מיסטיקה – שיעור 13
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אינדיקציה לתוקף של מיסטיקה באמצעות כלליות והסבר
- חסד ודין כמערכת מושגים קבלית וכניגוד משלים
- פירוש קבלי לדין ולחסד: כללים מול מעבר לכללים
- סיפורי רבקה ואברהם והבנת חסד כקיצוניות לא-לחקיינית
- שילוב חסד ודין כתנאי קיום: רש״י ומודל חברתי-כלכלי
- הדגמת עקומת מס של “ביבי” והצורך בתמהיל באמצע
- עשר הספירות, שלושת הקווים, ומיפוי חסד-דין בראש ובגוף
- חכמה, בינה, דעת: אינטואיציה, לוגיקה, וסינתזה נגד קצוות
- ההלכה וכללים: “אין למידין מן הכללות” כתמהיל חסד-דין
- אינדיקציה ממיפוי רחב: ריבוי תחומים ותורות אחרות
- צמצום וקו, דין כהפרדה וחסד כחיבור, ועולמות אבי״ע
- חסידות ומתנגדות, ימין ושמאל, וחומר-צורה כבריאה-יצירה-עשייה
- הערת סיום על נצח-הוד-יסוד והחשש מגלישה לדרוש
סיכום
סקירה כללית
הטקסט טוען שטענות מיסטיות נבחנות דרך יכולתן לתת מבט עומק כללי שמאחד תופעות שנראות לא קשורות, בדומה לאופן שבו תיאוריה מדעית כללית מסבירה מגוון מקרים פרטיים בלי נגישות ישירה ל“ישים תיאורטיים”. הוא מציג את הצמד הקבלי חסד ודין כמפתח שמארגן שדות רבים של ניסיון אנושי ומטפיזי, ומבקש לראות בריבוי ההשלכות וההתאמות של המפתח הזה אינדיקציה לכך שהתמונה הקבלית “מחזיקה מים”. הוא מפתח את ההבחנה בין פעולה לפי כללים לבין פעולה מעבר לכללים, ומתעקש שחסד צרוף ודין צרוף אינם מתקיימים במציאות, בעוד שהתמהיל ביניהם הוא שמאפשר קיום, הבנה, והנהגה. הוא מחבר את המבנה הזה לספירות, לצמצום ולקו, לחומר וצורה, לפילוסופיה ולכלכלה, ולהלכה וליחס שלה לכללים, ומסיים בהערה שהמיפויים האלה מרשימים אך יש חשש מתמיד לגלישה לדרוש.
אינדיקציה לתוקף של מיסטיקה באמצעות כלליות והסבר
הטקסט קובע שאינדיקציה לכך שלתיאוריה מיסטית יש ממש היא היכולת שלה לתת “פשר עמוק יותר, רחב יותר” לאוסף גדול של תופעות שנראות מנותקות במבט פשוט. הוא מציג הבחנה בין “העמדה על המוכר”, שבה מסבירים תופעה במסגרת תיאוריה ידועה, לבין “העמדה על הלא מוכר”, שבה ממציאים תיאוריה חדשה שמארגנת עובדות מוכרות. הוא משתמש בניוטון כדי להראות שתיאוריה חדשה מסבירה בכך שהיא הופכת מגוון תופעות למקרים פרטיים של עיקרון כללי, אף שאין נגישות בלתי אמצעית לישות כמו “כוח הגרביטציה”, ומכאן הוא מסיק שכלליות מסבירה היא אינדיקציה לנכונות גם כשהדבר התיאורטי אינו נגיש ישירות.
חסד ודין כמערכת מושגים קבלית וכניגוד משלים
הטקסט מציג את חסד ודין כאחד הצמדים היסודיים בקבלה שמכיל תחתיו צמדים רבים כמו חומר וצורה, זכר ונקבה, חכמה ובינה, חסד וגבורה, וטוען שהקבלה מגלה שהם “היפוכים וניגודים משלימים”. הוא מגדיר “ניגוד משלים” כשני קטבים הפוכים השייכים לאותו שדה סמנטי, וטוען שניגוד דורש קשר בסיסי, ולכן צריך לזהות תחילה את השדה המשותף ורק אחר כך את ההיפוך. הוא מביא כדוגמה את דברי הרמב״ם בתחילת השורש השמיני על מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כשאלה על הסוג המשותף “מצווה” ומהו הקשר שבין עשייה להימנעות תחת מרות אחת.
פירוש קבלי לדין ולחסד: כללים מול מעבר לכללים
הטקסט מגדיר דין במשמעות קבלית כפעולה לפי חוקים וכללים, לא רק בהלכה אלא בכל מערכת נורמטיבית ואף בהתנהלות טבעית על פי חוקי הטבע. הוא מגדיר חסד כפעולה שאינה מחויבת על פי כלל, פעולה וולונטרית היוצאת “מחוץ לחוקים”, ולכן חסד ודין הם צמד משלים: האחד מחויב לכללים והאחר הוא מעבר להם. הוא מדגים זאת בהבדל בין פירעון הלוואה כפעולת דין לבין מתנה או צדקה כפעולת חסד, וטוען שהמשמעויות היומיומיות הן מקרה פרטי של הפשטה כללית יותר.
סיפורי רבקה ואברהם והבנת חסד כקיצוניות לא-לחקיינית
הטקסט מביא בשם הרב פינקוס שתי דוגמאות: רבקה בת שלוש “שתה וגם לגמליך אשאב” עד כדי השקיית אורחת גמלים, ואברהם ששוחט שלושה עגלים כדי להגיש לאורחיו “שלושה לשונות בחרדל”. הוא טוען שהסיפורים אינם מודל חינוכי לחיקוי מעשי אלא המחשה של חסד כפעולה “מחוץ לפרופורציות”, “לא הגיונית”, “מחוץ לכללים המקובלים”, ולכן אברהם מתואר כ“עמוד החסד” במובן טיפולוגי של אידיאה. הוא מציג את האלגוריסטים כמי שהקצינו וטענו שאברהם ושרה הם אידיאות ולא אנשים היסטוריים, ומבהיר שגם בלי לקבל זאת, התיאורים המדרשיים משמשים להצגת מושג טהור ולא להוראת התנהגות אחד-לאחד.
שילוב חסד ודין כתנאי קיום: רש״י ומודל חברתי-כלכלי
הטקסט מביא את רש״י שהקב״ה “רצה לברוא את העולם במידת הדין וראה שהעולם לא יכול להתקיים, אז הוא שיתף איתו את מידת הרחמים”, וקובע שחסד צרוף אינו אפילו הווא אמינא לקיום, ודין צרוף גם הוא אינו מחזיק, ולכן רק שילוב עובד. הוא מיישם זאת למודלים חברתיים: אנרכיזם מוצג כחסד צרוף שאינו יכול לעבוד, וקומוניזם מוצג כדין צרוף שבו “לוקחים את החסד והופכים אותו לדין” באמצעות כפייה חוקית של חלוקה ושוויון. הוא טוען שהחלפת “צדקה” ב“צדק” היא טעות כי עולם “שקיים על צדק” במובן הזה אינו יכול להתקיים, והוא רואה בהתפרקות ברית המועצות בלי מלחמה ביטוי לכך שמערכת הבנויה על דין בלבד “תתפרק מעצמה”.
הדגמת עקומת מס של “ביבי” והצורך בתמהיל באמצע
הטקסט מצטט הדגמה ששמע מ“ביבי” על גרף שבו הכנסות המדינה ממסים הן אפס כששיעור המס הוא 0% וגם אפס כששיעור המס הוא 100%, משום שב-100% “אף אחד לא הולך לעבוד”, ומכאן שיש נקודת מקסימום באמצע שנאמר שהיא סביב 30%. הוא מזהה 0% עם אנרכיזם ו-100% עם קומוניזם, וטוען ששני הקטבים אינם מתקיימים ולכן העולם מתנהל במודלים אמצעיים כמו “סוציאל דמוקרטיה” ושם מתנהל הוויכוח האמיתי. הוא מציג את אברהם כחסד גמור ואת הקומוניזם כדין גמור, ומגדיר אותם כקצוות שאינם ראויים לחינוך אלא ללימוד הקטבים כדי להגיע לסינתזה.
עשר הספירות, שלושת הקווים, ומיפוי חסד-דין בראש ובגוף
הטקסט מסדר את הספירות בשלושה קווים: קו ימין כ“קו החסדים” (חכמה, חסד, נצח), קו שמאל כ“קו הדינים” (בינה, גבורה, הוד), וקו אמצע (דעת, תפארת, יסוד, מלכות). הוא קושר זאת לדמות האדם: חכמה-בינה-דעת בראש, חסד-גבורה-תפארת בגוף, נצח-הוד-יסוד ברגליים ובאבר ההולדה, ומלכות למטה. הוא טוען שהשלשה חסד-גבורה-תפארת היא דיאלקטיקה של שני קטבים וסינתזה, ומרחיב שהמבנה הזה חוזר גם בשלשה האינטלקטואלית חכמה-בינה-דעת.
חכמה, בינה, דעת: אינטואיציה, לוגיקה, וסינתזה נגד קצוות
הטקסט מגדיר בינה כ“להבין דבר מתוך דבר” במובן של גזירת מסקנות מתוך הנחות, כלומר לוגיקה, ומגדיר חכמה כ“כוח מה” וכהנחות יסוד שאינן נגזרות מדבר אחר. הוא מציג “בינה צרופה” כעמדה שרק הוכחות לוגיות קובעות, וטוען שהיא מובילה לוואקום ולספקנות כי הנחות היסוד אינן מוכחות, ומקשר זאת לפוסט-מודרניות ולנרטיביזם שבהם מערכות עקביות שונות “צודקות באותה מידה”. הוא מציג “חכמה צרופה” כזלזול בבקרה לוגית והישענות על אינטואיציה ומיסטיקה “מעל הלוגיקה”, וטוען שגם זה מוביל לריק שבו “כל אחד והשטויות שלו”. הוא מגדיר דעת כסינתזה שבה יש אינטואיציות אך הן נבחנות בעקביות, בהיעדר סתירות, ובהשתלבות עם אינטואיציות אחרות, כשם שתפארת היא שילוב חסד וגבורה.
ההלכה וכללים: “אין למידין מן הכללות” כתמהיל חסד-דין
הטקסט טוען שההלכה עצמה מפגינה “זלזול לא מבוטל בכללים” אף שהיא מנסחת כללים, ומציג זאת כתמהיל של צורך בכללים בלי אורתודוקסיה של היצמדות מוחלטת. הוא מביא את קידושין על “כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות” ואת התשובה “אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ” כהכרזה שגם כלל עם רשימת חריגים אינו מוחלט. הוא מביא את הכלל “הלכה כרבא בר משישה, יע״ל קג״ם” ומציין שהרמב״ם פוסק כאביי גם בסוגיות נוספות כמו “לא תתגודדו” ו“עביד לא מהני”, ודוחה ניסיונות להמציא תת-כללים כדי להציל את הכלל. הוא מסיק שהכלל הוא ברירת מחדל כשאין הכרעה אחרת, אך יש לחרוג ממנו “בזהירות אבל בנחישות” כשיש טעם, וזה מתואר כהפעלת “חוש הריח” והאינטואיציה בתוך מסגרת.
אינדיקציה ממיפוי רחב: ריבוי תחומים ותורות אחרות
הטקסט חוזר וטוען שהעובדה שההבחנה חסד-דין מארגנת כלכלה, אינטלקט, הלכה, פוליטיקה, ותיאורים מטפיזיים רבים היא אינדיקציה לכך שהיא לוכדת “ממדי עומק במציאות” ואינה רק משחק מילים. הוא מציין שגם בתורות מיסטיות אחרות יש צמדים דומים כמו יין ויאנג, ורואה בחזרתיות התרבותית הזו חיזוק לכך שמדובר באינטואיציה רוחנית משותפת. הוא מזכיר כיוון נוסף על “המ״ט שערי בינה ו-50 שערי בינה ומ״ט שערי טומאה” ושאלת הרמב״ן והגר״א, ומציין שקישר זאת בעבר למתח בינה-חכמה.
צמצום וקו, דין כהפרדה וחסד כחיבור, ועולמות אבי״ע
הטקסט מתאר את פתיחת עץ חיים של האר״י ז״ל: “היה אור אינסוף מלא כל המציאות כולה”, ואז האור מסתלק ונוצר “עיגול ריק” ונכנס “קו של אור אינסוף” מלמעלה שאינו מגיע עד למטה כדי ליצור ציר של מעלה-מטה והיררכיה. הוא מפרש את הצמצום כדין שיוצר חוקים והפרדות, וטוען שדין נקשר להבחנות כמו מותר/אסור וחובה/לא חובה, בעוד חסד נקשר לחיבור. הוא מציג את הכלים כדינים ואת האור כחסד, וטוען שדין בלי חסד הוא ריק כמו לוגיקה בלי הנחות יסוד, וחסד בלי דין הוא אינסוף חסר היררכיה שאינו מאפשר קיום עולם. הוא מתאר את אצילות, בריאה, יצירה, עשייה כתהליך הדרגתי שבו ככל שעולים יש יותר גילוי ופחות צמצום, וככל שיורדים יש יותר הסתר ודין.
חסידות ומתנגדות, ימין ושמאל, וחומר-צורה כבריאה-יצירה-עשייה
הטקסט מציג את שורש המחלוקת בין חסידות למתנגדות כוויכוח על “הצמצום כפשוטו” מול “הצמצום לא כפשוטו”, ומתאר את המתנגדים כמרוכזים בכללים ואת החסידים כמי שנוטים לשבירת כללים מתוך תפיסה שהצמצום אשלייתי, תוך טענה שגם זה לא יכול לעבוד לאורך זמן. הוא מציע “סוציאל-דמוקרטיה דתית” כאמצע בין דין גמור לחסד גמור, ומעיר על התאמה מפתיעה בין קווי ימין ושמאל בקבלה לבין ימין ושמאל בפוליטיקה ובמוח, תוך זהירות מגלישה לדרוש. הוא מציג את בריאה-יצירה-עשייה כשילוש דיאלקטי: בריאה כיש מאין וכפריצה, יצירה כצורה ותיחום והפרדה, ועשייה כאובייקטים בעולם שיש בהם חומר וצורה, ומזהה צורה ומגבלה עם דין וחומר ראשוני עם חסד, כך שהעשייה היא סינתזה נוספת של חסד ודין.
הערת סיום על נצח-הוד-יסוד והחשש מגלישה לדרוש
הטקסט מסיים בשאלה על “הספירות האחרונות” נצח-הוד-יסוד, ומשיב שהמיפוי שם “יותר מורכב” ופחות קל לראותו במציאות, עם הצעה ראשונית שרגל ימין היא “תחילת התנועה” ורגל שמאל “המשך התנועה”, והיסוד כאיברי הולדה והמשכיות. הוא מדגיש שוב את החשש המתמיד לגלוש מדי לדרוש, אך חוזר שהחיבורים הרבים עדיין נראים לו כאינדיקציה שיש במערכת הזו משהו ממשי.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. פעם קודמת דיברנו, ניסיתי להדגים את המשמעות של טענות מיסטיות או איך אנחנו יכולים לגבש עמדה לגביהם ואמרתי שאחת האינדיקציות לזה שיש משהו בטענה זה שאם התיאוריה המיסטית נותנת איזשהו מבט עומק או מבט כללי יותר על אוסף של תופעות, אוסף של דברים שבמבט פשוט אנחנו לא רואים קשר ביניהם, אבל בהסתכלות המיסטית דרך מערכת המושגים המיסטית, התמונה המיסטית הם איך שהוא נקשרים אחד לשני ופתאום מקבלים איזושהי משמעות כוללת יותר. זאת הייתה התזה. ולכן רציתי לטעון שגם למרות שהעולם המיסטי או הממדים המיסטיים לא נגישים לנו באופן ישיר, כך הגדרתי את המושג מיסטיקה, עדיין יש לנו איזושהי אפשרות לגעת בזה באיזושהי צורה או דרך אינדיקציות שונות להבין האם יש בזה משהו או שזה סתם בלבולי מוח. והאינדיקציות האלה, אמרתי בין היתר זה כמו בתיאוריה מדעית, האם זה נותן לי איזשהו פשר עמוק יותר, רחב יותר, כולל תחתיו הרבה הרבה תופעות שנראות לא קשורות, אז אני מבין שיש בזה משהו. דיברתי קצת בהקשר הזה על הסברים, שני סוגי הסברים. העמדה על המוכר והעמדה על הלא מוכר. שהעמדה על המוכר זה בעצם למצוא פשר לתופעה מסוימת על ידי במסגרת תיאוריה ידועה. יש לי תיאוריה ידועה, אני משתמש בה כדי להסביר משהו שאותו אני לא מבין לפני ההסבר. לעומת זאת העמדה על הלא מוכר זה בעצם לקחת אוסף תופעות שהם בסך הכל מוכרות לי מהחיים שלי או מהמעבדה ולהעמיד אותן על תיאוריה שאותה אני ממציא עכשיו, תיאוריה חדשה, שזה בעצם הסבר במונחים של הלא מוכר. כשניוטון גילה את תיאוריית הגרביטציה אז הוא בעצם המציא תיאוריה חדשה או מצא תיאוריה חדשה שלא הייתה מוכרת, וזה בכל זאת נחשב כהסבר לאוסף התופעות כמו גאות ושפל או מסלולי הכוכבים או נפילה של עצמים לכדור הארץ וכן הלאה, כשאוסף התופעות אנחנו בסך הכל מכירים היטב והתיאוריה שאותה הוא כרגע המציא היא משהו שלא מוכר לנו. אז באיזה מובן אפשר להתייחס לתיאוריה הזאת כמשהו שמסביר את העובדות? והתשובה היא שאחרי שיש לי את התיאוריה אני רואה שכל המקרים האלה הם מקרים פרטיים שלה. זאת אומרת הם נותנים לי איזושהי משמעות עמוקה יותר ורחבה יותר למכלול שלם של תופעות. ולכן זה מהווה איזשהו סוג של אינדיקציה לכך שהתיאוריה הזאת נכונה. למרות שאין לי דרך לבדוק או לפגוש את התיאוריה הזאת באופן בלתי אמצעי. אני לא יכול למשש או לגעת בכוח הגרביטציה. אני טוען שיש כוח גרביטציה כי עובדה שעצמים נמשכים זה לזה אבל אין לי איזושהי נגישות ישירה לכוח או לישים תיאורטיים בכלל. ולכן האינדיקציה לזה שהתיאוריה הכללית הזאת נכונה זה זה שהיא כללית. וזה שהיא נותנת פשר להרבה מאוד תופעות. זאת הייתה הטענה. כדי להדגים את הדבר הזה על ההקשרים המיסטיים אז התחלתי לדבר קצת על המושגים של חסד ודין.
[Speaker B] אחת
[הרב מיכאל אברהם] הצמד המושגים הכי יסודי בעולם של הקבלה והוא מכיל תחתיו הרבה מאוד צמדי מושגים שכולם קשורים אליו. חומר וצורה, זכר ונקבה, גבורה, חכמה ובינה. המון המון צמדים כאלה שהם לא רק שלא היינו קושרים אותם זה לזה אלא ברוב המקרים אנחנו אפילו לא רואים בהם צמדים. זאת אומרת לא רואים את שני חלקי הצמד כמשהו שבכלל קשורים זה לזה. למה זה צמד בכלל חכמה ובינה? או חסד ודין? או גבורה? חסד וגבורה? אנחנו בכלל לא היינו חושבים שזה צמדים ובטח שלא היינו רואים קשר בין הצמדים השונים האלה והפשר שהקבלה נותנת לעניין. מראה לנו שיש בכל זאת משהו משותף לכל הצמדים האלה ושהם באמת צמדים, ושכל שניים כאלה הם באמת קשורים באיזשהו מובן אחד לשני, הם היפוכים וניגודים משלימים אחד של השני. ובמובן הזה אני חושב שהתמונה הקבלית, אם אני אצליח לשכנע אתכם שבאמת התמונה הקבלית עושה את העבודה הזאת שאמרתי עכשיו, אז זאת יכולה להיות אינדיקציה מסוימת לזה שיש בה ממש. זאתומרת שהיא באמת מחזיקה מים. זאתומרת שמי שהציע אותה הייתה לו אינטואיציה רוחנית טובה, הוא תפס משהו שאחרים לא תופסים. אז בואו אני ארצה להרחיב טיפה את מה שהתחלתי בפעם הקודמת. אמרתי שבהסתכלות הפשוטה על המושג חסד, זה להיטיב עם הזולת. זאתומרת לגמול איתו טוב. בצדקה לעני, לעזור לאנשים במצוקה, כל מיני דברים מן הסוג הזה. אז זה בעצם הטבה, איזשהו שם נרדף להטבה, גמילת חסד. ודין, כן, דין אנחנו יודעים מה זה דינים, הלכות, זאתומרת כללים שעל פיהם אנחנו פועלים, מה החוק אומר או מה הדין ההלכתי אומר או משהו כזה, זה המושג דין. אז במבט ראשון אפילו לא לגמרי ברור למה חסד ודין הם איזשהו ניגוד משלים. כשאני אומר ניגוד משלים, מי שהזכרתי את זה, כשאני אומר ניגוד משלים אני מתכוון שהם מצד אחד הפוכים אבל מצד שני שייכים לאותו שדה סמנטי. זאתומרת הם, יש קשר ביניהם וגם ניגוד. כי אם יש ניגוד בין שני דברים, זה אומר שיש בבסיס יש איזשהו קשר ביניהם. שני דברים שאין שום קשר ביניהם הם גם לא ניגודיים. זאתומרת לא יודע מה, אוויר ומשולש. לא ניגודיים. אין שום קשר בין שני המושגים האלה, הם לא שייכים לאותה מסגרת, לאותו שדה סמנטי, לכן גם אי אפשר לדבר עליהם כהפכים. כשאני מדבר על הפכים או על ניגודים, אז אני הרבה פעמים, או תמיד בעצם, מדבר על שני דברים שיש איזשהו קשר ביניהם, הם שייכים לאותו מכלול ובתוך המכלול הזה הם מייצגים שני ניגודים או שני הפכים. אבל זה בתוך איזשהו מכלול משותף. כן? כשאני אומר בהיר וכהה הם הפוכים כי שניהם עוצמות שונות של צבעים. ושניהם שייכים לשדה של עוצמות של צבעים. רק אחד זה בהיר והשני זה כהה, לכן הם הפוכים. הם יכולים להיות הפוכים בגלל שהם שייכים לאותו שדה סמנטי. או קל וכבד. שניהם מתארים משקלים. רק זה משקל קל וזה משקל כבד. או חם וקר, או אור וחושך. כל הניגודים האלה הם ניגודים רק בגלל שהם שייכים לאותו שדה סמנטי. ובתוך השדה הסמנטי הם מתארים שני קטבים שונים. אם תרצו שני מינים בתוך הסוג, אבל זה יותר ממינים, זה הפכים, זאתומרת מינים מקוטבים בתוך איזשהו סוג. לכן כשאתה מדבר על הפכים, אז תמיד ברקע זה אומר שיש איזשהו קשר ביניהם. אתה קודם כל צריך לראות מה הקשר שיש ביניהם ואז להבין אז במה הם הפוכים. אז גם בהקשר הזה של חסד ודין, קודם כל צריך להבין טוב טוב לאיזה שדה משותף הם שייכים. ואחרי זה לראות מה מבחין ביניהם. כן, דוגמה יפהפייה לעניין הזה, זה רק פשוט נזכרתי עכשכשיו אני לא אכנס לזה, אפשר למצוא בתחילת השורש השמיני של הרמב"ם. הרמב"ם מדבר שמה על מצוות עשה ומצוות לא תעשה. הוא בעצם שואל למה בכלל שניהם נקראים מצוות. מה הקשר ביניהם בכלל. מצוות עשה זה דברים שאני אמור לעשות, מצוות לא תעשה זה דברים שאני אמור להימנע מהם. למה זה שני סוגים, שני מינים בתוך סוג, הסוג הזה נקרא מצווה? למה זה בכלל, למה יש סוג משותף לשניהם? יש באמת קשר ביניהם או שזה סתם חיברנו פה שני דברים ועשינו מהם מכלול מלאכותי? אז זה אנחנו לא רגילים לחשוב כך כי אנחנו נורא רגילים כבר למושג מצווה. ואנחנו כבר רגילים לזה שיש מושג מצווה, ספר המצוות, שמחולק למצוות עשה ומצוות לא תעשה, שזה שני מינים בתוך הסוג הזה, הסוג שנקרא מצווה. אבל זה שמדובר פה באיזשהו סוג שהוא יש לו אפיונים משלו, זה בעצמו לא טריוויאלי בכלל.
[Speaker B] למה אתה פועל, אתה פועל מצד זה שאתה מקבל עליך מרות של מישהו ואתה מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאתומרת מצווה? מה הקשר בין לעשות את מה שהוא אומר לבין לא לעשות את מה שהוא לא אומר?
[Speaker B] לא, אתה מסכים, אתה מסכים להיות כפוף למה שהוא אומר לך.
[הרב מיכאל אברהם] הציות או הכפיפות. אוקיי. בסדר, עוד פעם, אני לא אכנס לזה עכשיו, זה נושא שבהחלט שווה, שדיברתי עליו כבר, אבל לא אכנס לזה כאן. אני רק מביא כדוגמה משהו שאולי ברמה הלשונית, ברמה הלשונית אנחנו כבר נורא רגילים לזה, זה לא מטריד אותנו. אבל האמת שזה משהו לא טריוויאלי בכלל. וזה שווה, שווה מחשבה. הרבה פעמים הלשון עוזרת לנו לחשוב על דברים ומפריעה לנו לחשוב על דברים אחרים כי אנחנו כבר איכשהו שבויים בקונספציות הלשוניות שלנו. טוב, מכל פנים אם נחזור אלינו, אז כן, מישהו כתב פה שזה בפרשת יתרו של מידה טובה, אני כבר לא זוכר בעצמי אבל אוקיי. בכל מקרה, אז אני רוצה לדבר קצת על המושג חסד ודין. אז בוא נתחיל מחסד ודין, דיברתי על זה קצת אני רק ממשיך היום אז אני רק מסכם. אז ככה, המושג דין פירושו במשמעות הקבלית שלו, משמעותו פעולה על פי הכללים. על פי חוקים, על פי כללים, לאו דווקא אגב פעולה אנושית, גם התנהלות טבעית שעובדת לפי חוקי הטבע, לא משנה, משהו שיש איזה שהם חוקים או כללים שמכתיבים את ההתנהלות שלו. בסדר? זה נקרא דין. אתם רואים כבר שאנחנו עושים פה איזושהי הפשטה, איזושהי הרחבה של דין במשמעות של הלכה כלשהי. הלכה זו דוגמה, אבל בעצם הלכה זה איזשהו סוג של חוק, אבל חוקים יש בהרבה הקשרים. יש חוקי שחמט, יש חוקי כדורסל, יש חוקי המדינה, יש חוקים של לא יודע מה, לשכת עורכי הדין, כללי אתיקה, יש כללי מוסר, כל מיני דברים. אז יש הרבה מאוד מערכות חוקים. כשאתה פועל על פי חוק או על פי כלל כלשהו, זה נקרא פעולה מהסוג של דין. ועכשיו אפשר להבין מה זה חסד ולמה באמת הוא ניגוד משלים לדין. חסד זאת פעולה שלא מחויבת על פי הכלל. אין כלל שמחייב אותה. כן, כשאני נותן, אני פורע הלוואה למישהו שלוויתי ממנו, למלווה שלי, אז אני פועל על פי הדין. הדין מחייב אותי לפרוע את ההלוואה. הדין מחייב אותי לפרוע את ההלוואה, זאת פעולה מהסוג של דין. לעומת זאת אם אני נותן מתנה למישהו או צדקה שאני נותן לעני, זאת פעולה שהיא לא מחויבת על פי הדין, אין חוק שמחייב אותה. זאת החלטה שלי, זה וולונטרי. וכיוון שכך זה נקרא פעולה של חסד. חסד זה משהו שיוצא מתוך, מחוץ לחוקים. החוקים לא מחייבים אותו, זאת פעולה שלא כפופה לחוקים, לא נובעת מהחוקים, היא לא בהתאם לחוקים, אלא משהו שמעבר. זה נקרא חסד. ועכשיו אנחנו כבר רואים, א', למה חסד ודין הם באמת צמד משלים, וב', אנחנו רואים שחסד ודין במשמעויות שאנחנו רגילים אליהן זה בסך הכול מקרה פרטי של הצמד הרבה יותר מופשט וכללי הזה שנקרא חסד ודין. עכשיו אני אראה לכם כל מיני השלכות ואיך התמונה הזאת מתרחבת ונקשרת להרבה הקשרים אחרים, ואתם פתאום תראו עד כמה ההסתכלות הזאת של חסד ודין במובן הקבלי מאוד מעשירה את ההבנה של העולם שלנו, וזה אומר שכנראה יש שם משהו אמיתי. זה כנראה לכד איזשהו מימד עומק שנמצא בתוך הרבה מאוד הקשרים, צמדי הקשרים והקשרים בכלל, ולכן זאת אינדיקציה לזה שכנראה יש בזה משהו. מי שעלה על זה תפס משהו, משהו נכון. אז בואו ננסה קצת לראות יותר. הבאתי שתי דוגמאות ששמעתי פעם מהרב פינקוס, הבאתי את זה בשיעור הקודם. כן, על רבקה בת שלוש לפי מדרש חז"ל היא הייתה בת שלוש, ואליעזר מגיע עם הגמלים היא אומרת שתה וגם לגמליך אשאב, זאת אומרת ילדה קטנה בת שלוש שואבת וגמלים שותים כן כמויות. שואבת ל-40 גמלים כמדומני כמה היה לו שמה, המון גמלים והיא משקה אותם, זה הרי עבודה מטורפת. בסדר, תעזרי לו, תתני לו את הכד, תני לו לנוח קצת, תני לו לשתות כוס מים, הכול בסדר. אבל מה זה הטירוף הזה של ילדה קטנה בת שלוש משקה את כל אורחת הגמלים הזאת? זו דוגמה אחת הייתה והדוגמה השנייה הייתה אברהם כן ששחט שלושה עגלים כדי לתת למלאכים, כן לאורחים שלו הישמעאלים, הוא חשב שהם ישמעאלים, לתת להם שלושה לשונות בחרדל. פולקה לא מספיק טוב להם, זאת אומרת כל אחד צריך לקבל לשון שלמה ועל זה הוא שוחט עגל בתקופה שבה אין מקררים. המקרים האלה הם לא מקרים, כן, ישמעאלים זה לשון אנכרוניסטי, נכון. המקרים האלה הם לא מקרים שאנחנו אמורים לקחת אותם כדוגמה מחנכת במובן של ליישם את מה שאנחנו רואים במקרים האלה. אני לא חושב שנכון להתנהג כך. ילדה בת שלוש לא אמורה להתנדב לשאוב מים בשביל אורחת גמלים שלמה כשיש פה בן אדם, בעל בעמה, ויש לו כוח, ייכבד ויעשה זה בעצמו. היא יכולה לעזור לו, לתת לו כלים, לכוון אותו, להראות לו איפה המים, לתת לו כוס מים ושינוח רגע, אבל לא הטירוף הזה. ואותו דבר עם הלשונות והעגלים. אלא הסיפורים האלה בעצם באים להדגים לנו את המושג חסד. המושג חסד פירושו פעולה מחוץ לפרופורציות, פעולה לא הגיונית, פעולה מחוץ לכללים המקובלים. לכן זה נקרא חסד, לכן אברהם היה עמוד החסד. והזכרתי שהיו…
[Speaker C] יש שאלה קטנה לגבי אברהם? כן. קודם כל לגבי רבקה כתוב מפורש בתורה את כל הפסוקים, זה מאוד ארוך שם, נכון? אבל לגבי אברהם לא כתוב בכלל כלום, כתוב רק המדרשים אומרים את זה. למה התורה בוחרת פה לספר באופן מפורש ופה לא?
[הרב מיכאל אברהם] משנית, לא יודע, תשאל את מי שעוסק בפרשנות של התורה, אני לא עוסק בזה. אבל אני מדבר על חז"ל, לא משנה לי כרגע מה חז"ל רצו להגיד.
[Speaker C] לא לפי פשט הפסוקים לא ברור שאברהם בכלל בעל חסד כל כך, לא יודע, לא נראה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל חז"ל דורשים את זה ככה, אז אני שואל מה חז"ל רצו ללמד. בסדר? לא נכנס כרגע לשאלה אם זה מתאים לפשט או לא מתאים לפשט, זה לא הנושא שלי. אז הטענה שרציתי לטעון, זה בעצם הרב פינקוס אמר, שאברהם לא מוצג פה כדמות מופת שאנחנו אמורים לחקות אותה. אברהם להיפך מוצג פה כאיזושהי דמות שהיא לא ניתנת לחיקוי ולא צריך לחקות אותה. זו איזושהי דמות שהיא מעל לכללים ההגיוניים שעל פיהם נכון להתנהג פה בעולם הזה. הוא איזשהו סוג של חסד מתפרץ, לא שם לב בכלל להיגיון, לכללים, לפרופורציות, לסבירות, אין לו שיקולים כאלה, הוא מן איזשהו חסד מתפרץ. עכשיו לנו לא נכון להתנהג כך. מי שיעשה את זה צריך לחנך אותו שיירגע. לא עושים כך, זה לא הגיוני, לא צריך להתנהל בצורה כזאת. זאת אומרת זה לא מודל לחיקוי במובן הפשוט, אלא זה איזשהו הייתי אומר אפילו דמות טיפולוגית, מין כזה איזשהו טיפוס מופשט שלא באמת חי ופועל בעולם שלנו, אבל מן הראוי להכיר את המושג חסד. ובמובן הזה כשאומרים שאברהם אחז במידת החסד לא מתכוונים לתאר אותו באיזשהו מובן חיובי, זה חיובי, אבל זה לא כדי לתאר לנו אדם טוב. זאת לא הנקודה. אברהם הוא אידיאה מופשטת בהסתכלות הזאת. הזכרתי את האלגוריסטים שבאמת לקחו את זה צעד אחד הלאה וטענו שאברהם ושרה בכלל לא היו אנשים שחיו ופעלו פה בעולם, אלא הם אידיאות מופשטות שהמיתוס מתאר אותם כאנשים שחיים וחיו פה ופעלו פה אבל בעצם הכוונה להציג לנו מושגים או אידיאות, לא אנשים. אז עוד פעם בלי להיכנס לשאלה האלגוריסטית האם נכון להסתכל כך, האם זה חיובי להסתכל כך והאם זה היה נכון להסתכל כך, אבל אלה פולמוסים גדולים, אני לא רוצה להיכנס לזה, אני רק מביא את זה כהמחשה לצורת ההסתכלות שאני מדבר עליה כאן. גם אם אברהם ושרה כן היו, המדרשים והתיאורים המקראיים והמדרשיים שלהם לא באים לספר לי מה הם עשו, אלא הם באים לתאר לי איזשהו סוג של אידיאה מופשטת שבעצם אני לא אמור להתנהג על פיה. היא מנחה אותי באיזושהי צורה אבל זה לא חיקוי במובן של אחד לאחד. אני אמור להכיר את המושג חסד בטהרתו, לא לפעול על פיו בטהרתו. לא נכון לפעול בעולם על פי המושג חסד בטהרתו. הבאתי את הרש"י שאומר שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם במידת הדין וראה שהעולם לא יכול להתקיים, אז הוא שיתף איתו את מידת הרחמים. אבל אין הווא אמינא לקדוש ברוך הוא לברוא את העולם במידת הרחמים, זה אפילו הווא אמינא אין. למה? כי חסד צרוף וודאי לא יכול לתפקד בעולם, לא יכול להחזיק בעולם. היה צד לומר שדין צרוף יוכל לעבוד פה, התברר שגם זה לא. מה שיכול לעבוד פה באמת זה איזשהו שילוב של חסד ודין. חסד צרוף לא עובד, דין צרוף. כשמישהו פועל רק על פי הדין או על פי הכללים ולא זז ימינה ושמאלה, אז זה לא יכול להחזיק מעמד. זה לא יכול לעבוד. העולם לא מתנהל בצורה כזאת. אבל עולם בלי כללים, עולם של חסד מתפרץ בלי שום היגיון, בלי פרופורציות, בלי כללים, גם לא יכול לעבוד. זאת יש משהו בעולם שמחייב שילוב של שני הקטבים, האידיאות המופשטות, הטהורות האלו. האידיאה של החסד והאידיאה של הדין. כשהם עומדים לבד אלה אידיאות מופשטות. בעולם שלנו זה לא עובד. לא יכול לעבוד ואין, לא צריך לשאוף לזה שזה יעבוד, זה לא נכון. מה שצריך לעשות בעולם שלנו זה שילוב, תמהיל נכון של שתי האידיאות האלה. תמהיל של חסד ודין. אגב, זה פעם חשבתי שאפילו במובן החברתי כלכלי אפשר לראות את הדברים האלה. זה לקח שהעולם למד על בשרו בדרך הקשה. הוראות אלה נכתבו בדם כמו שאומרים בצבא. הניסיון לייצר עולם ללא כללים זה אנרכיזם. זה לא יכול לעבוד, גם למרות שאולי יש לו מוטיבציות חיוביות. האנרכיסטים היו אנשים מאוד אידיאליסטים במקורם. היום אנרכיסטים זה איזה שהוא שם שנראה כמו משהו מן איזה פושעים כאלה או כאלה שאוהבים אלימות לשמה. זה לא המקור. אנרכיזם במקורו זאת אידיאה גבוהה. זה אנשים אידיאליסטים שהם לא רוצים חוקים ולא רוצים מדינות ולא רוצים מבנים כי זה הכול כופה עליהם. הם רוצים חופש וחירות ולהיטיב, ומין איזה אידיאה מאוד מאוד נשגבת שכמובן בגלל זה היא לא יכולה לעבוד. כי זה חסד צרוף. אנרכיזם זה חסד צרוף. לא יכול לעבוד. מה זה דין צרוף? דין צרוף זה הייתי אומר זה הקומוניזם. למה? כי אגב קומוניזם או האסלאם הרדיקלי.
[Speaker C] האסלאם אולי הרדיקלי?
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע אם זה דין צרוף. לא בטוח. אני צריך לחשוב, יש מקום לדון על זה. אני חושב שקומוניזם זה דוגמה יותר טובה. כי סתם צריך לשים לב שקומוניזם זה שמאל. בקבלה דין זה שמאל וחסד זה ימין. אולי עוד נגיע. אז מה זה קומוניזם? בעצם בעולם קפיטליסטי זה עולם שבו הרכוש הפרטי הוא כמובן מקודש. כל אחד והרכוש שלו ויחד עם זה יש מצוות צדקה. זאת אומרת אתה רואה אדם עני אז תעזור לו אבל אתה לא חייב. זה וולונטרי. אז יש מקום בעולם קפיטליסטי, יש מקום לחסד. זה לא עולם בלי כללים, יש כללים אבל יש מקום לחסד. אבל אתה לא חייב, זה כל הרעיון של חסד שזה נשאר לבחירתך שלך. זה וולונטרי, אתה מחליט אם לתת צדקה למישהו או לא. בעולם קומוניסטי הם לוקחים את החסד והופכים אותו לדין. אתה חייב לחלק את הרכוש בשווה לפי הצרכים ולא לפי הזכויות, לא לפי העמל שהשקעת אלא לפי הצרכים. השוויון כפוי עליך. אתה נותן צדקה מממונך למישהו חלש כי אתה חייב. אתה בכלל לא נותן, זה לא שלך אלא זה מתחלק ביניכם על פי החוק. עכשיו היה מקום לראות את זה כפסגת החסד לכאורה. זה הכי חסד שיש. היום כל הזמן מדברים על צדק חברתי. אגב מקפידים כל הזמן להגיד לא צדקה אלא צדק וזאת הטעות הגדולה. כי אני חושב שעולם צריך להיות קיים על צדקה לא על צדק. עולם שקיים על צדק זה עולם שלא יכול להתקיים. מה שקוראים היום צדק אני מתכוון. מה זאת אומרת? כי זה עולם שבעצם רוצה להעלים את מושג הצדקה. לא רוצה צדקה. הוא רוצה להסדיר את הכול באמצעות החוק. החוק צריך לדאוג לחלשים, החוק צריך לתת את ה… כן, יש פה בצ'טים הפניות לטורים שאני אפילו לא זוכר שכתבתי. אז תוכלו להיעזר בזה. בכל מקרה הקומוניזם בעצם מנסה לעשות את ה… להפוך את הצדקה לחוק. אתה בעצם חייב לחלק את מה שהרווחת בין כל התושבים, כל האזרחים בשווה או כל חברי המעמד בשווה ולא, זה לא תלוי ברצונך הטוב. זה לא נשאר. לממד הוולונטרי. אתה חייב. זאת אומרת הכללים קובעים שאתה צריך להתחלק. אז אתם מבינים שלכאורה שואפים פה לחסד גמור. אבל כשלקוחים את החסד עד הסוף, בעצם לא נשאר פה חסד, זה דין. עכשיו, אז אפשר להגיד אנשים לא יעמדו בזה, זה לא פרודוקטיבי, זה ההיבטים המעשיים, כן, למה קיבוצים התפרקו או הופרטו, כי זה לא יכול לעבוד מבחינת הטבע האנושי. אבל זאת הסתכלות קטנה מדי. במשקפיים הקבליות יש פה איזושהי אמירה מטפיזית שדבר כזה לא יכול לעבוד. עולם שמתנהל על פי דין גמור ללא מימדים של חסד, אין לו קיום. אין לו קיום. זה מה שרש"י הראשון אומר על התורה. עכשיו, הוא לא מתכוון לקומוניזם כמובן רש"י, זה אפשר לקרוא לזה איזשהו מדרש שאני עושה, אבל זה לא מדרש, זו התוצאה של ההסתכלות הקבלית על המושגים חסד ודין. זה מה שיוצא משם. ואני חושב שההתפרקות, מה שיפה היה כל כך יפה בברית המועצות, שהעסק הזה התפרק בלי מלחמה. כן, הרי הרבה דיברו על זה, איך שפתאום יום אחד זה היה, יום למחרת זה נעלם. כן, לא היה קיים יותר. כל הזמן פחדו ממלחמה בין הגושים, כן, המלחמה הקרה, תמיד זה היה האיום הגדול שתפרוץ מלחמה חמה בין הגושים, הפחד הנורא שהיה שם כל הזמן, האיזון העדין הזה. ובסוף מה קרה? צד אחד של הסיפור התפרק לגמרי בלי מלחמה, בלי שנורתה ירייה. וזה עוד פעם, אפשר לראות את זה כסוג של דרשה מה שאני אומר עכשיו, אבל בעיניי זה לא, זה באמת השלכות של ההסתכלות הקבלית. זה אומר שעולם שבנוי רק על דין, אין לו קיום. הוא לא יכול להתקיים, הוא יתפרק מעצמו, לא צריך להילחם איתו אפילו. זאת אומרת, הוא פשוט יתפרק. זה משהו שלא יכול להחזיק מעמד. הטבע האנושי לא עומד בזה, זה השלכה, זה לא הסיבה להתפרקות. זאת ההשלכה של ההסתכלות הקבלית הזאת שתיארתי קודם. אחד הביטויים בטבע האנושי זה שהטבע האנושי לא ייצר שום דבר אם הוא מתחלק בכל. כן, זה אני חושב שגם את זה הזכרתי פעם. הייתה פעם איזו הרצאה יפה של ביבי, מאוד נהניתי ממנה. הוא עמד שם עם לוח והוא ניסה להסביר למה הורדת מיסים מטיבה עם המשק. אוקיי? יודעים מה? אעשה לכם הדגמה קצרה. פשוט פשוט, אבל היה מאוד יפה, נהניתי מזה מאוד. בוא נסתכל על זה ככה, תראו. אני עושה מערכת צירים, שפה בציר הזה כמה יש באוצר המדינה, כמה כסף יהיה, ופה זה שיעור המס. אוקיי? נגיד זה אחד או מאה אחוז וזה אפס. בסדר? עכשיו ביבי אומר ככה: אם שיעור המס הוא אפס אחוז, אנחנו נמצאים פה, כמה כסף יהיה באוצר המדינה? אפס. בהנחה שאוצר המדינה זה רק הכנסות ממיסים לצורך הדיון, אוקיי? אז אם אפס אחוז מס, סכום הכסף באוצר המדינה הוא אפס. מה קורה כששיעור המס הוא מאה אחוז? באחד. כמה יש באוצר המדינה? גם אפס. למה? אף אחד לא הולך לעבוד. כי אם אתה משלם את כל ההכנסות שלך לאוצר המדינה בשביל מה ללכת לעבוד? אז אף אחד לא עובד, יש מאה אחוז מס מאפס הכנסות, ולכן יש אפס באוצר המדינה. זה אומר שהגרף בעצם מתחיל פה ונגמר פה. בהנחה שהוא רציף, אז זה אומר שיש פה משהו כזה. וזה אומר שאיפשהו פה צריך להיות שיעור מס שכמות הכסף באוצר המדינה היא מקסימלית. אם זה סימטרי זה חמישים אחוז, אבל אין סיבה להניח שזה סימטרי. הטענה שלו שבמחקרים בעולם מראים שזה משהו כמו שלושים אחוז המקסימום. בסדר? עד פה זה אפס נקודה שלוש. סליחה על הכתב העקום הזה אבל אני עושה את זה עם העכבר. אז פה נמצא המקסימום. אוקיי? אז זה אומר ש… שבעצם אפס אחוז מס זה אנרכיזם. נכון? אין אוצר המדינה, לא יכול לתפקד. מאה אחוז מס זה קומוניזם, כי בעצם המדינה אחרי זה מחלקת לציבור, אבל כל מה שאתה בעצם עושה הולך למדינה, אחרי זה מחלקים לך כמו לכל אחד אחר, אין סיבה אתה לא הולך לעבוד. לכן שני אלה לא יכולים להחזיק מעמד. לא האנרכיזם ולא הקומוניזם לא יכולים להחזיק מעמד. לא יהיה אוצר המדינה, לא תהיה מדינה, העסק לא יתפקד. זה לא יכול לעבוד. אתה צריך להתמקם איפה שהוא באמצע. והאומנות או החוכמה שאנחנו צריכים לקלוע אליה או לנסות להתנהל על פיה, זה איפה באמצע להיות. אז הוא אומר להיות סביב השלושים אחוז מס זה בעצם המיקום האופטימלי. אגב, לפי זה יוצא, חכה שיהיה ברור, אני מקווה שזה עוד יש את הציור. תראו, אם למשל אנחנו נמצאים כאן, כן? נגיד שאחוז המס הוא אפס נקודה אחת. בשביל להעלות את אוצר המדינה צריך להעלות מיסים. נכון? אם תעלה מיסים לפה, אז אוצר המדינה יגדל, יהיה לך יותר. אבל אם אתה נמצא פה, נגיד אם המיסוי הוא חמישים אחוז, אתה נמצא פה, בשביל להעלות את אוצר המדינה, אם תגדיל מיסים זה יוריד את אוצר המדינה. בשביל להעלות את אוצר המדינה אתה צריך להוריד מיסים. והוא טוען שכיוון שאנחנו נמצאים פה, לפחות המס השולי כן הוא חמישים אחוז, אז אנחנו צריכים להוריד מיסים כדי שיהיה יותר כסף באוצר המדינה. פשוט שכחתי את הפאנץ' של ביבי, אני לא צריך את זה לענייננו אבל זה היה הפאנץ' שלו שם בהרצאה. מאוד פשוט אבל חביב, אני חושב שזו הצגה מאוד חביבה של העניין וכמובן נורא פשטנית, לא משנה, אבל יש בזה משהו נכון. בכל אופן, השתמשתי בזה כדי להדגים את העובדה ששני צידי הגרף האלה זה בעצם אנרכיזם וקומוניזם ושניהם לא יכולים להחזיק מעמד. העולם מתקיים במודלים של סוציאל דמוקרטיה מה שנקרא היום או משהו באמצע בין קומוניזם לבין קפיטליזם או בין אנרכיזם לבין קומוניזם. ואנרכיזם זה בעצם אידיאה ימנית, צריך להבין, הנחתי שזה ברור. בכל אופן אז הטענה שהניסיון המצטבר של העולם בעצם הוביל אותנו למסקנה שחסד גמור ודין גמור זה מודלים שלא עובדים. הם פשוט מתפרקים, הם לא עובדים. ולכן אנחנו בעצם צריכים לשלב חסד ודין וכמובן יש ויכוחים מה התמהיל הנכון, עד כמה להיות קרוב לקוטב הזה או לקוטב הזה. יש עדיין ויכוחים בין ימין ושמאל אבל הוויכוחים האלה הם לא בין אנרכיזם לקומוניזם, אף אחד היום כבר לא מאמין במודלים האלה למעט באמת מיעוט הזוי ולא אינטליגנטי במיוחד. הוויכוחים הם ויכוחים בשאלה איפה באמצע להתמקם. מה שנקרא היום קפיטליזם חזירי זה נגיד אחוז מס של אפס נקודה אחת או שתיים, ומה שנקרא היום סוציאליזם או קומוניזם מטורף זה אחוז מס של אפס נקודה שבע. אוקיי? והוויכוחים הם איפה שהוא באמצע סביב האפס שש, אפס שלוש, אפס חמש. אוקיי, כמובן הכל תיאור נורא פשטני, אני רק משתמש בתיאור של ביבי כדי להגיד את מה שאני רוצה לומר. אז בעצם הלקח שאותו למדנו בדרך הקשה זה מקרה פרטי של הרעיון שרש"י מביא או חז"ל אומרים שעולם לא יכול להתקיים על חסד צרוף או על דין צרוף. ולכן עכשיו צריך להתווכח מה התמהיל הנכון, הראוי מוסרית, כלכלית, יש לזה כל מיני היבטים, אבל מה התמהיל הראוי, אבל זה תמיד תמהיל. אברהם אבינו נמצא בחסד גמור והקומוניזם נמצא בדין גמור. ושניהם לא נכונים, אסור להתנהג כך. זה לא ראוי, לא נכון להתנהג כך, העולם לא יחזיק מעמד בצורה כזאת, לא נכון לחנך על דבר כזה, זה בכלל לא מודלים שראוי לחנך עליהם. זה מודלים קיצוניים שלא נכון לחנך עליהם. אפשר לספר עליהם כדי ללמוד את שני הקטבים, כדי להבין מה זה חסד צרוף ומה זה דין צרוף ואז כמובן להגיע מהתזה והאנטי תזה אל הסינתזה אל הסוציאל דמוקרטיה בהקשר הכלכלי או אל תמהיל של חסד ודין במובן המטאפיזי הכללי יותר. זה למשל היבט אחד שבו אפשר לראות את טביעות האצבע של החלוקה הקבלית הזאת בין חסד ודין בעולם שלנו, בוויכוחים שמנסרים בעולם שלנו, ואני חושב שהחלוקה הקבלית הזאת נותנת לזה איזשהו פשר יותר עמוק, רחב, היא שמה את זה בקונטקסט שנדמה לי שהוא אומר ששווה לחשוב על זה רגע, זאת אומרת יכול להיות שיש בזה משהו. זה לא סתם משחק מילים מעניין, זה לא סתם מקרה שיש פה איזשהו צמד מושגים שמעשיר את ההסתכלות שלנו, אלא אולי יש בו ממש. ועכשיו אני אראה לכם עוד מקומות שבהם זה מופיע, מה שמחזק עוד יותר את הטענה הזאת. איפה זה מופיע עוד ההסתכלות הזאת? בהקשר של זה במה שדיברתי עכשיו זה בעצם היחס בין חסד לגבורה. אבל בעשרת הספירות יש חוכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד והמלכות למטה. יש שלוש שלשות ועוד, כן, עומדים בשלשות כמו בצבא, ולמעלה יש את הכתר בהסתכלויות מסוימות, יש כמה תיאורים של זה. אז כל שלשה כזאת בעצם בנויה לפי אותו רעיון. הרי יש עשר ספירות, כן, חוכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות. בהסתכלות הפשוטה זה ספירות על קו ישר אחת מעל השנייה או מתחת לשנייה. אבל יש סידור של הספירות בשלושה קווים. יש קו אמצע, קו ימין שזה קו החסד וקו שמאל שזה קו הדין. כשמסדרים את זה בשלושה קווים אז הספירה הראשונה נמצאת על קו ימין, חוכמה. השנייה על קו שמאל, בינה. השלישית באמצע, באמצע ולמטה. חוכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד ומלכות למטה. ככה מסדרים את זה שלושה קווים. אז בעצם על הקו הימני יש את החוכמה, החסד והנצח. על הקו השמאלי יש את הבינה, גבורה והוד. ועל הקו האמצעי יש את הדעת, תפארת, יסוד ומלכות. כן, סך הכל עשר ספירות. שלוש, ארבע באמצע ועוד שלוש. אוקיי, אז זה בסך הכל עשר ספירות. אז זה אומר קו הימין הוא בעצם קו החסדים, קו השמאל זה קו הדינים. אז אני מבין את זה כשאני מדבר על חסד וגבורה, השלשה האמצעית. זה השלשה שהסברתי קודם. זה השלשה הכלכלית, השלשה של ההתנהלות החברתית. אוקיי, כלכלית חברתית. זה החסד גבורה תפארת. בהקשר של החסד גבורה תפארת אגב גם באמת ממוקמים בבטן. חסד גבורה תפארת בדמות האדם, השלושה קווים האלה זה בעצם שתי ידיים ושתי רגליים לשני קווי הצד והגוף זה קו האמצע. אז חוכמה בינה דעת זה בראש, חסד גבורה תפארת זה הגוף ונצח הוד ויסוד זה הרגליים ואבר המין זה היסוד, נצח והוד זה שתי הרגליים והמלכות זה למטה מתחת לגוף. אוקיי, אז זה מעניין כי החסד גבורה תפארת באמת נמצאים בבטן, בצריכה שלנו, הכלכלה שלנו, מה שמחזיק אותנו כגוף זה בעצם השלשה הדיאלקטית הזאת של חסד גבורה ותפארת. והנצח הוד ויסוד זה בעצם הפעילויות הפיזיות, לא התזונה או הצריכה אלא התפוקה, הפעילויות הפיזיות, הרגליים שהולכות שעושות דברים. והחוכמה בינה דעת זה בראש. עכשיו מה קורה בראש? אותו מבנה דיאלקטי בדיוק. החוכמה בעצם חוכמה מאין תימצא, עין זה כתר, כן? החוכמה, נתחיל עם הבינה בעצם. הבינה זה הכי קל. בינה נדמה לי שזה אני לא יודע אם זה חז"ל אבל זה האר"י ז"ל אני חושב שאומר שבינה זה להבין דבר מתוך דבר. לכן זה נקרא בינה. לא יודע אם יש לזה מקור בחז"ל, לא זוכר כרגע. להבין מה זה נקרא להבין דבר מתוך דבר? להבין דבר מתוך דבר פירושו לגזור מסקנות מתוך הנחות. לגזור מסקנות מתוך הנחות. במילים אחרות לוגיקה. כלי הלוגיקה זה כלים של בינה. מה זה חוכמה? אז האר"י ז"ל כותב חוכמה זה כוח מה. מה הכוונה? הוא נכון מחמת עצמו, הוא לא נגזר, זה לא סתם. להבין דבר מתוך דבר. חוכמה זה משהו שהוא נכון מחמת עצמו, הוא לא יוצא ממשהו אחר, או במילים אחרות זה הנחות היסוד. חוכמה זה הנחות היסוד ובינה זה לגזור מהנחות היסוד את המסקנה. אוקיי? ודעת זה החיבור של שניהם. חסד, גבורה ותפארת. חסד זה האנרכיזם וגבורה זה הקומוניזם והתפארת זה הסוציאל דמוקרטיה, השילוב של שני הדברים האלה. אז בחוכמה בינה ודעת יש גם כן ביטויים בעולם שלנו וזה נורא יפה המיפוי הזה. אתם תראו את, אתם פתאום רואים את המפה כל ההוויה שלנו בעצם מסודרת לפי הקווים האלה בצורה מדהימה. וזאת אותה לוגיקה בהקשר האינטלקטואלי וההקשר הכלכלי ובהקשר הפיזי, אותה לוגיקה. אפשר להראות ממש את המיפוי הזה, זה כל כך יפה המערכת המושגית הזאת. אז בהקשר האינטלקטואלי הבינה זה בעצם התפיסה שאומרת שהלוגיקה היא חזות הכל. אני רוצה הוכחות לכל דבר. כן, אני לא אחזור לכל הדרשות שלי שכבר אמרתי אותם לא מעט פעמים, הפוסט מודרניות בעצם יוצאת מזה, האנליטיות, זה מה שקראתי בספרים האנליטיות. זה בעצם התפיסה של הבינה הקיצונית, דין מוחלט, זה המקביל לקומוניזם. אגב, זה גם שמאל. השמאל של פעם היה קומוניזם, השמאל של היום זה פוסט מודרניות, הפוסטים, פוסט הכל, פוסט ציונות, פוסט מודרניות, לא משנה, כל זה זה השמאל של היום. למרות שלכאורה אין קשר בין שני הדברים האלה אבל יש קשר, זה בינה טהורה וזה גבורה טהורה, אבל שניהם זה קו שמאל צרוף. ומה זה אומר? אני עובד רק מה שעובד עם כללים. בהקשר של הקומוניזם זה כללי החלוקה, כן השוויון, אני לא משאיר משהו לפעולה מחוץ לכללים, צדקה, את הכל קובעים הכללים. בהקשר האינטלקטואלי זאת לוגיקה צרופה, אני עובד רק עם כללי עסק, רק לוגיקה, מה שיש לו הוכחה אני מקבל, מה שאין לו הוכחה אני לא מקבל. אוקיי? אז זה הבינה הצרופה, זה הקוטב של הבינה הצרופה. אלא מאי? שהקוטב הזה מוביל לוואקום. למה? כי הרי כשאתה גוזר דבר מתוך דבר, הדבר הראשון שממנו גזרת את המסקנה הוא בעצמו הרי לא נגזר ממשהו אחר. אז אם אתה לא מקבל דברים אלא אם כן יש להם הוכחה או טיעון לוגי שגוזר אותם ממשהו אחר, זה מה שנקרא הוכחה, אז למעשה אתה נשאר בסוף בלי כלום. כי ההוכחה תמיד בנויה על הנחות יסוד ואת הנחות היסוד לא תקבל, אז מה זה עוזר לגזור מהנחות היסוד מסקנות? את הנחות היסוד עצמן אתה לא מקבל, אז אתה נשאר בלי כלום. ולכן בינה צרופה, מי שעובד רק עם לוגיקה ומבחינתו רק לוגיקה היא המדד היחידי והבלעדי, הוא נשאר בלי כלום. הוא לא יכול לקבל שום טענה, הוא נשאר ספקן מוחלט. ולכן זאת זה בעצם הפוסט מודרניות, הפוסט מודרניות זה לוגיציזם קיצוני. זאת אומרת שבעצם אם אתה טוען טענה עקבית עם הנחות מסוימות ואני טוען טענה עקבית עם הנחות אחרות, שנינו צודקים באותה מידה, כי שנינו עקביים. אין דרך לבדוק את ההנחות עצמן מי צודק, כל מה שאני יכול לבדוק זה אם המסקנה נובעת מן ההנחות. ומכאן יוצא הנרטיביזם, כן, ריבוי סוגי השיח, כל אחד והשיח שלו וכל אחד כלוא בתוך השיח שלו וגם צודק כמו כל אחד אחר שנמצא בשיח אחר. אין דרך להתמודד ולבדוק את זה מול זה כי כל מה שאנחנו בודקים זה רק עקביות לוגית ועקביות לוגית אף פעם לא יכולה להכריע כלום, יכולה לסלק סתירות אבל ברגע שהמערכת היא עקבית אז היא עקבית וזהו. אז לכן בינה צרופה מובילה לוואקום בדיוק כמו שגבורה צרופה או דין צרוף, כן הקומוניזם, לא יכול להתקיים כלכלית, זה לא יכול להתקיים אינטלקטואלית. כן, שמאל כלכלי ושמאל אינטלקטואלי לא יכולים להתקיים, אין להם קיום, הם נשארים עם וואקום. אבל אותו דבר עם ימין, זאת אומרת ימין כלכלי צרוף, כן האנרכיזם גם לא יכול להתקיים. ימין אינטלקטואלי צרוף זה מי שמתעלם מהלוגיקה, אומר אנחנו מעל הלוגיקה, אנחנו לא יודע מה עם אינטואיציות כאלה ואחרות ונשארים רק בהצהרות וסיסמאות. פילוסופיה צרפתית בקיצור. זאת אומרת כן, אני מחכה להפניה לטור שלי על החוק לעשיית דין בצרפתים ועוזריהם. אז הטענה, הטענה בעצם זה שימין צרוף במישור האינטלקטואלי, חכמה צרופה במישור האינטלקטואלי, זה בעצם איזשהו מיסטיקה, זה הנושא שלנו, או אינטואיציה בלבד, זאת אומרת, בלי בקרה לוגית, אנחנו מעל הלוגיקה. אני שואל אותך רגע, אבל יש סתירות במשנתך? אני אומר כן, אבל אני מעל הלוגיקה. אני שומע את זה כל כך הרבה פעמים שכבר יש לי חום מהמשפט הזה. אבל זה בעצם ימין צרוף אינטלקטואלי. וזה עוד פעם מביא לוואקום. זה מביא לכל אחד והשטויות שלו, כל אחד ממציא לעצמו איזשהו סוג של מיסטיקה שלא עומדת בשום בקרה הגיונית, והוא גם לא מעמיד את זה למבחן הגיוני. אין לו בעיה עם זה, הוא לא צריך את הלוגיקה, הוא מעל הלוגיקה. האמונה היא מעל הלוגיקה והכל בסדר, אז הוא מסודר. גם זה לא מחזיק מים, זה גם ריק, זה גם וואקום. הדרך היחידה להחזיק משהו במישור האינטלקטואלי זה לא לזלזל באינטואיציות, אבל לא לקחת אותם פור גרנטד כאילו הם בטוח נכונות בלי צורך בבקרה לוגית. יש לי אינטואיציות, אבל אני עושה ניתוח לוגי, אני רואה מה המסקנות, אני בודק אם אין סתירות, האם זה מייק סנס, זה מתיישב עם אינטואיציות אחרות שיש לי, ולאט לאט אני בונה בשילוב של חכמה ובינה ביחד, זה מה שנקרא דעת. חכמה ובינה זה צד ימין וצד שמאל, והדעת זו הסינתזה. תזה ואנטי תזה והדעת זו הסינתזה. כמו שחסד, גבורה ותפארת, אז אנרכיזם, קומוניזם וסוציאל דמוקרטיה. בסדר? עכשיו המבנה הוא אותו מבנה. השאלה אם אתה הולך רק עם כללים או אתה הולך לגמרי בלי כללים. שני הדברים האלה לא יכולים להחזיק מעמד, לא במישור האינטלקטואלי ולא במישור הכלכלי חברתי. אוקיי? ולכן המודל הזה של שני קווים, המודל הדיאלקטי הזה של מחוץ לכללים, רק עם הכללים והסינתזה הזאת של המוכנות ללכת עם הכללים אבל לא לראות בהם חזות הכל, לפעמים לחרוג מהם, להבין שהכללים זה לא כל הסיפור אבל אי אפשר בלעדיו. זה השילוב שיכול להחזיק מים. אני דיברתי לא פעם על היחס של ההלכה לכללים. ההלכה בכמה מקומות אפשר לראות שההלכה מפגינה זלזול לא מבוטל בכללים. למרות שאנחנו נורא רגילים לזה שיש כללים הלכתיים וכל הזמן אנחנו מיישמים כללי הלכה כאלה ואחרים וממציאים המון כללים גם כאלה שאין להם שחר ואין להם בסיס אבל הם הפכו לכללים מחייבים ואף אחד לא מעז לסטות מהם. זה דין גמור. ולכן אנחנו הגענו לאן שהגענו כי דין גמור לא מחזיק מים. אבל במקורות רואים בכמה וכמה מקומות שההלכה לא מתרגשת מ… כן, בדיוק, אין למידין מן הכללות. גם על זה כתבתי, את כל הדברים האלה כתבתי כבר. הגמרא בקידושין כן, שאומרת שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ מכמה יוצאי דופן. ואז הגמרא שואלת מה עם הקהל? גם הקהל נשים חייבות, אז למה אתה לא כותב את זה ברשימת יוצאי הדופן? אז הגמרא אומרת אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. מה זאת אומרת? אתה אומר לי שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. נגיד אם היית מתנסח כך, היית אומר טוב, יש כמה יוצאי דופן, נתתי את ההכללה אני לא נכנס עכשיו לכל הפרטים. ניחא. אבל במקום שאני מנסח את זה בצורה כל כך דבקנית, אני אומר כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות חוץ מא, ב, ג וד. אז לא הייתי מצפה שיהיה גם ה. נכון? כי נתתי גם את יוצאי הדופן, לא הסתפקתי רק בכלל. אז במקום שנאמר חוץ הייתי מצפה ששם כן נלך עם הכלל. הכלל פרט לחריגים שמנויים ברשימת החוץ, ברשימת החריגים. הגמרא אומרת לא. אפילו כלל כזה שמנוסח בצורה של חוץ גם שם אל תיקח אותו יותר מדי ברצינות. גם שם יש עוד חריגים. לא הביאו אותם, אל תעשה עניין מכל דבר. אז זה אמירה נדמה לי בוטה נגד הכללים. דוגמה דבר הזה למשל, הצד השווה ליתויי מאי בדיוק, זה הדוגמה השנייה שתמיד אני מביא בהקשר הזה. אבל פה אני אביא משהו אחר. הרמב"ם… לא הרמב"ם, הגמרא אומרת שבמחלוקות אביי ורבא, יש הרבה מאוד מחלוקות כאלה, הלכה כרבא בר משישה, יע"ל קג"ם, נכון? שש סוגיות שבהן פוסקים הלכה כאביי. וזה ממש כלל שמנוסח בצורה של חוץ. נכון? הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם. יאוש שלא מדעת, כן, עד זומם, וכן הלאה, לחי העומד מאליו, זה הראשי תיבות יע"ל קג"ם. שש סוגיות. עכשיו ברמב"ם, לפחות שני מקומות שאני חושב עליהם אבל אני חושב שיש יותר פוסק כמו אביי בסוגיות אחרות חוץ מהשש האלה. למשל בלא תתגודדו, או תעשו אגודות אגודות, הוא פוסק כמו אביי שלא מקימים שני בתי מדרש בעיר אחת מחמת לא תתגודדו. זה באופן עקרוני זה דעת אביי ולרבא זה מותר. רמב"ם פוסק כמו אביי. ובעביד לא מהני בתחילת תמורה גם שם הרמב"ם לחלק מהמפרשים שלו לפחות הרמב"ם פוסק כמו אביי. איך זה יכול להיות? תמהים עליו כולם, איך זה יכול להיות שהוא פוסק כמו אביי? הרי זה כלל מפורש בגמרא. זה לא כללים שהמציאו אחר כך. יש כל מיני כללים שהמציאו אחר כך. וזה כללים, המציאו אני אומר לא בכדי, זה באמת המצאות הרבה מהם. אבל הכלל הזה כתוב מפורש בגמרא, הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם. והרמב"ם מרשה לעצמו בלי ניד עפעף לפסוק בעוד סוגיות כמו אביי. אז מיד בעלי הכללים כמובן מנסחים עוד כללים. זאת אומרת הם אומרים תת-כללים. במקום שבו אביי ורבא לא חולקים בעצם אלא חולקים בדעת חכמים אחרים או תנאים, אז יכול להיות שאפשר לפסוק כמו אביי. רק במחלוקות שמחלוקות שלהם ישירות, הלכה כרבא. זה כבר באמת המצאה ואני חושב שאין לזה שום שחר, אין לזה היגיון, זה סתם המצאה רק בשביל להכניס את היוצאי דופן של הרמב"ם לתוך המשחק. האמת הפשוטה יותר היא שזה גם כלל בגמרא שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. שכתוב גם בגמרא. הרמב"ם גם את הגמרא הזאת הכיר. וכשהגמרא מנסחת כלל עם חוץ, כל המחלוקות של אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, הרמב"ם מיישם על הכלל עם החוץ הזה את הכלל ההוא במסכת קידושין שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ואם יש לך סיבות טובות לפסוק כמו אביי, הגיוניות או מסוגיות כאלה או אחרות, אז תפסוק כמו אביי. אם אתה אין לך סיבה אחרת, אז אתה הולך עם הכלל. הכלל הוא ברירת המחדל. אתה לא יודע כמו מה לפסוק, חוץ מיע"ל קג"ם אתה פוסק כמו רבא. אבל יש לך עמדה מוגדרת כמו אביי בסוגיה נוספת, תפסוק כמו אביי בסוגיה נוספת. אז אז כן, נכון, אמוראים פה ושם פוסקים כמו שיטת בית שמאי למרות שהבת קול כבר הכריעה שהלכה כבית הלל ודברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ופוסקים כמו בית שמאי. בתחילת ביצה יש כמה אמוראים שפוסקים כמו בית שמאי בכמה סוגיות. אז בקיצור מה שאני לומד מהדוגמאות האלה ויש עוד דוגמאות זה שיש אמנם כללים בהלכה, אבל ההלכה כל הזמן רומזת לנו אל תקחו את הכללים האלה יותר מדי ברצינות. תחריגו מהם כשאתם מוצאים לנכון לעשות את זה. בזהירות אבל בנחישות מה שנקרא. זאת אומרת מצד אחד לא מוותרים על ניסוח של כללים. יש בש"ס כללים. זה לא שאומרים אוקיי אז תפסקו הלכה כמו שנראה לכם. בשביל מה צריך כללים אם אתה חורג מהם? התשובה היא לא, אנחנו לא יכולים בלי כללים. חסד גמור לא עובד. לעבוד בלי כללים לא הולך. אבל גם כשמנסחים כללים לא נצמדים אליהם בצורה אורתודוקסית מדי. צריך להפעיל את חוש הריח, את האינטואיציה. מתי נכון ומתי חורגים מהכלל. זה התמהיל הזה בין חסד לדין. התמהיל הזה בין הליכה עם הכללים לבין חריגה מהכלל כשצריך. ולכן בהסתכלות הכוללת הזאת על המושגים חסד ודין, שאנחנו פתאום רואים כמה השלכות ולכמה ענפים, כמה ענפים יוצאים מהגזע המרכזי הזה של ההבחנה בין חסד לבין דין, זה נותן לנו איזשהו סוג של אינדיקציה שבאמת יש פה כנראה איזושהי הבחנה שתופסת ממדי עומק במציאות. זה לא סתם המצאה. יש פה משהו שהוא כנראה נכון, לא יודע, יש פה הוא לוכד משהו נכון. הנה יש לי את הדרשה המפורסמת, אני נזכר עכשיו, לא ניכנס אליה, על המ"ט שערי בינה ו-50 שערי חמישים שערי בינה ומ"ט שערי טומאה. כן, שאלת הרמב"ן והגר"א איך זה יכול להיות? הרי זה כנגד זה עשה אלוקים, צריכים להיות 49 ו-49. איך יש 50 ו-49? ושם עשיתי מהלך שלם עם הבינה מול החכמה ולהראות שבינה לא יכולה לעבוד לבד וחכמה לא יכולה לעבוד לבד וכולי. דרוש ליום כיפור. גם זה כתוב איפשהו נדמה לי. וואה, שליטה וירטואוזית. אבל נדמה לי שגם באתר איפשהו, יש גם מאמר באתר, אולי אפילו באחד הטורים כתבתי את זה, אני לא זוכר כבר. טוב, בכל אופן, אז ההשלכות הרבות האלו או הארגון של הרבה מאוד היבטים של המציאות בתוך איזושהי תמונה כוללת אחת, זה איזשהו סוג של אינדיקציה לזה שיש משהו בתמונה הזאת, במערכת המושגית הזאת, שכנראה תופס איזשהם ממדי עומק במציאות. זה בעצם הטענה שרציתי לטעון כאן. אם אני אמשיך את זה עוד טיפה, המושגים האלה בעצם של חסד ודין בעולם הקבלי, הם… כל התמונה הקבלית בעצם נפרסת על ידם. כן, הרי בתמונה הקבלית בעצם איך נוצרו כל העולמות? היה אור אינסוף שמילא כל המציאות כולה, כן, תחילת העץ חיים של האר"י ז"ל, היה אור אינסוף מלא כל המציאות כולה. ואז האור מסתלק לצדדים באיזושהו עיגול שנשאר ריק, ונכנס לתוך העיגול הזה קו של אור אינסוף מלמעלה. האור אינסוף נמצא מסביב לעיגול אבל יש עיגול ריק באמצע. ואז נכנס מלמעלה קו של אור אינסוף, לא עד למטה, כן, עד כמעט עד למטה ונעצר. וזה העולם של קו וצמצום. מה זה? הצמצום פירושו זה ההסתלקות של האור הצידה, והקו זה האור אינסוף שנכנס באמצע. אז זה עולם, יש עולם של אינסוף שהיה בהתחלה, ואז הסתלק הצידה נוצר העיגול עם הקו, זה העולם השני של עולם של קו וצמצום. ואז על הקו הזה, למה צריך קו כזה? למה הוא לא יורד עד למטה? למה הוא לא נוגע למטה? כי הקו הזה תפקידו להגדיר ציר שיש עליו מעלה ומטה, ציר של היררכיה. אם הוא היה נוגע למטה, אז לא היה למטה. אז מה היה ההבדל בין הלמטה והלמעלה, כן, כמו צבים כל הדרך עד למטה. אנחנו הרי רגילים לזה שיש מעלה… מה מגדיר את זה בתור למטה ואת זה בתור למעלה? הקרבה לכדור הארץ, אין פה כדור הארץ, כל מה שקיים זה רק העיגול הזה. זהו. אז אין פה מעלה ומטה. בשביל להגדיר מעלה ומטה והיררכיה יש קו שנכנס, לא מגיע עד למטה, עד התחתית של העיגול, לא מתחבר לאור אינסוף למטה. בלשון האר"י ז"ל הוא כותב שאם זה היה נמצא אם זה היה מתחבר עד הסוף למטה, העולם היה חוזר חזרה לתוהו ובוהו, היה חוזר להיות אור אינסוף, היה נמחק העיגול. מה זה אומר במשל שלנו? שאם אין לך היררכיות, ספירות, שמסודרות לאורך הקו הזה מלמעלה למטה, אין היררכיה. כשהקו מגיע עד למטה אין מעלה ומטה. אם אין מעלה ומטה אין הבדל בין הספירות, אין היררכיות, אין חוקים. אז העולם חוזר לתוהו ובוהו. בשביל שהעולם לא יחזור לתוהו ובוהו צריך לייצר חוקים. מה זה חוקים? חוקים קובעים מה כן ומה לא. נכון, זה החוק. החוק אומר זה מציית לחוק, זה חורג מהחוק. לכן דין תמיד גם נקשר בקבלה להפרדה. דין זה הפרדה וחסד זה חיבור. למה? כי הדין תמיד אומר זה מותר זה אסור, זה חובה זה לא חובה. הדין תמיד מפריד בין זה לבין זה. חוק תמיד תפקידו להפריד, מה שמתאים לחוק ומה שלא מתאים לחוק. לכן הפרדה בתפיסה הקבלית גם היא דין וחיבור זה חסד. כמו אש שמפוררת זה דין, המים שמחברים את העפר והופכים אותו לעיסה אחת זה חסד. אוקיי? אז כל הדברים האלה אתם רואים שמכל הכיוונים ומכל הצדדים הדברים האלה איכשהו מתחברים לאיזושהי תמונת עולם אחת. אחרי שנוצרו הספירות האלה ואז יש היררכיה בעצם, חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח… באמת יש כבר היררכיה, יש מעלה מטה, מתחילים להיווצר חוקים יותר מפורטים. זה מתחלק עכשיו לשלושה קווים, ואז אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, כל העולמות האלה. אוקיי? אחד נולד מתוך השני בהדרגה. וההבדלים זה בשאלה מה התמהיל בין החסד לבין הדין. ככל שאתה יותר למעלה זה יותר חסד ופחות דין, או זה פחות מצומצם. עדיין זה אור אינסוף עם פחות צמצומים. הוא יותר גלוי, הצמצומים זה בעצם העטיפות שהם מסתירות אותו. ככל שהוא מוסתר יותר זה עולם יותר נמוך, וזה יותר עולם של דין. ככל שיותר גבוה זה יותר עולם של חסד. מה זה אור אינסוף? מה זה אינסוף? אינסוף זה משהו שאין בו הפרדות, אין חוקים. נכון? זה נקרא אינסוף, אתה לא יכול לראות בו ימין שמאל מעלה מטה, הכול אותו דבר. זה עולם שכן, זה הפוסט-מודרניות בעצם. הכל אותו דבר, כולם צודקים, אין כללים, אין צודק יותר, אין צודק פחות, אין היררכיות, אין כלום. אור אינסוף. זה לא יכול להתקיים דבר כזה. צריך לצמצם אותו, לייצר מציאות שיש בה היררכיה, שנכנס לתוכו קו, שיש חוקים. והחיבור בין החוקים שנוצרים סביב הקו לבין הקו שהוא בעצמו אור אינסוף, החיבור הזה או כלים שיש בתוכם אור, בתוך הכלים, הכלים זה המגבלות או ההפרדות או הדינים, כן, והאור אינסוף זה החסד שנכנס לתוך הדינים. השילוב הזה של שני הדברים האלה ביחד הוא בעצם חומר וצורה אם תרצו, הוא בעצם הדבר שיכול לתפקד ולחיות בעולם שלנו. אם לא יהיה תמהיל, אם יהיה רק דין, מה זה רק דין? רק דין זה רק צמצום, אבל אתה צריך משהו שאותו מצמצמים כדי שיהיה פה משהו. אם אין משהו שאותו מצמצמים הצמצום כשלעצמו את מה הוא מצמצם, אין לו את מה לצמצם אז אין לו שום קיום. אתם מבינים, זה בדיוק אותו דבר כמו לוגיקה בלי הנחות יסוד. אתה גוזר מסקנות מתוך מה? אם אין שום דבר לגזור ממנו אז מה הערך בכלים האלה שגוזרים מסקנות מהנחות? דין לא יכול לעמוד לבד בלי שיש חסד בבסיסו, בלי שנמצא בתוכו חסד. זה לא יכול לעבוד, זה ריק אינטלקטואלית, זה ריק כלכלית, זה ריק מכל המטפיזי, זה ריק מכל המובנים, זה לא יכול לעבוד. אבל חסד צרוף זה אור אינסוף, זה העולם שלנו לא מתקיים. זה לא יכול להתקיים כי אתה צריך היררכיות. יש יותר ויש פחות, יש טוב ויש רע, יש צודק ויש זכר ויש נקבה, יש חלוקות. זה לא דברים שרירותיים, זה לא רק הבניות, אמירות לא פוליטיקלי קורקטיות היום. זה לא רק הבניות, יש דברים כאלה, אני לא אומר שצריך להיות אולטרה שמרנים ולהיצמד למה שהיה מקובל עד היום, אבל מצד שני הטשטוש המוחלט ולהגיד שכל אחד מגדיר מה שהוא רוצה, זה שטויות. עוד פעם, התמהיל הוא החשוב. לא ללכת עד הסוף לפה ולא עד הסוף לשם. להיות סוציאל-דמוקרט גם במישור האינטלקטואלי, לא רק במישור הכלכלי-חברתי. להבין שנכון שההגדרות השמרניות הם לא תמיד מוחלטות ואולי הם היו הבניות וצריך לעדכן אותם, אני מוכן לקבל בהחלט טענות כאלה, מצד שני האנרכיה שאליה מגיעים בסוף שאין הגדרות ואין היררכיה, אין זכר ואין נקבה ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם מי שאתה רוצה, אתה לא כפוף לכלום, אז זה שטויות. זה לא מחזיק מים. זה בעצם אומר שאין כלום, אתה לא יכול לפתוח את הפה, אתה לא יכול לדבר בכלל. אוקיי? זה הטרלול העכשווי שכמובן מוביל לוואקום, וזה בסדר, אנחנו רואים את זה מול העיניים, זה מוביל לוואקום. אבל תשימו לב כמה אספקטים של המציאות מתמפים על האבחנה הפשוטה הזאת בין חסד לבין דין. מישור אינטלקטואלי, המישור הכלכלי-חברתי, המישור האידיאולוגי, הפילוסופי, הכל. אגב, חסידות מול מתנגדות. גם זה שמה. בבסיס הוויכוח בין חסידות לבין מתנגדות זה ויכוח בין תפיסה שהצמצום כפשוטו והצמצום לא כפשוטו. זה השורש התיאולוגי או המטפיזי של הוויכוח. מה זה אומר? הליטוואקס, כן, המתנגדים, הם בעצם עובדים עם החוקים, עם הכללים. החסידים זורקים על הכללים. לא מתפללים אחרי זמן קריאת שמע לא נורא, כן יושבים בסוכה, אור מקיף לא מסתדר אז לא יושבים בסוכה, לא עושים עניין כל כך מהכללים. ובבסיס זה מתחיל מזה שהחסידים אומרים שהצמצום הוא לא כפשוטו. מה זה אומר? הצמצום זה הדין, הדין שמגביל את האור אינסוף. אומרים עזוב, זה אשליה הצמצום, הוא לא כפשוטו. בעצם בעולם אין כללים. אנחנו כאילו צריכים לחיות באיזושהי מודעות שיש כללים ושפועלים על פי כללים אבל האמת שאין כללים. וברגע שזאת האמת אז אתה כבר לא יכול לעבוד על עצמך יותר מדי ובאמת הכללים הרבה פעמים נשברים. והחסידים של הדורות האחרונים כבר הבינו את זה ולכן כבר לא באמת מדברים בשפה הזאת. לפעמים כן כשמלמדים חסידות וזה לא מחייב אף אחד לכלום, אבל בפרקטיקה אף אחד לא באמת כבר חי ככה. כי זה לא יכול לעבוד. המתנגדים מצד שני אצלם הכל עם הכללים, הכל עובד עם הכללים, אתה צריך להחליט מותר ואסור ואין בלעדם, אין שום דבר חוץ מזה. וזה בעצם נקודת הקוטב המנוגד לקוטב החסידי. זה דין גמור, חסידים זה חסד גמור והמתנגדים זה דין גמור. והאמת כמובן היא איפהשהו באמצע. עוד פעם סוציאל-דמוקרטיה דתית. דיברנו על סוציאל-דמוקרטיה כלכלית-חברתית, סוציאל-דמוקרטיה אינטלקטואלית, יש סוציאל-דמוקרטיה דתית. בין הקוטב של הדין הגמור לקוטב של החסד הגמור. אותו דבר אפשר לדבר על זכר ונקבה, הזכר שנותן בעצם את החומר והנקבה צרה לו את הצורה, ולכן בעצם נקבה זה צד שמאל וזכר זה צד ימין. זה כבר יותר קרוב לעולמות הדרוש, אבל אני חושב שגם שם אפשר לראות את זה. אבל אני לא אכנס לזה כאן, זה יותר מורכב, יותר עדין, ואני באמת בחלק מהדברים אני לא עד הסוף משוכנע שזה לא דרוש. אבל אני חושב שיש משהו גם בחלוקה הזאת. אפילו ימין ושמאל בחלוקה הפוליטית של היום כמו שאמרתי קודם, משום מה איכשהו זה הרי המקור של ימין ושמאל זה הפרלמנט הצרפתי אחרי המהפכה, שהימין ישב מצד ימין והשמאל ישב מצד שמאל. משם נולדו המושגים האלה של ימין ושמאל. אבל איכשהו זה קולע, אפילו האונה הימנית והאונה השמאלית במוח, זה מתיישב עם החלוקה הזאת של ימין ושמאל ואולי הייתה איזושהי אינטואיציה מיסטית רוחנית, לא יודע בדיוק לאנשים שמשייכים את האידאות האלה לימין ולשמאל, אני לא יודע. אבל יש איזשהו סוג של מתאם שהוא די מפתיע מבחינתי. אני כל הזמן מפחד פה שאני חוצה את קו הדרוש, אבל נדמה לי שזה לא, אני לא בטוח שזה חוצה את קו הדרוש. יש פה משהו שקשה להתעלם ממנו, הרבה מאוד דברים מסתדרים על הציר הזה ומאוד מתאימים. ולכן אני חושב שזה מציג אינדיקציות מאוד חזקות לזה שיש פה משהו. אותו דבר נגיד בעולמות, בריאה יצירה ועשייה. מה זה בריאה? בריאה זה בעצם יצירת משהו יש מאין, יצירת החומר נקרא לזה. יצירה זה מלשון צורה, זה השורש. יצירה וצורה זה מאותו שורש. אז כשאתה לוקח את החומר וצר לו צורה, אז החומר עצמו זה הנברא, יש מאין. בריאה זה יש מאין, יצירה זה יש מיש. אז הבריאה זה בעצם ליצור את החומר, שיהיה פה חומר. יצירה זה לצור לו צורה. ואז עולם העשייה זה אחרי שצרנו צורה לחומר. בעולם שלנו אנחנו לא מכירים אובייקטים שהם חומר בלי צורה או צורה בלי חומר. צורה בלי חומר זה אידאות או מלאכים או מה שלא יהיה. חומר בלי צורה זה סתם הפשטה, חומר היולי. אנחנו לא מכירים דבר כזה. כל מה שאנחנו מכירים יש לו חומר ויש לו צורה. אבל מה שאנחנו מכירים בעולם שלנו זה את העשייה. אז עוד פעם בריאה יצירה ועשייה זה עוד פעם אותו שילוש דיאלקטי. הבריאה זה בעצם אין עוד חוקים, זה הפריצה הזאת של יש מאין נגד החוקים. היצירה זה לצור צורה לחומר הזה שנוצר בבריאה, וזה יש מיש. לוקחים את החומר וצרים לו צורה, כי יוצרים ממנו כיסא, שולחן, כדור, עושים ממנו משהו. והדבר שנוצר אחרי שמלבישים עליו את הצורה, הדבר שנוצר זה הדבר שבעולם העשייה. זה מה שקיים בעולם שלנו, אובייקטים שיש להם חומר וצורה. זאת אותה דיאלקטיקה בדיוק כמו שראינו בין חסד לבין דין. כי היצירה, הצורה של הדבר, מה זה צורה? לצור צורה למשהו זה להגיד משולש. משולש זה לתחום תחום מסוים, שמה שבתוכו זה המשולש ומה שמחוצה לו זה מחוץ למשולש. צורה זה תמיד משהו שתוחם דברים בין הפנים לחוץ. לכן מגבלה, דין וצורה זה אותו דבר, זה כמעט מילים נרדפות בעולם הקבלי. לכן עולם היצירה הוא צר צורה, זה הדין. הבריאה זה החסד, והעשייה זה הסינתזה, זה הסוציאל-דמוקרטיה הפיזית. דיברנו על כלכלית, דיברנו על אינטלקטואלית, זה כבר פיזי. בעולם הפיזי יש שילוב של חומר וצורה, של חסד ושל דין. וכל החיבורים האלה, כמו שאמרתי קודם, כל ההיבטים האלה שהכול מתחבר לאותו עניין, זה אומר שיש פה כנראה איזושהי תפיסה אמיתית. ודיברנו על זה כבר שהצמדים המשלימים האלה גם מופיעים בתורות מיסטיות אחרות, יין ויאנג או כל מיני צמדים במיסטיקות אחרות, לא במיסטיקה הקבלית, שהם מתמפים לשם. גם שמה זה קוראים לזה אחרת אבל זה בעצם אותן אינטואיציות רוחניות. ואם זה נמצא בכל מיני מקומות בכל מיני אנשים מכל מיני תרבויות ששמים את האצבע, וזה מתחבר להרבה מאוד הקשרים, אז אני חושב שזה אינדיקציה טובה לזה שיש פה משהו. שתפסנו, לכדנו איזשהו משהו במציאות, זה לא סתם המצאה. ולזה אני אגיע, אגיע בהמשך. טוב, נעצור כאן, יש הערות או שאלות?
[Speaker B] תודה רבה, שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] שבת שלום.
[Speaker C] מה זה
[הרב מיכאל אברהם] הספירות האחרונות?
[Speaker C] לא דיברת עליהם, נצח, נצח הוד יסוד.
[הרב מיכאל אברהם] כן, מה, לא הבנתי?
[Speaker C] לא הסברת עליהם.
[הרב מיכאל אברהם] את התהליך הדיאלקטי על הספירות התחתונות? אני צריך לחשוב על זה קצת, שמה זה יותר מורכב. אבל זה יותר מתקשר אני חושב לפיזי, מה שאמרתי בסוף עם בריאה יצירה ועשייה. רגל ימין זה תחילת התנועה, רגל שמאל זה המשך התנועה. כן, זה תחילת התנועה זה ההיווצרות של העניין, ההמשך זה דבר מתוך דבר, זה היצירה, והיסוד זה איברי ההולדה, זה היצור שנוצר בסוף הלאה. טוב, אז זה כבר פחות, נגיד, פחות קל לראות את זה במציאות שסביבנו, לכן פחות חזק מבחינתי. אפשר לחשוב קצת, אולי גם שמה אפשר להוציא משהו יותר קונקרטי. אני כל הזמן מפחד פה שאני גולש מדי לדרוש, אני לא יודע, אבל איכשהו החיבור של כל הדברים האלה אומר, אני חושב שהוא כן אינדיקציה לזה שיש בו משהו. טוב, תחליטו אתם.