פוזטביזם הלכתי שיעור 4

[הרב מיכאל אברהם] שלום לכם, היום אני רוצה לעשות משהו מעניינו של היום, לדבר על חנוכה אבל גם בהקשר שבו אנחנו עוסקים, בהקשר של הפוזיטיביזם. אני רוצה להראות איזשהו פן, פן של הלכה דרך הלכות חנוכה והדלקת המנורה במקדש. אין לנו כל כך הרבה זמן, אני אעשה את זה ככה בצורה יחסית טלגרפית. יש שתי סוגיות במסכת שבת שעוסקות גם בנר חנוכה. הסוגיה הראשונה זו סוגיה של כבתה זקוק לה או אין זקוק לה, והסוגיה השנייה זה אם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה. על פניו כשמסתכלים בגמרא עצמה, נראה שאין קשר בין שתי הסוגיות. הסוגיה הראשונה לגבי כבתה אין זקוק לה, אני רק אקרא פה איזשהו קטע. כן, ההנחה היסודית היא שבנר שבת יש רק, כן, כמו שאנחנו אומרים בבמה מדליקין. במה מדליקין ובמה אין מדליקין. זאת אומרת נר שבת מדליקים רק בשמנים ובפתילות כאלה שהאש תפוסה בהם היטב, כדי שלא נבוא לתקן את זה בשבת ונעבור על איסור מבעיר, כך מסבירה פה הגמרא את הדינים האלה של הפתילות והשמנים. ואז עוברים משם למקדש, ואומרים שגם במקדש צריך להדליק באותם פתילות ושמנים שכשרים לשבת. הגמרא אומרת, תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, אין מדליקין בהם במקדש, משום שנאמר להעלות נר תמיד. ותני ליה ואמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. זאת אומרת במקדש זה מסיבה אחרת, כי אם האש לא תיתפס טוב אז יצטרכו תיקון, ולהעלות נר תמיד פירושו שההעלאה של הנר צריכה להיות לתמיד. זאת אומרת בלי עזרה נוספת, ההדלקה עצמה צריכה בעצם להיות זאת שיוצרת את האש, לכן צריך גם פה במקדש פתילות ושמנים כמו בשבת, כאלה שהאש תופסת בהם היטב. בהמשך בסוגיה שם דנים באותו דיון אחרי שבת והמקדש, דנים גם בנר חנוכה. בדיוק אותו דיון, אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, אין מדליקין בהם בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אז גם בחנוכה, בין בשבת של חנוכה ובין ביום חול של חנוכה, גם לא מדליקים בפתילות ובשמנים האלה. בשבת לכאורה זה פשוט מאותה סיבה של נר שבת. גם ביום חול לא מדליקים, אמר רבא מאי טעמא דרב הונא? קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. מתברר שגם בשבת יש חידוש, כיוון שבנר שבת מותר להשתמש, אז שם ברור שאסור להדליק בפתילות ובשמנים כאלה שיביאו אותי לתקן את האש בשבת. אבל אם בנר חנוכה הדין היה שאסור להשתמש לאורה, אז אפילו בשבת של חנוכה אפשר היה להדליק בפתילות ובשמנים בעייתיים, בגלל שאסור לי להשתמש לאורה אז אני לא אבוא לתקן. מזה שהוא אומר שבחנוכה אסור להשתמש בשמנים ובפתילות האלה, ברור שהוא מבין שבנר חנוכה מותר להשתמש לאורה וחוץ מזה כבתה זקוק לה. זה מה שמסביר למה ביום חול לא מדליקים בפתילות ובשמנים האלה. ביום חול לא מדליקים בגלל שיש חשש שהיא תכבה, אם זה פתילות ושמנים לא טובים, והאדם ישכח להדליק את זה בחזרה. אז ההנחה היא שכמובן אם זה כבה אז צריך להדליק את זה בחזרה, כי אם לא היה צריך אז מה הבעיה אם הוא ישכח? אם יש בעיה שהוא ישכח, כנראה שמן הדין צריך. אחרי זה מובאות עוד שתי דעות. ורב חסדא אמר מדליקים בהם בחול אבל לא בשבת, קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה, דעה שנייה. ואמר רב זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה רב זירא אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. זאת שיטה שלישית, שאפשר להדליק גם בחול וגם בשבת. הראשון אומר אי אפשר לא בחול ולא בשבת, השני אומר מדליקים בחול אבל לא בשבת, השלישי אומר מדליקים גם בחול וגם בשבת. זאת אומרת אין מגבלה על נרות חנוכה. והסיבה לזה, מאי טעמא דרב? קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. למסקנת הסוגיה כבתה אין זקוק לה. זאת אומרת הדין הוא שאם הנר כבה אז אנחנו לא זקוקים לו, לא צריך להדליק אותו מחדש. זו סוגיה אחת. דף אחרי זה בדף כ"ב הגמרא דנה על מדליקין מנר לנר. האם אפשר להדליק נר חנוכה מנר קודם של חנוכה? יש שם שתי דעות אם יש ביזוי מצווה משום ש, כן, השאלה אם אני מעביר את זה דרך שמש, אז אני מדליק את השמש שהוא לא מעשה מצווה, להדליק את השמש מתוך נר של מצווה זה ביזוי למצווה, זה טעם אחד. הטעם השני זה בגלל האכחושי, שאני מכחיש את הנר של המצווה בזה שאני מדליק ממנו משהו אחר. בסופו של דבר הגמרא אומרת מהי. מה הוי עלה? הגמרא מביאה נפקא מינות וכל הדברים כאלה, מה הוי עלה? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצווה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצווה אין מדליקין מנר לנר. זאת אומרת הדיון האם מדליקין מנר לנר תלוי בשאלה האם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה. אם הדלקה עושה מצווה, אז אפשר להדליק מנר לנר כיוון שההדלקה היא בעצמה מצווה. אבל אם ההנחה עושה מצווה, אז כשאני מדליק מנר לנר אני עושה פעולה שהיא בעצמה לא מצווה, כי הדלקה היא לא מצווה. אז כיוון שכך אז לא מדליקים מנר לנר. ואז הגמרא עוברת לדון בשאלה האם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה, והיא מביאה כל מיני נפקא מינות וראיות. בסופו של דבר הגמרא אומרת, ועוד מדקמברכינן אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה, שמע מינה הדלקה עושה מצווה שמע מינה. זאת אומרת המסקנה היא שהדלקה עושה מצווה. והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצווה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אז חרש שוטה וקטן גם יכול להדליק, בגלל שההדלקה, סליחה, לא יכול להדליק בגלל שההדלקה עושה, אז חרש שוטה וקטן הוא לא בר קיום מצווה. אם הנחה הייתה עושה מצווה, אז חרש שוטה וקטן יכול להדליק כיוון שבסופו של דבר אני לוקח את הנר הדולק ומניח אותו במקום, אז זה גם בסדר. למרות שבגמרא אפילו זה לא כתוב. כתוב בגמרא שאם הנחה עושה מצווה, אז חרש שוטה וקטן יכולים להדליק, ולא כתוב שם שהם יכולים להדליק בגלל שאחרי זה אני אקח את זה ואניח את זה במקום. נראה שגם אם הם מדליקים במקום חרש שוטה וקטן יכולים להדליק, למרות שאני לא עושה בזה שום דבר, הנחה אז גם את ההנחה הם עשו. אז למה חרש שוטה וקטן יכולים להדליק למאן דאמר הנחה עושה מצווה? טוב אז עוד רגע אני אחזור לזה. אבל על פניו, כמו שאמרתי קודם, שתי הסוגיות האלה נראה שהן לא קשורות זו לזו, משתי סיבות עיקריות. סיבה אחת המינוח השונה. יש הדלקה עושה מצווה זה מינוח אחד, וכבתה אין זקוק לה זה מינוח אחר. לא נראה שזאת אותה שאלה. מעבר לזה גם במהלך הסוגיה שחלק ממנה דילגתי, כשמביאים את הראיות האם הדלקה עושה מצווה או לא והאם כבתה זקוק לה או אין זקוק לה, לא מביאים מסוגיה אחת לשנייה. זאת אומרת הראיות לעניין כבתה אין זקוק לה לא משתמשים בהם לעניין הדלקה עושה מצווה ולהפך. זה נראה כמו שתי סוגיות שלא מדברות אחת עם השנייה. למה אני מוצא לנכון לציין את זה? כי על פניו בסברה זה נראה אותו דבר, זאת אותה שאלה. אם הדלקה עושה מצווה, אז כשהדלקתי אז הדלקתי, אז עשיתי את המצווה כבר, אז אם הוא כבה אחר כך לא צריך להדליק שוב כי כבר קיימתי את המצווה. אבל אם הנחה עושה מצווה אז יכול להיות שצריך להדליק מחדש, לכאורה בעצם מדובר באותה שאלה בשני מינוחים שונים, מהגמרא רואים שלא.

[Speaker B] ומה היה אפשר לומר אם היא הנחה גומרת המצווה ולא ההדלקה? הכי נמי.

[הרב מיכאל אברהם] אתם אומרים שאם אחרי שהנחתי זה כבה, עוד רגע אני אעיר על זה, נכון. בשולחן ערוך בתרע"ג הוא מביא ככה בסעיף ב', הוא מביא ככה, הדלקה עושה מצווה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה. אז הוא קושר את שתי השאלות, נכון? הוא אומר הדלקה עושה מצווה ולכן כבתה אין זקוק לה. אז הוא ממש קושר את שתי השאלות נגד מה שאמרתי שעולה מהגמרא, וכבר הט"ז והמגני גיבורים מדברים על זה איך זה מתיישב עם הגמרא. אני לא רוצה ליישב את הגמרות אני רוצה להבין איך הוא למד. אז מה הוא אומר השולחן ערוך? לפני, בלי ליישב אותו עם הסוגיות איך בדיוק, למה בסוגיות לא רואים קשר בין הדברים, אבל תכלס איך הוא למד את השאלות האלה, את הקשר בין השאלות האלה ואת השאלות האלה כשלעצמן. נראה מהשולחן ערוך שדווקא בגלל שההדלקה עושה מצווה אז כבתה אינו זקוק לה. ומשמע שאם הנחה הייתה עושה מצווה, אז אם כבתה כן היה זקוק לה. עכשיו עולה השאלה שאתה הערת ובצדק למה? הרי אם הנחה עושה מצווה והנחתי ועכשיו הנר כבה, מה הבעיה? עשיתי את המצווה, למה צריך להדליק שוב? אז מה אם הנחה עושה מצווה? אחרי ההנחה ביצעתי את המצווה. נכון? אז מה זה משנה אם זה כבה אחר כך למה צריך להדליק שוב?

[Speaker C] הוא מכניס את המושג של זמן.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker C] השולחן ערוך אמר שאם זה נכבה תוך כדי או לא, הוא מדבר על זמנה.

[הרב מיכאל אברהם] כבתה קודם שעבר זמנה, ברור, כי אחרי שעבר זמנה ברור שלא צריך להדליק שוב. הוא אומר אפילו שכבחה בתוך זמנה, זה אפילו, אפילו שכבחה בתוך זמנה לא צריך להדליק עוד פעם. עכשיו למה זה קשור להדלקה עושה מצווה? אם הנחה עושה מצווה אז הדלקתי פה ואחר כך לקחתי והנחתי את זה במקום. אז ההנחה זה פעולת המצווה ועכשיו הנר כבה. נו, אז עדיין אין זקוק לה, מה הבעיה? הרי את ההנחה כבר עשיתי. ברור בשולחן ערוך שהוא למד אחרת. הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה, השאלה היא לא מה היא פעולת המצווה, האם הפעולה היא פעולת ההדלקה או פעולת ההנחה. השאלה היא מה אופי המצווה, האם המצווה היא מצוות פעולה או מצוות תוצאה. הדלקה עושה מצווה פירושה של המצווה לעומת זאת הנחה עושה מצווה אין פירושו שהמצווה היא פעולת ההנחה,

[Speaker D] שיהיה נר דולק.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אלא שיהיה נר דולק. זאת אומרת לא פעולת ההדלקה היא המצווה. הדלקה זה רק מכשיר מצווה באיזשהו מובן, זאת אומרת אתה צריך להדליק כדי שיהיה פה נר. המצווה היא שהוא יהיה דולק במקום כמובן, שתניח אותו במקום, במקום על פתח הבתים, איפה שההלכה אומרת. ההלכה היא שהוא צריך להיות דולק. כך למד השולחן ערוך, זה ברור. אוקיי, זה באמת הבדל. זה לא מה שעולה מהסוגיות. בסוגיות שכתוב שאין קשר, באמת לכאורה אין קשר כי כמו שאמרת בצדק, גם אחרי, גם אם הנחה עושה מצווה, אחרי זה אתה יכול להגיד כבתה אין זקוק לה, מה הבעיה? הרי קיימתי כבר את המצווה. השאלות הן לא תלויות. השולחן ערוך מבין שהנחה עושה מצווה מכאן מתחיל הכל. הנחה עושה מצווה, אנחנו לא פוסקים ככה אבל הרעיון. הנחה עושה מצווה פירושו של דבר שצריך שהנר יהיה דולק, לא צריך להדליק, זאת אומרת לא מצוות פעולה אלא מצוות תוצאה. אני אביא אולי דוגמה לדבר כדי לחדד את העניין.

[Speaker E] אומר שצריך להיות דולק למשך זמן מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, ברור, מדובר על עד שתכלה רגל מן השוק.

[Speaker E] שהדלקה זה משהו רגעי והנחה זה משהו מתמשך.

[הרב מיכאל אברהם] ההנחה זה תדאג לזה שיהיה פה נר, זאת אומרת לא משנה כרגע מתי מדליק, מצידי שחרש שוטה וקטן ידליק.

[Speaker E] גם לפי זה אם הנחה כזאת, אבל גם לפי זה שהנחה, נניח שהנחת לעשר דקות, אם אחרי עשר דקות זה נכבה אתה בכל זאת צריך להדליק.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אפילו בתוך הזמן השולחן ערוך אומר.

[Speaker E] לא לפי המדאמר.

[הרב מיכאל אברהם] אה, לפי המדאמר הנחה עושה מצווה כן, בוודאי, כי אתה צריך לדאוג לזה שידלוק בכל משך הזמן שצריך. אני חושב שהמקור לדברים האלה ואני עוד אחזור לגמרא הזאת, הגמרא בשבת שקראתי קודם, טוב אני אחזור רגע לגמרא הזאת.

[Speaker F] יש דוגמה כדי לחדד את העניין.

[הרב מיכאל אברהם] יש במצווה דומה שגם בה עולה השאלה הזאת וזאת מצוות מילה. במצוות מילה, וזה הבריסקר רב מביא את זה בהקשר של חנוכה, היום חיפשתי את זה פה ולא מצאתי, אבל אני זוכר שהוא כותב את זה שמה בהקשר של הלכות חנוכה. אבל הדיון מתחיל מציצים מהגמרא בשבת בקל"ג לגבי ציצים שאינם מעכבים את המילה. מי שעושה ברית מילה אז הוא מוריד את הערלה. עכשיו יש חתיכות עור, ציצים שראוי להוריד אותם, רצוי להוריד אותם וזה לא מעכב את המילה. זאת אומרת אם לא הורדת אותם אז עשית את מצוות מילה אולי לא בהידור, אבל עשית את מצוות המילה. בגמרא בשבת הגמרא אומרת שם שלא חוזרים בשבת, בשבת עושים מילה אבל לא חוזרים על ציצים שאינם מעכבים את המילה. בפשטות הכוונה היא איסור שבת, זאת אומרת בגלל שאת המצווה הרי עשית, מצוות מילה דוחה שבת אבל הידור המצווה הוא לא, כי אתה יוצא ידי חובה גם בלי זה. אולי רק סוגריים כדי להוציא מטעות נפוצה בעיניי, אני חושב שזאת טעות נפוצה. אנשים חושבים שהידור זה משהו וולונטרי. שהידור מצווה זה משהו וולונטרי, עשית מצוין, לא עשית לא קרה כלום, זאת אומרת מין מצווה קיומית. אני חושב שזה לא נכון. הידור זה חובה גמורה. כתוב זה קלי ואנווהו ומשם לומדים התנאה לפניו במצוות, צריך להדר את המצוות. מה שהידור מה שנכון לגבי הידור זה שהידור לא מעכב את המצווה. זאת אומרת אם לא עשית את ההידור אז את המצווה יצאת ידי חובה אבל את מצוות ההידור ביטלת. כמו שאומרים למשל לגבי התכלת בציצית. כתוב במשנה במנחות, התכלת לא מעכבת את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת, תפילין של יד לא מעכב תפילין של ראש ושל ראש לא מעכב של יד. אז אנשים חושבים שתכלת זה התנדבות, זה וולונטרי. תכלת זה מצוות עשה חיובית לגמרי.

[Speaker D] שתי מצוות יש?

[Speaker G] ברור, שני פרטים במצוות ציצית.

[הרב מיכאל אברהם] זה נמנה כמצווה אחת ברמב"ם וזאת שאלה מעניינת למה, עוסק בזה בשורש יא. אבל זה שני פרטים שונים במצווה.

[Speaker G] ותפילין זה שתי מצוות נפרדות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הוא מדבר שם על העניין הזה שלמרות ששני דברים לא מעכבים אחד מהם נמנה כמצווה אחת ואחד נמנה כשתי מצוות. אבל זה שזה לא מעכב זה לא אומר שזה שתי מצוות, זה יכול להיות מצווה אחת, זה בדיוק העניין בשורש יא. בכל אופן זה לא וולונטרי לשים תכלת, אלא מה, זו מצוות עשה חיובית רק שהיא לא מעכבת את הלבן. זאת אומרת אם לא שמתי את התכלת אז לא הפסדתי את מצוות הלבן שאותה קיימתי, זה נקרא לא מעכב, אבל אין פירושו שמצוות התכלת היא התנדבות, אם אתה רוצה תעשה אם אתה לא רוצה אל תעשה, זה פשוט לא נכון. אני חושב שבאותו מובן גם הידור. ההידור הוא חובה גמורה, אז יש חובה להדר, רק שהידור לא מעכב את המצווה. לקחתי אתרוג לא מהודר יצאתי ידי חובת אתרוג, אבל לא יצאתי ידי חובת הידור. והידור לא דוחה שבת כי מצוות מילה דוחה שבת, אז לכן הגמרא אומרת שמה שלא חוזרים על ציצין שאינם מעכבים, כי ציצין שאינם מעכבים זה הידור. וכך באמת כותב את זה הטור. הטור מביא את זה להלכה שבשבת לא חוזרים על ציצין שאינם מעכבים. הרמב"ם כמובן כותב הפוך. אם כתוב בגמרא ככה אז ברור שברמב"ם יהיה הפוך. הרמב"ם כותב שלא חוזרים על ציצין שאינם מעכבים גם ביום חול. אז כן, מבית בריסק מאוד אוהבים את מחלוקת הטור והרמב"ם הזאת. גם הבית הלוי עסק בזה וגם הנכד שלו, הבריסקר רב, והם הולכים באותו כיוון למרות שהם אומרים את זה קצת אחרת. הטענה שלהם זה שלשיטת הרמב"ם הסיבה לזה שאנחנו לא חוזרים על ציצין שאינם מעכבים זה בגלל שאין מצוות הידור, בגלל שאחרי שגמרתי לקיים את המצווה עצמה אז אין מה להדר. ההידור זה אופן יותר מהודר לעשות את המצווה, ואם את המצווה כבר עשיתי ויצאתי ידי חובה, אז מה זה עוזר אחרי זה לעשות עוד הידור? ואפשר להגיד על כל הידור.

[Speaker G] כל הידור, כל הידור

[הרב מיכאל אברהם] צריך את מעשה המצווה, אחרי מעשה המצווה אין מה להדר.

[Speaker G] כל הידור הוא לא מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] למה הוא לא מצווה? הוא לא מצווה בפני עצמו. לא, מצווה, מצווה בפני עצמה להדר מעשה עם מצווה. אבל זה מצווה בפני עצמה, רק אתה צריך לעשות, מה היא המצווה? להדר מעשה קצת. אני אתן כן דוגמה, למה מצוות זה אלי ואנווהו לא מנויה בספר המצוות? כיוון שבאמת נכון שזאת מצווה מחייבת, אבל המצווה הזאת מחדשת פרטים בתוך המצוות הקיימות. היא לא מצווה נפרדת, כמו שבצד של הלאווין יש דבר כזה בחצי שיעור. לפי רבי יוחנן אנחנו פוסקים להלכה שחצי שיעור אסור מן התורה, אז מי שאוכל שליש זית חזיר או חלב או משהו כזה, אז הוא עבר איסור תורה, הוא רק לא לוקה, הוא לא נענש, אבל הוא עבר איסור תורה. למה לא מונים את איסור חצי שיעור? אז אומרים בגלל שאיסור חצי שיעור אמנם הוא איסור דאורייתא, אבל הוא מחדש פרטים בתוך כל אחת מהעבירות עצמן, אז אין טעם למנות אותו כמצווה נפרדת, אז אותו דבר עם ההידור. בכל אופן, אז מה מחלוקת הטור והרמב"ם? כאן נפרדות דרכיהם של הבית הלוי והבריסקר רב. אחד מהם אומר, אני אפילו לא זוכר מי אומר מה, אבל אחד מהם אומר שהמחלוקת היא בשאלה האם באמת אפשר להדר אחרי קיום המצווה או לא, ואז ההנחה היא כמובן שמצוות המילה זה פעולת המילה, ואם אתה גמרת את פעולת המילה אז אתה כבר אחרי מעשה המילה, וכיוון שכך לא שייך להדר. והשני אומר לא, למרות שגמרת את פעולת המילה עדיין להדר, אפשר להדר גם אחר כך. והשני אומר שהמחלוקת היא בזה גופא, השאלה היא מה מצוות מילה. האם מצוות מילה זה פעולת המילה או מצוות מילה זה להיות מהול. אם מצוות מילה היא להיות מהול, אז כשאתה חותך את הציצין שאינם מעכבים אחר כך זה לא אחרי קיום המצווה, אתה מהדר את המצווה עצמה, שהמצווה היא להיות מהול, לא פעולת החיתוך, פעולת המילה. אז לכן שייך להדר. וכולם מסכימים שלא שייך הידור אחרי המצווה, הוויכוח הוא בשאלה אם דבר כזה הוא באמת אחרי המצווה. למה? כי השאלה האם מילה המצווה היא הפעולה או המצווה היא התוצאה, שהיא המהול. ויש איזה מדרש נדמה לי על דוד המלך, לא, שיש שם מצוות האלה שעוטפות אותנו תמיד, המילה וארץ ישראל וסוכה, אני חושב שכן, יש משהו כזה. אז כן, משם משמע גם כן שהמצווה היא להיות מהול ולא למול. להיות מהול זה בעצם, זה המצווה שיש פה, לכן זה עוטף אותנו תמיד.

[Speaker I] בכל אופן, ובאמת אנחנו עושים הטפת דם לילד שנולד מהול.

[הרב מיכאל אברהם] מה? כי יש תנאי שהמילה צריכה להיעשות על ידי מעשה, מעשה של אדם, כמו למשל בסוכה. בניית הסוכה היא לא מצווה, נכון? הישיבה בסוכה היא המצווה. אז מה בניית הסוכה? מכשיר מצווה. עכשיו באופן עקרוני אם זה מכשיר מצווה, שירד מהשמיים, שיהיה מעשה קוף, מה אכפת לי? אבל כתוב תעשה ולא מן העשוי, זאת אומרת אם אתה עושה את זה באופן שהוא לא אקטיבי אלא ממילא, אז הסוכה פסולה. למה? הרי אין מצווה לעשות סוכה, סוכה רק אני צריך אותה כדי שיהיה במה לשבת. רואים שגם כשיש מצוות תוצאה עדיין יכולים להיות תנאים על הפעולה שיוצרת את התוצאה, זה לא אומר שלא. התוצאה צריכה להיות תוצאה של פעולה מסוג מסוים, אבל המצווה היא מצוות תוצאה.

[Speaker J] זה נכון, אבל בברכות לא כל כך כן. הא? בברכות זה על המעשה, זה לא על ה… הברכות הן על ה…

[הרב מיכאל אברהם] כי זה מה שאני עושה. אני יודע.

[Speaker J] כן, והיינו צריכים להגיד לכאורה להיות מהול ולא למול.

[הרב מיכאל אברהם] אבל יש באמת מהגמרא פה באמת ראיה לדבריך. הגמרא פה הרי מביאה להדליק, וזה ראיה לזה שההדלקה עושה מצווה ולפי ה… אתה צודק, כי אחרת הגמרא לא הייתה אמורה לשאול את זה, כי אתה יכול להגיד שההנחה עושה מצווה ועדיין הברכה הייתה להדליק. אבל זה בכל זאת שונה. כי… הדלקה מול הנחה לפחות לפי זה לא ממש השולחן ערוך. כי הדלקה והנחה שתיהן פעולות, אז היית יכול להגיד אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח נר של חנוכה. וזה גם פעולה שלי. במילה התוצאה היא לא פעולה, התוצאה היא תוצאה. אבל לפי השולחן ערוך אתה צודק, כי לפי השולחן ערוך גם במילה מדובר על התוצאה, גם בנר חנוכה מדובר על התוצאה. בכל אופן, יש אחת ההשלכות לזה למשל, יש כמה ראשונים, תוספות רי"ד והמהר"ח אור זרוע שהם כותבים, אתם יודעים שכשאנחנו שולחים מוהל למול את הבן שלנו בדרך כלל אנחנו ממנים אותו שליח. נכון? אבל המהר"ח אור זרוע והתוספות רי"ד אומרים שלא צריך. לא צריך למנות לשליח. יש מישהו שאפילו אומר שלא מועיל למנות שליח, כי זה מצווה שבגופו, לא יודע, יש שיטה כזאת. אבל יש שיטה שאני רוצה לדבר עליה, שיטה שלישית, שאומרת שלא צריך למנות שליח. למה לא? כיוון שהמצווה, אני מדבר על המצווה על האבא לגבי בנו, לא המצווה על הבן עצמו, זה פרשייה בפני עצמה. אבל המצווה על האבא למול את בנו זה לא מצווה למול, זה מצווה לדאוג לזה שהוא יהיה מהול. אז אם לקחתי מוהל, דאגתי לזה שהוא ימול את בני, אז עשיתי את המצווה שלי. החיתוך בעצמו הוא לא מצווה שמוטלת עלי, אז הוא לא חייב להיות שליח שלי. אם זה היה מצווה שמוטלת עלי והוא עושה את זה, אז הוא צריך להיות שליח שלי כדי שזה ייחשב לי, שאני עצמי עשיתי את זה. אבל כיוון שלא מוטל עלי בכלל החיתוך, אלא רק צריך לדאוג לזה שהוא יהיה מהול, אז בעצם לא צריך בכלל למנות את המוהל כשליח. שזה משתלב היטב עם מה שראינו פה שמצוות מילה באופן כללי זה מצווה של אולי לפי השיטה הזאת שזה מצווה להיות מהול ולא מצווה למול. אם המצווה היא למול אז לכאורה צריך למנות שליח.

[Speaker K] אם בא ומל את זה והאבא לא היה מעורב בכלל, קיים את המצווה או לא קיים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא נפטר מהמצווה, הוא לא קיים את המצווה. זאת אומרת, זה כמו מי שיש לו בית עם מעקה. הבית לא יודע, הקבלן בנה לו, לא ביקש אפילו, הקבלן בנה לו, ירד מעקה מהשמיים, לא יודע בדיוק מה קרה. יש מעקה, קיימתי את מצוות מעקה? לא. אבל נפטרתי מהמעקה כי יש לי מעקה, מה אני אעשה? כן, אז זה נקרא להיפטר. בסדר? אין לי מצוות עשה שנזקפת לזכותי, לא עשיתי את המצווה, אבל בסדר, אני פטור ממנה.

[Speaker L] אבל מה היה לאבא בעצם? האבא לא קיים את המצווה, איפה כתוב שהבן צריך לבצע?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה עוד פרשייה, יש עוד דין שהבן צריך לבצע את זה כשהוא גדל אם אבא שלו לא עשה. אני מדבר כרגע על המצווה על האבא.

[Speaker F] הרמב"ם לא מגדיר את זה ככה? מצווה על האבא למול את בנו? מי זה הוא? הרמבּ"ם.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מגדיר את זה ככה.

[Speaker F] והגמרא, מצוות הבן על האב.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. לא, מצווה למול. השאלה מה זה אומר, האם המצווה היא לעשות פעולת מילה או המצווה היא לדאוג שהוא יהיה מהול. וזאת הטענה. אז זה בעצם אותו עיקרון. ומה שאני רוצה לומר, אני מביא את זה כדוגמה להקשר הלכתי אחר שגם בו עולה השאלה האם המצווה היא הפעולה או המצווה היא התוצאה שנוצרת על ידי הפעולה. במילה. שולחן ערוך תופס אותו דבר יש לגבי נרות חנוכה. האם המצווה היא להדליק או המצווה היא שיהיה דולק במקומו. גם נרות שבת. מה? גם נרות שבת. מה בנרות שבת?

[Speaker M] הדלקה או הזה, יש רמב"ם ותוספות אני חושב,

[הרב מיכאל אברהם] לגבי הדלקה והנחה בנרות שבת? יכול להיות, אני לא זוכר. בכל אופן, אז גם כאן צריך להבין מה שני הצדדים. רק לפי השולחן ערוך הנחה פירושו זה שיהיה דולק. בפשט הגמרא לא, הנחה פירושו הנחה, הדלקה זה משהו שונה. בכל אופן, אז אני אומר לפי השולחן ערוך בעצם השאלה אם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה היא אותה שאלה כמו זו ששאלנו לגבי ברית המילה, אם הפעולה היא המצווה או התוצאה. על פניו זה דבר מאוד מוזר אבל, כי לכאורה די ברור שמטרת ההדלקה זה שיהיה דולק, פרסומי ניסא וכל הדברים האלה. איזה מין הגדרה מוזרה זאת ששאני מחויב או שהמצווה היא לעשות את פעולת ההדלקה. עד כדי כך היה אפשר אפילו להגיד, תעשה את פעולת ההדלקה אבל יש תנאי שיהיה דולק. יש דברים כאלה. לפעמים אנחנו עושים הגדרה הלכתית שהמצווה היא מצוות הפעולה, אבל לא יצאת ידי חובה אלא אם כן נתקיים איזשהו תנאי. אז פה היה מקום להגדיר שיש מצווה בהדלקה, בפעולת ההדלקה ויש היגיון להגדיר את זה ככה כי סך הכל זה מה שתלוי באדם. זה שיהיה דולק יהיה דולק, זה מה אני אמור לעשות בזה? אני אמור לעשות פעולת הדלקה. לכן את המצווה אני מגדיר כפעולת ההדלקה. ניחא. אבל תעשה תנאי שיהיה דולק. אבל בגמרא רואים לא ככה, או שולחן ערוך לפי הגמרא, הגמרא לפי השולחן ערוך, רואים לא ככה, בגלל שלמאן דאמר הדלקה עושה מצווה אז עד כדי כך ההדלקה עושה מצווה שאפילו את התנאי לא צריך. אם כבתה אז כבתה. זאת אומרת, לא צריך שזה יישאר דולק כתוצאה מההדלקה הזאת, אז בכלל נראה שבכלל לא צריך שזה יהיה דולק. לא רק שזה לא ההגדרה מה היא המצווה פה, אלא בכלל לא צריך שיהיה דולק. שאין מספיק שמן בנר זה גמרא מפורשת לשיעורה. הגמרא אומרת שאם אין מספיק שמן בנר שידלוק עד שתכלה רגל מן השוק, לא יצאת ידי חובה אפילו למאן דאמר הדלקה עושה מצווה. וזהו נקרא להדליק. להדליק פירושו זה לעשות פעולה שאמורה להשאיר את הנר דולק, אבל זה הגדרה בפעולת ההדלקה. והראיה היא שאם באה רוח לא מצויה וכיבתה את הנר, מה אכפת לך? תדליק עוד פעם. מה הבעיה? העיקר שיהיה דולק. לא. מה הגמרא אומרת? לא צריך, כבתה אין זקוק לה. רואים שאין תנאי שזה יתממש בפועל, מה שצריך זה שבשעת ההדלקה זה יהיה הדלקה מספקת כדי שזה יהיה עד שתכלה רגל מן השוק. אז הדבר הזה הוא טענה מאוד מפתיעה. העניין הזה שבעצם בנר חנוכה אנחנו צריכים לעשות את פעולת ההדלקה וזהו, נגד מה שהיינו מצפים לו. אני חושב שהדבר הזה לקוח בעצם מהשאלה איך אנחנו מבינים את הדלקת הנרות במקדש. הדלקת הנרות במקדש, גם שם אפשר לראות תופעה מאוד דומה. וכידוע נר חנוכה הוא זכר כמובן להדלקת המנורה. רש"י למשל כותב שם בסוגיה של הדלקה והנחה עושה מצווה, אז אומר הדלקה עושה מצווה, אומר רש"י המצווה של חנוכה תלויה בהדלקה, מדליקים, כדאשכחן במנורה. זאת אומרת רש"י עצמו עושה חיבור בין גדרי הדלקת נר חנוכה לגדרי הדלקת המנורה במקדש. ולמה? משום שאנחנו מדליקים נרות, אנחנו מדליקים את זה זכר להדלקת המנורה במקדש, אז הדינים שקשורים להדלקת המנורה במקדש רלוונטיים גם לגבי נר חנוכה. ובפרט בהקשר של הדלקה או הנחה עושה מצווה. ובאמת האחרונים מתלבטים קצת בעניין הזה, בפשטות ברש"י הזה כתוב שגם במנורה הדלקה עושה מצווה ולא הנחה עושה מצווה. יש כמה אחרונים, המנחת חינוך למשל טוען שברמב"ם רואים לא כך, כי הרמב"ם טוען, כתוב שהדלקה כשרה בזר. הדלקת המנורה במקדש כשרה בזר. זר, הכוונה מי שלא כהן. איך זר יכול להדליק? הרי המנורה נמצאת שם בקודש, איך הזר יכול להיכנס לשם? אז הרמב"ם אומר: מוציאים לו את המנורה, הוא מדליק בחוץ ואז מחזירים את זה ומניחים את זה במקומו. עכשיו אם הדלקה עושה מצווה, אז זה בעיה, אתה מדליק את זה לא במקום. בסדר? אז זה בעצם די ברור שהנחה עושה מצווה במנורה. וברש"י פה כתוב שהדלקה עושה מצווה. בסדר, האחרונים דנים בזה, אני לא אכנס לזה עכשיו. בכל מקרה, בואו ננסה קצת להיכנס לשאלה של הדלקת המנורה ונראה שם את אותה תופעה, ואז אני אנסה להציע הסבר למה באמת אנחנו מתמקדים בפעולת ההדלקה ולא בתוצאה, וזה יחזיר אותנו לנושא שלנו בעצם, לפוזיטיביזם. אז כך לגבי הדלקת המנורה, בפסוקים בתורה מופיעים כמה פעלים שנוגעים למנורה. ואתה תצווה את בני ישראל, תחילת פרשת תצווה, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל. אז פה אנחנו רואים יש פה להעלות נר תמיד, יערוך, זו עריכה, העלאה, אחרי זה יש בהיטיבו את הנרות, אז יש פה הטבה. יש עוד שניים לדעתי. הקטרה, בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ויש רגע הטבה, העלאה, ויש העלאה, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. טוב, אז המפרשים קצת מתלבטים מה בדיוק המשמעות של כל המושגים האלה, לענייננו רובם מזהים חלקם את חלקם אחד עם השני, אבל שניים נפרדים יש. אחד מהם זה הטבה ואחד זה הדלקה. עריכה רובם אומרים שזה כמו הטבה, העלאה רובם אומרים שזה כמו הדלקה. מה זה שני הדברים האלה? הטבה זה בעצם ניקוי הדשן מהנר שדלק עד שהוא נכבה, והכנה של השמן והפתילות להדלקה הבאה. עושים את זה בבוקר, את ההדלקה עושים בערב. וזה הטבה, והדלקה זו הדלקה. עכשיו השאלה מה היחס בין ההטבה לבין ההדלקה. אז הרמב"ם במצוות עשה כ"ה כותב כך: והמצווה כ"ה שנצטוו הכהנים להדליק את הנרות תמיד לפני ה'. המצווה היא הדלקת המנורה, מדובר על המנורה במקדש כמובן. והוא אמרו יתעלה באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון ובניו, וזוהי מצוות הטבת הנרות. למה המצווה היא להדליק וזוהי מצוות הטבת הנרות? למה? הטבה זה הניקוי של הדשן וההדלקה זה מה פירוש זוהי מצוות הטבת הנרות? וגם בהלכות תמידין ומוספין בפרק ג' הלכה י"ב, מהו דישון המנורה. כל נר שכבה, דישון זה עוד מונח אבל זה לא מונח שמופיע בתורה עצמה בהקשר של המנורה. מהו דישון המנורה? כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר וכולי ומדליק נר שכבה והדלקת הנרות היא הטבתם. עוד פעם יש פה איזשהו זיהוי בין ההדלקה לבין ההטבה. ולעומת זאת החינוך במצווה צ"ח כותב כך, במצווה עריכת נרות המקדש, להיטיב נרות תמיד לפני השם יתברך שנאמר יערוך אותו אהרון ובניו, כלומר יערוך הנר לפני השם יתברך וזהו מצוות הטבת נרות הנזכרת בגמרא. על פניו הוא מדבר על עריכה והטבה, לא על הדלקה. הוא ממשיך ואומר כך, אני מדלג קצת, ומעניין מצוות ההטבה הוא הדישון, ובדישון המנורה והטבתם מצוות עשה בבוקר ובין הערביים, והדישון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו, ונר אמצעי אם כבה מדליקו מאש המזבח החיצוני והאחרים מדליקם זה מזה וכולי. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה במצווה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפירשנו. זאת אומרת הוא אומר גם הדישון והכל, הוא מתכוון כנראה לומר שזאת יחידה אחת. ההדלקה וההטבה זה הכל יחד. הטבה היא ההכנה לקראת ההדלקה ומצוות הטבת הנרות הכוונה להיטיב ולהדליק, זאת אומרת הכל ביחד מצווה אחת. אבל דעת מפרשים רבים אומר החינוך שהטבה היא הדישון והקינוח ותיקון הפתילות וזוהי מצווה בפני עצמה.

[Speaker G] החינוך מוסיף פה מצווה? מה? החינוך מוסיף פה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא אומר את זה בתוך המצווה הזאת. עכשיו השאלה היא האם ההדלקה היא מצווה בפני עצמה.

[Speaker G] מה? הטבה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה המצווה הזאת. זהו. אין הדלקה?

[Speaker G] אין הדלקה. אין

[הרב מיכאל אברהם] הדלקה. עכשיו ההדלקה, אין הדלקה. אבל לא, תסתכלו ותראו במפרשים גם החינוך עצמו לא מוסיף מצווה. לא, יש מצווה רק הטבה. המצווה היא רק ההטבה לא ההדלקה.

[Speaker F] הדלקה כשרה בזר? מה?

[הרב מיכאל אברהם] עוד רגע אני מגיע לזה בהחלט. ונוהגת בזמן הבית בכהנים, וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצווה ביטל עשה. נזהר להגיד ערך. זאת אומרת בעצם המצווה היא רק ההטבה, וכך דעת רוב הראשונים. דעת רוב הראשונים היא לא כמו הרמב"ם, המצווה היא רק הטבה. אם זה מזכיר לכם את נר חנוכה, נדמה לי שזה לא מקרה. גם פה המצווה היא רק ההכנה לקראת. ההדלקה אחרי זה זה אחר כך. זאת אומרת אתה רק צריך לעשות את ההכנות, את השלבים בדרך. זה בעצם המצווה שמוטלת עליך. עכשיו לגבי זר, עכשיו אנחנו מגיעים להדלקה כשרה בזר. אז הרמב"ם כותב בהלכות ביאת מקדש פרק ט' כותב כך, זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמיים שנאמר והזר הקרב יומת. מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה, לא לקרב למקדש, אלא אם הוא עשה עבודה אז הוא חייב מיתה בידי שמיים. והיכן הזהיר עליו? וזר לא יקרב אליכם. איזהו זר? כל שאינו מזרע אהרון הזכרים שנאמר וערכו בני אהרון, זה ממש נאמר על המנורה נכון? והקטירו בני אהרון, בני אהרון ולא בנות אהרון. הלכה ב', אף על פי שהזרים מוזהרים שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקורבנות, אין חייבים מיתה אלא על עבודה תמה, ולא על עבודה שיש אחריה עבודה. הזרים אמנם הוזהרו לא לעבוד אבל לא בכל פעם שזר עובד הוא חייב מיתה. מתי? מתי הוא חייב מיתה? כשזאת העבודה הסופית. אבל אם זאת עבודה שיש אחריה עוד עבודה אז לא, הוא לא חייב מיתה אם הוא עשה את העבודה הראשונה. ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד, על הזריקה ועל ההקטרה ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד. המסדר שני גזירי עצים על המערכה, הוא מביא עוד הרבה, והמטיב את הנרות וכן הלאה, אף על פי שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה, אינו חייב מיתה מפני שכל אחת מהן עבודה שאחריה עבודה ואינה גמר עבודה. בסדר? אז הוא אומר שבעצם הזר שהטיב את הנרות לא חייב מיתה כי זה עבודה שיש אחריה עבודה. איזה עבודה יש אחריה? ההדלקה. נכון? אבל ההדלקה היא לא עבודה. הדלקה כשרה בזר. גמרא מפורשת והרמב"ם פוסק את זה להלכה. הדלקה כשרה בזר. יותר מזה הרמב"ם כותב שהדלקה כשרה בזר לכתחילה, לא בדיעבד אם זר הדליק אז זה כשר. באותו אותו פרק, הלכה ו', הלכה ז'. וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים, לפיכך כשרה בזרים. לא כתב שאם זרים הדליקו אז זה בדיעבד. כשרה בזרים. לפיכך אם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ, מה שאמרתי קודם למה לכתחילה שיביא אותו, ומותר לזר להדליקן. מותר לכתחילה, לא שאם הדליקם זה לא נפסל. והראב"ד באמת אומר, אמר אברהם נפליג כשאמר מותר לזר להדליקן, אלא שאם הדליקן כשרות. מה שכתוב שהדלקה בזר כשרה, הראב"ד מבין שזה כשר בדיעבד. הרמב"ם אומר מותר לכתחילה. וזה באמת תמוה, כי מכאן ברור למי שמכיר קצת את השפה של קדשים, ברור שאם כך הדלקה היא לא עבודה. עבודה נעשית רק בכהן. סליחה רב, גם השחיטה.

[Speaker D] נכון, גם השחיטה היא לא עבודה.

[הרב מיכאל אברהם] גמרא מפורשת. שחיטה היא לא עבודה ולכן היא כשרה בזר ואותו דבר גם צריך להיות שגם ההדלקה היא לא עבודה והיא כשרה בזר. אז אם זה כך, אז יש פה כל מיני קשיים שממש לא ברורים. א', מה טעם יש מצווה רק להיטיב ולא להדליק? האמצעי זה המצווה והמטרה בסופו של דבר זה לא מצווה?

[Speaker L] אולי בגלל שזה נר תמיד, ואין עניין של הדלקה, זה פעם אחת הדליקו וזהו.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, כל יום מדליקים. זה נכבה ומפנים, מה זה דישון?

[Speaker L] אז זה חלק מההטבה, כי ההדלקה היא פעם אחת, נר תמיד וזהו. עכשיו בהמשך זה חלק מההטבה.

[הרב מיכאל אברהם] חצי יממה זה לא דלק, לפי רוב השיטות לפחות. חצי יממה זה לא דלק, זה כבה בבוקר וחיכו ובערב הדליקו שוב. זאת אומרת זה לא דלק תמיד. אין עניין שזה ידלק תמיד, רק אולי נר המערבי.

[Speaker G] אז מתי היטיבו? מה? מתי היטיבו? בבוקר.

[הרב מיכאל אברהם] בבוקר היטיבו בערב הדליקו.

[Speaker G] בבוקר בבוקר בערב בין הערביים זה זמן ההדלקה, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אז מצד אחד יש מצווה להיטיב ולא להדליק. יותר מזה, ההטבה היא עבודה והדלקה היא לא עבודה. הטבה צריכה כהן, הדלקה כשרה בזר. אז זה בעצמו לא ברור כמו שאמרתי נר חנוכה. נכון זה משהו מוזר פה שהאמצעי המכשיר מצווה הוא בעצם המצווה והמטרה בסופו של דבר שיהיה דולק זה לא משנה. דבר שני, למה הרמב"ם קורא לזה עבודה שיש אחריה עבודה? ובהטבה אין אחריה עבודה, יש אחריה הדלקה והדלקה היא לא עבודה. נכון? דבר שלישי, איך הרמב"ם מזהה את ההדלקה עם הטבה? הרמב"ם אומר הדלקה זה ההטבה, נכון? בשני מקומות שקראנו. אבל פה אתה אומר לי שיש הבדלים. זה כשר בזר, זה עבודה, זה שני דברים לגמרי שונים. אז איך אתה אומר לי שהטבה זה ההדלקה? אחר כך הוא אומר, טוב, יש עוד רמב"ם, לא משנה נעזוב את זה עכשיו, לא ניכנס לזה. יש פה בקיצור יש פה אוסף של כל מיני קשיים. מעבר לזה, מילא הראב"ד כשהוא כותב שהדלקה כשרה בזר בדיעבד רק, את זה אפשר להבין. כי בקדשים הכלל הוא שבעינן שנה עליו הכתוב לעכב. זאת אומרת שבשביל שכל דין שכתוב בתורה לגבי קדשים הוא לא מעכב אלא אם כן הכתוב חוזר עליו שוב פעם או שהוא כותב עליו חוקה. זאת אומרת אם הכתוב צריך לתת איזשהו רמז נוסף כדי שהדין יהיה מעכב, בלי זה הדין לא מעכב. וכיוון שבהדלקת המנורה אולי הראב"ד מבין שהכתוב לא חזר על זה עוד פעם, אז זה דין לכתחילה והוא לא מעכב, שבני אהרון צריכים להדליק ולא זרים. אבל לפי הרמב"ם זה מותר לכתחילה. כולם שואלים עליו, הרי כתוב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אז מדובר שאהרן ידליק את המנורה. זה כתוב מפורש בתורה, איך הרמב"ם יכול להגיד שהדלקה כשרה לכתחילה בזר? קיצור כל העסק הזה נראה מאוד בעייתי. יש פה עוד קושיות, אני חושב שמה שאני אגיד עכשיו יישב עשרות קושיות, אבל אני אציג רק את הדברים האלה, זה מספיק לענייננו. נדמה לי שמה שהרמב"ם אומר כאן זה שההטבה היא באמת הכנה לקראת ההדלקה. אבל המצווה עלינו היא מצווה לעשות את ההכנה, להיטיב. מי שעשה את ההכנה, אם הכהן עשה את ההכנה, ההדלקה קרויה על שמו. זה כאילו שהוא עשה את ההדלקה. כשהרמבום אומר שההדלקה היא ההטבה הוא לא מתכוון לזיהוי סמנטי, זאת אומרת שכשכשאומרים הדלקה וכשאומרים הטבה אומרים אותו דבר. הוא מתכוון לזיהוי תוכני. הוא מתכוון לומר שההדלקה בסופו של דבר, מי שהיטיב בסופו של דבר נקרא שהוא הדליק. זאת אומרת מי שעשה את ההכנה בעצם נקרא למרות שהוא בפועל לא עשה את זה. ואם אני אזכיר לכם מה שהגמרא שקראתי בהתחלה אומרת, הגמרא בשבת, הגמרא אומרת ש… כן פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד. ותני ליה אבוה אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר. מה זה שלהבת עולה מאליה? אני מציע שהרמב"ם בעצם או לא רק הרמב"ם בעיקר הרמב"ם מפרש את זה כפשוטו. שלהבת יכולה לעלות מאליה מצידי שתבוא לבד. בסופו של דבר המטרה מה שאתה צריך לעשות זה ההכנה לקראת. אתה צריך לעשות ההכנה לקראת. אחרי זה מה שיהיה עם השלהבת מה שאתה רוצה לא משנה.

[Speaker N] ומי שהרמב"ם מוזר נכנס להדליק זה גם כשר?

[הרב מיכאל אברהם] כן אסור לו להיכנס

[Speaker N] אפשר להרוג אותו אבל הוא עשה מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] אולי מצווה הבאה בעבירה אני לא יודע יש פה מקום לדבר.

[Speaker N] אבל אולי הוא לא עשה מצווה? לא הוא לא עשה מצווה. לא בטוח.

[הרב מיכאל אברהם] זה גם מחלוקת באחרונים האם יש מצווה בהדלקה למרות שהיא לא עבודה. הנפקא מינה למשל חרש שוטה וקטן שהדליק כי זה לא עבודה זה יכול להיות זר אבל אם זה מצווה חרש שוטה וקטן לא יכול לעשות את זה. המנחת חינוך גם מדבר על העניין הזה.

[Speaker O] שמעת פעם על זה שהוא מדליק

[הרב מיכאל אברהם] מה הדלקת מנורת המקדש?

[Speaker O] כן. לא זוכר. לא יודע אם הוא צריך זר צריך לברך אם צריך לא יודע לא

[הרב מיכאל אברהם] זוכר אם יש ברכה על העניין הזה. בכל אופן אז הטענה בעצם היא הטענה הבאה. הרמב"ם בעצם הרמב"ם אומר שההטבה היא הכנה להדלקה. לא רק שהיא הכנה להדלקה מי שהיטיב נחשב המדליק. נכון שאחרי זה יכול לבוא קוף ולהדליק לא יודע מי שאתם רוצים באופן עקרוני אלא אם כן יש מצווה ואז זה בעיה אחרת אבל מצד העבודה של העניין זה יכול להיעשות לבד. אוקיי זה לא משנה כלום. אולי זה נדב ואביהוא שהביאו אש זרה ולא נתנו לאש לרדת מלמעלה זה היה העוון שלהם שהם חשבו שמוטל עליהם להדליק בעוד שהם היו צריכים רק להכין והאש הייתה צריכה לבוא אחר כך. לא יודע. בכל אופן עכשיו בעצם הכל מסתבר. כי ברור למה הטבה היא עבודה והדלקה לא. אבל זה לא אומר שהדלקה היא חסרת ערך זה אומר שמי שהיטיב הוא זה שנחשב המדליק. כמו אישי כהן גדול עשינו שליחותך בשעיר המשתלח. הכוונה שהכהן הגדול עשה את כל ההכנות בסופו של דבר הוא גם נחשב זה ששילח למרות שזה כשר בזר. כן הכתוב בגמרא ביומא ששעיר המשתלח יכול להיעשות על ידי איש עיתי זאת אומרת אפילו זר. עכשיו הרמב"ם אומר שזאת עבודה שאין אחריה עבודה שזאת עבודה שיש אחריה עבודה ולכן זר שעשה אותה את ההטבה אז הוא לא חייב מיתה. שאלתי מה פתאום הרי ההדלקה היא לא עבודה? אבל זה קל וחומר. זאת אומרת למה עבודה שיש אחריה עבודה אם זר עשה אותה הוא פטור? כי העבודה הזאת היא לא כל כך חשובה היא רק הכנה לקראת. לקראת משהו. אז אם עבודה שהיא הכנה לקראת עבודה היא לא כל כך חשובה אז עבודה שהיא הכנה לקראת משהו שהוא לא עבודה בוודאי שהיא לא חשובה. ולכן אומר הרמב"ם גם פה הרמב"ם אומר שאמנם המוקד הוא הטבה אבל זה לא משנה את העובדה שההטבה היא באמת רק הכנה להדלקה. זה נשאר לא שיש פה חידוש אני צריך רק להיטיב זה לא בתור הכנה להדלקה לא לא הטבה זה הכנה להדלקה. אלא מה? המצווה היא לעשות את ההכנה. אבל כיוון שזה רק הכנה זה לא דבר מספיק חשוב אז זר שעשה את זה לא חייב מיתה. כמו עבודה שיש אחריה עבודה. עבודה שיש אחריה עבודה למה הוא לא חייב מיתה? זה לא איזה גזרת הכתוב אלא הנקודה היא שאם זאת עבודה שמכינה לקראת עבודה אחרת אז היא לא חשובה כל כך אז גם אם זר עשה אותה אסור לו אבל הוא לא חייב מיתה זה לא כל כך נורא. אז אם גם פה לא משנה שההדלקה שאחריה היא לא עבודה אבל זה שההטבה היא הכנה לקראת משהו אחר זה אומר שההטבה לא מספיק חשובה כדי לחייב מיתה אם זר עשה אותה. ולכן גם שאלתי על הרמב"ם הרי כתוב אהרון בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אז כתוב שהכהן צריך להעלות את הנרות. רש"י ודאי אומר רק לכתחילה בדיעבד זה לא מעכב. הרמב"ם אומר לכתחילה יכול זר. למה? כי מי שהיטיב נחשב זה שהעלה את הנרות. בהעלותך את הנרות אהרון העלה את הנרות לא משנה מי בסוף הדליק את זה בפועל. כי מי שהיטיב נחשב אותו אחד שהעלה לכן בדיוק לא משנה מי העלה את זה בפועל. טוב אני יכול ליישב עם זה עוד הרבה מאוד קושיות שעולות פה באמת הרבה מאוד קושיות של האחרונים שברגע שמבינים את זה כל העסק מסתדר לגמרי. אבל אני רוצה רק לסגור את המעגל שלנו מה בעצם היסוד שעומד מאחורי זה. כתוב שהרוצה להחכים ידרים כן שמן זה סימבול למה? לתורה לחכמה. אז זה בעצם אומר שהמנורה היא בעצם מבטאת את התורה. את החכמה. ומה שאולי עומד מאחורי העניין הזה גם בנר חנוכה וגם במנורת המקדש שבשניהם כמו שראינו רק ההכנה היא בעצם מוטלת עלינו או היא העבודה או היא העיקר או היא המצווה, וההדלקה זה כבר בא ממילא. גם בהקשר של לימוד אז יש הרבה מדרשי חז"ל על זה שאתה בעצם יראת השם אוצרו, הפסוק הזה בישעיהו שאומר שאתה ביראת השם בונה איזשהו אוצר איזשהו מחסן ואז לתוכו יכולה להיכנס תורה. זאת אומרת הרבה פעמים אנחנו בעצם עוסקים רק באיזשהי הכנה שבסופו של דבר התורה נכנסת לכאורה מאליה אחרי שאנחנו עשינו את ההכנה הדרושה. יש לזה כל מיני, התורה נקראת מציאה שהיא באה לאדם בהסח הדעת אז זה איכשהו מגיע אלינו אבל זה מגיע אלינו לא סתם שישנו וזה הגיע אלינו אלא מי שעובד כמו שצריך זה מגיע אליו בסוף. עכשיו בלי קשר לכל המיסטיקות שמשמיעים לעניין הזה זה בפרקטיקה עובד ככה. כשיש לנו קושיה אין אלגוריתם שלוקח אותנו מהקושיה לתירוץ, אני מגיע לפוזיטיביזם. נכון? יש לי איזשהי קושיה סתירה בין שתי סוגיות או קושיה כזו או אחרת, איך אני מוצא את התירוץ? אין שום דרך סטרייט פורוורד שאני מתקדם מהקושיה בניתוח מסודר איך אני מגיע לתירוץ. אין דרך כזאת. יש לי חבר טוב שיש לו איזה חברת ייעוץ כזאת בינלאומית, אס איי טי זה נקרא, סיסטמטיק אינישיאטיב ת'ינקינג. זאת אומרת זה כמעט תרתי דסתרי, סיסטמטיק אינישיאטיב. זאת אומרת הטענה זה איזה תורה שפותחה ברוסיה איזה יהודי בשם אלטשולר שהביאו את זה לארץ כמה חברה צעירים ישראלים והם עושים ייעוץ לממשלות, לאיי בי אם, לפיליפס, לכל מיני חברות על כאלה שהוא פותר להם בעיות בצורה שיטתית. זאת אומרת הם אומרים תגידו לי איזה בעיה יש לכם והוא מלמד אותם דרך אלגוריתמית איך לפתור את הבעיה, ללכת מהבעיה ולהגיע לפתרון בדרך אלגוריתמית. אומנם שגם שם זה לא באמת אלגוריתם במובן המלא אלא הוא מיכן לפחות חלק מהדרך. אבל זה ביטוי לעניין הזה שלמעשה כשאתה עומד מול קושיה אין לך שום דרך מסודרת להגיע לפתרון, לתירוץ. מה שאתה יכול לעשות זה לנתח טוב את המושגים, להגדיר את הדברים, לחדד מה בדיוק קשה ואיפה בדיוק נקודת התורפה ואז לחכות. ואם נוחת עליך נוחתת עליך איזשהי השראה אז יש לך תירוץ ואם לא נוחתת עליך השראה לא יהיה לך תירוץ. זאת אומרת בעצם בסופו של דבר דרך הלימוד דרוש הרבה עמל הרבה תלוי בנו אבל זו רק ההכנה. זאת אומרת בסופו של דבר אנחנו עושים את ההכנה, התוצאה מגיעה אלינו על ידי איזשהי השראה מלמעלה וזה מה שנקרא שלהבת עולה מאליה. אני חושב שזה מה שמשותף אולי לנר חנוכה ולמנורת המקדש שאמרתי ששמן נמשל לתורה ומנורה נמשלת לתורה והטענה היא שבעצם מה שרוצים ללמד אותנו זה שבלימוד או בקניית חכמה מה שמוטל עלינו זה בעצם ההכנה. וזה עד כדי כך חשוב שאומרים לנו כבתה אין זקוק לה. עכשיו ברור שמטרת ההדלקה זה שיהיה דולק פרסומי ניסא והכל אבל היה יותר חשוב לחכמים להגיד תשאיר את זה ככה מבחינתי מספיק שהדלקת כדי ללמד אותך את המסר הזה שמה שאתה צריך זה לעשות את ההכנה ואפילו מוותרים על פרסומי ניסא בעניין הזה. אגב במאמר מוסגר אני רק אומר אנשים חושבים שהדלקת נר חנוכה זה פרסומי ניסא, אני לא חושב שזה נכון. הדלקת נר חנוכה זה זכר למנורת המקדש. יש עוד דין שיהיה בזה פרסומי ניסא, זה שני דברים שונים. אבל עצם מצוות הדלקת נר חנוכה היא לא פרסומי ניסא, עצם מצוות הדלקת נר חנוכה זו מצווה להדליק נר חנוכה זכר למה שהיה אז במקדש. יש עניין לעשות עם זה פרסומי ניסא, זה נפקא מינה מאוד גדולה. למשל אם אדם מדליק לעצמו כשאין אנשים אחרים. למשל עני שניזון מן התמחוי, עני שניזון מן התמחוי יכול לקחת משם להדלקת נר חנוכה? נראה שכן בגלל פרסומי ניסא. מצוות שקשורות לפרסומי ניסא אפשר גם לקחת מן התמחוי כדי לקיים אותם. מצוות רגילות לא, אי אפשר לקחת צדקה בשביל להוציא את זה על קיום מצוות. יש לזה כל מיני השלכות. מכל מקום נדמה לי שבאמת הדין היסודי בנר חנוכה זה נלמד ממנורת המקדש חוץ מזה יש עניין של פרסומי ניסא זאת אומרת זו עוד פרשייה. ועד כדי כך זה היה חשוב לחכמים להגיד לנו שהדין היסודי הזה קשור להדלקת המנורה של המקדש והדלקת נר חנוכה שאומרים כבתה אין זקוק לה. זאת אומרת אם הדלקת הכל בסדר. ופסגת העניין וזה ממש עניינו של היום יש תשובה מאוד מעניינת של בעל תרומת הדשן שהוא וזה השולחן ערוך שקראתי קודם הוא מביא אותו המקור הוא התרומת הדשן. תרומת הדשן שואל מה קורה אם הדלקתי נר חנוכה לפני שבת שמדליקים אותו לפני הזמן נכון. וזה נשאר דולק. עכשיו, הדלקה עושה מצווה. זה בעצמו דבר בעייתי. אז איך איך יוצאים ידי חובה? טוב, זה דין דרבנן, אין מה לעשות. אז פה חכמים אמרו אין מה לעשות, פה אתה תדליק לפני הזמן, זה לא בדיוק עומד בגדרים, אולי זה משום חיבתא של הנימוקי יוסף, מי שמכיר, שהנר הדולק נחשב כל הזמן כאילו דולק מכוחי, אבל ככה חכמים אומרים. עכשיו, מה קורה אם הנר כבה לפני שבת? לפני שבת אני עוד יכול להדליק. תרומת הדשן אומר לא צריך להדליק. זה ממש פלא פלאים. פלא פלאים. בגלל שהדלקה עושה מצווה, אז כיוון שהדלקת כבתה אין זקוק לה. מה זאת אומרת, אבל בערב שבת ברור שהדלקה לא עושה מצווה, אתה לא מדליק בזמן. שם ברור שהמטרה היא שהנר יהיה דולק. ההדלקה היא רק היכי תימצי כדי שהנר יהיה דולק בזמן, שהזמן הוא בשבת עצמה. אז איך יכול להיות שאם הוא כבה לפני הזמן אז לא מדליקים? וזה נפסק בשולחן ערוך, קראתי אותו קודם, הוא הביא את התרומת הדשן הזה להלכה. זה פלא הדבר הזה. עוד פעם אני אומר, זה עד כדי כך הולך עם הגדר הזה שרוצים לחדד שהדלקה עושה מצווה שאפילו במקום שלא עשית את המצווה כשהדלקת, גם שם אל תדליק עוד פעם. עד כדי כך רוצים לחדד את העניין הזה שמה שמוטל עליך זה רק לעשות את ההכנות. מכאן ואילך עכשיו יש אני אסיים במדרש חביב, המקור זה כלי חמדה, ממנו ראיתי את זה, מדרש תנחומא בתחילת פרשת תצווה. מדרש תנחומא אומר ככה, ילמדנו רבנו קטן לכמה נימול? כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה. מאי טעמא? כשם שנימול יצחק אבינו. בוא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו והוא מלו וכל כך למה? אמר רבי נחמן בר יצחק כדי לעשות רצון בוראו. אז הכלי חמדה שואל מה זה עושה בתחילת פרשת תצווה? מה פתאום מתחילים לדון קטן לכמה נימול? מה זה קשור לעניין הזה? אז הוא אומר שזה בגלל שהעניין של פרשת תצווה עוסקת במנורה, שבמנורה ההטבה היא ההכנה לקראת ההדלקה, ומה שמוטל עליך זה רק לדאוג לזה שיהיה דולק, אתה לא צריך בסופו של דבר את ההדלקה עצמה או שיהיה דולק בעצמו. וכיוון שכך, אז אותו דבר, לכן התנחומא מביא פה את הדיון הזה במילה כי גם במילה זה אותו דבר כמו במנורה. גם במילה המצווה היא בעצם לדאוג לזה שתהיה תוצאה או לדאוג לזה שתהיה מהול ולא עצם היותך מהול. טוב, שבת שלום.