עין אי＂ה – שיעור 22

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אנחנו נפתח בגמרא. שלח לך את זה למייל. איך עושים את זה? איפה

[Speaker C] יש לי פה וואטסאפ בכלל?

[Speaker B] רגע רגע, איפה הוואטסאפ פה? אני

[הרב מיכאל אברהם] משתף איתכם את הגמרא. גמרא בברכות בדף י' עמוד א'. זהו. אמר רב המנונא: מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי, שיבוא ישעיהו אלי. דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב. אליהו הלך אל אחאב, זאת אומרת הנביא צריך להגיע אל המלך. אז חזקיהו היה אמור להיפגש עם ישעיהו כנראה כדי שישעיהו ינזוף בו על כך שהוא לא נושא אישה ולא מקיים פריה ורביה. אז ישעיהו אמר, חזקיהו אמר שכמו שאליהו הלך אל אחאב אני מצפה שישעיהו יגיע אלי ולא אני אליו. שנאמר וילך אליהו להראות אל אחאב. ישעיהו אמר, זה חזקיהו, ישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי, שיבוא חזקיהו אלי. דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. מעניין, מזכיר קצת את ריב הרשויות שמתעורר גם אצלנו היום. הפרדה בעולם התורני או התפיסה השלטונית של ההלכה אין כל כך הפרדת רשויות. הסנהדרין בעצם היא הרשות המחוקקת והיא הרשות השופטת, וכשאין מלך אז היא גם הרשות המבצעת. אבל יש איזושהי הפרדת רשויות בין מלך לבין נביא. זה תמיד המקבילה שהרבה פעמים עושים, לא תמיד אבל הרבה פעמים עושים המקבילה בין האפיפיור והקיסר. תנו לקיסר את אשר לקיסר. אז בהקשר שלנו זה נביא מול מלך. אז פה יש איזשהו ריב סמכויות מי בעצם כפוף למי או מי אמור ללכת ולכבד את השני כשצריכה להיות פגישה כזאת. ולכל אחד יש תקדים. אליהו הלך לאחאב ומצד שני יהורם בן אחאב הלך לאלישע. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא ייסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה. שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר השם צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. אגב זה פסוק שמופיע גם בדברי הימים וגם בישעיהו, גם במלכים סליחה וגם בישעיהו. מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה מאי כולי האי? כשבעצם הקדוש ברוך הוא הופך את חזקיהו לחולה וככה הוא פותר את הבעיה. למה? כי ישעיהו בתור נביא גם הוא מחויב במצוות ביקור חולים. אז הוא הולך לחזקיהו לא כי הנביא כפוף למלך, לא שברנו לו את המילה שלו, אלא הוא הולך כדי לבקר אותו ביקור חולים. ואז מה הוא אומר לו בביקור חולים הזה? אומר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מת בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. אז חזקיהו שואל אותו מאי כולי האי? על מה נגזר עלי הדין הזה? אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומאי דניחא קמיה דקודשא בריך הוא. ליעביד. ואתה תעשה את מה שמוטל עליך. אתה יש עליך מצווה של פריה ורביה, תעשה את זה. אל תתעסק בעתיד, אל תתעסק בדברים מה צפוי להיות. תשאיר לקדוש ברוך הוא לעשות מה שהוא צריך לעשות, ואתה תעשה את מה שאתה צריך לעשות. הרבה פעמים מנגידים את זה לדברי הרמב"ן על יוסף, שהרמב"ן מסביר שיוסף ניסה לממש את החלום. ועל זה יש הרבה פעמים ביקורת על הפירוש של הרמב"ן הזה, שלא תפקידו של בנאדם לממש חלומות, זה תשאיר לקדוש ברוך הוא. אתה צריך לעשות את מה שנכון. שיוסף שמה לא הודיע לאביו שהוא חי, אז אחד ההסברים שהרמב"ן מביא זה שהוא רצה לממש את החלום, שאביו ואמו ואחד עשר אחיו יבואו להשתחוות לפניו. אמר מה זה? אתה תעשה את מה שמצווה עליך, אתה מצווה בכיבוד הורים. אז כיבוד הורים פירושו להודיע לאבא שלך שאתה חי, ולא להשאיר אותו באבל כזה, ומימוש החלומות תשאיר לקדוש ברוך הוא. זה בעצם קצת דומה לעיקרון הזה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך? תעשה את מה שאתה צריך. אמר ליה, אולי עוד משפט אחד, יש פה הערה מעניינת שמה דניחא קמיה דקודשא בריך הוא ליעביד. מה זאת אומרת מה דניחא קמיה דקודשא בריך הוא ליעביד? אני הייתי חושב שאומרים לו בסך הכל איך אתה יכול לדעת שבנך יהיה איניש דלא מעלי, כן, מנשה? איניש דלא מעלי. זאת אומרת בסופו של דבר יש לו בחירה חופשית, אבל לא נראה שעל זה מדובר. ותוספות כבר מאיר את זה. תוספות כותב, לא פה אגב, תוספות במקום אחר, לא זוכר בדיוק איפה, אבל תוספות כותב במקום אחר, מה זאת אומרת איך בכלל חזקיהו יכול היה לדעת שבנו יהיה איניש דלא מעלי? יש לבנאדם בחירה חופשית. מה, אתה יכול לדעת מראש מה יצא מהבנאדם הזה? אז תוספות טוען שם שבאמת מה שחזקיהו ראה, הוא ראה את מה שעתיד להיות, הוא לא קבע את מה שיקרה. כי לקבוע את מה שיקרה אי אפשר, יש לבנאדם בחירה חופשית, אבל הוא ראה בפועל את מה שמנשה יבחר. זאת אומרת יש לו את האופציה לראות גם דברים שתלויים בבחירה, ועל זה יש סדרת טורים באתר שלי, לא ניכנס לזה כאן. אבל פה הנקודה המעניינת היא שכשכשישעיהו אומר לו בהדי כבשי דרחמנא למה לך? זאת אומרת תעשה את מה שאתה צריך לעשות, מה שאתה מצווה לעשות, והקדוש ברוך הוא יעשה את הטוב בעיניו. מה זאת אומרת הקדוש ברוך הוא יעשה? מה זה קשור לקדוש ברוך הוא? מה הקדוש ברוך הוא אמור לעשות כאן? יכול להגיד לי ולמנשה יש את הבחירה שלו, והוא עשה תשובה בסוף, כן, אז למנשה יש את הבחירה שלו ואתה אל תקבע לו מראש מה שהוא יעשה. וכמו שתוספות אמר, לא מדובר פה על הבחירה של מנשה. אז מה כן? הוויכוח הוא בשאלה האם להביא ילד, האם להביא ילד שבסופו של דבר יהיה אדם בעייתי? זה הדילמה או זה הוויכוח בין חזקיהו לבין ישעיהו. אם זה הוויכוח, אז לא ברור מה ישעיהו אומר לו, שהקדוש ברוך הוא יעשה את הטוב בעיניו. זה לא הקדוש ברוך הוא, זה מנשה יעשה את הטוב בעיניו. אתה תעשה, תקיים פריה ורביה, זה מנשה מה שהוא יבחר הוא יבחר. אל תקבע לו מראש לא להתקיים בגלל שאתה כבר מכתיב מראש מה הוא יבחר. אבל לא, מה שכתוב פה זה שהקדוש ברוך הוא יעשה את הטוב בעיניו. לא מנשה. מה זאת אומרת? יכול להיות, סתם מחשבה, יכול להיות שחזקיהו לא דאג לעולם. חזקיהו דאג לבן שלו. זאת אומרת הוא אומר מוטב לאדם שלא נברא משנברא. זאת אומרת ברגע שאני מביא אותו לעולם והוא יעשה את הרע בעיני השם, אז הוא כמובן יסבול, הוא יחטוף על זה. בעולם הזה, בעולם הבא, לא יודע מה, אבל הוא יחטוף על זה. אז אני אומר עדיף שהוא לא יהיה ולא יחטוף. ועל זה אומר לו ישעיהו, כן, הבעיה שלו היא לא מה מנשה יעשה לעולם. כי אם זה ככה, אז ישעיהו היה צריך להגיד לו ומנשה יעשה הטוב בעיניו, לא והשם יעשה הטוב בעיניו. אם ישעיהו אומר לו והשם יעשה הטוב בעיניו, אז כנראה שחזקיהו דאג למנשה, לא לעולם. אמר לא רוצה להביא בן שאחרי זה רק יסבול ממה שיקרה לו. אז עדיף לא להביא אותו בכלל. אז על זה אומר לו ישעיהו, אתה תביא אותו, הוא יבחר את מה שהוא יבחר, והקדוש ברוך הוא יחליט אם הוא יעניש אותו או לא יעניש אותו. תשאיר לקדוש ברוך הוא את החשבון מה צריך לעשות. אתה תעשה את מה שמוטל עליך. רק הערה במאמר מוסגר, רק נגמור את הגמרא. אמר ליה, אני קורא עכשיו פה, אמר ליה השתא הב לי ברתך. אז תביא לי את הבת שלך, אני אתחתן איתה, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מיניי בנין דמעלו. כן, זה אולי עוד נזכר עכשיו בעוד משהו, כן, אפשר להיסחף פה להרבה מקומות, אבל חזקיהו בעצם רצה לא לשאת אישה. כדי שלא יצא ממנו מנשה שיעשה את הרע בעיני השם. ואם הוא לא היה נושא אישה אז לא היה מנשה והוא לא היה עושה הרע בעיני השם, אז את מה הוא ראה? הרי הוא ראה את העתיד, הוא ראה שמנשה עתיד לצאת ממנו ולעשות הרע בעיני השם, אז הוא כבר ראה שזה הולך לקרות. אז מה, אז מה זאת אומרת הוא עכשיו החליט לא לשאת אישה כדי שזה לא יקרה? אם זה לא יקרה אז את מה הוא ראה? הוא ראה את העתיד, לא? אבל את העתיד הזה הוא עכשיו הולך לקבוע שבכלל הוא לא יקרה. זה כמו משה רבנו, כן, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אז רש"י מביא שמה את המדרש חז"ל שראה שלא עתיד לצאת ממנו מישהו שיתגייר. וגם שמה אותה שאלה כמובן, את זה גם אני יכולתי לראות, לא צריך להיות משה רבנו בשביל זה. אם אתה הולך להרוג אותו אז ברור שלא עתיד לצאת ממנו אף אחד שיתגייר. אתה עשית את זה במו ידיך, לא צפית את מה שעתיד, אתה יצרת את העתיד הזה. בזה שהרגת אותו ממילא יצרת את המצב שלא יהיה אף אחד שיצא ממנו שיתגייר. אז מה, מה הנבואה הגדולה פה? את זה גם אני יכולתי לראות, ואם אני הורג אותו עוד רגע אז לא יצא ממנו אף אחד שיתגייר. אותו דבר גם כאן. זאת אומרת הוא אומר לו, אני רואה ש, חזקיהו אומר אני הרי רואה שיצא ממני מנשה שיעשה את הרע בעיני השם, ולכן אני לא נושא אישה ואני לא אביא ילדים. נו, אז אם לא תביא ילדים אז את מה ראית? אז לא יהיה מנשה. אז את מה ראית? הרי אתה כבר יודע שאתה הולך להביא ילדים, אתה כבר ראית את העתיד הזה. אז מה אתה משחק פה משחקים? אז מה זה כל הוויכוח הזה עם ישעיהו שבסופו של דבר משכנע אותו לשאת אישה ולהביא ילדים? הרי חזקיהו ברוח הקודש כבר ראה שעתיד לצאת ממנו ילד רע. נו אז הוא ראה שעתיד לצאת ממנו ילד, אז מה זה המשחק הזה? די ברור שגם משה רבנו שמה עם המצרי וגם חזקיהו במקרה הזה לא הסתכלו על העתיד, הם הסתכלו על ההווה. הם איכשהו הסתכלו על מה צפוי להיות אם הכל יתרחש באיזושהי צורה. אצל משה רבנו זה עוד הרבה יותר ברור. אבל כנראה כך צריך לומר גם אצל חזקיהו אותו דבר. כן, משה רבנו ראה את המצרי שעומד לפניו, הוא אומר לעצמו מה כבר יכול לצאת ממצרי כזה? לא יכול לצאת ממנו שום דבר טוב, ולכן אני אהרוג אותו. הוא לא צפה בעתיד. העתיד פה זה רק אינדיקציה למצב בהווה. זאת אומרת משה רבנו בעצם אומר לעצמו גם אם אני אשאיר אותו בחיים שום דבר טוב לא יצא ממנו. העתיד הוא רק אינדיקציה למצבו של המצרי הזה עכשיו. ולכן זה לא קשור לבחירות וזה לא קשור לעתיד ולצפיית העתיד, זה קשור לצפייה בהווה. רק העתיד הוא האינדיקציה. אני אומר אחד כזה שיישאר בחיים לא יכול להיות שיצא ממנו משהו טוב. אוקיי, אותו דבר כנראה כך צריך לומר למרות שפה זה יותר דחוק. כי הרי פה אתה לא רואה בן אדם קונקרטי מול עיניך. מנשה עוד לא קיים, אין לך עוד אישה. איך אתה יודע שיצא ממך מישהו שיעשה את הרע בעיני השם? איזה הערכה אתה יכול לתת להווה שאומר שבעתיד גם אם יצא ממני ילד הוא יצא ילד רע?

[Speaker D] אבל זאת הנחת היסוד של כל הסיפורים האלה. לא הבנתי? יש עולם שלם של סיפורים גם במיתולוגיה כמו עם אדיפוס המלך. אתה חולם, כמו עם פרעה שחולם שיהיה משה שיהרוג ואז הוא עושה לו מבחן עם האצטגנינים. שהנחת המוצא היא שאפשר לחזות את העתיד.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל לחזות את העתיד שלא יקרה. אני לא מדבר עכשיו על ה…

[Speaker D] לא, ואז ודאי ואז לבטל אותו.

[הרב מיכאל אברהם] ואז לבטל אותו ואז את מה חזית? חזית וה…

[Speaker D] אוקיי, לא אמרתי שזה רציונלי, אמרתי אבל שזו תופעה קיימת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני טוען שזה כן רציונלי. אני טוען שאתה חוזה עתיד היפותטי, ואתה אתה חוזה מה יכול להיות מהמצב העכשווי. ולכן אתה אומר אז בוא נתמרן את המצב כך שהדבר הזה לא יקרה. אצל משה רבנו ברור שזה ככה. במקומות אחרים זה באמת יותר קשה, כן, זה כל הסיפורים של הפטליזם, פגישה בסאמרא וכל הדברים האלה.

[Speaker D] בדיוק, בדיוק זה, זה זה. אדיפוס חולם שהוא יהרוג אותו ויתחתן עם אמא שלו, אז הוא זורק אותו לאיזשהו מקום ואז בדיוק זה קורה. זה תמיד המשחק שהגורל מנצח, זאת אומרת הפטליזם הזה של היצירות ספרותיות.

[הרב מיכאל אברהם] כמובן אפשר לשחק ככל שרוצים. אבל כשאתה אומר איזהו מדרש, שם גם המדרש לא חייב היה להיות כמובן. אבל אני אומר מה המדרש הזה בא לומר? נדמה שהמדרש הזה כשמדבר על משה רבנו והוא אומר ויפן כה וכה שהוא ראה שלא עתיד לצאת ממנו אף אחד הוא מתכוון לומר הוא ראה שעומד לפניו בן אדם שממנו לא יכול לצאת שום דבר טוב. זה לא באמת הסתכלות על העתיד. זה הסתכלות על ההווה. העתיד הוא כמובן הפועל היוצא. מצבו של הבן אדם בהווה הוא כזה שאפילו אם אני אשאיר אותו בחיים ויצא ממנו מישהו לא יצא מזה שום דבר טוב.

[Speaker D] אבל לחזקיהו זה לא רלוונטי.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, עכשיו אצל חזקיהו. פירוש כזה הרבה יותר קשה, כי חזקיהו לא רואה מול העיניים בן אדם כלשהו. חזקיהו כל מה שהוא יכול לראות מול העיניים זה רק את עצמו. רק הוא קיים בינתיים, הרי הוא עוד לא יודע מי אשתו, הוא לא נשא אישה עוד, לא נולד לו עוד ילד. איך הוא כבר עכשיו יכול להעריך שאם יצא ממנו ילד, הילד הזה יעשה הרע בעיני השם? איך אפשר? על סמך מה? אולי הדבר היחיד שאני מצליח להעלות על דעתי זה הסתכלות על עצמו. איך שהוא מבין שבתוך עצמו יש איזשהו פגם מאוד עמוק, ולכן ממני לא יכול לצאת שום דבר טוב, אז אתה יודע מה, אז אני מעדיף לא לעסוק בפרייה ורבייה. זה מין איזשהו מתח כזה בין הכוונה הטובה שלו, ובין זה שהוא כזה צדיק שמוכן לוותר.

[Speaker D] פרשנות פסיכולוגית לא אופיינית הייתי אומרת.

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, אבל אני אומר, אכן קשה מאוד להבין את העניין הזה. מה, מה פשר העניין? מה, לא אכפת, עוד פעם, אני לא טוען שבאמת כל זה היה, אבל אני אומר, מה המדרש הזה בא לומר? מה חזקיהו מסתכל, על מה חזקיהו מסתכל כשהוא אומר שיצא ממני מישהו שעושה הרע בעיני השם?

[Speaker D] מה, באצטגנינות? אני יודע מה, מה שראה בכוכבים? אתה מבין מה זה ראה בכוכבים?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שתוספות באמת רוצה לטעון, שהוא באמת ראה בכוכבים או באיזשהו אצטגנינות, וזה לא קשור בכלל לקביעת העתיד אלא זה קשור לתצפית על העתיד. אבל אני אומר, גם אם זה תצפית על העתיד, בקונסיסטנטיות של הסיפור מתוך עצמו, אם חזקיהו ראה שעתיד לצאת ממנו ילד שיעשה את הרע בעיני השם, ראה בכוכבים, אז נו, אז הוא כבר ראה שיצא ממנו ילד, אז מה יעזור לך שלא תישא אישה? הרי ייצא ממך ילד והוא יעשה הרע בעיני השם. יש פה משהו בעייתי בסיפור הזה, יש פה משהו בעייתי עם הקונ…

[Speaker D] זה לא חוקי הז'אנר. בחוקי הז'אנר יש אפשר להפוך.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, מה זה חוקי הז'אנר? אם זה חוקי הז'אנר אז לא ראית כלום. אני מנסה להבין את זה עדיין הגיונית, למרות שאני מבין שזה סיפור שלא בהכרח היה, כנראה לא היה. אבל אני אומר, עדיין צריכה להיות איזושהי עקביות פנימית גם בחוקי הז'אנר. מה, מה הוא ראה שם? ואם הוא ראה, אז מה הוא מנסה להפוך? אז עוד פעם, גם אם הוא רואה את זה בכוכבים, מה הוא רואה בכוכבים? הוא לא רואה בכוכבים את העתיד, הוא רואה בכוכבים עתיד היפותטי, שאם אני אביא ילד וכולי, אז הוא יצא כך וכך. אבל עדיין יש לי את האופציה לא להביא את הילד ואז זה לא יקרה. זאת אומרת עדיין, גם אם אני מדבר על ראייה באצטגנינות, האצטגנינות היא לא הסתכלות על העתיד, היא הסתכלות על עתיד היפותטי. זאת אומרת הסתכלות על העתיד, אם אני אביא ילד זה מה שיהיה, אבל עדיין יש לי את האופציה לא להביא ילד וזה לא יקרה. וזה בכל מקרה מה שמונח פה בסיפור. זאת אומרת אי אפשר להתעלם מזה. אז גם אם זה כללי הז'אנר, אבל אלה כללי הז'אנר. כללי הז'אנר הם שבאמצעות בכלים של אצטגנינות אני רואה מה עתיד להיות ועכשיו אני יכול לשנות את זה וזה לא יהיה. זאת אומרת אני רואה עתיד היפותטי, אני לא רואה עתיד קונקרטי. ובסוף העתיד הזה הופך להיות קונקרטי בעזרתו האדיבה של ישעיהו, כי ישעיהו אומר לו כן לשאת אישה, ולכן בסופו של דבר הוא נושא אישה ומביא ילד ואכן יוצא מנשה. אבל עצם העובדה שהוא ניסה למנוע את זה אומרת שמה שהוא ראה זה עתיד היפותטי ולא עתיד קונקרטי. טוב, בכל אופן לענייננו, אז הוא אומר אפשר דגרמא זכותי דידי ודידך ונפקא מינה בני דמעלו. עוד פעם אתם רואים, זאת אומרת אם תיתן לי את הבת שלך, כן? אז יכול להיות שהזכות שלך והזכות שלי ביחד יצליחו לשנות את רוע הגזירה. כן, האצטגנינות ההיפותטית הזאת היא ניתנת לשינוי, אנחנו רואים את זה. גם אם אתה לא תישא אישה זה אופן לשנות את זה וגם אם תישא אישה שהיא בתו של ישעיהו זה אופן לשנות את זה. איך? שהזכות של שנינו תתגבר על על הכוחות, האצטגנינות הזאת, כן, שיביאו את הילד שלי לעשות את הרע, יכול להיות שהזכויות שלנו יצליחו להתגבר על זה. אמר ליה בן אמוץ: כלה נבואתך וצא. ויש כל מיני הסברים למה. כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. ואז מתחילה סוגיה שלמה של לא למנוע מהרחמים ולא להתייאש וזה עוד פעם סוגיה של אצטגנינות מול היכולת שלי להתגבר על מה שהאצטגנינות הזאת אומרת. זה כבר הנושא הבא, אז אני עוזב את זה. אוקיי, אז זה הסיפור. רק עוד הערה אחת אולי לפני שאני נכנס לרב קוק. הגמרא מתחילה בזה: מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים. זאת אומרת יש פה איזושהי יכולת מיוחדת של הקדוש ברוך הוא. מה היכולת המיוחדת של הקדוש ברוך הוא? למה אנשים לא יודעים לעשות פשרה? מה, למה הקדוש ברוך הוא הוא היחיד שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים? אז ראיתי פירוש שאומר שזה לעשות פשרה, נדמה לי שזה בעין יעקב, לעשות פשרה בין שני צודקים. אבל בדרך כלל פשרה זה כשאתה לא יודע מי צודק, יש אחד צודק ואחד טועה, אתה לא יודע, וכיוון שאתה מפקפק ביכולת שלך לחשוף את… אבל מה קורה כאשר יש שני אנשים ששניהם מעלים טיעונים נכונים לגמרי? כמו אשתו של השופט, כן, אתה צודק וגם אתה צודק. מה עושים שם? אם שניהם צודקים אז יש בעיה, אתה לא יכול לפסוק לטובת אף אחד מהם. אז פה אתה צריך למצוא מוצא שישאיר את שניהם צודקים. איך עושים דבר כזה? את זה לבני אדם קשה לעשות. במקרה שלנו, המלך טוען שהנביא צריך להגיע אליו. הנביא טוען שהמלך צריך להגיע אליו. ושוב, בהנחה שהם לא סתם רודפי כבוד אלא יש פה עקרונות, עקרונות ערכיים אמיתיים. זאת אומרת, כבוד המלכות זה עיקרון ערכי. כבוד הנביא גם הוא עיקרון ערכי. אז כל אחד מהם לא רוצה לוותר לא כי הוא רודף כבוד, הוא רוצה לוותר כי כך באמת נכון לעשות. טוב, אז אם זה ככה, בין שני צודקים איך אפשר למצוא פשרה? זה המריבות הכי קשות. המריבות ששני הצדדים צודקים. איך תמצא, איך תעשה פשרה בין שני צודקים? אתה צריך למצוא מוצא, אתה צריך למצוא מוצא שמשאיר כל אחד מהצדדים ומלוא תאוותו בידו. כי שניהם צודקים. פה לא נכון, זו לא פשרה, אלא זה הייתי קורא לזה מוצא. הלשון פשרה פה היא לא לשון מוצלחת בשפה שלנו. אלא זה למצוא מוצא שישאיר את שני הצדדים צודקים. איך הקדוש ברוך הוא עשה את זה? פשוט מאוד. תראו את, אני עוזב עכשיו את הגמרא ואני משתף את הרב קוק. כוח הנבואה שהשפיע הקדוש ברוך הוא לישראל בזמן הנבואה, היה תעודתו, המטרה שלו, למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים. גם ללמדה אורחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהיה רוחה חיה לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. המטרה של הנבואה זה הצרכים הנצחיים, זה איזשהו מבט על הנצח, מבט על הרוח, קיום תמידי, הרוח חיה לעולם וכולי. זה הנבואה. וכוח המלוכה, אתם רואים שפה הוא מתאר את העימות בין ישעיהו לחזקיהו. אז בין כוח המלוכה לכוח הנבואה. כוח הנבואה הוא תיאר עד עכשיו, זה הרוח, הנצח, המבט הרחוק ארוך הטווח. וכוח המלוכה היה לאשר את העם בחיים הלאומיים בהווה. להפוך אותו למאושר או להפוך אותו למתפקד כמו שצריך באופן תקין בחיים הלאומיים בהווה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלין ממנו כוח קיומו לעתיד. ולהפך, דברים רבים שאף שמהחלישים אותו לשעה, מכל מקום מוסיפים הם לעתיד עוז וגבורה. יש פה דילמה בין ההווה לעתיד, בין הנצח לבין העכשיו, או בין החומר לבין הרוח. וזה מה שהרב קוק מנסה לטעון, הייתה הדילמה או הקונפליקט הזה בין ישעיהו לחזקיהו. זה קונפליקט בין מלך לנביא. כשהמלך זה על העכשיו, על החומר, על ההווה, והנביא זה על הנצח, על הרוח, על העתיד. והקונפליקט הזה הוא קונפליקט שהרבה פעמים ההווה בא על חשבון העתיד, העתיד בא על חשבון ההווה, ויש דילמה במה להתחשב. בעכשווי, בהווה, במוחשי או ברוח, במופשט, בעתיד, בטווח הארוך. וככה הרב קוק מסביר את הדילמה בין ישעיהו לבין חזקיהו, בין הנבואה לבין המלוכה. והנה הנטייה לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. צריך מה שהרב קוק פה כבר נותן את הפתרון. דילמה ומיד הפתרון. מה הפתרון? הפתרון הוא איזשהו סוג של פשרה. מה זאת אומרת? אתה צריך להתחשב גם בהווה וגם בעתיד. ואסור לך לסטות יותר מדי לא לכיוון ההווה אבל גם לא לכיוון העתיד. לא לנצח ולא להווה. מי שחי רק את הנצח הוא בבעיה, ומי שחי רק את ההווה גם הוא בבעיה. צריך להיות איזשהו תמהיל או איזשהו מינון סביר של העכשווי מול הנצחי, וכל סטייה היא קשה ומזקת. נטייה לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו בהווה לא ישים לב, הלא אז יבואו זרים, יגיעו ויפול בנופלים. מי שמסתכל רק על הרוח ועל העתיד ועל הנצח ולא דואג לקיומו בהווה פשוט ימות. לא יהיה לו הווה ולא יהיה לו עתיד. פשוט יעברו עליו, הוא לא יבנה צבא, לא יבנה. לא יבנה כלכלה, לא יבנה משהו שהוא חומרי, עכשווי, לגמרי, לא רוחני ולא לטווח ארוך, אלא משהו לעכשיו. אז אם הוא לא יעשה את זה, גם טווח ארוך לא יהיה לו. ומי שמתמקד רק בטווח ארוך, לא יהיה לו טווח ארוך. כי יחסלו אותו עכשיו, יעברו עליו, אין לו צבא, אין לו כלכלה, הוא לא יכול לעמוד לפני כל רוח מצויה, הוא יחוסל עכשיו. לעומת זה, מה רבה ערך ההשחתה, כן? עד כמה זה דבר בעייתי ומשחית, אם יפת לב העם, כן? העם יתפתה, לשום על דגלו רק חיי שעה וחוסנו הזמני, כן? החסינות הזמנית, הכלכלה, הביטחון וכולי, כי אז בעבור דור, אם יעבור דור, יסוף כוחו ויכשל ויפול. אם אתה מסתכל רק על ההווה ולא שמת ליבך מה הולך להיות בעתיד, אז אתה נופל. כן? ההסתכלות על הטווח הקצר בלי לשים לב לתוכניות לטווח הארוך גם היא מכשלה מאוד גדולה. בקיצור, יש פה איזושהי מטוטלת או איזשהו מתח בין ההסתכלות על העתיד לבין ההסתכלות על ההווה, וצריך מאוד להיזהר במינון, לא להגזים לא לפה ולא לשם. והנה השם יתברך, השומר ישראל, הכין תמיד סיבות תדיריות שישקלו בד בבד כוח המקיים הנצחי וכוח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים. זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא נותן לנו כלים שמאפשרים לנו לשקול את הנצחי ואת העכשווי באופן שהוא יהיה ממותן נכון, כך שאנחנו לא ניפול. יהיה לנו עתיד ויהיה לנו הווה ונוכל להתקדם באיזון נכון בין הזמני והעכשווי לבין הנצחי. כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה עומדים לפניכם יעמוד זרעכם ושמכם. על כן ישעיהו חרד פן בבקרו, כן, כשהוא יעדיף את כוח המלוכה על כוח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. כן? ללכת לטובת המלך. אם ישעיהו ילך אל המלך, הרי זאת הייתה הדילמה, נכון? מי ילך למי? אם ישעיהו ילך אל המלך, מה זה אומר במובן הסימבולי שהרב קוק שם אותו כאן? בעצם ישעיהו דואג לנצח. אומר אם אני אכפוף את עצמי למלך, אז בעצם הכף תטה לטובת ההווה, לטובת המלך, החומר, העכשווי, כן? הנבואה מתכופפת בפני המלוכה, ולכן הוא לא רצה ללכת אל המלך. וחזקיהו דאג שאם יראה העם שכוח המלוכה רפה הוא לעומת כוח הנבואה, כן? אם חזקיהו ילך אל ישעיהו, יסור חוסנו המדיני ההווה ממנו, ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי גם כן, של תורה ויראת השם ומידות טובות הנתמכות כולן בעוז מלך. כן? הוא אומר אם יכפיף את המלך לנביא, זה גם לא טוב. כי למלך יש גם תפקיד, לא רק בהווה, בחומר, יש לזה גם השלכות על הרוח. אחד מתפקידיו של המלך, כידוע, בדרשות הר"ן מדבר על זה, והרמב"ם מדבר על זה, זה להעמיד את הדת על תילה. המלך זה כוח הכפייה, המלך תפקידו לדאוג לזה שאנשים יתנהלו באופן מוסרי, יתנהלו לפי המצוות. זאת אומרת, יש לו גם תפקיד ברוח, יש לו גם תפקיד בנצח. ההווה או הדאגה למרקם חברתי בריא זה בעצם אמצעי שאמור לוודא גם את קיומנו הרוחני או הנצחי. ולכן כל אחד משני הגורמים האלה, ישעיהו מצד אחד שזה הנביא, והמלך חזקיהו מצד שני, דואג בעצם לכף המאזניים שלו, ואם לא יהיה איזון עדין, אז בסופו של דבר לא נתקיים, לא בהווה ולא בעתיד. והקדוש ברוך הוא, זאת הייתה הדילמה. עכשיו אתם רואים שיש פה בעצם דילמה בין שני צדיקים, בין שני צדיקים, זה מה שהגמרא אומרת. שני צדיקים במובן שלנו, הכוונה שני צודקים. כל אחד מעלה טיעון שהוא טיעון ענייני, זה לא טיעון של כבוד, זה טיעון ענייני. זה באמת לא נכון להכפיף את המלוכה לנבואה ולא נכון להכפיף את הנבואה למלוכה. אז מה עושים? יש פה איזושהי דילמה בלתי אפשרית. מה לעשות? להעדיף את ההווה? להעדיף את העתיד? איך לעשות? איך לתפעל את הדילמה הזאת באופן שאנחנו לא נשלם מחיר כבד מדי לשום כיוון? אז את זה, אומרת הגמרא, את זה רק הקדוש ברוך הוא יודע לעשות. לעשות פשרה בין שני צדדים ששניהם צודקים. לא בין אחד צודק ואחד טועה, שני בעלי דין שאחד מהם גנב ואחד לא, רק אני לא יודע מי, אז אני עושה פשרה. אבל פה שני הצדדים צודקים. מה עושים במצב כזה? זה רק הקדוש ברוך הוא יודע. אז מה הוא עושה? אז הוא אומר ככה: הקדוש ברוך הוא הטיל פשרה ביניהם שאין השגחתו צופיה. הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדויק. דהיינו, שלפי המראה החיצוני תהיה למלוכה רוממות על הנבואה, למען חזק המשרה והעוז הלאומי. זאת אומרת, כלפי חוץ צריך להיות שהמלך יהיה מעל הכל. והציבור צריך לראות שהמלך הוא הסמכות העליונה. כן, זה לפי המראה החיצוני. למלוכה צריכה להיות רוממות על הנבואה. למה? למען חזק המשרה והעוז הלאומי שכולם ישמעו למלך, זאת אומרת, שהכוח של המלך צריך להיות לא מעורער. אבל להחודר בפנים, הדבר ייראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית. בפנים, מבחינה מהותית, בעצם המלך צריך להיות כפוף לנביא. אז כלפי חוץ הנביא צריך להיות כפוף למלך, וכלפי פנים המלך צריך להיות כפוף לנביא. וזה בדיוק מה שקרה שם. ומה קרה שם? חזקיהו נהיה חולה. ואז ישעיהו הלך לבקר אותו. אז העם מסתכל הוא אומר, ברור שזה לא, זה לא שהמלך לא נכנע לנביא, לא הלך אליו. מצד שני, גם הנביא לא הלך אל המלך, הוא הולך לבקר אותו, הוא חולה. לכן לא נפגעה פה הסמכות של המלך. מצד שני, כשאני שואל את עצמי מי כפוף למי, תקשיבו לשיח ביניהם. בשיח ביניהם ברור שהמלך כפוף לנביא, לא הנביא למלך. נכון שהנביא הלך אל המלך, מבחינה חיצונית הנביא הלך אל המלך. אבל מבחינה פנימית כשהנביא הגיע לשם, מי נוזף במי? מי קובע למי מה לעשות? הנביא קובע למלך מה לעשות. בעצם יוצא פה שזהו סוג של כן איזה שהוא סוג של אפשר לומר כמו נגיד מודל של מועצת גדולי התורה. מועצת, יש חברי כנסת, הם האצבע היא שלהם. הם קובעים מה יקרה. הם יושבים בכנסת, בממשלה, או איפה שלא יהיה. אבל מי נותן להם את ההוראות? הם הולכים בשקט ללא יודע מי למועצת גדולי התורה, ומקבלים את ההוראות למה לשים את האצבע. התיאור כמובן מאוד אוטופי ומאוד רחוק מהמציאות, אבל כמודל זה בעצם היה אמור להיות המודל, כן? שגדולי התורה קובעים מה יקרה, זה הנביא. כן, הוא קובע מה צריך לעשות. אבל מי שמבצע, מי שבעל הסמכות, מי שאליו שומעים, זה חברי הכנסת, זה המלך, זה השליט. זה בעצם המודל שמתואר כאן. זוהי הפשרה של הקדוש ברוך הוא הביא ייסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה. הרי בגלוי הייתה המלוכה רוממה, שהרי ישעיהו הנביא על כל פנים הלך אל חזקיהו המלך. זאת אומרת מבחינה חיצונית כשהעם מסתכל ישעיהו הלך אל חזקיהו, הנביא הלך אל המלך. אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונידחה? המלך. זאת אומרת המלך היה לא בסדר, המלך מקבל הוראות, המלך סובל, מקבל ייסורים. למה? כי בעצם בסופו של דבר הוא צריך לשמוע לקול הנביא. העיקרון ההלכתי כן של פריה ורביה, הצו של הנביא הוא הקובע, הדבר הרוחני הוא הקובע והמלך כפוף אליו. להורות שלפעמים חובה להכניע השקפה הזמנית מחוסן הלאומי בהתנגדה לתעודה הנצחית. אז בסופו של דבר הנביא בראיית הנצח הוא זה שצריך לקבוע מה המלך עושה. אז למלך צריכה להיות סמכות מוחלטת, כן? אישה טובה עושה רצון בעלה כמו שאומרים. אז אישה טובה עושה רצון בעלה הכוונה היא עושה את רצון בעלה. זאת אומרת היא קובעת מה ירצה בעלה, וממילא עכשיו היא תעשה את מה שהוא רוצה אחרי שמה שהוא רוצה זה מה שהיא קבעה שהוא ירצה. אוקיי, זה בעצם מה שקורה בין המלך לבין הנביא. הנביא אומר למלך מה לעשות ולמלך יש סמכות עליונה. מה שהמלך קובע כולם שומעים בקולו, ובלבד שמה שהמלך אומר זה מה שהנביא אמר לו להגיד. זה קצת דומה לנסיך הקטן, יש שמה את המלך שמצווה על הכוכבים כל אחד ללכת בדיוק במסלולו, ואף אחד מהם לא יסטה כהוא זה מצב המלך. כמובן כשהמלך מצווה בדיוק לעשות את מה שהכוכב מעצם טבעו היה עושה גם ככה במסלול שלו. אז זה בעצם אותו עיקרון. והדבר מקביל מאוד אל הצורך להנהגה. כי מצד החיצוני של האדם ותאוותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נהדרת בכוח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה, המלך זה הכוח לנביא אין כוח. כן, אז האדם צריך שיהיה עליו שליט כל יכול, שליט שאתה שומע בקולו וזה המלך. לכן אסור לפגוע בסמכותו של המלך, אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אז לכן חשוב מאוד להשאיר את מוראה של מלכות על כנו. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה צריך להתנהג על ידי ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטובה, לא עם הכוח אלא עם הדרך. וכפירוש הרמב"ם בהלכות מלכים, שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית. אבל בשבתו בביתו, אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכיסאו ואומר לו רבי רבי מורי מורי. בסדר? בתוך הבית המלך עומד בפני התלמיד חכם. בחוץ, התלמיד חכם יעמוד בפני המלך. זאת אומרת יש פה איזשהו איזון עדין בין האמת לבין הכוח. בסדר? בין השלום לבין האמת. במקרה הזה מי שמייצג את השלום זה המלך. כי המלך אלמלא מוראו איש את רעהו חיים בלעו, המלך מטיל שלום. המלך מונע את המריבות. אבל האמת מיוצגת על ידי הנביא. והתמהיל הזה בין השלום לבין האמת, ובין הכוח לבין האמת, הכוח שמטיל את השלום ומונע את המלחמה לבין האמת, זה בעצם התמהיל שבין המלך לבין הנביא. בין המלך והנביא, כן. אז התמהיל הזה זה בעצם המריבה שהקדוש ברוך הוא או הפשרה שהקדוש ברוך הוא מצא בין המלך לבין הנביא. אני רוצה פה קצת שנשים לב לכמה דברים. הרב קוק בעצם עושה פה כמה הנגדות שהן לא תמיד חופפות. זה מצד אחד הווה מול עתיד. כן, זאת דילמה אחת. יש אוסף שלם של דילמות שמנסות לשקול את ההווה מול העתיד, את העכשווי מול הטווח הארוך. הרב קוק עובר באופן לגמרי טבעי מההנגדה הזאת להנגדה של חומר מול רוח. איך שהוא הרוח מקבילה לעתיד ולנצח, והחומר מקביל להווה. אבל זה לא תמיד ככה. אלה שתי הנגדות שלא חופפות. בוא ניקח כמה דילמות של הווה מול עתיד. כן, תיקחו למשל את הדילמה של גלעד שליט. אוקיי? הדילמה של גלעד שליט זה בעצם האם לשחרר עכשיו מחבלים כדי להרוויח את החייל המסכן הזה שיושב בכלא, בשבי של החמאס, כאשר בעתיד כל מי שעיניו בראשו היה יכול לצפות שאותם משוחררים יכולים להביא לפגוע בנפשות כנראה רבות יותר מאשר גלעד שליט שהיה חייל בודד. אוקיי? אז בהווה אני מרוויח את שלומותו של גלעד שליט או את חייו של גלעד שליט וגם את חייו כנראה. אבל בעתיד אני מפסיד אולי אפילו יותר. האם למשכן את העתיד לטובת ההווה? זה לא כל כך פשוט דרך אגב. אנשים העלו שמה טיעונים בוויכוח לפני שחרורו של גלעד שליט זה היה מיד ימין מול שמאל. אחרי זה פתאום כל השמאל גם כן נזכר שגם הם חשבו בעצם שזה לא כל כך פשוט לשחרר אותו, אבל לא שמענו אותם קודם. אני לא שמעתי אותם קודם בכל אופן. היה לנו ויכוח אפילו באוהל של ההורים של גלעד שליט. הלכנו שמה עם דפנה ועם כן הלכנו לבקר אותם שם באוהל והיה לנו שמה ויכוח שהיה די קשה להתווכח מול הורים, להגיד להם תשמעו, זה לא כל כך פשוט למסור מחבלים תמורת הבן שלכם כשאנשים ישלמו על זה בחייהם בעתיד. אז זה מצד אחד. מצד שני, הם אמרו אגב בדיון שם, סתם אני אומר במאמר מוסגר, הם באמת אמרו אנחנו מבינים את השיקול הזה ואנחנו טוענים לא בהכרח מה שאנחנו דורשים זה למסור מחבלים. מה שאנחנו דורשים זה להפעיל מנופי לחץ כדי לשחרר אותו, כי התחושה הייתה שהממשלה לא עושה גם את זה. יש כל מיני מנופי לחץ שאפשר להפעיל, לא רק לשחרר מחבלים. אבל התחושה הייתה של חוסר עשייה. עוד פעם, לא נכנס לשאלה מה באמת היה שם ומה נעשה בחדרי חדרים, אף אחד לא באמת יודע. אבל זאת הייתה התחושה. התחושה הייתה שאין פה עשייה. לכן אגב אותו דבר ההורים של גולדין ואלה של עכשיו גם כן בעצם אומרים אותו דבר. הם בעצמם אני חושב כמה פעמים שמעתי, אני עוד פעם לא עוקב מאוד מקרוב, אבל כמה פעמים שמעתי אותם אומרים אנחנו לא רוצים שישחררו מחבלים בשביל הדר גולדין בין אם הם חושבים שהוא בחיים ובין אם לא, נראה שלא, אבל הם יש להם עוד איזושהי תקווה כנראה שכן. לא משנה, הם אומרים אנחנו לא דורשים מהממשלה לשחרר מחבלים. אנחנו דורשים מהממשלה לפעול, להפעיל מנופי לחץ, כי התחושה עוד פעם, תחושה שלהם לפחות זה שזה לא נעשה. אבל לענייננו, הנקודה היא שיש פה באמת צד שני למטבע. נכון שיכול להיות שזה יעלה בחיים בעתיד, אבל איך תדע? אולי נצליח למנוע, אולי כן, אולי לא, אולי יצליח אולי לא. כרגע יש לך חייל בטוח שהחיים שלו בידיך שאתה יכול לשחרר אותם. זה לא לגמרי פשוט שהחשבון הכמותי הזה שאומר נרוויח חייל עכשיו אבל נפסיד חיים של אנשים שיפגעו בפיגועים או חיילים או אזרחים שיפגעו בפיגועים בעתיד, בחשבון המתמטי אפילו אם נגיד שהחשבון הזה נכון מבחינה סטטיסטית, עדיין יש פה וודאי הווה מול עתיד. עתיד מסופק ותוחלת הרווח היא אמנם תוחלת שלילית. לקבל החלטה כזאת זה מאוד לא פשוט. לא הייתי רוצה להיות ראש ממשלה מעוד הרבה סיבות, אבל גם בהחלטה הזאת לא הייתי רוצה להיות ראש ממשלה שמקבל את ההחלטה הזאת. זאת לא החלטה פשוטה. בניגוד למה ששני הצדדים צעקו, זאת החלטה לא פשוטה. זאת אומרת, יש פה דילמה אמיתית של הווה ודאי מול עתיד מסופק. כן, אותו דבר אגב סגר בקורונה. זה כל הזמן. זה אין אין דילמה כמעט שלא כזאת. להטיל סגר בקורונה, אז כל האובר-חוכמים שיודעים את כל האמת אומרים שלא צריך להטיל סגר בקורונה, כי המחיר הכלכלי שאנחנו רואים אותו היום באמת יעלה לנו בחיי אדם. מחיר כלכלי כזה עולה בחיי אדם, נקודה. אין ספק בזה. מחיר כלכלי של מדינה בסדר גודל של מיליוני תושבים יעלה בחיי אדם, נקודה. זה ברור. לא יודע לכמת בכמה ואיך, יש אנשים שעשו כל מיני חישובים, אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל יש מחיר בחיי אדם לדבר הזה. עכשיו השאלה מה לעשות. לעשות סגר בהווה כדי למנוע אנשים שעכשיו ימותו, אבל לשלם באנשים עתידיים שימותו ואולי אפילו יותר, ומחיר כלכלי על כל ההשלכות שלו, לא רק בחיי אדם, אלא בכל מיני סיבות. לא יודע. זה דילמה מאוד לא פשוטה. למשכן את ההווה לטובת העתיד, או מדרון חלקלק. טיעוני מדרון חלקלק, אני איכשהו נוטה לפחות כנקודת מוצא לשלול טיעוני מדרון חלקלק. אני לא אוהב טיעוני מדרון חלקלק. ולמה? כי טיעון מדרון חלקלק בעצם אומר תעשה עכשיו משהו לא נכון, כי אולי בעתיד ייווצרו בעיות. אתה ממשכן את ההווה הוודאי על עתיד מסופק. אתה בעצם אומר אולי בעתיד יהיו, נגיד עכשיו אומרים לי לא לאכול עוף בחלב. למה? כי אולי בעתיד אני אגיע לאכול בשר בחלב. בסדר? עכשיו מה זה אומר? אתה בעצם אומר לי עכשיו לא לאכול משהו שהוא לגמרי מותר, ואתה בוודאי אומר לי עכשיו לשלם מחיר של משהו שמותר לעשות, אתה אוסר עליי משהו שהוא מותר, כי אולי בעתיד ייווצרו בעיות. זאת אומרת עתיד מסופק לעומת הווה ודאי. אז אני חושב שככלל אצבע קודם כל זה לא נכון. ועכשיו נתחיל לחשוב. זאת אומרת נקודת המוצא שלי זה שיש לי הווה ודאי מול עתיד מסופק, קודם כל ההווה הוודאי. אם, עכשיו כמובן זה לא מוחלט, ויש מקום לשיקולי מדרון חלקלק לפעמים, אבל חובת הראיה היא על מי שרוצה לטעון טיעוני מדרון חלקלק. והרבה פעמים התחושה היא שאנשים מעלים טיעוני מדרון חלקלק כאיזושהי ברירת מחדל, כאילו זה ברור, מי שרוצה להגיד אחרת עליו חובת הראיה. זאת בעיניי תפיסה לא נכונה. נקודת מוצא לא נכונה. זה לא אומר שאף פעם טיעון מדרון חלקלק הוא לא נכון, אבל נקודת המוצא היא שמי שרוצה ליישם טיעון מדרון חלקלק עליו הראיה. זאת אומרת הוא צריך להביא את הראיה. אז הרבה פעמים כל הדברים האלה זה בעצם שיקול של הווה מול עתיד. האם זה תמיד חומר מול רוח? ממש לא. זה ממש לא חופף. הרב קוק עובר פה מהווה מול עתיד, המלך זה ההווה והנביא זה העתיד, המלך זה החומר והעתיד זה הרוח. זה ממש לא תמיד הולך ביחד. בטיעון מדרון חלקלק זה כמעט הפוך. אני מוותר על הווה חומרי, לא לאכול עוף בחלב, זה לא עבירה, לא בעיה רוחנית, בא לי, טעים לי, למה שתאסרו את זה עליי? אז זה עניין חומרי לעומת העתיד שהוא עתיד רוחני, כי אתה תבוא לעשות עבירות של אכילת בשר בחלב בעתיד. אז פה ההווה הוא חומרי והעתיד הוא רוחני, מתאים לאנלוגיה שהרב קוק עושה. אבל בעסקת שליט זה ממש לא. עסקת שליט זה חיים של אדם עכשיו מול אנשים שייפגעו בעתיד. זה רוח מול רוח או חומר מול חומר, איך שלא תקראו לזה, אבל אין פה ההווה הוא לא חומר והעתיד הוא רוח. זה לא נכון. יש לפעמים מצב שההווה הוא הרוח והעתיד הוא החומר. למשל אני משעבד עכשיו משהו רוחני כדי שיהיה לי לא יודע מה רווחה כלכלית בעתיד. הרבה פעמים אני יכול לעשות דבר כזה. בסדר? למשל שמואל שאומר שמה, מה זה היה שמה? רצו להעלות את המחיר של החיטים בפסח נדמה לי, אז הוא רצה להתיר שמה איזה חמץ בפסח נדמה לי, כדי שלא יעלו את המחיר, או משהו כזה, או איזה דגים טמאים, היה שם משהו. הוא רצה להתיר מאכלות אסורות עכשיו כדי שלא יעלו מחירים, שלא יפקיעו מחירים הסוחרים. אוקיי? מה זה? זה משכון הווה רוחני, לבוא לעשות איסור בהווה, כדי להרוויח רווח כלכלי לטווח הארוך. גם פה זה למשל הווה מול עתיד, וזאת לא דילמה של חומר מול רוח. לכן הקישור האוטומטי שנראה איכשהו מדברי הרב קוק, שההווה תמיד הולך עם החומר והעתיד הנצח תמיד הולך עם הרוח זה ממש לא הכרחי. כשאני דואג לעולם הזה של החבר שלי, אני עוזר לחבר שלי ובזה אני מרוויח את העולם הבא שלי. כן, אז יש הרבה פעמים משהו שאני עושה בהווה בשביל הנצח. החומר העכשווי בעצם ייתן לי את הרוח העתידי. אבל בהסתכלות לא חרדית, מה שבעולם החרדי רואים את זה בצורה הזאת, עולם החרדי רואה את הזולת כערך שאתה מפיק את התוצאות בהווה, לא בעתיד. אתה לא עושה את זה כדי להרוויח את העולם הבא שלך, אתה עושה את זה כדי שלחבר שלך יהיה יותר טוב. וזה עצמו דבר טוב. להגיד שאני עושה את זה בשביל העולם הבא שלי זה בעצם לעשות הכל בשבילי, זה בעצם להעמיד אותי במרכז, והחבר הוא בעצם איזשהו סוג של לא יודע מה, בובה, דמות, מטרת דמות כזאת במטווח שבעצם נועדה רק כדי שאני ארוויח עוד ועוד עולם הבא באמצעותם. ואני חושב שזה הסתכלות במידה מסוימת, זאת הסתכלות חרדית מול הסתכלות נקרא לזה דתית לאומית או דתית מודרנית, שהחרדים הרבה פעמים מסתכלים על העולם הזה כאיזשהו פרוזדור שבסופו של דבר המטרה שלו זה להרוויח מקסימום עולם הבא. אולי אני קצת מכליל אבל בגדול אני חושב שזה נכון. בדתיות מודרנית או ציונות דתית מסתכלת על העולם הזה כמטרה. אני צריך להפוך את העולם הזה ליותר מוסרי, ליותר טוב. העולם הבא יבוא כשאני אעשה את הדבר הנכון, אני לא עושה את זה בשביל זה. הפוקוס שלי הוא לא בעולם הבא, הוא כאן. אבל הוא כאן ברוח, לא כאן בחומר. התפיסה היא שהערך פה הוא ערך מוסרי, יש לו ערך רוחני. העגבניות של החתם סופר, כן, של עבודת האדמה בארץ ישראל לגדל עגבניות זה ערך רוחני. כן, אז זה הכמעט המוטו שעליו גדלים בבני עקיבא, הציונות הדתית, שבעצם זה אומר שלהפוך את העולם הזה לעולם מתוקן יותר זה ערך רוחני. ההווה הוא ערך רוחני, אני לא עובד בשביל העתיד, אני עובד בשביל ההווה. אמנם אומרים לנו הרבה פעמים עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, עוד פעם זה איזשהו ביטוי שאומר אני מוכן לשלם מחירים בהווה כי אני שם מול עיניי את העתיד. אבל זה לא תמיד עובד ככה. אני לא יודע בדיוק מתי אומרים את זה, מתי אומרים את זה, אבל המתח הזה של הווה מול עתיד, של רוח מול חומר, הוא מתח שמלווה אותנו בהרבה מאוד דילמות והוא בהחלט לא חופף. זה לא תמיד שההווה הולך עם החומר והנצח הולך עם הרוח. לפעמים זה אפילו הפוך. ובמובן מסוים התחושה שלי זה שהעבודה בשביל הנצח, בשביל העולם הבא, זה משהו מאוד אינטרסנטי ומאוד אגואיסטי. אתה בעצם לא מתקן את העולם בשביל שהעולם יהיה מתוקן, אתה מתקן את העולם כדי שמצבך לנצח יהיה נהדר, אתה תזכה לעולם הבא. אז זה הסתכלות רוחנית או הסתכלות חומרית? בעיניי חומרית. לא חומרית אבל אגואיסטית, כי אתה בעצם עושה את זה כדי שמצבך יהיה יותר טוב. העולם מעניין אותך כקליפת השום. העולם זה אמצעי כדי שאתה תגיע למצב יותר טוב. אז זה בעיניי הסתכלות אגואיסטית, לא הסתכלות רוחנית. אז המעבר הזה בין הווה מול עתיד וחומר מול רוח הוא מעבר שצריך להיזהר ממנו, לא לעשות אותו באופן פזיז. למשל אומרים לי להוציא את כל כספי על קיום מצווה, זה באמת, כן, על אי עשיית עבירה, לא על קיום מצווה. קיום מצווה אני צריך להוציא חומש מממוני, על אי עשיית עבירה אני צריך להוציא את כל ממוני. מה זה אומר? אני ממשכן את העתיד הכלכלי שלי בשביל ההווה הרוחני. אני עכשיו רוצה לעשות מצווה או לא להיכשל באיסור, אז דווקא פה ההווה זה הממד הרוחני והעתיד זה הממד הכלכלי, ופה אני צריך למשכן את העתיד הכלכלי בשביל ההווה הרוחני. אפשר להסתכל על זה כמובן כאיזשהו הסתכלות לטווח ארוך כי ההווה רוחני, התיקון הרוחני יש לו איזושהי משמעות לטווח ארוך. אתם רואים שזה הכל איכשהו מתפתל בתוך עצמו ושזור בתוך עצמו ואי אפשר באמת להציב פה באופן פשוט הווה מול עתיד או חומר מול רוח. זה דברים שבאמת מתערבבים בצורה מאוד מאוד מסובכת. זאת אומרת קשה מאוד להציב דילמות באופן של הווה מול עתיד, חומר מול רוח. כמעט תמיד אני יכול להציג לכם את ההווה בתור הנצח ואת החומר בתור רוח ואת הרוח בתור חומר, וההסתכלות הזאת היא הסתכלות מאוד לא פשוטה. אני אביא אולי דוגמה, אולי עוד משפט אחד לפני שאני עובר לדוגמה הזאת. חלוקת משאבים ציבורית למשל. חלוקת משאבים ציבורית הרבה פעמים יש לאנשים איזושהי נטייה לחשוב שאנחנו קודם כל נותנים לדבר החשוב ואז לדבר הפחות חשוב. זה כמובן פשטני וזה אף פעם לא עובד ככה. לפי ההסתכלות הזאת היינו צריכים את סל הבריאות להגדיל לכל תקציב המדינה וכל השאר אם בכלל יישאר משהו. כי קודם כל חיים של אנשים, אחרי זה תרבות, אחרי זה ספורט, אחרי זה לא יודע מה, השקעה בדברים אחרים שהם לכאורה רק מותרות או דברים שהם לא חיוניים, זה לא עצם הקיום. אוקיי? אבל לא עושים את זה ככה, דה פקטו לפחות. יכולים להסכים, יכולים שלא להסכים, אבל דה פקטו לא עושים את זה ככה ורוב האנשים נדמה לי גם מקבלים את זה. זאת אומרת, אנחנו דואגים כמובן לחיי אדם וזה ערך מאוד חשוב, אבל יהיו אנשים שימותו בגלל שאין מספיק כסף בסל הבריאות כדי לטפל בהם. חד משמעית. את סל הבריאות חותכים גם במקומות שיעלו בחיי אדם. זה לא רק במותרות או בנוכיות או בדברים כאלה, או אפילו במחלות. זה גם במוות. יש דברים שסל הבריאות לא דואג להם ומשאיר אנשים למות. למה? כי אנחנו צריכים תקציב לספורט ולתרבות, למשל, לא משנה להרבה דברים אחרים. אוקיי? זה מוצדק? אני חושב שאף אחד לא יגיד שספורט ותרבות יותר חשוב מאשר החיים. בסדר, אבל מצד שני בחלוקת תקציבים זה לא עובד עם שחור לבן. גם לפחות חשוב נותנים משהו, אולי פחות, אני לא יודע בדיוק מה. יש איזשהו שקלול כזה או אחר שמגיעים אליו ואני לא יודע מה הוא אלגוריתם, אין אלגוריתם. אבל, אבל, אבל זה לא נכון שקודם כל מחסלים את החשוב ביותר ואז עוברים לשלב הבא. זה לא עובד בצורה כזאת. אגב, בצד השני של המטבע, למשל בהלכות צדקה, אז בכמה אספקטים אפשר לראות נגיד לתת ממעשר אתה יכול לתת לצורכי ציבור. צורכי ציבור הכוונה להקים מתנ"ס או לסלול כבישים. לא ללמוד תורה. זה צורכי ציבור. יש בפסיקות של הרב עובדיה ועוד. בתשלום מיסים הרב עובדיה אומר לפחות חלק מהמיסים זה יכול לרדת מהמעשר שלנו. עכשיו יש מתחיל דיון שלם איזה חלק מהמיסים. האם העזרה לעניים מה שנותנים לעניים מתוך המיסים, ביטוח לאומי, דברים כאלה, נניח, זה אפשר יותר להבין בקלות שזה הולך על חשבון הצדקה. אבל יש שמה גם צורכי ציבור שהם לאו דווקא צדקה. להקים בית כנסת. שיקימו לבד, שיתפללו ברחוב. מה, למה זה נקרא צדקה? זה נקרא צדקה כי זה צורכי ציבור. גם מתנ"ס זה צדקה. זאת אומרת אפשר להראות והבאתי את זה ויש לי מאמר שבו הבאתי הרבה מאוד דוגמאות לעניין הזה שצורכי ציבור גם צרכים גשמיים של הציבור נחשבים צדקה, מצוות צדקה. אתה יכול לתת מכספי צדקה לצורכי ציבור. זה אומר שמשהו בהסתכלות הציבורית מטשטש את ההבדל בין חומר לבין רוח. החומר של הציבור הוא במובן מסוים יש לו מעמד רוחני, יש לו מעמד ערכי. גם בהלכה, הלכה מכירה בזה. לכן אני אומר עוד פעם האבחנות האלה בין החומר לרוח ובין העכשיו לעתיד הן אבחנות שצריך מאוד להיזהר עליהן. מצד שני למשל יש מה זה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה? אז אומרים בוא נשעבד את ההווה, נחלל את השבת עכשיו כדי שנרוויח הרבה שבתות בעתיד. אוקיי? מה זה? אבל כאן גם ההווה וגם העתיד זה רוחניות. אני מחלל פה שבת ומרוויח שבתות. זה לא חומר מול רוח. עוד פעם זה הווה מול עתיד, הווה של דבר אחד ועתיד של הרבה שבתות באולי אבל בתוחלת אני ארוויח הרבה יותר שבתות מאשר השבת שהפסדתי כאן ולכן אני משעבד את השבת של ההווה למען השבתות העתידיות. הנה דוגמה לזה שאנחנו משעבדים את ההווה לטובת העתיד. אולי דוגמה מעניינת שמופיעה בגמרא, גמרא במסכת קידושין. הגמרא אומרת שם גמרא בקידושין. תנו רבנן, רואים פה? הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו. ואז מביאים איזה סיפור עם רב יעקב בריה דרב אחא. רב אחא שלח אותו ללמוד אצל אביי. הוא חזר אליו, הוא ראה שהוא לא מהעפרונות המחודדים ביותר בקלמר, הבן שלו. כנראה שהוא לא ידע את זה עד שם, אבל אחרי שהוא חזר מאביי הוא פתאום ראה את זה ואז הוא אמר אתה יודע מה, תישאר אתה בבית אני הולך ללמוד אצל אביי. מה הייתם אומרים על אבא כזה? יש איזושהי הסתייגות, לא? את האבא שלא נותן לבן שלו ללמוד, אין לו כסף ללמד את הבן שלו וגם את עצמו. אז הוא שולח את הבן שלו ללמוד, הוא רואה שהבן שלו לא מי יודע מה תלמיד חכם, לא ממש מצליח. עזוב, תישאר אתה בבית, לך לעבוד, תממן אותי, אני אלך ללמוד. לכאורה זה מין משהו שמעורר איזושהי דחייה. מה זאת אומרת? מה, אתה לא דואג, מה עם הדאגה לדורות הבאים, הדאגה לילדים, המחויבות? מצד שני תסתכלו על זה אחרת. בסופו של דבר כשאני שולח את הבן שלי ללמוד תורה. מה אני רואה מול העיניים? אני לא רואה את הבן שלי, אני רואה מול העיניים את התורה. מבחינתי האינטרס זה שהתורה תמשיך באופן הכי טוב לדורות. הסתכלות נצחית. כאן יש בהחלט היגיון להגיד שאם אני תלמיד חכם יותר מהבן שלי, אז עדיף שאני אשקיע בתורה. מתי התורה מאיפה התורה תצא נשכרת יותר? מזה שאני אלמד או מזה שהבן שלי ילמד? אז לכאורה זה נראה ממש סוציומטי, להעדיף את עצמי על חשבון הבן שלי. אבל זה לא ככה. כשאני מסתכל על זה כתרומה לתורה, כתרומה לנצח, אז יש היגיון רב בלהעדיף את עצמי על הבן שלי, כי אני אתרום יותר לתורה במבט הכללי הזה. פעם כתבתי מאמר על תפקידו של הרב. יש היום איזושהי נטייה לראות, ובצדק כמובן, לראות ברב משרת של הקהילה. עכשיו כשאתה בוחר רב כמשרת של הקהילה מה הקריטריונים? קריטריונים הוא שידבר יפה, שיהיה לו הבנה טובה בנפש האדם, שידע להלוך כנגד רוחו של כל אחד, כן כמו שחז"ל מדברים על זה. נכון? לאו דווקא שיהיה התלמיד חכם הכי מבריק. אז הבאתי שם במאמר בהתחלה אוסף של סיפורים על שני רבנים שהיו בעיר דווינסק, דנציג, כן? בעיר דווינסק היו שני רבנים. היה האור שמח, משך חכמה, רבי מאיר שמחה כהן, והיה הרוגטשובר, שהוא היה הרב של החסידים והמשך חכמה היה הרב של המתנגדים. ובניגוד למיתוס המקובל, הרוגטשובר היה סוציומט אמיתי, מיזנתרופ שונא אדם, שבסך הכל כל מה שהוא רצה זה ללמוד. כל מיני סיפורים הבאתי שם, הוא לא התייחס לאנשים, הוא זירז את החזן שלא יאריך בתפילה הוא צריך לחזור ללמוד, אין לו זמן להתפלל יותר מדי זמן. והאור שמח היה איש מאיר פנים, שואל בשלום כל האנשים, מתעניין, בודק מה קורה איתם, עונה תשובות בהלכה. הרוגטשובר לא ענה בכלל תשובות בהלכה, הוא שלח אותם למישהו אחר, אין לו זמן, הוא צריך ללמוד. אז מי זה רב יותר אידיאלי לקהילה? לכאורה ברור שהמשך חכמה. אז למה קהילות לקחו רב כמו הרוגטשובר? למה הם שילמו לרוגטשובר משכורת? למה קהילות כמו איישישוק, אני יודע, או כל מיני איזה כפרים אי שם, אני לא יודע, בטח איזה לא ראיתי אף פעם אבל בטח איזה שלוש חושות על שפת ביצה דלוחה, לוקחים לעצמם איזה רב שהוא ממש מגדולי הדור. היו כמה תותחים כבדים באיישישוק. למה, למה זה קורה? הם גם לא בחנו אותם לדעתי דרך השירות שהם נותנים לקהילה, הם בחנו את הרמה התורנית שלהם. נדמה לי שמה שעמד שם זה ההסתכלות שהקהילה עומדת בשביל, עובדת בשביל הרב ולא הרב בשביל הקהילה. הקהילה בונה כולל שיחזיק את הרב הזה כדי שייצור תורה ושהתורה הזאת תישאר. והם רואים את עצמם כמשרתים לתורה ולא את הרב כמשרת אותם. זאת הסתכלות מאוד מעניינת שהיום איכשהו פחות, פחות קיימת. אנשים יכולים לתרום לכולל, אבל כשהם רוצים רב, הרב אמור לתת שירות לקהילה. ואם הוא מדבר יפה אז זה מצוין, אבל אם הוא תלמיד חכם גדול זה לא מעניין אף אחד. אבל אם מישהו קהילה לוקחת לעצמה להחזיק רב כדי שיוכל להרשות לעצמו ללמוד וליצור ולתרום לתורה תרומה שתישאר הרבה אחרי גם הרב וגם הקהילה, זה יישאר, זאת איזושהי הסתכלות על נצח. יש פה איזושהי הסתכלות הרבה יותר חזקה מאשר לראות ברב משרת לקהילה. עוד פעם, זה כמובן תלוי בנקודת המבט. הרב צריך לתת שירות לקהילה, הרב אסור לו להיות סוציומט. הקהילה צריכה להיות סוציומטית עבורו, כן זה תמיד חלוקת תפקידים. אתה צריך לתת שירות, משלמים לך משכורת, אתה צריך לתת שירות, זה התפקיד שלך. אתה לא יכול להגיד אני לא נותן לכם שירות, אני לומד. אבל הקהילה צריכה להגיד לך אתה אל תיתן לנו שירות, אתה תלמד ותיצור ותייצר דברים שיישאר לנצח גם אחרי שאף אחד פה לא יזכור לא אותנו ולא אותך, היצירות שלך הם יישארו. יש פה איזשהו מבט של נצח שלפעמים הופך את התמונה על פיה, כי אנחנו רואים איש כמו הרוגטשובר כאיזשהו סוציומט לא בן אדם שמי מחזיק אותו בתור רב בכלל. והאור שמח הוא הרב האידיאלי. ואני רציתי שם במאמר, זה רק על קצה המזלג, רציתי שם במאמר לטעון גם לטובת הרב מהמודל השני. הרב הזה שבעצם לא בא כדי לתרום לקהילה, אלא הוא בא להיות מוחזק על ידי הקהילה כדי לתרום לנצח. כדי לייצר משהו, כמו הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו. יש לך תפקיד, יש לך מחויבות כלפי הבן שלך, אבל לשניכם ביחד יש מחויבות לתורה. ואם בסוף התרומה הסגולית שלך טובה יותר לתורה, אז יש היגיון רב בזה שאתה תלמד ולא הבן שלך. למרות שזה נראה נורא שאדם מקריב את עצמו למען הבן שלו והוא עובד קשה בשביל שהבן שלו יוכל ללמוד, למרות שהבן שלו מתקשה הוא בכל זאת עובד קשה, היינו כותבים על זה ממש. ספרות מרטיטה, כן, על האיש הזה שמוסר את נפשו למען הלימוד של הבן שלו שלא שווה שום דבר כי הבן שלו לא קולט כלום. ויש בזה מקום להערכה, אני מסכים. אבל אם במקום זה הוא היה לומד בעצמו, יש לזה לא פחות מקום להערכה. גם לתוצאות יש חשיבות. ולכן אני אומר עוד פעם, זה עוד פעם איזשהו עוד מבט על נצח מול העכשיו, מול ההווה וחומר מול רוח, שלפעמים מתקשר לזה ולפעמים לא. ובסופו של דבר אני אומר בשורה התחתונה, כמובן אין לי כללים, אני לא יודע להגיד מתי זה עדיף ומתי זה עדיף ואיזה מינון כן ואיזה מינון לא. יש לנו הרבה פעמים תחושות שאומרות לנו לפעמים זה עדיף ולפעמים זה, אבל כדאי הרבה פעמים לשים לב שמה שנראה לנו מאוד נאצל מול משהו מאוד נמוך ועכשווי וחומרי, לא תמיד הוא באמת כך. לפעמים כשמסתכלים על זה עוד פעם רואים שלכל אחד מהצדדים יש גם צד שני והדילמה יותר מורכבת ממה שהיא נראית במבט ראשון. ואז צריך להפעיל, לא יודע, אינטואיציה כזו או אחרת ולקבל החלטות באיזושהי צורה, אלגוריתם ודאי שאין לי. עד כאן. אז אם מישהו רוצה לשאול או להעיר, זו ההזדמנות. זהו? אוקיי, אז להתראות.

[Speaker C] להתראות, תודה רבה. תודה, ערב טוב.