מבט על תורה ותלמוד תורה – שיעור 6 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב, התחלנו קצת לעסוק ב… זאת אומרת אחרי שדיברתי על ההשתלשלות של המושג המופשט של התורה, השתלשלות כפולה: א' מרעיונות מופשטים לרעיונות שנוגעים לעולם שלנו, וב' מרעיונות שנוגעים לעולם שלנו לניסוח קונקרטי שלהם, כן, בתורה שבכתב נגיד. אז אחרי שדיברתי על ההשתלשלות הזאת ניסיתי להסתכל על אותו תהליך מזווית אחרת והתחלנו לעסוק בשאלת האוקימתות. ואמרתי שבעצם מאחורי החידה הזאת ששמה אוקימתא יושבת תפיסה שמבטאת את מה שתיארתי קודם, את ההשתלשלות הזאת של הרעיונות המופשטים למקרים הקונקרטיים בעולם שלנו. והדגמתי את זה דרך שלוש סוגיות. סוגיה אחת זה העבד הכפות והישן, כן, שקונה את הגט לאדוניתו. הסוגיה השנייה זה ביצה שנולדה ביום טוב, שמעמידים את זה ביום טוב שאחר השבת, זו אוקימתא. והסוגיה השלישית הייתה בחמץ בפסח שחרכו בזמן ההיתר ואז רוצה לאכול אותו בזמן האיסור וגם שם בעצם אנחנו מדברים על איזה שהיא אוקימתא די פרועה. חמץ שחרכו לפני זמן האיסור ואוכל אותו בתוך זמן האיסור, על זה כתוב שזה מותר. כן, יש שאלה פשיטא, חמץ לפני זמן האיסור ברור שהוא מותר, ואז הגמרא עושה איזושהי אוקימתא. וגם שם אמרתי שזה מאוד מוזר העניין הזה. ירון, נכון? כן. מאוד מוזר העניין הזה בגלל שאנחנו בעצם מכניסים לתוך המקור המפורש, מקור תנאי או מקור אמוראי, דברים שלכאורה הכותב לא חלם עליהם. זאת אומרת, אם הוא היה רוצה להגיד שזה עבד כפות וישן, היה כותב לנו. אם רוצים להגיד שזה יום טוב אחר השבת, שיכתבו יום טוב אחר השבת, לא ביצה שנולדה ביום טוב. או חמץ שחרכו לפני ואז הוא אוכל, אז תכתוב, למה אתה לא כותב? זאת אומרת יש פה משהו שנראה כמו, כן, מחלוקת מנומסת או איך שלא תקראו לזה, אבל זה גם כן הסבר בלתי סביר המחלוקת המנומסת. אז איך בעצם להבין את התופעות האלה? אז אמרתי אחרי הקדמה ארוכה שניסיתי להראות את זה בהקשרים המדעיים וראינו שם שחוק מדעי הוא בעצם לא עוסק בעולם שלנו, הוא עוסק באיזשהו עולם אפלטוני מופשט שאין לו הרבה מאוד מהסממנים שמופיעים בעולם שלנו, ורק שם החוק הזה בעצם מופיע בטהרתו באופן מדויק. אבל זאת בעצם הדרך היחידה שלנו לתאר דברים מהעולם שלנו, כי בעולם שלנו מה שקורה זה מתערבבים הרבה מאוד חוקים שכל אחד מהם חי לעצמו בעולם אפלטוני משלו, ובעולם שלנו כולם פועלים בערבוביה. ולכן אף אחד מהם לא מופיע בטהרתו, לכן זה תמיד נראה לנו כמו קירוב, לא מדויק, לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. אבל זה לא, חוקים מדויקים לחלוטין, או לפחות יכולים להיות, תמיד יכול להיות שטעינו, אבל ברמה העקרונית החוקים האלה יכולים להיות מדויקים לחלוטין, ומה שהם לא מופיעים בטהרתם בעולם שלנו זה בגלל שבעולם שלנו יש עירוב בין הרבה מאוד חוקים. העולם הוא פשוט, העולם שלנו פשוט מורכב, וכל אספקט שלו מתואר על ידי חוק טהור. אבל כל האספקטים האלה ביחד בעצם יכולים להפריע אחד לשני וניסיתי להראות שבעצם זה מקביל לגמרי לתופעת האוקימתא. כי אם אני אומר שכל גוף שלא פועל עליו כוח נע בתנועה קצובה בקו ישר, כן, החוק הראשון של ניוטון במכניקה של ניוטון, אז מיד תשאלו: כן, אבל תמיד יש חיכוך, תמיד יש טמפרטורה, תמיד יש כל מיני הפרעות אחרות. אמרתי כן, מדובר בעולם מופשט שאין בו חיכוך, אין טמפרטורה, אין גופים אחרים, אין שום דבר. יש גוף אחד שנע שמה וזה הכל, זה כל מה שאתה יודע. גוף אחד ומערכת צירים. ברגע שיש גוף אחר שביחס אליו הוא נע, אז כבר הם מפעילים כוח אחד על השני, או גוף נטול מסה אם תרצו. אז בכל אופן צריך להגיע לאיזה מצב שאף אחד לא ראה אותו אף פעם, מצב אפלטוני. אוקיי? ומשום מה בהקשר המדעי זה לא מפריע לאף אחד שאנחנו עוסקים במציאויות לא מעשיות, עושים אוקימתות מופרעות, כל מיני דברים כאלה. למה? אני חושב שאחת הסיבות לזה היא שבעולם המדעי, הסברתי את זה, שבהקשר המדעי מנסח… מנסחים את החוק בניסוח שהוא כללי. זאת אומרת, על השולחן אנחנו מדברים פה בעצם על איזשהו עיקרון שהוא הכללה, ולכן אנחנו לא מצפים שהוא יופיע בטהרתו בעולם שלנו. כי כשמנסחים את זה, כל גוף שלא פועל עליו כוח, אנחנו כבר רואים שם מדובר באיזשהו עולם מופשט, ממשיך לנוע בתנועה קצובה בקו ישר. אוקיי? אז הניסוח מראש הוא ניסוח של איזשהו חוק כללי, של הפשטה, אז אין בעיה, אף אחד לא מצפה לראות את החוק הזה כפי שהוא בעולם שלנו. מה שקורה בגמרא שמעורר את כל הבלבול והקשיים והדברים האלה, זה שהגמרא לא מנסחת את זה כחוק כללי. הגמרא בעצם מנסחת את זה כמקרה. ביצה שנולדה ביום טוב תאכל, לא תאכל. אף אחד לא מדבר פה על איזשהו עיקרון כללי. ואז אומרים רגע, אבל ביצה שנולדה ביום טוב מה הבעיה? למה שלא אוכל לאכול אותה? ואז מתחילים, יום טוב אחר השבת, הכנה דרבה, כל מיני דברים מהסוג הזה. זאת אומרת, בגלל שבעולם ההלכתי, תלמודי, ההלכתי, אנחנו מדברים על מקרים ולא על כללים, אז מתעוררת בעיית האוקימתא במלוא עוצמתה. בגלל שהמקרה, אם אתה רוצה לדבר איתי על מקרה, אז תתאר את המקרה כפי שהוא. מה אתה, אתה עושה, נגיד אם היו אומרים גוף מסוים נע בתנועה קצובה בקו ישר. אז הייתי אומר לא לא, גוף שלא פועל עליו כוח, אני עושה אוקימתא. אם אתה אומר לי מקרה פרטי, אז תגיד את הדין לגבי המקרה הפרטי הזה באופן נכון. אתה אומר אותו לא נכון. אם אתה אומר לי חוק כללי, אז אני מבין שהוא לא עוסק בעולם שלנו והוא לא יהיה מדויק בעולם שלנו. אז השאלה של האוקימתא לא מתעוררת. השאלה בגמרא שמתעוררת זה לא בגלל שאנחנו עושים פרוטקציה למדע. לפעמים גם זה נכון. הרבה פעמים יש כל מיני חיבורים כאלה שמסבירים תופעות הלכתיות באמצעות לא יודע מה תורת הקוונטים. אוקיי? מה הועלנו? זאת אומרת אתה מסביר לי מילון אנגלי-אנגלי. מסביר לי משהו אחד שאני לא מבין עם משהו אחר שאני עוד פחות מבין. זאת אומרת איכשהו התחושה שאם זה במדע זה בטוח נכון, זה לא דורש הסבר, אבל בתורה יש פה משהו שהוא צריך הסבר. אה, אבל אם יש איזה פאזל דומה במדע אז הכל בסדר. מה הכל בסדר? אז עכשיו הבעיה היא כפולה, גם את המדע אני לא מבין וגם את התורה אני לא מבין. מה עזרת לי? אז יש לנו איזושהי פרוטקציה להקשר המדעי, אני חושב שבנטייה הלא מודעת אולי. אוקיי? אבל במקרה שלנו אני חושב שזה לא רק זה. זה שמתקוממים כנגד תופעת האוקימתא בהקשר התורני, התלמודי, ולא בהקשר המדעי, זה באמת בגלל שהניסוחים הם ניסוחים שונים. וזאת נקודה חשובה שעליה אני רוצה לעמוד היום. הניסוחים בהקשר ההלכתי הם ניסוחים קזואיסטיים. קזואיסטיים הכוונה על קייסים, על מקרים. לא אומרים לי חוק, אומרים לי מקרה, במקרה הזה הדין כך. בהקשר המדעי כשמלמדים אותי חוק מדעי אז אומרים את החוק, אומרים פה חוק כללי. אוקיי? לכן שם אני לא מצפה, אין בעיות של דיוק וצורך באוקימתות, ובהקשר ההלכתי כן. אבל צריך להבין שזה רק הבדל של ניסוח. זה רק הבדל של ניסוח. גם ההלכה כשהיא מביאה מקרה פרטי, למעשה היא מתכוונת להעביר לי חוק כללי, רק היא אומרת את זה דרך המקרה הפרטי. זאת הטענה היסודית שלי בעצם בכל המהלך הזה. אוקיי? שאנחנו רואים מקרה במשנה או בגמרא, ההנחה הפשוטה שלנו צריכה להיות, ככה הגמרא מניחה תמיד ואנחנו אמורים ללמוד מזה שגם כנראה גם אנחנו צריכים ללמוד את זה כך, שהמקרה הזה בא לייצג חוק כללי. לא באים להשמיע לי דין במקרה מסוים, פשוט לא באים, זה לא, זה לא הנושא. למרות שנראה לכאורה שזה דיון על מקרה מסוים, לא, זה לא זה. זאת אומרת, לכן האוקימתא מתקבלת כדבר טבעי ומובן מאליו, שנייה אחת, כי אתה בעצם מעמיד לי, נגיד אתה אומר לי ביצה שנולדה ביום טוב תאכל. זאת אומרת לי רגע, אבל ברור שהוא לא בא להשמיע לי דין של ביצה שנולדה ביום טוב, הוא רוצה להשמיע לי איזשהו עיקרון. בסדר? אז אני אומר אבל הדין הזה לא מבטא את העיקרון כי ביצה שנולדה ביום טוב כן יכולה להיאכל. אז בית הלל אומרים שלא תאכל? לא, לא, מדובר ביום טוב אחר השבת. שזו אוקימתא. מדובר ביום טוב אחר השבת. אבל גם על יום טוב אחר השבת זה לא הנקודה שבאתי ללמד. באתי ללמד רעיון כללי, והיום אני אסביר מהו, אבל באתי ללמד רעיון כללי ואני מבטא אותו דרך מקרה, והאוקימתא באה רק לדייק את המקרה. היא באה להגיד המקרה שעליו אני מדבר תעמיד אותו ככה ואז תבין את החוק הכללי בטהרתו. אבל המטרה שלי היא לא לדבר על המקרה, לכן לא אכפת לי שהמקרה מתואר בצורה לא מדויקת כי לא זה מה שבאתי ללמד. באתי ללמד רעיון כללי והוא כן מתואר בצורה מדויקת גם בניסוח המקורי. אני אדגים את זה היום, אבל זה מה שאני רוצה לומר. זאת אומרת זה העיקרון היסודי וככה, זה ההסבר שבעצם אני מציע לתופעת האוקימתא. אז זה בעצם אומר וכאן אני כבר סוגר את המעגל. כדי שתראו למה זה קשור למהלך הכללי, הדיון הזה על האוקימתות. כי בעצם מה שהדבר הזה אומר, זה בדיוק את מה שאמרתי בשיעורים הראשונים, שכשאנחנו רואים דין שמופיע במשנה או מימרא אמוראית או מה שלא יהיה, מבחינתנו ברור שבכלל לא באו להשמיע לי את הדין הזה. זה מוזר קצת. אומר לך דין, הדין במקרה כזה וכזה הוא כך וכך. עכשיו בא אמורא, אומר ברור שאתה לא מתכוון להגיד לי את זה, כי זה פשוט, זה עוד לפני שקראתי אותך, זה ברור. לא זה מה שבאת ללמד אותי. אז הוא אומר כן, אבל הדין הזה כשלעצמו לא נכון, אז אני עושה אוקימתא, מה הבעיה? אני האמורא, לא התנא. בסדר? האמורא עושה אוקימתא, למה? כי הוא לא בא לחדד את המקרה שבו עוסק המקור, שבו עסק כותב המקור. זו לא הנקודה. הוא בא להסביר לעצמו איך רואים את החוק הכללי שאליו התכוון הכותב דרך המקרה שהוא בחר לבטא את העיקרון הכללי הזה דרכו. אוקיי? ולכן האמורא מרשה לעצמו להכניס לתוך המקור המפורש דברים שהכותב לא הכניס, כי הוא מבין שככה הוא קולע לכוונתו של הכותב.

[Speaker B] אבל למה הוא לא משמיע לנו את העיקרון הכללי הישר?

[הרב מיכאל אברהם] על זה אני רוצה לדבר היום. אז על זה אני רוצה לדבר היום. כן, נכון. אז לכן אני אומר שאם אני מקבל את סט ההנחות שתיארתי כאן, זאת אומרת שהתורה עברה תהליכים של המחשה, כן? מעיקרון מופשט לעיקרון כללי, מעיקרון כללי לניסוח מילולי וליישומים קונקרטיים. מאחורי היישומים הקונקרטיים יושבים הרעיונות, הרעיונות הכלליים. והתורה, לפחות מבחינתנו, זה הרעיונות הכלליים האלה, שגם הם בעצם רק לבוש למה שיותר מופשט, אבל אליו אין לנו נגישות ישירה. אנחנו יכולים רק דרך הלבוש שזה לובש בעולם שלנו, זה משה עם המלאכים מה שראינו. אז מבחינתנו זאת בעצם התורה. תחשבו שזה בעצם מה שאנחנו עושים כל הזמן כשאנחנו לומדים גמרא. כשאנחנו לומדים גמרא אנחנו לוקחים סוגיה שעוסקת במקרה מסוים, מתחילים לחשוב מה הרעיון שעומד מאחוריה. ואם יש מחלוקת על המקרה הזה, יש פה גם מחלוקת עקרונית, רעיונית, איך הוא תפס משהו ואיך הוא תפס משהו. זה לא שאלה של המקרה המסוים הזה. כל הזמן זה מה שאנחנו מניחים כשאנחנו לומדים. אנחנו מנסחים רעיונות כלליים, ואז אנחנו בודקים אותם במקרים אחרים. אם זה רעיון כללי הוא אמור להתאים להרבה מקרים, לא רק למקרה שבפנינו. זאת אומרת ההנחה שלנו כל הזמן, אנחנו אולי לא תמיד שמים לב לזה, אבל ההנחה שלנו כל הזמן היא בעצם שהמקרים אינם אלא ביטוי לרעיונות כלליים. וכשאנחנו לומדים תורה, המטרה שלנו זה לחדור דרך המקרים ולראות דרכם מה הם הרעיונות הכלליים שבאים לידי ביטוי במקרים האלה. בדיוק כמו שמדען לוקח מקרים מסוימים, צופה בהם במעבדה או בחיים או מה שלא יהיה, ומנסה להבין מה הם החוקים הכלליים, חוקי הטבע, שעומדים מאחורי התופעות הפרטיות האלה. בדיוק אותו דבר. אוקיי?

[Speaker C] הצלת את האוקימתות. מה? אתה מציל את האוקימתות, אנחנו תמיד רואים את האוקימתא כדחוקה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. האוקימתא היא הרחבה, היא לא צמצום. האוקימתא היא הרחבה. היא צמצום של המקרה כדי להבין את החוק הכללי כולו. אני אדגים את זה ואז יהיה יותר ברור, אבל זאת בעצם התזה.

[Speaker D] עכשיו, כן? ל"ט מלאכות. זה אותו דבר כמו האוקימתא? זה אותו דבר כמו מה שאתה…

[הרב מיכאל אברהם] זה סוג של חוק, אבל זה חוק ברמה מסוימת. מעליו יש חוק יותר יסודי, זו אולי מחלוקת רש"י ותוספות רי"ד, אבל באופן הפשוט, מאחורי ל"ט מלאכות יושב איזשהו עיקרון כללי שבשבת אסור לעשות משהו, יצירה אם תרצה או מה שלא יהיה, והל"ט מלאכות הם ביטויים שונים של הרעיון המופשט הזה. ואז למלאכות יש תולדות לכל אבות מלאכה. ולתולדות האלה יש יישומים בכל מיני מקרים, שכל אחד מהם הוא יישום של אותה תולדה או אותו אב. אתם רואים שהדבר הזה הולך ומתפרט, הולך ומתלבש בלבוש יותר ויותר קונקרטי, עד שבסוף אתה מגיע למקרים מאוד מאוד מסוימים. אבל המקרים האלה בסך הכל מבטאים רעיונות כלליים מופשטים שהם התורה. ולכן אם היום אנחנו עוסקים, דיברתי על זה שאם היום אנחנו עוסקים בשור שנגח את הפרה, אף אחד מאיתנו לא ראה לא פרה ולא שור אלא רק בסופר, כן, אבל… אולי מונית שנכנסה במכונית. כן, בדיוק. אבל זה ממש לא משנה. כי אנחנו לא מעניין אותנו באמת מה דינו של שור. הדין של השור מדגים מאחוריו תפיסות בהלכות נזיקין ואולי אפילו רעיונות יותר מופשטים מאחורי הלכות נזיקין, וכן הלאה. אפשר לעשות הפשטות ככל שנעלה למעלה, ובלימוד העיון אנחנו מנסים לטפס לרמות הפשטה יותר ויותר גבוהות ושם אנחנו כבר נוגעים בדברים עצמם. התווך שדרכו הדברים באים לידי ביטוי, אז הוא התווך ששרר בתקופת התלמוד כי אז כתבו את זה, מה זה משנה? אנחנו דרך זה נכנסים לעולם של הרעיונות המופשטים וזה נכון להיום כמו שזה היה נכון אז. אבל זה שזה מתלבש בתוך מציאות אחרת, בסדר, אז זה מתלבש במציאות אחרת. לכן גם אין שום קדושה בשוורים ובפרות האלה. זאת אומרת, אם זה היה נכתב היום, אז ברור שזה היה נכתב אחרת. כל האלה שמוטרדים מזה שאנחנו לומדים דברים אנכרוניסטיים שלא שייכים לעולם שלנו, זאת אותה טעות. הם חושבים שאני רוצה לדעת מה דינו של שור שנגח פרה. לא מעניין את סבתא שלי דינו של שור שנגח פרה. מה שמעניין אותי זה מה הרעיונות, מה התפיסות שעומדות מאחורי דינו של שור שנגח את הפרה. אני משתמש במקרה כדי ללבן את הרעיונות. אחרי שאני אבין את הרעיון, אני יכול ליישם אותם במציאות אחרת לגמרי. והיישום גם יכול להיות אחר, דיברנו על זה גם פעם קודמת. היישום יכול להיות אחר לגמרי. אם אני מבין נכון את הרעיונות במציאות שלי, יכול להיות שהיישום יהיה אפילו הפוך. אוקיי? אז טוב, אז זה עוד גם אני עוד אגיע לזה. בכל אופן אז זה מה שאני רוצה לומר. עכשיו לפני שאני חוזר לשלושת הסוגיות שדרכן הדגמתי את העניין, ואני מסביר איך אני אראה לכם איך מסבירים את ההוקימתא בשלושת הסוגיות האלה באופן שהוא אני חושב מאוד ברור והגיוני וטבעי, אני רוצה באמת לתת תשובה לשאלה שלך. כי יש לי עוד דבר אחד שאני חייב לכם תשובה עליו אם אני צודק במהלכים וזה למה אם אתה רוצה ללמד אותי את הדברים המופשטים, למה אתה מנסח את זה בצורה של מקרים ספציפיים? תגיד את הכלל! כמו שכתוב בספר מכניקה. ספר מכניקה אומרים את הכלל. למה בספר הלכה לא? גם ספר הלכה תגיד את הכלל! מה הבעיה? למה אתה משתמש במקרה? ביצה שנולדה ביום טוב. תגיד לי את הרעיון, לא יודע, הכנה ביום טוב, צריך לעשות כך וכך. מה אכפת לי ביצה שנולדה יום טוב אחר השבת? מקרה מאוד מסוים. איפה הכלל? למה אתה לא כותב אותו? אוקיי. אז פה באמת אני רוצה לדבר קצת על העניין הזה והוא גם נוגע במהותו של הנושא שלנו, זה לא רק הקדמה לצורך הדיון על ההוקימתות, הפוך. הדיון על ההוקימתות משמש אותי כאן דווקא כדי להמחיש דרכו את הרעיון הכללי. וכאן תראו את הרעיון הכללי. יש בעולם המשפטי, יש בעצם שתי תפיסות, לפחות ברמה התיאורטית, שתי תפיסות איך צריכה להיבנות מערכת חוק, מערכת משפטית. פוזיטיביזם וקזואיסטי. אוקיי? תפיסה קזואיסטית זאת תפיסה שבנויה על מקרים, cases, לכן זה קזואיסטי. על מקרים שאומרת מה הדין במקרה כזה, מה הדין במקרה כזה, ומשם מנסים בדרך האנלוגיה להסיק מסקנות לגבי דינים אחרים. זה בבסיסו הקומון לו, המשפט הבריטי. וכנגד זה עומדת תפיסה פוזיטיביסטית. כן, זה תפיסה שביסודה בעצם עומדת הטענה שיש סט של חוקים כלליים, המחוקק תפקידו לנסח את החוקים הכלליים, כי הוא המחוקק. והשופט הוא בעצם מכונת דדוקציה. למעשה הוא בסך הכל צריך לקחת את העקרונות הכלליים, בא לפניו מקרה, ליישם את העקרונות על המקרה ולהגיד מה העקרונות אומרים על המקרה שבפניו. זה התפיסה הבסיסית בגרמניה, בבונדסלו, כן. ועוד פעם, אלו תפיסות…

[Speaker B] איי-איי יכול לעשות עבודה של שופט?

[הרב מיכאל אברהם] לפי שניהם. איי-איי יכול את שניהם לעשות. תוכנה ישנה יכלה לעשות רק את העבודה הגרמנית, תוכנה חדשה יכולה לעשות את שניהם, זה בדיוק ההבדל. אבל אני רוצה רגע לחדד את הנקודה. תראו. בפועל היום כבר אף אחד לא עובד בצורה טהורה, לא קזואיסטית ולא פוזיטיביסטית. במשפט האנגלי כבר יש הרבה יותר כללים, במשפט הבונדסלו כבר מבינים שהכללים הם לא חזות הכל. יש פה איזה התקרבות בפועל בין שני הדברים האלה, אבל עדיין יש פה שתי תפיסות שחשוב לעמוד על ההבחנה ביניהן ולהבין מה כל אחת אומרת. בסוף בעולם זה לא מופיע אף פעם בצורה טהורה, לא זאת ולא זאת, אבל עדיין יש פה שתי נטיות בסיסיות שאני רוצה קצת לעמוד עליהן, בגלל שברור שהגמרא יש לה אופי שהרבה יותר דומה לקומון לו. הגמרא מדברת על קייסים, על מקרים, ואתה עושה אנלוגיה למקרים אחרים. הגמרא לא קובעת כללים, כמעט לא. פה ושם, אבל כמעט ולא. המשנה עוד פחות קובעת כללים. הכללים נוצרים דרך הפרשנויות לאורך הדורות. ככל שהדור מאוחר יותר ככה יש יותר כללים. אבל בבסיס זה מקרים, זה לא כללים. עכשיו בתפיסה הפשוטה, אז הטענה היא שהפוזיטיביזם הוא בעצם הייתי מצפה שהוא בעצם יהיה התפיסה המשפטית. למה? כי הפוזיטיביזם בעצם עושה חלוקה מאוד ברורה בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת. הרשות המחוקקת קובעת את הכללים, היא לא עוסקת במקרים. עוסקת בכללים, והשופט אמור להחיל על המקרה שבא לפניו את הכללים שנקבעו על ידי הרשות המחוקקת. אז חלוקה מאוד ברורה בין המחוקק לבין השופט המיישם, אוקיי? או בין החוקר המדעי לבין האיש הטכנולוגי. בסדר? בעצם בהקשר המדעי זה דומה. עכשיו במקום שבו השופט חורג מהתפקיד הזה, בעצם לא רק גוזר בצורה לוגית מכנית מהחוקים הכלליים את התוצאה למקרה שבא לפניו, אנחנו נתקלים בבעיה שמכונה חקיקה שיפוטית. חקיקה שיפוטית זה בעצם אומר שהשופט פה עשה סוג של חקיקה במסווה של פסק דין, הוא בעצם עשה חקיקה כי התוצאה שלו היא לא נגזרת פשוטה של דברי המחוקק של החוק החרוט, ואז מתעוררים, מתעוררות ביקורות. מה, באיזו זכות הוא בכלל מחוקק? הרי הוא ברשות השופטת ולא ברשות המחוקקת, הוא צריך רק לגזור, נכון? זה הרבה פעמים שמרנות אגב מול שמרנות, זה תפיסה שיותר נוטה לפוזיטיביזם. וה לא יודע איך לקרוא לזה, השופטים הלא שמרנים או בין אם זה ליברלים, אבל לא חושב שזה ביטוי נכון. הרבה פעמים שופטים שמרנים הם יותר ליברלים. ליברליות זה שמרנות במקור. מה?

[Speaker B] זה הבעיה עם הסבירות.

[הרב מיכאל אברהם] זה יותר כחלק מהעניין, כן. אבל הטענה שברגע שהשופט מכניס משהו מעצמו ולא רק מנסה ליישם את החוק כפי שהוא על המקרה שבא לפניו, אז הוא בעצם מתפקד כמחוקק ולא כשופט, אבל הוא לא קיבל את המנדט לזה, הוא לא נבחר. כן, הפולמוס התעורר בשיאו אצל אהרון ברק סביב אהרון ברק ואחריו עד היום, היום זה הגיע לשיאו למרות שאני חושב שה נגיד איך לקרוא לזה, לא מיליטנטיות אלא מה שבית המשפט מרשה לעצמו זה פחות ממה שעשה אהרון, אקטיביזם, כן בדיוק. אקטיביזם היום הוא קצת פחות ממה שהיה בעבר, המתח סביבו הוא הרבה יותר גדול. אגב, זה נכון בכלל לנגיד המתח שיש היום בין חלקים בציבור הוא בפרופורציה הפוכה לקרבה ההשקפתית ביניהם. זאת אומרת, כולנו מסכימים כולנו מסכימים כמעט על הכל היום במדינת ישראל, אין כמעט מחלוקות, כמעט ואין מחלוקות לגופו של עניין, לא על ביבי אלא לגופו של עניין אין כמעט מחלוקות, כמעט כל האנשים מסכימים על הכל, וככל שאנחנו יותר קרובים ככה המלחמות יותר חזקות. זאת אומרת זה דיסוננטי. מה? כן, כי אתה צריך אתה תמיד צריך לריב, אז אם אין מה לריב לגופו של עניין אתה רב לגופו של אדם. ואנחנו תמיד צריכים לריב אחרת לחיות בעולם שאין שום דבר למות למענו כמו שאומר השיר, כן, זה משעמם. טוב, בכל אופן אז לענייננו, אבל עדיין יש פה איזושהי אה שהן שתי תפיסות פוזיטיביזם מול קזואיזם בהקשר הזה שהתפיסה הטבעית של המשפט היא פוזיטיביסטית, יש חלוקה ברורה בין המחוקק לבין השופט והשופט רק צריך ליישם, אלא מאי שזה לא עובד. זה לא עובד, בפועל זה לא יכול לקרות. לכן גם הבונדסלאו אני אומר נסוג. למה? כי אף פעם המקרה שבא לפניך הוא לא נגזרת פשוטה של סט החוקים, זה נאיבי. זאת אומרת, אי אפשר לקבוע סט של חוקים כלליים שאפשר ליישם אותו בצורה לגמרי מכנית על מקרה פרטי שבא לפניך, אין, אין פשוט, זה בלתי אפשרי, זה לא מעשי. גם אם תיאורטית היינו רוצים שזה יהיה במודל המופשט, יכול להיות שזה באמת המודל הנכון, אבל זה לא מעשי ואנחנו חיים בעולם שצריך לטפל בו, עולם מעשי. וכיוון שכך אז כן, ביטוי יפה לדבר הזה זה המשנה בסוף פרק ראשון של מסכת מכות, ששמה כתוב שרבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. למה? כי אם היית רוצה להרוג מישהו שנאף היית שואל אם ראיתם את העדים? האם ראיתם כמכחול בשפופרת? אתם ראיתם את הבעילה הבעילה עצמה? בטוחים שהייתה שם בעילה? זה אף פעם לא קורה. או רוצח, האם ראית שהיה נקב במקום סייף? הוא דחף בו את הסייף והרג אותו אבל אולי היה שם נקב עוד קודם? ראיתם שלא היה שם נקב בדיוק איפה שחדר הסייף?

[Speaker D] כן, אם טוב זה לא טוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע אם זה טוב או לא טוב, רגע, הגמרא

[Speaker D] נמצאה של שני שופטים

[הרב מיכאל אברהם] לפני הטוב או לא טוב, קודם כל מה כתוב פה? אז הגמרא אומרת רבי טרפון ורבי עקיבא

[Speaker D] במילתא,

[Speaker B] רגע

[הרב מיכאל אברהם] חכה רק רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים שאילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. כן. אז מה עונה להם רבן גמליאל? אף הם

[Speaker B] היו מרבים שופכי דמים בישראל.

[הרב מיכאל אברהם] כן? זאת אומרת אתם מרבים שופכי דמים בישראל אם אתם כל כך מגינים על כל, אבל זה אי אפשר לנהל את העולם ככה. ההבדל הוא שרבי עקיבא היה בן גרים, הוא לא ישב בסנהדרין. רבן גמליאל היה נשיא הסנהדרין. רבי עקיבא היה מלומד משפטי, זאת אומרת הוא ישב שמה והגה גיגים. הגה גיגים, הוא פוזיטיביסט נהדר, אומר לפי הכללים אתה לא יכול להרוג אף אחד, כי הכללים אומרים שאין, צריך שני עדים על הבעילה, צריך שני עדים שלא היה שמה נקב במקום סייף, אלה הכללים, זה נכון. אומר לו רבן גמליאל יפה מאוד עם הכללים תלך איתם הביתה לבית המדרש תמשיך להתפלפל שם, תשאיר לי את השדה המעשי. ואחרת אני צריך לנהל פה את העולם, זאת אומרת אי אפשר לנהל את העולם עם הכללים שלכם. אוקיי, זה בעצם מה שהוא אומר. האחריות המעשית אומר רבן גמליאל היא עלי, אי אפשר לנהל את העולם בצורה פוזיטיביסטית, אי אפשר.

[Speaker D] בצורה תיאורטית? כן.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת הכללים הם נהדרים, הכל לוגי, מופשט נהדר, באמת מושלם, הכל מבנה לוגי לתפארת. אוקיי? חוץ מזה שלא יהיה אחרי זה מי שידבר על המבנה הלוגי הזה כי אנחנו כולנו נמות, זאת אומרת כל הסיפור הזה לא יכול לתפקד. אוקיי? זה יכול להיות בתורת המשפט בשיעורים באוניברסיטה, אבל בחיים זה לא עובד ככה. לכן אגב גם במדע זה ככה, אנשים חושבים שמשפט זה משהו אחר, גם במדע זה ככה. יש כל מיני כללים שקובעים פילוסופים של המדע והמדענים אומרים אוקיי, אתם תמשיכו בפילוסופיה של המדע, אנחנו צריכים להבין מה הפיזיקה עושה, כן? אז עזבו אותי מההנחיות שלכם. כן, הרבה פעמים הפילוסופים רודפים אחרי המדענים, המדענים עושים מה שהם עושים ואז באים הפילוסופים ומסבירים למה הם עשו את זה ולמה זה נכון לעשות ככה או לא נכון לעשות ככה, הם תמיד רודפים אחריהם, זאת אומרת הם אף פעם לא נותנים הנחיות קדימה. אותו דבר גם פה, זאת אומרת תורת המשפט רודפת אחרי המשפט בפועל, ולא הפוך, זה לא שהם סוללים את הדרך ומראים מה צריך לעשות ואז באים השופטים ומיישמים. זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה בשום תחום, הפרקטיקה יותר חזקה. אגב גם בהלכה, גם בהלכה זה ככה. אנחנו חושבים שברגע שפוסק מגיע למקרה, וכאן אנחנו כבר חוזרים ממש לגוף העניין, אז הוא בעצם סורק את העקרונות שהוא למד, הוא הרי תלמיד חכם, הוא יודע, הוא סורק את העקרונות ואז הוא מיישם אותם על המקרה. קדחת. זאת אומרת הוא מסתכל על המקרה, הוא אומר לעצמו כמובן יש בתוכו כבר גם את הידע התורני אבל אומר לעצמו מה בעצם אמור להיות פה ואז הולך למקורות ומנסה לבנות את הקונסטרוקציה שתתמוך במה שאמור להיות פה. זה קיצוניות לצד השני, אני קצת הגזמתי בתיאור הזה, כי כן יש איזשהו משחק בין הכללים לבין המקרה לבין הקומון סנס ובסוף בסוף זה איזשהו שילוב של שניהם. אבל זה לא נכון שזה סתם יישום של כללים, זו טעות גדולה. זה לא עובד כך בשום מקום, לא במדע, לא במשפט, לא בהלכה, לא בשום מקום. מצד שני הכללים זאת הדרך היחידה שלנו לחשוב בצורה שיטתית ולעבוד ולהבין. אז אני לא פוסל את העיסוק בכללים, אני רק אומר שצריך להיות זהיר כאשר אתה לוקח את הכללים ורואה בהם את הדבר עצמו, מיישם את הכללים אז איז, זו טעות. אותו דבר בשפה, בלשון. הזכרתי את זה, דוגמה של משה קופל, כן? שיש לנו כללים דקדוקיים, יש יותר יוצאים מן הכלל מאשר כאלה שמצייתים לכלל, נכון? זה תמיד מה שמתסכל בבגרות, בגרות בלשון, לא יודע אותי. מה כל הכללים האלה, לכל כלל יש מאה אלף יוצאים מן הכלל, אז מה שווים כל הכללים האלה? תשובה שהכללים נותנים איזשהו מבנה תיאורטי הדוק, עקבי וכדומה, אבל השפה מתנהלת בדרכים שלה. ויש היגיון במה שהיא עושה, כי ללכת ממש עם הכללים זה לדבר בצורה נורא מכנית. לא תוכל באמת לנהל שיחה טובה אינטליגנטית אם אתה נצמד לכללים. משורר שיכתוב לפי כללים לא יצא לו שיר, יצא לו רובוט. אוקיי? זאת אומרת הוא צריך לעקם את הכללים, לנסח דברים בצורה שלא בדיוק מתאימה לכללי הדקדוק וכולם מבינים שזה ניסוח מצוין. זה ניסוח נכון מאוד, כך צריך לנסח. בסדר? ולכן המשחק הזה, האינטרפליי הזה בין הכללים שאותם צריך לפתח, כך אנחנו חושבים, כך אנחנו עובדים, אין לנו דרך אחרת, זאת אומרת צריכים לעבוד עם הכללים, אוקיי? ולאמת אותם מול המציאות ולראות איך בעצם הסיפור הזה עובד מהמציאות לחזור לכללים מהכללים לייצר את המציאות. בשיעור שעבר נדמה לי שדיברתי על קון בהיסטוריה ועל זמלווייס. הבאתי את שתי הדוגמאות האלה אני חושב לגבי המשחק בין הכללים לבין המקרה או העובדות שאני אוסף כדי לבנות את הכללים. אז שתי התפיסות האלה אחת היא תיאורטית השנייה הקייסים היא לכאורה בלתי אפשרית תיאורטית, או לפחות מאוד לא הגיונית ברמה התיאורטית, ברמה הפרקטית ברור שצריך איזשהו שילוב ביניהם. אוקיי? זה ברור. אלא מה? אני רוצה להסביר קצת יותר מה הרעיון מאחורי הקזואיזם. זה לא רק שאלה פרקטית. מה שאמרתי עד עכשיו, בסדר, ללכת עם הכללים זה לא עובד כי אין לנו דרך לנסח כללים כאלה שכל מקרה שיבוא לפנינו יהיה יישום פשוט שלהם, דדוקציה פשוטה של הכללים. זו בעיה מעשית. השאלה אם זו רק בעיה מעשית, אני חושב שלא. הבעיה המעשית הזאת משקפת משהו שהוא יותר עמוק. והמשהו הזה בעצם אומר השאלה אם יש בכלל מערכת כזאת של כללים, או שהכללים הם קירוב שאנחנו. אנחנו משתמשים בו בגלל שאנחנו רגילים לחשוב עם כללים. אז אנחנו משתמשים בקירוב הזה כדי לתאר את המציאות, אבל המציאות בעצמה אין בכלל מערכת כללים, לא שאנחנו לא יודעים לנסח או שזה מסובך מדי. לא, מי אמר שבכלל יש מערכת כזאת של כללים? זאת בעצם השאלה היסודית. שנייה אחת תרשו לי, אני חייב, פסק זמן בספה,

[Speaker B] אחרי זה יהיה יותר קל. הכללים נועדו לעשות לנו חיים קלים, וזה לא נכון. ואז יש לך מיליון יוצא מן הכלל, ואז יש לך מה להתעסק. כל ה… כשאתה לומד גמרא, הוא לא עובד לפי הכללים,

[Speaker D] הוא עושה ככה וככה וככה ומתפתל ובסדר.

[Speaker B] בשביל מה? כי אתה…

[Speaker D] זה מביא אותך לראשונים, זה מחזיר אותך למקור, לסוף הכל. נכון. מה אתה חושב? הרמב"ם הולך להסביר לך בדיוק למה, אם יהיה לך לא בסדר, תבדוק אותו, עכשיו הוא הולך להסביר לך למה, אם יהיה לך כן ולא, תבדוק

[Speaker B] אותו, והוא יסביר לך בדיוק למה.

[Speaker D] נכון, בסדר, יש היגיון, וגם ברמב"ם יש היגיון, והוא יסביר לפי ההיגיון שלו, אתה לא חייב לקבל את ההיגיון שלו.

[Speaker B] לא, כל אחד יש לו את האג'נדה שלו והוא מכופף את הכללים לפי האג'נדה שלו. אם האג'נדה שלו מסתדרת עם האג'נדה שלך, אתה מסכים איתו, אם לא אז אתה נגדו. אבל מי יכול לעשות דבר כזה?

[Speaker D] גם בבית הדין, יש לך שלושה נגד שניים, וכל אחד יסביר למה הוא פוסק כמו שהוא פוסק, לפי ההיגיון שלו, וגם בג' ב', נכון, ובכלל השניים נגדו, קטן גדול, מה פתאום. ואז שוב פעם, האב בית

[Speaker B] דין נכון, אז הוא ימנה את ההרכב כדי שזה יקבל את התוצאה הסופית.

[Speaker D] זה סיפור אחר, אבל זה לא…

[Speaker B] נכון, אתה

[Speaker E] יכול

[Speaker D] להגיד את זה גם בבית הדין שלנו.

[Speaker B] אני מדבר בבית דין של מעלה, אין שם פוליטיקה, זה פשוט… אתה מכיר את זה בבית המשפט העליון, זה יישום…

[Speaker E] אבל מה שיפה בתנאים שזה טהור, שם זה

[Speaker B] לא אינטרסים פוליטיים.

[Speaker E] רגע, עובדיה, לקחת את זה למקום של אג'נדה, אצל התנאים זה אין להם אג'נדה, הם באים מתוך השקפת עולם. כשיש מחלוקת בגמרא, הכל בסוף… מה שיפה בזה, זה מה שעושה את זה כל כך חזק, שלכל בן אדם יש אג'נדה, זה לא אג'נדה, זה השקפת עולם. המחלוקות הן על השקפת עולם, שיטה אחרת, השקפה שונה, אתה יכול להגיד ההוא שמאלני, ימני, אבל זה אידיאולוגיה.

[Speaker B] ברור, רבי ישמעאל ורבי עקיבא זה שני עולמות

[Speaker E] אחרים, אבל זה לא אג'נדה פוליטית, זה לא אג'נדה של כסף, של פוליטיקה.

[Speaker B] אבל מי אמר שזה כסף?

[Speaker E] יופי. לא, אני אומר היום, היום זה פוליטיקה, הכל סתם… היום הכל מלוכלך עם כסף ואינטרסים, אין אג'נדה היום של אינטרסים בשירות ה…

[Speaker B] מה? אינטרסים זה גם עניין של השקפה.

[Speaker E] אתה רואה שהמחלוקות הן סתם, הן לא על בסיס אמיתי, אין שום מחלוקת שהיא אמיתית. ובגמרא אין שום מחלוקת… תגיד לי על מה, על מה הם רבו? בסוף כולם הורגים את הערבים. כאילו, כולם בסוף אומרים אותו הדבר, זה לא שפתאום אם היה עכשיו…

[Speaker D] ידעתי שייכנס ה"ערבים".

[Speaker E] לא, אם יהיה ביבי או לא יהיה ביבי, אתה היית רואה פה התנהלות אחרת לגמרי. הם כולם אותו הדבר, הם רק עושים פה…

[Speaker D] אתה יודע למה שרה פיטרה את ביבי? לא, למה?

[Speaker B] שרה רצתה…

[Speaker H] לא, שרה פיטרה את המשרתת.

[Speaker C] לא, שרה רצתה לעשות בלאק פריידיי, בארצות

[Speaker D] הברית יותר גדול, יותר זול. למה הוא נוסע ביום שישי? לא, חשבתי שהיא צריכה לעשות כביסה. לא, זה כל השבוע. לא, היא צריכה לעשות כביסה, חשבתי שזה יום שני שיש סייבר מאנדיי.

[Speaker H] ביום שני יש

[Speaker D] סייבר מאנדיי, הכל נסע לשם, נשארה רק שמפניה לחלל. נגמרו השמפניות, לא ידוע כמה קנו שמפניה,

[Speaker H] אין אף

[Speaker D] הוכחה שמישהו נתן לה, היא צריכה לקנות. יש את השמפניה…

[Speaker H] העיקר שדרעי יצא זכאי. שביבי הוציא אותו מהבית שלו,

[Speaker D] הכל פוליטיקה, הכל בגלל הכיסא.

[Speaker H] איפה הוא גר? לא, מה פתאום? מהצפון. לא, אחד המיליונרים באמריקה, מאיפה הוא? מי זה? דרעי? לא, גלנט, גלנט, הוציאו אותו משם כי לא יכלו לשמור עליו. פחדו ש… כן, הוציאו את גלנט.

[Speaker D] גלנט גר במושב עמיקם. שר הביטחון, הוציאו אותו מהבית. זה יהיה יותר הגיוני, הוא גר שם לפני שפיטרו אותו. החבר'ה, החבר'ה של מוצאי שבת הגישו תלונה. עכשיו יש להם יותר מדי זמן, מה יעשו במוצאי שבת?

[Speaker H] בדיוק.

[Speaker B] הלוואי שיעזבו אותי כי אצלי זה ליד, ליד הבית שלי במרכז חורב, ומפגינים כל שלוש שנים אנחנו סובלים, אי אפשר לצאת מהבית. בוא'נה עכשיו אתה לא יכול, אתה התרגלת כבר,

[Speaker D] אתה לא יכול לסבול.

[Speaker B] התרגלת כבר, אתה לא יכול. לסבול. התרגלת כבר, אתה לא יכול.

[Speaker D] לא, לא התרגלת, לא התרגלתי לשום דבר.

[Speaker B] עכשיו יש קבוצה שלמה מכל הגוונים הפוליטיים שאומרים שהם רוצים שילכו להיכל הספורט, יעשו שם. ומי ירצה לשלם?

[Speaker E] יוסי, מי ירצה לשלם?

[Speaker B] זה הפך להיות הפנינג, חבל על השם, חבל על הזמן, כל מוצאי שבת.

[Speaker E] פתאום יש הפגנה, היא מתכוננת שעה, יוצאת, מתאפרת, מתלבשת.

[Speaker B] כל הזקנים שם של אחוזת… אין להם מה לעשות כל השבוע הם חושבים מה יעשו

[Speaker E] במוצאי שבת.

[Speaker B] הם מתכננים את ההליכה, ואת הדגל, ואת ה… לצחצח את הזמבורה או משהו כזה. אין להם מושג על מה הם…

[Speaker E] לא משנה, לא משנה.

[Speaker B] ויש מישהו שנובח שם ויש נשים שצועקות כמו תרנגולות שחוטות. מה אתה אומר?

[Speaker C] כלבים, תרנגולות?

[Speaker B] היה הכל, כלבים יש בלי סוף.

[Speaker C] אני חושב שיש לך איזושהי דעה קצת משוחדת, עזוב.

[Speaker B] נכון, אני אמרתי לך שיש לי פוליטיזציה, אבל

[Speaker C] הפכת אותם לתרנגולות וזה?

[Speaker B] תשמע אותם צורחים, אם לא תגיד שזה תרנגול, אולי תגיד שזה…

[Speaker C] גמרא שלמה אתה יודע על מי להרחיק את עצמו. באמת הגמרא שואלת, אתה יודע, על הניזק להרחיק את עצמו או על המזיק להרחיק. המזיק, המזיק. אדם שיש לו אמצעים יכול לעבור דירה. לא יזיזו אותו. סליחה.

[הרב מיכאל אברהם] אז הטענה בעצם שרציתי לטעון זה שיש בעיה מעשית במובן הזה שגם אם יש איזשהו סט של כללים הוא מאוד מורכב ולא בטוח שאנחנו יכולים להגיע אליו וממילא גם לא ברור שאנחנו יכולים להשתמש בכללים כדי לגזור מסקנה באופן דדוקטיבי לגבי כל מקרה שבא לפנינו. אחרי זה רציתי להציע הצעה יותר רדיקלית שבעצם אומרת מי אמר שיש סט כזה של כללים? בסופו של דבר הכללים האלה נוצרו על ידינו, הרי לא קיבלנו מסיני כללים, הכללים האלה נוצרים על ידינו ולכן יכול להיות שאין באמת איזשהו סט מושלם של כללים שאנחנו חותרים אליו, אלא אנחנו מייצרים כללים לפי המקרים שהגיעו אלינו כי כך אנחנו חושבים כשאנחנו רוצים לדמות מקרים אנחנו אומרים הם שייכים לאותו כלל או משהו כזה, אבל זה לא באמת אומר שיש בכלל סט כזה של כללים. יכול להיות שבהקשר הזה אני רוצה לדבר על ה… אולי לפני כן יש הדגמה יפה לעניין הזה, כן, זה האפיציקלים והדפרנטים באסטרונומיה הפטולמאית, התלמאית, כן, שההנחה שמה הייתה משיקולים אסתטיים, ההנחה שמה הייתה שמסלולי הכוכבים צריכים להיות עיגולים, מעגלים, כי זה הכי אסתטי, הכי נקי, הכי סימטרי וכדומה. עכשיו מה לעשות שהעולם אליפסה,

[Speaker F] לא שמע את זה.

[הרב מיכאל אברהם] בעולם זה לא עובד ככה. אז מה עשו? אומרים בסדר, אז כנראה שצריך להוסיף אפיציקלים ודפרנטים. מה זאת אומרת? נגיד שיש כוכב שזז במסלול אליפטי סביב כוכב אחר, אז לא, זה מסלול מעגלי שמוסיפים לו עוד שני עיגולים בצד, אתם רואים את האליפסה נוצרת, אבל גם זה לא הולך כי שני עיגולים הם שני עיגולים כאלה לא יוצרים אליפסה, הם יוצרים מין משהו כזה, אז אתה מוסיף עוד ארבעה עיגולונים קטנים כאלה ואז זה כבר יותר קרוב, אבל כמובן בכל אחד מאלה יש עוד צורך בעוד שמונה עיגולונים קטנים שישלימו את זה עוד יותר, אתם מבינים זה ממשיך עד אינסוף. אז בסוף בסוף אתה צריך להוסיף המון אפיציקלים ודפרנטים כדי להגיע בסוף למסלול האמיתי, כשהמסלול האמיתי אגב גם הוא לא אליפסה. מסלול אליפטי זה פתרון לבעיה דו-גופית שיש שני גופים בעולם, באיזשהו עולם אפלטוני כלשהו, העולם שלנו יש יותר גופים, ודאי שלא. כשיש שני גופים אז אחד מהם נע סביב השני באליפסה. אבל אם יש יותר גופים אחרים גם הם משפיעים על הגוף הזה, הוא לא נע רק סביב גוף אחד. הם רחוקים אז אני יכול להזניח את זה, אני יכול להגיד שזה אפקט קטן, אבל באופן עקרוני גם אליפסה זה לא באמת מדויק. אנחנו יודעים שבבעיה דו-גופית, אם היה רק שני גופים בעולם, אז היה אליפסה נקייה. כן, הנה אתם רואים את האוקימתא. אוקיי, וגם אנחנו עושים אוקימתות, זה לא שרק היוונים עשו אוקימתות. אלא מאי?

[Speaker I] זה נע גם בספירלה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת ספירלה?

[Speaker I] כאילו כל הגוף נע קדימה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, תלוי סביב מה אתה, כן, תלוי סביב מה אתה מסתובב. אם המרכז שלך זז, אז כן. בכל אופן אז האפיציקלים והדיפרנטים הפכו להיות איזשהו משל לצורת חשיבה שמקובעת על עקרונות קשיחים ומנסה באמצעותם להסביר את כל העובדות בהן היא נפגשת. ואז מה שאתה עושה, אתה מוסיף עוד תת-כללים ועוד אפיציקלים ודיפרנטים והכל, כי זה חייב הכל להיות עיגולים. עד שמגיע מישהו ואומר רגע, זה לא עיגולים זה אליפסה. הופ, פתאום הכל מתהדר, כל המורכבות נעלמת והכל הופך להיות נורא פשוט, למרות שאליפסה זה פחות פשוט מעיגול. אבל ברור שזה אליפסה ולא אוסף של אינסוף עיגולים. אוקיי? אז הרבה פעמים אתה צריך איזושהי מהפכה קונספטואלית שמפשטת את העניין. השאלה הגדולה האם יש מהפכה כזאת? במקרה של הכוכבים הייתה, אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים אנחנו שבויים של הכללים שלנו, אנחנו נשתמש בכללים ובתת-כללים וכולי כדי להסביר הכל, אבל בעצם לא תהיה מהפכה שתייצר איזשהו כלל שייתר את כל המורכבויות, כי אין כלל כזה אולי. זאת אומרת לא יודע, אבל יכול להיות שאין כלל כזה בכלל. ואז אנחנו אנוסים להמשיך עם הכללים שלנו ולהוסיף תת-כללים ואפיציקלים ודיפרנטים וכל מיני דברים מהסוג הזה. ואני אביא לדברים האלה דוגמאות גם בהקשר ההלכתי. תראו, למשל יש כלל בגמרא שבמחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. חוץ משישה מקרים, ייאוש שלא מדעת וכן כל העד זומם וכל הדברים האלה. יא"ל קג"ם זה הראשי תיבות. עכשיו קודם כל הכלל הזה בעצמו אומר דרשני. מאיפה באו השישה חריגים האלה? זאת אומרת אם תמיד הלכה כרבא, למה? כי הוא יותר חכם? כי הוא קולע אל האמת? למה בדיוק? אז למה לא תמיד? למה בששת המקרים האלה לא? אז זה כשלעצמו כבר אומר דרשני. זה אומר שחכמים כנראה לא באמת קבעו א-פריורי כלל שהלכה תמיד כרבא, אלא בכל מחלוקת הם פסקו לגופה.

[Speaker D] כל מקרה לגופו?

[הרב מיכאל אברהם] כן. ואחרי זה הם ראו, אחרי זה הם ראו שהתמונה שיצאה, דה פקטו, זה שכמעט תמיד הלכה כרבא חוץ משישה מקרים, אז הם סיכמו את הדבר הזה בצורה של כלל. זאת דוגמה לזה שהכלל הוא תוצאה של החשיבה על המקרים ולא שאתה חושב על המקרים כי יש לך כלל ואז אתה מיישם אותו על המקרים. נכון? זה די ברור שהכלל הזה לא נוצר מראש, הלכה כרבא חוץ משישה מקרים ואז אני הולך למקרים ואני מיישם אותו. נכון? ברור שיישמתי אותו על המקרים ומה שיצא זה שהלכה כרבא חוץ מהשישה מקרים האלה. עכשיו כיוון שיצא איזשהו כלל שאומר לי על רוב המקרים משהו מוגדר, אז שווה לנסח אותו למרות שהוא לא באמת הכלל האמיתי, אבל שווה לנסח אותו כי זה עוזר לנו. אם זה היה באמת כל מקרה לגופו וכל פעם משהו אחר ולא היית יודע לקבוע איזשהו משהו כללי עם כמה יוצאים מן הכלל לא היה טעם בכלל לנסח כלל. אבל עוד פעם, זה אם יש טעם או אין טעם לנסח כלל, בכל מקרה אין כלל כזה, אנחנו ניסחנו אותו. השאלה אם הגיוני לנסח, לא הגיוני, בסדר, אבל הכלל הזה בסך הכל מתאר ניסוח שלנו, זה לא הכלל האמיתי אליו הגענו.

[Speaker B] מה לגבי שמואל ורב בממונות?

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר, כל אותו דבר.

[Speaker B] זה גם מקרים? ברור.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שכן.

[Speaker E] הוא לא היה יכול לנסח את זה אם הוא לא היה יודע את הכלל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יכול להיות שהכלל הזה נוצר אחרי שהם גמרו לחלוק, בדור אחריהם נגיד. לא, אבל יכול להיות שהכלל הזה נוצר א-פריורי באופן גורף. אבל אחרי שהם נפטרו כבר הם חלקו את… כן. הוא לא יודע את הכלל הזה בחיים, אני מבין, אבל גם אם הוא לא יודע עדיין יכול להיות שהכלל הזה הוא א-פריורי. בדור שאחריו קבעו שבכל מחלוקות שמואל ורב הלכה כרב באיסורא וכשמואל בדינא. אז זה א-פריורי. נגיד, היה יכול להיות, אני חושב שלא. לאור הכלל הזה של יא"ל קג"ם ועוד דברים די ברור לי שלא, זה לא עובד בצורה כזאת. עכשיו אני אראה לכם גם, אני אראה לכם גם המחשה לעניין הזה. אחרי שדיברתי על עצם קביעת הכלל שהלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, עכשיו בואו נראה על היישום של הכלל. תבדקו ברמב"ם, אתם תראו שהרמב"ם פוסק כמו אביי בעוד מקרים חוץ מהשישה. למשל בלא תתגודדו. לא תתגודדו, כאן האם אסור לעשות שני בתי כנסת בעיר אחת או שני בתי דין בעיר אחת, הרמב"ם פוסק כמו אביי שאסור, רבא אומר שמותר. עכשיו לא תתגודדו זה לא יע"ל קג"ם, הל' של יע"ל קג"ם זה לחי העומד מאליו, זה לא לא תתגודדו. כן? אז איך הרמב"ם פוסק נגד הכלל של הגמרא? בסדר, אבל עדיין, זו מחלוקת המופיעה בגמרא וגם אם זה כלל של זיכרון, איך הרמב"ם פוסק ככה?

[Speaker J] רק שעוד מישהו חלק על רבא בעצם? מה? רק שעוד מישהו חלק עליו?

[הרב מיכאל אברהם] בגמרא מופיע אביי נגד רבא. והרמב"ם, עכשיו יש עוד דוגמה. למשל באי עביד לא מהני בתחילת תמורה, לפי חלק גדול ממפרשי הרמב"ם, יש בזה קצת ויכוחים, וחלק גדול ממפרשי הרמב"ם גם כן הרמב"ם פוסק כמו אביי. וגם זה לא חלק מיע"ל קג"ם. אי עביד לא מהני זה באות א'.

[Speaker B] אז השאלה היא על הרמב"ם, למה השאלה היא הגמרא?

[הרב מיכאל אברהם] שאלה על הרמב"ם.

[Speaker B] ברור ששאלתי על הרמב"ם,

[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא שאלתי על הגמרא, שאלתי על הרמב"ם. אז איך הרמב"ם פוסק כמו אביי בעוד מקרים חוץ מהשישה? והתשובה שלי לעניין הזה היא שגם אחרי שקבעו את הכלל, הכלל הזה בסך הכל אומר לך מה הכיוון. האם יש לך עמדה ברורה שבמקרה מסוים ראוי לפסוק כמו אביי כי הוא הגיוני יותר או מכל מיני סיבות כאלה או אחרות, אז תפסוק כמו אביי. הכלל לא נתפס כמשהו שהוא אמת, אפילו שאני רואה אותו ככלל סיכומי. אגב, כשאני רואה אותו ככלל סיכומי זה הרבה יותר חזק, כי בעצם הגמרא אמרה עברתי על כל המקרים, בכולם צריך לפסוק כמו רבא חוץ משישה. אם זה היה כלל אפריורי, בדרך כלל הלכה כמו רבא חוץ מכמה מקרים שאספנו, הרמב"ם אומר טוב יש עוד מקרים. לא, אבל אני אומר לא, זה כלל אפוסטריורי, לא אפריורי. זה כלל אחרי שעברתי על המקרים ובדקתי איך נפסקה ההלכה, יצא לי שהלכה כמו רבא חוץ משישה מקרים. לכאורה הגמרא כבר עשתה את העבודה, היא עברה על כל המקרים. עכשיו בא הרמב"ם ואומר בעוד שני מקרים הוא פוסק כמו אביי. זה כבר חזיתית נגד הגמרא. עוד הרבה יותר גרוע אם הכלל הזה הוא כלל מסכם ולא כלל מנחה. נכון? זה חזיתית נגד הגמרא. הרמב"ם כנראה הבין שהכלל הזה של הגמרא, גם אחרי שהיא סיכמה הכל, הוא לא כלל שמחייב אותנו. הוא כלל שנותן לנו איזשהו כיוון מחשבתי, איזושהי מסגרת. זה כלל שאומר לנו אם אין לכם עמדה אחרת ואתם מחפשים איך להכריע הלכה, תכריעו כמו רבא חוץ מהשישה מקרים האלה. אם יש מקרה שבו ברור לכם שהלכה כמו אביי כי הוא צודק, אז אתם לא בספיקות, אתם לא צריכים כללים. הכללים נועדו לעזור לכם במקום שבו אתם לא יודעים מה לעשות, אין לכם עמדה משלכם. אם יש לכם עמדה משלכם, אז מי צריך כללים? זה כמו הסיפור הידוע על רבי יונתן אייבשיץ. כל הסיפורים הידועים על רבי יונתן אייבשיץ, שהכומר מגיע אליו ואומר למה אתם לא הולכים אחרינו, הרי כתוב אחרי רבים להטות, הנוצרים הם הרוב, אז למה אתם לא הולכים אחרינו? אז הוא אומר אני הולך אחרי הרוב במקום שאני בספק, אם אני לא בספק אני לא הולך אחרי הרוב. מה זאת אומרת? זה לא בדיחה, זו תשובה אמיתית. זו תשובה אמיתית, זאת אומרת כשאנחנו מוצאים חתיכת בשר בשוק ויש תשע חנויות כשרות ואחת טרפה, אז הדין

[Speaker B] הוא שמעיקר הדין אפשר להניח שהחתיכה כשרה.

[הרב מיכאל אברהם] סליחה, תשע טרפות ואחת

[Speaker B] כשרה, אז החתיכה טרפה.

[הרב מיכאל אברהם] מה קורה אם יש חתיכת בשר עם פלומבה של כשרות? אז אני הולך אחרי רוב החנויות שהיא טרפה? לא. למה לא? כי זה לא ספק. נכון, כי אם אני יודע מה עם החתיכה אני לא צריך כללים שאומרים לי מה לעשות. הכללים מדברים אל מי שאין לו עמדה משלו, שהוא לא יודע את האמת, אז לך עם הכללים. אלה הכללים. אבל הכללים נועדו רק למצבים שבהם אין לי יכולת לגבש עמדה משלי. אם יש לי יכולת לגבש עמדה משלי, אז עזוב את הכללים. הרמב"ם אומר אותו דבר לא רק על הכלל של הרוב, גם על כללי הפסיקה. כללי הפסיקה שהלכה כמו רבא בר מיע"ל קג"ם, גם הם בעצם נאמרו למי שאין לו עמדה משלו. יש לך מחלוקת אביי ורבא, אין לך עמדה ברורה מי צודק, אז לך כמו רבא חוץ מהשישה מקרים האלה. אבל אם יש לך עמדה משלך וברור לך שאביי צודק, אז תפסוק כמו אביי. אותו דבר עם בית הלל ובית שמאי. בפרק ראשון של ביצה אנחנו מוצאים כמה סוגיות וכמה אמוראים שפסקו כמו בית שמאי נגד בית הלל. איפה הבת קול שאמרה הלכה כבית הלל בכל מקום? והגמרא שאומרת שדברי בית שמאי במקום בית הלל אינם משנה? אין, זה מחוק. אז איך אמוראים מרשים לעצמם לפסוק כמו בית שמאי במקרים מסוימים? כי גם הכלל הזה הוא כלל שנאמר אם אין לך עמדה משלך. אני הייתי עושה את מה שאני חושב, עכשיו גם בית שמאי מסכימים איתי, אז בגלל זה כבר אסור לי לעשות את מה שאני עצמי חושב שהייתי עושה בלעדיהם? זה לא סביר. נכון שאם אין לי עמדה משלי ויש בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל ואני שואל מה הכלל, מה לעשות? אני הולך אחרי בית הלל, אבל זה הכל נאמר למי שאין לו עמדה משלו. מי שיש לו עמדה משלו, שיעשה את מה שהוא חושב. איפה אנחנו רואים? כן? בכלל של

[Speaker K] הגמרא לא אמרנו שהגמרא כאילו בדקה את כל המקרים וראתה שזה האמת ולפי זה פסקה? כן.

[הרב מיכאל אברהם] ועדיין הרמב"ם אפילו הכי, שזה באמת מרחיק לכת, אפילו בכלל כזה שאומר שעברו על המקרים, נגיד בית הלל ובית שמאי זה באמת נראה כמו כלל אפריורי, זה כלל גורף, לא שבדקו את המקרים, בת קול הורתה לפסוק כמו בית הלל. אבל אפילו במקרים מהסוג הזה ששמה לכאורה זה כלל מסכם, הרמב"ם הולך חזיתית נגד הגמרא כמו שאמרתי קודם. כן. כי הוא מבין שגם הגמרא לא רצתה לחייב אותי ללכת כעיוור. היא אמרה דע לך, אם יש לך עמדה משלך אני לא צריכה לתת לך כללים, תעשה מה שאתה מבין. אם אין לך עמדה משלך, אז קח את הכלל הזה. ככה הרמב"ם מבין את הכלל הזה. היה מקום להגיד שבכלל הזה באמת כן אלך איתו כי זה כלל מסכם, ובית הלל ובית שמאי זה משהו אחר. אבל הרמב"ם מבין גם על הכללים האלה ככה. עכשיו אני אביא לכם מקור לרמב"ם מהגמרא עצמה שהגמרא עצמה אומרת את זה. הגמרא עצמה אומרת בגמרא בקידושין, או נתחיל עם הגמרא בבבא קמא. הגמרא אומרת, אני לא מקריא זה לא משנה זה לא צריך את הפרטים, הגמרא אומרת ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה וההבער, כן, ארבעה אבות נזיקין של המשנה בתחילת בבא קמא. לא הרי המבעה כהרי השור, לא הרי השור כהרי המבעה, לא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים. עושים צריכותא בין כולם. ובסוף מסיימים הצד השווה שבהן שדרכם להזיק וממונך, זה גרסת הרי"ף, ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. בסדר? אז בעצם הגמרא מביאה כמה דוגמאות למזיקים ואז יוצרת מזה כלל, נכון? שכל דבר שהוא ממונך, שמירתן עליך ודרכן להזיק, אז כשהזיק אתה צריך לשלם במיטב הארץ. עכשיו הגמרא בדף ו' מתייחסת למשנה הזאת והיא שואלת שאלה מדהימה שכשחושבים על זה אנחנו רגילים כל כך שאנחנו עוברים על זה לסדר היום, לא שמים לב בכלל. שואלת שאלה מדהימה: הצד השווה לאתויי מאי?

[Speaker B] מה זאת אומרת לאתויי מאי? אמרת, זה כרגע אמרת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי את זה. יש ארבע דוגמאות ואז מביאים את הכלל שמאגד את ארבע הדוגמאות. אני הייתי שואל אז למה צריך את הדוגמאות? תגיד את הכלל. יש את הכלל הגורף, נכון? הכללי. למה אתה מביא את הדוגמאות? אני הייתי שואל ארבע אבות נזיקין לאתויי מאי? הרי נתת לי את הכלל: כל דבר שדרכו להזיק וממונך ושמירתן עליך, כשהזיק חב המזיק לשלם. המשנה הייתה צריכה לכתוב רק את זה. למה היא מתחילה עם הדוגמאות שאחרי זה היא נותנת לי את הכלל? אבל הגמרא שואלת הפוך. הגמרא שואלת יש ארבע דוגמאות, למה צריך את הכלל? מה אתה צריך את הכלל? מהדוגמאות לך תדע, תעשה אנלוגיה כזאת, אנלוגיה. כלל זה הדבר הכי מוצק, הכי חד-משמעי, הכי ברור. הפוך, אני הייתי שואל על כל המשניות למה אתן קזואיסטיות? למה אתן משתמשות בקייסים? תנו לי את הניסוח הכללי, את הכלל. כן. אבל הגמרא אומרת לא, הצד השווה לאתויי מאי? מי צריך את הכלל, יש הרי דוגמאות? וזה כל כך בוטה שברור קודם כל הגמרא צודקת מבחינת הניסוח של המשנה כי בניסוחים של המשנה עובדה שבדרך כלל המשנה מדברת על מקרים, לא על כללים. אז עובדה שהמשנה בעצמה מעדיפה את הניסוח של המקרים ולא את הניסוח של הכללים. ולכן הגמרא אומרת רגע, משנה פה אבל מביאה גם את הכלל. אז הגמרא שואלת למה? למה המשנה פה מביאה את הכלל הרי בדרך כלל היא מסתפקת במקרים? בסדר? ויש פה איזושהי תפיסה שאומרת בעצם המקרים זה הניסוח היותר נכון, היותר מדויק. למרות שזה הפוך להיגיון. בדרך כלל הכלל נראה נורא מדויק, המקרים, לך תדע זה מקרים, זה דוגמאות, אנחנו לא בטוח נשווה נכון מילתא למילתא, נכון? הכלל זה הכי בטוח. לא. הגמרא מניחה המקרים זה הכי בטוח. והכלל אם הוא מובא זה לאתויי משהו, זאת אומרת לא ברור למה הוא מובא. הגמרא רואה בבירור והמשנה ובעקבותיה הגמרא רואים בבירור את היתרון של הגישה הקזואיסטית על הגישה הפוזיטיביסטית. עכשיו תראו דוגמה נוספת לעניין הזה וזה הגמרא בקידושין שהבאתי. איזוהי מצוות עשה שלא הזמן גרמא? מזוזה, מעקה, אבידה ושילוח הקן. היא מביאה עוד כמה דוגמאות של מצוות עשה שלא הזמן גרמא. שואלת הגמרא: וכללא הוא? הרי מצה, שמחה, הקהל דמצוות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות. יש מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות, אמרת לי שהכלל הוא שכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. אומרת הגמרא: למה? אבל יש דוגמאות שהן חייבות. והרי תלמוד תורה, פריה ורביה, פדיון הבן דלאו מצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורות? יש מצוות שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. אומרת, כתוב פה "איזוהי מצוות עשה שלא הזמן גרמא? מזוזה, מעקה, אבידה ושילוח הקן." בסדר?

[Speaker F] שואלת הגמרא: אבל יש חריגים?

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אל תעשה עניין. זאת אומרת, אז יש עוד חריגים, אז מה? מה הכוונה? תראו, אם הגמרא מנסחת כמו הכלל של אביי ורבא, אם הגמרא הייתה אומרת כלל: כל מצוות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. בסדר? ואז הגמרא הייתה מוצאת יוצא דופן. בסדר, אמרו באופן כללי אבל יש כמה יוצאי דופן. ניחא. אבל אם הגמרא אומרת: כל מצוות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות חוץ מא', ב', ג' וד'. ועכשיו אני אומר: אני מוצא גם את ה'. אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. במקום שמנו את היוצאי דופן זה הרי הניסוח הכי דווקני שיש. לא רק אמרו לך את הכלל, אלא גם מנו את היוצאי דופן. שאומרים: כן, אבל יש עוד יוצאי דופן. בסדר, אל תעשה עניין, יש עוד יוצאי דופן, אז מה? לא מקיים קמצי. זאת אומרת הגמרא כל כך מביעה כזה חוסר אמון בכללים שאפילו במקום שאנחנו מביאים את רשימת יוצאי הדופן יכול להיות שיש עוד יוצאי דופן. אתם מבינים שזה מה שהרמב"ם עשה בדיוק? שהלכה כמו אביי בר מיע"ל קג"ם זה כלל שנאמר בו חוץ, נכון? חוץ מיע"ל קג"ם. אומר הרמב"ם: גם כשיש את רשימת יוצאי הדופן, בסדר, יש עוד כמה יוצאי דופן. מה אתה עושה עניין מכל דבר? הדבר הזה אני בטוח שמי שאמר אותו מת מצחוק. מת מצחוק לא במובן האכזרי, במובן האמיתי, כאילו הוא אומר לך את זה בדרך של אירוניה. תיזהרו מכללים. אפילו במקום שהניסוח הוא הכי דווקני שיש, אל תלכו עם הכלל כמו סומא בארובה. לא נכון ללכת עם הכללים. תלכו עם המקרים, לא עם הכללים. תלכו עם ההיגיון המקומי, לא עם ההיגיון הכללי מלמעלה למטה. הבוטום אפ הרבה יותר חזק מאשר הטופ דאון. הטופ דאון זה כאילו הכללים, זה הפוזיטיביזם. הבוטום אפ זה כאילו הקזואיזם, זאת אומרת יש לי מקרים ומהם אני מנסה להבין את ההלכה, מקרים אחרים ואולי אפילו לכלול כללים. מה זה אומר? זה בעצם אומר שהגמרא מודעת, הגמרא והמשנה מודעות לזה שהן קזואיסטיות והן אומרות כן כן, זה לא במקרה, זה בכוונה ככה. אין לנו אמון בחשיבה פוזיטיביסטית. אין לנו אמון ברשימה של כללים. זה לא עובד. כל כלל שתביאו יש תמיד חריגים, אתם לא תצאו מזה עם הכללים. הרבה יותר נכון, אמיתי, לא פשרה, אמיתי יותר נכון לתת מקרים. למרות שבמקרים לך תדע, אולי הכלל כזה, אולי הכלל כזה. המקרים נותנים לי איזשהו סוג של חוש ריח והם אומרים לי הרבה יותר טוב מה בעצם ההלכה אומרת גם למקרה שלא הובא ברשימת המקרים. ואם אני אביא את הכללים ואנשים ייצמדו בצורה פוזיטיבית לכלל, זה סיכוי טוב להגיע לעיוות דין. זה סיכוי טוב להגיע למסקנות לא נכונות. ולכן בניגוד לחשיבה הגרמנית, היקית, ה"מדע המשפט" הם קראו לזה בגרמניה, שכל דבר הוא מדעי, לוגי, כזה הולך טופ דאון מהכללים אל המקרים, זה לא עובד. אגב, כך הגיעו למה שהגרמנים הגיעו במלחמת העולם השנייה. כי ברור שאם זה מה שהחוק אז צריך לעשות את מה שהחוק אמר, צייתנו לחוקים, נכון? זו הייתה אחת מטענות ההגנה הבולטות במשפטי נירנברג. מה אתה רוצה? היה חוק ולפי החוק זה מה שיצא. גזרנו פוזיטיביסטית מתוך החוק. לא יכולה להיות ביקורת על החוק עצמו. לא יכול להיות מקרה שבו אני לא מיישם את החוק הזה כי לא יכול להיות שבמקרה הזה כך צריך לנהוג. אתם מבינים שזו אותה חשיבה? לכן גם המשפט הגרמני הבין שהוא הלך רחוק מדי והוא ממתן את עצמו. ומצד שני המשפט הבריטי הבין שהוא לא הלך רחוק מספיק. זאת אומרת שהוא בעצם אומר: תראה, הלכנו עם המקרים, אבל אתה לא יכול בלי כללים. זאת אומרת שאם נלך רק עם מקרים אז אין שום משמעות לחוק. אז כל בית משפט יעשה מה שהוא חושב לגבי אותו מקרה. אין שום ודאות משפטית, אין שום יכולת לנהל חברה באיזושהי צורה, להכתיב ערכים מסוימים שהחברה רוצה להכתיב. כן צריך איזשהו חוק. כן צריך מוסד מחוקק וכללים ומסגרת שבתוכה פועל בית המשפט. ובבית המשפט מדבר על המקרה, מפעיל את השכל הישר אבל גם את החוק ואת מערכת הכללים. ולכן שני הצדדים מאוד מתקרבים אחד לשני כי אף אחד מהצדדים לא יכול לעבוד בצורה טובה בעולם המעשי. ובהקשר ההלכתי זה נעשה בדיוק באותה צורה אבל מהצד הבריטי. מה זאת אומרת? בבסיס הכל היה מקרים. בראשית היו מקרים. הכללים נוצרים לאט לאט לאורך הדורות. נוצרים כללים אחרי שאני עושה אנלוגיה בין מקרים, אני מנסה לעשות הפשטה, מה עשיתי פה? אני מבין שיש פה איזשהו סוג של כלל. ואז אני הולך למקרה הבא ואני אומר רגע, אבל הכלל ההוא לא כל כך מסתדר עם המקרה הזה. למה לא מסתדר? כי השכל הישר שלי אומר שבמקרה הזה צריך לפעול אחרת. אז אני יוצר תת-כלל שאומר הכלל הזה לא נכון פה, הוא נכון רק במקרים האלה. ואז יצרתי תת-כלל. אתם רואים את האפיציקלים והדיפרנטים? אבל כאן אני לא אומר את זה בביקורת. ככה צריך להתנהל, אין לנו אפשרות אחרת. תחשבו על אביי ורבא, כשהרמב"ם פוסק כמו אביי נושאי הכלים שלו חוגגים. הרי זה נגד הכלל של יע"ל קג"ם. אז מה עושים? מייצרים תת-כלל, שמה אומר? שמחלוקות אביי ורבא הלכה כרבא אלא אם כן הם חלקו במחלוקות של תנאים, שאז יכול להיות שהלכה כאביי בעוד מקרים חוץ מיע"ל קג"ם. מאיפה ההמצאה הזאת? מהוואקום, סתם המצאה. כי אתה חייב לנסח תת-כלל שיסביר לך את החריגות, זה האפיציקלים והדיפרנטים. החריגות לא באו משם. הרמב"ם לא חלם על ההסתייגות הזאת שאומרת שהלכה כרבא רק במחלוקות שלהם עצמם ולא במחלוקות אליבא דתנאים. זה שקר, אוקיי? הרמב"ם פשוט הבין שהכלל הזה הוא לא כלל נכון. אבל אחרי שהרמב"ם עשה משהו, אנחנו מנסים לייצר כלל שיעקוב אחריו. דיברנו על זה שהפילוסופים של המדע עוקבים אחרי המדע, הפילוסופים של המשפט עוקבים אחרי המשפטנים, הפילוסופים של ההלכה, כן זה בעלי הכללים, עוקבים אחרי מה שהפוסקים עושים ולא ההפך. זה לא שהפוסקים הלכו לפי הכללים, הכללים הולכים לפי הפוסקים. אוקיי? ולכן התמונה האמיתית היא שקודם כל אנחנו מפעילים את השכל הישר, מחזיקים בכללים אבל לא מתעלמים מהשכל הישר, ואז ברגע שיש מקרה שבו לא הלכנו עם הכללים, יגיעו בעלי הכללים ויגידו שיש פה הסתייגות, הכלל הזה לא נכון במקרים המסוימים האלה, יש פה עוד תת-כלל. אוקיי? אבל גם לזה אסור לנו להיות שבויים, גם פה אנחנו צריכים להפעיל את השכל הישר ולראות איך אנחנו ממשיכים הלאה. כן, כמו כל הכללים האלה על השולחן ערוך, מכירים את הכללים האלה? יש אומרים ואחר כך סתם זו הלכה ככה? הכל שטויות במיץ עגבניות. לא יודע מי המציא את הכללים האלה. כבר לא מדבר על זה שמי אמר שצריך ללכת עם השולחן ערוך, אבל אפילו נניח שכן, השולחן ערוך לא חלם על הכללים האלה, זה כללים שהמציאו אחריו. המצאות בעלמא, אין שום סיבה ללכת עם הכללים האלה. אוקיי? לכן זה סתם, זה איזשהו ניסיון מאוד עיקש להכניס את החשיבה הקזואיסטית על המקרים לתוך תמונה פוזיטיביסטית שהכל עובד עם כללים, וזה לא עובד עם כללים. אם השולחן ערוך רצה להגיד משהו אז הוא היה אומר אותו, הוא לא היה משאיר לנו לנסח כללים אחרי זה שסתם במחלוקת ויש אומרים ואני לא יודע מה, כל מיני דברים מן הסוג הזה. אם הוא אומר יש אומרים ויש אומרים, אז כנראה שהוא אומר שיש מקום לשתי הדעות האלה, זה הכל. כל הכללים האלה של מי הלכה ומי לא הלכה זה שטויות. אוקיי? הרבה פעמים יש המון השלכות גם בעולם המעשי, דיברנו על זה, יש המון השלכות גם בעולם המעשי להבנה שהכללים האלה הם לא באמת הדבר עצמו, הם בסך הכל קירוב שאנחנו מנסים להציע לתוצאות שיצאו משכל ישר ולא מכללים, בתקווה שזה שכל ישר. אני אתן אולי, זה בעצם כל הדברים האלה באו להראות לכם שהגמרא רואה בדרך הקזואיסטית דרך טובה יותר, זה לא פרימיטיביות מחשבתית. יש שחושבים שזו חשיבה פרימיטיבית ישנה, הם עוד לא הבינו שאפשר לעבוד עם כללים ולוגיקה ולגזור מהכללים את המקרים. לא, יש פה אמירה מאוד עמוקה ובעיניי גם מאוד נכונה, שהחשיבה הכאילו פרימיטיבית הזאת היא הרבה יותר חזקה מהחשיבה הכאילו מודרנית. והעולם בעצמו מבין את זה היום. פוזיטיביזם כבר אין היום, פוזיטיביסטים זה נמצאים במוזיאוני. כן, האחרון זה שופט עליון דתי, איך קוראים לו? אנגלרד, אנגלרד הוא אחרון הפוזיטיביסטים נדמה לי, עוד מוציא ספרים של קלזן, שזה הוגה פוזיטיביסטי. זה לא מעניין אף אחד כבר. מלמדים את זה בפקולטות למשפטים, בסדר, אבל זה לא מעניין אף אחד במישור המעשי. הטענה היא בעצם שהכללים הם הכרח שלא יגונה, אתה לא יכול לחשוב בלי כללים, לעשות אנלוגיות בלי כללים, אבל הכללים באים אחרי שאתה קובע מה נכון, ואז אפשר לבוא עם איזשהו כלל. שמתאר את המסקנה שאליה הגעת. אתה לא עובד עם הכללים. כן, כשאתם מדברים על השפה, דיברתי קודם על השפה, אז כן, מישהו יוצא מאולפן, באולפן אתה לומד את הכללים איך מדברים נכון. אוקיי? אתה יוצא לרחוב, אתה רואה את כל האינדיאנים מדברים כמו שבא להם. לא מתאים לכללים שלמדת, אז אתה מתחיל לתקן אותם. רגע, רגע, אבל זה בגד כפת בראש מילה ונשוא נושא ואני לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. ומתים מצחוק. מי צודק? ברור שהם צודקים, לא אתה. בהרבה מהמקרים. לפעמים יש שיבושים, אבל בהרבה מהמקרים הם צודקים, לא אתה צודק. ולשפה יש ריתמוס משלה. והכללים שנקבעו הם כללים שבאים לתאר פחות או יותר איך השפה התנהלה. שפה לא התפתחה לפי הכללים. הכללים התפתחו בעקבות השפה. ואם השפה יש לה את הריתמוס שלה והיא מתנהלת אחרת, תזרוק את הכללים האלה לפח. אבל מצד שני אתה לא יכול ללמד, לפחות לא אדם מבוגר. ילד לומד בלי כללים. אבל אדם מבוגר קשה ללמד אותו בלי הכללים. אתה מלמד אותו לפי הכללים איך נכון לדבר, בגד כפת ונשוא נושא ואני לא יודע מה, מושא ישיר מושא עקיף וכל השטויות האלה. אז מה זה? רק כלי? לא, זה השפה, זה גם השפה, גם מוזיקה. אני לא מדבר על השפה, נכון, השפה היא כלי. אבל עדיין גם לגבי השפה, אפשר ללמד אותה בדרך טבעית ואפשר ללמד אותה דרך כללים. בסדר? אני אומר, הכללים הם קירוב שנעשה אחרי שהשפה כבר קיימת. לא שהשפה התפתחה לפי הכללים. עובדה שיש המון יוצאי דופן. אחרי זמן מסוים שהם משתקעים, כבר היוצאי דופן בעצמם נכנסים לתוך ודייק. כן, זה היה הספר שלמדו אצלנו לבגרות, לא יודע אם זה עדיין בתוקף. הכניסו את היוצאי דופן לתוך, עכשיו הכלל מגיע גם עם רשימת יוצאי דופן. בסדר, אז תעזוב אותי מהכללים ואני אם אני מדבר באופן טבעי אז התלמיד של האולפן צריך להבין שהוא לא יכול בלי הכללים. עם הכללים הוא לומד, כי ככה הראש שלנו עובד, אוקיי? אבל אחרי זה אתה מתחיל להבין את הריתמוס הטבעי של השפה, עזוב את הכללים, תזרוק אותם לפח, תזרום איתו. הכללים זה סולם שאיתו אתה מטפס ויוצא מהבור ועולה לעץ וזורק אותו. זאת אומרת, אתה צריך אותם, אבל בסוף בסוף צריך לזכור שהכללים זה בסך הכל קביים. זה אמצעי עזר שעוזר לנו לחשוב. אבל אחרי זה אסור להיצמד לכללים. מי שניצמד לכללים לא מבין את השפה. כן.

[Speaker L] בעצם אפשר לומר שגם בתורה שבכתב מה שיש לנו בעצם כשאנחנו לומדים תורה שבכתב, יש בניין אב שבעצם מהפרט אנחנו לומדים את זה לכל הפרטים, ובעצם זה גם בתורה שבכתב.

[הרב מיכאל אברהם] כללי הדרש גם הם בנויים באותה צורה. יותר מזה אני אגיד לך, כללי הדרש, טוב זה עוד נדבר כשנדבר על מסורת, אבל איך נוצרו כללי הדרש עצמם? אתה באמת חושב שמשה רבנו ידע מה זה גזירה שווה, כלל ופרט, בניין אב מכתוב אחד, משני כתובים? הוא לא שמע בחיים שלו על המושגים האלה. וכל מידות הדרש הן הלכה למשה מסיני, הסכמת כל הראשונים. הלכה למשה מסיני שמשה רבנו לא שמע עליה מעולם.

[Speaker B] לא שמע עליה מעולם.

[הרב מיכאל אברהם] יש פה ברור שזאת הלכה למשה מסיני במובן הזה שמשה רבנו דיבר את שפת הדרש. זאת הכוונה, עוד פעם אני לא קובע היסטורית, אני קובע מה חז"ל אומרים לנו, בסדר? הוא דיבר את שפת הדרש. אבל כללי הדקדוק של השפה הזאת נוצרו אחרי שהשפה הייתה קיימת. זה לא שמשה רבנו קיבל את הכללים ואז התחיל לדבר. הוא דיבר, ואז לאט לאט המשגנו את השפה הזאת וניסו לייצר את כללי הדקדוק של השפה הזאת, שזה מידות הדרש. ובאמת הולכות ומתפתחות, היו שתיים ואחרי זה שבע ואחרי זה שלוש עשרה ואחרי זה שלושים ושתיים, וגם השלושים ושתיים לא מכסה את הכל. יש יותר. למה? כי זה כמו אינפיניטסימלים שונים. אנחנו מוסיפים עוד ועוד ועוד כללים כל הזמן, כי אנחנו לא יכולים לעבוד בלי כללים. אנחנו צריכים לעבוד עם הכללים וזה בסדר, אבל יחד עם הכללים, בצמוד לכללים, צריך לשים לב תמיד למקרים. כי הכללים עוזרים לנו לחשוב נכון. אבל בסוף בסוף את התשובה אנחנו מוציאים מהמחשבה הנכונה, לא מהכללים. הכללים זה רק אמצעי עזר כדי לייצר את החשיבה הנכונה, זה קביים שאנחנו משתמשים בהם ואנחנו לא יכולים בלעדיהם. אני לא חושב שצריך לזרוק את הכללים לפח. אני כן חושב שצריך להיזהר מלהיצמד אליהם. מה זאת אומרת? לא נראה לי. לא נראה לי. אולי הכלל הזה שאומר שאין כלל יסודי שתופס את כל המקרים. יכול להיות שהוא כללי שאין לו יוצא דופן אולי, אני לא יודע. אולי לכלל הזה אין יוצא דופן, אין לי מושג. בכל אופן אז אני אביא לכם דוגמה נוספת אולי. יש פילוסוף מאוד ידוע, יש אומרים החשוב ביותר של המאה העשרים, ויטגנשטיין, שהיה יהודי מהצד הלא נכון של המוצא שלו, וויטגנשטיין המאוחר, בחקירות פילוסופיות, אז אחד הטיעונים הידועים שלו זה נקרא פלווינג א רול, עקיבה אחר כלל. בוא נעשה תרגיל קטן פסיכומטרי, שאלה בפסיכומטרי, בסדר? השלימו את הסדרה הבאה: שלוש, חמש, שבע, תשע, אחת

[Speaker B] עשרה, יגידו כל אחד יגיד

[הרב מיכאל אברהם] ככה, אם אפשר

[Speaker B] מה זה תשע?

[הרב מיכאל אברהם] כל אחת מהחוקיות האלה היא יכולה להיות הסבר לסדרה שלוש, חמש, שבע. אבל כל הסבר כזה ייתן לך המשך אחר. עכשיו אני אגיד לכם, אם תרצו, מינוס אחד חלקי פאי בתור הסדרה הבאה, גם לזה אני אמצא חוקיות. אין שום בעיה, נכון? זה בסך הכל נגיד תקבעו פולינום, בדיוק, פולינום מעלה שלישית, יש לו ארבעה מקדמים, A ועוד BN ועוד CN בריבוע ועוד DN בשלישית. ABCD זה ארבעה מקדמים. תדרשו שב-N שווה אחת זה ייתן שלוש, ב-N שווה שתיים זה ייתן חמש, ב-N שווה שלוש זה ייתן שבע, וב-N שווה ארבע זה ייתן מינוס אחד חלקי פאי. ועכשיו תפתרו, זה ארבע משוואות עם ארבעה נעלמים, אפשר למצוא ABCD כאלה. אחרי שמצאתם את זה, אז תכתבו, הכלל הוא A מה שמצאתם ועוד B כפול N ועוד C כפול N בריבוע ועוד D כפול N בשלישית. אם זאת החוקיות, אז הסדרה שלוש, חמש, שבע, התשובה, המספר הבא צריך להיות מינוס אחד חלקי פאי. זו התשובה הנכונה. עכשיו אתם מבינים שכל מספר שתשימו בתור מספר רביעי, אני יכול למצוא חוק שיצדיק אותו, נכון? בפסיכומטרי יכשילו אותך כמובן, כי הפסיכומטרי לא בודק אם אתה מוכשר, הוא בודק אם אתה חושב קונבנציונלי. ואם אתה חושב קונבנציונלי, התקבלת. אם אתה חושב מחוץ לקופסה, אין לך מה לחפש באוניברסיטה. אגב, זה נכון, זה נכון. כי מי שחושב מחוץ לקופסה, אין דרך ללמד אותו. כי כשאני אלמד אותו, נגיד לו, תראה, בוא נלמד אותך לספור למשל. אוקיי? נגיד שבאוניברסיטה היו לומדים לספור, לפעמים חבל שלא לומדים שם. אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, אתה מלמד אותו לספור. ומה קורה מעשר? אחת עשרה, שתים עשרה, עשרים, מאה, מאה ואחת, מאה ושתיים, מאה ועשרים, מאה וחמישים, מאתיים, אלף, עשרת אלפים, נגיד הגענו עד עשרת אלפים. כמה נמשיך? יש גבול, נכון? לא נקדיש קורס סמסטריאלי כדי לספור עד לא יודע כמה, עשרה מיליון. אוקיי, אז מגיעים עד אלף, עד עשרת אלפים, לא יודע בדיוק מה, ואז מגיעה מילת המפתח, וכולי. וכו', כאילו, הגענו עד עשרת אלפים וכולי, אתה מבין לבד. אבל אם הוא ימשיך את הוכולי שלו כמו שהוא המשיך את המינוס אחד חלקי פאי, אז אחרי העשרת אלפים אתה אומר לו, אוקיי, מה המספר הבא? הוא יגיד, פאי בריבוע חלקי שלוש. גם אין שום בעיה, אני יכול להראות לך את החוקיות שסופרים מאחת עד עשרת אלפים והמספר הבא יהיה פאי בריבוע חלקי שלוש. יש חוקיות כזאת. אמנם זה כבר ידרוש הרבה מקדמים וזה מסובך לפתור את המשוואה, אבל אם אצלו בראש זה עובד ככה, אז הוא יגיד לכם פאי בריבוע חלקי שלוש. זה מה שהוא יגיד, וזו תשובה נכונה. אז בקיצור, אי אפשר יהיה ללמד אותו לספור. אם הראש שלו לא בנוי כמו הראש הרגיל של אנשים, אי אפשר ללמד אותו לספור. לכן אין טעם לקבל אותו לאוניברסיטה אם הוא לא חושב קונבנציונלי.

[Speaker B] אוניברסיטה זה מסננת לחושבים קונבנציונלית.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, אתה לא יכול לחשוב אחרת. בתוך החשיבה הקונבנציונלית יש יותר מוכשרים ופחות, הכל נכון. יש מוכשרים ולא מוכשרים בתוך העולם הקונבנציונלי. אבל מי שמחוץ לעולם הקונבנציונלי, הוא פשוט אין פה מקומו.

[Speaker M] לא כי הוא טועה או כי הוא טיפש, הוא פשוט לא יוכל לתפקד פה, לא תהיה דרך ללמד אותו. אחד החידושים שהתחדש לי פעם, בגלל זה כל הממציאים לא למדו באוניברסיטה. בגלל זה, אתה יודע, זה כללי. אז אמרתי, יש אנשים מוכשרים בתוך החשיבה הקונבנציונלית. אלו שמחוץ לחשיבה קונבנציונלית, יכול להיות שהם נורא מוכשרים, אין להם דרך לתקשר איתנו. יכול להיות שהם גילו שם תגליות נהדרות, אבל אני לא יודע מה לעשות איתם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה מה שאני אומר. ברגע שאתה חושב קונבנציונלית, בתוך החשיבה הקונבנציונלית יש יצירתיות ויש מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, אבל הכל בתוך המסגרת הקונבנציונלית. זאת אומרת, מי שיספור אחרי עשרת אלפים, יגיד לי שזה פאי בריבוע חלקי שלוש, הוא לא במשחק. לא כי הוא לא צודק, כי אין לי איך לדבר איתו. אחרי זה מה, אני אגיע איתו למאה אלף? אז אחרי מאה אלף הוא יגיד לי שזה יגיע למספרים מורכבים בכלל, לא יודע מה.

[Speaker N] זאת אומרת, אין לי איך לדבר איתו. מתי להפסיק את החשיבה הקונבנציונלית?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה אומר שאתה יצירתי בתוך החשיבה הקונבנציונלית. אתה כן מבין איך הדפוס הרגיל שבני אדם חושבים בו, ובתוך זה יש לך יכולת להיות יצירתי. זה הנקודה. אבל מי שמחוץ לזה, אנחנו יכולים רק לאשפז אותו. אבל יכול להיות שהוא גאון והוא גילה המון דברים מעניינים, אבל הוא לא מתקשר איתנו. גרשום שלום פעם כתב שהוא הביא איזה סיפור. של אגנון מספר המעשים. בסוף הכרך הראשון, אז הוא מביא שמה סיפור של אגנון מספר המעשים, שאגנון פוגש שם איזה מיסטיקן, מישהו, המספר פוגש שם איזשהו מיסטיקן, והוא אומר שכל דבר שיצא מפיו הרגשתי שזה בעצם היה קיים בתוכי כל הזמן ולא אבחנתי את זה, לא ידעתי לנסח את זה. והוא אומר שמה גרשם שלום, שבעצם זה סימן שמי זה מיסטיקן משמעותי. מיסטיקן משמעותי זה לא מישהו שמגיע לאינטואיציות בעולמות מיסטיים נשגבים, הכי נשגבים שיש, אלא רק אם הוא יודע לנסח את זה באופן שאנחנו כולנו נמצא את זה בתוכנו, כי אז אנחנו מבינים מה הוא אמר. הוא עזר לנו לנסח ולהמסיג דברים שאנחנו לא הצלחנו לעשות לבד, אבל אחרי שהוא ניסח את זה אנחנו מוצאים את זה גם בתוכנו. אז הוא עלה על משהו נכון מבחינתנו, משהו שמקדם אותנו. יכולים להיות מיסטיקנים מופלאים שיש להם השגות בנצח שבעוד, אבל אנחנו לא מוצאים שום דבר מזה בתוכנו, אז מבחינתנו הם משוגעים, צריך לאשפז אותם. אין לנו מה לעשות איתם. כן, אולי, אין לנו מה לעשות איתם. זה לא עוזר לנו שום דבר. אוקיי, אז מה אני אומר בעצם? שמערכת הכללים לא באמת לוכדת את האמת מצד אחד. אבל מצד שני אנחנו לא יכולים לעבוד בלי הכללים. כן, המסקנה של ויטגנשטיין בטענה שלו של פולואינג רול זה שהכלל הזה א', אי אפשר ללמד אותו. אי אפשר ללמד אותו, כי כשתלמד את הכלל, נגיד, את הסדרה אן, אחת, שתיים, שלוש, או אן בריבוע, אחת, ארבע, תשע, שש עשרה וכן הלאה, לא משנה, איך אתה מלמד את זה? תמיד יבוא וכולי, נכון? אתה אומר, תגיע עד שש עשרה וכולי. והוכולי ההנחה היא שאנחנו יודעים איך להמשיך. יש לנו איזו אשליה, למתמטיקאים בפרט, יש איזו אשליה שהם יכולים ללמד דברים טופ דאון. זאת אומרת מלמעלה תן את הכלל ואז נמצא את המקרים הפרטיים. אין דבר כזה. תמיד שאתה מלמד את הכלל אתה תשתמש בוכולי. תמיד, אי אפשר, אין לנו דרך להעביר את הכלל ישירות. את הכלל אתה מדגים דרך דוגמאות ואז אתה אומר וכולי וזה הופך לכלל. אבל זה הופך לכלל רק במקום שכולנו משלימים את הוכולי באותה צורה. אם אנחנו לא נשלים את זה לא תהיה דרך לעבוד עם הכללים. זאת אומרת בניגוד למה שאנשים חושבים שהכללים הם הבסיס ומהם אנחנו גוזרים את המקרים הפרטיים, זה הפוך. הכללים נוצרים מתוך המקרים הפרטיים על ידי הוכולי הזה. וזאת ההנחה שבאמת כולנו נשלים באותה צורה. הוא טוען שזה משחק שפה. הוא טוען שזה בסך הכל משחק מוסכם ומקרה שמח שכולנו מצליחים לשחק עם אותם כללים. וככה במקרה אנחנו או שלא במקרה אנחנו בנויים. הוא לא רואה בזה שום דבר אמיתי, זה רק בסך הכל משחק. אני לא בטוח שהוא צודק בזה, אבל פרקטית הוא ודאי צודק. זאת אומרת פרקטית אנחנו לומדים את הכללים מתוך מקרים, מתוך דוגמאות. זה לא שהכללים משרים את התשובה לדוגמאות אלא זה הפוך, הדוגמאות משרות את הכלל.

[Speaker B] זה מודל השפה של האיי איי, שהוא יודע לחזות את הדוגמה הבאה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, האיי איי אגב זה סיפור שקשור במהותו למה שאמרתי עכשיו. כי האיי איי בעצם מאמנים אותו דרך דוגמאות וההנחה היא שהוא יודע ליישם אותם על הדוגמאות הבאות, בלי שאני נותן את הכלל בכלל. בניגוד לתוכנה קלאסית שהיית צריך לתת לה את הכלל והיא הייתה מוציאה לי את התשובה, איי איי עובד מדוגמאות לדוגמה הבאה.

[Speaker B] ואין

[הרב מיכאל אברהם] בכלל, לא רק שלא נתתי לו את הכלל, לא תמצאו בתוך האיי איי גם את הכלל. אין את הכלל. הוא בסך הכל אומר לכם מה התשובה בדוגמה הבאה. האיי איי זה הדוגמה הכי מובהקת לחשיבה קזואיסטית. אתה מתחיל עם דוגמאות ועובר משם לדוגמה הבאה. בניגוד לתוכנה קלאסית שהיית צריך להגיד לה אם מגיע לך מקרה כזה אתה צריך לעשות ככה, איף, כן, כל הכללים. מה זה התוכנה הזו? זה בעצם אומר אני נותן לו כללים ואת התרגילים הפרטיים שאני אשאל אותו אחר כך הוא יפתור לפי הכללים שהכנסתי לו בתוכנית, באלגוריתם. אוקיי? וזה ההפך. נכון. זאת אומרת התוכנה הקלאסית זה פוזיטיביזם, ואיי איי זה קזואיזם. ואני חושב שכולנו רואים היום עד כמה הקזואיזם יותר חזק מהפוזיטיביזם. וזה בדיוק אותו דבר. זה בדיוק אותו דבר. הפריחה של האיי איי היום אינה אלא הדגמה מאוד עוצמתית לכוחה של חשיבה קזואיסטית. ולכן הגמרא מעדיפה את המקרים על פני הכללים. כמו המשפט הבריטי כמו שראינו עוד פעם, זה הרבה יותר חזק, זה הרבה יותר מדויק, זה מביא הרבה פחות טעויות מאשר חשיבה עם כללים. ההיצמדות לכללים היא כורח שלא יגונה, אנחנו צריכים להיצמד לכללים אנחנו לא יכולים לעבוד בלי זה. אבל צריך להיזהר עם מידת ההיצמדות. זאת אומרת הכללים עוזרים לנו להתקדם, נותנים לנו כיוונים, אבל בסוף בסוף אסור להתנתק מחללית האם, כן, מהשכל הישר. זאת אומרת הכללים הם נותנים לנו כיוונים אבל בסוף אנחנו. אמורים להפעיל את השכל הישר. בדיוק כמו עם דיבור בשפה. הכללים של הלשון נותנים לנו כיוון, אבל בסוף בסוף מי שנצמד לכללים ידבר כמו רובוט. בסוף אתה צריך להרגיש את הריתמוס של השפה ולהבין מתי ואיך לדבר באיזה צורה, אוקיי? וזה אז אתה יודע את השפה. לא כשאתה שולט בכל הכללים הדקדוקיים והתחביריים עד הסוף. עכשיו זה בעצם אני חוזר, זה בעצם כאן אני סוגר את הסוגריים האלה, כי עד כאן מה שרציתי להראות זה למה הגמרא מעדיפה ניסוח של מקרים ולא ניסוח של כללים, את התפיסה הקזואיסטית של הגמרא. ואם אני חוזר חזרה למהלך של האוקימתות, אז בעצם אני אומר שהאוקימתות מניחות שגם כאשר מגיע לפנינו מקרה, הגמרא או המשנה, הטקסט המפורש, לא בא לספר לנו מה ההלכה במקרה הזה. הוא בא לבטא איזשהו רעיון כללי יותר. ואנחנו צריכים להבין מתוך המקרה מהו הרעיון הכללי. ואם זה כך, אז לא תמיד המקרה מבטא במלואו את הרעיון, תמיד לא. זאת אומרת המקרה אף פעם לא מבטא באופן מלא את הרעיון הכללי כי זה בדיוק הנקודה, הרעיון הכללי תמיד קיים בעולם האפלטוני, בעולם שבו אין את כל המורכבויות של העולם שלנו. במורכבויות של העולם שלנו תמיד תצטרכו להוסיף כל מיני לבנות מעבדה, אמרתי מקרה מעבדה זה בעצם ניסיון לבנות עולם אפלטוני בתוך העולם המורכב שלנו.

[Speaker B] שזה האוקימתא בעצם?

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. המעבדה בעצם אומרת בוא נסלק את החיכוך ואת הטמפרטורה ואת כל הדברים שמפריעים ונראה את מה שמעניין אותנו עד כמה שאפשר בטהרתו, בקירוב הכי טוב שאנחנו יכולים. בעולם האפלטוני זה מופיע לגמרי בטהרתו. כשאנחנו רוצים למדוד את זה אנחנו עושים את זה בעולם שלנו. לכן זה תפקידה של מעבדה. לכן תמיד יש טעויות בניסוי. למה יש טעויות בניסוי? לא כי לא בהכרח בגלל שהמדען לא זהיר, אלא בגלל שהעולם שלנו הוא כזה. אין בעולם שלנו סיטואציה טהורה, תמיד יופיעו עוד גורמים שיפריעו, ולא בגלל שהחוק לא נכון ולא מדויק, הוא יכול להיות מדויק לחלוטין. אבל יש עוד דברים שגם אותם צריך לקחת בחשבון בעולם המעשי. בעולם האפלטוני תראו את החוק הזה בטהרתו, שמה זה יעבוד בצורה לגמרי מדויקת. עכשיו בעצם הטענה היא, אולי עוד הערה אחת שאני כבר לא אצליח להתקדם הלאה, אז עוד הערה אחת על בעצם כשאנחנו כמו הגמרא כשאנחנו ניגשים ללמוד סוגיה או ללמוד מקרה מסוים ולדון בו, השאלה מה המטרה שלנו. המטרה של הפוסק זה מגיע לפניו מקרה, הוא צריך לדעת מה ההלכה אומרת על המקרה הזה. המטרה של הלומד בניגוד לפוסק היא אחרת לגמרי. מבחינת הלומד המקרים הם קייסים, הם דוגמאות, סיטואציות שאיתן אני מתחכך כדי לייצר את התמונה של העקרונות המופשטים, ועד כמה שאפשר להמשיג אותם ואז אני כבר באמת יוצר אפילו כללים, אבל הבנה מופשטת וכללית. ולכן המקרים הם אמצעי מבחינת הלומד. אמצעי כדי לדעת מה הרעיון הכללי. מבחינת הפוסק זה הפוך, הרעיון הכללי הוא אמצעי כי הוא צריך לדעת מה ההלכה במקרה. אוקיי? עכשיו יכול להיות שכדי להגיע לרעיון הכללי הוא יעשה עבודה למדנית, לא משנה, אבל זה עבודה של לומד, לא עבודה של פוסק. הפוסק צריך לקחת את העקרונות, באופן תאורטי הייתי אמור להפריד את התפקידים האלה ולהגיד הלמדן ייצר את העולם התאורטי המופשט, והפוסק זה המקביל למחוקק כביכול, והפוסק יהיה כמו השופט. זאת אומרת הוא ייקח את התובנות הכלליות האלה ויגיד מה זה אומר לגבי המקרה שלפניו. אבל כמו שלמדתי בחיים זה לא עובד כך. בחיים יש חקיקה שיפוטית אצל שופטים, ובחיים יש למדנות גם אצל פוסקים, ברוך השם. אצל אלה שאין להם אל תלכו אליהם לשאול שאלות. אוקיי? אז יש למדנות גם אצל הפוסק. וחבל שאין אותו דבר פסיקה אצל הלמדנים. הלמדנים לפעמים מפליגים להם לעולמות שמנותקים לחלוטין מהשכל הישר, ואז הם מייצרים תיאוריה שלא שווה הרבה. אוקיי? זה הרבה פעמים אפשר לראות כל מיני אמירות מנותקות מאנשים שהם סופר למדנים וסופר חכמים, כשאתם שומעים את הדברים שהם אומרים פרקטית זה הזוי לחלוטין, זה מנותק לגמרי מהשכל הישר, כמו שאמר פעם ג'ורג' אורוול, הוא אמר פעם שיש שטויות כל כך גדולות שרק אינטלקטואלים יכולים לומר אותן. וזה נכון לגמרי, זה לא בדיחה. שטויות מוחלטות תשמעו רק מאינטלקטואלים. אדם טיפש תשמעו ממנו משהו שהוא מפספס, או לא חשב עד הסוף, לא יודע, אבל דברים לגמרי מנותקים רק מאינטלקטואלים. זאת אומרת דברים מטופשים. זאת אומרת, לפעמים הם הולכים שבי אחרי הברק האינטלקטואלי שלהם והיכולות האינטלקטואליות שלהם ומגיעים לדברים שמופרכים לחלוטין. זה שמעתי פעם מהרב בני לאו, הוא אמר שאחת הצרות במנהיגות הדתית בדורות האחרונים זה שהיא מסורה לראשי ישיבה. כי ראשי ישיבה, היכולות שלהם זה יכולות אנליטיות, הם בונים מבנים אינטלקטואלים מופשטים, והבחורים שעוד אין להם הרבה ניסיון מעשי, הבחורים לא יגידו להם תשמע זה לא מחזיק מים, זה לא מייק סנס. הבחור יבדוק את הקשר הלוגי, את הברק שיש במהלכים שלו, את האם זה משהו שמה לא עקבי, יש סתירה או משהו כזה. ועל זה ראש הישיבה יענה לו, ואם הוא טוב אז הוא איש מבריק, אוקיי? אבל בסוף בסוף כשראש הישיבה זה צריך גם להגיד מה עושים בעולם, הוא ידבר שטויות. כי זה הכל נורא מבריק ונורא קשור אינטלקטואלית וקוהרנטי, הכל מצוין, חוץ מאשר קשר לעולם. לעולם זה לא קשור בשום צורה. וכשהמנהיגות היא מנהיגות מהסוג הזה, מה שיוצא זה מה שאנחנו רואים הרבה פעמים היום. מה שרואים מה שאנחנו רואים היום. רק תסתכלו, אני ממליץ לכם, יש ביוטיוב ערוץ, אני מאוד לא ממליץ, אבל רק כחוויה מתקנת. יש ביוטיוב ערוץ שנקרא ערוץ גדולי הדור של דגל התורה.

[Speaker B] איך? ערוץ גדולי הדור. רק לבעלי לב חזק.

[הרב מיכאל אברהם] כיוון שכל תראו, הספיצ'ים שאתם שומעים עכשיו מפי הסוס, זאת אומרת, זה לא דרך פובליציסטים, לא דרך עיתונאים וכאלה, אתם שומעים את הרבנים הכי מובילים של דגל התורה, ליטאים, מפי הם מה שהם אומרים, תצילנה האוזניים. תצילנה, אני לא ראיתי מעודי חילול השם יותר גדול ממה שקורה בערוץ הזה. לא מוסרית, אינטלקטואלית. אינטלקטואלית האנשים האלה הם שוטים. שוטים מדופלמים. זאת אומרת, הם אנשים מבריקים, הם אנשים מבריקים באמירת לא יודע מה שיעור כללי. באמת אנשים חכמים, מדובר באנשים מאוד חכמים. אבל כשהם ניגשים למשהו שלא כתוב בכתב רש"י, זאת אומרת לעולם שלנו, למשהו שקשור לחיים

[Speaker D] היומיומיים, אתה

[הרב מיכאל אברהם] לא מבין איפה הם חיים, האנשים האלה חיים על המאדים. באמת, זה פשוט חילול השם מטורף מה שקורה שמה. וזה דוגמה נהדרת לניתוק הזה שיש בין הברק האינטלקטואלי והיכולות לבנות מבנים מורכבים לבין השאלה אם זה מחזיק מים, אם זה קשור לחיים, אם זה קשור למעשה. הם מדברים על איזשהו עולם אפלטוני מנותק ששמה אני יכול להגיד תאוריות נפלאות וקוהרנטיות, אבל כשאתה מיישם את זה לעולם שלנו, איפה האוקימתות? זאת אומרת איפה איפה מה שאתה מבין שזה מדבר בעולם שבו אין את המורכבות הזאת והזאת והזאת והזאת? בעולם שלנו הוא הרבה יותר מסובך.

[Speaker O] מה הפתרון?

[הרב מיכאל אברהם] כן, צריך לגדל אנשים, כבודם במקומם מונח. צריך אינטלקטואלים שישבו בחדר סגור ולא יגידו שום דבר על העולם, אולי יביעו עמדה אבל בטח לא עמדה מחייבת. בטח לא עמדה שאחריה הולכים אנשים. לתת לאנשים האלה מעמד מנהיגותי זאת טעות מטורפת. ללכת להתייעץ איתם… נכון? אבל זה לא רק הגיוס, תבינו, הגיוס זה דבר קטן. כל ההנחיות שלהם, ההנחיות ההלכתיות שלהם, לא חוק הגיוס, אני מדבר על הנחיות הלכתיות. האנשים האלה שוטים. ממש שוטים מוחלטים, אני אומר לכם. אנשים שוטים.

[Speaker F] אוקיי, אני יודע.

[הרב מיכאל אברהם] הייתי שמה בתוך בני ברק, לא מרחוק, ואני אומר לכם זה לא ייאמן. וזה שוטים סופר אינטלקטואלים. אנשים מאוד חכמים. זה לא אנשים חוסר יכולת אינטלקטואלית. מה עושים?

[Speaker D] מה

[Speaker O] עושים?

[הרב מיכאל אברהם] לא שומעים להם. שומעים להם שיעורים. לא, שיעורים כדאי לשמוע. שיעורים נהדרים, פותחים לך אפשרויות, אופציות, ניתוח יפה, הכל טוב. לא לקבל הנחיות מעשיות, לא, פשוט לא בשום אופן. מאוד להיזהר מזה. והטעות היא הטעות שאני מדבר עליה כאן. אני לא סתם הולך לאקטואליה. זאת אותה טעות. זאת הטעות שאומרת אנחנו בעצם פוזיטיביסטים, כל האנשים האלה הם פוזיטיביסטים. הם פוזיטיביסטים כי יש להם איזשהו סט של עקרונות מופשטים ומהם הם מוציאים את המסקנה למקרה שבא לפניהם. ולא עובר אצלם סינון, איזשהו פילטר שאומר רגע, אבל מה קורה במעבר מהעולם האפלטוני לעולם שלנו? תורה לא ניתנה למלאכי השרת. התורה צריכה להתיישם פה. ובעולם שלנו יש המון מורכבויות. השאלה היא מה קורה עם המעבר הזה.

[Speaker O] לזה התכוונו חז"ל עשה לך רב?

[הרב מיכאל אברהם] עשה לך רב ולא עשה לך ראש ישיבה. לא, אמיתי. ראש ישיבה תלך ללמוד אצלו איך מנתחים, איך עושים כל מיני דברים כאלה, אבל הוא לא רב. הוא לא רב שמנחה אותך במישור המעשי. זה פשוט טעות מטורפת. עכשיו יש ציבורים ששמים את האנשים האלה ומה שיוצא. ומה שהם אומרים כולם חייבים לעשות, לא רק שזה מישהו בוחר את הרב הזה להיות הרב שלו. זה ציבור שלם שהולך כמו החלילן מהמלין, הולך אחרי אנשים מטורפים. באמת, זה לא ייאמן. והטעות היא אותה טעות, כי זה אנשים חכמים מאוד ותלמידי חכמים גדולים. זה לא, זה לא הנקודה בחוסר יכולת אינטלקטואלית. זה אי-הבנה מה זאת תורה. הטעות היא טעות בפוזיטיביזם שלהם. זה טעות בתפיסה של תורה. לכן כל השיעורים האלה שאני מדבר פוזיטיביזם מול קזואיזם הם מאוד חשובים גם לפרקטיקה. זה לא דיון פילוסופי.

[Speaker D] אוקיי, טוב, כן, בואו נמשיך.