ענייני שליחות – שיעור 1

טוב, קודם כל שלום. אנחנו בעצם לומדים בשני שיעורים בשבוע ברצף, זאת אומרת, אחד ממשיך את קודמו. עכשיו זה ראשון בשתיים, בהתחלה זה היה אמור להיות שתים עשרה אבל זה התחלף לשתיים, ויום שלישי בעשר. אוקיי? אז באופן עקרוני מי שמשתתף זה על דעת כן שהוא משתתף בשני השיעורים. אנחנו נלמד קצת, ניגע קצת עד כמה שאפשר בענייני שליחות. זה לא הרבה פגישות יש לנו עד יום כיפור, אבל ננסה לגעת קצת ביסודות של דיני שליחות כשהגמרא שהיא הרקע לעניין זה תחילת פרק שני של קידושין כמובן. אני מציע, אנחנו לא נלך על סדר הגמרא, אבל אני כן מציע שקצת תרוצו על הגמרא כדי שהרקע נוכל לדבר על הדברים שמופיעים שמה בצורה יותר חופשית. אני אנסה לשלוח לכם מקורות לקראת השיעורים כדי שתוכלו קצת להתכונן, להכין את עצמכם, אז זה ייתן לכם גם קצת פרנסה לשעות הסדר בימים שאתם מקדישים לעניין הזה. אוקיי, בימים שאתם מקדישים לעניין הזה. טוב, אז בעצם כמו שאמרתי בתחילת הפרק, זאת אומרת בתחילת פרק שני של קידושין למעשה זה דף מ"א עמוד א' זו המשנה של תחילת הפרק, עד מ"ג עמוד ב' באמצע בערך, זה פחות או יותר סוגיית שליחות, זה מופיע גם קצת אחרי זה וגם באמצע יש טיפה דברים שהם לא בדיוק שליחות אבל בגדול זאת הסוגיה שעוסקת בענייני שליחות, וכמו שאמרתי אנחנו נשמח אם זה יהיה לכם ברקע הגמרא, תעברו עליה ככה מהר רק לראות מה קורה שמה ואם נצטרך להיכנס לקטע מסוים אז אני כבר אשלח לכם את זה במקורות שלקראת. מה שאני רוצה באמת לצורך העניין הזה, אם תוכלו לשלוח לי, לכולם יש וואטסאפ? יש? אז אם תוכלו לשלוח לי וואטסאפ כדי שאני אצרף אתכם לקבוצה ושם אני אשלח לכם את דפי ההכנה ואת החומרים הרלוונטיים, שם אני גם אעלה גם את ההקלטות של השיעורים אם מישהו חיסר שיעור או משהו יוכל להשלים אותו. אז רק תרשמו לכם את המספר שלי: אפס חמש שתיים, אני אכתוב את זה פה שיהיה לעיני כל ישראל. בסדר? אה, רגע. בסדר? עכשיו רואים. אוקיי. יש את זה גם באתר של המכון אני חושב, אז אפשר למצוא את זה גם שם, אבל תשלחו לי כמה שיותר מהר כדי שאני כבר אוכל להתחיל לשלוח לכם חומרים. אם יש עוד מישהו שאתם יודעים שאמור להשתתף בשיעור והיום משום מה לא הגיע תגידו לו שישלח לי גם כן וואטסאפ כדי שייכנס לעניינים כמה שיותר מהר. אוקיי? טוב. טוב, אז בתחילת הפרק, המשנה עצמה עוסקת בשליחות בקידושין. והגמרא מדברת על סוגיה שלכאורה עוסקת בשליחות, כמו שנראה בהמשך כנראה שלא, אבל מתוך הסוגיה הזאת אפשר יהיה גם להאיר פנים מסוימות של סוגיית שליחות. אז כיוון שלא התכוננתם לקראת השיעור הזה, אז אני אעסוק בסוגיה הזאת למרות שהיא לא נוגעת ישירות לשליחות, אבל אני גם אשתמש בה כדי להאיר משהו שנוגע לשליחות. אז אני אתחיל אולי מהמשנה. בסדר, זה המשנה, רואים נכון? האיש מקדש בו ובשלוחו, האישה מתקדשת בה ובשלוחה, האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. אז יש פה שלושה דינים: האיש מקדש בו ובשלוחו זה מה שנקרא שליח להולכה, כן? שהמקדש שולח שליח כדי לקדש את. האישה, שלוחו של המקדש זה שליח הולכה. הוא מוליך לאישה מה? הוא מוליך, רגע. לא יודע אם זה מגדיל גם את זה? לא. איפה אפשר להגדיל? כן. אוקיי. בסדר? האיש מקדש בו ובשלוחו זה השליח להולכה. האישה מתקדשת בה ובשלוחה זה מה שנקרא שליח לקבלה. כן? האישה מקבלת את הקידושין גם בגירושין יש את זה לא משנה זה שליח לקבלה. האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. נראה בהמשך למה זה דווקא נערה ולא קטנה לכאורה גם בקטנה אפשר אבל אבל מה זה? איזה שליח זה השלישי? יש פה משהו אחר. מה שליח הוא הולכה קבלה אחר מה? קבלה. נכון? כי האיש מקדש בתו זאת אומרת זה בעצם שליח של האישה זה לא שליח של המקדש זה שליח של המתקדשת. רק פה האפוטרופוס של המתקדשת זה האבא. אבל לא משנה עקרונית זה שליח לקבלת קידושין לא למתן קידושין. אוקיי? אז שליח קבלה. ובשלושת הדינים האלה המשנה אנחנו נראה בהמשך מה ההבדל בין סוגי השליחים האלה ויש ביניהם הבדלים מהותיים. למה צריך להגיד בכלל שלושת השליחים האלה במשנה? אבל המשנה בעצם אני מניח לא באה ללמד אותנו שאיש יכול לקדש אישה. אוקיי? זה הנחה פשוטה שהוא יכול. היא באה ללמד שיכול לקדש גם בשליח. אוקיי? וגם האישה יכולה להתקדש בשליח וגם האבא לנערה יכול לקדש גם בשליח. אז על זה באמת שואלת הגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא? זאת אומרת אם הוא יכול לקדש על ידי שליח אז הוא עצמו ודאי יכול לקדש. כמו שאמרתי קודם בעצם לא באת לספר לי פה שאפשר לעשות קידושין שיש מושג כזה של קידושין זה אתה מניח. אוקיי? כמו שהגמרא בתחילת ברכות אומרת הגמרא שמה אומרת כן ממתי נכנסים ממתי קוראים קריאת שמע בערבית? אז הגמרא שואלת תנא היכא קאי? כאילו מי אמר שקוראים בכלל קריאת שמע בערבית? קודם תגיד לי שקוראים ואז תגיד לי מתי קוראים. לא זה ברור תנא אקרא קאי. מה הכוונה? בתורה כבר כתוב שקוראים קריאת שמע בערבית. עכשיו אני בא רק להגיד לך את הדינים מתי קוראים. אז גם פה המשנה לא באה לספר לי שיש מושג כזה של קידושין. זה אני יודע אני יודע גם מפרק הראשון זה פרק שני אבל אני יודע גם מהתורה מזה לא צריך לספר לי. אז מה מה היא באה לספר? את השליחות. טוב אם היא באה לספר את השליחות אז מה היא כותבת בו ובשלוחו? כן השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא? זה עוד הרבה יותר חזק מאשר קל וחומר. זאת אומרת אם לא היה מושג של קידושין אז לא היה שייך לדבר על שליחות לקידושין. אם אתה מדבר על שליחות לקידושין מכלל הדברים אתה יכול להבין שמושג הקידושין ודאי קיים זאת אומרת שהבעל יכול לקדש אישה. זה הרבה יותר מאשר קל וחומר. אוקיי? אמר רב יוסף מצווה בו יותר מבשלוחו זאת אומרת זה בא לספר לי שיש מצווה בו שהוא עצמו יקדש יותר מאשר כשהוא מקדש על ידי שליח. טוב זה החידוש לכן בעצם נקטו גם את בו ולא רק את בשלוחו. כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא. יש דוגמאות אנחנו יודעים שגדולי האמוראים היו עושים בעצם את ההכנות לקראת שבת. כן מולח את הדג הוא חורך ראשו כל הפעולות האלה לקראת שבת בשאר ימי השבוע כנראה לא הם היו עושים את זה במטבח אבל לקראת שבת הם היו עושים את ההכנה את הכנת האוכל בעצמם. מה רואים מכאן? שמצווה בו יותר מבשלוחו. טוב נדבר עוד על הדוגמאות האלה ועל משמעותן כי הדוגמאות האלה לא לגמרי ברור מה הן עושות כאן. אבל זה כבר נותן לנו איזה שהוא רמז לגבי מה זה אומר מצווה בו יותר מבשלוחו. כי היינו חושבים שזה דין ספציפי לגבי קידושין. מצווה בו יותר מבשלוחו למשל מה יכולה להיות הסיבה שבקידושין עדיף שיקדש בעצמו ולא על ידי שליח? למשל מה שהגמרא אומרת מיד אחרי זה אסור לאדם שיקדש את האישה כן. דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. ואז הייתי חושב שאולי זאת הסיבה שעדיף לקדש בו יותר מאשר בשלוחו וזה בעצם דין ספציפי לקידושין. למה ברור שזה לא ההסבר פה? כי לזה לא היה שייך להביא את הדוגמאות כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא. אם זה דין ספציפי לקידושין אז מה אתה מביא לי ראיות מהכנות לשבת? ודי ברור שמדובר פה על איזשהו עיקרון כללי לא דין ספציפי לקידושין. מה? זה עוד שאלה זה נדבר בהמשך. אוקיי אז באמת רש"י כאן מסביר רואים את זה? כן. מצווה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי. זאת אומרת אם אדם עוסק במצוות בעצמו לא על ידי שליח אז הוא מקבל יותר שכר. מאיפה רש"י המציא שזה בעצם הרעיון של הגמרא? למה הוא לא אומר שמצווה לאדם שיקדש את האישה כדי שלא תתגנה עליו? כמו שאמרתי קודם בגלל הדוגמאות. הדוגמאות שרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא אז ברור שזה עיקרון שנוגע לכל המצוות לאו דווקא לקידושין. נכון? אז רש"י אומר מה הרעיון פה? שאם אתה עוסק במצווה בעצמך אז כן זה דבר יותר מהודר אתה מכבד יותר את המצווה מגיע לך יותר שכר. עוד פעם השכר פה הוא כנראה אינדיקציה. ויש פה איזושהי מצווה יותר משובחת. הנפקא מינה היא ההשלכה של העניין שאתה מקבל עליה יותר שכר. עכשיו פה הערה. לכאורה כבר בתחילת הגמרא אנחנו יודעים אנחנו רואים שהגמרא ידעה שמצווה בו יותר מבשלוחו. לא היה צריך לחדש את זה. איך אני יודע? כי הרי הגמרא אמרה בשלוחו מקדש בו מיבעיא? מה ההנחה פה? שבו זה יותר חזק מאשר בשלוחו נכון? אם אתה אומר שבשלוחו אפשר אז בו וודאי אפשר. אז בעצם הגמרא כבר בהתחלה הניחה שבו זה משהו שהוא יותר חזק מאשר בשלוחו. זאת אומרת את ההנחה הזאת שמצווה בו יותר מבשלוחו לכאורה הגמרא כבר הניחה ישר בשאלה הראשונה. עניין של אפשר או אי אפשר ויש עניין של מצווה ולא מצווה. לא אבל למה אפשר? אפשר או אי אפשר זה בינארי. או שאפשר או שאי אפשר. והגמרא אומרת אם בשלוחו אז וודאי בו. למה זה וודאי? כל מה ששליח יכול לעשות האדם המשלח יכול לעשות. זאת אומרת שהמשלח יותר טוב מאשר השליח נכון? יותר טוב והוא עושה את זה ובאמת ומקבל את זה ביותר שכר. אוקיי אז זה ניסוח שכבר אני יותר מקבל. בעצם מה שהגמרא מניחה בקושייה זה שלבעל או לאדם עצמו יש יותר כוח להחיל את החלות מאשר לשליח שלו. זה לא בהכרח אומר שכשהוא יעשה את זה הוא יקבל עליה יותר שכר. אולי זה יגיד שהחלות יותר משובחת אם הוא עשה את זה מבחינה תוצאתית כן? החלות יותר משובחת אם הוא עשה את זה בעצמו מאשר אם הוא עשה את זה על ידי שליח. נראה עוד בהמשך. בפשטות אין דבר כזה יותר משובחת או שיש קידושין או שאין קידושין. אין פה קידושין סוג א' וקידושין סוג ב'. נראה בהמשך שאולי יש. אבל כרגע נעזוב. אבל בכל מקרה לענייננו הגמרא כשהיא שואלת בהתחלה היא מדברת על עצם תחולת הקידושין. והיא אומרת שברור שאם שליח יכול להחיל קידושין אז האדם עצמו וודאי יכול להחיל קידושין. השאלה איזו מצווה יותר מעולה ועל מה מקבלים יותר שכר היא שאלה אחרת לגמרי. פה שאלה למי יש יותר כוח משפטי שם שאלה מי הוא עובד השם יותר טוב. זה לא אותו דבר. שני דברים לגמרי שונים. אז לכן רש"י אומר שזה בעצם רק מסקנת הגמרא. בהווה אמינא הגמרא הבינה שהכוח של האדם הוא יותר מאשר הכוח של שלוחו להחיל את הקידושין. ועם זה היא נשארה זאת הווה אמינא נכונה. הכוח שלו יותר חזק מאשר בשלוחו. אז למה המשנה אומרת בו ובשלוחו? למה היא צריכה להגיד את שני הדברים? כדי להגיד שגם מבחינת השכר או איכות המצווה קיום המצווה לא התוצאה לא הקידושין עצמם אלא איכות קיום המצווה כשהאדם עושה את זה בעצמו זה יותר מאשר כשהשליח שלו עושה. אוקיי עכשיו גם אם ככה כמובן גם בתירוץ כשהגמרא אומרת שמצווה בו. בו יותר מבשלוחו היא לא מתכוונת לזה שהמצווה חלה בצורה יותר משובחת. נכון? המצווה בו יותר מבשלוחו כמו שהסביר רש"י, כמו שעולה מפשט הגמרא, לא עוסקת באיכות התוצאה של הקידושין, עד כמה הקידושין הם משובחים, היא עוסקת בשאלה מה איכות הקיום של המצווה. אוקיי? האם אתה קיימת את המצווה בצורה מהודרת או לא. מה? אם עשה זאת בעצמו מבחינה משפטית זה יותר חזק? למה? אז אם הוא טעה אז יתבטל, אבל אם הוא לא טעה וזה חל, אז זה חל, מה ההבדל? אז אם אין לו תלונות שיתלונן, אז אחרי זה בסוף לא יהיה קידושין אם נגיד השליח לא עשה על דעתו, תיקון ישדרתיך ולא לעיוותי. ואתה מציע משהו אחר, אבל זה גם עוד פעם לא נוגע לקידושין. אז תמיד עדיף לעשות דברים בעצמך ולא על ידי שליח כי אחרי זה יכולות להיות בעיות. אז זה עדיין עיקרון כללי. אז רש"י אומר לא, כי מאכרי רישיה ומלחי שיבוטא זה כנראה לא, את ההסבר שלך אני חושב שיהיה קשה להכניס שם במאכרי רישיה ומלחי שיבוטא. אוקיי? ולכן רש"י אומר לא, ההסבר הוא אחר, בכל מקרה מדובר פה בהסבר שהוא כללי ולא בדין מיוחד לקידושין. יותר מזה אני אגיד, לא רק שלא דין מיוחד בקידושין, זה גם לא דין בשליחות. זה לא דין בשליחות, זה דין בקיומי מצווה. כשאתה עושה את המצווה במו ידיך זה יותר משובח מאשר אם אתה עושה את זה על ידי מישהו אחר. נגיד שיש מצווה שאותה אפשר לקיים לא על ידי שליח. מישהו אחר יקיים עבורי את המצווה בלי שהוא שליח שלי. מכירים דוגמה לזה? פדיון הבן אולי? נכון, כל הדברים שהם נקראים מעשה קוף. מעשה קוף פירושו, להניח עירוב למשל, יש חילוק בין עירובי תחומין ועירובי חצרות, אבל להניח עירוב למשל הגמרא אומרת זה מעשה קוף. אתה יכול לשלוח קטן, אתה יכול לשלוח קוף שישים את העירוב במקום. אוקיי? מה זה אומר? שעדיין הוא צריך לשים את העירוב שלך במקום כדי שהעירוב יקנה. אוקיי? אז מה זה אומר? שלא צריך פה בכלל שליח. עכשיו אם עשיתי את זה על ידי מישהו אחר, קוף, קטן, גדול, לא משנה, מישהו אחר, האם גם שם נאמר מצווה בו יותר מבשלוחו? ודאי שכן. זה לא בכלל שייך לדיני שליחות, אלא עדיף שאתה תעשה את המצווה בעצמך. זה לא שייך לדיני שליחות. לכן אני אומר זה לא רק שזה לא דין ספציפי לקידושין, זה גם לא דין ספציפי לשליחות. הסוגיה הזאת לא עוסקת בשליחות בכלל, היא עוסקת באיך מקיימים מצוות הכי טוב. כן, דוגמה נוספת זה מילה, לפי מערך אור זרוע ותוספות רי"ד, המילה זה לא חובה על האבא, חובה על האבא רק לדאוג לזה שבנו יהיה מהול. אין עליו חובה למול. הנפקא מינה למשל שהוא לא צריך למנות את המוהל כשליח, כי לא צריך שזה ייחשב שאני עשיתי את זה. מה שאני צריך זה רק לדאוג שיהיה מוהל, זאת אומרת לדאוג שהבן שלי יהיה מהול, זאת המצווה. אז לכן המוהל לא צריך להיות שליח שלי. אוקיי? העיקר שדאגתי לזה שהבן יהיה מהול. ועדיין מצווה בו יותר מבשלוחו אני מניח שייאמר גם שם. אחת הראיות לזה נראה את זה בהמשך, מה זה מלחי שיבוטא ומאכרי רישיה? איזה מצווה הוא מקיים בזה? הכנות לשבת, אולי יהיה לו מה לאכול בשבת זה עונג שבת, אבל ההכנות לקראת זה אולי מכשיר מצווה, זה לא מצווה. אז למה זאת דוגמה למצווה בו יותר מבשלוחו? אין מצווה לא בו ולא בשלוחו, זה מכשיר מצווה לכל היותר. למה נאמר פה מצווה בו יותר מבשלוחו? כי זה בכלל לא קשור ל, יותר מזה אני אגיד, בפשטות זה גם לא שליח. כשלקחתי טבח או טבחית שמולחים את הדג בשבילי לקראת שבת, אני לא צריך למנות אותם כשליח שלי. אין פה איזה חלות שאני צריך להחיל ואז השליח שלי כשהוא עושה את זה יש דין שלוחו של אדם כמותו וזה כאילו שאני החלתי את החלות. אין פה שום חלות, אני צריך שיהיה לי אוכל לשבת. מעשה קוף כמו שאמרתי קודם. אוקיי? אז זה לא מצווה וגם אין שם שליחות. בהמשך נראה שזה קשור שני הדברים האלה אחד לשני. אז זה לא מצווה וגם אין שם שליחות, אבל גם שמה הגמרא אומרת שקיים הכלל שמצווה בו יותר מבשלוחו. למה? כי מצווה בו יותר מבשלוחו זה עיקרון בעבודת השם, זה אפילו לא דין במצוות, זה לא דין בשליחות, זה לא דין בקידושין, לא דין בכלום. זה דין בעבודת השם. אם אתה משקיע מעצמך ועושה בעצמך את עבודת השם, אז יש לזה ערך יותר גדול מאשר מישהו אחר עושה את זה עבורך. לא דווקא בגלל דיני שליח או לא שליח, זה לא קשור לשליחות. פשוט יש עניין לעשות את זה בעצמך. כן? וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. הוא הזדרז בבוקר ועל זה התורה משבחת אותו שהוא הזדרז לעשות את רצון קונו בעצמו, כן, חבש את חמורו במו ידיו. כן, למה? כי מצווה בו יותר מבשלוחו. אוקיי? אז הגמרא אומרת הלאה, איכא דאמרי. איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. אז האיכא דאמרי זה לישנה שנייה. מה היא אומרת? מה פתאום, זה לא מצווה בו יותר מבשלוחו. אם אתה עושה את זה על ידי שליח זה איסור, לא רק שיש עדיפות לעשות את זה בעצמך על פני לעשות את זה על ידי שליח, אלא אם אתה עושה את זה על ידי שליח יש בזה איסור. למה? כי זה מה שרב יהודה אמר רב אומר, שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. אז הלישנה השנייה הזאת כנראה חולקת על הראשונה, והיא אומרת שבעצם הלישנה הראשונה אומרת שזה רק עדיפות, אין איסור, והלישנה הראשונה לא מקבלת את הכלל הזה שאסור לאדם לקדש אישה בלי שיראנה. מחלוקת, ככה לכאורה נראה מהגמרא. אוקיי? הלישנה השנייה אומרת שיש פה שיש פה איסור. מה עם העדיפות? הלישנה השנייה חולקת גם על הראשונה או רק הראשונה על השנייה? בפשטות נראה שהלישנה השנייה מקבלת את הראשונה. עדיף לעשות את זה בעצמך על פני עשייה על ידי שליח, רק הוא אומר אל תגיד לי את זה, תגיד לי משהו יותר חזק, בזה אפילו איסור יש, לא רק שזה עדיף. הוא לא אומר שאין עדיפות. הוא אומר זה לא רק עדיפות אלא יש אפילו איסור. והמחלוקת היא אסימטרית. הלישנה הראשונה כנראה לא מקבלת את זה שיש איסור. הלישנה השנייה כן מקבלת את זה שיש עדיפות. אוקיי? ככה נראה מלשון הגמרא פשוט. איך הגמרא יודעת שהלישנה הראשונה לא דיברה על איסור אלא על משהו אחר? קודם כל מהלשון, שמצווה בו יותר מבשלוחו ולא שיש איסור על ידי שליח. דבר שני, מזה שזה לא דין ספציפי בקידושין, כי עובדה דמחרפי שם ומלאך שיבוטא זה דוגמאות לרעיון הזה של מצווה בו יותר מבשלוחו. אז לכן כמו שאמרתי קודם, לכן ברור ששם מדובר על איזשהו עיקרון כללי בקיומי מצוות בכלל, לאו דווקא בקידושין, לאו דווקא בשליח, כל הדברים האלה. פה זה דין ספציפי בקידושין. במלאך שיבוטא וכולי אין מה להגיד את הלישנה השנייה, נכון? זה דין ספציפי בקידושין שבקידושין יש אפילו איסור אם אתה לא עושה את זה בעצמך. אז אומרת הגמרא וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. הלישנה הראשונה אומרת שעדיף לקדש בו יותר מבשלוחו, לא אומרת שיש איסור. הלישנה השנייה באה ואומרת מה עדיף, אפילו איסור יש פה, זאת אומרת הלישנה הראשונה לא מקבלת את האיסור, אבל הלישנה השנייה בפשטות כן מקבלת את העדיפות, היא רק אומרת מה אתה אומר לי עדיפות, נכון, אתה צודק שיש עדיפות, מה אתה אומר לי את העדיפות, הרי בזה אפילו איסור יש. זאת אומרת מלשון הגמרא רואים זה חידוש יותר גדול, לא שרק זה נכון והקודם לא נכון. זאת מחלוקת אסימטרית. וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר. מה זה רב יוסף? רב יוסף שאומר מצווה בו יותר מבשלוחו, כן, פה. כמו רב יוסף, מצווה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא. אז מה שאמר רב יוסף זה נאמר על הסיפא. זאת אומרת הלישנה קמא צריך להבין מבחינת החלוקה של הגמרא, הלישנה קמא זה לא רב יוסף. הלישנה קמא זה מה שהשכנים שלנו היו קוראים סתמאים, מחלקה לתלמוד, היו קוראים סתמאים. הכוונה הגמרא עצמה מביאה לישנה קמא, בלישנה קמא מסיבים את רב יוסף על הרישא. עכשיו באה הלישנה בתרא שהיא לא חולקת על רב יוסף, לא שרב יוסף הוא בעל הלישנה קמא, כי עובדה שהלישנה בתרא אומרת ואדרב יוסף קאי אסיפא. זאת אומרת שתי הלישנות מקבלות את רב יוסף, כל השאלה היא על מה רב יוסף מדבר. אוקיי? אז המחלוקת בין הלישנה הראשונה והלישנה השנייה זה מחלוקת בין סתמאים, לא מחלוקת בין רב יוסף לאמורא אחר. השאלה על מה דיבר רב יוסף, זה המחלוקת. אוקיי? אז הלישנה השנייה בעצם אומרת שרב יוסף מדבר על הסיפא, וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר, האשה מתקדשת בה ובשלוחה, כן, הדין השני במשנה, השתא בשלוחה מיקדשה בה מיבעיא. כל הלישנא הזאת חוזרת מחדש על כל המהלך אבל הפעם על הסיפא. אוקיי? אמר רב יוסף, מצווה בה יותר מבשלוחה, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. אבל בה איסור לית בה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. ומה פתרת את זה ששיבצת את רב יוסף על הסיפא? הרי מה היה קשה לך ברישא? ברישא היה קשה לך מה אתה מדבר איתי על עדיפות, הרי שם אפילו איסור יש. לכן צריך להגיד שרב יוסף מדבר על הסיפא. נו, ובסיפא זה לא ככה? בסיפא זה רק עדיפות ולא איסור? אומרת הגמרא כן, זה רק עדיפות ולא איסור. למה? כי מבחינת האישה, גם אם היא לא רואה את הגבר, אין איסור לקדש כי הרי הוא לא התגנה עליה, טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. האישה מתרצה בכל זוגיות. זאת אומרת, זה לא משנה לה כרגע גם אם היא תגלה שיש לו איזה שהם פגמים, עדיין זה אומר שהיא מתרצה. זאת אומרת, אין בעיה עם זה. מבחינת העדיפות אצל האישה כמובן יש. עדיין עדיף לעשות את זה בעצמה ולא על ידי שליח. למה? אמרנו, בלישנא בתרא מקבלת את העדיפות, היא רק אומרת שיש גם איסור ויש גם עדיפות, נכון? אז ברישא הלישנא בתרא אומרת יש עדיפות ואיסור, לכן דברי רב יוסף אין טעם להסב אותם על הרישא, כי ברישא מה אתה אומר לי עדיפות, אפילו איסור יש. צריך להסב אותם על הסיפא. למה? כי בסיפא יש רק עדיפות ואין איסור, סליחה, יש עדיפות ואין איסור. יש עדיפות ואין איסור. למה אין איסור? כי טב למיתב טנדו. למה יש עדיפות? מצווה בה יותר מבשלוחה, נכון? כמו כל מצווה אחרת, מצווה בה יותר מבשלוחה. אני כבר כאן מעיר, איזה מצווה? האישה היא קידושין זה מצווה? אפילו אם קידושין זה מצווה, זה מצווה על הבעל ולא על האישה. פה אז מה זה מצווה בה יותר מבשלוחה? אין מצווה בכלל. על הבעל, רוב הדעות אין בכלל מצוות קידושין. המקובל לחשוב שזה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, נראה בהמשך, לא חושב שזה נכון. מכשיר מצווה? מה? מכשיר מצווה? מכשיר למה? אבל פרו ורבו גם לא מותר, אישה גם לא מצווה פרו ורבו. אולי לשבת יצרה, אבל לא פרו ורבו. אצל הבעל מקובל לחשוב שקידושין זה מתיר או מכשיר מצווה למצוות פרו ורבו, אבל אצל האישה אין מצוות פרו ורבו וממילא גם לא קידושין. בשבילו? בסדר, אבל מה זה מצווה בה יותר מבשלוחה? זה הראיה הכי גדולה למה שאמרתי קודם, שמצווה בו יותר מבשלוחו לא מדבר בכלל בגדרי מצוות. זה בעבודת השם. ברור שיש ערך בפריה ורביה גם לאישה, נכון? לשבת יצרה זה הביטוי ההלכתי, אבל ברור שערך של פריה ורביה יש גם באישה. יש בזה עבודת השם. זה לא מצוות עשה במובן הפורמלי, כמו מצוות עשה שהזמן גרמה. מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, נכון? אבל כמעט לכל הפוסקים יש ערך בזה שאישה תעשה אותם. ויכוח אם היא תברך או לא תברך, אבל שאישה תעשה, כמעט כל הפוסקים אומרים שאישה ראוי שתעשה, ויש בזה ערך של עבודת השם. זה רק לא מצוות עשה במובן הפורמלי. אז מה יקרה במצוות עשה שהזמן גרמה, יש עניין שהאישה תעשה את זה בעצמה ולא על ידי שלוחה? ודאי שכן. כמו בדג, מה? כמו בדג. נכון, בדיוק, כמו עם הדג מה שאמרתי קודם, אבל פה אני מביא לזה ראיה מיניה וביה. שבאישה, אפילו בקידושין, לא רק בדג, אין מצווה באישה. לא פריה ורביה זה אפילו לא מכשיר מצווה, אין פריה ורביה, אין קידושין, אין כלום. אז מה זה מצווה בה יותר מבשלוחה? למה עדיפות יש? אני מבין למה איסור אין, אבל למה עדיפות יש? כי עניין העדיפות לא קשור בכלל למצוות. לא לשליחות ולא למצוות. זה קשור עבודת השם. זה עיקרון בעבודת השם, שבעבודת השם רצוי שתעשה את זה בעצמך ולא על ידי מישהו אחר. לא משנה אם הוא שליח או לא שליח, לא משנה אם זאת מצווה או סתם עניין בעל ערך בעבודת השם, יש עניין מצווה בו יותר מבשלוחו. אגב, המושג מצווה באמת בהקשר הזה משמש באיזשהו מובן כללי יותר, לאו דווקא מצווה במובנה הפורמלי, מצוות עשה. מצווה הכוונה עבודת השם, ורואים את זה בכמה מקומות ב… כמו ברחוב היום כשאתה אומר עשית מצווה, לא מתכוונים לומר שקיימת את מצוות עשה רס"ה. אוקיי? מתכוונים לומר עשית מעשה טוב, נכון? אז גם בגמרא מתברר בכמה מקומות שמדברים על מצווה מתכוונים למעשה טוב, לא מתכוונים למצווה במובן ההלכתי הפורמלי שקיימת מצוות עשה, ומצווה בו יותר מבשלוחו. תכלס מה יוצא כאן? בוא נסביר לעצמנו את הכפילויות. אז לפי ה… לפי הלישנא בתרא. לפי הלישנא קמא, אז רב יוסף, נתחיל מהלישנא קמא. לפי הלישנא קמא רב יוסף מדבר על הרישא, על הקידושין של הבעל. הוא כנראה מבין שאין איסור, יש רק עדיפות של מצווה בו יותר מבשלוחו, אבל אין איסור לקדש אישה על ידי שליח. אז למה יש בו ובשלוחו בסיפא? גם שמה זה רק עדיפות. נו, אבל את העדיפות כבר למדנו ברישא, אז למה למה כתוב בו ובשלוחו בסיפא? לא יודע, אולי אגב שיטפא או כן, כמו שאמר בו ובשלוחו בדין הראשון, אמר אותו גם הדין השני, גם הדין השלישי. לאבא? לא, לא אבא, אני מדבר על האישה, הדין השני. מה שכתוב, מה שנקרא פה סיפא זה הדין השני, זה בסיפא מציעתא. אולי בגלל שאישה היא מצווה בה יותר מבשלוחה. מה? אצל אישה החידוש יותר גדול, מצווה בה יותר מבשלוחה. שמה? כי זה אפילו לא מצווה, אתה אומר. יכול להיות שיש פה איזה ניואנס שאומר, אצל הבעל עוד היה מקום לחשוב שזה ממש מצווה, קידושין, או מכשיר מצווה לפרייה ורבייה. אצל האישה זה אפילו זה לא, אפילו לא מכשיר מצווה. זה סתם דבר בעל ערך, אז חידשו לך שאפילו דבר בעל ערך, יפה, אולי זה רעיון טוב. יכול להיות בהחלט. ואז הא כי הא דרב יוסף, רב ספרא מחריך רישא, רבא אמלח שיבוטא, הוא יוצא מתוך המשנה. מאיפה רבא ורב יוסף ורב ספרא למדו את זה? מהכפילות הזאת למשנה, שרואים שאפילו דבר שהוא לא מצווה עדיין יש ערך שתעשה את זה בעצמך יותר מאשר כשאתה עושה את זה על ידי מישהו אחר. אז זה לפי הלישנא קמא. לפי הלישנא בתרא, אז הבו ובשלוחו של הרישא בא ללמד שיש איסור, והבו ובשלוחו של הסיפא בא ללמד את העדיפות של רב יוסף. נכון? אבל גם ברישא יש את העדיפות. את העדיפות יש, רק לא רק את העדיפות, יש גם איסור. נכון? ברישא. בסיפא יש רק את העדיפות, אין את האיסור, טב למיתב טנדו. אוקיי? אבל אם ברישא יש את שניהם, גם את העדיפות וגם את האיסור, אז איך אתה יכול ללמוד משם את האיסור? אולי זה העדיפות? הרי יש את שניהם, איך אתה יודע שזה האיסור? אולי זה באמת רק העדיפות? ואתה לא עיקר חסר מן הספר, באת ללמד את האיסור, אתה לא יכול ללמד את האיסור כי יש שמה גם את העדיפות. לא סביר להגיד שיש רק את האיסור, זה לא ראינו שזה לא יכול להיות. אין סיבה שבבעל לא יהיה עדיפות גם חוץ מהאיסור של בו יותר מבשלוחו, כמו באישה, עוד יותר אפילו. אולי בגלל השניות. מה שאלתי קודם על הלישנא קמא. למה צריך בו ובשלוחו גם ברישא וגם בסיפא? כנראה בגלל שהסיפא בא ללמד את העדיפות והרישא בא ללמד את האיסור. בגלל השניות. וכנראה הם לא מקבלים את ההצעה שלך בלישנא קמא, שאני גם לא חשבתי עליה, הייתי שבוי בלישנא בתרא, שאת שהסיפא גם בא ללמד עדיפות, אבל עדיפות באישה זה חידוש יותר גדול, לכן בא. הלישנא בתרא לא מקבלת את זה, וזה מצוין לפי הלישנא בתרא כי הלישנא בתרא באמת מחדדת את הנקודה שבכלל זה לא קשור לשאלה אם זאת מצווה או לא מצווה. אז באמת מה ההבדל בין אם מצווה בו יותר מבשלוחו בבעל מאשר באישה? ההבדל הוא רק שבבעל יש מצווה ובאישה לא. אבל אם כל הרעיון הוא בכלל לא קשור למצוות אלא רק לעבודת השם, אז באמת אין סיבה שנצטרך חידוש מיוחד על דבר שהוא לא מצווה על פני דבר שהוא כן מצווה, כי באמת מראש אין הבדל. זה כל הרעיון של הלישנא בתרא, אוקיי? הגמרא אומרת שאין אין איסור באישה בגלל דטב למיתב טנדו. נכון? לכן באישה אין איסור בשליח של האישה. מה היא לא מעדיפה אפילו לראות את הבעל? היא מתרצה בדיעבד אפילו אם יש לה מוכה שחין, לא יודע מה, כלילא פגמי. נו, אז עוד יותר. אז בוא ניקח את זה לקצה. לא, אבל אני אומר, למה אתה שולח למה אתה אומר לי שבאישה אין איסור בגלל טב למיתב טנדו? גם באישה הייתה מעדיפה, הוא יכול להתגנות עליה, נכון? שלא תרצה גט בגלל זה. אבל הוא יכול להתגנות עליה אם היא מגלה שיש בו פגמים, נכון? אז למה למה הטב למיתב פוטר את זה? מסתבר שהגמרא כנראה מבינה שבגלל הטב למיתב איסור אין כאן, ודאי שהיא תעדיף, אז מבחינת העדיפות בהחלט יכול להיות שהעדיפות שמה תתגנה עליו, זה ראינו קודם. הרי יש את העדיפות שמה תתגנה עליו, נכון? אבל סליחה, יש את העדיפות של מצווה בו יותר מבשלוחו. האיסור זה שמא יתגנה עליו. עכשיו גם באישה יש חשש שהבעל יתגנה עליה, אבל. כיוון שטב למיתב אז זה לא מגיע לכדי איסור, זה לכל היותר יתווסף לעדיפות. זאת אומרת, יש עדיפות שהאישה תעשה את זה בעצמה ולא על ידי שליח. מצד האישה, העדיפות היא לא רק בגלל מצווה בו יותר מבשלוחו, אלא גם בגלל החשש שהוא יתגנה עליה. אבל אצלה בגלל הטב למיתב, החשש שהוא יתגנה עליה לא עולה לכדי איסור. אצל הבעל אין את חזקת טב למיתב, שם הוא יתגנה עליו ויש פה איסור ממש. אוקיי? אצל האישה זה רק תוספת לעדיפות. באופן כללי אני אעיר אולי. מה? אופציה של סירוב? קודם כל ודאי שיש לה. לא מזכירים? מה זאת אומרת אופציה של סירוב? אם היא לא רוצה אי אפשר לקדש אישה בעל כרחה. לא, אני לא רוצה. היא תמיד תסכים. בסדר, אוקיי, אבל השאלה אם זה עדיף לה. זה שהיא תמיד תסכים זה רק אומר שהקידושין חלו ואין מקח טעות. אבל אני שואל למה זה לא עדיף שהיא תעשה את זה בעצמה? הרי זה הדיון שלנו. הדיון שלנו הוא לא בתחולת הקידושין עצמה, עם זה פתחתי. אנחנו לא מדברים על תחולת הקידושין, אנחנו מדברים על השאלה מה עדיף. נו, אז לא עדיף שלא יתגנה? אז מה עם טב למיתב? מה המצווה בו יותר מבשלוחו באישה? הגוף הזה של… שלא כמו הנימוס שדיברנו… בגלל שאין בה… אתה ממשיך את מה שאמרת קודם. בגלל שבאישה אין מצווה, אז הרעיון של מצווה בו יותר מבשלוחו לא שייך להגיד באישה. כי זה לא מצווה, נגד מה שאמרתי קודם. מה שיש פה זה העדיפות זה רק בגלל שמא יתגנה עליה. זה יקח חסר מן הספר, זאת אומרת הגמרא הייתה צריכה להגיד יותר מזה. גם הרי רב יוסף… ומה עם המחשבות שכתוב פה? בדיוק. ואיך הוא דן בזה בעצמו? מה, זה לא הכוונה הטרחה? הטרחה שהוא עוסק בזה בעצמו, זה לא בגלל שהוא רואה את הדג. אז אם הוא ראה את הדג ומלח אותו זה כבר לא צריך לחרוך את ראשו, הוא כבר ראה. פגש את הדג הזה כבר. אז לא, זה לא הנקודה, אבל זה הערה נחמדה אבל היא גם לא עובדת. כי הדוגמאות של מחריך רישא ומלח שיבוטא אומרות שזה לא נכון. זאת אומרת אם אתה אומר שהעדיפות מצד האישה היא רק כי שמא הוא יתגנה עליה, אז מה הדוגמאות האלה של מחריך רישא ומלח שיבוטא? הרי הדוגמאות מובאות ברב יוסף עצמו. לכן זה לא עובד. אוקיי? אז טב למיתב כנראה מוריד איזה דרגה, זה איסור זה לא, אבל יכול להיות שזה יתווסף לעדיפות. באופן כללי אני רק אעיר שיש איזושהי נטייה בפוסקים להגזים קצת עם הטב למיתב תנדו. קצת הרבה הייתי אומר, לא קצת. זאת אומרת יש איזושהי הנחה שהאישה לא מעניין אותה כלום, העיקר שיהיה לה בן זוג. כן ולכן מוכה שחין, מה שאתם רק רוצים. אה? זאת הנחה של הגמרא, כן. נכון, אז אני אומר, אנשים לוקחים את זה לקצה ואומרים זה טבע האישה, זה לא ישתנה אף פעם. לא מסתכלים רגע באמת מה האישה מעדיפה. תעשה משאל היום ותשאל נשים אם הן באמת מוכנות להתחתן עם כל אחד. ברור שלא. זאת אומרת החזקה הזאת היא היום התרוקנה כמעט מתוכן. זאת אומרת אין הרבה הבדל בין… יש קצת הבדל בין נשים לבין גברים אני חושב מהתרשמותי הממוצעת, אבל בטח לא משהו קטגורי כזה שאישה מוכנה לקבל כל בן זוג לא אכפת לה מי. נכון להישאר לבד. אה? להישאר לבד. יש הרבה נשים שמעדיפות להישאר לבד ולא מסכימות להינשא לבני זוג שלא נראים להם, אפילו לא בעלי מומים גדולים. סתם לא נראים להם, אין להם כימיה איתם. היום זה בבירור שונה. אני אומר את זה, אני ממשיך את העניין של לא לקחת את הטב למיתב רחוק מדי. אז זה לא שטב למיתב תנדו פירושו שהאישה אדישה לחלוטין למי יהיה הבן זוג שלה. ברור שיש לה עדיפויות, היא הייתה רוצה לראות אותו ולהביע דעתה. הטענה של טב למיתב רק אומרת שזה לא מבטל את הקידושין אם היא לא רואה, כי האומדנא היא שלפחות היא רוצה בן זוג לפחות ברמה שהיא לא תבטל את זה. זה לא אומר שהיא מתרצה לכל אחד ואין לה עדיפות לפלוני על פני אלמוני. אוקיי? ולכן יכול להיות שזה פשוט מתווסף לעדיפות. מצד האישה הטב למיתב רק אומר שאין פה איסור, זה מתווסף לעדיפות החשש שמא תתגנה עליה. מה? אם תתגנה יגרש אותה? לא לא, פה לא מדובר על התחולה בכלל, לכן אני אומר, מדובר על מצווה בו יותר מבשלוחו. זה לא מדובר על תחולת הקידושין עצמה. זה לא עוסק במישור הזה בכלל. גם לגבי הבעל יש מקום לדון. אז אם היא תתגנה עליו אז הוא יגרש אותה, מה הבעיה? מה החשש שמא תתגנה עליו? הבעל הרי יכול לגרש, האישה לא יכולה. זה פשוט לגרש, זה עבירה. או, זה משלם כתובה. אתה בעצם אומר החשש הוא להפסד של הבעל. זה כבר הוא אומר, ואהבת לרעך כמוך, ואז זה לא מתאים. אז יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת, יכול להיות שהוא באמת יגרש אותה, והתורה גם לא רוצה את זה. לא רוצה שבן אדם יתחתן ויגרש. נכון? כל המגרש את אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות. ודבר שני, כמובן זה פשט הגמרא, ואהבת לרעך כמוך, הכוונה לא עד כדי כך שהוא יגרש אותה, במיוחד שלפני כן דיברנו גירשוהו ולא יכול לשאת עוד אחת. אז לא מגיע בהכרח לזה שהוא יגרש אותה. אבל גם אם הוא לא יגרש אותה, הוא יחיה איתה והיא תתגנה עליו, ואז הוא לא מקיים את ואהבת לרעך כמוך. זה החשש. תראו את הרמב"ם בהלכות אישות פרק ג', מצווה שיקדש אדם אשתו בעצמו יותר מעל ידי שלוחו, וכן מצווה על האישה שתקדש עצמה בידה יותר מעל ידי שלוחה. ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצוות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אישה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה. שתי אפשרויות: או החשש שהוא יגרש אותה, או החשש שהוא לא יגרש אותה, זאת אומרת לא מגיע עד כדי כך או שלא בא לו להפסיד את הכתובה, לא משנה, להחזיק אותה זה יותר מכתובה אז אני לא יודע אם זה שיקול, אבל הוא ימשיך לחיות איתה והוא שונא. עכשיו הגמרא אומרת ככה, האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. כשהיא נערה אין, כשהיא קטנה לא? מסייע ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר, אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. אז פה הגמרא לא עוסקת בשאלה למה כתוב בו ובשלוחו. האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו. פה הגמרא לא שואלת למה כתוב גם בו וגם בשלוחו. למה לא? ואחרי זה הגמרא אומרת כן, אבל למה נערה? מה עם קטנה? הרי גם קטנה? לא, בקטנה יש אפילו איסור. בנערה אין איסור, בקטנה יש איסור. למה בנערה אין איסור? כי זה שליח לקבלה, לא להולכה. שליח לטב למיתב. מדובר על האבא לא על הבעל. האבא מקדש את בתו, זאת אומרת מדובר פה מצד האישה שהאישה שולחת שליח או האבא שולח שליח עבורה. שמה אין איסור, זה רק עדיפות. לכן בנערה אין איסור. אבל בקטנה מתברר שאפילו מצד הקטנה יש איסור, לא רק עדיפות אלא איסור. למה? כי עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. את הנערה יודעת לייפות את כוחו של אבא שלה והיא מוכנה גם לא לראות את המיועד שלה. אבל הקטנה האבא עושה את זה בעל כורחה, היא בכלל לא שהיא ייפתה את כוחו. שמה לא, זה יכול להיות ששמה לא רק שזה עדיפות אלא שמה ממש יש איסור. הוא עוד לא מכיר את הדעת שלה עד שתגדל הוא יכיר אותה יותר, אולי גם יכול להיות. אבל לא משנה, אין לה עוד דעת בשביל להסכים. הנערה גם אם היא לא רואה, היא ייפתה את כוחו של אבא שלה והיא מסכימה. ולפחות את העדיפות אולי יש אבל את האיסור שהחשש שמא תתגנה זה אין כי היא סומכת על אבא שלה. אבל הקטנה לא סומכת על אבא שלה, אבא שלה עושה את זה בעל כורחה. היא לא הביעה רצון, גם אם היא תביע רצון זה לא משנה כי רצון של קטנה לא נחשב אז אין לה דעת. אז שמה דווקא יש איסור, זה ממין הפוך על הפוך כזה, דווקא בגלל שהיא קטנה שלכאורה אבא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לא, אבל דווקא בגלל זה יש שמה איסור ממש כמו בשליח של האבא של המקדש של הבעל. מה עם בו ובשלוחו? למה כתוב בו ובשלוחו? אגב שיטפא דרישא, אגב שיטפא. אז למה לא תגיד כבר גם בשני אגב שיטפא? דהנה במשנה פה יש כבר בו ובשלוחו מיותר, תגיד טוב אז גם בשני זה ככה. מה הקושיה הגדולה למה זה חוזר פעמיים? הרי אתה יכול לחשוב שזה אבא, הוא שליח של הבת, עכשיו הוא מינה עוד שליח, אז היית אומר שמע הוא לא יכול לשים שליח הוא צריך לעשות את זה בעצמו. בעצמו? כן. ואז היית צריך להגיד בשלוחו, למה בו ובשלוחו? כי הוא גם יכול לעשות את זה וגם שליח. אז תגיד רק בשלוחו, לא רק בו, זה ברור. תגיד רק בשלוחו, אם בשלוחו יכול אז בו גם לא צריך. למה אם שלוחו יכול אז הוא לא יכול? אם לא אז שניהם לא, אבל אם השליח יכול אז הוא ודאי יכול. אני חושב שפה זה לא כל כך קשה כי החידוש הוא שזה דווקא נערה ולא קטנה. אומרים לך בו ובשלוחו בנערה, אבל בקטנה בו כן בשלוחו לא. אז אתה צריך להגיד בו ובשלוחו. עוד פעם, בשלוחו לא אין הכוונה שזה לא יחול. בשלוחו לא הכוונה שיש איסור. בסדר? לא שזה לא יחול, זה לא מדבר על התחולה, מדבר על האיסור. אוקיי? אז פה לא קשה למה כתוב בו ובשלוחו. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו. זה בא להגיד לך כשהיא נערה זה בו ובשלוחו, כשהיא קטנה זה רק בו. אוקיי? יכולת להגיד האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בשלוחו, ובקטנה אתה מבין שלא. אבל בשביל לחדד את זה אני כבר, זה כבר לא קשה למה נקטו בו ובשלוחו. זה שזה גם בו וגם בשלוחו זה בגלל שהיא נערה, בקטנה רק בו, לא בשלוחו. בסדר? למה אם היא קטנה בו מותר? הרי הוא בשלוחו, למה, זה השאלה אם בו גם הוא שליח אז היא עדיין לא רואה את בעלה המיועד כי גם האבא הוא בעצם רק שליח שלה. יכול להיות שבו הכוונה זאת אומרת יחד איתה, הם נמצאים באותו מקום הרי. אז אם הוא מקדש זה כנראה גם היא נמצאת שמה, אני מניח לפחות. וכשאתה שולח שליח אז זה כאילו נעשה במקום אחר, זה לא איפה שהיא נמצאת ולא איפה שהוא נמצא, אז היא לא רואה. ויש איסור מצד שהיא קטנה לכאורה. בתוספות אדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה. אמרנו שקטנה גם בו לא יכול? עד שתגדל ותאמר, אתה אומר שאפילו אם היא אומרת שהיא רוצה, היא אומרת את זה בתור קטנה, זה עוד לא מספיק. יכול להיות שזה כן מספיק, אולי לכתחילה לא, אבל איסור לא יהיה. איסור לא, אז יכול להיות שלכתחילה אל תעשה את זה, כמו שאמרתי בדין השני. בסדר, כל אלו הערות שהגמרא לא מדברת עליהם אבל יש מקום לתהות לגביהם. תוספות אומר למה בקטנה יש חזקת טב למיתב, אז הוא אומר אסור לאדם שיקדש את בתו קטנה, ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא, משום דטב למיתב טן דו, הני מילי בגדולה שמתקדשת על ידי עצמה, דכיון דנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור, אבל קטנה שמתקדשת על ידי אביה איכא למיחש שמא אם הייתה גדולה לא הייתה מתרצית. עכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו וכולי. וכשאתה עושה את זה לטובת הקטנה אז זה כן מותר. לכן זה לא בעיה בתחולת הקידושין, אם זה היה בעיה בתחולת הקידושין לא היה עוזר שהגלות מתגברת. אלא מה, אתה זה כמו יתמי בתקנת חכמים. חכמים אמרו לאבא תדאג לקטנה אל תעשה את זה בלי שהיא יודעת, כן, אם האמא דאגה לקטנה היא זו שדורשת ממני לקדש אותה בתור קטנה אז זה בסדר. אז זה לא על זה דובר. אוקיי? אבל בתוספות מה שהבנתי מהגמרא מה, כשהיא נערה אין, כשהיא קטנה לא. כאילו הוא לא יכול לקדש אותה. לא, הוא יכול לקדש אותה רק שזה אסור. אבא יכול לקדש את בתו כשהיא קטנה? הוא יכול, רק שזה אסור, הקידושין יחולו. התחולת הקידושין זה יחול, אין, זה איסור של שמא תתגנה, זה איזשהו חשש. זה לא איסור, זה לא מעכב את תחולת הקידושין עצמה. יש עוד תוספות אחד שלא הראיתי לכם. מה קורה בשליח של האישה? אם שליח של האישה בא והבעל מקדש אותה דרך שליח שלה, אז אין איסור, נכון? זה רק, זה רק עדיפות. זה רק עדיפות ואין איסור. למה אין איסור? כי טב למיתב. וכשהבעל מקדש על ידי שליח שלו אז יש גם איסור, למה? כי הוא לא ראה אותה. ואם הוא מקדש בשליח לקבלה אז הוא כן ראה אותה? נכון שהשליח הוא שליח של האישה, אבל עדיין הבעל לא ראה את האישה. אז נכון שיש אין איסור מצד האישה, אבל יש איסור מצד הבעל. אז תוספות אומר, אגב זה לא דוחק, זה מה שהוא אומר זה פשוט בהרבה מקומות. אולי פה כי האישה היא יזמה? אתה אומר אולי בגלל שהיא יזמה? כן, הפוך, אם היא יזמה זה עוד יותר קל. אבל אם היא לא יזמה כל כך זה עוד יותר גרוע, הוא כנראה לא קונה סחורה מי יודע מה. טב למיתב טן דו אומר, אומר תוספות שניים: ואי קשיא הכא נמי גבי דידה איכא איסורא כי יהיב קידושין לשלוחה ולא חזי לה? ולא חזי לה, כן, אז הוא לא רואה אותה, גם אם זה שליח שלה הוא לא רואה אותה. אומר אי נמי, ומיהו מתניתין בדידה קאמר דהיא מקדשא בה ובשלוחה, הלכך הך דתנא בה למצוה אשמועינן, אבל איסורא לגבי דידה ליכא, אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא. במילים אחרות יוצא עכשיו בסוף. בסופו של דבר שהכל הכל קיים גם ברישא וגם בסיפא. וגם בסיפא כשהאישה שלחה שליח לקבלה, אז זה לא רק עדיפות, יש גם איסור. האיסור מצד הבעל. מצד האישה אין איסור כי זה טב למיתב. מצד הבעל יש איסור. מה שהמשנה אבל אומרת זה רק מתייחסת רק לאישה, כי את האיסור היא כבר אמרה ברישא אז לא צריך להגיד עוד פעם. מה שנאמר בסיפא זה רק את עניין העדיפות. אוקיי? תכלס יש גם עדיפות וגם איסור גם ברישא וגם בסיפא. סיכום הלכתי. מה אומר הרמב"ם? מצווה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו. כן הרבה פעמים אגב סתם בקשר לתוספות הקודם, הרבה פעמים מדייקים כשהרמב"ם אומר שיש איסור לא יודע מה דבר כזה הוא משום כיבוי. רגע ומה עם בישול? סתם לא משנה משהו. בסדר הוא דיבר כרגע בדיני כיבוי אז הוא אומר שזה אסור משום כיבוי. אל תדייק מכאן שזה לא אסור משום בישול. זאת אומרת שלפעמים מדברים על אספקט מסוים כי זה האספקט שבו עוסקים. גם פה עוסקים באספקט של האישה אז אומרים שאין איסור. זה לא אומר שמצד הבעל אין איסור במצב כזה. בזה לא עסקו כאן. עסקו כאן בצד של האישה. רמב"ם. מה? כן זה ברור וזה גם מאוד הגיוני אני אומר זה בכלל הדיוט. לא אני אומר אין מה לדייק את הדיוקים האלה. עוד פעם תלוי בהקשר. אבל אם ההקשר ברור שעוסקים באספקט הזה אז מה שאמרו את האספקט הזה לא אומר שאין אספקט אחר. אם בהקשר לא ברור שעוסקים דווקא באספקט הזה ואומרים שיש פה איסור כיבוי אז אתה יכול לדייק אז כנראה אין איסור בישול. אבל אם כל הסוגיה עוסקת באיסורי כיבוי אז אין לך מה לדייק משם. כן אבל אם איזשהו הדיוט קורא את זה כפשוטו הוא אומר אם לאו מותר. אז שההדיוט ילך לרב שילמד אותו לקרוא לא כמו הדיוט. הוא קורא את זה ישר בלי פרשנות ואיזה מישהו עשה את זה מה אסור לו לעשות את זה אם היא התחתנה עם בעל… היא לא עוברת איסור אבל זה לא אומר שהבעל יכול. הבעל עובר איסור היא לא עוברת איסור גם אם הבעל וירטואלי. ככה הרמב"ם כותב את זה כדי להפיס את הבעל אם הבעל קורא את זה הוא אומר אם לאו מותר. אבל תקרא את הרישא ברישא כתוב שאתה צריך לראות אותה. מה שכחת את הרישא כשעברת לסיפא למציעתא אפילו לא סיפא. למשנה ולגמרא צריך לקרוא לא בקריאה של הדיוטות צריך לקרוא מי שיודע לקרוא. משנה של שבת יש את הדינים של הוצאת שבת הוצאה והכנסה שזה עניין לפני עיוור הראש. טוב אותו רעיון כן לא עוסקים בדיני לפני עיוור עוסקים בדיני הוצאה והכנסה. טוב הרמב"ם אומר מצווה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו וכן מצווה על האישה שתקדש עצמה בידה יתר מעל ידי שלוחה עד כאן רגע איך הרמב"ם פוסק כלישנא קמא לכאורה לא? אין איסור כשהבעל שולח שליח הרי הלישנא בתרא אומרת יש איסור. רק כשהאישה שולחת אז זה עדיפות כשהבעל שולח יש איסור. הרמב"ם פוסק לכאורה כמו לישנא קמא. כלישנא קמא שאומרת שמצווה בו יותר מבשלוחו זה בין בבעל ובין באישה. הרמב"ם גם מדייק בלשונו זה כלל ברמב"ם אגב בניגוד לשאר הראשונים שצריך להיזהר מדקדוקי לשון בדרך כלל זה סתם פלפולים בראשונים כשמדייקים בלשון לא מדייקים בלשון אומרים מה שמתכוונים פחות או יותר. ברמב"ם אחד הכללים הוא שהרמב"ם מדייק בלשונו. ואם בגמרא כתוב מצווה מול איסור והוא אומר מצווה אז זה כנראה מצווה ולא איסור. ואז זה מחדד עוד יותר את מה שאמרתי שקראנו את הגמרא שבלישנא קמא והלישנא בתרא זה שתי לישנות הם חולקות אחת על השנייה. ולכאורה הרמב"ם פוסק כלישנא קמא שבדרך כלל פוסקים כמו לישנא בתרא וגם בגמרא עצמה אם הייתי קורא אותה כפשוטה הייתי מבין שהגמרא מסיקה בסוף כלישנא בתרא סתם כי זה בסוף נשאר המסקנה איכשהו למרות שלא כתוב במפורש איזה תיובתא או הלכתא או משהו כזה אבל אגב שיטפא נדמה לי שיותר סביר שהלישנא בתרא זה ההלכה. אבל תראו את ההמשך ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצוות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. אז ה"אין ראוי" מדבר רק על קטנה לא על נערה נכון? אומר אף על פי שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן ה"אין ראוי" הזה מדבר רק על קטנה לא על נערה למרות שהוא דיבר על שניהם איך אני יודע כי הוא אומר אלא מצוות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. מה עם נערה? אין בעיה אין איסור אבל עדיפות יש זה הוא אמר קודם נכון? רק איסור אין אוקיי. הלאה. וכן האיש, אין ראוי לו שיקדש קטנה, ולא יקדש אישה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עימה והוא שונאה. מה זה? מה הוא חוזר עוד פעם? מסביר את ה"אין ראוי". אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אישה, גם גם אישה. אבל את האישה אמרת למעלה כבר. זה איסור גם. נכון. פוסק כמו לישנא בתרא, לא כמו לישנא קמא. אך מה הוא אומר? ושימו לב, זה הכל מדויק. איסור? לא, אין ראוי זה האיסור. האיסור פה הוא לא לאו. מה? ראוי לקדש אישה ולא לקדש. נכון. לא, לא ראוי ולא יקדש גם אישה. קטנה שמקדש אותה אבא שלה זה כמו אישה מצד הבעל. כמו שבגמרא, זה הגמרא. הגמרא אומרת את זה. מצד הבעל. נכון? אמרנו לא ראוי. לא, אסור. יש איסור. לא ראוי זה אסור. זה האיסור. מצווה לא לעשות זה עדיפות. לא ראוי או אסור, אסור פה זה לא לאו, אסור פה הכוונה לא ראוי. מה הרמב"ם בעצם אומר? הוא פוסק כמו לישנא בתרא, והוא בדיוק מחדד את הנקודה שדיברנו עליה כשקראנו את הגמרא. הוא ראה ברוח קודשו את מה שאני אגיד לכם. זאת אומרת, מה הוא אמר? שהלישנא קמא, הלישנא בתרא לא חולקת על הלישנא קמא. הלישנא בתרא מסכימה שכשבעל שולח שליח יש עדיפות, רק בנוסף יש גם איסור, אבל גם עדיפות. וזה מה שהרמב"ם כותב פה. בהתחלה הוא מביא את דין העדיפות, ואומר שדין העדיפות קיים בין בשליח של הבעל בין בשליח של האישה. בסדר? חוץ מזה בשליח של הבעל יש גם איסור, וגם בקטנה יש גם איסור. פשוט מסכם את הגמרא, זה הכל. שום דבר חוץ מזה. אך מה? רק צריך לקרוא את הגמרא בנחישות וברגישות, כן? שהלישנא קמא לא מדברת, הלישנא בתרא, סליחה, לא מדברת רק על איסור. הלישנא בתרא מדברת על האיסור בנוסף לעדיפות, ויש גם עדיפות. וזה מה שהרמב"ם אומר שם, שזה גם עדיפות וגם איסור. אוקיי? שולחן ערוך למשל הוא מקפיד מאוד על הלשון, על ההבדל. אומר האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אישה, בין אישה סתם בין אישה פלונית, ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני. אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה על ידי שליח, אלא אם כן מכירה, שמא אחר כך ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ומכל מקום אף על פי שמכירה מצווה שיקדשנה בעצמו אם אפשר. מה זה? קודם כל הוא מדבר על העיקרון ההלכתי שאפשר לעשות שליח לקדש. נכון? זה לא קשור אלינו. שיש שליחות בקידושין, אוקיי? בין אישה סתם בין אישה פלונית וכולי. אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה, אסור לקדשה על ידי שליח. אם אתה לא יכול, שלח שליח. אבל אם אתה יכול, תקדש אותה בעצמך, וכאן הלשון כבר זה אסור. כמו הגמרא, נכון? בשליח של הבעל זה באמת אסור. שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ומכל מקום אף על פי שמכירה מצווה שיקדשנה בעצמו אם אפשר. למה? מצווה בו יותר מבשלוחו. כן, גמור. הוא מבין שיש את שני הדברים. הוא פוסק כמו הלישנא בתרא, שיש איסור בשליח של הבעל. אבל זה שיש איסור זה לא אומר, יש גם את העדיפות. שני הדברים. לכן אם אתה מכיר אותה, אז את בעיית האיסור פתרת כי היא לא תתגנה עליך, אתה מכיר אותה. אז תשלח שליח, אין בעיה. אבל כן הפסדת את עניין העדיפות של מצווה בו יותר מבשלוחו. אז בעצם גם השולחן ערוך הוא כמו הרמב"ם למרות שהוא פה מקפיד יותר על ההבדל בין איסור לבין מצווה. מה עם האישה? שליח של האישה? אז בתחילת סימן ל"ו, זה בסימן ל"ה. בתחילת סימן ל"ו הוא כותב האישה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה, ומצווה שתתקדש על ידי עצמה אם תוכל, אבל איסור ליכא כמו שיש באיש. בסדר? אז לגמרי כמו הרמב"ם. ההתנסחות קצת שונה, החלוקה של ההלכות קצת שונה, אבל שניהם מסכמים, הם פוסקים כמו הלישנא בתרא והם אומרים שגם הלישנא בתרא מכירה בכך שיש עדיפות, רק היא מוסיפה בנוסף לזה גם את האיסור. אוקיי? שימו לב לגבי אבא שמקדש את בתו קטנה, אז בסימן ל"ז, מצווה שלא יקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ניסוח מוזר קצת. מצווה שלא יקדש? אסור לקדש. מצווה שלא יקדש זה נשמע כמו עדיפות. בקטנה ראינו בגמרא שאסור, נכון? הגה. ויש אומרים דנהוג האידנא לקדש בנותינו הקטנות משום שאנו בגלות וכולי, כן זה התוספות שראינו. אז החלקת מחוקק שמה אומר, מצוה שלא יקדש את בתו כשהיא קטנה, כלומר אף על גב דבגמרא אמרו אסור לקדש בתו, אפשר באומר לה צאי וקבלי קידושייך ליכא איסורא. ומכל מקום מצוה להמתין עד שתגדיל. אם היא הולכת בעצמה ומקבלת קידושין, זאת אומרת אם היא רואה את הבעל, אז אין איסור. לא כמו שראינו בגמרא. והוא רוצה לטעון שזה רק אם היא רואה את הבעל המיועד למרות שהיא קטנה ואין לה דעת, כן, אז אין איסור. לקדש קטנה זה רק בשליח יש איסור. אני חוזר ואני מזכיר לכם את מה שאמרתי, למה כתוב בו ושלוחו בספה של המשנה? אז אמרתי בגלל שהאיסור בקטנה הוא רק בשלוחו, לא בו. והחידוש הוא לא שזה בו ושלוחו, החידוש הוא שבו ושלוחו זה רק בנערה, אבל בקטנה זה רק בו ולא בשלוחו. אמרתם מה, בקטנה אבל גם אם אבא מקדש מה ההבדל, היא עדיין לא רואה את הבעל? לא, היא רואה את הבעל. ואמרתם לי כן, אבל אם היא רואה את הבעל אז מה הבעיה, אבל אין לה דעת עדיין, אז מה אכפת לי שהיא מסכימה, היא קטנה? הנה, הוא אומר שלא. זאת אומרת אם הקטנה מסכימה זה בסדר, ומכל מקום מצוה להמתין עד שיגדיל. בדיוק מה שאמרתי לכם. זאת אומרת שאם הקטנה מסכימה, אז נכון שאין לה דעת, אבל איסור כבר אין כאן. נכון, היא יכולה אחרי זה כשתגדל להתחרט, אבל זה לא לגמרי, סך הכל הטעם של הסך הכל כן נשאר דומה. רק יש חשש שאולי היא לא מגובשת לגמרי, אז לכדי איסור זה לא מגיע, אבל עדיין לכתחילה יש את העדיפות. זה מתווסף לעדיפות אצל הקטנה למרות שאין איסור. אז מתווסף לעדיפות, אוקיי? זה החלקת מחוקק. אבל בבית שמואל שמה הוא אומר מצוה שלא יקדש, כן, ויש קטנה שיש לה דעת, גם הוא אומר שקטנה שיש לה דעת אז יכול להיות שאין איסור. ומה שכתב הוא מצוה ובש"ס כתב אסור, כתב החלקת מחוקק היינו באומר לה צאי וקבלי קידושייך ליכא איסורא, ודוחק דלא הזכיר דאיירי שואמר לה צאי, מה אתה עושה אוקימתא בשולחן ערוך? שולחן ערוך מדבר במצב שהוא אומר לה צאי קבלי קידושייך? הוא אומר סתם באופן כללי כשאבא מקדש את בתו הוא לא מעמיד את זה דווקא כשהוא אומר לה קטנה צאי וקבלי קידושייך. אלא נראה דלית הלכתא כרב דאמר אסור. לא, לא פוסקים כמו רב שאומר שיש איסור בקטנה. זה לא נפסק להלכה. דאשכחן כמה מעשים בש"ס דהיו מקדשים בקטנות. אני לא מאה אחוז בטוח שכל הדיוקים שלהם וכל המחלוקות האלה הם באמת מבוססים. זאת אומרת יכול להיות שכשחלקת מחוקק, כשהשולחן ערוך כותב מצוה שלא יקדש את בתו קטנה הוא מתכוון לאיסור. הוא לא, בניגוד לרמב"ם השולחן ערוך לא מדייק בלשונו כל כך. רגע, הבית שמואל הרי הבית שמואל כשהוא מביא את השולחן ערוך הוא אומר עכשיו בגלות אנחנו עושים את זה, משמע שהוא מבין שהשולחן ערוך חושב שיש איסור, לא? לא, אומר שיש עדיפות. האידנא אנחנו לא משגיחים אפילו בעדיפות לפי הפירוש שלו, של הבית שמואל. הוא מדבר רק על עדיפות ועל העדיפות אנחנו לא משגיחים מהעדיפות היום. ומה התוספות? תלוי איך אתה קורא. הוא מביא את זה להסביר את האיסור. אני מבין, אבל אני אומר, תלוי איך אתה קורא את המימרא הזאת. אני אומר, אבל כל הדיוקים האלה הם דיוקים קצת בעייתיים. ברמב"ם יש באמת כלל שהוא מדייק בלשונו, בשולחן ערוך ממש לא מדייק בלשונו. אבל לשנות מהלשון של הש"ס? הרי אם כתוב אם הגמרא אומרת שאסור, אז למה להפוך את זה למצוה שלא יקדש? זאת הכוונה אסור, מצות לא תעשה, מצוה שלא יקדש. לא מהלשון מהמשנה? מצות לא תעשה זה גם מצוה. לא, כי במשנה אין מה להבין, אין פה שום בעיה. לא, במשנה לא כתוב כלום, בגמרא. כתוב מקדש בו ובשלוחו. ברור, אבל הגמרא מדברת על האיסור ועל העדיפות ועל כל הדברים האלה, במשנה אין לזה רמז. לא, לא הוסיפו, הם פירשו את זה במשנה. פה הוא קורא רק את המשנה. אבל הוא לא קורא רק את המשנה, אנחנו לא קוראים את המשנה בלי הגמרא. אנחנו לא קוראים את המשנה בלי הגמרא, בטח לא להלכה. טוב, לכן אני אומר אני לא לגמרי בטוח בעניין הזה. עכשיו, כמו שאמרתי קודם, הכלל הזה של מצוה בו יותר מבשלוחו בפשטות לא נאמר דווקא על מצוות. כמו שאמרתי, המחרכי שמא לשיבוטא וכולי זה בפשטות לא מצוה. מה קורה עם קידושין? אז בקידושין לרוב הראשונים זה לא מצוה, זה מכשיר מצוה לפריה ורבייה. כי יקח איש אשה אין לשון של מצות עשה, כי יקח איש אשה. וכי תמצא לגירושין, רק גירושין זה מצוה, קידושין זה רק מכשיר מצוה שתצליח לגרש אותה. אז הגישה המקובלת בפוסקים ובראשונים זה שאין מצווה, זה מכשיר מצווה. אמנם מקובל לחשוב שהרמב"ם כן חולק על זה. רמב"ם וראש מובא בבית יוסף מביא בתחילת אבן העזר, שהרמב"ם תופס שזה כן מצווה. איך אנחנו יודעים את זה? כי הוא מונה מצוות עשה של קידושין. וזה כמובן לא ראיה לכלום. כי הרמב"ם במצוות עשה שלו מונה גם מצוות עשה של הגדרה. שם מצוות עשה פ"ה ופ"ו, זה מצוות עשה פ"ה זה הפרת נדרים, שהבעל מפר נדרי אשתו. אומר הרמב"ם, כשאתה קורא את זה, אל תחשוב שהכוונה היא שיש איזה מצווה להפר, או שמי שלא הפר עבר איסור. כלום. זה רק כלל כזה שאם הוא מפר זה מופר ביום שמעו, ולפי הכללים, אז זה מופר, ואם לא, אז לא. שזו הגדרה. אז למה זה מצוות עשה? כי מבחינת הרמב"ם, בספר המצוות מופיעות גם מצוות שהן הגדרות. שלא עשית מצווה ולא ביטלת עשה אם לא עשית, אלא פשוט הגדרה, שאם הפרת את הנדר, הנדר מופר. מה? לא, הוא אומר את זה במצווה עצמה. במצווה פ' הוא כותב את זה. הוא אומר, אני אראה לכם, אני אפתח לכם את זה. הוא מונה את זה במניין המצוות. לא משנה מה, זה משנה מה, איך הוא קורא לזה? הוא קורא לזה… מה זה נקרא קורא לזה? יש מצוות כאלה שהן דין. אז למה זה נקרא דין? בואו נסתכל. אפתח לכם את זה. מצוות עשה… בוא נסתכל. יש שתי מצוות עיקריות שבהן הוא מפרט את זה, זה פ"ה ופ"ו. מצוות עשה… רגע. אולי זה צ"ה. כן, צ"ה וצ"ו, סליחה. מצווה צ"ה שציוונו לדון בהפרת נדרים. כלומר, התורה שהורנו לדון בדינים האלו. ואין העניין שנתחייב להפר על כל פנים. לא שיש חובה להפר. וזה העניין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מן הדינים. זה הדין שאתה אמרת. כי אין ציווי בפעולה מן הפעולות בהכרח. ואמנם המצווה היא היותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה. אוקיי? ואמנם היות הבעל והאב מפרים, הנה כבר באר הכתוב אותו ודן בו, והלא הקבלה שחכם גם כן מתיר וכולי. זה צ"ה. תראו בצ"ו. מצווה צ"ו היא שציוונו להיות כל נוגע בנבלת המת. ומצווה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה. ואני אזכור אתה הקדמה ראויה שתזכור אותה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות. והיא כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצוות עשה, אין עניינו שנהיה חייבים להיטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שאנחנו מוזהרים מלהיטמא בה ותהיה מצוות לא תעשה. ואמנם היות התורה אומרת כי מי שיגע בזה המין נטמא, או זה הדבר יטמא על תואר כך למי שנגע בו, היא מצוות עשה. כלומר שזה הדין שנצטוונו בו הוא מצוות עשה. והוא אומרנו שמי שנגע בכך על תואר כך נטמא, ומי שהיה על עניין כך לא יטמא. וההיטמא בעצמו רשות, אם רצה יטמא ואם לא רצה לא יטמא. מה? אם אני אגע במשהו טמא אז מצווה להכריז עליך שאתה טמא? לא, לא חושב שהייתי מדייק את זה. הפנחס טוען כך ברמב"ם אבל אני לא מסכים. אין הכרח, אני לא רואה הכרח. בכל אופן אנחנו רואים שהרמב"ם כולל במניין המצוות שלו גם מצוות מגדירות. אוקיי? מה הרעיון מאחורי זה? נדמה לי אצל הרמב"ם ספר המצוות זה סך הכל ספר החוקים. מצווה זה חוק. ספר החוקים היהודי זה ספר המצוות. יש התפרטויות אבל זה השלד, אלה חוקי היסוד. אוקיי? עכשיו, בספר החוקים יש גם חוקים מגדירים. קטן לעניין זה הוא מי שעבר את גיל זה וזה ומקיים כך וכך, מופיע בספר החוקים. מה זה? זה לא מחייב אותנו כלום, זה רק מגדיר מי זה קטן. או מה זה טמא, או מה זה נדר מופר או לא מופר. הגדרות. אבל הגדרות מופיעות בספר החוקים. אז בהלכה מצווה פירושה חוק. בספר המצוות מופיעים כל החוקים. אז יש גם חוקים מגדירים, אז גם הם מופיעים בספר המצוות. צריך לזכור, כל מי שטמא נגיד, טמא שלא נכנס למקדש או שאסור לו לאכול תרומה, זה מופיע כמצווה בפני עצמה. אתה לא צריך את מצוות הטומאה כאיזה אב כזה שבתוכו נכנסים כל הפרטים שהם כן מצוות או איסורים. לא, אלה מופיעים כמצוות נפרדות בספר המצוות. ההגדרה כשלעצמה נחשבת אצל הרמב"ם כמצוות עשה. אז זה אומר ואין פה חיוב. לכן גם לגבי קידושין לא בהכרח שכשהרמב"ם… מונה את מצוות הקידושין זה אומר שיש מצווה לקדש אישה. לא, יכול להיות שזאת ההגדרה. אם אתה עושה כך וכך אז האישה מקודשת. ואם לא אז לא. וממילא משבא עליה דינו כך ודינו כך, זה סטטוס, זה הגדרה. לכן העובדה שהרמב"ם מונה את מצוות הקידושין במניין המצוות שלו היא כשלעצמה לא מוכיחה שהוא חולק על הרא"ש. לא בהכרח. בסגנון שלו שמה יש מקום לדון, זה לא בדיוק מנוסח כמו כאן. אבל זה לא לגמרי ברור. בהחלט יכול להיות שאפשר לפרש אני חושב גם בקידושין שזה לא מצווה גם לפי הרמב"ם. אבל, זה לגבי הבעל. לגבי האישה וודאי שאין מצווה. זה גם לא מכשיר לפריה ורביה כי גם בפריה ורביה היא לא חייבת. אלא בשבת יצרה. בשבת יצרה היא חייבת. אז לכן שמה אין מצווה. והדוגמאות שבגמרא גם הם לא מצווה. כן, מחריכי שבי ומלח שיבוטא. אז זה בעצם אומר שכל הסיפור הזה הוא בעצם מעשים טובים, עבודת השם, לא יודע בדיוק, כלל כזה בעבודת השם. לגבי המחריכי שבי והמלח שיבוטא, כמו שאמרתי קודם זה מעשה קוף. במעשה קוף לכאורה זה מעשה קוף עוד מעט נראה לא בטוח. במעשה קוף לא רק שלא צריך שתהיה שליח, אלא בפשטות נראה שאפילו לא מוגדרת שליחות. זאת אומרת בפעולה שהיא לא צריך שהיא תעשה על ידך אז לא צריך שתמנה שליח את מי שעושה את זה כמו במילה נגיד לפי האור זרוע. אז אין מצווה על האבא, האבא רק צריך לדאוג לזה שהבן יהיה מהול. אוקיי? אז הוא לא צריך למנות שליח. השאלה היא אם מוגדרת בכלל שליחות במצבים כאלה? בפשטות האחרונים טוענים שבמעשה קוף בכלל לא מוגדרת שליחות. לא רק שלא צריך למנות שליח. כי שליחות מוגדרת במקום שצריך שמישהו יפעל עבורך. אם לא צריך, אז למה שהתורה תחדש את מושג השליחות? התורה מחדשת את מושג השליחות במקום שהוא נדרש. לא במקום שזה מעשה קוף. אם קוף יכול לעשות את זה אז מה זה שליח? הוא קוף. וזה כן, כמו הגמרא בעירובין, לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצוות, ואז בהמשך נתנו לקוף והוליכו, נתנו על גבי בהמה והוליכתו, הרי זה עירוב. מכאן זה הביטוי באחרונים כן, שזה נקרא מעשה קוף. דבר כזה. אז מחריכי שבי ומלח שיבוטא לכאורה זה מעשה קוף. אז לא רק שלא צריך למנות אותו שליח, לא שייכת שם שליחות בכלל. אז מיניה וביה אמרתי שיש שם שני דברים שרואים משם, שזה לא דין בדיני מצוות וזה לא דין בדיני שליחות. עכשיו אני אומר שזה שני צדדים של אותה מטבע. בגלל שזאת לא מצווה אז גם לא מוגדרת פה שליחות. אז לכן בגלל שזאת לא מצווה זה גם לא דין במצוות וזה גם לא דין בשליחות. זה פשוט דין בעבודת השם שתעשה את זה בעצמך ולא על ידי מישהו אחר. אבל, יש בכמה פוסקים, אני קצת מדלג כי אין לנו כבר הרבה זמן ואני רוצה לגמור עם זה היום, הר"ן על הרי"ף פה כותב ככה: איכא דאמרי באיסורא נמי איתמר, אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר, דמרישא לא שמעינן דמצווה בו יותר מבשלוחו, דדילמא התם משום איסורא הוא כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח איסורא קעביד. שמא תתגנה עליו. כל שראה אותה תחילה דליכא למיחש להכי איכא למימר דאפילו לכתחילה בשלוחו. אבל מסיפא איכא למיילף דלעולם מצווה בו יותר מבשלוחו דבדידה ליכא למיחש שמא תראה בו דבר מגונה דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו. ומשל הוא שנשים אומרות על כל בעל כלשהו טוב לשבת עם גופים שנים מלשבת אלמנה דתנא נו גוף ודו שנים. ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצווה בה יותר מבשלוחה דאף על גב דאישה אינה מצווה בפריה ורביה אין לה מצווה מכל מקום יש לה מצווה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו. איזה מצווה זאת לסייע לבעל לקיים מצוותו? אין מצווה כזאת. זה מעשה טוב, זה עבודת השם. זה הכוונה. הוא לא מתכוון למצווה במובן של מצוות עשה, במובן הפורמלי. אלא הכוונה זה עבודת השם. כל דבר שהוא… כמו המחריכי שבי, אוקיי? ובמקנה ישתמע לא ככה. המקנה פה כותב, מצווה בה יותר מבשלוחה, הנה הר"ן והמהרש"ל נדחקו בטעמא דמצווה בה אע"ג דקיימא לן דאישה אינה מצווה בפריה ורביה. אגב יש לה שבת יצרה, אני לא יודע למה הוא צריך להגיע לזה שהיא מסייעת לבעל. יש לה את המצווה מדברי קבלה לשבת יצרה. מכל מקום אומר הם נדחקו כי אישה לא מצווה, אז מה זה מצווה בה יותר מבשלוחה? למה זה דוחק? אין פה שום דוחק. מצווה בה יותר מבשלוחה, כל עבודת השם עדיף שתעשה בעצמך ולא על ידי מישהו אחר. הוא כנראה מבין… כבר בהתחלה רואים, הוא כנראה מבין מצווה בו יותר מבשלוחו זה מדבר על מצוות במובן הפורמלי. ולכן הוא אומר, אז רגע, אז מה עם אישה? אז הוא אומר, ויותר נראה דמכאן ראיה לשיטתו של תוספות בגיטין, דאף דקיימא לן דאישה אינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום מצווה על לשבת יצרה. זאת אומרת הוא חייב למצוא איזה סעיף של מצווה, כי בלי זה הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו לא רלוונטי. זאת אומרת הוא כן מבין שזה כלל בהלכות מצוות, אוקיי? לכן משמע פשטא דסוגיא בבא בתרא וכולי. ותו נראה, דאף דאינה מצווה על פריה ורביה, מכל מקום כיוון שהיא רוצה להינשא לאיש, אסורה להיבעל לו בלא קידושין משום לא תהיה קדשה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות אישות. אם כן הוו הקידושין מצווה, כמו מצוות שחיטה והפרשת תרומה ושילוח הקן, דאינו מצווה על השחיטה ועל הפרשת תרומה, אלא אם רוצה לאכול אסור בלא שחיטה ובלא הפרשה. זה מתיר. זה לא איסור, זה מתיר. לא מצווה, סליחה, אלא זה מתיר. זאת אומרת בלי זה אתה לא יכול לעשות משהו אחר. ולמתיר יש כנראה גם כן איזשהו מעמד פורמלי של מצווה, למרות שזה רק מתיר. ככה הוא טוען. ובמובן הזה גם לאישה הקידושין זה מתיר לפריה ורביה או לבעילה, לא לפריה ורביה, לבעילה, משום אחרת תהיה פה לא תהיה קדשה. גם זה ויכוחים גדולים, לפי הרמב"ם כל פעם שהוא בועל לא לקידושין אפילו היא פילגש יש ביטול עשה של קדשה. בסדר, שלא תהיה קדשה. בכל מקרה אנחנו רואים בכל אורך הדרך שההמקנה מחפש כל הזמן סעיפים פורמליים. זאת אומרת מצווה בו יותר מבשלוחו זה מדבר על מצוות, לא על מצוות בלשון הרחוב, כן, על מעשים טובים, על עבודת השם, אלא זה ממש מצוות במובן הפורמלי. וזה מה שהוא אומר, וכן בשילוח הקן, דאינו מצווה לשילוח, אינו מצווה לשלח, אלא אם רוצה ליקח בנים וכיוצא בהן רבים, ואפילו הכי מברכים עליהם אשר קידשנו במצוותיו. מצוות כאלה שרק אם אתה רוצה אתה מקיים, גם הם מצווה, עובדה שמברכים עליהם. לכן שייך בהן מצווה בו יותר מבשלוחו. זאת אומרת ברור שהוא תופס את זה ככלל ששייך למצוות במובן הפורמלי, הוא רק נאלץ להרחיב את מושג המצווה בשביל זה. אוקיי? וזה מה שהוא אומר, ממילא שייך בהם מצווה בו יותר מבשלוחו כדאיתא בנדרים לגבי הפרשת תרומה וכולי. אני רק מדלג הלאה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהקידושין גופא הם מצווה שמברכים עליהם, כיוון שמברכים על קידושין אז זה מצווה באותו מובן כמו שילוח הקן. מצווה שהיא מתיר או מצווה שהיא כן, שמאפשרת קיום של משהו אחר. ואפשר דהרמ"ש סבר כדעת החולקים על הרמב"ם וסבירא להו פילגש מותרת להדיוט בלא קידושין, כך שאין מצוות קידושין. אך לפי זה גם בדידיה ליכא מצווה משום פריה ורביה, דיכול לקיים פריה ורביה בפילגש. אז גם בבעל אין מצוות פריה ורביה כי יכול לקיים פריה ורביה בפילגש, אז קידושין זה אפילו לא מכשיר מצווה לפי זה. אז ממילא נפשך זה לא עובד. כי הוא מבחינתו ברור שזה צריך להיות מצווה בשביל שיהיה פה מצווה בו יותר מבשלוחו. והעיקר בזה כמו שכתבתי בקונטרס אחרון דאף החולקים על הרמב"ם, היינו אם נושא בתורת פילגש, אם נושא להיות להם כל דין איש ואישה, מודים דאסורים להיבעל בלא קידושין. טוב, לא משנה, זה כבר פלפולים כאלה ואחרים פחות חשובים לענייננו. מה שאנחנו כן רואים לכל אורך הדרך שמבחינתו זה כלל בהלכות מצוות. זאת אומרת זה צריך להיות עם סטטוס של מצווה כדי שנאמר על זה מצווה בו יותר מבשלוחו. לא כמו שאמרתי קודם. אז מה עם החרייך רישא, מלח שיבוטא? גם זה מצווה? תראו את זה, המשנה ברורה בסימן ר"נ סעיף קטן ג' כותב שההכנות לשבת זה מצווה. לא מכשיר מצווה, זה מצווה. להכין בעצמו דמצוות כבוד שבת מוטלת על כל אדם, וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש השם מכובד, ומצווה בו יותר מבשלוחו. והוא הדין בכל המצוות, מצווה בו יותר מבשלוחו ועיין ביאור הלכה. מה הוא כותב? שההכנות לקראת שבת, להכין בעצמו, שם הוא מביא את ההלכה של להכין בעצמו, זה מצווה. למה הוא צריך להגיע לזה? כי כתוב שם מצווה בו יותר מבשלוחו. גם הוא מבין כמו המקנה, שמצווה בו יותר מבשלוחו הכוונה זה צריך להיות דין במצוות, זאת אומרת שזה יהיה מצווה. עכשיו מה זה המצווה הזאת של להכין בעצמו? הרי עונג שבת לא שייך פה בכלל, זה לא מצוות עונג שבת. עונג שבת זו מצווה שמקיימים בשבת עצמה, מתענגים כשאוכלים דברים טובים. להכין את הדברים הטובים זה מכשיר מצווה, זה לא מצווה. זה כבוד שבת, זה לא עונג שבת. עונג שבת זה לאכול טוב בשבת. כבוד שבת זה להכין את הדברים במו ידיך לכבוד שבת, לא במו ידיך, להכין את הדברים לכבוד שבת, וזה כבר מצווה בעצמה, זה לא מכשיר מצווה. כך אתה מכבד את השבת שאתה מכין לשבת את הדבר, ונפקא מינה היא גדולה. כי אם זה ככה אז החרייך רישא של ערב שבת הוא בעצמו מצווה, הוא לא מכשיר מצווה. ולכן שייך בו מצווה בו יותר מבשלוחו. זאת אומרת גם המשנה ברורה לומד כמו המקנה, שמצווה בו יותר מבשלוחו זה נאמר על מצוות במובן הפורמלי. ככה אומר גם השער הציון, והשתדל אדם וכולי, ברמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב, אף על פי שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא יתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו, שזהו כבודו. זה לא עונג שבת, זה כבוד השבת, וכבוד השבת זה כבודו של האדם. בסדר? וכך מהראשונים הם שמי שהיה מפצל עצים לבשל בהם, מהם מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות וכיוצא בזה. אוקיי? זה הטענה. הערה אחרונה שאני עוד רוצה להספיק. לא, אבל הוא לא מקבל, העובדה שהוא נזקק לכל מיני פלפולים כדי להראות שמשהו מצווה, לא מספיק שזה יהיה דבר בעל ערך. אומר גם מתיר זה סוג של מצווה, כל דבר זה סוג של מצווה. בסדר. אבל יש דברים שהם לא יהיו, נגיד עונג, אם זה היה עונג שבת ולא כבוד שבת, אז לא היה פה מצווה בו יותר מבשלוחו. אוקיי, זאת אומרת אתה צריך להיכנס לאיזושהי הגדרה פורמלית של מצווה, נכון שאתה מרחיב את ההגדרה הפורמלית. זה שמעתי פעם מהרב לומנצווייג, שהרב לומנצווייג אמר שבירוחם, שהוא אמר ששל החזון איש יש קולות מופלגות בהלכות שמיטה. בגלל שהוא כל כך מחמיר בהיתר המכירה, אז אתה מגיע לקולות מופלגות באיסורי שמיטה. כי אתה לא יכול לחיות הרי באמת עם איסורי שמיטה היום. אז פוטרים את זה על ידי היתר המכירה, אבל אם אין לך את הפתרון הזה אז אתה צריך למצוא פטנטים, אתה מקל בדאורייתא או לא בדאורייתא, דרבנן לרוב הדעות, אבל אתה מקל בעיקר הדין של שמיטה כדי לא להיזקק למכירה, כן? כשאתה פה בעצם מחמיר בהלכות מצווה בו יותר מבשלוחו, מצמצם אותם רק למצוות, אתה צריך להגדיל להרחיב את ההגדרה של מה זאת מצווה כדי שכל הדוגמאות ייכנסו פנים. זה הרבה פעמים ככה, מישהו שבא לצמצם נמצא מוצא את עצמו בסוף נאלץ להרחיב. ולהיפך, כי בסוף אתה צריך להסתדר עם העובדות וזהו. טוב, יש חידוש גדול של הראב"ד, אני עושה את זה בקצרה. מופיע בתשובת הריב"ש בשני מקומות לפחות, בשם הראב"ד, שמי שקידש אישה על ידי שליח יחזור ויקדש אותה עוד פעם. כי מצווה בו יותר מבשלוחו. הוא אפילו לא מדבר על האיסור בהכרח, הוא מדבר על מצווה בו יותר מבשלוחו. עכשיו, מה איך זה רלוונטי בכלל? הוא אפילו דן אגב אם לברך עוד פעם. לברך עוד פעם גם על קידושין שניים. הרי הקידושין הראשונים ודאי חלים, אין ויכוח שקידושין על ידי שליח חלים, האיש מקדש בו ובשלוחו, זה ברור, נכון? רק מצווה בו יותר מבשלוחו, אבל ברור שבשלוחו היא גם מקודשת. אז היא כבר מקודשת, מה יש לך לקדש אותה עוד פעם? אז על פניו נראה שמבחינת הראב"ד וזה מה שפתחתי את השיעור, מבחינת הראב"ד מצווה בו יותר מבשלוחו כן מדבר גם על התוצאה, לא רק על אופן הקיום, שאופן הקיום הוא יותר מהודר כשזה בו ולא בשלוחו, אלא התוצאה, הקידושין עצמם שנוצרים ככה, אם עשית את זה על ידי שליח זה משהו קצת פגום. ואם אתה עושה בעצמך זה הקידושין יותר מעולים. ולכן יש מקום לקדש עוד פעם אחרי שכבר קידשת. כי אתה רוצה להחיל את הקידושין באופן שלם. והם בעצם חלו באופן חלקי או פגום או איך שלא נקרא לזה, לכן תקדש עוד פעם. עד כדי כך שהוא טוען שהוא מתלבט אפילו אם לברך על זה. הריב"ש לא מקבל את זה אבל הוא מביא את זה בשם הראב"ד. חידוש מאוד גדול. אבל האמת שיש לזה דיונים בשאגת אריה ובבית הלוי, הבית הלוי ידוע זה מביא בשם רב חיים, אבל זה בעצם מופיע אצל אבא שלו בשו"ת בית הלוי. הוא מדבר שמה על מי שיש לו שני אתרוגים, אתרוג אחד כשר ולא מהודר ואתרוג שני מהודר אבל ספק אם הוא כשר. מה לעשות? אז הוא אומר קודם תיטול את המהודר שספק אם הוא כשר, ואחרי זה תיטול את הכשר שלא מהודר. כי אם תיטול את הכשר קודם אז כבר יצאת ידי חובה, מה יש לך ליטול את השני המהודר, לא הידרת בכל מקרה, אפילו אם הוא כשר לא הידרת כי כבר יצאת ידי חובה. נכון? והבית הלוי מרחיב את זה יותר, הוא מביא לזה מקור מגמרא במנחות, המקור שיש לך שתי חטאות אחת שמנה ואחת רזה, הבאת את הרזה, הוא אומר תביא את השמנה. למה זה חולין בעזרה? כבר הבאתי את החטאת. אומר לא, מביאים עוד פעם, מקריבים את הדם עוד פעם. בקיצור זה דיון דיון מסובך. זאת אומרת רב חיים טוען כמובן שזה לא שייך וככה מקובל לחשוב. ברגע שעשית ידי חובה יצאת. אבל במנחות שמה וגם השאגת אריה דן שמה באמת, רואים כן קצת כמו הראב"ד. שאם עשית משהו שהוא לא מהודר, יש מקום לעשות את זה שוב וזה לא חולין בעזרה. אתה עושה את זה שוב כדי שזה יהיה מהודר. וגם פה את הקידושין אתה עושה באופן מהודר עוד פעם, למרות שזה כבר לכאורה חל. אבל זה כמובן רק אם באמת יש הבדל באיכות הקידושין שנוצרו. זה לא רק שאתה עשית פעולה יותר טוב, כמו שהסברתי. בהתחלה הרי אמרתי בדיוק שזה לא זה. שההבדל בין בו לבין שלוחו זה לא שאיכות הקידושין שנוצרו זה יותר טוב, אלא שהפעולה שאתה עשית היא יותר עבודת השם. עכשיו אמרתי פה הרי ראינו במקנה ובמשנה ברורה שלא, זה מדבר רק על מצוות, זה לא סתם כלל לא פורמלי בעבודת השם. לא, זה כלל הלכתי בהלכות מצוות, איך מקיימים מצוות. העבד הולך צעד אחד הלאה. לא רק שזה כלל בהלכות מצוות, אלא המצווה בעצמה היא פגומה קצת אם אתה עושה את זה על ידי שליח. ולכן יש עניין לעשות את זה עוד פעם כדי שזה יהיה שלם. היה מקום לתלות את זה בזה שאולי הוא רק מתנה בדעתו, שהוא מתכוון לא לעשות את זה אם יש לו דרך לעשות את זה באופן שלם, אז הוא התכוון מראש לא לצאת ידי חובה באופן הפגום ולכן הוא יעשה את זה עוד פעם, כי אז היא באמת לא מקודשת. אבל זה כבר אוקימתא, כי אם הוא עשה את זה אז הוא כנראה לא התנה, הוא עשה את זה. מה, הוא לא ידע שהוא יכול לקדש בלי שליח? לא יודע. או אולי הוא מראה אליה, הוא שלח את השליח כשהוא נמצא מעבר לים, שלח שליח, תחכי לי, הנה אני רציני, עושה שדין ושדין, אבל הוא מקדש אותה. הוא מקדש אותה כדי שלא תהיה לה אופציה בכלל, לא רק שתחכה לו, שאין לה אופציה אחרת, ואז הוא בא וסוגר את העניין. אוקיי, אבל עדיין זה באמת שאלה מה אתה סוגר, זה כבר סגור. מנא תבירא תבירא. לא היו אופציות, כאילו השליח. אתה צריך להגיד שהקידושין על ידי שליח יש בהם כנראה הם לא שלמים, יש בהם משהו פגום, ואז אתה מחיל את הקידושין השלמים וזה עושים עוד פעם, עד כדי כך שאפילו דן אולי לברך עוד פעם. כי בעצם אתה עושה את המצווה עכשיו, לא המצווה הקודמת הייתה המצווה, המצווה עכשיו היא המצווה. למרות שכבר עשית את זה, זה חידוש גדול. בסימן א' בנתיבות שלום בי"ש חלו קידושין ומשנה מנה לי אם יש לך שתי נשים? לא, אבל שמה באמת הסיטואציה היא כזאת, מה זאת אומרת? שיש לך שתי נשים שבאמת רק אחת משתיהן מקודשת בלי שאתה מגדיר איזה. זה לא אותו דבר. פה קידשתי אישה אחת, הקידושין חלו, תקפים הלכתית, מה יש עוד לעשות? קידושין תקפים, זהו. הקידושין לא חלו כלל כי הם היו ביניהם? אבל שמה לא רואים שזה ביניהם, פשוט בגלל הערבוב זה יוצא ביניהם בגלל הסיטואציה, לא בגלל מושג הקידושין. זה נכון לכל מושג, לא רק לקידושין. גם כשאתה עושה הקדש של שתי מעות שיש לך, אחת משתי מעות שיש לך בכיס, ר' שמעון שקופ מביא שמה. אז זה גם כן, זה סופרפוזיציה קוונטית בין שתי המטבעות. כן, אפשר, אבל אני אומר זה בגלל הסיטואציה, לא בגלל מושג הקידושין. הסיטואציה מכתיבה שאין פה אישה מוגדרת שעליה יש קידושין. אולי יש פה ספק דאורייתא? אבל למה? זה בדיוק הנקודה, אין פה משהו שגורם לקידושין האלה להיות חלקיים. קידשתי את האישה, חלו, הקידושין תקפים, הכל בסדר. זה החידוש. זה מה שראינו בראב"ד, וזה לא קשור לקידושין שאינם מסורים לביאה. הראב"ד מחדש שגם במצב כזה יש באמת סיטואציה של קידושין פגומים, חלקיים, משהו כזה, שזה חידוש מאוד גדול. שמה זה לא חידוש כל כך גדול, שמה זה התוצאה של הנסיבות, אין מה לעשות. ויש בעיה אם בן אדם קידש אישה בלי שליח ואז הוא רוצה לקדש אותה עוד פעם שבועיים אחרי זה? לא, זה הראב"ד לא. בטח שאם הוא רוצה זה שיעבודא דאורייתא, מה זה רוצה? אתה יכול לתת לה טבעת להגיד הרי את מקודשת לי, אבל לא עשית כלום, מלמלת, אין לזה שום משמעות. אותו דבר פה? לא, אבל פה לא, אתה גם מברך, הוא אומר שיש לו צד אפילו לברך. לא סתם לעשות עוד פעם. היה מקום להגיד אולי תעשה עוד פעם בשביל החינוך או משהו כזה כי בלאו הכי זה לא משנה. כשאתה דן אם לברך, טוב, עד כאן, אז גמרנו את הנושא הזה. אז תשלחו לי וואטסאפים כי אני רוצה לשלוח לכם לקראת השיעורים הבאים וגם סיכום והקלטה וכולי.