סמכות ושינוי בהלכה שיעור 2

והבנתי שזה רק על הלכות דאורייתא. והבחנתי בסוף השיעור, נדמה לי שזה היה בסוף השיעור הקודם, הבחנתי בין שני סוגי סמכות, סמכות מהותית וסמכות פורמלית. אמרתי שסמכות מהותית זה כמו סמכות של איש מקצוע, שאתה שומע בקולו כי הוא יודע יותר טוב ממך. אתה פשוט רוצה לעשות את מה שנכון, אז אתה שומע בקול מי שיודע יותר טוב מה שנכון. סמכות פורמלית זאת סמכות שנובעת מסטטוס או מתפקיד או מפונקציה, כמו כנסת למשל. זה לא צריך להניח שהכנסת, אי אפשר להניח שבכנסת יושבים האנשים יותר חכמים מאיתנו, סמכותם לא נובעת מהעובדה שהם צודקים, היא נובעת מזה שזאת הכנסת, היא נבחרה וזה המוסד המוסמך לקבוע את החוקים. אבל אחר כך אמרת שזה כבר לא תופס. מה זאת אומרת לא תופס? יכול להיות שלא ירדת… לא תופס אחרי שאין סנהדרין. הסמכות הזאת ניתנת רק לסנהדרין. זאת אומרת בימינו זה לא תופס. כן, זאת אומרת הסמכות הזאת ניתנת רק לסנהדרין. אמרתי חוץ מהחינוך שרוצה לטעון שזה נכון לבית דינא הגדול שבכל דור. הגדול אין פירושו במובן המקצועי, בית דינא הגדול בשפה התלמודית זה סנהדרין, אבל בשפה הבתר-תלמודית בית דינא הגדול הכוונה בית דינא הגדול שבדור, או מי שגדול הדור או משהו כזה. יש בספרות ההלכתית התפתחו כל מיני סמכויות שניתנות לבית דינא הגדול שבדור, וזה לא סנהדרין, הם לא סמוכים. הסמיכה הסתיימה, יש ויכוח קצת מתי היא הסתיימה, אבל איפשהו באזור בתקופה התלמודית או קצת אחריה. יש למשל, הפוסקים מביאים שרבנו תם והרא"ש, אחד מהם אני חושב שחתך אף לאישה שנאפה. והטענה הייתה שהרי אי אפשר לתת עונשים גופניים אפילו בית דין סמוך, אולי שזה שלא מן הדין. כי מבחינת עונשי התורה אין עונש גופני חוץ ממלקות. אין חיתוך איברים, זה לא קיים בהלכה. אבל הטענה היא שבית דינא הגדול שבדור כן יכול לעשות את זה, וכל עוד נגיד רבנו תם והרא"ש נחשבו בתקופתם כבית דינא הגדול שבדור. זה למשל מין משהו שמופיע בפוסקים, לא ברור מה המקור שלו דרך אגב. זאת אומרת אין לזה מקור ברור, לפחות למה שאני יודע. אבל כן מתפתח איכשהו בפוסקים העניין הזה של סמכות בית דינא הגדול שבדור, נדמה לי שחלק מזה זה פשוט מילוי לאקונה. זאת אומרת בסך הכל הרי ברור מה הרעיון של איזושהי סמכות שתהיה בקצה הפירמידה. צריך סדר. עכשיו ברגע שאין בית דינא הגדול במובן של סנהדרין, אין סמוכים, זה מרשם לאנרכיה. ולכן איכשהו נוצרים דפוסים היררכיים, במובנים מסוימים יש מאין. זאת אומרת אין באמת מקור אמיתי אבל איכשהו התפתח, התפתחו כל מיני היררכיות אד-הוק כאלה. אז בית דינא הגדול שבדור ממש נכנס לתוך ההלכה. כמובן יש דברים אחרים כמו אני יודע מה, הסנהדרין שהקים נפוליאון, ועד ארבע ארצות. זה כל מיני מקומות שבהם ניתנה איזושהי סמכות ממש ריבונית על היהודים, שוב, של אזור מסוים. ואז עוד פעם פתאום התחיל להתפתח מבנה דמוי סנהדרין כזה למרות שעוד פעם לא הייתה סמיכה, לא היה שום דבר. אין במובן ההלכתי הפורמלי אין שם סמכות, אבל כן נוצרות סמכויות יש מאין. מה זה ועד ארבע ארצות? ועד ארבע ארצות זה היה במרכז אירופה, התפתחו שם, התקבצו שם כמה, אז זה היה ארצות היום זה לא מזוהה עם ארצות שיש היום, זה בוהמיה, מורביה, אני לא זוכר בדיוק את כל ה, זה צ'כיה נדמה לי, זאת אומרת מרכז אירופה איפשהו, נדמה לי אם אני זוכר נכון, שהיה שם איזשהו גוף רבני מרכזי שכל הקהילות מכל האזור הסכימו שהוא יהיה הגוף העליון. וזה דבר נדיר. וזה בעצם התחיל להתנהל קצת כמו מדינה או כמו ממש רשות שלטונית שיש לה סמכות וכמובן גם השלטון הגוי הכיר בזה, זאת אומרת הם קיבלו אוטונומיה לקבל החלטות ולפעול ולהשליט את מרותם. זה כנראה אצל רבנו תם גם. אצל רבנו תם הייתה הכרה יהודית. גדולתו, לא הייתה לו סמכות פורמלית. הוא לא ישב בתור איזה בית דין שהעולם היהודי הסמיך אותו לקבל החלטות, אבל דה פקטו. לא, הגויים, אני אומר לך. אה, הגויים, אני לא יודע. לא יודע אם הייתה שם איזושהי, בצרפת של אותה תקופה קשה לי להאמין שהייתה אוטונומיה כזאת שנתנו ליהודים. לפחות עד כמה שאני מכיר את המציאות שהייתה שמה. גובים מהם מיסים, אז חייב להיות מישהו שהם באים אליו, וזה יהודי ככה של החצר שיש להם. לא, זה יכול להיות שיש מישהו שממונה על גביית המיסים. השאלה אם נותנים לו סמכויות לקבל החלטות משפטיות, לא על מיסים, אלא לשפוט את האנשים, כן, אפילו בדיני ממונות, זאת אומרת, במקום הבתי משפט של המדינה. זה דבר לא פשוט. תראו בארץ, אצלנו, עד כמה זה מסובך ועד כמה לא רוצים לתת לבתי דין סמכויות, ובצדק, כי צריך להיות איזשהו סדר משפטי, הרי יש מערכת משפטית. אי אפשר פה לעשות מערכות כפולות. מה יקרה אם יהודי יריב עם גוי, זאת אומרת, לאיפה ילך, מה, איזו מערכת משפטית תהיה תקפה לגבי מקרה כזה? זה מאוד לא פשוט. זאת אומרת, אם מתן סמכות ליהודים זה לא רק רשות, לפעמים זה גם היה רשות, אבל לא תמיד, זאת אומרת, יש פה איזשהו הגיון משפטי שאומר שאתה לא יכול להרשות לעצמך מערכות משפטיות מקבילות עם ערכים אחרים בכלל, לא על פי החוקים שקובע הפרלמנט או המלך או מי ששולט באותו מקום. מה לגבי דין שליחותייהו? שליחותייהו זה משהו אחר. זה הפתרון שאותו מצאו כשלא היו סמוכים, אבל דין שליחותייהו באמת לא מחליף את הסנהדרין. דין שליחותייהו בסך הכל נותן לבתי דין מקומיים לדון בדברים שהם שכיחים ושיש בהם פסידא, הגמרא בבבא קמא מדברת על זה. וזהו. ובאותם מקומות בית דין של שלושה יכול לדון בין שני אנשים ולהוציא דין. אחרת גם את זה אי אפשר היה לעשות. אתם פועלים כשלוחים של הבית דין הקדוש, אבל זה לא איזו סמכות שלטונית. זאת אומרת, הם לא יכולים לקבל החלטות, לחוקק, אין להם תוקף כלפיהם, אין… אני לא יודע איך רבנו תם עשה את זה, אבל הם… אמרתי, הוא עשה את זה דה פקטו והכירו בסמכותו לעשות את זה דה פקטו. אין, אין מקור, הייתה מתלוננת אצל השלטון, והיו מכניסים אותו לבית סוהר. לא, איך הגויים נתנו לו את זה? אין לי מושג. זה צריך לשאול היסטוריונים. אבל אני שואל איך מבחינת ההלכה הוא הרשה לעצמו לעשות דבר כזה? הוא כנראה החליט מדעת עצמו שהוא הבית דין הגדול שבדור והוא יכול לעשות את זה במקום שהשעה צריכה. בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין. נטל לעצמו את הסמכות הזאת, וכנראה שהרבנים או הפוסקים של אותה תקופה ובתקופות שאחר כך הכירו בזה. זאת אומרת, אגב יש במהרש"ל אמרות מאוד מעניינות. מהרש"ל כותב שאנחנו רגילים לזה שהרמבּ"ם גדול הפוסקים וכולי. מהרש"ל כותב שהרי"ף ורבנו תם היו הרבה יותר גדולים מהרמבּ"ם. זאת אומרת, אין להשוות בכלל, זאת אומרת זה ליגה אחרת. מה, הם חיו באותה תקופה? פחות או יותר. טיפה אחרי. מי זה רבנו תם? הרי ורבנו תם, שני אחים. רבנו תם זה הנכד של רש"י. שניהם, גם הרי. שניהם? כן. זה בסדר, הם היו באשכנז. שניהם היו באשכנז. מהרש"ל, אתה אומר הוא מוטה. יכול להיות. אבל לגבי השליחותייהו, כמו שלקחנו לעצמנו את הסמכות של שליחותייהו יש מאין, אז אנחנו יכולים לקחת לנו את הסמכות של הסנהדרין יש מאין מדין שליחותייהו על אותה סברא. האמת שאנחנו, שליחותייהו זה מופיע בגמרא בגיטין ובבבא קמא, שזה המנגנון שמאפשר לבתי דין אחרי שכבר אין סמוכים, או בבבל כשהיו סמוכים בארץ ישראל אבל בבבל לא היו סמוכים, כי אין סמיכה בחוץ לארץ, לדון. בעיקר בדיני ממונות. עבדינן שליחותייהו? כן. זאת אומרת, הם נחשבים כשלוחים של הסמוכים שבארץ ישראל. ואחרי שכבר לא הייתה סמיכה, זה עוד יותר מרחיק לכת. הם שלוחים של הסמוכים שהיו וכבר נפטרו. זאת אומרת, זה חידוש בדיני שליחות שבכלל שייך דבר כזה. אין דבר כזה שליח לבנאדם מת. זה מרתק. התקנה של שליחותייהו זה עניין מרתק. אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. אולי פעם נדבר על פיקציות, אז אני אדבר על זה גם. זה פיקציה לדעתי. בכל אופן, אז זאת התקנה שמאפשרת לבתי דין לדון, אבל עוד פעם, היא נותנת להם סמכות מקומית על בעלי דין שבאים לפניהם לברר את הסכסוך הממוני שיש ביניהם, כי באמת צריך סדר. אין מה לעשות. איזשהו גוף צריך לנהל את העניינים. אבל זה לא סמכות שלטונית. זאת אומרת, זה לא סנהדרין, הם לא יכולים לחוקק, הדברים שלהם לא באופן עקרוני מחייבים את הציבור אלא אם כן הציבור קיבל אותם על עצמו. וזה מנגנון שתאורטית יכול לשמש בחידוש הסנהדרין? היום לא היו עושים את זה גם לבית דין מקומי. אני חושב, עוד פעם, אלא אם כן ההכרח היה גורם לזה. התקנה שליחותייהו טוב שעשו אותה בגמרא, אחרת זה לא היה נוצר, או בראשונים גם עשו את זה, אבל אחר כך אני מסופק אם זה היה נוצר בכלל. זאת אומרת, תקנת שליחותייהו נחשבת תקנה של הגמרא ולכן בעצם היא מקבלת איזושהי סמכות. זאת אומרת, אם מישהו היום יעשה משהו כזה, אז מי שמך? זאת אומרת, ישאלו אותו מה, מי אתה? לכן, נכון שעקרונית. אפשר גם היום לעשות את מה שהגמרא עשתה, אבל העובדה שאת הסמכות של הגמרא, עוד לא דיברתי על זה, אני אדבר על זה, סמכות של גמרא קיבלנו כמו בית דין הגדול, ולכן אם זו תקנה שלהם, אז זה כבר ממילא נחשב כמו משהו תקף. אז בקיצור, אז הסמכויות שניתנות לבית דין, חוץ משיטת החינוך אני אומר, בתפיסה המקובלת זה לבית דין הגדול, זה סנהדרין. אמרתי שבמובנים מסוימים קצת מזה גם נלקח לבית דין גדול בדורות שלאחר מכן, גדול במובן שהוא באמת יותר גדול, לא בית דין הסנהדרין, הבית דין העליון, אלא הבית דין שנחשב כ… יש אפילו נזכר עכשיו באבקת רוכל, זה השו"ת של רבי יוסף קארו, אז הוא כותב שם באחד מפסקי הדין, זה פסק דין שהוא ישב וכתב בבית דין שלו, ושם ישב גם המבי"ט, היה ביניהם הרבה סכסוכים. אז המבי"ט, מישהו ביקש מאיכן דנתוני, תכתבו לי את הנימוקים. מה זה אומר? בגמרא מופיע העניין הזה שלבעל דין יש זכות לדרוש תכתבו לי את הנימוקים למה פסקתם שאני חייב או למה חייבתם אותי בדין. בפשטות, אתה כותב את זה כדי שהוא יוכל להתלונן עליך, זאת אומרת ללכת לבית דין אחר ואומר תראו אלה הנימוקים, זה לא נימוקים נכונים, שיבטלו את פסק הדין. למרות שאין באמת סמכות לבטל פסק דין של בית דין אחר, אבל לא משנה, זה מה שהגמרא אומרת. אז אתה יכול לבקש מבית הדין שיכתבו לך מאיכן דנתוני. והמבי"ט באמת טען, שגם היה בדעת מיעוט בפסק הדין נדמה לי אם אני זוכר נכון את המקרה, והוא אמר כן, צריך לכתוב להם את הנימוקים, ואם הם רוצים, שישכנעו בית דין אחר, לא יודע. ורבי יוסף קארו התעקש שהוא לא מוכן לכתוב להם מאיכן דנתוני כי הוא הבית דין הגדול שבדור. אין לכם בפני מי להתלונן, זאת אומרת, אני הכי גדול, אז אף אחד לא יוכל לבטל פסק דין שלי. מאוד מעניין. אז מה אבל זכותם לדעת מאיפה פסקת? מה? רק בשביל להתלונן, אין זכות כזאת. למה? אבל ברמה של זכויות אדם? זכות בגמרא, אז הגמרא לא נתנה זכות כזאת. הוא אומר שאולי זה לא צודק, בסדר, אבל הגמרא לא נותנת זכות כזאת. לפחות ככה הוא פירש, הוא טען שהזכות הזאת היא רק בשביל האפשרות להתלונן. אם אין לך אפשרות להתלונן, נגיד בבית דין הגדול, אם הוא היה דן אותך, אין לך מה לבקש מאיכן דנתוני. אצל מי תתלונן על בית דין הגדול? בסנהדרין? למרות שסנהדרין לא דנים סתם אנשים מהרחוב, דנים אולי מלך או דנים לא משנה, אבל ברמה העקרונית אין לך מה לבקש מאיכן דנתוני כשאין לך מה תעשה עם זה. תלמד עם זה אחרי זה בסדר הערב, תחזור על הפסק דין הזה, אין לך מה לעשות איתו. טוב, בכל אופן, אז הסמכות הזאת ניתנת לבית דין הגדול, שיטת החינוך שאמרתי זה בית דין גדול גם בדורות שאחר כך, אבל בפשטות זה לבית דין הגדול, הכוונה לסנהדרין. אבל זה ממשיך גם הלאה, על זה אני חושב שדיברתי פעם, אני כבר לא זוכר באיזה הקשר, זה ממשיך הלאה עד חתימת הגמרא. כשהמושג חתימת הגמרא בעצמו כמובן שנוי בהרבה מחלוקות. באתוס ההלכתי המקובל, רב אשי ורבינא חתמו את הבבלי, רבי יוחנן את הירושלמי. אולי חתמו את הירושלמי איזה מאה חמישית אני חושב, שישית, משהו כזה. חתמו את הבבלי, די לא סביר שזה ככה, זאת אומרת, לפחות מקובל היום, יש תוספות בהתחלת כתובות דן שם בשאלה אם האב אחאי שמופיע שם בגמרא אם זה רב אחאי גאון או שזה אמורא רב אחא. התוספות אומר שכל רב אחא בגמרא זה רב אחאי גאון, דווקא שם הוא אומר שזה אמורא. אבל עצם העובדה שהוא פותח את הדיון, לא, אבל יש תוספותים שאומרים שכל רב אחא בגמרא זה רב אחאי גאון. לא היה רב אחא אמורא, זה כל הרב אחא הוא רב אחאי גאון. ויש בתחילת קידושין יש סוגיה שכמה ראשונים כותבים שזו תוספת סבוראית, דף ב' של קידושין, הדרך נקרא דרך זכר, יש שם איזה דיון נורא מוזר. באמת כשקראתי את הסוגיה, לא ראיתי את הראשונים האלה, אמרתי זה לא הגמרא, זה פשוט לא, זה ברור שזה לא נכתב על ידי אותם אותם אנשים, זה משהו אחר. ואחרי זה שמחתי לראות שהראשונים באמת, כמה ראשונים מעירים שזו תוספת סבוראית. יש כל מיני מקומות, מה שהיום ככה כשחוקרים אומרים את זה אז אנשים מתקוממים, בראשונים זה מופיע. לא כל כך הרבה אבל יש, יש פה ושם שהראשונים כותבים שיש תוספות סבוראיות או גאוניות. צריך להבין שרב אחאי גאון זה בעל השאילתות, זאת אומרת, זה הבן של רב האי גאון. מדובר זה סוף תקופת הגאונים, צריך להבין, עברה תקופת הסבוראים, עברה תקופת הגאונים, אנחנו מדברים על המאה עשירית, אחת עשרה, כמעט הרי"ף כבר. בסדר? זו תוספת מטורפת, זאת אומרת, זה 500 שנה אחרי שנכתב הש"ס. טוב, אז צריך להגיד, תוספות מסוימות נכנסו, זה עוד לא אומר שהש"ס לא היה חתום, דברים יש להם איזושהי דינמיקה. הטענה המחקרית המקובלת היא שהש"ס לקח לו כמה מאות שנים עד שהוא התגבש, זאת אומרת זה לא היה תהליך של חתימה של רב אשי ורבינא, יכול להיות שהם עשו עבודה משמעותית של כינוס ועריכה אבל בסופו של דבר לא היה אקט של חתימה חדה, אלא זה היה מין משהו שלקח כמה מאות שנים עד שהוא התגבש לטקסט שאנחנו מכירים היום. בכל מקרה, כך או כך, לפחות נגיד גם בתקופת הגאונים זה כבר מופיע, וודאי בתקופת הראשונים, ברור שמבחינתם הש"ס נתפס כמקור מוסמך לחלוטין. כמו בית דין הגדול. זאת אומרת לא חולקים על הש"ס. כן? כל מה שבית דינם של רב אשי ורבינא חתום עליו זה אף אחד לא דן בזה. אין זה לא פתוח לדיונים. מה פשר ה… וזהו. זאת אומרת מאז יש ניסיונות לעשות סמכויות נוספות, הרמב"ם, שולחן ערוך, שום דבר לא באמת נתפס בצורה המלאה. יש כאלו שהצליחו יותר, יש כאלו שהצליחו פחות, שום דבר לא נתפס בצורה מלאה כמו הש"ס. על הש"ס אף אחד לא חולק. אפשר לעשות פרשנות יצירתית, אפשר להציע דברים, לא יודע, נגיד טעות סופר, בסדר, טעות סופר זה לא חולק על הש"ס, זה לטעון שנפלה טעות. אין, ברגע שהמסקנה היא שזה מה שהש"ס אומר, אתה לא יכול לחלוק. זה מוסכם על כולם. והרא"ש גם כותב בסנהדרין בפרק ד', הרא"ש גם כותב ששם זה נגמר. זאת אומרת רק בש"ס. זאת אומרת כל מה שאחרי הש"ס, כולל הגאונים שתקופת הרא"ש נתפסו כסמכות על, כמו שנגיד אנחנו היום מתייחסים לראשונים, הוא אומר לא, רק הש"ס יש לו סמכות. הגאונים אין להם סמכות. הוא מביא שם ארבע דעות או חמש דעות, ראב"ד ובעל המאור והוא עצמו, הוא דן שם בכל הדעות של הראשונים, ואיזה חכם אחד שהוא מביא, כל אחד עם דעה אחרת, אם אתה יכול לחלוק אם יש לך סברה, אם אתה יכול לחלוק גם בלי סברה, סתם כי נראה לך, יש לך ראיות, לא משנה. השאלה היא, אבל שיטת הרא"ש וכך מופיע אחרי זה גם מרן מזכיר את זה אפילו בשולחן ערוך, שרק על התלמוד אי אפשר לחלוק. מה פשר העניין הזה של סמכותו של התלמוד? למה הוא פתאום קיבל מעמד של בית דין הגדול? טוב, אפשר לשאול את זה בשתי צורות: א. למה עשו את זה? וב. למה כשעשו את זה זה תקף? זאת אומרת מה המנגנון ההלכתי שנותן לדבר הזה תוקף? זה שאלות שונות. את השאלה למה יש מוטיבציה לעשות את זה, מה זה מועיל לעשות את זה אם התורה אומרת לך רק בית דין הגדול, אז מה אתה מוסיף מעבר למה שהתורה אומרת? אז זה שאלת המוטיבציה. אבל זה שיש מוטיבציה זה יפה, אבל מי אמר שהדבר הזה הוא תקף? שאפשר לעשות את זה? יש לי המון מוטיבציות לעשות המון דברים, אבל יש דברים שההלכה לא מאפשרת לעשות, למרות שהמוטיבציות הן מוטיבציות טובות ונכונות. אז שתי שאלות שונות. לגבי השאלה למה זה תקף, זה מביא, הזכרתי נדמה לי את הרמב"ם על חידוש הסמיכה בפעם הקודמת, נדמה לי, נכון? הרמב"ם יש לו סברה מחודשת. הוא טוען שלעתיד לבוא הרי צריכה לחזור הסמיכה, מקימים סנהדרין, ואשיבה שופטינו כבראשונה. איך זה יקרה, שואל הרמב"ם? הרי יש דין בדיני סמיכה, שאדם יכול להיסמך אך ורק בבית דין שהם עצמם סמוכים. זאת אומרת ברגע שנקטעה שרשרת הסמיכה אי אפשר להמשיך אותה יותר. זה משהו שהוא לא הדיר, כן, אי אפשר לשחזר, אי אפשר להחזיר אותו חזרה. ואז אומר הרמב"ם אז איך יכול להיות שלעתיד לבוא תחזור הסנהדרין? אין מנוס אלא להסיק שבכל זאת ישנו איזשהו מנגנון שכן יכול להחזיר את הדברים מלמטה. הרמב"ם כנראה לא היה מוכן לקבל שלא יודע מה, יבוא אליהו הנביא ויסמוך אנשים או מין תהליכים מיסטיים כאלה. הוא לא מקבל את זה. זה אמור להיות מעוגן בכללי ההלכה. זאת הנחה שלו. לא כל הראשונים מסכימים. אני לא מכיר מישהו שכותב במפורש נגדו, עד אולי תקופת הרלב"ח ותחילת האחרונים, פולמוס הסמיכה במאה ה-16. אבל בראשונים יש דיוקים, דיוקים שונים. יש ברשב"א נדמה לי שהוא לא מסכים עם הרמב"ם. אבל זה לא… לא חושב שיש איזושהי אמירה מפורשת, לפחות אני לא מכיר. מה פשר העניין הזה? על מה זה מבוסס? אז הרמב"ם טוען, זאת אומרת עוד פעם, המוטיבציה שלו להגיד את הדבר הזה, או הראיה שלו שצריך להיות מנגנון כזה זה מה יקרה לעתיד לבוא. איך זה קורה? אז מה המנגנון? המנגנון הוא שצריך את הסכמת כל חכמי ארץ ישראל. לא יודע למה הוא החליט על ארץ ישראל אגב ולא כל חכמי ישראל בכלל, אבל ככה הוא החליט. שלא מעניין מאיפה הוא לקח את זה, לא ברור. חברה של הציונות הדתית נורא אוהבים את זה כמובן, כי זה מראה את סגולתה וחשיבותה של ארץ ישראל. אולי, אני לא יודע. בכל מקרה אבל זה מה שהוא אומר. זו פסיקה… גם כשהמרכז עבר לבבל, יש שמה שרב חסדא קנס בבבל, אז אמרו לו: מה, חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל? לא, למרות שהמרכז התורני הוא בבבל. בארץ ישראל היו סמוכים. בארץ ישראל באותה תקופה היו סמוכים. מה שכתוב שאין, אני לא זוכר ש… שלא דנים דיני קנסות בבבל, או עישוי על גט שם בגיטין, או בבבא קמא, זה בגלל שבארץ ישראל היו סמוכים. עכשיו לא הבנתי את זה. ברור שתהיה, תסתכל בגמרא בסנהדרין בדף ה' למשל, יש שמה ממש מרוץ סמכויות בין ארץ ישראל לבבל, מאוד מעניין שם. מי שרואה את זה במשקפיים היסטוריות את הסוגיה שם, עם רב נחמן מומחה לרבים שם, יש שם סיפור מעניין, שתוקפים אותו שהוא גובה קנסות לא בגלל שהוא לא סמוך אלא בגלל שהוא בבבל. לא לא, לא סמוך כי בבבל אין סמיכה וממילא לא דנים קנסות. אם יבוא חכם מארץ ישראל לבבל הוא יכול לדון קנסות. אין שום בעיה. הוא סמוך. מפורש בגמרא. כן. חכם סמוך וגם ברמב"ם כל הפוסקים. חכם סמוך יכול לדון בכל העולם. הוא צריך להיסמך בארץ ישראל. אבל אחרי שנגמרה הסמיכה הרמב"ם כאילו ממשיך את הסמיכה רק הוא מעביר אותה לכל חכמי ארץ ישראל. זאת אומרת, יכול להיות שזה בא מהמקום הזה שבאמת סמיכה נעשית רק בארץ ישראל. אז אומר הרמב"ם בעצם מה אני עושה? אני הרי מחדש את הסמיכה מלמטה, בדרך כלל הסמיכה היא טופ-דאון. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא סמך את משה, משה את יהושע וכן הלאה. רק מגלגל את הבעיה למטה, מי מגדיר מי חכם בארץ ישראל. בסדר. לא זה שאלה אחרת. אני שואל מאיפה הרמב"ם הוציא את הקריטריון הזה בכלל. עד כמה הוא ישים ואם אפשר להגדיר את זה, זאת שאלה פרקטית יותר. אבל אני שואל כרגע מאיפה הרעיון התיאורטי הזה. למה דווקא חכמי ארץ ישראל ולא כלל חכמי ישראל? בהנחה שאני יודע להגדיר מי חכם ומי לא. בסדר? מי חכם וישמור אלה. אגב בפולמוס הסמיכה במאה ה-16 לא היה ויכוח. לא היה ויכוח מיהו חכם. היה ויכוח לעצם העניין, אם נכון לחדש את הסמיכה. אבל דווקא זה הזוי פה. זאת אומרת היה ברור שהחכמים המדוברים הם אלה שמתווכחים שם. המהרלב"ח בראש חכמי ירושלים והמהר"י בירב, רב יוסף קארו כן בראש חכמי צפת. והיה אף אחד לא ערער על זה שהם החכמים הרלוונטיים של ארץ ישראל. כל השאלה היא אוקיי, הוויכוח אם לחדש את הסמיכה או לא. היה מאוד מעניין שם כי חכמי ירושלים היה להם יתרון כפול. קודם כל הם חשבו שלא נכון לחדש את הסמיכה. וב' כיוון שהרמב"ם דורש את כל חכמי ארץ ישראל, אז אפילו אם אנחנו טועים, אבל כל עוד לא הסכמנו, לא תוכלו לחדש את הסמיכה אפילו אם אתם חושבים שכן, כי צריך את כל חכמי ארץ ישראל ואנחנו לא מסכימים. וזה היה מעניין שמה. טוב ואז התחילו לדון שאולי רוב חכמי ארץ ישראל יספיק כי רובו ככולו, והרוב היו בצפת באותה תקופה. טוב מאוד מעניין בקיצור, זה משא ומתן מרתק. בכל מקרה לענייננו, אז כן, למה, אז אמרתי, אז המנגנון שמכוחו כנראה הסכמה כזאת מקבלת גושפנקה, זה בעצם שמדובר פה בהסכמה כללית של הציבור, גם אם לא הציבור של ארץ ישראל, אז כלל חכמי ישראל. ברגע שכולם מסכימים שלתלמוד יש סמכות, זה כנראה נתפס כמו בעצם מינוי של סנהדרין. כמו במינוי של סנהדרין. והחידוש הגדול הוא שבדרך כלל הסמיכה ומינוי הסנהדרין באים מלמעלה. ופה יש איזשהו חידוש שדומה למשהו קצת דמוקרטי, לא בדיוק דמוקרטי ממש של שלטון הרוב, בטח לא שוויון זכויות לכולם, זה רק לחכמים קובעים פה. אבל אבל כן יש פה משהו שמעביר את המושכות לבני אדם. זאת אומרת את הסמכויות לבני אדם, ובעצם אם כלל ישראל מסכים זה תחליף למינוי מלמעלה של הקדוש ברוך הוא דרך משה רבנו ושרשרת הסמיכה הרגילה. זה חידושו של הרמב"ם. עכשיו אני מניח שהמנגנון שמכוחו יש תוקף לסמכותו של התלמוד זה מנגנון דומה. זה לא כל חכמי ארץ ישראל, זה כל חכמי ישראל בכלל. זאת אומרת כל הפוסקים הסכימו שהתלמוד נחתם ואי אפשר לחלוק עליו. זה המנגנון שנותן תוקף לסמכות של התלמוד. אבל מה הייתה המוטיבציה? המוטיבציה היא די ברורה. אנחנו בסך הכל בלי סמכות יהיה בלגן. נכון? אז למה לא עושים את זה היום? אז למה היום יש את אותה סברה? מה קרה שם? נדמה לי, אני חושב, לפחות אני לא יודע אם זה המודע, אבל אבל לפחות הייתה שמה איזושהי אינטואיציה אולי אפילו סמויה היסטורית מאוד מעניינת בעיניי. נגיד סמכותו של התלמוד התקבלה נגיד בתקופת הגאונים ומעלה. אוקיי אנחנו מדברים כבר לקראת המאה השמינית שמינית עשירית לספירה, וכן, סבוראים עדיין נחלקו על הגמרא, יש חלקים בגמרא שהם כנראה סבוראיים, זאת אומרת זה עוד לא היה, שמה זה עוד לא היה חד משמעי. מה קרה שם? אם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה, אז צריך לדעת שנגיד כשהיינו בארץ ישראל אז היה מבנה היררכי מאוד מסודר. הסנהדרין, היו בתי דין של שבטים, היו בתי דין של ערים של עשרים ושלושה כן תחת הסנהדרין, אלה מינו בתי דין של שלושה לממונות. הייתה איזו היררכיה מאוד ברורה. נתפלא ממך דבר, אתה הולך לסנהדרין. אם אתה לא יודע, אתה עולה למעלה, אתה שואל שאלה. ברור שהסנהדרין גם מחליטים מי יהיה בבית דין, מי סמוך, מי לא סמוך. הוועדה למינוי שופטים גם הסנהדרין, זה לא רק בית המשפט העליון. זה כמו היום, בית המשפט העליון הוא גם הוועדה למינוי שופטים, אז זה היה גם אז. זאת אומרת יש להם מקור טוב. בכל מקרה, שם הייתה היררכיה ברורה. מה קרה כשעברו לבבל? מארץ ישראל העסק קצת הידלדל או התרופף, כי סך הכל כבר לא הייתה שלטון אוטונומי בארץ ישראל אחרי החורבן. רבן יוחנן בן זכאי זה החורבן. רבן יוחנן בן זכאי זה עוד לפני יבנה. הוא ביקש את יבנה וחכמיה. שם תקופת החורבן, זאת אומרת זה עוד לפני תקופת התנאים. היום אנחנו קוראים תנאים לכל חכמי המשנה, אבל התנאים באמת זה בעצם מדור ראשון של יבנה, רבן גמליאל, רבי אליעזר ותלמידיהם. ממשיכיהם, תלמידיהם. אז בעצם בארץ ישראל באותה תקופה, אחרי רבי נגיד שזה כבר סוף המשנה, כשהגמרא מדברת אז בכלל אין מה לדבר. אין כבר שלטון חילוני, אין ריבונות יהודית בארץ ישראל. עדיין יש סנהדרין. יש סנהדרין ביבנה ושושלת, השושלת שמנהלת את הסנהדרין שעומדת בראש הסנהדרין זו שושלת שמיוחסת לדוד המלך, להלל הזקן, עד רבן גמליאל, רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל השני, כן לכן הלאה כל השושלת הזאת. הם כולם מבית דוד דרך אגב. הם כולם מבית דוד בגלל שזה קשור לסוגיה הזאת שהזכרתי בסנהדרין בדף ה'. מאוד מעניין אגב לקרוא אותה במשקפיים היסטוריות. יש שמה ממש מרוץ סמכויות בין בבל לארץ ישראל כי נוצר מרכז תורני משמעותי בבבל עם ריש גלותא. וריש גלותא מקבל סמכות מהשלטון בבבל, סמכות להיות זאת אומרת להיות שליט היהודים, זאת אומרת השליט החילוני של היהודים. הוא ממנה שופטים, הוא מנהל את החיים היהודיים לגמרי. אני לא בדיוק יודע עוד פעם מה קורה עם סכסוכים בין יהודי וגוי, לא מכיר את הפרטים, אבל בגדול רואים את זה כבר בגמרא ובמקורות אחרים. ריש גלותא היה מלך. ולכן הגמרא אמרה לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גלויות שבבבל. שם הגמרא בסנהדרין בדף ה' שרודים את בני ישראל בשבט, זאת אומרת שבט הכוונה שלטון, מקל המלוכה או מקל השלטוני. ריש גלותא הוא בעצם היה גם מבית דוד, שם אחד מהאבא אחד מהאמא, תוספות אומר נדמה לי. הוא גם היה מבית דוד כי הוא עומד במקום מלך. ואז מה שקורה, נוצר איזשהו מרוץ סמכויות בין המרכז בארץ ישראל למרכז בבבל. הסמכות הפורמלית היא של ארץ ישראל. רק בארץ ישראל נסמכים, רק בארץ ישראל יש סנהדרין, רק בארץ ישראל יש מלך באופן עקרוני. כמובן בארץ ישראל שבאותה תקופה כבר אין מלך, אבל עקרונית המוסד הזה שייך רק לארץ ישראל. בבבל מה שקרה זה שבבבל פתאום נולד מלך שבארץ ישראל אין. הכי קרוב למלך שאפשר בתור גלות, אבל הכי קרוב למלך שאפשר נוצר בבבל. כמובן היו שם תלמידי חכמים בשיעור קומה כמו בארץ ישראל, זאת אומרת בבבל, הם לא היו סמוכים כי אין סמיכה בבבל. אבל הם בהחלט היו בני תחרות עם חכמי ארץ ישראל, זאת אומרת אי אפשר להגיד שהחוכמה התורנית יושבת בעיקר בארץ ישראל. ואז מה שקורה זה שנוצר איזשהו מרוץ סמכויות בין שני המרכזים האלה והשאלה הסמיכה של מי תקפה אצל השני. הגמרא שם בסנהדרין מדברת על זה, מה קורה אם מישהו נסמך בבבל וקיבל רשות מריש גלותא, האם הוא יכול לדון בארץ ישראל? ומה קורה אם הוא נסמך אצל נשיא הסנהדרין בארץ ישראל, האם הוא יכול לדון בבבל? מסקנת הגמרא, כמובן התלמוד הבבלי, מסקנת הבבלי זה שהסמיכה בבבל, הרשות סליחה לא הסמיכה, הרשות בבבל תקפה לכל העולם. הסמיכה בארץ, הרשות בארץ ישראל תקפה רק לארץ ישראל. וזה מאוד מעניין, זה כמו הוויכוח בין הפוסקים למקובלים, מה קורה כשיש סתירה בין הקבלה להלכה? אז הפוסקים אומרים שההלכה גוברת. המקובלים אומרים שהקבלה גוברת. ושוב השאלה מה עושים עם המחלוקת הזאת עצמה. אז גם כאן, בני בבל נחלקים עם בני ארץ ישראל ובני בבל קובעים שהסמכות היא אצלם. אבל העובדה שזה כנראה מה שהתקבל, זה המרכז הגדול יותר, הדומיננטי יותר, עם הכוח היותר גדול. ובסופו של דבר מה שקורה זה שהסמיכה נשארת בארץ ישראל והיא בסמכותו של נשיא הסנהדרין, הבבלי מסכים לזה. הבבלי מסכים לזה, זה דין ברור. אבל הרשות החילונית להיות דיין, אתה צריך את שני הדברים האלה. למשל כמו בשופט היום, הוא צריך לקבל סמכות מקצועית, זאת אומרת שיסמיכו אותו להיות עורך דין, משפטן, שופט, לא משנה מה. את זה הוא מקבל באוניברסיטה, לשכת עורכי הדין, לא יודע בדיוק מה. זה הסמכויות המקצועיות. אבל זה לא מספיק בשביל להיות שופט. בשביל להיות שופט הוא צריך להתמנות על ידי המדינה. ואז הרשות השלטונית הופכת אותו לגורם שהוא לא רק מקצועי אלא הוא גורם מוסמך, מה שמזכיר, מה שמחזיר אותי לסמכות המהותית ולסמכות הפורמלית. זאת אומרת הסמכות המקצועית נותנת את הסמכות המהותית, כי אומרים הוא מבין, הוא שופט טוב, הוא יכול להיות, הוא מוכשר להיות שופט. והסמכות הפורמלית מגיעה מהרשות השלטונית, החילונית, נקרא לזה בהקשר הזה. כן? אז גם בהקשר של הגמרא שם בסנהדרין, הרשות החילונית הרלוונטית היא רק בבבל. והסנהדרין נחשבת כרשות חילונית גם, אבל רק בארץ ישראל. הרשות המקצועית או הרשות שיכולה לסמוך היא רק בארץ ישראל. עוד פעם, לא בגלל שהם היו יותר אנשי מקצוע דווקא, אלא בגלל שסמיכה זה רק בארץ ישראל, זה דין שהוסכם גם על חכמי בבל. עכשיו, מה שקורה… יש הבדלים בין התלמוד הירושלמי והבבלי? ודאי שיש הרבה הבדלים. לא, בקביעת הלכה? כן, יש הבדלים. אחד הכללים ברמב"ם, וזה כלל מאוד מעניין, שהרמב"ם לא תמיד פוסק כמו הבבלי. יש כאלה שמנסחים את זה הרמב"ם פוסק כמו הירושלמי, זה לא נכון, זה ניסוח שגוי. הרמב"ם יכול לפסוק כמו הירושלמי, זאת אומרת בדרך כלל הכלל הוא שאם יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, ההלכה כמו הבבלי. כך כמעט כל הפוסקים נוקטים. ברמב"ם יש כלל כזה שאומר שאצלו אין כלל. זאת אומרת, לפעמים הוא כן יפסוק כמו הירושלמי, למרות שהבבלי חולק עליו, ולפעמים לא. איפה? אולי זה יותר הגיוני לו, לא יודע לפי איזה, לפי מה הוא מחליט. אבל הכלל הוא שאל תתפוס אותו שהוא פוסק בירושלמי, כמו הירושלמי נגד הבבלי. עכשיו מה עומד מאחורי הדברים האלה? מה שהתחרות הזאת בין בבל לארץ ישראל, מהות הסמכויות. יש שם תהליך היסטורי מאוד מעניין, שהוא בעצם עובד כך. זאת אומרת, במקור, בשיטה השלטונית שמתוארת בתורה, יש סנהדרין ויש מלך. יש רשות חילונית, חובש כיפה, המלך, לא משנה, אבל כן, אבל הוא הרשות החילונית מבחינת תחומי האחריות שלו, הסמכות שלו. ויש את הרשות התורנית, הרוחנית, שזה הסנהדרין. מה היחס בין שתי הרשויות האלה? יש בזה מבוכה גדולה בין המפרשים. כי כמובן יכולות להיות התנגשויות ביניהם. מה קורה כשהמלך קובע משהו והסנהדרין קובעת משהו אחר? לר"ן יש איזשהו מודל בעניין הזה, בדרשות הר"ן. הוא טוען שיש איזושהי כפילות. זה לא חלוקת סמכויות, יש כפילות. ולכן יש למלך מערכת משפטית משלו, חילונית, אבל הוא ידון באותם דינים שדנים בבית הדין. עוד פעם, מין ריבוי סמכויות כזה שמובנה בתוך השיטה ההלכתית לשיטת הר"ן. הרבה מהראשונים ומהאחרונים לא מקבלים, זה נראה להם נורא מוזר. מה פתאום שמלך יקים מערכת משפטית? הרי יש סנהדרין וזאת מערכת המשפטית המקובלת. מה המלך עושה שם? המלך שינהל מלחמות, שינהל מדיניות, שינהל את חיי, לסלול כבישים, אני לא יודע, שידאג לחיים החומריים. מה הוא עושה שמה? אבל ככה גם היה מלך ונביא. שמה? שפעם המלך קבע, פעם הנביא קבע. הנה ירמיהו זרקו לבור. לא, זה מאבקי כוח. ואיך שמואל מתייחס לשאול? זה מאבקי כוח. זה מאבקי כוח. אני מדבר על השאלה מה הסמכות שההלכה נותנת לכל גורם. מה קורה בפרקטיקה? בפרקטיקה אנחנו כולנו בני אדם, אז כל אחד רב ורוצה יותר סמכויות. אני שואל מה המודל, לא מה קרה בפועל. מה קרה בפועל צריך לדון, יש פה גם בני אדם. אבל השאלה מה המודל קודם כל, מה ההלכה אומרת. אז זה בשתי מילים המודל של הר"ן. והרבה לא מבינים אותו, ולדעתי לא מבינים אותו כי הם לא מודעים לרקע ההיסטורי שלכן אני נזקק לעניין הזה. מאיפה באה הסמכות הזאת של בית דין שמכים ועונשין שלא מן הדין? זה סימן בשולחן ערוך, בחושן משפט, שגם היום בית דין יכול להכות ולענוש שלא מן הדין במקום שהשעה צריכה. מאיפה זה בא? מאיפה ההמצאה הזאת? לדעתי זה בא מהמלך. ומה שקרה זה בעצם הדבר הבא. במקור, צודק הר"ן, היו שתי סמכויות, היה מלך וסנהדרין. והייתה גם תחרות ביניהם. במקום שבו הדין לא נתן מענה, המלך חוקק חוקים משלו. לא היו תקנות דרבנן. לדעתי לא היו תקנות דרבנן. זאת אומרת, באופן עקרוני, אולי פה ושם, אבל לא… תקנות שצריך בגלל שהשעה צריכה זה תפקידו של המלך. זאת אומרת, הסנהדרין עסקה בפרשנות התורה ובקביעת דיני דאורייתא, לא בחקיקה ולא בתקנות ולא בכלום, כי זה כל מיני דברים שלא קשורים להלכה. אתה קובע בגלל שהחיים סובלים מבעיות, אז צריך לקבוע כללים נוספים. זה תפקידו של המלך, לסגור פרצות שההלכה פותחת, שלא פותרת אותם בחיים, דברים שמתעוררים. אוקיי? ולכן הסנהדרין והמלך בעצם כן הייתה איזושהי חלוקה ביניהם. המלך יכול היה לכבוש לעצמו סמכויות במקום שבו ההלכה הטהורה לא נותנת פתרון. בחיים צריך איזושהי התערבות, להכות ולענוש שלא מן הדין. מה קרה כשהסתיימה המלוכה? בית ראשון, בבית שני שם בהתחלה זה כבר לא היה מלכים כמובן המלא. מה קורה אז? מטבע הדברים ברור שאם נגיד אם התרסק מטוס שבו יושבת כל הממשלה, בפולין היה משהו כזה לפני כמה זמן, מה קורה במצב כזה? אני מניח שהרשות אחרת, נגיד כל הכנסת אפילו גם, הכנסת והנשיא יחברו לעניין הזה. מה נעשה במצב כזה? בית המשפט העליון אני מניח ייקח את המושכות ויבנה מחדש את המערכות האלה, אבל בינתיים הוא זה שייקח את המושכות ובצדק. זאת אומרת, לא יכול להיות ואקום. אוקיי? זאת אומרת, ברור שאם רשות אחת נעלמת, רשות אחרת תיקח אליה את הסמכויות של הרשות ההיא, כי מישהו צריך לנהל את העניינים. עכשיו כשהמלכות נעלמה ונשארה רק הסנהדרין, הסנהדרין לקחה, שאבה אל עצמה את הסמכויות של המלך. ולכן נשיא הסנהדרין פתאום נהיה מבית דוד. כתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. מה זה מחוקק? מחוקק זה הסנהדרין. אז מה גם מחוקק צריך להיות מבית דוד? לא. שבט מיהודה זה המלך, או הריש גלותא, הרשות החילונית, זה צריך להיות מבית דוד, משבט יהודה. ומחוקק זה מבין רגליו, הכוונה המחוקק מקבל את סמכותו מהמלך. זאת אומרת, המלך צריך לתת לו את הסמכות החילונית כדי שיהיה לו תוקף. אבל את ההסמכה הרוחנית, המקצועית, המשפטית, ואת קביעת החוקים ההלכתיים, הפרשנות של התורה והכול, זה עושה הסנהדרין, זה לא בית דוד ולא שום דבר כזה. מה שקרה, שנייה אחת, מה שקרה אבל אחרי שנעלמה המלוכה, שתי הרשויות האלה התנקזו לסנהדרין. ואז נשיא הסנהדרין בעצם תפקד דה פקטו, ככל שהתאפשר לו, כמלך. ולכן נשיא הסנהדרין נהיה, היה צריך להיות פתאום מבית דוד. אין לזה מקור הלכתי. הוא צריך להיות מבית דוד כי מבחינת הדה פקטו, מבחינה מעשית, הוא היה גם מלך, לא רק נשיא סנהדרין. שתי הרשויות היו אצלו. ולכן כל שושלת נשיאות הסנהדרין לדורותיהם, כולם מבית דוד. דרך הלל הזקן, אבל כולם מבית דוד. כן. אבל מה שהמלך עשה זה להביא תשובות למה שההלכה לא נותנת תשובות. אבל מה שאמרת אחרי זה שיוצא מזה שאפשר גם להכות אפילו שאסור להכות, או משהו כזה, זה בניגוד להלכה כבר, לא? לא לא, המלך עובד בניגוד להלכה. במקום שהשעה צריכה, במקום שהשעה צריכה הוא יכול, כמו שבית דין בעצם מכה עונשים שלא מן הדין, גם זה בניגוד להלכה. במקום שהשעה צריכה הם יכולים לפעול גם בניגוד להלכה. זה תקנת שעה או להוסיף, וזה מה שבעצם במקור נדמה לי עשה המלך. עכשיו מה קורה? תראו עכשיו את ההמשך איך זה עובד. זה תהליך היסטורי מרתק כי עד ימינו יש לו השפעות שדעתי אנשים לא מבינים נכון את המערכת ההלכתית בגללו. אנחנו תקועים בתוך דבר שאנחנו לא מבינים שהוא רק תאונה היסטורית, הוא לא באמת ההלכה המקורית. עכשיו כשהסנהדרין קיבלה את סמכות המלך, ואגב זו כל התקופה שמוכרת לנו. אין לנו, אנחנו לא מכירים בתרבות ההלכתית שלנו מתקופת המלכים. תורה שבעל פה שאנחנו מכירים, משנה, גמרא, זאת אומרת ההיסטוריה המתועדת של ההלכה זו כבר היסטוריה שהיא אחרי המלוכה. מלך בהלכה זה לא בדיעבד, זה לא לכתחילה? אז זה ויכוח גדול. אל תכניס אותי לשם. זה שמואל ואברבנאל ומצוות מינוי מלך בתורה נראה שלא, ובשמואל נראה שכן. בסדר, אז אם זה לא לכתחילה אז מה המודל ה…? לא, אז הר"ן טוען שזה כן לכתחילה. זה בכלל יש ויכוח והוא ברור שהוא נוגע לפה, אני מסכים. אני כרגע מציג את תפיסת הר"ן, אני גם חושב שהוא צודק, הר"ן, וזה דיון אחר. עכשיו מה קורה כשהסנהדרין בעצם מקבלת אליה גם את סמכויות המלך? היא מתחילה לעשות גם את התיקונים ההלכתיים הדרושים. ואז פתאום מתחילה הסנהדרין לתקן תקנות, לגזור גזרות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. למה? כי עכשיו כבר כשההלכה לא מצליחה להתמודד עם המציאות, אין מי שיתמודד עם זה, הסנהדרין עושה גם את תפקיד המלך. למשל להכות ולענוש שלא מן הדין, למשל לתקן תקנות ולגזור גזרות. כל הדברים האלה בעצם, או הרבה מהדברים האלה, אם לא כולם, אבל הרבה מהדברים האלה בעצם עשה המלך במקור. ואחרי שלא היה מלך פתאום עשתה את זה הסנהדרין. ואז מה קרה? אנחנו בעצם התרגלנו. לזה שזה תפקידים של בית דין. לכל אורך ההיסטוריה עד ימינו, תפתחו שולחן ערוך. בשולחן ערוך יש סימנים או הלכות שמוקדשות לשאלה איך לנהל את שבעת טובי העיר, את העירייה. איך מנהלים שם את ההצבעות, האם הולכים אחרי הרוב, מה הרוב יכול לכפות על המיעוט ומה הוא לא, מה זכותו של אזרח, מי הוא אזרח של העיר ומי לא אזרח של העיר. מה זה קשור להלכה? מה יש להלכה להגיד על הדבר הזה? כלום. אין לזה מקור בתורה, אין לזה תקנות חכמים, כלום. למה מה זה עושה בשולחן ערוך? בגלל שאנחנו חיים עדיין תחת אותה תאונה היסטורית שגם התפקידים החילוניים מסורים לבית דין. עד ימינו אלה, התפיסה המקובלת אצל הרבה מאוד אנשים בבתי מדרש שונים, זה שבעצם הרב או הסמכות התורנית אמור לקבוע הכל. כל החלטה ציבורית, מועצת גדולי התורה, חכמי התורה, משהו כזה, החלטה ציבורית מסורה לרבנים. למה? המקור הוא שם. המקור הוא שם כיוון שבעצם חכמים הם מנהלים גם את חיי החולין, לא רק את ההלכה. אבל זה עיוות. זה עיוות היסטורי שנוצר מזה שכשבטלה המלכות, אז כל הסמכויות הגיעו לבית דין ובצדק. נכון? עכשיו מה זה עיוות? בסדר, כל עוד אין סמכות אז בסדר גמור. אבל זה לא באמת מה שההלכה אומרת. אנשים חושבים עכשיו שזה בעצם הדבר האמיתי. ולכן הם לא מבינים את הר"ן כשהר"ן מדבר על שתי סמכויות כאלה ועם כל הכפילויות, זה נראה כל כך מוזר לעין שהתרגלה למצב שהוא כולו דיעבד ושכחנו שהוא דיעבד. אנחנו כבר מבינים שזה ככה ההלכה. והגמרא המשנה במועד קטן אומרת שבית דין מתקנים את הדרכים במועד. משרד התחבורה זה בית דין הגדול. הוא אמור לארגן את הדרכים, לא רק לרוצח בשגגה, גם לעליה לרגל. בסדר, הם אחראים על תקינות הדרכים. על המים, ממנים את מחלקי המים וכל מיני דברים כאלה. מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא בכלל? ברור שזה בא בגלל שלא היה באותה תקופת המשנה, לא היה שלטון חילוני. לא היה שלטון חילוני, הכל התנקז לסנהדרין ולנשיא הסנהדרין בראשה. ואז מה שקורה, התרגלנו לזה שבעצם הכל הולך להלכה. ואז נוצר האימפריאליזם ההלכתי הזה, שבעצם ההלכה היא זו שקובעת. ההלכה קובעת אם הולכים אחרי הרוב בעירייה, ההלכה קובעת איך קובעים חוקי עזר, ההלכה קובעת על מי חלים חוקי העזר, ההלכה קובעת איך מחלקים את המיסים בעירייה. ההלכה קובעת המון דברים כאלה. מה זה קשור להלכה בכלל? ומה דעת הרמב"ם? מה הוא עושה מהלכות מלכים? לא, הוא כדעת הר"ן? ברמב"ם כתוב, הרמב"ם כתוב דבר שהוא לא לגמרי ברור. הוא לא מפורט כל כך. יש שם הבדלים מסוימים בינו לבין הר"ן, יש ויכוח גדול עד כמה זה שונה. כי הרמב"ם מדבר שמה כן על הזה שהמלך צריך לדאוג לזה שהאנשים לא יסורו מדרך התורה. במובן הזה המלך מכה ועונש שלא מן הדין. השאלה היא האם המלך גם יכול לקבוע מערכת משפטית משלו ולשפוט אנשים, זה לא כתוב ברמב"ם. עכשיו השאלה היא מה זה אומר? אתה יכול להגיד שבתוך הדברים, מה זה נקרא? אתה צריך לקבוע כללים שלפיהם אתה מעניש את מי שלא הולך בדרך התורה. גם זה דורש איזושהי חקיקה כזו או אחרת. טוב, זה עמום ברמב"ם, זה לא לגמרי ברור. כי מי עוד כתב חוץ מהרמב"ם על מה יקרה? הר"ן כותב, או מפרשים של סנהדרין של פרק שני, ויש בראשונים, אתה יכול לראות פה ושם. נכון שטיפול סיסטמטי כמעט לא תמצא. בעיקר הר"ן והרמב"ם. רגע, אבל אחרי ביטול המלוכה אז הבית דין לקח לעצמו להתעסק גם עם דברים חילוניים. לאחר מכן, כיום, לא, אתה אומר אנשים לא מבינים, כיום, אפשר להגיד שהם תופסים, החרדים נגיד, הם תופסים את זה כסמכות מהותית? שהרבנים יודעים יותר טוב מאנשי הפוליטיקה מה לעשות? לא, זו לא סמכות מהותית שהם יודעים יותר טוב. השאלה שלהם זה מהותי או פורמלי, הם תופסים שיש להם סמכות גם בתחומי החולין. מה? אם זה מהותי או פורמלי זו עוד שאלה, אבל הם תופסים שיש להם סמכות גם בתחומי החולין. ואני חושב שזה תולדה של אותה תאונה היסטורית שאיבדנו את המלוכה, הכל התנקז לסמכות הרוחנית או ההלכתית, ומאז אנחנו רגילים לזה שבעצם ההלכה קובעת הכל. כשמתעוררת שאלה בקהילה שולחים שאלה לפוסק. לנודע ביהודה, לרשב"א, לא משנה למי. מה צריך לעשות? מה אנחנו אמורים לעשות? מה אתם שואלים אותו? תקבעו, תעשו הצבעות, אני לא יודע מה תעשו. כן, תעשו הצבעות. מה אנחנו עושים היום? אנחנו שולחים שאלה לפוסק או קובעים בכנסת מה החוקים והולכים עם זה? אז זהו. מה שקורה בציבור החרדי, הם ממשיכים עם הדיעבד הזה כאילו זה לכתחילה. לא, אני רק רציתי להבין את החשיבה. לא, עוד פעם, אני לא טוען, אל תבינו אותי לא נכון, אני לא טוען שאין להלכה מה להגיד על שאלות פוליטיות, בטח שיש לה. על השאלה אם להחזיר שטחים או לא להחזיר שטחים, בהחלט אני שומע את הטענה שזה צריך להיקבע על ידי סמכות רבנית. כיוון שזאת שאלה הלכתית. אני טוען טענה במובן התיאורטי לא במובן הפרקטי. יש שאלות פוליטיות שהן שאלות הלכתיות ובהקשר הזה גם אני בהחלט יכול לשמוע שנגיד אילו היה יצויר שהיה סנהדרין היום אין סמכות כזאת אבל אילו שהיה סנהדרין בהחלט ייתכן שהיא הייתה קובעת את זה. כי זה שאלה הלכתית, האם מותר להחזיר שטחים או אסור להחזיר שטחים, האם באיזה תנאים, לא משנה מה. אם יש יהרג ואל יעבור, אין יהרג ואל יעבור, כל מיני ויכוחים כאלה. אני מדבר כרגע על שאלות שהן לא שאלות הלכתיות. אתה צריך לקבוע איך הרוב קובע בעירייה. אין אף אחד לא הביא שמה סעיף. בארץ ישראל אתה יכול להביא, יש מצוות כיבוש הארץ, מצוות יישוב הארץ, איסור לא תחנם. יש סעיפים הלכתיים, הדיון הוא דיון הלכתי. אוקיי? אבל בהקשר הזה אין דיון הלכתי, זה להחליט מה הנהלים המחייבים. אז מה אתה שולח את זה לנודע ביהודה? מה זה קשור אליו? תחליט לבד או שתשאל מומחה מוניציפלי או לא יודע מה. תעשה מה ש… עכשיו מה שקורה, מה שמעורר ביתר שאת את הבלבול היום, שהיום פתאום חזרה לנו רשות חילונית, מה שלא היה. ואז מה שקורה זה שאנשים רגילים עוד להסתכלות הזאת כאילו מה זאת אומרת, מה הם עושים פה בכלל כל החברה האלה, מעבר לזה שהם לא דתיים, זה הרבה יותר עמוק מזה, גם אם הם כן היו דתיים. בתפיסה ההלכתית המסורתית לא מוכנים לקבל דבר כזה כי הסמכות היא סמכות רבנית. זה לא קשור לשאלה אם הם פועלים נכון או לא נכון, לא רק לשאלה האם הממשלה או הכנסת פועלת נכון או לא נכון, אלא מה פתאום הם קובעים בכלל? זה מרד בתורת השם כאילו הדבר הזה. אז זה לא נכון שזה מרד בתורת השם, כאילו ברמה העקרונית. עוד פעם, תלוי מה הם מחליטים, כל דבר לגופו, אבל ברמה העקרונית זה לא נכון, זה פשוט מחזיר את המצב שאנחנו כבר שכחנו אותו. עכשיו איפה רואים את זה? בגמרא בסנהדרין שם בדף ה'. מה קרה שם? קרה שם דבר מדהים. בארץ ישראל נעלמה המלוכה, הכול התרכז בסנהדרין, נכון? מה קרה פתאום? נוצרה מלוכה בבבל. עכשיו ברגע שנוצרה מלוכה בבבל, מה שמתבקש זה חזרה למודל הקודם. אוקיי, אז יש מלך, פחות או יותר השליט החילוני הכי דומיננטי היה ריש גלותא הרי בבבל. אז יש רשות חילונית כלל עולמית על היהודים כמובן בבבל, והסנהדרין בארץ ישראל. אותו פיצול שהיה תמיד. למה יש שתי סמכויות? כי הם לא העתיקו את מה שהיה המלוכה, מה שהיה בבבל לארץ ישראל. מה זאת אומרת לא העתיקו? שם היה ריש גלותא ולא נתנו. זה היה שלטון אחר. הרומאים לא נתנו שיהיה שליט יהודי חילוני ברוב התקופות. הורדוס, אגריפס. בבבל כן, כן היו מוכנים לקבל דבר כזה. עכשיו מה שקורה זה שבעצם מה שהיה מתבקש, ואגב לדידי זאת הכרעת הבבלי, מה שבאמת היה מתבקש, תחזור חזרה, יש לנו מודל. המלכות נמצאת בבבל, הבית דין הגדול נמצא בארץ ישראל וזה בסדר גמור. נכון שהמלכות הייתה אמורה להיות בארץ ישראל, גם אנחנו היינו אמורים להיות בארץ ישראל, יש פה מצב שהוא דיעבדי, אבל בסדר, זה כפוי עלינו, זה לא בידינו. אבל זה היישום הכי קרוב או הכי נכון למודל המקורי. אבל חכמי ארץ ישראל היו תקועים איפה שהחרדים תקועים היום. אני עושה פה פרשנות היסטורית מסוימת אבל נדמה לי שזה נכון. הם תקועים היו, הם הרי כבר חיים מאות שנים כל תקופת בית שני, הם בעצם חיו במצב שאין מלך, הסמכות מסורה לסנהדרין. הם כבר לא מכירים את הדבר הזה. מה זאת אומרת, הסנהדרין קובעת הכול? סנהדרין מתקנת דרכים כמו שאמרתי, סנהדרין מתקנת תקנות דרבנן וגזרות והסמכויות החילוניות, הכול זה הסנהדרין. פתאום קם לו איזה מלך בבבל והוא רוצה לעצמו סמכויות. למה מי הוא? ואז חכמי ארץ ישראל טוענים, וזה מופיע שם בגמרא, חכמי ארץ ישראל טוענים מה זאת אומרת, מה שאנחנו קובעים זה הסמיכה וזה קובע לכל העולם. כי הם רגילים למצב ששררה עד שנוצרה הסמכות הזאת בבבל. אבל חכמי בבבל כנגדם טוענים מה פתאום? אני אומר זה בסאבטקסט אבל ככה נדמה לי שצריך לקרוא את הגמרא. וחכמי בבבל בעצם טוענים מה פתאום? אנחנו חוזרים למודל המקורי. פה יש מלך, אתם בית הדין הגדול, אנחנו מקבלים את זה, אנחנו לא נסמוך במקומכם. את הסמכות המקצועית אתם תתנו, זה הסנהדרין, אבל את הסמכות החילונית אנחנו נותנים. וזה מה שנפסק להלכה אגב, זה מה שנפסק להלכה בגמרא שם. אבל מבחינה היסטורית, היסטורית, מה שהיה ריש גלותא זה היה סמכות שניתנה מידי, נקרא לזה האימפריה הבבלית. אז עכשיו, אז זה כמו ועד ארבע הארצות, זה יכול להיות רק איפה ששולטת האימפריה הבבלית. עכשיו הואיל והאימפריה הבבלית היא לא שולטת בארץ ישראל, אז אמרו בצדק, ארץ ישראל זה כמו ועד ארבע ארצות אצליכם. בסדר, קודם כל הדיון הוא לגבי כל העולם חוץ מארץ ישראל, קודם כל. לגבי ארץ ישראל זאת עוד שאלה. באמת בארץ ישראל יש יותר סמכות לסנהדרין מאשר במקומות אחרים. מה באיטליה היו יהודים, מה הם היו תחת סמכות ריש גלותא? באופן עקרוני כן, ככה ככה נדמה. אבל זה מוזר, זה בדיוק מה שרציתי לשאול. זה לא דווקא טעות של החרדים מה שאתה אומר, פשוט זה מקום אחר, זה כבישים אחרים. לא לא, אבל היה שם היתה שם כנראה סמכות. שבאמת הייתה הסמכות החילונית המרכזית ליהודים, ריש גלותא בכל העולם. אבל איך זה יכול להיות? זה לא קשור למה שקורה בארץ ישראל או למה שזוכרים. זה לא קשור, הוא יכול לקבוע כל מיני כללים, נגיד. כל השאלות שמופיעות בשולחן ערוך, האם הולכים אחרי רוב בהצבעות בעירייה, צריך לשאול את הריש גלותא. שהוא יגיד מה עושים. גם בארץ ישראל, גם בעירייה שבארץ ישראל. כל עוד עוד פעם, אם הגויים שם לא נותנים לנו אז לא נותנים לנו, אז זה מכל מקום לא משנה. אבל ברגע שהם כן נותנים, ובוודאי הרשות לדון הרי כן הייתה נתונה, הרי היו דנים גם בארץ ישראל. עכשיו השאלה מי הרשות החילונית שאמורה לתת להם את הרשות לדון? הטענה של הבבלי הייתה שזה הריש גלותא. ולכן אני חושב שזה, זה מאוד מעניין שם, כי זה מקביל במידה רבה, לא לגמרי, אבל זה מקביל במידה רבה למה שקורה היום. כי גם מה שקורה היום, כל הוויכוחים האלה, האם באמת יש רשות חילונית שיש לה מעמד עצמאי, ויש את הרשות הרוחנית ההלכתית התורנית, אין לנו רשות מסוימת, נגיד הפוסקים, נגיד שנחשבים פוסקים חשובים, אז הם הסמכות המקבילה לסמכות הרוחנית. והשאלה מה היחס בין שני אלה. ואנשים שדוגלים באימפריאליזם הלכתי, בעצם זו אותה תפיסה כמו שאנחנו רואים של בני ארץ ישראל בסוגיה הזאת בסנהדרין. הם בעצם תקועים בתוך אותה תאונה היסטורית וזה לא נכון. עוד פעם אני אומר, אפשר לבקר את המדינה שהיא לא הולכת על פי ההלכה ושהיא לא עובדת עם הכללים הנכונים, זו ביקורת אחרת. אני מדבר על עצם, עצם המודל. נגיד שהיו שם כן יהודים יראי שמיים וכן היו עושים הכל כמו שצריך. כמו שצריך זה לא אומר על פי ההלכה, כי מותר ללכת נגד ההלכה לשלטון חילוני כמו שאמרתי קודם. אבל בסדר, בתוך שיקולים של יראת שמיים הם היו מחויבים להלכה. מה אז? אני חושב שגם אז חלק גדול מהוויכוחים היו נשארים. כי אנשים לא מקבלים את זה. אנחנו תקועים כל כך עמוק בחשיבה של בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין. אני אף פעם לא הבנתי למה דבר כזה הוא לימוד תורה בכלל. למה ללמוד את החלקים האלה בשולחן ערוך זה לימוד תורה? בעיניי זה לא לימוד תורה. אלה נהלים של בית דין. מה זה מעניין? זה לא רלוונטי. זה איך לנהל את החיים החילוניים. לכן זה גם לא מחייב לדעתי, החלקים האלה בשולחן ערוך. זה לא מעניין. מה זה קשור? אנחנו נקבע כללים אחרים. אם הרוב כן קובע או הרוב לא קובע. מה אכפת לי מה הרא"ש כתב או הרשב"א כתב או השולחן ערוך כתב? מה זה מעניין? הם כותבים את דעתם על משפט פרוצדורלי, משפט מינהלי. הם סמכויות הלכתיות, הם לא סמכויות למשפט פרוצדורלי. והשולחן ערוך מאיפה הוא לקח את זה? מהראשונים. אמרתי, הרא"ש, הרשב"א, בתשובות. והם מאיפה לקחו? מסברתם. הם נתלו, זה גם מאוד מעניין, כתבתי על זה פעם, הם נתלו על איזה שהם מקורות, אחרי רבים להטות, אבל הם עצמם הבינו, ואלון אני חושב שם את האצבע על זה בספר שלו, הם עצמם הבינו שזה לא יוצא מאחרי רבים להטות, למרות שהם הביאו את הפסוק הזה. לכן הם תמיד אמרו וחוץ מזה אי אפשר להסתדר אחרת. תמיד היה ויכוח גדול האם ללכת אחרי הרוב בוועד העיר או בשבעת טובי העיר או משהו כזה. אז באופן שיסטמטי הרשב"א והרא"ש וכל גדולי המשיבים הם אמרו זה אחרי רבים להטות וחוץ מזה אי אפשר להסתדר גם אחרת. מה צריך חוץ מזה? יש פסוק. מה הבעיה? זה לא אחרי רבים להטות, הם גם הבינו את זה. אחרי רבים להטות זה מקור השראה, זה לא באמת יוצא משם. אז בוא, אתה, יותר קל לך, אבל נגיד יהדות אמריקה? נו? מה היא צריכה לעשות? לא הבנתי מה היא צריכה לעשות. אמריקה לא צריכה לפנות לכל דבר לסמכות הרבנית, גם שם יש סמכות חילונית, אבל לא של יהודים. אוקיי. אבל לא של יהודים. אז אתה אומר שמה היא גם? שמה זה בכלל לא אישיו. שמה זה בכלל לא אישיו. זאת אומרת, החלטה אם לצאת למלחמה או לא אף אחד לא שואל שם את הפוסקים. אבל אתה לא שואל, אתה מדבר דה-פקטו אבל אתה לא מדבר דה-יורה, אתה מדבר לפי המודל אני שואל. אבל המודל אף פעם לא שואלים, זה מה שהמודל, הם יקבלו החלטות אם לצאת למלחמה או לא, לא ישאלו את נשיא ישראל. יש סמכות שם והיהודים יכולים לשפוט אותו? לא. בשום פנים ואופן לא. אין להם. יש מדינה. לא מדבר על, היהודים לא יכולים לפעול ולעשות להם בתי משפט שלהם. אין להם אוטונומיה שיפוטית ליהודים בארצות הברית. אנחנו בתוך דמוקרטיה אבל אין להם סמכות לעשות שום דבר. שום משהו רשמי. אין סמכות חילונית יהודית בארצות הברית. וסמכות חילונית גויה לא נכנסת למשחק הזה כי היא לא. אבל פה גם אין סמכות לרבנים. מה זה שייך? אנחנו לא מדברים דה-פקטו. אתה אומר לפי המודל שאתה מנסה. אבל אין מודל שאומר לגויים מה לעשות. לא, אנחנו לא מדברים על בתי משפט דה-פקטו. אבל אין מודל לגויים, אין פרקטיקה לגויים, אין מודל. הגויים לא שואלים אותי מה לעשות עם המודלים שלי. פה יש יהודים שלא שואלים אותי מה לעשות. אז פה אפשר לדון מה המודל ומה הפרקטיקה. אבל לגבי הגויים אין מודל כי אין מודל כי הם לא שואלים אותי מה לעשות. אבל מה המודל פה? פה המודל אמרתי. אתה אומר לבנות לשלטון. לא, כן, לבנות לשלטון. ולמה אתה אומר לבנות לשלטון? כי הם יהודים. לא בגלל שהם יהודים, בגלל שהם השלטון. אז באמריקה גם הם צריכים לבנות לשלטון לגויים? אבל ישראל צריכה לשאול אותך מה המודל שלך. ישראל צריכה לשאול אותי, אמריקאים לא צריכים לשאול אותי. למה ישראל צריכה לשאול אותך? בגלל שהם יהודים, צריכים לשאול אותי מה ההלכה אומרת. אז זה מה שאמרתי, אבל זו מדינה חילונית. אז מה? אז דה פקטו הם לא שואלים, אבל זה לא בסדר שהם לא שואלים. וממתי זה לא בסדר? למה זה לא בסדר? לדעתם זה בסדר. מה אני יכול לעשות? לדעתם זה בסדר. יכולים תיאורטית להיות ראש ממשלה לא יהודי ושרים לא יהודים. נכון, בסדר, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני כתבתי את זה כמה פעמים, שהמדינה הזאת היא מדינה לא יהודית בעיניי. אוקיי, אבל עדיין אם היא מיושבת על ידי יהודים, זאת אומרת במודל העקרוני כן היית מצפה שההלכה, או איך שלא נקרא לזה, הפיצול הזה בין מלך לבין הלכה אמור להתנהל גם כאן, כיוון שזה מודל שפונה ליהודים. האם היהודים מקבלים אותו או לא מקבלים אותו, זאת שאלה פרקטית, אבל יש מודל. ביחס לארצות הברית אין מודל, זה לא שאלה, הגויים לא שואלים אותי מה לעשות. זה הסבר מאוד מאוד כללי. כשאתה אומר שיש מודל, המודל הוא למי שמקבל על עצמו את ההלכה. מה ההלכה אומרת למי שמקבל על עצמו את ההלכה? לא, המודל אומר מה ההלכה אומרת לכל מי שמחויב. ויש כאלה שמחויבים, גם אם מי שבשלטון לא מחויב, הוא כן מחויב, הוא לא יודע שהוא מחויב. הוא טועה, אבל הוא מחויב מהתורה. אז הוא פושע. אז מה, אני לא אקבע שאסור לחלל שבת כי יש כאלה שמחללים שבת? אז אולי מותר לחלל שבת היום? אין דבר כזה. ההלכה מחייבת כל יהודי, זה הכל, ואם הוא לא מודע לזה אז הוא טועה. אבל גוי הוא לא חייב לזה, הוא לא מחויב לזה. אני חושב שהדיון הוא אחר, מה אסור לרבנים לעשות? מה? מה אסור לרבנים לעשות? לא מה שאסור, מה מחוץ לתחום שלהם? לא מה שאסור, אלא שאלת סמכות. מה הסמכות של המדינה ומה האי-סמכות של הרבנות. בתחומים שהם לא הלכתיים אני לא חושב שיש להם שום סמכות. תחומים הלכתיים זאת עוד שאלה, כי זה לא משנה מי השלטון החילוני. כאילו הדיון היה פה מה הסמכויות או האי-סמכויות של הרבנות. יש שני צדדים למטבע. בסופו של דבר, יש תוכנית ברדיו של הרב זילברשטיין, שהוא אב בית דין בבני ברק שמה ברמת אלחנן. יש לו תוכנית ברדיו? כן. איפה? בקול ברמה. אז מביאים לו כל מיני בעיות חילוניות לגמרי, והוא מוצא את הפתרון מתוך ההלכה. בגלל זה זה פיקנטי כזה. זה לא בעיות חילוניות, הוא מביא מצבים שאולי הם נראים בעיות חילוניות, אז הוא מוצא מקורות הלכתיים ומראה שהבעיות האלה הן לא חילוניות, הן בעיות הלכתיות. לא, ממש בעיות חילוניות. אם הייתי מספר לך את הבעיות, הן חילוניות לגמרי. אני לא מכיר את הבעיות של הרב זילברשטיין, אני לא מכיר את התוכנית, אבל אני מכיר אותו, הוא מדבר על בעיות הלכתיות. טוב, בכל אופן, אז זה התמונה לגבי חלוקת הסמכויות הזאת, ושוב פעם מדובר בחלוקה הזאת, יש איזה היבט שנוגע לסמכות מהותית וסמכות פורמלית, כמו שאמרתי קודם. כי הסמכות במקום שבו יש שתי סמכויות, אז איך קובעים מי הדיינים? אז הסמכות הפורמלית היא הסמכות של המלך, הוא נותן את הרשות השלטונית. אבל יש סמכות מהותית וגם פורמלית בעצם, שניהם, שזה הסנהדרין, שהם קובעים מי סמוך, מי ראוי לדון. שזה גם פורמלית, זה לא רק בגלל שהם חכמים אלא בגלל שהם הסנהדרין, אז זה גם סוג של תפקיד שלטוני להיות בסנהדרין, כמו הרשות השופטת נגיד אצלנו. אבל אני רוצה רגע לחזור חזרה, זה לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, לחזור חזרה לחתימת התלמוד. שאלתי למה בחתימת התלמוד יכול להיות שהמנגנון הוא מנגנון דומה לזה של הרמב"ם, שברגע שיש הסכמה כללית זה תחליף לסמיכה שבאה מלמעלה. אבל שאלתי מה הייתה המוטיבציה. נדמה לי שהמוטיבציה הייתה, אני עומד משתאה מול ההחלטה הזאת לחתום את התלמוד, כי זה באמת בעיניי אחד הדברים הכי, אחת ההחלטות ההיסטוריות הכי גאוניות שאני יכול לחשוב עליהן. יכול להיות שהיא לא במודע בכלל, זאת אומרת אני לא בטוח שהאנשים שהיו שם היו מודעים לזה כמו שאנחנו היום בפרספקטיבה אחורה. מה שקרה שם זה שבמאה החמישית נגיד פחות או יותר התחילו לערוך את התלמוד, במאה העשירית אמרתי הוא כבר היה בתוקף, אוקיי? המבנה ההיררכי הלאומי ש שהיה בבבל בעצם מתפורר במאה העשירית אחת עשרה. זאת אומרת עם ישראל מתחיל להתפזר בעולם. עד אז היו בעיקר שני מרכזים. היה ארץ ישראל והיה בבל, ולאט לאט ארץ ישראל ידלדל יותר ובבל היה חזק יותר. הייתה במצרים גם, אבל בגדול זה ארץ ישראל ובבל. ובמאה, כן, המיתוס הזה של ארבעת השבויים, כן, שרבי חושיאל, אבא של רבנו חננאל, וארבעה תלמידי חכמים שנשבו בספינה, יש מיתוס כזה, ותפסו אותם לעבדים ופדו אותם קהילות יהודיות בעולם. אחד באיטליה, אחד בגרמניה צרפת, אחד בצפון אפריקה ואחד בספרד נדמה לי. קהילות יהודיות קנו אותם בכסף, פשוט פדו אותם. תפסו אותם לעבדים והם נהיו רבנים במקומות אליהם הם הגיעו והקימו מרכזים תורניים. וזה בעצם, עוד פעם אני לא יודע אם המיתוס הזה היה או לא היה, אבל הוא מתאר, זה המאה האחת עשרה, אבא של רבנו חננאל, התקופה לפני הרי"ף. מה? רש"י זה כבר האחת עשרה. נכון, העשירית, נכון. זה המאה העשירית, סוף המאה העשירית אני חושב. ואז מתחיל הפיזור בעצם של היהודים מבבל, או מתגבש הפיזור, ובניית מרכזים תורניים בעוד מקומות. יהודים היו מפוזרים גם קצת קודם במקומות אחרים, אבל מרכזים תורניים נהיו באותה תקופה. עכשיו איך אפשר לשמר לכידות סביב מערכת משפטית הלכתית של התורה במצב כזה? זאת אומרת כל עוד היינו בארץ ישראל וגם בבבל עדיין הייתה היררכיה ברורה. רב נחמן למשל היה הרב הראשי בבבל. הוא ישב בביתו של ריש גלותא, היה גדול הדור, הוא נתן סמכויות לאנשים, הוא קבע הכל. זאת אומרת הייתה היררכיה מאוד ברורה, שתי ישיבות היו שם, סורא ופומבדיתא, נהרדעא, לא משנה, אבל ראשי שתי הישיבות היו הגאונים והם בעצם הסמכויות הדתיות העליונות, וזה המשיך גם אחרי תקופת הגמרא. בסדר? זאת אומרת הייתה היררכיה ברורה, כל כפר דייגים יהודי שנתקלו בבעיה היה להם למי לפנות. הם מסתכלים למעלה הם רואים מישהו מלמעלה. וכל אחד שיסתכל למעלה יהיה מישהו מלמעלה עד שמגיעים לטופ. ריש גלותא, הסנהדרין בארץ ישראל, או רב נחמן, אבל יש איזושהי היררכיה ברורה. ברגע שהעסק מתפזר נוצרת בעיה מאוד קשה. בגלל שאז היהודים מגיעים לכל מיני מקומות, לא תמיד בשליטה. יש איזשהו כפר, לא יודע אם עשרה יהודים דייגים מגלונים, לא יודע בדיוק מה. אחד יודע לכתוב, אחד יודע לקרוא ושאר השמונה לא יודע איפה הם עד היום. מה אנחנו עושים שם? מי יקבע להם מה עושים? את מי הם ישאלו? אין בית דין, לא חילקנו את כל העולם כולו לנפות משפטיות שנמצאות תחת איזושהי היררכיה, נכון? זה לא קורה. זה קרה גם בלי שליטה התהליך הזה. עכשיו מה שקורה יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת זה להשאיר את העסק כמו שהוא. זאת אומרת להישאר עם המבנה הסמכותי הקלאסי וזה כמובן היה מתפרק לגמרי. אם היינו ממשיכים עם זה זה היה מתפרק לגמרי. אין כבר סנהדרין, אין כבר היררכיות ברורות, הכוח היה עושה, היה מנהל את הכל. בכל כפר היה משתלט מי שהיה לו יותר כוח. מה שקרה גם ככה לא מעט, אבל אני אומר לפחות בתוך מסגרת. אפשרות שנייה זה לכתוב שולחן ערוך. זאת אומרת לכתוב ספר פסקים מחייב, לחתוך את כל המחלוקות. ספר פסקים מחייב, גמרנו. מעכשיו והלאה הכל קשיח. גם זה לא היה מחזיק מעמד. זה לא היה מחזיק מעמד, זה היה מתפרק. בגלל שבמקומות שונים יש אנשים שונים ונסיבות שונות וצורות מחשבה שונות, ומי יחליט עכשיו כשיש מחלוקת, חכם ממקום אחר הוא לא מבין בכלל איך העסק עובד פה, זה לא עובד. מה עושים? ההחלטה שקיבלו זה לחתום טקסט מהסוג שאנחנו מכירים, התלמוד, הגמרא. עכשיו זה דבר מוזר ביותר כשחושבים על זה, אנשים ממש לא מבינים מה פשר העניין הזה. זאת אומרת אתה קובע טקסט קנוני שהוא לא קודקס, זה לא סט של חוקים. זה אוסף של משאים ומתנים שכל אחד יפרש אותם באלף צורות. אף משא ומתן כמעט לא נגמר בפסיקת הלכה, וזה הקודקס המחייב, על זה אי אפשר לחלוק. מה זה על זה אי אפשר לחלוק? הוא לא אומר כלום. אתה לא צריך לחלוק. זאת אומרת מה אתה רוצה לפסוק הלכה בצורה מסוימת, רק תגיד לי מה אתה רוצה אני אארגן לך כבר פרשנות איך שאתה רוצה, זה יצא מהגמרא. לא צריך לחלוק על זה. יוצא דבר מאוד מעניין. זאת אומרת יוצא משהו, קבעו טקסט קנוני ומחייב, מסגרת, אבל הטקסט לא אומר מה לעשות. הוא מעביר עליך איזשהו. צורה של משא ומתן. וזה החלטה מדהימה בעיניי, זה ממש החלטה מדהימה, בגלל שבסופו של דבר זה התברר כצורה האופטימלית, שהרי מה שקרה אחרי זה זה נס. רגע, זה מישהו שהחליט את זה? זה מה שאמרתי, אני לא יודע אם זה מודע. לא יודע אם זה מודע, לכן אני אומר זה גאוניות של חוכמת ההמונים, לא יודע בדיוק. אבל זה כבר היה מקודם בחתימת המשנה. לא לא, חתימת המשנה זה משהו אחר. המשנה יותר חתוכה. בברייתא יש עוד הרבה יותר. במשנה, המשנה יותר חתוכה וגם המשנה נכתבה על סיפה של גלות. תזכור את זה. כשיצאו לגלות ברומא. והבבלי נחתם על סיפה של ההתפזרות הסופית בעולם. ולכן גם שמה יש מנגנון דומה. אבל רגע, אני מנסה רק לסיים. הנקודה היא שהמנגנון הזה הוא מנגנון מדהים. כי מה שקורה הוא בעצם אומר לנו, תראו, זה המשא ומתן, אלה דרכי השיח. ככה אנחנו מביאים ראיות, אלה המקורות הבסיסיים, אפשר להציע פרשנויות, אבל אתם צריכים להתמודד מול המקורות האלה. פרשנות צריכה להראות לי איך היא מסתדרת עם המקורות האלה. אם אתה מראה, אתה לגיטימי. אני לא יכול לסגור אותך. אבל זה בתוך המסגרת. בדיוק. יש איזושהי מסגרת, היא מאפשרת המון אופציות, אבל זה בתוך מסגרת. והעובדה היא שמשא ומתן הלכתי מתנהל בכל העולם, למרות שיש בתי מדרש שונים ויש צורות חשיבה ולימוד קצת שונות. ועדיין כולם מצליחים לנהל משא ומתן עם כולם, להביא ראיות, לדחות, להסכים, לשאת ולתת, וכל אחד מבין שיש משהו במה שהשני אומר גם אם אני לא מקבל. זאת אומרת, הוא לא הולך לו למקום אחר, זה לא תורה חדשה. זה שימר את היכולת שלנו לשאת ולתת אחד עם השני מכל העולם. זה הרי דבר שלא ייאמן. אנחנו אלפיים שנה חיים בתרבויות שונות לחלוטין, שאין שום קשר ביניהן. צורות חשיבה, השפעות שונות, אילוצים שונים, הכל שונה. ואיזה מכתבים בתקופה שאין מיילים ואין כלום, זה מכתבים זה פרויקט, לשלוח מכתבים ובכלל מי בכלל יודע מי נמצא שם, למי לשלוח את המכתב? איך אתה מכיר בכלל את הרבנים של ספרד, של אשכנז, של מרוקו, של צפון אפריקה? מי מכיר אותם? הכירו! ושלחו מכתבים ובאיזשהו יצרו מסגרת שמה שמנהל אותה זה לא סט הכללים בכלל, אין כללים. זה השיח, זה צורת השיח. וצורת השיח השתמרה ובזכות זה אנחנו פה היום. בזכות זה אנחנו פה היום. אם היו בוחרים את אחת משתי הדרכים הקודמות לא היינו פה היום לדעתי. ואיפה היינו? היינו כמו אתיופיה, יש קהילות שלא… נכון, באמת יש בעיות לא פשוטות. כיוון שהם מיעוט מאוד קטן אז יש איזושהי הנחה שאנחנו קובעים, אנחנו אלה שפה, איך קוראים לזה אצל האתיופים? האורסט קובע. לא לא, אצל האתיופים, איך קוראים לזה? אלה שהם לא אתיופים… פרנג'ים, פרנג'ים כן, בדיוק. אז הטענה שאנחנו רוב מאוד גדול והם מיעוט ממש קטן אז הם לא יכולים, זאת אומרת אז איכשהו יש ויכוחים ויש מתחים וזה ברור. הם בכלל לא, כמעט ואין להם תורה שבעל פה. הם הרי גלו עוד לפני שהתחילה בכלל תורה שבעל פה. זה מפגש מרתק אגב במובן של התיאוריה של ההלכה. למה הם באמת מחויבים? הם באמת מחויבים למה שכתוב בשולחן ערוך או בגמרא? לא, הם לא קיבלו על עצמם את הגמרא. אנחנו קיבלנו. זאת אומרת, הם כבר עזבו לפני שחלמו על הגמרא. ואז השאלה היא מה באמת מחייב אותם בתיאוריה ההלכתית לפני השאלה אם אני אצליח לשכנע אותם או לא. שאלה מאוד לא פשוטה, אבל כיוון שזה מיעוט קטן אז זה איכשהו כנראה בכל זאת מתקבל שהם צריכים איכשהו להסתנכרן אלינו בצורה כזו או אחרת. ויש הרבה מיעוטים כאלה. לא יודע אם יש המון, מה תשמע את ההוא, אבי חיל. כן, לא, היה אחד חדש עכשיו. מי? זה שעושה טיולים בעולם, דורון. בירנבוים, כן בדיוק. בכל אופן אז אני אומר, אבל אני אומר שההחלטה הזאת זה דבר מאוד מעניין, כי זה יוצר סמכות לטקסט שלא אומר כלום. אבל הסמכות הזאת יש לה משמעות. אנשים חושבים שפוסקים או מפרשנים עושים מה שהם רוצים, וזה לא נכון. הם לא עושים מה שהם רוצים. יש נכון ולא נכון עם כל דרגות החופש. מי שנמצא בתוך השיח מבין שיש פה שיח. זאת אומרת, אפשר לשכנע ואפשר להביא ראיות ואפשר להגיד שכן נכון או לא נכון, וזאת סמכות. ואני חושב שאם אני עכשיו רק מסכם, הסמכות הזאת, הראייה הזאת שאני חושב שכבר התחילה להתברר לקראת המאה העשירית, לא יודע אם מראש חשבו על זה כמו שאמרתי קודם, אבל כבר התחילה להיווצר איזושהי רטרוספקטיבה ואנשים הבינו שאי אפשר בלי זה, בלי לקבוע איזושהי מסגרת שתהיה מספיק חופשית אבל שתהיה מסגרת. זאת אומרת שלא כל אחד עושה מה שהוא רוצה ואז קבעו את הסמכות של התלמוד. זאת הייתה המוטיבציה. שאלת מה הייתה המוטיבציה, לא מה המנגנון שנותן. המוטיבציה הייתה שבלי המסגרת הזאת אנחנו לא נהיה פה. ואני חושב שזאת גם הסיבה לזה שלא צריך יותר אחר כך. כל הניסיונות לעשות את זה אחר כך זה לעשות את זה עם שולחן ערוך ורמב"ם, שזה לעשות את הטעות של לקבע את זה למשהו כזה סט של הוראות, לא לצורת משא ומתן. זה לא עבד. זה לא עובד, זה לא יכול לעבוד, ולא צריך שזה יעבוד. כיוון שברגע שהמסגרת נקבעה, המסגרת הזאת מלווה אותנו עד היום. אנחנו היום מסתדרים היטב עם הגמרא. יכולים לפסוק הלכה במציאות שלנו היום, אני חושב שעם כל הביקורת נדמה לי שאנחנו יכולים בהחלט לעשות את זה, עם זה שאנחנו מבינים שמדובר פה בצורת שיח ובצורת משא ומתן ולא בשורות תחתונות. ברגע שמבינים את זה, זה נהיה מאוד רלוונטי גם לימינו, עם כל זה שזה מדבר על שוורים וחמורים וכל מיני עבדים וכל מיני דברים מהסוג הזה. דווקא בגלל זה. ולא צריך, לא צריך להמשיך את התהליך הזה, כי הם עשו את זה שם. הם עשו את זה בשבילנו. התהליך משם והלאה זה רק פרשנויות ואפשרויות ולהבין מה הגמרא אומרת בכל מיני מקרים, שזה כמובן עבודה מאוד חשובה ויצירתית סביב העניין הזה, אבל לא צריך לקבוע מסגרת נוספת. המסגרת כבר שם. וזה, אולי תגידי לי כמה מילים.