מבט על תורה ותלמוד תורה – שיעור 9 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בפעם הקודמת סיימנו את העיסוק בעניין האוקימתות ונגענו במשמעות של מה שראינו בדיון על האוקימתות, ובקצרה הטענה בעצם הייתה שכשאנחנו רואים דיון על מקרה בגמרא, או מימרא שעוסקת במקרה בגמרא, או משנה, ההנחה של הגמרא היא שהמקרה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. זאת אומרת, זה בא לתת איזשהו עיקרון כללי, אולי מופשט יותר, רחב יותר, שמודגם דרך המקרה שבו שבו אנחנו עוסקים, אבל זה לא בא להגיד לי מה תהיה ההלכה במקרה המסוים הזה. ומכאן הרחבתי את היריעה קצת ואמרתי שזה בעצם נותן לנו איזשהו כיוון להבין מה זאת בעצם תורה, וכאן חזרתי להקדמות שהיו בתחילת הסמסטר, שהטענה היא בעצם שאוסף המקרים שעליהם ההלכה אומרת שהדין כך או שהדין אחרת, זה לא באמת מה שראוי לקרוא לו תורה. תורה זה איזה שהם רעיונות מופשטים שמתלבשים בתוך המקרים המסוימים האלה שהובאו מהעולם שלנו, וההטמעה הזאת של התורה בתוך נסיבות או סיטואציות שמופיעות בעולם שלנו, זה מה שקראתי התלבשות. כן, זה בעצם איזשהו סוג של לבוש שאני שם סביב הכלל ואז הוא נהיה יותר קונקרטי. כן, התלבשות בשפה הקבלית זה בעצם להפוך משהו ליותר תפיס, ליותר נגיש, יותר שאפשר למשש אותו ולתפוס אותו, ובמובן הזה העקרונות המופשטים מתלבשים בתוך מקרים, בתוך סיטואציות ששאובות מהעולם שלנו. ודיברתי גם על התלבשות יותר גבוהה, אבל זה כבר לא נוגע אלינו, שגם העקרונות המופשטים הם בעצם רק עקרונות שהם התלבשות של דבר יותר יותר מופשט וגבוה. ובסוף הגעתי לזה שכאשר אנחנו לומדים תורה, אפשר לבוא לזה בשתי גישות. גישה אחת זאת זאת הגישה שאפשר לקרוא לה הטכנולוגית. כן, כמו שכשאנחנו לומדים מדע, חוקרים מדע, אפשר אפשר לתפוס את זה כפעולות שמטרתן היא טכנולוגית. זאת אומרת, ברגע שאני אדע את חוקי הטבע, אז אני יודע אדע ליישם אותם בסיטואציות מסוימות, או אדע לבנות מכשירים שמבוססים על חוקי הטבע ויצליחו לעשות עבורי משימות שונות, להביא לי תועלת. במובן הזה המדע הוא האמצעי והטכנולוגיה היא המטרה. כן, השימושים, היישומים של המדע הם בעצם המטרה, ואת המדע אני לומד רק כדי שאני אוכל להשיג את השימושים השונים, היישומים השונים. לעומת זאת, תפיסה טהורה יותר של מחקר מדעי, טהורה לא במובן השיפוטי אלא במובן של יותר נקייה, זאת תפיסה שאומרת לא, אני להפך, מבחינתי המקרים זה אמצעי והמטרה שלי זה להבין את חוקי הטבע. חוקי הטבע הם לא אמצעי כדי לדעת מה יקרה בכל סיטואציה, הפוך, הסיטואציות הן מקרה מעבדה שדרכן אני בעצם יכול להבין מהו החוק הכללי, כן, מהם חוקי הטבע. ולכן מבחינתי המקרים או הסיטואציות שבהן בהן עוסק המדע הן לא יותר מאשר הדגמות של חוקי טבע. אנחנו לא יכולים לגעת בחוקי הטבע עצמם, אין לנו דרך לראות את חוק הטבע, כל מה שאנחנו יכולים לראות זה גופים מסוימים שמתנהלים כך או מתנהלים אחרת. ולכן אנחנו צריכים להלביש את חוקי הטבע בתוך סיטואציות מהעולם שלנו, לראות מה קורה בסיטואציה הזאת, אבל מתוך זה, כל זה זה אמצעי כדי להבין מהו החוק הכללי המופשט. אוקיי, אותו דבר בהקשר של לימוד תורה. יש כאלה שמבינים את לימוד תורה בצורה טכנולוגית, זאת אומרת, אני בעצם עוסק בהפשטות, בהכללות, במציאת עקרונות, אבל זה רק כדי שאני אוכל לפסוק הלכה בכל המקרים המסוימים שבאים לפניי, שאני אדע מה ההלכה אומרת על כל סיטואציה. זה גישה טכנולוגית, כן, שבעצם המטרה היא ההלכה, היישום, מה זה אומר בעולם המעשי, והתיאוריה היא אמצעי פשוט כי בלי שאני אדע את התיאוריה אני לא אדע ליישם את הדברים בעולם המעשי. אז המטרה של העיסוק זה בעצם היישום בעולם המעשי, למסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. כן, אני בעצם רוצה ללמוד כדי לדעת, צריך ללמוד כדי לדעת מה לעשות, כדי להבין את כל היישומים, והחוקים הכלליים הם אמצעי.

[Speaker B] שני אלה הם ניגודיים אחד לשני?

[הרב מיכאל אברהם] כן. ברור. זה תמיד נכון, אבל השאלה היא מה המטרה שלך כשאתה עושה את זה. האם המטרה היא הכללים או הכללים הם אמצעי כדי להגיד עוד דברים על עוד מציאויות שבהן לא פגשתי? אוקיי? אז ההסתכלות הטכנולוגית על לימוד תורה זה בעצם לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. כן, אני בעצם לומד עיון, עושה הכללות, עקרונות, חושף את העקרונות הכלליים כדי לדעת מה לפסוק בכל סיטואציה. תראו את האנלוגיה לטכנולוגיה, אוקיי? לעומת זאת הגישה התיאורטית יותר, שוב פעם לאו דווקא שיפוטית, אבל היא תיאורטית יותר במובן הזה שהיא נקייה, היא מופשטת יותר, זאת גישה שאומרת הפוך: המקרים מבחינתי הם אמצעים שדרכם אני יכול ללבן את העקרונות ההלכתיים, המטא-הלכתיים או ההלכתיים המופשטים יותר. אני צריך לראות את זה, לבחון את זה דרך כל מיני מקרים. המקרים הם ניסויים במעבדה. אוקיי? אבל המטרה שלי בעצם זה להבין מה הם העקרונות. העקרונות הם לא מכשיר כדי לדעת לפסוק הלכה בכל מצב. הפוך. פסיקת ההלכה בכל מצב היא הכלי שמתוכו אני יכול לזקק מה הם החוקים הכלליים. אז אם המציאות השתנתה

[Speaker C] אני ממציא הלכה? אני לא אמציא,

[הרב מיכאל אברהם] אני איישם את העיקרון אליו הגעתי במציאות החדשה, בסדר? זה מה שאני צריך לעשות בדיוק.

[Speaker C] לא,

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל זה מה שצריך לעשות, לא? הרי בשביל מה אנחנו מזקקים עקרונות כאלה? כדי שבמציאות חדשה שתופיע לפנינו נדע מה לעשות, כי בלי שאתה מבין מה העיקרון, איך תדע מה לעשות במציאות חדשה שלא פגשת? תמיד יכול להיות שטעית. ואם לא תעשה את זה, לא יכול להיות שתטעה? עוד יותר סביר שתטעה. אבל מה כתוב? אבל אם זו סיטואציה חדשה, אז מה שכתוב הוא לא אומר לך מה לעשות איתה. איך תפסוק הלכה לגבי חשמל בשבת? המציאו עכשיו את החשמל. אוקיי? עכשיו יש לך את הגמרא, כל פרק כלל גדול, הכל מצוין, יש לך את המשנה, לא גמרא, יש לך את המשנה עם כל ל"ט אבות מלאכה ואתה יודע מה, גם רשימת תולדות לשירותך. אוקיי? עכשיו תגיד לי מה ההלכה. מותר להשתמש בחשמל או אסור להשתמש בחשמל? על פי פשט אתה צריך לעשות איזושהי עבודה על המקורות, להבין מה הרעיונות שעומדים מאחוריהם כדי לנסות וליישם את הרעיונות האלה במציאות שלא מופיעה בגמרא, מציאות חדשה. אבל אם תצליח לזקק משם את העקרונות, יש סיכוי שתדע לפסוק הלכה לגבי המקרה החדש. עכשיו ברור, תמיד יכול להיות שאני אטעה, אבל אם אני לא אעשה את זה הסיכוי שאני אטעה גדול יותר. כי אם אני לא אעשה את ההמשגות ואת ההפשטות ואת הכל, אז איך אני אפסוק חשמל? סתם? חוש ריח? תחושת בטן? מה, מה אני אעשה? אני צריך איזשהם כלים שיעזרו לי לקחת את אבות המלאכה שמופיעות בגמרא או במשנה ולראות מי מהם אם בכלל רלוונטי לשאלת החשמל בשבת. אבל בשביל זה אני צריך להבין מה אומרות אבות המלאכה. אתה אומר לי בונה זה בונה, שמים אבנים ובונים בית, זה בונה. אז אין שום קשר לחשמל, נכון? מה זה קשור לחשמל? אם אתה שואל את עצמך רגע מה הרעיון מאחורי בונה, בונה בסדר, אתה שם אבנים ובונה בית, אבל זאת דוגמה. מה הרעיון של הבנייה שבא לידי ביטוי במקרה של בניית בית? אוקיי? זו שאלה אחרת לגמרי. ושם פתאום אתה יכול לגלות, לפחות לפי החזון איש ואני הקטן נוטה להסכים איתו, שהפעלת חשמל בשבת זה מדין בונה. סוג של יצירה? יצירה, אבל יש הרבה סוגי יצירה. יצירה זה לא אב מלאכה. יצירה זה אולי החוט שחורז את כל אבות המלאכה, שכולם סוגים שונים של יצירה, נגיד. אוקיי? מה? לא, לא ניכנס לזה עכשיו. מי שרוצה יש טור באתר שלי, שם אני מסביר את זה, אבל אני מביא את זה רק כדוגמה כדי להראות שגם לפי התפיסה הטכנולוגית וגם לפי התפיסה המדעית אנחנו עושים דברים די דומים בסך הכל בפרקטיקה. כי אנחנו לוקחים את המקרים שמופיעים בגמרא, מנסים להבין אותם באמצעות איזשהם עקרונות כלליים יותר, בסדר? וליישם את זה על מקרים אחרים. ההבדל הוא הבדל אידיאולוגי, לא הבדל בפרקטיקה, כמעט לא הבדל בפרקטיקה של מה אני עושה, אלא השאלה היא למה אני עושה את מה שאני עושה, מה היא המטרה, שנייה אחת, מה היא המטרה ומה הוא האמצעי. האם המקרים זה האמצעי והחוקים זה המטרה או העקרונות זה המטרה שאליה אני חותר, או הפוך. החוקים והעקרונות זה האמצעים כדי שאני אדע מה ההלכה בכל המקרים, שזאת המטרה. כיוון שאתה מבין שאם זה ככה, אם אתה נצמד רק למה שכתוב, אז הכל כמעט מותר. להגיע ממש למה שכתוב שמה זה מקרים מאוד נדירים. אם אתה חושב שזה סביר, בבקשה. אני חושב שזה בלתי סביר. גם בעלי הגישה הטכנולוגית אגב מסכימים שזה בלתי סביר. לכן אמרתי, בעלי הגישה הטכנולוגית ובעלי הגישה המדעית לומדים באותה צורה. איך הם לומדים. השאלה היא רק מה הם רואים כאמצעי ומה כמטרה, אבל כולם מסכימים שבונה זה לא סתם לבנות אבן על אבן. זה כולם מסכימים, שיש מאחורי זה איזשהו רעיון, איזושהי הגדרה מופשטת יותר. כל השאלה היא רק שאלה אידיאולוגית, זאת אומרת האם המטרה של הלימוד זה לחשוף את הרעיון, והמקרים זה רק עזר כדי לחשוף את הרעיון, או לא, אני חושב את הרעיון כאמצעי כדי לדעת מה לעשות במקרים שונים, שזאת המטרה. אבל כולם מסכימים שאני לוקח את המקרים, חושף רעיון, ואת הרעיון אני מיישם על מקרים אחרים. זאת אומרת, במובן המעשי מה אנחנו עושים כשאנחנו לומדים, לא בהכרח יש ביטוי להבדל הזה בין הגישה הטכנולוגית לגישה המדעית. ההבדל הוא בשאלה האידיאולוגית, זאת אומרת מה המטרה שלך. אני רק רוצה לומר שאם אנחנו מבינים את הלימוד בצורה המדעית, לא בצורה הטכנולוגית שזה הנטייה שלי, אז אפשר הרבה יותר בקלות להצדיק למשל תופעה כמו האוקימתות. למשל תופעה כמו עיסוק במקרים מוזרים, חביתים שירדו באוויר או פיל שבלע כפיפה מצרית. הזכרתי את זה אגב פעם קודמת. אוקיי? זאת אומרת, אתה מבין שבעצם המטרה של זה היא להבין רעיון. אתה לא בא לברר מה דינו של פיל שבלע כפיפה מצרית. זה לא יקרה ולא קרה אף פעם. אוקיי? זה לא, לא זאת הנקודה. עכשיו, עדיין זה לא חד וחלק, כי גם בעלי הגישה הטכנולוגית יגידו כן, אני רוצה לברר מה דינו של פיל שבלע כפיפה מצרית כי מתוך זה יתברר העיקרון, ואחרי שאני אבין את העיקרון אני איישם אותו על מקרים מעשיים אחרים. אז זה כן, גם הם יכולים לדון בעניין הזה. אני חושב שהדיונים שהגמרא עושה מתאימים יותר לכיוון המדעי ולא הטכנולוגי, אבל זה לא, אין פה קליר קאט. זאת אומרת, זה לא דבר שהוא פשוט, זאת אומרת זה לא איזה נפקא מינה ברורה בין שתי התפיסות האלו. היום אולי אני אכנס קצת יותר ליחס בין התפיסות האלה. אז זה לגבי מה שראינו בפעם הקודמת, ואני רוצה עכשיו לעבור הלאה, טיפה לראות קצת אולי מתוך מקורות. אוקיי, אני רוצה לראות את זה מתוך כמה מקורות, את אותו אותו דבר שדיברתי עליו. תראו, בפרשת בחוקותי בהתחלה כתוב: אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. נגדיל קצת. לא רואים? אפילו שאני מגדיל לא רואים. בסדר? אז אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. אז יש בחוקותי תלכו, מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. אוקיי? לכאורה זה שלוש פעמים אותו דבר. בחוקותי תלכו, מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. זה שלושה דברים שהם אותו דבר. אז רש"י, כן, רש"י ידוע. אם בחוקותי תלכו, יכול זה קיום המצוות? כשהוא אומר, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור. הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה. אוקיי? צריך להיות עמלים בתורה. זאת אומרת, אז מה ההבדל בין אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו? אז את מצוותי תשמרו זה קיום המצוות, רש"י אומר, נכון? ומה זה בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה. לכאורה זה הבדל בין לימוד לבין קיום, נכון? בעצם בחוקותי תלכו זה ללמוד מה לעשות, ואת מצוותי תשמרו זה לבצע את מה שלמדתי. אוקיי, אבל יש גם את ועשיתם אותם, דבר שלישי. אומר רש"י: ואת מצוותי תשמרו, היו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. טוב, פה כבר משהו לא כל כך ברור, זאת אומרת יוצא שאת מצוותי תשמרו זה גם כן להיות עמלים בתורה כמו בבחוקותי תלכו. הרי למעלה אמרת את מצוותי תשמרו זה הביצוע ואת בחוקותי תלכו זה הלימוד, נכון? פה הוא אומר גם את מצוותי תשמרו זה להיות עמלים בתורה אבל סוג מסוים של עמל תורה. מה? היו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים. לא הכוונה לקיום. זאת אומרת בחוקותי תלכו ומצוותי תשמרו זה שני סוגי לימוד, זה לא לימוד וקיום. אחד מהם זה תהיו עמלים בתורה והשני זה תשמרו, תלמדו כדי לשמור ולעשות. מה ההבדל? מה ההבדל בין להיות עמלים בתורה לבין ללמוד כדי לקיים ולעשות? ולהיות עמלים בתורה זה לא כדי לקיים? מה ההבדל בין שני הדברים האלה? נראה לי שבאופן הפשוט, באופן הפשוט, אם בחוקותי תלכו זה שתהיו עמלים בתורה בניגוד למה שהמשגיח. המשגיחים טוענים בדרך כלל, כן? תהיו עמלים בתורה זה פת במלח תאכל ותסבלו ותחיו חיים קשים. כך כך היא דרכה של תורה. תהיו עמלים בתורה הכוונה תעסקו בתורה כמטרה לעצמה, לא כאמצעי למשהו אחר. זאת אומרת, ואת מצוותי תשמרו זה ללמוד תורה למען מטרה אחרת. מה היא המטרה האחרת? לדעת מה לעשות. זאת אומרת, על מנת לשמור ולקיים. אוקיי? זאת אומרת שתהיו עמלים בתורה, אם בחוקותי תלכו זה לימוד לא כדי לדעת מה לעשות. זה לימוד לשם הלימוד. בלי קשר לשאלה כמה אתה סובל. תהיו עמלים בתורה. אגב עמל בלשון המקרא הוא באמת סבל. לא ראה עמל בישראל. כן. בדיוק. אז עמל זה סבל, אבל בהקשר הזה אני לא חושב. תהיו עמלים בתורה זה לא לשון תורה, זה לשון חכמים. תהיו עמלים בתורה הכוונה תעסקו בתורה, תעמלו בתורה, תעסקו בתורה. מה זאת אומרת, ומה ההבדל בין זה לבין ללמוד על מנת לשמור ולקיים? ללמוד על מנת לשמור ולקיים זה לימוד טכנולוגי. נכון? אני לומד כדי לדעת מה הדין בכל מקרה ושאני אוכל לקיים. ואת מצוות- ובחוקותי תלכו, זאת אומרת תהיו עמלים בתורה זה לימוד מדעי. הכוונה ללמוד את התורה כדי לדעת את התורה, לא כדי לדעת מה לעשות. עוד מעט נראה כמה דוגמאות או השלכות של העניין הזה, אני חושב שזה יהיה הרבה יותר ברור. ואם אני כבר מוסיף, ועכשיו ברור גם מה זה ועשיתם אותם. רש"י לא כותב את זה, אבל נדמה לי שזאת הייתה המוטיבציה שלו. כי הרי אנחנו אומרים פה בחוקותי תלכו, מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. את ועשיתם אותם הוא לא מפרש. נכון? אם אתה מבין שאת מצוותי תשמרו זה גם סוג של לימוד, זה לא לשמור את המצוות לקיים. זה סוג אחר של לימוד. אז ועשיתם אותם לא צריך לפרש. ועשיתם אותם הכוונה זה הקיום. אוקיי? אם בחוקותי תלכו זה לעסוק בתורה לשם התורה, מצוותי תשמרו זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות, ועשיתם אותם זה לעשות בפועל. כן? אז זה בעצם שלושת הדברים. החלק השני אתה כבר מכיר את החומר נראה לי, אבל נגיע לזה עוד מעט. נגיע לזה עוד מעט.

[Speaker D] רגע, בוא נמשיך. מה? הם לא מנותקים אחד מהשני. לא, זה יכול להיות רק בהגדרה ככה, אבל הם לא מנותקים אחד מהשני הרי.

[הרב מיכאל אברהם] בטח שהם מנותקים. זה שלושה- זה שלושה סוגי עיסוק. לא, זה שלושה סוגי עיסוק. יש עיסוק על המעשה, אתה יודע. לא, לא מסכים בכלל. לא מסכים בכלל. נראה בהמשך. זה שלושה סוגי עיסוק. שלושה סוגי עיסוק, ואני רוצה לנתק ביניהם. המטרה שלי זה לנתק ביניהם. עוד רגע אני אסביר.

[Speaker F] חשבתי יותר נוגע לחוקים הכלליים, לעקרונות, וזה בעצם הלימוד המופשט.

[הרב מיכאל אברהם] כן. והמצוות זה בעצם ההוראות המעשיות, והחוקותי זה העקרונות המופשטים, החוקים הכלליים. זה לא חוקים להבדיל ממשפטים, שדברים לא שכליים ודברים כן שכליים. לחוקים אתה אומר במובן של פרינסיפלס, כאילו עקרונות כלליים. אוקיי. רעיון מעניין. לא חשבתי על זה. בכל אופן, אז ההבחנה הזאת תראו ברבי חיים בנפש החיים בשער ד' פרק ג'. כל הרעיון שלו בנפש החיים, אני אקדים אולי, שער ד' של נפש החיים זה ספר, הספר הליטאי המכונן, אוקיי? שהדמיון שלו לתניא, שהוא הספר החסידי המכונן, הוא מפתיע, למרות שהם לכאורה באים לייצג שתי תפיסות מנוגדות ושנלחמות זו בזו. הדמיון הוא פשוט מדהים בין שני הדברים האלה.

[Speaker G] זה הפרדוקס.

[הרב מיכאל אברהם] קצת מזכיר את המצב שלנו היום במדינה או בכלל. ככל שהעמדות יותר מתקרבות המלחמות יותר חזקות. אני חושב שהיום כשאתם מסתכלים על הציבור ותשאלו את האנשים לגופם של עניינים, לא אם אתה ימין או שמאל, כן ביבי ולא ביבי וכן קפלן ולא קפלן. תשאלו את האנשים מה דעתכם עניינית? ברפורמה המשפטית את זה לעשות, את זה לא לעשות, מה לעשות כן, מה לעשות פה, אתם תגלו שאין כמעט הבדלים. אין כמעט הבדלים, אנשים בסך הכל מסכימים פחות או יותר כמעט על הכל. יש עשרה אחוז לפה ועשרה אחוז לשם שנמצאים בקצוות, והשמונים אחוז שבאמצע פחות או יותר עם קצת שינויים לפה שינויים לשם, מסכימים. וזה לא משנה כלום. המלחמה כמובן היא רק הרבה יותר גדולה. עוצמת המלחמה כפול המרחק בין הדעות זה קבוע. אם המרחק בין הדעות קטן, עוצמת המלחמה ענקית, ולהיפך. זה הפרדוקס. לא יודע אם זה פרדוקס, זה הטבע האנושי. אפשר לקרוא לזה פרדוקס, אני לא יודע.

[Speaker H] הכי קרובים הכי רחוקים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, נכון. יש בין קרובים איזה מתח יותר גדול כמו לוחות של קבל. אתם יודעים, מקרבים את הלוחות של הקבל, אז הנו הפוטנציאל. טוב, בכל אופן, אז רבי חיים מוולוז'ין שם בשער ד' של נפש החיים הוא יוצא כנגד התפיסה החסידית שהלימוד הוא אמצעי כדי ליצור דבקות. והתפיסה החסידית רואה את הלימוד בעצם כאמצעי. כמו שרב חיים מוולוז'ין לפחות מציג את זה, שהתפיסה הוא לא אומר, הוא לא מדבר בכלל על תפיסה חסידית, הוא כמובן תמיד יוצא נגד משהו אבל הוא לא מגדיר מי זה המשהו הזה. אבל זו ככה התפיסה החסידית המקובלת. עוד פעם, חסידים, יש הרבה חסידים, אבל המיינסטרים החסידי, שבעצם אמור להיות ספר התניא, למרות הדמיון ביניהם. והטענה היא שהלימוד… מה? שאלה טובה. לא, לא יודע. לא יודע. לא זוכר. הרעיונות של ספר, אני לא יודע אם הוא מכיר את הספר, כן? אין שום התייחסות לספר ככל שאני ראיתי. אבל הרעיונות וודאי שכן. זאת אומרת, אז הטענה שלו שם זה שלימוד תורה הוא לא אמצעי כדי ליצור חוויית דבקות, כמו שתופסים החסידים, אלא לימוד התורה הוא הוא הדבקות. הוא לא אמצעי לדבקות, הוא הדבקות. זאת אומרת, אם אתה לומד תורה אתה דבק בקדוש ברוך הוא. דיברנו על זה אני חומב, שהקדוש ברוך הוא הוא ורצונו אחד, כך הוא כותב בעצמו שם בשער ד'. הוא ורצונו אחד, אז כשאתה לומד מה רצונו של הקדוש ברוך הוא, אתה בעצם דבוק בו מעשית, עובדתית. זה לא מדובר פה על איזושהי חוויה שאתה מרגיש קרוב אליו או דבק בו, אלא עצם העיסוק ברצונו זה נקרא שאתה דבוק בו, פשוט עובדתית. זה לא קשור בכלל לשאלה מה אתה מרגיש ומה אתה לא מרגיש. אוקיי? ואז הוא אומר, אבל האמת כי עניין לשמה, לימוד תורה לשמה, פירוש לשם התורה. לשמה, כן? לא אומרים לשמו, לשם הקדוש ברוך הוא. אומרים לשמה. למה לשמה? לשמו, לא? צריך ללמוד תורה לשמו של הקדוש ברוך הוא. במחילת הפמיניסטיות שיוצרות תיאולוגיה, כן, נשית, אבל בדרך כלל המינוח שאנחנו משתמשים בו הוא מינוח זכרי ביחס לקדוש ברוך הוא. אוקיי? אז למה לשמה ולא לשמו? אז אומר רב חיים מוולוז'ין, לשמה הכוונה לשם התורה, לא לשם הקדוש ברוך הוא. והעניין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר ברבי צדוק בנדרים, שהוא מצטט: עשה דברים לשם פועלן ודבר בהן לשמן. כן, זה הגמרא בנדרים שם. זה לשונו: עשה דברים לשם פועלן, לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. כן? כל פעל השם למענהו, זה איזושהי פרפרזה על הפסוק. ודבר בהן לשמן, כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה. שימו לב, בניגוד ללשם הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, את המצוות, זאת אומרת, עשה דברים כשאתה עושה דברים מה זה? ועשיתם אותם. לעשות זה לבצע את המצוות, כן? כשאתה מבצע את המצוות, מצוות צריכות כוונה. אתה צריך לעשות את זה לשם הקדוש ברוך הוא כדי לצאת ידי חובה. אבל לימוד תורה אנחנו לא לומדים תורה בכוונה, אנחנו לומדים תורה לשמה. מה ההבדל בין כוונה לבין לשמה? כוונה לצאת ידי חובה. לשמה לשם התורה עצמה. לא לשם הקדוש ברוך הוא. אוקיי? וזה מה שהוא אומר פה, לכן כתוב עשה דברים לשם פועלן. פועלן הכוונה מי שברא אותם, הקדוש ברוך הוא. ודבר בהן כשמדים תורה, לדבר זה לימוד תורה, לשמן לשם הדברים עצמם לא לשם פועלן.

[Speaker C] קיום ולימוד?

[הרב מיכאל אברהם] כן. אז הוא אומר, זה לשונו: עשה דברים לשם פועלן לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו, ודבר בהן לשמן כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות, עד כאן לשונו. דקדק לבאר שינוי לשונות דרבי אלעזר ברבי צדוק, שבעשייה אמר לשם פועלן ובדיבור אמר לשמן. לכן בעניין העשייה פירש לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו, ובעניין הלימוד פירש לשם התורה. וכוונתו ז"ל מבוואר, היינו, עכשיו הוא מפרש את דברי הרא"ש, זה הרא"ש, כן? הוא אומר, וכוונתו ז"ל מבוואר, היינו, כי עשיית המצווה וודאי שצריכה להיות למצווה מן המובחר בדבקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכוחות וסדרים העליונים. זהו לשם פועלן, כי כל פעל השם למענהו. ואמרו רבותינו ז"ל לקילוסו. ואם כי וודאי שגם במצוות העיקר בהן לעיכובא הוא העשייה בפועל. הכוונות, מצוות צריכות כוונה לא צריכות כוונה זה ויכוח, אבל הכוונות שהוא מדבר עליהן זה אפילו לא נכלל במצוות צריכות כוונה. מצוות צריכות כוונה זה הכוונה לצאת ידי חובה. לא בשביל שיתקלס עילאה וכל מיני דברים יותר גבוהים. זה כבר מעלות. אבל התשתית הבסיסית היא קודם כל תעשה מה שצריך ואל תעשה מה שאסור. אוקיי? אז זה כמובן עשיית המצוות, וודאי שבמצוות העיקר בהן לעיכובא הוא העשייה בפועל, והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל, כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' על נכון. עם כל זה מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשייה בפועל, לעורר ולפעול תיקונים יותר גדולים בהעולמות, משאם היתה המצווה נעשית בלא דבקות וקדושת המחשבה. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצוות והלכותיהן, אמר ודברת בם, רוצה לומר הדיבור בענייני המצוות והלכותיהם, לימוד תורה, יהיה לשמן. פירוש, לשם הדברי תורה, לא לשם הקדוש ברוך הוא לשם פועלו. היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. כשאתה לומד, אתה לא עושה את זה לשם הקדוש ברוך הוא, וגם לא כדי ליישם, אלא להוסיף לקח ופלפול. זאת אומרת אתה לומד לשם הלימוד, הלימוד הוא ערך לעצמו. אני חושב שזה הביטוי המזוקק ביותר של מה שקראתי קודם תפיסה מדעית. שאתה לומד את התורה כדי לדעת את התורה, לא לשום מטרה אחרת. אפילו לא הקדוש ברוך הוא וגם לא כדי לקיים. ברור שצריך לקיים, אבל הלימוד הוא לא אמצעי כדי לקיים. הלקיים זה ועשיתם אותם. אנחנו מדברים על אם בחוקותיי תלכו. ויש עוד באמצע את ושמרתם אותם, שזה ללמוד על מנת לעשות. אוקיי? אז הוא אומר הלימוד, הוא מדבר על אם בחוקותיי תלכו. הלימוד הוא לימוד לשם לימוד. זהו. ששאלתם למה ללמוד, התשובה היא ככה. אין מטרה אחרת שהלימוד בא לשרת אותה. אוקיי? זה לא, הלימוד הוא מטרה לעצמו. וזה בניגוד למצוות, בניגוד לכל המצוות האחרות. כי בכל המצוות האחרות זה בא לקלס את הקדוש ברוך הוא, יש לזה מטרות שהן של עבודת השם, של איזה קשר עם הקדוש ברוך הוא וכדומה. לא בלימוד תורה.

[Speaker I] אי אפשר לעצור את זה להגיד זה ככה, זה חייב להשפיע, זה גולש.

[הרב מיכאל אברהם] זה שזה ישפיע זה משהו אחר, השאלה היא למה אתה עושה את זה, לא השאלה אם זה משפיע. כן, למה אתה בא לעשות את זה? מה המוטיבציה שלך? כן. לכן פירש, וזהו שמסיים הש"ס גבי ריב"ז, שלא הניח וכולי לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש וכולי, שמבואר העניין שם בכל אותה הפרשה, שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה, כן חכמות בחוץ תרונה, שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש, לא כי שתלמד תעשה מצוות ולכן תזכה לעולם הבא. הלימוד בעצמו הוא בעצם מביא אותך לשם. היינו להוסיף בלקח ופלפול, וזהו אוהבי, לא יודע כן, המשך הפסוק. להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. כן. אז הטענה בעצם, מה שהוא, הבאתי את הקטע הזה כדי לחדד יותר את מה שאמרתי על אם בחוקותיי תלכו. אם בחוקותיי תלכו בא להיות מנוגד לאת מצוותיי תשמרו. אם בחוקותיי תלכו זה ללמוד כדי ללמוד, לשם התורה. את מצוותיי תשמרו זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות. ועשיתם אותם זה הביצוע בפועל. אוקיי? שלושת הדברים האלה נדרשים, לא שאחד מהם לא בסדר. אבל צריך להבין שיש פה שלושה סוגי פעילות שונים. כולם טובים, כולם חיוביים, את כולם צריך לעשות. אבל זה שלושה סוגי פעילות שונים. אוקיי? וליתן שכר טוב בשם בפני עצמה. נכון. אני חושב שהנקודה היא שהוא אומר את זה במקום אחר וגם בעל התניא כותב ממש כמעט באותו סגנון, שהתורה היא לבוש של הקדוש ברוך הוא. קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד. אז לעסוק בתורה לשם התורה זה גם לשם הקדוש ברוך הוא. לשם הקדוש ברוך הוא כפי שהוא מופיע דרך התורה. הכל בסופו של דבר לבושים שלו. אוקיי? אבל נכון, מבחינתנו זה לעסוק לשם התורה. אנחנו לא אמורים לחשוב עליו כשאנחנו עוסקים בתורה. כן, זה מה שתמיד אומרים כשאתה מדבר על מיגו ושקרנים וגנבים ואנסים ורוצחים ומחללי שבת וכל מיני דברים כאלה, אתה לא בדיוק בשפיר ושליא, אתה לא בדיוק רואה את הקדוש ברוך הוא מול העיניים כשאתה עוסק בזה. אתה עוסק ברבדים הכי נמוכים של בני אדם. אבל זה ממש לא משנה. כי אתה עוסק ברצון שיש להקדוש ברוך הוא ביחס לסיטואציות האלה. מה הוא רוצה? והידבקות שלך היא לא בסיטואציה, הסיטואציה היא תווך. הידבקות שלך היא ברצון כפי שהוא בא לידי ביטוי דרך הסיטואציה, מה אני אמור לעשות בסיטואציה הזאת, זה רצון השם. וזה דבר שהוא לגמרי מופשט, טהור, קדוש וכדומה. הוא מופיע בתוך, כן, כל המבואות המטונפים וזה עוד פעם חוזר לוויכוח בין בעל התניא והנפש החיים, כן השאלה אם התורה אמורה להופיע באיזשהו מעמד באיזשהו מקום סגור מובחן מהעולם של החולין, שזה התפיסה הליטאית, לתפיסה חסידית אומרת שלא, גם במבואות המטונפים וגם בכל מקום בעצם התורה צריכה להופיע. זה גם מופיע שם בנפש החיים.

[Speaker H] אם אלה הדברים שבאים מתוך מאמר שזה בהקשר, כאילו זה נכתב פה.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה טור שלי, טור מהאתר שלי, טור ארבע מאות שבעים ותשע. גם בספר שלי, ערכתי בזה בטרילוגיה, ערכתי בזה גם כן.

[Speaker H] אמרתי לפני שזה היה ממש כמה מאמרים, סטדי גרופ וכאלה, חלק מ…

[הרב מיכאל אברהם] אני משתמש בדברים שכתבתי כל פעם במשהו אחר, פה זה טור. אני רוצה לחדד יותר את ההבחנה בין שני הדברים הראשונים. בין לימוד לשם הלימוד לבין לימוד כדי לדעת מה לעשות. העשייה זה משהו אחר, זה הקיום בפועל. אני מדבר עכשיו על ההבדל בין שני סוגי הלימוד האלה, רוצה להתמקד בזה כדי לחדד עוד יותר את מה שאני מדבר עליו. אז מצד אחד יש לנו הרבה פעמים אמירות של חז"ל ושל המפרשים על חשיבותו של לימוד כדי לעשות. נכון? הנה יש פה ויקרא רבה, אני מביא פה כמה מובאות. אמר רבי יוחנן: הלומד שלא לעשות, נוח לו כאילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם. טוב, בסדר, לכאורה, "אם בחוקותי תלכו" זה שלייתך נהפכת על פניך. אתה לומד לא על מנת לעשות, אתה לומד רק בשביל הלימוד, אז נהפכה שלייתו על פניו? לא הכוונה כמובן. כן, הלימוד, זה לא מדבר על המוטיבציה של הלימוד, אלא זה מדבר על השאלה מה אתה עושה עם הלימוד בסוף. ברור שגם "אם בחוקותי תלכו" כשאני לומד תורה יש שמה, ברור שיש את העניין לקיים את מה שלמדתי. רק שזו לא מטרת הלימוד. פה מדובר על מישהו שלומד ולא מקיים בפועל, לא שהוא לומד לא על מנת לקיים, אלא מישהו שלומד ולא מקיים. כן, בדיוק. יש לי סיפור מיתולוגי לעניין הזה. היינו פעם, הלכתי עם אשתי בתל אביב, ברחוב אלנבי. לפני המון שנים כבר, אני מדבר על ארבעים שנה אולי, משהו כזה, קצת פחות. היה שם איזה שהוא שעון, פתאום נזכרנו שיש לנו איזה שעון לתקן, בוא ניכנס אליו שיתקן לנו את השעון. נכנסים שמה, הוא רואה איזה יהודי כזה עם ציציות וזה, אמר לי "נו, איפה אוחזים?". יהודי, גלוי ראש, שום דבר, יושב שמה, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, מה זה איפה אוחזים? אני באתי לתקן שעון. אמר לי "לא, בגמרא, אני מניח שאתה לומד, איפה אוחזים?". אמרתי לו במסכת, לא זוכר איזה, סנהדרין, לא זוכר איזה מסכת אמרתי לו. ובאיזה דף? דף כזה. ומה אתה אומר על התוספות הזה והזה? הייתי בהלם, ממש. הבחור היה מונח שמה, אני למדתי את הסוגיה באותו זמן, לא הייתי מונח כמוהו. אז דיברנו קצת אחרי זה, שאלתי אותו "מה, איך אתה סתם בלי כיפה?". אמר לי "מה פתאום, אני… אין תענוג יותר גדול מללמוד גמרא עם איזה סיגריה טובה בשבת". והוא אומר "אני לומד כל הזמן". זאת אומרת, הוא בחור ישיבה לשעבר, כן, לפני הרבה שנים, לא יודע בדיוק מה קרה בדרך, אני כבר לא זוכר, אולי הוא סיפר, אולי לא סיפר, לא זוכר כבר. והוא כל הזמן לומד, הוא אומר "אני לא יכול בלי זה, זה נשמת אפי". והלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, זה ממש דוגמה נהדרת לאמירה החז"לית הזאת. כן, זה ממש תופעה היה, האיש היה מונח בסוגיה, אני פשוט לא… זה היה מדהים. טוב, בכול אופן אז זה כאילו נהפכה שלייתו על פניו, עליו מדובר. סליחה, לא עליו אלא על סוגו מדובר. כי לא מדובר על השאלה למה אתה לומד, מדובר על השאלה אחרי שלמדת האם אתה מקיים. השאלה אם מטרת הלימוד היא כדי לקיים, זאת שאלה אחרת, לא בזה עסקינן כאן, אוקיי? אותו דבר יש, אמר רבי אחא: הלומד לעשות זכה ברוח הקודש. מה הטעם? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל, ואין תשכיל אלא לרוח הקודש, כמה דאת אמר "משכיל לאיתן האזרחי". בסדר? קיצור, גם כן, ללמוד על מנת לעשות. ואם אתה לומד על מנת לעשות אז אתה זוכה ברוח הקודש. ושוב פעם יש מקום לדון פה, פה זה כבר ניסוח קצת יותר בעייתי, ועדיין יש מקום לדון. לומד לעשות הכוונה לומד וגם עושה. השאלה אם מטרת הלימוד צריכה להיות רק לדעת מה לעשות, זה לא כתוב פה. אפשר לדון אם כן או לא. יש גמרא הכי ידועה בקידושין: וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. נשמע כמו מקהלה, נענו כולם, עכשיו אתם תגידו, עכשיו אתם. דמיון משהו מתוזמן כזה. המהלך של הסוגיה הזאת הוא מוזר קצת, כי אתה שואל את השאלה האם תלמוד גדול או מעשה גדול? עכשיו, מה התשובה הסופית? התשובה הסופית היא. תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. אז אם המעשה זה המטרה והתלמוד הוא האמצעי, אז תלמוד מביא לידי מעשה זה סיבה למה מעשה גדול. למה תלמוד גדול? תלמוד הוא אמצעי כי אתה לא תדע לא תדע מה לעשות, אבל המטרה זה המעשה, התלמוד הוא האמצעי. בידוע שכן שקטן נתלה בגדול, לא גדול נתלה בקטן. זאת אומרת אם משהו משרת משהו אחר, אז המשהו המשרת הוא המטרה והמשרת הוא האמצעי. אז איך אתה אומר לי שתלמוד גדול בגלל שהוא מביא לידי מעשה? אבל אתה לא עושה. הוא מביא לידי מעשה, אני יכול גם… יש ערך

[Speaker K] בלימוד עצמו. הוא אומר שיש ערך בפני עצמו במעשה, זה הכל. אבל אומרים לך גדול תלמוד שתלמוד מביא לידי מעשה.

[הרב מיכאל אברהם] אם אני לומד שנהפכה שלייתו על פניו, שאני לא עושה את מה שאני לומד? ואז אני

[Speaker K] עושה את המעשה הזה, זה חוזר למעשה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה חוזר חזרה שזה תלמוד ומעשה זה פשוט צירוף. זה לא שתלמוד יותר גדול. הרי אם אתה לומד ועושה, זה יותר גדול מ… זה כמו, אתם יודעים, אמרתי פעם אני חושב פה, כן, הפתגם הזה של הרב קוק, או שמעתי פעם מהרבי מויז'ניץ, שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. ואני תמיד חושב שעדיף לא להיכשל בשניהם. אנחנו תמיד מציבים שתי אלטרנטיבות גרועות ואומרים זו הפחות גרועה, אבל יש גם אלטרנטיבה שהיא טובה, לא פחות גרועה. למה צריך תמיד להתמודד בין שתי אלטרנטיבות גרועות? כן? אתה אומר לי תלמוד גדול או מעשה גדול? אז אתה אומר לי לא לא, מה שגדול זה תלמוד ומעשה ביחד. תודה רבה. אבל לא זה מה ששאלתי. שאלתי אותך איזה אחד מהשניים האלה יותר גדול. גם אני יודע מתמטיקה, ששניים יותר גדול מאחד.

[Speaker G] וגם לדעת מה לעשות זה פה עם מעשה בכוח, שצריך…

[הרב מיכאל אברהם] אבל אני לא אעשה את זה בפועל בדווקא, זה החלטה נפרדת גם אם אני יודע מה לעשות. זה הנהפכה שלייתו על פניו.

[Speaker C] זה עניין סטטיסטי. זאת אומרת, אם תלמד, יש סיכוי יותר גבוה שתעשה מעשים טובים.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שזה שצריך לקרוא את זה אחרת.

[Speaker C] יש פה סיכוי…

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אני חושב שהפירוש הוא אחר. אני חושב שהפירוש הוא אחר. אני חושב שכשאתה כשעקיבא ורבי טרפון דנים האם מעשה גדול או תלמוד גדול, ונענים אחרי זה כולם ואומרים לא הבנתם את העניין. זאת אומרת, גם אתה רבי עקיבא לא צודק וגם רבי טרפון לא צודק, שניכם לא צודקים. מה שגדול זה תלמוד שמביא לידי מעשה. זאת אומרת, אתה שואל אותי שאלה כאילו זה שני דברים נפרדים, האם התלמוד גדול או המעשה גדול. יש לך חקירה, שתי אפשרויות. אגב בכלל בחקירות צריך לדעת, הרבה פעמים כשמציבים שתי אפשרויות דיכוטומיות, מתעלמים מכל מיני קומבינציות שגם יכולות להיות כאופציה. אז גם פה, אני חושב שזה אותו דבר. השאלה מראש מוטעית, אם תלמוד גדול או מעשה גדול. זה מכלול אחד. המכלול האחד הזה זה תלמוד שמביא לידי מעשה, והוא בעצם הגדול. אבל זה לא אומר שמטרת הלימוד היא לדעת מה לעשות, אלא זה אומר שאחרי שאתה לומד לשמה, אם בחוקותיי תלכו, כן? ומה שראינו בנדרים ועוד, אתה לומד לשמה, אחרי זה אתה גם מבצע את מה שאתה לומד, כי בלי זה הרי לא תדע מה לבצע אם אתה לא יודע. המכלול הזה הוא הגדול. אין מה לדון פה מה יותר גדול. מה, יש לי אופציה לעשות רק תלמוד בלי מעשה? או רק מעשה בלי תלמוד? אין אופציה כזאת. לכן מה יש פה להתפלפל בפלפולי ההבל האלו? תלמוד שמביא לידי מעשה זה הדבר הגדול. והוא אמר שהוא לא… שזה עובד… שעדיף שתשקיע בהשכלה, כי השכלה או תלמוד כמו

[Speaker C] שהם קוראים לזה יביא את האנשים לרמה שכלית יותר גבוהה ומעשה…

[הרב מיכאל אברהם] אבל להשקיע במעשה, מה זה נקרא להשקיע במעשה?

[Speaker C] אם יש לך אתה בונה חברה, אז אומרים תשקיעו הרבה מאמצים בחינוך, בהשכלה, ובאופן אוטומטי יגיע לך המעשה הטוב, באופן סטטיסטי.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה אחד סותר? אני אשקיע בזה ואני אשקיע בזה, מה…

[Speaker C] מצד שני, תעשה חוקים קשיחים, שים מצלמות, הכל, ואז יהיה לך מעשים טובים כי אנשים יפחדו מהעונש.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הם יפחדו מהעונש אבל הם לא ידעו מה לעשות.

[Speaker C] יהיו חוקים, הם יקבלו זבנג כל פעם.

[הרב מיכאל אברהם] אז הם יצטרכו ללמוד את החוקים. הם יצטרכו ללמוד את החוקים. מה זה החדר הסיני? באופן שרירותי,

[Speaker C] לא יודע. המצב הזה לא טוב.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר לך… אוקיי, אני מציע פירוש אחר.

[Speaker C] ככה אני קורא את הסוגיה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בסדר. אני מציע פירוש אחר. אני טוען שהגמרא יוצאת כנגד ההפרדה. כאילו שאתה יכול לעשות השוואה אם תלמוד גדול או מעשה גדול. אתה רואה את שני הדברים האלה כשני דברים נפרדים, ומצורפים אחד לשני רק במובן של תעשה גם את זה וגם את זה, שתי חובות. והגמרא אומרת לא, יש מקף ביניהם. כמו שבורג אמר פעם, כן, על הציונות הדתית, שמה עיקר בציונות הדתית? לא הציונות ולא הדתיות אלא המקף שביניהם. אז גם פה אותו דבר. הוא אומר, מה שיותר גדול זה המקף שבין התלמוד לבין המעשה. זה הגדול. לא התלמוד ולא המעשה. המקף שקושר אותם. הוא הגדול. עכשיו מה הכוונה? אפשר היה להבין את זה שהמעשה הוא המוטיבציה שבגללה אני לומד. אני לומד כדי לדעת מה לעשות. זה הגישה הטכנולוגית. ככה בעלי הגישה הטכנולוגית לומדים את הגמרא הזאת. אני לומד אותה הפוך. אני אומר שהתלמוד גדול כשהוא מסתיים במסקנה מעשית. אם אתה נשאר בעולמות המופשטים ולומד עקרונות כלליים, אבל אתה לא מתרגם את זה למאי נפקא מינה שואלים כל הזמן. אתה צריך לתרגם את זה לסיטואציה ולראות מה זה אומר בעולם המעשה. ברגע שתרגמת את זה לסיטואציה ואתה יודע מה זה אומר בעולם המעשה, סיימת את הלימוד. לא בגלל שהמעשה הוא המטרה, אלא לימוד כזה צריך להסתיים במסקנה שאומרת משהו על עולם המעשה. זה תיאור של הלימוד. לכן אומרים לימוד גדול, אבל איזה לימוד? תלמוד שמביא לידי מעשה. אבל איזה לימוד גדול? רק לימוד כזה שמסתיים בסופו של דבר במסקנות מעשיות. וזה לקח אגב מאוד חשוב. זה לקח חשוב כי בישיבות, לפחות בדורות האחרונים, נוצר איזשהו ניתוק בין הלימוד לבין המעשה. מה זאת אומרת? כל היום אני לומד גמרא עיון או לא יודע מה, מעלה סברות לפה סברות לשם. לא, אפילו אם יש לו מושג בהלכה, אבל הוא לומד משנה ברורה חצי שעה, שעה ביום הוא מקדיש ללימוד משנה ברורה וזה הוא לומד הלכה למעשה. אז יש לימוד ויש מעשה. ומה שכתוב פה זה שזה דבר בעייתי. תלמוד צריך להיות תלמוד כזה שסוף העיון שלך מסתיים במסקנה מעשית. המסקנה המעשית היא התוצאה של לימוד העיון שלך, לא מה שכתוב במשנה ברורה. זה לא המסקנה המעשית. צריך לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מה זה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא? זה לא ללמוד משנה ברורה את השורות התחתונות. צריך ללמוד את השמעתתא, כל הסוגיה, ולאסוקי, כאילו להגיע למסקנה אליבא דהלכתא, תגיד מה בסופו של דבר יצא לך להלכה. ולימוד הלכה פירושו ללמוד את הסוגיות, אבל לסיים בסוף במסקנה מעשית. לא, לימוד הלכה זה לא לעבור על המשנה ברורה או על השולחן ערוך. לימוד הלכה ולימוד עיון זה אותו לימוד עצמו. אותו דבר בדיוק. אתה גומר ללמוד עיון, אתה צריך לסיים במסקנה מעשית. ואז הלימוד הוא גדול. הלימוד שעליו מדובר זה לימוד כזה שמביא לידי מעשה. זה לא לימוד עם הבדיחה על המתמטיקאי שלא צריך להיות משולש וההתחלה של הרב קוק בתחילת אורות הקודש, נדמה לי הוא כותב משהו כזה שחכמת הקודש איכשהו מעצבת את הלומד ומולידה גם השלכות מעשיות של איך הוא מתנהג. להבדיל מהמתמטיקאי שלא צריך להיות משולש, או הפילוסוף שעושה מומחה באתיקה אבל לא צריך להתנהג באופן מוסרי. הוא רק מומחה באתיקה, מה זה קשור למה שהוא עושה. עכשיו בעולם תורני הציפייה היא שמה שאתה לומד גם יעצב את מה שאתה עושה, את איך שאתה מתנהג מעשית בעולם. ברגע שזה ככה, אז התורה שלך היא תורה שלמה. גדול תלמוד. אבל איזה תלמוד? תלמוד שלא נשאר עיוני מופשט אלא שיש לו מסקנות מעשיות. אבל המטרה היא התלמוד. התלמוד הוא הגדול. כי כשאני קורא את זה אני קורא את זה בקריאה המדעית, לא הטכנולוגית. המטרה היא לדעת את העקרונות המופשטים. אבל אל תישאר שם בעקרונות המופשטים. פילוסופיה אתה יכול ללמוד בהרבה מקומות. בסוף בסוף אתה צריך לראות איך העקרונות המופשטים האלה באים לידי ביטוי מעשי. מה נפקא מינה למעשה. לכן הגמרא כל יום שואלת למאי נפקא מינה. מה זה למאי נפקא מינה? למאי נפקא מינה הכוונה עזוב את העקרונות המופשטים, זה יפה מאוד. בוא תראה לי איך זה מתרגם בעולם המעשי. עד שלא הראית לי איך זה מתרגם בעולם המעשי, לא סיימת ללמוד את העיקרון המופשט. ולכן זה מצד אחד גדול תלמוד. זה המסקנה ולא המעשה. למרות שכאילו התלמוד מביא לידי מעשה, אז הוא משרת את המעשה, אז למה הוא הגדול? הוא לא משרת את המעשה. התלמוד הגדול הוא אותו תלמוד שמביא לידי מעשה. התלמוד שמסתיים במסקנה המעשית הוא התלמוד הגדול. אבל זה הכל מדבר על תלמוד. זה לא מדבר על המעשה בכלל. אין פה שאלה מה יותר גדול, ללמוד או לעשות. אלא הלימוד הגדול הוא לימוד כזה שמסתיים במסקנה מעשית. וכמובן צריך אחר כך גם לבצע את מה שלמדת. אבל זה לא הנקודה, זה ברור. לכן במובנים של מה שאמרתי בהתחלה של אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו, אני טוען שהסוגיה הזאת עוסקת באם בחוקותיי תלכו ולא באת מצוותיי תשמרו. זה לא ללמוד כדי לדעת לעשות. אתה לומד כדי לדעת. אבל איך לומדים כדי לדעת? רק אם הידע שלך התיאורטי המופשט הכללי מסתיים במסקנות מעשיות. אז אתה יודע שהגעת לידע תיאורטי מוצק, נכון. זאת אומרת סיימת את הסוגיה. זה כמו מישהו שלומד לא יודע מה פיזיקה תיאורטית אבל אין לזה שום, זה לא אומר כלום על העולם. הוא לא יודע לעשות ניסוי שיבדוק את הפיזיקה. זה לא אומר שמטרת התיאוריה היא לדעת מה יקרה בניסוי. והנה תראו עכשיו נפקא מינה לקריאה הזאת. לרבי ישראל סלנטר יש לו ספר שנקרא אור ישראל, אבל אני ראיתי את זה כמאמר בספר כתבי רבי ישראל סלנטר שיש בספריית דורות של מוסד ביאליק, אספו מאמרים של רבי ישראל סלנטר אז שם זה גם מופיע המאמר הזה שנקרא חוק ומשפט המאמר שם. אז שמה הוא אומר ככה, הוא מביא את הגמרא, זה המוטו של המאמר בעצם. כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. כן, זה הגמרא אומרת. כמאן? כרבי יהודה. ואי בעית אימא רבי שמעון, דתניא אמר רבי שמעון, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאים אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. ואז אמר רבי יונתן, אני ראיתיו וישבתי על קברו. ואז הגמרא חוזרת, כמאן אזלא הא דתניא עיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות, יש כמה פרשיות שלא היו ולא עתידות להיות, לפחות לפי דעה תנאית אחת. אוקיי? אז אומר רבי ישראל סלנטר מה פירוש מה פירוש דרוש וקבל שכר מה שכתוב פה? אם לא היו כותבים את שלוש הפרשיות האלה של בן סורר ומורה לא היינו יכולים, לא היה לנו מה לעשות, היינו מובטלים, כאילו את כל השאר גמרנו? זאת אומרת אתה לומד, אתה מוסיף פרשה שאין לה שום השלכה מעשית וגם לא תהיה השלכה מעשית לפי הדעה הזאת, כן, לא הייתה ולא תהיה. ולפי המגבלות שחז"ל שמים על בן סורר ומורה זה לא יכול להיות אפילו היפותטית, זאת אומרת זה לא יכול לקרות הדבר הזה. אוקיי, אז אם זה באמת כך, בשביל מה שמו את זה שם? דרוש וקבל שכר, זאת אומרת עכשיו יש לי עוד שלושה פסוקים להתעסק איתם, את שאר הפסוקים גמרתי הכל, התורה מודדת רגע ואם מישהו יגמור גם את זה, תן לי עוד כמה פסוקים בכל זאת, אם אני אגמור גם את זה שיהיה מה לעשות. זה לא סביר הדבר הזה, מה זה דרוש וקבל שכר? אני חושב שההערה היא הערה טובה, אז אומר רבי ישראל סלנטר התשובה עוד יותר טובה מהשאלה שזה נדיר. הוא אומר שדרוש וקבל שכר זה בא ללמד אותך את הרעיון של דרוש וקבל שכר. מה זאת אומרת? שאנחנו לא לומדים תורה כדי לדעת מה לעשות. אם היינו לומדים תורה כדי לדעת מה לעשות אז פרשת בן סורר ומורה הייתה מיותרת כי זה לא היה ולא עתיד להיות. אז בשביל מה צריך אותה? הרי כל המטרה של הלימוד היא כדי לדעת מה לעשות. אז למה צריך את בן סורר ומורה? למה צריך את עיר הנדחת? למה צריך את כל הפרשיות האלה? הפרשיות האלה באות ללמד אותנו את זה גופא, את הרעיון של דרוש וקבל שכר. זה לא שזה נשנה שם כדי שנלמד את זה ונקבל שכר, אלא הרעיון שהפרשיות האלה באו ללמד זה הרעיון של דרוש וקבל שכר. שכשאתה לומד תורה אתה לומד את זה כדי לדעת לשם התורה, בשביל לקבל שכר על הלימוד עצמו, הוא מטרה לעצמה. הוא לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. איך התורה מלמדת אותנו את זה? היא כותבת פרשה שעל פניה ברור שהיא לא יכולה להתממש. אז למה היא כתבה את זה? כדי ללמד אותנו שגם בפרשיות שכן יכולות להתממש הרעיון הבסיסי של הלימוד זה דרוש וקבל שכר. זה לא ללמוד כדי לדעת מה לעשות, ללמוד כדי ללמוד. זו הטענה שלו. אז למה דווקא המצוות האלה? כאילו היה אפשר להמציא מצווה אחרת שהיא לא עתידה להיות? לא, ברור שיש שמה, ברור שיש שמה גם רעיונות שאנחנו אמורים ללמוד אותם, אבל הרעיונות האלה הם לא רעיונות מעשיים, רעיונות בתפיסות כאלה או אחרות. וזה מה שאומר רבי ישראל סלנטר שזה נוסף כדי ללמד אותך שאתה לומד את הפרשיות של התורה בשביל להבין את הרעיון שמאחוריהן ולא כדי ליישם. אגב, אני אגיד יותר מזה, יש ברמב"ם הלכות ממרים, יש הלכות בן סורר ומורה. הלכות מופיעות שם מאוד מפורטות ברמב"ם מה הדין כך ומה הדין כך, הלכות יש הרבה הלכות, הלכות בן סורר ומורה. למה? זה כבר ממש מוזר כי הרי זה לא היה ולא עתיד להיות, אז בספר הלכה להכניס את הלכות בן סורר ומורה את מי זה מעניין? עוד פעם, יש ברמב"ם גם הלכות שלא נוהגות בזמן הזה, נכון? זה לא כמו השולחן ערוך והטור, זה ברור, אבל פה זה לא בזמן הזה, זה בשום זמן, זה לא יכול לקרות. אלה הלכות היפותטיות. זה בערך כמו הלכות רכיבה על שדים הוא יכול להכניס שמה. כן, אבא שלי סיפר לי שהוא היה בקורס קצינים בהונגריה, הוא היה סטודנט, שמה כל מי שידע לקרוא ולכתוב הלך לקורס קצינים. אז שלחו אותו לקורס קצינים, הוא היה לוחם מהולל כמוני פחות או יותר, הכרת אותו. אז הוא אמר שחצי מהקורס הלך על לימוד של הלכות הפרש. כבר לא היו סוסים בצבא ההונגרי כבר אני לא יודע כמה שנים, אבל היה ספר כזה עבה שכל קצין חייב לדעת מתי מברישים את הסוס בבוקר ומה מורחים עליו בערב וכמה הוא אוכל ואיך דוהרים עליו, כי המעמד מחייב, אתה לא יכול להיות קצין בלי לדעת איך רוכבים כמו שצריך על סוס בחיל הפרשים שהיה שם במאה ה-17 אני לא יודע איזה. אז זה בערך אותו דבר בן סורר ומורה. בן סורר ומורה, עדיין עושים את זה באוניברסיטה? מה? כל הדברים שכבר נפלו מזמן לא מלמדים אותם? לא, יש לקחים, הרבה פעמים יש היגיון ללמד דברים שלימדו בשנת לא יודע, יש לקחים שאתה יכול ללמוד גם מדברים שנפלו. אי אפשר לוותר עליהם? לא יודע, לא, אם אפשר לוותר אז יכול להיות שבאמת לא צריך. רעיונות שנפלו לפעמים מלמדים יותר מאשר רעיונות שנשארו. פה פשוט כבר הכל רקע שלא צריך, רקע על פרחים. בדיוק, זאת אומרת דרך המישור הכאילו מעשי הזה שלא התממש אף פעם, אבל יש דיונים הלכתיים בהלכות בן סורר ומורה. והטענה היא שכשאתה עוסק בסוגיית בן סורר ומורה לא למדת את זה עד שזה לא מסתיים במסקנה המעשית הלכה למעשה. והמסקנות האלה מופיעות ברמב"ם. זה בכלל לא קשור לשאלה אם תממש את זה, זה לא הנקודה. הרמב"ם בעצם כותב שמה את ההלכות לא כדי שנדע מה לעשות, אלא כדי שיהיו לנו את המסקנות שמסיימות את הלימוד שלנו, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כל עוד אנחנו לא יודעים את הלכות בן סורר ומורה לא למדנו את סוגיית בן סורר ומורה. מה? טוב, דיברתי על זה כבר על הקזואיזם של התלמוד, דיברתי באחד השיעורים הקודמים, לא ניכנס לזה עכשיו שוב. יש בזה גם היגיון בסברה הזו שבגדול אתה צריך לסיים את הלימוד במסקנה מעשית כי הם לא סיימו, הם השאירו לך את האפשרויות כדי שאתה תסיים. אתה צריך להגיע למסקנה המעשית, לא הם. הם הגיעו למסקנות שלהם, כל אחד הגיע למסקנה שלו. אתה צריך להגיע למסקנות שלך. אתה רואה את זה מהתלמוד בכל מקרה, דיברתי על זה בשיעור ההוא. אתה רואה בכל מקרה בתלמוד כמעט אף סוגיה לא מסתיימת במסקנה. אין סוגיות כמעט שמסתיימות במסקנה הלכתית, מסקנה מעשית. ודי ברור שהתלמוד לא בא לשמש פונקציה כמו הרמב"ם או השולחן ערוך להגיד לך מה לעשות. הוא בא לתת לך איזשהו פריימוורק חשיבתי, איך אתה חושב על דברים, איזה עמדות עולות. בסוף בסוף את המסקנה שלך אתה צריך להשיג. אבל אתה צריך להשיג, זאת אומרת לא סיימת ללמוד עד שלא הגעת למסקנה המעשית שעולה מהסוגיה שלמדת. גם אם זו לא המסקנה של אביי, זה המסקנה שלך. בסדר, כך אתה מסיים את הלימוד כשאתה מגיע למסקנה שלך. הבנת? ואז הוא אומר יש גמרא בנדרים, מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? אמר רב יוסף שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הציבור, מר זוטרא אמר מפני שהן מתגברים על הציבור, רב אשי אמר וכולי, רבינא אמר שאין מברכים בתורה תחילה. דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי. היינו לא שמעו בקולי, היינו לא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה. אז שואל רבי ישראל מסלנט, איזה מין יצר הרע מוזר זה? זאת אומרת תלמידי חכמים שמקדישים את חייהם לתורה, עוסקים בתורה כל הזמן אבל ברכת התורה הם מחפפים. וזה הם לא מברכים בבוקר. למה? מאיפה זה בא היצר הרע המוזר הזה לחפף בברכת התורה? ולמה זה נקרא על עוזבם את תורתי? מי שלא מברך ברכת התורה הוא עוזב את התורה? כל היום אני עוסק בתורה. לא בירכתי קודם, אז מה? מה זה אז מה? בסדר, ברכת התורה אולי אפילו דאורייתא, אבל מה זה על עוזבם את תורתי? אני כל היום עוסק בתורה. מדובר בתלמידי חכמים. ושבניהם לא יוצאים תלמידי חכמים בגלל זה? יש פה איזושהי הפרזה קצת בעניין הזה של ברכת התורה. אז הוא טוען ומביא גמרא במנחות, נראה אם יש לי אותה פה, כן. גמרא במנחות אומרת, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן על תפילין של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין, ועל של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין, ואילו לעשות תפילין לא מברך. כשאתה עושה את התפילין אין ברכה על זה. להבדיל מסוכה כן כידוע, ויכוח בין הבבלי והירושלמי. אלא לאו היינו טעמא כל מצווה דעשייתה גמר מצווה כגון מילה אף על גב דכשרה ב… וכל מצווה דעשייתה גמר מצווה כגון מילה, אף על גב דכשרה בעובד כוכבים, בישראל צריך לברך. וכל מצווה דעשייתה לאו גמר מצווה כגון תפילין, עשיית תפילין, ואף על גב דפסולות בעובד כוכבים, בישראל אינו צריך לברך. וכל דבר שהוא מכשיר מצווה, אין עליו ברכה. עכשיו צריך להבין, מכשיר מצווה לפעמים יש עליו דינים. למשל, עשיית תפילין זה לא מצווה, נכון? הנחת התפילין היא מצווה. עשיית התפילין היא לא מצווה. אבל זה לא אומר שזה מעשה ניטרלי. למשל גוי שעשה תפילין זה פסול. זאת אומרת יש דינים איך עושים תפילין, זה לא שזה לא שייך לעולם ההלכתי, לספירה ההלכתית. זה שייך לספירה ההלכתית. אבל כיוון שזה לא סיום העניין, לא מברכים עליו. אגב ברמב"ם יש שורש העשירי נדמה לי, הוא מדבר על מכשירי מצווה, על זה שהוא לא מונה מכשירי מצווה במניין המצוות. אפשר להבין את זה בשתי צורות: או שהוא לא מונה מכשירי מצווה כי זה לא מצווה. לבנות סוכה אין מצווה, תשב בסוכה. אם יש לך סוכה בלי שבנית, אל תבנה, העיקר שתשב בסוכה. מה יש לבנות במניין המצוות את בניית הסוכה? אתה לא צריך לבנות סוכה. נכון? זה אפשרות אחת, שזה בכלל לא מצווה ולכן לא מונים. אפשרות שנייה זה מצווה, אבל זה פרט בתוך מצוות ישיבת סוכה. לבנות סוכה ולשבת בתוכה, ולכן לא מונים. והטענה, אני יכול להראות את זה מכל מיני מקומות, שכוונת הרמב"ם היא השנייה. זאת אומרת מכשירי מצווה יש בהם מימד של מצווה. הם רק לא נמנים כמצווה עצמאית כי הם פרט בתוך המצווה שמכשירים אותה. אבל זה לא בגלל שמכשיר מצווה הוא לא מצווה בכלל. לא משנה, בכל אופן, בין אם זה מצווה ובין אם זה לא מצווה, לא מברכים עליו. על מכשיר מצווה לא מברכים. אז אומר רבי ישראל סלנטר, שאותם תלמידי חכמים לא ברכו בתורה תחילה כי הם הבינו שלימוד התורה שלהם הוא מכשיר מצווה כדי לדעת מה לעשות. כן? "ואת מצוותי תשמרו", כן? ללמוד כדי לדעת מה לעשות. וברגע שזה מכשיר מצווה לא מברכים עליו. על מכשיר מצווה לא מברכים, אז הם לא ברכו בתורה תחילה. לא ברכו את ברכת התורה כי הם חשבו שהתורה שאותה הם לומדים זה מכשיר מצווה ועל מכשיר מצווה לא מברכים. אתה מברך כשאתה מקיים את המצוות עצמן, וזה המטרה. אבל הלימוד כדי לדעת לקיים את המצוות הוא רק מכשיר מצווה, אז על זה לא מברכים. לכן הם לא ברכו בתורה תחילה. אבל הגמרא מגנה את זה. הגמרא אומרת שזו תפיסה לא נכונה. למה זו תפיסה לא נכונה? כי לימוד תורה הוא לא מכשיר מצווה, הוא לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. לימוד תורה הוא ערך לעצמו. וזה עד כדי כך בעייתי התפיסה הזאת, שכתוצאה מזה שהם לא ברכו בתורה תחילה הם נקראים "על עזבם את תורתי". הם לא מבינים מה זה תורה בכלל, הם חושבים שהתורה זה אמצעי כדי לדעת מה לעשות. זה תפיסה משובשת של המושג תורה, כל מה שאני מדבר מתחילת הסמסטר. זאת אומרת המושג תורה זה לא אוסף ההלכות שאנחנו לומדים ובטח לא כדי לדעת מה לעשות. זה הרעיונות שעומדים מאחוריהם שיש להם ביטוי במישור המעשי, מה לעשות ומה לא לעשות, אוקיי? אז הם לא תפסו נכון בכלל מה זה תורה. לכן "על עזבם את תורתי", הם לא עוסקים בתורה בכלל. הם לומדים טכנולוגיה, הם לומדים כדי לדעת מה לקיים, הם לא לומדים את התורה לשם התורה כמו שאומר הרא"ש בנדרים, אלא הם לומדים את התורה כדי לדעת מה לעשות. לא עם הארץ חסיד, אז צריך לדעת מה לעשות אז אתה לומד כדי לדעת. זה לא לימוד תורה. ולכן גם בניהם מצוי שבניהם לא יוצאים תלמידי חכמים כמותם, כי תורה משובשת כזאת אתה לא מצליח להעביר לילדים שלך. זה הטענה שלו. ובעצם מבחינתו הגמרות האלה מוסיפות עוד ראיה לתזה הבסיסית שלו, שהלימוד הוא לא לימוד כדי לדעת מה לעשות. זה מה שהוא אמר על בן סורר ומורה. הלימוד הוא לא לימוד כדי לדעת מה לעשות. הלימוד הוא לימוד לשם הלימוד. בסדר? כמו ר' חיים מוולוז'ין, כן? זה אותו בית מדרש ליטאי כמובן. עכשיו, בוא נראה עוד. בשולחן ערוך בסוף סימן מ"ז הוא פוסק שנשים מברכות ברכת התורה. אוקיי? טוב. עוד פעם, התפיסה שראינו גם אצל ר' ישראל סלנטר שברכת התורה זה ברכת המצוות, ברכת המצוות על מצוות תלמוד תורה. עכשיו נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, אז למה מברכות ברכת התורה? אז הביאור הלכה שם אומר כך: הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהן. ועוד דחייבת לומר פרשת הקורבנות כמו שחייבת בתפילה, אם כן קאי הברכה על זה. בית יוסף ומגן אברהם. ולפי זה הטעם יכולה להוציא בברכת המצוות את האיש. לכן כתב הפרי מגדים בהדיא, והגר"א בביאור חולק על זה הטעם וכולי. בסדר? יש כאלה שאומרים ש… כן, הגר"א מסביר הטעם דמברכות הוא דאף דפטורות מתורה מכל מקום יכולות לברך ולומר "וציוונו", דלא גרע מכל מצוות עשה שהזמן גרמא דקיימא לן. ולפי זה אין יכולות להוציא את האיש, כי הן לא חייבות, הן לא יכולות להוציא את האיש בברכה. קטן שהגיע לחינוך ודאי לא יכול וכולי, לא משנה. הגישה המקובלת היא בגלל שהן חייבות ללמוד את הדינים שלהן, המגן אברהם, הבית יוסף, המשנה ברורה, בגלל שהן חייבות ללמוד את הדינים שלהן, להגר"א יש שיטה אחרת. אבל זה מה ש… עכשיו צריך להבין, זה הולך פה לשני כיוונים מנוגדים ההסבר הזה. נשים חייבות ללמוד את הדינים שלהן, נכון? אז למה זה נקרא שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה? כל אחד צריך ללמוד כדי לדעת מה לעשות. אני אלמד את הדינים שנוגעים אליי, אישה צריכה ללמוד את הדינים שנוגעים אליה. אז למה אומרים שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה? חייבות מצוות תלמוד תורה כמוני כמוכם. הכוהנים צריכים ללמוד דינים שלא קשורים אליי, נכון? אני לא קשור לדינים האלה. אני צריך ללמוד את הדינים שעוסקים בשאלה מה תפקידם של כוהנים, איך הכוהנים מבצעים את תפקידם? לכאורה לא, אם הגישה היא גישה טכנולוגית, פשוט כדי לדעת מה לעשות, אז שהכוהנים ילמדו את זה, אני אלמד את זה, נשים ילמדו את מה שלהן. אתם רואים פה מיניה וביה שללמוד את הדינים כדי לדעת מה לעשות זה לא נקרא לימוד תורה. נשים חייבות בזה, אבל הן פטורות ממצוות תלמוד תורה. אז זה אומר שזה לא נקרא מצוות תלמוד תורה. נכון? אז לכן כמובן שעכשיו אפשר להמשיך ולשאול: אוקיי, אז למה מברכים ברכת התורה? נשים לומדות את הדינים שנוגעים אליהן וזה לא נקרא לימוד תורה. נו, אז למה הן חייבות לברך ברכת התורה? למה זה משמש הצדקה לזה שנשים חייבות לברך ברכת התורה? אז אני טוען, ופה אני כבר סוטה מהמשנה ברורה ומהמגן אברהם, שיש לזה הרבה ראיות, זה כמובן מחלוקת ידועה אבל לדעתי זה פשוט שזה ככה, שברכת התורה זה ברכת השבח, זה לא ברכת המצוות. משבחים את הקדוש ברוך הוא על שנתן לנו תורה, נתן תורה לכל עם ישראל, לא רק לגברים. אז נשים מברכות את ברכת התורה. אבל עצם האמירה של המשנה ברורה ושל המגן אברהם שהן חייבות ללמוד את הדינים שלהן ולכן הן מברכות, אז עזבו את הנקודה של לכן הן מברכות, אבל עצם הטענה שהן חייבות ללמוד את הדינים שנוגעים אליהן צריך ליישב אותה עם הטענה שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. על כורחנו שללמוד את הדינים שנוגעים אליך כדי לדעת מה לעשות זה לא תלמוד תורה. בן סורר ומורה נשים לא צריכות ללמוד, כי זה לא ללמוד את הדינים שנוגעים אליהם, זה מצוות תלמוד תורה. ממצוות תלמוד תורה נשים פטורות. אוקיי? אז אנחנו רואים מכל הכיוונים האלה שתלמוד תורה, כן, אני חוזר ל"אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם", "אם בחוקותיי תלכו" זה לעסוק בתורה לשם התורה. "ואת מצוותיי תשמרו" זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות ובזה גם נשים חייבות. ב"אם בחוקותיי תלכו" נשים פטורות, "ואת מצוותיי תשמרו" נשים חייבות, במצוות שרלוונטיות אליהן. וכמובן "ועשיתם אותם", כולם חייבים, כל אחד במצוות שמוטלות עליו. אוקיי? עכשיו אני רוצה ללכת להרחיב קצת את היריעה ולטעון טענה יותר מרחיקת לכת. הגמרא בנדרים בדף ח', אמר רב גידל אמר רב: מניין שנשבעים לקיים את המצווה? שנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". עכשיו מי נשבע לקיים מצווה? אבל על פניו השבועה הזאת לא חלה. למה? כי הרי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר, יש כבר שבועה מהר סיני שאני אקיים את המצוות. להישבע על שבועה שכבר קיימת זה לא חל, אין שבועה חלה על שבועה. שאלה אם זה חלק מאיסור חל על איסור או שזה עיקרון עצמאי, זה סיפור בפני עצמו, אבל שבועה לא חלה על שבועה. אז מה? אומרת הגמרא בסדר, אבל מותר בכל זאת לעשות את זה למרות שהשבועה לא חלה, כי זה עוזר לבן אדם להמריץ את עצמו לקיים מצוות. טוב. מימרא נוספת. ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, ואשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. שואלת הגמרא: והלא מושבע ועומד מהר סיני? ואין שבועה חלה על שבועה. אותה שאלה. אמרת שאתה הולך ללמוד תורה, נשבעת שתלמד תורה, אתה מושבע ועומד מהר סיני מצוות תלמוד תורה. אז אומרת הגמרא: מה קא משמע לן? דאפילו זירוז בעלמא? מה, זה בא ללמד אותי שמותר להישבע כדי לזרז את עצמי? היינו דרב גידל קמייתא, אז מה החידוש? זה כבר שמענו במימרא הקודמת של רב גידל. הא קא משמע לן, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה. כיוון שהבן אדם יכול לפטור את עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, אז השבועה חלה עליו, כי הוא היה יכול לא ללמוד את זה. הוא עשה קריאת שמע בוקר, קריאת שמע ערב, את הפרק הזה הוא לא צריך ללמוד, אז הוא פטור. לכן אם הוא נשבע ללמוד את הפרק הזה השבועה חלה, כי על זה הוא לא מושבע ועומד. אוקיי, זה בעצם מה שכתוב פה. עכשיו, במפרשים האירו על הגמרא הזאת. הן הר"ן שם למשל שואל, הר"ן בפירוש כן על הדף, לא הר"ן על הרי"ף, בנדרים יש ר"ן על הדף עצמו. הא קא משמע לן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה וכולי, מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר. מה, הוא פוטר את עצמו בקריאת שמע בוקר וערב יוצא ידי חובת מצוות תלמוד תורה? לא יכול להיות, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו. ואמרינן בפרק קמא דקידושין, תנו רבנן ושיננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכולי, וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי. איך תגיע למצב שבו בן אדם שואל אותך בכל מקום בתורה ואתה יכול לענות לו אם כל מה שאתה עושה במצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב? מזה תלמיד חכם לא תצא. אוקיי? אלא מכאן נראה לי ראיה, אומר הר"ן, למה שכתבתי בפרק שבועות שתיים בתרא, דכל מידי דאתי מדרשה, אף על פי שהוא מן התורה, כיוון דליתי מפורש בקרא בהדיא, שבועה חלה עליו. החידוש של הר"ן מופיע גם בשבועות. שבועה לא חלה על מצווה, כן, על המצווה אנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני. מי יודע מאיפה הוציאו את זה, לא את השבועה בהר סיני ולא שום דבר כזה, אבל אני עוזב את זה עכשיו. אז מושבעים ועומדים מהר סיני לקיים את השבועות. אז לכן שבועה לא יכולה לחול על מצווה. אבל זה הכל רק על מצוות שמופיעות במפורש בתורה. המצוות שיוצאות מדרשה שבועה כן חלה. למה? כנראה בגלל שעליהן אנחנו לא מושבעים ועומדים מהר סיני. שימו לב, זה מצוות דאורייתא, המצוות שיוצאות מדרשה. הר"ן אומר את זה מפורש, כן, אף על פי שהם דאורייתא, אף על פי שהוא מן התורה, אבל אנחנו לא מושבעים עליהם מהר סיני. למה? כי אנחנו מושבעים לקיים את מה שקיבלנו, את התורה. הדרשות זה דברים שנוצרים מתוך התורה, הם לא ניתנו לנו יחד עם התורה. אז כשנשבענו בהר סיני, נשבענו על מה שמופיע בתורה. מה שנוצר אחר כך זה עדיין דאורייתא, אבל זה לא משהו שכלול בשבועת סיני. ולכן אין על זה שבועה ושבועה חלה. אגב, לפי הר"ן הזה יוצא חידוש גדול, שאני חושב שהרבה אנשים לא שמים לב אליו, שאין שבועה חלה על שבועה זה לא מפרשת אין איסור חל על איסור. כי אם זה היה מפרשת אין איסור חל על איסור, אז מה זה משנה אם זה איסור דאורייתא וזה לא כתוב בתורה, זה יוצא מדרשה? זה איסור דאורייתא. ברגע שיש איסור דאורייתא, איסור שבועה לא חל עליו, אין איסור חל על איסור. הר"ן מבין שאין שבועה חלה על שבועה זה דין נפרד. ובגלל שהדבר הראשון הוא שבועה, השבועה השנייה לא יכולה לחול עליו. ולכן הוא אומר, לא אכפת לי אם הדבר הראשון הוא איסור. יכול להיות שהוא איסור, אבל שבועה לא נשבעתי עליו. וכיוון שלא נשבעתי עליו, אז האיסור חלה עליו. למרות שהוא איסור דאורייתא, השבועה חלה עליו, למרות שאיסור דאורייתא מצד אין איסור חל על איסור לכאורה זה לא היה אמור לחול אם האיסור הראשון גם הוא דאורייתא. אבל הר"ן תופס שאין שבועה חלה על שבועה זה רעיון עצמאי. בסדר? בכל מקרה, אבל זה רק הערה בסוגריים. אז אומר הר"ן: ואכא הכי קאמרינן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה במאי דכתיב בקרא בהדיא, דהיינו בשכבך ובקומך, בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חלה שבועה עליה לגמרי, אפילו לקורבן. והיינו דקאמר נדר גדול, כלומר לכל דיניו כדבר הרשות, כמו שכתבתי זה שם בראיות גמורות בשבועות. אז מה הוא אומר בעצם? שמה שכתוב פה בגמרא זה לא שהוא פטר את עצמו בקריאת שמע בוקר וערב ממצוות תלמוד תורה, אלא בקריאת שמע בוקר וערב הוא פוטר את עצמו ממה שכתוב בתורה במפורש, בשכבך ובקומך. זה אתה יוצא ידי חובה בקריאת שמע בוקר וערב. אבל יש דברים שיוצאים מדרשה, ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, וזה אומר שאתה צריך ללמוד תורה כל היום וכל הלילה כמה שאתה יכול. מבחינת מצוות תלמוד תורה היא כוללת הכל. שבועה תחול רק על קריאת שמע בוקר וערב, לא תחול סליחה, רק על קריאת שמע בוקר וערב, כי השאר זה אמנם דין דאורייתא אבל הוא יוצא מדרשה הוא לא כתוב מפורש בתורה, לכן שבועה חלה עליו. אז הוא בעצם מצמצם את החידוש שמופיע בגמרא, שכתוב שהוא פטר את עצמו בקריאת שמע בוקר וערב, הוא לא באמת פוטר את עצמו ממצוות תלמוד תורה בקריאת שמע בוקר וערב, הוא פוטר את עצמו ממה שכתוב בתורה במפורש, ויש חיוב שיוצא מדרשה ללמוד כל הזמן, לא רק קריאת שמע בוקר וערב. כן. אוקיי. אבל הראש והמפרש שם במקום. נראה מהם שהם קוראים את הגמרא כפשוטה. כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, וכיוון דקרא קריאת שמע קיים לא ימוש, דאמר רבי שמעון בן יוחאי במסכת מנחות: כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצוות לא ימוש. וכיוון דאי בעי פטר נפשיה מ"ושיננתם" בקריאת שמע דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני, משום הכי כי אמר אשנה פרק זה, אף על גב דלא הווה מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה, ואהכי חל עליה שבועה. בלי כל העניין של הר"ן, הוא באמת פוטר את עצמו בקריאת שמע בוקר וערב. לא צריך ללמוד יותר מאשר לקרוא קריאת שמע בוקר וערב. זה הכל, מספיק, לא צריך יותר מזה. כל מה שאתה עושה מעבר לזה זה וולונטרי. איפה זה כתוב בגמרא? זה הגמרא במנחות, נגיע אליה עוד מעט. גם הראש שם כותב אותו דבר: הך קא משמע לן כיוון דאי בעי פטר נפשיה וכולי, משום הכי חל שבועה עליה, דלא הווה חובה אלא רשות. אתם רואים? זה רשות. כל לימוד שהוא מעבר לקריאת שמע בוקר וערב הוא רשות. אז מה זה המושג ביטול תורה? אמר אביי ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו וכולי, בסוף כתוב, כן, אם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. מה זה ביטול תורה? הרי מצווה אני יוצא ידי חובה קריאת שמע בוקר וערב, אז מה הבעיה? מה הטענה בביטול תורה? לפי הר"ן, ביטול תורה זה מישהו שלא מקיים את הדרשה של "ושיננתם", לא מספיק ללמוד קריאת שמע בוקר וערב. אבל לפי הראש והמפרש, זה לא רש"י שם, זה מישהו אחר, ריב"ן כנראה או מישהו כזה, אז לשיטתם מה זה ביטול תורה? אין דבר כזה ביטול תורה. קריאת שמע בוקר וערב יצאת ידי חובה, הכל בסדר. ביטול תורה זה תביעה על מישהו שלא למד. אבל איזה תביעה יש עליך שלא למדת אם אתה לא צריך ללמוד? איזה תביעה יש? אז פה אני רוצה לטעון שצריך להבחין בין תלמוד תורה למצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה יוצאים ידי חובה קריאת שמע בוקר וערב, זה רשב"י שהביא המפרש. אבל תלמוד תורה, העניין של תלמוד תורה הוא הרבה יותר רחב, לא קשור לקריאת שמע בוקר וערב, ואת זה אתה צריך ללמוד כל הזמן. אבל זה לא נכלל במצוות תלמוד תורה, ואם אתה לא עשית את זה אין לך ביטול עשה. אבל לכן עשית משהו שהוא לא בסדר. התביעה של ביטול תורה היא לא תביעה הלכתית, זה לא ביטול מצוות עשה של דתלמוד תורה. ביטול תורה זה לא ביטול מצוות עשה כמו שאנחנו רגילים בביטול עשה אחר. ביטול תורה זה תביעה רעיונית, זו לא תביעה הלכתית. הלכתית, קריאת שמע בוקר וערב יצאת ידי חובה. אבל רעיונית אתה צריך להבין שצריך ללמוד תורה כל הזמן כמה שאתה יכול, ואם לא עשית את זה, כמו כן, אז "עזבו את תורתי", אז אתה לא מבין מה זה תורה. או במילים אחרות, בעצם מה שאני רוצה לטעון זה שיש חיובים מסוימים בהלכה, ותלמוד תורה הוא אחד מהם, שהם קיימים למרות שאין בהם, הם לא, אין עליהם איזושהי מצוות עשה שמצווה עליהם. התורה השאירה את זה מחוץ למערכת המצוות הפורמלית ועדיין היא מצפה מאיתנו לעשות את זה. למה? אתן אולי כמה דוגמאות ואז גם נבין למה. למשל רב חיים ויטאל מדבר על תיקון המידות. אומר למה התורה לא מצווה על תיקון המידות? אם זה כל כך חשוב, אז למה אין מצווה כזאת? אז הוא אומר שמה כי התורה מדברת לבני אדם, מי שלא בן אדם אין מה לדבר איתו. אתה צריך להבין לבד, זה לא, אם אתה לא מבין את זה לבד אז גם הציווי לא יעזור לך. לא כל המצוות עושות את התיקון מידות? אם תעשה את כל המצוות אתה תתקן. לא, מצוות לא עוסקות בתיקון המידות, מצוות זה פרשייה אחרת. תיקון המידות זה משהו אחר. יש בדיחה בישיבות, אתם יודעים, שמישהו מתחיל להיפגש עם בנות, מחפש בת זוג, הגיע לפרק האיש מקדש. אז הוא מחפש, הוא דוחה את כל המועמדות. מגיע אליו המשגיח אומר לו: תגיד לי, מה אתה רשכבה"ג? אף אחת לא מתאימה לך? שב תעבוד על המידות שנה, אחרי שנה תחזור להיפגש עוד פעם, יהיה יותר טוב. עובד על המידות בהתפעלות עצומה, לומד ספרי מוסר, מתבודד, צועק טט-טט ביערות, ואחרי שנה עבד על מידותיו, חוזר חזרה להיפגש עם הבנות, ועוד פעם הוא דוחה את כולן. שואל אותו המשגיח: תגיד מה עשית שנה שלמה עבדת על המידות? אומר לפני שנה כשהייתי בעל גאווה אף אחת לא מתאימה לי, עכשיו שאני גם ענוותן, קל וחומר שאף אחת לא מתאימה לי. דבר פשוט. ככה נראה מישהו שעובד על המידות כי יש מצווה של תיקון המידות. המבין יבין, יש מצוות תיקון המידות, אבל מי שלא מבין שצריך לתקן את המידות לא כי יש מצווה, אלא כי צריך להיות בן אדם. הרב קוק… הוא רוצה לטעון שאם התורה הייתה מצווה על תיקון המידות, זה היה הורס. כי הערך של תיקון המידות הוא בעיקר כאשר זה נעשה באופן ולונטרי. שאתה מבין לבד שאתה צריך לתקן את מידותיך. אם אתה עושה את זה כדי לצאת ידי חובה, כן, כמו אותו אחד החתן דנן, אם אתה עושה את זה כדי לצאת ידי חובה, אז לא תיקנת את מידותיך. כן, זה כמו הסיפור על אדם הכהן שרצה לחזור בתשובה על ערש דווי. המשכיל כזה, לבנזוהן נראה לי, והוא אמר הוא רצה לחזור בתשובה על ערש דווי. למה? כדי להפריך את מאמר חז"ל שאפילו על פתחו של גיהנום רשעים לא עושים תשובה. בסדר, השאלה אם אתה יכול לעשות תשובה באופן כזה. אתה לא תצליח אפילו אם תרצה. אז הנקודה היא שאם אתה מתקן את מידותיך כי יש מצווה לתקן את המידות, אז לא תיקנת את מידותיך. יצאת ידי חובה, אבל אתה לא באמת הופך לאדם טוב יותר. זה לא. לימוד מוסר. מה? ללמוד מוסר זה לא אותו דבר? כן, אבל זה לא מצווה. הכי קרוב לזה. אבל אין מצווה. אין מצווה להיות מוסרי? בתורה. אבל אין מצווה. אין מצווה ללמוד מוסר. ואתה לומד, אתה לא לומד תורה כשאתה לומד מוסר. מה? ביטול תורה זה. נכון, אפשר להגדיר. ביטול תורה, נכון. מה לעשות? יש דברים, גם כשאני אוכל זה ביטול תורה. יש דברים שאני צריך לעשות וזה בא על חשבון לימוד תורה. אולי לזה נגיע, כבר לא מגיע לזה היום, אבל נגיע לזה בהמשך. אז אני אומר שיש דברים מסוימים, יש דברים שלא נכנסים לתוך ההלכה הפורמלית כי הם לא מספיק חשובים. דרבננים או מידת חסידות או דברים מהסוג הזה. יש דברים שלא נכנסים למערכת ההלכה הפורמלית כי הם יותר מדי חשובים. הם כל כך בסיסיים שלא רוצים להכניס אותם למערכת ההלכה הפורמלית ולהפוך אותם לאחת מתוך תרי"ג מצוות. זה יסוד, זה לא מצווה אחת מתוך הרבה. וכדי להשאיר את זה במעמד כזה, לא מכניסים את זה למערכת המצוות. אז זה הטענה שלי, שבתלמוד תורה זה דוגמה לעניין הזה. תלמוד תורה הוא כל כך יסודי שהתורה בכוונה משאירה אותו מחוץ למערכת החיובים הפורמליים. את זה אתה צריך לעשות באופן ולונטרי, כי אתה מבין מה המשמעות של לימוד תורה. אם אתה מבין מה המשמעות של לימוד תורה, אז אתה לומד תורה. אם אתה לא מבין אז אל תלמד, זה לא שווה לי. אם תלמד רק כי כתוב שצריך ללמוד אז עזוב, זה לא מעניין. אז תקרא קריאת שמע בבוקר וערב, הכל בסדר. יצאת ידי חובה. ולכן משאירים את תלמוד תורה בכוונה בחוץ כדי לא להרוס, כמו שהרב קוק אומר, כן? אם היית משאיר את זה, אז היית לומד כי כתוב שיש מצוות תלמוד תורה. לא, אתה צריך ללמוד כי אתה מבין שללמוד תורה זה להידבק בקדוש ברוך הוא. ואם אתה מבין את זה, אז אתה לומד תורה לא בגלל שיש מצווה אלא כי זה דבר יסודי. זה לא מצווה. זה תשתית לכל מערכת המצוות. וכן, יש דוגמה לזה, אנחנו לא דיברנו על חנוכה אז נדבר קצת רטרואקטיבית כמה דקות, כי זה פשוט גם כן מהווה דוגמה לעניין דומה. יש כמה שאלות שפשוט נזכרתי בזה עכשיו אני אשחזר את זה. יש כן, הדלקת נרות של השמונה ימים יש שאלות. א', למה היה צריך את הנס, כן? כי הרי טומאה הותרה בציבור, שידליקו בשמן טמא. ושאלה שנייה זה למה ההידור בנר חנוכה הוא יותר משליש. הרי הידור במצווה עד שליש, זה בבבא קמא בדף ט'. יותר משליש אתה לא חייב להדר במצווה. אז בנר חנוכה ההידור הוא פי שבע מהמצווה בסוף. זמן זה 44 נרות במקום שמונה. זמן זה… לא, 36 במקום שמונה. 36 במקום שמונה זה פי ארבע וחצי. זה לא עוד שליש. זה לא פי אחד ושליש, זה פי ארבע וחצי. אז זה לא עומד בהגדרות של הידור מצווה. אז למה באמת מחויבים? אז זה ראיתי פעם מהרב יוגל, האמת ששמעתי את זה אבל אז ישנתי כשהוא אמר את זה. אחרי זה ראיתי את זה בספר, אז ראיתי את זה. כי זה דברים שבעל פה, אחרי זה נכנסו לספר. בכל אופן אז הוא אומר שהתשובה לשתי השאלות האלו היא אחת. בעצם באמת לא היה צריך את הנס. אפשר היה להדליק בשמן טמא. טומאה הותרה בציבור, דחויה בציבור, הותרה בציבור. למה נעשה הנס? כדי לאפשר לנו להדליק שמן טהור. כי אחרת היינו מדליקים בשמן טמא. אבל אפשר היה להדליק בשמן טמא. וזה אפשר לנו להדר ולהדליק בשמן טהור. זאת אומרת, כל מה שהנס עשה זה שהוא אפשר לנו להדר. זכר לאותו נס, חכמים תיקנו הידור מיוחד בנרות חנוכה. אבל ההידור שאותו הם תיקנו הוא לא הידור מדין זה אלי ואנווהו. כמו בכל מצוה שאתה צריך לעשות את זה יותר. לא, זה ממהות המצוה, כי כל הרעיון שהנס היה כדי שנוכל להדר, לכן תיקנו לדורות להדר. אלא מאי? אנחנו בפלונטר. כי אם היו מתקנים את זה כחובה ולא מהדרין מן המהדרין אלא חובה, אז זה לא היה הידור, זה היה הרי רוצים איכשהו לשדר לי מסר כפול. מצד אחד אתה כאילו לא חייב פורמלית, מצד שני בוודאי שאתה כן חייב. אבל בלי שאנחנו מצווים עליך. אז המשחק הזה הוא בעצם אומר ככה, איך עושים את זה? אז עושים קודם כל הידור שהוא מעבר לגדרי ההידור הרגיל של שליש, כדי שתבין שזה לא גדרי ההידור הרגיל, זה משהו אחר, זה דין להדר. וכיוון שזה דין להדר, אז אי אפשר לצוות על זה. אז משאירים נר איש וביתו, ומזה אתה יוצא ידי חובה. ובזה יש מהדרין ויש מהדרין מן המהדרין. למה צריך שלוש דרגות של הידור? כי שלוש הדרגות, ולמה צריך לסמן לי מה בדיוק להדר? תעשה נרות יפים, מה צריך לסמן לי נר אחד, שמונה נרות, מה כל הוויכוח בין בית שמאי לבית הלל, מה זה כל הסיפור הזה? כל הדברים האלה הם מסרים שבאים להגיד לנו ההידור הוא מגוף המצווה. מי שלא מהדר לא קיים את המצווה. למרות שפורמלית נר איש וביתו אתה יוצא ידי חובה. אבל כל הרעיון שתיקנו פה זה שאנחנו נהדר כל שנה זכר למה שהתאפשר לנו להדר בהדלקת המנורה אז. אז השאירו את זה כהידור, אבל מצד שני העבירו לנו את המסר שחייבים. ובאמת היום אני חושב שכולם עושים את מהדרין מן המהדרין, למרות שלכאורה אפשר להדליק נר איש וביתו, זה הכל. אף אחד לא עושה את זה. למה לא? כי לפחות בהבנה הקולקטיבית, הלא מנוסחת, אבל כולם מבינים שבעצם מצופה מאיתנו להדליק את המהדרין מן המהדרין, זה ברור. וחכמים הצליחו להעביר את המסר הזה בלי לקבוע את זה כחובה, וזה היה כל הרעיון. אגב, אותו דבר קורה בשיעור תרומה. שיעור תרומה זה אחד מארבעים עין יפה, אחד מחמישים עין בינונית, אחד משישים עין רעה. גם שם קבעו שלוש דרגות של הידור. למה קבעו שלוש דרגות של הידור? תגיד, תן בעין יפה. תן כמה שאתה רוצה. מה, אחד ארבעים, אחד חמישים, אחד שישים. כי רוצים להגיד לך זה לא הידור, אתה חייב לתת את זה. אבל אנחנו רוצים שתעשה את זה באופן וולונטרי. אנחנו מצד אחד אומרים לך חיטה אחת פוטרת את הכרי, אפילו שריטה אחת יצאת ידי חובה. אבל יש מסר שאי אפשר לפספס אותו שאתה חייב להפריש אחד משישים לפחות ורצוי אחד מארבעים. וכשקובעים שיעורים ברורים וגם אומרים שלוש רמות, אז זה מעביר לך איזשהו מסר שבעצם מצופה ממך להדר. זה לא וולונטרי. אוקיי? ויותר מזה, כשקובעים שלוש רמות גם, אז למה קבעו שלוש רמות? שיגידו רק את המהדרין מן המהדרין, נר איש וביתו, מהדרין. רצו להשאיר את הממד הוולונטרי, גם אחרי שקבעו את זה. אתה יכול לבחור עכשיו אם אתה פה, פה או פה. כי בסוף בסוף הרי רצו שתהדר, רצו שאתה תעשה את זה באופן וולונטרי. אחרי שחכמים כבר קבעו, אז מה וולונטרי פה? אז הם קובעים קביעה כזאת שיש בתוכה עוד דרגת חופש שאתה יכול באופן וולונטרי לקבוע איפה אתה ממקם את עצמך. זה נכון גם בתרומה וזה נכון גם בנר חנוכה. בתרומה זה מדאורייתא, למרות שאנשים חושבים ששיעור תרומה הוא דרבנן, לא נכון. שיעור תרומה הוא מדאורייתא. אבל בנר חנוכה זה מדרבנן, ובשני המקומות האלה יש שלוש רמות שהמטרה שלהם בעצם להגיד לך מצד אחד אנחנו דורשים ממך לעשות את זה, אתה לא חייב פורמלית, אבל דורשים ממך לעשות את זה, אבל אתה יכול גם לקבוע עד כמה. כי אנחנו לא רוצים לרוקן לגמרי את הממד הוולונטרי מהפעולה שלך. אוקיי? אז זה גם דוגמה, למה נזכרתי בכל זה? זה גם דוגמה לחיובים שהם מחוץ לגבולות החיוב הפורמלי. החיוב הפורמלי נר איש וביתו, או אחד משישים בתרומה, אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי, אוקיי? זה החיוב הפורמלי. אבל יש חיובים שמעבר לחיוב הפורמלי, וזה לא בגלל שלא חייבים אותם, כן חייבים אותם. אבל לא רצו להכניס אותם לתוך גדר החיוב הפורמלי מסיבות שונות. או כי זה יותר מדי חשוב כמו בתורה או בתיקון המידות שאם זה לא בא באופן וולונטרי אז זה מקולקל, או פה בגלל שהיה עניין לעשות את זה וולונטרי כמו בנר חנוכה, זכר לאותו הידור שהתאפשר לנו אז בימי החשמונאים. טוב, אז דיברנו גם על חנוכה. תודה רבה. עד כאן. לימוד מאוד יפה אגב כתוב של-