מבט על תורה ותלמוד תורה – שיעור 21 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בעצם נמצאים בשלב שבו אחרי שניסיתי להראות שההלכה הזאת היא הליבה של המושג תורה, ומה שמעבר להלכה זה לכל היותר תורה בגברא להבדיל מתורה בחפצא. הלכתי עכשיו למהלך הפוך, מהלך מצמצם שאומר שגם בתוך התחום ההלכתי ישנם מרכיבים שאפשר לכנות אותם הלכה אבל אי אפשר לכנות אותם תורה, והדברים שנוגעים להלכה מחייבים אותנו לעשות או לא לעשות משהו ועדיין הם לא נקראים תורה. אמרתי שאני אביא לזה ארבע קטגוריות. קטגוריה אחת זה תחום הקודשים שזה עשינו פעם קודמת. אחרי זה התחלנו בסוף הפעם הקודמת את העניין של חושן משפט, אחרי זה נדבר על הלכות דרבנן ובסוף נדבר על סברות. בכל הקטגוריות האלה מופיעה אותה תופעה. התופעה שבה ישנו חלק בהלכה, יכול להופיע בשולחן ערוך למשל, שהוא מחייב ברמה ההלכתית, הוא חלק מההלכה אבל הוא לא ייחשב תורה. הדוגמה הראשונה שראינו בפעם הקודמת זה היה תחום הקודשים או העבודה באופן כללי, עבודת השם, שזה קודשים ותפילה בעיקר. ושמה הטענה הייתה שיש לזה איזשהו מעמד עצמאי שלא תלוי במעמד הר סיני או בציווי. בעצם גם האבות לפני מתן תורה עשו את אותם דברים והיה לזה ערך דתי וזה יכול גם להישאר כדבר מחייב מבחינתנו. ועדיין כיוון שלא נצטווינו על זה בהר סיני, אז זה לא נכנס להגדרה של תורה כפי שהגדרתי אותה. תורה זה בעצם מה שקיבלנו בהר סיני והפרשנויות סביב מה שקיבלנו שמה. זה בעצם מה שאני קורא תורה לענייננו. אז דברים שלא קיבלנו אותם בסיני אלא בעצם היו מקובלים עוד לפני כן ורק נשארו אחר כך הלאה, הם לא יכולים להיחשב תורה למרות שהם כן מחייבים ברמה ההלכתית. וזה דיברנו על זה למשל שדברים שמה שהגמרא אומרת שבעינן שנה עליה הכתוב לעכב בקודשים. הטענה היא שהפרטים שמתחדשים בקודשים הם פרטים שאם התורה לא אמרה שהם מעכבים אז הם לא מעכבים. למה? בגלל שאם אני עושה את זה ללא הפרט הזה אז באמת לא פעלתי כמו שהתורה ציוותה, אבל עדיין עשיתי משהו שיש לו ערך כי עשיתי משהו כמו שאברהם אבינו היה עושה את זה לפני שהוא קיבל תורה. ולכן הדברים האלה יש להם מעמד הלכתי, אנחנו חייבים לעשות אותם גם אם עשינו אותם אפילו אם זה נגד הציווי של התורה, יש לזה עדיין ערך, זה נחשב עדיין עבודה. ובכל זאת תורה זה לא, כי תורה זה מה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא בסיני. אז זה תחום הקודשים. עכשיו אני רוצה להראות מהלך דומה בחושן משפט. אז בפעם הקודמת דיברתי קצת על המיון של ההלכה. דיברתי על זה שהטור חידש מיון והשולחן ערוך הולך בעקבותיו לארבע קטגוריות על, בעצם שתי קטגוריות על שמתפצלות לארבע קטגוריות על שמתפצלות לתחומים תוכניים. כן, התחומים התוכניים פשוט נקבעים לפי התוכן של ההלכות, הלכות יום טוב, הלכות שבת, הלכות טומאת מת, הלכות כל מיני דברים כאלה. ספרי הרמב\"ם למשל הם מחולקים לפי חלוקה תוכנית. והטור ובעקבותיו השולחן ערוך לקחו את החלוקה התוכנית הזאת והמשיגו ארבע קטגוריות על מעל החלוקה התוכנית שתחת כל קטגוריה כזאת נמצאות הרבה קטגוריות תוכניות. אבן העזר, חושן משפט, יורה דעה ואורח חיים, זה בעצם ארבעה סוגי קטגוריות שתחת כל אחד מהם נכנסים הרבה קובצי הלכה שהם ממוינים לפי תוכן. אבל מה שיותר מעניין מבחינתנו זה שתי קטגוריות על שנמצאות מעל הארבע של הטור, וזה קראנו לזה דיינות ורבנות. חושן משפט ואבן העזר זה דיינות, ואורח חיים ויורה דעה זה רבנות. כמו שאנחנו היום כשניגשים למבחן דיינות או למבחן רבנות, אז זה בעצם לזה בעצם הכוונה. ומה מבחין בין שני אלה? זאת הקטגוריה שמעניינת מבחינתי. וכאן אני רוצה לעשות אבחנה בין הקטגוריה המשפטית לבין הקטגוריה ההלכתית. אז דיברנו על זה שהנטייה הראשונה שעולה בראש זה להגיד דיני ממונות שבין אדם לחברו, זה חושן משפט. אבל זה לא עומד במבחן העובדות, למשל ריבית. ריבית או צדקה זה הלכות ממוניות שבין אדם לחברו, אבל זה לא מופיע בחושן משפט אלא ביורה דעה. לכן צריך לצמצם קצת יותר את ההגדרה ולהגיד שדיברתי על היחס בין חובות לבין זכויות ואמרתי שיש טבלת הופלד בעולם המשפטי שקובעת שזכות וחובה הן שני צדדים של כל מטבע. וכל מקום שיש לך חובה כלפיי יש לי זכות כלפיך ולהיפך. אם זה כלפי המדינה אז יש למדינה חובות כלפיי ולי יש זכות אצל המדינה וכן הלאה. תמיד יש חובה כנגד זכות וזכות כנגד חובה. עכשיו בהלכה יש כאלה שרוצים לטעון שאין שיח של זכויות יש רק שיח של חובות, כך מקובל לכתוב לחשוב לגבי ההלכה. והסיבה לזה היא באמת כי למשל צדקה כשהמדינה נותנת תמיכה סוציאלית לנזקקים, לנזקקים יש זכות לקבל את זה. למה? כי החוק קובע שבמצב כלכלי מסוים מגיעה לך סובסידיה מגיעה לך עזרה מהמדינה. לכן יש לך זכות אתה יכול לתבוע את המדינה בבית משפט אם היא לא נותנת לך את הזכות הזאת. אבל בהלכה צדקה זה עניין וולונטרי. אני מחליט אם לתת לך צדקה אתה לא יכול לתבוע אותי בבית דין ולדרוש ממני לתת לך צדקה גם אם לא נתתי.

[Speaker B] לגבי הפרט זה לגבי הפרט.

[הרב מיכאל אברהם] לגבי הפרט וגם לגבי הכלל לגבי כולם. אתה לא יכול לתבוע אני לא יכול לתבוע אף אחד כדי לקבל צדקה. ואם הוא לא מקבל צדקה יכול להיות שאני לא בסדר או החברה לא בסדר אז הקדוש ברוך הוא יתחשבן איתנו. אבל אין לעני זכות לקבל את הצדקה לנו יש חובה לתת לו את הצדקה. לכן אנחנו רואים שיש כאן חובות בהלכה יש חובות שאין כנגדן זכויות. שזה לא מה שמקובל בחשיבה המשפטית המקובלת. בחשיבה המשפטית המקובלת תמיד כנגד חובה יש זכות ולהיפך. ובהלכה מופיעות חובות שאין כנגדן זכויות. למדינה אין שום חובה כלפיך שאתה לא יכול לתבוע אותה בבית משפט אם היא לא נתנה לך. וכנ\"ל בין בני אדם. אין לך שום לי אין שום חובה כלפיך שאתה לא תוכל לתבוע אותי בבית משפט אם אני לא אקיים אותה. אם יש חובה ולא קיימתי אותה אז לך יש זכות ללכת לבית משפט ולתבוע אותי. אין מצב שבו יש עליי חובה ולך אין זכות. בהלכה יש. מצוות צדקה למשל זאת חובה עליי לתת צדקה לעני אבל לעני אין זכות לדרוש ממני את הצדקה. עוד פעם ההשלכה היא שאם לא נתתי אז הקדוש ברוך הוא אולי יתחשבן איתי אבל העני לא יכול לקחת אותי ולתבוע אותי בבית דין שאני אתן לו את הצדקה שמגיעה לו. כי הצדקה לא מגיעה לו. מגיעה לו פירושו זכות. צדקה זה חובה עליי לתת לו אבל זה לא שמגיעה לו צדקה לא מגיעה לו יש עליי חובה לתת. מי שיתבע את החובה הזאת ממני זה הקדוש ברוך הוא לא העני. ולכן לעני אין זכות עמידה הוא לא יכול להגיע לבית דין ולתבוע את זה. אבל אמרתי שזאת בדיוק הסיבה שצדקה וגם ריבית מאותה סיבה נמצאות ביורה דעה. אבל מה לגבי הלוואה נזיקין חוזים דיני שומרים כל מיני דברים כאלה? כל מה שמופיע בחושן משפט שם כל חובה שיש לי כלפיך אם אני לא ממלא אותה אתה יכול לתבוע אותי בבית דין. נגיד אני לוויתי ממך ולא פרעתי יש לי חובה לפרוע לך. לא פרעתי אתה תיקח אותי לבית דין ותתבע אותי. זה לא כמו עני שלא נתתי לו צדקה. עני שלא נתתי לו צדקה אין לו מה לעשות. אבל ניזוק או מלווה שלא נתתי לו את הכסף שאני חייב לו יכול לקחת אותי לבית דין ולתבוע אותי. למה? כי החובה שיש לי כלפיו יסודה בזכות שיש לו ממני. ולכן זה לא רק שלי יש חובה כלפיו ואם לא עשיתי את זה הקדוש ברוך הוא יתחשבן איתי זה אולי גם נכון. אבל חוץ מזה הוא גם מאן דאמר פה יש לו אפשרות לתבוע אותי כי אני פגעתי בזכויותיו. לא רק שאם אני לא ממלא את חובותיי זה לא עסק שלך זה חשבון שלי עם הקדוש ברוך הוא. אבל אם אני פוגע בזכויותיך אז זה בוודאי עסק שלך אתה יכול לתבוע אותי על זה שפגעתי בזכויותיך. אז לכן אני טוען שהאמירה שבהלכה אין שיח של זכויות היא חוסר הבנה. זה נכון שבהלכה יש גם שיח שמדבר על חובות ללא זכויות כנגדן. השיח הזה מופיע ביורה דעה או בתחום של הרבנות להבדיל מדיינות. אבל חושן משפט זה בדיוק שיח הזכויות ההלכתי. חושן משפט מכיל את כל החובות שכנגדן יש זכויות. זו ההגדרה של חושן משפט. עכשיו בדרך כלל חובות הם חובות ממוניים, אז לכן זה דיני ממונות, אבל זה לא מהותי, כי ממונות גם צדקה וריבית זה ממונות וזה מופיע ביורה דעה. לכן ההגדרה היא לא דיני ממונות, ההגדרה היא חובות שיש כנגדן זכויות. חושן משפט זה ספר הזכויות ההלכתי. זה בעצם ההגדרה שלו. יש מדרש מעניין בויקרא רבה, שאלכסנדר מוקדון מגיע לאפריקי ושמע נפלאות על המלך, או לודקיא, לא זוכר, אפריקי, אחד מהם, הוא מגיע, הוא שמע נפלאות על חוכמתו של המלך. אז הוא הולך לשמה ומבקש לצפות במשפט שהמלך מנהל. טוב, אז מגיעים שני אנשים ואחד מהם טוען, אני קניתי בית מפלוני ומצאתי בבית הזה מטמון, וכיוון שאני קניתי את הבית ולא קניתי את המטמון אני דורש להחזיר לו את המטמון, המטמון הזה הוא שלו. זה התובע, לא יודע, תקראו לזה התובע. השני אומר לא, מה פתאום, אני מכרתי לו את הבית, אם הוא מצא מטמון הרווח שלו, כל מה שיש בבית שלו. אז לכן הוא הנתבע טוען מה פתאום, אני לא חייב לקבל את המטמון, אני חושב שהוא צריך להחזיק את המטמון, המטמון הזה הוא שלו. אוקיי? עכשיו מה עושה המלך במצב כזה? המלך הזה היה כנראה חסיד. מה עושה המלך? המלך אומר יש לך בן? כן. יש לך בת? כן. טוב, שיתחתנו ביניהם ויקחו את המטמון. מצא פתרון. עכשיו אתם יודעים, זה כמו יונתן בן עוזיאל עם העוף. מה אומר הליטבק כשהוא רואה דבר כזה? שזה סיפורי חסידים אבל אני פה לומד תורה, לא סיפורי חסידים, אז תגיד לי מה באמת הדין. אל תמצא לי פתרונות עם הבן והבת ומי יקח את המטמון. מה הדין במצב כזה? שאלתי אותך שאלה הלכתית, מה אתה מבלבל את המוח עם כל מיני חתונות ובן ובת וכל מיני שטויות כאלה? אנחנו לומדים תורה פה, לא משחקים משחקים חברתיים. כן, מכירים את הסיפור שהגמרא אומרת הרי שיונתן בן עוזיאל כל כך קדוש שכשזה היה לומד תורה עוף שהיה עובר מעליו היה נשרף. עכשיו החסיד שמספר את הסיפור הזה הוא כולו מתפעל מקדושתו של יונתן בן עוזיאל. הליטבק שרואה את זה שואל מי צריך לשלם את הנזק. זאת אומרת, זה בערך אותו דבר. זאת אומרת, גם פה אפשר להתפעל מחוכמתו של המלך, אני לא יודע, אבל הליטבק לא מתפעל מחוכמתו של המלך, הוא שואל מה הדין. זאת אומרת, שאלתי אותך שאלה הלכתית, אל תספר לי סיפורים. כן, זה מזכיר לי עוד סיפורים, כבר בסיפורי ליטווקים עסקינן. יש סיפור על רב שלמה קלוגר. רב שלמה קלוגר היה רב בברודי. אז יום אחד באו אליו, בא אליו איזה בן אדם לשאול שאלה הלכתית. הוא יושב, יושב, חושב, אומר תשמע, האמת לא יודע, לא מצליח לדעת, לא יודע את התשובה, לא יודע מה לענות לך. טוב, הבחור חוזר לכפר שלו ליד ברודי שמה, נכנס לרב של אותו כפר, רב צעיר כזה, נכנס אליו, שואל אותו את השאלה, הרב נכנס לחדר, חושב, חושב, יוצא עם תשובה. אז השואל היה המום כי רב שלמה קלוגר הגדול לא יודע את התשובה והבחור הצעיר הזה יודע. הוא חוזר לרב שלמה קלוגר ומספר לו את סיפורי הנפלאות על

[Speaker C] הרב של הכפר.

[הרב מיכאל אברהם] אז רב שלמה קלוגר כולו אחוז התפעלות מהחוכמה של הרב הצעיר הזה, והוא קורא לו אליו, מזמן אותו אליו, אומר לו תגיד, איך עלית על התשובה הזאת? אני לא הצלחתי. אז הוא אומר לו תשמע כבוד הרב, אני אגיד לך את האמת, כשהוא ניגש לשאול אותי את השאלה הזאת חשכו עיניי, לא ידעתי מה עושים איתה. התפללתי לקדוש ברוך הוא בדמעות שיאיר את עיניי בעניין הזה, ואז פתאום העיניים שלי נתקלו באיזה ספר בולט שמה על המדף, איזה ספר בולט כזה, פתחתי את הספר, בום, נפתח בדיוק במקום שענה תשובה לשאלה הזאת שנשאלתי. אז רב שלמה קלוגר נפנף אותו מכל המדרגות, אמר לו אני חשבתי שאתה יודע ללמוד, אתה רק לילל יודע. זאת אומרת, זה סיפורי ליטאים. טוב, בכל אופן לענייננו, נחזור לאלכסנדר מוקדון, אז באמת מה הדין במקרה כזה? אז אם תחפשו בהלכה במקרה כזה לא תמצאו. ההלכה לא אומרת מה הדין במקרה כזה. למה לא? עוד פעם, מה הדין למי שייך המטמון אם לא פירטנו מה מקנים למי, על זה אפשר לדון דיון הלכתי. אבל עכשיו בהינתן שכל אחד מהם דורש להחזיר את המטמון לשני, השאלה היא מה אמור הדיין לעשות עם זה לא תמצאו תשובה בהלכה. למה לא? יש למישהו רעיון למה לא? כי שניהם מקנים זכות לצד השני. אין כאילו מישהו שחייב. נכון. זאת אומרת. תפקידו של בית הדין זה להגן על אדם מפני פגיעה בזכויותיו. אם אני מלווה והוא לא פרע לי את ההלוואה, אז הוא פוגע בזכויותי. יש לי זכות לקבל ממנו סכום כסף והוא לא נותן לי, אז הוא פגע בזכויותי. אני הולך לבית הדין ואני עותר כדי שיגנו עלי, שלא תפגענה הזכויות שלי. אבל במקום שבו כל אחד רוצה לתת זכות לשני והשני לא רוצה לקבל, אז זכויותיו של אף אחד לא נפגעות. מצידי שיזרקו את הכסף לים. האם יש פה מישהו שטוען שזכויותיו נפגעו? אם כן שיבוא ואני אגן עליו. אבל אם לא, אז אל תבלבלו לי ת'מוח. תנסו למצוא ביניכם סידור מה אתם הולכים לעשות עם הכסף הזה. זה לא תפקידו של בית הדין. בטלית, שניים אוחזים בטלית, לא אומרים לך ששניהם רוצים לתת את זה אחד לשני. נכון, שניים אוחזים בטלית זה באמת פגיעה בזכויות, כי כל אחד טוען שכולה שלי והשני רוצה לקחת את הטלית אליו, אז הוא פוגע בזכויותיו של הראשון. אז צריך לברר האם זכויותיו נפגעו ולפעול בהתאם. כן, אבל אף אחד לא דן אם הם רוצים לתת, אחד רוצה לתת לשני ואחד רוצה לתת. אותו דבר, ברור, בית הדין לא ידון בזה. אבל הטענה שלי שבמקרים מהסוג הזה בית הדין לא ידון. הוא לא ידון בגלל שתפקידו של בית הדין זה להגן על אדם מפני פגיעה בזכויותיו. ולכן המושג של בית דין קשור באופן מהותי למושג הזכויות. זאת אומרת, תמיד כאשר נפגעות זכויות הולכים לבית דין. כאשר רוצים לשאול שאלה הלכתית הולכים לרב. וזה לא, זה שני תפקידים לגמרי שונים. ולכן רק חושן משפט ואבן העזר הם עניינים שנידונים בבית דין. אורח חיים ויורה דעה נידונים אצל רב, זאת אומרת לא נידונים אלא אתה הולך לשאול שאלת הלכתית אצל הרב, והוא אומר לך מה הדין אומר. אבל בית דין זה משהו אחר. בית דין לא רק מברר מה ההלכה אומרת, בית דין תפקידו להציל בן אדם, לא לשמש כמומחה שמוסר לך מה ההלכה אומרת. אתם מבינים? רב באופן מהותי זה סתם מומחה. הוא מומחה להלכה, אתה רוצה לדעת מה ההלכה אומרת אתה הולך לרב והוא אומר לך מה ההלכה אומרת. הוא מייצג את אלוהים. באופן עקרוני אתה גם לא צריך לשמוע בקולו. רק מה? רק אתה לוקח סיכון שאתה לא תעשה כמו שההלכה אומרת. אבל עקרונית אין חובה לשמוע בקולו, הוא יועץ הלכתי, הרב. לעומת זאת דיין אתה חייב לשמוע בקולו, כי הדיין לא רק קובע מה ההלכה אומרת, הדיין קובע מה אתה צריך לעשות או מה אסור לך לעשות. כי דיין תפקידו להגן על אדם מפני פגיעה בזכויותיו, זה תפקיד אחר לחלוטין. דיין זה לא רב שמומחה לחושן משפט. ההבדל בין חושן משפט לבין יורה דעה זה לא רק הבדל שבתוכן, שהרב שעוסק בזה נקרא רב והרב שעוסק בזה נקרא דיין. זה סוג עיסוק אחר. לכן פה זה נעשה בבית דין עם שלושה דיינים. שאלה הלכתית אתה שואל רב אחד, לא בבית דין ולא שום דבר. אני אביא אולי דוגמאות כדי לחדד קצת את המשמעות של העניין. היה פעם, הייתי פעם בירוחם, כשלימדתי בירוחם בישיבת ההסדר, אז הכרתי שם בן אדם שהחזיק כל מיני דירות להשכרה. בן אדם תושב ירוחם שהחזיק כל מיני דירות והשכיר אותם וכולי. עזבתי את ירוחם, כמה חודשים אחרי זה מצלצל אלי תלמיד שלי לשעבר, ששכר דירה מאותו אדם, והיה להם איזשהו סכסוך, אני לא זוכר כבר בקשר לחוזה השכירות. אז הוא אמר שהם סיכמו ביניהם שמה שאני אומר מקובל עליהם. הוא שואל אותי, בסדר? אז אמרתי לו, הוא שאל אותי איזושהי שאלה, אמרתי לו, תראה, לדעתי אתה צודק, אותו אחד שנשאלתי, בהנחה שכמובן כל העובדות שמסרת הן עובדות נכונות, כי הרי לא שמעתי את הצד השני. אבל בהנחה שהעובדות שמסרת לי נכונות, אז נראה לי שאתה צודק. טוב, כמה שעות אחרי זה אני מקבל טלפון נזעם מהשני, מהמשכיר. תשמע, לא שמעת אותי בכלל, איך אתה יכול לפסוק דין במצב כזה וכולי. אז אמרתי לו, תראה, לא בטוח עד כמה הצלחתי להסביר לו את זה, אבל מה שניסיתי להסביר לו זה שלא פעלתי פה כדיין אלא כרב. זאת אומרת, אם הוא שאל אותי שאלה הלכתית מה הדין בסיטואציה כזאת וכזאת, אז אני אומר לו זה הדין. אני לא אמרתי שבסיטואציה שביניכם זאת הסיטואציה וזה מה שנכון לעשות. בשביל לדעת את זה אני באמת צריך לשמוע את הצד השני, לגבות עדויות, לראות, לברר את העובדות ואז להחליט. וברגע שאני אחליט זה באמת יחייב את שני הצדדים. אבל כאן אני בסך הכל נתתי חוות דעת הלכתית. בשביל לתת חוות דעת הלכתית אני לא צריך לשמוע את הצד השני. נגיד שהבן אדם ששאל אותי שיקר. או לא מסר לי עובדות נכונות, אז מה? זאת אומרת אני אמרתי לו בהינתן העובדות שאתה נותן לי לדעתי זאת ההלכה. אם אלה לא העובדות אז לא אמרתי את זה כלום. אני בסך הכל משמש פה כיועץ הלכתי למרות שהתחום הוא תחום של חושן משפט. דיני שכירות זה חושן משפט, אבל הכובע שאותו חבשתי היה כובע של רב ולא כובע של דיין. אתם מבינים? זאת אומרת יש פה הבדל עקרוני בין תפקיד של רב לבין תפקיד של דיין שהוא לא נוגע רק לתוכן העניינים. הנה פה התוכן היה חושן משפט, אבל גם בחושן משפט אני יכול ללכת לרב ולשאול אותו מה ההלכה אומרת. זה משהו שונה לגמרי מאשר ללכת לבית דין ולתבוע מישהו, ששם אם בית דין יקבע שני הצדדים חייבים לקיים את מה שבית הדין קבע. זו לא חוות דעת, זו פסיקה. אוקיי? אז זה משהו שונה לחלוטין. דוגמה נוספת שמחדדת את אותו עניין, זה יש ספר של הרב יחזקאל אברמסקי, ספר מאמרים כאלה, שבתוכו יש מאמר על דיני ממונות של נדמה לי של חמיו הרב ירושלמסקי. נדמה לי, לא זוכר כבר, יש מאמר שם של הרב יחזקאל אברמסקי בעצמו בעצם על דיני ממונות. הוא מנסה להסביר מה זה חושן משפט וכל מיני דברים כאלה. הוא טוען שחושן משפט בעצם קובע את אומדן הדעת האמיתי ביותר של בני האדם. כשהתורה אומרת שפלוני חייב לפלוני כסף בסיטואציה מסוימת, היא בעצם ירדה לסוף דעתו של האדם והיא אמרה אם הוא התחייב או לא התחייב, למה הוא התכוון. זאת אומרת שבעצם חושן משפט זה נקרא לזה ספר הפסיכולוגיה האולטימטיבי. בסדר? זה אומר לך באמת מה אדם מתכוון בכל סיטואציה. בעיניי זה אבסורד האמירה הזאת, כי בשביל ללמוד פסיכולוגיה אני הולך למחלקה לפסיכולוגיה, אני לא הולך לחושן משפט. גם פסיכולוגיה יכולה להשתנות בין תקופה לתקופה, בין מקום למקום. חושן משפט עוסק בנורמות, לא בפסיכולוגיות. ולכן אני לא מקבל את הטענה הזאת, אבל לזה אני אגיע עוד מעט. אבל הוא מביא שם תוך כדי הדיון הוא מביא סיפור, הוא עצמו הרי בעל החזון יחזקאל כן, על התוספתא. אז הוא היה גם אב בית דין של לונדון. ולונדון הייתה כן, עדיין, עיר גדולה לאלוקים שיש בה הרבה יהודים עם כמה וכמה בתי דין ודיינים והוא היה אב בית דין של הבית דין הגדול של לונדון. עכשיו הגיע לפניו פעם יהודי, כך הוא מספר, שאמר לו \"תשמע, אני הלכתי לדון בבית דין פלוני בשכונה כלשהי של לונדון. הלכתי לדון שם ומעשה שהיה כך היה: אני לוויתי ממישהו בריבית. ואז החזרתי לו את ההלוואה עם הריבית. ואז תבעתי אותו בבית דין שיחזיר לי את הריבית\". עכשיו הכלל בהלכה זה שריבית קצוצה יוצאת בדיינים. מה הכוונה? ריבית קצוצה זה ריבית דאורייתא. זה ריבית שבשעת ההלוואה קצצנו אותה, קבענו. אתה מקבל מאה, אתה מחזיר לי מאה עשרים. אוקיי? אם לא קצצנו בשעת ההלוואה, נתתי לך מאה ואחרי זה אמרתי אני רוצה מאה עשרים או אתה סתם נתת לי ביוזמתך מאה עשרים, זה ריבית דרבנן. ריבית דאורייתא זה ריבית קצוצה שאנחנו קוצצים את זה ברגע העסקה, ברגע ההלוואה. אוקיי? עכשיו הכלל בהלכה זה שריבית קצוצה יוצאת בדיינים. זאת אומרת הדיינים יכריחו את מי שלקח את הריבית להחזיר אותה ללווה. זה יוצא בדיינים. ריבית לא קצוצה, ריבית דרבנן, לא יוצאת בדיינים. אתה רוצה תחזיר אבל הבית דין לא יכריח אותך להחזיר אותה. אוקיי? זה הרקע ההלכתי. עכשיו בא הבן אדם ומספר לרב חזקאל אברמסקי, הלכתי לבית הדין ההוא השכונתי, ואמרתי להם שפלוני הלווה לי והחזרתי לו בריבית, אבל זאת הייתה ריבית קצוצה, ולכן אני דורש שהוא יחזיר לי את הריבית ובית הדין מתבקש לכפות אותו להחזיר לי את הריבית. בית הדין דן בעניין והגיע למסקנה שזאת לא ריבית קצוצה והוא לא צריך להחזיר לו, או לא שהוא לא צריך להחזיר לו אלא בית הדין לא מתערב. אז הבן אדם פנה לדיינים ואמר להם \"כתבו לי מהיכן דנתוני\". כן, בגמרא מופיע שבעל הדין יכול לבקש מהדיינים שיכתבו לו את נימוקי פסק הדין. \"תסבירו לי מהיכן דנתוני, על מה זה מבוסס הפסק דין שלכם\". בדרך כלל זה במטרה לערער או להראות לאיזושהי אינסטנציה גבוהה יותר \"אלה ואלה הנימוקים, תגידו לי הם צדקו או לא צדקו\", בסדר? אבל זה הוא ביקש: \"כתבו לי מהיכן דנתוני\". והם אמרו לו \"לא רוצים לכתוב לך\". לא רק שהוא לא קיבל את הריבית שלו בחזרה, הם גם לא מוכנים לכתוב לו את הנימוקים. הוא היה מתוסכל לחלוטין, פנה לרבי יחזקאל אברמסקי ומספר לו את כל הסיפור הזה. ושם הוא חטף את סטירת הלחי השלישית, כי רבי יחזקאל אברמסקי אמר לו שהם צודקים. ואז הוא מסביר. הוא אומר: ריבית מופיעה ביורה דעה, לא בחושן משפט. מה זה אומר? שכאשר אני נתתי, נגיד אני לוויתי ממך, ועכשיו אני משלם לך עם ריבית. אני, אין לי שום זכות לקבל את הריבית בחזרה, כי הסכמתי. היה חוזה בינינו ואני התחייבתי לתת לך את הריבית. נכון, זה אסור. אסור גם למלווה לקחת ואסור גם ללווה לתת. בסדר, אז הקדוש ברוך הוא התחשבן איתנו. אבל מבחינת הזכויות, אין לי זכויות לקבל את הכסף הזה. הכסף הזה שייך לך. רק אסור לך להשתמש בו, אסור היה לך לקחת אותו מצד הקדוש ברוך הוא. אבל לא בגלל שהוא שייך לי. אתה לא גזלן. זה לא כסף שלי. לכן לי אין זכויות בכסף הזה. אז למה ריבית קצוצה יוצאת בדיינים? למה הולכים לבית דין ומוציאים את הריבית הקצוצה? הטענה היא שהדיינים פה כופים על המצוות. אתם יודעים שמי שלא, מי שאומר שהוא לא בונה סוכה, אז מכין אותו כדי לכפות אותו לבנות סוכה. עכשיו, סוכה זה אורח חיים, זה לא חושן משפט. למה הולכים לבית דין שיכפה אותו? כי פעולה של כפייה זאת פעולה משפטית. פעולה של כפייה עושה רק בית דין, לא רב, לא פוסק, אלא בית דין. לכן לבית דין יש עוד תפקיד, הוא יכול גם לכפות על מצוות, צריך לא רק יכול. עכשיו במקרה הזה של ריבית קצוצה, בית הדין משמש פה ככופה על מצוות, לא כמציל את האדם, את זכויותיו של האדם שלא ייפגעו. כשאני כלווה ששילמתי ריבית קצוצה והולך לבית דין, אני מבקש מבית הדין שהמלווה יחזיר לי את הריבית. למעשה, זכויותיי לא נפגעו, כי הריבית היא לא שלי, לא מגיע לי, אני הסכמתי לחוזה הזה. לכן הריבית היא שלו כדין מבחינת דיני ממונות. אסור היה לו לקחת את זה בדין יורה דעה, אבל מבחינת חושן משפט זה שלו. אז למה בית הדין כופה עליו להחזיר? בגלל שיש מצווה להחזיר ובית הדין כופה על המצוות, כמו לבנות סוכה. בית הדין לא מתפקד פה כשומר על הזכויות שלי, כמגן עלי שהזכויות שלי לא ייפגעו. בית הדין מתפקד פה כנציגו של הקדוש ברוך הוא שכופה את הבנאדם לקיים את חובותיו כלפי הקדוש ברוך הוא, ולא כמגן זכויות שלי. מה זה אומר בעצם? זה בעצם אומר שכשאני מגיע לבית דין ומבקש מהם את הריבית בחזרה, מה המעמד שלי בבית הדין? אני התובע? לא, אתה אשם כאילו, אתה בנאדם, אתה כאילו תובע אבל בעצם עשית עבירה. אני נקרא עבריין, אבל זה לא קשור לפה. עכשיו אני מבקש שיחזירו לי את הריבית, ריבית קצוצה יוצאת בדיינים. אז אני פונה לבית הדין, אני אומר: פלוני לקח ממני ריבית קצוצה, נא להחזיר לי אותה. האם אני התובע? אין לך זכות מולו כאילו. נכון, אני לא תובע. מרגע שהסכמת, אני עד. אני לא תובע. אני בא לבית הדין ומעיד שפלוני לא מקיים את המצווה להחזיר את הריבית. במקרה אני גם זה שצריך להחזיר לו את הריבית. אבל אני בעצם משמש פה באופן מהותי כעד, לא כתובע. אחרי שבית הדין משתכנע שבאמת פלוני לקח ריבית קצוצה, אז הוא יפעיל את סמכותו ויכפה עליו להחזיר את הריבית. אבל אני לא נחשב פה כתובע. אני עד על זה שקרה פה מקרה שדורש התערבות של בית הדין לכפות על המצוות. אז אם כך, אומר לו רבי חזקאל אברמסקי, אתה כשפנית לבית הדין, אתה בעצם פנית אליהם בתור עד, לא בתור בעל דין. נכון שאם הם היו מחליטים להחזיר את הריבית הם היו מחזירים את הריבית אליך, אבל לא בגלל שזכותך לקבל את הכסף אלא בגלל שחובתו לתת לך את הכסף, אבל לך אין זכות. אתה לא יכול לתבוע אותו. לכן הלכות ריבית מופיעות ביורה דעה ולא בחושן משפט, כי הלכות ריבית אין לך זכות לקבל את זה. מבחינה משפטית חוזה של ריבית הוא חוזה תקף לכל דבר ועניין מבחינת דיני ממונות. רק אסור לעשות את זה. אז זה מופיע ביורה דעה ולא בחושן משפט. לכן אם אתה מבקש מהם כתבו לי מאיפה דנתוני, אומר לו רבי חזקאל אברמסקי, הם לא דנו אותך. מה אתה רוצה? אתה בעל דין פה? אתה תובע? שני בעלי הדין אנחנו דנים ביניהם, אבל אתה לא בעל דין, אתה העד. מה העד יכול לבוא ולהגיד לבית דין תכתבו לי מה נימוקי הפסק שלכם? מה אתה עושה פה בכלל? מה עניינך? אתה עד. המשפט הזה לא עסק בך. המשפט הזה עסק בתובע ונתבע. מה זה קשור אליך? עכשיו פה האדם הזה ששילם את הריבית, בעצם מעמדו בבית הדין זה מעמד של עד, לא של בעל דין. לכן אומר לו הרב יחזקאל אברמסקי, הם צדקו שם שלא כותבים לך את הנימוקים. הם לא צריכים לכתוב לך את הנימוקים. אתה לא המאן דאמר פה. עכשיו זה מחדד בצורה מאוד יפה, אני חושב, את המשמעות למה באמת הלכות ריבית מופיעות ביורה דעה ולא בחושן משפט. למרות שזה מגיע בסוף גם לבית דין ומוציאים את הריבית בדיינים. ובכל זאת זה נמצא ביורה דעה ולא בחושן משפט. ולמה? כי אין לי זכויות על סכום הריבית. סכום הריבית לא מגיע לי, הוא לא שלי. ולכן זה ביורה דעה ולא בחושן משפט. אז מה בעצם הדבר הזה אומר? בעצם הדבר הזה אומר שיש בחושן משפט יש איזושהי תשתית של זכויות שיש לאנשים, וכאשר מישהו פוגע בזכות שלי או לא ממלא את החובה שלו ובכך הוא פוגע בזכות שלי, אז אני עותר לבית דין ומבקש מהם להגן על זכויותיי. אוקיי. עכשיו מי קובע את הזכויות האלה? מאיפה אנחנו יודעים איזה זכויות יש למי? אז אפשר להגיד שהתורה קובעת איזה זכויות יש למי. אבל נדמה לי שדיברנו על ר' שמעון שקופ עם המהרי באסן, זה היה פה או שזה היה בסדרה אחרת? אני כבר לא זוכר. על השאלה למה המוציא מחברו עליו הראיה? הרי יש פה ספק איסור גזל, וצריך ללכת לחומרא? לא, זה כנראה לא היה פה. אז אני אגיד בקצרה. ר' שמעון שקופ מביא בשער ה' את הקושיה של מהרי באסן. מהרי באסן בעצם שואל למה הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה? הרי נגיד שראובן תובע אותי. עכשיו הוא לא הביא ראיות. אז אנחנו בספק. לא יודעים מי צודק. מה קורה מספק? אני משאיר את הכסף אצלי, נכון? המוציא מחברו עליו הראיה. עכשיו למה? הרי יש פה ספק איסור גזל. למה אני לא צריך להחמיר כדי לצאת מידי ספק איסור גזל? ספק דאורייתא לחומרא. עכשיו באופן הפשוט זה לא קשה. למה? כי בדרך כלל כאשר הוא תובע אותי, אז הוא ואני יודעים את האמת. גם אם אין ראיות, כי אנחנו היינו שם בשטח. בית הדין נמצא בספק כי לא היו לו ראיות והוא לא היה שם בשטח, הוא לא יודע. אז אם בית הדין נמצא בספק, מה זה קשור אליי? אני לא צריך להחמיר בגלל שאתם בספק. אני אומר לכם שאני יודע, הכסף הזה הוא שלי. אז מה, אתם תכריחו אותי לזרוק את הכסף הזה לים בגלל שאתם בספק? מה זה קשור אליי? אני לא צריך להחמיר פה בספק הזה כי אני אומר לכם, אין איסור, אני יודע הכסף הזה הוא שלי. אתם כמובן לא תוציאו ממני את הכסף כי אין לכם ראיות וגם לא תפסקו שהכסף יישאר אצלי כי אין לכם ראיות לטובתי. אתם פשוט מסתלקים כי אתם בספק. אבל אני, אין שום בעיה בזה שאני אחזיק את הכסף. אני יכול להחזיק את הכסף כי לשיטתי אין פה איסור. אני יודע שהכסף הזה הוא שלי. מה, אתם תכריחו אותי להיות בספק איסור? אני לא בספק. אבל איפה כן יש בעיה? בברי ושמא. למה? בדרך כלל בברי ושמא ברי עדיף. אם אתה טוען בטוח שהלווית לי ואני טוען שאולי לא ואולי כן, אז הברי עדיף באופן עקרוני. אבל זה הכול כשאין מוחזק. אם הטוען שמא הוא מוחזק, אז ברי ושמא לאו ברי עדיף. זו מחלוקת אמוראים אבל להלכה פוסקים לאו ברי עדיף. אתה לא יכול להוציא ממוחזק בלי שאתה מביא ראיות. מכוח טענה בלבד אי אפשר להוציא ממוחזק. אז ברי ושמא לאו ברי עדיף. זאת אומרת, נגיד שפלוני תובע ממני מאה שקל, הלוואה, נזק, לא משנה מה שלא יהיה, ואני אומר תשמע, האמת אני לא זוכר, אולי כן אולי לא. אז הוא תובע בברי ואני המוחזק טוען שמא. במצב כזה הכסף נשאר אצלי. ועל זה יכול לשאול המהרי באסן, רגע, אבל הרי כאן אני עצמי גם נמצא בספק, נכון? הרי טענתי שמא. אני עצמי לא יודע את האמת. נו, אז אם אני לא יודע את האמת, אז יש פה ספק איסור גזל, וספק דאורייתא לחומרא. אז איך מאפשרים לי להחזיק את הכסף אצלי? אז אומר ר' שמעון שקופ שאיסור גזל שונה מכל שאר איסורי התורה. בכל איסורי התורה האיסור מתחיל בציווי. נגיד האיסור לאכול חזיר, מאיפה הוא מגיע? מזה שהתורה אסרה לאכול חזיר. הציווי לפני הציווי להניח תפילין, מאיפה הוא מגיע? מזה שהתורה ציוותה להניח תפילין. אז הציווי של התורה מכונן את המצווה או את האיסור. באיסור גזל האיסור הוא לגזול ממון של מישהו אחר. אבל מי קובע מה זה ממון של מישהו אחר? אתה צריך קודם כל להניח הנחה לגבי דיני הקניינים. איך קובעים מה קניינו של מי, איך מעבירים קניינים, איך מחלקים את הרכוש בעולם, איך קובעים מה שייך למי. אחרי שהקביעות האלה קיימות, זה מה שנקרא דיני הקניין, אחרי זה אני יכול לומר שיש איסור לקחת ממון שלא שייך לי, ששייך למישהו אחר. אבל לפני שמממשים את האיסור הזה, קודם כל צריכה להיות מערכת שקובעת באופן ברור איזה ממון שייך למי. דיני הקניין קודמים לדיני גזל, נכון? בלעדיהם לא יכול להיות שיהיה איסור גזל. ואז שואל רב שמעון שקופ, מאיפה אנחנו יודעים את דיני הקניין? תורה אומרת לא תגזול, זאת אומרת היא מניחה שכבר יש איזושהי חלוקה קניינית ידועה. והיא אומרת שיש איסור לא תגזול לפגוע בחלוקה הקניינית הזאת, לקחת ממון שהוא לא שלי. אבל מאיפה באה החלוקה הקניינית? מאיפה אנחנו יודעים מה שייך למי? דיני קניין אין להם, לרובם הגדול, אין מקור בתורה. זה דברים שחכמים קובעים. מסכת בבא בתרא זו מסכת בלי פסוקים. וגם בבא מציעא בחלקים שעוסקים בקניין, נדיר מאוד שמובא איזה פסוק או דרשה כמקור. רוב הדברים האלה, וזה דיני דאורייתא, זה דיני דאורייתא שאין להם שום מקור. אז אומר רב שמעון שקופ, צריך לומר, וכשהתורה אומרת לא תגזול, ברור שהיא מניחה שיש כבר מערכת של דיני קניין קיימת. ואחרי שהמערכת הזאת קיימת, אסור לפגוע בקניינו של מישהו אחר וזה איסור לא תגזול. אבל מערכת דיני הקניין זאת איזושהי הנחה שכבר נמצאת פה עוד לפני שאיסור לא תגזול נאמר. וזה מה שהוא קורא דיני המשפטים, או תורת המשפטים. מערכת המשפט. החברה קובעת מערכת משפטית שהיא מסדרת את דיני הקניין, ואחרי שיש דיני קניין, התורה לא רק מכירה בדיני הקניין, אלא גם קובעת איסור לפגוע בקניין של מישהו. אוקיי? אבל מערכת הקניינים זאת מערכת של דינים שקודמת לתורה. התורה מניחה את קיומה, ורק בגלל זה היא יכולה לצוות לא תגזול. עכשיו, ואז הוא אומר, ושמא תאמר, ומניין שצריך לציית למערכת הזאת אם התורה לא ציוותה? אז הוא, כמו כל יהודי טוב הוא עונה בשאלה על שאלה, והוא אומר, וממה שהתורה כן ציוותה, מניין שצריך לשמוע לו? ממה שהתורה כן ציוותה על משהו, מניין שזה מחייב? למה צריך לשמוע לו? כי הסברא אומרת שמה שהתורה מצווה צריך לקיים, מה שהקדוש ברוך הוא מצווה צריך לקיים. נו, אז הסברא גם אומרת את זה. או במילים אחרות, אתה מניח שהציווי של התורה זה הדבר הכי בסיסי. טעות. הסברא זה הדבר הכי בסיסי. גם הציווי של התורה מבוסס על הסברא, רק בגלל זה יש לו תוקף. אז אם יש סברא שהיא מחוץ לציווי של התורה, בלי קשר לציווי של התורה, גם היא תחייב. אני לא צריך ציווי בשביל לתת תוקף לסברא. הפוך, הסברא היא זו שנותנת תוקף לציווי. ככה הוא עונה. ואז הוא אומר, אז אם ככה, קושיית המהר\"י בסאן הייתה בברי ושמא, למה הטוען שמא יכול להחזיק את הממון אצלו? הרי יש פה ספק איסור גזל. למה הוא לא חייב להחמיר כדי לצאת מידי הספק הזה? אז הוא אומר, בגלל שלא תגזול זה איסור שבא לתת תוקף לדיני הקניינים או לדיני המשפטים, מה שהוא קורא. עכשיו, אם מבחינת המערכת המשפטית הכלל המשפטי הוא המוציא מחברו עליו הראיה, אז ברמה המשפטית מותר לי להחזיק את הכסף אצלי אם הוא לא הביא ראיה התובע. ואם התובע לא הביא ראיה, אז הנתבע יכול להחזיק את הכסף אצלו מבחינה משפטית. זה המשמעות של המוציא מחברו עליו הראיה. כל מערכת משפטית בעולם עובדת ככה. ממילא גם לא יהיה פה איסור לא תגזול, כי איסור לא תגזול בא לעגן את הפגיעה בדיני המשפטים. זאת אומרת, אם דיני המשפטים אומרים שהממון הזה הוא שלך ואני לקחתי את הממון הזה, אז עברתי על לא תגזול. אבל אם מבחינת דיני הקניינים הממון הזה הוא שלי, אז מה שייך להגיד שאולי אני עובר על לא תגזול? אין צורך לחשוש לאיסור גזל כי איסור גזל כל עניינו זה לעגן את דיני המשפטים, ואם מבחינת דיני המשפטים אני יכול להחזיק את הכסף אצלי, אז לא מתעוררת שום בעיה של לא תגזול. זאת התשובה של רב שמעון שקופ. בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה שיש מערכת חוץ הלכתית, או קדם הלכתית, שקובעת את דיני הקניינים, והמערכת ההלכתית בסך הכל באה לתת לה גושפנקה הלכתית, דתית, הלכתית, מה שלא תרצו. זאת אומרת להגיד שמי שפוגע בקניין של מישהו אחר, עבר על איסור הלכתי של לא תגזול. ומניין תוקפה של המערכת המשפטית הזאת אם לא מציווי התורה? מסברה. הסברה אומרת שצריך להסדיר את דיני הקניין בין בני אדם. לא בגלל ציווי התורה, זה הסברה. עכשיו אני שואל, אם זה כך, אז בואו נגיע למשל ל- או עוד שנייה אחת לפני שנגיע, אז בעצם איך זה מתחבר למה שאמרתי קודם? בעצם הטענה היא שדיני המשפטים הם אלה שקובעים את החובות ואת הזכויות. הממון הזה שלי, הממון הזה שלך, אם אני הלוויתי אתה צריך להחזיר לי את הכסף, אם אתה הזקת אתה צריך לשלם לי, זה מה שקובע את מערכת הזכויות והחובות. ואחרי זה התורה באה ומטילה איסור על מי שפוגע בזכויות של מישהו אחר, מי שלא מקיים את חובותיו ובכך פוגע בזכותו של מישהו אחר. עכשיו אני אשאל אתכם שאלה. נגיד שיש במדינת ישראל היום, אני הפקדתי משהו לפיקדון אצל מישהו, אצל בנאדם אחר. הוא שומר חינם. בסדר? עכשיו זה נגנב. אז על פי ההלכה, שומר חינם פפור בגניבה, נכון? הוא חייב בפשיעה אבל הוא פטור על גניבה ואבידה. אבל מבחינת החוק, זה לא בהכרח ככה. נגיד עכשיו לצורך הדיון שמבחינת החוק אתה כן חייב. אז מה יהיה- מה יגידו בבית דין? אני עכשיו תובע אותו בבית דין. ילך לפי החוק יגיד לך. נכון? למה? דינא דמלכותא דינא. זה הסברה, כאילו, כי זה הסברה. כן, דינא דמלכותא, דינא דמלכותא מחייב בדיני ממונות. זאת אומרת המלך יכול לקבוע את הזכויות והחובות של בני אדם, וזה מקבל תוקף הלכתי, אוקיי? המלך הוא זה שקובע. לכן בדינא דמלכותא כל דיני הממונות נקבעים לפי דינא דמלכותא, לפי מנהג המדינה, יש כל מיני גורמים חיצוניים שקובעים את הזכויות והחובות בדיני הממונות. וההלכה נותנת לדבר הזה תוקף, תוקף הלכתי. אז בעצם יוצא שמבחינת דיני הממונות, נגיד נחשוב על דיני שומרים, אם אתה רוצה לדעת מה מחייב הלכתית בדיני שומרים, מה אתה צריך ללמוד בישיבה? ספר החוקים של מדינת ישראל, נכון? ספר החוקים של מדינת ישראל או את התקדימים וכולי, כי זה בעצם החוק, הוא זה שמחייב בעצם להלכה, לא שולחן ערוך. השולחן ערוך זה איזושהי ברירת מחדל, כן? זה איזשהו אם אין חוק אז הולכים על פי זה, אבל אם יש חוק אז הולכים על פי זה. אני אגיד יותר מזה, המשנה בבבא מציעא צ\"ד, המשנה אומרת מתנה שומר חינם להיות כשומר שכר ושומר שכר להיות כשומר חינם. בדבר שבממון אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה. אנחנו יכולים לקבוע בינינו סידור אחר, אתה שומר חינם אבל תהיה חייב בגניבה ואבידה, או שומר שכר אבל פטור בגניבה ואבידה. כל עוד אנחנו שנינו מסכימים ומתנים הכל בסדר. לא רק זה, כל הפוסקים אומרים שזה מותר לכתחילה, לא שבדיעבד מכירים בזה. אין שום בעיה, אתם רוצים לעשות חוזה אחר מהחוזה שהתורה אמרה? בסדר גמור, תעשו חוזה אחר. זאת אומרת אין פה בעיה אפילו לכתחילה לעשות את זה. אז בשביל מה צריך את כל דיני השומרים שאנחנו משקיעים בהם את ימינו בבית המדרש? רק כדי- רק במצב שבו החוק לא אומר שום דבר, אז זה בעצם יהיה הדבר שמחייב. אבל אם החוק אומר משהו, אז צריך ללכת לבית משפט וזה מה שיקבע, גם הלכתית זה מה שיקבע. עכשיו אני שואל, האם אפשר לברך ברכת התורה על לימודי משפטים? תיאורטית כן. אם משפטים עוזרים לך בלימוד התורה אז כן. אז לכאורה כן, נכון? יותר מזה, אני חושב שעל חושן משפט אי אפשר לברך. שהוא כבר לא רלוונטי היום. מה שרלוונטי זה החוק. אז רק על לימודי משפטים- רק על לימודי משפטים צריך לברך ברכת התורה. משהו פה לא נשמע, נכון? אני אגיד לכם מה לא נשמע פה. ברור שהח- החוק לגבי דיני שומרים הוא לא תורה. זאת לא תורה. נכון שזה מחייב אותי הלכתית. תשאל מה ההלכה מחייבת אותי, מה שהחוק אומר. נכון, זאת זה חלק מההלכה, אבל זה לא תורה. למה זה לא תורה? בשביל זה אנחנו צריכים לחזור חזרה ולשאול את עצמנו אז באמת למה התורה קבעה את כל דיני שומרים, למה אנחנו לומדים את דיני שומרים? הרי זה כבר לא רלוונטי היום מבחינת מה שמחייב אותי להלכה. התשובה היא שהתורה קבעה את הדין מה ראוי שיהיה. אם אתה מפקיד אצל שומר חינם, אז ראוי שהוא יפטר בגניבה ואבידה ויתחייב רק בפשיעה. זה הצדק התורני. זה מה שצריך להיות. עכשיו, אם אתם מתנים ביניכם ורוצים לתת מתנות אחד לשני מעבר למה שהצדק אומר, זכותכם, אין בעיה, מותר לתת מתנות. הכל בסדר. אבל התורה אומרת מה אומר הצדק. וזה נשאר תמיד נכון בלי קשר לשאלה מה אומר החוק. רק החוק, ברגע שהחוק נקבע, אז זה אומר שאנחנו פועלים לא על פי הצדק אלא על פי החוק. בסדר גמור. אבל התורה, כשאני לומד את התורה אני לומד את ההסדר הצודק. זה נקרא ללמוד תורה. ללמוד את ההסדר הצודק. לאו דווקא את ההסדר שמחייב אותי הלכה למעשה בפועל. הלכה למעשה יכול להיות שיש הסדר אחר שיחייב אותי, במקרה הזה זה החוק. אבל זה לא אומר שהחוק הופך להיות תורה. תורה זה ללמוד איזושהי אמת משפטית, מה באמת האמת המשפטית אומרת. וזה לא בהכרח אומר שזה מה שאני אקיים בפועל. ולכן כשאני לומד את דיני שומרים, זאת התורה תמיד, לא משנה בכלל אם יש חוק אחר, אין חוק אחר, אם זה כן מיושם, לא, זה לא מעניין בכלל. אני לומד את זה בגלל שהתורה מגלה לי שזאת האמת ההלכתית. כשיש חוזה שמירה כזה וכזה, אלה המחויבויות המתבקשות. וזה זאת אמת נצחית. זה תמיד נכון. לגבי הלכה למעשה, אם החוק או המנהג, לא משנה, קבעו משהו אחר. בסדר, אז אנחנו סיכמנו שאנחנו נותנים מתנות למרות שהצדק איתי ומגיע לי שתשלם לי, אני החלטתי לתת לך מתנה ולוותר לך שלא תשלם לי. בסדר גמור. אם אני נותן לך מתנה, הכל בסדר. אז מותר לי לוותר על זכויותיי, נכון? אבל זה עדיין זכותי. זכותי לקבל את הכסף הזה, רק ויתרתי על זכותי. זה הכל. לכן למשל כשאני שואל למה אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון? בדבר איסור אי אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה, אבל בדבר שבממון אפשר. למה? כי בדבר שבממון אני לא מתנה על מה שכתוב בתורה, אני פשוט מה שכתוב בתורה זה מה הזכויות שלי. ועל זה אי אפשר להתנות, אלה הזכויות שלי נקודה. נכון שאני יכול לבוא ולוותר על זכויותיי. בסדר, אז מה? זה לא הליכה נגד התורה. התורה לא אמרה שאני חייב גם לממש את הזכויות. התורה אמרה שאלה הזכויות שמגיעות לי. אם אני רוצה אני אקבל אותם. אבל אם החלטתי לוותר עליהם, לבריאות, זכותי, אין בעיה, מותר לתת מתנות. לכן אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה, זה בעצם לתת מתנה בבחינת בדבר שבממון. כי בעצם מן התורה מגיע לי הממון הזה, אבל כשאני מתנה אני בעצם אומר אני מוותר על זה, קח את זה במתנה. אז אין שום בעיה בדבר שבממון. אבל אני לא יכול להתנות שיהיה מותר לי לאכול חזיר, נכון? אכילת חזיר זה לא זכות של מישהו שהוא יכול לוותר עליה. זו חובה, נקודה. בממון יש לי חובה עליי שהיא בעצם זכות שלך. אז אם אתה מוותר על זכותך, הכל בסדר, אין בעיה. אז זה בעצם אומר שהמשמעות של העובדה שבדיני ממונות יש חובה כנגד זכות אומרת שאני יכול לוותר על הזכויות האלה וזה לא ייחשב הליכה נגד התורה. אבל אם ויתרתי על הזכויות האלה, האם הוויתור הזה בעצמו הוא דבר תורה? כשאני לומד אותו זה תורה? לא. התורה זה מה מגיע לי באמת. מה המשפט אומר שמגיע לי. זה שאחרי זה אני מחליט לוותר על זה או לתת מתנה, זאת זכותי כמובן, אבל הנתינת מתנה הזאת היא לא תורה. אז כשהחוק אומר ששומר שכר יהיה פטור מגניבה ואבידה, נגיד לצורך הדיון, אז הפטור של שומר שכר מגניבה ואבידה הוא לא תורה. אין מאחוריו את הצדק, את האמת המשפטית. זה נכון שזה מה שמחייב אותי. תבין מה אני אומר? תורה זה דבר השם, תורה זה משהו שמייצג אמת כלשהי, אמת משפטית כלשהי. עכשיו, לא תמיד אני חייב לפעול לפי האמת, מותר לי לוותר על זכויותיי, למרות שהאמת היא שמגיעות לי הזכויות האלה, אני יכול לוותר על הזכות הזאת. אין בעיה, אבל עדיין האמת היא שהזכות הזאת מגיעה לי. כן, אבל הרב, גם לריבית אתה יכול להגיד ששנינו הסכמנו, אני משלם לך והכל בסדר, עדיין זה עבירה, לא? זה עבירה, אבל זה לא זכות. ריבית זה ביורה דעה. אם הריבית הייתה מוגדרת בחושן משפט, אז זה באמת היה אומר שכסף הריבית ששילמתי לך הוא לא שלך, הוא שלי, ואז אני יכול אולי לוותר לך עליו ולהשאיר אותו אצלך, אז זה היה דומה למה שאמרתי כאן. אבל מבחינת ההגדרה של התורה, ריבית נמצא ביורה דעה, לא בחושן משפט. בסדר, אז זה כאילו אומר שהעבירה היא כאילו בחפצא, וואטאבר, כאילו היא… לא, זה אומר שהעבירה היא כלפי המקום ולא כלפיי. כלפי המקום, זאת אומרת, אסור לך להסכים כאילו, אסור להסכים לקחת… נכון, אבל ההסכמה חלה. כן, לא, ברור, ברור. אסור להסכים ברמה האיסורית, אבל ממונית ההסכמה חלה, זה חוזה תקף. בסדר? אז זה בעצם, תראו, אני אחדד את זה יותר, תראו. רש\"י בתחילת פרק הכונס, זאת אומרת אחרי ההתחלה, רש\"י בדף ס', רש\"י אומר שמה שאדם לא מציל עצמו בממון חברו. אם מישהו מאיים עליי עם אקדח ואני כדי להינצל צריך אני לא יודע מה, לשבור כיסא שלך ואתה לא מסכים לצורך הדיון שאני אשבור את הכיסא שלך, אני צריך למות, אסור לי לשבור את הכיסא שלך כדי להינצל. עכשיו זה הרי דבר מוזר, הרי כל האיסורים שבתורה נדחים… אין פה פיקוח נפש? כן, כל האיסורים שבתורה נדחים מפני פיקוח נפש חוץ משלוש עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אז איך נכנס פה גם גזל או נזק? אז מסבירים הערוך השולחן ועוד, אבל אני כתבתי על זה במאמר פעם, והטענה היא בעצם שנכון שאיסור גזל נדחה, אבל עדיין הכיסא הזה הוא שלך. אסור לי לקחת את הכיסא הזה לא בגלל איסור גזל, איסור גזל שמוטל עליי נדחה, זה פיקוח נפש. אבל תכלס הכיסא הזה הוא שלך, ומי שקובע על הזכויות שלך זה רק אתה. אני לא יכול לקבוע שום דבר על הזכויות שלך לא בגלל האיסור הממוני, האיסור של לא תגזול, סליחה. כמו שרבי שמעון שקופ אמר, אלא בגלל דיני המשפטים, זה שלך, אז גם אם איכשהו אני מנטרל את איסור לא תגזול, אין איסור לא תגזול. אז אין עליי איסור, זה יפה, אבל תכלס הכיסא הזה הוא שלך ואני לא יכול לקחת אותו ולקבל החלטות לגביו ולשבור אותו וכדומה. זאת בעצם הטענה, כן, דוגמה שאני תמיד מביא בהקשר הזה, יש לי איזה ידיד בבני ברק ליצן שישבנו ליד איזה שולחן וראינו מישהו שקורא ספר מעניין שהוא חיפש כבר כמה זמן החבר שלי. אז הוא אומר לו: תראה ידידנו, יש לי שתי אפשרויות, או לקחת לך את הספר ולעבור על לא תגזול, או להשאיר אצלך את הספר ולעבור בלא תחמוד, כיוון שאני בלאו הכי עובר איסור אז לפחות שהספר יהיה אצלי, אז לכן אני אגזול. עכשיו זה כמובן פרשנות לא נכונה ללא תחמוד, אבל נגיד לצורך הדיון שזה היה נכון, עדיין המסקנה הזאת לא נכונה, וכמובן הוא ידע את זה. המסקנה הזאת לא נכונה. למה לא? כי הסברת לי למה אין לך איסור, כי ממה נפשך יש לך איסור ואז לא תימנע מאיסור בשום מקרה. נגיד שההסבר הזה קניתי אותו, אז הסבר נהדר, אבל הספר הזה הוא שלי, את ההסברים שלך תשמור לעצמך. הספר הזה הוא שלי, הוא חלק מזכויותיי, הוא הממון שלי, אתה לא יכול לגעת בספר הזה גם אם אין שיקול הלכתי שאוסר את זה עליך. אתה לא יכול לגעת בזה פשוט בגלל שזה שלי. זו הטענה, ואותו דבר פה כשאני שובר כיסא כדי להציל את חיי, אז ההיגיון אומר מה זאת אומרת, איסור מזיק ודאי נדחה מפני פיקוח נפש. נכון, איסור מזיק נדחה, אבל הכיסא הזה הוא שלך ולא שלי, אני לא יכול לקחת לך את הכיסא בלי רשותך. אבל מה זה אני לא יכול? עובדה שאני יכול. לא שלא יכול פיזית, אני לא יכול נורמטיבית. מה זה איזה נורמה? אסור. מה זה אסור? ממי? מהמקום? אסור משפטית, איסור משפטי. אבל הנה אז בסדר אוקיי יכניסו אותי לכלא כי שברתי לו את הכיסא איפה זה יהיה? כן. אבל אין כזה חוק בעולם. למה? בכל מקום, תלך לבית משפט ותגיד אוקיי שברו לו את הכיסא הצלתי את החיים שלי הוא יפסיד בבית משפט. קודם כל בכל בית משפט יגידו לך בסדר אבל תשלם לו על הכיסא. אבל בהלכה לא רק שאתה צריך לשלם לו, זה יותר פוסקים אומרים, רש\"י טוען שאסור לך לקחת, לא רק שאתה צריך לשלם אחר כך. אלא אסור לך לקחת את הכיסא, אתה צריך למות. אז אני עוד פעם, לא רוצה להיכנס לסוגיה הזאת, סוגיה כבדה. אני רק רוצה להראות לכם שני צדדים של החילוק שעשיתי פה בין חושן משפט ליורה דעה. אמרתי שביורה דעה זה חובות שאין כנגדן זכויות. בחושן משפט כנגד כל חובה יש זכות ולהפך. אוקיי? לדבר הזה יש שני צדדים. מצד אחד זה הכי קל בעולם, מצד שני זה הכי חמור בעולם. זה הכי קל בעולם במובן שעל זה אפשר להתנות. הדברים שביורה דעה אי אפשר להתנות. נכון? לא יכול להתנות על אכילת חזיר. ועל דיני ממונות אני כן יכול להתנות, אז זה בעצם כאילו הכי גמיש, התחום הכי גמיש בהלכה. אפשר להתנות עליו, אפשר לעשות מה שרוצים. מצד שני אני צריך למות ולא לעבור עליו, מה שלא קורה בחזיר. בגזל אני צריך למות ולא לעבור על גזל. בחזיר וודאי שאני אוכל חזיר בשביל להינצל. אז זה הכי חמור והכי לא גמיש בעולם. איך להבין את זה שמצד אחד זה הכי גמיש ומצד שני זה הכי קשיח ולא גמיש? תשובה היא פשוטה. החובה עליי לא לגזול אותך יסודה בזכות שלך. וכיוון שכך מתעוררים פה שני צדדים מנוגדים של אותה מטבע. אתה אם אתה מוותר על הזכות אין שום בעיה, ויתרת על הזכות שלך, הכל בסדר. אבל אם לא ויתרת על הזכות, אני לא יכול לפגוע בה בשום דרך שבעולם. שום הצדקה שתהיה לי לא תצדיק פגיעה בזכויות שלך. זאת אומרת ההבחנה שיש פה חובה כנגד זכות, יש לה שני צדדים. צד אחד לחומרא, שאם אתה לא ויתרת על הזכות אז זה הדבר הכי קשיח ביקום. והצד השני לקולא, שאם אתה כן ויתרת על הזכות, סוף סוף זה זכות שלך, ויתרת ויתרת, הכל בסדר. אתן לכם אולי הדגמה אחרת. יש גמרא במסכת בבא בתרא בדף ה'. הגמרא אומרת שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. מה הכוונה? נגיד שאני לוויתי ממך כסף ואתה תובע ממני את הכסף. ההלוואה הייתה לשלושים יום. אז אם אני תבעתי אותך נגיד אחרי שבוע, עוד לפני שהגיע זמן הפירעון, אתה תבעת אותי לפני שהגיע זמן הפירעון ואני אמרתי לך, אז יכולתי להגיד לך בסדר חכה, בסוף החודש אני אשלם לך. אבל לא אמרתי את זה. אמרתי לך פרעתי, מה אתה רוצה? אתמול הייתי אצלך החזרתי לך את הכסף. אז הגמרא אומרת חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. יש לך עוד שלושה שבועות להחזיק את הכסף, לא סביר שאדם מוותר על הכסף לפני שהוא חייב. אדם לא פורע בתוך הזמן. אם יש לך זמן לחודש אתה תחזיק את הכסף חודש. ואם אתה טוען שפרעת בתוך הזמן, נטל הראיה הוא עליך. אבל היום הפרשי שער, היום הפרשי שער בין הדולר לזה, אז הוא רוצה להקדים את זה. בסדר, אז יכול להיות ששמה לא תהיה החזקה, אני מדבר כשאין הפרשי שער. אז נטל הראיה עליו. נטל הראיה על זה שאחר כך יבקש ממנו עוד פעם את השטר. לא. למה הוא צריך להוכיח שהוא… נטל הראיה הוא על הנתבע. הנתבע הוא יהיה הנתבע כי אחר כך יבקשו ממנו עוד פעם את השטר. איזה שטר? בא בן אדם ואומר לו… את ההלוואה הזאת. את הכסף, לא את השטר. כן, את הכסף. נו לא יבקשו עוד פעם, עכשיו מבקשים. מה זאת אומרת? לא, אבל הוא לקח כסף, אם הוא החזיר אותו מעבר לזמן… לא החזיר, עוד פעם. אני נגיד שלוויתי ממך, בסדר? עכשיו אתה בא לתבוע ממני שבוע אחרי ההלוואה, וזמן הפירעון הוא בעוד שלושה שבועות, אחרי חודש. אוקיי? אתה בא לתבוע ממני ואני אומר לך מה אתה רוצה ממני, פרעתי לך. ואתה טוען מה פתאום לא פרעת לי. יש לנו ויכוח. אז זה בוודאי שנטל הראיה עליו. רגע רגע. מי יצטרך להביא את הראיה? זה שתובע. לא. לא. הוא כבר מביא את הראיה, זו ראיה אחרת. בדרך כלל התובע צריך להביא את הראיה. כאן הנתבע צריך להביא את הראיה. למה? הראיה הראשונה זה השטר הראשוני שלו. אין שטר, אין שטר, עזוב שטר עכשיו, אין שטר. בסדר? עכשיו למה אני צריך להביא את הראיה הרי אני הנתבע? בדרך כלל תובע צריך להביא את הראיה. בגלל שאני טוען טענה לא סבירה. נכון? אני אומר פרעתי לך אבל אדם לא פורע בתוך הזמן. טענה לא סבירה. אז אתה צריך להביא ראיות לדבריך. אוקיי? ככה אומרת הגמרא. עכשיו אני מגיע להערה של חיים מקודם. נגיד שבגלל הפרשי שער וכולי במצבנו היום אנשים כן פורעים בתוך הזמן. יש לך משכנתא מהבנק, בסדר, נפלה עליך ירושה גדולה, אתה רוצה לסגור את המשכנתא. שילמת לבנק בתוך הזמן, לפני שהגיע זמן הפירעון של המשכנתא. אבל התובע צריך להביא. עכשיו הבנק מגיע ותובע ממך את הכסף ואומר להם: מה אתם רוצים? שילמתי. אומר: מה פתאום? לא שילמת. מה אנחנו נפסוק? בגמרא כתוב יש חזקה שאדם לא פורע בתוך הזמן. מה אנחנו נפסוק? שהוא לא צריך להחזיר. למה לא? כי זה לפי חוקי המדינה, זה הסברא כאילו. לא לא, עזוב חוקי המדינה. נגיד שהשתנתה הסברא, לפי הסברא שהשתנתה עכשיו, כאילו התנאים השתנו. נכון, בנסיבות שלנו אדם כן פורע בתוך הזמן. אין את החזקה שאדם לא פורע בתוך הזמן, לכן זה לא דומה למה שכתוב בגמרא. סיטואציה אחרת, נכון? אוקיי, עכשיו האם אני יכול לתלוש את דף ה' מבבא בתרא ולזרוק אותו לפח? כבר לא רלוונטי. הוא לא רלוונטי עכשיו אבל מחר הוא כן יכול להיות. בסדר, אז זה אותו דבר, זה כמו ספר החוקים, גם ספר החוקים יכול להיות רלוונטי מחרתיים. לא לא, וזה דרך… לא, כי זה דרך של תורה כאילו, זה מה שמלמדים אותנו. מה זאת אומרת? אני כן צריך להשאיר את דף ה' בבבא בתרא. למה? כי דף ה' בבבא בתרא הוא תורה למרות שההלכה היא לא רלוונטית היום, והחוק הוא לא תורה למרות שההלכה דווקא היא הרלוונטית היום. ולמה? כי מה מלמדת אותי הגמרא בבבא בתרא בדף ה'? היא לא מלמדת אותי, כמו שאמר רבי יחזקאל אברמסקי, היא לא מלמדת אותי שהאדם לא פורע בתוך הזמן, את הטענה הפסיכולוגית שאדם לא פורע בתוך הזמן. בשביל פסיכולוגיה אני הולך למחלקה לפסיכולוגיה, לא לחושן משפט ולא לבבא בתרא. מה שהיא מלמדת אותי זה עיקרון הלכתי, והעיקרון ההלכתי הוא שכאשר יש חזקה נגדך, אם אתה הנתבע ויש חזקה נגדך, נטל הראיה עובר אליך. וזה נכון תמיד. נכון שבסיטואציה שנוצרה כאן פשוט אין חזקה נגדך, אז ממילא זה לא רלוונטי הגמרא לסיטואציה שלנו היום. אבל העיקרון שמופיע בגמרא שכאשר יש חזקה נגד הנתבע נטל הראיה עובר אליו, זה עיקרון נצחי, הוא לא משתנה אף פעם. השינוי בנסיבות לא משנה אותו בכלל. מה שמשתנה בין נסיבות לנסיבות זה השאלה אם יש חזקה או אין חזקה. הפסיכולוגיה של בני אדם יכולה להשתנות או השיקולים של בני אדם יכולים להשתנות, אבל העיקרון ההלכתי שאומר שאם יש חזקה נגדך אז נטל הראיה הוא עליך, זה תורה. וזה הדבר היחיד שתורה. ההערכה הפסיכולוגית שאדם לא נוטה לפרוע בתוך הזמן זה לא תורה, זה סתם קביעת עובדה פסיכולוגית שגם יכולה להשתנות ממקום למקום. זו קביעה פסיכולוגית, זה לא תורה. תורה עוסקת בהלכה, בהוראה הלכתית. ומה ההוראה הלכתית שלומדים מהגמרא בבבא בתרא? שאם יש חזקה נגד הנתבע, נטל הראיה הוא עליו. השאלה אם באמת יש חזקה או לא, לך תשאל במחלקה לפסיכולוגיה אם יש או אין חזקה. זה לא מעניין. ההלכה בסך הכל אומרת שאם יש חזקה אז נטל הראיה הוא עליו. והקביעה הזאת היא קביעה הלכתית נטו, אין לה ולא עובדות ולא כלום, לא קשורה לעובדות. זה הלכה נצחית. היא יכולה להיות לא רלוונטית בסיטואציה שלנו היום, כי בסיטואציה שלנו היום אין חזקה שלא פרעת בתוך הזמן, אז הגמרא בדף ה' לא רלוונטית אלינו היום. אוקיי, אז מה? אבל עדיין זה תורה. התורה אומרת שאם יש חזקה נגדך נטל הראיה הוא עליך, וזה נכון תמיד, זה נצחי, זה לא משתנה. וזה מה שנקרא תורה. ומה החוק אומר? החוק בסך הכל קובע אם יש חזקה או אין חזקה, הוא קובע את הקביעה העובדתית. זה לא תורה. תורה זה תמיד קביעות הלכתיות, זה לא קביעות עובדתיות. ברור שכדי ליישם את הקביעות ההלכתיות אנחנו צריכים להחליט מהי המציאות העובדתית. זה ברור. אחרי שהחלטנו מהי המציאות העובדתית אנחנו מחילים עליה את ההוראה של ההלכה. אבל הקביעה מהי המציאות ההלכתית, העובדתית סליחה, זה לא חלק מההלכה. אין שום קדושה בעיקרון הפסיכולוגי שאדם לא פורע בתוך הזמן. אם מישהו ילמד את העיקרון הפסיכולוגי שאדם לא פורע בתוך הזמן במחלקה לפסיכולוגיה הוא יצטרך לברך על זה ברכת התורה? לא. ילמדו אותו שם שאנשים אוהבים להחזיק את הכסף כמה שהם יכולים, הם לא פורעים לפני הזמן. אני מניח שנסכים שלא, נכון? אז למה אם אני אני כן אצטרך לברך עליו ברכת התורה? אותו דבר למדתי אותו דבר. רק כתוב בכתב רש\"י אז מה? והתשובה היא שגם שם אני לא מברך על זה ברכת התורה. הגמרא בבבא בתרא לא מלמדת אותי את העובדה הפסיכולוגית שאדם לא פורע בתוך הזמן. הגמרא בבבא בתרא מלמדת אותי את העיקרון ההלכתי שאומר שאם יש חזקה נגדך נטל הראיה הוא עליך. האם יש חזקה, אין חזקה? לך למחלקה לפסיכולוגיה תבדוק, זה לא רלוונטי. התורה שבעניין זה רק הקביעות ההלכתיות. עכשיו כדי ליישם את זה להלכה אתה כמובן צריך לבדוק את הנסיבות העובדתיות, להחליט מה הן העובדות. אבל זה רק מכשיר מצווה, זה לא התורה. כדי לדעת מה לעשות אני צריך לברר את העובדות. אבל התורה שבעניין זה רק העקרונות ההלכתיים שחלים על העובדות האלה. זה התורה שבעניין. לכן לא שייך לברך ברכת התורה לא על המחלקה לפסיכולוגיה ובאותה מידה גם לא על המחלקה למשפטים. כי במחלקה למשפטים התורה שבעניין זה שדינא דמלכותא דינא. כשאני לומד את העיקרון של דינא דמלכותא דינא אני מברך עליו ברכת התורה. אבל כשאני אלמד את דינא דמלכותא עצמו, זאת אומרת מה המלך קבע, מה נכון פה, מה נכון שם, וודאי שאני לא מברך על זה ברכת התורה. למרות שאני צריך ללמוד את זה כדי לדעת מה לעשות הלכתית היום. אתם רואים שאנחנו נחשפים שוב לקטגוריה שהיא הלכה מחייבת אבל היא לא תורה, בדיוק כמו שלמדנו בקודשים. נכון? הקביעות של המלכות או של המחלקה לפסיכולוגיה או של המחלקה למשפטים, כל מה שאתם רוצים הם לא תורה. למרות שזה מאוד חשוב כדי ליישם את ההלכה למעשה. אני חייב לדעת את זה כדי לדעת מה ההלכה למעשה. זה ההלכה, מה שכתוב בחוק זאת ההלכה, אבל זאת לא תורה. התורה זה מה שההלכה הייתה אמורה להיות. התורה זה לא מה שההלכה בפועל. הרב זה תובנה מאוד חזקה. אני אגיד לך אני שינית לי פה עכשיו את הכל. אני כששאלת את זה בהתחלה אני תמיד תופס את זה שהגמרא מלמדת פסיכולוגיה של האנשים. אבל עכשיו שינית לי את זה וזה ממש הארה גדולה. אוקיי אני שמח מאוד. הרווחתי עכשיו בגדול. כי אני באמת תמיד הסתכלתי על הפסיכולוגיה שהם מחפשים. לא, חשוב לברר את ההיבטים הפסיכולוגיים אבל התורה שבכל דבר זה לא זה. אתה צריך לברר את ההיבטים הפסיכולוגיים כי בלעדיהם אי אפשר להבין את התורה. אבל זה רק מכשיר מצווה, זה לא מה שנקרא תורה בסוגיה. זה לא מה שמלמדים אותך בעצם. כן. אני אתן לכם דוגמה. נגיד שאני התורה הרי אומרת ככל היוצא מפיו יעשה, מצוות עשה ולא תעשה שלא יחל דברו על נדר. אם אני נדרתי משהו אני צריך לקיים. אוקיי? עכשיו נגיד שנדרתי אני לא יודע מה לא לאכול לחם. אז אסור לי לאכול לחם. אז ההלכה היא שאסור לי לאכול לחם, נכון? עכשיו אני מתחיל לברר מה כוונתו של בן אדם כשהוא נודר לא לאכול לחם. גם פיתה כלולה בזה? מצה? בייגלה? לחם קימל? חלה? לא יודע. זאת אומרת איזה סוגי דברים נכללים במונח לחם. אז כדי לבדוק את זה אני צריך לצאת לשוק ולראות איך אנשים מתבטאים נכון? כשהם אומרים לחם למה הם מתכוונים. הבירור הזה מאוד חשוב כדי לדעת מה ההלכה. כי אחרת אני עובר על איסור דאורייתא, אני עובר על הנדר שלי. האם הבירור הזה הוא תורה? לא. למה לא? כי הוא רק מכשיר מצווה. הוא אמצעי כדי שאני אוכל לקיים את ההלכה. אבל התורה זה רק ההלכה עצמה. בירור העובדות או בירור ההקשרים התשתית כדי שאני אוכל ליישם את ההלכה זה לא תורה. כשבית הדין מברר אם לוית או לא לוית הוא לא עוסק בתורה. אחרי שהוא בירר שלוית ועכשיו הוא פוסק שאתה חייב לפרוע שם הוא עוסק בתורה. אבל לברר את העובדות שעליהן יחולו ההוראות ההלכתיות זה לא תורה, זה מכשיר מצווה. אוקיי? לכן הטענה שאני רוצה לטעון זה שכמו שראינו בקודשים כך רואים גם בחושן משפט. או בדינא דמלכותא אם תרצו, תקנת בני העיר. שכל הדברים האלה הם באמת מחייבים על פי ההלכה. אבל אין להם שום קשר לתורה. ללמוד אותם זה לא תורה, לא מברכים עליהם ברכת התורה. ולהפך מברכים ברכת התורה כשלומדים את כל ההלכות האלה שבכלל אסור לנהוג על פיהם היום. כי היום צריך לנהוג על פי החוק. ורק על זה מברכים ברכת התורה. למה? כי יש הבדל בין תורה לבין הלכה. הלכה זה מה שאני צריך לעשות, תורה זה מה שהיה ראוי שאצטרך לעשות. בסדר? אדם קם בבוקר, לא נוטל ידיים, ומתחיל ללמוד חושן משפט. לא הבנתי. אם זה לא תורה, אסור ללמוד תורה לפני ברכת התורה ולפני תפילה, אז אם זה אדם קם בבוקר מתחיל ללמוד את כל ההלכות האלה… אז אני אומר, תלוי איזה. אם הוא לומד את העיקרון הפסיכולוגי שאדם לא פורע בתוך הזמן, אין שום בעיה. אבל אם הוא לומד את ההלכה שאומרת שאם הוא לא פורע בתוך הזמן לכן נטל הראיה הוא עליו, זה צריך ברכת התורה. בסדר? זה נפקא מינה, אנחנו תמיד עוסקים בכל זה ביחד, אבל עדיין ברמה המהותית חשוב להפריד. כשאנחנו עוסקים בכל זה יש מרכיבים שהם תורה ויש מרכיבים שהם רק מכשיר מצווה, הם אמצעי כדי שאני אוכל לעסוק בתורה אבל הם עצמם לא תורה. אוקיי? עכשיו, אני רוצה לעשות מהלך דומה… סליחה רב, זה רעיון של הרב או שזה כאילו מקובל ההבחנה הזו? זו הבחנה שלי, אבל מי שחולק על זה כחולק על השכינה. לא, אבל יבוא לך איזה לא יודע מה, יגיד לך לא, וזה יש פה איזה תובנה של בני האדם ושל יסוד האדם וכל זה… זה מה שאומרים בדרך כלל, בגלל זה אנחנו פה. כן. אוקיי. אז עכשיו אני רוצה להעביר עכשיו לדוגמה השלישית. הדוגמה השלישית זה הלכות דרבנן. אני כבר אקדים את המאוחר ואני אראה לכם שזה בעצם הולך על אותו דפוס כמו שראינו בקודשים, כמו שראינו בחושן משפט או בדינא דמלכותא, כך גם בהלכות דרבנן. מה זאת אומרת? גם בהלכות דרבנן בעצם הטענה שלי תהיה, שכשאני לומד את האיסור לאכול עוף בחלב, לא למדתי תורה. איסור לאכול עוף בחלב זה איסור דרבנן. אוקיי? עכשיו ודאי שאסור לי לאכול עוף בחלב, כי אני צריך לציית לאיסורי דרבנן. אז אתם שואלים אותי אם למדתי הלכה, התשובה היא כן. אבל לדעתי לא מברכים על זה ברכת התורה. וזה לא נשמע מאף אחד, או כמעט מאף אחד, אפרופו השאלה הקודמת. אבל לדעתי זה ככה. לא מברכים על זה ברכת התורה. זאת לא תורה. זה כמו במובן מסוים זה כמו דינא דמלכותא. מה שיש דינא דמלכותא, דינא דמלכותא אומר לי שמה שהמלך אומר מחייב הלכתית. נכון? עכשיו מה אמרתי? האם ללמוד את מה שהמלך אומר זה לימוד תורה? התשובה היא לא. צריך ללמוד מה שהמלך אומר כדי לדעת מה לעשות, אבל התורה שבזה זה רק ללמוד את דינא דמלכותא. ללמוד את הרעיון שמה שהמלך אומר מחייב. אבל עכשיו כשאני בא ללמוד את מה המלך אמר בפקולטה למשפטים, זה לא תורה. אני טוען אותו דבר על הלכות דרבנן. הלכות דרבנן זה כמו דינא דמלכותא. התורה אמרה שמה שחכמים אמרו זה מחייב. כשאני לומד את גדרי \"לא תסור\" למדתי תורה. אבל כשאני לומד את גדרי עוף בחלב לא למדתי תורה. למדתי הלכה. אני לומד כדי לדעת מה לעשות, אבל זה לא לימוד תורה. זה כמו שהמלך אמר. אם התורה הייתה אוסרת עוף בחלב, אז כנראה שבעוף בחלב היה משהו מהותית בעייתי. אבל התורה לא אסרה את זה. חכמים אסרו את זה שמא יבוא לאכול בשר בחלב. זאת אומרת שעוף בחלב מצד עצמו הוא לא דבר בעייתי. אין מה ללמוד שמה את הרעיונות למה עוף בחלב הוא בעייתי, כי אין רעיונות. הוא לא בעייתי. נכון שאסור לי לאכול עוף בחלב כי חכמים אמרו שאסור, אז אני צריך ללמוד את זה כדי לדעת מה לעשות, אבל הלימוד הזה הוא מכשיר מצווה הוא לא לימוד תורה. הוא מכשיר נדרש כדי שאני אדע מה לעשות בפועל, אבל הוא לא לימוד תורה. זאת הטענה באופן כללי. עכשיו בואו נפרט את זה קצת יותר. אז זאת הקטגוריה השלישית. תראו את ה… רגע, אני משתף רגע מסך. אבל המוכר לחברו דבר. זה שולחן ערוך חושן משפט רל\"ב. אבל המוכר לחברו דבר שאיסור אכילתו מן… מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו. ואם אכלם אכל, ואין המוכר מחזיר לו כלום. זאת אומרת, אם אני מכרתי לך איסור דאורייתא, ב-100 שקל. ועכשיו אכלת ערלה. ועכשיו אכלת אותו. בסדר? אני צריך להחזיר לך את הכסף. כי שילמת לי על דבר נטול ערך. למרות שאכלת. אבל אם מכרתי לך ערלה דרבנן, איסור דרבנן, אז אם עוד לא אכלת אתה מחזיר לי את זה ומקבל חזרה את הכסף. אבל אם כבר אכלת, אז לא קרה שום דבר והכסף נשאר אצלי. כך אומר השולחן ערוך. אז הנתיבות שם בביאורים מפרש ככה: ואין המוכר מחזיר לו כלום. בש\"ך יורה דעה פסק דאפילו המותר משוויו אין צריך להחזיר. ולכאורה אינו מובן. כיוון דהמקח בטל, הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח. ולמה יצטרך לשלם יותר משוויו? למה למה צריך לשלם יותר מהשווי שלו אם המקח בטל? ואפשר דאף דבאיסורי תורה, אפילו אכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על האיסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי. מה הוא אומר? כיוון שהאיסור הוא איסור דרבנן, ואתה הרי עברת עליו בשוגג, כי לא ידעת שזה איסור דרבנן. אז לא קרה שום דבר. זה כאילו שאכלת היתר. ולכן הכסף נשאר אצלי אם כבר אכלת. והוא מביא לזה ראיה מגמרא בעירובין. תדע דאמרינן בעירובין ס\"ז, בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. ואילו היה נענש על השוגג, היאך היו מניחין לו לעבור ולקבל עונש? אלא וודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא לאוכל כאילו אכל כשרה, והרי נהנה כמו מן הכשרה. ומשום הכי צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט. מה שאין כן באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו. מה הוא אומר בעצם? הוא אומר יש גמרא בעירובין, הגמרא מדברת שמה על מישהו שרואה את רבו עובר איסור. אז אם רבו עומד לעבור איסור דאורייתא, אתה אמור לעצור אותו ולהגיד הלא לימדתנו רבנו שכך וכך אסור לעשות? למה? כדי למנוע אותו מלעבור איסור. אבל אם זה איסור דרבנן, אז בדרבנן קודם עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. קודם אתה נותן לו לעשות את המעשה, ואז אתה שואל אותו שאלות. עכשיו שואל הנתיבות, למה? מה איסור דרבנן לא צריך להימנע ממנו? אתה לא צריך לנסות למנוע מרבך איסור דרבנן? הוא לא שם לב, לכו תדעו. ומכאן ראיה מוכרחת אומר הנתיבות, שאיסור דרבנן שאתה עובר עליו בשוגג, זה כאילו שלא עברת איסור בכלל. לכן אין שום עניין למנוע את רבך מלעבור את האיסור. אתה רק צריך אחרי זה לשאול אותו שאלה כדי לוודא האם זה באמת אסור או לא אסור להבא. אבל לא הכשלת אותו בשום איסור, כי הוא עבר את האיסור דרבנן הזה בשוגג. לעומת זאת באיסור דאורייתא, גם אם הוא יעבור עליו בשוגג הוא עבר איסור, ולכן אתה צריך לנסות למנוע אותו ולא לחכות עד שהוא יעשה ורק אחר כך לשאול. למה באמת יש הבדל כזה בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא? אז בדרך כלל מסבירים את זה ככה: איסור דרבנן, זה מחלוקת הרמב\"ם והרמב\"ן, אבל נגיד לפי הרמב\"ם, איסור דרבנן תוקפו נלמד מלא תסור, נכון? הפסוק אומר שאני צריך לשמוע בקול חכמים. ואם חכמים אסרו משהו מדרבנן, אז אני חייב לשמוע בקולם. נגיד חכמים אסרו לאכול עוף בחלב, אז אסור לי לאכול עוף בחלב. עכשיו נגיד שאכלתי עוף בחלב. איזה בעיה עברתי? איזה בעיה הייתה פה? הרי עוף בחלב מצד עצמו זה לא אוכל בעייתי. התורה לא אוסרת את זה, נכון? כל הבעיה הייתה שלא צייתתי לחכמים, עברתי על לא תסור. נכון? אין איסור עוף בחלב, יש איסור לא תסור. אוקיי? אז הבעיה היא שלא צייתתי לחכמים, לא שאכלתי עוף בחלב. הם היו יכולים לחייב אותי לאכול עוף בחלב, ואז אם לא הייתי אוכל עוף בחלב הייתי עובר על איסור דרבנן. אין פה שום דבר מהותי. חכמים קבעו והתורה אומרת שצריך לציית להם. אז אם לא שמעתי בקולם האיסור, נקרא לזה זה איסור בגברא לא בחפצא. העוף בחלב שאכלתי הוא לא אוכל בעייתי, אבל אני כאדם עשיתי מעשה בעייתי, כי עשיתי מעשה נגד הציווי של חכמים. אוקיי? עכשיו מה? מה קורה? אז בעצם אני אנסח את זה ככה. באיסור דאורייתא כשאני אוכל חזיר למשל, אז יש פה שתי בעיות. בעיה אחת, החזיר עצמו. לאכול חזיר זה דבר בעייתי. לא יודע, זה מקלקל משהו, לא משנה איך שתסבירו את זה, אבל זה דבר מעשה בעייתי, זה איסור זה דבר בעייתי מצד עצמו בחפצא. חוץ מזה, גם לא צייתתי לציווי של התורה שאסרה לאכול חזיר. אז יש פה גם בעיה בגברא וגם בעיה בחפצא. מה קורה כשעשיתי את זה בשוגג? אז לא היה פה חוסר ציות לציווי של התורה, נכון? לא ידעתי שאני עובר על הציווי של התורה. אבל עדיין אכלתי אוכל בעייתי. אז לכן יש פה איסור, כיוון שנכון שלא היה פה מעבר על ציווי התורה, אבל אבל אכלתי אוכל בעייתי. זה מה שנקרא איסור בשוגג. מה קורה אם אכלתי עוף בחלב בשוגג? אז הרי חוסר ציות לא היה פה כי זה שוגג. ודבר מהותי אין. כי עוף בחלב אין בו אין בו בעיה מהותית מצד עצמו בחפצא. אז לא קרה כלום. אם אכלתי עוף בחלב בשוגג, לא קרה שום דבר. לא בגברא ולא בחפצא. זה מה שטוען הנתיבות. לכן אומר הנתיבות, אם אתה רואה את רבך עושה איסור דרבנן בשוגג, אתה יכול להשאיר אותו לעשות, לא קורה שום דבר. כי הוא לא יעבור איסור גם אם הוא גם אם הוא יאכל את זה. אחר כך תשאל אותו כדי לדעת להבא מה הדין, אז תשאל אותו שאלה לברר. אבל אתה לא מונע אותו מאיסור. באיסור דאורייתא כשאתה רואה אותו עומד לעבור, אתה צריך לעצור אותו. למה? כי אמנם לא יהיה פה חוסר ציות, אבל עדיין את האיסור הוא יעבור, יש פה מעשה בעייתי מצד עצמו. ולכן אתה צריך לנסות לעצור אותו קודם. מכאן אומר הנתיבות, זאת הראיה לזה שאם אני אוכל איסור דרבנן, אז כמו שאכלתי היתר. אז הכסף ששילמתי עבור האיסור שקניתי נשאר אצלך, כי אני סוף סוף נהניתי, אכלתי, ואכלתי היתר. אז שילמתי עליו, הכל בסדר, כסף נשאר אצלך, למה שתחזיר לי את הכסף? באיסור דאורייתא אם אכלתי אותו, אז בעצם אכלתי משהו נטול ערך. אני קניתי משהו נטול ערך, אתה צריך להחזיר לי את הכסף. אתה קיבלת כסף תמורת כלום. נכון שיש לי פה הנאת בטני, כי הבטן שלי מלאה, אכלתי את זה. אבל לא משנה, היא מלאה באיסור, זה לא נקרא הנאה. אז לכן צריך להחזיר את הכסף. אז עוד פעם ההבדל, זה מה שאומר הנתיבות, מתוך הגמרא בעירובין שמדברת על איך מה אני אמור לעשות כשאני רואה את רבי עובר איסור, אני מבין מה ההבדל בין איסור דרבנן לבין איסור דאורייתא. ומתוך כך גם הוא מסביר את השולחן ערוך, למה באיסור דרבנן לא צריך להחזיר את הכסף, רק באיסור דאורייתא צריך להחזיר את הכסף. מה זה מלמד אותנו בעצם? זה מלמד אותנו שאיסור דרבנן שאיסור דרבנן הוא למעשה איסור גברא ולא איסור חפצא. זאת אומרת, זה המעשה מצד עצמו הוא לא בעייתי. אתה רק צריך לציית להם. אני אתרגם את זה עכשיו לשפה שמלווה אותנו כאן. למעשה איסור עוף בחלב זה לא תורה. כשאתה לומד את גדרי איסור עוף בחלב זה לא תורה. אין פה שום דבר בעייתי, אין פה שום רעיון רוחני עקרוני שכשאתה לומד אותו למדת תורה. נכון שהלכתית אסור לך לאכול עוף בחלב. ואתה צריך לברר מה גדרי האיסור כדי לדעת לא להיכשל באיסור. אז ברמה ההלכתית עוף בחלב זה חלק מההלכה. אבל זה לא תורה. אוקיי? זו זו הנקודה שאני רוצה לומר. דוגמה אחרונה שאני כדי להדגים את העניין הזה, הגמרא בשבת בפרק שני, פרק ראשון בעצם. הגמרא אומרת שם שרבי ישמעאל, אני אעשה את זה כבר בעל פה כי אני רוצה לקצר, רבי ישמעאל קרא לאור הנר. והכלל הוא שאסור בשבת לקרוא לאור הנר שמא יטה. כי אם הנר מתחיל להבהב, אתה תתקן את ה את הבערה כדי שהוא יאיר לך טוב ותוכל לקרוא כמו שצריך, ואז תעבור על מבעיר או מכבה, לא משנה כל מיני מחלוקות שמה, אבל תעבור על איסור. אז כיוון שכך אסרו לקרוא לאור הנר. עכשיו רבי ישמעאל אמר לעצמו אני אקרא ולא אטה. מה הבעיה? החשש ששמא אני אטה? לא, אני אקרא ואני יודע אני אדם חשוב, אני צדיק, אני אני אזהר, אני לא אטה. ואז הוא קרא והוא עמד להטות או ממש הטה, יש שתי גרסאות שם בגמרא. או ממש הטה או כמעט עמד להטות ואז הוא עצר והוא אמר או כמה גדלו דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר שמא יטה. עכשיו תשימו לב, קודם כל השאלה היא למה מלכתחילה הוא הרשה לעצמו, הרי יש. איסור דרבנן. מה אכפת לי שאתה אומר שאתה לא תגיע להטיה? בסדר, אבל עכשיו חכמים אסרו לקרוא לאור הנר, זה אסור. מה זה טעמא דקרא, אתה דורש טעמא דקרא? דבר שני, שימו לב גם כשהוא חוזר בו, הוא לא חוזר בו מזה. הוא אומר לא הערכתי נכון את המציאות, חכמים היו צודקים ממני. הנה, גם אני כמעט הגעתי להטות את הנר. אבל לו יצויר שאני בטוח שאני לא אטה, אז הוא נשאר בעמדתו שבאמת מותר לקרוא. רק הוא אומר, אתה לא יכול לסמוך, וכמה גדלו דברי חכמים, אתה לא יכול לסמוך, הנה גם אני כמעט נכשלתי. אבל באופן תיאורטי הוא לא חוזר בו מהאמירה העקרונית שאם באמת אני אגיע לסיטואציה שאני בטוח שאני לא אטה, אז אני יכול לקרוא לאור הנר למרות שחכמים אסרו. למה? התשובה היא כי איסורי דרבנן המעשה מצד עצמו הוא לא בעיה. אין בעיה לקרוא לאור הנר, נכון? כל הבעיה זה החשש שמא תטה. אבל אם אני יודע בוודאות שלא תיווצר בעיה, אז מה אכפת, אז אני אקרא לאור הנר. למה לא? באיסור דאורייתא יש בעיה במעשה עצמו. אם אתה דורש טעמא דקרא, הטוב בא לעשות את זה ואני אדאג שאני לא אגיע לזה. באיסור דאורייתא לא עושים חשבונות כאלה. למה? כי שהתורה אסרה המעשה מצד עצמו נהיה אסור, לא אכפת לי כרגע למה הוא מיועד. אבל באיסור דרבנן זה בעצם מה שכתוב פה, באיסור דרבנן המעשה מצד עצמו לא אסור. כל הבעיה זה רק החשש שמא תגיע לעשות משהו אסור אחר. אבל אם אין חשש כזה, אז אני מוכן לעבור גם על דברי חכמים, זה לא משנה. הוא לא פוסק כך להלכה, לא משנה, אבל הנה הוא מביא את הדבר הזה כרעיון, כראיה נוספת למה שראינו קודם שאיסורי דרבנן, הדבר עצמו הוא לא מעשה בעייתי. אין שום בעיה ולכן אין טעם גם ללמוד את האיסור לקרוא לאור הנר, את ההגדרות שלו, לא שאין טעם ללמוד, יש טעם ללמוד, כדי לדעת מה אסור ומה מותר. אבל זה לא נקרא לימוד תורה. לא מברכים על זה ברכת התורה. אני טוען שעל מצוות ואיסורי דרבנן לא מברכים ברכת התורה, אם לומדים דיני דרבנן. בשיעור הבא אני קצת אמתן את זה, אני אבחין בין כמה סוגי דיני דרבנן. אבל נעצור כאן. אז רק ראינו בעצם שלושה, שלוש קטגוריות: קודשים, דינא דמלכותא וחושן משפט, דיני המשפטים, ודיני דרבנן, שבכולם מה שראינו זה שיש כללים שמחייבים אותנו להלכה, אבל תורה הם לא. אוקיי? תודה רבה. אפשר להמשיך את השאלה שלי, אפשר להרהר בשירותים? חצי מחשבה כי עלול לגלוש. עקרונית כן. תודה רבה. טוב. מצוות דרבנן כמו נגיד קריאת מגילת אסתר וחנוכה. נדבר על זה פעם הבאה. זה יהיה קצת אחרת. תודה רבה זה שיעור מרתק היה. תודה רבה. תודה. תודה.