז כללי הפסיקה אומרים בדרך כלל תעשה כך אבל בשעת הדחק אתה יכול ללכת בדעה המקילה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מדיני ספקות?

[Speaker C] מדי כללי פסיקה לא מדי עיון

[הרב מיכאל אברהם] במחלוקת עצמה. אני לא יודע, זה יש דיני ספקות.

[Speaker C] כן אבל כללי הספקות האלו אומרים שבשעת הדחק אתה יכול לבחור בדעה המקילה. לא בגלל שאתה יודע שהיא נכונה וגם כשפסקת את המחמירה לא ידעת שהיא נכונה אלא מצד כללי פסיקה הלכת.

[הרב מיכאל אברהם] לא אבל אם יש ספק דאורייתא, בספק דאורייתא אתה אמור להחמיר, נכון? זה הכללים של ספקות. אז בשעת הדחק מותר לעבור על ההלכה?

[Speaker B] לא, או שאפשר להגיד

[Speaker C] שבשעת הדחק מה המקור לעניין הזה שבשעת הדחק להקל?

[הרב מיכאל אברהם] המקור הוא מהדברים בש"ס, בש"ס כתוב בכמה מקומות.

[Speaker B] אבל אפשר אולי להגיד

[Speaker C] מה המקור לזה שצריך ללכת בדאורייתא אחרי המחמיר? מה המקור לזה?

[הרב מיכאל אברהם] אה זה גמרא, כן.

[Speaker C] לא אבל מה המקור של הגמרא? איפה הגמרא אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] מאיפה הגמרא לומדת את זה? למשל הרמב"ן כותב שלומדים את זה מספק ממזר.

[Speaker C] כן אבל בסוף מה מביא אותם לפסוק כך? אה? למה הם פוסקים? מה בצורה הזו הסיבה שבאמת עושים פה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מה הסיבה? זה הכלל. הכלל הוא ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא. כללים פשוטים מה זה משנה מה הסיבה?

[Speaker C] כן אבל אם הכלל ההלכתי בחובו טמון גם, הרב מקבל בשמחה את הכלל ההלכתי הזה אז למה הוא לא מקבל את הכלל ההלכתי בדיוק באותה מידה שנאמר בגמרא שבשעת הדחק להקל אחרי המקל? זה גם נאמר בגמרא. וגם את זה אמר הרמב"ם.

[הרב מיכאל אברהם] וזה שני דברים סותרים.

[Speaker C] לא, לא סותרים בכלל. זה הכל כללי פסיקה כשאתה לא אם אדם מזדהה ויודע אני הבנתי שהאמת הנכונה היא המחמירה אז באמת אסור לו להקל.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא קשור לזה, אתה לא יודע, אתה בספק.

[Speaker C] אז יש כללי פסיקה שבדרך כלל ספק דאורייתא לחומרא וכשיש שעת הדחק אתה יכול ללכת לקולא. זה הכל, זה כללי פסיקה שווי ערך בחומרה בעוצמה שלהם.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זו סתירה.

[Speaker C] סתירה בכלל? אבל אתה לא פוסק בגלל שזה נכון, אתה פוסק בגלל שיש כללי פסיקה.

[הרב מיכאל אברהם] מה קשור לנכון? דיני ספקות גם הם חלק מההלכה.

[Speaker C] כן אבל הם אומרים לך מה לנהוג. הם אומרים לך לנהוג בדרך כלל במחמיר ובשעת הדחק במקל. מה מה מסובך במשפט הזה?

[הרב מיכאל אברהם] יש דין דאורייתא שבספק אני צריך להחמיר נכון? נכון. אז איך מותר לעבור על הדין דאורייתא הזה בשעת הדחק?

[Speaker C] כי חז"ל שאמרו לנו שבספק דאורייתא ללכת להחמיר הם גם אמרו לנו שבשעת הדחק אל תלך להחמיר. אבל חז"ל אמרו את זה, זה לא כתוב בתורה. מה זה לא כתוב בתורה? זה כתוב בגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] תקשיב שמואל, תקשיב רגע. זה דין דאורייתא, מה זה קשור לחז"ל?

[Speaker C] ברור לא אבל מספק

[הרב מיכאל אברהם] צריך להחמיר נגיד לא לפי הרמב"ם.

[Speaker C] זה כתוב בתורה במפורש? לומדים את זה מאיפשהו. מי למד? חזל. וחז"ל אמרו גם מאיזשהו מקום שבשעת הדחק לא צריך לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] למה חז"ל למדו אני שואל מאיפה מה הרעיון מאחורי זה? זה סותר. מה זה חז"ל אמרו? אז מה אם הם אמרו? אז בגלל זה אסור לי להקשות קושיות?

[Speaker C] מה הבעיה להמציא איזשהו נרטיב שיסביר? לא לא חז"ל אני יכול להגיד מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] כתוב בש"ס.

[Speaker B] אולי להשתמש באמת שזה ספק דאורייתא זה מדאורייתא לקולא ורק מדרבנן לחומרא? אפשר באמת להגיד ככה? לא!

[Speaker C] זו סתירה רק אם זה אמת מוחלטת. אם אני יודע את האמת. אם אני רק…

[הרב מיכאל אברהם] זה כללי פסיקה, זה לא קשור לאמת מוחלטת בשום צורה. דיני ספקות זה חלק מההלכה. גם דיני ספקות זה חלק מההלכה. ההוראה ללכת לחומרא בספק גם היא הלכה. ולרוב הדעות היא דאורייתא ההלכה הזאת. איך מותר לך לעבור על ההלכה הזאת דאורייתא כשאתה בשעת הדחק?

[Speaker C] כי יש הלכה דאורייתא נוספת שאומרת בשעת הדחק תקל. אותה עוצמה של דאורייתא. אז אני שאלתי את הרב, זה הקרצה של הרמב"ם? זה הקרצה של… הגמרא סתם קמה בבוקר ואמרה בשעת הדחק תקל?

[הרב מיכאל אברהם] שפיר דמי? כתוב, ואני מקשה קושיא שזה סותר מה שכתוב קודם. אתה לא יכול להגיד לי כשאני מקשה…

[Speaker C] אם נניח היו כותבים, אם נניח היו מוצאים פסוק, היה איזה אמורא או תנא אומר לך זה פסוק כלשהו. הכל בסדר. הכל בסדר. אז מה הבעיה של הרב שחסר פסוק?

[הרב מיכאל אברהם] כן. כן. כי אחרי זה סותר. בלי שיש לך מקור, בספק אתה צריך להחמיר. או שתסביר לי באמת בהיגיון למה זה, לא יודע, אבל צריך להיות איזה הסבר. זה שני עקרונות סותרים.

[Speaker C] לא, ההיגיון דווקא מאוד פשוט. אם אני יודע את ההלכה אז אני פוסק ככה צריך. אסור לרצוח כי אסור לרצוח, לא צריכים… אני לא בספק. אבל אם אני לא יודע אם צריך לברך…

[הרב מיכאל אברהם] אמרת את זה כבר. זה לא נכון. כשאתה מסביר לי, אתה חוזר ומסביר לי כל הזמן שאם אני יודע ואם אני לא יודע. לא קשור אם אני יודע. הלכות ספקות הם הלכות ברורות למצב שאני לא יודע מה אני צריך לעשות. אז מה זה משנה שאני לא יודע? יש הוראה הלכתית להחמיר. זה הכל. לא משנה אם אני יודע או לא. מה זה משנה? טוב, בואו… השאלה באמת אז איך להבין את העיקרון הזה שבשעת הדחק אפשר כביכול לעבור על הכלל הזה שספק דאורייתא לחומרא. למשל, לא יודע מה, אישה מגיעה לרב עם איזה שאלה על תרנגול, שחטו תרנגול, השאלה אם הוא טרפה או לא. אז הרב רואה שהאישה היא במצב כלכלי קשה ולכן הוא אומר 'טוב, את יכולה להקל כי יש דעה שמקילה'. אוקיי? נגיד שזה מחלוקת הפוסקים. בדין דאורייתא אני מדבר עכשיו. עכשיו, לאישה אחרת שהייתה מגיעה לפניו הוא היה אומר 'מה פתאום? מדאורייתא אסור לך, אם תאכלי את זה את עוברת עבירה דאורייתא. ספקא דאורייתא לחומרא'. זה שהאישה הראשונה בשעת הדחק זה מתיר לה לעבור על הלכה דאורייתא? זה בעצם השאלה, כן? אז אני אביא אולי דוגמה למשל בגמרא.

[Speaker F] זה מחלוקת הרב אם זה דאורייתא או דרבנן. מה?

[הרב מיכאל אברהם] הספק. כן, אמרתי, אני הולך לא בשיטת הרמב"ם. ורב כרבי יהודה סבירא ליה כן לגבי דיני מוקצה, מחלוקת בדיני מוקצה. ואתא בעו מיניה דרב: מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא? חברי בשבתא, כן? חברי זה היה איזה אומה שגזרה גזרה לא להדליק נרות חנוכה, מה שעד היום גורם לאנשים להדליק נרות חנוכה בתוך הבית בעקבות הרמ"א הזה ההזוי לגמרי. בכל אופן אז השאלה אם מותר לטלטל את הנר חנוכה בשבת כדי שהחברי האלה לא יראו את הנר חנוכה הזה בחלון. ואמר ליה שפיר דמי. שעת הדחק שאני, כן? שפיר דמי. אז עונה הגמרא שעת הדחק שאני. שעת הדחק זה מותר. דאמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב: הכי הלכתא? מה ככה הלכה? אמר להו: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. זאת אומרת רואים שההלכה היא לא כזו, אבל רבי שמעון סומכים עליו בשעת הדחק. בסדר? העובדה שיש דעה של רבי שמעון למרות שאנחנו לא פוסקים כמותו, מאפשרת לי להקל בשעת הדחק. אוקיי, זה בעצם דוגמה אחת. יש עוד כמה, עוד הרבה דוגמאות לעניין הזה אבל זאת דוגמה אחת. אז יש, אני רוצה להביא מקור מעניין יש בשו"ת מהר"י מינץ. אשר שאלת מערב שבת, ידע כבוד תורתו אשיב מדי שבת בשבתו ואני כל ימות השנה שווין. והוא כי לפעמים תמצא גאון שאוסר דבר נגד דעתו מטעם או מסיבת מה. אבל דעתו נוטה שהוא היתר גמור. אז אם בא מעשה לידו והשואל… אני או אם הוא ערב שבת וסמוך לשבת אפילו הוא עשיר, כבוד שבת משווהו משווהו לדין עני ומתיר לו. כן, כשאנחנו סמוכים לשבת אז בגלל שאנחנו טורחים לכבוד שבת אנחנו מקלים לאדם עשיר כאילו שהוא היה עני. וביום רגיל, לא בסמוך לשבת, אז מקלים את זה לאנשים עניים. ומכל מקום המנהג לומר להם הטעם לזה, לזה מפני עוניו ולזה מפני כבוד השבת, כדי שלא יתמהו שלפעמים אוסר ולפעמים מתיר. אוקיי? מה הוא בעצם אומר? כאשר אני מתיר לעני בכל השבוע ולעשיר בסמוך לשבת משהו, זה רק במקום שדעתי נוטה שהוא היתר גמור. כן? בעצם אותו גאון, מדובר על הגאון הזה הפוסק הזה, הוא אוסר את הדבר נגד דעתו, מבחינת דעתו מסיבת מה, אבל דעתו נוטה שהוא היתר גמור, כך כתוב פה. במצב כזה אז עשיר בסמוך לשבת ועני במהלך השבוע אתה יכול להקל להם. אבל אם דעתך נוטה לזה שזה אסור, אז אתה לא יכול להקל לא בשעת הדחק ולא לעניים ולא לעשירים סמוך לשבת, סליחה. אוקיי? זאת אומרת כל ההקלות זה רק במקום שבו אני חושב שמעיקר הדין זה באמת מותר, לא רק בשעת הדחק, אלא שיש לי איזושהי סיבה שבכל זאת אני אני מורה במקרים הרגילים להחמיר. על זה אם יבוא עני או מישהו סמוך לשבת אז אני יכול להקל. למה? כי הקלה זאת היא לא נגד הדין, מעיקר הדין אני חושב שזה מותר, להפך ההחמרה היא נגד הדין. ההחמרה היא נגד הדין.

[Speaker F] זה לא בגלל איסור? מה? זה לא באמת אוסר. נכון. אז מה זה אומר?

[הרב מיכאל אברהם] זה מראה מין סטנדרט, אין דבר כזה להקל במצב שבו אתה חושב שזה אסור, לא בשעת הדחק ולא בשום מקום אחר. כל הקולות שאני מקל לכם, אומר המהרי"מ, או שפוסקים מקילים בשעת הדחק, זה רק באותם דברים שמעיקר הדין הם מותרים לא רק בשעת הדחק, אלא שאם זה לא שעת הדחק אז ראוי להחמיר מסיבה כזאת או מסיבה אחרת למרות שזה לא חייבים, ובשעת הדחק אז התירו לו להקל.

[Speaker F] אבל להגיד את זה לגמרא זה קצת גנאי לא לגמרא? שהיא פסקה דבר לא לפי ההלכה כביכול. מה? להגיד את זה על הגמרא זה קצת גנאי לגמרא לא?

[הרב מיכאל אברהם] למה? לא הבנתי.

[Speaker F] כי היא פוסקת דבר בעצם לא להלכה, פוסקת מטעם ציבורי או לא יודע מה מטעם אחר.

[הרב מיכאל אברהם] איפה איפה היא פוסקת לא הבנתי?

[Speaker F] לא מה שהרב אומר שהיא אוסרת, לא כמו עם רבי שמעון, מה שרבי שמעון אומר.

[הרב מיכאל אברהם] כשאתה מורה איסור שהדבר לא באמת אסור אלא מסיבות צדדיות או לא יודע כי השעה

[Speaker F] צריכה לו או דברים

[הרב מיכאל אברהם] מהסוג הזה, אז אתה יכול להקל בשעת הדחק.

[Speaker F] כן אבל עצם לאסור דבר כזה זה לא אין פה בעיה?

[הרב מיכאל אברהם] אה, אתה שואל דעתי האישית שאסור לעשות דבר כזה? אני אגיע לזה בהמשך. שלב שלב. תראו את הרמ"א, הוא מביא את המהרי"מ הזה בהקדמה לתורת חטאת. והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא שלפעמים הקלתי בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי היתר גמור עליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר. זאת אומרת אני אישית חושב שזה מותר, האחרונים החמירו בדבר ולכן אולי מן הראוי לחשוש לדעתם. ולכן כתבתי שבמקום דלא אפשר יש להעמיד הדבר על דינו, כן בשעת הדחק, אז כיוון שאני חושב שזה מותר אז מותר. וכן מצינו בכמה ובתראי דעבדי הכי וכתב מהרי"מ בתשובתו דעני כל ימות החול ועשיר בערבי שבתות שוינה. זאת אומרת הרמ"א יש לו, הרמ"א באופן כללי נחשב כפוסק די מחמיר, אבל יש לו כמה כמה קולות מאוד חריגות, חדש בחוץ לארץ ועוד סתם יינם וכל מיני ונר חנוכה ועוד כל מיני קולות. אז הוא אומר כל הקולות האלה זה רק במקום שבו אני חושב שמן הדין זה מותר, אף פעם לא הקלתי במשהו שמן הדין לדעתי הוא אסור. זאת אומרת אתם רואים, זה מחזק את כל מה שתיארתי קודם, מה שאמרתי קודם בעצם זה שמה זאת אומרת שעכשיו שעת הדחק ובגלל שזה שעת הדחק מותר לך להקל? מה זה נקרא להקל? אתה יכול לעבור על ההלכה בשעת הדחק? אתה לא יכול לעבור על ההלכה, מה אכפת לי שיש מישהו אחר שחושב משהו אחר? אבל אם אתה חושב שזה אסור, אז זה אסור. וזה שעת הדחק, שעת הדחק, אז מה? בוודאי הלכה לא הייתה מקלה בשעת הדחק?

[Speaker D] אז זאת וודאי הלכה. מה אכפת לי שיש מישהו אחר שחושב אחרת, שיקל הוא, כי הוא חושב אחרת, מה זה קשור אלי? אם אני חושב שזה אסור, אז זה אסור.

[הרב מיכאל אברהם] רק במקום שבו אני חושב שזה מותר מן הדין, רק במקרה רגיל אני בכל זאת מחמיר, חושש לדעת אחרים, לא משנה מסיבות כאלה ואחרות, שם בשעת הדחק אני אקל. זאת אומרת אני לא אחמיר, לא שאני אקל. אני לא אחמיר. בקיצור, אין דבר כזה להחמיר, יש דבר כזה לא להקל. להקל, יש דבר כזה לא להחמיר. זהו. אולי הרב, הרב, אולי הלהקל הזה פשוט בשעת הדחק, הלהקל הזה הוא פשוט ביטוי למצב של אונס, שבאמת ההלכה היא א', אבל בשעת הדחק כיוון שאתה אנוס אתה יכול לעשות ב'. אז מה זה קשור ללהקל בשעת הדחק? אם אתה אנוס הכל מותר. שעת הדחק זה לא אונס. אם זה היה אונס הכל היה מותר. מה אז מה יש לדון? האם איסור דאורייתא גם מתירים בשעת הדחק? האם איסור דרבנן? מה? אין דבר כזה. זאת אומרת.

[Speaker D] אז מה ההגדרה של שעת הדחק?

[הרב מיכאל אברהם] שעת הדחק. עולה לך הרבה כסף, מביא לך צער גדול. לא יודע, משהו כזה. כמובן, עכשיו צריך למדוד מה זה נקרא, כמה דוחק צריך להיות. אני אגיע לזה בהמשך. זה קשור קצת למה שאני הולך להגיד בהמשך. אז זה לגבי הרמ"א והמהרי"ם מינץ. לפי השיטות האלה, לפי השיטות האלה כשאנחנו קוראים את הגמרא שכתוב בגמרא כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, בעצם לפי הרמ"א והמהרי"ם מינץ מה אמור להיות? הלכה כרבי שמעון. כשאומרים כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, פירוש הדבר הלכה היא כרבי שמעון. רק שאם זה לא שעת הדחק מן הראוי להחמיר כרבי יהודה. אבל בעצם אתה שואל אותי מה היא ההלכה? ההלכה היא כרבי שמעון. כי אם ההלכה הייתה כרבי יהודה, אז גם בשעת הדחק אי אפשר היה להקל כרבי שמעון. אוקיי, זה מה שיוצא לפי הרמ"א והמהרי"ם מינץ. עכשיו, אשלח לכם את המאמר הזה, אולי שלחתי, אני

[Speaker G] לא זוכר.

[הרב מיכאל אברהם] הרב, הרב? כן. אין

[Speaker G] אפשרות להגיד שבעצם שעת הדחק זה חלק מהשיקול ההלכתי? זה לא איזשהו, לא איזשהו משהו מחוץ לדיון ההלכתי. שיקולים לקחנו לך, ואז שעת הדחק זה סתם משהו חיצוני.

[הרב מיכאל אברהם] למה בהלכה רגילה?

[Speaker G] למה בהלכה וודאית אנחנו לא מקלים בשעת הדחק? לא, בהלכה כשאתה לא בשעת הדחק, אז אין את השיקול הזה, כי הוא לא קיים.

[הרב מיכאל אברהם] בשעת הדחק, אבל הלכה שהיא לא הלכה ספק, הלכה וודאי. למה לא מקלים בשעת הדחק?

[Speaker G] לא, עוד פעם, לא אמרתי שזה מכריע. זה חלק מהשיקול ההלכתי. ויכול להיות שזה נכנס לתוך סל השיקולים, אז הוא משנה את ההלכה, את הדעה, את העמדה ההלכתית.

[הרב מיכאל אברהם] אם ההלכה אומרת שבספק צריך להחמיר, אז מה זה שונה מכל הלכה דאורייתא אחרת שאני לא מקל בשעת הדחק?

[Speaker G] צריך הסבר. לכל מקרה לגופו. יש מקרים שזה מכריע וחשוב, אולי לא יתירו עגונה רק בשעת הדחק, כל מיני, כל מקרה לגופו.

[הרב מיכאל אברהם] אני צריך הסברים. אני לא יודע מה זה כל מקרה לגופו.

[Speaker G] זאת אמירה כללית. לא, אני אומר ברמה העקרונית שזה לא משהו חוץ הלכתי, זה חלק מהשיקולים ההלכתיים. מילים, זה מילים.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע מה זה חלק מהשיקולים ההלכתיים.

[Speaker G] בפועל זה מה שקיים, הרי כולנו עושים את זה. כל פוסק עושה את זה, אם יש לו טיפת חי בעולם.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם העניין הזה. זה לא רלוונטי שכולם עושים. אז מה אם כולם עושים? אני שואל למה הם עושים את זה? כנראה בגלל שהם מבינים שזה חלק מהשיקול ההלכתי. פראדוקס זנון, אני אומר מרחוק שאכילס לא משיג את הצב. אתה אומר רגע, אבל בעיננו רואים שהוא כן משיג אותו. אז מה הפראדוקס פה? זה הפראדוקס. אני שואל שאלה, התשובה היא אחרת. אני יודע שהתשובה היא אחרת, לכן אני שואל. אני

[Speaker G] אומר כשאנחנו רוצים לקיים את דבר השם, אז חלק מדבר השם לוקח בחשבון את הפסיקה של האדם, את המחיר שזה עולה לו.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא כל כך נטול היגיון.

[Speaker G] אנחנו לא סתם עושים את זה.

[הרב מיכאל אברהם] למה חלק מדבר השם לא אומר לי להקל גם באיסור וודאי? זה איסור דאורייתא וזה איסור דאורייתא. מה ההבדל?

[Speaker G] יש גם טיעונים, יש גם שיקולים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין. אין. בשעת הדחק לא מקלים באיסורים. לא מתירים איסורים בשעת הדחק.

[Speaker G] לא, ברור. אבל יש לך שיקולים להחמיר ומחמירים.

[הרב מיכאל אברהם] אין שיקולים להחמיר, אסור. אסור ויש שעת הדחק, אז אני אקל? לא. ספק דאורייתא לחומרא זה גם אסור, אז למה שם אני מקל בשעת הדחק?

[Speaker H] אגב, זה רק בספק הלכתי כאילו, לא בספק חלב שומן, לא שמענו כזה קול, נכון? או שזה… לא, בספק במציאות, לא ספק בפוסקים. יש לנו גם קולות כאלו? נגיד ספק חלב ספק שומן, אנחנו גם נתפוס כזה דבר שבשעת הדחק יש להקל?

[הרב מיכאל אברהם] זה דיני ספקות, ברור. לכן אני אומר, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך על דעות בשעת הדחק זה רק בספקא דרבוותא.

[Speaker H] אז צריך לשאול מה הייחודי בזה, בסוג הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב, לא יודע, זה אני לא בטוח, אבל אני חושב שגם לא תמצא, בטח לא הרבה, מצבים שזה ספק לא עובדתי, ספק בדין. אבל ספק שלך בדין, לא, לא שיש דעות חולקות. אתה מבין מה אני אומר?

[Speaker H] יש הרי שלושה ספקות.

[הרב מיכאל אברהם] יש ספק עובדתי, יש ספיקא דדינא, ספק במציאות, וספקא דרבוותא. ספק ספק במציאות אז, אז הולכים בדיני ספקות. אם זה ספק דרבוותא, אז מקילים בשעת הדחק כמו הדעה המקילה. בספיקא דדינא במובן הזה זה יהיה כמו ספק עובדתי. כן. הנקודה היא צריך מישהו שמתיר את זה ממש, לא שיש לי צד להתיר. כי אז…

[Speaker F] הרב אוחז שאין ספקא דרבוותא, לא? מה? הרב אוחז שאין דבר כזה ספקא דרבוותא.

[הרב מיכאל אברהם] נגיע נגיע גם לזה, עוד רגע. כן, אני אני חושב שאין.

[Speaker D] אז הרב, כשפוסקים לחומרא במצב של ספק דאורייתא, זה לא שאנחנו פוסקים בוודאי שהמחמיר הוא הצודק, אלא שזה רק מספק אנחנו פוסקים שהוא צודק. אז כשיש עיקרון מול זה שבא ומתנגש…

[הרב מיכאל אברהם] העיקרון הוא ההלכה אומרת שצריך לעשות כמו המחמיר. כן.

[Speaker D] השאלה אם

[Speaker B] זה הכרעה מדין ודאי או הכרעה מדין ספק. לא, לא, זה לא קשור. גם אם זה הכרעה מדין ספק, אז מה?

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה מה שצריך לעשות. זה מה שצריך לעשות כשאתה יכול

[Speaker D] לעשות את זה, אבל כשעיקרון אחר בא מולך, אז אתה שוקל את זה והאיזון אומר שאתה אפשר להקל… למה אתה לא יכול לעשות? בטח שאני יכול לעשות את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אני יכול, זה לא אונס. דיברנו על זה קודם. זה לא אונס. שעת הדחק. יעלה לי יותר כסף, לא יודע, יגרום לי צער כלשהו. אני יכול. אני אגיע עוד מעט, אני אציע איזה הסבר שדומה לזה, אבל אבל צריך לחדד אותו יותר, כי אני השיחים האלה אני לא לא מספקים אותי. יש יש עוד מקומות שבהם גם כן אומרים כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. למשל קריאת שמע, מי שקורא קריאת שמע של ערבית כבר לפנות בוקר, כשעלה עמוד השחר אבל לפני הנץ החמה. אז לדעת רבי שמעון מקילים כמו רבי שמעון בשעת הדחק. כך הגמרא אומרת במקרה כזה. זה גמרא בברכות דף ט'. ושם על זה אומר הרמב"ם: הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שיכור או חולה וכיוצא בהן. ואנוס שקרא בעת זו אינו מברך השכיבנו, זה משהו אחר. מה רואים ברמב"ם? שכשאמרו כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, זה לא בגלל שבאמת הלכה כמותו. זה לא כמו הרמ"א והמהרי" מינץ. הרמב"ם אומר הלכה כרבי יהודה, לכן מי שקרא את זה כשהוא לא בשעת הדחק לא יצא ידי חובה. זה לא שמעיקר הדין זה מותר. לא, זה אסור. הלכה היא כרבי יהודה. בשעת הדחק אתה יכול להקל כרבי שמעון. אז זה חזיתית נגד הרמ"א והמהרי" מינץ. פה יש קולא נגד ההלכה בשעת הדחק. תסתכלו למשל על הניסוח בשולחן ערוך ברל"ה המשנה ברורה, סליחה, דאף דמן התורה קרינן בשכבך עד הנץ, משום דאיכא עדיין מקצת אנשים דגנו בהאי שעתא, הם עדיין ישנים, מכל מקום היכא דלא אתנס ביטלו חכמים ממנו מצוות קריאת שמע על שאיחר כל כך, ואינו יוצא ידי חובתה בקרייתה. אפילו מדאורייתא לא יוצא? הם כאילו לקחו את המצווה, אפילו מדאורייתא לא יוצא? כן. חכמים קנסו אותו, כן, הם ביטלו ממנו מצוות קריאת שמע בגלל שאיחר. אז רואים שהוא תופס אבל שבאמת מן הדין לולי חכמים היו מבטלים, הרי קריאת שמע זה דין דאורייתא, כן, אז לולי חכמים היו מבטלים אז הקריאה הייתה באמת כשירה. ואם ככה, אז כשאומרים כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, זה מסתדר עם הרמ"א והמהרי" מינץ, כי זה באמת אומר שכשהקלנו פה, הקלנו בדבר שהוא באמת מותר. רק נכון שחכמים קנסו אותך שאם אתה לא אנוס, אז חכמים קנסו אותך והפקיעו את המצווה, אבל בעצם יצאת ידי חובה לולי הקנס של חכמים. אוקיי? אז בניסוח הזה זה כבר כן מתאים לרמ"א ולמהרי"ץ. בפשט לשון הרמב"ם לא נראה כך, וגם פשט הגמרא אני חושב לא נראה כך.

[Speaker D] איך אפשר בכלל לבטל דבר שאני עושה במציאות?

[הרב מיכאל אברהם] לא שומע.

[Speaker D] איך אפשר בכלל לבטל דבר שאני במציאות מקיים?

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו רואים בכמה מקומות. למשל, מה קורה אם מישהו תוקע בראש השנה שחל בשבת? תוקע בשופר. לפי הבבלי נגיד שזה רק דרבנן שלא תוקעים באותו זמן, הירושלמי אומר זה מדאורייתא שלא צריך לתקוע, אבל לפי הבבלי צריך לתקוע וחכמים חששו שמא ילך אצל בקי, אז הם אמרו ביטלו את התקיעה בראש השנה שחל בשבת. מישהו עבר ותקע. האם הוא יצא ידי חובה? האם הוא עשה מצווה? נגיד הוא עבר עבירה דרבנן, אבל האם הוא יצא, האם הוא עשה מצווה דאורייתא?

[Speaker B] תלוי אם עקרו את המצווה עצמה או רק את הציווי

[הרב מיכאל אברהם] לקיים את המצווה. לא שומע. תלוי אם עקרו את המצווה עצמה או רק את הציווי לקיים את המצווה. אוקיי, אבל נגיד שהם אפילו עקרו.

[Speaker D] אבל איך אפשר לעקור את המצווה עצמה?

[הרב מיכאל אברהם] זאת השאלה. האם הם יכולים לעקור את המצווה עצמה? בדיוק. זאת אומרת, האם הם יכולים? האם הם רוצים? ברור שאם הם יחליטו בדווקא שהם לא עוקרים את המצווה אלא רק מטילים איסור דרבנן, אז זה יהיה המצב. השאלה שלנו היא לא על זה, השאלה שלנו היא מה קורה אם הם מחליטים כן לעקור את המצווה, הם יכולים? אז יש מגן אברהם ורבי עקיבא איגר, יש כנראה מחלוקת על זה. רבי עקיבא איגר באיזה דרוש

[Speaker B] וחידוש, במערכת ח'.

[הרב מיכאל אברהם] לא שומע.

[Speaker B] בדרוש וחידוש, במערכת ח'.

[Speaker G] במערכת ק' או ח' נדמה לי. רגע, מה הנפקא מינה אם הוא קיים את המצווה או לא? מה זה אומר?

[Speaker B] האם הוא קיים פעם ביום.

[Speaker G] איזה נפקא מינה יש לזה מבחינה הלכתית אם הוא קיים או לא קיים?

[הרב מיכאל אברהם] אם יש לו מצוות עשה.

[Speaker G] מה זה נקרא שיש לו מצוות עשה? מה שיש לו עולם הבא על זה? או מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם הוא קיים מצוות עשה, מה זה נקרא?

[Speaker G] אבל מה זה האמירה הזאת? מה זה נקרא?

[הרב מיכאל אברהם] נפקא מינה לקידושי

[Speaker E] אישה.

[הרב מיכאל אברהם] האם הוא קיים מצוות עשה? נגיד יותר מזה, נגיד שהיה נגד זה לאו, בסדר? עשה דוחה לא תעשה?

[Speaker E] אוקיי, אז בעצם

[הרב מיכאל אברהם] את הלאו הוא לא עבר כי

[Speaker E] העשה דחה אותו. אז השאלה

[הרב מיכאל אברהם] היא הוא עבר את הלאו או לא עבר?

[Speaker E] אם הוא קיים את המצוות

[הרב מיכאל אברהם] עשה אז הוא עבר את הלאו גם, בנוסף על האיסור דרבנן.

[Speaker E] וגם אם

[Speaker B] הוא יכול לברך על

[Speaker E] זה גם כן.

[הרב מיכאל אברהם] מה לא שומע?

[Speaker B] אם הוא יכול לברך על זה.

[Speaker E] לברך

[הרב מיכאל אברהם] אני בספק קצת כי חכמים אמרו לא לעשות את זה, ואיך יברך?

[Speaker D] חבר'ה, לא שומעים טוב, יש פה הד.

[Speaker I] אי אפשר לשמוע, יש הד, שכל מי שלא מדבר שיכבה את האודיו שלו, אחרת אי אפשר לשמוע.

[הרב מיכאל אברהם] עשיתי מיוט לכולם, בסדר. מי שמדבר שיתפרץ אבל אחרי זה יכבה חזרה. אז רבי עקיבא איגר והמגן אברהם, ויש אגב אני לא בטוח ששם באמת מחלוקת, כך מקובל לחשוב אבל ויש גם את התוספות בסוכה בדף ד', כן, ששם תלמידי על רבי יוחנן בן החורנית שהיה גר בסוכה ששולחנו בתוך הבית, ואמרו לו נהגת כך לא קיימת מצוות סוכה מימיך. כי אסור לשבת בסוכה כששולחנו בתוך הבית, שמא יימשך אחר שולחנו. עכשיו זה דין דרבנן, והם אומרים לו לא קיימת מצוות סוכה מימיך. נראה בפשטות הכוונה לא קיימת בכלל את מצוות סוכה. ועל זה אומר התוספות שם שבאמת ברגע שחכמים אמרו לא לשבת בסוכה כששולחנו בבית, אם הוא יעשה את זה אין לו גם את המצווה דאורייתא. אבל הר"ן חולק.

[Speaker B] הרב אשר וייס אני חושב שהוא אומר פעם שרק בדברים שהם סייג למצווה דאורייתא,

[Speaker E] אז

[Speaker B] הם עוקרים אותה לגמרי.

[הרב מיכאל אברהם] יש פה איזה הד עוד פעם.

[Speaker E] מישהו לא כיבה.

[Speaker B] הרב אשר וייס אומר שדווקא בדברים שהם סייג, כשהם גזרו סייג, דווקא אז הם יכולים לעקור את הדבר עצמו, כי אז לומדים את זה מהפסוק ושמרתם את משמרתי. אבל בסתם דברים שהם מתקנים שהם לא בשביל סייג, שמא יעבור על איסור דאורייתא. אז שם הם יכולים רק להסיר את הציווי, אבל לא לעקור את הדבר עצמו, כי על זה אין לזה מקור מן התורה, אבל בסייגים יש להם מקור מן התורה להגיד שהם יכולים לעקור, ושמרתם את משמרתי.

[Speaker D] כן, אז זה רק מקור, זה לא באמת הסבר איך המנגנון הזה עובד.

[הרב מיכאל אברהם] לי זה נשמע לי מוזר, כי המקור מהתורה לא אומר שהם יכולים לבטל את המצווה, סך הכל אומר שהם יכולים להטיל סייג.

[Speaker B] אז ככה הוא מבין את זה, הוא קורא את הפסוק הזה טיפה יותר, הוא אומר שדווקא בדברים כאלה הם יכולים לעקור ממש. ואז למשל חולק על הפרי מגדים המפורסם, שאומר שאם חז"ל תיקנו סוג של קידוש בצורה מסוימת, אז כל מצוות קידוש מדאורייתא היא דווקא בקידוש דברים על הכוס. נכון, יש פרי מגדים כזה מפורסם שאומר שאם חז"ל תיקנו אופן מסוים לקיים מצוות עשה מדאורייתא, לא יוצאים אלא באופן שבו הם תיקנו.

[הרב מיכאל אברהם] אז

[Speaker B] הוא בדברים כאלה זה לא נכון, כי שם זה לא נעשה סייג, אבל דווקא איפה שיש סייג, אז הפסוק חידש סמכות. הוא קורא את זה מאוד מאוד קיצוני את הפסוק הזה.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שהוא לא צודק. מסברה זה פשוט לא הגיוני בעליל. אם חכמים תיקנו להבדיל על נגיד על כוס, כן? מכוח מה הם עושים את זה? מה פתאום זה בל תוסיף? איך מותר להם לעשות את זה?

[Speaker B] זה גם מהפסוק ושמרתם את משמרתי.

[הרב מיכאל אברהם] או משמרת למשמרתי, או לא יודע, מקור אחר כלשהו. אז גם לזה יש מקור.

[Speaker B] אחרת זה בל תוסיף.

[הרב מיכאל אברהם] וזה א', וב', אפילו אם יש מקור, המקור אומר שהם יכולים להוסיף סייג, אבל המקור לא אומר שמי שיעבור על הסייג מבטל את העשה, את המצווה. זאת מניין? לא נשמע לי הגיוני. טוב, לא יודע, צריך לראות אם יש טעויות שם, אבל לא נשמע לי הגיוני על פניו. בכל אופן, אז לענייננו הטענה היא שחכמים, כן, חכמים לפעמים, יש שיטות כאלה, שבמקום שבו מישהו עושה את הדברים לא כפי שחכמים קבעו, אז הוא לא קיים את הדאורייתא. אגב, גם בתוספות בסוכה, שהוא אומר שמה שמי שיישב בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ביטל את המצוות עשה, הוא ביטל את המצוות עשה לא בגלל שהוא עבר עבירה דרבנן, אלא בגלל שזאת לא אופן ישיבת הסוכה כפי שחכמים ציוו אותו. אתה מבין? זה ניסוח אחר. חכמים אמרו לך לשבת בסוכה כשגם השולחן שלך בסוכה. ואם אתה יושב בסוכה כשהשולחן בבית, אז לא קיימת את מצוות סוכה מדאורייתא, כי מצוות סוכה מדאורייתא זה לשבת ושגם שולחנך בסוכה. ככה יוצא מהתוספות. ועל זה אומר תוספות שאם כך, אז לא קיימת גם את הדאורייתא. אבל מה שלא קיימת את הדאורייתא זה לא בגלל העבירה דרבנן שעשית שמה, זה לא עברת על הסייג, אלא כי חכמים הם אלה שמגדירים איך צריך לשבת בסוכה.

[Speaker D] זה מובן, אבל זה שוב לא סייג למצווה הזאת. מה אמרת? זה מובן, אבל זה שוב לא סייג למצווה הזאת. בסדר, אבל בהתחלה זה התחיל כסייג למצווה של ישיבה בסוכה, כאילו אמרו שישיבה בסוכה זה לשבת ולאכול בסוכה.

[הרב מיכאל אברהם] מה שמסבירים, לא אכפת לי אם זה סייג או לא. זה סייג לאכילה מחוץ לסוכה, לא לישיבה בסוכה, שאתה יכול להימשך ולאכול מחוץ לסוכה. אבל זה סייג אטו ביטול עשה, לא סייג אטו לאו. אבל לענייננו זה לא משנה, כי בסוף בסוף אחרי שחכמים קבעו את זה, אנחנו תופסים את זה כצורת הישיבה הנכונה בסוכה. חכמים קבעו שכך יושבים בסוכה. עכשיו ברגע שלא ישבת כך, אז לא קיימת את מצוות סוכה גם מדאורייתא, לא כי עברת על איסור דרבנן, אלא כי לא כך מקיימים את מצוות סוכה. אתה מבין? ולכן, ואם באמת מבינים את זה כך, אז בכלל אין מקום להבחנה בין אם זה סייג מפני זה או לא סייג מפני זה. מה אתה אומר?

[Speaker F] בראש השנה, אבל בתקיעת שופר, אבל זה יענה על השאלה? שמה זה כאילו מה? אי אפשר להגיד שחכמים קבעו איך לעשות את מצוות שופר, שמה זה כבר לא פשוט ביטלו, הם אמרו אל תעשה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אתה צודק. בתקיעת שופר אפשר, אבל זה נשמע דחוק. אומרים לא כך תוקעים בשופר, בראש השנה שחל בשבת זאת לא תקיעת שופר. זה באמת יותר דחוק שם, אתה צודק. אבל יש עוד פעם, גם שמה יש מחלוקת באמת אם זה נאמר או לא, ר' עקיבא איגר והמגן אברהם. טוב, בכל אופן, אז נזכרתי באנקדוטה שגם היא קשורה בעצם לעניין הזה. יש את הבריסקר רב, כן, הגרי"ז, היה כידוע מחמיר גדול. כמו סבא שלו הבית הלוי, עם הקולות שלו פתחתי את הדיון הזה על הקולות. כן, הקולות של הבריסקערים, השם ישמרנו. אז בכל אופן, אז הבריסקער רב, הוא היה מחמיר גדול. ופעם אחת מישהו ראה אותו שותה מים מחוץ לסוכה. וכתוב בשולחן ערוך שבעל נפש יחמיר ולא ישתה אפילו מים מחוץ לסוכה. אז אומרים לנו, אתה שמחמיר אתה, איך זה יכול להיות שאתה לא עושה את החומרא שאמר השולחן ערוך ואתה שותה מים מחוץ לסוכה? אז הוא אומר הבריסקער רב, אני מחמיר? אני לא מחמיר בכלל, ממש כמו סבא שלו. אני לא מחמיר בכלל. אלא מאי? בכל מקום שיש חשש שלפי שיטה מסוימת אני לא יוצא ידי חובה, אז אני דואג לצאת ידי חובה גם לפי השיטה ההיא. זה לא נקרא להחמיר, זה נקרא לוודא שאתה יוצא ידי חובה. אבל דבר שהוא מיסודו חומרה, שתיית מים מחוץ לסוכה, אין שיטה שצריך לשתות מים בתוך הסוכה הלכתית. אבל בעל נפש יחמיר וגם מים ישתה בתוך הסוכה. זה דבר שמיסודו מוגדר כהחמרה בעלמא. אני לא במדרגה הזאת, אומר הבריסקער רב, אני לא במחמירים, אני לא במדרגה של בעל נפש. כל החומרות שמה שאנחנו קוראים חומרות אצל הבריסקערים, זה לא באמת חומרות, אלא זה רצון לצאת ידי חובה לפי כל השיטות. אבל אם יש משהו שמראש מוגדר כחומרה, את זה הם לא עושים. אתם מבינים שזה תמונת הראי של הרמ"א והמהרי"מ מינץ.

[Speaker F] מישהו דיבר על זה שזה שהבריסקער רב הוא

[הרב מיכאל אברהם] מותר, והבריסקערים לא החמירו בשום דבר שהוא לא אסור.

[Speaker F] הרב אמר את זה שהבריסקערים הם לא יודעים להכריע ולכן הם עושים את

[הרב מיכאל אברהם] הכל, את כל הצדדים. בדיוק. הם לא מחמירים, הם פשוט לא יודעים להכריע. כן, נכון? זה אותו דבר, זאת האמירה.

[Speaker J] אבל הרב, בשבוע שעבר אנחנו סיכמנו שבעצם להקל זה להוסיף אופציות אפשריות. אז מה ההפך של זה בעצם? כאילו מה זה חומרה בעצם? זה לבטל אופציות?

[הרב מיכאל אברהם] לבטל אופציות. כן.

[Speaker J] אז לכן מה שהרב מגדיר כרגע לבריסקערים זה לא חומרה, כי זה לא הגדרה של חומרה.

[הרב מיכאל אברהם] בטח שזה חומרה. הבריסקערים בעצם טוענים שמי שעושה כך לא יצא ידי חובה. יש את שיטת התרומת הדשן שאומר שלא יוצאים ידי חובה במצב כזה. אז הם סגרו אופציה שפוסקים אחרים פותחים אותה. הם החמירו. זאת אומרת, לחשוש לכל השיטות זה נקרא להחמיר. כי לחשוש לכל השיטות זה לצמצם את מספר האופציות שמאפשר שאני יכול להתנהג. בסדר? ודאי.

[Speaker J] אבל דווקא זה אני יכול גם לפרש את זה אחרת, להגיד שהם פועלים לפי כל השיטות ולכן לפי כל האופציות כביכול.

[הרב מיכאל אברהם] לא לפי כל האופציות. הם לא אומרים לך אתה יכול לעשות כך, אתה יכול לעשות כך ואתה יכול לעשות כך. זה היה קולא. לא. הם אומרים לך אתה חייב לעשות באופן כזה שתצא ידי חובת כולם.

[Speaker J] אה, השיטה היחידה שמוציאה ידי חובה את כולם. בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] הם לא אומרים אתה יכול ללכת עם התרומת הדשן וזה בסדר לשיטתו, ואתה יכול ללכת עם הרשב"א וזה בסדר לשיטתו. זה באמת היה קולא. זה בדיוק הנקודה. אבל הם מחמירים כי הם סוגרים את כל האופציות שלא יוצאות ידי חובה לפי כולם. אז אוקיי, אז זה רק תמונת הראי של הרמ"א. עכשיו, אני חושב שבהקשר הזה שדיברנו על הרמ"א והמהרי"מ מינץ, איך זה יכול להיות שאפשר להקל בשעת הדחק אם כללי הספקות אומרים לנו להחמיר? אז הרמ"א ומהרי"מ מינץ אומרים באמת אי אפשר. כל מה שאפשר זה לא להחמיר בשעת הדחק, אבל אי אפשר להקל בשעת הדחק. אבל הפשט הפשוט גם של הגמרא, גם של הרמב"ם הוא לא כזה. וגם בפוסקים רואים שלא ככה. הם מקלים בשעת הדחק גם במקום שהם לא היו מקלים אחרת. זאת אומרת, הם לא באמת סוברים כך להלכה. איך להסביר דבר כזה? אז כאן אני מגיע להערות של שמואל ושל אחרים שניסו להציע פה כל מיני ניסוחים. ניסוח די דומה אבל עדיין אני חושב שהוא אחר ממה שאני אומר כאן. הטענה שלי בעצם זה שבמקום שבו נגיד שמישהו בא לשאול אותי שאלה. ויש כמה דעות. אפשר לעשות א', ב', ג' לפי שיטות שונות, לא הבריסקערים שרוצים לצאת ידי חובת כולם, אלא מי שמסתפק בכל השיטות האפשריות. אז יש נגיד א', ב' וג'. עכשיו לי נראה א'. אני סובר כמו א'. אז הוא בא לשאול אותי שאלה מה הדין. יכול להיות ש… שבעצם אני צריך להגיד לו, תראה, יש פה שלוש שיטות בפוסקים, א', ב' ו-ג'. דעתי האישית היא א', אבל את ההחלטה באיזה משלוש הדרכים ללכת אתה צריך לקבל, לא אני. אני כל מה שאני יכול זה לפרוס בפניך את הדרכים האפשריות, ואת ההחלטה באיזה דרך ללכת זאת החלטה שלך. עכשיו, אם באמת זה כך, אז היה אולי מקום לומר שכשיש שיטות שמקילות, אז נכון שאני לא סובר כמותם, אבל גם הם יהודים. וכיוון שכך אני אומר, אתה במקרה באת לשאול אותי, נגיד שאני לא רבך המובהק, אם אני רבך המובהק אז באמת יהיה יותר קשה, אבל נגיד שאני לא רבך, באת לשאול אותי כי אני יודע הלכה ואני הייתי הזמין, אז באת לשאול אותי. יכולת באותה מידה לשאול מישהו אחר, ואז היית מקבל תשובה אחרת. אז יכול להיות שבעצם אני כפוסק צריך לחשוף לך את הדרך ולהגיד לך איזה תשובות אתה יכול לקבל מכל הפוסקים. אלה הדרכים שיש, דעתי האישית יכול להיות שזה א', אבל יש גם פוסקים שאומרים ב' או ג'.

[Speaker J] עכשיו אתה

[הרב מיכאל אברהם] צריך להחליט באיזה משלוש הדרכים אתה הולך.

[Speaker J] הרב, אבל בדרך כלל שאנשים הולכים לפוסקים זה לא בשביל לקבל את כל האופציות, הם רוצים שהרב ייתן את הפסיקה.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהם רוצים, אבל אני את השירות הזה לא נותן.

[Speaker J] לא, אני אומר, בתור פוסק, האם זה לא התפקיד של הפוסק באמת להכריע?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה בדיוק, בדיוק בזה אני עכשיו הולך לגעת. לא, ממש לא. אז הטענה שלי בעצם זה כשאנחנו מחלקים את, אני מחלק, דיברתי קודם על ההגדרה של קולא וחומרה ואמרתי שצריך לחלק את הדיון לשני שלבים. שלב ראשון צריך לבדוק איזה דרכים הלכתיות קיימות בסיטואציה הזאת. בשלב השני צריך לבחור אחת מהן. אני טוען שתפקידו של הפוסק מתמצה בשלב הראשון. הוא צריך לקבוע איזה דרכים קיימות בסיטואציה הזאת. מי שצריך להחליט באיזה דרך הוא הולך זה השואל, זה לא הפוסק. כי הפוסק אומר לו, תראה, אלה שלוש הדרכים, יכול להיות שיש מחירים, אז לדרך הזאת המחיר הוא כזה, לדרך הזאת המחיר הוא כזה, זה למהדרין, זה לא למהדרין, זה בדיעבד, זה לכתחילה. תן לו את כל הנתונים ההלכתיים כי אתה המומחה ההלכתי. אז תשרטט לו את המפה ההלכתית, תסביר לו בדיוק מה האופציות ומה המחיר של כל אופציה, או עד כמה הן מדורגות ביניהן, אולי זאת עדיפה, זאת פחות. תן לו את המפה. בסוף בסוף את ההחלטה מה לעשות זו החלטה שלו, לא שלך. תפקידו של הפוסק הוא בדיוק הפוך, הוא לא להכריע. מי שמכריע זה השואל. הפוסק צריך לתת לו את האופציות שביניהן הוא צריך להכריע ואת המחירים השונים של בחירה בכל אופציה. תפקידו של

[Speaker D] הפוסק, תפקידו

[הרב מיכאל אברהם] של הפוסק זה תפקיד של מומחה הלכתי. אתה צריך לתת לו את המידע ההלכתי, אבל להכריע מה לעשות, למה שהפוסק יכריע עבורך? אתה עכשיו יודע את המחירים, אתה יודע את האופציות, תחליט עד כמה אתה ירא שמיים, עד כמה זה שעת הדחק מבחינתך, עד כמה כסף אתה מוכן להוציא, לא משנה כל השיקולים, עד כמה זה קשה לכם, לך, לאשתך, לא משנה בבית, רק אתה יודע את זה, לא הפוסק. אז אתה מבין הדרכים שהפוסק הציב בפניך, צריך להחליט באיזה דרך אתה הולך. ולכן שאלת שעת הדחק היא בכלל לא שאלה שמופנית לפוסק. הפוסק צריך לשרטט את הדרכים. השואל יגיד אוקיי, לי זה מאוד קשה אז אני אלך בדרך א' או ב' או לא משנה משהו.

[Speaker J] הרב, זה מאוד מזכיר לי את מה שהרב הסביר בתחילת הסדרה, שבעצם מישהו שהוא בר הכי באמת יכול לפסוק לעצמו.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, אני לא מדבר על בר הכי. אני מדבר על שואל. מישהו שהוא בר הכי אז הוא לא בא לשאול בכלל, שהוא יפסוק לעצמו. אני מדבר על מישהו שבא לשאול, מישהו שבא לשאול והוא לא בר הכי. אז אני מסביר לו את הסוגיה כי הוא לא בר הכי, ואני משרטט בפניו את כל הדרכים ואת המחירים של כל דרך, מה עדיף, מה פחות עדיף, זה איסור דרבנן, זה איסור דאורייתא, זה מותר בדיעבד, זה מותר לכתחילה, את כל המפה. אוקיי. ואני גם אומר לו כמה כסף צריך להוציא על איסור דרבנן ועל דאורייתא ועל מצווה, נותן לו את כל הנתונים תאורטית, כן, נותן לו את כל הנתונים ההלכתיים. מכאן ואילך ההחלטה מה לעשות היא החלטה שלו, לא של הפוסק. הפוסק לעולם לא יכול לדעת כמה יראת שמיים יש לבן אדם, כמה זה חשוב לו, כמה סבל ייגרם לו אם הוא יעשה את א' או את ב', מה עוצמת שעת הדחק שיש כאן. מאיפה הפוסק ידע את זה? את הדבר הזה רק השואל עצמו יכול לדעת. כמו הרבה פעמים באים בשאלה, כתבתי על זה באתר גם את המאמר, כתבתי על מה שנקרא תכנון משפחה. שאלות מאוד נפוצות, הולכים לפוסק, האם מותר לי לחכות קצת כי אני עכשיו באמצע לימודים, באמצע התחלת עבודה, לא משנה, יש אילוצים שונים, או שקשה לנו פה, קשה לנו שם, רוצים לחכות קצת. ועוד אין לנו נגיד, לא קיימנו פריה ורביה, עוד אין לנו בן ובת, אבל אנחנו רוצים לחכות עוד שנתיים. האם זה מותר או לא? שאלות כל יום שואלים פוסקים את השאלות האלה. האם מותר לדחות את מצוות פריה ורביה. עכשיו יש אחרי השואה נהייתה היסטריה ביחס לפריה ורביה, יש החמרות מטורפות ובעולם החרדי בכלל משתוללים עם זה, אבל אין לזה שום בסיס. זאת אומרת, זה סתם היסטריה, זה כנראה בעקבות השואה ההיסטריה הזאת. זאת אומרת היו חסרים יהודים, היה צריך להשלים את המצבה. במקורות אנחנו רואים יש הרבה שיקולים שמאפשרים לדחות את זה. כן, אין שום בעיה, אפשר לדחות. זה לא טריוויאלי, יש מצוות עשה, יש המזריזים מקדימים, זאת אומרת יש עניין להקדים, אבל בסדר, אם יש שיקולים רלוונטיים אז אפשר גם לדחות. עכשיו בדרך כלל זה לא אחד או אפס. אתה צריך להגיד לבן אדם תראה אלו הדוגמאות, מסיבה זאת אפשר לדחות, מסיבה זאת פחות פוסקים אומרים שאפשר לדחות, לשרטט לו את המפה. מכאן ואילך הוא צריך להחליט אם הוא דוחה או לא. שיחליט הוא כמה זה חשוב לו, כמה זה קשה לו מבחינת העבודה, כמה חשוב לו לקיים את המצווה של פריה ורביה, כמה הוא מוכן לסבול בשביל זה, מה יהיה המחיר בבית. כל זה רק הוא יודע, פוסק לא יודע. למה שהפוסק יחליט את זה? זה גם לא החלטה הלכתית. את העבודה ההלכתית גמרנו כששרטטנו את המפה של האפשרויות עם המחירים בצד כל אחד מהם. כאן נגמרה המומחיות ההלכתית. מכאן ואילך זה קבלת החלטות. בקבלת החלטות השואל יקבל את ההחלטה הרבה יותר טוב מאשר הפוסק. או במילים אחרות אם אני חוזר לשאלת הקולא והחומרא, אז דיברנו קודם על השאלה מה זה נקרא להקל. בדרך כלל אומרים להקל פירושו לבחור את הדרך הקלה. כשאני אומר לך אל תברך, ספק ברכות להקל, אנשים מבינים מה זה נקרא להקל, כי אני אומר לך לא לברך, לחפף, לכן זה נקרא להקל. אז אני אמרתי לא. לבחור לא לברך זה בחירה שלך, של השואל. תפקידו של הפוסק זה להגיד שאתה יכול לא לברך. הפוסק צריך להציג לך את האפשרויות, אפשר לברך ואפשר שלא לברך. עזוב רגע את לא תשא, אני רק משתמש בזה כדוגמה. אז הפוסק אומר אפשר לברך ואפשר שלא לברך, זה מה שההלכה אומרת. מכאן ואילך עכשיו מה אתה תעשה, אם זה קשה לך, אם אתה ירא שמיים, לא ירא שמיים, אין לך זמן, אין לך כוח, יש לך כוח, תחליט אתה. כי מבחינה הלכתית אתה יכול לברך ואתה יכול שלא לברך. אז את ההחלטה הזאת מי שמקבל זה השואל. ולכן כשאני מדבר על קולא במובן שאני הגדרתי פה, זה המושג קולא של הפוסק. כמה דרכים יש כשאני משרטט את המפה, כמה דרכים יש בפניך בסיטואציה הנתונה. אם אני פותח לך יותר דרכים אז אני מקל. וזה באמת תפקידו של הפוסק, לראות איזה דרכים פתוחות בפני הבן אדם.

[Speaker F] איך זה קשור לרבי שמעון?

[הרב מיכאל אברהם] שנייה שנייה. ההחלטה מה לעשות, באיזה מהדרכים לבחור, שהרבה פעמים אנשים חושבים שכאן נכנס המושג קולא, לבחור לא לברך ולא כן לברך, זה החלטה של השואל בכלל, לא של הפוסק. השואל צריך להחליט מה הוא עושה, ולכן המושג קולא בפסיקת הלכה מדבר בהגדרה על המישור הראשון ולא השני, כי רק המישור הראשון הוא פסיקת הלכה. המישור השני הוא קבלת החלטות של בן אדם עם עצמו בהינתן האופציות ההלכתיות. כן, מה היה פה שאלו פה קודם?

[Speaker F] איך זה קשור לרבי שמעון הרב? לא הבנתי. מה זה קשור כי כדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, כי אם אני סובר אחרת מרבי שמעון?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אומר אם זה צריך להבחין פה בין שני דברים. אם אתה מדבר על מחלוקת תנאים ובמחלוקת הזאת כבר נפסקה הלכה נגיד בגמרא או בפוסקים, לא משנה, אבל נגיד שמבחינתי נפסקה הלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון, אז במצב כזה מה שאני אומר עכשיו לא יעזור. כי במצב כזה ההלכה כבר נפסקה כרבי יהודה, אני לא יכול להגיד לשואל שבא לשאול אותי תראה אבל יש רבי שמעון שאומר אחרת. מה אכפת לי שיש? נפסקה כבר ההלכה. חלק מפסיקת ההלכה זה גם להבין שהלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון. אני דיברתי עד עכשיו רק בשאלה כשיש מחלוקת בראשונים או באחרונים, בפוסקי זמננו, לא משנה, אז במצב כזה אני אומר הפוסק אמור לשרטט לך את הדרכים. מה שאתה עושה מכאן ואילך זה החלטה שלך. כאשר מדובר בדרכים שכבר נפסקו נגדם, כן, אין אני לא צריך להגיד לך שיש גם את דעת בית שמאי אחרי שנפסקה הלכה כבית הלל. זה, זה עוד לא הסברתי. אני עוד אגיע לשם עוד רגע. הרב?

[Speaker D] כן. איך השואל אמור להחליט אם הוא לא מכיר את הסוגיה בכלל ולא מודע לשיקולים הלכתיים לצד טענה א'?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא צריך להיות מודע לשיקולים ההלכתיים. את השיקולים ההלכתיים כבר אני עשיתי, סרטטתי לו את המפה. זאת המפה, גמרנו את השיקולים ההלכתיים. מכאן והלאה אתה צריך להחליט.

[Speaker D] לא, הוא אמור להחליט לפי הסוגיה מה השיטה הנכונה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה מדבר על שואל שהוא בר-הכי. שואל שהוא בר-הכי צריך להחליט איזה דרך נראית לו נכונה. אני לא מדבר על ההחלטה הזאת. זה שואל שהוא בר-הכי, הוא צריך לפסוק לעצמו, זה נכון. אני מדבר דווקא על שואל שהוא לא בר-הכי. אז אני עושה עבורו את העבודה. אני עושה עבורו את העבודה, מסרטט לו את המפה, אבל עדיין את ההחלטה באיזו מהדרכים על המפה ללכת, את ההחלטה הזאת הוא מקבל, לא אני. אבל זאת לא החלטה שהוא הולך על הדרך הזאת כי היא נראית לו נכונה. הוא לא בר-הכי, הוא לא יודע מה זה נכונה. הוא הולך על הדרך הזאת כי זה מה שהוא רוצה, כי זה היראת שמיים שלו, כי זה מה שנוח לו, כי הוא לא רוצה להוציא כסף או כן רוצה להוציא כסף, הוא אוהב לברך, הוא שונא לברך. החלטה שלו, זה לא קשור להלכה. זה לא החלטה שכך נראה לי נכון, לכן אני עושה את זה. זה החלטה של בר-הכי.

[Speaker D] אז לא הבנתי מתי אתה פורס לפניו את כל האפשרויות ומתי אתה אומר רק את שיטת בית הלל?

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, אם נפסקה הלכה כבית הלל, למשל מחלוקות ב… מה זה נפסקה הלכה?

[Speaker D] אני כפוסק הלכה הולך בשיטת הרמב"ם במחלוקת רמב"ם ו…

[הרב מיכאל אברהם] עזוב רמב"ם, אני, שיטתי האישית היא שרמב"ם זה לא נקרא פסיקת הלכה. בגמרא…

[Speaker D] לא, לא, אני אומר שהרמב"ם והראב"ד חולקים על נקודה מסוימת, ואני בשיטתי אחרי שלמדתי את הסוגיה, אני הולך לפי שיטת הרמב"ם. איך אני אמור לפרוס לפניו גם את שיטת הראב"ד אחרי שאני חושב שהרמב"ם צודק?

[הרב מיכאל אברהם] אז תראה, יש שיטת הרמב"ם, יש שיטת הראב"ד, אני חושב כמו הרמב"ם.

[Speaker D] כן, אבל מה ההבדל בין זה לבין להגיד שיש שיטת בית שמאי ושיטת בית הלל, ואתה לא פורס לפניו…

[הרב מיכאל אברהם] כי בבית שמאי ובית הלל נפסקה הלכה. רמב"ם וראב"ד, אני חושב כמו הרמב"ם, זה לא נפסקה הלכה. זה לא מחייבת אף אחד אחר מה שאני חושב. אז מה אם אני חושב? מישהו אחר חושב אחרת. הראב"ד חשב אחרת.

[Speaker D] אז נפסקה הלכה, המושג של נפסקה הלכה מסתיימת אחרי תקופת התלמוד וזהו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, באופן עקרוני כן. אפשר להגיד סוגיין דעלמא עם כל הפוסקים, אני יודע מה, טועה בשיקול הדעת, זה כבר דברים יותר עדינים, אבל באופן עקרוני רק הגמרא.

[Speaker J] זה הסמכות הפורמלית.

[Speaker F] הרב, לא הבנתי רגע, מה שהרב… הוא לא אומר שהפוסק לא צריך להגיד את הכרעתו איפה שלא זה ברור וודאי? אם ברור לו שהלכה כהרמב"ם אז הוא אומר בראשית, בהתחלה, אני סבור שהלכה כהרמב"ם.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר לא. אני טוען שאתה צריך להגיד לו את שתי הדעות, אתה יכול להגיד את זה ואני חושב כמו הרמב"ם.

[Speaker F] כן, אבל הרב, את זה רק מי שבר-הכי יכול לבחור אם זה כרמב"ם או כראב"ד.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא יכול לדעת אם זה הרמב"ם או הראב"ד.

[Speaker F] עוד פעם, אני חוזר עוד פעם.

[הרב מיכאל אברהם] אם השואל הוא לא בר-הכי, אני מדבר רק על שואל שהוא לא בר-הכי. כן כן, ברור, שואל שהוא לא בר-הכי. שואל שהוא לא בר-הכי, אני אומר אני סובר כמו הרמב"ם, אבל הרי הראב"ד לא היה אידיוט, אני לא גאון יותר גדול מהראב"ד. זה מה שאני חושב. אז אם הוא היה הולך לשאול פוסק… רגע, אם הוא היה הולך לשאול פוסק אחר שהפוסק ההוא סובר כמו הראב"ד, מה הוא היה מקבל תשובה שונה, נכון? כן. ובמקרה הוא בא לשאול אותי. זאת אומרת שאני כמומחה הלכתי צריך להגיד לו תשמע, יש פה שתי אפשרויות. הרמב"ם אומר כך והראב"ד אומר כך. איך הוא יחליט? הוא יחליט מה שהוא רוצה.

[Speaker F] אה, אז הרב לא מדבר על עשה לך רב. הוא לא הולך לרב שלו עשה לך רב, זה לא זה.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, אמרתי, אני מדבר על מישהו שלא… אם זה רבו, אז יכול להיות שזה יהיה אחרת, אז הוא צריך לעשות מה שרבו חושב. אז בתור פוסק הלכתי, אתה סובר

[Speaker D] שההחלטה ההלכתית מבוססת על שיקולים פסיכולוגיים ואישיים של השואל, לא על שיקולים ענייניים של ה…

[הרב מיכאל אברהם] זאת לא הכרעה הלכתית, זאת החלטה מעשית מה לעשות. הכרעה… זה כן, המאמר של… יש מאמר מאוד יפה של נדב שנרב, אולי אני אשלח לכם לינק למאמר הזה, הוא קורא לזה נדמה לי ארון השקרים היהודי, על משקל ארון הספרים היהודי. הוא מתחיל שם את המאמר בתשבחות שאומרים איזה פוסק גדול זה שהוא יודע ללכת להבין מי השואל שעומד בפניו ולהתאים לו את התשובה שמתאימה לו. אבל זה בכלל לא תפקידו של הפוסק. הפוסק הזה הוא שקרן אם הוא עושה את זה. פוסק לא יכול לעשות דבר כזה. הפוסק צריך להציג בפניו את התמונה. אם הוא בנוי בצורה כזאת שהוא רוצה לבחור את דרך א', שיבחר, לא אני צריך לעשות את זה. אני צריך להציג בפניו את התמונה ההלכתית כמו שאני מבין אותה. אם אני נותן לו תשובה אחת ולשני אני נותן תשובה אחרת, אני שקרן. זה הכל.

[Speaker D] אז מה שאמרתי, אז ההחלטה ההלכתית מבוססת על שיקולים חוץ-הלכתיים, שיקולים פסיכולוגיים…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא. מי אמר? מיתוס אני לא מקבל. לא. פסיקת הלכה מבוססת על פסיקת הלכה, נקודה. כל השיקולים האחרים לא עניין של סבתא שלך. כל השיקולים האחרים זה מסור לשואל. הוא יכול לשאול אותך, יכול להגיד תראה, יש לי מצוקות כאלו ומה אתה חושב? אני יכול לנסות לייעץ לו, אבל זה כבר לא חלק מפסיקת ההלכה. אני רק עוזר לו לבחור את אחת מהדרכים על המפה שסרטטתי לו.

[Speaker D] אז אתה אומר לו שפסיקת הלכה היא לפי שיטה א', אבל אתה פורס לפניו עוד אפשרויות? מה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, שאם הוא למשל נמצא בשעת הדחק, והוא מרגיש מצוקה, אז שידע שאם הוא יעשה כמו הראב"ד, בסדר, כדאי הוא הראב"ד לסמוך עליו בשעת הדחק. למרות שאני חושב כמו הרמב"ם, אני הפוסק. בסדר, זה בדיוק כדאי לסמוך בשעת הדחק, אבל זה לא רבי שמעון. זה רק במחלוקות כאלו שאין עליהן עדיין פסיקת הלכה ברורה, אלא דעתי כמו הרמב"ם. בסדר, ופוסקים אחרים יכולים לחשוב כמו הראב"ד.

[Speaker F] כן, אבל זה קצת לא טריוויאלי. נגיד נגיד הסיפור הזה שהרב תמיד מספר עם החבר של הרב, שהלך לשאול את הרב זלמן, הוא ידע כבר מה הפסיקה שמה, אז מה זה בעצם אומר? לא הבנתי. כאילו, גם אם הוא בא לשאול אותך כפוסק הלכתי, אז זה לא מחייב אותו בכלום?

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, נכון. מי אמר שאני לא הסכמתי איתו?

[Speaker F] אה, בסדר, לא, הוא נגיד שהוא לא בר הכי. נגיד שהוא לא בר הכי.

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא בר הכי, אז למה באים לשאול אותו?

[Speaker F] סתם הוא רצה לדעת מה

[הרב מיכאל אברהם] הרב ואזנר, מה, הוא שליח.

[Speaker F] כן, זה השואל לא בר הכי, אבל החבר שלי היה בר הכי.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, אבל נגיד

[Speaker F] שהחבר של הרב לא היה בר הכי, נגיד במקרה שהוא לא בר הכי, אז אתה שואל את הרב ואזנר, אז בעצם אין בעיה, כאילו אתה שואל את

[הרב מיכאל אברהם] הרב ואזנר, הוא אומר

[Speaker F] מה הוא חושב, וזה עדיין לא מחייב בכלום? נכון. אף על פי כאילו וגם הרב הראה את זה לפני כמה שיעורים, שיש את הגמרא הזאת שאתה לא יכול לאסור את מה ש…

[הרב מיכאל אברהם] חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר.

[Speaker F] אז הרי זה רק אם זה רבו?

[הרב מיכאל אברהם] וחוץ מזה, החכם הזה, אם הוא חכם, אז שלא יאסור, שיפרוס את האפשרויות. יכול להיות שאם הוא אסר, אז אסור אחרי זה להתיר. אבל החכם הזה הוא לא חכם. אם הוא היה חכם הוא לא היה אוסר, הוא היה פורס את האפשרויות.

[Speaker F] טוב, אבל אחרי זה איך הוא אמור לנהוג? לא הבנתי. כאילו אם אני חושב כרמב"ם אז אני חושב ממש כרמב"ם, זה לא אצלי ספק. אצלי זה הלכה. אני יודע שיש את הראב"ד, אני יודע שברור שהראב"ד לא אמר שטויות.

[הרב מיכאל אברהם] עדיין יכול להיות, עדיין יכול להיות, אני אומר, פה יש מקום להתלבט, ברור כמה ודאות יש לי וכולי, אבל באופן עקרוני, לא הבאתי את המקור עדיין, עוד מעט אני אביא את שלמה זלמן, יש מקום לומר שגם אם אני חושב כמו הרמב"ם ואצלי זה לא ספק, אני חושב כמו הרמב"ם. זה לא מדין ספקות מה שאני אומר כאן. זה אופיה של פסיקת ההלכה. אתה כמומחה הלכתי, אתה לא סנהדרין. אם היית סנהדרין, אז אתה מכריע מה שנראה לך, ומה שהכרעת זאת ההלכה, זאת הלכה מחייבת. אבל אם באים אליך לא כסנהדרין אלא כפוסק הלכות, אז אתה אין לך סמכות פורמלית, אתה בסך הכל מומחה הלכתי. הלכומט. כן. שואלים אותך מה האופציות בסיטואציה הזאת, אז תן להם את האופציות, אתה המומחה, תן את האופציות. אתה יכול להוסיף שאתה חושב כמו אופציה א'.

[Speaker F] כן, זה הם רוצים אולי, לא? האופציות הם יכולים לחפש באינטרנט. כאילו, את זה הם רוצים, הם רוצים את דעתי על הנושא.

[הרב מיכאל אברהם] באינטרנט זה באמת מיותר לבוא אלי.

[Speaker F] כן, אבל הם רוצים את דעתי בנושא.

[הרב מיכאל אברהם] אם הם רוצים שאני אכריע במקומם, אני לא נותן את השירות הזה. הם רוצים? אז מה אם הם רוצים? הם יכולים לרצות גם לטוס לירח.

[Speaker F] אה בסדר, אבל יש אנשים, יש פוסקים שרוצים לתת את השירות הזה. ברור.

[הרב מיכאל אברהם] כמעט כל הפוסקים עושים את זה, רק לדעתי הם טועים.

[Speaker F] למה הם טועים? אם הקהל רוצה…

[הרב מיכאל אברהם] אני טוען שזה לא פסיקת הלכה. זה מה שהסברתי פה. ואני לא טוען שמה שאני אומר עכשיו מתאר את אופן העבודה של כל הפוסקים, הפוך. זה יוצא נגד אופן העבודה של רוב מוחלט של הפוסקים. רוב מוחלט של הפוסקים תופסים את עצמם כמי שאמור להכריע עבור השואל מה עליו לעשות. ואני טוען שזו טעות, לא נכון. לא זה תפקידו של הפוסק. וזה גם לא נכון ברמה המהותית, בגלל שאתה לא באמת מבין את המצב שלו. אז מי אתה שתכריע את אופציה א' אם יש גם את ב' וג'? אתה לא באמת מבין את המצוקות שלו, את האילוצים שלו, את המשמעות של הדברים עבורו, אז למה שתכריע? זה גם לא הכרעה הלכתית.

[Speaker F] הרב אמר את זה כמה פעמים שבהלכה זה לא מעניין מה… הוא לא… זה רק עובדות. אם זה עובדות, אז ברור שאמרת את העובדות בשביל להבין את ההלכה, אבל אם זה לא עובדות, ואצלו זה הלכה, לא משנה כמה זה

[הרב מיכאל אברהם] קשה, כמה הוא לא מבין. את המידע ההלכתי המלא.

[Speaker F] אוקיי, וגם

[הרב מיכאל אברהם] מה שהרב אומר, כשאתה הולך לרופא והרופא חושב מאמין בדרך טיפולית מסוימת, בעיניי הוא פושע אם הוא לא אומר שיש אחרים שמאמינים בדרך טיפולית אחרת. אני צריך להגיד את כל האפשרויות שקיימות בין מומחים. הוא אחרי זה יגיד, "ואני מאמין בדרך הזאת, סיבותיי עמי", לא משנה כרגע, "וזה מה שאני מציע". אבל אם הוא אומר "זה מה שצריך לעשות" והוא לא אומר לך שיש אחרים שחולקים עליו ומאמינים בדרכים אחרות, אז הוא פושע. ואני טוען שמומחה הלכתי זה בדיוק כמו מומחה רפואי, זה מומחה לתחום מסוים וזה השירות שהוא אמור לתת. ההכרעה בדבר כזה היא לא פסיקת הלכה.

[Speaker F] אוקיי, אז הרב קורא רק תיגר על כל העניין הזה של הסמכות שהם לקחו לעצמם בעניין ההכרעה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, והצד השני של אותה מטבע, שזה לא פסיקת הלכה.

[Speaker F] כן, אבל זה כן הכרעה הלכתית, כאילו אני יכול להכריע ככה, ככה מכריעים לעצמי, ככה אני מכריע לי. אם אני רב, אם אני עכשיו דיין, רגע, אם אני דיין, דיין לא מכריע.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא, אתה לא משתמש במונח הנכון. אתה בוחר את אחת מהדרכים האפשריות. להכריע זאת ההחלטה מה ההלכה אומרת. לבחור אחת מכמה דרכים שההלכה מאפשרת זאת לא הכרעה במובן ההלכתי, זאת בחירה, החלטה. תקרא לזה החלטה שלי באיזו דרך ללכת, כי זה קשה לי, כי זה מציק לי, כי אני אוהב את זה, לא משנה מאיזו סיבה שלא תהיה. זאת לא הכרעה, זאת סתם החלטה.

[Speaker F] הרא"ש שהוא מביא עכשיו מחלוקת בעניין מסוים והוא אומר "והלכה ואני אומר שההלכה היא כזאת", עכשיו הרב קורא לזה הכרעה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא מביע את דעתו, מה זה הכרעה?

[Speaker F] הוא אומר "אני חושב שזה

[הרב מיכאל אברהם] צודק, שזאת הדרך הנכונה".

[Speaker F] והוא עד עכשיו הדיין והוא הפוסק וזה מה שבעלי הדינים עושים.

[הרב מיכאל אברהם] שיעשו, מה, אני טוען שהם לא צריכים לעשות את זה, לא הבנתי את ה…

[Speaker F] לא, הוא פוסק לבעלי הדינים. עכשיו נגיד אני דיין, עכשיו דיין אני צריך להכריע.

[הרב מיכאל אברהם] דיין זה משהו אחר, דיין לא קשור לעניין, דיין צריך להכריע.

[Speaker F] אה בסדר, אז זה כן נכון, המונח הכרעה הוא נכון. מה? לא הבנתי. המונח הכרעה בדבר הזה הוא נכון.

[הרב מיכאל אברהם] הכרעה זאת הכרעה בשאלה מה ההלכה אומרת. אבל אם יש כמה דרכים שההלכה מאפשרת, אז לבחור מביניהן זאת לא הכרעה הלכתית.

[Speaker F] למה? אם לדעתי אין כמה דרכים, אני אצלי, אצל הרא"ש, אחד כמו שהרא"ש אומר "ודברי הבאי הם" נגיד.

[הרב מיכאל אברהם] אבל לדעת אחרים יש.

[Speaker F] כן, אבל נגיד עכשיו הרא"ש אומר מביא "יש אומרים" ו"דברי הבאי הם", למה מביא ככה, מביא ראיות לשם ולכאן, ולכן אומר זה דברים שהוא דוחה. אז אצלו, אצלו רגע, אצלו ההלכה היא כזאת, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] הוא זיהה אפשרות וגם הביע את דעתו, בדיוק מה שאני אומר שצריך לעשות, מה הבעיה?

[Speaker F] נכון, נכון, ברור. אבל מה הבעיה לקרוא לזה הכרעה אצל הרא"ש? הרא"ש הכריע את ההלכה, מה ההלכה אומרת בשבילו? מה אני חושב שההלכה?

[הרב מיכאל אברהם] אתה משחק עם המילים. כשהפוסק אומר את דעתו זאת הכרעה, אבל מבחינת השואל, השואל לא צריך לקבל את ההכרעה שלי.

[Speaker F] אה נכון, אם הוא לא בא למען זה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא צריך להחליט באיזו מהדרכים ללכת. הכרעה כשאתה מדבר על הכרעה זה אם הייתי מכריע עבורי, זאת אולי הייתה הכרעה כי אני חושב שזה נכון הלכתית. כל פעם שהשיקול הוא הלכתי זאת הכרעה. אבל מבחינת השואל, גם אם אני חושב שדרך א' היא נכונה הלכתית, אם יש אחרים שחושבים שדרך ב' וג' נכונה, אז מבחינת השואל שלושת הדרכים קיימות והוא צריך להחליט, לא להכריע, להחליט באיזו מהן הוא הולך.

[Speaker F] אוקיי, אז זה מה שאני אומר, אז הרב בסך הכל אומר שאין סמכות, אין להם סמכות, שזה בסדר, זה כאילו העסק אחר, אוקיי.

[Speaker H] אם הפוסק הוא רק גוגל בעצם, אז למה יש את הדין הזה שאם הלכתי לרב אחד ואסר לי אני לא יכול ללכת לרב אחר?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה ששאלו קודם. אוקיי. אחת משתי אפשרויות. אפשרות אחת זה שהלכת לרבך המובהק, זאת אומרת מישהו או רב שלך, מישהו המרא דאתרא, לא משנה, מישהו שיש לו סמכות פורמלית לגביך, אוקיי? ואז זה משהו אחר, כי מה שהוא אומר בעצם מחייב אותך. אבל סתם אם אתה הולך למומחה הלכתי אחר, אז לא, אז זה כמו גוגל כמו שאמרת. ולמה רב מובהק אנחנו כן כאילו יכולים לעצור ולהגיד טוב זה סמכות?

[Speaker H] למה? מה זה סמכות יותר? הרי לא סנהדרין. למה רב מובהק זה יותר סמכות? כאילו נגיד שזה גוגל יותר מוצלח.

[הרב מיכאל אברהם] רב מובהק, מה שאנחנו קוראים היום רב מובהק הכוונה לא מישהו שלימד אותי בישיבה ללמוד, הכוונה רב שפוסק את ההלכה שקיבלתי אותו עליי כפוסק שלי. כמו נדר

[Speaker H] כאילו? מה? כמו נדר כאילו? כמו נדר כזה, כמו אחד שנהג שלוש פעמים.

[הרב מיכאל אברהם] כמו קהילה שקיבלה על עצמה רב שיהיה מרא דאתרא, לא משנה, משהו שכן, מישהו שיש לו סמכות פורמלית על אותו אדם או אותו מקום. אפשרות אחת. אפשרות שנייה, יש פוסקים, רוב הפוסקים הם באמת פועלים כך, שהם כן מכריעים ואומרים לבן אדם מה לעשות. בעיניי, לא נכון לעשות את זה, אבל ודאי שיש הרבה פוסקים שעושים את זה. יכול להיות שאם הפוסק בכל זאת אמר את זה, אז מישהו אחר אסור לו לבוא ולהתיר. על אותו מקרה כמובן, לא באופן כללי. על אותו מקרה אסור לו לבוא ולהתיר מפאת כבודו של הראשון. אבל לא בגלל שבאמת זה מה שהראשון היה צריך לעשות, הוא לא היה צריך לעשות את זה. אבל אם הוא כבר עשה, אתה לא רוצה שיזלזלו בכבודו. אז אם הוא כבר עשה, אז השואל יצטרך לעשות את מה שאמרו לו.

[Speaker F] רגע הרב, בסוגריים, אם הרב לא חושב שאם קהילה שלמה כמו הרב עובדיה, שאנשים באים ושואלים אותו, זה בעצם אומרים שהם קיבלו אותו עליהם? אולי.

[הרב מיכאל אברהם] מה?

[Speaker F] לא לא, דיברתי רק כדי להצדיק את הפוסק כמו הרב עובדיה והרב משה פיינשטיין, שאתה רואה ש…

[הרב מיכאל אברהם] תדע, אם אני הייתי הולך לשאול את הרב עובדיה, אני לא מניח שהייתי מקבל תשובה שונה מאשר אותו אחד שהולך לשאול אותו באופן שאתה מתאר. הרב עובדיה לא מברר אצלי אם אני קיבלתי אותו עליי כפוסק הלכה או שאני רק בא לשאול אותו כגוגל. הוא נהג לענות את מה שהוא עונה, כמו רוב הפוסקים. אז נכון, לגבי אנשים מסוימים יכול להיות שזה באמת מוצדק גם, אבל לא לגבי כולם.

[Speaker J] הרב, זה בדיוק מה שרציתי לשאול, יש כאלה שבאופן שיטתי בכל ספק שיש הם הולכים אחרי רב אחד. נגיד אני בכל פעם שיש ספק אני הולך לפי הרב עובדיה. אני שומע את זה הרבה מאנשים. אז מה הערך של זה? זאת אומרת, אתה מאבד קצת מהאוטונומיה בעצם כשאתה בכל ספק נוהג כפי הרב עובדיה ואפילו לא מסתכל על דברים אחרים.

[הרב מיכאל אברהם] פה אין ערך לאוטונומיה. אם אתה לא בר הכי, אז אתה צריך לקבל פסק הלכה ממישהו. זה שאתה מקבל על עצמך את הרב עובדיה או לא מקבל על עצמך את הרב עובדיה, אין בזה שום בעיה של אוטונומיה. אוטונומיה זה רק במקום שאתה יכול להכריע בעצמך ואתה נותן למישהו אחר להכריע. אם אתה לא בר הכי, אתה לא יכול להכריע בעצמך. אתה יכול לבחור בין דרכים, לבחור מה שאתה רוצה.

[Speaker J] לא לא, אני אומר הרבה אנשים אפילו לא מחפשים את הדרכים. מבחינתם יש דרך אחת, זה הרב עובדיה וזהו, הם לא מחפשים אפילו לראות מה הדרכים האחרות.

[הרב מיכאל אברהם] רוב האנשים, כשבאים לשאול, כמו שראו פה גם קודם, נוח להם שהפוסק יקבל את ההחלטה למרות שזה לא הגיוני שהוא יקבל את ההחלטה. הם אמורים לקבל את ההחלטה כי הם מכירים את המצב ואת עצמם הכי טוב. אבל אנשים לא רוצים לקבל החלטות, לא אוהבים לקבל החלטות. הם לוחצים על הפוסק לא לא, תגיד לי מה לעשות. מעשים שבכל יום. אני חושב שבמצב כזה הפוסק צריך להגיד להם חברים אני את השירות הזה לא נותן. זהו. יש לך בעיה להחליט? תטיל מטבע.

[Speaker J] אני כאילו אומר הם אפילו לא נכנסים למצב הזה של להיות אפשרות של החלטה כי הם לא רוצים לשמוע אפילו את השיטות האחרות. אמרתי, הפוסקים, השאלה מה הערך של זה, האם זה נכון לפעול ככה בכלל בתור שואל, לא בתור פוסק. לדעתי לא. זאת אומרת שאני באופן אפילו כמעט עיוור אני אומר אני כל מה שאני עושה בחיים שלי זה לפי הרב עובדיה.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה רוצה לקבל על עצמך את הרב עובדיה או מישהו, אין שום בעיה, הכל בסדר. אם קיבלת אותו על עצמך, מה שהוא יגיד לך אתה תעשה, הכל בסדר. לא אין בזה שום מגרעת. אבל אם לא קיבלת אותו על עצמך ואתה שואל אותו רק כמומחה הלכתי, אז הוא אמור לפרוס לך את המפה ואתה צריך להחליט באיזו דרך ללכת. לא אמרתי שיש בעיה בלקבל מישהו על עצמך בתור רב, להיפך, זה בסדר גמור, עשה לך רב. מי שבר הכי זה בעיה. כי מי שבר הכי צריך להחליט לעצמו וזה פגיעה באוטונומיה. אבל מי שלא בר הכי הוא בלאו הכי לא יכול להחליט בעצמו, אז מה זה משנה אם הוא מקבל על עצמו רב או לא, מבחינת האוטונומיה זה לא רלוונטי.

[Speaker H] למה כן? כי הוא תמיד רב אחד, מה הקטע בזה? יש איזה עניין בזה?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, מי שרוצה שיקבל רב אחד, מי שלא רוצה שלא יקבל.

[Speaker H] עניין של נוחות, אין פה איזה עניין ערכי. מה? זה עניין של נוחות כבר, זה לא עניין ערכי שיש עניין לבחור רב אחד.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב, לא יודע, יכול להיות שאתה גם רוצה להיות עקבי יותר, להכיר אותו יותר, לא משנה, כל אחד והשיקולים שלו, אבל אין פה טוב ורע אני חושב בעניין הזה.

[Speaker J] לא אבל זה גם לא עניין של טוב ורע, זאת אומרת, אם אני מלקט מכל רב מה שנוח לי, ודאי לא.

[הרב מיכאל אברהם] קולי זה וקולי זה זה רשע. אבל לא, אתה יכול לבחור רב אחד ואתה יכול להגיד אני, בדרך כלל רוב האנשים הולכים. הם הולכים למי שזמין להם באותו זמן, מי שנוח להם לגשת, מי שענה להם, לא חשוב. כל הזמן, מה, אנשים לא שואלים תמיד את אותו רב את כל השאלות שלהם.

[Speaker H] אגב, בכל ספק דרבנן זה אנחנו אומרים שעת הדחק אפשר להקל, או שזה רק במקומות שרבי שמעון צד שם או אנשים כמוהו? כלומר, מתי זה נאמר הכדאי הוא רבי שמעון הזה? על כל ספק ש…?

[הרב מיכאל אברהם] יש מקומות בגמרא שזה נאמר, אבל פוסקים עושים את זה גם במקומות שזה לא נאמר.

[Speaker H] אפשר להכליל את זה לכל מקום שספק כאילו?

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שכן, אבל לזה עוד לא הסברתי, לא הגעתי לזה כבר אני רואה שהזמן עבר, אז נעשה את זה כבר פעם הבאה. אמרתי שעל רבי שמעון אני עוד לא, ההסבר שאמרתי עכשיו לא רלוונטי לרבי שמעון. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון זה מחלוקת תנאים והיא כבר הוכרעה, אז זה, זה פרשייה אחרת. טוב, נמשיך בפעם הבאה.

[Speaker F] כן, בינתיים יש רק את התירוץ של מהר"ם ממינץ. מה? בינתיים יש רק את התירוץ של מהר"ם ממינץ.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז אני, אני אגיע בסוף לניסוח די דומה למה ששמואל אמר קודם, אבל אני אחדד קצת.

[Speaker F] אוקיי, תודה רבה, כל טוב,

[הרב מיכאל אברהם] שלום, להתראות, לילה טוב, שבת שלום.

[Speaker E] שבת

[Speaker F] שלום.