מסכת יומא – אלול תשפ＂ג – שיעור 6

[הרב מיכאל אברהם] טוב בוא נתחיל. מה שאני רוצה לעשות היום זה לעסוק קצת באיסורי אכילה ושתייה. אני אגיע בסוף לאכילה ושתייה ביום כיפור, אבל אני רוצה קודם כל לתת איזשהו רקע לאיסורי אכילה ושתייה בכלל. עכשיו זה נושא מאוד רחב, אני אנסה לעשות אותו באופן כזה שבשיעור אחד אני גומר אותו כדי שבשיעור האחרון עוד נספיק עוד לגעת בעוד עוד כמה נקודות. יש לנו עוד פגישה אחת בשבוע הבא וזהו. אז לכן תסלחו לי אם פה אני לא ממש אכנס לכל לכל הפינות, אני מנסה להראות את העקרונות. אז אני מתחיל קודם כל בהבנה מה זה בכלל איסורי אכילה בהלכה, כשהמטרה בסוף כמובן זה להגיע ליום כיפור. נתחיל בגמרא במסכת פסחים. אמר חזקיה, הנה, אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהיה בו היתר אכילה. כן, חמץ בפסח אסור באכילה. מאיפה אנחנו יודעים שגם אסור בהנאה? אז אומר לא יאכל חמץ. יאכל זה בלשון פסיבית, רש"י מסביר יאכל חמץ, הכוונה אל תעשה אפילו דברים שיכולים בסופו של דבר להביא אותך לאכילה. למשל למכור אותו. למכור אותו ואז בזה אתה קונה משהו אחר ואתה יכול לאכול, אז איכשהו בעקיפין זה בעצם מלמד על איסור הנאה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ, הא לא כתב לא יאכל, הוה אמינא איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא לא משמע. זאת אומרת הגמרא מדייקת שחזקיה בעצם לומד את זה מהסגנון הפסיבי של התורה לא יאכל חמץ. אבל אם היה סתם כתוב לא תאכלו חמץ או לא תאכל חמץ, אז לא, אז היה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפירט לך בנבלה. כן, אם לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, כתוב בנבלה, למה הפסוק צריך להגיד לי שאני אתן את זה לגר? כי אם הפסוק לא היה אומר את זה, אז הייתי חושב שכמו שהדבר אסור באכילה הוא גם אסור בהנאה ולכן אסור לי גם לתת את זה לגר. אז הפסוק מחדש לי שאת הנבלה מותר לי לתת לגר. משמע שאם אין חידוש כזה, בדרך הרגילה, כשכתוב איסור אכילה הוא כולל בתוכו גם איסור הנאה. וזה נגד חזקיה, כי חזקיה מניח בדיוק הפוך. איסור אכילה כשלאצמו לא כולל איסור הנאה, אלא אם כן יש סגנון פסיבי לא יאכל, שאז כן. זאת אומרת ההבדל בין חזקיה לבין רבי אבהו זה בשאלה מה ברירת המחדל. אם כתוב איסור אכילה, האם ברירת המחדל היא שזה גם כולל איסור הנאה, כך אומר רבי אבהו, אלא אם כן יש היתר מיוחד שאז אומרים לי לא לא, זה לא כולל הנאה אלא רק אכילה, ולפי חזקיה המצב הוא הפוך, אם כתוב איסור אכילה ברירת המחדל היא שיש איסור אכילה, אלא אם כן חידשו שיש גם איסור הנאה. עכשיו במהלך הגמרא שם בפסחים, זה סוגיה די סבוכה וארוכה, אני לא אכנס אליה כאן, אבל בסוף בסוף מתברר שכמעט אין מחלוקות מעשיות בין חזקיה לרבי אבהו. כמעט הכל מוסכם אצלם, כל השאלה זה רק למה. אחד אומר זה אסור בהנאה כי איסור הנאה יוצא מאיסור אכילה והשני אומר לא כי פה יש חידוש מיוחד ומה להפך, מישהו אחר יגיד משהו שאסור באכילה אבל מותר בהנאה, אז חזקיה אומר הנה אתה רואה איסור אכילה לא כולל איסור הנאה ורבי אבהו אומר לא לא פה יש חידוש מיוחד שהוציא את איסור ההנאה, שביטל את איסור ההנאה. אבל בשורה התחתונה כמעט ואין ויכוחים ביניהם.

[Speaker B] זה הבדל תפיסתי מאוד עקרוני. מה? תפיסה אחת אומרת הכל אסור אלא אם כן כתוב שהוא מותר. תפיסה שניה אומרת הכל מותר אלא אם כן כתוב אסור.

[הרב מיכאל אברהם] נכון? בדיוק.

[Speaker B] וזה הבדלים גדולים מאוד במהות של התפיסה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, התוצאה בעצם מאוד דומה, אבל עדיין התפיסה העקרונית היא תפיסה הפוכה. יש למשל היראים. סימן ש"ד, אז הוא אומר הוא מסביר את שיטת בית הלל, התירו מלאכות יום טוב גם לצורך הנאה, לא רק לצורך אכילה. כן, מלאכות אוכל נפש ביום טוב אז מותרות בשביל אכילה, אבל בית הלל אומרים גם אם אתה רוצה הנאה ולא אכילה, קצת מדברים על עישון למשל, אז הפוסקים אומרים שבעצם למה מותר לעשן ביום טוב? הרי זה לא אוכל נפש, כי הנאה זה כמו אוכל נפש. כן, בדיוק. אז היראים אומר שלמה בית הלל אומרים שזה גם לצורך הנאה? כי הנאה ואכילה זה בעצם אותו דבר, הוא לומד את זה מרבי אבהו. אוקיי. הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, פרק ח' הלכה ט"ו, פוסק כרבי אבהו, הוא אומר: כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכלו, לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה, כגון שקצים ורמשים ודם ואבר מן החי וגיד הנשה, שכל אלו מותרים בהנאה מפי הקבלה, אף על פי שהם אסורים באכילה. בסדר, אז הוא פוסק כמו רבי אבהו ורואה בזה עיקרון כללי, יש גם החינוך אותו דבר במצווה קי"ג. אבל עכשיו בואו נראה השלכה. יש בפירוש המשנה ברמב"ם על מסכת כריתות, הוא אומר ככה: ויש בדברינו אלה נקודה נפלאה נאיר עליה. זה ידוע בישיבות בתור הנקודה הנפלאה של הרמב"ם. כן, אז פה הוא אומר ככה: לפי שהיא מפתח לעניינים אחרים נוסף למה שיש בה מדיוק העיון, והיא מן הידוע שבשר בחלב אסור בהנאה. כן, בשר בחלב אסור באכילה, בהנאה ובבישול, נכון, לא תבשל גדי בחלב אמו כתוב שלוש פעמים, על אכילה, הנאה ובישול. והחלב דרך משל מותר בהנאה, איסור חלב אסור באכילה אבל מותר בהנאה. בסדר, חלב זה בעצם דבר בשרי, אבל הוא אסור באכילה ומותר בהנאה. ואם בישל החלב בחלב, הוא לוקח את החלב שהוא בעצם סוג של בשר של החלק מהבשר של הבהמה, מבשל אותו בחלב. מה טעם שלא יחול איסור בשר בחלב על איסור חלב?

[Speaker B] הוא הדין בנבלה, בהיותו

[הרב מיכאל אברהם] איסור מוסיף, כמו שאמרנו כאן בחלב הקודשים וחייבנו על אכילתו מעילה מחמת שנוסף בו איסור הנאה. כן, אם אני מבשל חלב בחלב, אז איסור החלב עצמו הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, אבל בשר בחלב זה אסור באכילה ובהנאה. אז לכן באופן עקרוני האיסור השני, בשר בחלב, היה צריך לחול על איסור חלב מדין מוסיף. דיברנו כבר על האין איסור חל על איסור, אבל זה לא קורה, אומר הרמב"ם. השאלה למה לא. והתשובה לכך שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו, לפי הכלל שביארנו שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו עד שיפרוט לך הכתוב. ואין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו, אלא שני הדברים יחד הם איסור בשר בחלב. וכיוון שאמרנו אין איסור חל על איסור, ולפיכך לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה, הרי לא יהיה אסור בהנאה אלא יהיה מותר בהנאה, והאוכלו לוקה משום נבלה ולא משום בשר בחלב. וירד איסור בשר בחלב לגמרי לפי שלא חל. זאת אומרת, בשר בחלב יש איסור אכילה ואיסור הנאה, אבל בכל איסורי האכילה איסור ההנאה מסתעף מאיסור האכילה,

[Speaker B] זה לא איסור נפרד.

[הרב מיכאל אברהם] אלא אם יש איסור אכילה, מסתעף מזה גם איסור הנאה. עכשיו הוא אומר אם אני עכשיו מבשל חלב בחלב, אז החלב אסור באכילה, החלב בחלב גם הוא אסור רק באכילה. ברגע שיהיה איסור אכילה על חלב בחלב, אז גם יהיה איסור הנאה, אבל קודם כל צריך לבדוק האם יהיה איסור אכילה. עכשיו, איסור אכילה לא יהיה כי אין איסור חל על איסור, זה עוד לא מוסיף בינתיים ההנאה מעבר לאכילה כי אכילה, איסור אכילה על גבי איסור אכילה לא יחול, אין איסור חל על איסור. ברגע שלא חל איסור האכילה של החלב בחלב, ממילא הוא גם לא מסתעף לאיסור ההנאה, ולכן לא אומרים פה מה

[Speaker C] איפה שאתה אומר איסור ההנאה הוא לא ניכר מוסיף, אם הוא

[הרב מיכאל אברהם] על דרך אלא אם כן הוא לא מסתעף.

[Speaker C] זה מה שטוען הרמב"ם. הרמב"ם טוען שבגלל, יש כמה מקומות בגמרא שאומרים שעל דרך איסור הנאה זה מוסיף.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אז צריך לבדוק בכל מקום כזה, נראה לכאורה שצריך להיות מקור נפרד לאיסור ההנאה כי אחרת באמת זה לא מסתדר עם הנקודה של הרמב"ם פה. כן, כן, כן.

[Speaker C] זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת, אז בעצם יוצא שהיה אפשר גם לנסח את זה אולי קצת אחרת, היה אפשר להגיד שגם בחלב בעצם, הרי ברגע שיש איסור אכילה אז הוא כולל גם איסור הנאה, רק שיש היתר מיוחד להנאה, אבל באופן עקרוני יש עליו את איסור אכילה והנאה כאשר את איסור ההנאה התורה ביטלה ואז אז אפשר היה להסתכל על זה פשוט הפוך, להגיד שבחלב בחלב יש איסור אכילה ואיסור הנאה, והוא חל על משהו אחר שגם הוא איסור אכילה ואיסור הנאה. לכן אין פה מוסיף. נכון שבראשון ביטלנו את איסור ההנאה, אבל ברמה העקרונית איסור אכילה כולל בתוכו באופן מהותי גם הנאה. אז אפשר היה להגיד שהאיסור השני הוא יותר צר ממה שחושבים או שהאיסור הראשון הוא יותר רחב ממה שחושבים. כך או כך, מכל מקום לא קיים פה איסור מוסיף, כן. זאת אומרת, עדיין יש פה איסור חל על איסור. עכשיו, פה ברמב"ם הזה בעצם רואים שאיסור האכילה ואיסור ההנאה הם במובן מסוים איסור אחד, ולא שני איסורים. שזה באמת נראה מדברי רבי אבהו. כי אצל רבי אבהו היה אפשר להגיד שבכל מקום שיש איסור אכילה, אז אנחנו לומדים שיש גם איסור הנאה. אבל זה בעצם שני איסורים שהתורה תמיד אומרת אותם בביטוי אחד, והם שני איסורים. ברמב"ם רואים משהו מעבר למה שיש בעצם בדברי רבי אבהו. הרמב"ם בעצם טוען זה בכלל לא שני איסורים. איסור אכילה פשוט כולל בתוכו באיזשהי צורה את איסור ההנאה. זה לא שני איסורים שנלמדים מאותה מילה, זה איסור אחד. אכילה והנאה זו אותו איסור.

[Speaker D] אכילה זה סוג של הנאה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז זה עוד רגע, עוד רגע נראה את זה בספר המצוות בקפ"ז הרמב"ם מפרט קצת יותר. והמצווה קפ"ז היא שהזהירנו מהאכול בשר בחלב. והוא אומרו גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם שנייה, רוצה בו איסור אכילה. כן, לא תבשל גדי בחלב אמו זה כתוב על בישול, אוקיי? אבל כתוב שלוש פעמים, אז הפעם השנייה זה גם איסור אכילה. ובגמרא חולין אמרו, בשר בחלב לוקה על בישולו ולוקה על אכילתו. ובגמרא מכות אמרו, המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו, לוקה חמש. לוקה משום אוכל גיד הנשה, ולוקה משום מבשל גיד, ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה. ושם אמרו, אפיק הבערה ואייתי לאו דציץ קודש ואזהרתיה מהכא וכולי. ובגמרא חולין אמרו, להכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כי היכי דאבישול לקי, אאכילה נמי לקי, כדי שתדע שגם על האכילה לוקים כמו על הבישול. ובשני מפסחים אמרו, בשר בחלב להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופו, למימרא דלוקים עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. זאת אומרת הטענה שלו שבבשר בחלב, בדרך כלל איסורי אכילה רגילים, אם אנחנו אוכלים שלא כדרך הנאתו אז לא לוקים. ובבשר בחלב, גם אם אתה אוכל שלא כדרך הנאתו אתה לוקה. למה? כי האיסור לא כתוב בצורה של איסור אכילה. כל דבר שכתוב איסור אכילה כתוב אל תאכל, אז ממילא אם אני אוכל שלא כדרך הנאתו זה לא נקרא ממש לאכול. אז או בשינוי כזה או משהו כזה, אז כיוון שכך אז אני פטור ממלכות. אבל בבשר בחלב לא כתוב אל תאכל בשר בחלב, כתוב לא תבשל גדי בחלב אמו, ומהיתור אנחנו לומדים גם את איסור האכילה. התורה לא נוקטת לשון אכילה, אז רואים שלא נדרשת באמת פעולת אכילה. האכילה אסורה, וגם שלא כדרך הנאתו גם היא אסורה. ובכאן ראוי לי שאארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכרו. והוא שאומרו יתברך לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלושה פעמים. ואמרו מלמדי הפירוש, חז"ל, שכל לאו מהם הוא לעניין. כל אחד מהלאווים האלה בא ללמד משהו. אמרו חד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול. ולמקשה שיקשה ויאמר, לאיזה זה דבר, לאיזה דבר מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא תמנה איסור הנאתו מצווה שלישית? הרמב"ם במניין המצוות שלו מונה איסור אכילה ומונה איסור בישול. הוא לא מונה את איסור ההנאה. למה לא? יש שלושה פסוקים. הנה ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצווה בפני עצמה, מפני שהוא ואיסור אכילה עניין אחד, שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואומרו יתברך בדבר שהוא לא יאכל, אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה. והכוונה שלא ייהנה בו לא באכילה ולא בזולתה. והוא אמרם עליהם השלום, זה הגמרא שראינו, כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה, שביאר היתר התועלת בה, והוא אומרו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. אז כאן נוספה עוד בעצם תוספת ביאור ברמב"ם לעיקרון של רבי אבהו. הוא אומר, למה באמת כשכתוב איסור אכילה אנחנו לומדים מזה את איסור ההנאה, וכמו שראינו ברמב"ם למעלה זה לא שלומדים מזה את איסור ההנאה וזה שני איסורים, לא, זה איסור אחד. אכילה והנאה זה אותו איסור. אומר הרמב"ם כך, ומסביר כנראה את רבי אבהו באופן הבא, לא כולם מסכימים לזה, אבל הרמב"ם מסביר את רבי אבהו כך, הוא אומר האכילה היא מין מדמיוני ההנאה. מה זאת אומרת? כשהתורה אומרת אל תאכל, היא בסך הכל לוקחת דוגמא של הנאה נפוצה. אכילה זה הנאה נפוצה. אל תאכל, והכוונה אל תהנה, בפרט על ידי אכילה, אבל גם בכל הנאה אחרת גם כן בעצם אסור. וכשהתורה אומרת לא תאכל, לא שלומדים מזה איסור הנאה, זה עצמו איסור הנאה. כשהיא אומרת לא תאכל, הכוונה לא תהנה, זה הדרך של התורה להגיד לא תהנה, רק היא משתמשת באכילה כדוגמה כיוון שזאת הנאה רווחת. אוקיי? כמו כי יגח שור איש את שור רעהו, אז אנחנו חייבים לשלם נכון בנזיקין. ומה קורה אם הכלב שלי נושך את השור של רעי? אני גם צריך לשלם. למה? כתוב כי יגח שור, השור שלי נוגח אני צריך לשלם. מי אמר שאם הכלב שלי נושך אני גם צריך לשלם? ברור שהתורה מדברת על דוגמאות נפוצות, שור נוגח שור זו דוגמה נפוצה, היא לא מתכוונת דווקא לזה, היא מתכוונת לכל סוג של ממון שלי שמזיק לממון של חברי. אותו דבר פה אומר הרמב"ם, כשהתורה אומרת אכילה היא מתכוונת לומר בעצם הנאה, כשהאכילה זאת פשוט הדוגמה הטיפוסית.

[Speaker B] ואז מה לומדים מנבלה?

[הרב מיכאל אברהם] בנבלה אנחנו לומדים הפוך.

[Speaker B] אני אומר בנבלה ממקום אחד שבו אמרו לנו שמה שאסור באכילה מותר בהנאה, למה לכל הדברים לא יאכל?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה אתה יכול לשאול את זה על הגמרא. הגמרא עצמה אומרת שמזה שהיה צריך היתר בנבלה רואים כשאין היתר אז האיסור אכילה כולל גם את איסור ההנאה. השאלה שאתה שואל היא שאלה טובה בהרבה מאוד מקומות. יש הרי, זה אולי הזכרתי את זה פעם אני לא זוכר כבר, בישיבות חושבים שכל דבר שכתוב בפסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו. כל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו. למה? הוא אומר לך אתה מתווכח עם אשתך, היא אומרת לך כתוב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז אתה צריך לשמוע בקול אשתך. מה אומר האברך למדן לאשתו במצב כזה?

[Speaker B] אמר שצריך לשמוע בקול שרה?

[הרב מיכאל אברהם] ברור. הקדוש ברוך הוא חידש לאברהם שהוא צריך לשמוע בקול שרה, משמע שבעלמא איפה שלא נאמר החידוש הזה, למה היה צריך את החידוש הזה? כי הדין הרגיל הוא שלא צריך לשמוע בקול האישה. הפוך. לכן צריך את החידוש. תמיד הרי תמיד כשכתוב משהו בפסוק הוא מלמד את ההיפך, כי אחרת למה הפסוק היה צריך לכתוב את זה? סימן שהעיקרון הוא בעצם עיקרון הפוך. עכשיו האמת שיש מקומות בגמרא שזה באמת עובד ככה, ויש מקומות שלא. למשל ציצית, כלאיים בציצית. כן, אז כלאיים בציצית אז אנחנו לומדים משמה הגמרא ביבמות בהתחלה לומדת משמה שעשה דוחה לא תעשה. והייתי לומד הפוך: מזה שהתורה הייתה צריכה לחדש לי שאני יכול לעשות ציצית מכלאיים, משמע שבעלמא עשה לא דוחה לא תעשה. פה ספציפית התורה חידשה שכן נעשה את הציצית מכלאיים. למה שמה אני לא אומר את הדבר הזה? זה לומדים בניין אב, בדיוק מה שאתה שאלת. זה באמת שאלה טובה. למה באיזה מקומות שכתוב משהו בתורה אני רואה בזה בניין אב כללי, ובאיזה מקומות אני אומר לא, לא, כיוון שהתורה הצטרכה לחדש את זה סימן שהכלל העקרוני הוא הפוך. אני חושב שזה תלוי, כשעמדנו פעם יבמות פה קצת דיברתי על זה, אני חושב שהעיקרון הוא בשאלה מה הייתי אומר מסברה.

[Speaker E] מה מקובל?

[הרב מיכאל אברהם] אם הייתי אומר מסברה, לא יודע אם מקובל, אבל מה הייתי אומר מסברה בלי הפסוק. אם הייתי אומר מסברה שעשה דוחה לא תעשה נגיד, אז ברגע שהפסוק מלמד אותי את זה אז יותר סביר לראות בזה בניין אב כי הכלל הוא הגיוני. אבל אם הכלל הזה הוא לא הגיוני והייתי לומד שכלאיים שעושים ציצית מכלאיים, הייתי אומר אין לך בו אלא חידושו. אז אם פה אמרו לי שציצית עושים מכלאיים, משמע שהכלל הרגיל הוא לא כזה. טוב, אפשר גם להגיד הפוך. זאת אומרת, אם הסברה פשוטה אומרת שהכלל הזה נכון, אז למה צריך את הפסוק? משמע שהפסוק בא לומר שהסברה לא נכונה, ורק במקרה הזה צריך ליישם את הסברה. אפשר גם להגיד הפוך. אז אני לא נכנס לזה, זאת שאלה טובה, אין לי עליה תשובה כללית. מתי עושים בניין אב ומתי אומרים הפוך אם נאמר פה משהו סימן שהכלל העקרוני הוא הפוך. בכל אופן אבל לענייננו, הגמרא פה באמת משתמשת בפסוק הנבלה כמקור לזה שאיסור אכילה כולל. גם איסור הנאה ולכן היה צריך בנבלה להתיר את ההנאה. כי לולי ההיתר הזה הייתי אוסר, מאיסור האכילה הייתי אוסר גם את ההנאה. אוקיי? אז לענייננו, מה שאומר פה הרמב"ם בעצם, זה משהו הרבה יותר מרחיק לכת ממה שהיינו קוראים באופן פשוט ברבי אבהו. הרמב"ם בעצם טוען אין דבר כזה בכלל איסור אכילה. איסור אכילה הוא איסור הנאה, האכילה זה בסך הכל הדוגמה הרווחת להנאות, זה הכל. וזה באמת משונה לאור כמות המקומות שאנחנו מוצאים איסור אכילה שהתורה הוציאה את איסור ההנאה או אמרה שאין איסור הנאה. בסדר? אבל טוב, הרמב"ם כנראה ילמד, בכל מקום כזה זה חידוש בפני עצמו. אבל עדיין העיקרון הבסיסי הוא שאם כתוב איסור אכילה, בעצם התורה מתכוונת לאסור הנאה והאכילה זו ההנאה הרווחת, זאת הדוגמה שהיא נקטה בה. ולפי השורש הזה, אני קורא פה. ולפי השורש הזה, לעשות פה זום. ולפי השורש הזה אין ראוי שימנה איסור אכילה ואיסור הנאה שתי מצוות. נכון? כי בעצם מדובר באיסור אחד, לא בגלל שהם נלמדים מפסוק אחד, אלא כי זה איסור אחד פשוט. כן? לפי הרמב"ם גם אם יש שני איסורים שנלמדים מפסוק אחד הם נמנים פעם אחת, שגם זה יכול היה להיות הסבר. הרמב"ם בשורש התשיעי, בחלק השני של השורש התשיעי מדבר על לאו שבכללות. למשל לא תאכלו על הדם, שזה אזהרה לבן סורר ומורה, זה אזהרה לבית דין שלא יאכלו כשהם גוזרים מיתה, לא לאכול לפני התפילה, הרמב"ם מביא כמה, נראה שזה דאורייתא לפי הרמב"ם דרך אגב, נראה שמלא תאכלו על הדם הרמב"ם לומד כמה וכמה איסורים ועדיין מונים את זה כמצווה אחת במניין המצוות. למה? כי יש ציווי אחד. ברגע שיש ציווי אחד אז לומדים, אז מונים מצווה אחת גם אם מהציווי הזה אנחנו מוציאים כמה וכמה איסורים.

[Speaker B] ולכן לפי, לא

[הרב מיכאל אברהם] לא, דאורייתא, הם פשוט לא נמנים במניין המצוות. דאורייתא. אני אומר, הרמב"ם אומר אם אין לאיסור דאורייתא שאין לגביו פסוק מיוחד שמצווה עליו ייחודי, רק עליו, הוא לא יימנה במניין המצוות למרות שהוא דאורייתא. בסדר? זה הטענה. אז גם פה אם הייתי מבין שאיסור אכילה ואיסור הנאה שניהם נלמדים מהפסוק לא תאכל או לא יאכל, אז היה שתי מצוות, שני איסורים, אבל הם נלמדים מפסוק אחד לפי הרמב"ם זה מספיק כדי שלא ימנו אותם. אבל פה לכן הרמב"ם מדגיש פה לא זאת הסיבה, לא בגלל ששניהם נלמדים מפסוק אחד, זה פשוט בגלל שזה איסור אחד, אין שני איסורים בכלל, זה פשוט אותו איסור. ואילו מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב היה ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהיה בכל אחד מאלו ארבע מצוות איסור הנאה מצווה בפני עצמה. לכן לא מונים את זה במצווה בפני עצמה. ומצד שנפל באלו ולא מנה זולת הלאו שבא באיסור אכילתם לבד, ובכלל זה איסור הנאה כמו שהנחנו, כמו כן יפול בבשר בחלב. כן? אז איסור אכילה ואיסור הנאה כמו בחמץ, כמו בכל מקום אחר, גם בבשר בחלב נמנה כאיסור אחד. אז יש את הבישול ויש את האכילה, שהאכילה זה בעצם הנאה. ונשאר בכאן שאלה אחת לבד והיא. כי לא כתוב לשון אכילה.

[Speaker B] אם אכילה כולל גם הנאה אז

[הרב מיכאל אברהם] זה נשמע פשוט, אתה מקדים את הרמב"ם עצמו. ונשאר בכאן שאלה אחת לבד והיא, כי יש לאומר שיאמר אחר שאיסור הנאה הגיע מאיסור אכילה כמו שביארו עליהם השלום, לאיזה דבר היה צריך הכתוב לאו שלישי בבשר בחלב עד שתאסר בו הנאתו כמו שביארנו. בדיוק השאלה שלך. בסדר? למה צריך את הפסוק השלישי של לא תבשל גדי בחלב אמו לאסור הנאה אם איסור אכילה מסתעף לאיסור הנאה. הנה תשובת זה, שהוצרך לזה מפני שלא בא בבשר בחלב לא תאכל ממנו שממנו נאסרו האכילה וההנאה, ולפיכך הוצרך לאו אחר לאסור הנאה. הוא אומר, מה שכתוב בבשר בחלב לא כתוב לא תאכלו בשר בחלב, לא תבשל גדי בחלב אמו ומהאיתור אנחנו לומדים איסור אכילה. אם היה כתוב לשון אכילה, אז הלשון אכילה הזאת הייתה מלמדת אותנו גם על הנאה, אבל פה לא כתוב לשון אכילה, כתוב לא תבשל את גדי בחלב אמו. עכשיו אתה לא יודע מה זה אומר, כשכתוב אכילה זה כולל גם הנאה כי אכילה היא דוגמה, אבל פה לא הביאו את הדוגמה של אכילה, אמרו לא תבשל גדי בחלב אמו. אולי היית אומר שזה רק איסור אכילה, ולכן צריך פסוק שלישי שמלמד גם את איסור ההנאה. אגב, לפי זה, אז שוב פעם חוזרת השאלה, אז למה אתה לא מונה את ההנאה

[Speaker B] בתור לאו עצמאי?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז למה אתה לא מונה את ההנאה בתור לאו עצמאי? הוא מנה הרי רק שניים, אכילה ובישול, והוא אמר שאת ההנאה הוא לא מונה כי זה מסתעף מהאכילה. אבל אתה אומר שזה לא מסתעף מהאכילה, יש פסוק אחד שמדבר על אכילה ואתה צריך פסוק נפרד שמדבר על ההנאה. נו, אז למה צריך פסוק שלישי? פסוק אחד מלמד על אכילה, מתוך זה הייתי מבין שזה כולל גם הנאה. הרמב"ם אומר לא, מהפסוק הזה שמלמד על אכילה… מה? לא, יש על הלשון שזה כתוב זה בישול, לא למד את זה מבישול. נו, אז לא כולל הנאה אלא רק אכילה. אז יש פסוק שלישי, בשביל זה היה צריך פסוק שלישי שילמד על הנאה. בסדר, אז תמנה עכשיו שלוש מצוות, כי האיסור של ההנאה הוא יוצא מלאו נפרד, הוא לא נלמד מהאיסור של האכילה כמו שבדרך כלל, הוא לא כלול בלאו של האכילה, לכן היה צריך הרי עוד פסוק. נו, אז ממה נפשך, אם היה צריך עוד פסוק, אז כבר גם אתה צריך למנות אותו כלאו נפרד. כמו ששאר התורה

[Speaker B] בלאו אחד, הנאה ואכילה הם עניין אחד.

[הרב מיכאל אברהם] אז גם פה עוד פסוק? למה צריך פסוק שלישי? הפסוק השני

[Speaker B] אומר

[הרב מיכאל אברהם] איסור אכילה, ובכל התורה אכילה כוללת גם הנאה, אז למה צריך פסוק שלישי? אני חושב שמה שנאמר פה, אולי לזה התכוונת, היה צריך פסוק שלישי כי הייתי חושב שזה רק איסור אכילה, אבל אחרי שבא הפסוק השלישי והוא אמר שיש גם איסור הנאה, חזרנו חזרה להבין שבעצם הדבר הזה הוא אכילה שכוללת גם הנאה, איסור אכילה רגיל. זאת אומרת, הפסוק השלישי בא רק להוציא מהאמינא שהייתי חושב שזה רק איסור אכילה, בסדר? אבל אחרי שהוצאנו מהאמינא הזאת, זה חזר להיות איסור אכילה רגיל שמשתייך גם לאיסור הנאה. פשוט רק היה צריך עוד פסוק כדי ללמד אותי שגם פה הגדר הוא הגדר הרגיל. זה רק בא להוציא מהאמינא, לא שלמסקנה את האכילה אתה לא לומד מהפסוק הזה. זאת אומרת, במילים אחרות, אם תשאלו עכשיו מאיפה יוצא איסור הנאה, התשובה מהפסוק השני, לא השלישי. הפסוק השני, רק צריך את הפסוק השלישי שיגיד לי שהפסוק השני לא מדבר רק על אכילה אלא גם על הנאה. בסדר? וכבר זכרנו הסיבה שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה באכילתו. אומנם אם פתח פיו ובלע דבר מן האיסורים או החלו והוא חם עד שישרוף גרונו ויכאיבהו בעת בליעתו, ומה שדומה לזה, הוא פטור, חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא יהנה. ראינו את זה כבר, כן, אפילו שלא כדרך הנאתו. כמו שזכרו, וכמו כן כלאי הכרם, כמו שנבאר במשך אחר זה, והבן כל השורשים האלו וזכרם. אז הוא אומר עכשיו פה זה כבר כן קצת תרתי דסתרי. אז למה באמת התורה בחרה בדרך כל כך מפותלת כדי להגיד לי שיש איסור אכילה והנאה בבשר בחלב? תכתוב אל תאכלו, ואני אדע שיש איסור אכילה והנאה. למה היא עשתה את זה בצורה של יתור שלוש פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, שממנו לא הייתי בטוח שאני יודע לרבות גם הנאה אלא אולי רק אכילה, צריך פסוק שלישי שיגיד גם את ההנאה. לך על הדרך הרגילה כמו שאתה תמיד אומר, תגיד לא תאכלו בשר בחלב, וזה הכל. מה? לא, בישול יש פסוק בפני עצמו. תעשה פסוק שני שאומר אל תאכלו וזה כמובן יכלול גם הנאה, למה אתה צריך לעשות את זה בצורה כל כך מפותלת?

[Speaker B] אולי כדי לשלול את האמינא של פוסקים שאם אתה לא נהנה אז…

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אומר, אז הרמב"ם כותב פה למה עשו את זה, כדי להגיד לך שבעצם פה אתה חייב גם אם שלא כדרך הנאתו, כי זה לא כתוב בלשון של אכילה. אבל שוב פעם, אם זה ככה, אז זה סותר את מה שהוא אמר למעלה. על זה אין לי תשובה טובה, אני פשוט אסביר למה לדעתי זה סותר. כי הרי מה הסברתי למעלה? הסברתי למעלה שאחרי שיש את הפסוק השלישי, אז הפסוק השלישי מגלה שבעצם האיסור אכילה פה הוא בגדר הרגיל של איסור אכילה, וממילא הוא כולל גם הנאה, נכון? זה בעצם… עכשיו מה זה בעצם האיסור אכילה הרגיל לפי רבי אבהו? זה בעצם איסור הנאה, זה לא איסור אכילה.

[Speaker C] סוג של איסור הנאה,

[הרב מיכאל אברהם] כן, איסור הנאה שהאכילה זה רק הדוגמה שהתורה בחרה בה, אבל בעצם היא אומרת לך אל תהנה בתרגום חופשי.

[Speaker B] לא בדיוק זה לא מתפצל בלא תבשל, לא בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אני מדבר באיסור אכילה רגיל, לא של בשר בחלב. בסדר? אז הוא אומר, התורה בסך הכל נוקטת דוגמה של אכילה, כי זאת הדוגמה הרווחת, אבל למעשה היא אוסרת עליי ליהנות. זה בעצם איסור הנאה, איסור אכילה רגיל. אוקיי? ועכשיו מה קורה בבשר בחלב? אם בבשר בחלב אתה אומר לי שסליחה, שאם אוכל שלא כדרך הנאתו גם חייב, אז בעצם מה שאתה אומר לי שאיסור האכילה הוא לא דוגמה לאיסור הנאה, הוא איסור בפני עצמו, ויש איסור הנאה זה חוץ מזה. זאת אומרת, נגיד אם אכלת שלא כדרך הנאתו, עברת על איסור אכילה, אבל לא עברת על איסור הנאה, כי זה שלא כדרך הנאתו, אתה לא נהנה, זה שורף לך. אוקיי? אבל אז יוצא שבאמת אחרי שיש את הפסוק השלישי שאוסר את ההנאה, הוא לא גילה שהפסוק השני הוא גדר רגיל של איסור אכילה שכולל גם הנאה. הפוך. זה נשאר באמת איסור אכילה שהוא שונה, ולכן זה לא קשור לעניין. וחוץ מזה יש את איסור ההנאה. ואיסור האכילה שם בפסוק השני, הרי מה האפשרות השנייה להגיד? שאיסור האכילה זה לא איסור על הנאה, שאכילה זה רק צורת הנאה טיפוסית, אלא איסור האכילה הוא איסור על פעולת אכילה. זה מה שאסור. אם זאת הייתה ההגדרה, אז לאכול שלא כדרך הנאתו גם היה אסור, כי עשיתי פעולת אכילה. נכון? לא נהניתי, אבל עשיתי פעולת אכילה. נכון? עכשיו מהרמב"ם פה יוצא שבאמת הגדר של איסור אכילה בבשר בחלב הוא הגדר הזה. זה לא איסור של ליהנות בצורה של אכילה או בצורה אחרת. זה איסור לעשות את פעולת האכילה, לעשות פעולת אכילה. חוץ מזה יש גם איסור הנאה. גם את זה יש. עכשיו אם אתה אוכל שלא כדרך הנאתו, אז את איסור ההנאה לא עברת, כי אין לך הנאה, אבל את איסור האכילה כן עברת, אומר הרמב"ם. לכן נקטו פה לא בלשון אכילה אלא עם הבישול. נכון? אבל אם זה ככה, אז יוצא שאיסור הנאה ואיסור אכילה בבשר בחלב הם לא אותו איסור, הם שני איסורים שונים. איסור אכילה זה איסור על פעולת האכילה, ואיסור הנאה זה איסור הנאה. אם אכלת באופן שהוא כן כדרך הנאתו, אז עברת שני איסורים. אתה גם אכלת וגם נהנית, וזה לא אותו איסור, זה שני איסורים שונים. כי האכילה זה פעולת האכילה, זה לא הנאה מאכילה. אוקיי?

[Speaker B] מקרה חריג,

[הרב מיכאל אברהם] אבל למה הרמב"ם לא מונה פה שלושה לאווים? הוא אמר שהוא לא מונה כי ההנאה היא בכלל האכילה, רק היה צריך את הפסוק השלישי כדי לגלות לי את זה. הוא רוקד על שתי החתונות. זאת אומרת, יש פה משהו שהוא בעייתי. זאת אומרת, אם אתה אומר לי שלמסקנה ההנאה בסך הכל יוצאת מן האכילה, אז שוב פעם אני חוזר לזה, זה בעצם נאמר פה איסור אכילה רגיל, אז גם שלא כדרך הנאתו גם כן היית צריך להתחייב. טוב, על זה אין לי תשובה טובה, אני לא יודע איך הרמב"ם מסביר את העניין הזה. אני רק אעיר עכשיו עוד הערה. יש ברמב"ם הלכות חמץ בפרק א' הלכה ב', הרמב"ם כותב: החמץ בפסח אסור בהנאה, שנאמר "לא יאכל חמץ", לא יהא בו היתר אכילה. זה הנימוק של חזקיה, לא של רבי אבהו. ראינו שהרמב"ם פוסק כרבי אבהו בכמה מקומות. ופה הוא מביא את המקור של חזקיה לאיסור ההנאה בחמץ. מה הרעיון פה? אז הנושאי כלים קצת מתלבטים בעניין הזה. הכסף משנה רוצה לטעון ששיטת הרמב"ם היא תמיד להביא את המקור שמתלבש יותר טוב, לאו דווקא את המקור שנשאר למסקנה בסוגיה, אלא אם יש משהו שככה מתלבש לו יותר טוב הוא מביא את זה, כי זה לא באמת, זאת אומרת, לא נכון להתייחס למקורות שהרמב"ם מביא בספר כאיזושהי אמירה על מסקנת הגמרא, שלמסקנת הגמרא זה באמת המקור לדעתו. לא, לא, אם זה נראה יותר טוב, נזכר יותר טוב או בדיוק מתלבש יותר טוב על הפסוק, אז הוא יביא את זה, למרות שלא זה באמת המקור האמיתי. וכך טוען הכסף משנה. אבל אני כתבתי פעם על העניין הזה איזה מאמר ארוך, והטענה שלי הייתה טענה אחרת. אני רציתי לטעון שחמץ וגיד הנשה הם שניהם איסורי אכילה חריגים, אולי גם הנאה חריגים. למה? כי למה באמת אסור לאכול חמץ בפסח? בפשטות, ככה גם נראה מהתורה, מה שאסור לאכול חמץ זה בשביל שאבותינו כשהם יצאו ממצרים לא אכלו חמץ. כחלק מהניסיון לזכור את מה שהיה ביציאת מצרים, אנחנו מספרים ביציאת מצרים, אנחנו עושים ליל הסדר והכול, ואנחנו גם לא אוכלים חמץ, או אוכלים מצות. פשוט בגלל שאבותינו לא אכלו חמץ אלא אכלו מצות. זאת אומרת, הרעיון פה הוא שהחמץ כשלעצמו אין בו שום דבר מגונה, אין בו שום דבר… פשוט זה מה שהיה ביציאת מצרים, אז אני בפסח רוצה לזכור את יציאת מצרים, אז אני לא אוכל חמץ. כן, זה נגד כל הדרושים האלה החסידיים, שאמנם זה כבר מופיע בחז"ל קצת, שחמץ זה דבר שנפשו של אדם בדלה ממנו והוא שאור שבעיסה וזה דבר מאוס וצריך להתרחק ממנו. לפי התפיסה הזאת היה מן הראוי לכתחילה להתרחק מחמץ כל השנה. אולי מבחינת ההלכה צריך רק בפסח, אבל היה מן הראוי להתרחק כל השנה. לא שמעתי בשום מקום מישהו שרוצה לטעון טענה כזאת.

[Speaker B] אני

[הרב מיכאל אברהם] חושב שכל הדברים האלה הם דרוש בעלמא. בסוף בסוף אין שום דבר מגונה בחמץ. כלום. אלא מאי, פשוט אבותינו ביציאת מצרים אכלו מצה ולא אכלו חמץ. אנחנו באותם שבעה ימים של פסח צריכים להתנהג כמו שהם התנהגו שם. כך זוכרים את זה, את יציאת מצרים. עכשיו מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר, איסורי אכילה ואיסורי הנאה שראינו עד עכשיו בעצם יסודם בזה שהחפץ הוא מאוס. והתורה לא רוצה שאני אתקרב לחפץ מאוס. היא אומרת אל תאכל, אל תהנה, תתרחק מהדבר הזה. זה הכל מתחיל מהמאיסות של החפץ. ואז אני אומר כתוצאה מזה, אל תאכל, אל תהנה וכל מיני דברים מהסוג הזה. בחמץ אין שום דבר מאוס בחמץ עצמו. הכל בסדר. זה דין בגברא, זה לא דין בחפצא. התורה אומרת לי אתה אל תאכל חמץ שבעה ימים כאלה לא בגלל שהחמץ הוא מאוס, אלא פשוט כי כך זוכרים את יציאת מצרים. אוקיי? לכן במצב כזה איסור הנאה לא ילמד מאיסור אכילה. לאיסור הנאה אני צריך מקור נפרד. ומה אומר לי המקור ההוא? אבותינו הרי גם לא נהנו מחמץ ביציאת מצרים. אוקיי, אז גם אני לא אהנה מחמץ ביציאת מצרים, אבל לא בגלל שזה נכלל באיסור אכילה. האיסור הנאה נכלל באיסור אכילה אם אתה מדבר על חפץ מאוס. אומרים לך תתרחק, אל תהנה, אל תאכל, אל תעשה שום דבר. תתרחק ממנו, זה לא בשבילך החפץ הזה. אז אני אומר, ברגע שאומרים לי לא לאכול אני מבין שבעצם הכוונה לא ליהנות, להתרחק. אבל במקום שבו אין שום בעיה בחפצא, אלא מה אתה צריך לעשות את מה שעשו אבותינו ביציאת מצרים, לזכור את מה שעשו אבותינו. אז באופן עקרוני היה יכול להיות שאני צריך רק לא לאכול אבל אין בעיה ליהנות, כי הבעיה באכילה היא לא ההנאה שבאכילה אלא פעולת האכילה. נכון? אסור לי לעשות פעולת אכילה כי אבותינו לא עשו פעולת אכילה על חמץ. אין בעיה בהנאה של האכילה, אין פה שום בעיה ליהנות מהדבר הזה. ממילא אם היה איסור אכילה לא הייתי יכול ללמוד ממנו אוטומטית את איסור ההנאה. לכן הרמב"ם אומר כתוב לא יאכל, זה בא ללמד אותך שיש גם איסור הנאה, וכנראה הרעיון הוא שגם איסור ההנאה הוא זכר ליציאת מצרים, כמו שאתה לא אוכל כי הם לא אכלו, אל תהנה כי הם לא נהנו. אבל זה עדיין שני דברים שונים. לא בגלל האכילה יש גם את איסור ההנאה, אלא שני הדברים האלה כל אחד לחוד הם פשוט הצורה שלנו לזכור את מה שהיה ביציאת מצרים. זה הכל. עכשיו מה קורה במצב כזה? אם זה במצב כזה אז א', צריך מקור נפרד לאיסור הנאה, גם אם כתוב איסור אכילה. צריך מקור נפרד לאיסור הנאה. ולכן הרמב"ם מביא פה מקור לאיסור הנאה ולא אומר שזה יוצא מאיסור אכילה. יותר מזה הרמב"ם בהלכה ז' שם בהמשך הפרק הוא, סליחה, עוד נקודה אחת לפני הלכה ז', הרמב"ם מפצל את איסור האכילה ואת איסור ההנאה להלכה א' ולהלכה ב'. בדרך כלל במקומות השונים הרמב"ם כותב אסור באכילה ובהנאה. כותב ביחד, זה אותו איסור. פה הרמב"ם כותב בהלכה א' כתוב איסור אכילה, ובהלכה ב' כתוב איסור הנאה. שני דברים שונים. והוא גם מביא אתם רואים את המקור, החמץ בפסח זה הלכה ב', החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ. כאילו פרשיה חדשה. קודם דיברתי איתך על איסור אכילה, דע לך, פה יש גם איסור הנאה. למה? כי יש פסוק. קשה מאוד לא להרגיש שהרמב"ם מנסה לעשות אבחנה חדה בין איסור אכילה לבין איסור הנאה בחמץ. זה לא איסור אכילה רגיל. ומה הרעיון? כי זה איסור ששורשו היסטורי. זה לא חפץ מאוס, זה לא דין בחפצא, זה דין בגברא בגלל האירועים ההיסטוריים שאני אמור לזכור אותם. דבר ששורשו באירוע היסטורי זה איסור על פעולת האכילה ולא על הנאת האכילה. דבר מאוס אומרים לי אל תהנה מדבר מאוס. אז גם כשאוסרים עליי לאכול בעצם מה שאוסרים עליי זה ליהנות על ידי אכילה. אבל בחמץ בפסח הוא לא מאוס ואין שום בעיה שתהנה ממנו באופן עקרוני. אתה אסור לך לעשות עליו פעולת אכילה. לכן למשל בפסח התורה אוסרת הרי לא יאכל חמץ ולא יאכל שאור. עכשיו השאור לא ראוי לאכילה, לא ראוי אפילו לאכילת כלב לפי התוספתא. אז למה צריך לאסור, למה זה אסור בפסח? דבר שלא ראוי לאכילת כלב אין כל ה- עכשיו איך התורה אוסרת גם שאור וגם חמץ? מחמיץ אחרים. בגלל שהוא מחמיץ אחרים הרמב"ם כותב. בגלל שזה מחמיץ דברים אחרים, אבל מה, אז מה אם זה מחמיץ דברים אחרים? זה הנאה. לא לא לא, מה פתאום? זה הנאה? יש איסור אכילה על שאור. יש איסור אכילה על חמץ ועל שאור.

[Speaker F] כתוב בתורה במפורש.

[הרב מיכאל אברהם] השאור מופיע בתורה, זה לא חז"ל. מה הרעיון? אז באמת אחרונים קצת מדברים על העניין הזה ושם במאמר הטענה שלי הייתה זה שכיוון שבפסח האיסור הוא איסור לאכול את החמץ, לעשות פעולת אכילה על חמץ, זה לא שאלה של הנאה. אז לכן גם אם אתה לא נהנה חמץ הרי לא, שאור לא ראוי למאכל כלב. אז אין שום הנאה, זה לא מאכל בכלל. כל עוד הוא מוגדר כחמץ אסור לעשות עליו פעולת אכילה, כמו שלא כדרך הנאתו של הרמב"ם בבשר וחלב. לכן באופן עקרוני גם בשאור יש את האיסור. למה? אמנם לא נהנים מזה כי זה לא ראוי למאכל כלב, אבל אתה עשית פעולת אכילה על משהו שהוא חמץ. למה זה חמץ? כי הוא מחמיץ דברים אחרים כמו שהרמב"ם מסביר. אבל זה רק מסביר למה הוא חמץ, אבל גם אם הוא חמץ אם זה לא ראוי לאכילת כלב היה צריך להיות מותר, מה אכפת לי זה חמץ? הטענה היא שזה לא בגלל שזה כמו שלא כדרך הנאתו במקרה של בשר וחלב. זאת אומרת אם אתה אוכל דבר שהוא חמץ, עשית פעולת אכילה על דבר שהוא חמץ עברת איסור. בסדר? גם אם לא נהנית. כי האיסור הוא לא הנאה מהדבר כמו שאמרנו קודם, אלא לעשות פעולת אכילה על משהו שהוא חמץ. זה בעצם הנקודה. לכן יש איסור אכילה על שאור גם, לא רק על חמץ. ואחרי זה יש לגבי, לגבי חצי שיעור. בהלכה ז' שם פרק א' הלכה ז' הלכות חמץ ומצה, אז הרמב"ם כותב שאסור לאכול גם פחות מכשיעור חמץ והוא מביא על זה פסוק. עכשיו שואלים הנושאי כלים שמה למה צריך פסוק? חצי שיעור אסור בכל איסורי התורה. יש לזה מקור, כל חלב כל דם, או לא משנה, או חזי לאיצטרופי מסברא, לא משנה, זה הגמרא ביומא בפרק שלה שחצי שיעור אסור בכל מקרה. אז למה אתה צריך מקור לזה שחצי שיעור אסור בפסח? התשובה הפשוטה היא שחצי שיעור ב השפת אמת כותב בתחילת מסכת שבת שאין דין חצי שיעור אלא באיסורי חפצא, אבל באיסורי פעולה אין דין חצי שיעור. למשל מי שזרק שתי אמות בשבת במקום ארבע, או אמה אחת במקום ארבע, האם יש פה איסור חצי שיעור? לזרוק ארבע אמות זה איסור דאורייתא ברשות הרבים. אבל לזרוק אמה אחת השאלה אם זה דבר שהוא חצי שיעור. תשובה היא לא, אומר השפת אמת, למה לא? כי זה פעולה, לא כי זה לא פעולה. איסורי פעולה אין בהם חצי שיעור כי אם לא עשית את הפעולה אין איסור. מה קורה באיסורי אכילה? כשאתה אכלת חצי זית חזיר, או רבע זית חזיר, בסדר? אכלת חזיר רק לא מספיק. אכלת חזיר רק לא מספיק. נהנית מהחזיר רק לא מספיק. אוקיי? לכן זה אסור. אוקיי? גם חצי שיעור אסור כי זה חזי לאיצטרופי עוד משהו כזה, אז ברור לך שכל חלק ממנו זה חזיר. אבל בפעולה, אם עשית רק חלק מהפעולה זאת לא פעולה בכלל. לא עשית את הפעולה בכלל. אין חצי.

[Speaker C] אז איך חצי שיעור ביום כיפור? הרי כל הגמרא שלנו חצי שיעור זה לגבי יום כיפור שזה גם איסור גברא.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, תכף נדבר על זה. שם יש כן איסור הנאה, עוד רגע נראה.

[Speaker C] יש חצי שיעור.

[הרב מיכאל אברהם] מה? נכון, בגלל זה. בגלל זה. הטענה היא שצריך את הלימוד המיוחד לאיסור חצי שיעור בחמץ בגלל שחמץ זה איסור פעולה של אכילה, לא איסור הנאה מאכילה. ועל איסורי פעולה אין דין חצי שיעור הרגיל. לכן צריך מקור לאיסור חצי שיעור וכן הלאה. אפשר להראות בעוד הרבה הרבה מאוד השלכות לעניין הזה. במאמר שמה הארכתי בנושא.

[Speaker B] דוגמה מעניינת נוספת בבשר וחלב יש גם חצי שיעור, מה? בבשר וחלב.

[הרב מיכאל אברהם] בבשר וחלב אני לא זוכר מקור ברור אבל מקובל להגיד שכן וצריך להבין למה. יכול להיות שיש מקור מקביל כמו שאנחנו מוצאים בחמץ. יש לגבי גיד הנשה, באמת מקשים כולם על הרמב"ם למה הרמב"ם אומר שבגיד הנשה אין איסור הנאה? אין איסור הנאה ויש איסור אכילה.

[Speaker J] לא ראוי לאכילה, יבש.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אז הגמרא תולה, הגמרא עצמה תולה את זה בשאלה אם זה כמו עץ, כן, הגיד הוא כמו עץ או לא כמו עץ. הרמב"ם פוסק שזה לא כמו עץ ובכל זאת הוא אומר שאין איסור הנאה. זה סותר מיניה וביה את הסוגיה. בפסחים. לענייננו, עוד פעם בלי להיכנס לפרטים, מה שאני רוצה לטעון שגיד הנשה זה כמו חמץ.

[Speaker B] זה איסור היסטורי.

[הרב מיכאל אברהם] זה איסור היסטורי. אין משהו פגום בגיד הנשה, משהו שאומר אל תאכל את זה. זכר למה שהיה עם יעקב והמלאך, זה בעצם איסור היסטורי. אגב, באמת הפרי מגדים כותב שאין איסור חצי שיעור בגיד הנשה וכולם תמהים עליו. ולפי מה שאני אומר כאן ברור למה אין, כי זה איסור פעולה. בפסח יש לך מקור מיוחד שמחדש את איסור חצי שיעור, אבל איסור חצי שיעור הרגיל לא קיים באיסורי פעולה. בגיד הנשה אין מקור כזה, נשארנו עם זה שזה איסור פעולה שאין עליו חצי שיעור, ולכן אין איסור.

[Speaker H] מה לגבי יום כיפור?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, נגיע, נגיע ליום כיפור. עוד רגע. עוד רגע אבל עוד מעט.

[Speaker H] אז הטענה,

[הרב מיכאל אברהם] הטענה היא ש…

[Speaker H] אתה תיתן לי ללכת כבר לשנה הבאה?

[הרב מיכאל אברהם] לשבוע הבא. לא, לא, אני מקווה, אני מקווה שאני אגמור עם זה. אז הטענה היא בעצם שיש איסורים היסטוריים שהם בעצם איסורי פעולה. יש שאלה, אני כבר לא איכנס לזה כי אני רוצה לגמור עם זה היום כמו שאמרתי לכם. לפי הרמב"ם לא לוקים על הנאה שהיא לא בדרך של אכילה. גם לפי הרמב"ם, למרות שהוא אומר שכל איסור האכילה הוא בסך הכל איסור הנאה, אכילה היא רק דוגמה לאיסור הנאה. על הנאה שהיא לא באכילה. לא לוקים.

[Speaker D] לא לוקים, כן?

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו זה מוזר, כי לפי הרמב"ם אין הבדל בין אכילה והנאה, למה על אכילה לוקים ועל הנאה אחרת לא לוקים? הרי כל האכילה זו רק דוגמה לאיסור הנאה. מה זה משנה? הנאה בכל הנאה. אז יש פה כמה כיוונים. המגיד משנה רוצה לטעון שזה שלא כדרך הנאתו. דברים שהם מאכלים, אם אתה נהנה מהם באופן אחר, אז זה לא כדרך הנאתו, לכן לא לוקים. טוב, אולי. המנחת חינוך נדמה לי כותב שזה אין בו מעשה. אין בו… אם אתה לא אוכל אלא אתה נהנה, אתה מריח או משהו כזה, זה נקרא אין בו מעשה. אולי אפילו כשאתה נהנה על ידי מעשה, אבל כיוון שהאיסור הוא על ההנאה לא על הפעולה, אז יכול להיות שגם זה נחשב אין בו מעשה. בכל מקרה זאת שאלה לא פשוטה על הרמב"ם, למה לא לוקים בהנאה. אז התזה הזאת ברמב"ם היא כנראה נכונה אבל יש עליה לא מעט קשיים. עכשיו בעצם אני רוצה רגע לסכם, בעצם מה שאני רוצה לומר זה שיש שלושה איסורי… שלושה איסורים שאנחנו… איסורי אכילה והנאה שאנחנו מוצאים ב…

[Speaker C] אתה לא יכול להראות את הסיכום הזה? אה, כן, אני יכול להראות את הסיכום הזה, זה יעזור לנו גם לרוץ את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. פשוט אני בדרך כלל מכבה כי אני לא רוצה שתקשיבו לי ולא תסתכלו, אבל פה אפשר באמת. יש? אוקיי. אז אני אומר, יש בעצם שלושה סוגי איסורים. יש את איסורי האכילה הרגילים, שהם בעצם איסורי הנאה שהאכילה היא רק סוג של הנאה. הייתי מגדיר את זה אפילו יותר מזה, זה איסורים לא על פעולת האכילה אלא על ההנאה שאתה מפיק מהאכילה. ולכן זה בעצם איסור הנאה. אוקיי? באיסורים האלה החפצא הוא מאוס, אתה אמור להתרחק ממנו בכל דרך, לא להתקרב אליו, לא ליהנות, לא לאכול, לא שום דבר. אגב, יש ראשונים שפוסקים כמו חזקיה נגד הרמב"ם, אני פשוט עושה את זה מהר קצת. יש ראשונים שפוסקים כמו חזקיה נגד הרמב"ם אבל גם לשיטתם כנראה איסור האכילה הוא איסור הנאה, כי עובדה ששלא כדרך הנאתם לא לוקים. הם כנראה מבינים את מחלוקת רבי אבהו וחזקיה אחרת. הם טוענים שלפי חזקיה איסור אכילה לא כולל בתוכו את איסור ההנאה, כי כשהתורה אוסרת אכילה אז זה אכילה. אבל מה זה אכילה? אכילה זה הנאה באמצעות פעולת אכילה. ולכן גם אצל חזקיה יש איזשהו תנאי שאתה תהנה בשביל שתעבור על איסור האכילה. זה לא… כן, לפי הרמב"ם כנראה שלא, זה רק לפי רבי אבהו, אבל שאר ראשונים זה יכול להיות גם לפי חזקיה. אז בקיצור איסורי אכילה רגילים זה חפצא מאוס ואתה צריך להתרחק ממנו, אין באכילה ואין בהנאה. יש איסורים היסטוריים כמו גיד הנשה, חמץ וכדומה, או בשר בחלב אפילו, שהם איסורים על פעולת האכילה. על פעולת האכילה…

[Speaker I] למה בשר בחלב זה לא חפצא? חפצא שהוא בשר וחלב.

[הרב מיכאל אברהם] לכן זה לא נאמר בלשון של אכילה הרמב"ם אומר, ושלא כדרך הנאתם אז אסור, כי האיסור הוא על הפעולה ולא על ההנאה שאתה מפיק מהאכילה. אז לכן זה איסורים שבעצם הם איסורים על הגברא, לעשות פעולת אכילה. זה לא איסורים שהדבר המאוס ייאכל או תיהנה ממנו, אלא שאתה תעשה פעולת אכילה. והסוג השלישי הם בעצם איסורי אכילה ביום כיפור, שזה כבר אני מתחיל להגיע ליום כיפור, שזה בעצם איסורים על הנאה של הגברא, החפצא עצמו. החפצא עצמו לא מאוס. זה איסורי הנאה של הגברא, אבל זה לא, זה לא איסורי פעולה, אלא זה איסורי הנאה. כי הרי מה הדין ביום כיפור? ביום כיפור, ולכן עשיתי את כל ההקדמה הזאת, צריך להבין, יום כיפור זאת קטגוריה בפני עצמה, היא שונה משתי הקטגוריות שראינו. כי ביום כיפור החפצא עצמו לא מאוס, אבל האיסור הוא לא על פעולת האכילה. הרי ברור שהחובה היא חובה להתענות, שזה אצלי, מה אני מרגיש. אני מרגיש שאם אני אוכל, הבעיה היא לא שעשיתי פעולת אכילה, הבעיה היא שאני לא מעונה. נכון? אז בעצם יש פה איזשהו מצב ביניים כזה ביום כיפור, שמצד אחד החפצא לא מאוס, אבל מצד שני כן יש פה איסור ליהנות מהדבר ולא לעשות פעולת אכילה על הדבר. אוקיי? האיסור בעצם, יותר מזה, האיסור ביום כיפור הוא אפילו יש כאלה שאומרים שהוא שונה מכל איסורי אכילה רגילים, כי פה באמת ההנאה היא מהות האיסור, לא פעולת האכילה, היא אפילו לא תנאי, פעולת האכילה. אתה צריך רק לא ליהנות, כשהאכילה זה הדבר שמביא אותך לידי הנאה.

[Speaker B] מה שנגיד על זה שבגברא רמיא עליה דנפשיה? מה שאתה רוצה להגיד זה שהמצווה פה מופיעה בצורה חיובית, ועניתם את נפשותיכם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז זה דיברתי בשיעורים הקודמים. אמרתי, השאלה היא אם יש פה באמת לאו, יש כאלה שרוצים לטעון שבאמת אין לאו, ואז זה לא לאו הבא מכלל עשה, זה איסור עשה.

[Speaker E] כמו העינוי ביום הכיפורים, אני בייסור על הגברא להתענות, אנחנו בתוך הקטגוריה שאסור ליהנות.

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה אוכל ביום כיפור, אם אתה אוכל ביום כיפור, אז זה פוגע בתענית שלך, לא הבעיה היא לא פעולת האכילה כמו בחמץ בפסח, שאסור לך לעשות פעולת אכילה על חמץ כמו שאבותינו לא אכלו חמץ, אלא ביום כיפור זה כן קשור להנאה, אבל בניגוד לאיסורים הרגילים שבהם האיסור הוא על הנאה מאכילה, ביום כיפור זה איסור על ההנאה כי היא שוברת את התענית. בסדר? זה לא בגלל שהחפץ הוא מאוס וצריך להתרחק ממנו, אלא כי יש דין להתענות. זה הכל.

[Speaker B] במקרה הזה הדין הוא במקרה הזה הלאו של עשה?

[הרב מיכאל אברהם] לרוב השיטות כן, לרוב השיטות יש גם לאו וגם עשה. אמרנו שיש כאלה שרוצים לטעון שיש רק עשה, אבל זה קצת קשה, כי הכרת הרי בא על הלאו. זה לא אחד מהכריתות שבאים על העשה.

[Speaker B] כמו העניין שבמילה ובפסח? זה עשה אבל יש בו כרת.

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר קורבן פסח.

[Speaker B] אז זה אני אומר,

[הרב מיכאל אברהם] שבמילה ובפסח יש כרת על עשה, אבל העובדה שמביאים רק את שני אלה ולא את יום כיפור, מה רואים? אז רואים שביום כיפור זה לא מהסוג של הכרת על העשה, כי אחרת היו צריכים להביא גם את יום כיפור. כנראה שיש שם גם לאו. זאת הטענה. מאיפה לומדים את הלאו? אז דיברנו את זה כבר. זה שאלה מסובכת. טוב, עכשיו אלה שלושת האיסורים. עכשיו יש דיון נוסף בשאלה איזה הנאה אני אמור להפיק מהאכילה האסורה? הנאת גרונו, הנאת מעיו. מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. אוקיי? לפי ריש לקיש צריך את הנאת מעיו. לפי רבי יוחנן את הנאת גרונו. נפקא מינות שמביאים זה כל מיני נפקא מינות שצריך להבין אותם איך בדיוק מדובר. אם הוא פיצל נגיד אבר מן החי, הוא מפצל אותו בתוך הפה שלו לשני חלקים ואוכל אותם אחד אחרי השני, או שמפצל אותם בחוץ, יכול להיות שיהיה הבדל. תכלס בסוף, צריך האם בגרון שלך עובר כזית שלם? אז יש לך הנאת גרונו. אבל יכול להיות שלא תהיה לך הנאת גרונו, יכול להיות שבגרון שלך עובר חצי זית ואחרי זה עוד חצי זית, אז אולי הנאת גרונו לא יהיה, אבל בקיבה רובץ לך זית שלם, אז יש לך הנאת מעיו. יש כל מיני נפקא מינות בין הנאת גרונו לבין הנאת מעיו. וזה הרמב"ם מביא בהלכות מאכלות אסורות, חילק כל איבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר, חייב. ואם לאו, פטור. לקח כזית מן האיבר כבריאתו ובשר גידים ועצמות ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו, חייב. בסדר? זה מובא בגמרא כהלכה שלפי רבי יוחנן, זאת אומרת שצריך את הנאת גרונו ולא את הנאת מעיו. מה ההבדל בין התפיסה של הנאת גרונו והנאת מעיו? בתפיסה הפשוטה, הנאה של אכילה זה הנאת המעיים, השובע או הכן? הנאת גרונו יש מקום להתלבט, וזה עולה באחרונים האפשרויות האלה. אפשר להגיד שזה גם הנאה, שאתה נהנה מלאכול דבר טעים, לא השובע שבדבר, אלא זה שפעולת האכילה בעצמה יש בה משהו שהוא לפעמים למה אנשים אוכלים מהר? אנשים אוכלים מהר, יש איזושהי הנאה לאכול מהר, לא יודע למה, למרות שמבחינת השובע זה לאו דווקא הופך אותך ליותר שבע. ברור שיש הנאה גם מהתהליך של האכילה ולא רק מהתוצר שאתה שבע. מה? לאו דווקא, לאו דווקא. זה מפעולת האכילה על כל, אני אומר, יש צדדים לכאן ולכאן. מה?

[Speaker B] הוא אומר הנאת מעיים, שאדם אוכל מהר.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר?

[Speaker B] למה? בגלל שבמעיים יהיה מספיק.

[הרב מיכאל אברהם] במעיים יהיה מספיק אם תאכל לאט, בסוף יהיה במעיים כמה שאתה רוצה. ואם תאכל לאט אז לא יהיה במעיים הכול? זה תמיד אומרים לי, אתה יודע, תאכל לאט, תיהנה מהאכילה. אני אוכל מהר בשביל ליהנות מהאכילה. אז זה טוב, לא משנה, אני אומר, יש צדדים לכאן ולכאן. יש באחרונים כאלה שרוצים לטעון שהנאת מעיים זה גם סוג של הנאה, רק סוג אחר של הנאה. טעם למשל, או לא משנה כל מיני דברים כאלה. ואז רק ויכוח בשאלה איזה סוג הנאה היא ההנאה שאנחנו אמורים להפיק מאכילה.

[Speaker B] למה לא מתייחסים למושג של הנאה בגמרא, זה בדרך כלל לא הנאה

[הרב מיכאל אברהם] מלשון הנאה,

[Speaker B] אלא מלשון תועלת?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, פה זה לא ככה. זה ממש הנאה. יכול להיות שגם ההנאה של התועלת בסוף בסוף אולי זאת הנאה כי אתה נהנה מזה שהפקת את התועלת. אבל יש אפשרות אחרת להסביר שלפי רבי יוחנן באמת לא נדרשת ממש הנאה. מה שהנאת גרונו זה בסך הכול התיאור, הוא משתמש במונח הנאה כי ריש לקיש אומר הנאת מעיו. אז כנגד זה הוא אומר לא לא, זה הנאת גרונו. הוא לא מתכוון ממש לסוג אחר של הנאה, אלא מתכוון לפעולת האכילה. אומר בסך הכול הנאת גרונו הכוונה עשית פעולת אכילה על כזית איסור, אז עברת. לא המה שמגדיר את האיסור זה פעולת האכילה, אולי יש תנאי שתיהנה, אבל האיסור בעצמו הוא פעולת האכילה. ולפי ריש לקיש האיסור זה השובע או הנאת מעיו שנוצר בעקבות האכילה. יש פה כל מיני דיונים, האם זאת הגדרת הפעולה או שזה תנאי לפעולה ההנאה, האם ההנאה היא הגדרת האיסור, זה תלוי מה שראינו למעלה. אם לפי הרמב"ם האיסור אכילה הוא איסור הנאה, אוקיי? אז אם זה איסור הנאה, אז בעצם אתה מצפה שההנאה תהיה המהות של האיסור. עכשיו הרמב"ם פוסק כמו רבי יוחנן שהנאת גרונו בעינן. אז זה אומר כנראה שלפי הרמב"ם לפחות הנאת גרונו זה לא סתם הגדרה של פעולת אכילה, אלא זה סוג אחר של הנאה. אוקיי? אבל אם מישהו אומר שלא, יכול להיות שבאמת הנאת גרונו זה רק הגדרה של פעולת האכילה. יש צריך להבין גם שלפעמים ההלכה יכולה להגדיר איסור כלשהו כאיסור על פעולה למרות שהמטרה של האיסור היא איזה סוג של תוצאה. אתן לכם דוגמה פריה ורבייה. פריה ורבייה המטרה שיהיה בן ובת לפחות, נכון? אבל זה לא בידי. אני יכול לעשות את ההשתדלויות שאני יכול אבל בסוף בסוף מה שיוצא זה מה שיוצא. אז לכן יש מקום להגיד שהחובה שמוטלת עליי זה לעשות את הפעולות שיכולות להביא לבן ובת, לא שיהיה לי בן ובת התוצאה, אלא זו חובה, זאת מצווה על הפעולה. אבל זה לא אומר שהמטרה שהתורה רוצה זה שאני אעשה את הפעולה. התורה רוצה שיהיה לי בן ובת. אך כיוון שזה לא בידי וכל מה שבידי זה רק לעשות את הפעולות שיכולות להביא לשם, אז מבחינה הלכתית מגדירים את המצווה כמצווה על הפעולות ולא על התוצאה. וזה נותן אופציה לפעמים להגיד אני בעצם רוצה למנוע ממך את ההנאה, אבל ההנאה נוצרת מפעולת אכילה. אז יכול להיות שאני אגדיר את האיסור כאיסור על פעולת האכילה גם אם הטעמא דקרא, כן הדבר שאותו אני רוצה למנוע זה התוצאה של ההנאה שאני מפיק מתוך הפעולה הזאת, ולכן אפשר להגיד פה להגדיר פה בכל מיני צורות את האיסור אם זה איסור על הפעולה או איסור על ההנאה גם אם המטרה היא למנוע את ההנאה. טוב עכשיו יש, זה לגבי איסורי אכילה וראינו שיש בעצם שלושה סוגים. יש גם איסור שתייה. כן, השתייה היא בכלל אכילה. בסדר? שתייה היא בכלל אכילה, בכל מקום שכתוב אסור לאכול כנראה גם אסור לשתות. יש מקום לדון מה אופיו של איסור השתייה, האם גם שמה זה הנאת גרונו, הנאת מעיו וכל הדיונים שראינו לגבי איסורי אכילה קיימים גם לגבי איסורי שתייה.

[Speaker B] למה הם לא מצטרפים אם זה אותו הדבר?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה בדיוק שמה בדיוק שמה מתחיל הדיון. השיעורים שלהם קודם כל הם שיעורים שונים. זה רביעית בדרך כלל, ביום כיפור זה מלוא לוגמיו, ובאכילה זה כזית בדרך כלל, ביום כיפור זה ככותבת, ככותבת הגסה. אוקיי, אז קודם כל השיעורים הם שיעורים שונים, אבל זה עוד לא אומר בהכרח שבאמת האיסורים אחרים, פשוט יכול להיות שההנאה המצטברת מ… שתייה צריך בשבילה רביעית, והנאה המצטברת מאכילה צריך בשבילה כזית. זה לא אומר שיש פה אופי שונה של איסור. ביום כיפור אגב, השיעורים הם שונים גם לשתייה וגם לאכילה. וזה שוב פעם מרמז לנו שהאיסור הזה של יום כיפור הוא באמת סוג אחר מאיסורי האכילה הרגילים, כיוון שביום כיפור כמו שאמרתי המטרה היא לא לפגוע בהיותך מעונה. זה הנקודה. בעצם המוקד הוא הגברא, אבל לא פעולה, הפעולה שעושה הגברא אלא המצב שלו. האם הוא מעונה או האם… לכן ביום כיפור ודאי שיש פה איזה שהוא מימד של הנאה מהדבר. אבל למה, למה זה ככותבת ולא כזית? בדיוק בגלל זה. כי בסוף כשאתה אוכל כזית, אז אכלת. אבל מתי אתה נחשב כבר לא מעונה? כשאכלת ככותבת. כי ככותבת זה כבר יתובי דעתא, זה מיישב את דעתך ואז אתה כבר לא מעונה. כזית זה כבר אכילה משמעותית, אבל זה לא מיישב את דעתך. כיוון שזה לא מיישב את דעתך, זה עדיין לא שיעור מספיק כדי לפגוע בתענית שלך. אז ההבדל בשיעורים בין יום כיפור לבין האיסורים האחרים מצביע על איזה שהוא הבדל באופי של האיסור. שביום כיפור זה לא איסור אכילה, זה חובת תענית. וכל מה שאסור לאכול זה אכילה כזאת שיכולה לפגוע בתענית. באיסורי אכילה רגילים זה אכילה כזאת שמביאה לאיזשהו סוג של הנאה, לא יישוב הדעת. יישוב הדעת זה פגיעה בתענית. הנאה זה שונה מיישוב הדעת. למשל לגבי השיעורים. יש לך הנאה, זה אומר שנהנית, אבל זה לא אומר שעכשיו אתה כבר לא רעב יותר. אתה יכול נורא ליהנות ועדיין להיות רעב. אין קשר. מתי אתה מגיע להיות לא רעב? ככותבת הגסה, כי זה מיישב את דעתך, ואז פגעת בתענית.

[Speaker B] עכשיו, אבל אמרנו שביום כיפור זה בעצם איסור הנאה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז אמרתי, זה איסור הנאה אבל זה לא איסור הנאה רגיל כמו האיסורים האחרים. כי מה שאסור לך זה לא ליהנות מהדבר, החפץ הוא לא מאוס, אין בעיה שנהנית מהחפץ. הבעיה שאתה הגעת למצב שאתה לא מעונה, וזה קורה רק בככותבת. יש פה למשל מחלוקת מה קורה אם נקפא את הדם או אם המחה את החלב וגמעה, זאת אומרת אתה לוקח חלב שהוא בעצם אוכל, אתה ממחה אותו, הופך אותו לנוזל ושותה אותו. יש פה ויכוחים גדולים בשאלה איזה שיעור צריך להיות, האם זה שיעור רביעית או שיעור כזית. האם זה נקרא אכילה או שתייה. יש פה דיונים האם החלב הנוזל נחשב משקה או נחשב מזון. זאת אומרת החלב המומחה, השאלה אם זה משנה את הפעולה שאני עושה, אני שותה ולא אוכל, או שזה משנה את החפץ שעליו אני עושה את הפעולה, הוא משקה ולא מזון. נפקא מינה למשל באיזה שיעור אני אעבור על חלב מומחה. אם זה משקה אז יכול להיות שזה שיעור רביעית ולא יהיה שיעור כזית. אם זה אוכל אז שיעורו הוא כזית. אבל אם ההבדל הוא רק בשאלה איזה פעולה אני עושה, זה אוכל, רק אני שותה את האוכל. אני שותה את האוכל. כשאני שותה חלב מומחה, האם אני שותה אוכל או שותה משקה? אז זה מחלוקת ראשונים, יש פה תוכלו לראות אחרי זה בסיכום. אם התוצאה היא בעינוי, אז למה אנחנו

[Speaker B] לא מאפשרים צירוף של שתייה?

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא ביומא בדף פ"א בפרק שלנו, הגמרא אצלנו אומרת האוכל והשותה אין מצטרפין. אי אפשר לצרף אוכל ושותה. השאלה הגדולה זה מה זה נקרא מצטרפין. לאיזה עניין אתה רוצה לצרף אותם. נגיד אכלת חצי זית אוכל ושתית חצי רביעית או חצי זית. הם מצטרפים לאיזה שיעור? יש להם שיעורים שונים. אז איך גם אם אני אגיד שהם היו מצטרפים לא כל כך ברור למה הכוונה. אבל כתוב אין מצטרפין. מאן תנא? אמר רב חסדא מחלוקת שנויה ברבי יהושע, דתנן, כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושיעורו שווה מצטרף. טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו אין מצטרפין. טומאתו הכוונה מתי הוא נטמא, לא חשוב כרגע זה בדיני טומאה. אבל מכאן לומדים שגם באכילה ושתייה ביום כיפור בגלל ששיעוריהם שונים אז יש פה ויכוח בשאלה אם הם מצטרפים או לא מצטרפים. אמר רב נחמן אפילו תימא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לעניין טומאה, אבל כאן משום יתובי דעתא הוא והאי לא מייתבא דעתיה. השתייה לא מיישבת את דעתו רק האוכל ולכן. ולכן אין מה לצרף את שניהם. זה קצת מרמז על זה שהאיסור על שתייה והאיסור על אכילה הם איסורים שונים. איסור האכילה זה שייתוב דעתו. איסור השתייה, שתייה לא מיישבת את דעתו ולכן אין מה לצרף אותם בכלל. השאלה הגדולה זה באמת אז מה כן? זאת אומרת, הרי החובה היא חובה להתענות, אז מאיפה בא איסור השתייה? אני חושב שבאמת המשמעות של הדברים היא שיש פה זה לא שהוא לא מיישב את דעתו, זה שני סוגי יישוב דעת. לכן הם לא מצטרפים. יישוב הדעת של האוכל זה להפוך אותך לשבע. יישוב הדעת של הצמא להפוך אותך ללא צמא, לרוות, אוקיי? ולכן אין מה לצרף אוכל עם שתייה. אם שניהם היו גורמים לתחושת שובע, היה מקום לצרף אוכל עם שתייה. אבל אם כל אחד מהם ממלא פונקציה אחרת אצלי, אז לא שייך לצרף אותם. לא בגלל ששיעוריהם שונים, כל אחד מהם עושה משהו אחר, מה שייך לצרף אותם? תחשוב חצי שבע וחצי רווה, אז זה אומר שעכשיו אתה לא מעונה? אתה כן מעונה. רק אם אתה לגמרי שבע או לגמרי רווה, אז אתה לא מעונה. זאת אומרת היתובא דעתא שכתוב פה הוא כנראה נכון גם לשתייה, לא רק לאכילה ביום כיפור. רק זה סוג אחר של יתובא דעתא. זה יתובא דעתא מצמא וההוא יתובא דעתא מרעב, או הפוך מתענית של צמא או מתענית של שובע, של אכילה. אז פה הנקודה היא שמה שהם לא מצטרפים זה לא בגלל השיעורים השונים שלהם כמו שאומרים בדרך כלל, אלא בגלל הפונקציה שהם ממלאים. בסדר, דנים פה בשאלה אם זה להיכנס עכשיו לכל הפרטים האלה. בכל מקרה אנחנו רואים פה שגם האכילה וגם השתייה עניינם לא זאת אומרת עניינם שהם פוגעים בהיותי מצוי בתענית ביום כיפור. ולכן זה איסור בעל אופי שונה, אני לא נכנס עכשיו לכל הדיונים האלה, תראו אחר כך אם אתם רוצים. זהו. עכשיו, יש כמה אחרונים שטוענים שביום כיפור לכל הדעות היסוד של האיסור זה הנאת מעיו. אנחנו פוסקים להלכה כמו רבי יוחנן שבאיסורי אכילה זה הנאת גרונו. חתם סופר למשל כותב, החינוך מסתפק בזה והחתם סופר כותב את זה, שביום כיפור הנאת מעיו לכל הדעות. גם רבי יוחנן יסכים שהנאת מעיו זה מה שקובע ביום כיפור. נפקא מינה אם פיצל את זה מחוץ לפה בתוך הפה כל מה שדיברנו הזכרתי למעלה. מה הרעיון מאחורי זה? שוב פעם אותו דבר. כיוון שכל הרעיון זה אתה צריך ליישב את דעתך. כשאתה צריך ליישב את דעתך אז אין הכוונה שתיהנה. אם אתה תיהנה אפשר לדון הנאת גרונו זה הנאה או הנאת מעיו זה הנאה. אבל אם אתה רוצה יתובא דעתא הכוונה שאתה כבר לא תרגיש מעונה, זה ודאי הנאת מעיו ולא הנאת גרונו. הנאת גרונו זה פשוט הטעם למשל או לא משנה, סוג שזה לא קשור לתחושת השובע. כשאתה נהנה מהטעם זה לא קשור לתחושת השובע. כשאתה מדבר תחושת שובע כדי לא להיות בתענית, אז זה תלוי בהנאת מעיו. עכשיו הסיפור הזה הוא נראה מאוד הגיוני בסברה.

[Speaker D] אין הבדל גם אדם רעב, ברגע שהוא אוכל ומכניס לפה כבר הושקט הרעב?

[הרב מיכאל אברהם] אולי לאותו רגע, אבל אחרי זה הוא

[Speaker D] ואם שתייה זה בוודאי.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מדבר כרגע על אוכל. בשתייה אני בכלל חושב שבאמת לא יהיה הבדל בין רבי יוחנן וריש לקיש על הנאת גרונו והנאת מעיו, ככה נראה לי פשוט. כי אין פה באמת את מימד השובע בדיוק מה שראינו שם.

[Speaker B] מה נפקא מינה?

[הרב מיכאל אברהם] לזונדה. מה? שישימו לו זונדה בכיפור. נכון, אין הנאת גרונו בעצם בעניין הזה, נכון, בדיוק. נחשב כהנאת מעיו? אה? לא, יש הנאה. מה זה מעיו? לא חובה במעיים. הוא מרגיש איזשהו שובע, זה משביע אותו. הוא לא חש רעב בעקבות האכילה מהזונדה. ככה לפחות נדמה לי.

[Speaker B] לא לא לא, זה הרבה יותר מסובך משום שאין לך הנאה.

[הרב מיכאל אברהם] הזונדה נכנסת למעיים, לא משנה אני מדבר גם על אינפוזיה. לא האינפוזיה, האינפוזיה, אני אומר האינפוזיה הולכת לדם. אבל גם אם זה הולך לדם, אם בסופו של דבר הוא מרגיש שהוא לא רעב, אז לכאורה יש פה את הנאת מעיו, לא? אז אלה כל הדיונים שיש פה

[Speaker G] וגם עם אוכל מוזרם אותו דבר. אבל אני אומר אם בסופו של דבר זה

[הרב מיכאל אברהם] פותר את תחושת הרעב, אתה יכול להגיד שזה לא שזה לא כדרך הנאתו, אבל אבל תחושת הרעב פתרת. ואם זה כל הבעיה ביום כיפור זה שצריך להתענות, אז ברגע שפטרת את תחושת הרעב, אז אתה לא מעונה. והייתי אומר לפי הרמב"ם שמי שאוכל שלא כדרך הנאתו ביום כיפור זה לא רלוונטי, זאת אומרת אם הוא נהיה שבע בסוף, אז מה אכפת לי? זה כמו בשר בחלב של הרמב"ם שגם שלא כדרך הנאתו אתה חייב, אוקיי? כי בסוף אתה לא מעונה. זאת אומרת יש הבדל בין איסור אכילה של יום כיפור לאיסור אכילה בשאר בשאר התורה. אז זה מה שאמרתי, החתם סופר והספק במנחת חינוך, שיכול להיות יסוד האיסור זה הנאת הנאת מעיו ביום כיפור בגלל שאתה צריך להיות מעונה. כן, בדיוק. הנה הכתב סופר מביא בשם החתם סופר אבא שלו, שבשתייה זה תלוי בהנאת גרונו לכל הדעות, כי בעצם זה הריווי מהצמא, זה לא תחושת השובע שנוצרת בסוף. אז זה בעצם מצטרף למה שדיברנו. עכשיו יש פה כמה כמה נפקא מינות להבדל הזה שדיברנו עליו בין יום כיפור לשאר האיסורים. נפקא מינה ראשונה זה השיעור שעליו דיברתי, ככותבת, להבדיל מכזית בכל התורה. למה? בגלל שככותבת זה מרגיע את תחושת הרעב, זה לא רק מהנה אותך, ובכזית מספיק שנהנית מזה, לא משנה עד כמה שבעת.

[Speaker B] מה היחס בין כזית לככותבת? פי שניים. פי שתיים.

[הרב מיכאל אברהם] ככותבת הגסה, כן.

[Speaker B] בשתייה זה מלוא לוגמיו.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו יש ראשונים שאומרים שפחות מהשיעור זה לא נקרא אכילה, אין לזה שם של פעולת אכילה, ואם אתה שותה מלוא לוגמיו שזה פחות מרביעית, לכאורה לא עשית פעולת שתייה. אבל זה לא מעניין, כי ברגע שתחושת הצמא שלך קצת נחלשה, אז בעצם אתה לא מעונה, וזה שוב פעם אינדיקציה הפוכה לזה שפה לא נדרשת פעולת שתייה או פעולת אכילה כמו באיסורי האכילה הרגילים. כל השאלה זה מה זה עושה לגברא, האם אתה רווה ברמה מסוימת, גם אם קצת, אז אתה כבר לא מעונה, גם אם זה לא נקרא פעולת שתייה, כי לא חשובה פה באמת הפעולה, מה שחשוב פה זה בעצם מה שזה עושה לאדם. אומנם בכמה מקומות רואים ששיעור ככותבת נתפס אצל חז"ל כשיעור כמו כל שיעורי התורה, כי לפי מה שאני אומר עכשיו שיעור ככותבת הוא לא שיעור משהו פורמלי כמו כזית, אלא פשוט בגלל שבככותבת אתה כבר שבע או יחסית קצת שבע, מרגיש כבר שבע, אז זה רק ההערכה של חכמים כמה צריך לאכול כדי להרגיש שבע. השיעורים שנתנה תורה בדרך כלל הם שיעורים פורמליים, אתה אוכל חזיר, כמה אתה צריך לאכול בשביל לעבור איסור? כזית. למה? כי פחות מכזית אתה לא שבע? או כן שבע? או אתה לא נהנה? או כן נהנה? אתה נהנה ואתה לא שבע, זה לא משנה כלום. יש שיעור פורמלי שאומרים משם ואילך אתה לוקה, מכזית. פה זה שיעור מהותי, זה לא שיעור פורמלי, הככותבת יש לה את התוצאה שאתה לא מעונה, אז הייתי מצפה שזה לא ייתפס כאחד מהשיעורים של שיעורי התורה, אלא פשוט אומרים לך אתה צריך להתענות, מהאיסור להתענות אתה יכול לגזור שהשיעור יהיה ככותבת. למשל מאיסור אכילת חזיר אתם יכולים לגזור שהשיעור יהיה כזית? איך? למה לא חצי זית או שני זיתים? אין דרך לגזור את זה.

[Speaker B] כל השיעורים בתורה, גמרא, אבל איך אתה יודע?

[הרב מיכאל אברהם] איך היית גוזר את זה מאיסור האכילה של חזיר? הגדרת אכילה. מאיפה אתה יודע שזה הגדרת אכילה? למה? מאיפה זה לקוח? בגלל שיש הלכה למשה מסיני, שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, אז אתה אומר אני צריך הלכה מסיני שהשיעור באיסור הוא כזית. אבל זה היה יכול להיות חצי זית או שני זיתים, האיסור אכילת חזיר כשלעצמו לא היה נותן לי מהו השיעור, אני צריך הלכה שתיתן לי את השיעור, שתחתוך, שתקבע את הרף שממנו ואילך לוקים. ביום כיפור זה סך הכול ההערכה של חכמים ממתי כבר אתה לא מעונה, או לא לגמרי מעונה, אז הם מעריכים שזה אכילת ככותבת. אז לכאורה הייתי מצפה שהככותבת לא יהיה אחד מרשימת השיעורים שניתנו בהלכה למשה מסיני, זה אומדן, אומדן של חכמים מתי אתה שבע, אבל יש בכמה מקומות שרואים שזה כן אחד מהשיעורים. שנלמדו מהלכה למשה מסיני. קודם כל הפסוק ארץ חיטה ושעורה שמובא בתור אלטרנטיבה, הרי יש בגמרא שתי אפשרויות מאיפה לומדים את השיעורים. או מארץ חיטה ושעורה או מהלכה למשה מסיני. ובארץ חיטה ושעורה באחד המקומות לומדים את הככותבת של יום כיפור. אוקיי, עכשיו אז נראה שזה באמת שיעור פורמלי שניתן בהלכה למשה מסיני. רש"י שם בסוכה לגבי הככותבת מסביר למה השיעור ככותבת ביום כיפור, ושלא כתוב שם אכילה. כן, לא כתוב שם. אלא מה? בעינן מידי דמפקי ליה מעינוי. בדיוק מה שדיברנו קודם, כן, הייתוב דעתא. עוד משהו, הגמרא בביצה, הגמרא אומרת שלבית שמאי שאור בכזית וחמץ וככותבת, ולבית הלל שניהם בכזית. כן, זה בעצם המשנה הראשונה בביצה. אז הגמרא אומרת שמזה שהתורה כתבה חמץ ושאור, כתבה את שניהם, מוכח שהשיעור של חמץ הוא גדול יותר, הוא בככותבת, והשיעור של חמץ הוא בכזית. שאור בכזית וחמץ בככותבת. כן, מה אמרתי? השאור הוא הקטן יותר והחמץ הוא הגדול יותר כי השאור יותר מרוכז. כן. אז למה ככותבת דווקא? אומרת הגמרא כי זה השיעור הבא שמצאנו. אנחנו יודעים שהחמץ צריך להיות יותר משאור. עכשיו כמה יותר? אני לא יודע. אני מחפש את רשימת השיעורים שיש בהלכה. הבא אחרי כזית זה ככותבת. עוד פעם מה רואים? שכזית זה שיעור, זה לא סתם אומדן כמה אתה נהיה שבע. זה ברשימת השיעורים יש גם ככותבת. אז זה אפשר לראות את זה בכמה מקומות. אותו דבר לגבי אכילה שלא כדרך ביום הכיפורים, הזכרתי את זה קודם, יש האחרונים דנים בעניין הזה ונחלקים בשאלה הזאת האם שלא כדרך אכילתו ביום כיפור פטור. לפי איך שאני אמרתי קודם בפשטות צריך להיות חייב. כי אם בסוף אתה שבע, יצאת מכלל העינוי, אז עברת את האיסור. זה לא איסור על פעולת האכילה שאתה יכול להגיד כיוון שאתה אוכל שלא כדרך אכילתו אז אתה פטור. ובאמת יש בשאגת אריה כותב שאכילה שלא כדרך אכילתו ביום כיפור לא פוטרת. כי סוף סוף יש את הייתוב דעתא, לכן אין סיבה לפטור. גם ברש"י משמע ככה. מה קורה עם מישהו אכל לפני יום כיפור פחות מככותבת והשלים ביום כיפור בתוך כדי אכילת פרס השלים לככותבת? כתב סופר מדבר על זה. כן, אני אכלתי נגיד שלושת רבעי ככותבת ממש צמוד ליום כיפור, נכנס יום כיפור, אכלתי עוד רבע בכדי אכילת פרס. השלמתי ככותבת בתוך יום כיפור. עכשיו אם באמת אכלתי ביום כיפור ובסוף בסוף הגעתי לשובע של ככותבת, אז אני לא מעונה. אז מה זה משנה שהאכילה עשיתי לפני יום כיפור? הרי האיסור הוא לא על פעולת האכילה, האיסור הוא על המצב שנוצר בעקבות האכילה. ואם בתוך יום כיפור בעקבות האכילה נוצר אצלי שובע שהוציא אותי מהעינוי,

[Speaker B] אז אם אתה אוכל כפול לפני

[הרב מיכאל אברהם] יום כיפור אז בגלל שהוא לא מעונה מה? יש באמת קצת דיונים על זה גם על זה. יש אנשים שרוצים לטעון שתוספת יום הכיפורים עניינה, יש מהאחרונים שרוצים לכתוב שתוספת יום הכיפורים היא בשביל זה, כמו בתוספת שביעית, שלא ישריש בשביעית. אז גם בתוספת יום הכיפורים אתה בעצם צריך להוסיף כדי שכשייכנס היום אתה כבר תהיה מעונה. כי אחרת אם אכלת עד הרגע האחרון, אז יהיה רגע ביום כיפור שאתה לא מעונה. טוב, אבל זה אני חושב בתוספת זה לא ההסבר הפשוט. הנה השדה חמד, הנה הבאתי פה, השדה חמד טוען שאפילו אם אכלת הכל לפני הצום אבל הוא נכנס לצום לא מעונה, הוא עבר את האיסור. לא צמוד לצום, זה בדיוק הנקודה. זו הטענה שלו, אם אתה נכנס ליום ואתה לא מעונה אז כבר עברת את האיסור שזה אני חושב די מרחיק לכת. מה?

[Speaker B] איך הוא שונה משני ימי כיפור? ככה זה קצת.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו יש עוד את העניין של חצי שיעור, אני אסיים אולי בעניין הזה של חצי שיעור. אז הזכרתי את הדין של חצי שיעור בחמץ ובגיד הנשה ובכל האיסורים האלה שהם איסורי פעולה. מה יהיה עם חצי שיעור ביום כיפור? אז הגמרא הרי הדין של חצי שיעור, המחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מובאת על יום כיפור, אצלנו בפרק. שם המקור, דף פ"א. אוקיי? אז רואים שביום כיפור יש דין חצי שיעור לפי רבי יוחנן שהוא אסור מן התורה וככה אנחנו פוסקים להלכה. יש פה עשיית פעולה. מה יהיה עם חצי שיעור ביום כיפור? אז הגמרא, הרי הדין של חצי שיעור, המחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מובאת על יום כיפור, אצלנו בפרק, זה שמה המקור, דף פ"א. אוקיי? אז רואים שביום כיפור יש דין חצי שיעור לפי רבי יוחנן שהוא אסור מן התורה, וככה אנחנו פוסקים להלכה.

[Speaker B] אז יש

[הרב מיכאל אברהם] פה, אתם זוכרים שהבאתי את הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ז', שהוא מביא מקור לדין חצי שיעור בפסח, ולא לומד את זה מדין חצי שיעור הכללי. אז המשנה למלך שואל למה. אומר קיימא לן כרבי יוחנן וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבנו, דלמה לי קרא בחמץ בפסח? הא בכל איסורים שבתורה קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. ותו, דאם מקרא איפכא הווה ליה למימר, דלא יאכל שיעור אכילה משמע. וכבר הקשה זה מרן בכסף משנה והניחו בצריך עיון. כן, הוא גם לא מבין את המקור, לא משנה. וראיתי להרב מהר"לנח בתשובה סימן נ"א, דהוקשה לו קושיית מרן בכסף משנה, ותרץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב. הרי בחלב לומדים כל חלב כל דהוא חלב, אז משם לומדים חצי שיעור. דמשם למדו דחצי שיעור אסור, משום דחלב אסור לעולם, ולא היה לו שעת היתר. מה שאין כן בחמץ שמוותר קודם הפסח, ולכן נצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור. והוליד הרב ז"ל מזה דביום י"ד משעה שישית ולמעלה אין איסור תורה פחות מכשיעור. אז המהר"לנח טוען שאי אפשר ללמוד את דין חצי שיעור מחלב לחמץ בפסח, כי חלב זה איסור שלא תלוי בזמן, לא היה לו שעת היתר, חלב תמיד אסור. וחמץ בפסח לפני הפסח הוא מותר, בפסח עצמו הוא אסור. אז שמה אולי לא יהיה דין חצי שיעור, לכן צריך מקור נפרד שיש גם איסור חצי שיעור בפסח. עכשיו הדבר הזה מאוד תמוה, כי כל הדיון על חצי שיעור נאמר על יום כיפור. גם יום כיפור הוא איסור שתלוי בזמן. האוכל הזה הרי מותר היה לאכול אותו לפני יום כיפור, וביום כיפור אסור. אז מה הוא רוצה המהר"לנח? זאת אומרת הוא אומר שחמץ בפסח אי אפשר ללמוד מחלב כי זה איסור שתלוי בזמן. נו, וכל הדיון של חצי שיעור בגמרא הוא על יום כיפור. זה איסור שתלוי בזמן. נדמה לי שאולי אפשר להבין אותו לפי מה שראינו למעלה, שיום כיפור נכון שהוא איסור שתלוי בזמן, אבל הוא לא איסור היסטורי כמו חמץ וגיד הנשה. זאת אומרת זה לא איסור על פעולה כמו חמץ וגיד הנשה, אלא זה איסור על ההנאה. וברגע שזה איסור על ההנאה, אז שייך בו את החצי שיעור. אז חצי מהנאה זה איסור של חצי שיעור. אוקיי? בחמץ בפסח הטענה היא שהאכילה שאסורה זה פעולת האכילה, לא ההנאה שאני מפיק מפעולת האכילה. וזה שחמץ תלוי בזמן זה לא הסיבה, זה הסימן. זה סימן לזה שהחמץ מצד עצמו הוא לא מאוס, אלא הוא זכר לאירוע היסטורי, ועובדה שלפני כן מותר ואחרי כן גם מותר, ורק בפסח אסור. לכן חצי שיעור צריך מקור נפרד, כי בלי זה לא הייתי אוסר חצי שיעור. זאת אומרת זה סימן ולא סיבה התלות בזמן. עכשיו ביום כיפור יש גם תלות בזמן, אבל התלות בזמן שם לא מעידה על מה שהיא מעידה בפסח. כי ביום כיפור האיסור הוא כן על ההנאה, לא על פעולת האכילה. וכל מה שאין חצי שיעור זה כי אין חצי שיעור על איסורי פעולה. אבל בחמץ בפסח… ביום כיפור האיסור איסור הנאה, אז שמה למה שלא יהיה חצי שיעור? אז יש שם חצי שיעור.

[Speaker B] מעניין. יופי. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו עוצרים כאן. פחות או יותר סיימתי את זה קצת מהר, אני אשלח לכם את הסיכום אם תרצו לראות קצת את הפרטים.