פלורליזם וסובלנות שיעור 5
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שתי קריאות ב“אלו ואלו” והכרעת *bat kol*
- סובלנות מול פלורליזם ו“טועה בשיקול הדעת”
- הריטב”א בסוכה, הכשלה, ו“לפני עיוור”
- חומרות, הרב סולובייצ’יק, והקושי להכריע
- בריסק, אנליזה, פלורליזם, ורוח הזמן
- מסורת מול הכרעה עצמית והסבר לשבירת המסורת
- “סיור שיטות”, בחירת רב, ובליינד פיית’
- הרמוניזם: גיטין, “זבוב מצא” ו“נימא מצא”, וק״נ טעמים
- שתי קומות בפסיקה: פלורליזם בנימוקים ומוניזם בהכרעה
- רדיוס הסובלנות ו“טעות בשיקול הדעת” כמנגנון לגיטימציה
- אמת, נכון, ולוגיקה של סתירה
- גבולות המשחק: קונסרבטיביות, מיהו יהודי, וגיור
- אוטונומיה וסמכות בפסיקה: רבי יהונתן אייבשיץ והש”ך
- ביקורת על *sfeika derabvata* ועל עליונות המנהג
- מי רשאי להכריע: רב, “גדולי הדור”, והמשך הדיון
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג שתי קריאות ל“אלו ואלו” בעירובין: קריאה פלורליסטית וקריאה מוניסטית-סובלנית שבה *bat kol* מכריעה כבית הלל מפני ש*nochei nefesh* היו, ומתוך זה נבנית תפיסה הלכתית שמבחינה בין אמת אחת בשורה התחתונה לבין מרחב של נימוקים נכונים. הדובר טוען שההלכה איננה פלורליסטית אלא סובלנית, מבסס זאת על מושג “טועה בשיקול הדעת” ועל דיוק מהריטב”א בסוכה, ומפתח מודל “הרמוניסטי” שבו יש פלורליזם במישור הטעמים ומוניזם בהכרעה, אך המוניזם עצמו סובלני כלפי טעות לגיטימית. בהמשך הוא קושר את הקושי להכריע לעליית היכולת האנליטית בעולם התורה (ובעיקר בבריסק) ולרוח הזמן, ומסיים בהצגת עמדה על אוטונומיה בפסיקה: אין הולכים אחרי רוב או סמכות כשאדם איננו בספק, תוך ציטוט חריף מן הש”ך, וביקורת על מושג *sfeika derabvata* ועל הפיכת המנהג למנגנון מכריע כשההלכה איננה “רופפת ביד”.
שתי קריאות ב“אלו ואלו” והכרעת *bat kol*
הדובר מציב שתי צורות קריאה לסוגיית “אלו ואלו” בעירובין: פלורליזם מול מוניזם סובלני. הוא מתאר *bat kol* שאומרת הלכה כבית הלל, והגמרא מסבירה זאת מפני ש*nochei nefesh* היו. הוא קובע שהדיון נמשך מתוך הקריאה הסובלנית ולא מתוך הקריאה הפלורליסטית.
סובלנות מול פלורליזם ו“טועה בשיקול הדעת”
הדובר מגדיר סובלנות כעמדה שבה מי שמכריע אחרת יכול להיות לגיטימי ועדיין טועה, בניגוד לפלורליזם שבו “לגיטימי” הופך ל“נכון”. הוא מביא אינדיקציה לכך מן ההבחנה בגמרא בין “טועה בשיקול הדעת” לבין “טועה בדבר משנה”, וטוען שגם כשאין מקור סמכותי ברור שמכריע, עדיין יש מקום לומר שהשיקול שגוי. הוא מציין שהגמרא ופוסקים רבים מפרשים “טועה בשיקול הדעת” כמי שסוטה מ“סוגיא דעלמא”, כלומר ממה שנהוג לפסוק בקהילה שומרת מצוות, אך טוען שפוסקים אחרים מתעקשים שזו טעות בסברה עצמה ולא רק סטייה מן המקובל. הוא מציג את “סוגיא דעלמא” כאינדיקציה לכך שהסברה אינה נכונה ולא כהגדרה מכריעה, כדי שלא יהפוך הוויכוח בין סברות לבלתי אפשרי להכרעה.
הריטב”א בסוכה, הכשלה, ו“לפני עיוור”
הדובר מביא את הריטב”א בסוכה על רב נחמן שהושיב את רב הונא ורב חסדא בסוכה שפסולה לשיטתם, ומדייק שהדבר מותר אם מודיעים להם. הוא טוען שפלורליזם היה אוסר זאת אפילו עם הודעה משום “לפני עיוור” כלפי מי שמחוייב לשיטתו, בעוד שמוניזם יכול להתיר ואף בלי הודעה מפני שהאחר טועה. הוא מבהיר שמוניזם איננו טענה לוודאות אלא לקיומה של אמת אחת, ומבדיל בין אמת לוודאות תוך הדגשה שאין ודאות מלאה. הוא מסביר שמי שפועל לפי עמדתו ההלכתית פועל לפי מה שנראה לו אמת עד שיוכיחו לו שטעה, ולכן אם הוא מתיר לעצמו הוא יכול גם לגרום לאחר לעשות כן לאחר שהודיע לו, ואם התברר שטעה מדובר בשוגג ולא בעבירה מכוונת.
חומרות, הרב סולובייצ’יק, והקושי להכריע
הדובר מתאר מצב שבו *yerei shamayim* מחמיר מפני שאינו בטוח שקולתו אמת, ומציין שהוא מסכים כאן עם הרב עובדיה יוסף שאין לזה קשר לוודאות אלא לשאלת מה נחשב אמת בעיניו. הוא מציג את הרב סולובייצ’יק כמחמיר, וטוען שניתן לומר “הוא טועה” במסגרת אחוזי ביטחון ולא ודאות מוחלטת. הוא מתאר גם את החזון איש כמי שמוכן להקל “כשאני בטוח”, ומפרש “בטוח” כביטחון גבוה ולא מאה אחוז.
בריסק, אנליזה, פלורליזם, ורוח הזמן
הדובר טוען שהבריסקאים מחמירים לא רק מיראת שמיים אלא מפני שהיכולת האנליטית הגבוהה שלהם פוגעת ביכולת ההכרעה, משום שניתן לבנות מבנה עקבי גם לרשב”א וגם לרמב”ם ואז קשה לומר “מי צודק”. הוא מסביר שכאשר מזהים עקביות בשיטות מתפתה האדם לפלורליזם שבו “כולם צודקים לשיטתם”, ומקשר זאת לתהליכים פילוסופיים רחבים של פוסט-מודרניות ורוח הזמן שבה “אין אמת פשוטה”. הוא טוען שהגמרא עצמה לעיתים אינה מכריעה, אך ההלכה במעשה מחייבת הכרעה, ומציג מחלוקת האם הבעיה היא היעדר מסגרות שיפוטיות או השינוי האנליטי עצמו. הוא אומר שהרמב”ם והרא”ש יכלו להכריע יותר בקלות מפני שלא פעלו באותו אופן אנליטי של רב חיים ותלמידיו, ומוסיף שהיכולת האנליטית יכולה לשבש “חוש ריח באצבעות” הנחוץ לפסיקה.
מסורת מול הכרעה עצמית והסבר לשבירת המסורת
הדובר דוחה פתרון שמבוסס על “יש לי מסורת ולכן איני נכנס למחלוקת”, ושואל מדוע דווקא בבריסק נשברה התפיסה המסורתית. הוא מסביר שהשינוי נובע מן *zeitgeist* של המאה ה-20 שחידד את העמדה ש“כל אחד צודק” והביא לחדירת הדפוס הזה לבית המדרש אף בלי הכרה מודעת במקורותיו. הוא מצהיר שהוא נגד “שיטת המסורת” וגם נגד בריסק, וטוען שצריך להכריע לבד ולא כדי לצאת ידי כל השיטות.
“סיור שיטות”, בחירת רב, ובליינד פיית’
הדובר אומר שמי שאינו מסוגל או אינו לומד אינו אמור לפסוק בעצמו, כשם שמי שאינו רופא אינו לוקח תרופות על דעת עצמו. הוא מציע שהציבור בוחר רב “שנראה מתאים” ושזו שאלה נפרדת איך לבחור, ומציין שהוא משתדל לחשוף את ילדיו למגוון כדי שיבחרו בעצמם. הוא מתאר ש“סיור ישיבות” לרוב נעשה בתוך מנעד מצומצם ושמעט ישיבות באמת מציגות את כל המגוון.
הרמוניזם: גיטין, “זבוב מצא” ו“נימא מצא”, וק״נ טעמים
הדובר טוען שאין מנוס מ“הרמוניזם” כפתרון עקבי שמקבל את “אלו ואלו” מפני שזה גמרא, ומבסס זאת על הגמרא בגיטין לגבי פילגש בגבעה: “זבוב מצא” מול “נימא מצא”, כאשר האמת כוללת את שניהם וההקפדה נובעת מצירופם. הוא מציג זאת כהסבר היחיד שבו הגמרא מפרשת מה פירוש “אלו ואלו”: כל צד תופס חלק מן האמת ולא את כולה. הוא מחבר זאת לדברי הגמרא על ק״נ טעמים לטהר את השרץ וק״נ טעמים לטמא את השרץ ולשאלת רבינו תם “מה לנו פלפולים של הבל”, ומביא את המהר”ל שמסביר שגם כשהתורה מכריעה שיש טעמים נכונים לצד השני. הוא מדגים בשוקולד: טעים ומשמין הם שני טעמים נכונים, אך בשורה התחתונה נדרשת החלטה מה עדיף.
שתי קומות בפסיקה: פלורליזם בנימוקים ומוניזם בהכרעה
הדובר מנסח מבנה של פסיקה בשתי קומות: בקומה הראשונה סוקרים טעמים לכל הכיוונים, ובקומה השנייה מכריעים בשורה התחתונה מי גובר על מי. הוא אומר שבמישור הטעמים “אלו ואלו” הוא פלורליזם מפני שאין סתירה בין טעמים נכונים, אך במישור ההכרעה יש אמת אחת ולכן הוא מוניסט. הוא מוסיף שהמוניזם הזה אינו בלתי מתפשר אלא “מוניזם סובלני” שמכיר בטעות לגיטימית כאשר הנימוקים נכונים אך השיקלול שגוי.
רדיוס הסובלנות ו“טעות בשיקול הדעת” כמנגנון לגיטימציה
הדובר טוען שלפלורליסט “אין רדיוס”, אך לסובלנות יש גבולות, והגבולות תלויים בשאלה אם הנימוקים שמובאים הם נימוקים נכונים. הוא מגדיר “שיקול הדעת” כמשקל בין נימוקים, וקובע ש“טעות בשיקול הדעת” היא שיקלול לא נכון של נימוקים נכונים ולכן היא לגיטימית. הוא אומר שמי שמעלה נימוק “לא נכון” או “לא במשחק” נמצא מחוץ לתחום, ושם אין לא פלורליזם ולא סובלנות. הוא מרחיב שגם לגבי “מטא-נימוקים” וסולמות ערכים, כל עוד יש נימוק בתוך עולם של תלמידי חכמים הנימוק עצמו אינו שטות, והוויכוח הוא על המשקל.
אמת, נכון, ולוגיקה של סתירה
הדובר מתעקש שאמירת “אני צודק” גוררת לוגית “אתה טועה” כאשר מדובר ב“איקס” מול “לא איקס”, ומציג זאת כביקורת על פלורליזם מהותי שמסרב לשאת את מושג הטעות. הוא מביא את פרשת גרבוז כמשל לכך שהחברה אינה מוכנה לשמוע הכרעה ערכית חדה, וטוען שזה חלק ממנגנון שמנסה לסרס הבעת עמדה. הוא מבקר שימוש פוסט-מודרני במילים “נכון” ו“אמת” תוך ריקונן מתוכן, וטוען שזו עמימות שנוצרת משימוש לא זהיר במושגים.
גבולות המשחק: קונסרבטיביות, מיהו יהודי, וגיור
הדובר מצייר מפה שבה יש “נימוקים נכונים”, “הכרעה נכונה במשקל”, “הכרעה שגויה אך לגיטימית במשקל”, ו“עמדות מחוץ למשחק” שמבוססות על נימוקים לא נכונים. הוא מציין שמחלוקת על גבולות המפה עצמה היא בלתי נמנעת, ומקשר זאת לשאלות של קונסרבטיביות ושל “מיהו יהודי”. הוא אומר שטעות לגיטימית דומה לבית שמאי ובית הלל ש“לא נמנעו לישא נשים זה מזה”, אך אם בעיניו מישהו גוי הוא לא יתחתן איתו. הוא קובע שבגיור תפקיד בית הדין “מכונן”, ואם בית דין מוסמך הכריע והוא פעל בשיקול דעת מיטבי, התוצר הוא יהודי גם אם לדעתו בית הדין טעה, ומביא לכך נימוקים מן הגמרא על העדר קרבן בזמן הזה ומדברי התוספות בגיטין על *shlichusayhu*. הוא משווה זאת לדיני ממונות שבהם קניין דרבנן מועיל מפני “הפקר בית דין הפקר”, וטוען שהעיקרון הזה שייך במיוחד לגיור, ממונות ומעמד אישי.
אוטונומיה וסמכות בפסיקה: רבי יהונתן אייבשיץ והש”ך
הדובר מציג כעת את הטענה שיש חובה לנהוג על פי מה שאדם חושב, ויש לכבד זאת גם אם לדעתו האחר טועה. הוא מביא סיפור על רבי יהונתן אייבשיץ שמסביר לכהן נוצרי ש“אחרי רבים להטות” שייך רק כשיש ספק, כמו חתיכת בשר שנמצאה ברחוב, ולא כאשר “אני יודע את האמת”. הוא קורא קטע מן הש”ך בסימן ס"ו סעיף קטן קכ"ו שבו הש”ך קובע שדעת הרמב"ם עיקר ומוכרחת בש”ס גם נגד “דעת הרבה פוסקים מאוד”, וש“פשיטא דאין הולכים אחר רוב הפוסקים במקום שנראה לעיניים בש"ס שהם המועטים”. הוא מסביר שהליכה אחר רוב פוסקים או אחר סמכויות ראשונים היא כלל הכרעה במצב ספק, ואם אין ספק אין צורך בכלל זה, אף שכנגד כולם מידת הצניעות מחייבת בדיקה מחודשת של הביטחון.
ביקורת על *sfeika derabvata* ועל עליונות המנהג
הדובר מציג את החלוקה בין ספק במציאות לספק בדין, ומגדיר *sfeika derabvata* כמצב שבו הספק נובע מריבוי דעות בפוסקים. הוא כופר במושג *sfeika derabvata* וטוען שאם יש עמדה עצמית אין מקום “להכניס את עצמי לספק בכוח” רק בגלל שקיימות דעות גדולות. הוא מיישם זאת גם למנהגים ומצטט את העיקרון “אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג”, ומפרש שמנהג מכריע במקום שאין ידיעה ברורה. הוא טוען שמנהג “הפך להיות מפלצת” שקשה להשתחרר ממנה, ומצהיר שאם הוא חושב כמו המחבר ולא כמו הרמ”א עליו לנהוג כעמדתו, בעוד שמנהגים נשמרים במסגרת “אל תיטוש תורת אמך” כל עוד אינם עומדים מול עמדה הלכתית ברורה.
מי רשאי להכריע: רב, “גדולי הדור”, והמשך הדיון
הדובר מבהיר שהוא איננו טוען שכל אדם שאינו מבין בהלכה יעשה מה שהוא חושב, אלא שמי ש“בר הכי” יכול להכריע צריך לפעול לפי הכרעתו. הוא מבדיל בין פנייה לרב לבין פסיקה עצמית של מי שאיננו תלמיד חכם, ומציב ויכוח עם העמדה ש“לא כל רב יכול לפסוק” ושצריך להגיש שאלות ל“גדולי הדור”. הוא מסיים בכך שהוא ימשיך להגדיר מי יכול להכריע, לאחר שכבר הניח את עקרון האוטונומיה ההלכתית במצב שבו יש עמדה ולא ספק.
תמלול מלא
רק נכנס לקונטקסט, דיברתי על שתי צורות קריאה של סוגיית אלו ואילו שם בעירובין. אמרתי שיש קריאה פלורליסטית וקריאה מוניסטית סובלנית, עם בת קול שאומרת הלכה כבית הלל, והגמרא מסבירה מפני שנוחי נפש היו. לא אחזור על זה שוב, אלו שתי צורות קריאה. בעקבות הצורת קריאה הסובלנית, אז דיברתי בפעם הקודמת, פירטתי את זה קצת יותר. הגדרנו מה זאת סובלנות בעצם, במה זה שונה מפלורליזם, והבאתי שתי אינדיקציות לזה שההלכה היא לא פלורליסטית אלא סובלנית. אחת מהן זה הביטוי של הגמרא על טועה בשיקול הדעת לעומת טועה בדבר משנה. רואים שגם דבר שהוא רק שיקול דעת, אין פה מקור סמכותי ברור שאומר שאני טועה, ועדיין תשים את זה כטועה בשיקול הדעת. זאת אומרת שמי שיש לו שיקול דעת לא נכון הוא אולי לגיטימי, אבל הוא טועה. ולא שאם הוא מסכים עם כל המקורות אז מה הבעיה, הוא לגיטימי אז הוא נכון, הוא נכוני. אז הביטוי הזה, והערתי שבדרך כלל גם הגמרא בעצם וגם בעקבות זה הרבה מהפוסקים מביאים שטועה בשיקול הדעת אין פירושו מישהו שאומר סברה שונה מאחרים, אלא מישהו שאומר דבר ששונה מסוגיא דעלמא. כשסוגיא דעלמא זה מה שנהוג לפסוק ברחבי הקהילה שומרת המצוות. ואם כך, אז היה מקום קצת להתלבט האם באמת מדובר במובן שאני דיברתי עליו קודם, זאת אומרת שזה בעצם מי שאמר סברה לא נכונה ואני אומר למרות שזאת סברה ומבחינת המקורות הוא מסתדר, אבל זה נקרא טועה בשיקול הדעת. וכיוון שהוא טועה, הוא פשוט לא צודק כמוני, הוא טועה, אבל הוא לגיטימי כי זה בשיקול הדעת. אז אני טוען שזאת סובלנות ולא פלורליזם. בגמרא עצמה אני אומר, כיוון שהמדד הוא סוגיא דעלמא, זאת אומרת מה שהתפשט בעולם, אז היה מקום להגיד בסדר, פה אתה נקרא טועה בגלל שבעצם נפסקה הלכה, כי הציבור נוהג אחרת ומנהג, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, אז המנהג הוא בעצם זה ש, הרגע דיברת על המנהג היום, המנהג הוא זה שבעצם קבע פה את פסיקת ההלכה וכיוון שכך לכן זה נקרא טועה, אבל לא שבאמת בשיקול הדעת גם יש טועה. אז אני יכול להראות, אני לא אביא כאן את המקורות, יש כמה וכמה פוסקים שמתעקשים שטועה בשיקול הדעת זה מי שאומר סברה לא נכונה, לא על זה שסוגיא דעלמא הוא לא כזה שבעולם לא נוהגים כך. ולכן מה שאני רוצה לטעון זה שסוגיא דעלמא זאת אינדיקציה, זאת לא הגדרה. אם בעולם נוהגים לא כך זה אינדיקציה לזה שהסברה שלך לא נכונה. אבל בעצם טועה בשיקול הדעת זה מישהו שאומר סברה לא נכונה. לא מישהו שהולך נגד מה שמקובל בעולם, אלא שמה שמקובל בעולם זה אינדיקציה לזה שהסברה שלך לא נכונה. אחרת מה יש לנו, ויכוח בין סברות, מי יקבע מה זאת הסברה הנכונה ומה זאת סברה לא נכונה? אז מביא את האינדיקציה הזאת, אבל הרעיון הוא בעצם שיכולה להיות גם טעות בסברה. זה מקור אחד, והמקור השני היה הריטב"א בסוכה, שזה אמרתי בסוף הפעם הקודמת, שרב נחמן שמה הושיב את רב הונא ורב חסדא בסוכה שפסולה לשיטתם. ובסופו של דבר הריטב"א מדייק מכאן שאמנם אם אני חושב שזה מותר אני יכול להכשיל את החבר שלי שחושב שזה אסור, אבל אני צריך להודיע לו. ושאלתי עם איזה תפיסה מטא-הלכתית זה מתיישב. עם פלורליזם היה אסור לו לעשות את זה אפילו אם הוא הודיע, כי הוא עובר על לפני עיוור, כי לשיטתם מה שהם חושבים מחייב אותם ולשיטתי מה שאני חושב מחייב אותי. אז כיוון שכך, מה פתאום מותר לי להכשיל אותם במשהו שלשיטתם הוא אסור? פה הפלורליזם יוצא לחומרה. אם אני מוניסט, אז מותר גם בלי להודיע על זה שהם חושבים אחרת, אז מה, הם טועים. אבל זה בעייתי, כי מוניסט אומר שקיים אמת אחת, שזה לא אומר שאני יודע את האמת, אבל קיימת אמת. אני תשעים וחמישה אחוז בטוח שהגעתי אל האמת, חמישה אחוז אולי אני טועה. ולכן איך אני יכול להכשיל? דיברתי כבר שאמת וודאות זה לא מילים נרדפות. כשאני מדבר על אמת אני אף פעם לא מדבר על וודאות, אין וודאות בכלום. ואיך אני יכול להכשיל? יש חמישה אחוז שהוא צודק. יש תשעים וחמישה אחוז שלא, הולכים אחרי הרוב. מה זאת אומרת? איך אני מכשיל את עצמי? יש חמישה אחוז שאני טועה, איך אני אוכל את זה? ויש שמבחינתי אם זה תשעים וחמישה אחוז, זה מה שאני חושב. נכון, תמיד אני יכול לטעות, אבל אם זה מה שאני חושב, אז מבחינתי זאת האמת, עד שלא יוכיחו לי שטעיתי. ואז אם זאת האמת, אז מה הבעיה? אז אין פה הכשלה של מישהו אחר. יכול להיות פה פוסק הרבה פעמים מותר לעשות את זה, מי שירא שמים או משהו יחמיר. פירושו שהוא לא באמת בטוח שהקולה שלו זה אמת. אני עוד פעם, אין לי שום ויכוח עם מישהו שרוצה להחמיר על עצמו, הלכה מותר. יש לי הרבה ויכוחים עם הרב עובדיה, דווקא בנקודה הזאת אני לגמרי מסכים. כיוון שבסופו של דבר אני גם חושב שזה לא ודאי. אני לא מדבר על ודאות, אני חוזר שוב. אני מדבר על מה שאני חושב שהוא האמת. אם אתה לא ענוו גדול מדי, אז אתה תמיד צריך להניח שיכול להיות שטעית. ברור. אבל כל עוד לא הוכיחו לי, כל עוד לא הראו לי שטעיתי, זאת עמדתי ההלכתית. ברגע שזאת עמדתי ההלכתית, מבחינתי זאת האמת עד שלא הוכיחו לי. עכשיו, אם אני יכול לאכול את חתיכת הבשר הזאת ולא לחשוש לחמישה או עשרה אחוז שאולי אני טועה, אז אני יכול גם להכשיל מישהו אחר. כי זה מה שאני חושב. אם אני טעיתי, בסדר, יש טעויות, מה לעשות. מה זה החשבון השני? זה מה שאני חושב שזאת האמת. עוד פעם, אף אחד לא עבר פה על כלום. זה בסופו של דבר כי אני עשיתי את מה שנכון, זה מה שחשבתי. עברתי באונס, לא משנה, בשוגג. אבל זה מה שמותר היה לי לעשות. אף פעם, אם אנחנו נחכה לוודאות, אנחנו נחמיר בכל דבר. דיברתי בדיוק על זה עם הרב סולובייצ'יק, שאתה יודע שהוא כן מחמיר על זה. אז הוא יודע, אז אני יודע שהוא טועה, מה לעשות? הוא טועה בתשעים וחמישה אחוז, יכול להיות שאני טועה זה גם חמישה אחוז, אוקיי, אבל זאת עמדתי ההלכתית. אז אם אני מרשה לעצמי לעשות ככה, אני לא רואה שום סיבה לא להכשיל אותו בזה. זה כמו אדם שמניח תפילין ולא להכניס את הראש שלו למחלוקת רש"י ורבנו תם. כן. לא, במקרה הזה זה לא בדיוק אותו דבר. זה מקביל להניח את שתי זוגות התפילין, מה שהוא מציע. זה לא בדיוק ככה, כי הוא רוצה להגיד תצא ידי חובת כולם. אל תכשיל אותו בדבר הזה ואז הכל בסדר, לא. עוד פעם המשנה של החזון איש שכותב וזה, יש הרבה פעמים שהוא כותב בנושא כל מיני טעמים לקולה, שכשרואים את הפסק פתאום זה לחומרה או משהו. והוא מסביר אותה, אבל יש לו קולות, אומר אם אני מאה אחוז בטוח שזה קולה אני מוכן להקל נגד כולם. המאה אחוז שלו תמיד זה לא מאה אחוז. לא, הוא תשעים וחמישה אחוז, אבל בסוף הסיפור הוא כותב… את התרגום המספרי שלך אני לא מקבל. אין מאה אחוז. כשהוא אומר כשאני בטוח, הכוונה בטוח הכוונה באחוזים גבוהים, זה נקרא בטוח. אף פעם אתה לא יכול להיות בטוח. הוא לא היה כזה בעל גאווה אני מניח, והוא הבין שלפעמים בני אדם טועים. אין, מזה לא תצא פעם. אם תחכה לוודאות, שום דבר מבחינתך לא יהיה אמיתי. אין, זה לא, אתה יודע, זה אחת הבעיות זה, אולי נעשה פעם איזה הספד על הרב ליכטנשטיין. דיברתי על זה בשבוע שעבר, הסברתי למה הבריסקאים מחמירים. אז אנשים חושבים שהבריסקאים מחמירים בגלל יראת שמיים, אולי זה גם נכון, אולי זה אפילו OCD. אבל אני חושב שיש סיבה מהותית למה הם מחמירים. הם מחמירים בגלל שאין להם יכולת להכריע. כי ברגע שיש לך יכולת אנליטית מאוד גבוהה, אתה מאבד את יכולת ההכרעה. כי נגיד אני מסביר את הרשב"א ואת הרמב"ם. אז הרשב"א תופס שמשהו הוא דין בחפצא, והרמב"ם תופס שמשהו הוא דין בגברא. ואז אני בונה בניין שמסביר את הרשב"א, אני בונה בניין שמסביר את הרמב"ם, אני מסביר את כל המקורות לפי כל אחד מהם, אז הכל נהדר, כולם עקביים. נו, אז מי צודק? אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כן. זאת אומרת, באיזשהו מקום, כיוון שהיכולת האנליטית השתפרה כל כך בעקבות התרומה של רב חיים ותלמידיו, איבדנו את היכולת להכריע. כי כל אחד מתאים לשיטתו, אז מה תעשה? מי צודק? וזה בעצם מה שקצת מה שעומד מאחורי מה שאתה אמרת. כי תמיד יש אפשרות והצד השני הוא עקבי. מעט מאוד אנשים תתפוס אותם בטעות שטותית. זאת אומרת, בסדר, אנשים בודדים אולי כן, אבל לא תפיסות הלכתיות. זה לא טעויות שטותיות. זה לא משהו שאתה תביא משנה מפורשת ותזרוק אותם מכל המדרגות. זה בדרך כלל לא קורה. אלא מה? הוא יפרש את המשנה כך, ואתה תפרש אותה כך, רק לדעתך זה הפירוש היותר נכון במשנה. אז אנחנו תמיד נמצאים במצב כזה שאולי השני צודק. והשאלה האם בעקבות זה איבדנו את היכולת להכריע? כי אולי הוא צודק ואולי אני? אני טוען שלא. זה שאולי הוא צודק, אין ספק מוציא מידי ודאי, שוודאי פירושו לא מאה אחוז אלא ביטחון סביר במה שאני אומר. ספק בהלכה זה חמישים-חמישים, זה ספק. בהלכה אם יש שישים-ארבעים זה לא ספק, הולכים אחרי הרוב. יש סיפור אחרי הרב ליכטנשטיין, שפעם מישהו שאל אותו איזה שאלה, הוא הקל, מותר. התלמיד שאל אבל הרב סולובייצ'יק מחמיר. זה בדיוק אותו דבר, זה הסיפור הזה, זה מה שהסיפור הזה מבטא. שאתה לא רוצה לשמוע נימוקים כי על כל נימוק תעלה עשרה נימוקים נגד. אז אתה לא יכול להכריע, הרי למה הוא שלח לרב שמחה זעליג? הוא שלח לו כי הוא לא יכול היה להכריע. זה לא בגלל הנטייה שלו להחמיר, זה לא רק היראת שמיים הזאת שאומרת אני רוצה לצאת ידי חובת כולם. אין לו יכולת להכריע, הוא לא יכול. לפעמים הוא הכריע כן, אבל יש סיפור שבדיוק אומר את זה. היה איזה סיפור אצלו, איזה שאלה, הוא לא רצה להכריע, שלח טלגרם לרבי יצחק אלחנן. תגיד לי אם זה מותר או אסור, אל תגיד לי את הסיבה. אותו סיפור? מה פתאום? אותו סיפור, הוא סיפר את זה על רב שמחה זעליג. גם אני הכרתי את זה על רבי יצחק אלחנן, לא משנה, גם לרב שמחה זעליג. מי שפסק בבריסק, למרות שרב חיים קיבל משכורת, הוא היה רב העיר, מי שפסק בבריסק היה רב שמחה זעליג, הדיין. זאת אומרת רב חיים שלח אליו את השאלות ההלכתיות. אז זה טוב, יש פה שאלה מעניינת אבל כן. אתה טוען שהיכולת האנליטית פוגמת ביכולת של ההכרעה? כן. לי נדמה שלמשל קח את הרב עובדיה יוסף, אני חושב שיכולת אנליטית או ידע מעמיק של כל השיטות שלו היא, לא, ידע בשיטות זה לא יכולת אנליטית. זאת אומרת יכולת אנליטית זה משהו, היכולת לנתח כל שיטה להבין על מה היא עומדת ולהציב מבנה שמצדיק אותה. אני חושב שזה עניין של בעיה בשיטה הלכתית. יש אנשים שיש להם שיטה ויש אנשים שמרוב ידע, כן, אני, זה מה שאני אומר. אני לא חושב שזה רק זה. אני לא חושב שזה רק זה. הרי זה בעצם כל מה שאנחנו מכירים היום, הפלורליזם, הפוסט-מודרניות וזה, גם הוא מבוסס על זה. זאת אומרת ברגע שהעולם שיפר את יכולתו הפילוסופית והלוגית ואנשים כבר הבינו שאין אמיתות פשוטות וטועים טיפשים לגמרי, לפחות לא בתפיסות מרכזיות, אין תפיסות מרכזיות שהן שטות מוחלטת. זאת אומרת זה לא קורה. אז ברגע שזה ככה אתה מבין, אתה עושה אנליזה, אתה אומר הנה הוא יוצא מנקודות הנחה כאלה, אלה נקודות המוצא שלו, אתה גוזר מזה מסקנות, יש לו עמדה עקבית לחלוטין. וגם לשני יש עמדה עקבית לחלוטין. וכיוון שאתה לוגיקן כל כך טוב, אתה כבר לא יכול להכריע ואתה נהיה פלורליסט. כולם צודקים, כל אחד צודק לשיטתו, לפי ההנחות שלו. בשביל לעשות דבר כזה צריך יכולת אנליטית. ברגע שהתפתחה היכולת האנליטית הזאת איבדנו את היכולת להכריע. זה לא רק בהלכה, ההלכה פה משקפת תהליך שקורה בעולם כולו. אני חושב שמה שחסר נהדר עכשיו זה שיטת ההכרעה מה שנקרא נורמה. הלא גם בגמרא הדבר הזה קיים, לא יכולנו להגיד לרב חיים, הרבה מאוד מחלוקות בגמרא משקפות שיטות הלכתיות עקביות שונות ובכל זאת הגמרא לא פוסקת, הגמרא כן מכריעה, מכריעה. לא, לא, הגמרא לא מכריעה, ברוב הסוגיות הגמרא לא מכריעה. בסדר, אבל ההלכה נגזרת לפי רוב בצורה שלא פוסלת את השיטה האנליטית אלא אומרת בסדר זה נכון רק הכרענו אחרת. אז מה מונע בעדנו לעשות את זה? לא יכולת אנליטית אלא שאין לנו את המסגרות השיפוטיות שקובעות את זה. אני טוען שזה בדיוק מה שמונע, כן, היכולת האנליטית. זאת אומרת מה שהראש והרמב"ם יכלו להכריע בגלל שהיכולת האנליטית שלהם הייתה פחות טובה משלנו. וכיוון שכך אז מה זאת אומרת, הוא צודק אז הלכה כמותו, זה הכל. אני לא צריך פה, אני לא נכנס לנעליים של השני מנסה להבין אותו לשיטתו, אני מעמיד איזשהו בניין שמסביר אותו, כי אז בסוף אני בעצם אאבד את היכולת להחליט. אז במה הוא לא צודק? הוא עקבי לגמרי, מה, יש לו גם מבנה משלו בדיוק כמו שלי יש מבנה משלי. עוד פעם, כל תופעה חברתית הלכתית אנושית היא מורכבת. אני רק אומר יש גם את האספקט הזה. זאת אומרת ההחמרה וחוסר היכולת להכריע בין היתר גם נובע מזה, מהשיפור ביכולת האנליטית. אתה רואה? כן. איך לשאול את השאלה עכשיו? הלכת לכיוון שאמרנו לפני כן שהאינסטינקט לא יכול להיות השיטה בסיפור הזה של הפלורליזם בגלל שאז אם לכל אחד זה שיטתו והוא צודק אז אי אפשר להכשיר אותו. עכשיו נראה לי שגם במסגרת ההלכתית רחבה, יש את העניין שאמרת אין הרבה טיפשים טיפשיות, הכל עקבי. אז מה ההבדל בין זה שאומר אוקיי הוא טועה בגלל שבשבילי אני רואה תשעים וחמישה אחוז אבל הוא יכול להיות שהוא עושה משהו עקבי מצידו? בטוח שהוא עושה משהו עקבי, עקבי אבל שגוי. אבל אמרנו, אוקיי אז. כשהבריסקערס עושים את האנליזה, אחד מהם ש- הם לא עוברים לאבל שגוי. הם עושים רק את ה- רק מבינים כל אחד לשיטתו, והם לא מסוגלים לעשות את השלב הבא ולהגיד אוקיי הם עקביים אבל שגויים. אני יצאתי מזה בגלל שחשבתי שזה לא דבר שיש בעיה מבחינת התהליך אלא בגלל שצריכים להכריע אחד או שני, רק פרקטי. לא, בפראקטיקה אתה יכול להכריע לחומרא, מה הבעיה? תכריע לחומרא, ברוב המקרים אם תכריע לחומרא תצא ידי חובת כל השיטות. אולי העניין של הבריסקר זה סייקולוג'יקל שגלל שרואים את כל העולם אז אומרים אני לא יכול להכריע לא בגלל ש- אז אמרתי זה מה שהציעו פה. אני אומר יכול להיות שזה גם זה, אבל נדמה לי שיש פה גם את העניין הזה, אי אפשר להתעלם מהמאפיין הכי מהותי של בריסק. המאפיין הכי מהותי של בריסק זה אנליזה. אז מבחינתך, אז אם הבריסקר מסתכל על הסוגיה והוא מבין את שניהם, הוא לא מכריע, הוא לא פלורליסט או כן פלורליסט? לא הוא כן פלורליסט. פלורליסט, זאת אומרת בריסק זה פלורליזם. זה בדיוק בריסק. שם צמחה התפיסה הזאת אני חושב או לפחות חודדה התפיסה הזאת שאלו ואלו דברי אלוקים חיים פירושה שכולם צודקים ולכן צריך לחשוש לדעת כולם כי אנחנו הרי לא בני הכי לגבש עמדה משלנו. אז בפרקטיקה בשבילך אתה יכול לומר אוקיי אני צודק אבל- לא, גם את זה הם לא אומרים. גם בשבילי לא, אני מחמיר גם על עצמי לא רק על אחרים. אני מבין את תפיסת העולם שבן אדם הולך ואומר אוקיי שניהם צודקים אבל אני מוכרח וצריך לבחור אחד למרות שהוא צודק נכון? אז לא עושים פה אימפלמנט פלורליזם בגלל שהתפיסה היא שאנחנו- למה? זה האימפלמנטיישן של פלורליזם. אבל זה לבן אדם אחד אבל בצד השני כשאתה מסתכל על בן אדם השני לא ברור לי איך מבינים את זה לצד השני לומר שאוקיי- לא, לא להכפיש. אם אני מסתכל בפלורליזם אז בפלורליזם באמת אני לא אכשיל את השני בדבר שלשיטתו הוא אסור. אנחנו לא פלורליסטים קיצוניים בגלל הפרקטיקה שלי בגלל שאני מכריע אחד או שני. אבל לא אני מכריע באמת לא מצידי. זאת האמת גם מבחינתי אני חושב שגם הוא צריך לנהוג כך אבל הוא לא חושב כך מה לעשות הוא טועה לא בשבילו טעות הוא טועה. אבל זה מה שהוא חושב אז אני צריך לכבד את מה שהוא חושב זו האלטרנטיבה השלישית שעוד לא אמרתי אותה. זה המוניזם הסובלני. יכול להיות שההשוואה הזאת תלויה בטכנולוגיה או במה כי קצת מפריע לי לשמוע על הרמב"ם שהוא היה חלש. מה לעשות זה מה שאני חושב, אם זה מפריע לך לשמוע מה אני יכול לעשות. תקרא ותסתכל אתה רואה ברמב"ם איזשהו ניתוח כמו של רב חיים? אני לא הייתי מוצא את היכולת האנליטית שלו. תנסה להשוות בין הרמב"ם לבין רב חיים או רבי עקיבא איגר, יש מה להשוות בכלל? הוא לא עוסק בזה הרמב"ם. לא עוסק בזה אולי הייתה לו יכולת אנליטית נסתרת אני לא יודע אבל לא רואים שום דבר כזה. אולי הוא רצה רק להכריע והבריסקרים לא רוצים את התפקיד להכריע? אני לא בא להאשים את הרמב"ם יכול להיות שהרמב"ם היה גאון אנליטי נסתר אבל הוא היה נסתר זאת אומרת לא רואים את זה יכול להיות אין לי מושג אבל לא רואים את זה. הרמב"ם מעלה טיעונים שכל בריסקער מן השורה יפריך אותם בעשרה טיעוני נגד בלי בעיה בכלל. הקושיות של ראשונים נשארות בצריך עיון כל אברך צעיר בכולל בריסק היום זה כבר בכולם יתרץ אותם בעשר דרכים. ולדעתי חלק מהראשונים באמת לא חשבו על הדרכים האלה כי באמת היו עם יכולת אנליטית פחותה זאת דעתי האישית. יכולים להגיד הם עשו את כל הניתוחים האלה בשקט לא גילו לנו שום דבר ושללו את זה. הם היו גאונים אנליטיים נסתרים. זה תמיד אפשר להגיד אני לא יודע מה להגיד על דבר כזה. יכול להיות אבל אני לא חושב כך זה לא בא לידי ביטוי בהתנהלות שלהם. אגב זה לא אומר שהם לא צדקו הם יותר צדקו. כי היכולת האנליטית משבשת היכולת האנליטית מאפשרת לי להבין כל אחד לשיטתו אני מנתח אותו ואני מבין אותו אז אני מאבד את היכולת להבין מה נכון ומה לא נכון מה צודק ומה לא צודק את חוש הריח באצבעות. אנחנו בשביל לפסוק צריכים להעמיד איזשהו מבנה שמסביר את כל הראשונים. הראש אומר נראה לי שזה אסור וזה הכל. רגע אבל בריסק זה משהו אחר הרי יש שיטות בהלכה שיטות פשוטות ויש מחלוקות על עקרונות בשיטות. אז אם בן אדם מחזיק מאבות אבותיו שיטה מסוימת סט של הנחות שאצל בריסק זה מחלוקת אצלו זה לא כי קיבלתי מאבי שככה וככה. אבל אני שואל אותך למה אצל בריסק זה נהיה מחלוקת? כי הם לא קיבלו כלום! למה הם לא קיבלו איפה נקטעה ה- אני לא פוסל אני אפילו לא נדרש לזה. יש לי מסורת, על פי המסורת אני מגלגל את כל ההלכה. אתה מעביר את השאלה צעד אחד אחורה. אני שואל למה לבריסק אין מסורת? הם תמיד אגב מדברים בשם המסורת, אבל הם באמת חסרי מסורת. אז למה, למה המסורת נקטעה דווקא שם? היא נקטעה פילוסופית, לא שלא הייתה להם מסורת. הרב סולובייצ'יק, ר' חיים קיבל מהבית הלוי. זאת אומרת כן הייתה לו מסורת, והוא מרד בה. למה הוא מרד בה? כי הוא היה לו יכולת אנליטית כל כך חזקה שהוא הבין שהצד השני צודק כמוהו, אז מה זה שנולדתי לבית הלוי אז מה אם נולדתי? בנקודות העקרוניות בשיטות ההלכה אין צודק ואנליזה, יש מסורת, וזה כאילו אקסיומות, זה כאילו אתה יוצא מגיאומטריות שונות עם סט של אקסיומות שונה. נכון כל מה שאתה אומר, אבל אמרתי זה לא יעזור כי אתה מסיג את השאלה צעד אחד אחורה. עכשיו אני אשאל למה התפיסה המסורתית הזאת נשברה בבריסק. למה הם גם כן לא ממשיכים? כן, יש לנו מסורת וככה אנחנו נתנהג. פשוט לא הגיעה אליהם המסורת, הייתה חסימה, מנגנוני הכרעה ופסיקה. למה? מה? אין סנהדרין, אין בית דין. ובבריסק היה סנהדרין? במאה ה-19 היה סנהדרין? ובמאה ה-12? גם לא. נו, אז למה שמה כן הכריעו? ושם המשיכו כל אחד בשלו. נו, אז למה בבריסק לא? זה עוד פעם, לא יעזור. אני אומר באיזשהו מקום קרה שינוי. את השינוי הזה אני מסביר. אתה יכול להסיג אותו עוד צעד, אז אני אשאל אותך לעוד צעד למה השתנה הדבר הזה. בשורה, בשורש, נדמה לי זה הצייטגייסט. במאה ה-20 הצייטגייסט, רוח הזמן. בצייטגייסט היה שאין אמת, כל אחד צודק, היכולת האנליטית הזאת, ובסופו של דבר זה נכנס גם לבית המדרש, למרות שהם לא הכירו את זה כמובן. אתה חושב ששיטת המסורת היא השיטה הנכונה. לא, לא אמרתי שזאת השיטה הנכונה בכלל. להיפך, אני בכלל לא, אני נגד שיטת המסורת, וגם נגד בריסק. אני חושב שצריך להכריע לבד. לא בגלל המסורת ולא בשביל לצאת ידי כל השיטות. אתה צריך להכריע לבד. אז נדבר היום. אני מקווה שאתה פה. כן, סטפנצ'יק, מה שאתה אמרת כי מה שאתה אומר, אתה, מה קורה אם 90% מהאוכלוסייה שאין להם את היכולת. לא, אז אמרתי שיעשו להם רב. היכולת האנליטית כזאת, ואז 90% שצריכים בליינד פיית', זאת אומרת צריכים כאילו לבחור רב או לפי המסורת של המשפחה שלהם. מה לעשות? לא להבין כלום ממה שקורה. מה לעשות? הם לא צריכים, אם ילמדו הם יבינו. הם לא למדו אז מה לעשות? הם לא ילמדו ויפסקו? זה לא רציני. אתה תיקח תרופות בתור מישהי שלא רופאה? לא יודע, אולי התרופה, אבל מי שלא רופא הוא ייקח תרופות סתם כי הוא מחליט, כי הוא לא רוצה לא להבין שום דבר? אתה הולך למומחה והוא נותן לך תרופות. אבל אם אני רוצה ללמוד את הלימוד הזה של הבריסקאיים וכל זה, רוב האוכלוסייה לא מסוגלת להבין. מה לעשות? רוב האוכלוסייה גם לא לומדת רפואה, אז הולכים למומחה והמומחה אומר להם מה צריך לעשות. איך בוחרים? לא יודע, בוחרים את הרב שנראה לך. זאת כבר שאלה אחרת. אז למה הולך בליינד פיית' לפי אבא שלו כמו המסורת? אז זה עוד פעם, אני לא מסכים לזה אז אני לא יכול להגן על זה. אנחנו לא מחנכים את הילדים בוקר טוב אז עכשיו אנחנו עושים סיור. חב"ד, חרדים, רב זה, רב זה, ואז תבחרו. אני לא יודע. אני חושב שזה מה שצריך לעשות, אם את לא עושה את זה אז תסבירי את. למה אני צריך להסביר את זה? אבל זה נוגד כי אתה אומר שהאלה בטופ בוחרים לפי ההכרעה השכלית, האלה בבוטום בוחרים לפי המסורת. לא, לא לפי המסורת. זה מה שקורה, אני טוען שלא צריך לעשות את זה. מה צריך לעשות? לבחור רב. עכשיו איך אתה בוחר רב? אתה בוחר מי שנראה לך מתאים, מי שמדבר בשפה שלך. אבל אנחנו לא חושפים את הילדים שלנו לכל הרבנים לכל השיטות. בסדר, אז את עושה שאני אסביר מה את עושה? לא הבנתי, אם את לא עושה את זה אז תסבירי למה לא. לא יודע, אני כן עושה את זה, משתדל. אני לא יודע. זה לא אומר שישבתי ולמדתי עם הילדים שלי את כל המשניות התורניות. עשיתי איזה שהיא סלקציה אבל הילדים מכירים הכל והם בוחרים לעצמם, כל אחד בוחר לעצמו מה שהוא בוחר, כל אחד נראה אחרת בהם באמת. בסדר, נכון. אני אומר, זה בסדר, אני יודע שלא עושים ככה אבל אני לא יכול להגן על משהו שלא מסכים איתו. ומה זה הסיור ישיבות שעושים ב… כן במידה מסוימת עושים, אולי לא סיור ישיבות במושג של ישיבות ליטאיות, עושים סיור ישיבות, שום ישיבה לא כמעט שום ישיבה חוץ מכמה בודדות, יש ישיבות בודדות שהן באמת פתוחות שעושות סיור ישיבות באמת על כל המנעד, כן, כל המגוון. רוב הישיבות עושות סיור, הולכים לפוניבז', לחברון, לא יודע מה, לכמה ישיבות מאותו סוג פחות או יותר. טוב, אז עד כאן הגענו בפעם הקודמת. טוב, אז זה עד כאן הגענו בפעם הקודמת, אני צריך להתקדם גם, אז אני רוצה רק לצייר את התמונה ולהסביר לאיפה הולכים הלאה. אז התמונה שמתקבלת כרגע מבחינת ההכרעה ההלכתית, אני חושבת שהיא פחות או יותר התמונה הבאה, אני אנסה לסכם. הרי התחלנו בזה שלגבי הכלל של אלו ואלו דברי אלוהים חיים בעצמו, אי אפשר ליישם את אלו ואלו דברי אלוהים חיים. יש פרשנויות שונות לכלל אלו ואלו דברי אלוהים חיים. פלורליזם, סובלניזם, סובלנות, פלורליזם, מוניזם סובלני ומוניזם לא סובלני. עכשיו, יש שלוש שיטות בפרשנות אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מה עושים עם שלוש השיטות האלה? גם עליהם מפעילים את אלו ואלו דברי אלוהים חיים? זה לא יכול להיות, אמרתי, זה לא עקבי. מוניזם לא סובלני לא מסביר אלו ואלו. מה? מוניזם לא סובלני לא יכול להסביר. לא, למה לא? אלו ואלו אלוהים חיים הכוונה שהם גם יהודים טובים, או משהו כזה. או שמה? הרמוניזם הוזכר. לא, אז אני אומר, לכן אני חושב שבסופו של דבר אין מנוס מהרמוניזם. זאת אומרת, אין מנוס כי היא השיטה היחידה שהיא עקבית, ועקבית ומקבלת את אלו ואלו, זאת אומרת כי זה גמרא. אז אני אומר, אני חושב שהרמוניזם… עכשיו מה זה אומר הרמוניזם כאן? אני איישם את ההרמוניזם עצמו, אני רוצה להראות שהוא עקבי. מה זה אומר שהוא עקבי? שאת ההרמוניזם אני מיישם על שאלת אלו ואלו עצמה. איך אני עושה את זה? זאת אומרת, אז הטענה היא בעצם פחות או יותר הטענה הבאה. הגמרא במסכת גיטין כשהיא מביאה, נדמה לי שהזכרתי את זה, שהיא מביאה את אלו ואלו דברי אלוהים חיים על סוגיית פילגש בגבעה. אז כתוב שמה שאחד אומר זבוב מצא, שני אומר נימא מצא. ואליהו אומר שמה לרבי יונתן, זבוב מצא, רבי אביתר, לא זוכר, זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. או להפך, לא זוכר כבר. בסדר? מה זה אומר? שכל אחד בעצם תפס פן מסוים של האמת. נכון, זה המקום היחידי שבו הגמרא מסבירה באמת מה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים. זה מופיע בשני מקומות, באחד מהם גם מסבירים מה זה. זה הגמרא בגיטין. ושמה יש לנו את ההסבר. בוא נראה מה הוא אומר. ששניהם בעצם תפסו חלק מהאמת. היה שם גם זבוב וגם נימא, וההצטרפות של הזבוב והנימא ביחד הביאה להקפדה. זאת אומרת הוא הקפיד אחרי ששני הדברים האלה קרו ביחד. ואז זה בעצם אומר שמה זה אלו ואלו דברי אלוהים חיים? שכל אחד מה שהוא אמר היה אמיתי, אבל לא כל האמת. כי האמת מורכבת משני הצדדים. וזה אני חושב שהזכרתי את הגמרא שאומרת שמי שבא לסנהדרין אז צריך להביא ק"נ טעמים לטהר את השרץ וק"נ טעמים לטמא את השרץ. ורבינו תם שמה שואל מה לנו פלפולים של הבל, התורה אומרת ששרץ טמא, מה יש לפלפל בטעמים לטהר את השרץ. אז המהר"ל שמה מסביר שזה מאוד חשוב שתבין שגם כשהתורה אומרת שהשרץ טמא, יש עדיין מאה חמישים טעמים לטהר אותו. למה? כי בסופו של דבר הטעמים לשני הצדדים הם טעמים נכונים. בשורה התחתונה אתה צריך לקבל החלטה. בשורה התחתונה אתה צריך להבין איזה טעמים שוקלים יותר, כן? מה מכריע את מה. אבל שני הטעמים צודקים. הבאתי אני חושב את דוגמת השוקולד, כן? שאוכלים אותו כי הוא טעים, בעד לאכול אותו כי הוא טעים ונגד לאכול אותו כי הוא משמין. אז מי צודק? שניהם צודקים. זה גם טעים וגם משמין. אלא מה, בשורה התחתונה צריך לקבל החלטה, מה עדיף לי, הטעם על הבריאות או הבריאות על הטעם? אז בשורה התחתונה יש רק צודק אחד. אבל במישור של הטעמים, הרי מדובר בתלמידי חכמים, אף אחד פה לא טיפש. אז תלמידי חכמים שמעלים טעמים, הטעמים הם תמיד נכונים. לא תמצאו, אני לא מצליח לדמיין טעם שפוסק או מישהו מעלה שהוא לא נכון. מתי שאני לא מסכים איתו זה מתי שיש טעמים אחרים נגד, איזה היגיון פנימי, הרי זה ברור, הוא לא מדבר שטויות, אלא מה, אני חושב שיש סיבות אחרות שבגללן צריך להחמיר והן גוברות על הסיבה להתיר. זאת אומרת שבעצם כאשר יש ויכוח בין בית שמאי ובית הלל, אז כשאלה אוסרים ואלה מתירים, אני לא חושב שהוויכוח הוא במישור הטעמים. שבית שמאי יביאו ק"נ טעמים לצד אחד ובית הלל יביאו ק"נ טעמים לצד אחר, בעצם כל שלוש מאות הטעמים הם נכונים. אלא מה, איפה הוויכוח? בשאלה איך משקללים, נכון? איזה טעמים יותר משמעותיים, שוקלים יותר. וזה מה שיגיע להכרעה. וכאן באמת יש רק אמת אחת. אגב, היא תלויה זמן ומקום. בסדר, לא חשוב לי כרגע, אני לא נכנס לזה אפילו. אבל בנקודת הזמן והמקום הזאת אז זה המצב. והק"נ טעמים האלה זה לא ההתחלה של המהלך האנליטי? מה? הק"נ טעמים האלה זה לא ההתחלה של המהלך האנליטי? כן, בהחלט. אבל אמרתם שזה התחיל בבריסק, אז זה… לא לא, אתה יודע, זה כמו להגיד שהלוגיקה התחילה אצל אריסטו. אריסטו היה זה שהמשיג אותה. זאת אומרת, אבל עשו טיעונים לוגיים גם לפניו. אנשים אמרו שאם א' שווה ל-ב' ו-ב' שווה ל-ג' אז א' הוא כמו ג'. הם רק לא הבינו שיש פה כלל, הם לא, כן? אז פה אותו דבר, היו אנליזות לפני בריסק, זה ברור, אבל הם היו אלה ש… בנו את הארגז, או ר' חיים בעצם בנה את ארגז הכלים, המשיג אותו, הגדיר אותו ובעצם חיזק אותו מאוד או חידד אותו מאוד. עכשיו ברור שתמיד עשו אנליזה. יש טעמים לפה ויש טעמים לשם, אבל מה שבבריסק לא עושים זה בסוף מי שוקל יותר. ההכרעה, זה בדיוק הנקודה. הם נשארים עם ק"נ טעמים לפה וק"נ טעמים לשם. למה? כי הם לא מצליחים אני חושב, זה חלק מהסיבה. הם לא מצליחים להגיד מי שוקל יותר. או לא מעוניינים. מה? או לא מעוניינים, או לא מצליחים, אפשר להתווכח על זה. אז בעצם מה המשמעות של המבנה הזה? המשמעות של המבנה הזה שבעצם פסיקת הלכה בנויה משתי קומות. א', לסקור את כל הטעמים לכל הכיוונים, וב', לקבל החלטה בשורה התחתונה. ובשורה התחתונה צריך להחליט מי גובר על מה. במישור של הטעמים אלו ואלו דברי אלוקים חיים, המשמעות הפלורליסטית. כולם צודקים, כי הטעמים באמת נכונים ואין בזה שום סתירה, זה לא סותר שום דבר. זה שהשוקולד הוא בריא לא סותר את זה שהוא גם טעים. לא בריא, סליחה, לא סותר את זה שהוא גם טעים. נכון? אין סתירה, במישור של הטעמים זה לא סותר. יש טעמים לפה ויש טעמים לשם וכולם צודקים, זה לא סותר כלום. אז אין בעיה, שמה אני מוכן להיות פלורליסט כי זה לא סתירה. אבל בשורה התחתונה מה צריך לעשות, שם יש רק אמת אחת, שם אני מוניסט. וזה בעצם ההרמוניזם. עשיתי הרמוניה בין מוניזם לבין פלורליזם. איזה הרמוניה? זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. זאת אומרת שבעצם האמת היא הצירוף של שני הדברים. יש פלורליזם במישור של הנימוקים, ומוניזם במישור של השורה התחתונה. וזה ביחד עושה הרמוניה בין שתי התפיסות, הפלורליסטית והמוניסטית ביחס לסוגיה הזאת עצמה. והמוניסט לא מסכים לזה? מה? המוניסט לא מסכים לזה? המוניסט אני חושב שבדרך כלל אפילו לא מכיר את הטעמים של הנגד. בדרך כלל. לפעמים כן. עוד פעם, אלה הכללות. אבל כמו שאמרו פה קודם, אני לא יודע, אני יודע שזה אסור ומי שאומר אחרת לא יודע מה הוא מדבר. זאת אומרת, זה כן. איך אתה משלב את העניין של אוקיי, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, שיכול להיות שתי מסורות, מסורת אחת ושנייה, או שהוא בן אדם אחר ומבחינתו… מחלוקת. איך יכול להיות מחלוקת? אה? איך יכול להיות מחלוקת שאחד צודק ואחד טועה? מה זאת אומרת? לא, אני אומר שזה צדק בשבילך ואני צודק בשבילי. לא, זה תלוי. יש שאלות מסוימות שיכול להיות שהן תלויות בבן אדם. אין בעיה, אני לא שולל את זה, זה יכול להיות. אבל ברמה העקרונית כשיש מחלוקת בשורה התחתונה, לא בנימוקים, אז אחד צודק ואחד טועה. אלא מה, שגם בתוך המוניזם הזה שמתייחס לשורה התחתונה, אני טוען את הטענה הסובלנית. זאת אומרת אני אומר שהמוניזם הזה הוא לא מוניזם בלתי מתפשר, אלא הוא מוניזם סובלני. פירוש הדבר, שאם בית שמאי חושבים בשורה התחתונה אחרת ממני שאני בית הלל, כל עוד הנימוקים שמתבססים עליהם הם נימוקים נכונים שגם אני מסכים שהם נכונים, רק המשקל, יש לנו ויכוח על כמה שוקל כל נימוק, אז הם בתחום הלגיטימי. טעות, אבל טעות לגיטימית. וברגע שהטעות היא טעות לגיטימית, אז הם אמורים לעשות את מה שהם חושבים, ולכן כשאני מכשיל אותם בזה אני צריך להודיע להם, אבל אני יכול לאפשר להם לנהוג כמו שהם חושבים. וזה מסיים את התמונה. זאת אומרת יש פלורליזם בנימוקים, יש מוניזם בהכרעה, אבל גם המוניזם בהכרעה הוא מוניזם סובלני. במה תלויה הסובלנות? בשאלה אם אתה בתוך מכלול הנימוקים הנכונים. מי שמביא איזה נימוק אני לא יודע מאיפה, שהוא סתם לא נכון, שהוא סותר את המסורת לגמרי, שהוא לא במשחק, אז אני לא אגיד טוב גם אתה צודק. לא. אז שמה יש טעות גם בנימוקים. ולכן, ולכן אני אומר, יש רדיוס לסובלנות כי לפלורליסט אין רדיוס, פלורליסט דיברנו על זה. יש פה איזה רדיוס לסובלנות שאחד הפרמטרים שמגדירים את רדיוס הסובלנות זה השאלה איזה נימוקים אתה מעלה לטובת העמדה השגויה שלך. אם הנימוקים האלה הם נימוקים נכונים, רק המשקל אחרת, אז אתה טועה בשיקול הדעת. אתה עושה משקל לא נכון, זה נקרא שיקול הדעת. שיקול הדעת זה לעשות משקל בין נימוקים. וזה מחזיר אותי למה שאמרתי קודם, טעות בשיקול הדעת. טעות בשיקול הדעת זה מצב שבו אתה ממשקל לא נכון, אבל הנימוקים שאותם אתה שוקל הם נימוקים נכונים. אז זה לגיטימי. אז תנהג כמו שאתה חושב. כשהגמרא אומרת חזו בית הלל לעשות כבית שמאי זה בנימוקים או בטעות? לא, במשקל. כן. אתה מדבר על שיקול הדעת. עכשיו בתוך השיקול הדעת יש בעצם שני מרכיבים, יכולים להיות שני מרכיבים. אחד זה נימוקים למה אני משקלל, אוקיי? זאת אומרת אם אני משקלל את זה מול זה, אז יש לי נימוק למה אני משקלל. לא, אני לא דיברתי על השלב הזה. מה? לא דיברתי על השלב הזה. השלב הזה זה עדיין השלב שבו הנימוקים ואף אחד לא מדבר שטויות. שמה כבר אתה לא יכול להיות פלורליסט כי אתה מעדיף שיקול כזה… לא, אני אסביר. אני גם שם אהיה פלורליסט, אני גם שם אהיה פלורליסט. כי אני בעצם אגיד שהנימוקים למה אתה משקלל ולמה הוא משקלל אחרת, צודקים. אף אחד מכם לא מדבר שטויות. ועדיין אני חושב שהנימוקים האלה יותר חשובים מהנימוקים האלה גם לעניין השיקלול. גם הנימוקים איך אני עושה את השיקלול, אני צריך למשקל אותם זה מול זה. מה שאתה אומר, זה יותר נכון מזה. אבל ברמה של מטא-נימוקים, לא ברמה של הנימוקים. אין בעיה, אני מוכן ללכת איתך די אחורה. אני עוצר רק באותו מקום שבו כבר לא מובאים נימוקים. בשלב שבו כבר לא מובאים נימוקים, יש לי תחושה פשוטה מה שוקל יותר ומה שוקל פחות. תחושה פשוטה. אינטואיציה הלכתית. זהו, שעל זה יושב ועומד הכל. אז זה סוף כל דבר מה שאני אומר. נכון, נכון. ושם אתה אומר אני צודק באינטואיציה ואתה טועה באינטואיציה. נכון. ואין לי נימוקים, אני לא יכול להביא לך נימוקים. זה פשוט אני יודע שזה יותר חשוב מזה. לא, אתה יכול לבוא ועל פי סולם ערכים או אקסיומות. אז עוד פעם, אתה חוזר מחזיר אותי לנימוקים, אבל אז על הנימוקים האלה אם הוא לא יסכים, אם הוא יסכים אז אין בעיה. אבל אם הוא לא יסכים, אז אני אעשה את אותו ניתוח. סולם ערכים מבחינתי זה אקסיומה. נכון. והוא לא מקבל את זה. והוא לא מקבל את זה. בסדר, אז אני אדבר על זה. לא, אני פלורליסט גם פה. כי כיוון שהטענה, הנימוק, הוא מעלה סולם ערכים. הסולם ערכים שלך לא נכון. לא, לא, הוא מעלה סולם ערכים אחר מסולם הערכים שלי. בהנחה שהוא תלמיד חכם, הוא לא מדבר שטויות גם פה. גם בסולם הזה, כל עוד אתה מנמק. אבל הוא שוגה. לא, הוא שוגה במשקל. הוא צודק בנימוק. יש טעם להגיד, אני אנסח את זה באופן היפותטי, נגיד ששניה אחת, נגיד שיש טעם טוב להעדיף את שבת על פיקוח נפש, בסדר? ומישהו אחר אומר מה פתאום, בסולם הערכים שלי פיקוח נפש הוא מעל שבת. אני לא חייב להגיד שאחד צודק ואחד טועה. אתה צודק, יש נימוקים למה שבת יותר חשובה מפיקוח נפש, אבל יש גם נימוקים הפוכים והם בעיני שוקלים יותר. אבל אז בסופו של דבר אתה שוגה. הכרעה. אבל הנימוק שלך צודק. אתה שוגה בזה שיש נימוק אחר שגובר עליו. זה אני אומר, זה גם פה אני אעשה את אותו ניתוח. כי אם אתה תלמיד חכם אתה… הנחה שלי שאתה לא מדבר שטויות. אתה לא מדבר שטויות. כל עוד אתה מעלה נימוק, הנימוק הזה הוא כנראה נכון. השאלה כמה הוא שוקל. גם ביחסי עדיפות אפשר לדון מצדדים לכאן ולכאן. כן, זה ברור. אתה יודע, דיברנו אולי אני לא זוכר אם הזכרתי את זה פעם על המחבלים המתאבדים. אז פעם אמרתי ואנשים נורא התקוממו שאני מאוד מעריך אותם. אני מאוד מעריך אותם, בגלל שהם מוכנים למסור את נפשם על הרעיון או על המטרה שלשמה הם מאמינים. ומצד שני אני חושב שצריך להרוג אותם ולזרוק אותם לכלב ולא להוציא אותם משם. שני דברים שונים. עכשיו, איזה מהנימוקים צודק? אני חושב ששניהם צודקים. אני צריך לקבל הכרעה בשורה התחתונה מה לעשות. יכול להיות שניהם, אתה יכול להרוג אותם ולכבד אותם. כן, במקרה הזה נכון, נכון. במקרה הזה באמת נכון. לא אתן להם צל"ש על הכיבוד הזה ולהשאיר אותם בחיים. אבל כן, לכבד ולהרוג אפשר. לשתות תה ולסדר להם מקום מכובד בגיהנום. כן, אז זה בכלל טוב פה. שילוב אינטרסים, כן. זה שוורצקופף, אתה יודע. הם רוצים להגיע לבתולות למעלה והתפקיד שלנו זה לדאוג שהם יעשו את זה כמה שיותר מהר. אם יש שני פוסקים, אחד רוצה מה שיכול להקל, והשני להחמיר. זה נימוקים, זה משקל? משקל, ודאי שזה משקל. הרי להקל להחמיר זה בדיוק שאלות של משקל. שאלה כמה זה משמעותי מול הצרכים או מול האילוצים. עכשיו ננתח פעם… אבל אותו פוסק בדרך כלל הוא רוצה להקל. בסדר, אוקיי. בסדר, זה שיקלול. אני אדבר המושג קולא וחומרא הוא מושג מרתק ואני אתן עליו פעם שיעור. זה ממש מושג לא פשוט. מה זה נקרא להקל ומה זה נקרא להחמיר. זה ממש מה שהוא אומר. לא כל כך ברור מה זה נימוק ומה זה משקל. משקל פירושו אני חושב שזה שוקל יותר מזה. אני לא טענתי כלפיך משהו. אתה לא אמור להשתכנע משם. אני חושב ככה ואתה חושב אחרת. אבל אם אני מעלה נימוק ומסביר למה שבת שוקלת, למה פיקוח נפש שוקל יותר משבת כי חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. זה למשל נימוק לטובת יחס של משקלים, מה שוקל יותר ממה – פיקוח נפש או שבת. וגם אם מישהו יגיד שללכת לכולל לעסוק במשקל עם… זה נימוק, זה לא משקל. נכון, ובנימוק הזה הוא צודק. צריך ללכת, יש עניין ללכת לכולל. מצד שני, זאת עבירה נורא חמורה ולכן אני יכול לחלוק עליו ולהגיד בסדר אבל בכל זאת אני לא מֵקל. אבל עצם העובדה שצריך ללכת לכולל או להתחשב באנשים, בזה הוא לגמרי צודק. זאת בדיוק הנקודה. זאת אומרת ברגע שהוא יעלה נימוק, אז הוא תמיד יהיה צודק. אבל זה לא אומר שגם בשורה התחתונה אני אסכים איתו. בשורה התחתונה אני יכול להגיד אוקיי, הנימוק הזה צודק, אבל יש נימוקים נגדיים שהם יותר חזקים. שאלה קצרה. קודם כל בלגיטימי. אני חושב שכשאומרים אלו ואלו, זה בגלל שהוא אומר קודם כל כמו שאתה אומר, אין ויכוח על עובדות. המחלוקת לא יכולה להיות על מציאות. אלא כל אחד תופס את ה… יש מחלוקות על מציאות. בטח שיש. לא, במקרה הזה, הרי אין מחלוקת, היו שניהם. אבל זה שאמר זה היה נימא, זה בגלל שמבחינתו זו הייתה סיבת ההקפדה וזה. ומה באמת הייתה סיבת ההקפדה? אני לא צריך לדעת. אני אומר אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אין אחד שטועה. זה קצת הפוך ממה שאתה אומר. שניהם צודקים בשקלול שהם נותנים. זה אומר שהוא נתן יותר משקל לנימא וזה אומר שהוא נתן יותר משקל לזבוב. שניהם אמת, שני הנימוקים נכונים בדיוק כמו שאתה אומר. אבל אז אתה חוזר לקריאה הפלורליסטית. אבל אני חוזר, אחד אחר כך. אחר כך אתה אומר זה שקלל ככה, זה שקלל ככה, אני חושב שזה השקלול הנכון ולכן אתה טועה. מה זה נכון? אתה אומר הוא שוגה. אתה אומר. ואני לא מבין למה אתה אומר את זה. לא הבנתי. מה זה נקרא להגיד שזה נכון, זה לא להגיד שזה לא נכון? אני לא אומר שמה שאני עושה, אתה בעצמך אומר, לפי תחושת הבטן שלך אתה משקלל. וואנס שקללתי, מה הצורך שלי להגיד שהשקלול שלך לא נכון? זה לא צורך. אם אני אומר שזה נכון, אז אמרתי שההוא לא נכון. זה לוגיקה. אם אמרתי שצרת הבת מותרת לדעתי, שזה נכון, אז להגיד צרת הבת אסורה זה לא נכון. זה לוגיקה, לא? ההכרעה שלי היא להתיר אותה. הכרעה. בסדר, אני שואל, אז זאת ההכרעה הנכונה? לא יודע בשמיים. לא יודע מה בשמיים. זאת ההכרעה הנכונה. לדעתי כן. אמרת כן? אז אתה פלורליסט. לכן אני אומר, אחד משניים: או שאתה פלורליסט וגם בשורת הכרעות אתה לא מקבל אמת ושקר. בסדר, זאת קריאה עקבית, אני לא מסכים לה אבל הצגתי אותה, אמרתי שאפשר לקרוא גם בצורה פלורליסטית. בגלל שצריך שאחד יהיה צודק, אז בהכרח השני שוגה? זה מה שאתה אומר? ברור. לא צריך. בגלל שבאמת אחד, לא צריך כלום. כשהאמת היא שאחד צודק, אז ממילא השני טועה. זה כמו תמיד, זה כמו הסיפור הזה על גרבוז, אתם זוכרים את הדברים של גרבוז לפני הבחירות? על המנשקי קמעות והמשתטחים על הקברות? שכולם התנפלו עליו ואיזה גזען ואיזה זה ואיזה. לא, קמעות. הוא לא דיבר על מזוזות. זה הטמעת זיכרון קולקטיבי. הוא דיבר על קמעות ולא על מזוזות. אני חושב שהוא צודק במאה אחוז. וההתנפלות המטורפת הזאת שהייתה עליו היא בדיוק חלק מאותו פלורליזם מהותי שלא מוכן לקבל אמירה של אני צודק וממילא אמירה של אתה טועה. כי ברור, אתם מבינים שאם אני לא יכול להגיד שאתה טועה אני גם לא יכול להגיד שאני צודק. כי להגיד שאני צודק זה להגיד שאתה טועה, זאת לוגיקה. אז יש אנשים חיים באשליה כאילו אני יכול להגיד שאני צודק בלי להגיד שאתה טועה. אין דבר כזה. אם אני אומר איקס ואתה אומר לא איקס, כשאמרתי שאיקס אמיתי אמרתי שלא איקס שקרי. זאת לוגיקה פשוטה. אין משחק כזה. אז או שאתה אומר כולם צודקים, זה הפלורליזם שדיברתי עליו קודם, או שאתה אומר נכון, בן אדם אומר זאת דעתו, מותר לו להגיד את דעתו. היום הפלורליזם הזה מנסה לסרס כל אפשרות להביע עמדה. כשאתה אומר משהו שמשהו נראה לך ומשהו לא נראה לך, ישר אתה מקבל על הראש שזאת התנשאות, זה זה, זה פה, זה שם. אמרתי שאני חושב שזה נכון, זה הכל. וממילא אמרתי שמי שאומר אחרת טועה. מה הבעיה בזה? הלא-אמת הוא כל כך בסיסי ברשת של הפלורליזם. הוא אומר גם איקס נכון וגם לא איקס נכון, אבל זה לא לוגי. בסדר, יש הבדל בין נכון לאמת. אומרים ששניהם לא נכונים, אין דבר כזה נכון אתה יכול להגיד. זה לא. אתה בדיוק נגעת, יש נכון ויש אמת. זה נכון לגביי. בסדר, זה שיתוף השם. משתמשים במינוח, ברור שזה לא אותו דבר וזה לכן חבל שמשתמשים באותה מילה. זה בדיוק הנקודה. התעלול הפוסט-מודרני הוא לקחת את מושגי הנכון, האמת והראוי וכל הדברים ששימשו קודם, לרוקן את זה מתוכן ולהמשיך להשתמש במילים האלה. אני אומר זה נכון, בטח, בלי להגיד שמה שאתה אומר זה לא נכון. זאת אומרת, הנכון אצלך זה לא מה שנקרא באופן קלאסי נכון. אז עזוב, בוא תשתמש במילה אחרת. מה שאני עושה זה אקום פורקן ומה שאתה עושה זה בריך שמיה. למה אתה מבלבל אותי עם המונחים העתיקים ובעלי המשמעות הברורה? זאת בדיוק הנקודה. זה חלק מאותו עמימות שנוצרת משימוש לא זהיר במושגים. בסדר? השאלה אם אני צודק ואתה טועה או שנינו צודקים. זה לא מספיק להגיד שאני צודק. אוקיי. זה הסיפור של הרבנית, לא? אה, אתה צודק, גם את כן. טוב, אז בקיצור אנחנו ממש ככה לא מספיקים להתקדם. אני בכל זאת רוצה קצת להתחיל את הקטע הבא. אז זאת התמונה בגדול, לפחות איך שאני מבין שמתנהלת ההלכה. אני מסכם: הנימוקים הם נימוקים נכונים לכל הצדדים כל עוד הם בתוך הקאסט של תלמידי חכמים, אנשים שיודעים על מה הם מדברים, אז הנימוקים הם נימוקים נכונים. מי שמעלה נימוקים לא נכונים הוא מחוץ למשחק, כלפיו אין לא פלורליזם ולא סובלנות. בשורה התחתונה יש משקל, במשקל יש רק אחד צודק והשני טועה, אבל גם בין הטעויות וזה אני אומר זה מוניזם סובלני. גם בין הטעויות יש טעויות לגיטימיות וטעויות לא לגיטימיות. הטעויות הלגיטימיות זה טעויות שיסודן בנימוקים נכונים, בשקלול לא נכון של נימוקים נכונים. ואם הבסיס הוא נימוקים נכונים ואתה משקלל אחרת ממני, כיוון שאין דרך להוכיח, הרי אני משקלל ככה, אתה משקלל אחרת, זה כבר לא נימוקים. אז בסדר, אז אתה צודק, ככה אתה רואה את זה, ככה תעשה. זאת אומרת, זה מוניזם סובלני. אבל זה במישור של השורה התחתונה. הקונסרבטיזם למעשה, כשהוא מוביל מישהו לבית כנסת במכונית, הוא טועה. תלוי אם אתה חושב שזה בתוך המשחק או לא. אני באמת חושב שלא. אני חושב שהוא לא טועה. אישית, אפשר להתווכח גם על זה, גם על הגבולות אפשר להתווכח, זאת אומרת, יש ויכוחים על הכל. אני רק מנסה, כל אחד צריך לצייר לעצמו את המפה שלו. אבל המפה אני חושב צריכה להיראות כך: מה הנימוקים הנכונים לכל הכיוונים, מה ההחלטה הנכונה מבחינת המשקל, מה החלטה לא נכונה אבל רק במשקל, זאת אומרת עדיין לגיטימית, ומה זה החלטה מנימוקים שהם לא במשחק, שזה כבר לא לגיטימי. לכל אחד יכול להיות שהמפה הזאת עצמה, לא יכול להיות, זה די ברור, שהמפה הזאת עצמה אצלו תהיה שונה. בסדר, אז יש לנו ויכוח גם על המפה. איפה ששמת את זה, מיהו יהודי גם נכנס לדבר הזה. אם מישהו שוגה, אז אני לא יכול לסמוך על הגדרת היהדות הליבה של השיטה שלו? לא הבנתי. אני רוצה לחתן את בתי לגבר יהודי. אם הוא שוגה טעות לא לגיטימית? טעות לגיטימית? אז אין בעיה. זה בית שמאי ובית הלל, לא נמנעו לישא נשים זה מזה. כמו שאתה אומר, באמת המוחלטת שלי, זאת אומרת הוא לגיטימי אבל הוא טועה, אז יכול להיות שהוא גוי בעיניי. לא, עוד פעם, אתה מדבר טועה או גוי? אם הוא גוי אז ודאי שאני לא אתחתן איתו. מה זאת אומרת? בעיניו, לא בעיניי, בעיניי הוא גוי. אם בעיניי הוא גוי, אני לא מתחתן איתו. מה זאת אומרת? ברור שלא. אבל אם הוא חושב אחרת ברמה ההלכתית ממני, אז בסדר. השאלה של יהודי ולא זה לפי בתי דינים, שכל אחד לפי שיטתו. נכון. לא, וגם בשיטות האלה השאלה אם אני מתווכח איתם במישור המהותי או שאני מתווכח איתם שזו טעות לגיטימית, והשקלול שלך הוא לגיטימי. טעות לגיטימית. הוא חושב בטעות לגיטימית שהוא יהודי, אבל אני חושב שהוא גוי. לא לא, אם הוא עבר גיור שזאת שיטתי האישית, אם הוא עבר גיור בבית דין מוסמך שעשה את שיקול הדעת המיטבי שלו, לא רק שהוא מותר להתחתן איתו, הוא יהודי, למרות שאני חושב שהבית דין ההוא טעה. הוא יהודי. זה פה אנחנו מסתבכים. למה? אתה אומר יש אמת אחת, אם אני צודק אתה טועה. לא, בגלל שבית הדין החליט לנהוג אחרת, התפקיד של בית הדין הוא מכונן ביהדות. ואם בית הדין קבע שהוא יהודי, זה מה שהופך אותו ליהודי, גם אם אני חושב שלא. יש פה הכרעה, זה בגיור, כי בגיור זאת ההלכה. גם את ההלכה הזאת אני חושב, שבית הדין קובע את זה. חז"ל אומרים הרי: מה, היום אין הרצאת דמים, איך עושים גיור? בשלושה דברים באו ישראל לברית: במילה, בטבילה ובהרצאת דמים. מילה, טבילה וקורבן. היום אין קורבן. כבר הגמרא שואלת את זה: אז איך מגיירים? אז יש כאלה שאומרים שהקורבן לא מעכב. אבל הגמרא, נדמה לי שהגמרא מביאה צדדים לזה, היא מביאה פסוק שתמיד אפשר לגייר, שיש דין כזה שתמיד יהיה אפשר לגייר. אגב, זה גם התוספות בגיטין שאומר: צריך סמוכים בשביל בית דין של גיור, היום אין סמוכים, אנחנו דנים מדין שליחותייהו. אז איך הגיור מועיל? שליחותייהו זה דין דרבנן. איך הגוי הזה נהיה יהודי? מה, הוא יהודי מדרבנן וגוי מדאורייתא? אין דבר כזה. אז זה לא יכול להיות. מה אומרים התוספות? שליחותייהו מועיל גם על זה. למה? כי בגיור ספציפי, זה בדיוק הנקודה, בגיור ספציפי אי אפשר לעשות את זה שאם הוא טועה לשיטה הזאת הוא גוי. זה כמו בדיני ממונות. למה קניין דרבנן מועיל לדאורייתא לרוב השיטות? כי אם רבנן החליטו שהממון הזה הוא שלך, לא ייתכן להגיד שמדרבנן זה שלך ומדאורייתא זה לא שלך. אז מה אומרים? הפקר בית דין הפקר. זו הכרעה. לא, אבל זה עצמו עיקרון הלכתי. מה שעושה את הגיור זה עצמו עיקרון הלכתי שאומר שפה, אם יש דעה שהולכת באופן קונסיסטנטי עם שיטתה, אז התוצאה שלה קבילה. אבל זה לא נאמר על החזיר. זה נאמר על דיני ממונות, זה נאמר על גיור, וכנראה גם על מעמד אישי, קידושין וגירושין, כי כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. רק במקומות האלה. וגם פה יש לנו מחלוקת. אני מסכים איתו בתפיסה הבסיסית לגבי היחס לגיור שעושים היום, שהוא שערורייה בעיניי צורת הגיור הזאת, אבל אני לא מסכים שבגלל זה הכל מתבטל, בטח לא באופן גורף. אין לך שום ראיה שבן אדם כן התכוון או לא התכוון, אתה מבטל את כל הגיורים האלה, אתה אומר הדיינים רשעים? הם לא רשעים, הם עושים את מה שהם חושבים, אני חושב שהם טועים. זה בדיוק הנקודה, אם זאת טעות לגיטימית, אז הם לא רשעים. אם הם לא רשעים, אז הם דיינים כשרים. אם הם דיינים כשרים, אז התוצר הוא יהודי. זהו, אני לא יכול לבטל את זה. למרות שאני חושב שהם לא עושים נכון. אוקיי? טוב, אני כבר באמת רק אספיק להתחיל רק. אני רוצה לדבר קצת עכשיו באמת על זאת הנקודה שאליה הגענו ועם זה אני אסיים את הסדרה העכשווית, את הקטע העכשווי, וזה על האוטונומיה והסמכות בהלכה. כי בעצם מה שאמרתי זה שיש חובה על בן אדם לנהוג על פי מה שהוא חושב, ואני צריך לכבד את החובה הזאת אפילו אם הוא טועה. אפילו אם לדעתי הוא טועה. אוקיי? אז אני רוצה לזה להביא קצת ראיות, כי זו אמירה ככה שאולי יכולה להיתפס כבעייתית. אז אני רוצה להביא לזה ראיות, אני רוצה להראות שהפוסקים גם חושבים כך, למרות שהיום זה קצת מטושטש ולא כל כך עומדים על זה. ואני רוצה להתחיל אולי בסיפור, כן, על רבי יהונתן אייבשיץ, שבא אליו הכומר, כל הסיפורים הטובים זה על רבי יהונתן אייבשיץ, בא אליו הכומר, אלה שהיו, אלה שלא היו, והוא אומר לו למה אתם לא הולכים אחרינו, הרי אנחנו הרוב וכתוב בתורה אחרי רבים להטות? הנוצרים, כן, הם הרוב. אז אומר לו רבי יהונתן, אני הולך אחר הרוב מתי שאני בספק, אם אני לא בספק אני לא הולך אחר הרוב. זאת אומרת, אם אני מוצא חתיכת בשר עם הכשר, עם פלומבה של כשרות מוסמכת ברחוב, ורוב החנויות בעיר הזאת הם חנויות טרפה, אז מה דינה של החתיכה הזאת? הולכים אחרי הרוב? מה פתאום? אם אני יודע את האמת אני לא הולך אחר הרוב. אני הולך אחר הרוב כשיש לי חתיכה שאני לא יודע מה לעשות איתה. זאת אומרת, אם אני בספק, אז אני הולך אחר הרוב. זה כלל הלכתי פשוט, אנשים חושבים שזאת בדיחה, זאת לא בדיחה, הוא אמר את זה לגמרי ברצינות. זאת אומרת, יש דין ללכת אחר הרוב במקום שאתה לא יודע, אבל אם אתה יודע, אין ללכת אחר הרוב. אני רק אקדים קצת את המאוחר, אני אקרא לכם קטע מהש"ך בסימן ס"ו סעיף קטן קכ"ו. הש"ך כותב, והסברה הראשונה היא עיקר. לא משנה כרגע מה הנושא ההלכתי, הדיון, אבל באמת כן דעת, זה ציטוט מהשולחן ערוך, והסברה הראשונה היא עיקר. אומר הש"ך, באמת כן דעת הרבה פוסקים מאוד, ובפרט הראש בתשובה כלל צ"ד, שכתב שאין לפסוק כהרמב"ם אלא כהתוספות שהביאו ראיות ידועות לדבריהם. וגם הבית יוסף גופיה פסק לקמן סימן שי"א דלא כהרמב"ם, וכן פסק בשולחן ערוך ריש סימן צ"ה בסתם. אבל מה אעשה שלפי עניות דעתי דברי הרמב"ם עיקר ומוכרחים בש"ס, וראיות התוספות והפוסקים שהשיגו עליו לפי עניות דעתי אינם ראיות, כמו שאבאר. ופשיטא דאין הולכים אחר רוב הפוסקים במקום שנראה לעיניים בש"ס שהם המועטים. לא הולכים אחר רוב הפוסקים כשאני יודע מהש"ס שהדין עם המועטים. למה לא? איפה הדין של אחרי רבים להטות? הדין של אחרי רבים להטות זה כשאני בספק. אבל אם אני לא בספק, למה אלך אחר רוב הפוסקים? אוקיי? אז יש פה איזו אמירה אני חושב מאוד חזקה של הש"ך. ובפרט שהפוסקים לא פסקו כן אלא מכוח ראיותיהם, וכיוון שנסתר העניין נפל הבניין. אומר שיש מקום שבו הפוסקים אומרים זה נראה לי נכון. זה וורט ידוע אגב בישיבות, לא ידעתי שהמקור שלו בש"ך עד שראיתי את הש"ך הזה. בישיבות אומרים שאם הראש מביא ראיות לדבריו, אז בסדר, אפשר להתווכח, הראיה היא טובה, ראיה לא טובה, אפשר להביא ראיות נגד. אם הראש אומר יראה לי, אז חבל על הזמן. יראה לי פירושו שכל המכלול, כל מה שלמדתי אומר שזה נכון, אני לא מתבסס על ראיה כזאת או על ראיה אחרת, אין לי ספק. כשאני מביא ראיות, אז זה בעצם אני עצמי אין לי עמדה, אבל יש לי ראיות, אז אני מביא ראיות ואני אומר הנה, סימן שזאת ההלכה. בתוך אם אין לך עמדה, עם הראיות שלך אני יכול להביא על כל ראיה שתי ראיות נגד, אז מזה אני לא מתרגש. בסדר? זה בדיוק מה שבעצם אומר פה הש"ך. ולכן זה בשתי רמות הוא אומר את אותו דבר. הדין ללכת אחר הרוב או אחרי הראשונים או אחרי הפוסקים החשובים זה במקום שאני בספק. אם אני לא בספק, אני לא נזקק לכללי הכרעה בספקות. ללכת אחרי תקדימים כמו הראשונים או ללכת אחר הרוב בין הפוסקים אלה כללי הכרעה בספק. אבל בשביל להשתמש בכללי הכרעה בספק אני צריך להיות בספק. אם אני לא בספק, למה אשתמש בכללים האלה? זה מה שהוא אומר בעצם. גם אם זה נגד כולם? כן, באופן עקרוני כן, אלא מה ששם, במקום שזה נגד כולם, אז מידת הצניעות מחייבת לחשוב טוב טוב אם אתה לגמרי. של עצמו מבוסס. בדיוק, אם זה כשלעצמו לא אומר שתשמע, אתה הביטחון שלך קצת מופרז מדי. בסדר, תעשה גם את השיקול הזה. אבל ברמה העקרונית אתה זה שצריך. זה קצת קשה שם הוא מדבר בקשר לפשט של הגמרא. בקשר לפשט של הגמרא זה לא אותו סיפור כמו שאתה מוצא איזה חתיכה ברחוב ושמה זה שאלה של רוב וזה. פה פה זה הוא עקבי שאם הוא מבין שהפשט בגמרא זה כך וכך וכך, אז הוא חושב שהוא במעמד כזה שהוא יכול. לא, אבל אם הוא לא אבל הוא מסכים שהראש יש לו מעמד יותר גבוה משלו. זה לא שאלה של רוב בגלל ש… לא לא רוב, לא אמרתי רוב. לא אמרתי רוב, לכן אמרתי, יש פה שאלה אחת לגבי הרוב זה החלק הראשון של הש"ך, שרוב הפוסקים הולכים ככה ובכל זאת הוא פוסק אחרת. יש שאלה של סמכות, לא של רוב. אני מוכן לחלוק על ראשונים כשאני יודע שהאמת איתי. אני רק טוען ששתי האמירות האלה מבוססות על אותו יסוד. שההסתמכות על סמכויות הראשונים או הליכה אחר הרוב, שזה שני עקרונות שונים, הם שניהם עקרונות של פסיקה במצבי ספק. זה מה שאומר הש"ך. ואם אני לא בספק, אז אני לא משתמש בכללי הכרעת ספקות. לא להיתלות בסמכויות ולא בהליכה אחר הרוב. זה שני כללים שונים של הכרעה בספק. מה שהוא אומר זה שבשביל להשתמש בכללי הכרעת ספק אני צריך להימצא בספק. הרי היום אני אסביר כלפי מה הדברים מופנים, היום מקובל שאם יש מחלוקת ראשונים אז זה מה שקוראים היום ספיקא דרבוותא. יש ספיקא במציאות, יש ספיקא דדינא ויש ספיקא דרבוותא. מה ההבדל? ספק במציאות זה כשאני לא יודע מה המציאות, לא יודע אם החתיכה הזאת כשרה או לא כשרה. ברור שהיא או חזיר או פרה, אני רק לא יודע, אין לי את המידע, זה ספק במציאות. ספק בדין זה כשמדובר על ויכוח הלכתי, נגיד הרשב"א והרמב"ם מתווכחים ואני עומד מול זה ויש שתי דעות בהלכה. זה לא קשור למציאות, זה בהלכה. מה ההלכה המחייבת בנסיבות האלה? הספק השלישי, בעצם זה השלישי, הספק ההלכתי זה שאני לא יודע אם ההלכה היא כך או ההלכה היא כך, לא אם המציאות היא כך או המציאות היא כך. בסדר? הספק השלישי זה שהרשב"א אומר כך והרמב"ם אומר כך. מה ההבדל בין ספיקא דרבוותא לבין ספיקא דדינא? שניהם זה ספיקות דדינא ועדיין יש כללים שונים לגביהם אצל אלה שעושים כללים. יש הבדלים ביניהם. ספיקא דרבוותא זה כשהספק מתעורר בגלל שיש דעות בפוסקים. ספיקא דדינא זה כשאני עצמי לא יודע מה הדין, אני מסתפק בדין הזה. זאת אומרת שספיקא דרבוותא במהותו מוגדר להיות מצב שבו אני כשלעצמי אין לי ספק, יש לי עמדה. אבל יש ראשונים חשובים או פוסקים חשובים, לא משנה, הרשב"א לפה והרמב"ם לפה, אז זה ספיקא דרבוותא. אני רוצה לכפור במושג ספיקא דרבוותא, אין דבר כזה. כי אם אני לא בספק, אז רבוותא אין להם סמכות, זה מה שהש"ך כותב כאן. אז אני הולך כמו שאני חושב. ההליכה אחרי הרמב"ם, הרשב"א, הראש וגדולי הפוסקים היא כלל במצב של ספקות. אם אינך יודעת, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן. אבל אם תדעי, אז אני לא הולכת בעקבי הצאן. רק אם אני לא יודעת, אם אני בספק. עכשיו אם הרשב"א אומר כך והרמב"ם אומר כך, אם יש לי עמדה משלי, למה אני צריך להכניס את עצמי לספק בכוח? אני לא בספק. מאיפה העמדה שלך? זה לא מהרב או מהמסורת שלך? מה? לא, מהסברה שלי, מהלימוד שלי. כן. אבל כיוון שאמרתי שהעמדה הזאת נשמעת בעייתית, אני מקדיש את הקטע הבא לתת לה ראיות, להביא ראיות מהראשונים, שזה כמובן דבר שסותר את עצמו. כי אני יודע שלהביא ראיות מהראשונים אני לא צריך הרי כי אני חושב שזה נכון, אבל אני יודע שאחרים כן צריכים ראיות אז אני גם מביא ראיות. אז איך פסק כזה נכון? וזה פסק ספרדי, אני אשכנזייה, אני לא יכולה. בטח שאת יכולה, זה מה שאת צריכה לעשות. אנחנו לא יכולים לפרוץ את המסורת. אם את רוצה שאני אסביר מה את חושבת אז במוצאי הלימוד, אבל אם את רוצה שאני אסביר מה אני חושב אז תני לי להגיד. אני אומר שזה מה שאת צריכה לעשות, מה שאת חושבת, זה הכל. אם את חושבת אחרת ממה שהם… אני לא אמורה להסביר… בטח שאת יכולה. אם את חושבת שמותר לאכול קטניות בפסח, אז את יכולה לאכול קטניות בפסח, זה הכל. ואם את חושבת שמותר לברור בשבת, אז את יכולה לברור בשבת. וזה מה שאת חושבת, אז זה מה שאת צריכה לעשות. ומנהגים זה בדיוק אותו עניין, מנהג זה דבר במקום ספק. אם הלכה רופפת בידך, כך הגמרא אומרת, אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. זאת אומרת שאם אתה לא יודע, לך אחרי המנהג. האם אני כן יודע? אז מה אני חייב להכניס את עצמי לספק רק בגלל שיש דעות או מנהגים? מה פתאום? אני אסביר מה היא אומרת, יש דעה מאוד נגיד של רבנים או משהו, למשל אני רק שמעתי את רב שכטר, הוא אמר שלא כל רב יכול לפסוק, יש משהו מאוד חשוב, צריכים ללכת כאילו לפי גדולי הדור, והרב פשוט לא יכול להגיד. אז אני בזה עצמו לא מקבל את דעת גדולי הדור. בעיקרון הזה עצמו, שצריך ללכת לגדולי הדור עם שאלות כאלה. אבל אני אגיע לזה בהמשך. אני אגיע לזה. אני לא מדבר כרגע על השאלה מי יכול להכריע. זאת סוגיה שאני אזקק אליה בהמשך. אני אדבר כרגע על רב, לא על הבן אדם. שמעתי שאת יכולה להכריע, כוונתי הרב שלך יכול להכריע. זאת אומרת את תבחרי לך רב, אלא אם כן את תלמידת חכמה ואז את יכולה להכריע לבד. אבל אם את לא כזאת, אז את בוחרת לעצמך רב, והוא יכריע ואז אני אדבר איתו, לא איתך. אני מדבר על מי שיכול להכריע. בסדר? הדברים שלי פונים אליו. אני לא רוצה לטעון שכל אחד שלא מבין בהלכה יעשה מה שהוא חושב, זה לא רציני. זה כמו לקחת תרופה על סמך שיקול דעת שלך כשאתה לא יודע בכלל מה, לא מכיר את המציאות, את העובדות, את הידע שנצבר. אני מדבר על מישהו שכן בר הכי, מישהו שכן יכול להכריע. ובהמשך אני אנסה להגדיר יותר מה זה או מי זה, זה לא רק גדולי הדור. זה כן. יש פה משהו שרציתי להגיד, זה יכול לעבור מהלכה למנהג ואז כאילו רק חזקת מנהג? לא הבנתי. אם קטניות. אולי להתחיל כהלכה, שעכשיו ההלכה אומרת כי אין בזה… אז אני אומר, במקום שבו במקום שבו אין בעיית קטניות, אין בעיה כזאת הלכתית, לא חובה לאכול, לא איסור לאכול, ויש מנהג לא לאכול קטניות. בסדר, יכול להיות שאתה יכול ללכת אחרי המנהג, אבל אם אתה חושב שזה מזיק, אם אתה חושב שיש בעיה עם זה, אז תעשה מה שאתה חושב. יש משמעות למנהגים, אל תיטוש תורת אמך, במקום שבו זה לא עומד מול עמדה הלכתית שלי. כל זמן שזה עומד מול עמדה הלכתית שלי, אז מה לי מנהג אחר? אם אני חושב כמו המחבר ולא כמו הרמ"א, אז אני צריך לעשות כמו המחבר ולא כמו הרמ"א, כולל לחלל שבת, כולל הכל. זה מה שאני חושב. אני הולך אחרי מנהגים במקום שההלכה רופפת בידי. לא תמיד. המנהג הפך להיות מפלצת, זאת אומרת אי אפשר כבר להשתחרר ממנו. טוב, אנחנו נמשיך את זה פעם הבאה.