מיסטיקה – שיעור 12
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:01] הקדמה והצגת הטענות המרכזיות
- [1:37] הטענה השנייה: גישה לעולמות בלתי נגישים וקוהרנטיות
- [3:35] הדגמה ראשונית באמצעות פוסט של ישראל יגל
- [4:43] סיפורו של מנדל ראטה והחוויות המיסטיות שלו
- [6:08] תיאור חוויית ליל הסדר בגיל 15
- [8:43] שאלת האותנטיות והאמון בעדות המיסטיקה
- [12:27] ספקנות פילוסופית לגבי תפיסות חושיות
- [16:06] נוירולוגיה של דמיון והכרה
- [23:05] הקושייה המטריקסית והנפקא מינה
- [26:31] קריטריונים להערכת תביעות מיסטיות
- [30:24] הקשר להלכה והשלכות עתידיות
- [32:03] סתירה עם ההבטחה ליצחק
- [33:37] האם אברהם היה אמור לסרב?
- [41:31] המשל על העיוור והפיקח
- [48:16] איך לבדוק אמינות המיסטיקן
- [53:06] הבחנה קבלית: חסד נגד דין
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מנסח שתי טענות על מיסטיקה: מיסטיקה נשענת על אפשרות של אינטואיציה רוחנית שמאפשרת ליחידים לתפוס הכרות שאינן נגישות לציבור, ובכל זאת אפשר לשפוט טענות מיסטיות באופן ביקורתי דרך השאלה אם הן בונות תמונת עולם קוהרנטית שמאחדת תופעות רבות. מיסטיקה מוגדרת כאזוטריקה שאינה נגישה באופן ישיר ולכן מחייבת אמון במקור, אך היא אינה חסינה מבדיקה מושגית של “איט מייקס סנס” בדומה לתיאוריה מדעית. הטקסט מציע מבחנים לשאלה אם חוויה חריגה נתפסת כהכרה ולא כדמיון, ומדגים כיצד הבחנה קבלית בין חסד לדין נותנת פשר רחב לתופעות, לטקסטים ולדפוסים מעשיים.
שתי הטענות על מיסטיקה: אינטואיציה רוחנית וביקורת קוהרנטית
הטענה הראשונה קובעת שאם יש מיסטיקה, יסודה הוא בכך שיש אנשים בעלי אינטואיציה רוחנית שמאפשרת להם לתפוס הכרות שאחרים אינם יכולים לתפוס. התוצאה היא אזוטריקה וסובייקטיביות, משום שהדברים אינם נגישים לציבור הרחב באופן ישיר, והקבלה שלהם תלויה באמון במקור. הטענה השנייה קובעת שגם בלי גישה ישירה אפשר לשפוט תורות כאלה במידה מסוימת לפי הקוהרנטיות שלהן והיכולת שלהן להכניס תופעות רבות לקונטקסט מאחד, באופן שדומה לתיאוריה מדעית, וכך לקבל החלטה מושכלת אם לאמץ תורה מיסטית או לדחות אותה. הטקסט מציג את החידוד הזה כסיכום של חלק בסדרה, לפני מעבר לשלב הלכתי שמיישם את המסקנות על מיסטיקה יהודית והלכה.
דוגמת מנדל ראטה וחוויות פסיכדליות כאותנטיות בעייתית
הטקסט מביא פוסט של מנדל ראטה, נכד של אדמו״ר לפי הבנת הכותב, שמתאר חוויות מיסטיות פסיכדליות מילדותו ועד הזמן האחרון. הטקסט מצטט תיאורים כמו תחושה שמגיל 15 היה בו ניצוץ של שבתי צבי, חוויה בליל הסדר שבה “נפתח לי וילון גדול ואראה מראות אלוקים,” ותיאורים של הזדעזעות הגוף, “מפגש עם מרכבת אור עילאית,” וחוויות אחדות עם האל במהלך קריאת שמע שעל המיטה. הכותב טוען שהטקסט של ראטה “מפוכח” יחסית, משום שהוא מודע לבעייתיות של הז׳אנר, מציב סימני שאלה, ומבחין בין כנות החוויה לבין השאלה מה היא אומרת על המציאות. הכותב מוכן להאמין לאותנטיות של הדיווח כחוויה, אך מציב את השאלה המרכזית האם מדובר בתפיסה של משהו מחוץ לאדם או בהזיות ודמיון.
איואסקה, בין־סובייקטיביות, והפער בין תרבות לאובייקטיביות
הטקסט מזכיר את האיואסקה כדוגמה שנחשבת “יותר חזקה” משום שלפי הדיווח אנשים שונים חווים “פחות או יותר את אותם דברים,” כולל חוויות של “המרכבה” גם אצל מי שאין לו רקע יהודי. הדמיון הבין־תרבותי מוצג כאפשרות לכך שהחוויה אינה תלויה תרבות אלא מתארת משהו שנראה כאובייקטיבי, אך הטקסט מציע גם הסבר חלופי שלפיו מדובר בתבניות משותפות למבנה האנושי. הטקסט מדגיש שגם הסכמה בין־סובייקטיבית אינה הוכחה חד־משמעית לאובייקטיביות, והיא יכולה להיות “הזיה בין סובייקטיבית אוניברסלית” שמקורה במבנה האדם.
ספקנות, מטריקס, והתחושה המלווה שמבדילה הכרה מדמיון
הטקסט מציב את שאלת הספקנים בפילוסופיה על החושים: אין כלי בלתי תלוי בחושים שמאמת את החושים, ולכן תמיד אפשר לטעון שמה שנראה הוא דמיון. הטקסט משיב שאין תשובה ניצחת לספקנות, אך קיימת הבחנה פנימית בין דמיון לבין הכרה המתבטאת בתחושה שמלווה את התמונה ולא בתמונה עצמה. הטקסט מציע דימוי נוירולוגי שלפיו אותם נוירונים יכולים לפעול בדמיון ובראייה, אך יש “עוד משהו” שמאותת אם מדובר בהכרה או בדמיון. הטקסט מכיר בכך שספקן יכול לטעון שגם תחושת ההבחנה היא דמיון, אך קובע שלפחות לשיפוט העצמי ההבחנה החווייתית מספקת, גם אם אין לה הכרעה חיצונית מלאה.
מה נחשב מיסטיקה: לא חוויות אלא טענות על העולם
הטקסט קובע שחוויות אישיות כשלעצמן אינן מיסטיקה אלא “הלוצינציות פסיכולוגיות,” ומיסטיקה במשמעות המהותית היא ניסיון לטעון טענות על העולם מכוח חוויות כאלה. מיסטיקן מוגדר כמי שטוען שראה “מראות אלוקים” במובן של תפיסה של מציאות אובייקטיבית מחוץ לו, אף שהיא נגישה רק לו ולא לאחרים. הטקסט קובע שהצעד הראשון מול אדם כזה הוא לברר אם הוא עצמו מתייחס למה שחווה כהכרה או כדמיון, משום שאם הוא מודה שמדובר בדמיון, הוא מחוץ לנושא הדיון.
שני מבחנים למיסטיקן: ודאות בלתי אמצעית מול מסקנה רפלקטיבית
הטקסט מוסיף ניואנס ומבחין בין שני אופנים שבהם אדם עשוי לטעון שמדובר במשהו אמיתי: מסקנה רפלקטיבית מתוך החוויה, או תפיסה בלתי אמצעית שבה ברור “כמו ראייה” שזה הכרה ולא דמיון. הטקסט טוען שאם האמירה היא מסקנה מסוג “אם חוויתי משהו חזק כנראה שהוא אמיתי,” זה טיעון חלש שאינו מעורר אמון, גם בלי להאשים את הדובר בשקר. הטקסט טוען שאם הדובר מתאר בהירות בלתי אמצעית שאינה תוצר של שיקול אלא חלק מהחוויה עצמה, אז יש מקום לכבד את העדות ולא לדחותה על הסף, גם אם עדיין אין הכרח לקבל אותה. הטקסט משער שמנדל ראטה, מתוך התלבטויותיו “אולי דמיון אולי לא,” נראה שייכתב יותר ברובד של מסקנות ולא ברובד של ודאות בלתי אמצעית.
עקדת יצחק, נבואה, ומשל העיוור והפיקח
הטקסט משתמש בעקדת יצחק כדוגמה לחוויה מיסטית של ציווי אלוקי ומעלה את השאלה מדוע אברהם לא הסיק שמדובר בהלוצינציה, נוכח סתירות כמו “ביצחק יקרא לך זרע” והקושי המוסרי. הטקסט מציין מאמר של רביצקי שמביא פרשנים מזרחיים הטוענים שאברהם נכשל כי היה אמור לסרב, אך דוחה זאת כלא סביר פרשנית גם אם הקשיים אמיתיים. הטקסט קובע שהתשובה היחידה האפשרית היא שמי שלא חווה התגלות אינו יכול לשפוט את ודאות הנביא, משום שהנביא יכול רק לומר “אני יודע שלא” במובן של בהירות חווייתית. הטקסט מביא משל מהחויזר של חב״ד על פיקח ועיוור: הפיקח רואה חדר שהתמלא ברהיטים בניגוד להוכחה לוגית של העיוור, והפיקח אינו מסיק שהוא מדמיין אלא אומר “צריך עיון גדול” כי הראייה מכריעה לו. הטקסט מציב את העימות הזה כמבנה של פער בלתי ניתן לגישור בין מי שיש לו “חוש” לבין מי שחסר אותו, ומציע שכך עשוי להיות היחס בין מי שחווה הכרה מיסטית לבין מי שלא.
קבלה בלי הר סיני: אפשרות של הכרה מיסטית בדורות שונים
הטקסט טוען שאם מקור המיסטיקה הוא הכרה רוחנית, אין הכרח להניח שהקבלה עברה במסורת מהר סיני כדי להתייחס אליה ברצינות. הטקסט מציג את הטענה הנפוצה שאם זה לא מסיני “זה כנראה לא נכון,” ומציע להפוך את הכיוון: אם יש כושר של הכרה מיסטית, הוא יכול להופיע גם במאה העשרים ואחת, במאה השש עשרה או במאה העשירית. הטקסט מציע שאפשר להבין תורה קבלית מסועפת, כגון של האריז״ל, כתוצאה של יכולת לפגוש ממדים של המציאות ולחלץ מהם תובנות, בלי תלות הכרחית בסיני. הטקסט מדגיש שזה אינו מוכיח אמת, אך מסיר את סיני כתנאי הכרחי לשקילה רצינית.
קריטריון ה“איט מייקס סנס”: קונטקסט מאחד כתנאי לשקילה
הטקסט קובע שלאחר שהמיסטיקן עבר מבחני אמינות והבחנה בין מסקנה לבין ודאות בלתי אמצעית, נשאר מבחן נוסף: האם התמונה שהוא מציע “איט מייקס סנס” ומאחדת תופעות רבות בתוך מסגרת אחת. הטקסט משווה זאת לאופן שבו תיאוריה מדעית מכניסה תופעות רבות לקונטקסט ומסבירה לא מוכר, ומציג זאת כאינדיקציה אפשרית לכך שהדובר “שם את האצבע על משהו שיש בו ממש.” הטקסט מדגים זאת שוב דרך משל העיוור, שיבקש אינדיקציות עקיפות כמו היעדר הד בחדר מלא רהיטים, כדרך לשקול עדות של מי שרואה.
חסד ודין בקבלה כהבחנה שמעניקה פשר רחב
הטקסט מציג את ההבחנה בין חסד לדין, קו ימין וקו שמאל, כאחת ההבחנות הבסיסיות בקבלה וכדוגמה לכך שהקבלה תופסת “תפיסת עומק” ולא רק הלוצינציה. הטקסט טוען שצמדים כמו זכר ונקבה, חומר וצורה, אור וכלים, חסד ודין “מתמפים אחד על השני” כאספקטים של אותה הבחנה, ומוצא הד לכך ביין ויאנג ובפסיכולוגיה יונגיאנית. הטקסט טוען שבשפה היומיומית חסד ודין אינם מתחברים, אך בתרגום לא־קבלי מתברר שדין הוא פעולה מכוח חוק מחייב וחסד הוא פעולה שאינה מחויבת, ולכן הם הפכים במובן של פעולה בתוך כללים מול פעולה מחוץ לכללים. הטקסט מרחיב שחסד במובן מופשט הוא פעולה מחוץ לכללים גם אם אינה הטבה, ומביא את לשון התורה “חסד הוא” כמשמעות של פעולה שאינה נכנסת לדפוסים ההגיוניים.
אברהם, רבקה, אידיאות טהורות, ושיתוף מידת הרחמים
הטקסט מביא בשם הרב פינקוס דוגמאות שממחישות חסד מתפרץ ולא פרופורציונלי: המדרש על אברהם ששחט שלושה עגלים כדי להגיש “שלוש לשונות בחרדל,” ורבקה בת שלוש ששואבת מים לכל הגמלים. הטקסט טוען שאברהם הוא “עמוד החסד” כאידיאה שאינה מודל ליישום ישיר, ויצחק הוא קוטב הדין והגבורה, ויעקב הוא החיבור שמייצר תפארת. הטקסט מביא את פירוש רש״י לבראשית על כך שהקדוש ברוך הוא “חשב לברוא את העולם במידת הדין” וראה שאינו מתקיים ולכן “שיתף” את מידת הרחמים, ומסביר שהעולם אינו יכול לעמוד לא בדין צרוף ולא בחסד צרוף. הטקסט קובע שבפרקטיקה צריך חסד שמעוצב על ידי דין, וששני הקטבים הטהורים נדרשים כדי להבין את הרעיונות אך אינם ניתנים ליישום מלא.
דוגמאות הלכתיות על דין צרוף והגבולות של דרישת האדם
הטקסט מביא דוגמה מתוספות בשבת דף ד׳ על מדביק פת בתנור בשבת, וטוען בשם התוספות שלא ייתכן לאסור רדיית הפת אם האיסור יוביל אדם להיענש בסקילה, משום “הוא לא ישמע לנו,” ואם אדם סביר לא ישמע בקול ההלכה זה סימן שהאיסור אינו מתקבל באופן הזה. הטקסט מציב קושיה מסוגיית דליקה בשבת בפרק כל כתבי הקודש, שבה אסור לכבות גם כשמדובר בכיבוי שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואף יש גזירות שמגבילות הצלה מחשש שיבוא לכבות. הטקסט מתאר כיצד פוסקים מרחיבים היתרים סביב חששות פיקוח נפש גם כשהם רחוקים, כדי לא להעמיד אדם בניסיון שלא יעמוד בו, ומביע תחושה שחלק מהאיסורים נשמעים “הצהרתיים” ביחס ליכולת האנושית לעמוד בהם.
מודלים אידיאליים כספרות מכוננת וסופרמרקט ללא מוכרים
הטקסט מסיים בהערת משתתף על צורך חברתי לעגן מצבים אידיאליים גם אם אינם בני־מימוש בהווה, באמצעות דוגמה של “סופרמרקט ללא מוכרים” שבו אנשים משלמים בלי פיקוח כדי לצרוב בתודעה יעד מוסרי. הטקסט מאשר ומציע שהתורה עושה זאת באופן ספרותי כשהיא מתארת את אברהם ורבקה כמודלים, לא כהוראה ליישום שנתי אלא כהצגת אידיאה שנועדה לעצב הבנה. הטקסט חותם בכך שההמשך יעמיק עוד בקריטריונים שבאמצעותם אפשר לבדוק אם מיסטיקה “מייקס סנס,” תוך הרחבה נוספת על חסד ודין.
תמלול מלא
טוב, בואו נתחיל. במפגשים האחרונים ניסיתי לטעון שני דברים. אני רוצה טיפה לחדד כל אחד מהם עכשיו. הטענה הראשונה בעצם זה היסוד של המיסטיקה, אם באמת יש דבר כזה, עוד פעם, בהנחה שיש דבר כזה בלי שאני טוען כרגע שזה בהכרח כך, זה שכנראה יש אנשים שיש להם, כן השתקתי, יש אנשים שיש להם אינטואיציה רוחנית. זאת אומרת הם יכולים לתפוס באיזשהם כלים דברים מסוימים שאנשים אחרים לא יכולים לתפוס. ושוב פעם אני לא מדבר על חוויות אני מדבר על הכרות או תפיסות, לזה אני עוד אגיע עוד מעט. אז זה נקודה ראשונה. ומזה יוצאת גם האזוטריקה והסובייקטיביות של העניין וזה שזה לא נגיש לציבור ולכן זיהיתי את המיסטיקה עם טענות שאינן נגישות. בעצם מיסטיקה היא אזוטריקה. אזוטריקה במובן שזה לא נגיש לציבור הרחב אלא רק ליחידי סגולה. לא נגיש באופן ישיר. עכשיו אתה צריך לתת אמון במקור הדברים כדי להחליט אם אתה מקבל אותם או לא. זה נקודה ראשונה. הטענה השנייה הייתה שעדיין יש אפשרות לתפוס עולמות כאלה שלא ממש נגישים לנו לחושים או לניסיון הישיר שלנו ולשפוט אותם באיזשהי מידה ביקורתית דרך השאלה האם הם מציגים לנו איזושהי תמונת עולם קוהרנטית, האם הם מכניסים הרבה מאוד תופעות לתוך קונטקסט אחד. ואז זה נותן איזושהי תחושה שאולי יש פה משהו אמיתי למרות שאין לנו גישה ישירה אל התיאוריה המיסטית אבל אנחנו עדיין יכולים לנסות ולחשוב עליה או להחליט אם לקבל אותה או לא דרך השאלה האם היא נותנת לנו איזשהו קונטקסט שמאחד הרבה מאוד תופעות. כמו תיאוריה מדעית במובן מסוים. ולכן אני טענתי שיש איזושהי אפשרות לקבל החלטה מושכלת האם אני מאמץ תורה מיסטית או לא מאמץ תורה מיסטית למרות שהיא לא נגישה לי באופן ישיר. אלה בעצם שתי הטענות. עכשיו אני רוצה לחדד כל אחת מהן. כי זה בעצם הסוף של החלק הזה של הסדרה, שתי הטענות האלו, זו בעצם המסקנה של מה שעשינו עד עכשיו ולכן אני רוצה לחדד את שתי הטענות האלה. השלב האחרון של הסדרה יהיה אוקיי אז מה עושים עם זה ברמה ההלכתית מה שקצת דיברתי עליו בכל מיני היבטים שנדבר עליהם בהמשך. זאת אומרת להיכנס ממש ממיסטיקה באופן כללי לאספקטים ספציפיים לגבי הלכה לגבי מיסטיקה יהודית וכדומה. אז אני רוצה כמו שאמרתי קודם לחדד את שתי הטענות האלה. בהתחלה רציתי לחדד רק את השנייה אבל אחרי שישראל יגל שלח לי איזשהו קטע מאוד מעניין מהפייסבוק אז חשבתי שאולי אפשר להשתמש בו כדי להדגים גם את הטענה הראשונה. בעצם מה שהטענה הראשונה אני אזכיר הייתה שהמקור של המיסטיקה זה איזשהו סוג של אינטואיציה רוחנית, איזשהו יכולות של אנשים למפגש עם אותם דברים שאנשים אחרים לא יכולים להיפגש איתם. אז אני חוב שזה קטע מעניין אני אראה לכם אותו. ישראל שלח לי את זה היום. רגע מה. אוקיי. יש פה יהודי בשם מנדל ראטה שהוא נכד של איזה אדמו"ר אם אני מבין נכון מתוך הדברים שלו לא הספקתי לבדוק עוד לראות בדיוק על מי מדובר. קשור לרבי משולם ראטה אני לא יודע. בכל אופן, אז הוא מפרסם פה איזשהו פוסט בפייסבוק על חוויות מיסטיות פסיכדליות שהוא עצמו עבר מילדותו ועד ממש לזמן האחרון. עכשיו אני כמובן לא אעבור על כל הסיפור הזה אבל קצת נטעם כי אני רוצה להשתמש בזה כדי לחדד את הנקודה הזאת של האינטואיציה המיסטית. כן הוא אומר ככה תראו פה מאז גיל 15 אני מסתובב עם תחושות עמוקות ועזות מאוד שלפחות באחד הגלגולים הקודמים הייתי לא אחר מאשר שבתי צבי או שלפחות יש בי ניצוץ אחד ממנו ובאתי לתקן משהו מהסיפור שלו. טוב ואז כן הוא קרא דברים על הביוגרפיה של שבתי צבי שמאוד הזכירו לו וגם אגב לאחים שלו דברים שהוא עצמו עבר. זאת אומרת הוא ראה איזשהו דמיון בין מה שהוא עבר לבין מה שמתואר אצל שבתי צבי. הוא אומר למשל פה פעם בהיותי בגיל 15 באמצע ליל הסדר כששיבתי בשולחנו של סבי האדמו"ר יחד עם החסידים שהקיפו מסביב פתאום באמצע אמירת הגדה התחלתי לחוות חוויה מופלאה ונסגבת כאילו נפתח לי וילון גדול ואראה מראות אלוקים. טוב האיש מאוד מפוכח פה במובן הזה זה טקסט שהוא יותר חזק מאשר כל החייזרים שמסתובבים אצלנו היום בעולם החייזרים או אלה שמתקשרים עם החייזרים כי הוא אני חושב שהוא מגלה מודעות מרשימה לבעייתיות של הז'אנר. זאת אומרת הוא לא סתם שבוי של העניין הוא באמת כנראה אם אני מבין נכון הוא באמת כנראה חווה דברים והוא בעצמו מתלבט ומודע לזה שהוא לא יודע אולי זה דמיון אולי זה באמת משקף משהו אמיתי. זאת אומרת יש פה כנות שבהרבה מאוד מהתיאורים האלה לא קיימת לכן אני חושב שהקטע הזה הוא חזק כי אני דווקא בגלל זה אני יותר נוטה להאמין לו כי הוא לפחות להאמין לו שזה מה שהוא חווה מה זה אומר זאת עוד שאלה. כי הוא כן הוא מוכן לשים סימני שאלה הוא מודע לבעייתיות של לתת אמון בדברים האלה אבל הוא אומר תשמעו זה מה שחוויתי. אז הוא אומר למשל שכן הוא אומר הגוף שלו התחיל להזדעזע לעוף קדימה ואחורה ולצדדים כן פה זה לגבי אותה אותו עניין. אחרי זה הוא אומר זה היה מפגש עם מרכבת אור עילאית ורחומה וחוויה עזה ומופלאה של היזכרות בהיכלות הגבוהים של ושבו בנים לגבולם מחזה עתיק יומין מופלא שהוא לחלוטין מעבר להכרה אנושית הרגילה הרבה מעבר למה שאנסה לתאר כאן במילים דלות. ואז בסוף היה לו דיכאון וכולי. בהמשך גם הוא אומר כן באותם תקופות מגיל 13 הייתי קורא קריאת שמע על המיטה כל הלילה בפישוט ידיים ורגליים על הרצפה והייתי חווה חוויה עזה של אחדות הנשמה עם האל חוויה שמזכירה תשוקת גבר לאישה אלא שזה היה רוחני ועילאי לגמרי. מתי איך אזכה להיות בעל המטרוניתא הייתה התפילה שלי באותה תקופה. ובקיצור כל מיני חוויות כאלה שזה בסדר השאר פחות חשוב לענייננו אבל כל מיני חוויות כאלה שהבן אדם מתאר לנו מראות או תופעות שהוא פגש. עכשיו אתה יכול לחשוב אולי שהוא שקרן אני לא מתרשם כך סתם התרשמות מקריאת הדברים הוא כנראה באמת מתאר חוויות שהוא עבר. אפשר לדון אחרי זה אוקיי אלה החוויות שהוא עבר השאלה מה זה אומר אבל הוא מתאר פה את החוויות האלה כחוויות שהוא באמת באמת עבר. ועכשיו השאלה הגדולה היא אוקיי אז בהנחה שאני מקבל את הכנות שלו את האותנטיות שלו עכשיו השאלה אוקיי מה זה אומר? האם הוא באמת פגש דברים שאני או אנשים אחרים לא מצליחים לפגוש זאת אומרת הוא הצליח לחוות דברים או לתפוס לא לחוות סליחה לתפוס דברים שאנשים אחרים לא מצליחים לתפוס הוא יכול לתאר לי את המראות שהוא ראה התובנות שהוא קיבל וכדומה או שזה הכל הזיות דמיון פרוע לא יודע כל מיני דברים כאלה. הזכרתי את האיואסקה בפעם הקודמת שהיתרון של האיואסקה זה שככה לפחות מספרים שכל אחד שלוקח את זה חווה פחות או יותר את אותם דברים חבר שלי שסיפר לי על זה לראשונה סיפרתי עליו אז הוא אמר ש מי שהיה שם לפניו באותו כפר בבוליביה היה איזה חוקר גרמני משהו, לא יודע בדיוק מה, עשרות שנים לפניו, ובלי שום רקע יהודי כמובן וכלום, והוא חווה את המרכבה, זאת אומרת הוא ראה את המרכבה, הוא ראה את אותם מראות שגם אחרים רואים. זאת אומרת לכאורה זה לא תלוי תרבות. זה לא שאתה מעלה מהדמיון שלך דברים שהוטמעו בו מתוך התרבות שבתוכה גדלת ופעלת. לא, זה משהו כאילו אובייקטיבי, זאת אומרת כל האנשים מכל הרקעים רואים בסך הכל דברים דומים. עוד פעם זאת הטענה, אני לא בדקתי את הדברים לעומק, אבל ככה הוא סיפר לי ואני הוא איש מאוד אמין, הוא אמין עלי. אז זה באמת מעורר פה במקרה שקראנו הקטעים שקראתי קודם אין פה משהו אובייקטיבי, זה חוויות סובייקטיביות שלו. באיוואסקה זה במובן מסוים יותר חזק, כי שמה כולם רואים את אותם מראות, אז לכאורה זה כן מפגש עם איזשהו משהו שהוא מחוצה לי. אפשר גם שם לטעון כמובן שבסדר, כי האדם באשר הוא, לא משנה כרגע מאיזו תרבות הוא מגיע, אבל כנראה במבנה בעצם המבנה האנושי שלנו טבוע או טבועים דברים אצל כולנו שהם לא תלויי תרבות. ואז זה מעלה מתוכנו, זה לא מפגש עם משהו שבאמת קיים באיזשהו מובן אובייקטיבי אלא הדמיון של כולנו הוא אותו דבר כי בסך הכל סדנא דארעא חד הוא, כולנו בני אדם, ובמובן מסוים יכול להיות שבתוך כולנו טבוע או טבועים דברים מסוימים שהם משותפים. אז עדיין זה לא הוכחה ברורה שיש פה משהו אובייקטיבי אבל זה יותר חזק. אוקיי, אני מציג את הדברים האלה כי כשאני קורא את הקטע שהוא מתאר, אז זה באמת נראה אותנטי, ועכשיו השאלה היא אם להאמין לו לדברים שהוא מתאר פה, לא להאמין לו שלא משקר, אני לא חושב שהוא משקר, אלא להאמין לו שהוא באמת ראה ולא דמיין. לזה אני מתכוון. עכשיו השאלה היא איך אני מודד או איך אני בודק את הדבר הזה, איך אני יודע אם זאת הזיה או מפגש הכרתי מסוים? רק כדי לחדד יותר את הקושי הרי ספקנים בפילוסופיה, לא מתוארות שמה אני חושב לפחות מה שאני קראתי לא מתוארות שם תובנות מיוחדות בקטע שהוא כתב, יכול להיות שיש לו אני לא יודע לא שאלתי אותו לא מכיר אותו. התשובה לצ'אט כן. ספקנים בפילוסופיה הרי מעלים תהיות גם לגבי דברים שאנחנו פוגשים בחוויות החושיות בהכרות החושיות שלנו. כשאני רואה משהו, אז הספקן שואל אותי מי אמר לך שזה באמת קיים שם? יכול להיות שאתה מדמיין. עכשיו זה זאת טענה שרובנו אני מניח נוטים לא להתייחס אליה ברצינות. מה שאני רואה כנראה קיים, אל תבלבל לי ת'מוח. אבל למעשה למה באמת? למה אנחנו כל כך משוכנעים שהדברים שאותם אנחנו רואים, מדבר עכשיו החושים, לא במראות הנבואה ובחזיונות פסיכדליים אלא הדברים שאותם אנחנו רואים, שומעים, מריחים, כן כל החוויות החושיות שלנו או הכרות החושיות שלנו, מי אמר לנו שאלה הכרות ולא חוויות? או ולא הלוצינציות או המצאות או דמיון? אין לנו הרי אמצעי בלתי תלוי בחושים שיאמת לנו את מה שנותנים לנו החושים. אנחנו ניזונים מהחושים, אין לנו כלי אחר ליצור אינטראקציה עם העולם. עכשיו בא הספקן ואומר אוקיי, אבל מי אמר שהחושים באמת מביאים אליך החוצה, מביאים אליך משהו מן החוץ? יכול להיות שאתה מדמיין. אז פה באמת מישהו אומר טוב, יכול להיות שעוד פעם המבחן הבין סובייקטיבי, נקרא לזה כך. כולם רואים את אותו דבר. אנחנו כולנו מסתכלים פה אנחנו רואים קיר. אוקיי? אז יש פה משהו שהוא לכאורה אובייקטיבי אבל זה לא בטוח. אפשר להגיד שזה בין סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. אני מזכיר לכם את האיוואסקה, האיוואסקה גם כולם חווים את אותו דבר ועדיין אני מניח לפחות שהרבה מאוד אנשים בטח כאלה שמגדירים את עצמם רציונליסטים יגידו שזאת עדיין הזיה, רק זאת הזיה בין סובייקטיבית אוניברסלית באיזשהו מובן, זאת אומרת היא נובעת כנראה מהמבנה האנושי באשר הוא בלי קשר לתרבות, נניח בהנחה שאני מקבל את התיאורים כן. ועדיין יהיו האנשים שיגידו שזאת הזיה ולא באמת הכרה או תפיסה, אז למה על הראייה לא להגיד את זה? העובדה שכולנו רואים אותו דבר היא עדיין לא ראיה חד משמעית. הטענה ש… מה שאני אענה לספקן, אני חושב, אין לי תשובה אחרת להגיד לו, זה שמעבר ל… זאת נקודה עדינה. זאת אומרת מעבר לתמונה ההכרתית שיש אצלי בפנים של קיר שאני רואה מולי או שולחן שאני רואה מולי, מתלווה לזה גם תחושה שזה אמיתי, שזה עוד משהו. זאת אומרת זה לא רק המראה עצמו, יחד עם המראה מתלווה למראה הזה עוד משהו, נכון? ודיברתי על זה באריכות במחברת הראשונה או בשיחה הראשונה של ספר המצוי הראשון במסגרת הראיה האונטולוגית של אנסלם. ושם קראתי לזה נוירוני… לא זוכר בדיוק איך קראתי לזה שמה. יש איזה שהם נוירונים שהם אחראים על ההבחנה בין דמיון לבין מציאות. נגיד הרי הטענה במדעי המוח היום יודעים לומר שכאשר אני מדמיין את סבתא שלי וכאשר אני רואה את סבתא שלי מול העיניים זה אותם נוירונים פועלים אצלי. אותם נוירונים. אבל הרי אני יודע בסיטואציה של דמיון אני יודע שאני מדמיין או חולם או מה שלא יהיה, וכשאני רואה אותה אני יודע שאני רואה אותה. זאת אומרת שיש משהו בחוויה שלי או בהכרה שלי שמתלווה לתמונה כשלעצמה. התמונה כשלעצמה של סבתא שלי, תמונה בין בדמיון ובין במציאות, וזה מפעיל את אותם נוירונים. אבל ביחד עם התמונה שזה אחיד לדמיון ולמציאות או לחלום ולמציאות, יש עוד איזה שהוא נוירון או עוד איזה שהם נוירונים שהם אחראים לאותת לי – כאן זה הכרה ושם זה דמיון. כנראה. אני עוד פעם אני אומר את זה, ברור לי שזה נכון למרות שאני לא אומר את זה מידע קונקרטי, אבל הרי ברור, אנחנו יודעים, אנחנו חווים אחרת את שתי החוויות האלה. אנחנו יודעים מתי אנחנו חולמים ומדמיינים, למרות שתמיד ספקנים תמיד אוהבים לשאול גם כשאתה חולם אתה בטוח שזה אמיתי. אני לא חושב שזה נכון, כשאני חולם בדרך כלל אני יודע שאני חולם. נדמה לי. אני לא מאלה שזוכרים חלומות דרך אגב אז קשה לי לשפוט את זה אבל נדמה לי עד כמה שאני לפחות מצליח להבחין בעצמי נדמה לי שאני יודע שאני חולם. זאת אומרת זה לא… ולכן המדיום של חלום או של דמיון והמדיום של הכרה הם דומים מאוד במישור הוויזואלי. זאת אומרת הנוירונים הוויזואליים הם אותה מפה נוירונית אחראית על זה ועל זה, אותה הפעלה של אותם נוירונים. אבל יחד עם זה יש עוד משהו עוד איזה שהוא חיישן שאומר לי – כן, אבל זה דמיון. אוקיי, אבל זאת הכרה עובדתית. ונדמה לי שהתשובה שאני יכול לתת לספקנים, ועוד פעם לא תשובה ניצחת, אין תשובה ניצחת לספקנות, אבל התשובה שאני יכול לתת לספקנים זה שלא, אני כן חווה אחרת את הדמיון ואת ההכרה המציאותית, את הדמיון ואת ההכרה. ועכשיו הם כמובן יכולים לטעון שגם האחרות הזאת כולה מתרחשת בדמיון, זה פשוט שני סוגי דמיון למרות שזה שני סוגים. טוב, על הטענה הזאת אין לי מה להגיד. אבל לפחות על הטענה מהסדר הראשון אני כן יכול להגיד. זאת אומרת אני כן מבחין בין תמונה שעולה בדמיוני לבין תמונה שניצבת בהכרתי. יש הבדל ברור בתחושה ביחס לזה וביחס לזה. ולכן לפחות מבחינתי זה מספק. אחרים יכולים להטיל בזה ספק אבל מבחינתי זה מספק. כשאני חש את אותה תחושה שמלווה את התמונה הזאת שאומרת לי פה זאת הכרה ולא דמיון, אז אני מניח שזה כנראה באמת נכון. זאת האינדיקציה שלי לזה שזה נכון. עוד פעם שום דבר לא בטוח, יכולים להגיד לי גם האינדיקציה הזאת היא דמיון. בסדר, אין לי תשובה ניצחת. אבל זה מבחינתי הפנימית, לא כתשובה לספקן מבחוץ, אלא לי כשאני דן עם עצמי נותן לעצמי דין וחשבון, אז מבחינתי מה שמבחין זה אותה תחושה שמתלווה לתמונה, לא התמונה עצמה. התמונה עצמה היא אותה תמונה, אבל הקונטקסט אומר לי פה זו תמונה שהיא בדמיון ופה זו תמונה שהיא בהכרה. עכשיו מלבד התחושה הזאת… אני אומר שואל, מלבד התחושה הזאת של ההבחנה בין דבר מדומה לבין דבר מציאותי או מוחשי, למה פשוט לא ללכת אל ה… למישור של דברים מוחשיים, בניגוד נגיד לתופעה שתיארת עם הסמים, אתה יכול להתעסק איתם, אתה יכול לגעת בהם, אתה יכול להרכיב אותם, אתה יכול להתייחס אליהם במישור המציאותי. לגעת וזה לא שונה מלראות. חוש המישוש הוא גם חוש. כשאתה מדבר על המראה שאתה מגבש מתוך כל החושים שלך ביחד, עדיין יכול לבוא מישהו ולומר זה דמיון, זאת לא הכרה. אין לך אינדיקציה שהיא לא חושית שתיתן לך פידבק בלתי תלוי. זאת כאילו טענת מטריקס כזאת? כן, בדיוק. המתאם, אז זה המחברת הרביעית בספר המצוי הראשון. כן, אני מביא שמה את הראיה מן האפיסטמולוגיה. ואני אומר שמה שהתיאום בין השמיעה לבין הראייה או בין המישוש לבין הראייה הוא לא ראיה. הוא ראיה לזה שהראייה לא מדמיינת משהו נפרד מהמישוש. אבל השאלה אם התמונה שנוצרת מהראייה והמישוש ביחד היא משקפת משהו בעולם או שהיא דמיון, זאת שאלה שאין לה תשובה בהקשר הזה. כשאתה מדבר על המכלול החושי שלי בכלל, לא על הראייה בלבד. אני יכול רק לומר לפחות על עצמי שמבחינתי לחיות במטריקס זה מציאות. זאת אומרת, לא רואה כל כך נפקא מינה בין לחיות במטריקס לבין לחיות. לא אמרתי שיש נפקא מינה. נפקא מינה לקידושי אישה, אבל זה עדיין שני דברים שונים. השאלה אם יש משהו בחוץ או אין משהו בחוץ. ספקן. אוקיי. אין נפקא מינה. בסופו של דבר אתה יכול להגיד בסדר, זה נמצא אצלי בדמיון שלי בפנים, אבל אני מתנהל כאילו שזה קורה כי אלה החיים שלי, ככה אני עובד. ומישהו אחר יגיד לא לא, אני חושב שבאמת יש משהו בחוץ. ויכול להיות שהם יתנהלו בדיוק באותה צורה, וזה בדרך כלל מה שקורה. בסדר, אז נפקא מינה לקידושי אישה. אבל זה עדיין שני דברים שונים. כן, זה נפקא מינה לקידושי אישה הרי משמש לשני דברים. לפעמים זה בא לצחוק על מישהו שאומר עושה חקירה בין שני צדדים שהם בעצם אותו דבר. זאת אומרת, זה נפקא מינה לקידושי אישה בין שתי החקירות האלה. אבל אצל הבריסקרים, כשאתה אומר נפקא מינה לקידושי אישה, זה נזיפה בשאלה. כשאתה שואל אותי מה הנפקא מינה, אני אומר לך זה נפקא מינה לקידושי אישה, אל תבלבל לי את המוח. כי כשאני מציג לך שתי אפשרויות, אם הן שונות אז לא אכפת לי גם אם אין נפקא מינה, כי הן שונות, אני רוצה לדעת מי מהן נכונה. ואם אין נפקא מינה אז מה? הפוזיטיביזם, הפוזיטיביזם מזהה את הנפקא מינה עם הטענה. טענה ללא נפקא מינה היא לא טענה. אבל זה בעיניי שטות, זה לא נכון. לא כל כך במישור הזה, אלא יותר במישור שאם אנחנו מדברים על אדם שאיך שניסחת את זה, שבמכלול החושים שלו ובמכלול ההכרה שלו הוא מגיע לרושם מסוים, ואז מישהו שמטיל ספק בכל הדבר הזה בטענת מטריקס, אז אני אומר כאילו הקושיה כאילו מאוד מיותרת. ככה מרגיש לפחות. הקושיה מה? הקושיה כאילו לכאורה מיותרת. קושיית המטריקס נקרא לזה. מיותרת. השאלה אם זה נכון או לא, לא יודע. אתה מבין שיש הבדל בין מטריקס לבין לא מטריקס. אין נפקא מינה אבל יש הבדל, שני דברים שונים. השאלה אם יש משהו מחוצה לי או אין משהו מחוצה לי. שתי טענות שונות, שתי תמונות עולם שונות. אולי אין נפקא מינה ואולי אין דרך להכריע ביניהן. בסדר. אבל זה עדיין שתי תמונות שונות. אז אמרת באיזה מובן השאלה מיותרת. היא מיותרת במובן של הנפקא מינה, אבל היא לא מיותרת בנפקא מינה לקידושי אישה, בנפקא מינה למה האמת. אז השאלה הגדולה פה, וזה בדיוק הבעיה במיסטיקה, שכאשר נגיד אותו מנדי הזה יתאר לי את החוויות שהוא חווה בחוויות הפסיכדליות שלו, האם אני אשאל אותו האם התלוותה לזה תחושה שזה באמת שיקוף של משהו אמיתי? זאת הכרה או שזה דמיון? כי אני כמי שלא חווה את זה, אין לי דרך אפילו לשאול את עצמי את השאלה הזאת. אני לא יודע כי לא חוויתי את זה, אז אין לי מושג אם מה מתלווה לחוויה הזאת, שאת החוויה עצמה לא עברתי. אבל מי שעבר את החוויה הזאת ובהנחה שאני מאמין לו ושהוא איש רציני ולא סתם מבלבל את המוח, אז אפשר לשאול אותו תגיד, התלוותה לזה איזושהי תחושה שאתה עוסק פה בהכרה ולא בדמיון? או לא? כי יכול לבוא בנאדם ולתאר באופן לגמרי אותנטי ואני אאמין לו שהוא חווה כל מיני חוויות, אבל הוא יגיד לי תראה, אני יודע שאני מדמיין את זה. זה לא, אני לא משקר לך, אני לא בא לספר לך סיפורים, אני מתאר לך את החוויות שעברתי. אז הוא אחד שמעיד על חוויות שהוא עבר. אבל הוא אומר אין לי, לא מתלווה לחוויות האלה התחושה שהחוויות האלה הן הכרות. הן לא, לפחות לא הרגשתי שהן, לא, זה דמיון כמו שאני חולם, יכול לתאר לך את החלומות שלי, אבל אני יכול גם להגיד לך שאני הבנתי במקביל לחוויות האלה הבנתי שבעצם אני עסוק בחלימה ולא בהכרה. אז גם הבן אדם המיסטי תלוי על מה הוא מדבר. אם הוא מדבר על חוויות אישיות שלו, לזה אני לא קורא מיסטיקה. לזה אני קורא הלוצינציות פסיכולוגיות. בסדר, בן אדם חווה כל מיני חוויות, מדמיין לעצמו כל מיני דמיונות, בעיניי זאת לא מיסטיקה, לפחות לא במובן המהותי. כי בסדר, אז עולות לו כל מיני דמיונות, אז מה? המיסטיקן מנסה לטעון טענות כלשהן על העולם מכוח החוויות הפסיכדליות שהוא עובר. אני חושב שזה המשמעות האמיתית של מיסטיקה. זה לא עוד פעם בעולם לא כל כך מבחינים, בשיח בדרך כלל לא כל כך מבחינים בין שני הדברים והרבה פעמים מתייחסים למיסטיקן כאיזה שהוא סוג של הוזה הזיות, אבל זה מה שנקרא מיסטיקן הוזה הזיות, בטח אנשים רציונליסטים ככה מתייחסים לזה. אני רוצה לטעון שלא. זאת אומרת, אם אני אומר מה זה שלא, אלא אני קטגוריאלית המיסטיקה זה משהו אחר. אם זה קיים או לא אני לא יודע, אבל קטגוריאלית המיסטיקה זה איזה שהוא סוג של תפיסה של משהו שמחוצה לי באמצעים שלא נגישים לכולם, לא דרך החושים, לא באמצעים שיש לכל בני האדם. אוקיי? אז כשבן אדם בא ואומר לי בעצמו שהוא רק מדמיין, אז מבחינתי זה לא נושא הדיון שלי, זה לא מיסטיקן. כשאני מדבר על מיסטיקן אני מדבר על מישהו שאומר לא לא, אני ראיתי מראות אלוקים, הכוונה מראות אלוקים. זאת אומרת, אני ראיתי משהו שנמצא באיזה שהוא מובן במציאות האובייקטיבית מחוצה לי, זה לא סתם דמיון פנימי שלי, אבל הוא נגיש רק אליי ולא אליך. כן, שבזמן שאני לא רואה את זה הוא ראה את זה וזה מה שהוא אומר. עכשיו, ואז אני באמת אני חושב שצעד ראשון שאני צריך לעשות לאדם כזה, כי הרבה פעמים האדם עצמו לא מודע לזה, שאני ארצה לשאול את עצמי האם אני מאמין לו או לא, או אם אני מוכן לשקול את מה שהוא אומר לי, עוד לא לקבל אבל קודם כל לשקול, זה קודם כל לשאול אותו מה התחושה שלוותה את ההכרה המיסטית שלו. האם התחושה שלוותה את זה זאת הכרה או לא? עכשיו פה זה מאוד מאוד עדין, למרות שעוד פעם לא חוויתי את זה אז קשה לי, אבל אני עושה את כל הניתוח הזה כניתוח מושגי של מישהו שלא חווה דבר כזה מעודו. אוקיי, אבל זה מה שאני אמור לבדוק אצל בן אדם כזה אם אני ארצה לשקול לאמץ את מה שהוא אומר. כי יש פה עוד ניואנס שאני רוצה להכניס. גם אם הוא יגיד לי אני חוויתי שזה משהו אמיתי, יש פה עדיין שתי צורות לחוות את זה. יש איזו שהיא צורה ישירה, כמו שאני חווה כשאני רואה משהו. אני לא נותן לעצמי דין וחשבון אם זה קיים או לא, ברור לי שזה קיים. יחד עם המראה מתלווה לזה אוטומטית הנוירון הזה שאומר לי פה אתה רואה, לא מדמיין. אוקיי, זה לא איזה שהוא שיקול שאני עושה ואני מגיע למסקנה שמה שאני רואה אכן קיים. זה בילט-אין בראייה שלי. אוקיי, נכון שזה שונה מהתמונה הדמיונית, אבל זה בילט-אין בחוויית הראייה הרגילה. את המיסטיקן הייתי שואל א', האם אתה עצמך חושב שזה משהו מחוצה לך או שזה רק דמיון שלך? אבל לא מספיק, הייתי שואל אותו עוד שאלה. גם אם אתה חושב שזה משהו מחוצה לך, זאת מסקנה שלך? או שזאת תפיסה בלתי אמצעית שלך? שני דברים שונים. כי אם זה מסקנה שלו, אז יכול לבוא מישהו אמרתי, אם אני רואה חוויות כל כך מרתקות שלא שאובות מהעולם הפנימי שלי או מהתרבות או ממשהו שפגשתי, אז כנראה זה אמיתי. יכול להיות טיעון כזה, יש הרבה אנשים ששמעתי אותם טוענים את הטיעון הזה. זה טיעון חלש בעיניי. אז אם הוא עצמו אומר את זה, אני לא אשקול ברצינות לקבל את מה שהוא אומר, כי אני לא חושב שזה נכון שאם הוא חווה אז זה אינדיקציה לזה שהוא משקף שזה משקף משהו אמיתי. אבל אם הוא יגיד לי תראה, לא לא, זה לא איזה שהוא שיקול או הכרעה שאני עשיתי באופן רפלקטיבי, כן? אני הסתכלתי על מה שאני חוויתי ושאלתי את עצמי האם זה אמיתי ועניתי לעצמי שסביר מאוד שכן כי זאת הייתה חוויה מאוד חזקה או מעין עשן ללא אש, כן? אם חוויתי משהו אז כנראה יש משהו בחוץ, זה בעיניי לא מעורר אמון. לא כי הוא שקרן, אלא אני לא מקבל את ההנחה שלו שאם אתה חווה משהו כזה אז כנראה שהוא אמיתי. אבל אם הוא יגיד לי תראה, אני הרגשתי לגבי זה כמו שאתה מרגיש לגבי הראייה, פשוט באופן טבעי היה ברור לי שאני רואה פה, אני לא מדמיין, זה לא איזה שהוא שיקול או מסקנה שהוא מגיע אליה אלא זה הברור מאליו. אז אם זה כך, זה כבר משהו יותר שהייתי מתייחס אליו יותר ברצינות, כי פה באמת הייתי אומר זה כמעט מסיח לפי תומו, זה לא מסקנה פילוסופית, אלא סוג של חוויה שהוא חווה ואליי היא לא נגישה, לכן זה נקרא מיסטיקה, אז אני מנסה לתחקר אותו איזה חוויה הוא עבר. אתן לכם אולי דוגמה שתמחיש קצת את העניין. פעם כתבתי מאמר על ההלכה בשואה, אחרי זה גם בספר השלישי בטרילוגיה דיברתי קצת על פסיקת הלכה על ידי פוסקים שלא נמצאים בסיטואציה, לא מבינים את הסיטואציה. אולי הזכרתי את זה באחת הפעמים הקודמות, אני לא זוכר כבר, בחדר של מרי. הפוסק שלא מבין או לא חווה את הסיטואציה, טענתי שהוא בעצם לא יכול לפסוק הלכה לגבי הסיטואציה ההיא. הוא יכול לכוון, הוא יכול לייעץ, אבל הוא לא יכול לקבל את ההחלטה. לקבל את ההחלטה צריך להיות מישהו שמבין מבפנים את החוויה הזאת של הסיטואציה. והבאתי שמה דוגמה, כן, אברהם אבינו הצטווה לעקוד את בנו בניסיון העקדה. כן, השאלה המפורסמת, גם קירקגור בעצם מציג אותה ב"חיל ורעדה", אבל שאלה ששואלים הרבה: מי אמר לו שזה לא היה סתם הלוצינציה? הרי לאברהם אבינו היו כמה וכמה אינדיקציות שהיו אמורות להוביל אותו למסקנה שבעצם הוא דמיין את הציווי הזה. זה לא יכול להיות שבאמת היה פה ציווי אלוקי. עכשיו תבינו, זאת חוויה מיסטית, ציווי אלוקי. ולכן בעצם אברהם אבינו היה יכול להגיד "תשמע, זה פשוט הלוצינציה, זה לא באמת שאני פוגש פה את אלוקים, זה לא היה מפגש עם אלוקים, זה דמיון", ואז הוא כמובן היה אמור להתעלם מהעניין הזה כי זה לא באמת ציווי אלוקי, זה דמיון. מה הראיה? כמה ראיות. א', זה סותר את מה שאלוקים עצמו הבטיח לי קודם, כי "ביצחק יקרא לך זרע", אז איך עכשיו אני הולך לעקוד אותו? אז איך ייקרא לי זרע מיצחק? אז ברור שזה לא יכול להיות שמה שהקדוש ברוך הוא אומר לי עכשיו זה לעקוד את יצחק. ב', כמובן הבעיה המוסרית שבזה. איך יכול להיות שאלוקים שמצפה ממני להיות אדם טוב מצווה עליי לעקוד סתם ככה את הבן שלי, להרוג אותו? זה הזוי. אז יש כל מיני אינדיקציות שהן מאוד חזקות, שבעצם היו אמורות להוביל את אברהם אבינו למסקנה שמה שהוא חווה זאת הלוצינציה, זה דמיון. הוא לא באמת פגש מציאות כלשהי מבחוץ, את אלוקים. זה לא היה מפגש עם אלוקים, זה דמיון. ואז הוא כמובן היה אמור להתעלם מהעניין הזה כי זה לא באמת ציווי אלוקי, זה דמיון. אבל אברהם לא עשה את זה. אברהם השכים בבוקר, חבש את חמורו, ויצא בריצה לקרב. למה? הרבה שואלים. אגב פעם ראיתי במאמר של רביצקי, הוא מביא שמה שבאמת יש פרשנים מזרחיים שטוענים שאברהם נכשל בניסיון העקדה כי בעצם הוא היה אמור לסרב. זה היה ניסיון לראות אם הוא יסרב. נשמע לי הזוי ולא מתאים לפשטי הפסוקים ולא לשום דבר, אבל הקשיים הם קשיים. אני לא חושב שהמסקנה הזאת, אני חושב שהיא לא מאוד סבירה, אני אומר מול הטקסט, לא כשלעצמה, היא לא סבירה ברמה הפרשנית. אבל הקשיים שמובילים אליה הם קשיים נכונים. בסופו של דבר אברהם היה אמור לסרב או לא להאמין שבאמת הוא מצווה כרגע לעשות את המעשה הזה. אז למה בכל זאת הוא הלך? למה הוא לא העלה בדעתו שאולי זה דמיון? סליחה שאני מפריע, שמעתי בשם מישהו פה מרעננה שהוא פגש את הבן של רב גדליה נדל ושאל אותו האם אבא שלך חשב שאולי כל העניין של עקדת יצחק זה לא משהו שהיה באמת, זה כמו שהרב אומר עכשיו משהו שהיה מבחן נפשי כזה? אבל זה לא משנה, ברגע שהתורה מתארת את הדבר הזה, אז התורה בעצם אומרת לנו תחשבו על הסיפור הזה ותסיקו ממנו מסקנות. אז לא אכפת לי כרגע אם הסיפור היה או לא היה, אבל זה הסיפור שהתורה בחרה לספר לי. אז עכשיו אני רוצה להבין מה הסיפור הזה אומר. האם אדם בסיטואציה כזאת אמור לציית לציווי האלוקי או להחליט שזה דמיון? בסדר? לו יצויר שאני אעבור עכשיו סיטואציה דומה, פתאום יתגלה אליי הקדוש ברוך הוא ויגיד לי קח את בנך ותעקוד אותו. מה אני אמור עכשיו ללמוד? לכאורה התורה אמורה ללמד אותי שאני אמור לציית, גם אם אברהם לא היה, לא משנה, זה מיתוס מכונן, אבל. למה הוא מחנך? הוא מחנך לזה שכך ראוי לעשות. עכשיו אני שואל למה, במצב כזה בעצם לכאורה אני הייתי אמור להסיק שזה דמיון ולא לעשות את זה. התשובה בעיניי היחידה בהקשר הזה זה שמי ששואל את השאלה, כולל אני עצמי, אף פעם לא חווה את החוויה הזאת. אליי הקדוש ברוך הוא אף פעם לא התגלה, אוקיי? ולכן אני לא יכול לשאול את הנביא איך אתה יודע שההתגלה הזאת היא אמיתית? אולי זה אלוצינציה? אולי זה דמיון? אנשים מדמיינים דברים. שאלה שנשמעת מאוד סבירה, נכון? יכול להיות. הרי אנשים כל מיני אנשים מדמיינים דברים. אז איך אתה יודע שלא? אז הנביא לא יכול להגיד לי שום דבר חוץ מאשר להגיד לי תשמע, אני יודע שלא. הוא אומר לך כמי שחווה את החוויה הזאת, ברור לי שזה מראה הנבואה. התגלה אליי משהו, זה לא דמיון, אוקיי? זה התשובה היחידה האפשרית. ואותו דבר אברהם אבינו. אם הייתי שואל את אברהם אבינו תגיד, אתה בטוח שזה לא דמיון? הוא היה אומר לי כן, אני בטוח שזה לא דמיון, אני אומר לך שפגשתי את אלוקים, ראיתי אותו. מה זה ראיתי? באיזשהו מפגש, לא משנה כרגע אם זה ויזואלי, אבל מפגש כלשהו שבו הוא ציווה אותי, זה הכל. היה ברור לי שזה לא דמיון אלא הכרה. עכשיו, אני לא יכול להתווכח עם דבר כזה, כי זה משהו שאף פעם לא חוויתי. אני לא יודע. זה כמו שבנאדם עיוור, נגיד עיוור מלידה, אני אומר לו תראה, פה היה, זה מזכיר לי עוד סיפור, אולי סיפרתי גם את זה שם בספר השלישי, היה החויזר של חב"ד, רבי יצחק קאהן, נפטר כבר בינתיים, הוא היה התארח פעם בישיבה אצלנו בירוחם. אני אירחתי אותו שם, הרב לומנצוויג לא היה, והוא דיבר, נתן שיחה בבית מדרש לחבר'ה. ואני זוכר עד היום איזה משל שהוא נתן שם על שני אנשים, אחד עיוור ואחד פיקח. ושניהם נכנסים לאיזשהו חדר ורואים שהחדר הזה הוא אטום פרט לדלת, אין שום פתח, שום חלון, שום כלום והוא ריק לחלוטין. חדר ריק לחלוטין ואטום. יוצאים החוצה נועלים את הדלת על מפתח ומתיישבים שניהם על כיסאות על הדלת. בסדר? עכשיו, אחרי שעה, קם הפיקח, פותח את הדלת, נכנס, הוא אומר יאנקל, שזה העיוור שיושב בחוץ, אתה לא תאמין, החדר מלא ברהיטים. אז יאנקל אומר לו בערל, זה הרי לא יכול להיות. אנחנו לפני שעה היינו שם החדר היה ריק. אין שום פתח לחדר הזה, אף אחד לא נכנס דרך הדלת כי אנחנו ישבנו בדלת. ולכן החדר כמובן עדיין ריק. מה שהיה להוכיח. יש לי הוכחה לוגית. מה אמור לעשות בערל? גם הוא מבין את ההוכחה הלוגית הזאת, אבל הוא רואה בעיניים שהחדר מלא ברהיטים. אז האם הוא יסיק מסקנה שהוא מדמיין? אני חושב שלא. לא. הוא יגיד צריך עיון גדול, אין לי מושג איך זה קרה, אבל הרהיטים יש פה. איך אני יודע? כי העיניים שלי מראות שיש פה רהיטים. אולי אתה מדמיין? יכול לקרות. יש גם פטה מורגנה. לא יודע, אני ברור לי תוך כדי אל הראייה מתלווה משהו שאומר לי שפה אני רואה, לא מדמיין. עכשיו, העיוור שאין לו את חוש הראייה לא יוכל להשתכנע בזה. הוא יש לו הוכחה לוגית שהחדר ריק. ואם אני אספר לו שאני רואה שהחדר מלא והוא לא יודע מה זאת ראייה, הוא עיוור מלידה, אז הוא יגיד בסדר, אז הראייה כנראה אתה מדמיין כנראה, זה פטה מורגנה, ברור. ולכן העיוור לשיטתו צודק, אבל גם אני לשיטתי צודק. אין לי דרך לשכנע אותו, אבל גם הוא לא יצליח לשכנע אותי. ולמה? כי אין לי דרך לתאר לעיוור או להכניס את העיוור לתוך החוויה הזאת של מה זאת ראייה. עד כמה ברור לי שראייה זה משהו אמין, זה משהו שמשקף היטב מציאות. זה לא סתם דמיון. הנוירונים האלה שמתלווים למראה שאותו אני תופס בעיניים. אין לי דרך להעביר את התחושה הזאת לעיוור, כי הוא לא חווה את זה אף פעם. אבל אני, שכן חוויתי את זה, ברור לי שאם אני רואה זה כך. אז כמו שהפיקח לא יכול להעביר את התחושה הזאת לעיוור, כי העיוור לא חווה את זה אף פעם, אותו דבר אברהם אבינו או נביא לא יכול להעביר את אותה תחושת ודאות שיש לו למישהו שאף פעם לא חווה נבואה, כמוני למשל. אז אני יכול להיות אויבער חוכם ולשאול את אברהם אבינו, תראה, אתה כנראה דמיינת, זה הרי ברור, לא יכול להיות, יש לי הוכחה לוגית שהקדוש ברוך הוא לא ציווה אותך. כי קודם אמר כי ביצחק יקרא לך זרע והוא ציווה עליך להיות איש טוב, ושני הדברים האלה נסתרים מהציווי הזה. אז זה הוכחה לוגית שהציווי הזה לא היה ולא נברא, זה דמיון. אתם רואים, זה בדיוק כמו העיוור והפיקח. בסדר, אבל אברהם אבינו לא השתכנע ממה שאני אגיד לו. אני ברור לי שהוא לא השתכנע מזה. אפילו מדרשים, כן, שהשטן בא אליו וניסה לשכנע אותו שזה היה דמיון, ואברהם אבינו לא שם לב. עוד פעם, כמובן זה מדרשים, אבל המדרשים האלה באים לומר שאצל אברהם אבינו כנראה הייתה איזושהי תפיסה ברורה שמדובר פה בהכרה ולא בדמיון. ועם זה אי אפשר להתווכח. כל ההוכחות הלוגיות שבעולם לא יצליחו לשכנע אותי שמה שאני רואה לא קיים. ואברהם אבינו ראה, או חווה באופן בלתי אמצעי את הציווי האלוקי. אני מביא את כל הדברים האלה כהדגמה למה שאני רוצה להגיד על המיסטיקן. אם המיסטיקן אומר לי תראה, זאת לא מסקנה שלי, זה לא שאני חשבתי ויש לי הנחות והגעתי למסקנה שאם חוויתי זה כנראה נכון. אם זו מסקנה, מסקנות גם אני יודע להסיק. אמנם לא חוויתי את זה, אבל אם אתה לא השגת את זה מעצם החוויה אלא יש לך איזושהי מסקנה מתוך החוויה, אז אני מסיק מסקנה אחרת, אז כנראה חווית חוויה וזאת הייתה הלוצינציה. אבל אם הוא אומר לי תראה, זה סוג של ראייה, זה ברור שזה נכון, אם אתה היית חווה את זה גם אתה היית יודע שזה נכון. אז זה, אמירה כזאת אני כבר מכבד. עוד פעם, אני לא בטוח שאני אקבל את זה, אבל זאת לא אמירה שאני דוחה על הסף. יכול להיות שיש לו איזשהו סוג תפיסה כמו לפיקח מול העיוור. אני עיוור לסוג התפיסות הזה, אין לי את זה, אני לא נביא. אז לכן אין לי דרך גם לבקר את מה שהוא אומר. יכול להיות שזה הכל דמיון והוא סתם מבלבל את המוח, אני לא יודע. אבל אם הוא אומר לי ואם הוא אדם אמין והוא אומר לי תראה, א. אני אומר לך שהתחושה הברורה שלי זה לא דמיון זאת הכרה. ב. זאת תחושה שמתלווה לעצם החוויה, זאת לא מסקנה שאני מסיק מסקנה הגיונית שאני מסיק מתוך החוויה, אלא זה החוויה עצמה אומרת לי זה כמו ראייה, זה סוג של הכרה. אז אני כבר אומר אוקיי, זה כבר משהו שאני לא יכול לשלול על הסף. וזאת נקודה, זאת נקודה שמאוד חשוב ללבן אותה אחרי שאנחנו מגיעים למסקנה כמובן שהבן אדם שעומד מולנו הוא אדם אמין, זאת אומרת הוא לא משקר, הוא לא אידיוט. מכאן והלאה אחרי שהגעתי למסקנות האלה, אני צריך לשאול אותו את שתי השאלות האלה, ואחרי זה לחשוב או שאני מקבל או שאני לא מקבל, אני לא יודע, אבל אחרי זה לחשוב. ולכן גם את המנדי הזה הייתי שואל את אותה שאלה. זה שחווית כל מיני חוויות זה בסדר גמור, אבל השאלה אם אתה המסקנה שלך שהחוויות האלה היו מפגש עם משהו אמיתי הכרתי, זה מסקנה שאתה מסיק או שזאת חוויה שליוותה באופן ברור את תהליך החוויה שלך. כי מהדילמות שהוא עצמו מציג בקטעים האלה נראה שהוא נמצא ברובד של המסקנות, לא ברובד הבלתי אמצעי. אחרת הוא לא היה מעלה את התהיות האלה. הבעיה שהוא מעלה את התהיות האלה אולי זה דמיון אולי לא, כנראה שגם הצד שזה לא דמיון זה צד שמדבר על מסקנה, לא על חוויה בלתי אמצעית. כן, אני על הראייה שלי לא מעלה אפשרויות אולי זה דמיון ואולי לא ומגיע למסקנה שזה לא דמיון. אין לי הווא אמינא שזה דמיון, ברור לי שזה נכון. זה לא… אפשר לתקוף אותי, אפשר להגיד שאני טועה, לא משנה, אבל זה ברור שככה זה בנוי אצלי, אני מניח שאצל כולנו. אוקיי? ולכן בהקשר הזה דווקא החוויות שהוא מתאר שם והתלבטויות שהוא מתאר סביב החוויות האלה אומרות לי שהוא אולי צולח את המבחן הראשון אבל לא את המבחן השני. הוא צלח את המבחנים המקדמיים, כן? הוא נראה לי איש אמין. עוד פעם, לא מכיר, אבל ממה שהוא כתב, נראה לי. ואז אני שואל אותו את השאלה הראשונה תגיד, אתה חווית את זה כמפגש או כדמיון? אז הוא אומר לי זה נראה לי מפגש, לא דמיון. ואז אני שואל אותו תגיד, זאת מסקנה שזה היה מפגש ולא דמיון? או שעצם החוויה היה ברור לך מתוכה שזה מפגש ולא דמיון? עוד פעם, לא שאלתי אותו אז אני לא יודע. אבל מתוך מה שהוא מתאר כאן נדמה לי שעל זה הוא היה עונה בשלילה. זאת אולי מסקנה וגם לגביה הוא מתלבט. זה לא ברור לו כשמש, זה לא ברור לו כמו שהייתה ברורה לו הראייה שלו. ולכן אני אומר שגם אם אני מוכן לקבל את אפשרות קיומה של מיסטיקה, אני חושב שצריך להעביר את המיסטיקן את המבחנים האלה לפני שאני שוקל ברצינות את מה שהוא אומר. זה ההבהרה שרציתי לתת לנקודה הראשונה, על האינטואיציה הרוחנית שבבסיס המיסטיקה. מתוך זה אני גם רוצה אולי לומר עוד משהו לפני שאני עובר לנקודה השנייה, שאם באמת המקור של המיסטיקה זה איזשהו סוג של הכרה רוחנית, אז אין למשל, אם אני חוזר עכשיו לקבלה, אין הכרח להניח שהקבלה עברה במסורת מהר סיני, כמו שהרבה פעמים מנסים לשכנע אותנו. ומי שלמה מנסים לשכנע אותי בזה? כי ההנחה היא שאם זה לא בא מסיני זה כנראה לא נכון. אבל אני רוצה בהפוך על הפוך לטעון, עזוב, יכול להיות שזה נכון, אולי כן, אולי לא, אני לא יודע, וזה לא תלוי בזה שזה בא מסיני. אני מוכן לדון באפשרות שזה נכון גם בלי ההנחה שזה הגיע מסיני. למה? כי אני טוען שיכול להיות, יש אפשרות כזאת שישנו כושר של הכרה מיסטית. ואם יש כושר כזה, הוא יכול להיות קיים גם במאה העשרים ואחת או במאה השש עשרה או במאה העשירית. זה לא חייב לבוא מסיני. זה לא המפגש היחידי שאנחנו יכולים ליצור עם עולמות רוחניים, זה לא רק בהר סיני המפגש הזה. אם ישנם כושרים כאלה, אולי יש אולי אין, אני לא מאה אחוז בטוח, נוטה לחשוב שיש, אבל לא יודע. אם ישנם כושרים בכף, כן? כאלה, אז זה לא מן הנמנע שהם קיימים אצל אנשים גם בדורות מאוחרים יותר. ואם האריז"ל מביא לי כל מיני תורה קבלית מסועפת עם כל מיני מושגים ומבנים מורכבים וכולי, יכול להיות שיש לו איזושהי יכולת לפגוש את הממדים האלה של המציאות ומשם הוא מחלץ את כל התובנות האלו, את כל התמונות האלו. ולכן זה לא חייב לבוא מסיני כדי שאני אתייחס לזה ברצינות. מצד שני, אם זה לא בא מסיני אז גם יכול להיות שלא. בסדר, אבל גם יכול להיות שכן. זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. בסדר? אז איך אני יכול לבדוק או לגבש עמדה לגבי העניין הזה? אז אם אני מגיע למסקנה שיש דבר כזה אינטואיציה רוחנית או לפחות נותן לזה צ'אנס לקיומה של אינטואיציה רוחנית, והעברתי את הבנאדם את המבדקים שתיארתי קודם, אני רק רוצה לסגור את המעגל ולהגיד שבעצם מה שעכשיו נשאר לי לעשות זה רק לראות האם התמונה שהוא מתאר לי איט מייקס סנס. איט מייקס סנס. בסדר? השאלה, וכאן אני חוזר למה שאמרתי בפעם הקודמת, האם זה מכניס הרבה מאוד תופעות לקונטקסט אחד? כמו תיאוריה מדעית, האם זה משהו שנותן איזשהו הסבר המדע על הלא מוכר? מה שדיברתי בפעם הקודמת. אם זה נותן פשר להרבה מאוד תופעות או הלכות או פרשיות במקרא או מה שלא יהיה, אז בהחלט יכול להיות שהבן אדם שכנראה, הבן אדם שמציע לי את הפשר הזה, האר"י נגיד לצורך הדיון, יכול להיות שיש לו באמת איזשהו כושר של אינטואיציה רוחנית שהוא מצליח לחצוב מהמציאות תמונות רוחניות שאני לא מצליח. והאינדיקציה שלי שהתמונה הזאת באמת נותנת פשר לדברים וזה נשמע משכנע. זה עדיין נשאר מיסטיקה כי את התמונה הזאת היא לא נגישה אליי, היא נגישה רק אליו. רק הוא רואה את זה. אבל אני לא לגמרי חסר אונים בקשר לזה כי אני יכול לנסות ולבדוק האם זה שם דברים בקונטקסט, האם זה נותן לי פשר לתמונה, אם זה מאחד הרבה תופעות תחת קורת גג אחת או בתוך מסגרת מושגית אחת. אז אינדיקציה מסוימת שיש בזה ממש, הבן אדם שם את האצבע על משהו שיש בו ממש. וזה מה שדיברתי בשיעור הקודם. וזו הנקודה השנייה. הנקודה השנייה שרציתי לדבר עליה זה באמת אחרי שאני מגיע למסקנה שיכולה להיות אינטואיציה רוחנית, איך אני יכול לבדוק את הבן אדם האם אכן מדובר באינטואיציה רוחנית או שזה הזיה. וכאן אמרתי: זה ההקשר, הקונטקסט, ההתכללות של הרבה מאוד תופעות למסגרת מושגית אחת. אלה סוגי אינדיקציות מסוימים שיכולים לעזור לי לגבש עמדה לגבי זה. וכאן אני רוצה להדגים את הנקודה הזאת, זאת הנקודה השנייה, של איך אני בודק את המיסטיקן, לא איך הוא גילה את הדברים. הוא גילה את הדברים עם אינטואיציה רוחנית. אבל איך אני בודק האם אני מאמין לאינטואיציה הרוחנית שלו? אחרי שהעברתי אותו את כל המשלים שתיארתי קודם, אז עכשיו זה כבר בא בחשבון. אני כבר מבין שמבחינתו זה אכן מה שקרה. עכשיו אני שואל את עצמי, אוקיי, עכשיו אני צריך לבדוק האם אני מקבל את זה. זה רק אומר שהוא עבר את המבדקים ולכן זה בא בחשבון. אני לא דוחה אותו על הסף. אבל זאת עוד לא אומר שאני מקבל. בשביל לקבל, אני אבדוק את התובנות שהוא מציג לי ואני אראה האם באמת זו תיאוריה שהיא מייק סנס, אוקיי? זה מה שתיארתי קודם. כמו אותו עיוור ששומע מהפיקח שהוא רואה שמה חדר מלא ברהיטים, אותו עיוור יכול אולי לקבל שהאדם הרואה ניחן באיזשהו סוג של חוש שהוא לא מצויד בו. ולכן אם הוא אומר לו: תראה, אני משוכנע, זה ברור לי, אתה פשוט אם היית מכיר את זה גם אתה היית משתכנע, אז יכול להיות שהוא יקבל את זה, יכול להיות שלא. לפחות הוא לא יכול לדחות את זה על הסף כהזיה. עדיין אני מניח שהוא ירצה איזשהן אינדיקציות לפני שהוא יקבל. למשל, הוא ינסה לבדוק איזשהן אינדיקציות לקיומם של רהיטים בצורות אחרות, נגיד דרך חוש השמיעה. אם הוא יצליח להשמיע שם קול, חדר ריק יש לו הד, חדר מלא ברהיטים אין לו הד. אז למשל יהיה לו אינדיקציה מסוימת, איט מייקס סנס, פתאום אין הד. אז כנראה שהחדר הוא באמת לא ריק. ואז הוא יקבל את מה שאמרתי לו. זאת אומרת שכל המבחנים שהוא יעשה לפיקח זה רק הופך את האמירה של הפיקח למשהו שאפשר לשקול אותו. אבל עדיין צריך לשקול כדי להחליט האם לקבל או לא. אז איך אנחנו שוקלים? אז אמרתי, אנחנו מסתכלים על ההתכללות שנוצרת מהתיאוריה הזאת, על כמה, איך המכלול נראה, אם זה נותן פשר משמעותי להרבה דברים וכולי. אז פה אני רוצה להביא דוגמה, דוגמה לאיך העסק הזה עובד. אני רוצה לדון על זוג מושגים בעולם הקבלי, דיברתי על זה כבר בכמה הקשרים בעבר. זוג מושגים בעולם הקבלי שבעיניי זאת הבחנה מאוד חזקה, ההבחנה הקבלית הזאת. וזו דוגמה טובה מבחינתי לזה שהקבלה כנראה תופסת משהו שהוא לא רק הלוצינציה. זאת אומרת, יש שם איזשהו סוג של תפיסת עומק של המציאות. אני לא מתחייב לכל הפרטים, אבל יש משהו בתמונה הקבלית שמצליח לתת פשרים לדברים שגם אותי זה משכנע שיש בזה משהו. אז הדוגמה אולי המובהקת ביותר לעניין הזה זו ההבחנה בין חסד לדין. כן? קו ימין וקו שמאל. בעצם זה כמעט אולי היסוד הכי בסיסי בקבלה. יש עוד הבחנות קבליות, אבל זה אולי ההבחנה הכי בסיסית, או בין הכי בסיסיות. ובואו נראה רגע איך אני בודק האם באמת יש שני קטבים כאלה בעולם, שני כוחות כאלה בעולם. אז קודם כל דיברנו על זה שהרבה מאוד מיסטיקות מדברות בשפות דומות. זה בעצמה אינדיקציה. ונדמה לי שהצמד הזה של חסד ודין, או זכר ונקבה, וזה הכל אותו דבר, זה כל הרעיון. הצמדים האלה שהם לכאורה שונים – חומר וצורה, זכר ונקבה, חסד ודין, אור וכלים – כל הדברים האלה מתמפים אחד על השני. זו אותה הבחנה. זה אספקטים שונים של אותה הבחנה. ואפשר לראות את זה ביין ויאנג במקום אחד, או בזכר ונקבה אפילו, אם אתם רוצים, בפסיכולוגיה יונגיאנית או כל מיני דברים מן הסוג הזה, שהיא כמובן על סף המיסטיקה, על הסף מהצד של המיסטיקה, לא מהצד שלא של המיסטיקה. הדמיון בין תורות מיסטיות שונות, זאת אחת האינדיקציות שיכולה לגרום לי אולי לשקול יותר ברצינות את ההצעה המיסטית הזאת. מעבר לזה אבל, אני רוצה לטעון שההבחנה בין חסד לדין… מקבלת משמעות בעולם הקבלי, משמעות הרבה יותר רחבה מאשר מה שבעולם הרגיל, כשאתה מדבר עם בן אדם רגיל שלא מעורה בקבלה על חסד מול דין. וזה בעצמו נותן לי איזשהו סוג של חוש ריח כזה שיש בזה ממש, זה משהו אמיתי. עכשיו מה, על מה כלפי מה הדברים אמורים? יש בתפיסה הזאת של חסד ודין, אז כשאנחנו מדברים על חסד ודין בהקשרים הרגילים, בשפה היומיומית, אנחנו יודעים מה זה חסד ואנחנו יודעים מה זה דין. דינים, ההלכה זה אוסף של דינים. חסד או חוק, כן, דין סוג של חוק. חסד זה להיות טוב לב, לעזור לזולת, לגמול איתו חסד וכולי. בשפה הנגלית, הרגילה, אני לא חושב שהמושגים חסד ודין בכלל מתחברים אחד לשני. הם לא, זה שני מושגים, כל אחד מהם אני מבין אותו, אבל אני לא רואה קשר ברור בין שניהם. בעולם הקבלי לא רק שיש קשר, אלא הם תמיד באים כאיזשהם שני צמדים שמונגדים זה לזה. עכשיו כשאתה מנסה לחשוב על זה, על המשמעות של זה בשפה הלא קבלית, אני תמיד מתרגם את זה לשפה הלא קבלית כדי להבין מה בעצם עומד מאחורי ההבחנות הקבליות, אז אני בודק את המושגים חסד ודין עצמם. ואני אומר יש באמת נקודה שבה החסד והדין משיקים, משיקים לא במובן של דמיון אלא במובן של אנטי דמיון, של הנגדה. מה זאת אומרת? דין זה בעצם לעשות משהו מכוח חוק שמחייב, כן? הדין מחייב ולכן זה מה שאני עושה. הדין זה איזשהו סוג של חוק שאומר לי כך וכך צריך לעשות או כך וכך אסור לעשות. חסד במשמעותו היומיומית עכשיו, עזבו אותי ממקורות תורניים והכל, חסד פירושו לעשות משהו שאני לא חייב. נכון? אני חושב שזה מה שנקרא חסד. להיטיב עם מישהו או לעשות משהו שאני לא חייב. אם זה כך, אז כבר מתחילים לראות, כן, מתרקמים הקווים הראשונים שמאירים למה חסד ודין הם כן מדברים אחד עם השני, זה לא סתם שני מושגים בלתי שלא קשורים. אפילו במובן מסוים הם באמת שני הפכים. דין זה לפעול על פי החוק, על פי הכללים, חסד זה לפעול מחוץ לכללים, במקום שבו הכללים לא מחייבים אותי. כן כשאני גומל חסד עם מישהו, אני נותן צדקה לעני, אז אני משלם לו כסף, נותן לו כסף למרות שאני לא חייב לו. כשאני פורע הלוואה, אני משלם כסף שאותו אני חייב, אז התשלום פה הוא מכוח החוק. החוק מחייב את מי שלווה לפרוע, החוק ההלכתי, החוק המשפטי, כן? אם לווית אתה חייב לפרוע. אז כשאני משלם אני עושה פעולה של דין. כשאני נותן כסף לעני אני עושה פעולה של חסד. דין זה חושן משפט, כן, חסד זה יורה דעה. זאת אומרת, אחרי שזה נקבע ביורה דעה כחובה זה הופך להיות פתאום דין, אבל כן רעיונית. אז ההבחנה הזאת, ההבחנה הקבלית בין חסד לבין דין, כשאני פתאום מתחיל לחשוב עליה גם בעולם הנגלה, אני פתאום רואה שהיא נותנת לי איזשהו סוג של פשר עומק שלא חשבתי עליו לפני שהכרתי את הצמד הקבלי הזה של חסד ודין. אני אגיד יותר מזה, אחרי שאני מבין את ההבחנה הזאת בין חסד לבין דין, אני כבר יכול להרחיב אותה עוד יותר, אני כבר יכול להבין שכל פעולה שהיא מחוץ לכללים נקראת חסד, אפילו פעולה שהיא לא פעולה של הטבה. חסד בדרך כלל מתקשר אצלנו לטוב, אני עושה פעולה טובה. אבל אם עכשיו אני עושה הפשטה של המושג חסד, אז אני בעצם אומר זה פעולה שהיא מחוץ לכללים, פעולה שלא הכללים מחייבים אותה. זה יכול להיות גם פעולה להרע, לא פעולה להיטיב. אני אזכיר לכם שהתורה מדברת על שוכב עם בהמה או עם אחותו, לא זוכר על אחד משניהם, היא אומרת חסד הוא. מה זה חסד? הטענה שחסד פירושו שזה לא נכנס לתוך הכללים, זה לא הגיוני. הכללים ההגיוניים, זה לא מובן לנו. במובן הזה זה חסד, זאת פעולה כל כך לא. הגיונית, לא מתיישבת עם מה שאנחנו רגילים בחשיבה הרגילה, שזה מה שנקרא חסד. זה מחוץ לחוקים, מחוץ לכללים. ניאוף עם אשת איש למשל הוא גם מחוץ לכללים, אבל הוא לא חסד במובן הקיצוני, כי את היצר הזה יש להרבה אנשים. רק אסור, בסדר, אבל אני יכול להבין למה בן אדם עשה את זה. משהו שהוא לא מובן, שהוא לא נכנס לדפוסים ההגיוניים, כנראה גם הוא נקרא חסד. יש את הדוגמה של פעם ראשונה ששמעתי את ההסברים האלה לחסד ולדין זה היה בשיחה של הרב פינקוס מאופקים, מתיפרח, סליחה, תיפרח או אופקים, לא זוכר כבר, אחד משניהם, נדמה לי תיפרח אולי, שהוא באמת דיבר על הדברים האלה, הוא הביא לזה שתי דוגמאות מהתורה שאחד מהם זה אברהם אבינו שהוא אירח את המלאכים, אז המדרש אומר שהוא שחט שלושה עגלים כדי להגיש להם לשון בחרדל, שלוש לשונות בחרדל. עכשיו צריך לזכור שבאותם ימים כמובן קירור לא היה. אתה שוחט שלושה עגלים בשביל הלשונות בחרדל, לא יודע מה, אולי הצליחו לשמר בשר, אני לא יודע בדיוק, אבל זה נראה איזה בל תשחית מטורף. יכולת לשחוט עגל אחד, לתת לכל אחד חתיכה יותר קטנה של לשון, ואת השאר הוא יאכל פולקע. מה אתה חייב לתת לשלושתם שלוש לשונות בחרדל, לא פחות. זה נשמע לחלוטין לא פרופורציוני, לא הגיוני. אם מישהו היה עושה את זה היום, הייתי אומר אני לא מחנך את הילד שלי להתנהג כך, כי זה לא הגיוני. גם את החסד שלך אתה צריך לתחום בגבולות הגיוניים, לא לפזר את ממונך לכל עבר ולעשות דברים בלי פרופורציה. זה לא הגיוני לעשות כך. אתה צריך לשקול את מעשיך גם כשאתה גומל חסד, כשאתה מארח אורחים. לכן לא הייתי מחנך את הילדים שלי להתנהג כמו אברהם אבינו. אבל עדיין אברהם אבינו נחשב עמוד החסד, הספירה של אברהם אבינו זה חסד, יצחק זה דין. אברהם אבינו הוא חסד וזה מה שהתורה באה להגיד, אני לא יודע אם המלאכים היו, הרמב"ם למשל אומר שזה היה בחלום, נכון? אז אפשר להגיד שזה לא היה ולא נברא, אבל מה זה בא להגיד? זה בא ללמד אותי מה זה חסד. זה לא אומר שכך צריך להתנהג, לא כך צריך להתנהג, אבל חסד פירושו זה לעבוד מחוץ לכללים, באופן לא הגיוני, לא פרופורציוני, משהו שמתפרץ. ובמובן הזה אברהם אבינו היה עמוד החסד, הוא התנהג באופן שלא הגיוני. עכשיו אנחנו כבני אדם שאמורים ליישם את זה בעולם לא אמורים להיות עמודי חסד, אנחנו אמורים לגמול חסד אבל שיהיה מעורב עם דין, כי הוא היה האידיאה של החסד בדיוק. אבל אנחנו צריכים להיות הפרקטיקה של החסד, לא האידיאה של החסד, ובפרקטיקה של החסד זה תמיד צריך להיות בלול בקצת דין. לא נכון להתנהג עם חסד צרוף, אבל כן צריך להכיר את המושג חסד צרוף. ובמובן הזה אברהם מצדי היה סוג של מיתוס. זה לא חשוב לי אם הוא היה או לא היה, אבל הוא איזשהו אידיאה מסוימת שהיא צריכה לייצג קוטב אחד, את קוטב החסד, ויצחק מייצג את קוטב הדין. ויעקב זה החיבור של אברהם עם יצחק ביחד שיוצר את התפארת, חסד גבורה תפארת, כן? זה בעצם החיבור של שני הדברים האלה, מזכירים לי שיש טור על זה, טור מאתיים ארבעים ואחד, לא זכרתי כרגע, אבל איזשהו חיבור בין שני הדברים האלה שהוא בעצם האופן שבו הם צריכים להופיע בעולם. בעולם לא יכולות להופיע אידיאות מופשטות, לא האידיאה של החסד ולא האידיאה של הדין. בעולם הם צריכים להופיע ביחד. אבל כדי להבין טוב מה זה חסד ומה זה דין אני צריך להסתכל עליהם באיזשהו מובן אידיאי, על אידיאת החסד המופשטת שלא נכון ליישם אותה אז איז, אבל כן צריך להסתכל עליה כדי להבין מה היא אומרת. ומה שהיא אומרת זה בעצם להתעלם מהכללים, לא לעבוד עם ההיגיון, לעבוד עם משהו איזה טוב מתפרץ או התנהגות לא לפי הכללים. ודין זה לא חרבה ירושלים אלא עד שהעמידו את דבריהם על דין תורה, כן? זאת אומרת, דין זה להיות צמוד לשולחן ערוך, לא לסור ממנו ימין ושמאל. וזה כמובן התנהגות לא ראויה. אבל זה קוטב מסוים, יצחק. יצחק אבינו הולך להיעקד בשמחה. זה הגבורה של יצחק אבינו. אני לא אמור להיעקד בשמחה. כן אם אני מישהו גזר עלי עונש מיתה, כן הבעיה הסוקרטית, כן מישהו גזר עלי עונש מיתה, האם אני מציעים לי לברוח מהכלא אני אברח או לא? אני אישית אברח. למה? כי עם כל הכבוד לדין והדין אומר שצריך להרוג אותי, בסדר, אבל אבל אני לא יכול להתנהג צמוד לדין. יש איזשהו מקום שבו אני אשבור את ההיצמדות לדין. יש תוספות בשבת בדף ד', תוספות מאוד מעניין. הגמרא שם דנה על על מדביק פת בתנור. אז אם הוא הדביק את הפת בתנור ואחרי זה היא תיאפה, הוא הדביק אותה בשבת, ועכשיו אם היא מחכה בתנור והיא נאפית, אז יוצא שהוא עבר איסור סקילה והוא הולך למות. אז הוא עכשיו אחרי שהדביק את הפת בתנור רוצה לרדות את הפת, להוציא אותה מהתנור כדי שהיא לא תיאפה ואז לא יעבור פה מלאכת בישול, אפייה בישול כן זה אותו אף. אז הגמרא דנה אם זה מותר או אסור לרדות, כי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, יש בזה איסור דרבנן לרדות את הפת. אומר התוספות לא יכול להיות שאוסרים עליו לרדות את הפת. למה? כי הוא לא ישמע לנו. נניח נגיד שבאמת זה היה אסור לרדות את הפת, אז אני עכשיו הייתי אמור לשבת בחיבוק ידיים, לא לרדות את הפת, כן, ולצאת להורג בסקילה כי אני משאיר את הפת להיאפות ואז יתברר שעברתי על מלאכת מבשל ואני חייב סקילה, נגיד במזיד בעדים והתראה לא משנה כרגע. אוקיי אף אחד לא ישמע לנו, הוא יעבור על איסור דרבנן והעיקר הוא יינצל. אומר התוספות אם הוא לא ישמע לנו זה גם כנראה לא אסור. לא יכול להיות, אם בנאדם סביר לא שומע בקולי אז לא יכול להיות שההלכה מחייבת אותי לעשות את זה. אגב יש לי איזה קושיה קצת. הגמרא בפרק כל כתבי הקודש, פרק ט"ז של שבת, הגמרא אומרת שם מה קורה כשפורצת דליקה בבית שלי בשבת, אז קודם כל אסור לי לכבות אותה. כן פסט נישט בדיוק, אסור לי לכבות אותה, אוקיי, למרות שכבר מעירים הכיבוי במקרה הזה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כן לא צריך את הפחם. כיבוי שלא צריך את הפחם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה רק איסור דרבנן. אז על איסור דרבנן מחייבים אותי לוותר על כל ממוני, הבית שלי עם כל רכושי עולה באש, אסור לי לכבות את הדליקה, צריך לאבד את כל הרכוש כדי לא לעבור על איסור דרבנן. יותר מזה אסור גם להציל דברים מפני הדליקה שמא שמא אני אבוא לכבות. עכשיו זה כבר ממש מוזר, אפילו אם הייתי מכבה בפועל זה איסור דרבנן, פה יש חשש שמא אני אגיע לאיסור דרבנן ועל החשש הזה אני צריך לאבד את כל ממוני, זה כבר תרי דרבנן. עכשיו אני שואל לזה מישהו ישמע? ברור שלא, מה בנאדם ייתן לבית שלו להישרף עם כל רכושו כל מה שהוא צבר עלי אדמות בגלל שיש חשש שמא הוא יגיע לאיסור דרבנן? אז אני אעבור על החשש שמא אני אגיע לאיסור דרבנן ובסדר אבל לפחות אני לא אגיע לפת לחם. אגב יש באמת כל מיני פטנטים שעוזרים לנו לעשות את זה, אתם יודעים היום הרי מתירים לכבות את הבית כי זה יכול לפגוע גם בשכנים ואז יגיע לפיקוח נפש וכולי אבל הפוסקים מאוד מאוד מרחיבים את ההיתר הזה גם במקום שהחשש לפיקוח נפש הוא מאוד מאוד רחוק כי בעצם המטרה שלהם זה איזשהו סוג של הערמה כדי לא להעמיד את האדם במבחן שהוא לא יעמוד בו. לא לעבור על איסור דרבנן ולאבד את כל ממוני, אז אני לא יודע, גם באיסור הזה יש לי הרבה פעמים תחושה שזה איסור הצהרתי. אף אחד לא באמת מצפה שמישהו יעמוד בו, אבל תוספות בדף ד' בשבת אומר שאם אף אחד לא יעמוד בזה אז זה גם לא אסור, אז לא יודע איך להתייחס לזה. אוקיי בכל אופן אבל לענייננו מה שבעצם אני רוצה לטעון זה שהסיפור השני שהוא הביא הרב פינקוס זה על רבקה, כן רבקה לפי המדרש הייתה בת שלוש. עכשיו בא העבד נכון מדרך רחוקה עם כל הגמלים שלו, באה ילדה בת שלוש והיא שואבת את המים לכל הגמלים וגם גמלים שותים כמויות. לבד, שתה אדוני וגם לגמליך אשאב, זה טירוף, תעזרי לו קצת תיתני לו את הכלי שלו אני מבין אבל ילדה בת שלוש תעשה את כל העבודה במקום בנאדם מבוגר שכוחו במותניו. בסדר, ינוח קצת ואחרי זה ישקה את הגמלים. תעזרי לו, אני מבין. לקחת את כל העבודה זה פשוט לא הגיוני. אז הוא אומר גם שם רואים שגם אצל רבקה היה איזשהו סוג של חסד מתפרץ, כן איזשהו סוג של עבודה לא לפי הכללים. והטענה בעצם היא כזאת ועם זה אני מסיים, אבל הטענה היא כזאת שהמושגים חסד ודין הם מושגים אידיאליים. זה לא המושגים שאנחנו מכירים מהעולם שלנו. ובמובן האידיאלי שלהם הם באמת שני הפכים. התנהגות של חסד היא התנהגות לא לפי היגיון, לא לפי חוקים, לא לפי כללים. ההתנהגות של דין זה לפי כללים וחוקים, צמוד לכללים ולחוקים. מה שקורה אצלנו זה שחסד צרוף ודין צרוף לא יכולים להחזיק מעמד. זה מה שרש"י שמפרש שם את ההבדל בין פרק א' לפרק ב' בבראשית, בין השם אלוהים לאלוהים. אז הוא אומר שהקדוש ברוך הוא חשב לברוא את העולם במידת הדין וראה שהוא לא עומד בזה, שיתף איתו את מידת הרחמים, השם אלוהים. במובן שאני מדבר עליו כאן, הפשט הוא שהעולם לא יכול לעמוד בהתנהלות שהיא דין צרוף, אבל גם לא בהתנהלות שהיא חסד צרוף. אנחנו בפרקטיקה צריכים להתנהל עם חסד שמעוצב על ידי הדין. לא אף אחד מהמודלים הטהורים הוא לא מודל ליישום, לא של החסד הצרוף ולא של הדין הצרוף. אתה לא צריך למסור את עצמך למיתה כמו יצחק או כמו סוקרטס או כמו שמעון הצדיק, כן, אותו סיפור, סיפור סוקרטי על שמעון הצדיק עם הבן שלו. ואתה גם לא צריך לגמול חסד כמו אברהם אבינו, כי אלה שתי אידיאות שהן אידיאות מופשטות, הן לא אמורות להתיישם בעולם. אבל ההבנה מה הן האידיאות האלה וההנגדה ביניהן לא הייתה עולה אילולא הקבלה לא הייתה אומרת לי שמדובר פה בשתי אידיאות מנוגדות. אז אני פתאום רואה שהיין והיאנג הזה, המיסטיקה הזאת שמדברת איתי על חסד ודין, זכר ונקבה, שמאל וימין, כל הדברים מן הסוג הזה ומחברת אותם אחד לשני, זה מייקס סנס. זה אומר שכנראה תפסנו פה איזשהו רעיון מופשט שעומד בבסיס הרבה מאוד תופעות שאנחנו מכירים מהעולם שלנו. ולכן הקריטריון הזה שאמרתי קודם, שאני יכול לבדוק את המיסטיקה אם היא נותנת משמעות או פשר לתופעות וקושרת תופעות שנראות בלתי תלויות, זה אינדיקציה מסוימת לזה שיש בה משהו, שמי שאומר לי את הדבר הזה תפס כאן נקודה חשובה. עכשיו אני ארחיב בזה עוד קצת בשיעור הבא כי אני חושב שזה מאוד מחדד את מה שאמרתי קודם, עד כמה יש לנו כן איזשהם כלים לבדוק האם מיסטיקה היא מייקס סנס או לא. אני אמשיך עוד את העניין של חסד ודין גם בפעם הבאה. אוקיי, נעצור כאן בינתיים. הערות או שאלות? אני יכול לשתף, אני זוכר שבישיבה רב שלנו נתן לנו פעם איזשהו תיאור למשהו שמאוד הזכיר את מה שאמרת עכשיו. הוא אמר שכחברה אנחנו צריכים לתת איזשהו עוגן למצבים אידיאליים גם אם היום הם לא יכולים להתממש. אז הוא נתן איזושהי דוגמה מאוד חביבה של ימים שבהם אנשים יהיו הגונים ולא תהיה תאוות גניבה וכאלה דברים, ולנהל סופרמרקט ללא מוכרים. אז הוא אומר יום אחד ביובל לעשות סופרמרקט שאין שם מוכרים וכל אחד קונה ומשלם בעצמו ללא פיקוח ללא כלום כדי לצרוב בתודעה שיש איזשהו מצב מוסרי מסוים שאנחנו רוצים להגיע אליו. נכון. אז הנה אתה יכול אגב, אתה יכול לעשות את זה באופן ספרותי, ולכתוב ספר על סופרמרקט שמתנהל ללא מוכרים. זה מה שהתורה עושה כשהיא מתארת לי את אברהם ורבקה. היא בעצם מציגה לפניי את המודל, היא לא אומרת לי לעשות את זה פעם בשנה, אבל היא אומרת לי תשמע יש מודל כזה. אתה לא אמור ליישם אותו אז איז, אבל יש מודל כזה. תודה. אוקיי, טוב אז להתראות, שבת שלום לכולם. תודה רבה, שבת שלום.