פוזטביזם הלכתי שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פוזיטיביזם, דדוקציה והיסקים מוסיפי מידע
- מידות הדרש ככללי היסק לא-דדוקטיביים
- קל וחומר, פירכא, והטענה שקל וחומר אינו דדוקציה
- קל וחומר “בכלל מאתיים מנה” והמתח עם “אין עונשין מן הדין”
- מודלים מתמטיים והזהירות במעבר מן הלוגיקה אל החיים
- קל וחומר תלמודי כטיעון משלושה נתונים והדגמת בבא קמא
- אסימטריה בטבלה, שני כיווני היסק, ודיו
- פירכא כהטלת ספק ולא כהוכחת ההפך
- סיבוב קל וחומר והשאלה מדוע הגמרא כמעט אינה עושה זאת
סיכום
סקירה כללית
הטענה היא שלא ניתן לתרגם את שיקול הדעת ההלכתי לטיעון לוגי דדוקטיבי, משום שדדוקציה אינה מוסיפה מידע בעוד שאינדוקציה ואנלוגיה מוסיפות מידע אך אינן הכרחיות ולכן אינן ודאיות. למרות הביקורת על כך שהיסקים לא-דדוקטיביים הם סובייקטיביים וקשה לתקף אותם, מוצגת עמדה שלפיה החשיבה ההלכתית שיטתית מאוד ואף ניתנת לפורמליזציה, והיא דומה לצורות היסק יומיומיות, מדעיות ומשפטיות. ייחוד ההלכה הוא בכך שיש בה סט כללי היסק מפורשים להיסקים המוסיפים מידע, בעיקר מתוך מידות הדרש ההגיוניות כגון קל וחומר ובניין אב, יחד עם מערכת פירכות והרכבות ביניהן, אף על פי שאין אלגוריתם שמבטיח מעבר ודאי מן ההלכות אל “תיאוריה” כוללת.
פוזיטיביזם, דדוקציה והיסקים מוסיפי מידע
הטענה היא שהיסק דדוקטיבי מהכלל אל הפרט אינו מחדש מידע, משום שהמסקנה כבר כלולה בהנחות. הטענה היא שהיסקים שמוסיפים מידע, כמו אינדוקציה ואנלוגיה, אינם הכרחיים ולכן אינם יכולים להיות ודאיים, וכך גם המעבר המדעי מעובדות לתיאוריה. השאלה שעולה היא עד כמה החשיבה ההלכתית לוגית ולא סובייקטיבית, נוכח האפשרות שכל אדם יבצע אנלוגיות אחרות בלי דרך תקיפה דדוקטיבית. המטרה היא להראות שיש שיטתיות בחשיבה ההלכתית, עד כדי אפשרות לפרמל אותה, תוך הדגשה שאין בכך דבר ייחודי דווקא להלכה אלא זה נכון לכל הקשר של היסק יומיומי, מדעי או משפטי.
מידות הדרש ככללי היסק לא-דדוקטיביים
העמדה היא שבהלכה קיים סט כללי היסק שמנסים לתאר היסקים לא-דדוקטיביים שמוסיפים מידע, ובפרט קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, ובניין אב משני כתובים, עם אפשרות לכלול גם שני כתובים המכחישים זה את זה אך זה לא נידון כעת. מוצגת אפשרות להרכיב את הכללים זה עם זה ליצירת היסקים מורכבים, והם מוצגים כאבני בניין שמהן אפשר להפיק כמעט כל היסק, גם מדעי וגם משפטי והלכתי. מוצגת גם הזיקה לשיעור חנוכה על הטבת הנרות, שבו המסקנה היא שאין אלגוריתמים שמובילים מן הקושיה אל הפתרון או מן ההלכות אל תיאוריה, וההשגה דומה ל“מציאה” שבאה בהיסח הדעת, אך עדיין אפשר לנסות להראות כיצד “נפילת המציאות” מתרחשת במסגרת חשיבה לא-פוזיטיביסטית.
קל וחומר, פירכא, והטענה שקל וחומר אינו דדוקציה
הפתיחה היא שקל וחומר נשמע המידה ההגיונית ביותר, ומובאת דוגמה מקראית: “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים,” כקל וחומר המבוסס על היררכיה בין בני ישראל לפרעה. הטענה היא שגם אם היסק כזה נראה דדוקטיבי, הוא תלוי בהנחה שהיררכיית ההקשבה של פרעה מול ישראל נתונה, וכל טיעון ניתן להצגה כדדוקציה אם מותר לבחור הנחות כרצון, כמו באנלוגיית “כיסא עם ארבע רגליים” שמוצגת כדדוקציה רק באמצעות הוספת הנחה כללית שלא נצפתה. מובאת טענתו של הרב אדולף שוורץ שקל וחומר הוא דדוקציה, ונאמר שזו טעות מפני שעל קל וחומר יכולה להיות פירכא, בעוד שהוכחה מתמטית אינה עומדת בפני פירכא אלא רק בפני גילוי טעות בהוכחה. פירכא מוגדרת כדוגמה נגדית שמערערת את ההיסק ומראה שהמסקנה אינה הכרחית, ולכן עצם אפשרות הפירכא מוכיחה שההיסק אינו ודאי.
קל וחומר “בכלל מאתיים מנה” והמתח עם “אין עונשין מן הדין”
מובא סוג קל וחומר שנראה דדוקטיבי יותר, כמו “כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור,” שבו כרייה כוללת בתוכה פתיחה ועוד, ולכן אם חייב על פתיחה חייב על כרייה “לא כל שכן,” לא משום חומרה אלא משום הכללה. מובאת דוגמת הכסף משנה על “מעביר מבניו למולך ולא כל בניו למולך,” שנאמר עליה שזה קל וחומר שהוא “בכלל מאתיים מנה” כי העברת כל הבנים כוללת בהכרח העברת חלק מהם. מובא המהרש״א במהדורא בתרא בבבא קמא שמסביר שמכילתא לומדת מכאן “שלא עונשין ממון מן הדין,” בעוד שהבבלי משמע שחולק וסובר שכן עונשים מן הדין בממון, והמהרש״א מיישב זאת בכך שקל וחומר “בכלל מאתיים מנה” הוא דדוקציה ולכן אין בו חשש טעות או פירכא. מוצגת ביקורת על המהרש״א מכוח דוגמת “מעביר כל בניו למולך” שאינה נענשת אף שזה קל וחומר “בכלל מאתיים מנה,” והכסף משנה מתרץ ש“אין עונשין מן הדין” נובע גם מן האפשרות שהדבר החמור מחייב עונש חמור יותר, ואם יינתן עונש הקל ייפטר החמור בעונש קל מדי והקדוש ברוך הוא יתחשבן איתו. התירוץ הזה מוצג כפירכא על מסקנת הקל וחומר, לא כערעור על עצם החומרה, ומכאן המסקנה היא שגם קל וחומר שנראה מתמטי אינו דדוקציה פשוטה משום שהחיים כוללים סברות והנחות מודליות שמלוות את היישום.
מודלים מתמטיים והזהירות במעבר מן הלוגיקה אל החיים
העמדה היא שמתמטיקה ולוגיקה עקביות ושובות, אך הבעיה נוצרת במעבר מן המודל למציאות, שבו נטמעות הנחות שעלולות להיכשל. מובאת דוגמת חיבור וקטורים בפיזיקה: שני כוחות של חמישה ניוטון צפונה ומזרחה אינם נותנים עשר אלא חמש שורש שתיים, לא כי “חמש ועוד חמש שווה עשר” נשבר, אלא כי ההנחה שהמודל האריתמטי הישיר מתאר את הסיטואציה היא הנחה פיזיקלית שגויה. מכאן נטען שאפילו קל וחומר “בכלל מאתיים מנה” אינו דדוקציה לוגית טהורה, ובוודאי לא קל וחומר של חומרה כמו פרעה ועם ישראל.
קל וחומר תלמודי כטיעון משלושה נתונים והדגמת בבא קמא
נטען שקל וחומר מקראי בנוי על נתון אחד שממנו מסיקים מסקנה, בעוד שקל וחומר תלמודי בנוי לרוב על שלושה נתונים. מובאת דוגמת בבא קמא: שן ורגל ברשות הרבים פטור, שן ורגל בחצר הניזק חייב, קרן ברשות הרבים חייב, ומכאן מסיקים שקרן בחצר הניזק חייב. מוסבר שהקל וחומר מפיק משני נתונים יחס היררכי כללי, כגון שחצר הניזק “קל יותר לחייב” מרשות הרבים, ואז מיישם אותו על הנתון השלישי כדי להסיק את המסקנה, בדומה להנחת ההיררכיה הישירה בפרעה וישראל. מוצעת גם אפשרות ניסוח חלופית המפיקה את ההיררכיה בין המזיקים (קרן לעומת שן ורגל), אך נאמר שהניסוח בגמרא אינו פשוט והמשנה מציגה מורכבות נוספת.
אסימטריה בטבלה, שני כיווני היסק, ודיו
מוצגת הטענה שבטבלת הנתונים יכולה להופיע אסימטריה, כגון בקרן שחיובה ברשות הרבים הוא חצי, ואז שני אופני הפקת ההיררכיה מובילים לתוצאות שונות לגבי קרן בחצר הניזק. נטען שהיסק אחד עשוי להוליד תוצאה של אחד והיסק אחר תוצאה של חצי, והדבר מתקשר למחלוקת רבי טרפון וחכמים על “דיו לבא מן הדין להיות כנדון,” כאשר ההלכה כחכמים. נטען שהשאלה אינה רק ניסוח שונה אלא שני היסקים שונים שמייצרים תוצאות שונות במצב אסימטרי, ולכן גם פירכות שונות עשויות לפגוע בהיסק אחד ולא בהיסק האחר.
פירכא כהטלת ספק ולא כהוכחת ההפך
פירכא מוגדרת כהצגת דוגמה נגדית שמערערת את ההכללה שבבסיס הקל וחומר ומותירה סימן שאלה, ולא כהוכחה שהמסקנה ההפוכה נכונה. נטען שיש אסימטריה בין היסק לפירכא: ההיסק צריך להראות שהתוצאה היא חיוב, בעוד הפירכא צריכה רק להראות שלא בטוח שהחיוב נובע. מוסבר שפירכא יכולה לערער על ההכללה האינדוקטיבית הסמויה, למשל על הטענה שקרן חמור משן ורגל בכל הקשרים, באמצעות הצגת הקשר שבו היחס מתהפך, ואז לא ברור אם חצר הניזק דומה להקשר המקורי או להקשר הנגדי.
סיבוב קל וחומר והשאלה מדוע הגמרא כמעט אינה עושה זאת
נטען שאם שני הכיוונים של הקל וחומר הם היסקים שונים, היה צפוי שכאשר פירכא פוגעת בכיוון אחד הגמרא “תסובב” את הקל וחומר ותשתמש בכיוון האחר, אך בפועל זה כמעט אינו קורה. נטען שסיבוב כזה מופיע בעיקר בשני מקומות בלבד, בנידה ובבבא קמא, ובשניהם כאשר הטבלה אסימטרית והדיו הוא מוקד המחלוקת. מכאן עולה שמהגמרא משתמע ששני הכיוונים נתפסים כשני ניסוחים של אותה טענה באופנים רגילים, אף שעל פניו ניתן לראות בהם היסקים שונים, והשאלה כיצד להבין זאת נותרת פתוחה בסיום.
תמלול מלא
אנחנו נתחיל. אנחנו בענייני הפוזיטיביזם וניסיתי לשרטט איכשהו בקצרה את הטענה, זאת אומרת הטענה היא שאי אפשר לתרגם את השיקול דעת ההלכתי, כדאי ללכת לכיוון ההוא כי אני הולך לרשום על הלוח, אז את השיקול דעת ההלכתי אי אפשר לתרגם לכלל טיעון לוגי דדוקטיבי, וניסיתי להראות סוגי טיעון שונים, דדוקציה, אינדוקציה ואנלוגיה ולהצביע על ההבדל ביניהם. הטענה הייתה שדדוקציה, הליכה מהכלל אל הפרט, זה טיעון שלא מוסיף לי מידע. כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה, המסקנה אין בה שום מידע מעבר למה שהיה בהנחות, זה שסוקרטס הוא בן תמותה זה נכלל בתוך ההנחה שכל בני האדם הם בני תמותה. טיעונים שמוסיפים מידע, זאת אומרת אנלוגיה ואינדוקציה, אלה טיעונים שהם לא הכרחיים, זאת אומרת שהם לא לוגיקה צרופה, ובעצם לכן הצעדים נגיד בתהליך המדעי, הצעדים שבהם אנחנו עוברים מעובדות לתיאוריה, האינדוקציה המדעית, אלה הצעדים שבהם אנחנו צוברים את המידע. הצעדים האלה הם תמיד לא ודאיים, לא יכולים להיות ודאיים. אחרי שיש לנו תיאוריה אפשר לגזור ממנה כל מיני תוצאות בצורה דדוקטיבית. ואז בעצם כמו שהצגתי את הדברים בתחילת הסדרה הזאת, זה מעורר את השאלה עד כמה בכלל החשיבה ההלכתית היא לוגית, היא הגיונית, זאת אומרת עד כמה זה לא משהו סובייקטיבי. יש כל מיני טענות כלפי אנלוגיות ואינדוקציות שזה בעצם עניין סובייקטיבי, כל אחד יעשה אנלוגיות אחרות ואין לנו באמת דרך לבסס את זה או לתקף את זה בניגוד לדדוקציה. מה שאני רוצה לעשות מהיום, אני חושב שזה ייקח לנו קצת יותר מאשר אולי יותר מפעמיים, זה לנסות ולהראות בכל זאת את השיטתיות שיש בחשיבה ההלכתית. והטענה היא שלמרות שהדבר הזה הוא לא לוגיקה דדוקטיבית, יש פה חשיבה שיטתית לגמרי, אני יכול אפילו לפרמל אותה, זאת אומרת לעשות לה פורמליזציה, ומה שאני אנסה לעשות זה קצת להראות איך העסק הזה עובד, כשאני כל הזמן אעיר על זה שבעצם אין פה שום דבר מיוחד לחשיבה ההלכתית. זה נכון לכל חשיבה שלנו בכל הקשר יומיומי, בהקשר מדעי, בהקשר משפטי, בכל הקשר שהוא, ואני אנסה להראות בעצם איך צורת ההיסק היומיומית עובדת, להבדיל מצורת ההיסק הלוגית. מה שייחודי בהלכה, חוץ מזה שאנחנו בשיעורים פה משתדלים לגעת ביהדות, אז טוב לתקוף את זה מהצד ההלכתי ולא מצדדים אחרים, למרות שאני אומר פעם נוספת זה לא מיוחד דווקא לחשיבה ההלכתית, אבל מה שייחודי להלכה בעניין הזה לדעתי היא קצת הקדימה את התחומים האחרים, וזה שיש בהלכה סט של כללי היסק שמנסים לתאר את ההיסקים הלא דדוקטיביים, ההיסקים שמוסיפים מידע. אני מדבר על לפחות על כמה מידות, כמה ממידות הדרש שהתורה נדרשת בהן, קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד ובניין אב משני כתובים. זה נדמה לי, אולי שני כתובים המכחישים זה את זה גם אפשר להכניס לפה, אבל אלה המידות שאפשר לקרוא להן המידות ההגיוניות. כשאני לוקח את שלושת המידות האלה, קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים וכל סוגי הפרכות שיש על כל אחד מההיסקים האלה וכל ההרכבות שאפשר לעשות, אפשר להרכיב אותם אחד עם השני, בניין אב עם קל וחומר, שני כתובים, בניין אב משני כתובים עם קל וחומר, אפשר להרכיב עוד ועוד, ההיסק יכול להיות מורכב כרצונכם, זאת אומרת זה בסך הכל אבני בניין שמהן אפשר להוציא כל כמעט כל היסק, גם מדעי וגם משפטי והלכתי. ולכן נדמה לי שזה מעניין יהיה לעקוב אחרי כללי ההיסק האלה ולנסות לראות איך הדברים האלה עובדים, כשבתוך הדברים אני אנסה גם להראות את מה שדיברתי עליו בשיעור האחרון, שזה היה בעצם שיעור לחנוכה על הטבת הנרות, ובעצם שם סיימתי בזה שאתה צריך להיטיב את הנרות ובסופו של דבר השלהבת עולה מאליה, זאת אומרת אנחנו. בעצם אין לנו אלגוריתמים להגיע מההלכות אל התיאוריה של ההלכות, מהקושיא אל הפתרון. זה מין משהו כזה שכמו מציאה שבאה לאדם בהיסח הדעת הגמרא אומרת, ואני אנסה להראות כאן איך בכל זאת המציאות האלה, איך אפשר להראות את נפילת המציאות האלה אלינו, שזה בעצם להראות את החשיבה הלא פוזיטיביסטית. טוב. אני אתחיל מהמידה שנשמעת אולי ההגיונית ביותר, וזה קל וחומר. 13, קודם כל אולי משפט על המידות, 13 המידות של רבי ישמעאל דיברנו על זה פעם אבל רק במילה, 13 המידות של רבי ישמעאל הם בעצם ניסוח יחסית מאוחר, תקופת רבי ישמעאל ורבי עקיבא זה כבר אחרי החורבן, שההנחה של הראשונים זה שמידות הדרש הן הלכה למשה מסיני, וזה עצמו כבר אומר שאין פה סתם מתמטיקה, כי מתמטיקה אני לא צריך רשות מסיני כדי להפעיל כללים מתמטיים, זאת אומרת דברים שהם נכונים מתוך עצמם, לא צריך פה איזה חידוש של התורה שמותר להשתמש בזה. אז ברגע שאנחנו מקבלים הלכה למשה מסיני זה אומר שמה שיש פה הוא לא טריוויאלי. זאת אומרת יש פה משהו שיכולנו גם לחשוב לא להשתמש בו והתורה אומרת כן מותר להשתמש, או המסורת אומרת לנו מותר להשתמש. ובתוך המידות האלה שהתפתחו לאורך הדורות ועל זה דיברתי כבר בעבר, בניסוח של רבי ישמעאל, ב-13 המידות של רבי ישמעאל כמו שאמרתי ארבע מתוכן הן מידות שאפשר לקרוא להן מידות הגיוניות. השאר זה מידות טקסטואליות, שגם מאחוריהן יש איזשהו היגיון אבל זה עניין לפעם אחרת, ארבע המידות ההגיוניות שהן לא קשורות לטקסט, הן קשורות לתוכן וזה קשור קצת לפוסטים האחרונים, אני אולי אכניס את זה. וזה קשור לתוכן, זה קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד שזה אנלוגיה, בניין אב משני כתובים שזה הצד השווה, ואמרתי אולי שני כתובים המכחישים זה את זה. אבל שני כתובים המכחישים זה את זה זה לא בדיוק, אני לא אדון בזה, זה פרשייה בפני עצמה, אולי אני אדבר על זה, נקדיש לזה איזושהי פגישה לחוד. אז אני רוצה להראות את שלושת המידות ההגיוניות האלה, אז כמו שאמרתי נתחיל בקל וחומר, זה נשמע המידה הכי הגיונית, עד כדי כך שיש אחד בשם הרב אדולף שוורץ שהיה מבית המדרש לרבנים בווינה והוא כתב כמה ספרים על המידות שהתורה נדרשת בהן, ספר על כל מידה, יש על קל וחומר, על גזירה שווה, נדמה לי שגם על כלל ופרט, שניים מהם תורגמו לעברית, השאר זה בגרמנית, והוא רצה לטעון בספר על הקל וחומר, הוא רצה לטעון שקל וחומר זו דדוקציה. קל וחומר זה טיעון הכרחי, סילוגיזם בעצם לוגי. וזה טעות, זאת אומרת זה לא נכון, והאינדיקציה הברורה לזה היא שעל קל וחומר יכולה להיות פירכא. אף פעם לא שמעתי על פירכא על הוכחה מתמטית, אין פירכא. אתה יכול למצוא טעות בהוכחה, בסדר, אם מישהו טעה אז אתה יכול למצוא טעות בהוכחה, אבל וואנס יש הוכחה לא תמצא שום פירכא, אין פירכא על הוכחה מתמטית. ברגע שיש פירכא זה אומר שההיסק בעצמו כנראה לא הכרחי, לא ודאי, וצריך לבדוק אותו, אם תהיה פירכא אנחנו נוותר עליו, אם לא תהיה פירכא אז נצטרך להבין למה ולאמץ אותו, אז לכן קל וחומר הוא לא יכול להיות סילוגיזם, לא יכול להיות דדוקציה. מה הביא אותו לומר את הדבר הזה? מה? מה זה פירכא? פירכא זו דוגמה נגדית. בדרך כלל רוב הפירכות זו דוגמה נגדית. אתה אומר נגיד, אני לא יודע מה, אתה עושה קל וחומר ומה קרן, מה שן ורגל שפטור ברשות הרבים חייב בחצר הניזק, קרן שחייב ברשות הרבים אינו דין שיהיה חייב בחצר הניזק? הם בקל וחומר בפרק שני בבבא קמא. ואז אתה אומר, מה לקרן שכן פטור במקום פטור? אתה רואה שיש לקרן גם קולא, לא רק חומרא, יש פה דוגמה נגדית שמראה שאתה לא יכול כל כך פשוט ללמוד את הקל וחומר הזה, אוקיי? אז יש פירכות גם על קל וחומר, יש פירכות על בניין אב, יש פירכות על בניין אב משני כתובים, אנחנו עוד נראה את כל זה, אני מכניס את הפירכות לתוך המאגר, זאת אומרת יש לנו בעצם שלוש דרכי היסק, על כל אחת מהן יש כמה פירכות, ואלו שש או שמונה או כמה שיש אבני הבניין היסודיות, ואחר כך יש את כל ההרכבות, אפשר להרכיב אותם אחד עם השני ולראות מה יוצא, אנחנו נעשה את זה, אז אני אראה את זה. אז אני מתחיל עם קל וחומר, הקל וחומר הפשוט חז"ל פעם מביאים במדרש שיש עשרה קלים בחמורים שמופיעים במקרא עצמו, אחד מהם למשל. אז הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, זאת אומרת שאם יש פה איזשהו קל וחומר שאומר שאם בני ישראל לא רצו להקשיב למשה רבנו, ואם בני ישראל לא שומעים בקולי, אז פרעה ישמע בקולי? קל וחומר שהוא לא ישמע. במקרה הזה זה אולי יותר חומר וקל מאשר קל וחומר, אבל לא משנה, זה אותו היגיון. ומה זה בעצם מניח מאחוריו? זה בעצם אומר שברור שאפריורי ברור שהסיכוי שפרעה ישמע בקולי נמוך יותר מאשר הסיכוי שבני ישראל ישמעו בקולי. זה אפריורי ברור. עכשיו, אם בני ישראל לא שומעים בקולי, נתון, וכיוון שברור שפרעה עוד פחות ישמע בקולי, אז ברור שגם פרעה לא ישמע בקולי. אוקיי? עכשיו, זה קצת נשמע כמו היסק דדוקטיבי, כמו היסק לוגי הכרחי, נכון? אבל זה לא, זה לא לגמרי לפחות. למה זה לא לגמרי? בגלל שההנחה שפרעה פחות שומע בקול משה מאשר עם ישראל היא הנחה שאתה הנחת אותה. כל דבר אני יכול להציג בתור דדוקציה אם אני רשאי לבחור את ההנחות כרצוני. אז תעשו אנלוגיה, בואו נעשה אנלוגיה. למשל הכיסא הזה יש לו ארבע רגליים, גם זה כיסא לכן גם לו יש ארבע רגליים, זאת אנלוגיה זה לא דדוקציה, נכון? אני לומד מכיסא לכיסא ולא מהכלל לפרט. אני יכול מיד להציג את זה כדדוקציה, הרי הכיסא הזה יש לו ארבע רגליים, לכל הכיסאות יש ארבע רגליים, הדבר הזה הוא כיסא לכן יש לו ארבע רגליים. למה זה לא דדוקציה? כי ההנחה שלכל הכיסאות יש ארבע רגליים היא הנחה שלי, את זה לא ראיתי, זו מסקנה שלי. אוקיי? אחרי שאני מוסיף מסקנות אני יכול להציג כל טיעון בצורה של דדוקציה, זה לא חוכמה. זאת אומרת השאלה מה באמת ההנחות המוצקות שמהן אני יוצא בלי כל שלבי ההיסק בדרך. אוקיי? אז זה בעצם אומר שהכנסנו כאן איזושהי הנחה שפרעה פחות ישמע בקול משה מאשר בני ישראל. אחרי שיש לך את ההנחה הזאת זאת דדוקציה, זה ברור. אם בני ישראל לא שומעים ופרעה הסיכוי שהוא ישמע קטן יותר מאשר בני ישראל, אז ברור שפרעה גם הוא לא ישמע. עוד פעם, כשדיברתי על סיכוי אז כבר שוב פעם זה לא ברור בדיוק, אבל ההסתברות שהוא ישמע יותר נמוכה. הסיכוי, הסיכוי כן. לא משנה, רציתי להציג את זה בצורה של ודאות, לא בסיכוי, רק בשביל הפשטות, זה לא חשוב. אבל יש קלים וחמורים וגם על זה דיברתי פעם, יש קלים וחמורים שהם יותר מועמדים טובים יותר להיות דדוקציה. קל וחומר שנקרא בכלל מאתיים מנה ודיברתי על זה כבר גם. למשל הקל וחומר שמובא במכילתא או בתוספות בתחילת בבא קמא, כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, אז הגמרא אומרת אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן? למה? בגלל שכשאדם כורה בור, הוא חופר את הבור ברשות הרבים, מדובר על נזק של בור ברשות הרבים, אם אתה חופר בור ברשות הרבים אז בפרט אתה גם פתחת אותו כי הורדת את החלק העליון של הבור. פתיחה של בור קיים זאת פעולה שכלולה בתוך כרייה של הבור, נכון? הכרייה של הבור זה לעשות את הבור וגם לפתוח את החלק העליון שלו, עשיתי בעצם את הכל. אז זה כולל בתוכו את החלק של פתיחת בור קיים. אז אם על פתיחת בור קיים אני חייב אז על כרייה ודאי שאני אהיה חייב. למה אני אהיה חייב? לא כי הכרייה יותר חמורה מפתיחה אלא בגלל שהכרייה כוללת בתוכה פתיחה ועוד משהו. אז אני לפחות אהיה חייב כפותח. זאת אומרת אני לא חייב ככורה אני חייב כפותח, זה שעשיתי עוד משהו זה לא אמור לפטור אותי. דוגמה נוספת, באחד השיעורים הראשונים, הרב שטיינברג אולי היה פה אני זוכר שהיה לי תכתובת איתו במייל אחרי זה על העניין הזה, הבאתי את הכסף משנה, באחד השיעורים הראשונים דיברתי על הדברים האלה, הבאתי את הכסף משנה הזה שמסביר על ההעברה מבניו למולך שהגמרא אומרת מעביר מבניו למולך ולא כל בניו למולך. אז הכסף משנה שמה שואל מה זאת אומרת, הרי זה קל וחומר, אם מבניו אתה מעביר אז כל בניו אתה מעביר. עכשיו יותר מזה שזה קל וחומר, זה קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, כי כשהעברת את כל בניך למולך בפרט גם העברת חלק מהם, כי העברת גם את השאר. אז תתחייב לפחות מצד מעביר מבניו לא מצד מעביר כל בניו. זאת אומרת קל וחומר מהסוג הזה זה לא קל וחומר שא חמור מב אלא שא כולל את ב ועוד משהו. עכשיו בין פרעה לעם ישראל זה לא קל וחומר כזה, נכון? אם בני ישראל לא שמעו אלי איך ישמעני פרעה, זה לא קל וחומר כזה. כאן זה באמת חומרה, זאת אומרת פרעה הסיכוי שהוא ישמע בקולי יותר נמוך מאשר הסיכוי שעם ישראל ישמע בקולי. אז זה הקל וחומר הרגיל של חומרה. אבל הקל וחומר של בור או של מעביר מבניו למולך זה קל וחומר שהוא לכאורה דדוקציה צרופה, זאת אומרת אתה לא יכול להגיד שמעביר מבניו חייב והמעביר כל בניו פטור כי המעביר כל בניו הוא בפרט גם מעביר מבניו. ובפרעה יש גם את הקושי הידוע של הקוצר רוח. בעבודה קשה. הא? ובקל וחומר של פרעה. כן, שלבני ישראל היה קוצר רוח, היה סיבה למה לא שמעו, נכון. וגם הכרייה, סליחה כבוד הרב, אתה פעם שנייה אומר את זה, פעם שנייה, אני מתאפק, אבל אוקיי, אני רוצה לתת לך דוגמה פשוטה. אוקיי. אני כורה ברשות הרבים, כולם רואים את העפר יוצא, כולם יודעים שיש פה בור. אוקיי. בבור שיש בו פנלים סגורים ממתכת, אף אחד לא יודע מה יש מתחת, ויום אחד אחד בא בלילה לוקח את זה, אף אחד לא ראה את העפר יוצא, נפלת הרבה יותר חמור לגלות חור משכריית חור. אז בוא נשאל עכשיו מה קורה אם אני חפרתי את הבור, סילקתי את כל החול ברשות הרבים, מרשות הרבים? לא לא, זה כבר היה לפני שנתיים. חפרתי את הבור, סילקתי את כל החול מרשות הרבים והשארתי את הבור שם. זה וודאי יותר חמור מה או כולל בתוכו את הפתיחה. לא הבנתי, תגיד עוד פעם. חפרתי בור, סילקתי את החול לגמרי ברשות ה- אחרי שנתיים נפל מישהו לתוך הבור. לא. למה? מה הוא היה פה לפני שנתיים? הוא מהגר, הוא הגיע פה לפני חודשיים. הוא לא ראה שום דבר. אתה נותן דוגמה שבה יכול להיות, אבל הדוגמה הזאת היא בגילוי אתה מפתיע אותי במציאות חדשה. לא, אני מבין, אבל אני מסביר לך שוב, זה לא נכון. כי בכרייה אתה לא יכול כן, אני כן מפתיע אותך. זה שאם כריתי את זה אחרי שנתיים אתה תהיה מופתע לא פחות מאשר בבור כזה. לא, אני מכיר את הרחוב הזה כמכוסה. אני כשאני פעם ראשונה במקום אני מסתכל עליו, כשאני כל יום נמצא פה. לא, אבל אני יכול לכסות את זה גם, ואחרי זה לגלות. מה מה זה משנה? אז זה הגילוי, אז כן, על הגילוי אתה חייב, אבל לא על הכרייה. לא, אבל הכרייה והגילוי זה אני יכול להפריד את זה ואני יכול לעשות את זה ביחד, מה זה משנה? תעשה את זה ביחד, זה מה שאני אומר לך, שחדשים פה באנשים המופתעים. טוב, בסדר, אני לא חושב שאתה צודק אבל זה לא משנה כי זאת דוגמה. העיקרון של קל וחומר שבכלל מאתיים מנה קיים. זה מבניו וכל בניו זה קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, אז בוא נסתפק בזה. בכל אופן, אז הנקודה היא שבקלים וחמורים כאלו, לכאורה זה באמת דדוקציה. זאת אומרת, כי ראינו כשדיברתי על דדוקציה אז אמרתי שהעוצמה של הדדוקציה נובעת מזה שהיא לא מחדשת כלום, שהמסקנה בעצם כלולה בתוך ההנחה, נכון? עם הכדור הפורח וכל הדברים האלו. עכשיו גם פה אותו דבר. המסקנה שמעביר כל בניו למולך חייב, כלולה בהנחה שהמעביר מבניו למולך חייב. כי המעביר כל בניו זה מקרה פרטי של מעביר מבניו. אתה יכול להעביר מבניך ואתה יכול להעביר את כל בניך שזה גם מבניך ועוד משהו. זה מקרה פרטי. אז זה ממש דדוקציה לכל דבר, נכון? ולכן באמת יש מהרש"א במהדורא בתרא בבבא קמא, שהמהרש"א טוען שהמכילתא התוספות הזה שם בדף ב' מביא מכילתא שאומר שמשם לומדים שלא עונשין ממון מן הדין. למה התורה כתבה גם פתיחה וגם כרייה? הרי אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן? כדי ללמדך שלא עונשין ממון מן הדין. חשבתי זה לגבי אחות אם, אם אתה חייב על אחות אבא אחות אם זה אותו דבר, נכון. מאביו ומאמו זה מקרה פרטי של מאביו או מאמו. כן, אותו דבר. כן, יש כאן יש כמה דוגמאות. אז המהרש"א אומר המהרש"א מביא שם שתוספות הביא את המכילתא, אבל בגמרא בדף נ' בבבא קמא הגמרא לומדת מזה משהו אחר. ומשמע שהבבלי חולק על המכילתא והוא טוען שכן עונשים מן הדין בממון. עכשיו אפשר להבין שעונשים ממון מן הדין כי ממון זה לא עונש, ממון זה פיצוי. עכשיו יש לשאול מה הקשר בין זה לבין עונשים מן הדין? אתה משלם נזק, תשלם לו, זה לא עונש. עונש לא עונשים מן הדין, אבל אבל זה שלמדנו את זה בקל וחומר, אז לא גרמת נזק? תשלם למי שגרמת נזק, תפצה אותו. זה אבל המהרש"א לא מסביר את זה כך. המהרש"א, יש באמת ראיות בגמרא שתשלומי נזיקין זה נקרא עונש בכל זאת לעניין זה. המהרש"א טוען שזה בגלל שזה קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. הבבלי טוען שקל וחומר מן הסוג הזה כן עונשים מן הדין, בניגוד לקל וחומר רגיל. ולמה? כי מה שלא עונשים מן הדין זה בגלל שיש לך חשש אולי טעית, אולי יש פירכא. אבל קל וחומר שבכלל מאתיים מנה לא יכול להיות שטעית, זה דדוקציה לוגית. אוקיי? אז פה אין שום חשש, אז וודאי שאנחנו גם נענוש. הנפקא מינה היא שאפילו לא בממון אנחנו נענוש. שבקל וחומר שבכלל מאתיים מנה נענוש אפילו לא בממון, וזה קשה מאחותו דרך אגב על המהרש"א הזה, כי שמה זה לא עונש, זה לא לממון. בכל אופן, ככה המהרש"א טוען. אבל כמו שכבר הזכרתי קודם, הוא כנראה לא צודק המהרש"א, בגלל ש כמו שהכסף משנה הביא, הרי הקל וחומר של מבניו ולא כל בניו הוא גם קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, ועל זה לא רק שאנחנו לא עונשים, כן, אנחנו לא עונשים. למסקנה. לא רק שיש מקור אחר שצריך כדי לענוש, אין מקור ובאמת לא עונשים. מי שמעביר את כל בניו למולך לא נענש, רק מי שמעביר מבניו. עכשיו זה קל וחומר שאין עליו פירכא כמו שאומר המהרש"א, אז מה זאת אומרת? אם מבניו אתה צריך להיענש, אז כל בניו וודאי אתה צריך להיענש. לפי המהרש"א לא היה צריך שום מקור, ברור שאתה צריך להעניש גם את מי שמעביר את כל בניו. אז הכסף משנה שמה כבר שואל את זה ועונה. ועוד כמה כמה תירוצים. אחד התירוצים שהוא מביא שם, שניים נדמה לי. אחד התירוצים שהוא מביא שם זה שהאין עונשין מן הדין זה בגלל שיכול להיות שעל הדבר החמור אתה חייב עונש יותר גדול מאשר על הדבר הקל. ואם תיתן את העונש של הדבר הקל, אז פטרת אותו בדבר קל מדי. תשאיר לקדוש ברוך הוא, הוא כבר יתחשבן איתו. וזה מתייחס לדדוקציה כמו מתמטיקה. שאנחנו יודעים למשל שאם יש בית דין שכולם הרשיעו בן אדם, אז הוא זכאי. לעומת אם שבעים מתוך שבעים ואחד. למה? יש לזה סיבה, בסדר, יש לזה הסברים ולימודים, אבל לכאורה אתה יכול להגיד מה, עם אותו סוג של קל וחומר. אתה שואל עוד פעם, למה לא נעשה קל וחומר? אם עשרים ואחד הרשיעו אותו, עשרים ואחד מול שניים הוא חייב, אז עשרים ושלושה למה לא? בסדר, אבל שמה אנחנו יודעים שאין קל וחומר מהצד הפוטר, לא מהצד המרשיע. כי כשיש שניים פוטרים, אז הוא אז הוא חייב. כשיש אפס פוטרים, אז הוא אז יהיה פטור. לכאורה זה כמו מבניו וכל בניו. אז אני אומר, אם אתה מסתכל מצד מספר המרשיעים, אבל לא מצד מספר הפוטרים. כי מצד מספר הפוטרים יש בעיה, אם אף אחד לא פוטר, זו הסברא שמביאים שמה, כיוון שאם אף אחד לא פוטר זה אומר שהדיון שמה היה כנראה מוטה. טוב, כל מה שאני אומר זה שגם שמשהו נראה לך שהוא דדוקציה מתמטית, אז יכולות להיות סברות. אוקיי, אז אני לגמרי מסכים וזה בדיוק הטענה שלי כלפי המהרש"א. לגמרי מסכים. זאת אומרת, ומה שאני מביא עכשיו זה למשל את אחת הסברות האלה, מה שהכסף משנה כותב. שמה? שהעונש על החמור צריך להיות יותר קשה מאשר העונש על הקל. אז ברור שאתה חייב לפחות את העונש על הקל גם על החמור, אבל יכול להיות שזה לא מספיק, אתה צריך עונש יותר גבוה. וכיוון שככה אנחנו לא נותנים את העונש הקל כדי לא לפטור אותו בעונש קל, והקדוש ברוך הוא כבר יתחשבן איתו. וזו עצמה סברה שהיא בעצם פירכא על הקל וחומר. צריך להבין. זה לא סתם סברה צדדית. הסברה הזאת היא פירכא על הקל וחומר, כי הקל וחומר אומר אתה צריך להעניש, הסברה הזאת מראה שלא בהכרח צריך להעניש. זאת אומרת, זאת עצמה סברה שפורכת את הקל וחומר. כן, זאת אומרת בהקשר בהקשר של המסקנה שאותה רצית להוציא מהקל. זה לא זה לא מערער על העובדה שהחמור יותר חמור מהקל. פירכא רגילה בדרך כלל מערערת על זה שהחמור יותר חמור מהקל. כאן וודאי שהחמור יותר חמור מהקל, אין ערעור על זה. אבל המסקנה שאתה רוצה להשיג, שאם זה יותר חמור אז ברור שגם עליו צריך להעניש, על זה יש פירכא. וזה קיים גם בהלכות איסור והיתר וגם בממון, שבן אדם הזה חייב ממון. סוף סוף אתה יכול להגיד שאולי הוא חייב יותר. בסדר, אבל אותו בן אדם הוא חייב. בממון אומרים בכלל מאתיים מנה, זה בדיוק הביטוי. נכון. בכלל מאתיים מנה, אין הכי נמי. לכן באמת בממון זה עוד הרבה יותר גרוע. נכון. בכל אופן, אז הנקודה שאני רוצה לומר זה שאפילו קל וחומר של בכלל מאתיים מנה זה לא דדוקציה לוגית פשוטה. יש תמיד סברות כמו שאמרת קודם, יש תמיד שיקופים, וזה מתקשר למה שדיברתי עליו כבר לא פעם, שתמיד כשלוחצים מודל מתמטי לחיים, ודיברנו על זה עם הכמות והאיכות גם ממש בשיעור לפני האחרון. כשלוחצים מודל מתמטי או לוגי לחיים נורא צריך להיזהר, כי מתמטיקה והלוגיקה נראות לנו נהדרות, עקביות, תקפות, ודאיות. אבל בחיים זה לא עובד. החיים יותר מסובכים והרבה פעמים התרגום מהמתמטיקה אל החיים מניח כל מיני הנחות שהן יכולות להיות הבעיה. לא המתמטיקה. המתמטיקה היא בסדר, אבל המעבר מהמתמטיקה לעולם או לחיים תמיד יכול להיות בעיה. הבאתי את הדוגמה של הווקטורים עם הכוחות, שזה לא כאילו זה שובר את האריתמטיקה אם אתם זוכרים אני אומר יש כוח חמישה ניוטון צפונה וכוח חמישה ניוטון מזרחה. כמה סך הכל הכוח, הכוח השקול שפועל על הגוף? חמש ועוד חמש זה עשר, לא? אבל לא, כשיש שני כוחות כאלה אז זה חמש שורש שתיים, זה שבע ומשהו. אז שברנו את החוק חמש ועוד חמש שווה עשר? לא. שברנו את ההנחה שהחוק חמש ועוד חמש שווה עשר הוא מתאר נכון את המציאות הזאת. זאת אומרת ההנחה הזאת היא הנחה בפיזיקה, לא במתמטיקה. שהמודל המתמטי הזה מתאים כדי לתאר את המציאות הזאת. אוקיי? לכן המודל המתמטי הוא נהדר, הוא תמיד טוב וזה הסכנה בו, כי הוא שובה אותנו. זאת אומרת המציאות היא מודל למתמטיקה כמו שאומרים מתמטיקאים, אבל לא משנה, בשפה שבני אדם רגילים ככה אומרים את זה. ולכן במעבר מהתאוריה למודל אז יכול להיות שתיפול איזושהי בעיה. ולכן אפילו קל וחומר של בכלל מאתיים מנה לא נכון לומר עליו שהוא דדוקציה לוגית, בוודאי ובוודאי לא קל וחומר כמו פרעה ועם ישראל. עכשיו כל הקלים וחמורים שתיארתי עד עכשיו הם קלים וחמורים שמופיעים במקרא, ומה שמאפיין אותם. זה קל וחומר שמתחיל מהנחה אחת ומסיק ממנה מסקנה, כן? עם ישראל לא שומע אליי, מסקנה, גם פרעה לא ישמע אליי. יש הנחה אחת, אין יותר, נתון אחד בבסיס הקל וחומר. קל וחומר תלמודי, או לפחות רוב הקלים וחמורים התלמודיים, זה קל וחומר שבנוי על שלוש עובדות, לא על אחת. ונתתי קודם את הדוגמה של קרן בחצר הניזק. זאת אומרת, אם שן ורגל ברשות הרבים פטור, ובחצר הניזק חייב, אז קרן שברשות הרבים חייב, אינו דין שבחצר הניזק יהיה חייב? אז קל וחומר כזה מניח שלושה נתונים, לא אחד. נתון אחד זה ששן ורגל ברשות הרבים פטור. נתון שני זה ששן ורגל בחצר הניזק חייב. נתון שלישי זה שקרן ברשות הרבים חייב. ומזה אני מסיק שקרן בחצר הניזק ודאי חייב. זאת אומרת, פה אני אסיק, אני עוד אראה את זה על הלוח, אז לא חשוב לי כרגע הפרטים, המסקנה יוצאת משלושה נתונים ולא מאחד. זאת אומרת זה קל וחומר שונה מהקלים וחמורים המקראיים. אז בואו נסמן אותו על הלוח, כי אני ארצה להשתמש בו. אבל בפרעה יש שניים, לא? למה אחד? עם ישראל לא שומע אליי, מסקנה גם פרעה לא ישמע אליי. אבל הוא גם אומר, פרעה פחות שומע מעם ישראל. זה כבר אני מוסיף, זה אני מוסיף. נתונים יש אחד. נתון יש אחד. אוקיי, נתון מתודי. תראו מה יש בקל וחומר של בבא קמא. הוא ילווה אותנו הלאה, אז תשימו לב. נגיד אני מדבר על קרן ועל שן ורגל, ואני מדבר על רשות הרבים ועל חצר הניזק. בסדר? זה רשויות ומזיקים. בסדר? עכשיו, יש לי שלושה נתונים. שן ורגל ברשות הרבים פטור, אני אסמן את זה בתור אפס. שן ורגל בחצר הניזק חייב. קרן ברשות הרבים חייב. ואני רוצה לדעת מה הדין פה. אוקיי? עכשיו אני אומר, יש שלושה נתונים, והנתונים בעצם אומרים ששן ורגל בחצר הניזק חייב, רשות הרבים פטור, קרן חייב ברשות הרבים, אני מסיק מזה. איך ההיסק הולך? אז אני אומר ככה: ומה שן ורגל שפטור ברשות הרבים, חייב בחצר הניזק, מה זה אומר? כי יותר חמור, כי זה יותר חמור, חצר הניזק יותר קל לחייב מאשר רשות הרבים. חמור וקל זה קצת מסובך אבל, יותר קל לחייב בחצר הניזק מאשר ברשות הרבים. אז אם כך, קרן שאפילו ברשות הרבים חייב, הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה, נכון? זאת אומרת אם קרן אפילו ברשות הרבים שזה היותר קשה לחייב הוא חייב, אז בחצר הניזק ודאי שיהיה חייב. אוקיי? כך בנוי הקל וחומר. אז בעצם מה שהקל וחומר הזה עושה, הוא לוקח שלושה נתונים, לוקח שניים מתוכם, את שני אלה, מסיק מהם מסקנת ביניים, שהרבה פעמים לא אומרים אותה אבל בעצם היא נמצאת שם ברקע, שחצר הניזק קל יותר לחייב מרשות הרבים. ועכשיו אני מוחק את השורה הזאת. עכשיו יש לי קל וחומר מקראי רגיל. נכון? כי מה קל וחומר המקראי אומר? אם בחצר הניזק יותר קל לחייב מאשר ברשות הרבים, וברשות הרבים קרן חייבת, איך ישמעני פרעה? קרן זאת אומרת, אז ברור שקרן גם בחצר הניזק תהיה חייבת. זאת אומרת, שנייה אחת, זאת אומרת שבעצם מה שאני עושה כאן, אני לוקח שניים מתוך שלושת הנתונים, מוציא מתוך שני הנתונים האלה את העיקרון שהיה ידוע לי אפריורי אצל פרעה ואצל עם ישראל, ומכאן מעלה לזה כמו קל וחומר מקראי. נכון? יש לי נתון אחד עם יחס היררכיה כזה, מי יותר חמור ממי, ואני מסיק את המסקנה. כאשר בעצם, מאחורי הקל וחומר התלמודי יושב אותו היגיון של קל וחומר מקראי אבל נוסף פה עוד צעד. הצעד הנוסף הזה זה ללכת משני הנתונים האלה ליחס ההיררכיה הכללי. אחרי שיש לי יחס היררכיה כללי אני מיישם את זה על הנתון הזה ומסיק את המסקנה, ולכן ברור שהתוצאה פה היא אחת. אוקיי? וזה בדיוק מה שהתורה הוציאה כשהיא אומרת הן בני ישראל לא שמעו אליי, זה נתון אחד, בני ישראל לא שומעים אליי, ואיך ישמעני פרעה? אז פרעה ודאי לא ישמע אליי. למה? כי ההנחה שפרעה, ההיררכיה בין פרעה לעם ישראל היא נתונה לנו ישירות. אני לא מסיק אותה מתוך שני נתונים. אני לא עושה צעד של אינדוקציה ברקע, אלא אני ישר מתחיל עם ההנחה הזאת ואז אני מסיק את המסקנה. פה במקרה הזה אני עושה אותו דבר, רק יש בדרך עוד אינדוקציה שהולכת מהדוגמאות האלה ויוצרת יחס כללי בין חצר הניזק לרשות הרבים ואז אני מיישם אותו פה. למה חייב להגיד את זה ככה? יכול להגיד שההנחה היא אם שן ורגל פטורים ברשות הרבים וחייבים בחצר הניזק, זאת אומרת שקרן יותר חמור משן ורגל, ואז אתה יכול להגיד אוקיי, עכשיו אני יודע שקרן יותר חמור, אז אם שור ורגל חייבים ב… ברשות הניזק קל וחומר קרן יתחייב. אוקיי, אני מסכים לגמרי. זה הצעד הבא שלי, ובעצם בואו נסתכל עכשיו אם הבהרתי טוב את איך איך בנוי ההיסק הזה של קל וחומר, אז בעצם מה שאנחנו מוצאים כאן זה את היחס הזה. נכון? זאת אומרת שחצר הניזק יותר חזק או יותר קל לחייב מה שגדול יותר כאן לעומת הערך המספרי פה. הערך המספרי פה יותר גדול מפה. בשפה הסברתית זה אומר יותר קל לחייב. אוקיי. אבל באמת הערה היא הערה נכונה. אני יכול גם לנסח את זה אחרת. אני יכול גם להגיד שבעצם אני אקח את שני הנתונים האלה ואני אלמד מהם שקרן יותר קל לחייב או קרן זה מזיק יותר בעייתי מאשר שן ורגל, ואז אני אומר אם שן ורגל שהמזיק הפחות בעייתי בחצר הניזק חייב, אז קרן שהוא המזיק היותר בעייתי בחצר הניזק ודאי יהיה חייב. נכון? אבל לא ככה זה מנוסח בגמרא. מה? אבל לא ככה זה מנוסח ב… יכול להיות. הניסוח של הגמרא לא לגמרי פשוט למה כוונתו. לא לגמרי פשוט למה כוונתו והראיה שהמשנה שם, זה בעצם משנה, המשנה שם במחלוקת רבנן לא הבאתי לפה בבבא קמא אבל המשנה שם בעצמה הופכת את הכיוון. בעצם הרי רימיתי פה קצת כי בעצם מה שכתוב פה זה חצי. קרן בחצר הניזק חייב חצי. אוקיי? למה זה משנה? כי עכשיו תראו. יכול להיות רק חצי? לא זה תלוי, תלוי באיזו תמונה אתה הולך. עכשיו תראו. אם אנחנו… אם מלמעלה למטה קרן ברשות הרבים חצי? קרן ברשות הרבים חייב חצי, לא אמרת בחצר הניזק. לא, ברשות הרבים. עכשיו אז מה בעצם עכשיו תראו איך זה, אם זאת הטבלה אתם פתאום רואים שיש הבדל בין שני ההיסקים. למה? כי אם אני הולך על השורות אז אני אומר ככה: מהשורה הזאת יוצא שחצר הניזק יותר חמור מרשות הרבים. נכון? אז אני מיישם את זה גם על השורה הזאת. אז גם פה חצר הניזק יותר חמור מרשות הרבים. מה ייצא פה? חצי חצי. חצי, נכון? לפחות חצי ומעלה אבל דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וזה הנושא שם במשנה בבבא קמא, אז התוצאה היא חצי. אוקיי? אבל אם אני אלך על העמודות, אז מה יקרה בעמודות? קרן יותר חמור משן ורגל, זה אנחנו רואים מרשות הרבים, נכון? עכשיו גם פה קרן צריך להיות יותר חמור משן ורגל. אם שן ורגל זה אחד, אז קרן צריך להיות אחד. לא, יותר מאחד. לפחות אחד. לפחות אחד. ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. אז ברגע שיש לפחות אז אנחנו לוקחים את המינימום כי אין לנו ראיה ליותר מזה. אז זה בעצם אומר ש… אמרת הפכת סברה למתמטיקה. ובמקור השורה הזאת הראשונה שתיארת אותה כנוספת בתלמוד לעומת המקרא, היא שורה שבאה להדגים משהו שהוא מאוד טבעי לחשוב אותו. שאם בן אדם ניזוק ברשות הרבים מידת האחריות שלו… פה פה מאוד טבעי לחשוב על זה, אתה מזיק בכוונה אתה יותר חייב מאשר שן ורגל שזה כדרכו. מה זאת אומרת שן ורגל? אני הולך כדרכי. הגמרא עצמה מביאה את הסברות האלה, לא צריך לנחש את זה. אבל הגמרא עושה קל וחומר. עוד נגיע לסברות שעומדות ברקע. תראו. אז מה שאני בעצם רוצה לומר זה ככה. אני אסמן את זה לא בכחול אלא באדום. ואת ההיסק הזה נותן לי תוצאה אחד. נכון? ההיסק הזה שאומר שזה גדול מזה, סליחה, ההיסק הזה נותן לי תוצאה אחד. וההיסק הזה נותן לי תוצאה חצי. נכון? ההיסק הזה שאומר חצר הניזק יותר חמור מרשות הרבים. אוקיי? מה זה אומר בעצם? זה בעצם אומר שאם אני מתרגם את הקל וחומר התלמודי לקל וחומר מקראי, אז בעצם לא כל כך ברור מה התרגום הנכון. יש שני תרגומים. עכשיו היה מקום לחשוב ששני התרגומים האלה הם שני ניסוחים שונים לאותו טיעון. אבל כמו שראינו עכשיו… האפס נותן לך חצי הרי אם האפס נותן לך אחד אז גם החצי ודאי יתן לך… ומן הדין זה היה אחד. למה? עשית הפוך. עשית… אני אומר שאם האחד… לא יודע אם אפס נותן אחד. אני אומר שהאחד יותר חמור מאפס, לא יודע בכמה ולא יודע איך, זה מה שאני יכול לדעת. אז גם פה זה צריך להיות יותר חמור מזה. זה חצי אז זה יותר חמור מחצי. כמה? אפסילון. אבל הראשון לא רק נותן לך את ה… הוא יותר חמור, הוא מכמת לך עד כמה הוא יותר חמור. אי אפשר לקחת את הכמויות. בקל וחומר אף פעם לא לוקחים. ואתה היית צריך לשים פה אחד וחצי. אף פעם לא שמו פה אחד וחצי. אתה לוקח את המינימום. למה מינימום? אחד וחצי, תעשה כמויות, מאפס לאחד, מחצי לאחד וחצי. המינימום זה אומר חמור מ. זאת ההנחה של הגמרא. תנסו לחשוב ביומיום, אולי אני אגיע לזה בהמשך. אנחנו עושים שיקולים כאלו כל הזמן גם ביומיום. תשעים. עכשיו אני שואל מה יהיו התוצאות בפיזיקה. ההוא שקיבל שבעים, אז קיבל בפיזיקה שמונים. נשאל מה יקבל השני בפיזיקה? אז אם אני עושה את הקל וחומר, אותה טבלה אני יכול לשרטט פה. אם אני עושה את הקל וחומר, אני אומר הוא כנראה יקבל יותר משמונים. אני לא חושב שנכון להגיד שהוא יקבל מאה. פער לא חייב להיות זהה. אבל אני כן יכול לשער, עוד פעם זה לא בטוח, אבל לשער שאם הוא יותר טוב במתמטיקה הוא כנראה גם יותר טוב בפיזיקה. עד כמה? עכשיו אני לא יכול לדעת, אז אני אומר המינימום. זה דווקא מוכיח, אתה יכול לכאורה לפי הלוגיקה להגיע למסקנה שהוא יקבל פחות מתשעים. כי אם ההוא קיבל שבעים ואתה רואה שהמבחן בפיזיקה כנראה קצת יותר קל, אז אם הוא קיבל פה תשעים הוא בטח לא יקבל פחות מתשעים בפיזיקה. אז עוד פעם, הפכת את הקל וחומר. זה בדיוק מה שעשית. זאת אומרת שלקחת את הטיעון הכחול והגעת לתשעים. ואני לקחתי את הטיעון האדום והגעתי ליותר משמונים. זה בדיוק מה שעשית פה. לכן אני אומר שהדברים האלה הם מופיעים בכל מקום, לא רק בהקשר ההלכתי, זה גם בחיים. אנחנו עושים מבחן פסיכומטרי, כל הקבלת תלמידים לאוניברסיטה על סמך מבחן פסיכומטרי בנויה על קל וחומר כזה, נכון? כי מה היא אומרת? אני מדרגת את כולם לפי הציר של המבחן הפסיכומטרי, נגיד זה השן ורגל, ועכשיו אני אומר מי שהיה יותר טוב בפסיכומטרי גם יהיה יותר טוב בספרות, יהיה יותר טוב בפיזיקה, יהיה יותר טוב במתמטיקה. זה לא תמיד עובד, אבל זה כנראה אין לנו בינתיים יותר טוב מזה. אני לא מזלזל בזה. אגב יש הרבה ביקורות, קל מאוד לבקר, קשה להציע הצעות טובות יותר. לכן אני אומר שצריך להתרגל ואני מעיר את זה כי זה חשוב גם לנו. ברור שההיסקים האלה הם לא הכרחיים. אבל מצד שני הביקורת שאומרת שכיוון שזה לא הכרחי אז זה סובייקטיבי וזה לא שווה כלום, לא חושב שהיא נכונה. ועל סביב התפר הזה אני רוצה לעמוד כי זה בדיוק החשיבה הפוזיטיביסטית. זה כלי. זה כלי לא ודאי. נכון. נכון. והדיוק הוא כלי שאני לא מזלזל בו. הוא נותן איזשהן אפשרויות. צריך להיזהר, כבדהו וחשדהו. עכשיו יש קל וחומר של הכיאס. מה? קל וחומר של הכיאס. שמה? שלך אסור להכניס יד לכיס שלי ולך מותר. נכון. הכיס שלי, ודאי שמותר לי. קל וחומר שמותר לי. זה כמו, אתה יודע, לחייב משקוף בציצית. ומה בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית? אגב יש קלים וחמורים כאלה גם בגמרא. על ברכת התורה וברכת המזון לפניה ואחריה זה ממש קל וחומר כזה. הבעיה עם קל וחומר כזה, אחת הבעיות עם קל וחומר כזה זה שזה קל וחומר שמבוסס על שני נתונים ולא על שלושה. תסתכלו. שמה הוא כבר מעיר את זה. יש כמו הקל וחומר בין אישה לגבר, שאם אישה חייבת במשהו אז איש בטח שהוא חייב ביותר מצוות, בגילוח וכן הלאה. אתה רואה איך שפירא. לא, שום דבר לא הכרחי, אבל פה זה נשמע אבסורדי כי זה לא הכרחי. הרי ברור שיש שוני בין הגבר לבין האישה. לא, ברור, אני אומר שום קל וחומר הוא לא הכרחי. זה לא ביקורת. אבל פה היתה ביקורת שאתה מגיע לאבסורדים, כמו משקוף לא חייב בציצית. לא, זה הומור וצריך להבין למה. מה באמת לא בסדר בקל וחומר הזה? לכאורה זה קל וחומר כמו שמופיע בגמרא. מה לא בסדר בקל וחומר הזה? זה הרי אחד הדברים שבעייתיים בקל וחומר הזה זה שיש פה שני נתונים. תסתכלו רק על שני הנתונים האלה. נגיד שלא היה כתוב פה אפס. אז אני בעצם אומר שאני יכול עכשיו לשים פה אפס ואז התוצאה תהיה אחת. באותה מידה אני יכול לשים פה אפס ואז התוצאה פה תהיה אחת. זה שאלה לאיזה כיוון לקחת את הקל וחומר. לפעמים הגמרא בברכות מתחבטת בזה, שם בברכת המזון לפניה ואחריה, ולכן בעצם זה בעיה. אתה צריך שלושה נתונים לקל וחומר. לא מספיק שניים. ברגע שיש שלושה נתונים זה גם יותר, אני אסביר בהמשך גם למה הנתון השלישי הוא חשוב. זה לא רק בשביל שאנחנו לא נוכל להפוך, זה אינדיקציה למשהו הרבה יותר מהותי. שיש לינקג' כלשהו בין הצירים האלה. אם זה על האלכסון, אז יכול להיות ששני הצירים האלה בכלל לא מדברים אחד עם השני. טוב, אני אגיע בהמשך. כן. הגמרא שם סתם שאלה של הבהרה. כשהגמרא אומרת אינו דין שיהיה חייב, למה הגמרא מתכוונת, חצי או לאחד? אז זה מחלוקת רבי טרפון וחכמים. השאלה אם אומרים דיו או לא אומרים דיו. רבנן אומרים חצי כי אומרים דיו, ורבי טרפון לית ליה דיו ולכן הוא אומר אחד. ויש פה משהו שמוסתר וזה אורתוגונלי לשאלה הזאת. זה דיו לאחד או דיו לחצי? לא, הטענה היא שדיו שמדובר עליו שם זה במצב שבו היסק בשורות נותן אחד, היסק בעמודות נותן חצי, ואז בעצם יש לך שתי אפשרויות. או שהמסקנה היא אחד או שהמסקנה היא חצי. וכיוון שאין לך ראיה קח את חצי. זה דיו. הדיו הרגיל זה דיו שנמצא בשני המקומות אחד ואז אני אומר למה לא נסיק שזה שניים כמו שאתה הערת. זאת אומרת אם אפס נותן לי אחד. ואז בעצם יש לך שתי אפשרויות: או שהמסקנה היא אחד, או שהמסקנה היא חצי, וכיוון שאין לך ראיה, קח את חצי. זה דיו. הדיו הרגיל זה דיו שנמצא בשני המקומות אחד, ואז הוא אומר למה לא נסיק שזה שניים? כמו שאתה הערת, שאם אפס נותן לי אחד, אז אחד נסיק פה שניים? לא, על זה יש את הדיו הרגיל. על הדיו הזה נדמה לי שרבי טרפון לא מתווכח. רבי טרפון מתווכח על דיו רק במובן שכששיש שני טורים, שני כיוונים של קל וחומר שנותנים תוצאות שונות. אגב יש רק שניים כאלה בש"ס ובשניהם יש ויכוח על דיו. אחד מהם זה בנידה ואחד מהם זה בבבא קמא, ובשניהם יש באמת ויכוח על הדיו. מה? רבי טרפון מתווכח? לא, לא. בכל אופן מה בעצם המסקנה שעולה מכאן? המסקנה שעולה מכאן זה שלמרות שעל פניו היה מקום לחשוב שמדובר בשני ניסוחים שונים של אותו טיעון, אותו היסק, לא, שני היסקים שונים. ועובדה היא שהם נותנים תוצאות שונות: זה נותן תוצאה אחד וזה נותן תוצאה חצי. אז זה אומר שההיסק הוא היסק שונה, וזה לא סתם לנסח בצורה שונה את אותו היסק. בואו נראה את זה בעוד צורה. בואו נדבר עכשיו על פירכא, שמישהו שאל קודם מה זאת פירכא. אז בואו ניקח. המסקנה ההלכתית פה בגלל שיש את שניהם אז אני יכול רק חצי לחייב. זה הדיו לפי רבנן שיש להם דיו, לפי רבי טרפון שאין דיו אז זה אחד. בסדר? הלכה כרבנן. בכל אופן, נגיד שיש לי פירכא לא יודע מה על הירח. מצאתי על הירח ששמה ראינו שקרן פטורה ושן ורגל חייב. נגיד שמצאתי את הדין הזה באיזשהו מקום בתורה. הדבר הזה פורך את הקל וחומר. עכשיו אנחנו יכולים להבין למה הוא פורך את הקל וחומר. למה? כיוון שהקל וחומר, נגיד נדבר על הקל וחומר הכחול. הקל וחומר הכחול בעצם הניח שקרן יותר חמור משן ורגל. ואז יש דוגמה נגדית שעל הירח קרן לא יותר חמור משן ורגל. ואז מה השאלה? השאלה היא אם חצר הניזק דומה יותר לירח או דומה יותר לרשות הרבים? ולכן אתה לא יכול לדעת האם פה יהיה חייב או פטור. ככה עובדת הפירכא. בעצם הפירכא הזאת מערערת על היחס בין קרן לשן ורגל. היא אומרת מי אמר שקרן יותר חמור משן ורגל? האינדוקציה שאותה אתה עושה היא לא נכונה. לא בטוח ששני הנתונים האלה יכולים ללמד אותך שקרן יותר חמור משן ורגל לכל הקשר. אתם מבינים שיש פה איזושהי הכללה. אתה לוקח שני נתונים שהם ספציפיים לרשות הרבים ועכשיו אני אומר אה, אז מכאן אני לומד שקרן יותר חמור משן ורגל בכל רשות שלא תהיה ובפרט בחצר הניזק. זה האינדוקציה שנמצאת תמיד בבסיס הדדוקציה, מה שראינו הרבה פעמים. עכשיו פה אני פורך את צד האינדוקציה. אני בעצם אומר: אתה מכאן למדת שקרן יותר חמורה משן ורגל בכל תחום? לא נכון, הנה פה תראה שיש דוגמה נגדית. אז כנראה שיש תחומים שכן ויש תחומים שלא. ברגע שיש תחומים שכן ויש תחומים שלא, עכשיו אני לא יודע אם חצר הניזק שייך לתחום הזה או שייך לתחום הזה. אז אני לא יכול להסיק את המסקנה. מה שמייחד פירכא דרך אגב, שהפירכא לא צריכה להוכיח שהתוצאה היא אפס, היא רק צריכה להראות שלא בטוח שהתוצאה היא אחד. כלומר, יש אסימטריה בין פירכא לבין היסק. ההיסק צריך להוכיח שהתוצאה היא אחד. הפירכא צריכה להראות שלא בטוח שהתוצאה היא אחד. היא לא צריכה… אם אתה מוכיח שהתוצאה היא אפס הפירכא היא לא נכונה? הפירכא פה מגיעה להנחה ש… כן, אבל אני אומר במונחי הנתונים אז הפירכא לא צריכה לשים פה אפס. הפירכא צריכה לשים פה סימן להשאיר את הסימן שאלה. נגיד שמה פה גם את האדום. רגע, זה הצד הבא שלנו. בסדר? אז לפירכא יש הבדל בין פירכא להיסק וזו נקודה חשובה, צריך לזכור אותה. בהיסק תפקידו להוכיח משהו. פירכא לא מוכיחה את ההיפך, היא מותירה ספק. כן, בדיוק. ואם היה פה הוכחה לזה שיש פה אפס זה עדיין היה קל וחומר. זה לא היה קל וחומר זה היה חומר וקל, אבל זה היסק שמוכיח לי מה הדין פה. מבחינתי זה גם קל וחומר. פירכא זה להשאיר את סימן השאלה, זה נקרא פירכא. אז אם תפסת אתה לא יכול להוציא דין זה נחשב כספק בדיני ממונות? אני לא מאמין שמישהו התייחס לזה, אני לא מכיר התייחסות לזה, אבל לא מאמין שמישהו התייחס לזה כספק. כי לספק יש שני סוגי ספק. יש ספק אתה יודע כמו בשיווי משקל בפיזיקה, יש שיווי משקל אדיש, זאת אומרת אתה יכול לשים פה כדור והוא לא יזוז לא ימינה ולא שמאלה. ואתה יכול לשים אותו על ראש של הר את הכדור פה וגם כן הוא לא יזוז ימינה ולא שמאלה אבל זה לא שיווי משקל, זה שיווי משקל לא יציב. ויש שיווי משקל כזה שפה הוא אפילו אם הוא ירצה הוא לא… בקיצור, יש ספק שמשאיר אותך באמצע כי יש כוח לפה וכוח לפה, ויש ספק שמשאיר אותך באמצע כי אתה סתם לא יודע כלום. ספק כזה אי אפשר לתפוס, זאת אומרת אתה צריך לתפוס כשיש דררא דממונא, זאת אומרת שאתה יכול שיש איזשהו צד להסתפק לטובתך. בכל אופן אז הפירכא הזאת פורכת בעצם את הסימן הכחול הזה, היחס בין הקרן לשן ורגל. ועכשיו באמת השאלה המעניינת היא מה זה עושה לקל וחומר האדום? כלום, נכון? לקל וחומר האדום מה הבעיה? מה אני אומר? חצר הניזק יותר חמור מרשות הרבים, לכן גם פה חצר הניזק יותר חמור מרשות הרבים. מה… מה אתה רואה פה? אני רואה שהירח לא יותר חמור מרשות הרבים. מה זה מעניין אותי? מי דיבר על הירח? לא, אבל הירח מפה יותר חמור מרשות הרבים, אז הירח עצמו כאילו שובר את יחס הסדר הישיר בין הרשויות. נכון. לא, לא בין הרשויות. בין הרשויות האלה, אבל בין האלה נשאר. אולי הוא מפריך את עצם הטענה שיש סדר בין הרשויות. למה? למה? הנה, יש לך דוגמה שבה זה לא עובד. מה זה קשור? זה לא אומר שום דבר על הנתונים שלי. בקל וחומר הכחול, נחזור לזה, אבל בקל וחומר הכחול הירח מפריך ישר את ההנחה שקרן יותר חמור משן ורגל. פה זה משהו נורא היפותטי. זאת אומרת, אתה אומר את אותו קל וחומר יכולתי לעשות לפה ואז הייתי מקבל אחד, או חצי, לא משנה. זה מה שאני אומר. אני אומר שאם המציאות הזו קיימת, זה אולי מראה שאי אפשר לעשות סדר מגדול אל הקטן בין הרשויות. עובדה. כי עובדה. אתה לא תוריד את כל הקלים וחמורים שיש בש"ס בגלל שפעם אחת נפל קל וחומר באיזה שהוא מקום. זה כמו להפריך קל וחומר בגלל נתון לגמרי אחר. מה זה קשור? יש יחס בין שתי הרשויות האלה. לא אמרתי כל רשות ורשות. בין שתי אלה יש יחס? יש. לא אכפת לי שיש מקום אחר שבו זה לא יעבוד. אז פה אתה רואה שיש יחס ושני נתונים שונים. כן. זה לא מספיק לקבוע יחס? למה? הנה, בלי זה זה היה מספיק. אז למה עם זה זה לא מספיק? נתון אחד מספיק לקבוע יחס בין זה לזה. אז לכאורה בעצם הפרכה הזאת, הפרכה הזאת פורכת את הקל וחומר הכחול, אבל לא פורכת את הקל וחומר האדום. איך פורכים את הקל וחומר האדום? עם פרכה כזאת. אני מוצא עוד מוסיף, אני לא יודע מה נגיד פה. בסדר? בור ברשות הרבים נגיד חייב ובחצר הניזק יהיה פטור. סתם בשביל הדוגמה. ואז כמובן זה יפרוך את הקל וחומר האדום, אבל יישאר אדיש לקל וחומר הכחול. אוקיי. בעצם מה שזה אומר זה ששני הניסוחים האלה הם לא שני ניסוחים של אותו עסק, אלא הם שני עסקים שונים, שלכל אחד מהם יש תוצאה שונה במקרה שיש אסימטריה בטבלה, ואפשרות שונה לפרכה, פרכה שפורכת את האחד לא פורכת את השני. הבעיה הגדולה היא שכשתעברו בכל הש"ס לא תמצאו שעושים את זה. הייתי מצפה שכששיש קל וחומר בש"ס ומעלים נגדו פרכה, אז מסובבים את הקל וחומר. זאת אומרת, נגיד יש קל וחומר כזה, בסדר, מישהו מביא פרכה מהירח, אוקיי, אז אני אלמד את הקל וחומר האדום, לא הכחול. ורק איפה מוצאים סיבוב של קל וחומר? רק בשני מקומות כמו שאמרתי קודם, בנידה ובבבא קמא. ובשני המקומות האלה זה תמיד כאשר יש טבלה אסימטרית. יש פה אחד וחצי. בשני המקרים יש טבלה של אחד וחצי וזה הדיו של רבי טרפון ורבנן. בכל קל וחומר רגיל אחר, ברגע שעולה פרכה, הקל וחומר נפל. או שתרצתם את הפרכה באיזושהי צורה. זה חוזר למה ששאל פה היהודי. מה שכאילו זה כן, זה שהדוגמה של הירח כן יכולה להראות שההנחה שאתה עושה באופקי לא בהכרח מביאה לאותה מסקנה. אני אומר לא עובדת. כי הרי אותו יחס שיש בשן ורגל בשתי הרשויות, זה מה ששאלתי. ואני אומר שזה פורך את היחס בין רשות הרבים לירח, אבל למה אתה מסיק מכאן שאסור לי לעשות יחס כזה מרשות הרבים לחצר הניזק? אתה רואה שיחס בין אפס לאחד ברשויות בשן ורגל לא בהכרח מביא אותה מסקנה ברשויות אחרות. הנה לפי ההיגיון הזה יכולת להפיל את כל הקלים וחמורים בש"ס. הנה אתה רואה שקל וחומר לא עובד. הנה תראה, הנה יש פה ירח, הקל וחומר לא עובד. אז בוא נפיל את כל הקלים וחמורים בש"ס. זה אותו יחס ספציפי. לא יחס ספציפי, זה יחס לירח וזה יחס לחצר הניזק. אין שם פירכא בין זה לזה. אבל זה משהו אחר. אבל לא הבנתי. לא כתוב אף פעם שבירח זה באחד או כזה. הוא לקח את זה כנתון. זה נקרא פרכה. כן, בסדר, לקחתי את הדוגמה. טוב, בכל אופן אני אחזור לזה עוד. אני אחזור לזה אחרי שאני אראה למה זה נכון. זאת אומרת, כי על פניו זה לא כל כך פשוט להגיד את זה. אז מה שהדבר הזה בעצם הייתי מצפה זה שבכל מקום שהש"ס מביא קל וחומר ומציג עליו פרכה, אז הש"ס יסובב את הקל וחומר. ויגיד בסדר. אגב זה קורה במשנה בבבא קמא למי שזוכר שם עם רבי טרפון ורבנן, שרבי טרפון עושה קל וחומר שמגיע למסקנה שקרן חייבת נזק שלם בחצר הניזק, ואז רבנן מסובבים לו את הקל וחומר ואומרים לו הנה אתה רואה זה חצי. מין הוקוס פוקוס כזה. אז הם כן מסובבים. אבל עקרונית עושים את הסיבוב הזה רק במקום שיש פה באמת הבדל בתוצאות בגלל אסימטריה בטבלה. אבל בכל טבלה אחרת, אם היה טבלאות רגילות שפה כתוב אחד לא חצי ואז התוצאה היא אחד בשני הצדדים, אף פעם לא מסובבים. למרות שיש פרכה. למרות שהטקסט מציין את שני הכיוונים של הקל וחומר. איפה? איפה? רק באיפה שמסובבים. כשמסובבים אז כן, הוא בדיוק מנסח את הניסוח ההפוך, זה נקרא לסובב. אבל בשאר המקומות לא, אתה אומר את הקל וחומר בניסוח אחד, מעלים פירכא, קל וחומר נפל. זהו. או נפל או שמתקנים אותו, אבל לא אומרים לא, לא מפריעה לי הפירכא הזאת בכלל, אני אעשה סיבוב וגמרנו. אז זה אומר שהגמרא בעצם כנראה תופסת ששני הכיוונים, הכחול והאדום, ומכאן והלאה נתעסק עם טבלה סימטרית, נעזוב את החצי, אולי אני אחזור אליו בהמשך, אז שני הניסוחים האלה הם בכל זאת שני ניסוחים של אותה טענה, של אותו טיעון. למרות שזה נראה שני טיעונים שונים, לפחות ככה משתמע מהגמרא. והשאלה איך להבין את המסקנה הזאת. אז אני לא יודע אם, אולי נעצור כאן, כי.