סברות וטעמי המצוות שיעור 11
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:02] הגדרת מעמד הסברא לעומת הלכה
- [1:21] דילמת חובת הקטנים במצוות
- [3:05] הקשר של קטנים והבהמה בתלונה
- [6:13] שאלת העבירה ללא דעת אצל הקטן
- [10:29] הכלל: אין איסור על איסור
- [12:16] מקרה הזר המשמש בשבת
- [20:17] שבעת מצוות בני נח והחובה
- [29:13] החובה ללא ציווי – למה מענישים?
- [30:20] פטור אם לא הוסבר – האם זה מספיק?
- [32:59] ביטול תורה מול מצוות תלמוד תורה
- [34:20] שבועת קטן – מה אומר הרמב"ם?
- [37:57] האם קטן חכם חייב שבועה?
- [45:14] שבועה בכתב – דעת האבני נזר
- [47:18] הקשר בין שבועת הר סיני למצוות
- [54:52] הסברא – מתי היא מחייבת?
- [56:26] סמכות הסנהדרין מול סברה אישית
- [58:31] כאשר הסנהדרין מתיר והסברה מחמירה
- [59:42] תפקיד הלוגיקה בהסקת מסקנות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שלסברא יש מעמד מחייב ברמה דאורייתאית במובן שהיא יכולה לייסד איסור או ציפייה מוסרית-ההלכתית מכל מי שמבין אותה, אך היא אינה יכולה לייצר חיוב בעל מעמד דאורייתא מלא לעניין ענישה בבית דין של מטה, ובוודאי לא עונשים מסורים לכללי הציווי והאזהרה של התורה. הוא מציג השלכה מרכזית דרך הדיון בקטנים: יש מצבים שבהם קטן נחשב כמי שעשה עבירה אף שאינו בר עונש, ומסביר זאת בכך שדברים שיסודם בסברא מחייבים כל מבין בלי תלות בגיל, מין או מעמד, בעוד שדברים התלויים בציווי מוגבלים למי שהתורה ציוותה בפועל. הוא מבסס את המהלך על סוגיות בסנהדרין וביבמות, על דברי הרמב"ם בהלכות מלכים והלכות טוען ונטען, ועל הבנות של אחרונים ואבני נזר בשם הרי מג"ש, ומחדד שסברא מחייבת את האדם עצמו כאשר ההלכה לא הכריעה, ואילו הכרעת סנהדרין מחייבת מכוח לא תסור גם בלי הסכמה לסברא.
מעמד הסברא והגבלותיה
הטקסט מניח שלסברא יש מעמד כמו דאורייתא, אך היא אינה יכולה ליצור חיוב דאורייתא מלא שממנו ניתן להעניש בבית דין של מטה. הוא קובע שהשימוש התקף בסברא הוא בעיקר סברא פרשנית שמפרשת מקור קיים בתורה ולא סברא שמייצרת הלכה חדשה, ומדגיש שיש הבחנה בין עצם האיסור או החיוב לבין דיני העונשים שהם מסגרת ציוויית. הוא מגדיר סברא כתפיסה בסיסית שהדבר נכון, וממקם אותה כהנחות היסוד שעליהן נשענים הסקים לוגיים, כאשר הלוגיקה עצמה עוסקת במעבר מן ההנחות למסקנות ולא בקביעת אמיתות ההנחות.
חיוב קטנים, תקלה וקלון בסנהדרין
הטקסט מביא את המשנה בסנהדרין נד על סיקול בהמה ברביעה ומציג את שני הטעמים: תקלה וקלון, כולל הנימוק שלא תעבור הבהמה בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. הוא מצטט את דיון הגמרא בסנהדרין נה ע"ב לגבי בת שלוש שנים ויום אחד שנבעלה לעריות, שבה העריות מומתין על ידה והיא פטורה, ומבין מן ההמשך שגם בהמה נסקלת כשקטן או קטנה עברו על ידה עבירה. הוא מדגיש שהגמרא מסיקה שכאשר מדובר במזיד יש תקלה גם אצל קטן, אלא ש״רחמנא הוא דחס עלה״, ומביא את פירוש רש״י שתקלה היא ״מכשול עוון״, ומתוך כך קובע שניכר מן הסוגיה שקטן שעובר עבירה יש כאן עבירה אף שאין עונש. הוא מוסיף שהדין הזה נפסק להלכה, ושואל כיצד הדבר מתיישב עם מקומות רבים בש״ס שבהם קטן אינו מוציא ידי חובה מפני שאינו חייב, ומביא את הפרי מגדים בפתיחה הכוללת שרוצה לטעון שפטור קטנים הוא רק מעונש אך עקרונית הם חייבים במצוות, אף שמציין שרוב הדעות אינן כך.
סתירה מיבמות והיישוב דרך בני נח והחובה האוניברסלית
הטקסט מביא את סוגיית יבמות על אין איסור חל על איסור, ומדגים ב״זר ששימש בשבת״ שהגמרא מעמידה באופן של ״אייתי שתי שערות בשבת״ כדי שזרות ושבת יחולו בבת אחת. הוא מציין שאחרונים כגון אלחנן וסרמן, רבי יצחק אלחנן, אור שמח וחלקת יואב מקשים מכאן על סנהדרין, כי ביבמות משתמע שלפני שתי שערות אין כאן עבירה ולכן האיסורים חלים יחד רק משעת גדלות, בעוד שבסנהדרין קטן נחשב עושה תקלה. הוא מביא את יישובם שהאיסור של רביעת בהמה הוא איסור שקיים גם על בני נח, ובבני נח אין שיעור גיל כמו שתי שערות ושלוש עשרה, אלא החיוב תלוי בהבנה, והחתם סופר מוסיף שגיל הבגרות הוא שיעור מן התורה ושיעורים לא נאמרו על בני נח. הוא מצרף את העיקרון ״דליכא מידעם דלבן נח אסור ולישראל מותר״ ומבאר שכל יהודי כולל קומה אוניברסלית של בן אדם ועל גביה קומה יהודית, ולכן כל מה שמחייב בן נח מחייב גם יהודי, ומכאן שכל מה ששייך לשבע מצוות בני נח מחייב גם יהודי קטן כאשר הוא מבין.
הרמב״ם, רבי ניסים גאון, וסברא כמקור מחייב ללא מגבלות
הטקסט מצטט את הרמב״ם בתחילת פרק ט׳ מהלכות מלכים על שישה דברים שנצטווה אדם הראשון ומדגיש את לשונו ש״כולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן״ ו״מכלל דברי תורה ייראה שעל אלו נצטווה״, ומסיק שמצוות בני נח מאופיינות בכך שהדעת נוטה להן. הוא מביא את רבי ניסים גאון בהקדמה לש״ס שאומר שכל דבר שתלוי בסברא ובאובנתא דליבא התחייב בו אדם מעולם בלי צורך בציווי, ומפתח מכאן כלל שלפיו דבר שיסודו בסברא מחייב כל מי שמבין אותו, בלי מגבלות של גיל מצוות, יהדות, מין או סטטוס. הוא מדגיש שוב שהעונש אינו יוצא מן הסברא אלא מן הציווי, ולכן גם כאשר האיסור חל מכוח סברא אין מכאן בהכרח ענישה בידי אדם, בעוד שיש משמעות לעונש בדיני שמיים.
דעת, שיעורים, וקו הגבול של קטנות
הטקסט משיב לטענה שפטור קטן הוא מפני חוסר דעת בכך שהדעת מתפתחת באופן רציף והתורה קובעת שיעור שבו מעבירים את הקו, כגון שתי שערות או גיל שלוש עשרה כחזקת דרבא. הוא מדמה זאת לדיני אכילה שבהם חצי שיעור אסור מן התורה אך ענישה תלויה בכזית, ומסביר ששיעור הוא דרך התורה להגדיר נקודת מעבר במציאות רציפה. הוא מציין שהקו הוא אוניברסלי גם כאשר קצב התפתחות הדעת משתנה בין אנשים, ולכן לאחר קביעת התורה אין תלות בחריפות האישית לעניין החיוב הציוויי הרגיל.
תלמוד תורה מול מצוות תלמוד תורה וחיוב נשים מדין סברא
הטקסט מביא את ההבחנה בין מצוות תלמוד תורה לבין תלמוד תורה עצמו, ומציג שר׳ שמעון בר יוחאי קובע שקריאת שמע בבוקר ובערב מספיקה לקיום מצוות תלמוד תורה. הוא מגדיר את מושג ביטול תורה כחיוב נפרד שאינו חלק ממצוות תלמוד תורה אלא נובע מסברא על ערך התורה כדבר השם שמחזיק את העולם, ולכן מחייב לעסוק בה ככל האפשר. הוא מסיק מכאן שכאשר החיוב יסודו בסברא אין בו מגבלת פטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמה, ולכן הוא טוען שנשים חייבות בתלמוד תורה לכל דבר ועניין אף שפטורות מקריאת שמע בבוקר ובערב.
שבועת קטן ברמב״ם ותיקון עולם
הטקסט מצטט את הרמב״ם בהלכות טוען ונטען פרק ה׳ בשם ״הורו רבותי״ שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה, אך נשבעין היסת על טענתו משום ״שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחינם״, ומסיים הרמב״ם ״ולזה דעתי נוטה ותיקון עולם הוא״. הוא מוסיף שהרמב״ם קובע שאין משביעין את הקטן כלל ואף אינו מקבל חרם סתם ״לפי שאינו יודע עונש השבועה״, ומקשה שהטעם אינו מסתדר עם המציאות של קטן חריף שיודע שאין עליו עונש בית דין. הוא מציע שהבנת הרמב״ם היא שאיסור שבועת שקר חל גם על קטן במובן של חיוב וסנקציה בדיני שמיים, ורק כאשר הקטן אינו מבין את משמעות העונש אין לשבועה כוח הרתעה ולכן אין טעם להשביעו.
שבועה בכתב: הרי מג״ש, אבני נזר, ומשנה למלך
הטקסט מביא את אבני נזר (תשובת אבני נזר סימן שו) שמצטט תשובת הרי מג״ש שלפיה מי שכתב שבועה בכתב ידו ונתן לחברו חייב לקיים אף בלי שהוציא שבועה מפיו, ואם לא קיים ״דינו מסור לשמיים״ אך אין לחייבו בידי אדם כי לא הוציא שבועה מפיו. הוא מצטט את קושיות המשנה למלך על שבועות שלפני מתן תורה ועל רעיון ״שבועת הר סיני״ כיסוד קבלת התורה אף שהחיוב לקיים שבועה נובע מהמצווה ״לא יחל דברו״. הוא מביא את ביאור אבני נזר שמי שנשבע לאחר מחויב מסברא לקיים בלי צורך באזהרה, ושבועת הר סיני לקב״ה עומדת מצד הסברא, אך החיוב שמצד הסברא אינו מלווה בעונש בידי אדם, ולכן הציווי נצרך למסגרת הענישה. הוא משתמש בזה להסביר את הרי מג״ש שכתיבה אינה גורעת מן החיוב מכוח סברא ולכן אין הבדל בין פה לכתב לחיוב הקיום, וההבדל נוגע רק לעונש ולתחולת ״לא יחל דברו״.
סברא אישית, סנהדרין, ולא תסור
הטקסט קובע שסברא מחייבת את האדם עצמו כאשר היא סברתו והוא מבין אותה, אך סברא של אדם אינה מחייבת אדם אחר שאינו מקבל אותה. הוא מציין שכאשר סנהדרין מתקנת או קובעת דין מתוך סברא, כגון ברכת הנהנין על בסיס ״הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל״, החיוב על כלל ישראל חל מכוח סמכות הסנהדרין ו״לא תסור״ גם למי שאינו מסכים לסברא. הוא מדגיש שסברות אינן מבטלות פסיקה קיימת, אך במקום לאקונה שבה ההלכה לא הכריעה, האדם מחויב לפעול על פי סברתו והוא עשוי להיתבע בדיני שמיים על אי-עשייתה. הוא מסביר שסברא פרשנית מחייבת את האדם ביחס להבנת המקור, עד כדי כך שאם לפי הבנתו הוא עובר על הפסוק עצמו יש לכך משקל חמור יותר מסברא היוצרת הלכה חדשה, ומסיים בכך שהדיון על לוגיקה אינו פותר את היחסיות כי לוגיקה מכריעה רק את המעבר מן ההנחות למסקנות בעוד ההנחות עצמן נשענות על סברא.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] דיברנו בפעם הקודמת על
[Speaker A] מעמדה
[הרב מיכאל אברהם] של הסברא, והמסקנה שלי לפחות הייתה שלסברא יש מעמד כמו דאורייתא, אבל היא לא יכולה לייצר חיוב בעל מעמד דאורייתא מלא. זאת אומרת, אי אפשר להעניש למשל בבית דין של מטה על חיוב שעל עבירה נגיד שיסודה בסברא. כל מה שאפשר זה להשתמש בסברא כדי לפרש מקור שקיים בתורה, זאת אומרת סברא פרשנית ולא סברא שיוצרת הלכה חדשה. ראינו כל מיני שימושים שיש בסברא, ראינו שאי אפשר לדרוש טעמא דקרא, אבל אני לא אחזור לזה שוב כאן. מה שאני רוצה זה להראות השלכה מעניינת של הנושא הזה של מעמדה של הסברא, אחר כך לעבור על סברות לגבי תקנות וגזרות דרבנן, ולסיים את הנושא עם סוג אחר של סברות, אבל זה לא יהיה היום. אני אתחיל אולי עם דילמה שמעלים כמה אחרונים לגבי חיוב של קטנים במצוות. אנחנו יודעים שקטנים לא חייבים במצוות עד שמביאים שתי שערות או חזקת דרבא, כן, שזה גיל.
[Speaker C] סתם בתמצית, מה זה סברא בדיוק? מה?
[הרב מיכאל אברהם] שאלתי בתמצית להסביר
[Speaker C] מה זה סברא בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] סברא, מה שאתה מבין שזה נכון.
[Speaker C] אוקיי, לוגיקה, היגיון אנושי מקובל.
[הרב מיכאל אברהם] לוגיקה זה רק סוגי שכל,
[Speaker C] סברא זה הבסיס של הלוגיקה.
[הרב מיכאל אברהם] הסברא זה אתה צריך הנחת יסוד בשביל לעשות הסק לוגי, והנחת היסוד מאיפה היא יוצאת? סברא. הנחת היסוד מאיפה?
[Speaker C] הלוגיקה זה
[Speaker A] לא?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר שלא.
[Speaker C] כחוקי
[הרב מיכאל אברהם] לוגיקה מסיקים מסקנות מתוך הנחות, נכון? זה מה שעושים חוקי לוגיקה. מאיפה את ההנחות אתה יודע?
[Speaker C] רגע, אז סברא זה ההנחות של הלוגיקה?
[הרב מיכאל אברהם] למשל כן. סברא זה איזושהי תפיסה שמשהו הוא נכון. חוקי לוגיקה לא נותנים לי תוצרים שהם נכונים, חוקי לוגיקה אומרים לי אם יש לך משהו שהוא נכון בוא אני אראה לך מה התוצאות שיוצאות ממנו.
[Speaker C] בחוקי לוגיקה יש את ההנחות של חוקי לוגיקה ויש את ההסקים
[הרב מיכאל אברהם] של הלוגיקה, טיעונים לוגיים.
[Speaker C] חוקי לוגיקה עוסקים רק במעבר. אז ההנחות הלוגיות זה סברא? נכון.
[הרב מיכאל אברהם] כל ההנחות הלוגיות זה סברא. בדרך כלל ההנחות הן יוצאות מסברא. כמובן הנחות יכולות לצאת ממשהו שכתוב בתורה, אז זה לא סברא. אבל בטיעונים לוגיים מקובלים נגיד שאנחנו משתמשים בהם באופן כללי, בדרך כלל ההנחות יוצאות מסברא. אז לגבי חיובי קטנים כמו שאמרתי, אז קטן פטור מן המצוות עד שהוא מביא שתי שערות, סימני גדלות או שלוש עשרה שזה חזקה. אבל אנחנו מוצאים גמרא במסכת סנהדרין, במשנה בדף נד כתוב ככה: הבא על הזכר ועל הבהמה והאישה המביאה את הבהמה בסקילה. אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? הבהמה גם היא בסקילה. אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל. בגלל שאדם בא לו תקלה על ידי הבהמה אז הורגים גם את הבהמה. דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה. בגמרא קוראים לזה תקלה וקלון. הסיבה הראשונה זה בגלל התקלה שנגרמה מהבהמה והסיבה השנייה זה הקלון. עוברת בהמה בשוק ואתם רואים זאת הבהמה שפלוני עשה את מה שהוא עשה איתה. עכשיו הגמרא דנה שם לגבי תקלה וקלון, האם הסיבה היא תקלה, תקלה היא קלון, מה מי צודק, יש שם בירורים בגמרא. בתוך הבירור הגמרא שם בדף נה עמוד ב דנה מה קורה אם בהמה שקטן או קטנה עברו על ידה את העבירה, לא אדם גדול.
[Speaker D] באיזה מסכת? סנהדרין.
[הרב מיכאל אברהם] אמר רב יוסף תא שמע, בת שלוש שנים ויום אחד, אני מדלג קצת, אם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה. נכון, קטנה פטורה מן המצוות, אז אם מישהו בא על אחותו, בא אבא על בתו ודברים כאלו והיא קטנה, אז המי שבא עליה חייב מיתה כי זה לא פוטר אותו, זה מעשה ביאה גמור ברגע שהיא הגיעה לגיל של ביאה שזה שלוש, והיא עצמה פטורה כי לא חייבת במצוות. אחד מכל העריות ואפילו בהמה? אומרת הגמרא, אחד מכל העריות זה אומר שגם בהמה? זאת אומרת גם בהמה במצב כזה סוקלים. שהסיבה למה הורגים את הבהמה זה לא בגלל תקלה אלא בגלל קלון. כי אם זה היה בגלל תקלה, מה זה תקלה? תקלה שנהברה עבירה על ידה. אבל אם זה קטנה או קטן, אז לא נעברה עבירה על ידי הבהמה הזאת. אז למה צריך להרוג את הבהמה? אז אם גם הורגים את הבהמה סימן שהטעם הנכון הוא קלון ולא תקלה. אומרת הגמרא, כיוון דמזידי תקלה נמי איכא, דרחמנא הוא דחס עלה. עלי דידיה חס, אבהמה לא חס. זאת אומרת הגמרא אומרת, אם היא עשתה את זה במזיד זה נקרא תקלה, אבל למה היא לא נענשת? היא לא נענשת כי התורה חסה עליה.
[Speaker C] יש מזיד ויש תקלה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כמו שהגמרא אומרת. התורה חסה עליה, ולכן היא לא נענשת, אבל כזה דבר נקרא תקלה. רש"י כשהוא מדבר על תקלה הוא אומר מכשול עוון, זאת אומרת כן הכוונה לעבירה. זאת אומרת רואים מכאן שקטן שעובר עבירה זאת עבירה. רק עונש הוא לא מקבל, אבל עבירה יש פה. זאת אומרת שהקטן בעצם גם מצווה, לא רק הגדול.
[Speaker A] אם אין לו דעת, איזה עבירה יש פה?
[הרב מיכאל אברהם] זאת הטענה, הטענה שיש לו דעת כנראה, פחות או יותר מה שיוצא מפה. מעבר לשאלות הסברא, איך זה מתיישב עם ההלכות מה שאנחנו יודעים? הרי קטן פטור ממצוות, זה עוד לפני הסברות אם יש לו דעת או אין לו דעת, אנחנו יודעים שבהלכה קטן לא חייב. אז פה כתוב בגמרא שקטן כן חייב. אגב הפרי מגדים באמת רוצה לטעון שכל הפטור של קטנים הוא פטור רק מעונש, אבל באופן עקרוני גם קטנים חייבים בכל המצוות.
[Speaker C] אבל אם יש לו דעת למה לפטור אותו מעונש?
[הרב מיכאל אברהם] אם יש לו דעת מספקת כדי לחייב, אבל לא כדי לחייב בעונש. יכול להיות שזה מצב ביניים או משהו כזה. כך הפרי מגדים טוען, רוב הדעות זה לא ככה, אבל ככה הפרי מגדים רוצה לטעון בפתיחה הכוללת שלו.
[Speaker E] ויש כל מיני הלכות מתי צריכים להפריש קטן מאיסור.
[הרב מיכאל אברהם] לא צריך להלכה.
[Speaker E] אוקיי, אבל אצלנו מה שהוא עושה זה חטא, אז למה הרבה שאלות יש פה, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לא חסר, זאת אחת השאלות, יש עוד המון שאלות. בגמרא בהרבה מקומות כתוב קטן לא יכול להוציא ידי חובה כי הוא לא חייב. הרי אם זה רק פטור מעונש, אז קטן חייב בברכת המזון למשל מדאורייתא, לא מדרבנן. נכון? אז למה שלא יוציא ידי חובה מישהו שחייב מדאורייתא? בכל מקום הש"ס מלא מזה שקטנים פטורים ממצוות. איך זה יכול להיות שפה הגמרא מניחה שהם חייבים רק עונש רק רחמנא הוא דחס לה. גם בהמשך הגמרא אומרת שמה, אמר רבא תא שמע בן תשע שנים ויום אחד, עכשיו זה ילד לא ילדה, הוא פוסל את הבהמה מעל גבי מזבח ונסקלת על ידו, כן בהמה כזאת אי אפשר להביא אותה לקורבן והיא גם נסקלת על ידו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מומתים על ידה, והכא קלון איכא תקלה ליכא? אותו דבר בדיוק כמו שראינו בקטנה ועונים אותו דבר. כיוון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלווהי, עלי דידיה חס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא. כן, אז עוד פעם אותו עניין. ככה הגמרא מניחה והיא נשארת בזה. וזה נפסק להלכה דרך אגב. זאת אומרת, הורגים בהמה שקטן או קטנה עשו.
[Speaker F] זאת אומרת, אולי זה לא פשט שהבהמה לא עשתה עבירה, זאת אומרת אין דעת לבהמה, אלא מה העניין שם שזה תועבה זה משהו כל כך לא מקובל שצריך להוציא אותו מהעולם, אז אולי גם אותו הילד, אבל חס עליו רחמנא, לא משום שהוא חייב משום שהוא עשה עבירה. יש עבירה אבל זה לא שהוא חייב אבל לא בשום עונש, כמו שהבהמה…
[הרב מיכאל אברהם] לא הוא לא בר עונש, הגמרא אומרת שהוא לא בר עונש, השאלה היא רק אם הוא חייב במצווה עצמה.
[Speaker F] ובר עונש זה ברור שהוא לא בר עונש. כמו שבהמה לא חייבת במצווה אני אומר. ברור שלא, כן ברור שלא, אבל עדיין ישנו… אז הגמרא רק אומרת למה אפילו שאין כאן עבירה, כן אפילו שהוא לא חייב במצווה ועדיין יש משהו כל כך מגונה.
[הרב מיכאל אברהם] מוסרית אתה אומר. בגלל הבעיה המוסרית. קשה אולי, אני לא יודע, למרות שקשה קצת להניח שההלכה מתייחסת לבעיה מוסרית, כי אם היא כבר מתייחסת לזה אז הבעיה פה הופכת להיות הלכתית ולא מוסרית ואז זה יותר סביר… אני לא יודע, יכול להיות שזה אפשרי, אבל אז כבר יותר סביר להגיד שבאמת יש פה עבירה רק עונש אין. טוב.
[Speaker C] למה מענישים את הבהמה? מה? בהמשך לשאלה שלו. או תקלה או קלון, ככה הגמרא אומרת. לא, אם אין לה אחריות על מעשיה.
[הרב מיכאל אברהם] לבהמה ברור שאין אחריות, אבל לבהמה גם אין זכויות. אנחנו מענישים אותה במקום שאנחנו צריכים. לאדם אנחנו לא מענישים אותו סתם ככה אלא אם כן הוא אשם. נגיד בן אדם שעבר עבירה בשוגג, אפשר היה להעניש אותו כדי להרתיע את כל האנשים האחרים. אלא אם כן הוא עצמו אשם, זאת אומרת שיש לו יש הצדקה מבחינתו עצמו. בבהמה לא צריך את זה כי אין לה זכויות. כל השאלה זה מה מה צריך לעשות בשביל החברה אולי או בשביל האינטרס ציבורי. אז זה מצד אחד. מצד שני הגמרא במסכת יבמות הגמרא דנה בדין של אין איסור חל על איסור. כן, אנחנו יודעים שהכלל הוא שאם אדם עושה מעשה שכבר אסור מבחינות מסוימות ועכשיו הוא עובר אותו בצורה שמשמעותה שיש פה עוד איסור, אז אין איסור חל על איסור. יש אוכל חזיר בחלב. בסדר, בשר חזיר בחלב. אם כבר אז ללכת עד הסוף. אז גמרא אומרת שהוא לא עובר על איסור בשר בחלב כי יש איסור על הבשר חזיר ואין איסור חל על איסור. שאלה לא פשוטה איך בדיוק אם זה קשור לאין איסור חל על איסור, אם זה רק דוגמה, לא לגמרי ברור שזה ככה, והשאלה היא למה זה תופס בכל מיני דברים כאלו.
[Speaker A] או כי אם זה בבת אחת?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא קשור אם זה בבת אחת. לא, אף משני, כן, באותה עוצמה, לא יותר חמור ולא פחות חמור. אין, ברגע שיש עבירה אחת אין את העבירה השנייה. שאלה אם זה על העונש או על העבירה. יש פה הרבה לדון, אני לא נכנס עכשיו לכל הפרטים האלו.
[Speaker A] כי אם זה על העונש אז זה אחד חמור מהשני.
[הרב מיכאל אברהם] כן.
[Speaker E] אם זה אותו דבר אז זה נחשב בראשון כנראה.
[הרב מיכאל אברהם] מי שהיה ראשון, נגיד הבשר חזיר, הבשר חזיר הוא אסור מעצם לידתו, משעה שהוא נוצר. מתי שהוא מתערבב בחלב הוא נהיה גם אסור באיסור בשר בחלב. אז האיסור חזיר היה קודם, אז איסור בשר בחלב לא חל על איסור חזיר. אני עוד פעם אני מניח פה כל מיני הנחות שלא כולם מוסכמות, אני מביא את זה רק כדוגמה, אוקיי? אז הגמרא אומרת שיש כמה הסתייגויות לעניין הזה, במוסיף, בכולל, במקום שבו זה חל ביותר מקרים או על יותר דברים, אז העבירה השנייה גם היא חלה ואז הבן אדם עובר שתי עבירות. בכל מקרה בתוך הדיון שם הגמרא אומרת מה קורה עם זר ששימש בשבת. עוד פעם, כן, זר ששימש זה מישהו שהוא לא כהן שעבד במקדש. בסדר? אז הוא עבר עבירה. נכון? זר ששימש, צריך כהן שישמש. חוץ מזה הוא עשה את זה גם בשבת, חוץ מהמעשה, אז זה גם מבחינתו כיוון שזאת לא עבודה אז יש פה גם חילול שבת. אז יש פה שני דברים. אז גם זה קשור לאין איסור חל על איסור והגמרא שוב פעם דנה שם אם זה כן תופס או לא תופס. בסופו של דבר הגמרא אומרת שם עושה שמה איזושהי אוקימתא כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהוי להו זרות ושבת בהדי הדדי. כן, השאלה היא הוא היה זר לפני שבאה השבת, אז בעצם האיסור של שבת לא חל על האיסור של הזרות, נכון? ואז למה הוא חייב משום שניהם? אז אומרת הגמרא כגון אייתי שתי שערות בשבת. מדובר בקטן שהביא שתי שערות בשבת, אז איסור זרות ואיסור שבת באו עליו באותו רגע, מתי שהוא הביא את שתי השערות, ולכן הוא חייב בשניהם. זה נקרא איסור בבת אחת. יש שלושה סייגים לאין איסור חל על איסור, יש כולל, מוסיף ובבת אחת. אוקיי? אז פה זה היה בבת אחת ולכן במקרה הזה שניהם חלים עליו, הוא חייב מצד שניהם, גם מצד זרות וגם מצד שבת. אז שואלים כמה וכמה אחרונים, אלחנן וסרמן ורבי יצחק אלחנן ואור שמח וחלקת יואב, כל מיני. שואלים שזה סותר את הסוגיה של תקלה וקלון, כי בסוגיה של תקלה וקלון קודם ראינו שגם עבירה של קטן היא עבירה. פה בגמרא רואים שעד שהוא לא הביא שתי שערות זאת לא עבירה, לכן שתי העבירות חלות עליו בבת אחת. נכון? אמרתי שאפשר להקשות על הגמרא בהרבה מקומות אבל הם מקשים את זה מכאן, ולכן יש סתירה בין שתי הסוגיות. עכשיו כל אחד מהם בסגנונו אבל הם אומרים תירוץ די דומה. הטענה שלהם זה שאיסור של רביעת בהמה זה איסור שקיים גם על בני נח. ומתי בן נח חייב בזה? בן נח חייב באיסורים מרגע שהוא מבין, אין גיל. החתם סופר גם אומר שגיל הבגרות זה שיעור, זה מחמשת שיעורי התורה, יש שיעור שתי שערות או גיל שלוש עשרה, השלוש עשרה תתייחסו לזה, זה אחד משיעורי התורה ושיעורים לא נאמרו על בני נח. כן? שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, שיעורים לא נאמרו על בני נח ולכן בני נח גם קטנים חייבים, כמובן שהם צריכים להבין. זאת אומרת, אבל זה עוד פעם, זה לא בגלל שכשהם לא מבינים אז הם לא מצווים. הם מצווים, רק כשהם לא מבינים אז זה חסר דעת, כמו שוטה, בסדר, אז אתה לא יכול להעניש אותו. זאת אומרת בקטן בקיצור אין גיל שממנו והלאה אתה חייב. אגב, זה מה שמראה שבישראל למשל הקטן שהוא פטור זה לא רק פטור בגלל שאין לו דעת. כי אם זה היה פטור בגלל שאין לו דעת אז זה לא היה שונה מגוי. גם גוי שאין לו דעת פטור. אלא בישראל יש דין של התורה, אחד מהשיעורים של התורה, הלכה למשה מסיני, שאם לא הגיע לגיל הנכון או לא הביא שתי שערות, אז אז הוא פטור, זה פטור. הוא לא מצווה. אוקיי? אז הם אומרים שכיוון שכיוון שיש מצוות שמחויבים בהם גם בני נח, ובני נח הרי בהם אין גיל, אין שיעור של גיל ממתי חייבים, והגמרא גם בסנהדרין אומרת דליכא מידעם דלבן נח אסור ולישראל מותר. זאת אומרת אין דבר בעולם שבן נח יהיה לו אסור בו ולישראל יהיה מותר. כך הגמרא אומרת שמה. מה הרעיון מאחורי זה? זה שהוא פשוט. זאת אומרת כל יהודי הוא גם גוי קטן. כן, דיברנו על זה כבר פעם שיהודי הוא גם גוי גדול. אבל אבל אבל קודם כל יש בו איזשהו גוי ועל גבי הקומה של הגוי יש עוד קומה של יהודי. לכן כל מה שגוי מחויב בו, היהודי גם מחויב בו כגוי. חוץ מזה הוא גם מחויב בחיובים שמוטלים על יהודי. לכן לא ייתכן מצב שיהיה חיוב על גוי, שגוי יהיה אסור במשהו ולישראל יהיה מותר. לכל היותר ישראל יהיה אסור בו בקומה א', בקומה האוניברסלית שלו כבן אדם כמו כל בן אדם אחר, ולא מצד קומה ב'. אבל ודאי שלא יכול להיות שיהיה משהו, יכול להיות מצב שלישראל אסור ולבן נח מותר. זה האיסורים ששייכים לקומה ב'. אבל לא יכול להיות מצב שגוי יהיה לו משהו שהוא אסור ולישראל יהיה מותר. כי אם גוי אסור זה שייך לקומה א', קומה א' יש גם גם אצל יהודי. ואז הטענה שלהם, אם אתה מצרף את שתי ההנחות האלה, אז הטענה שלהם שאם זה ככה, אז רביעת בהמה זה איסור ששייך גם בבני נח ובבני נח זה שייך גם בקטנים, אז לא ייתכן שיהודי קטן לא יהיה חייב בו. והגמרא אומרת דליכא מידי דלבן נח אסור ולישראל מותר. אז אם כך גם הישראל חייב בו מגיל קטן. ולכן הגמרא אומרת בגמרא בסנהדרין לגבי תקלה וקלון, הגמרא אומרת שם שבאמת בקטן ישנה עבירה כי היא עוסקת בסוג עבירות כזה ששייך גם בבני נח, ועבירות אלה באמת גם קטן חייב בהן. ובגמרא ביבמות מדובר על עבירות שהם עבירות ליהודי, לא לגוי. זה מדברים רק עם גדול. זאת אומרת רק משעה שהביא שתי שערות או מגיל מצוות, רק אז הוא חייב בדברים האלה ולכן הגמרא אומרת שרק משעה שהביא שתי שערות הוא חייב ולפני כן הוא היה פטור. בעצם הטענה, הטענה מכאן היא, כן, בלי סימן השאלה, נכון. כל דבר ששייך בשבע מצוות בני נח, כל יהודי חייב בו כולל קטן. זאת אומרת אם יש דבר ששייך לשבע מצוות בני נח, אין גיל מצוות לגביו, גם יהודי קטן חייב בו. למה? בתור גוי. השאלה היא מה בדיוק יהיו ההגדרים, האם ילקו אותו או יסקלו אותו על עבירות מן הסוג הזה? כנראה שלא. ברגע שיש אותם עבירות שיש לגביהם עונש. אבל הוא יהיה חייב בהם בדיוק כמו שבן נח חייב בהם. זאת אומרת דיני העונשים של בני נח הם ייחודיים לבני נח, אבל העבירות שבהם, העבירות הם אוניברסליות. זאת אומרת מה שבן נח חייב גם היהודי חייב. למעשה הרמב"ם כותב בתחילת פרק ט' הלכות מלכים על שישה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים (ברכת השם זה כמובן לשון סגי נהור) ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים. אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה ייראה שעל אלו נצטווה. זאת אומרת בעצם הוא אומר שכל המצוות האלה א' קיבלנו אותם ממשה רבנו, ב' בהר סיני אני מתכוון, ב' הדעת נוטה להן, זאת אומרת יש סברה, ובכל זאת נראה שכבר היה על זה ציווי לבני נח.
[Speaker A] אבר מן החי…
[הרב מיכאל אברהם] כן… אבר מן החי… חכה רגע, שישה דברים נצטווה אדם הראשון ואחרי זה הדבר השביעי הוא מוסיף אחרי זה את כל ההשלמות. הדבר השביעי זה אבר מן החי ואחרי זה במרה ואחר כך בהר סיני. בכל זה שאלה אם האבר מן החי דעת נוטה לו או לא דעת נוטה לו, כי מה שהרמב"ם כותב זה על השישה הראשונים. בכל מקרה, אבל ברמב"ם כתוב שכל המצוות של בני נח הדעת נוטה להם. זה מה שמאפיין אותם. וזה כנראה אומר או מאיר באור יותר יסודי את החילוק שדיברתי עליו קודם. אז בעצם הטענה היא לא טענה פורמלית שבכל יהודי יש בן נח קטן ולכן בעצם כל מה שבן נח חייב גם היהודי חייב מהדין בן נח שבו, מהקומה א' מה שקראתי קודם. זה גם נכון, אבל זה לא רק זה. אלא הנקודה היא שכל הדברים האלה מיוסדים על סברא. ודבר שיסודו בסברא מחייב את כל מי שמבין אותה. פה אין הגדרות. דבר שיסודו בציווי אז התורה אומרת את מי היא מצווה ואת מי לא מצווה. מי שגדול היא מצווה, מי שקטן היא לא מצווה. אבל אם יש משהו שיסודו בסברא, אז אין פה שאלה פורמלית מאיזה גיל חייבים. אם אתה מבין אתה חייב. אם אתה לא מבין אתה לא חייב. זה לא שאין פה עניין של פטור וחובה והגדרות מי כן מצווה ומי לא מצווה כיוון שהבסיס הוא לא ציווי. זאת אומרת, אם הבסיס לחיוב הוא ציווי אז צריך לבדוק מי צווה ומי לא צווה. אבל אם הבסיס לחיוב הוא סברא אז ברור שהקריטריון הוא כל מי שמבין את הסברא, מי שהסברא נוגעת אליו כמובן ומי שמבין אותה. אם אתה מבין אותה אז אתה חייב. ולכן אני חושב, אמנם האחרונים לא מתבטאים כך, אבל נדמה לי שזה מה שעומד מאחורי האמירה שלהם. זאת אומרת, זה לא עניין פורמלי שבכל יהודי יש, לא רק שבכל יהודי יש גם בן נח קטן. אלא הנקודה היא שאם דבר יוצא מסברא אז הוא מחייב.
[Speaker A] גם אם זה רק לישראל? רק המצווה הזאת היא רק לישראל ולא לבן נח? לא, זה לא בשבע מצוות בני נח. למה?
[הרב מיכאל אברהם] כל דבר שהוא סברא מחייב גם את בני נח.
[Speaker A] יש הרבה מצוות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז הבאתי את זה, אני
[Speaker A] חושב על אותם שבע
[הרב מיכאל אברהם] מצוות בני נח כי עליהם הם הצטוו. כמו שהרמב"ם אומר: למה הרמב"ם אומר שם? אף על פי שקבלה בידינו ממשה רבנו והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה. זאת אומרת, הרמב"ם לא אומר שבאלו הם חייבים. מה הקושיה על מה הוא בא לענות? אף על פי שהדעת נוטה להן נראה שעל אלו הצטווה. אז היה אפשר לחשוב מה הכוונה? אף על פי שהדעת נוטה להן אבל רק בזה הם חייבים. הרמב"ם לא אומר את זה. הרמב"ם אומר אף על פי שהדעת נוטה להן ולכן הציווי מיותר כי כל דבר שהדעת נוטה לו כל אחד חייב, על אלה למרות זאת הצטוו גם. לא רק שהדעת נוטה להם. אבל באופן עקרוני כל דבר שהדעת נוטה לו גם גוי חייב. הבאתי את רבי ניסים גאון בהקדמה לש"ס, מה ששמנו במקורות, הוא שואל שמה הרי הגמרא מביאה איזה שלושים מצוות ששייכות בבני נח. ואז הוא שואל: אנחנו יודעים שיש רק שבע? אז הוא אומר שכל דבר שתלוי בסברא ובאובנתא דליבא, כהבנת הלב, התחייב בו אדם מעולם. לא צריך ציווי בשביל זה. דבר שיוצא מסברא כל מי שמבין את הסברא חייב.
[Speaker A] אבל בשביל לחייב קטן חייב שזה יהיה משהו שהצטוו, לא רק מה שמגיע מסברא. למה לא?
[הרב מיכאל אברהם] כל דבר. כן, כל דבר שיסודו מסברא, גם אם הוא לא משבע מצוות בני נח, מחייב קטנים. כל עוד הם מבינים. אם הם לא מבינים, כמו אצל גוי, אז הם לא יבואו אליהם בטענות. אבל ברמה העקרונית אין להם פטור. פטור יש פטור למי שלא מבין כי הוא אנוס או התורה חסה עליו כמו שהגמרא אומרת כאן. אבל זה לא שהוא לא מצווה.
[Speaker A] אנחנו צריכים לעבור על כל המצוות ולמיין מה סברא ומה לא סברא. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] דבר שיסודו סברא גם קטן חייב פה. עוד פעם אני אומר, זה לא אומר שיהיה לו עונש. כי העונש הוא לא יוצא מסברא. העונש הוא דין התורה. ודיני התורה נאמרים רק על גדול, על מי שהתורה מדברת. אבל האיסור או הציפייה מהבן אדם להתנהג כמו שצריך זה גם בקטן. אם הדבר הזה יסודו מסברא אז זה גם בקטן.
[Speaker G] ואם זה כך, לבן נח יש לו עונש על פי איזה שיהיה?
[הרב מיכאל אברהם] כן. יש לו יותר מזה, יש לו עונש מיתה על כל עבירה. אבל זה אמרתי, זה גדרי העונשים של בני נח, זה לא קשור לישראל. קשור קצת לשאלה הקודמת על בהמה. בבן נח היד יותר קלה על ההדק כשמענישים אותו וזה גם לישראל קטן לא נכון. טוב. אמרתי כדי להכניס את זה להלכה, כדי שזה יהפוך להלכה, למרות שגם בלי זה אנחנו בעצם מצופה מאיתנו לעשות את זה, אבל בלי החקיקה, בלי שיש ציווי, אז זה לא חלק מההלכה. אוקיי, גם את בני נח זה ככה. ולכן עונש יהיה להם כנראה רק על שבע המצוות שלהם. שאלה על הדינים אם יש עונש או לא, זה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, כי דינים זה מצוות עשה שלהם, זה לא לאו. הרמב"ם על אנשי שכם הרי אומר שעל זה התחייבו אנשי שכם מיתה בגלל שהם לא קיימו את מצוות דינים, והרמב"ן שואל עליו הרי זה ביטול עשה, מה שייך על זה עונש זה מצוות עשה. הרמב"ם תופס שגם על ביטול עשה יש עונש מיתה אצל בני נח.
[Speaker C] אפשר שאלה? אחת לגבי קטן, פטור קטן. אני בפשט מבין שהפטור של קטן זה דעת, לא הלכה למשה מסיני, גזירת הכתוב.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, לא נכון.
[Speaker C] לא, נדמה לי שהגמרא אומרת את זה. פטור של חרש, שוטה וקטן פטורים מפני שחסרי דעת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, חסר… הגמרא אומרת שהפטור הוא משעה שהביאו שתי שערות. זה הדין. הסברים יכולים להיות הסברים מכאן ועד הודעה חדשה. אבל זה הדין. מה קורה אם יש קטן גאון? יודע הכל בגיל עשר.
[Speaker C] אז ההסבר תלוש מהדין?
[הרב מיכאל אברהם] ההסבר לא תלוש מהדין, אם אתה שואל אני כבר אגיד את זה, ברור שהדעת זה משהו שמתפתח באופן רציף, נכון? אף אחד לא רוצה לטעון שבגיל שלוש עשרה הבן אדם הוא כמו בן ארבעים, ובגיל שתים עשרה ושלושת רבעי הוא כמו ילד בן שנה. יש איזשהו תהליך רציף של התפתחות הדעת, נכון? עכשיו השאלה היא איפה מעבירים את הקו. מי אמר שזה ממוצע? רגע, מי אמר שזה ממוצע?
[Speaker C] לא, אז הסברת לא טוב.
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת שזה שיעורין.
[Speaker C] שיעורין, חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. זה שיעור. הבנתי, אבל יש גם צד שני שהגמרא אומרת שפטור של קטן זה משום חוסר דעת.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני מסביר. השיעור קובע מהו חוסר הדעת הקובע לעניין פטור ממצוות. כאשר יש סקאלה של רצף, אז צריך להעביר את הקו איפשהו. גם באכילת חזיר, חצי שיעור אסור מן התורה, נכון? כדברי רבי יוחנן. חצי שיעור אסור מן התורה. זאת אומרת, אפשר לאכול רבע כזית, שליש כזית, שלושת רבעי כזית, זה עדיין איסור דאורייתא, אבל לא נענשים. מכזית נענשים. מה זה אומר? הטענה היא איסור קיים בכל שיעור. ממתי נענשים? יש שיעורין, חציצין ומחיצין, השיעור הוא כזית, שמשם זאת אכילה מספיק משמעותית שעליה גם מענישים. אבל האיסור קיים עוד קודם. זה אומר שכשיש דברים שנוצרים באופן רציף, לא בצורה של אחד או אפס, בצורה של כן או לא, אלא בצורה רציפה. אז התנאי הוא שיעור דעת בעצם? כן, בדיוק. זאת אומרת הפטור של קטן זה בגלל שאין לו דעת. אבל מה זה אין לו דעת? ומה עם גדול שהוא לא גאון גדול? גם פטור. ממתי זה נקרא שאין לו דעת? איפה עובר הקו? אז התורה אומרת בגיל שלוש עשרה או בשתי שערות. זאת אומרת זה העברת קו על ציר הדעת, אבל הציר הוא ציר הדעת, אבל צריך שיעור שהוא מעביר את הקו. כמו שאמרתי קודם, זה יותר מזה, זה אפילו לא שיעור שהוא… הרי זה ברור שאצל כל אחד גם הדעת מתפתחת בקצב אחר, נכון? יש אנשים שמגיעים לשלב ההתפתחות שמישהו אחר מגיע בגיל חמש עשרה, מישהו אחר מגיע בגיל שתים עשרה, ובכל זאת שניהם זה רק מגיל שלוש עשרה. למה? זה אומר שזה אפילו לא שנתה על התפתחות הדעת, אלא זה איזשהו שיעור שהתורה… נכון, ברקע עומד העניין שלקטן אין דעת, אבל אחרי שהתורה קבעה, אז היא קבעה שיעור אוניברסלי. אוקיי?
[Speaker C] עוד לגבי ששבע מצוות בני נח מסברה, לגבי איסור עריות של נוכרי. איסור עריות שבע מצוות בני נח שזה עריות, נדמה לי שהרבה מבינים שאיסור עריות זה לא בדיוק סברה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז יש מקום לדון על העניין, זה גם סביב שניות לעריות דנים על זה. אתה צודק. אבל הרמב"ם מניח שכן. בסדר? הרמבום אומר שהדעת נוטה להם, כן. לפחות על השישה האלה חוץ מאבר מן החי הוא אומר שהדעת נוטה להם.
[Speaker A] מה שאתה אומר זה למעשה בקושי שיטת משפט, המערכת הזאת, מה שבא בסברה, גם לפעמים. למה? כי אם שבע מצוות בני נח, אם בני נח אסור להם גם מה שאסור, מה שנלמד מסברה,
[הרב מיכאל אברהם] והם
[Speaker A] למעשה לא מחויבים, אז על
[הרב מיכאל אברהם] מה מענישים אותם?
[Speaker A] כמו
[הרב מיכאל אברהם] שאמרתי, על מה מענישים אותם בלי ציווי?
[Speaker A] בדיוק, קיים בכל מקרה חיוב.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אתה יודע, במערכת המשפטית, אתה עורך דין, במערכת המשפטית אתה יודע, חיובים בלי ענישה זה לא חלק מהחוק. זה לא חלק מהחוק. יש את עקרון החוקיות, כל מה שלא נאסר מותר. השלטון זה הפוך, אבל האזרח, כל מה שלא נאסר מותר.
[Speaker D] יש עוד אלמנט של החינוך, שאתה מדבר באופן פסיבי שהילד הזה אמור להבין מהדעת שלו שזה מה אסור, אבל צריכים להסביר לו. זאת אומרת יש איזה שהיא בעיה חברתית אם הילדים מקיימים יחסים עם בהמות באותה סביבה, כן? זאת אומרת…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אם הם לא מבינים אז הם לא מבינים. אין בעיה, זה משהו אחר. צריך להסביר לו. אנחנו לא עסוקים פה בדיני חינוך. דין חינוך ודאי קיים.
[Speaker D] איך הם היו אמורים להבין?
[הרב מיכאל אברהם] א', יכול להיות שמבינים גם בלי זה. אבל גם אם לא, בסדר, הם לא מבינים, אמרתי שמי שלא מבין פטור.
[Speaker D] אם לא מבינים כי לא הסבירו להם?
[הרב מיכאל אברהם] אין בעיה, אז הם פטורים. אמרתי, מי שלא מבין פטור, לא משנה כרגע למה הוא לא מבין, כי הוא טיפש, כי לא הסבירו לו, לא משנה הסיבות. חוק של אונס קיים, אם הוא לא מבין הוא אנוס.
[Speaker D] אז אתה מצפה מזה איזה שהוא אמרה שצריכים…
[הרב מיכאל אברהם] אז הנה, עכשיו יצאת ידי חובה.
[Speaker D] ואיך הם אמורים לדעת?
[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, את צודקת לגמרי, אבל זה לא הנושא שלי. כשתדבר על דין חינוך נדבר. כרגע אני מדבר בהגדרה הלכתית. בהגדרה הלכתית מי שמבין מצפים ממנו לעשות את זה, מי שלא מבין לא מצפים ממנו, הוא אנוס. איך לגרום לזה שאנשים יבינו? זה שיעור הבא. על זה נדבר כשתדבר על דין חינוך, לא שיעור הבא, אבל בשיעור אחר.
[Speaker A] אבל אתה גם יוצא מנקודת הנחה שכל פעם שמסבירים למישהו אז הוא מבין אוטומטית, כאילו זה סברה ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, יכול להיות שכן יכול להיות שלא, גם אם לא. אם הוא לא יבין אז הוא עדיין לא…
[Speaker A] זה לא אומר שכל מי שמסבירים לו מבין, זה אומר
[הרב מיכאל אברהם] שרק אחרי שהוא מבין אז מצפים ממנו לעשות. אם הוא לא הבין גם אם הסבירו לו הוא עדיין אנוס. זה ברור. אבל אם מישהו חושב שזה בסדר לרצוח אז הוא לא נרשיע אותו? רק אחרי שיש ציווי התורה ואז כבר כן. ציווי התורה צריך לקיים את ציווי התורה, עכשיו זה כבר לא תלוי בסברות, כי ללא ציווי התורה גם אם הוא מבין אמרתי שאין עונש משמעותי.
[Speaker A] ללא ציווי התורה גם בן אדם שמבין אז מצפים ממנו לא לעשות, זאת אומרת
[הרב מיכאל אברהם] יש פה איסור, אבל עונש אין, בשביל עונש צריך אזהרה. בסדר? אז בעצם אנחנו רואים כאן פן נוסף של העניין הזה של הסברה. זאת אומרת הסברה א' היא מספיקה כדי לכונן איסור או מצווה, כנראה לא כדי להעניש, אבל כדי לכונן איסור או מצווה. ולכן גם, או דבר שני, לסברה אין מגבלות. זאת אומרת אין מי שלא חייב בדבר שיוצא מסברה. דבר שיוצא מסברה אין לגביו מגבלות, זאת אומרת כל מי שמבין את הסברה חייב. יכול להיות גוי, קטן, אישה, גדול, מה שאתם רוצים, זה בכלל לא משנה. כל מי שהסברה רלוונטית לגביו ומבין את הסברה, אז הוא צריך לעשות את זה. חייב אותה, במובן שחייב, אני לא מתכוון לזה, אלא חייב, הכוונה חייב לעשות, כן? שזה חידוש גדול, דיברנו על זה אני חושב פעם לגבי מצוות תלמוד תורה. דיברתי על ההבדל בין תלמוד תורה למצוות תלמוד תורה. ואמרתי שמצוות תלמוד תורה זה ר' שמעון בר יוחאי הרי אומר שקרא פרק בבוקר ופרק בערב או אפילו קריאת שמע בבוקר ובערב יצא ידי חובה. אז מה זה המושג ביטול תורה? המושג ביטול תורה הוא לא חלק ממצווה, הוא לא פונה כלפי מצוות תלמוד תורה אלא כלפי תלמוד תורה. זה לא אותו דבר. מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב זה מספיק יוצאים ידי חובה, מצוות עשה. למה צריך ללמוד כל הזמן וכשלא לומדים זה ביטול תורה? זה חיוב שיסודו בסברה. זה חיוב שיסודו בסברה שאומרת אם אנחנו מבינים שהתורה זה דבר השם, זה הדבר הבסיסי שמחזיק אותנו ואת העולם, אז ברור שהסברה אומרת שצריך לעסוק בזה ככל שאנחנו יכולים. עוד פעם, ככל שאנחנו יכולים, אפשר לעשות גם דברים אחרים, אבל האחרונים דיברו על זה. אבל זה הכל גדרים לא במצוות תלמוד תורה אלא בתלמוד תורה. ואחת ההשלכות שאמרתי כתוצאה מזה שבזה גם נשים חייבות. אז קריאת שמע בוקר וערב נשים פטורות, אבל בתלמוד תורה לכל דבר ועניין, מברכות עד נידה ועד בכלל נשים חייבות. כך לדעתי. זה אחת ההשלכות, כי דבר שיסודו בסברה אין מגבלה על מי שמחויב בו. כל מי שהסברה רלוונטית לגביו והוא מבין אותה, אז הוא חייב בה, ולכן כולם חייבים בזה. אוקיי, אני אביא אולי עוד דוגמה שתמחיש את זה יותר. הרמב"ם בהלכות טוען ונטען בפרק ה', הוא כותב כך: הורו רבותי שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה. אם קטן הפקיד אצלי חפץ ועכשיו הוא תובע ממני את החפץ ואני טוען שזה נגנב, האם אני צריך להישבע לקטן הזה שבועת השומרים? התשובה היא לא. לא נשבעין על טענת קטן, זאת אומרת שקטן הוא התובע בבית דין הוא לא יכול להשביע. ואפילו, אבל שבועת הסת נשבעין, שבועת הגמרא, כן? יש שלושה סוגי שבועות: שבועת התורה זה מודה במקצת, שבועת השומרים ושבועת עד אחד. יש שבועה בתחילת פרק שביעי של שבועות, ושבועת הסת זה מה שנקרא שבועת הגמרא. ואפילו היה קטן שאינו חריף לעניין משא ומתן, נשבעין היסת על טענתו, שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחינם. כן, צריך לדאוג לקטנים, שכל אחד יקח להם את הממון, וכשהם יטענו כנגדך לא ישביעו אותך, אז אתה יכול לקחת להם את הממון וללכת הביתה, אף אחד לא יכול לעשות לך כלום. ולזה דעתי נוטה ותיקון עולם הוא. נמצאת למד, שהקטן שטען על הגדול, בין שהודה במקצת בין שכפר בכל, בין שהיה שם עד בין שלא היה שם עד, הרי זה נשבע היסת, ואינו יכול להפוך על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל. הקטן עצמו לא נשבע, בסדר? גם לא היסת. ואפילו חרם סתם אינו מקבל. חרם זה בעצם זה אחד מסוגי הנדרים. לפי שאינו יודע עונש השבועה. הקטן לא, לא משביעים אותו בגלל שלא יודע את עונש השבועה. עכשיו זה טענה, טענה קצת מוזרה. מה זאת אומרת הוא לא יודע את עונש השבועה? זאת אומרת הוא לא מספיק, חסר לו דעת כמו שאמרת קודם. אין לו דעת ולכן לא משביעים אותו, ואם יש קטן חריף? קטן בן עשר? אבל הוא מבין הכל, הוא יודע, הוא שד משחת, אתה יודע. אני סיפרתי לכם פעם, אני לא זוכר, פגשתי פעם יהודי בבני ברק, כתבתי חוברת על מיגו, ודיברנו פעם על הנושא הזה פה. ובא אלי איזה יהודי, נראה לי ילד בן שלוש עשרה, נכד של הרב עדס נדמה לי. הוא הגיע אלי שם עם הערות על החוברת, חשכו עיני. לא ראיתי דבר כזה. גאון מטורף, זאת אומרת לא פגשתי דבר כזה. בקיא כרגיל עם כל הראשונים והאחרונים, קשה להאמין, לא ראיתי תופעה כזו. זאת אומרת דיברתי איתו שמה, חריף ביותר, בקיא, לא ייאמן. היהודי יושב ולומד לבד, הוא לא בישיבה, מסתובב שם בבני ברק מדבר עם אנשים, מדהים בקיצור. אז בוא נגיד אחד כזה, אני מניח שגם בגיל שתים עשרה, שעדיין לא פגש, לא זוכר בן כמה הוא היה. שנתיים קודם הוא גם כנראה לא היה ככה סתם, אין לי מושג. שאלה מאוד מעניינת. לא יודע. אז אתה יודע, ששומעים את כל הסיפורים על מעלליו יתנכר נער. על גיל שנתיים גמר ש"ס, בגיל שלוש את הירושלמי, בגיל ארבע המלמד שלו כבר לא היה לו מה ללמד אותו, ובגיל חמש כבר לא יודע, הלך ללמוד ריתמיקה. בגיל חמש הלך לקומפוזיציה. כן, בדיוק. אז תמיד אני צוחק שאני שומע את זה, אבל פגשתי את הבחור הזה, אז הבנתי שלפעמים זה גם יכול לקרות. למרות שמספרים לפעמים זה גם יכול להיות אמת. בכל אופן, אז כן, אז מה קורה עם קטן כזה? יש לו דעת. משביעים אותו? אני מקטן כזה הייתי נזהר עוד יותר מלהשביע. כי אם הוא כזה חריף אז הוא יודע שאין עליו עונש שבועה. הוא יודע שאין עליו עונש שבועה. מה שלא משביעים קטן זה לא בגלל שהוא לא יודע את עונש השבועה, אלא בגלל שאין לו עונש. להפך, אם הוא קטן שהוא חכם, אז זה עוד יותר מסוכן להשביע אותו כי הוא הרי יודע שלא לוקח שום סיכון, אין עליו עונש. אז מה הרמב"ם אומר כאן? הרמב"ם אומר לא משביעים אותו כי הוא לא יודע את עונש השבועה. זאת אומרת אחד שיודע את עונש השבועה, ברמה העקרונית לפחות, נראה מהרמב"ם שמשביעים אותו. למה? הרי אין לו עונש באמת. אז נראה מכאן שכנראה האיסור הזה של שבועת שקר חל גם על קטנים. ולכן אם הקטן חריף והוא לא יודע את עונש השבועה, אז אל תשביע אותו, כי כל הרעיון של שבועה זה בגלל הפחד מהעונש של השבועה, לכן אדם נזהר לא לשקר תחת שבועה. אבל אם אין לו דעת והוא לא מבין ששבועה כרוכה בעונש, אז הוא לא יפחד לשקר גם בשבועה, אין טעם להשביע אותו, השבועה לא תיתן לך שום דבר. אבל אם יש לו דעת והוא מבין את העניין הזה, אז הוא גם יקבל עונש, עונש אני אומר לא בבית דין, עונש בדיני שמיים. וכיוון שכך, אז באמת עקרונית אפשר להשביע אותו. ולכן מה שהרמב"ם אומר שמה שלא משביעים קטן זה לא בגלל שאין עליו עונש שבועה, כי יש עונש שבועה, אלא בגלל שהוא לא יודע את עונש השבועה, בגלל זה לא משביעים אותו. עכשיו הדבר הזה כמובן מצטרף למה שאמרתי קודם, כי הרעיון הוא בעצם שאם יש דבר שיסודו בסברה ולא בציווי, הנחה היא שככל היוצא מפיו יעשה, כן, לגבי שבועות יש מימד של סברה מעבר לציווי של התורה שצריך לדבר אמת בטח שאתה אומר את זה בשם השם, אז אם יש בזה מימד של סברה, אז כל מי שמבין את הסברה, גם אם הוא קטן, הוא חייב בזה. אולי היית אומר שגם משום תיקון עולם הייתי משביע את
[Speaker F] הקטן אפילו שהוא בעיקר הדין לא חייב? אלא משביעים אותו משום שאינו יודע. אבל איזה תיקון עולם? אין שום תיקון עולם בזה. הוא יישבע לשקר וזהו.
[הרב מיכאל אברהם] יתפוס את הדברים שלו עכשיו ומה?
[Speaker F] אז הנה, אז משום תיקון עולם הייתי אומר אולי נשביע? להיפך!
[הרב מיכאל אברהם] כי אין עליו עונש, אז הוא יישבע. לא, אבל
[Speaker F] אם הוא מבין את העונש, את החיוב.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מבין, אין עליו עונש. אם הוא מבין, אז הוא מבין שאין עליו עונש. להיפך, תשביע אותו עד מחר, הוא יישבע. הוא יישבע לשקר, מה הבעיה? זה לא יפתור את הבעיה. תיקון העולם לכיוון הזה לא עובד.
[Speaker G] אבל יש עליו איסור. איסור.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, לכן צריך לומר שכן יש עליו עונש. זה מה שאומר הרמב"ם, יש עליו עונש. אלא מה, אם הוא לא יודע, אז זה משהו אחר, אין גם להשביע אותו כי הוא לא יודע. אבל אם יש קטן שכן יודע, אז הוא באמת גם ייענש ואז אפשר להשביע אותו, יש תועלת בשבועה הזאת. זה
[Speaker C] הטעם. איך, איך לא יודע? לא הבנתי בקטן שיודע.
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא יודע ויש עליו עונש, אז הוא יפחד לשקר.
[Speaker C] שיש עליו עונש שבועה. אסור לישבע. ומאיפה, מאיפה יידע
[הרב מיכאל אברהם] קטן שיש עליו עונש שבועה?
[Speaker C] עונש שבועה, לא חיוב, את החיוב בית דין מטילים.
[הרב מיכאל אברהם] מאיפה הוא יודע?
[Speaker C] זה הרמב"ם.
[הרב מיכאל אברהם] מאיפה שהוא יודע את כל הסברות.
[Speaker C] מה זאת אומרת? אין עונש שבועה, לא, אבל אין עונש.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני טוען שיש. ואתה. לא, קטן שעבר על כל הרמב"ם, בסדר?
[Speaker C] עוד פעם עוד פעם.
[הרב מיכאל אברהם] יישבע או לא יישבע?
[Speaker C] אם הקטן הזה הוא
[הרב מיכאל אברהם] חריף מספיק, עקרונית אפשר להשביע אותו. למה? בגלל שיש עליו עונש שבועה.
[Speaker C] אבל איפה ברמב"ם שהוא אומר שקטן יש עליו שבועה? איפה הסעיף הזה? הנה, הסעיף הזה פה. מה פתאום? פה אומר הרמב"ם משהו פשוט. מפני שאין לו דעת. אז זה מה שאומר הרמבמים, בקטן יש שבועה. הקטן שאין לו דעת, אל תשביע אותו. לא, הקטן יכול להיות בשני מצבים, איך שאני מבין את הרמב"ם הזה. או שהוא קטן סתם שאין לו דעת, סתם קטן פשוט, אז ממילא אין טעם להשביע אותו כי זה לא מרתיע אותו. או שהקטן הוא חריף, נגיד שהקטן הוא חריף ועבר על כל הרמב"ם, בסדר? אבל הקטן הזה גם לא להרתיע אותו, למה? הוא אומר עברתי על כל הרמב"ם ואין סעיף שמחייב, שאומר שקטן. אז זה לא בגלל שהוא לא יודע עונש. איפה זה כתוב ברמב"ם מה שאתה אומר כאן? זה לא כתוב בשום מקום. לא, בהלכות הרמב"ם יש מי שאומר, מה שאתה אומר עכשיו כתוב ברמב"ם? מה שאתה אומר כן כתוב ברמב"ם? לא כתוב. לא, ברמב"ם כתוב דבר אחד. מה? הרמב"ם אומר לא משביעים קטן, זה מה שכתוב. לא, כתוב גם הסבר. למה? כי לא יודע עונש השבועה. אבל הקטן החריף לשיטתך לא נשבע
[הרב מיכאל אברהם] כי אין עונש שבועה, לא כי הוא לא יודע.
[Speaker C] הרמב"ם אומר זה רק כי הוא לא יודע, יש עליו עונש שבועה.
[הרב מיכאל אברהם] אם הקטן הזה חריף והוא למד את הרמב"ם כמו שצריך, אז הוא יודע שיש עליו עונש שבועה. זה מה שכתוב ברמב"ם, שיש עליו עונש שבועה, הוא רק לא יודע, אל תשביע אותו. אבל אם הוא יודע?
[Speaker C] השאלה מה הכוונה לא יודע?
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, זו הכוונה, לא יודע. לא, מה הפירוש לא יודע? רגע, צריך לבחון.
[Speaker C] לא יודע עונש השבועה ו. לא, זהו.
[הרב מיכאל אברהם] ויש עונש השבועה?
[Speaker C] ברור, אחרת מה יש לדעת?
[הרב מיכאל אברהם] מה? אחרת מה יש לדעת? אם אין עונש שבועה, זה לא שהוא לא יודע עונש השבועה, אלא שאין עונש שבועה.
[Speaker C] לא, לא, לא. טוב, מספיק. לא. זה לא שיעור פרטי.
[הרב מיכאל אברהם] נמשיך הלאה. אז העניין הזה שלגבי שבועות הקטן גם חייב, אפשר לראות אותו ברמב"ם הרבה פעמים, הלכות שלא מובנות, אפשר למצוא אותן בר"י מיגאש. הר"י מיגאש הוא הוא רבו של אבא של הרמב"ם, כזכור. נכון, לרבי מימון. ויש הלכות מסוימות המופיעות ברמב"ם שהן תשובות מהר"י מיגאש, אני חושב שזאת אחת מהן. באבני נזר כותב כך, בתשובת אבני נזר סימן שו. עכשיו הוא מביא בעצם, זו תשובת הר"י מיגאש. אבני נזר בסימן שו דן בשאלה מה הדין בשבועה בכתב. אתם יודעים שבשבועה צריך הפלאה. אז מה הדין של מישהו שנשבע בכתב? הפלאה זה הכוונה לדבר בפה. מה הדין של מישהו שנשבע בכתב? אז נחלקו בזה אחרונים, יש ר' עקיבא איגר, אז יש נחלקו בזה אחרונים אם כתיבה כדיבור. האבני נזר טוען שיש לזה תשובה של הר"י מיגאש, והר"י מיגאש אומר במפורש שזה מחייב. וככה הוא הוא מביא את תשובת הר"י מיגאש, אם כתב בכתב ידו שבועה, ונתן לו כתיבת ידו, חייב הוא לקיים מה שנשבע, ואפילו לא הוציא שם שבועה מפיו. ואם לא קיים, דינו מסור לשמיים. אבל אין לחייבו דבר בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו. זאת אומרת האחרונים דנים האם כתיבה כדיבור או כתיבה היא לא כדיבור. הדיון שם הוא דיון בשאלה האם מישהו שכותב שבועה זה נחשב הפלאה, ואז גם הבנאדם ילקה אם הוא עובר על השבועה. אומר הר"י מיגאש עזוב, זה לא מעניין כרגע. לא זה הנושא. לכולי עלמא, גם אם כתיבה היא לא כדיבור. אבל אם נשבעת בכתב אתה חייב לקיים את זה. נכון שאם תעבור על זה אז לא תיענש, דינו מסור לשמיים, בבית דין אתה לא תלקה, אבל זה מחייב אותך. כך אומר הרי מג"ש. אז האבני נזר מסביר שם כך את הדברים, אז הוא אומר ככה, ונראה דהנה נתקשה המשנה למלך פרק י' בהלכות מלכים בשבועות שקודם מתן תורה, אברהם ויצחק לאבימלך, עשו ליעקב, אליעזר לאברהם, היו כל מיני שבועות שאנחנו מוצאים לפני מתן תורה. הלא שבועה אינה משבע מצוות שנצטוו בני נח, אז מה זה מחייב? מה יש להשביע אברהם ויצחק את אבימלך ואליעזר ואברהם, הלא עוד לא היה מתן תורה, אין לא יחל דברו, השבועה לא מחייבת, אז מה יש להשביע? מה הטעם להשביע? ולי קשה עוד, אומר המשנה למלך, על שבועת הר סיני, שהוא יסוד קבלת התורה, והרי כל זמן, את זה הזכרתי פעם, והרי כל זמן שלא קיבלו את התורה, לא נצטוו על השבועה. מה שייך להשביע את עם ישראל שישמרו את התורה? כל עוד הם לא קיבלו את התורה, הם לא חייבים לקיים שבועות. אז איך אפשר לבסס את המחויבות לתורה עצמה על החיוב לקיים שבועות? יש פה איזושהי הנחה כמובן שהיא לא כל כך פשוטה. הגמרא הרי אומרת ששבועה לא חלה על איסור בגלל שהוא מושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה. אז כל האיסורים אנחנו מושבעים לקיים אותם, ושבועה לא חלה על זה כי אין שבועה חלה על שבועה. יש בראשונים לא לגמרי ברור שבאמת מדובר שם בשבועה כפשוטה, כי אנחנו לא מוצאים בשום מקום שעם ישראל נשבעו בהר סיני. זה לא מופיע בשום מקום. בערבות מואב יש שמה אלה ושבועה, אבל במעמד הר סיני לא מופיע בשום מקום שהייתה שבועה. אז יש ראשונים שמפרשים בצורות שונות, אבל המשנה למלך כאן מניח מה שכנראה גם הר"ן מניח בנדרים בדף ט"ז, ששמה נראה שהם תופסים את זה ממש כשבועה. הטענה שלהם שממש הייתה שם שבועה, למרות שלא ברור מה המקור, אבל זאת כנראה, אולי נעשה ונשמע, זאת הטענה. יכול להיות, יכול להיות שהם פירשו את זה כשבועה. ואז השאלה ששואל המשנה למלך כאן, אז מה הטעם לבסס את החיוב שלנו במצוות על השבועה כאשר החיוב לקיים שבועה הוא בעצמו אחת המצוות? אם אני לא מחויב למצוות, אז גם את השבועה אני לא אצטרך לקיים, מה תרוויח מזה? אז הוא אומר, ועוד שאפילו היו מצווים, מכל מקום כל כוח השבועה משום שמצווה לא יחל דברו, ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה? ומה יוסיף כוח השבועה באזהרות שבתורה, כיוון שהשבועה גם כן אינה אלא אזהרה. אל תגידו שיכול להיות שהבנאדם יקפיד לקיים את זה למרות שאין אזהרה מהתורה כי הוא מבין שזה אסור, נו, אז הוא יקפיד לקיים גם את כל ציוויי התורה, בשביל מה להשביע אותו? מה הציווי הזה שונה מכל הציוויים האחרים? אחרי שהקדוש ברוך הוא אומר לנו את תרי"ג מצוות, אז יש גם סברא לומר שאנחנו צריכים לקיים את המצוות. מה זה עוזר להשביע על קיום המצוות? זאת הטענה.
[Speaker G] יש סברא שבן אדם נשבע שהוא צריך חיזוק, שזה תקף. זאת אומרת, זו סברא לקיים…
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה יוצא מלא יחל דברו, מה זאת אומרת?
[Speaker G] סברא, בלי זה היית אומר שיש סברא? לא, לא, זאת הטענה. שאם הוא נשבע שהוא…
[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון, הוא יכול להישבע עד מחר.
[Speaker G] כן, אני יודע, אבל אין סברא שעל מה שהוא נשבע הוא יקיים. יש סברא, אבל השאלה אם סברא מחייבת אותו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז על זה אנחנו מדברים.
[Speaker G] זה מה שאמרנו שהסברות הן כלולות…
[הרב מיכאל אברהם] אז אני עכשיו הולך להגיע לזה, אז תראה, זה שיש סברא זה לא אומר כלום. אשר על כן נראה ביאורן של דברים דבוודאי מי שנשבע לאחר, זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים ואין צריך לזה שום אזהרה. והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר וכולי, והוא הדין להקדוש ברוך הוא. אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה, בזה אין סברא, כי למי נתחייב? אם תאמר להקדוש ברוך הוא, מניין שהקדוש ברוך הוא חפץ בחיוב או איסור זה? לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ועל כן ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקדוש ברוך הוא לקיים מצוותיו, וזה מצד הסברא. אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי אדם. מעתה ניחא דברי הרי מג"ש, כי מה הוא אומר? אומר למה צריך את לא יחל דברו? כי שבועות שאני נשבע למישהו אחר זה סברא אומרת שאני צריך לקיים. מי הכותב? אבני נזר. אבל שבועות שאני נשבע ביני לבין עצמי בזה אין סברא, וזה אומר למה שאני אצטרך לקיים את זה? וגם הקדוש ברוך הוא מי אמר שהוא מצפה ממני לזה? לכן צריך את ציווי התורה. אבל, מוסיף האבני נזר, הדברים שיוצאים מסברא… גם אם הם בין אדם לחברו, זאת אומרת שהסברא כן אומרת אותם, עונש לא מצאנו בעניין הזה. בשביל העונש צריך את הציווי של התורה של "לא יחל דברו", לכן לדעתי בסוף, מה שהוא אומר בסוף שומט את הקרקע מתחת לחילוק הראשוני שלו. אז אתה יכול להגיד שיש סברא גם בשבועות שבינו לבין עצמו, לא רק בשבועות כלפי מישהו אחר. למה צריך את הציווי? צריך את הציווי כדי שיוכלו להעניש, לא בשביל להוסיף עוד שבועה שלגביה, אבל זה בסוגריים. בכל מקרה זאת הטענה שלו ולכן יש טעם להשביע את שבועת סיני, כי אנחנו מחויבים לקיים את השבועה הזאת מסברא גם אם לא קיבלנו את התורה, אז אפשר להשתית את המחויבות לתורה על שבועה. ואותו דבר כל השבועות שנשבע אליעזר לאברהם וכל השבועות האחרות, יש סברא שמחייבת אותם. ואז הוא אומר: מעתה ניחא דברי הרי מגאש, דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתיים ולא דברו, לא צריך דיבור. ועל כן אין חילוק בין בפה בין בכתב, ועל כן בנשבע לחברו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו, מחויב לקיים, אך אין עונשין אותו בידי אדם כיוון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש מידי אדם. הטענה שלו זה שכל מחלוקת האחרונים לגבי שבועה בכתב יכולה להיות רלוונטית לגבי העונש. אם אנחנו נגיד שכתיבה היא כדיבור, אז מי שנשבע בכתב, אז זה נחשב הפלאה, ואז הוא עבר על "לא יחל דברו" והוא גם ילקה. אבל מי שסובר שכתיבה היא לא כדיבור, זה לא אומר שבן אדם שנשבע בכתב לא צריך לקיים, זה רק אומר שזה לא נכלל בלאו של "לא יחל דברו", הוא לא ילקה, אבל החיוב לקיים את זה קיים גם בלי זה. למה? מכוח סברא. ובסברא אין הבדל אם כתבת או דיברת. אם כתבת או דיברת זה בדיני התורה, כי כתוב הפלאה או כתוב שהוא ידבר, אז בדיני התורה הם חלים עליך רק אם באמת התקיימו התנאים, אבל דבר שיוצא מסברא אין עליו מגבלות, איפה שהסברא קיימת את זה אתה חייב לקיים, וזה הוא אומר גם בשבועה בכתב, למרות שמדובר לשיטה שכתיבה היא לא כדיבור, זאת אומרת אין פה הפלאה, זה לא עומד בתנאי התורה של "לא יחל דברו", אין עליך את הלאו של "לא יחל דברו", אבל אתה חייב לקיים את זה
[Speaker A] ועונש בידי שמיים.
[הרב מיכאל אברהם] ועונש בידי שמיים, בדיוק. ואני חושב שזה המקור להלכה של הרמב"ם, זה הרי מגאש אמרנו, זה המקור להלכה של הרמב"ם לגבי שבועת קטן, שמה שלא משביעים קטן זה שלא יודע את עונש השבועה, אבל משמע שאמרתי שיש עליו עונש שבועה, הוא רק לא יודע. למה? זה בדיוק מה שהרי מגאש אומר כאן, כיוון שאיסור שבועה, איסור להפר שבועה, זה איסור שיסודו בסברא, ושם הרי זה גם שבועה שבין אדם לחברו, ואפילו לפי האבני נזר ברור שיש בזה סברא, כי מדובר בדיני טוען ונטען כי אתה נשבע למישהו אחר, אז במצב כזה שיש סברא, אז אם הקטן היה יודע את עונש השבועה, ועוד פעם, העונש אני מדבר בדיני שמיים לא בבי"ד, אז יש טעם בהחלט להשביע אותו, אבל אל תשביע אותו כי בדרך כלל הוא לא יודע את עונש השבועה, זה הכל. אבל ברמה העקרונית, אם היה פה איזשהו קטן שיודע, אז הנה הכי נמי אפשר להשביע אותו, יש עליו עונש שבועה. וזה נותן ביטוי מאוד יפה למה שדיברנו קודם שדברים שיסודם בסברא,
[Speaker A] עונש בידי
[הרב מיכאל אברהם] שמיים, כן, שדברים שיסודם בסברא א' הם מחייבים וב' אין מגבלה את מי הם מחייבים, זאת אומרת זה יכול להיות כל אחד שמבין וכל אחד שהסברא רלוונטית לגביו. כל המגבלות של התורה שצריך הפלאה, שצריך להיות גדול, גבר ולא אישה במקום שהאישה פטורה, כל מיני דברים מהסוג הזה לא רלוונטיים לדברים שיסודם בסברא. אם יש מצווה שיסודה בסברא שהזמן גרמה, נשים לא תהיינה פטורות.
[Speaker A] מה קורה עם גדול שלא מבין את הסברא?
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מבין אז הוא אנוס, בדיוק כמו קטן שלא מבין את הסברא.
[Speaker A] אותו דבר? כן. לא, יכול להיכנס לגדר שוטה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, פטור, את הסברא הזאת הוא לא מבין, אין הגדרת שוטה מהותית.
[Speaker A] אין הגדרה מה מחייב
[Speaker C] בקיומה של מצווה?
[הרב מיכאל אברהם] מה שהסברא אומרת. כל אחד לעצמו? על זה אולי אני אדבר על זה קצת עכשיו, על זה העליתי פעם קודמת, אני כבר לא יכול להתחיל את הנושא הבא, אני אדבר על זה קצת. תראו, בנושא הזה של הסברא, אז זה ככה מאוד מרתיע האמירה הזאת כאילו שסברא מחייבת. מה זה סברא? זה אומר שהסברא היא כך וזה אומר שהסברא היא כך, סברא של מי מחייבת?
[Speaker A] האדם הסביר.
[הרב מיכאל אברהם] סברא של האדם הסביר, מי זה האדם הסביר, מי שאנחנו פוגשים במרחב. אז אני חושב שהטענה היא הטענה הבאה, זאת אומרת אם ברור שהסברא שלי היא. לא יכולה לחייב מישהו אחר. אם הוא מסכים לסברה הזאת, אז זה יחייב אותו לא כי אני אמרתי את הסברה, אלא כי הוא עצמו חושב שזאת סברה נכונה. אז זה יחייב אותו, לא בשם זה שאני אומר את הסברה. סברה שיוצאת מבית דין הגדול, מן הסנהדרין החליטה נגיד ברכת הנהנין לפניה, כן, מגיד מזה התחבטנו בפני יהושע וסלאח, ששם ראינו שזה חיוב שיסודו בסברה שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. זאת סברה שכתובה בגמרא או סברה שיוצאת מבית דין הגדול, היא מחייבת את כל ישראל כמו כל הוראה של בית דין הגדול. אבל זה לא… מה?
[Speaker A] לעבור עליה.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, אם גוי… לא, ברור, אבל מי שלא מסכים, אז אם אני יהודי אז אני חייב כי הסנהדרין אמר ויש לא תסור. אבל אם אני גוי, יש
[Speaker A] לגוי לא תסור מהסנהדרין?
[הרב מיכאל אברהם] אז אין לי סברה, כן? אין לו סברה משל עצמו, אז על מה אתה בא אליו בטענות? אז לכן אני אומר שבאופן עקרוני סברה מחייבת כל אחד שיש לו את הסברה הזאת. ומה שאנשים נרתעים טוב, אז לכל אחד יש לו תורה משלו. לא, זה לא ככה. כי מהסברה שלי לא מחייבת אותך. זה לא שעכשיו אם לי יש סברה אז אתה נחשב עבריין. אתה לא. אתה נשפט לפי הסברות שלך, לא לפי הסברות שלי. נשפט אני מתכוון בדיני שמיים. כאשר סנהדרין קובעת סברה, משהו אחר, יש לא תסור, וזה מחייב אותי, זה מחייב אותי לא בגלל הסברה. זה מחייב אותי בגלל לא תסור כי הסנהדרין קבעה. לכן זה לא קשור, אני יכול גם לא להסכים עם הסברה, לא מסכים עם הסנהדרין, זה לא משנה.
[Speaker A] המקור הוא סברה, אבל החיוב…
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. הסנהדרין עשתה את זה בגלל הסברה, אבל עכשיו מה שאני חייב לציית זה בגלל שיש לא תסור שלסנהדרין יש סמכות. ולכן האיום שנראה כאילו מין איזה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, זה לא ככה. קודם כל מה שההלכה קבעה, סנהדרין, הגמרא או מה שלא יהיה, מה שההלכה קבעה זה נקבע. סברות לא עוזרות נגד מה שההלכה כבר קבעה. במקום שבו יש לאקונה, זאת אומרת שההלכה לא לא אמרה שום דבר, אם אני חושב מסברה שצריך לעשות משהו או שאסור לעשות משהו, אני חייב לעשות את זה. אני חייב. יתבעו אותי בבית דין של מעלה אם אני לא אעשה את זה, למרות שזה רק סברה שלי. אוקיי? אם זה סברה של בית דין הגדול, אז כולם חייבים בזה גם מי שלא מסכים לסברה. וזאת הטענה. בדיוק כמו בכל בכל הלכה. אגב, אותו דבר בהקשר של סברה פרשנית. עכשיו דיברתי על סברה שמייצרת הלכה מחודשת, כמו ברכת הנהנין. האי סברה פרשנית, אותו דבר. זאת אומרת אם לדעתי הפרשנות של פסוק או של הלכה בגמרא או מה שלא יהיה היא מסוימת, זה מחייב אותי ואם אני לא אעשה את זה, כאן אפילו יענישו אותי באופן עקרוני. בגלל שאני עובר על הפסוק, זה לא סברה שיצרה הלכה חדשה. ההלכה נוצרה בפסוק, רק הסברה שלי אומרת מה פרשנות הפסוק, מה הפסוק אומר. במצב כזה יכול להיות שאפילו יענישו אותי.
[Speaker D] אז אם הסנהדרין כופה את הסברה, זאת אומרת הסנהדרין כופה עליך…
[הרב מיכאל אברהם] אם יש להם סברה. אבל אם אין להם סברה?
[Speaker D] אבל אם אתה לא מסכים איתם שזאת סברה?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני חייב לציית להם, יש לא תסור. כפייה, נכון.
[Speaker D] אז זה לא מסברה כי אתה לא מסכים.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אם זה סברה של סנהדרין, אז אמרתי, אז אני לא חייב לזה בגלל שזה סברה, אני חייב לזה בגלל שסנהדרין אמרו, יש לא תסור. אבל אם זה סברה שלי, והסנהדרין לא אמרה כלום לגבי זה, באופן עקרוני אני חייב לעשות את זה. תיאורטית, אם היה אפשר להזהיר אותי נגיד לפי סברתי, דע לך שלפי סברתך הדבר הזה הוא איסור דאורייתא, אז ברמה העקרונית אפילו היו מלקין על זה לדעתי. למרות שהסנהדרין לא חייבת להסכים איתי בעניין. כיוון שהסברה של בן אדם מחייבת אותו. סברה זה מקור מחייב.
[Speaker A] ואם סנהדרין אומר… מה? ואם סנהדרין אומר שמותר ואתה חושב שהסברה אומרת שאסור? אז אני חייב מדי שמיים.
[הרב מיכאל אברהם] אז כן, אז אני עוד פעם, זה סברה להחמיר. בוא נגיד, בטח לא יענישו אותי אחרי שסנהדרין קבעה שמותר. השאלה אם יש תביעה כלפיי להחמיר, בהחלט יכול להיות שכן.
[Speaker F] מה לגבי לא תיתן מכשול?
[הרב מיכאל אברהם] מה עם זה?
[Speaker F] אם אתה אם אתה
[הרב מיכאל אברהם] חולק בסברה שלך שאתה חייב… דיברנו על הריטב"א בסוכה בדף י', כן, שם מה שמנויים שמופלגים מהסכך ארבעה טפחים, שמי שחושב שזה מותר יכול לכאורה להכשיל את מי שחושב שזה אסור. הגמרא אומרת לא יכול להכשיל רק אם הוא מיידע אותו. הריטב"א, לא יכול להכשיל רק אם הוא מיידע אותו. אבל דיברנו מה המשמעות של העניין הזה.
[Speaker C] הרב, למה לא עדיף להסביר, אמרת לנו להסביר שסברה זה הסקים לוגיים, ואז אנחנו מרוויחים שיש לנו הגדרה אחידה כלפי כולם ולא כל אחד סברתו בידו.
[הרב מיכאל אברהם] הסקים לוגיים הם לא אחידים כלפי כולם. הסקים לוגיים יש אותה יחסיות כמו הסברה שאני מדבר עליה. כי הסק לוגי התוצאה שלו היא תוצאה של ההנחות שלו. ואם על ההנחות לא נסכים, אז שום הסק לוגי לא יעזור.
[Speaker C] אבל ההנחות של הלוגיקה כולם מסכימים.
[הרב מיכאל אברהם] אין הנחות של לוגיקה. ללוגיקה אין הנחות. ההנחות הן שלך. הלוגיקה היא כללי הסק. איך אנחנו מסיקים מסקנות מתוך ההנחות. את ההנחות הן הנחות שאתה מחליט.
[Speaker C] לא, אבל ההסקים הלוגיים הם הכרחיים.
[הרב מיכאל אברהם] ההסקים הם הכרחיים, אם אז. נכון. אבל ההנחות עצמן, האם, מאיפה אתה לוקח את האם? זה אתה מחליט. אין, הלוגיקה לא קובעת איזה הנחות נכונות ואיזה לא נכונות. זה אינו נכון. ההנחות הם שלך. הלוגיקה היא כלל הסק, איך אנחנו מסיקים מסקנות מתוך ההנחות. את ההנחות הם הנחות שאתה מחליט. לא, אבל ההסקים הלוגיים הם הכרחיים. ההסקים הכרחיים, ה"אם אז". נכון. אבל ההנחות עצמן, ה"אם", מאיפה אתה לוקח את ה"אם"? זה אתה מחליט. אין, הלוגיקה לא קובעת איזה הנחות נכונות ואיזה לא נכונות. אוקיי. טוב.