מעמדן של סברות – שיעור 2 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] טוב אנחנו בסוגיית מעמדן של סברות. דיברתי קצת על זה שסברה זה מושג עמום, זאת אומרת לא ש או שיש סברה או שאין סברה אלא יש רמות שונות של סברה. לכן גם אם אומרים שסברה מה שיוצא מסברה מעמדו דאורייתא, זה לא בהכרח אומר שכל דבר שיוצא מסברה מעמדו דאורייתא. השאלה עד כמה הסברה היא חד משמעית בשני מובנים. מובן אחד זה עד כמה ברור לנו שהיא נכונה, ברור לנו שהיא נכונה ובמובן השני זה עד כמה היא משמעותית מבחינת תוכנה. אז אם יש לי סברה שלא יודע מה שעדיף לשבת על כיסא נוח מאשר כיסא לא נוח, אוקיי אבל זה לא הופך להיות חובה דאורייתא.

[Speaker B] אבל ללכת

[הרב מיכאל אברהם] עם השכל הישר אותו שכל ישר שאחראי על הסברות. זה

[Speaker B] אינדיבידואלי לכל אדם ואדם?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי ולכן? מנסה לשכנע. טוב יש קיצור

[Speaker C] שולחן ערוך, בסוף הוא סגר.

[Speaker B] לא לא קיצור

[הרב מיכאל אברהם] שולחן ערוך, כן לא משנה. כל אחד בקיצור כל אחד והסברה שלו אנחנו עוד נדבר על זה. מושכים אותי בלשון. טוב. נלמד את זה כל דבר לפי סברה. לא כן לפי סברה, בהחלט כן. כל אחד שיש לו סברה הסברה הזאת מחייבת אותו ודאי. הסברה שלך לא מחייבת אותי. הסברה של הסנהדרין כן תחייב אותי. אבל הסברה שלי מחייבת אותי והסברה שלך מחייבת אותך. אז לפי הסברה הזאת של אותם רבנים? לא אין פה לא רבנים ולא כלום, לרבנים אין שום מעמד בעניין הזה. וזה ככה אני

[Speaker C] יוצא עבריין?

[הרב מיכאל אברהם] עבריין ודאי ברור. טוב לא צבוע עבריין. צבוע לא צבוע זה עניין לסדר מוסר. זאת אומרת אתה זה מה שאתה צריך לעשות ואם לא עשית את זה אז עבירה כן. אז זה בסדר מצד עצמי? כן, בסדר מבחינתך. יכול להיות שאתה טועה ואז אתה טעית אוקיי. מה זה תיתן את הדין? הדין תגיע לבית דין של מעלה ישאלו אותך למה נסעת בשבת תגיד להם את הנימוקים שלך אם השתכנעו שאתה לא שאתה צודק אני מניח שלא תצליח לשכנע את הקדוש ברוך הוא שאתה צודק אבל ישתכנעו בזה שאתה לשיטתך ככה חשבת בסדר אז זה מה שאתה אמור לעשות הכל בסדר. טוב בכל אופן עוד נדבר בהמשך יש כמובן איזושהי דרישה שתהיה בר הכי. זאת אומרת סברות בעלמא של מישהו שלא מבין שום דבר לא אומרות הרבה. אבל מישהו שהוא כן בר הכי אז זה לא משנה עד כמה הוא גדול יותר או גדול פחות מאחרים הסברה שלו מחייבת אותו. אני מסייג טיפה את מה שאמרתי קודם. מי שלא מבין כלום אז מה הטעם לסברות? הסברות שלו לא אומרות שום דבר זה סתם חוסר אחריות ללכת עם המ… אבל כן ברמה העקרונית כשאתה כבר בר הכי אתה הגעת ל… זאת אומרת אתה יודע ללמוד אתה מבין איך עובדת הלכה אתה לא צריך להיות גדול הדור אבל אם אתה בר הכי אז ברגע שיש לך סברה היא מחייבת אותך. טוב אבל זה אנחנו מקדימים את המאוחר קצת. אז אמרתי שיש רמות שונות של סברות בשני המישורים האלה. אחר כך התחלנו לדון בסוגיה בברכות לגבי ברכות הנהנין. ראינו שם שהגמרא לומדת בקל וחומר… לא בקל וחומר סליחה זה בסוגיית ברכת התורה אני בסוגייה אחרת עכשיו. הגמרא לומדת מסברה שמי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל ולכן יש חובה לברך. שאל הפני יהושע אם כך אז זה צריך להיות דין דאורייתא כי הרי סברה דאורייתא. אז למה ספק ברכות להקל? מאיפה אנחנו יודעים שסברה דאורייתא? הפני יהושע אומר כי הגמרא בכמה מקומות שואלת למה לי קרא סברה היא. וכששואלים למה לי קרא סברה היא פירוש הדבר שאם משהו יוצא מסברה לא רק שהוא מחייב שזה פשוט אלא המעמד שלו הוא כמו דבר שיוצא מפסוק. כי אם זה היה מחייב אבל ברמה פחותה אז מה השאלה למה לי קרא סברה היא? צריך תקרא כדי שזה יהיה דין דאורייתא מלא. אם לא היה קרא נכון היית יודע את זה אבל זה לא היה דין דאורייתא מלא. לכן השאלה למה לי קרא סברה היא לא רק אומרת שלסברה יש מעמד אלא היא אומרת שסברה וקרא זה באותו מעמד. זה הרבה יותר חזק ממה שנראה במבט ראשון. ולכן הגמרא שואלת את זה בשני מקומות בלשון הזאת אבל בעוד הרבה מקומות בלשון קצת שונה, כן על הפה שאסר ועל המוציא מחברו עליו הראיה. אז אומר הפני יהושע, אז אם ככה סברא היא דאורייתא, הבאתי שגם לרוגאצ'ובר יש קונטרס כזה סברא דאורייתא שם, הרב כשר, יש לו קונטרס, לא רוגאצ'ובר, הרב כשר, יש לו קונטרס של סברא דאורייתא ועוד הראשונים, אור זרוע ועוד, כותבים שהדבר שיוצא מסברא יש לו מעמד של דאורייתא, מזה שהגמרא שואלת למה לי קרא סברא הוא. אז אומר הפני יהושע, אז אם זה ככה, בברכות הנהנין שיוצאות מסברא, מעמדן היה צריך להיות דאורייתא, ספק ברכות היה צריך להיות להחמיר. אז לא משנה, הפני יהושע, התשובה שלו לא לגמרי פשוטה, אבל נדמה לי, או שזה הוא אומר את זה ואם לא אז אני אומר את זה, שנכון, באמת ספק ברכות לחומרא, ולכן החובה לברך אם אתה בספק אתה צריך לברך, אבל אתה לא צריך לברך בשם ומלכות, כי החובה לברך בשם ומלכות היא חובה דרבננית. האיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה נאמר על מישהו שמברך באופן כללי, כן, מברך את הקדוש ברוך הוא על האוכל שהוא עומד לאכול, אבל הטופס הזה של שם ומלכות וכל ההגדרות של הלכות ברכות זה ודאי דין דרבנן, כן, כמו בהלכות תפילה לפי הרמב"ם שהעיקר הוא כמובן דאורייתא, אבל הדפוסים המסוימים, שלוש תפילות, הזמנים, הנוסחים וכולי, זה דרבנן. אז גם בברכות אותו דבר, לכן באמת ספק ברכות להחמיר, הכי נמי, ספק ברכות להחמיר, רק שלא בנוסח של הברכה שקבעו חכמים כי שמה יש בעיה של לא תישא שם השם לשוא, יש שם השם ולכן אתה מברך באיזשהו נוסח בלי שם ומלכות, בלי שם, מלכות תגיד אבל בלי שם.

[Speaker B] הבאתי שאיך אתה איך אני מברך על המים?

[הרב מיכאל אברהם] ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. למדנו לברך בגן, ככה מברכים, אבל לא עם השם. טוב, בכל אופן אז ראינו בתלמידי רבנו יונה שהם כותבים בשני מקומות שמי שאכל בלא ברכה מעל, מביא קרבן מעילה. ומה תקנתו? שילך לחכם וילמד אותו וככה ייפטר מקרבן מעילה, כך כותבים תלמידי רבנו יונה. אז רואים שבאמת על זה שלא בירכת, אכלת בלי ברכה, אתה חייב קרבן מעילה. ומה זה קרבן מעילה? זה חולין בעזרה. מה זה קרבן מעילה? זה איסור דרבנן? או ביטול עשה דרבנן או איסור דרבנן, יש מקום לדון, אבל למה קרבן מעילה? הרי זה חולין בעזרה. אז רואים שלא, זה דאורייתא ולא דרבנן. ועדיין, כיוון שאין מקור, השאלה איך מביאים מעילה, אז הזכרתי כבר אשם מעילות, אז הזכרתי כבר מאמר שכתבתי פעם על אשמות ושמה הראיתי שאשמות באופן כללי ושיטתי מובאים על איסורים ללא מקור, איסורים דאורייתא ללא מקור. אז גם פה זו דוגמה אחת הדוגמאות לעניין הזה. בכל אופן אז זאת שיטת הפני יהושע ולכאורה יוצא שזה דאורייתא, ספקו לחומרא, אבל בגלל בעיות של לא תישא שם השם אתה לא מברך עם שם השם. הזכרתי קצת, נדמה לי שהזכרתי את זה, נכון מה ההגדרה של מה זה קולא ומה זה חומרא בהלכה?

[Speaker B] שבוע שעבר לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא דיברתי על זה? ספק ברכות להקל, מה שאמרתי, למה ספק ברכות להקל זה לא לברך? ספק ברכות להקל זה כן לברך. להקל פירושו תעשה מה שאתה רוצה, לא? אם אסור לברך זה להקל? התשובה היא שספק ברכות להקל זה באמת אתה יכול לברך ואתה יכול שלא לברך, אך כיוון שאתה יכול לברך ויכול שלא לברך עכשיו באה הבעיה של שם השם ואומרת לך טוב אז אל תברך. וזה באמת חומרא, אבל זה חומרא בלא תישא שם השם, בהלכות ברכות יש קולא, הקולא היא ששתי אופציות פתוחות, אתה יכול לברך ואתה יכול שלא לברך מבחינת הלכות ברכות. כיוון שאתה יכול גם שלא לברך אז בגלל האיסור של לא תישא שם השם אל תברך, וזה כבר באמת חומרא. זאת אומרת קולא זה בסך הכל לפתוח כמה שיותר אופציות, זה ההגדרה של קולא. קולא אין פירושו לעשות את מה שנוח לי, זה תפיסה לא נכונה. המושג קולא פירושו שיש לך יותר, מישהו שמקל לעומת אחר זה מישהו שפותח יותר אופציות הלכתיות, זה ההגדרה של קולא. טוב, בכל אופן אז לענייננו הספק ברכות באופן עקרוני היה צריך להחמיר, להחמיר פירושו לברך, כן? עכשיו למה להחמיר זה לברך? הרי מותר לברך אז אתה מקל בשם השם, נכון? לא, זה להחמיר כי אתה חייב לברך, אין לך אופציה לא לברך, פחות אופציות זה חומרא. אוקיי? ממילא גם אין בעיה של לא תישא שם השם כי אתה חייב לברך, אבל בהלכות ברכות זאת חומרא. בכל אופן זה היה הפני יהושע. התחלנו לראות את הצל"ח והצל"ח תוקף את הפני יהושע, אומר מה פתאום? איפה מצאנו דבר כזה שדבר שיוצא מסברא הוא דאורייתא? ברור שברכות זה דרבנן וספקם לקולא והוא שואל. מה זאת אומרת, אז למה גויים לא חייבים לברך לפי הפני יהושע? הרי אם זה סברא, אז גם גויים צריכים לברך. מה? כן, אז עניתי אינהמי, באמת גם גויים צריכים לברך. מה השאלה? ברור שהם צריכים לברך. רק לא בשם ומלכות עם כל הטפסים, אלא את החובה הדאורייתא הכללית הזאת שלא ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ודאי שיש גם על גויים. ברור. בכל אופן, אז זה הערה ראשונה של הצל"ח. הערה השנייה שלו זה שהרי בסופו של דבר הפני יהושע הביא ראיה לדבריו, נכון? הוא אמר שהגמרא אומרת: "למה לי קרא? סברא הוא". והגמרא עצמה מניחה שדבר שיוצא מסברא יש לו מעמד כמו דאורייתא. אז איך הצל"ח חולק על זה? אז הצל"ח אומר שכל מה שהגמרא אמרה זה במקום שבו אתה מפרש דין קיים. למשל, "מנין להמוציא מחברו עליו הראיה", כן? אז שם הגמרא אומרת: "למה לי קרא? סברא הוא". למה? בגלל ששם המוציא מחברו עליו הראיה זה לא מצווה או איסור, נכון? זה חלק מסדרי הדין. סדר הדין ההלכתי, המוציא מחברו עליו הראיה. עכשיו סדר הדין נגיד הוא יוצא מ"בצדק תשפוט עמיתך". בצדק תשפוט עמיתך אתה צריך לנהל משפט בצדק. אוקיי? איך עושים משפט בצדק? הסברא שלי אומרת "המוציא מחברו עליו הראיה", שם המוחזק ידו על העליונה נטל הראיה הוא על התובע. אוקיי? אז אני מפרש את הפסוק של "בצדק תשפוט עמיתך" מסברא. זה באמת במעמד של דאורייתא. כי אם אני מפרש את הפסוק הזה מסברא, תמיד אנחנו כשאנחנו מפרשים דברים אנחנו משתמשים בסברא שלנו. אז הסברא היא בסך הכל אמצעי כדי להבין מה אומר הפסוק. אוקיי? לכן ברור שהתוצאה של הסברא היא דאורייתא. אבל במקום שבו הסברא מחדשת דין מחודש, לא מפרשת דין קיים שיש לו מקור בתורה, אלא מחדשת דין מחודש, מה פתאום? זה ודאי לא יהיה דאורייתא. ולכן אצלנו בברכות הנהנין, ששמה הסברא מחדשת דין מחודש לברך לפני המזון, לא מפרשת איזשהו דין קיים, שם אומר הצל"ח מה פתאום? שם הסברא היא לא דאורייתא. והאמת שברור שהוא צודק. כולם צודקים כמו אשתו של השופט. גם הפני יהושע ברור שהוא צודק וגם הצל"ח ברור שהוא צודק. זאת אומרת, הרי ברור שאם דבר יוצא מסברא ואין לנו מקור אף אחד לא ילקה עליו, נכון? יש לי איסור מסברא, בסדר? נגיד לא תרצח, נכון? ברור שאסור לרצוח. זה סברא פשוטה. איך אני יודע שזו סברא פשוטה? כמו תוספות. איך יודעים שיש הרבה כוכבים? כתוב: "שאו מרום עיניכם", כן, הכוכבים שבשמיים, ברית בין הבתרים. התוספות מביאים ראיה לזה שיש הרבה כוכבים מהפסוק. אז בקיצור נגיד שיש, מה ראיה לזה שלא תרצח הוא איסור שקיים גם בלי הציווי? כי הקדוש ברוך הוא פונה לקין עוד לפני שהיה ציווי לא תרצח, לפני שהיה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", הקדוש ברוך הוא בא לקין ואומר לו כן, "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". שולח אותו לגלות. אז רואים שיש תביעה על בן אדם לא לרצוח עוד לפני הציווי.

[Speaker B] גם מסברא.

[הרב מיכאל אברהם] כן. אז למה צריך ציווי? "לא תרצח", "למה לי קרא? סברא הוא". כי אף אחד לא יעלה בדעתו להעניש את הרוצח בלי שיש ציווי, איסור. "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". צריך אזהרה בתורה כדי להעניש. אין לאו בלי אזהרה. אין לאו שיוצא מסברא. אין חיה כזאת. אין דבר כזה. אתה לא יכול לחדש לאו מסברא. לאו צריך פסוק, פסוק שמזהיר. אז אתה יכול להעניש, אז זה לאו. הסברא יכולה לשרת אותך כשאתה מפרש פסוק. מצוות עשה, מצוות לא תעשה, הסברא אומרת לך מה הפסוק אומר. אתה משתמש בשכל כדי להבין מה הפסוק אומר. אבל אחרי שהשתמשת בשכל ובסברא שלך, בסופו של דבר המסקנה שלך שזה מה שהפסוק אומר. אז לכן זה דאורייתא, כי זה מה שאומר הפסוק. אבל אם הסברא מחדשת דין מחודש, לא מפרשת פסוק, דין קיים שנלמד מפסוק, אז ודאי שזה לא איסור דאורייתא או מצווה דאורייתא. אין דבר כזה. אז צודק הצל"ח שבעצם "למה לי קרא? סברא הוא" תמיד נאמר במקום שהסברא מפרשת דין קיים. במקום שהסברא מחדשת דין מחודש, אז לא. עכשיו כן כן, בסדר. בואו אני אביא לכם, נדבר חיוב של גויים לברך. מה?

[Speaker D] לא בשבע מצוות בני נח? צריך להוסיף עוד אחד?

[הרב מיכאל אברהם] עוד הרבה, לא רק עוד אחד. הנה, בואו תראו.

[Speaker B] יש פה, רגע, אתה רוצה שזה גם יעבוד?

[הרב מיכאל אברהם] אני כן, אני רוצה.

[Speaker B] קבל חדש. אופלה. קבל של כבל.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אוקיי.

[Speaker B] יש

[הרב מיכאל אברהם] בהקדמת רבי ניסים גאון לש"ס, נדפסה שם בתחילת המהדורות הרגילות, בתחילת מסכת ברכות.

[Speaker B] ואם ישיב המשיב ויאמר,

[הרב מיכאל אברהם] הואיל ואתם אומרים כי כל מה ששלמה דעתו נתחייב במצוות, ולמה ייחד הקדוש ברוך הוא את ישראל לתת להם התורה ולהטעינם במצוותיה הם לבדם ואין אומה אחרת זולתם, והרי כולם הם שווים בדין חיוב המצוות? כן, איך יש מצוות שונות לישראל ולבני נח? הרי כל מי ששלמה דעתו נתחייב במצוות. ועוד יש להשיב, ואחי תיתכן לעונשם על דבר שלא נתחייבו בו ולא ניתן להם? מצד שני, אתה לא יכול להעניש את הגויים, הם לא הצטוו. וההנחה היא שאין עונש בלי שאתה מצטווה. אז הוא אומר ככה, אבל יש להם להשיב, כאילו נצטווינו היינו עושים, ואילו הוזהרנו היינו נזהרים ומקבלים כמו שקיבלו הם. הם זה ישראל. והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות ונאמר, כי כל המצוות שהן תלויות בסברה ובאובנתא דליבא, הבנת הלב, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורות דורים. והמצוות שהן נודעות מדרך השמועה מדברי הנביאים, לא חסך אלוהינו מלחייב לקדמונים מה שהיה ראוי בעין חוכמתו לחייבם. מה הוא אומר? כל דבר שהוא תלוי בהבנת הלב, דבר שיוצא מסברה, מחייב כל אדם עלי אדמות. לא משנה אם הוא הצטווה או לא הצטווה, זה מחייב אותו. אוקיי? לכן ברור שדבר שיוצא מסברה מחייב. האם זה סותר את הצלח? לא. זה מחייב, אבל ברור שזה לא לאו דאורייתא. זאת אומרת, דבר שיוצא מסברה ומפרש מצווה קיימת או איסור קיים, זה דאורייתא לגמרי. על זה גם ילקו, הכל בסדר. דבר שלא מפרש אלא מייסד איסור מחודש או מצווה מחודשת כמו ברכת הנהנין, זה לא יכול להיות דאורייתא מצד אחד, לא ילקו על זה נגיד או לא יענישו על זה, מצד שני אבל זה מחייב, זה כן מחייב. יש פה עוד תוספת. זאת אומרת, למה לי קרא סברא הוא, אמרתי הוא מחדש שני דברים. א, שלסברה יש מעמד, וב, שהמעמד של סברה הוא כמו מעמד של פסוק. בדיוק אותו דבר, אחרת אין מה לשאול למה לי קרא סברא הוא, נכון? עכשיו החידוש השני נאמר רק על סברות כאלה שמפרשות פסוקים. שהמעמד הוא גם דאורייתא אותו דבר כמו פסוק. אבל הסברות שלא מפרשות פסוקים אלא מחדשות דין חדש כמו הברכות הנהנין, החידוש השני לא נאמר אבל הראשון כן. זאת אומרת הסברות האלה מחייבות. כל דבר שהסברה שלי אומרת הוא מחייב. זה לא אומר שזה לאו שילקו אותי, זה לא במעמד כמו דאורייתא, אבל זה מחייב. זה כן כתוב פה. שכל דבר שיוצא מסברה, גם אם הוא לא מפרש פסוק קיים, הוא מחייב, רק אין לו מעמד כמו דאורייתא. אז מה כן? אז פה העניין יותר רגיש וזה אני רוצה טיפה לפרט.

[Speaker D] זה מעמד של לא מצווה ועושה? מה? מבחינת הגויים? מבחינת הגויים לא מצווה ועושה.

[הרב מיכאל אברהם] בשבע מצוות הם מצווה ועושה והשאר זה אינו מצווה ועושה.

[Speaker D] כן, מי

[הרב מיכאל אברהם] שגדול יותר או גדול פחות נדבר עוד מעט. אז לכן באופן עקרוני אפשר היה לשאול בכל המצוות ההגיוניות השכליות מה שנקרא, למה צריך את הפסוקים? למה לי קרא סברא הוא? כמו בלא תרצח שאמרתי קודם. למה צריך את הפסוקים? למה הגמרא לא שואלת על כל דבר, על לא תגנוב, על כבד את אביך ואת אמך, הרבה מצוות ממצוות שכליות, למה הגמרא לא שואלת למה לי קרא סברא הוא?

[Speaker B] כי ככה הרב הסביר את זה לפני רגע. הנקודה היא שאין עונש.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת אומרת, זה אכן היה מחייב גם בלי זה, עובדה שהקדוש ברוך הוא בא בטענות לקין. נכון? ודאי שאיסור רצח היה קיים עוד קודם. אבל להעניש על רצח, את העונש ההלכתי לפחות, אי אפשר. כי אין פה לאו דאורייתא עד שזה לא כתוב בתורה. הענישה היא ביטוי. אין לאו. זה לא לאו. אוקיי? בהקשר הזה שזה לא עשה למשל, אם זה לא היה עשה אז זה לא ידחה לאו לדוגמה. מצווה שיסודה בסברה, אוקיי? אז היא לא מצוות עשה, שם אין עונש. בלאו יש עונש. מה קורה במצוות עשה? מה אכפת לי אם זה עשה או שרק חייבים אבל זה לא עשה? למשל, זה לא יהיה בזה כנראה את הגדר של עשה דוחה לא תעשה. ואם אני צריך לברך ברכת הנהנין והמחיר של זה הוא לעבור איזשהו איסור, איזשהו לאו, אז לא, אני לא אברך. לא נאמר על זה עשה דוחה לא תעשה, כי החיוב הוא לא עשה. החיוב הוא חיוב מסברה. זאת אומרת, חיוב יש, אבל זה לא עשה או לא תעשה דאורייתא. זה זאת בעצם הטענה. אז למה באמת נדרשים הפסוקים? כמו ששאלתי קודם. תשובה, כדי להפוך את זה ללאו דאורייתא, להפוך את זה למשהו בעל משמעות הלכתית. במקום שבו הפסוקים מחדשים פרט במצווה שהייתי יודע אותה מסברה, שם שייך לשאול למה לי קרא סברא הוא. כי אם הייתי יודע את זה מסברה, אז הייתי מפרש את המצווה לפי סברתי והייתי מגיע לאותה תוצאה. אבל בחידוש מחודש, וזה מה שאומר הצל"ח, בחידוש מחודש אין דבר כזה, הסברה היא לא כמו קרא. היא מחייבת, אבל היא לא כמו הקרא. ולכן שמה אי אפשר לשאול למה לי קרא סברא הוא, ולכן אומר הצל"ח בספק ברכות, בברכת הנהנין, אז הספק ברכות הוא להקל, כי זה דין דרבנן. איי, יש בזה סברה, נכון, אבל זה סברה שמחדשת דין מחודש ולא מפרשת דין קיים. לעניין זה אגב, יכול להיות שהפני יהושע גם הוא מסכים, סביר שגם הוא מסכים לעניין הזה, אמרתי ששניהם צודקים, אלא שיש לו ויכוח בשאלה איך אני מתייחס לספקות של דינים כאלה שאין עליהם ציווי. יכול להיות שהוא אומר שנכון שהדינים שיוצאים מסברה הם לא ממש דאורייתא, אבל עדיין ספיקא יהיה לחומרא. ואני אסביר בהמשך למה זה נראה די ברור שזה נכון. מסברה זה ודאי נכון.

[Speaker B] ספק לחומרא זה לא מושג מדרבנן בעצמו? זאת אומרת, זה לא כלל של דרבנן בעצמו? זה גם מתקבל מסברה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ספק דאורייתא לחומרא זה מחלוקת ראשונים אם זה דרבנן או דאורייתא. הרמב"ם אומר שזה מדרבנן, הרשב"א והר"ן אומרים שזה מדאורייתא.

[Speaker B] אם דאורייתא, זאת אומרת שמסתמך על פסוק.

[הרב מיכאל אברהם] או מסתמך על פסוק או על איזושהי מסורת שאומרת, לא משנה, למה זה מה זה משנה? לא, כי

[Speaker B] את כל הסיפור הזה של סברה, סברה לחומרא וסברה לקולא זה בעצמו מדרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא מדרבנן. לפי הרמב"ם ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, לפי רוב הראשונים לא, זה דאורייתא. אבל לא משנה, בין לאלה ובין לאלה, אני חושב שההיגיון אומר להרחיב את זה גם על מצוות שהם מסברה. בין לפי הרמב"ם בין לפי הר"ן והרשב"א. אבל אני אגיע לזה בהמשך, אז אני אסביר את זה. אולי כדי להבין את זה קצת יותר, יש מאמר של רבי אלחנן וסרמן בקובץ מאמרים, מאמר התשובה. שם הוא שואל. אור אלחנן? לא לא, זה מאמר אחר. זה ביאורי אגדות על דרך הפשט. הוא אומר דבר כזה, הוא אומר בעצם שיש שני מקורות מנוגדים ביחס למהותה של התשובה. מקור אחד יוצא שהתשובה היא מעיקר הדין, ומקור שני יוצא שהתשובה היא לפני משורת הדין. ושניהם ברמח"ל. איפה רואים שזה… לפני משורת הדין הרמח"ל כותב שזה חסד שעשה איתנו הקדוש ברוך הוא, שיש מדרשי חז"ל גם וכולי, שזה לפני משורת הדין, מחתרת שהוא חתר לנו כדי שנוכל לשוב בתשובה. צד שני שואל. שואל רב אלחונן, כתוב בגמרא בקידושין, הגמרא אומרת שצדיק גמור שמרד באחרונה איבד את זכויותיו. אז שואלת הגמרא וליהוי כמחצה על מחצה? זאת אומרת מה שהוא עשה לזכותו ומה שלא אז תזקוף לחובתו, ולמה הוא איבד את זכויותיו? אז הגמרא אומרת בתוהה על הראשונות. זאת אומרת לא רק שהוא יצא בשאלה עכשיו, אלא הוא מתחרט על המצוות שהוא קיים עד עכשיו, אז הוא איבד גם אותם. שואל רב אלחונן, אם התשובה מוחקת את העבירה לפנים משורת הדין, מעיקר הדין העבירה מה שנעשה נעשה, התשובה לא מתקבלת, לפנים משורת הדין הקדוש ברוך הוא מקבל את התשובה. אם זה היה ככה, אז היה צריך לעבוד רק לכיוון החיובי. מאדם שעשה תשובה על חטאים, אז הקדוש ברוך הוא לפנים משורת הדין מוחק לו את החטאים. אבל פה הוא עושה תשובה, כן, שאלה על מצוות, והקדוש ברוך הוא מוחק לו את המצוות שלו, הוא איבד את הזכויות. עכשיו מה, הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין להרע? כתוב מטה כלפי חסד, שהקדוש ברוך הוא מטה לפנים משורת הדין זה רק כלפי חסד. הקדוש ברוך הוא לא מטה לפנים משורת הדין להרע. להרע זה על פי הדין, מה שמגיע לך תכתוב, מה שלא לא. להיטיב הוא עושה לפנים משורת הדין. עכשיו אם אתה אומר שצדיק שתהה על הראשונות איבד את זכויותיו, אז זה אומר שכשאני תוהה על מה שעשיתי בתשובה או בשאלה, לא משנה, אז איבדתי את זה מן הדין, לא לפנים משורת הדין. כך הוא שואל. אומר ששאל את החפץ חיים את זה והחפץ חיים ענה לו, לא משנה, הוא רוצה לטעון את הטענה הבאה. הוא מביא רמח"ל בדרך השם, שהרמח"ל אומר שבכל מצווה ועבירה שהאדם עושה יש שני היבטים, היבט אחד זה הציווי וההיבט השני זה המהות. זאת אומרת נגיד שאני שומר שבת, אוקיי, למה נצטווינו לשמור שבת? יש איזושהי תועלת כלשהי מזה ששומרים שבת, ולכן התורה קבעה מצוות עשה לשמור שבת, יש לאו ויש עשה. אז עכשיו אם אני שומר שבת מה עשיתי בזה? א, הבאתי את אותה תועלת שלשמה נצטווינו, ב, קיימתי את הציווי של הקדוש ברוך הוא. שני דברים חיוביים. אם חיללתי שבת עשיתי שני דברים שליליים: א, גרמתי לאיזשהו נזק רוחני או אי תועלת רוחנית, תלוי מצד העשה או מצד הלאו, ומרדתי נגד הציווי. זאת אומרת בכל מצווה או עבירה יש שני היבטים: הציווי, מרד או ציות לציווי, והמהות, זאת אומרת התועלת או הנזק הרוחני שהמצווה והעבירה גורמות. עכשיו אם זה כך, אז אומר רב אלחונן בעצם, אז כשאני עושה תשובה או תוהה על הראשונות, אז מבחינת המהות הנזק שנעשה נעשה, אי אפשר למחוק את המציאות, העובדות שקרו קרו. מבחינת היחס של הגברא אל הציווי, אם אתה עכשיו משתנה, אז מה הטעם לדון את הגברא שהיה פה פעם? הרי אתה מרדת נגד הציווי אבל עכשיו עשית תשובה, עכשיו אתה כבר כן מחויב לציוויים, אז עזוב, אז זה שמרדת נגד הציווי זה לא מעניין כי זה בעיה בגברא לא בחפצא. הגברא כבר בסדר. אבל מבחינת המהות הנזק שנעשה מהעבירה שלך הוא נעשה, את זה אי אפשר לשנות. לכן הוא אומר, השינוי לגבי הגברא הוא מעיקר הדין. זאת אומרת אם אתה מתחרט על מה שעשית, אתה מתחרט על מה שעשית אז מעיקר הדין אתה נהיה רשע על כל היבטיו. זה לא לפנים משורת הדין, זה מעיקר הדין. אבל מחיקת החפצא, זאת אומרת התוצאות בעולם, לא באדם עצמו, זה לפנים משורת הדין. זה באמת קורה רק בכיוון החיובי ולא בכיוון השלילי. טוב זאת הטענה שלו אבל לענייננו מה שחשוב זה היסוד עצמו. איפה רואים דבר כזה למשל? יש הגמרא אומרת גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. מה הפוך?

[Speaker C] הוא עשה קלקול. מבחינה הזו הוא לא יכול אז אי אפשר למחוק לו את זה, ודווקא אם הוא עשה טוב אז זה…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לא קשור לטוב ולקלקול, השאלה אם אתה מדבר על מה שקרה בעולם או על מה קורה אצל האדם. לא משנה טוב או קלקול, לא עשיתי אבחנה בין טוב לבין קלקול.

[Speaker C] לא, אני אומר בגלל שהוא מצווה או בגלל שהוא עשה עבירה נוצרת איזה קלקול. נכון. ולכן אומרים לך אוקיי, אם עשית אם עכשיו שינית את דעתך, מה

[הרב מיכאל אברהם] שקרה קרה, אתה לא יכול למחוק את מה שקרה. נכון. נכון, אמרתי. אי אפשר לשנות את העבר, לא לטוב ולא למוטב. אני לא עושה אבחנה בין טוב לרע. אז אמרתי, רק בגברא לא בחפצא. בהיבט של הציות או המרד נגד הציווי, אם האדם השתנה, אז האדם כבר שונה, מה אכפת לי שהוא מרד בעבר? עכשיו הוא מחויב, עכשיו הוא מציית. על הקלקולים, לא על מה שהוא עשה, לא בגברא, בחפצא. זהו. מה שקרה במציאות קרה, בין לטוב בין למוטב, לשני הכיוונים. רק מבחינת הגברא זה… עכשיו הגמרא אומרת גדול המצווה ועושה מי שאינו מצווה ועושה.

[Speaker C] אבל זה מה שהוא אומר או שזה מה שמקובל בהלכה? מי אומר את זה שזה לא מ…

[הרב מיכאל אברהם] זו שאלה של הלכה, אלחנן וסרמן אומר את זה. אלחנן וסרמן. הוא דן שם למשל בשוגג. אז שוגג זה מישהו שבעצם לא מרד נגד הציווי, נכון? אבל את הבעיה ישנה, הוא עשה את המעשה הבעייתי. לעומת זאת מי שחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, גמרא בנזיר. גמרא בחזיר…

[Speaker C] מה זה פושע?

[הרב מיכאל אברהם] ציבור… רזולוציה. או! בדיוק. שמה החטא הוא רק בגברא ולא בחפצא. בשוגג החטא הוא בחפצא ולא בגברא. אלו שני שתי תמונות משלימות. רגע, מה?

[Speaker C] הרמב"ם אמר חזר בתשובה. חילל שבת, לא יודע מה, אכל חזיר, חזר בתשובה, עשה כיפורים, הכל נמחק לו. לא המהות.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה הרמב"ם, מה זה קשור לרמב"ם? הוא נהיה צדיק. מה זה קשור לרמב"ם? תשובה מתקנת, כן. בתשובה אתה נהיה צדיק. אחרי תשובה אתה נהיה צדיק, זה נכון. זה לא קשור לרמב"ם, זה גמרא, אין מי שחולק על זה.

[Speaker C] לא, אבל פה מה שהוא אמר

[הרב מיכאל אברהם] שלא, חלק מהדברים יישארו לך בחפצא. לא. עוד פעם.

[Speaker C] בחפצא שעשית…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא. לא. עוד פעם, אני אסכם למרות שזה לא הנושא שלנו, אני רק הצגתי את ההבחנה פה. החפצא נשאר, בין לטוב בין למוטב. הגברא משתנה, בין לטוב בין למוטב. זה הדין. אבל בלפנים משורת הדין, כאשר אתה מתקן לטובה, מוחקים לך גם את התוצאות הרעות בחפצא. לפנים משורת הדין, למרות שזה לא היה אמור להיות ככה. הקדוש ברוך הוא מנקה את כל הלכלוך שאותו עשית. כאן לרע זה לא יקרה. מה שעשית טוב לא יימחק אם עכשיו שינית לרע, כי הקדוש ברוך הוא לא עושה לפנים משורת הדין להרע. בסדר. זהו. טוב, אז לגבי גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. הגמרא אומרת שמה, כן, תניא אמר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים ולוויים וישראלים לא נאמר אלא אדם. הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. כן. למרות שאנחנו יודעים שללמד גויים תורה הרי אסור כי זה גזל, כן, כמו שמירת שבת שלהם. זה סותר? לא בהכרח. הוא ככהן גדול רק אסור לו לעשות את זה. אסור לו להיות כהן גדול. אמרי, אין מקבלים עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. כן, הוא לא מצווה בלימוד תורה, הוא מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. זאת אומרת יהודי שלומד תורה זה יותר גדול מגוי שלומד תורה. גוי הוא אינו מצווה ועושה ויהודי הוא מצווה ועושה. גוי זה כמו אישה באופן עקרוני.

[Speaker B] אפשר להגיד את זה

[הרב מיכאל אברהם] פה, לא במדרשה.

[Speaker B] ואת המהות והמציאות… פה זו המהות והמציאות…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, המהות יש אבל את הציווי אין. אתה לא נענה לציווי כי אין ציווי. אז הריטב"א כותב כך, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, פירשו רבותינו ז"ל טעם הדבר, שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה, וזה אין שטן מקטרגו, ולפום צערא אגרא. זה ההסבר המקובל, נכון? שיש לו יצר וכל מיני דברים מהסוג הזה. ורבנו הגדול ז"ל פירש שהמצוות אינן להנאת הא-ל יתברך המצווה, אלא לזכותנו, ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך, ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים מצוות המלך. מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר, שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצוות השם יתברך, ודווקא במצוות שציווה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון. אבל העושה מאליו מצוות שלא ציוותה בהן תורה כלל, זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט. למה נשים שמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמא זה לא הדיוט? כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, נכון? למה נשים שיושבות בסוכה זה לא הדיוט? מי שיושב בסוכה שיורד גשם הוא הדיוט, לשון שולחן ערוך. ונשים שיושבות בסוכה כשלא יורד גשם, אותו דבר, לא? פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. אם אתה ממציא מצווה שאף אחד לא מצווה בה ואתה עושה את זה זה הדיוט. בסדר? עכשיו כמובן אם יש בה סברה אז לא. אם אתה ממציא מצווה בלי סברה. אם זו סברה אז לא המצאת, הסברה אומרת. בסדר? אני מדבר על המצאות לא על סברות. אז מה הוא אומר פה בעצם? הוא למעשה אומר מה זה גדול המצווה ועושה בהסבר השני. מה זה גדול המצווה ועושה? פשוט בלי וורטים על שטן מקטרגו ויצר הרע וכל מיני דברים כאלה. גדול המצווה ועושה פירוש הדבר שמי שמצווה ועושה יש לו את שתי התועלות. הוא גם ציית לציווי והוא גם השיג את התועלת מהמצווה. מי שאינו מצווה ועושה את התועלת מהמצווה הוא השיג אבל את הציווי הוא לא קיים כי אין עליו ציווי. לכן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. פשוט מילולית לא צריך הסברים פסיכולוגיסטיים כאלה ואחרים. אוקיי זו בעצם הטענה שלו. ולכן הוא אומר אז מה קורה אם יש מצוות עשה שהזמן גרמה שנשים הולכות לקיים? למה זה שונה ממצווה שאני סתם ממציא? לשבת בסוכה בחנוכה. בסדר? למה שמה זה לא גם כן מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה? למה לא? זה בל תוסיף. למה לא? בגלל שבלא לשבת בסוכה יש לזה תועלת. נכון? הגברים התחייבו לכן בגלל זה. נשים לא התחייבו מאיזה שהם סיבות. אבל התועלת כנראה קיימת גם אצל הנשים. אז לכן יש ערך שהם יעשו את זה כי התועלת קיימת. הם לא מצוות בסדר. אבל אם אף אחד לא מצווה אז זה אומר שזה מעשה בלי תועלת אז מה הטעם לעשות את זה? אז פה אין בוודאי שלא את הציווי אבל גם לא את המהות. אין שום דבר זה לא שווה כלום. כמו עיוור. מה? כמו עיוור. כמו עיוור שפטור ממצוות. פטור אבל הוא יכול לעשות את זה ויש לזה ערך אם הוא יעשה את זה. אז זה הריטב"א אותו דבר בתוספות הרא"ש כותב. זאת אומרת שאם מישהו מקיים שהוא פטור מקיים מצווה מדרבנן אין בזה שום דבר? עוד פעם? אם מישהו שהוא פטור יקיים מצווה מדרבנן שזה רק ציווי. זה לא מהות. אוקיי אתה מקדים את המאוחר. אוקיי. סורי. שלום שלום צניוצער. זה יותר מסובך אבל כשאני אגיע. התוספות הרא"ש כותב ככה גם כן שם בקידושין. גדול המצווה ועושה אף על גב דבמסכת מגילה המשל למלך וכולי. כן דואג ומצטער וכולי. ועוד שאין הקדוש ברוך הוא צריך כלום לכל המצוות אלא שאומר ונעשה רצונו. הלכך המצווה ועושה הוא עושה רצון קונו. אבל מי שאינו מצווה ועושה לא שייך לומר בו עושה רצון קונו שהרי לא ציווה לו כלום. מכל מקום שכר יש. למה יש שכר? כי יש ערך למעשה. המעשה הוא מעשה בעל ערך. רק את הציווי אין עליך לא קיימת את הציווי כן? שניהם בעצם אומרים בהסבר השני שגדול המצווה ועושה פירוש הדבר שמי שמצווה ועושה הוא גם מקיים את הציווי וגם מרוויח את התועלת לכן הוא גדול. מי שאינו מצווה ועושה מרוויח את התועלת אבל ציווי אין עליו. כמובן ההנחה היא שזה שהוא לא מצווה זה לא בגלל שאין לגביו תועלת אלא מסיבות אחרות. אם זה שהוא לא מצווה זה פשוט בגלל שאצלו אין את התועלת הזאת אז ברור שאין טעם שיעשה את זה נכון? ההנחה היא שכנראה הפטור הוא פטור צדדי זאת אומרת לא דורשים ממך את זה אבל אם תעשה גם לך יהיה תועלת מהדבר או גם אתה תביא תועלת מהעשייה של הדבר רק ממך זה לא נדרש מאיזו שהיא סיבה. אם זה שאתה לא מצווה זה פשוט בגלל שאין תועלת אז ברור שאין טעם שתעשה את זה. אין לזה שום ערך. התועלת היא תמיד בחפצא. מה? התועלת היא תמיד בחפצא. אז אני אומר אם יש תועלת. אם יש תועלת אז יש ערך שהוא יעשה את זה למרות שהוא לא מצווה אבל אם אין תועלת אז אין טעם שיעשה את זה. הוא לא מצווה וגם אין תועלת אז מה הטעם לעשות את זה? לגביו. יש מישהו שלא נצטווה. אני לא יודע מה לא נצטוותי באיסור טומאה נכון? כהן נצטווה. אוקיי. האם יש עניין שאני לא איטמא? תלוי אם אתה מבין שהטומאה בכלל לא מזיקה לישראלים אלא רק לכהנים אז אין טעם לא להיטמא נכון? אין שום ערך אני לא נצטוותי וגם אני לא מביא בזה שום תועלת אז אין טעם. אם אתה מבין שהטומאה זה התפיסה המקובלת שטומאה זה כן דבר בעייתי גם לישראלים אבל המדרגה הזאת של להימנע מטומאה נדרשה רק מכהן. הישראלים לא חייבים אבל אם תימנע תבוא עליך ברכה כי זה כן דבר בעל ערך וברש"י בכמה מקומות על התורה כותב שיש עניין להימנע גם ישראלים להימנע מטומאה למרות שאין איסור. אוקיי. טוב אז אם זה ככה אז עכשיו אני חוזר רגע לצל"ח. אז בעצם הטענה היא כזאת. בכל מצווה ובכל עבירה יש ממד של ציווי ויש ממד של מהות. עכשיו אם הסברא נותנת נגיד לברך ברכת הנהנין, אז הסברא אומרת שצריך לברך לפני שאוכלים. אוקיי. מה זה אומר? אז צודק הצל"ח שדאורייתא זה לא יהיה. למה? עכשיו אנחנו כבר יודעים לנסח את זה, אין ציווי. מצד שני מה זה הסברא? מה זה אומר שיש סברא? זה אומר שמהות יש. זאת אומרת יש נזק רוחני אם לא תברך או תועלת רוחנית אם תברך, נכון? מהות יש, רק ציווי אין. אוקיי. אז אומר הצל"ח דאורייתא זה לא. הפני יהושע כנראה גם הוא מסכים שזה לא דאורייתא באותו מובן כמו דברים שיש עליהם ציווי, אחרת זה קשה מאוד להגיד דבר כזה, שתהיה מצוות עשה או לאו שאין עליהם בכלל ציווי. תלקה על לאו בלי שיש ציווי בכלל רק מסברא? אין דבר כזה. רק רק הפני יהושע טוען שזה מספיק בשביל שספקו יהיה לחומרא. גם אם זה לא דאורייתא במובן המלא כי אין על זה ציווי, אבל הסברא אומרת שיש פה נזק רוחני או תועלת רוחנית, ולכן הכלל של ספק לחומרא יחול גם כאן. ולמה? עכשיו אני אפרט טיפה יותר. למה באמת אנחנו מחמירים בספק? בוא נדון עכשיו לפי החלוקה שעשיתי קודם. יש בכל עבירה, נגיד בעבירה, כן? בכל עבירה, כי ספק במצוות עשה זה ויכוחים, אבל ספק בלאווין צריך להחמיר. אוקיי. אז למה? אז בלאו כשאני עובר על הלאו יש פה גם מרד נגד הציווי וגם מהות, נכון? איזה משני הממדים האלה אחראי לדיני ספקות? למה צריך להחמיר? בגלל הציווי או בגלל המהות? המהות. איך אתה יודע? אינטואיטיבית זה ברור, זה המהות. ואתם אומרים בעצם הסברא אומרת ככה, כיוון שאם אני לא יודע מה אוכל חזיר, בסדר? אם אני אוכל חזיר אז יקרה משהו בעייתי לי, לעולם, לא משנה מה, אוקיי? כיוון אם אתה בספק, יש לך חמישים אחוז שיקרה נזק, תיזהר מזה. זאת אומרת החשש הוא מהתוצאות. זאת אומרת מה שקובע את הכלל של ספק דאורייתא לחומרא זה המהות, לא הציווי. מה האינדיקציה לזה? וכאן אני מגיע להערה שלך מקודם, מה קורה בספק דרבנן? ספק דרבנן לקולא. למה לקולא? אז מסבירים כמה אחרונים, כל אחד בסגנונו, שספק בדיני דרבנן הם דינים בגברא ולא בחפצא. הנתיבות כן הנתיבות אומר בסימן רל"ד למשל שמי הנתיבות אומר שאם מישהו עושה איסור דרבנן בשוגג הוא לא צריך לעשות תשובה. למה? בגלל שאם הוא עשה את זה בשוגג אז נזק לא קרה, כי זה איסור דרבנן, ומרד לא היה, כי היית שוגג, לא ידעת שיש ציווי, אז לא קרה כלום, אתה לא צריך לעשות תשובה. כך הוא מסביר גמרא מעירובין. גמרא אומרת שאם הוא רואה את רבו עומד לעשות עבירה, אז בדאורייתא הוא קודם כל עוצר אותו ואומר ילמדנו רבנו הרי אמרת לנו שכך וכך וככה להזהיר אותו. בדרבנן קודם עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. קודם שיתן לו לעשות אחרי זה תשאל אותו כדי לדעת. אבל תן לו לעשות. מה זאת אומרת? מה עבירה דרבנן זה לא עבירה? אומר לא, כי עבירה דרבנן בשוגג היא לא עבירה. זאת אומרת אם הוא עשה את העבירה בשוגג לא קרה שום דבר, הרי את המהות אין, נזק אין, ואת המרד נגד הציווי הרי הוא לא יודע שיש ציווי, אז אתה רק צריך לברר כדי לדעת את האמת אבל אתה לא מונע פה עבירות. בדאורייתא גם אם הוא שוגג ואין פה את הממד של הציווי, של המעבר על הציווי, אבל יש פה את הנזק, אז לכן אתה צריך לעצור אותו לפני שהוא עושה ולשאול אותו אולי אולי הוא לא שם לב. אוקיי? אותו דבר בספק. מה זה אומר בעצם? שאיסורי דרבנן הם דינים בגברא ולא בחפצא. אין כשאתה אוכל עוף בחלב לא קרה כלום. יש רק חשש שמא תבוא לאכול בשר בחלב. כן, אני אומר לא קרה כלום מבחינת ההשלכות. זאת אומרת יש ציווי, יש ציווי דרבנן, לא משנה כרגע מה מקורו, אבל יש ציווי דרבנן ואבל אין מהות. לכן זה איסור דרבנן. איסור דאורייתא זה דבר שיש לו גם מהות וגם ציווי. מה? אתה יכול להגיע לעשות עבירה, כן, אבל זה כשלעצמו לא מעשה בעייתי. אז רק דין בגברא ולא בחפצא. ודיני דאורייתא הם גם בגברא וגם בחפצא. בסדר, נראה אם אני לא חושב שאני אצליח להגיע לזה, אבל יש לי באתר אתה יכול לקרוא שם. אה בעצם… שאלה גדולה, גם כן נושא לשיעור בנפרד. יש שבועות למשל שזה רק בגברא, יש מחלוקות ראשונים אם כל מצוות דאורייתא הם בגברא או בחפצא. קהילות יעקב בנדרים בסימן ט"ו, כמדומני ט"ו. ועוד יש להאריך בזה. אבל התפיסה המקובלת היא שדיני דרבנן הם בגברא, דיני דאורייתא הם בחפצא. בסדר? ואני יכול להראות שכל אלו שהקהילות יעקב מביא לא חולקים על זה. זה התפיסה הפשוטה. לא, לא. גברא הכוונה סובייקטיבית. גברא הכוונה סובייקטיבית, לא הגברא, לא הסובייקט, לא הסובייקט כן בתור אובייקט. כן, אז כמו שאמרנו לגבי שוגג, אני אומר אותו דבר לגבי ספק. למה ספק דרבנן לקולא? כי בספק אתה הרי לא בטוח שיש ציווי, נכון? או שיש או שאין. ומהות נזק לא יקרה פה כי אין נזקים בדרבנן. אז אתה יכול להקל. כך מסביר הרב שלמה זלמן בהערות שלו על השמיטה ועוד כמה אחרונים מסבירים ככה. אוקיי? אז אם זה, בוא נעבור לדאורייתא. למה בספק דאורייתא צריך להחמיר? אז מצד הציווי הרי ראינו זה גם יש בדרבנן ציווי. אז ספק ציווי מרד נגדו זה לא מרד, נכון? אז גם בדאורייתא החובה להחמיר היא לא בגלל הציווי אלא בגלל המהות. וזה בדיוק מה שהסברה אומרת. אתה צריך להיזהר כי יש לך חמישים אחוז שתעשה נזק אם יהיה פה רעל. ואתה יש לך חמישים אחוז שזה רעל וחמישים אחוז שלא, אתה לא תשתה, נכון? בגלל החשש, לא בגלל ציווי, בגלל התוצאות שיקרו. אותו דבר בדאורייתא. לכן גם בדאורייתא הספק לחומרא הוא בגלל המהות ולא בגלל הציווי. אם זה באמת כך, אז אפשר בהחלט להבין את מה שאומר הפני יהושע. כי מה הפני יהושע אומר? הוא אומר החובה לברך ברכת הנהנין היא מסברה. אומר הצל"ח אבל אין פה ציווי, זה לא דאורייתא. אז מה עונה לו הפני יהושע? נכון, זה לא דאורייתא אבל פה יש מהות. זה לא גזירה וזה לא סייג, נכון? זה תקנה. אז זה דבר שיש לו ערך מצד עצמו. זה לא חשש שמא אתה תעשה משהו אחר שהוא יהיה בעייתי. מסברה. מה הסברה? שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, מי שנהנה כאילו מעל. זה הופך את זה לדבר עם מהות. דאורייתא דרבנן זה מילים. זה הופך את זה לדבר עם מהות. ציווי אין. עכשיו אני שואל, מה יהיה בגדרי ספקות? אז מבחינת מלקות זה לא יהיה דאורייתא כי אין אזהרה. אבל מבחינת דיני ספקות ראינו קודם שבדיני ספקות ההבדל בין דרבנן ודאורייתא זה לא בגלל החומרה של העניין. אלא שדרבנן זה בגברא ודאורייתא זה בחפצא. איסורים כאלה הם גם בחפצא. נכון? נכון? להגיד אפשר, רק זה יהיה טעות. כן? אומר להגיד אפשר, רק זה יהיה טעות. כן? ואת זה אני יכול להראות ברמב"ם מכמה מקומות רואים את זה. שספק דרבנן לפעמים לחומרא לפעמים לקולא תלוי איזה דרבנן מדובר. אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שהפני יהושע יכול להסכים עם הצל"ח שזה לא דאורייתא במובן שיענישו על זה, שילקו על זה. זה גם לא לאו, אבל תאורטית, כן? או שזה ידחה לאו, עשה שדוחה לא תעשה. אוקיי? אבל מבחינת דיני ספקות ספקו יהיה לחומרא. בגלל שפה יש נזק או תועלת מהמעשה עצמו, זה לא רק חובה לציית. באופן עקרוני היינו אמורים לברך עוד לפני שחכמים תיקנו את דיני ברכות, כי הסברה נותנת לברך. לכן גויים שלא חייבים חכמים לא תיקנו להם גם צריכים לברך. אז השאלה אם זה דאורייתא או לא דאורייתא והשאלה אם ספק לחומרא או לא לחומרא זה לא אותה שאלה. אז הפני יהושע יכול להגיד אתה צודק שזה לא דאורייתא אבל ספק לחומרא. והצל"ח טוען שספק לקולא כי זה לא דאורייתא. אני דווקא בעניין הזה מסכים עם הפני יהושע. אני חושב שספק לחומרא זה בכל דבר שיש לו מהות, לא משנה אם הוא מוגדר כדאורייתא או לא דאורייתא. זה לא הולך ביחד עם זה של האם מלקים עליו או לא מלקים עליו, האם הוא נמנה במניין המצוות. נו מה? מה הסברה? נכון. בספק אתה אמור להחמיר שם. כן. אבל אז אתה מחליש את התורה. אני הייתי מצפה דווקא שיתנו לדאורייתא מעמד יותר חזק ויגידו שרק לדאורייתא יש חובת מהות. קל להגיד, השאלה מה האמת. זה לא שאלה מה אתה רוצה להגיד. עזוב את הסברות, אם… זה לא שאני רוצה להאדיר את התורה ולא אכפת לי להאדיר את חכמים. אני שואל מה האמת. הוא הגיע ממישהו שרואה מה שאנחנו לא רואים. אוקיי, הוא רק מסביר למה התורה זה מהותי והרבנן לא. הסברא אומרת, רצח הוא היה דבר… ברצח, רצח היה איסור לפני שניתנה התורה. הקדוש ברוך הוא בא בטענות לקין, נכון? זה היה איסור גברא או חפצא? היה שם מהות. איך, למה? אף אחד לא אמר לי כלום, איך אני יכול לדעת? כי הסברא אומרת שרצח זה רע. לפני שבא התורה, הסברא אומרת שרצח זה רע, לא אחרי שבא התורה. לפני שבא התורה, זה לקין. אולי הוא יפרש שהתורה מהתחלה… אה, לא, זה עוד דיון. יש כאלה שרוצים… יש כאלה שמעלים את הסברא שאחרי שניתנה תורה אין סברות. טוב, זה שטויות. טוב, זה שטויות. אין מביאים ראיה מן השוטים. טוב, בכל אופן אז הנקודה שאני רוצה לומר שבעצם המחלוקת בין הפני יהושע לצל"ח היא מחלוקת בסך הכל די מינורית. בסוף בסוף כולם צריכים להסכים שאין דבר כזה דין דאורייתא בלי ציווי. אין דבר כזה. אבל זה לא אומר, והוויכוח ביניהם הוא רק בשאלה, נכון, זה לא דאורייתא במובן של להלקות על זה או משהו כזה. עדיין אבל יכול להיות שספקות צריך להיות לחומרא, כך יגיד הפני יהושע, כיוון שסוף סוף יש פה מהות ואם אתה בספק יכול להיות שאתה תחטא למהות הזאת. אוקיי? לעומת זאת הצל"ח אומר לא, ספק דאורייתא לחומרא זה רק בדבר שהוא ממש מוגדר כדאורייתא לגמרי. אוקיי? ולכן הוא אומר פה ספק ברכות צריך להיות לקולא. בעניין הזה נראה שהפני יהושע צודק לגמרי. רק ספק לחומרא זה לברך אבל לא בשם. לברך אבל בשם זה בגלל הלא תשא שמה שזה עניין אחר. אוקיי? טוב. אז יוצא דבר מאוד מעניין שלפי מה שהרב אומר שלא לכל ציווי יש מהות ולא לכל מהות יש ציווי. דרבנן, לא דרבנן זה ציווי בלי מהות. דאורייתא לכל ציווי יש… לא, גם בדאורייתא לא כל כך פשוט. הלכה למשה מסיני למשל אני חושב שזה ציווי בלי מהות ברמב"ם. הוא יודע מה המהות. אני אומר אין, אין מהות. לפי הרמב"ם לדעתי אין מהות בהלכה למשה מסיני. הרמב"ם כותב בכמה מקומות שספק בהלכה למשה מסיני לקולא. יש רש"י אומר על מימינו אש דת למו, נכון? רש"י אומר לא מסברא ניתנה אלא גזירת הכתוב ודת ישראל בדתם. כאילו תובע. אם זה מהות כי אם זה מהות… לא, אוקיי, זאת תפיסה שאומרת שבעצם לכל המצוות אין מהות, זה רק בשביל להפוך אותנו לעבדים. טוב, זה תפיסה מוזרה. זה המהר"ל. אה? לזכך את הבריות או משהו כזה. כן, בסדר, יש כאלה שרוצים לומר שהכל זה רק בעצם היו יכולים לתת לנו גם מצוות הפוכות, זה רק שאלה של לעמוד במשימה, זה הכל. מוזר ביותר. כן הרמב"ם כותב על זה כבר בחלק השלישי של המורה נבוכים. טוב, בכל אופן אז לענייננו המחלוקת בין הפני יהושע לבין הצל"ח כבר מאוד מצטמצמת. אוקיי? עכשיו מחלוקת בענייני ספקות, אבל ברמה העקרונית המסקנה שעולה מכאן זה שברור שבלי ציווי אין דין דאורייתא. אין דין דאורייתא בלי ציווי. ועדיין סברא היא דאורייתא בשני מובנים. מובן אחד, אם הסברא באה לפרש פסוק כלשהו, אז התוצאה היא דאורייתא. ואם הסברא מחדשת דין מחודש, אז יש לה מהות כמו דאורייתא, למשל לגבי דיני ספקות הפני יהושע אמר שזה יהיה כמו דאורייתא. זה המשמעות של הביטוי הזה סברא דאורייתא. עכשיו, אני באמת רוצה טיפה יותר אולי, אני אעשה את זה בקצרה, אבל אני רוצה לדבר טיפה על המשמעות של ציווי. הציווי בעצם זה האנטיתזה של הסברא. סברא זה בעצם אומר אני יודע את זה ולא צריך ציווי. זה נקרא סברא. ציווי, ואז תמיד עולה השאלה אז מה הצורך בציווי? אז כמו שאמרתי קודם, אפרט את זה טיפה יותר. הרמב"ם בכמה מקומות נראה שהוא תופס בצורה מאוד חדה את העניין הזה של הכפילות הזאת בין ציווי לבין המהות או הסברא. למשל הרמב"ם בשורש התשיעי, הרמב"ם בחלק הראשון של השורש התשיעי, הרמב"ם אומר שאנחנו לא מונים מצוות שחוזרות על עצמן כמה פעמים. שהתורה חוזרת שתים עשרה פעמים על החובה לשמור שבת, אנחנו מונים רק מצוות עשה אחת לשמור שבת, לא שתים עשרה. יש מהות אחת ותכפול אותה עשר פעמים. בזהירות, הנה עשר פעמים, עשר מצוות, מה הבעיה? יש עשר מצוות לשמור שבת. רגע, אז הרמב"ם אומר לא מונים את זה הרבה פעמים אלא רק פעם אחת. זה החלק הראשון של השורש. החלק השני של השורש, הרמב"ם כותב, מדבר על לאו שבכללות. לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם, שלומדים מזה אזהרה לבן סורר ומורה, לא לאכול ביום שגוזרים דין, לא לאכול לפני התפילה, כמה דברים שלומדים מהפסוק הזה. אומר הרמב"ם גם שם מונים רק מצווה אחת. זה כמה איסורים שונים שנלמדים מאותו פסוק, נקרא לאו שבכללות, מונים רק מצווה אחת. אז מה המעמד של השאר? לומדים מזה. במניין המצוות מונים רק מצווה אחת. הם כולם דאורייתא, במניין המצוות מונים רק מצווה אחת. אז שואל רבי ירוחם פערלא בהקדמה לספר המצוות של רס"ג במאמר על השורש, הוא עובר לפי השורשים, אז בשורש התשיעי הוא שואל שזה סתירה ברמב"ם. החלק הראשון של השורש סותר את החלק השני. למה? כי בחלק הראשון הרמב"ם אומר אם יש כמה פסוקים שאומרים אותו דבר מונים פעם אחת. זאת אומרת מה שקובע זה התוכן, לא מספר הציוויים, נכון? בחלק השני הוא אומר אם יש ציווי אחד עם כמה תכנים מונים פעם אחת. אז פה רואים שדווקא הציוויים קובעים לא התכנים, יש פה כמה תכנים וציווי אחד. נכון? נו, אז מה קובע, התכנים או הציווי? הרמב"ם סותר את עצמו באותו שורש. מה אתם אומרים? הוא נשאר בצריך עיון נדמה לי, זה כל כך מוזר, השאלה לא מתחילה בכלל. נו, מה אתם אומרים? נזק, סופר נזקים. נו, אז אם אתה סופר נזקים אז אתה צריך לספור באמת את התכנים לא את הציווי. שמירת שבת זה נזק אחד? נו, כן. ולא תאכל על הדם, כל מה שהסברתי לך זה לא תאכל על הדם, זה אותו נזק. לא, זה לא אותו נזק, איסורים שונים לגמרי. אתה בעצם אומר שזה יישומים שונים של אותו איסור, זה לאו שבכללות. לאו שבכללות זה בדיוק לא זה. זאת אומרת, יש הרבה איסורים שאפשר לעבור עליהם בהמון צורות, לדוגמה לא תעשה כל מלאכה בשבת, יש ל"ט אבות מלאכה ותולדות וכולי. זה לא איסורים שונים, למה? כי זה אופנים שונים לעבור על האיסור של מלאכה. זה לאו שבכללות. זה לאו רגיל, יש פשוט הרבה אפשרויות לעבור על עליו. לאו שבכללות זה בעצם אומר יש פה חמישה איסורים שונים, באופן עקרוני היו צריכים להיכתב בחמישה פסוקים שונים, אבל משום מה התורה כתבה את זה בפסוק אחד. אבל הציוויים הם שונים, לכן זה לאו שבכללות. אם זה היה אופנים שונים לעבור את אותו איסור זה לא לאו שבכללות. נו, אז אומר רבי ירוחם פערלא, אז למה מונים רק אחד? יש פה תכנים שונים. אם אתה הולך לפי התכנים היית צריך למנות חמישה לאוין. תשובה, ברור שמה שצריך זה את שניהם. בשביל למנות לאו בתורה צריך שיהיה עליו ציווי בפני עצמו וצריך שיהיה לו מהות בפני עצמו. צריך את שני הדברים, שני תנאים. החלק הראשון של השורש מדבר כשחסר התנאי של התוכן, יש הרבה ציוויים אבל התוכן הוא רק אחד, אז אני לא יכול למנות שתים עשרה מצוות לשמור שבת כי אין לי שתים עשרה פעמים ציווי ותוכן ייחודיים, נכון? פה במקרה הזה חסר התוכן, ציוויים יש, תוכן אין. בחלק השני מה שחסר זה הציווי, תכנים יש, יש חמישה תכנים שונים. אבל רק ציווי אחד. שוב פעם אני לא יכול למנות. מכיוון שבשביל למנות צריך את שני התנאים, צריך שיהיה גם ציווי וגם תוכן. זה פשוט. אוקיי, אז מה זה בעצם אומר? בדיוק מה שאני חושב שזה שיקוף שם מה שראינו. הרמב"ם בעצם אומר שלכל מצווה דאורייתא חייבים להתקיים שני הממדים האלה. צריך שיהיה עליה ציווי וצריך שיהיה לה תוכן, מהות, חילוק ותיקון. בסדר? אחרת זה לא מצווה דאורייתא. אם יש רק תוכן בלי ציווי, אז זה כמו הסברות של הפני יהושע. אם יש רק ציווי בלי תוכן, זה פשוט הדין דרבנן כמו הסייגים או משהו כזה, הגזרות. בסדר? זה בעצם ה… עכשיו מה הרעיון מאחורי זה? למה באמת צריך גם את הציווי חוץ מהתוכן? למה לא מספיקה הסברה? כיבוד אב ואם או לא תרצח, למה צריך את הציוויים האלה? הרי כל אחד מבין שאסור לעשות את הדברים האלה, שצריך לכבד הורים או שאסור לרצוח, אסור לגנוב. מה הבעיה? למה אני צריך את הציוויים? אז פה צריך להבין שאני אביא את זה אולי דרך דוגמה. נגיד שלא היה חוק שאסור לעבור באור אדום. בסדר? הרי אנשים היו לומדים מתוך סברה, היו לומדים את זה. עכשיו, זה עדיין מסוכן לעבור באור אדום, נכון? היית הולך לבית משפט, מה… רגע רגע, זה עדיין מסוכן לעבור באור אדום, נכון? נגיד שהנוסעים כמו היום רק אין את החוק. אז לכן מסוכן לעבור באור אדום, אוקיי? עכשיו מישהו עבר באור אדום, אוקיי, אפשר לקחת אותו לבית משפט? לא. מסוכן מסוכן, כל עוד אין איסור אתה לא יכול לתבוע אותו על זה, נכון? אי אפשר לשפוט אותו על זה. אוקיי? זאת אומרת שיש חשיבות לחקיקת החוק שאסור לעבור באור אדום לא כי אחרת לא הייתי יודע שאסור לעבור באור אדום, הייתי יודע גם בלי זה. רק שבלי החוק זה לא היה מחייב מבחינה משפטית, זה לא היה חוק. זה היה רק היגיון. אוקיי? אותו דבר בהלכה. גם בהלכה, קין בעצמו היה צריך לדעת שאסור לרצוח גם בלי הציווי. אז למה צריך את הציווי? כדי להפוך את זה לחוק, כדי שעכשיו אפשר יהיה לתבוע את קין על זה שהוא עשה את זה. עונש, מה שאמרתי קודם. לכן דין דאורייתא זה דין שעליו אפשר להעניש. ובשביל שיהיה אפשר להעניש עליו צריך חוק שאוסר אותו. לא מספיק שהוא נורא הגיוני. נורא הגיוני לא לרצוח או נורא הגיוני לברך לפני המזון או מה שלא יהיה. אתה לא יכול להעניש אלא אם כן יש אזהרה, אין עונשין אלא אם כן מזהירין. למה? כמו בחוק. אם החוק לא אוסר, אז אתה לא בסדר לקחת סיכון כזה, היית לא בסדר, אי אפשר לתבוע אותך, זה לא אסור. אוקיי? יש בהקשר הזה, אני עושה אבחנה בין שני סוגים של סמכות. יש סמכות פורמלית וסמכות מהותית. סמכות פורמלית זו סמכות מוסדית. זו סמכות שמסורה למישהו בגלל מי שהוא. למשל, הסמכות של הכנסת נובעת מזה שהיא הכנסת. בשיטה שלנו הכנסת היא זו שקובעת את החוקים, לצערנו. אוקיי? אז לכן יש לכנסת סמכות ומעצם זה שהיא קבעה צריך לציית. האם זה אומר שהיא צודקת? לא בהכרח. בדרך כלל לא. אבל הסמכות שלה לא קשורה לשאלה אם היא צודקת או לא. זו סמכות פורמלית. בגלל שזה נקבע בכנסת זה מחייב, לא בגלל שזה נקבע בכנסת זה צודק, אלא בגלל שזה נקבע בכנסת זה מחייב. זה לא אותו דבר. סמכות מהותית זה הפוך. סמכות מהותית זו סמכות כמו של רופא. הרופא אומר לי קח תרופה כזאת וכזאת אם אתה חולה וזה ירפא אותך. עכשיו, יש לי חובה לציית לו? רגע, יש לי חובה לציית לו? שיקול דעת. לא. לא חייב לציית לו בכלל, נכון? אבל מאוד הגיוני לציית לו. כי אני לא מבין ברפואה והוא כן. אוקיי? הסמכות של מומחה כמו רופא למשל, זאת מה שאני קורא סמכות מהותית. זו לא באמת סמכות, כי אף אחד לא יתבע אותי על זה שלא צייתתי לרופא, אני לא חייב לציית לו. הגיוני לא לציית לרופא? אני פשוט אשאר חולה. אוקיי? אז זה מה שאני קורא סמכות מהותית. זאת אומרת, הסמכות המהותית נובעת מזה שאתה כנראה צודק. הרופא כנראה צודק אם אני מתווכח איתו כי הוא מבין ברפואה ואני לא. אז אין לי חובה לציית לו, אבל אני אציית לו כי הוא כנראה צודק. לעומת זאת סמכות פורמלית זאת סמכות מוסדית. היא נובעת מזה שאתה השופט או המחוקק או זה, ואתה הסמכות שצריך לשמוע בקולם בלי קשר לשאלה אם אתה צודק או לא. אוקיי? זה סמכות פורמלית. אתם מבינים שזה בדיוק שני האספקטים שעליהם דיברנו ביחס למצוות? הציווי יוצר בעצם משהו שיש לו סמכות פורמלית. צריך לציית כי היה ציווי בלי קשר לשאלה אם זה נכון, אם אני מבין שזה נכון, מה שלא יהיה. הנכון או לא נכון, הסברה שלי יוצרת משהו שקשור לסמכות המהותית, לא הסמכות הפורמלית. אני מציית לזה כי זה נכון. אוקיי? אבל כמו שאמרתי קודם, לסמכות מהותית אין יכולת. אכיפה. אי אפשר לתבוע אותי על זה שלא צייתתי לסמכות מהותית. עשיתי משהו שהוא לא הגיוני, אוקיי, אז עשיתי, מה? שיקול שלי. אם זה היה אסור, אפשר לתבוע אותי. עברת איסור. אוקיי? אז לכן יש פה הבדל. יש למשל כל האגדות עם האלה על זה שכל מי שמוזכר בגמרא יכול להחיות מתים וכל מיני שטויות מהסוג הזה. למה המציאו את הצ'יזבטים האלה? כיוון שמנסים לשכנע את האנשים שלגמרא יש סמכות שלא חולקים על הגמרא, נכון? עכשיו לילדים קטנים זה כנראה באמת נצרך, אבל למי שקצת התבגר אז צריך להסביר לו שמה ששומעים בכל הגמרא זה לא בגלל שהיא צודקת, אלא בגלל שזה החוק. זה סמכות פורמלית, לא סמכות מהותית. ולכן הם לא צריכים להיות שרפי מעלה בשביל זה, ואתה לא חייב להניח שהגמרא צודקת בהכל. היא לא צודקת בהכל, יש שם לא מעט טעויות בגמרא. חלק מהן אנחנו רואים, מתוך זה אני יכול גם להבין שיש עוד חלק שאנחנו לא רואים. יש שמה, ודאי שיש. אז מה? הסמכות לציית, הסמכות של התלמוד לא נובעת מזה שהוא צודק. זה סמכות פורמלית. יש שאלה מאיפה היא באה, הרי הם לא תנאים, הם לא סמוכים, זה לא סנהדרין. לא משנה כרגע, אני לא נכנס עכשיו לסוגיה הזאת. אבל הסמכות של התלמוד היא סמכות מוסדית, סמכות פורמלית. לכן אין שום צורך כדי לבסס את זה, אין שום צורך לספר לי צ'יזבטים על זה שהם היו נביאים ויכלו להחיות מתים. לא, לא, אני לא נכנס לשאלה מה יצר את הסמכות הפורמלית, אבל זאת סמכות פורמלית. אתה לא מקבל את זה כי הם יודעים יותר טוב. אתה מקבל את זה כי הם אלה שקובעים. עכשיו הקדשתי חמש דקות כדי לצאת נגד הדבר המקובל הזה, בדיוק בגלל זה הקדשתי את החמש דקות האלה. כי מה שמקובל זה שאנחנו שומעים בקולם כי הם בטוח צודקים, כי הם שרפי מעלה, כי הם יודעים הכל. אבל מה לעשות שהשרפי מעלה האלה טעו שמה על כל צעד ושעל? אני יכול להראות לך את המקומות שהם טעו. למה זה לא מעניין? כי יש סמכות פורמלית. לא בגלל שהם ידעו יותר טוב? לא, הם ידעו יותר טוב, הם טעו. אבל הם טעו, הם טעו. אבל הרופא הוא סמכות מהותית, לא פורמלית. יודע יותר ממך, עכשיו אתה יכול להחליט אם לשמוע לו או לא. גם לגמרא אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא? אז אני שואל, גם לגמרא אתה יכול להחליט אם לשמוע או לא? עזוב את הקיצור שולחן ערוך עכשיו, חכה שנייה, כבר אתה מושך אותי בלשוני, אז פעם שלישית תצליח. אתה לא לוקח מה שאתה רוצה, יש חובה הלכתית, אתה לא יכול לחלוק על הגמרא. ממתי? מאיפה שהיא קובעת, מה זה משנה? היא קובעת מה לא הלכה. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל עברת על ההלכה. ההלכה אומרת שצריך לציית לגמרא. הגמרא בטח שהיא לא תגיד את זה, היא לא יכולה להגיד אתם צריכים לציית לי. עוד פעם, אתה מערבב. הרופא אין חובה לציית לו. הרופא אין חובה לציית לו, זה סמכות מהותית ולא פורמלית. לגמרא יש סמכות פורמלית. אין שום פוסק שחולק על הגמרא. לא כי היא יותר צודקת, אלא בגלל שיש לה סמכות פורמלית. זה המוסד. כמו הכנסת. זה המוסד המחוקק שלנו, הגמרא. זה לא בגלל שהיא צודקת, זה בגלל שהיא המוסד המחוקק. בית המשפט זה משהו אחר, הכנסת מחוקקת, בית המשפט מפרש, זה משהו אחר. בסדר, נכון, אבל לא זה יסוד סמכותה של הכנסת. יכול להיות שבמקרה היא גם אומרת דבר נכון, הכנסת. אבל החובה לציית זה לא בגלל שהיא אמרה דבר נכון אלא בגלל שהיא הכנסת. וזה הכל. זה לא אומר שהיא תמיד טועה, זה רק אומר שגם אם היא טועה, יש חובה לציית כי היא הכנסת. זה הכל. טוב, אז הטענה, מה שאני בעצם רוצה לומר זה שלציווי, לזה שבכל מצווה יש ציווי ויש מהות, זה לא סתם. רגע, רגע, אתם מפריעים, חברים, חברים, רגע. לזה שלכל מצווה יש גם ציווי וגם מהות, יש לזה סיבה. רק בגלל הציות נוצרת החובה, המהות לא יוצרת חובה. המהות יוצרת היגיון, שיש היגיון לעשות כך, אוקיי? בשביל לייצר חובה כמו עם האור אדום, ההיגיון אומר לא לעבור באור אדום זה מסוכן, אבל אין חובה לא לעבור באור אדום, אי אפשר לתבוע אותי אם עברתי באור אדום. הופך לחוק מתי שיש ציווי, ועכשיו כבר יש חובה לציית. עכשיו זה כבר לא תלוי בך אם אתה הבנת או לא הבנת, אם זה נראה לך הגיוני או לא נראה לך הגיוני, עכשיו זה כבר זה החוק. ולכן הצורך בציווי בהלכה הוא בעצם צורך פורמלי. כשאני שואל על לא תרצח או על כבד אביך ואמך, למה לי קרא סברא הוא? התשובה לא, כי הסברא הייתה אומרת שמאוד הגיוני לכבד הורים או לא לרצוח. הציווי הופך את זה לאיסור. בסדר? הופך את זה לחובה להתנהג כך או לא להתנהג כך. ולכן נדרש הציווי גם בדברים שאני מבין לגמרי את עניינם. וזאת הסיבה לזה שהצל"ח אומר וכמו שאמרתי קודם הפני יהושע לדעתי מסכים לו, שאם יש סברא שמחדשת דין מחודש הוא לא יכול להפוך לחובה. זה לא יהיה מצווה. בשביל שזה יהיה מצווה צריך ציווי. אוקיי? הציווי תפקידו להפוך את הדבר למצווה לא לגלות לי משהו. אנשים תמיד אומרים למה לי קרא סברא הוא זאת אומרת לא תרצח נכתב כי בלי שהוא היה נכתב הייתי רק יודע את זה מוסרית אז היו הגדרות אחרות לזה לרצח לא הייתי יודע פרטים כאלה או פרטים אחרים וכדומה לא הייתי יודע שעונשו בסייף, לא הייתי יודע מצמצם, מקרב הדבר אצל האש או כל מיני פטנטים מהסוג הזה שזה כל מיני הגדרות באיסור רצח. אוקיי? אז לכן צריך הציווי כדי ללמד אותי את כל הפטנטים האלה. אבל זה לא נכון. זה לא נכון בגלל שהציווי לא מלמד אותי את הפטנטים האלה. אין לזה שום מקור לכל המצמצם ומקרב דבר אצל האש. מאיפה חז"ל הוציאו את זה? מסברא. נו, סברא הייתה להם גם בלי הציווי. הציווי לא בא ללמד את זה. הציווי בא להפוך את האיסור המוסרי לחוק הלכתי. בלי שיש ציווי זה לא חוק הלכתי. זה הכל. בדיוק כמו שבלי שיש חוק לעצור באור אדום, שאסור לעבור באור אדום, המעבר באור אדום הוא דבר לא הגיוני, אבל הוא לא איסור. הוא לא עבירה. אוקיי? זה התפקיד של ציווי. לכן יש ציוויים. הרמב"ם למשל לוקח את זה צעד אחד הלאה, והוא אומר שאם אתה, הרמב"ם בהלכות מלכים, בסוף פרק ח' מהלכות מלכים, הוא מדבר שם על הלכות גר תושב. הרמב"ם כותב בהלכות מלכים, הוא מדבר על גר תושב. הוא אומר ככה. כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. אלא מחכמיהם ולא ולא זה גרסה יותר נכונה. אוקיי? מה הרמב"ם אומר? בסוף מה מההכרע הדעת? זה הציווי לעומת ההיגיון. אם אתה מקיים את שבע מצוות בני נח בגלל שההיגיון שלך אומר שכך ראוי. אתה אדם, אתה אדם מוסרי, אתה עושה דברים בעלי ערך, אבל אתה לא מחסידי אומות העולם, הכוונה אין לזה ערך דתי, זאת לא מצווה. זאת לא מצווה, זה מעשה טוב. ברחוב אומרים עשית מצווה, עשית מצווה הכוונה עשית מעשה טוב. לא, מעשה טוב זה הפוך ממצווה. מצווה זה מעשה טוב שנעשה מתוך המחויבות לציווי, זה נקרא מצווה. הרמב"ם בעצם אומר, מה? מי שעושה את זה מסברה הוא עשה מעשה נכון, הוא חכם, אבל הוא לא חסיד, זה לא מצווה. למה? כי את המצווה צריך לעשות בגלל שציווה בהם הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהם. וגוי שעושה שבע מצוות בני נח אבל לא עושה את זה בגלל שהוא הצטווה בסיני, או בסיני אמרו שנוח הצטווה בזה, אז הוא עושה דבר נכון, אבל הוא לא עשה מצווה. והנושא כלים וזה פשוט, ברור שזה גם ביהודי, זה לא רק גוי. חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין, אולי, עכשיו אולי לפרש גם אותו ככה, אולי. בכל אופן אז מה שבעצם הרמב"ם אומר כאן, חברה חברה לאט לאט, הנקודה היא שהנקודה היא שבשביל שהמצווה תהיה מצווה אתה צריך להיות מחויב לציווי. אז עכשיו שימו לב, זה משהו יותר מרחיק לכת ממה שראינו קודם. כי מה שראינו קודם אומר שאם אין לך ציווי, אז זה לא חוק, אז זאת לא מצווה. כאן כתוב צעד אחד הלאה. אחרי שכבר יש ציווי, זה כמו מוטיבציה, אתה במוטיבציה שלך כשאתה מקיים את הציווי אתה צריך לעשות את זה בגלל המחויבות לציווי, אחרת זה לא מצווה. תבינו שזה חידוש נוסף. למשל הרמב"ם בפירוש המשנה בחולין בפרק גיד הנשה, הרמב"ם מביא שם מחלוקת אם נוהג בבהמה טהורה נוהג בטמאה, מחלוקת רבי יהודה וחכמים, אז הרמב"ם שם אומר יסוד גדול וכולם קושרים את זה לרמב"ם הזה, אבל זה לא נכון, זה לא אותו יסוד. הרמב"ם שם אומר שכל מה שאנחנו מקיימים זה בגלל הציווי של הקדוש ברוך הוא בסיני. גם גיד הנשה אנחנו לא עושים בגלל יעקב אבינו והמעשה שלו עם המלאך אלא בגלל שהתורה שניתנה בסיני אמרה לא לאכול גיד הנשה. אוקיי, ככה הוא אומר שם. שם הוא מדבר על החידוש הראשון שאומר שבלי ציווי זה לא חוק. בלי ציווי אני לא חייב לעשות את זה. כאן יש חידוש אחר. החידוש אומר, בסדר יש ציווי, עכשיו כבר יש חוק, אבל עשיתי את זה לא בגלל המחויבות לציווי אלא כי זה נראה לי הגיוני. יש חוק, לא עשיתי מצווה. האמירה הזאת היא אמירה על הגברא, על קיום המצווה של הגברא, לא על השאלה האם זאת מצווה או לא. האמירה הראשונה היא אמירה על השאלה האם זאת מצווה, בלי ציווי זאת לא מצווה. פה מה שכתוב זה בלי שהמוטיבציה שלך היא המחויבות לציווי, אין לך קיום מצווה לגברא. אין לך קיום מצווה, שכר זה רק תוצאה. זה ההבדל בין חוק חוק חילוני או חוק אזרחי לבין הלכה. בחוק ישראלי, בחוק אזרחי לא משנה דווקא ישראלי, כן, קיים החידוש של פירוש המשנה בחולין. אם החוק לא קבע זה לא אסור, אנחנו מקיימים את זה בגלל החוק, נכון? אבל החידוש הזה של הרמב"ם הוא רק על ההלכה, הוא לא על החוק. כי בחוק לא מעניין את החוק אם אתה משלם מסים כי אתה מחויב לחוק לשלם מסים. אם שילמת מסים הכל בסדר, אם לא שילמת מסים תתבע. המוטיבציות של האדם לא מעניינות את המחוקק ואת החוק. אוקיי. מה שכן מעניין זה שרגע חברה תנו לי, בלי שיש חוק אז הדבר בלי שהייתה חקיקה הדבר הזה הוא לא חוק. אחרי שזה חוק לא אכפת לי למה אתה עושה או לא עושה את זה, אם תעשה בסדר לא תעשה תחטוף. בהלכה קודם כל צריך שיהיה ציווי כדי שזה יהיה חוק. ב' צריך מחויבות לציווי כי אחרת המעשה שלך הוא לא קיום של מצווה בגברא. זה לא קיים בחוק. פה מדובר על שבע מצוות בני נח ואני אמרתי קודם בערך אני מרחיב, אמרתי קודם אני מרחיב את זה לכל, יש גם הנושא כלים מדברים על זה וזה פשוט. ברור שזה כל מצווה אצל כל יהודי. למה הוא אמר את זה דווקא בבני נח תשאלו? כי שבע מצוות בני נח הרמב"ם כותב את זה בהלכה אחת קודם או שתי הלכות קודם, הרמב"ם כותב שהשבע מצוות בני נח זה דברים שהדעת נוטה להם. לכן לגבי מצוות בני נח שמה יעלה באופן מעשי העניין הזה של לקיים את המצוות כי זה הגיוני ולא בגלל שהצטווינו. אף אחד לא יימנע או יפדה פטר חמור כי זה הגיוני, בסדר? או לא יודע מה. הוא עושה את זה כי יש מצווה. היה שם ציווי אצל אברהם אבינו שלא היה מצווה כי זה היה לפני סיני, ועדיין הוא לא עשה את זה בלי הציווי שהוא קיבל, זאת אומרת, אני לא אמרתי את זה כבדיחה. אז בקיצור, מה שאני בעצם רוצה לומר זה שהחידוש הזה של הרמב"ם שכתוב פה הוא חידוש שהוא רק על ההלכה. החידוש בפירוש המשנה בחולין הוא חידוש על כל חוק, שבלי שאתה חוקקת זה לא חוק. אוקיי? אגב, במשפטי נירנברג, אחד הדברים העקרוניים שנידונו שם ואולי היסוד הכי מרכזי שככה טלטל שמה את כל העניין, היה שהם שפטו אנשים על בסיס דברים שלא חוקקו. הנאצים אומרים צייתנו לפקודות, קיימנו את החוק, נכון? מה אתה רוצה מאיתנו? עכשיו, והייתה בעיה קשה איך לבנות את הקונסטרוקציה המשפטית שמאפשרת לך לשפוט מישהו למרות שהוא קיים את החוק. מה פשוט בזה? אז אמרו שיש דברים שכן, קיימו את החוק נגד אנשים, קיימו את החוק. כן, כן. החוק הנאצי היה להרוג את היהודים, מה הבעיה? ציית לחוק. להפך, אם הוא לא היה מציית היה צריך לשפוט אותו כי הוא לא ציית לחוק. אז איך אפשר לשפוט מישהו על זה שהוא ציית לחוק? אז שמה המציאו כל מיני קונסטרוקציות שיש דברים שהם מחוקקים מכללא. זאת אומרת, זה מעצם היותך שייך לאנושות, יש בעצם איזושהי חקיקה כזאת שלא צריך אפילו להגיד אותה בפירוש, כן, העקרונות המוסריים הבסיסיים, אבל כל זה נועד רק בגלל כדי לעקוף את הנקודה הזאת, שבלי שיש חקיקה אין חוק. אתה צריך הליך של חקיקה כדי שלחוק יהיה תוקף. אז לכן אם אני חוזר עכשיו עוד פעם לציווי ולסברה, הציווי והסברה בכלל לא מתחרים על אותו מגרש, אני מסכם את מה שראינו. הציווי והסברה לא מתחרים על אותו מגרש. הסברה מסבירה למה זה הגיוני, והציווי אומר למה חייבים. שני דברים שונים. יכול להיות מאוד הגיוני אבל אני לא חייב. יכול להיות שאין בזה היגיון אבל אני חייב. יכול להיות שזה גם הגיוני ואני גם חייב. ואז שני הדברים קיימים וזה לא כפילות, זה גם הגיוני וחוץ מזה אני גם חייב. נגיד קביעות של פסיכיאטר מחוזי, להבדיל מקביעות של פסיכיאטר רגיל. מה שפסיכיאטר רגיל יקבע, אז אני אקבל את זה כי הוא מומחה, נגיד אם אתם מאמינים בזה, אז אני אקבל את זה כי הוא מומחה. אבל פסיכיאטר מחוזי אני חייב לקבל את זה כי יש לו גם סמכות מכוח החוק. אז אני גם חייב לקבל את זה, לא רק שהגיוני לקבל את זה. ההבדל בין שופט לבין משפטן, מומחה למשפטים שהוא לא שופט. המומחה למשפטים יודע את החוק כמו השופט, אבל מה שהוא אומר לא מחייב אותי. אבל מה שהוא אומר זה כנראה נכון כי הוא משפטן. אבל השופט, מעבר לזה שהוא משפטן, הוא גם רשות שלטונית. יש לו סמכות לשפוט, וכיוון שכך אני חייב לציית לו לא כי הוא צודק, למרות שאולי הוא גם צודק, אבל לא בגלל זה אני צריך לציית לו. אני צריך לציית לו כי הוא השופט. אוקיי? ולכן הסברה והקרא, זה אני מסכם כרגע, הסברה והקרא או הציווי והמהות לא מתחרים על אותו מישור. כל השאלה של למה לי קרא סברה היא שאלה מופרכת, אין שאלה כזאת בכלל. רק במקום שהסברה באה לפרש דין, אז בסדר, ברור שאם זה ככה, אז למה אני צריך פסוק? הסברה תפרש לי ככה את הדין. אבל ליישם את זה על דברים שהם הלכה מחודשת, זה פשוט אי הבנה, זה לא עניין למשא ומתן. אי הבנה. אם הפני יהושע התכוון לזה, אז הוא סתם טועה. אני לא מניח שהתכוון לזה, לכן זה עקרון החסד. הנקודה היא שהעובדה שיש סברה לא מייתרת את הציווי. לא קרב זה אל זה, אין שום קשר. בסדר? טוב, נעצור כאן.