לנבוכי הדור – שיעור 15
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה ופרטי השיעור
- [0:00] הקדמה ושנת הלימוד של השיעור
- [1:07] הגדרת יסוד הנבואה ככל מדע שלם
- [2:02] הבסיס המדעי של הנבואה
- [2:11] שתי דרכי ההתגלות: קול מוחש מול ידיעה פנימית
- [3:09] זיהוי דיבור אלוקי בנבואה
- [3:17] הסבר על חוסר התאמה והזיהוי של הוודאות
- [4:18] ספקנות ותחושת וודאות
- [5:29] אלקטרודה והחופש הרצוני
- [5:40] ניסוי אלקטרודה ומחשבות על חופש הרצון
- [10:32] האם נביא נמצא במצב תודעתי ייחודי?
- [14:24] היגיון עברי שמעי מול חזותי
- [14:24] היגיון עברי שמעי מול היגיון חזותי
- [17:17] ביקורת על המדיום הטלוויזיוני
- [18:42] הספר כמדיה שמיעתית
- [21:43] כוח המדמה והנביא
- [24:35] מתמטיקה ככלי לחשיבה ללא חזותיות
- [26:45] החוכמה המתמטית ללא גבול
- [28:49] הרחבת המימד ותפיסת ארבעה מימדים
- [28:49] המעבר מארבעה ממדים
- [29:53] הכוח המדמה בנבואה של משה
- [30:24] המסר הישיר של הנבואה
- [32:33] תורת אמת כמרכיב מצווה ואמונה
- [32:33] תורת אמת והכרח
- [35:20] הנבואה ככלי להעברת ידע
- [36:37] תפקיד הנבואה והאמת
- [39:07] דבקות אינטלקטואלית לעומת חווייתית
- [40:36] גזירות הכתוב והבנת המשמעות
- [40:36] גזירות הכתוב והבנתן
- [45:59] הכובש והישר בתהליך ההתפתחות
- [52:57] חזון העולם המושלם והשלמתו
- [56:17] הקונפליקט בין הרב קוק והחזון איש
- [??:??] הטלוויזיה כמדיום שטחי (NONE)
סיכום
סקירה כללית
יום חמישי, א' שבט תשע״א, שישי בינואר אלפיים ואחת עשרה, מובא שיעורו של הרב מיכאל אברהם על פרק ב״נבוכי הדור״ העוסק ביסוד הנבואה כ״המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו״, ובאפשרויות הופעתה כקול מוחש או כידיעה ודאית פנימית. השיעור מעלה את בעיית הוודאות של הנביא מול חשד לאשליה, מרחיב לספקנות פילוסופית ולדוגמאות ממדעי המוח, ומציע להבין שהנבואה כרוכה בוודאות בסיסית וחזקה כמו ודאות חיי היומיום או במצב תודעתי אחר שאינו פותח פתח לספק. בהמשך נידון ההבדל בין נבואת משה לבין נבואת שאר הנביאים דרך מושג הכוח המדמה, ונבנית תמונה קוקית הרמוניסטית של התקדמות האנושות מכפייה של מצוות ואמונה אל שלמות שבה הדעת מתבררת מבפנים, עד דיון במחלוקת חז״ל אם מצוות בטלות לעתיד לבוא וייעוד של ״מי יתן כל עם השם נביאים״, לצד הערות על השמטות מהדפסות מוסד הרב קוק.
יסוד הנבואה והאופן שבו היא מגיעה
יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו שאפשר בחוק האנושי, והוא הידע הכי אמיתי, הכי מבוסס, הכי מוצק. הנבואה יכולה להגיע עם קול מוחש כאילו מדברים אליו בשפה ברורה, או כידיעה שלמה פנימית שמוטבעת בנפש הנביא כך שהיא נחווית כרושם חזק של קול וציור מוחשי, ורק מתברר לו בלי ספק שזה דיבור אלוקי. ההבחנה הזאת נקשרת להבחנה בין חשיבה מילולית לחשיבה מופשטת ולדברי החזון איש והרש״ש שנזכרו בהקשר קודם.
הוודאות בנבואה, ספקנות, וחוויות שווא
נשאלת השאלה איך הנביא יודע שאינו הוזה, ואף קשה יותר איך הנביא עצמו מזהה שמה שנמסר לו הוא דיבור אלוקי באין כל ספק, כדוגמת הציווי לאברהם אבינו ״קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״ מול ״כי ביצחק יקרא לך זרע״. מובא ששמואל בתחילה לא זיהה ועלי סייע לו להבין שזה קול השם, אך עדיין ניתן להעלות ספק מסדר שני שהוודאות עצמה היא אשליה. השיעור משווה זאת לספקנות אידיאליסטית על קיום העולם ולניסויים במדעי המוח שבהם גירוי חשמלי או תיאור ניסוי שפורסם ב-*Science* או ב-*Nature* יכול לעורר תחושת ודאות מוחלטת בדבר שלא היה ולא נברא, ומוצגת הקבלה בין בעיית הנבואה לבין בעיית הוודאות בחיי היומיום. מוצעת אפשרות שהנביא מצוי ברמת ודאות בסיסית ומלאה כמו בשיחה עם אדם רגיל, או במצב תודעתי אחר שבו השאלות הספקניות אינן מתעוררות, ונאמר שחזקה על הקדוש ברוך הוא שאם הוא רוצה לפנות לנביא בלי ספק מפניו הוא מסוגל לעשות זאת.
יתרון נבואת משה וכוח המדמה
מובא שכפי הנראה מדברי התורה יתרון נבואתו של אדון הנביאים עליו השלום הוא שלא נתערבו בה הציורים שהם מפעולות כוח המדמה, והייתה ידיעתו ידיעה משגת עוצם התכלית המגיעה מההדרכה האלוקית שנצטווה. הכוח המדמה מוסבר כקשור לראייה ולדמות, והטענה היא שציור חזותי מעניק ודאות אך עלול לשטח ולהגביל את תפיסת התוכן העמוק שמאחוריו. נידון יחס ראייה ושמיעה דרך ספר הרב הנזיר ״קול הנבואה, היגיון העברי השמעי״ והמאמרים שנדפסו בסוף המהדורה שנאמרו בביתו של זלמן שזר, עם הטענה שהראייה חזקה אך שטחית והשמיעה עמומה אך עמוקה. נטען שההיגיון היווני הוא היגיון חזותי חד-משמעי אך תופס ממד אלמנטרי וטריוויאלי של החשיבה, ולעומתו ההיגיון העברי הוא היגיון שמעי שחודר עמוק יותר ולכן גם עמום יותר, עד תיאור של עיקרון אי-ודאות בין בהירות לעומק.
מדיום חזותי, טלוויזיה, רדיו וספר כ״שמיעה״
נטען שהבעיה היסודית בטלוויזיה היא המדיום ולא התכנים, בהתאם לאמירה ״המדיום הוא המסר״, משום שמדיום חזותי הוא שטחי בהגדרתו, בעוד רדיו הוא עמוק יותר. קריאת ספר מתוארת כ״שמיעה״ אף שהיא נעשית בעיניים, מפני שהקורא פוגש תיאור ולא תמונה, והעיניים משמשות כאוזניים להעברת ״קולות״ ולא ״מראות״. מודגש שתמונה קשה להעביר בה רגשות, מוטיבציות ומטרות, וסרט זקוק לאמצעים לא-חזותיים כדי לבטא עומק פנימי, בעוד ספר יכול לתאר את הפנים שמאחורי החזית.
חכם ונביא, מהות החוכמה, ומתמטיקה כמניפולציה בלי דמיון
מובא המהר״ל בהקדמה ל״גבורות השם״ על ״חכם עדיף מנביא״, ומוסבר שהנביא רואה עד היכן שמגיע כוחו המדמה, בעוד החכם פועל בלי גבול משום שהחוכמה נכונה עד הסוף בכל עולם. ניתנות דוגמאות ממתמטיקה וגיאומטריה על היכולת לטפל בצורות בלי ציור, ועל עבודה עם ממדים רבים בלי יכולת לדמיין, ונזכר הספר ״פלטלנד״ ככלי לאנלוגיה מהמעבר בין עולמות דו-ממדיים ותלת-ממדיים אל ניסיון לחשוב על ארבעה ממדים. נקשר הדבר לטענה שבנבואת משה אין מעבר דרך משל חזותי אלא ה״תוצאה״ עצמה מוטבעת ישירות בתודעה, ולכן אין מגבלות הכוח המדמה.
תורת אמת, הכרח של מצווה ואמונה, והמעבר מאמונה למדע מבורר
מובא המעבר המפתיע בפסקה הבאה של הרב קוק: ״תורת אמת כזאת מוכרחת שתתקיים בתורת הכרח של מצוה ואמונה בפרטיה״ כל זמן שהאנושות צריכה להדרכה וכל זמן שעוד לא מלאה הארץ דעה. מוצגת הבנה שהנבואה מעבירה מאגר ידע אמיתי וקשה להשגה, ולכן האדם שאינו נביא נזקק בתחילה להנחתות של גזירות הכתוב במעשים ובדעות עד שיגיע למצב שבו ״כל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו״, ואז הדת מתעלה מכלל אמונה לכלל מדע מבורר. נאמר שאין דבר כזה גזירת הכתוב באמת לפי הרמב״ם, אלא שיש טעם תמיד ורק לא תמיד הוא מובן, ובמצב של ידיעה שלמה אין עוד קבלה כפויה אלא הבנה פנימית.
כובש וישר, היסטוריה וביוגרפיה, ושלמות הרמוניסטית
מוצג מבנה שבו האדם והאנושות עוברים ממצב של כפייה וכיבוש נגד האינטואיציה אל מצב של יושר פנימי שבו מה שהאדם חושב הוא נכון והוא מבין את הדברים מעצמו, ונאמר שזה גם ביוגרפי וגם היסטורי כמעין פרקטל. מובאת הדגשה שברב קוק השלמות היא עסקת חבילה הרמוניסטית הכוללת שלמות מוסרית, אינטלקטואלית, רוחנית וגופנית יחד, עד ביטול המוות ותיקון המציאות. השיעור משווה לדמות החזון איש אצל חיים גראדה כהרמונית מול פנאטיות הנובארדוקאית, וטוען שפנאטיות נוצרת כשאמת אינה ברורה לגמרי, בעוד בהירות פנימית מצמצמת מלחמות פנימיות וחיצוניות.
ורדו בדגת הים, רדיה כרעייה, ותיקון בעלי החיים
מובא פירוש ש״ורדו בדגת הים ובעוף השמים״ אינו רדייה עריצה לשם הנאה ובצע, אלא רדייה להועיל למשועבדים ולרעות אותם בדעה והשכל. מתואר עולם שלם שבו מידת החסד ואהבת הצדק אינן עסוקות עוד בהטבת האדם לעצמו, ואז השררה והדאגה מופנות לשכלול כל החיים ולהעלותם מעומק אחור של פראותם להיותם עובדים מועילים בכלל המציאות. מודגש שהעבודה אינה בפרך ועול אלא בסדר ומשטר במידה ובקצב באופן המנעים את החיים ותומכם כבוד ועוז.
נצחיות החיים, תחיית המתים, ומלאה הארץ דעה
נטען שנצחיות החיים תלויה בהשתלמות האדם בכוחות גופו ונפשו, עד שהמכונה הגופנית עובדת בתנאים הגונים וקלים, וכוח החיים בא מנועם מתמיד ומזיו הטוב והחסד והכרה שלמה באוצר החיים. נאמר שכאשר אין דבר נאבד מן המציאות, לא פעולה ולא כוח ולא חומר, ועל אחת כמה וכמה רעיון וציור רוחני, מתעוררת תשוקה לתקן גם את העבר ולהחיות את המתים ולחדש להם חיים של הוד ועוז. בהמשך נאמר ״תימלא הארץ דעת את השם ברום המעלה, עד שאיש את אחיו לא ילמד עוד לדעת את השם״ כחלק משלמות אינטלקטואלית כוללת.
מצוות לעתיד לבוא, תחיית המתים, וכל עם השם נביאים
מובן הדבר שחובת הדת מצד קבלתה המיוחדת והסמך שיש בה על הנבואה המסורה מפי משה רבנו עליו השלום לא תוכל להיות עוד בדרך הכרח, אלא בדרך חפץ פנימי והכרה עצמית באהבה. הדבר נתון בשאלה אם ההכרה תמצא מקום לאלה המצוות להשתמש בהן למטרה רוממה, ועל כן מובאת מחלוקת בגמרא אם מצוות בטלות לעתיד לבוא או לא, כשהכוונה לעתיד לבוא היא אחר תחיית המתים. נאמר שאז כל אחד יהיה ״נביא שלם״ והנבואה הכוללת תגיע לשלמותה ותעשה פעולתה השלמה, ויגיע זמן מילוי כוסף אדון הנביאים באומרו ״מי יתן כל עם השם נביאים כי יתן השם את רוחו עליהם״. מובא פירוש מחודש של המחלוקת שמצד אחד אפשר שיתבטל רק הציווי והעשייה תהיה מכוח הבנה פנימית, ומצד שני אפשר שהמצוות הן אמצעי למצב הביניים וכשיגיע היעד לא יהיה בהן צורך.
דבקות אינטלקטואלית, נפש החיים, והערה על תשובה
מובא ״נפש החיים״ כמי שמתמודד עם תפיסות חסידיות של דבקות חווייתית וטוען שהדבקות היא העיסוק בתורה עצמו, משום שהקדוש ברוך הוא ורצונו חד, וכשתופסים את רצונו בשכל נעשים דבר אחד בדרך של דבקות אינטלקטואלית. מובא דיון של רבי אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים על דברי הרמח״ל שתשובה היא לפנים משורת הדין, מול סוגיית ״בתוהה על הראשונות״ בקידושין, ונאמרת השוואה משלית לחשבון בנק כדי לטעון שאין סימטריה בין ויתור על זכויות לבין מחיקת חובות. מוצג מענה שהשורש הוא בשאלה אם אפשר לשכתב רטרואקטיבית את ההיסטוריה ואת השינויים שחלו בנפש ובמציאות, ולא רק בחשבון שכר ועונש.
השמטות ופתיחת פרק ח׳
נאמר שבסוף השיעור יתבררו ״השמטות״ ויחולק דף, ונאמר שבהתחלת פרק ח׳ מופיעה פסקה של כחמש שורות שלא הודפסה בידי מוסד הרב קוק. מובא בנוסח שהוזכר: ״ראוי שיתברר מובן הדתות בכלל. איזו היא דת נכונה אלוהית שחובת מוראה על כל המשכילים.״ עד כאן שיעורו של הרב מיכאל אברהם, יום חמישי א' שבט תשע״א, שישי לינואר 2011, בנבנשתי.
תמלול מלא
[Speaker A] יום חמישי, א' שבט תשע"א, שישי בינואר אלפיים ואחת עשרה, שיעורו של הרב מיכאל אברהם בנבוכי הדור. אנחנו מתחילים בפרק ב', עמוד ל"ט.
[Speaker B] הפרק הזה עבר צנזורה פראית, צילמתי את ההשלמות, אני אחלק את זה, חילקתי את זה כבר? לא, זה היה בשיעור הקודם. ואני אחלק את זה כשנגיע, אם נגיע היום אני לא בטוח שנגיע היום לפרק ד' לפחות, בינתיים יהיה פה.
[הרב מיכאל אברהם] יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו שאפשר בחוק האנושי. המדע הכי הכי אמיתי, הכי מבוסס, הכי מוצק. בין ילווה גם כן אליו כל מוחש, או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה האלוקי, עד שיהיה רשומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה, רק שיתברר לו שהוא דיבור אלוקי באין כל ספק, כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים. אז את הפסקה הזו כבר דיברנו עליה באחת הפעמים הקודמות כשהוא מדבר, דיברנו על זה על חשיבה מילולית וחשיבה מופשטת. החזון איש שמה והרש"ש. אז פה בעצם הוא אומר שיש שתי אפשרויות שנבואה תגיע לנביא. אחד מהם זה שמתלווה אליו כל מוחש, כאילו שמדברים אליו, הקדוש ברוך הוא משתמש בתקשורת ורבלית. או שרק הוא פתאום ימצא בתוך עצמו את הידיעה שמועברת באמצעות הנבואה בצורה לחלוטין מוצקה ובוודאית, כאילו שהיה קול של אדם שדיבר אליו בשפה ברורה, במילים, רק שיתברר לו שהוא דיבור אלוקי באין כל ספק. תמיד הרי השאלה ששואלים גם ביחס למעמד הר סיני או ביחס לנביא, איך אתה יודע שאתה לא הוזה? יש הרבה אנשים שמכריזים על עצמם בתור נביאים והם בעצם הוזי הזיות. אז מאיפה לנו לדעת שהנביא האמיתי הוא לא הוזה הזיות? קודם כל באמת שאלה טובה, אבל השאלה היותר קשה היא מאיפה הנביא עצמו יודע את זה, לא מאיפה אנחנו יודעים עליו. איך הוא עצמו יכול לאתר שהקדוש ברוך הוא אומר לאברהם אבינו, קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק. הפתרון הכי פשוט זה להגיד זה פשוט לא יכול להיות, הרי הוא אמר לי לפני רגע כי ביצחק יקרא לך זרע. זה לא ייתכן. טוב, זה ברור, זה כנראה איזשהו דמיון, זה לא יכול להיות שהקדוש ברוך הוא מדבר אליי. אז האדם יכול בעצם, הנביא עצמו עכשיו אני מדבר, לא על השאלה איך אני יודע שהוא לא עובד עליי, אלא איך הוא עצמו מזהה שיש פה איזשהו דיבור אלוקי. מסתבר, אף פעם לא הייתי נביא, אבל מסתבר שיש לנביא איזושהי יכולת לתפוס בוודאות שלא מדובר פה באשליה. שמואל לא זיהה. מה?
[Speaker D] שמואל לא זיהה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker A] עלי אומר לו שזה קול השם.
[הרב מיכאל אברהם] עלי עוזר לו להבין מה קורה פה. כן, בסדר, אוקיי, אלו באמת שלבים ראשונים, כנראה שעוד לא התפתח עד הסוף העניין. אבל עוד פעם, תמיד אפשר לחשוד כמובן בחשד מסדר שני, שגם התחושה שאני יודע בוודאות שזה דיבור אלוקי היא האשליה, לא התוכן עצמו, תחושת הוודאות היא סוג של אשליה. אני לא יודע בכלל איך אפשר להתגבר על דבר כזה. זה כבר נבואות אלו.
[Speaker E] מה? אברהם שאל נבואות אלו, במה אדע כי אירשנה וכל זה, הקדוש ברוך הוא עונה לו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור, אבל עדיין אתה יכול להגיד בסדר, אני ידעתי מה זה, אבל זה לא אומר שכל פעם שאני חווה את זה זאת נבואה אמיתית, אולי. משה שואל את ריבונו של עולם במה אדע כי שלחתני.
[Speaker A] משה שואל במה אדע כי שלחתני
[הרב מיכאל אברהם] וכל
[Speaker A] האוקוס פוקוסים האלה, סליחה על הביטוי, כמו צרעת ומטה נחש, כנראה לא מרשימים אותו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון. כלומר יש פה בעיה אמיתית, במיוחד בסוגי תקשורת כאלה, למרות שהספקנים יגידו. למה בסוגי תקשורת כאלה? ובסוגי תקשורת בין בני אדם, יש פילוסופים שאומרים אידיאליסטים, כן? שאומרים: אין, העולם שסביבנו בכלל לא קיים, זה הכל אשליה שלנו. איך תוכיח לו שהוא לא צודק? לא, אבל אני בטוח שהוא לא צודק, אבל איך אני יכול להוכיח לו דבר כזה? כמו ש… מה?
[Speaker E] אין צורך, הוא גם לא מאמין בזה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני גם חושב ככה. יש למשל עכשיו אני באיזשהו ויכוח בענייני מדעי המוח. אז אנשים טוענים שהתחושה הזאת, זה בקשר לקבלת חופש הרצון, כן? שהתחושה הזאת שיש לנו שאנחנו מחליטים, שזה בידינו, שיש אפשרות כזאת או אפשרות אחרת, אפשר לעורר אותה עם אלקטרודה. זאת אומרת, מכניסים לך אלקטרודה למוח, מעוררים את האזור הרלוונטי במוח בצורה חשמלית, ואתה מקבל תחושה שאתה החלטת החלטות, אגב אתה לא עושה שום דבר גם, זאת אומרת, שום דבר, אבל התחושה היא בדיוק אותה תחושה. מעוררים לך את העסק הזה וזהו. זאת אומרת, בהחלט אפשר להעלות כל מיני טיעונים. היה פרסום לא מזמן אני חושב בסיינס או בנייצ'ר, איזשהו מאמר שבדק בדיוק ניסוי כזה. כתוב שם לייזר, אבל זה כנראה לא היה בדיוק לייזר, לא משנה, אבל איזשהו ניסוי שמעורר באדם איזושהי וודאות מוחלטת בדבר שלא היה ולא נברא, זאת אומרת, רק באמצעים חשמליים. אז באמת יש פה איזושהי שאלה שנוגעת לא רק לצורות תקשורת של נביא עם הקדוש ברוך הוא, אלא לא רק, אלא אולי אפילו פחות, אלא אפילו ליומיום שלנו. במה שאנחנו לגמרי משוכנעים ולגמרי וודאי לנו, גם שמה לא תמיד ברור איך אנחנו יודעים את זה באמת. מי אמר שהוודאות הזאת עצמה היא לא אשליה? לא התוכן שבו לגביו אנחנו וודאיים, אלא עצם תחושת הוודאות. מי אמר שהיא עצמה לא אשליה? זאת אומרת, כן, כל הפילוסופים שדיברו על החלום, על זה שבעצם כל העסק לא קורה, אני רק חולם את זה. לא שאני מבין מה זה אומר הדבר הזה, מי זה החולם ומה זה החלום הזה, אבל זה בא לבטא את הנקודה הזאת. יש פה איזשהו מקום מעגל שאי אפשר לצאת ממנו. כי גם כשתהיה לי איזושהי תחושת וודאות שהיא אומרת לי אוקיי, ברור, את זה אני תופס באמת, יש לי תחושת וודאות ברורה, אז ישאלו אותי שאלה מסדר שני, תחושת הוודאות הזאת עצמה מי אמר לך שהיא לא אשליה? נגיד טוב, יש לי תחושת וודאות מסדר שני שתחושת הוודאות מסדר ראשון, ואז ישאלו אותי כמובן הלאה. זאת אומרת, אי אפשר לצאת מזה. זה לא משהו שבאמת אני יכול לתת אפילו לעצמי, לא רק לאחרים, תשובה מוצקה. אני לא מוטרד מזה, נראה לי שזה בסדר. אוקיי, גם ההוא עם האלקטרודה לא היה מוטרד מזה. זאת אומרת, הוא גם לא מוטרד מזה, הוא היה בטוח שהוא קיבל החלטות, והוא לא. אז באמת יש פה איזושהי שאלה לא פשוטה ביחס לקולות נבואה כאלה, שהם אפילו לא אירוע פיזיקלי ולא שום דבר שאתה יכול להבחין בו באמצעים אחרים חוץ מאשר שבלב שלך או בראש שלך אתה משוכנע שעבר אליך כרגע איזשהו תוכן מסוים. אבל זה כמובן יש אנשים שעוברים אליהם כל מיני תכנים שהם נפוליאון, זאת אומרת, כל מיני אנשים מרגישים שעוברים אליהם תכנים או שהם מתקשרים עם חייזרים. אז איפה בדיוק היכולת שלנו לדעת שזה וודאי? עכשיו, הוא מדבר פה על משהו שאני לא, אפשר לקבל אותו כמו שהוא, אני לא יודע. אם אנחנו מדברים במצב תודעתי אחר לגמרי, שנביא נמצא באיזשהו מקום שבו השאלה הספקנית הזאת עצמה לא מתעוררת אצלו. אני לא יודע אפילו איך לדמיין דבר כזה.
[Speaker D] הוא לא נמצא במסגרת הנורמלית של אדם ואני סתם רגיל חי את העולם ותוהה. זאת אומרת, אני מניח שאם עיושיו אני אכנס לאוטו וישמע פתאום קול מדבר אליי, אני לא ישר אהיה בטוח שזה אלוקים, כן? סתם, לא כי עכשיו יש לי בדיוק הוכחה במאה אחוז, אלא סתם כי לא יודע, זה לא נראה לי הגיוני שידבר אליי עכשיו. ואם בשנייה הזאת פתאום יש לו תחושת וודאות כמו שיש לי וודאות שאני כן נכנס לאוטו, למרות שגם את זה הספקן יכול להגיד אולי לא נכנסת לאוטו, הוא מוריד את הספקנות המאוד בוטה הזו ואני חי בעולם נורמלי של אדם נורמלי וסביר.
[הרב מיכאל אברהם] אז אתה אומר שעד רמת הוודאות שיש לי בשיחה עם בן אדם רגיל, עד רמת וודאות כזאת הנביא יכול להגיע ביחס לקדוש ברוך הוא? לא איזושהי וודאות מעבר לזה, אלא הוא ביחס לקדוש ברוך הוא חי באותה רמת וודאות כמו שכשאני מדבר עם מישהו אחר?
[Speaker D] כן, ברמת וודאות הכי הכי בסיסית ומלאה שיש לאדם בדברים הכי פשוטים.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, יכול להיות, אני לא יודע. או שהוא מדבר פה באמת על איזשהו מצב תודעתי אחר שבו באמת השאלות הספקניות האלה לא מתעוררות. הרי זה תמיד נורא מתסכל, לא יודע, בדרך כלל אנשים צעירים, נורא מתסכל, המבוגרים כבר התרגלו, זה תמיד נורא. נורא מתסכל שתמיד אתה תקוע בהנחות היסוד שלך. זאת אומרת, אתה אף פעם לא, אוקיי, ומי אמר שזה נכון? זאת אומרת, תמיד הרי אתה, אתה כלוא בתוך איזושהי מערכת שאתה אתה חי בתוכה, אין לך איזשהם טיעונים מיוחדים כדי לבסס אותה, למרות שברור לך שזה נכון. אבל ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו, שאנחנו תמיד מתחילים מאיזושהי נקודה ולגביה אין לנו הרבה מה לעשות. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים לבדוק אותה או לאושש אותה, זה פשוט ככה וזהו. אז השאלה האם נביא נמצא במצב תודעתי שאצלו אין נקודה כזאת? הוא לא נמצא בשלב, זה אפשרות אחת, זה מה שהוא אמר, שהנביא גם לו יש נקודה כזאת, רק מבחינתו הקשר שלו לקדוש ברוך הוא הוא מספיק ודאי ומוחשי כמו הקשר שאני מרגיש כשאני מדבר עם בן אדם. זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה זה להגיד שבאמת מצב התודעתי שלו זה או צורת ההכרה שלו, לא יודע בדיוק אפילו איך להגיד את זה, צורת ההכרה שלו זה לא משהו שנעשה כמו שאנחנו רגילים כשאנחנו מכירים או חושבים על הנושאים שאנחנו עוסקים בהם. אצלנו תמיד אנחנו נתקעים בשאלת ההתחלה, ומי אמר לך שהנחת היסוד שלך נכונה? אבל אולי אצל הנביא באמת יש איזושהי יכולת להיות ודאי לגמרי. זאת אומרת, זה לא מתחיל מאיזשהו מקום התחלתי שלגביו אתה עוד יכול תמיד להעלות שאלות, אלא אין, זה לא מתחיל משום מקום, זה פשוט זה. כמו שאני אומר רק מילים, אני לא יודע לתאר את זה יותר טוב מזה, חוץ מזה שאולי בתיאור שלילי, שזה לא מה שאנחנו מכירים לגבינו. טוב, בכל אופן אבל יהיה אשר יהיה המקור של הוודאות הזאת, יש פה איזושהי ודאות בין אם זה בצורה מילולית ובין אם זה מעבר אינפורמציה ישיר, שהנביא משוכנע, מקבל מידע מוחלט, שלם, אמיתי לחלוטין וודאי לחלוטין. אגב זה שני דברים, יש קשר ביניהם אבל הם לא בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, יש שאלה אחת לגבי התוכן ושאלה אחת לגבי מידת הוודאות שלי בתוכן. בסדר, אמיתי לחלוטין.
[Speaker E] כפי הנראה מדברי התורה, כל הדיון פה רק מנקודת ההסתכלות של הנביא, של האדם. אפשר לגשת לכל הנקודה מצידו של המדבר, כלומר של הקדוש ברוך הוא. חזקה על הקדוש ברוך הוא שאם הוא רוצה לפנות למישהו בצורה של נבואה שלאדם לא יהיה ספק בפנייה שלו, הוא מסוגל לעשות את זה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, לכן אני אומר, לכן אי נמי, זה
[Speaker E] דומה לדיבור, זה לא גלי קול.
[הרב מיכאל אברהם] זה אולי איזשהו סוג של הצדקה להיפותזה שהצעתי קודם, זאת אומרת שאצל הנביא יש איזשהו מצב תפיסתי שלא מתחיל מאיזושהי נקודה שרירותית שאפשר לשאול עליה מי אמר לך. לא, הוא לא מתחיל משום מקום, זה ודאות מוחלטת, זה לא סוג התפיסה שאנחנו מכירים אותה. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות את זה לנביא אני מניח שאין לו בעיה לעשות את זה, לכן אני אומר זה אפשרי, אני לא יודע מה להגיד על זה יותר מזה. כפי הנראה מדברי התורה, מדברי התורה, היה זה יתרון לנבואתו של אדון הנביאים עליו השלום, שלא נתערבו עם הציורים שהם מפעולות כוח המדמה, והייתה ידיעתו ידיעה משגת את עוצם התכלית המגיעה מההדרכה האלוקית שנצטווה. כאן הוא מערב עוד נקודה של הכוח המדמה, ואני חושב שדיברנו על זה פעם, על היחס בין ראייה ושמיעה, נכון? דיברתי על זה פעם. ששמיעה, אה, כן? לא היה?
[Speaker E] אני לא זוכר.
[Speaker B] היה
[הרב מיכאל אברהם] היחס בין ראייה לבין שמיעה, הוא יחס קצת מורכב. יש את הספר של הרב הנזיר שנקרא קול הנבואה, ההיגיון העברי השמעי, היגיון שהמטאפורה שמתארת אותו היא שמיעה. ויש בסוף, במהדורה שאצלי לפחות, יש בסוף אוסף של מאמרים שנאמרו בביתו של זלמן שזר, הנשיא לשעבר, שהוא היה, הוא למד יחד עם הרב הנזיר, איך קראו לו, שכחתי את השם, גינזבורג, אצל לוי גינזבורג, הלוי גינזבורג. אז הם היו חברים, וכשיצא הספר לאור אז עשו איזושהי מסיבה לכבודו במשכן הנשיא, ושמה כמה יהודים דיברו. גם הרב ליכטנשטיין יש שמה, יש שמה כמה, הרב גורן, אז יש שמה, הדפיסו בסוף את המאמרים האלה וחלק מהם באמת מטפלים ביחס הזה בין ראייה לבין שמיעה, מה פירוש ההיגיון העברי השמעי, מה זה השמיעתיות של ההיגיון הזה. והטענה היסודית היא שיש לראייה איזשהו יתרון שהיא נותנת ודאות מוחלטת, כן? לא תהא שמיעה גדולה מראייה. כשאנחנו רואים משהו זה הבסיס הכי טוב לעדות או להכרעה משפטית. ויש את החיסרון של הראייה, שמה שאתה רואה זה מה שמופיע לעיניך. אתה לא רואה את מה שמאחורה. כן, כל נייר הכי דק שלא יהיה לא מאפשר לך כבר לראות מה קורה מאחוריו. לעומת זאת בשמיעה. השמיעה היא פחות חד משמעית. כשאתה שומע משהו זה לא וודאות כמו לראות אותו. אבל מצד שני אתה יכול לחדור יותר לעומק עם שמיעה. זאת אומרת אתה יכול לשמוע דברים מאחורי קירות, מאחורי מסכים, קשה יותר לחצוץ בפני קול מאשר בפני מראה. זאת אומרת הראייה היא משהו מאוד חזק אבל שטחי, והשמיעה היא משהו יותר עמום אבל עמוק. וכמובן שני הדברים קשורים אחד לשני, ככל שאתה חודר יותר לעומק זה נעשה יותר עמום, זה ברור. אז הטענה שההיגיון היווני, הלוגיקה שאנחנו מכירים אותה, זה היגיון חזותי. למה הוא חזותי? כי הוא ברור, הוא חד משמעי, הוא וודאי לחלוטין. אבל הוא נורא שטחי. הוא נורא שטחי לא במובן שהוא לא נכון או שיש משהו יותר נכון ממנו, כולנו כפופים להיגיון היווני, לא זאת הנקודה. אלא הנקודה היא שהוא תופס רק איזשהו תנאי בסיסי מאוד מתוך החשיבה שלנו, איזושהי תשתית נורא ראשונית וכמעט טריוויאלית בחשיבה שלנו. כל הדברים המעניינים באמת לא תצליחו לעשות אותם עם לוגיקה יוונית. זאת אומרת היא תופסת רק איזשהו מימד נורא שטחי נורא אלמנטרי של החשיבה, ולכן היא חשיבה חזותית, היגיון חזותי. לעומת זאת ההיגיון העברי, הרב הנזיר טוען, זה היגיון שמעי. כיוון שהוא אמנם יותר עמום, הוא לא חד משמעי כמו הדדוקציה הלוגית הרגילה, אבל הוא כמובן חודר יותר עמוק, הוא תופס רכיבים פחות טריוויאליים של החשיבה שלנו. לכן, ולכן גם הוא יותר עמום. זה מין איזה תשלום, זה כנגד זה, אי אפשר להיות גם חד משמעי גם עמוק וגם כל היתרונות. אם אתה רוצה להרוויח במטבע של וודאות אתה צריך לשלם במטבע של בהירות או של עמימות, ולהיפך, עיקרון אי-וודאות כזה. לכן הוא משתמש שם בעניין הזה של היגיון שמעי. עכשיו אולי אפילו אני אגיד עוד מילה אחת, על זה דיברתי פעם אני חושב בסעודה שלישית על הטלוויזיה, כן? הבעיה שבטלוויזיה שתמיד אומרים שזה לא צנוע ושם כל מיני דברים ואולי אלימות גם וזה, אני חושב שהבעיה היסודית בטלוויזיה היא זאת, היא לא התכנים הספציפיים. מה שאומר נדמה לי מרשל מקלוהן אומר את זה, שהמדיום הוא המסר. הבעיה עם הטלוויזיה היא המדיום, לא התכנים שעוברים דרכו. זאת אומרת המדיום הוא מדיום שטחי בהגדרתו, הוא פשוט פועל באופן חזותי. דבר שפועל באופן חזותי הוא שטחי. ודבר שהוא בשמיעה, למשל רדיו, זה משהו יותר עמום מאשר טלוויזיה, בהגדרה. אני לא מדבר עכשיו על שאלה מי עושה את זה טוב ומי עושה את זה פחות טוב, מעצם ההגדרה של המדיום. למה? כי כשמתארים לך מילולית איזושהי סיטואציה אז יכולים להעביר לך גם את הדברים שמאחורי זה מצד אחד, ומצד שני אתה לא שבוי של התמונה, היא לא כל כך חזקה. בטלוויזיה אתה ראית מול העיניים, אף אחד לא יוכל לשכנע אותך שמה שראית זה לא נכון. זה שרגע לפני זה ורגע אחרי זה היו המון דברים שיכולים לשנות לגמרי את הפרשנות שלך זה נכון, אבל אף אחד לא ישכנע אותך בכלום. אתה ראית. מה שראית אתה שבוי שלו. זאת אומרת יש משהו מאוד שטחי בעצם המדיום, לא רק בתוכן או בצורות המסוימות שעושים בו שימוש. והבעיה היא באמת לא הפורנוגרפיה או האלימות או הדברים מן הסוג הזה, הבעיה היא פשוט השטחיות של המדיום. עכשיו רק כדוגמה, לקרוא ספר, שוב נדמה לי שכן דיברתי על זה מתישהו, לקרוא ספר, אני חושב שזאת שמיעה. עושים את זה עם העיניים אבל זאת שמיעה, בגלל שכש… תחשבו מה היחס בין הייצוג לבין המיוצג. רואים את הקולות, איפה התמונה, הכל מילים. מה היחס בין הייצוג לבין המיוצר, לבין המיוצג סליחה, כן? הרי הספר מתאר לי נגיד איזושהי סיטואציה, איזושהי תמונה, שוב פעם אני אומר תמונה, איזושהי סיטואציה, לא נכון להגיד תמונה. מתאר איזושהי סיטואציה, עכשיו אני לא פוגש את הסיטואציה עצמה, אני פוגש תיאור שלה. נכון? תיאור על ידי מילים. נכון שלא שומע את זה באוזן, זה דרך העיניים נכנס אליי, אבל זה תיאור של התוכן, זה בדיוק כמו דיבור. לכן ספר הוא יותר עמוק מטלוויזיה למרות שגם אותו תתפוס עם העיניים, אבל פה העיניים משמשות כאוזניים. זה פשוט, מי שחרש לא מצליח לשמוע את הספר הוא צריך לקרוא אותו. זה הכל, אבל למעשה זאת שמיעה. זאת אומרת העיניים פה משמשות כאמצעי שמעביר אליי קולות, לא כאמצעי שמעביר אליי מראות. רואים קולות. כן, זה סוג מסוים של רואים את הקולות.
[Speaker G] בגלל שיש פחות אינפורמציה, אם הספר יתאר לי את כל האינפורמציה בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא יוכל, אין דבר כזה. אין דבר כזה. הספר גם לכן הוא גם לא עושה את זה, הספר להיפך, לפעמים הוא מתאר לך דברים שאותם לא תראה בכלל, הוא מתאר לך מה היו. הוא הרגשות של הבנאדם שפעל שם בסיטואציה. מה שבתמונה לעולם, אולי דרך שפת הגוף אפשר קצת להעביר לך את זה, אבל אי אפשר באמת להעביר לך את הרגשות או את המוטיבציות או את המטרות וכל מיני דברים מן הסוג הזה, את זה רק ספר יכול לעשות. וזה בדיוק השמיעה. שמיעה יכולה להגיד לך מה יש בפנים, מאחורי המה שמופיע לעיניך, החזית שאתה פוגש. ובראייה אתה רואה את החזית. זה מה שאתה רואה, מה שמופיע לעיניך זה מה שאתה רואה, את השטח, את פני השטח, לא שום דבר יותר עמוק מזה. וזה בדיוק היתרון של כן, כשרוצים להשמיע, כשרוצים להראות לנו בסרט את אופן החשיבה או את הרגשות שעוברות אצל הגיבור. אז צריך להשתמש באיזשהם אמצעים שהם לא באמת חזותיים. אז יגידו שמה איזה, יפתחו שמה איזה בועה ויכתבו בפנים מין כזה כל מיני מילים מה הוא חושב, או לא יודע בדיוק מה, או דרך שפת גוף, לא משנה, אבל אי אפשר להראות דבר כזה. זה נמצא בפנים, זה לא משהו שהוא חשוף לראייה, לראייה פשוטה. בסדר? אז הוא לא, אז הוא לא חזותי. זה דבר לא חזותי. האומנות להעביר דברים כאלה לייצוגים חזותיים היא אומנות אומנות לא פשוטה. זאת אומרת לעשות את זה זאת אומנות כי זה לא המדיום הנורמלי לדבר הזה, הוא לא מדיום חזותי. זאת אומרת, סרט לא יכול להעביר משהו עמוק בעצם. בשביל לנסות להעביר משהו עמוק דרך סרט אתה צריך להיות אומן אמיתי. וזה אני חושב שבגלל זה. בספר אתה צריך להיות פחות אומן, זאת אומרת סופר טוב וזה לא אומנות, זה לא ככה השאלה של אומנות פה, זה לא הנקודה. אז היינו פה בכוח המדמה. אז הטענה שלו, של הרב קוק, שהכוח המדמה זה אלמנט שבעצם מפריע לנביא. כי הוא חזותי. מה זה כוח מדמה? אני רואה את מראה הנבואה. לכאורה זה הכי ברור שיש. מה?
[Speaker H] הדמיון שלך הוא גם מוגבל, מוגבל למה שכן ראית כבר.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. גם במראה הנבואה יש את פני השטח ויש את התוכן שהם מייצגים או את מה שמאחוריהם. ולכן למרות שלכאורה זה כל מהותו של נביא. מהותו של נביא זה שהוא מצליח לחזות במסר ולא רק ללמוד אותו אינטלקטואלית כמו שעושה החכם. הנביא פשוט רואה את זה. זה היתרון של הנביא. אצל הנביא זה יותר וודאי. אבל זה גם החיסרון שלו. בגלל שכשאתה רואה משהו ולא שומע אותו, זה משטח אותו. זאת אומרת, אתה לא מצליח באמת לתפוס את הדבר עצמו. המהר"ל בהקדמה לגבורות השם מדבר על חכם עדיף מנביא, אני חושב שהוא מדבר על המושג הזה, אני כבר לא זוכר בדיוק, פעם ראיתי את זה. הוא מדבר על המושג הזה. הנביא יכול לראות איזשהם עולמות עליונים, כל אחד לפי מדרגתו ומעלתו. האר"י ז"ל אפילו יש לו איזושהי מפה עד איפה הגיע ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, כל אחד עד איזושהי ספירה מסוימת שעד אליה הוא הגיע. אז מה הפירוש הגיע? עד שמה הוא רואה. שוב, לא עם העיניים אלא עם הכוח המדמה שלו, כן? עד שמה הוא רואה. למה החכם עדיף ממנו? כי החכם אין עד איפה שהוא רואה. עד אינסוף. זאת אומרת, שתיים ועוד שתיים שווה ארבע זה נכון עד הסוף למעלה. אתה רק לא יודע מי זה השתיים האלה ומה זה הועוד. כשאתה תרצה לעשות לזה קונקרטיזציה, כשתרצה לראות את הסיטואציה עצמה, אני לא יודע איך זה נראה בעולמות עליונים. אני יודע מה זה תפוזים וכיסאות. אני יודע כששמים שניים ושמים עוד שניים ביחד יש ארבע. אבל איך מצרפים אחד לשני עולמות רוחניים, ספירות או לא יודע מה, מין דברים שהם בכלל לא לוקאליים, אני לא יודע בדיוק. כל מיני דברים מופשטים לגמרי, אין לי שום דרך לתפוס אותם ברמה החזותית שלהם. אבל שתיים ועוד שתיים שווה ארבע נכון גם שם, לא יעזור כלום. והחכמה עובדת עד הסוף, אין לה גבול. היא לא שהיא מגיעה עד שם ומשם והלאה החכמה, החכמה מגיעה עד הסוף. הראייה יש לה טווח, עד איפה שאתה רואה. גם הראייה של הכוח המדמה. עד איפה שהנביא רואה, עד שמה הוא נביא. לכן חכם עדיף מנביא. כי חכם אין לו שום מגבלה. נכון שהתפיסה זה תפיסה של שמיעה באיזשהו מובן. כי החכם מבין את האינפורמציה, מבין אותה אינטלקטואלית. הוא לא יכול לתאר לך את הסיטואציה. הוא לא ראה אותה, זה משהו מופשט מבחינתו. כל הרעיון של חכם זה היכולת לטפל בסיטואציות מופשטות בלי שאתה יודע לדמיין אותם. מה זה מתמטיקה? מתמטיקה זה היכולת לטפל בצורות בלי לצייר כלום. המתמטיקה מצליחה אפילו את הגיאומטריה לתרגם לנוסחאות. כשלומדים גיאומטריה בבית ספר, אז אנחנו לומדים את זה עם ציורים. יש משולשים ויש מקבילים ואתה רואה בדיוק איך המשולשים כן, וצריך כל הזמן לעבוד עם הילדים שלא ישתמשו בראייה כשהם עושים הוכחות. אל תהיה שבוי של הראייה, אנחנו רק. ממחישים לך, אבל אל תשתמש במה שאתה רואה. עכשיו מתמטיקה מודרנית יותר מייצגת את כל הגאומטריה בלי שום ציור. אני יכול לכתוב נוסחאות. מה זאת נקודה, מה זה קו, מה זה משולש, ולהגיע לכל משפטי הגאומטריה, הם יראו כמו אלגברה. פשוט אלגברה. בדיוק אותו דבר בלי שום ציור. זאת אומרת, האומנות המתמטית זה לטפל בתכנים בלי לראות אותם. זאת אומרת, לעשות מניפולציות על צורות, לא צורות שתפוסות באיזשהו חומר, או לא ישים שיש להם צורה. בצורה עצמה, אני מטפל בצורה. לא בדבר שאני מנסה דרכו להבין מה הצורה שלו, שזה בעצם אולי יותר מה שעושה המדע. מתמטיקה לא עושה את זה. מתמטיקה מטפלת בצורות. מה הקשר בין הצורות. זה מה שעושה מתמטיקאי.
[Speaker I] היא יכולה להגיע ליותר ממדים גם.
[הרב מיכאל אברהם] מה? נכון, אתה לא צריך, בדיוק. איך אתה מגיע לארבעה ממדים, חמישה, ל-63 ממדים, במיתרים מגיעים שמה למספרי ממדים נורא גדולים. איך אתה מגיע לזה? מה הבעיה? אין שום בעיה. ברמת המניפולציות המתמטיות אני יכול להגיע גם לכמה שאתה רוצה ממדים. כמובן, תשאל אותי מה זה אומר, איך זה נראה, האם אפשר לעבור ככה מפה לשם וזה, אני לא יודע. צריך בשביל זה דמיון. זה משהו שקשה, אבל אני יכול להגיד לך בדיוק את התוצאה מחישוב בלי לדמיין כלום ובלי לראות מול העיניים שום דבר. פשוט יכול לעשות כל מיני חישובים ולהגיד לך מה המרחק בעולם 64 ממדי מנקודה זאת לנקודה ההיא. אין לי מושג לא מה זאת נקודה ולא מה זה מרחק 64 ממדי ולא מה זה מרחק במצב כזה, אבל אני יכול לתת לך תשובה כמה זה. וזה בדיוק הרעיון שחכמה נכונה בכל עולם. מה שהגיוני, מה שנכון, הוא נכון בכל עולם. לכן לחכמה אין שום גבול. יש גבול לכוח המדמה. יש גבול עד איפה אני יכול לדמיין דברים, עד איפה אני יכול לתפוס אותם חזותית.
[Speaker F] במובן הזה אני יכול לומר שמפה זה יוצא של השמיעה, ככל שהשמיעה יותר מחודדת, אני יוצא מהשביות לראייה. למשל, אני אתן דוגמה, סכימה, ומחוברים ביחד עם הצי. ככל שיש לי ידע יותר רחב, ככל שיש לי השכלה יותר גבוהה, אני יכול לראות את השמיעה שלי באופן חד יותר. אני יכול, כוח המדמה יש לו יותר בסיס ליצור חזה משהו חזותי שלא קיים. כוח המדמה מתגבר.
[הרב מיכאל אברהם] התמונה נהיית משוכללת. אני חושב שכן. אני חושב שכן, כי באמת אם אתה…
[Speaker F] ואין לזה סוף, אני אומר, זה גם בכוח הראייה, שוב תיאורטית, ככל שהשמיעה, אני אומר השמיעה היא הדבר השורשי פה, ככל שהשמיעה מחודדת, עמוקה, ברורה, רחבה יותר, אז גם הראייה מתחדדת ונהיית לעומק יותר. אני מסכים.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, בוא נגיד, אני חושב שמי שמבין טוב טוב את המניפולציות המתמטיות של ארבעה ממדים יכול גם קצת לנסות לדמיין מה זה. זאת אומרת, אתה כן יכול לנסות, אתה עושה איזו השלכה. אתם מכירים את הספר פלטלנד? יש ספר של חיים בעולם דו-ממדי. ספר מאלף. שטוחלנדיה זה תורגם לעברית. שזה מין ספר כזה שכל החיים מתנהלים במישור. היצורים הם יצורים אולי חד-ממדיים או דו-ממדיים, אבל הכל על המישור. ויש כל מיני דברים שאנחנו כל כך רגילים שאפשר לעשות אותם אי אפשר, אי אפשר לעשות את זה שמה. זאת אומרת יש דברים, אני לא זוכר כבר, אתה לא יכול למשל לעבור מישהו, זאת אומרת אם הוא נמצא לפניך אין לך שום דרך לעבור אותו. כי אין את הממד של הלמעלה. אז אתה לא יכול לעשות מנהרה ולעבור, אין דבר כזה, בעולם דו-ממדי אין מנהרות. זאת אומרת יש כל מיני דברים שאנחנו רגילים אליהם בעולם תלת-ממדי, אני לא זוכר כבר את הפרטים, יש שם המון דברים נורא טריוויאליים, שאתה פתאום מגלה שזה בעצם רק תופעה תלת-ממדית, בדו-ממד זה לא קיים. הרעיון היפה בספר הזה, או לפחות במי שקורא את הספר הזה, שזה נותן לך איזה שהם כלים לנסות ועכשיו ללכת לארבעה ממדים. זאת אומרת לראות, לנסות להכליל מתוך העולם התלת-ממדי. בדיוק המעבר משתיים לשלוש. לעשות אנלוגיה מהמעברים מהשתיים לשלוש שאתה פתאום מבין מה זה אומר המעבר הזה, ולנסות לראות מה זה עושה כשאתה עולה מהשלושה שאנחנו מכירים לארבעה. ואני חושב שכן, אפשר אולי אפילו לנסות קצת לדמיין כשמבינים טוב את התכונות המתמטיות. אז פה מה שהוא אומר זה שאצל משה רבנו בנבואה שלו לא היה מעורב הכוח המדמה. קוראים לזה באספקלריה המאירה לעומת אספקלריה לא מאירה. אז יכול להיות שזה פרשנות לזה, אני לא יודע, הוא לא מביא פה מקור. אבל הכוונה היא כנראה שמשה רבנו, כמו שהוא אמר למעלה, הוא תפס את הדברים וזה ישר המידע נכנס לתוכו. זה לא היה תוצאה של תרגום מאיזו חווית ראייה. הוא לא ראה משהו ואז הבין ואז הפנים, כי אז הוא לא יכול להבין הרבה. מתוך ראייה הראייה היא משהו ש… אבל אם הוא לא משתמש בכוח המדמה, אז שום דבר לא מפריע לו. המידע, התוצאה של מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שתבין, הוא עצמו מכניס את זה לתוכך. זה פשוט נמצא, נמצא כבר בתוכך. אתה לא צריך לעבור דרך המגבלות של הכוח המדמה שלך. לכן הוא מתייחס פה לכוח המדמה כאיזשהו סוג של מגבלה. כן, אז הייתה ידיעתו ידיעה משגת את עוצם התכלית המגיעה מהדרכה אלוקית. המסר עצמו הגיע אליו ישר, לא שהוא למד אותו מתוך משהו שהקדוש ברוך הוא הראה לו, אלא התוצאה, מה שהוא היה צריך ללמוד, זה עצמו כבר הוכנס לתוכו.
[Speaker E] הכוח מהמילה מדמה, זה מלשון דמות, כלומר כוח הראייה, או מלשון לדמות דבר לדבר, כלומר לוגיקה? כינוי ללוגיקה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, מלשון ראייה. אבל אני לא, לדמות דבר לדבר, לעשות היקשים, השאלה אם
[Speaker E] יש קשר בין שני הדברים.
[הרב מיכאל אברהם] זה ברור שזה מצד הדמות, מבחינה של חזה, שזו המשמעות של ראייה ולא הסקות לוגיות. לא, אני לא חושב. אך יכול להיות שיש קשר בין שני הדברים. זה לא בדיוק הסקות לוגיות, אלא אני מראה לך איזשהו חזות, משהו חזותי, ואתה מנסה לדמות לזה משהו מופשט יותר. זו המטרה הרי של משל. אז גם משלים ויזואליים, הרי הנבואה זה משל ויזואלי. מראים לך משהו ואתה מהמשהו הזה אמור כנראה להבין איזשהו תוכן. אז יש פה גם את ההיבט הזה של לדמות משהו למשהו. אני חושב שיש קשר בין שתי המשמעויות של המילה הזאת, לדמות.
[Speaker E] תמיד הכוח המדמה מובן בתור משהו שהוא נחות מהכוח השכלי, לא?
[הרב מיכאל אברהם] כן, לכן אני אומר, המדמה הכוונה הראייתי של דמויות, שאתה מראה לבן אדם את זה במראה. זה הכוונה מדמה. אבל אני חושב שלדמות משהו למשהו הוא במשמעות קרובה. יש קשר בין המשמעויות, שבעצם כשאומרים לך משל, אז מה עושים כשבן אדם לא תופס דבר מופשט? אז אתה מצייר לו את זה על הלוח. אתה מצייר לו את זה על הלוח. עכשיו אתה מצייר לו על הלוח דברים קונקרטיים, אבל הוא צריך מתוך זה להבין את הרעיון המופשט שאתה מנסה להעביר לו. אז הוא מדמה דבר לדבר. הוא גם לוקח את הדמות שאתה שם לפניו על הלוח ומשתמש בכוח המדמה כדי להבין את זה, אבל אחרי זה הוא גם לוקח את הדבר הזה ומדמה אותו לדבר המופשט. אז יש פה, טוב בכל אופן, פה הכוונה היא שזה במשמעות של דמות. ועכשיו באופן ממש מפתיע בפסקה הבאה הוא עובר: תורת אמת כזאת מוכרחת שתתקיים בתורת הכרח של מצווה ואמונה בפרטיה, כל זמן שתהיה האנושות עדיין צריכה להדרכה, כל זמן שעוד לא מלאה הארץ דעה, עד שכל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו, שאז היא מתעלה מכלל אמונה לכלל מדע מבורר. לא היה לגמרי ברור לי הקשר בין זה לבין הפסקה הקודמת, כי אנחנו נראה גם בהמשך הפרק שבאמת עוסק בשאלה של עד כמה הדברים צריכים לבוא ממני, להיות מתאימים לאינטואיציה שלי, מול עד כמה הם כפויים עליי, עד כמה הם מצווים עליי מבחוץ ואני נענה למרות שזה לא בא ממני, אני לא מבין את זה למה זה נכון, זה משהו שכפוי עליי מבחוץ. זה בעצם העימות הזה שבין הטבעי לבין הכפוי, כמו שהזכרתי פעם ישר וכובש של הרב קוק, זה הנושא של הפרק בהמשך. ולא לגמרי ברור לי למה חשובה הפסקה הראשונה שדיבר שם על הנבואה והכוח המדמה וזה. נדמה לי שמה שהוא מתכוון רק לומר, מעבר לפרטים של הכוח המדמה ואיך בדיוק מועברת הנבואה, הטענה שלו היא שכנראה יש פה איזשהו מאגר של מידע שהוא האמת בעצמה, לא ייצוגים של האמת, הוא האמת עצמה. עכשיו לדבר כזה קשה להגיע. משה רבינו הצליח להגיע אליו, הקדוש ברוך הוא נתן לו את זה. הנביאים לא לגמרי מגיעים, יש להם כוח מדמה, זאת אומרת נותנים להם איזשהם משלים ויזואליים ומתוך זה הם מצליחים איכשהו להבין דברים שאדם רגיל אולי לא מבין. האדם הרגיל מה יעשה? הרי בסוף את הידע הוודאי היסודי הזה לכאורה כל אחד צריך להשיג. זה מה שכל אדם צריך לדעת. אנחנו רוצים הרי בסופו של דבר להגיע לשם. אז מי שלא נביא ובטח לא משה רבינו, איך הוא בדיוק אמור להגיע לדבר הזה? אז יש פה משהו שכנראה לא יכול לבוא אלינו באופן טבעי, לבוא מאיתנו, אלא משהו שצריך להיות כפוי עלינו מבחוץ, אין ברירה, עד שאנחנו נגיע לשלב שאנחנו כבר מסודרים מבפנים, אני עוד אפרט את זה יותר בהמשך, ואז בעצם אנחנו כן. כמו הנביא, אנחנו בעצם גם תופסים את הדבר עצמו, לא נזקקים לכל מיני תיווכים ומשלים ודברים מן הסוג הזה. נדמה לי שזאת, זה התפקיד של הפסקה הראשונה פה בפרק, כי מכאן והלאה הוא לא חוזר לא לנבואה ולא לשום דבר. אני לא יודע למה הדיון הראשוני הזה בנבואה פתאום בפסקה הראשונה של הפרק. אני חושב שהנבואה היא לא המוקד פה, אלא הידע שהנבואה מעבירה. הוא אומר, זה בהתחלה, עוד שנייה אחת. הוא אומר פה בהתחלה יסוד הנבואה, לא הנבואה, יסוד הנבואה. מה שהנבואה מעבירה, מטרת הנבואה, הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו שאפשר בחוק האנושי. זאת אומרת יש פה איזשהו בסיס ידע שכל אדם צריך לדעת אותו, כל אדם צריך להגיע אליו, זה נורא חשוב, מזה יוצא הכל, זה כל העניין, ואתה לא מצליח להגיע אליו. או משה רבנו יכול כי הקדוש ברוך הוא נתן לו, או נביא מגיע אליו חלקית, אבל מה אנחנו עושים עם זה? ומכאן ואילך מתחיל הפרק. זאת אומרת, אז מה אנחנו עושים? איך אנחנו מגיעים? והתיאור ההיסטורי של הרב קוק הוא בעצם תיאור גם ביוגרפי וגם היסטורי, עוד מעט נראה. לכל אדם לחוד וגם האנושות כולה, לזה התכוונתי ביוגרפי והיסטורי, שאנחנו בעצם עוברים ממצב של כפויים, ממצב שהדברים מונחתים עלינו מלמעלה בלי שאנחנו תמיד מבינים אותם, עד שאנחנו נהיים ישרים או בנויים נכון ואז אנחנו בעצם מבינים אותם לבד. ואז אולי גם מצוות בטלות לעתיד לבוא כי לא צריך כבר את כל הציוויים וההנחתות מלמעלה וכולי וכולי. זה המבנה בגדול של החלק הראשון של הפרק.
[Speaker I] עוד מעט נקרא. וזה המטרה כאילו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, הנבואה זה האמצעי שבו דרכו מגיעה האמת המוחלטת. המטרה היא האמת. לא אכפת לי לא להיות נביא, אני רק רוצה לדעת את המסר שעובר בנבואה.
[Speaker I] ואז הפסקה השנייה אומרת אוקיי, זה השאיפה להגיע.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל איך מגיעים? הרי כל אדם רגיל הוא לא נביא, הוא לא משה רבנו. איך הוא מגיע? אז זה מתחיל בתור הכרח, עול. זאת אומרת, יש ציוויים, קבל את זה כגזירות הכתוב, אתה עוד לא מבין. לאט לאט אתה אמור איכשהו להתיישר ולהשתפר, להשתכלל, עד שכן תהיה לך איזושהי תפיסה באמת הגבוהה הזאת, המופשטת הזאת.
[Speaker I] עד שכל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. מהכרת עצמו הכוונה מתוך עצמו. הוא לא צריך כבר הנחתות מלמעלה. זאת אומרת, זה המבנה. ואז הוא מתחיל לפרט את זה.
[Speaker F] המורה אולי תגיד לי אם זה קשור, מורנו ורבנו מתחיל לדבר על זה שכשאתה לומד ידע אתה הופך להיות הידע.
[הרב מיכאל אברהם] הוא הידע והוא הידוע והוא המשכיל.
[Speaker F] זאת אומרת כאילו אותה בחינה כאן. זה הופך להיות כבוש לישר, שאתה נהיה פתאום גוף הידע בעצמך, אתה הולך עם המדרגה, אתה יכול להוציא את הידע האמיתי שלך, אתה פתאום רואה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, אתה
[Speaker F] נהיה המדמה בעצמך.
[הרב מיכאל אברהם] כן, נפש החיים כותב את זה שהוא מתמודד שמה עם התפיסות החסידיות, שהמטרה של הלימוד זה איזשהו אמצעי כדי ליצור דבקות בקדוש ברוך הוא. שהמושג דבקות הוא מושג חווייתי בחסידות. זאת אומרת אתה צריך להגיע לחוויה של דבקות, זאת אומרת איזושהי חוויה, אקסטזה כזאת, מין התאחדות עם הקדוש ברוך הוא, לא יודע בדיוק איך לתאר את זה. והנפש החיים יוצא נגד זה, הליטאי כמובן, אז הוא טוען שהדבקות זה העיסוק בתורה, הוא לא אמצעי לדבקות, הוא עצמו הדבקות. הוא עצמו הדבקות. למה? כי הקדוש ברוך הוא הוא ורצונו חד, הם דבר אחד. וברגע שהם דבר אחד, כשאתה עוסק, זה בדיוק המשכיל והמושכל והשכל, כשאתה תופס את רצונו של הקדוש ברוך הוא והוא נכנס אצלך בכלי החשיבה שלך, אז אתה והקדוש ברוך הוא הופכים לדבר אחד, אז אתה תפסת את הדבר, עכשיו זה כבר אתה, זה לא הוא, זה חלק ממך. זה מושג של דבקות אינטלקטואלית, לא חווייתית. אז זה בדיוק אותו דבר אני חושב, כמו ה…
[Speaker F] והביטול של הדבקות החווייתית היא מה?
[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר שאין דבר כזה, הנפש החיים אומר שזה מיותר, זה הזיות של חסידים. עכשיו, אם החסידים כנראה חושבים אחרת צריך לשאול אותם, אבל הנפש החיים אומר אין דבר כזה, הדבקות זאת דבקות אינטלקטואלית, חוויות זה טוב בשביל תיאטרון. טוב, אז עוד פעם, תורת אמת כזאת מוכרחת שתתקיים בתורת הכרח של מצווה ואמונה בפרטיה. זאת אומרת מצווה הכוונה עול, כן, שאנחנו מצווים, גם באמונה, בדעות וגם במעשים. כן, מצווה ואמונה. אמונה כמובן במשמעות של מרכז היום, אמונה הכוונה הידע, מחשבה, הרעיונות הנכונים, והמצווה זה מה צריך ומה אסור לעשות. כן, בפרטיה, כל זמן שתהיה האנושות עדיין צריכה להדרכה. אנחנו עוד במצב ביניים, זה לא המצב האידיאלי, זה מצב ביניים שאנחנו עוד לא יכולים להגיע אל אותו מסר שעליו הוא דיבר בפסקה הראשונה, אז אנחנו צריכים איזושהי הדרכה באמונה ובמצוות, כל זמן שעוד לא מלאה הארץ דעה. אז מה המטרה בסוף? שכל יחיד מוצא בבירור גמור את כל תעודתו מהכרת עצמו. אז זה כבר מגיע ממני, זה לא כפוי עלי מבחוץ מהכרח, אלא מההכרה שלי עצמי. שאז אני בעצם גם נהיה כמו משה רבנו. כן? אני בעצם תופס עכשיו את הדברים מעצמי. שאז היא מתעלה מכלל אמונה לכלל מדע מבורר. המדע המבורר זה כמובן מה שדיבר על הנבואה, שהיא המדע הכי מבורר שיהיה. אתה מגיע אל הידע הזה, הוא לא מונחת עליך כגזרה, כבר אין גזרות הכתוב בעולם כזה. אין גזרות הכתוב. גזרות הכתוב זה תמיד דברים, תדע לך זה נכון למרות שאתה לא מבין. זה נקרא גזרת הכתוב. בעולם שבו כבר אתה יודע הכל, הכל מובן, אז אין גזרות הכתוב. ההנחה שלו, וכמובן גם בעקבות הרמב"ם, אין דבר כזה גזרת הכתוב באמת. זאת אומרת, דבר שבאמת אין לו טעם, אין דבר כזה. כמו שהרמב"ם כותב, לא יכול להיות שאנחנו נעשה את הקדוש ברוך הוא יותר גרוע מבריותיו. שבריותיו כשהם עושים משהו יש להם איזושהי סיבה, יש להם איזשהו נימוק. והקדוש ברוך הוא יעשה דברים בלי סיבה ובלי נימוק? אין דבר כזה. תמיד יש לו איזשהו טעם. לא תמיד אנחנו מבינים. אז כל עוד אנחנו לא מבינים, זה גזרת הכתוב מבחינתנו. אם הקדוש ברוך הוא אמר זה נכון, אבל אני לא מבין. גזרת הכתוב ואני מקבל שזה נכון ככפוי. באיזשהו שלב אני מגלה שאני בעצם כן מבין את זה. זאת אומרת, השתכללתי, השתפרתי, אני כן מבין את זה. עכשיו כבר אין גזרות הכתוב, עכשיו כבר הכל מובן.
[Speaker F] אז למה חכם עדיף מנביא? חכם הוא הנביא. מה? למה חכם עדיף מנביא? חכם הוא הנביא.
[הרב מיכאל אברהם] לא, חכם עדיף מנביא, כי הנביא משועבד למדיום החזותי ולכן הוא לא תופס את המסר באמת.
[Speaker F] אבל חכם הוא נביא.
[הרב מיכאל אברהם] לא, נביא זה מישהו שרואה. ודרך זה בדיוק. הנביא הוא אולי סוג של חכם, סוג נמוך יותר של חכם, לא שהחכם הוא סוג של נביא. זאת אומרת החכם זה אותו אחד שתופס את גוף הידע. הנביא תופס את גוף הידע באמצעות הכוח המדמה שלו, הוא רואה איזשהו משל ויזואלי וממנו הוא מסיק על הידע. אבל השג כזה הוא תמיד השג קצת בעייתי, אתה מפספס קצת.
[Speaker F] אז אתה אומר הנביא הולך טופ-דאון והחכם הולך בוטום-אפ?
[הרב מיכאל אברהם] אפשר לומר, למרות שאני לא לגמרי בטוח בזה, אבל
[Speaker H] כדי להגיע לנביא הוא צריך לעבור קצת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה ברור. אני מדבר אחרי שהוא הגיע לנביא, זה חצי מהדרך. זאת אומרת, מראים לו איזושהי תמונה, זה בא מאפ-בוטום, טופ-דאון, כן? זאת אומרת מראים לו את התמונה ומכאן והלאה הוא הולך בוטום-אפ.
[Speaker F] אוקיי, כל העניין הזה שאנחנו מדברים עכשיו, מה? שהחכם בסוף, מה? שכל העניין הזה שאנחנו מדברים עכשיו שהחכם בסוף מגיע לרמה של דבקות עם הקדוש ברוך הוא, ונבואה שאין נבואה יותר גדולה מזה שאין גזרת הכתוב בגלל החכמה.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה כבר שאלה איך אתה מגדיר נבואה. נבואה זה צורה מסוימת להגיע אל הדבקות. הדבקות אתה מזהה את הנבואה כדבקות עצמה. אבל אני לא חושב שזה מה שכתוב פה. מה שכתוב פה זה שהנבואה היא הדרך של אדם בינוני להגיע לדבקות. אדם בינוני הכוונה למי שהוא לא משה רבנו. משה רבנו מגיע ישירות שמה. הנביא צריך משלים ויזואליים, והעולם לא יכול אפילו את זה לעשות. אבל אחרי שהעולם ישתפר, כולנו נהיה משה רבנו בעצם במובן הזה. בסדר?
[Speaker H] מה שהוא תיאר פה, זה גם יכול לחול על הפרט או שזה רק ברמת הציבור? זאת אומרת מה זה ציבור? ברמת העולם? זאת אומרת אם אני עכשיו עברתי איזשהו תהליך.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שבהחלט כן. אני אדבר על זה בהמשך. לכן הדגשתי גם קודם, זה ביוגרפי והיסטורי. זאת אומרת, גם כל אדם בודד עובר תהליך מהסוג הזה. עוד פעם, זה לא שכל אחד מגיע להיות משה רבנו, אבל זה מין כמו פרקטל. אתה יודע, מה שקיים בסקאלה הגדולה קיים בכל חלקיק מהסקאלה הגדולה כשתגדיל אותו אתה תראה בעצם גם כן בבואה של התמונה הזאת.
[Speaker H] יכול להיות שמישהו לא יהיה מחויב במצוות כי הוא כבר הגיע לשכל הזה?
[הרב מיכאל אברהם] חסידים טוענים שכן, החלק המאוד אוונגרדי שלהם לפחות. כן? הם כבר לא כפופים לכל מיני מגבלות הלכתיות, הרבי'ס או כל מיני כאלה שמתפללים מנחה באמצע הלילה. מעל הזמן, מעל הזמן.
[Speaker H] אבל זה חלק מהתפיסה.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, הטענה היא שיש פה משהו, יש פה מישהו שכבר עבר את זה. זה כבר לא בשבילו, הוא כבר שלב מעבר. עכשיו להסיק מזה מסקנות מעשיות זה דבר מאוד מהפכני. אבל בתפיסה זה בעצם מה שהוא כותב. הרב קוק יש לו שורשים חסידיים כידוע.
[Speaker H] הוא נראה לי שבכוונה הוא אומר שזה רק שכל הציבור יעבור את זה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה שאלה של מינון. אני אדבר על זה עוד בהמשך באיזה מובן זה בא לידי ביטוי במישור הביוגרפי, במישור של האדם הבודד שלנו היום, לא בחזון לעתיד לבוא. בסדר? אז נגיע בהמשך. אבל קודם כל אני חושב שזה, שתי הפסקאות הראשונות זה המבנה של הפרק בעצם, או המבנה של החלק הראשון של הפרק. זאת אומרת המבנה הזה אומר שיש איזשהו גוף ידע עליון, שלם, מופשט. משה רבנו מצליח להגיע ישירות אליו אולי בעזרתו הדיבור של. הקדוש ברוך הוא, אבל בסופו של דבר הוא מגיע אליו. הנביא מצליח להגיע אליו דרך משל ויזואלי, ואז הוא קצת מפספס משהו, לכן זה אספקלריא לא מאירה. הוא לא, משהו קצת עמום אצלו, הוא לא תופס באמת את הדבר. אנחנו לא נמצאים אפילו שם, האדם הפשוט, אבל המטרה היא כן להתקדם לכיוון ההוא. איך עושים את זה? אני מסכם כרגע את מה שיוצא משתי הפסקאות האלה. איך עושים את זה? מתחילים בגזרות הכתוב. יש הנחתות. האמונה הנכונה היא כזאת, זאת אמונה לא נכונה. זה צריך לעשות, את זה אסור לעשות. הכל הנחתות. בשלב ראשון אנחנו עוד לא מבינים כלום. זאת אומרת, אבל זה אמור לכוון אותנו, לעצב אותנו, ליישר אותנו, כך שאם נעשה את זה נכון ונמשיך בהתמדה וננסה להבין ולהשתפר וכולי, אנחנו לאט לאט נגיע יותר קרוב למצב האידיאלי, מצב של הישר. זאת אומרת מהכובש אל הישר. כן, אני אזכיר עוד פעם, הכובש, כי זה מושגים שאני עוד אחזור אליהם פה, הכובש זה מישהו שדברים מונחתים עליו נגד הטבע, האינטואיציה, התחושות הטבעיות שלו, והישר זה מישהו שהוא יש לו יושר פנימי, מה שהוא חושב זה כנראה נכון. הוא מבין את הדברים. כן, הוא עבר את המכבש, בדיוק. בסדר? אז הסדר הוא באמת קודם תהיה כובש ואחר כך תוכל להיות ישר. זה בעצם המסר של הפסקה השנייה.
[Speaker E] אמרת קודם שאתה לא כל כך מבין את הקשר בין הפסקה הראשונה להמשך. אני חובש שהביטוי יסוד הנבואה הוא ביטוי מבלבל. כי אנחנו רגילים לקרוא את זה כמו נסמך וסומך. היסוד של הנבואה. אבל אפשר לקרוא את המילים האלה בצורה אחרת. כמו שכתוב פה היסוד הנבואי של התורה. כלומר, יסוד הנבואה של התורה, זאת שמוזכרת בתחילת הפסקה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, קראתי את זה בצורה די דומה קודם. הטענה שהיסוד שאותו הנבואה מעבירה אליי. אני קראתי את זה קודם, אבל זה תוכן הנבואה.
[Speaker E] ובניגוד למתמטיקה שלא יושבת על איזה שהוא יסוד נבואי, התורה כן יושבת, יש לה בסיס שהוא נבואי, וזה נותן לה איזשהו תוקף ותכונות מסוימות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אז אתה מתייחס לתוכן בתור נבואה ולא לצינור ההעברה של התוכן. בדרך כלל כשאנחנו מדברים על נבואה אנחנו מדברים על אופיו של צינור ההעברה, איך מגיע המידע אל האדם כשהוא חוזה במחזה הנבואה. אבל אתה אומר שהתוכן עצמו הוא הנבואה,
[Speaker E] עוסק ביסוד של התורה שהיא כביכול נשענת על שכבה של נבואה, נקרא לזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז אני אומר עוד פעם, אבל אתה מגדיר את המושג נבואה עכשיו לא בתור הצינור שדרכו עובר התוכן אלא בתור התוכן עצמו. בסדר, אולי זאת אפשרות. אני אומר עוד פעם, אנחנו מסכימים לגבי מה שהוא אומר. האם הביטוי מתפרש כך או אחרת? אני לא יודע. יכול להיות כך, יכול להיות כך.
[Speaker E] מה פתאום הוא מתחיל להסביר לי מהו היסוד של הנבואה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז לכן אמרתי גם
[Speaker E] קודם, הרי הוא לא הולך לדבר על חלקים אחרים בנבואה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז לכן אמרתי גם קודם, אבל בזה אני מסכים, אבל נראה לי רק השאלה איך יוצאים מזה למקום שברור שהוא מתכוון אליו. אז אני אמרתי קודם, יסוד הנבואה, הכוונה אותו יסוד שהנבואה מעבירה. אוקיי, אז זה בסדר, זה לא… אוקיי. כפי המובן הפשוט הוא נמשך כל זמן שיש איזה חיסרון ורע במציאות. מי נמשך? ההכרח, כן, של המצווה והאמונה ממשיך כל עוד שיש איזה שהוא חיסרון, כל עוד אנחנו צריכים כבישה, כל עוד אנחנו לא ישרים. כן, כל זמן שהמוות עודנו שולט באדם למרר חייו ולגזול מנוחתו, ועמו רעות לאין חקר שהן תולדות, מה?
[Speaker H] המון
[הרב מיכאל אברהם] רעות לאין חקר שהן תולדות מחסרון דעת האנושית וחסרון כוח להיות מתגבר על כל הרע העומד עליו לשטנו בגבורה ועוז. זאת אומרת, במקום שבו אנחנו עדיין… כשהאמת היא ברורה לגמרי, זה מה שיש משל של הבית הלוי על התורה. הוא כותב שמה איך אדם יכול להתגבר על היצרים שלו. יצר עריות למשל, דברים כאלה. אומר תחשוב שאתה לולין שעומד על חבל בקרקס, ולמטה יכולים להיות כל המחזות שבעולם, אתה לא תזיז את העין למטה להסתכל. למה? כי ברור לך שאתה ככה כל תזוזת עין אתה מתרסק. אז זה כמובן המודל המפחיד של ההתמודדות עם יצרים.
[Speaker E] את המושג נפילה במובן הכי נפילתי שלו.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אבל יש מודל הפוך כמובן. כשבמקום שבו האמת לגמרי ברורה לך, זאת אומרת אין שום הוה אמינא בכלל להיכנע ליצר או לנסות משהו שהוא אסור, אז גם כן כנראה אתה לא תתפתה בשום צורה. זאת אומרת, זה כמובן הדרך היותר אופטימית, הפחות מפחידה. כשזה ברור לך לגמרי שזה נכון. חופש, אתה לא מתלבט עם כל מיני הווא אמינות אחרות. דיברנו על חיים גראדה, כן, מלחמת היצר והספר של חיים גראדה, שהוא מתאר שמה את הראש ישיבה נובהרדוקר, שהוא לוהט ככה יוצא למלחמות צלב על כנגד יצרים וכנגד השקפות לא נכונות וכל מיני,
[Speaker A] נגד
[הרב מיכאל אברהם] כן, צמח אטלס ומלחמת היצר, נגד כל מיני ספקות ודברים מהסוג הזה, שכמובן באופן ספרותי הוא בסך הכל נלחם נגד עצמו. זאת אומרת בתוכו יש את כל זה והוא לא יודע מה לעשות עם זה. בדרך כלל כשאתה משתמש במלחמות, במסעי צלב כאלה ובמלחמות פנאטיות כאלה, זה בגלל שאצלך האמת לא ברורה. אם האמת הייתה ברורה לגמרי לא צריך שום פנאטיות. זאת אומרת אתה לא צריך להילחם נגד הנטיות לעשות דברים אחרים. אין, אתה פשוט יודע שזה נכון וזה לא נכון. הדמות שהוא מתאר שם כנגד צמח אטלס, או הראש ישיבה בן עשרים, לא משנה, או חוץ מצייר, עומד החזון איש, כן? בעל המחזה אברהם הוא קורא לו שמה, שזה בדיוק הדמות ההפוכה. שהיא דמות שהרמונית מאוד, לא שהוא לא היה קיצוני, החזון איש היה עם השקפת עולם מאוד קיצונית, אבל הוא היה מאוד הרמוני. הוא לא היה לוהט, הוא לא היה צועק, הוא לא היה פנאט במובן ההתנהגותי. הוא היה פנאט במובן של השקפת העולם, אבל הוא לא היה פנאט במובן ההתנהגותי. הוא פשוט חשב שזה נכון וזה הכל, וממילא אין לו שום הווא אמינא אחרת. הוא לא צריך לריב עם אף אחד, הוא לא נלחם עם עצמו בפנים אז הוא גם לא נלחם עם החוץ. זאת אומרת זה ה… אמנם בוא תבוא תקופה של שלמות לאדם. כל זה זה בשלב הביניים שצריך, צריך עדיין כפייה, צריך עדיין להתמודד עם הווא אמינות, עוד לא ברור לנו האמת, זה כפוי עלינו, אנחנו עדיין בעולם של גזירת הכתוב. אמנם בוא תבוא תקופה של שלמות לאדם שבה לא די שיכיר את כל האדם שעל פני האדמה בתור אחים ורעים, אלא שיכיר גם כן תעודתו הרוממה, כן, מטרתו המרוממת, שכתבה תורה בתחילת בריאתו של אדם "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ", שאין ראוי שיובן רדייה, כן, "ורדו" מלשון רדייה, של מושל עריץ שמשתמש במשועבדיו להנאתו ולהבאת בצעו, כי אם רדייה להועיל למשועבדים ולרעות אותם, יש לנו רועה, כן, וצאן, לרעות אותם בדעה והשכל בשבט מישור שבט מלכותו. זאת אומרת ורדו בדגת הים הכוונה תנהיגו את דגת הים ואת עוף השמיים לתעודתם, בתור המין עם היכולת הגבוהה ביותר, קחו לעצמכם איזושהי משימה לדאוג לאחרים לא להשתמש באחרים. עכשיו פה זה כמובן אני לא חושב שזה דבר מהותי התיאור פה, אלא זה רק אספקט אחד של אותו עולם שלם. הוא מנסה להסביר לנו באיזה מובן העולם השלם שונה מהעולם שבו אנחנו חיים. אז העולם השלם זה עולם שבו הרדייה בדגת הים שהיום אנחנו עושים אותה כשיעבוד תהפוך להיות בעצם לרעות אותם למטרתם, להנחות אותם למטרתם, וזה עולם שלם. מה יקרה בעולם השלם הזה? לזה נגיע עוד מעט. על כן בבוא הזמן שכבר לא תמצא מידת החסד ואהבת הצדק שבאדם לידיים, לא תמצא, סליחה, לידיים בעבודת הטבת האדם לעצמו, עצמו, כן אני כבר אהיה מושלם כבר לא צריך להיטיב את עצמי לשכלל את עצמי יותר, אז תתחיל שררותו ודאגתו על כל החיים, על בעלי החיים מסביב או על אנשים אחרים, ללמדם או להשכילם, לשכללם ולהעלותם מעומק אחור של פראותם להיותם גם כן עובדים מועילים בכלל המציאות כחלוקת העבודה של האדם. לא בפרך ועול, זה הנקודה, המשפט הזה זה המשפט המרכזי, כי אם בסדר ומשטר במידה ובקצב באופן המנעים את חייהם ותומכם כבוד ועוז. אז פה אומר כל התיאור הזה של עד כמה נהיה אמפתיים לסביבה שלנו הוא רק בא לתאר את הנסיבות. זאת אומרת זה המצב של העולם המושלם. ואז מה יקרה? איך זה נכנס פה פתאום? שאנחנו נרדה בדגת הים לתעודתם. מה זה קשור למהלך שלו? הנקודה היא שכשהעולם יגיע להיות שלם אז זה ברור שזה בא יחד עם השגה שלמה, ויחד עם זה שכבר לא יהיה יצר. אין טעם לצוות עליי מצוות כמי שמצווה ועושה, או אמונות כמי שמצווה ועושה, כי אז אני כבר אגיע לאותה מטרה שמשה רבנו הגיע אליה בפסקה הראשונה פה.
[Speaker F] אולי יש תהליך מקביל שהמצוות יורדות מאיתנו גם?
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה בדיוק הנקודה. על זה הוא מדבר, לכן הוא אומר שבתורת הכרח של מצווה ואמונה בפרטיה, זה בדיוק הנקודה, ומזה אנחנו הולכים ומשתחררים כשהננו שלמים כבר לא צריך את זה. אותו דבר כמו שאנחנו עושים לבעלי החיים, כשאנחנו לא נצטרך יותר להשתלם וגם הם לא, אז הרדייה תהפוך להיות משהו אחר לגמרי. עוד מעט הוא מגיע בדיוק למצוות בטלות לעתיד לבוא.
[Speaker F] ובאיזה מישור נהיה שלמים? הא? באיזה מישור? הוא לא מפרט. הוא לא מבחין בין המישורים.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מבחין בין המישורים. זה אחת התכונות של הרב קוק. יש לו תפיסה הרמוניסטית מושלמת. זאת אומרת, אם אנחנו נהיה שלמים במובן המוסרי, אנחנו גם נהיה שלמים במובן של הדעת, אנחנו גם נבין הכל, אנחנו גם לא נהיה חולים בכלל, ואנחנו גם לא נמות בכלל. מן זה אצלו זה הכל הולך ביחד. יש לזה הרמוניזם מושלם. הוא לא מסוגל או לא מוכן לראות עולם שהוא יהיה שלם מבחינה מוסרית אבל אנשים ימותו או לא יבינו הכל, לא יהיו חכמים מושלמים. יהיו מוסריים מושלמים אבל לא חכמים אין אצלו דבר כזה. זאת אומרת שלמות זה דבר אחד, ציר אחד. זה לא שלמות מוסרית, שלמות אינטלקטואלית, שלמות רוחנית, שלמות, לא, לא, אין. שלמות מדעית, רפואית, הכל. או שאתה שלם או שאתה לא שלם. ומן זה הסתכלות מאוד קוקית, זאת אומרת, הסתכלות הרמוניסטית כזאת, שהכל תלוי בהכל. אם אתה תהיה שלם מוסרית, אתה תהיה שלם אינטלקטואלית, אתה גם לא תמות, העולם יהיה מושלם, בעלי החיים לא יאכלו, אתה תראה אותם ותחלל להם בחלילית, והכל יהיה נהדר. והכל הולך ביחד. ודבר תלוי בדבר. זאת אומרת לא תיתכן, לא ייתכן שאני אהיה שלם בדבר אחד אם יהיה לי חוסר בדבר אחר. בסדר? ואם העולם הוא שלם גם לא ייתכן שיהיה לי חוסר בשום מובן שהוא. זאת אומרת זה מין כזה עסקת חבילה, בכל האספקטים.
[Speaker G] בניגוד למה שהרב אמר שבוע שעבר, הבאת את המקרה גם את הר"ן וגם את ה…
[הרב מיכאל אברהם] ברור שבניגוד, אני בשביל זה הבאתי, כי גם שם אמרתי שהרב קוק לא מסכים. הרב קוק מזהה גם את ההלכה עם המוסר, זה חלק מההרמוניזם שלו.
[Speaker G] אבל דווקא מסתדר עם החזון איש. מה? דווקא מסתדר עם החזון איש. מה? שזה לא בסתירה? לא, מה שהרב קוק אומר, לזהות את ההלכה עם המוסר.
[הרב מיכאל אברהם] להפך, החזון איש לא מזהה את ההלכה.
[Speaker G] דווקא כן, הוא יש
[הרב מיכאל אברהם] פה בהתחלה של אמונה וביטחון, יש בזה סתירות. גם באמונה וביטחון עצמו יש סתירות בזה. עם המלמדים שהוא מביא שם? כן. כן, יש בזה סתירות אפילו באמונה וביטחון. החזון איש פשוט… מה? מה הסתירה עם המלמדים? קנאת סופרים תרבה חכמה לעומת המלמדים.
[Speaker A] מה שקורה עם
[הרב מיכאל אברהם] המלמדים זה שהוא אומר שבמקום שההלכה אומרת שהמלמדים כן יהיו, אז אין מה לדבר על בעיה מוסרית כי אם ההלכה מתירה סימן שזה מוסרי. לכאורה הוא מזהה הלכה עם מוסר. במקומות אחרים הוא אומר במפורש לא כך. גם באמונה וביטחון וגם במקומות אחרים. טוב, זה אני יכול אם תרצו אני יכול פעם אחת לחפש את זה, אני אביא לכם מקורות. זה התפיסה הפשוטה של החזון איש אני חושב היא לא כזאת. אולי אגב גם פה לדעתי הוא לא מזהה הלכה עם מוסר. זה לא זיהוי של הלכה עם מוסר. הוא לא מכיר בקטגוריה הזאת מוסר. בלי קשר לסתירות עכשיו. סתם איך קוראים את הקטע של המלמדים באמונה וביטחון. זה לא הרב קוק. כי הרב קוק היה אומר שאם המלמדים האלה זה לא דבר מוסרי אז לא הבנת את הסוגיה נכון. תלמד אותה שוב. והחזון איש אומר שאם המלמדים יוצא לך לא מוסרי אז זה מצוין כי סימן שאת המוסר אתה צריך לזרוק לפח. זאת אומרת החזון איש לא מזהה אמונה הלכה עם מוסר, הוא פשוט לא מכיר בקטגוריה השנייה מוסר. מבחינתו יש רק הלכה. אני חושב שזאת התפיסה בתחילת אמונה וביטחון אבל אני אומר עוד פעם, זאת סוגיה יותר מסובכת מה החזון איש חשב על זה. טוב, בכל אופן…
[Speaker E] רגע, כן, המצבים האוטופיים האלה שמתוארים פה, אליבא דהרב קוק, זה משהו שנגיע אליו או שרק נתקרב אליו באופן אסימפטוטי, כלומר יעד שראוי לשאוף אליו? אני מניח שזה… מה זה נגיע? העולם יגיע, אני לא יודע מי בדיוק מתי
[הרב מיכאל אברהם] זה יקרה, אבל הוא טוען שהעולם אמור להגיע, זה כל העניין. להתקרב באופן אסימפטוטי זה אומר שאין קץ לתהליך הזה, אבל האמונה המקובלת היא שיש קץ לתהליך הזה. אסימפטוטה היא תמיד צריכה ללכת לאינסוף, אין אסימפטוטה בזמן סופי.
[Speaker E] מצב שבו אף אחד לא ימות פה הוא קצת בעייתי מבחינת ריבוי אוכלוסייה. בסדר, זה תמיד…
[הרב מיכאל אברהם] תחיית המתים וזה ובילע המוות לנצח אנחנו זה סך הכל חלק מייעודי… איך פותרים את בעיית המשאבים? זה בסדר, לא יודע, צריך להשאיר את זה לקדוש ברוך הוא בטח. מה? ש"י עולמות זה לא הבעיה. מה ש"י עולמות זה גם סופי, אתה יודע, בסוף גם זה נגמר.
[Speaker E] ש"י עולמות לכל אחד?
[הרב מיכאל אברהם] ש"י עולמות לכל אחד, אה, ומספר העולמות יגדל יחד עם כל ילד שאנחנו מולידים, יהיה יותר עולמות. אוקיי, טוב.
[Speaker D] כן, וזה השאלה מה יהיה בתחיית המתים כשמישהו היה נשוי לשתי נשים, שאחת נפטרה ואחרי זה, ושניהם יקומו, את מי הוא יישא, איך זה יתחלק?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זאת שאלה אחרת לגמרי. זאת שאלה אחרת לגמרי שמופיעה בתחיית המתים. אוקיי, זה כמו ששואלים על אשתו של אליהו הנביא, כי אליהו הנביא לא מת, הוא עלה בסערה השמימה, השאלה אם היא מותרת עכשיו. ומה יקרה אם מישהו חי בתחיית המתים האם הוא צריך להתחתן עוד פעם עם אשתו או שהיא עדיין אשתו? לא צריך לשאת אותה שוב. יש כל מיני דיונים הלכתיים, יש אפילו בשו"תים יש על זה. טוב. טוב. נצחיות החיים, עכשיו הוא ממשיך עם ההרמוניזציה שלו. נצחיות החיים גם כן תלויה רק בהשתלמות האדם בכללו, בכוחות גופו ונפשו. אז תוכל המכונה הגופנית לעבוד עבודתה בתנאים הגונים וקלים עד מאוד. כוח החיים החזק הבא מנועם מתמיד, מזיו גדולת הטוב והחסד, והכרה שלמה בהוד נועם אוצר החיים, אין לנו להשוות לו ערך וגבול. וכאשר אין דבר נאבד כלל מן המציאות, לא פעולה ולא כוח ולא חומר, ועל אחת כמה וכמה רעיון וציור רוחני, כי הוא אדיר שבפעולות, הציור הרוחני זה הפעולה הכי חשובה, הדבר מובן שתתעורר התשוקה לתקן גם כן את העבר, להחיות את המתים, לחדש להם חיים של הוד ועוז, כפי הדרת התקופה הנכבדה היא. שום דבר לא ילך לאיבוד בתקופה הזאת, זאת אומרת אנשים לא ימותו, אדרבה המתים יחזרו לחיות, הכל יתוקן ושום דבר לא ילך לאיבוד. בדומה לזה עכשיו זה גם למשל כותב בעל הלשם ששום דבר לא ילך לאיבוד, אבל אני לא בטוח שזה במשמעות הזאת. שום דבר לא ילך לאיבוד הכוונה שום דבר שקרה לא קרה סתם. אבל זה לא אומר שאחרי זה הכל יחזור, שהמתים בהכרח צריכים כולם לחיות ולחיות לנצח, על זה גם יש הרבה ויכוחים. אבל הטענה היא שזה שהם מתו הייתה בזה איזה שהיא תועלת. מישהו הפיק מזה תועלת, זה לא קרה סתם. זאת הנקודה. אבל אצלו לא, זה הכל הפיך, זה הכל כשלים שיתוקנו ויחזרו חזרה, והעולם יהיה שלם, כולם יחיו בנחת, יהיה שלום, יהיה מוסר, יהיה ידע, יהיה מדע, יהיה חיי אלמוות, הכל יהיה שלם.
[Speaker F] ולא ברור ממה שהוא אומר שמדובר ממש שאנשים יחיו. יכול להיות שזה מטאפורה כלשהי בתוך הדברים שלו על…
[הרב מיכאל אברהם] למה אני לא רואה למה לחשוב ככה?
[Speaker F] כי הוא לא אומר מילים שהן מדויקות שאומרות האנשים יהיו כאן וגם אנשי עבר יתעוררו לחיים.
[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא אומר, לתקן גם כן את העבר, להחיות את המתים, לחדש להם חיים של הוד ועוז. מה הוא צריך עוד להגיד חוץ מזה?
[Speaker F] לחדש את המתים, בסדר, להחיות את המתים,
[הרב מיכאל אברהם] להחיות את המתים הוא אומר. לא יודע, אפשר להגיד שהכל מטאפורה, אני פשוט לא רואה רמז למה להניח שזה מטאפורה פה.
[Speaker F] זה משהו שמי שמת, להחיות את המת, יכול להיות שתחשבו שמטאפורה קודם. שמה? שבמובן…
[הרב מיכאל אברהם] אבל למה לעשות פרשנויות מדרשיות למאמר של הרב קוק? הוא מתכוון למה שהוא כותב, ככה אני מבין, לא יודע, למה להניח שזאת מטאפורה? אני לא רואה סיבה, לא יודע. אז תימלא הארץ דעת את השם ברום המעלה, עד שאיש את אחיו לא ילמד עוד לדעת את השם. עוד פעם, הייתה שלמות מוסרית עם בעלי החיים האלו, יש שלמות גופנית ששום דבר לא הולך לאיבוד, אפילו פיזיקה אבל גם חיים כמובן, ועכשיו גם שלמות אינטלקטואלית. עכשיו כבר אף אחד לא ילמד את האחר לדעת את השם, השלמות האינטלקטואלית גם היא תהיה.
[Speaker E] זה נראה שלאנשים לא תהיה סיבה לחיות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה קשה לדמיין היום מה עושים בעולם כל כך משעמם. מובן הדבר שחובת הדת מצד קבלתה המיוחדת והאסמכתא שיש בה על הנבואה המסורה מפי משה רבנו עליו השלום, לא תוכל, פה נסגר המעגל שבהתחלה, לא תוכל להיות עוד בדרך הכרח, כי אם בדרך חפץ פנימי והכרה עצמית באהבה. אשר כי הדבר נתון בשאלה אם ההכרה תמצא מקום לאלה המצוות להשתמש בהן, אז גם כן למטרה רוממה או לא. ועל זה חלקו בגמרא אם מצוות בטלות לעתיד לבוא או לא. והכוונה של לעתיד לבוא היא אחר תחיית המתים, שיעמוד האדם ברום העולם, ברום מעלתו, שכל אחד יהיה נביא שלם. זוכרים את הנבואה שבה פתחנו? כל אחד יהיה נביא שלם, הוא כבר יתפוס הכל. נביא שלם הכוונה משה רבנו, לא ישעיהו, לא נביא אלא נביא שלם. כן? והנבואה הכוללת הגיעה לשלמותה ועשתה פעולתה השלמה, כי הגיע הזמן למלאות כוסף אדון הנביאים באומרו מי יתן כל עם השם נביאים כי יתן השם את רוחו עליהם. עד כאן זה החלק הראשון של הפרק, וכאן הוא מסיים בעצם את המעגל של החלק הראשון, וזה מה שהוא אומר, שכשיהיה הכל שלם אינטלקטואלית, מוסרית, רוחנית, גופנית, אז כמובן תהיה גם השלמות שכולנו כל עם השם יהיו נביאים, והוא חוזר חזרה לפסקה הראשונה של הפרק. זאת אומרת שמה ייסגר התהליך ההיסטורי הזה.
[Speaker E] יש בתורה פסוק כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. פסוק שבעומק שלו אומר ש…
[הרב מיכאל אברהם] אומר יותר מזה, הרי יש מחלוקת בגמרא אם מצוות בטלות לעתיד לבוא. איך הוא מסביר את המחלוקת? הוא אומר השאלה היא האם המצוות יש להן איזושהי מטרה מצד עצמה, ואז המצוות לא בטלות לעתיד לבוא, אבל מה כן יתבטל? הציווי. אנחנו נעשה אותם לא בגלל הציווי, אלא כי אנחנו נבין בדיוק מה צריך ומה לא צריך, ואנחנו פשוט נעשה את זה. זה המאן דאמר שמצוות לא בטלות לעתיד לבוא. והמאן דאמר שמצוות בטלות לעתיד לבוא, טענתו היא שהמצוות מטרתן להביא אותנו למצב הזה. בדיוק. להביא אותנו למצב הזה, ליישר את העקום, לצרף את הבריות, בדיוק. וכשאנחנו נגיע לשם גמרנו.
[Speaker E] אז
[הרב מיכאל אברהם] הוויכוח הוא בעצם לא על המודל. זה מה שהוא רוצה לטעון. הוא רוצה לטעון שהמודל שלו מוסכם על שני הצדדים. המודל שבסופו של דבר מגיעים לשמה והמטרה היא להפוך מקובש לישר. הוויכוח האם מצוות בטלות לעתיד לבוא או לא הוא ויכוח מהן מצוות. האם המצוות הן משהו שהוא באמת קיים וצריך אותו גם בעולם שלם, ואז לפי התפיסה הזאת בשלב הביניים זה מונחת עלינו כי אנחנו עוד לא מבינים, וכשנבין זה כבר לא יונחת עלינו, אנחנו לא נעשה את זה כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. והתפיסה שמצוות כן בטלות לעתיד לבוא אומרת שלמצוות אין בעצם מטרה מצד עצמן. הן רק נועדו לכוון אותנו במצב הביניים עד שנגיע להיות שלמים. ואז גמרנו, אז לא צריך אותן יותר.
[Speaker D] אבל המודל הוא אותו מודל.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהוא רוצה בעצם להרוויח פה. זאת אומרת הוויכוח אם מצוות בטלות לעתיד לבוא או לא, זה מה שהוא רוצה להגיד, הוא לא ויכוח בשאלה אם אני צודק, אומר הרב קוק. מי שאומר שמצוות לא בטלות לעתיד לבוא הוא לא חולק על המודל שלי, גם הוא מסכים למודל שלי, רק הוא תופס אחרת את המצוות. בסדר? זה בעצם המטרה שלו. עכשיו כאן, כיוון שכבר אין לי כמעט זמן, כאן רציתי להתחיל את השיעור בעצם. אז אולי נמשיך עם זה פעם הבאה, אני רק אתחיל קצת אולי. יש, הרב קוק מדבר פה על שתי פאזות בעבודת השם. זאת אומרת יש את הפאזה של כובש, של מצווה ועושה, ויש את הפאזה של הישר, של מי שאינו מצווה ועושה. אתם יודעים שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כך אומרים לנו חז"ל. הרב קוק כמובן יאמר שזה נכון למצב הזה. זאת אומרת למצב שלנו עכשיו גדול המצווה ועושה. אבל למצב לעתיד לבוא יהיה גדול מי שאינו מצווה ועושה. ובאמת בהקשר הזה של גדול המצווה ועושה יש,
[Speaker E] לעתיד לבוא יכול להיות לפי מאן דאמר
[הרב מיכאל אברהם] אחד שבכלל אין אפילו לא מצווה אין כלום, ואז זה עוד יותר טוב באמת. כי תמיד כשיש מצוות גדול המצווה ועושה, וברגע שאין אז אין כבר כלום. יש מאמר של רבי אלחנן וסרמן על התשובה בקובץ מאמרים. ושמה הוא דן בשאלה, הזכרתי אותו כבר אני חומשב, גם אולי לא עכשיו אולי בשנים הקודמות בטוח. הוא דן בשאלה למה הרמח"ל כותב שתשובה זה משהו שהוא לפנים משורת הדין. שהקדוש ברוך הוא סולח לנו על חטאים כשיעשינו תשובה זה לפנים משורת הדין, זה חסד מיוחד שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו. אז הוא אומר מה זאת אומרת, הגמרא בקידושין הרי אומרת שצדיק גמור שמרד באחרונה איבד את זכויותיו. בסדר? גמרא שואלת למה לאבא כמחצה על מחצה? הרי יש לו את הזכויות שיש לו, ומה שהוא עושה מכאן ואילך שיחטוף. למה הוא צריך להגיד שהוא מאבד את זכויותיו? אז אומרת הגמרא בתוהה על הראשונות. הוא עשה תשובה הפוכה, הוא יצא בשאלה. בסדר? הוא התחרט על מה שהוא עשה. לא רק שמכאן ואילך הוא נהיה חוטא, אלא הוא מתחרט על המצוות שאותן עשה. במצב כזה הוא מאבד את המצוות שהוא כבר עשה, לא רק שנזקף לחובתו העבירות שהוא עושה מכאן ואילך. אז שואל רבי אלחנן הרי ברור שהקדוש ברוך הוא לא עושה לפנים משורת הדין כדי להרע. ברור שהקדוש ברוך הוא לא מוחק לצדיק מצוות שהוא עשה לפנים משורת הדין. כנראה שזאת שורת הדין, שאם אתה מתחרט על משהו איבדת אותו. אז אם זה ככה אז מה קורה בצד השני? כשאתה מתחרט על עבירות, אז גם כן צריך להיות ששורת הדין היא שאיבדת אותם. אז למה הרמח"ל כותב שזה חסד מיוחד, לפנים משורת הדין, שיש חז"לים על זה גם זה לא רק רמח"ל, אבל שזה לפנים משורת הדין. אז זה סתם בסוגריים, מישהו פעם אמר לי וזה היה מאלף מבחינתי, וזה תמיד שלמדתי פעם את המאמר הזה של רבי אלחנן אז הוא אמר לי הוא לא מבין בכלל את השאלה, איזה מין שאלה זאת. הרי כשהמשל כשאתה הולך לבנק ויש לך,
[Speaker E] לא סימטרי,
[הרב מיכאל אברהם] כן, יש לך מאה שקל בחשבון, אתה בא לבנק אתה אומר תשמע יש לך בנק כל כך סימפטי. אני נותן לך את יתרת החשבון שלי. קח, אני מוותר על זה. שלך, מאה שקל. יפה. עכשיו בא מישהו אחר יש לו מינוס מאה בחשבון. בסדר? הוא בא למנהל הבנק אומר לו תשמע יש לך בנק נהדר, אני כל כך אוהב אתכם, תקח את היתרה של החשבון שלי, עלי, אין בעיה. ורב אלחנן בעצם הניח אם אפשר לעשות את הראשון אז גם אפשר לעשות את השני. מה זאת אומרת? כשאתה צובר זכויות אתה יכול לוותר עליהן, כשאתה צובר חובות אתה יכול לוותר עליהן?
[Speaker F] הזכויות הן שלך.
[הרב מיכאל אברהם] ברור, אתה צברת פלוס, צברת זכות, אתה יכול לוותר על זה. זה שורת הדין. אתה יכול לזרוק כסף שלך לפח, מה הבעיה? אתה יכול לזרוק מינוס שלך לפח? מישהו שעשה עבירות ועושה תשובה הוא רוצה לזרוק מינוס לפח. מינוס לפח. וזה היה כל כך מפתיע מבחינתי לשמוע את זה כי אני שנים ככה הולך עם הקושיה הזאת ובונה עליה בניינים וכולי. עוד יותר מרב אלחנן, גם הוא בנה על זה בניין, אבל לי יש עוד בניין על גבי בניין. ובעצם בא בן אדם אומר רגע, מה אתה מדבר בכלל? המלך הוא עירום. איזה מין קושיה זאת? זו קושיה של למדנים. כל אדם נורמלי מבין שזה לא נכון. אבל בכל זאת נדמה לי שיש בה משהו.
[Speaker F] ולכן זה חסד כי החסד הוא סובייקטיבי. ההיגיון שלנו אומר שזה לא סימטרי ובאמת לא סימטרי.
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא, זה התשובה.
[Speaker F] אבל בהיגיון שלנו, לפי השכל שלנו זה חסד. לפי השכל הישר של הקדוש ברוך הוא זה באמת שורת הדין ולא חסד.
[הרב מיכאל אברהם] למה? למה לא?
[Speaker F] זה נשאר חסד. למה לפי הקדוש ברוך הוא? בגלל העניין שאתה אומר. אם הוא נופל, הוא נפל. אני כבר לא נמצא בנקודה הזאת, אני כבר לא רואה. נו, אז למה הוא לא שומע
[הרב מיכאל אברהם] מה שאתה אומר?
[Speaker F] אם פתאום אני שומע, נכון, אז אני שומע, אני כבר נמצא בנקודה ששומעת.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אז למה אתה לא מבין את זה? הנה, גם אתה מבין את זה עכשיו. מה הבעיה? ממה נפשך?
[Speaker E] יש הבדל בין להעביר למנהל הבנק מאה שקל לבין לזרוק את הזכויות. המעשים הטובים שהצדיק עשה בעבר בכל זאת עיצבו את נפשו, עשו טוב בעולם. השאלה פה האם ניתן למחוק רטרואקטיבית דברים שהתחוללו במציאות? בין אם התחוללו לטוב, בין אם התחוללו…
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אני חושב שזה השורש של השאלה. הוא כשהוא הסתכל על השאלה, הוא הסתכל על השכר והעונש שמגיע לי. שכר ועונש זה חובות וזכויות, מאה שקל או מינוס מאה שקל. אבל פה מדובר על השאלה אם אפשר לשנות את העבר.
[Speaker F] זה לא שלך בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. לא מדובר על השכר שאתה מקבל. אתה עשית דברים. איך אפשר למחוק אותם מההיסטוריה? הם נעשו. אז אם אתה אומר שאפשר על ידי חרטה לשכתב את ההיסטוריה, אז אפשר לשני הכיוונים. ואם אי אפשר, אז אי אפשר לאף כיוון.
[Speaker F] נתת צדקה למישהו, הוא עכשיו מצבו יותר טוב, זה לא עוזר אם אתה מתחרט.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בדיוק. לא, אפילו יותר מזה אני אומר, מה שעידו אמר קודם, אפילו יותר מזה. אתה שיפרת משהו בנפש שלך, באמת נהיית יותר טוב. אז מה זה משנה שאתה מתחרט? זה עובדות. זה לא שייך לשכר שמגיע לך, אוקיי, ויתרת אתה יכול לוותר.
[Speaker F] אבל שיפרת בנפש שלך, יכול להיות שהלכת חזרה אחורנית. התקדמת, עכשיו נסוגת חזרה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? בזה שהתחרטתי זה אומר שקלקלתי את מה ששיפרתי.
[Speaker F] חזרתי אחורנית. אוקיי. אבל המעשים עצמם כשלעצמם הם נמצאים, הם קיימים.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. לכן אני חושב שהשאלה הזאת היא כן שאלה.
[Speaker E] בוודאי שזו שאלה. מה? ודאי. מה שאתה תמיד אומר זה שהקדוש ברוך הוא לא מואיסט, מה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה מה שהוא לא אומר. מה שהתלמיד ההוא לא הבין. ולכן כן, זה מה ש… זאת הטענה בעצם. טוב, אני רואה שכבר הגענו לעשר, אז אולי נמשיך בזה פעם הבאה. אז אנחנו בעצם גמרנו את החלק הראשון. מכאן מתחילה ההשמטה.
[Speaker A] אז פעם הבאה אני כבר אחלק לכם את הדף של ההשמטה. גם יש בהתחלת הפרק גם כן איזה כמה שורות שלא הוסיפו שם.
[הרב מיכאל אברהם] כן? לא ידעתי.
[Speaker A] כן. בתחילת הפרק? כן. אני אבדוק.
[הרב מיכאל אברהם] ברשימה של ההשמטות שם של המאמר הוא כותב את זה?
[Speaker A] לא ברשימה, זה הדפסה, לא יודע דרך הרב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אני חושב שזה אותו קובץ, אני לא חושב שזה קובץ אחר.
[Speaker A] הנה, פרק ח', ופרק ח' מתחיל בחמשת השורות האלו, ראוי שיתברר מובן הדתות בכלל, משהו שבאמת הגיוני שצינזרו אותו. לא הייתי בזה.
[הרב מיכאל אברהם] לא הייתי בזה. וזה יתקשר לנו להשמטות הבאות, אז נעשה את זה כבר ביחד. חמש שורות, ארבע
[Speaker A] שורות.
[Speaker F] זה החלק
[הרב מיכאל אברהם] שחסר.
[Speaker A] זה המהדורה הלא מצונזרת. לא, זה גם מה שיש לי. עד כאן שיעורו של הרב מיכאל אברהם, יום חמישי א' שבט תשע"א, שישי לינואר אלפיים ואחת עשרה, בנבוכי הדור.