פרק הזהב – כסף וקניין כסף – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- כסף, סחורה, וקניין בהיווצרות ספרה משפטית
- חלות כמושג יסוד והבדלתה מזכויות
- עבד מעוכב גט שחרור, קניין איסור וקניין ממון
- אחריות, אשמה, וממון כ“פריפריה” של האדם
- חלות כפותרת סתירות לכאורה בדיני תנאים
- פעולת קניין בהלכה כפעולה המחילה חלות
- קניין כסף, משיכה, וקריאת המשנה “קנה את הכסף”
- דמי מקח, הלוואה, “מלווה להוצאה ניתנה”, והרמב״ם
- שמיטת כספים, הקפת חנות, ושווי כפיקדון
- נפקא מינות: משכון בכוח, מודר הנאה, ותשלום חוב
- פיקדון בבנק, ריבית, והיתר עיסקא
- קביעת כסף מול סחורה לפי מוטיבציה והגעה לפתיחת הפרק
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג התפתחות מושגית של כסף, סחורה, קניין כסף וחליפין כחלק מהיווצרות ספרה משפטית שמסדירה יחסים כלכליים, ומעמיד את מושג החלות כיסוד עמוק שממנו נגזרים בעלות וקניין. הוא טוען שבעלות וחלות אינן זהות לאוסף זכויות שימוש, ושאפשר שתתקיים חלות בעלות גם בלי זכויות ממוניות. מתוך זה הוא מפרש מחדש את פעולת קניין כסף ואת משמעות “קנה את הכסף” במשנה, ומבחין בין חוב הלוואה לבין דמי מקח כפיקדון של “שווי” השייך למוכר. בהמשך הוא מגיע לפתיחת הפרק “הזהב קונה את הכסף” ומסביר שהדיון שם אינו בהגדרה מהותית של כסף וסחורה אלא במקרים פתולוגיים של החלפת כסף בכסף, שבהם צריך קריטריונים כמו חריפות וחשיבות כדי לקבוע מי הטיבעא ומי הפירא.
כסף, סחורה, וקניין בהיווצרות ספרה משפטית
היחסים הכלכליים עוברים מהתנהלות טבעית של שימוש והחלפה להסדרה משפטית שיוצרת מושגים כמו בעלות, קניין, מעשה קניין וחלות, ומציבה כסף מול סחורה כאשר סחורה יכולה לתפקד גם כשווה כסף. השאלה המרכזית נעשית כיצד מבחינים בין סחורה לכסף, ומתי דבר מתפקד כשווה כסף ומתי כסחורה. קניין כסף מוצג כמנגנון שבו הכסף הוא גם תמורה וגם לעיתים פעולת הקניין עצמה, בעוד שבמטלטלין נדרשת גם משיכה.
חלות כמושג יסוד והבדלתה מזכויות
חלות מתוארת כמושג יסודי של “מצב משפטי” כמו חלות תרומה, חלות קידושין וחלות בעלות, וכהשתנות מצב משפטי הנוצרת מהחלה. הטקסט דוחה את ההבנה ש“החלת חלות” היא רק ניסוח מנופח של “נהייתי בעלים” וטוען שחלות היא אובייקט מושגי בפני עצמו שאינו מתמצה בתיאור זכויות. הוא מדגים זאת באמצעות הטענה שחלויות הן “עצמים” ולא “תכונות”, ולכן ייתכן צירוף של חלויות גם כאשר דינים אינם יכולים לחול יחד באותה צורה.
עבד מעוכב גט שחרור, קניין איסור וקניין ממון
הגמרא בגיטין דף מ״ב מציגה מצב של עבד “מעוכב גט שחרור” לאחר הפקר, שבו אין לרבו קניין ממון אך יש קניין איסור. התוספות מסבירים שדמי חבלה לעבד כזה משולמים לרבו בדמיון לדין ל׳ של עבד, והפני יהושע מקשה ששם מדובר בקנס ולא בממון ולכן אין ללמוד ממנו לחבלה. הטקסט מציע שהחידוש הוא שתשלום נזק הולך לבעל החפץ הניזוק, ושגם בעבד מעוכב גט שחרור נותרת חלות בעלות בלי זכויות שימוש, כך שהבעלות היא זיקה מטא-משפטית שאינה זהה לזכויות ממוניות.
אחריות, אשמה, וממון כ“פריפריה” של האדם
הרוגטשובר בבבא קמא י״ז מובא כדי לבאר את דין שביתת בהמתו, שלפיו מעשה מלאכה של בהמה בשבת נחשב חילול שבת של בעליה משום שממונו הוא “פריפריה” שלו. מתוך זה מוסברת תפיסה בנזיקין שלפיה חיוב בעל בהמה אינו בהכרח תוצאה של רשלנות (אשמה) אלא של אחריות מעצם הזיקה לבעלות. ההבחנה בין אחריות לאשמה מודגשת גם בדוגמאות של אדם המזיק באונס ובדיון על אחריות מיניסטריאלית לעומת אחריות אישית.
חלות כפותרת סתירות לכאורה בדיני תנאים
רב שמעון שקופ בקונטרס התנאים בסוף מסכת גיטין מובא כטוען שבגט על תנאי בתקופת הביניים האישה היא גם גרושה וגם אשת איש, והטקסט מסביר את הקושי כסתירה בין תארים ודינים. הוא מנסח שבמקום לומר שהיא “גם אשת איש וגם גרושה” נכון לומר שיש עליה “חלות אשת איש וחלות גרושה”, כשחלויות הן עצמים שנצברים כמו “מלח וסוכר” בתבשיל. הדינים במצב כזה מתוארים כנגזרים מן “הדין הישי ולא ההעדר”, ולא כמנגנון של ספקות, משום שזה סטטוס כפול ודאי ולא ספק.
פעולת קניין בהלכה כפעולה המחילה חלות
פעולת קניין מוגדרת כפעולה שמחילה חלות, ולאו דווקא חלות בעלות, ולכן גם חוזה הוא פעולה קניינית במובן ההלכתי. קידושי אישה מתוארים כהחלת חלות קידושין בשלוש דרכים כסף שטר וביאה, בלי שהאישה נעשית רכוש, ותיתכן תפיסה של קניין איסור בלי קניין ממון. הספרה המשפטית מוצגת כעולם בעל קיום פנימי שבו חלויות נוצרות ונעלמות על ידי פעולות משפטיות בדומה לשינויי העולם הפיזי על ידי פעולות פיזיות.
קניין כסף, משיכה, וקריאת המשנה “קנה את הכסף”
המשנה בראש הפרק קובעת “הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב… מטלטלין קונים את המטבע, ומטבע אינו קונה את המטלטלין”, ומסיקה שבקניין כסף במטלטלין נתינת מעות בלי משיכה אינה קונה אלא יוצרת “מי שפרע”. רש״י מפרש שהכסף מוגדר כמעות משום שהוא חריף בהוצאה, והזהב נחשב מטלטלין, ולכן משיכת הזהב היא הקובעת את הקניין. הטקסט מקשה כיצד “משך את הסחורה קנה את הכסף” אם כסף לכאורה אינו נקנה אלא יוצר חוב, ומציע שהמשנה מתכוונת לקניין אמיתי של “שווי” מופשט השייך למוכר, לא לחוב עתידי בלבד.
דמי מקח, הלוואה, “מלווה להוצאה ניתנה”, והרמב״ם
אביי בקידושין דף ו׳ קובע “המקדש במלווה אינה מקודשת”, ורש״י והרמב״ם בהלכות אישות פרק ה׳ מנמקים זאת בכך שצריך דבר קיים בשעת קידושין ומלווה “כבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו”. הרמב״ם בהלכות מכירה מחלק בין חוב שנוצר “מחמת המכר” לבין חוב הלוואה: בדמי מקח ניתן לקנות מטלטלין בלי משיכה במצב לא מצוי, אך בחוב שאינו מחמת מכר אין קניין עד משיכה או דרך קניין אחרת. הטקסט מציע שדמי מקח הם כפיקדון של שווי השייך למוכר אצל הקונה, בעוד שבהלוואה אין אצל הלווה שום דבר השייך למלווה אלא רק מצווה עתידית לפרוע, ולכן “מלווה להוצאה ניתנה” היא תכונה של הלוואה ולא של כסף כשלעצמו.
שמיטת כספים, הקפת חנות, ושווי כפיקדון
המשנה בשביעית פרק י׳ קובעת ששביעית משמטת מלווה בשטר ושלא בשטר, אך “הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאו מלווה הרי זה משמט”, וכן “שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלווה הרי זה משמט”. פירוש הרמב״ם למשנה מגדיר הקפת חנות כצירוף סכומים קטנים עד שיתקבץ סכום לתשלום, ומסביר שאין זה כדרך חובות של הלוואה, והטקסט דוחה הסברים התולים זאת רק במוטיבציה של חסד לעומת יעילות. הטקסט מנסח ששמיטת כספים מבטלת חיוב עתידי בהלוואה אך אינה מעבירה רכוש קיים של המלווה ללווה, ולכן פיקדון ודמי מקח אינם נשמטים כי הם “שלי”, ומכאן הוא רואה מקור לדין הרמב״ם בהלכות מכירה על דמי מקח כפיקדון.
נפקא מינות: משכון בכוח, מודר הנאה, ותשלום חוב
הרמ״א בחושן משפט סימן ד׳ מובא כמחלק בין חוב הלוואה לבין דמי מקח או שכר עבודה לעניין אפשרות למשכן בכוח, והטקסט מפרש זאת כהבדל בין דבר שהוא “שלי” לבין חובת מתנה עתידית. בסוגיית “מודר הנאה מחברו פורע את חובו” מוסבר היתר הפרעון כ“מבריח ארי” משום שהוא מונע הפסד עתידי ולא נותן הנאה חדשה, והטקסט קושר זאת למבנה ההלוואה שבו אין למלווה רכוש אצל הלווה. הוא מציין שלפי תפיסתו בדמי מקח התוצאה תהיה שונה, משום ששם יש אצל החייב שווי השייך למוכר ולכן תשלום על ידי אחר אינו בהכרח “מבריח ארי”.
פיקדון בבנק, ריבית, והיתר עיסקא
הטקסט טוען שהפקדה בבנק היא פיקדון של שווי ולא הלוואה, וממילא רוב הדיונים על ריבית, שמיטת כספים ופרוזבול אינם מתחילים מדאורייתא באותו אופן. הוא מסביר שכאשר אין כסף פיזי אלא רישומים, הדבר מחדד את קיומו של “שווי” כנכס משפטי מופשט השייך למפקיד. הוא מציג את הריבית כהתחלקות ברווחים בעסקה ולא כתשלום “דמי אגר נטר”, ומכאן רואה את מסגרת היתר עיסקא כתיאור אמיתי של העסקה ולא כפיקציה, תוך הבחנה בין פיקדונות לבין מצבים אחרים שיכולים להיחשב הלוואה.
קביעת כסף מול סחורה לפי מוטיבציה והגעה לפתיחת הפרק
דוגמאות באחרונים מוצגות לגבי תשלום בטלה עבור עבודה, והטקסט קובע שהסחורה היא מה שלשמו נעשית העסקה, בעוד שהתמורה שאינה “בדווקא” מתפקדת ככסף גם אם היא חפץ. הוא מסיים בכך שתחילת הפרק עוסקת במצב פתולוגי של החלפת כסף בכסף, שבו אי אפשר לומר ששני הצדדים הם סחורה או ששניהם כסף בלי לקבוע אסימטריה של טיבעא ופירא. הקריטריונים של “חריף” ו“חשוב” מוצגים ככלים לקביעה מקומית בעסקאות כאלה, ולא כהגדרה מהותית של כסף וסחורה, והטקסט מדגיש שאין הגדרה אובייקטיבית אחת לכסף אלא שהסיווג תלוי בהסכמה וברצונות הצדדים בכל עסקה.
תמלול מלא
אוקיי, דיברנו על המושגים של כסף, סחורה, קניין כסף, חליפין. תארתי את ההתפתחות של המושגים האלה תוך כדי, הם שזורים בהיווצרות של ספרה משפטית, ספרה שמסדירה את היחסים הכלכליים בין אנשים, ונוצרים פה מושגים כמו בעלות, קניין, מעשה קניין, חלות וכמובן כסף מול סחורה. כאשר בסחורות יש גם אפשרות להחליף אותם וכסף משמש אותנו לקניין כסף. הזכרתי שסחורה יכולה לתפקד גם כשווה כסף ועוד נצטרך לראות היום אנחנו נדבר על זה, אז איך בכל זאת מבחינים בין סחורה לבין כסף? מתי סחורה מתפקדת כשווה כסף ומתי היא מתפקדת כסחורה? לפני שאני ממשיך לעניינים האלה, עוד הערה שמשלימה את הדברים שראינו. אני מקווה שהיום אני משלים את ההקדמה המושגית לפרק. אז זאת הייתה התוכנית בכל אופן להקדיש לזה שלוש פגישות. אני רוצה לדבר על המושג הזה של חלות. כי אני חושב שהוא מייצג משהו מאוד עמוק במהלך שאותו תארתי. ראובן? יהונתן. יהונתן, אוקיי. הוא מייצג משהו מאוד עמוק בתפיסה שאותה תארתי. כשאני מדבר על הוויה או מערכת מושגית משפטית שונה, אחד המושגים היסודיים זה חלות. המושג קניין, המושג בעלות הם בעצם דוגמאות או מקרים פרטיים של המושג חלות. חלות יש גם חלות של תרומה, יש חלות של קידושין, יש חלות של בעלות. מצב משפטי מסוים, אם מצב משפטי השתנה, זה אומר שהחלנו חלות. אוקיי, זה בעצם המשמעות של העניין. עכשיו אני רוצה טיפה לחדד את המשמעות של האמירה הזאת. בדרך כלל מבינים שכשאני אומר שיש החלתי בעלות, הכוונה שנהייתי בעלים או החלתי חלות של קידושין הכוונה קידשתי את האישה. אתם מכירים כמו הבדיחות האלה על הצבא, בצבא לא הולכים אלא מבצעים הליכה. גדוד, אנחנו ביצענו הליכה. לא מסוגלים להגיד אנחנו הולכים. מה? מזכיר לי איזה בדיחה של ריצ'רד פיינמן. מכירים אותו? פיזיקאי יהודי אמריקאי חתן פרס נובל. אז הוא היה ליצן גדול. אז יש לו כמה ספרי פולחן, שורלי יו אר ג'וקינג מיסטר פיינמן למשל ועוד. אז אחד מהם הוא מתאר שמה איזה כנס, מה זה, סוציולוגים אולי או פסיכולוגים? לא זוכר בדיוק מה, שמישהו שם בכנס אומר איזה משפט כמו פיפל יוז'ואלי אינטראקט ויז'ואלי אנד אודיולי, בקיצור אנשים מדברים. זה האופן שבו בכנס אקדמי רוצים להגיד לכם שאנשים מדברים לפעמים. אז לכאורה גם במסגרת ההלכה במקום להגיד אני קניתי משהו, אני אומר החלתי חלות של בעלות על הדבר, ביצעתי הליכה. ככה הרבה פעמים תופסים את המושג הזה אבל זה לא נכון. בהלכה המושג חלות לא מבטא אותו דבר כמו נהייתי בעלים. יש קשר בין הדברים אבל זה לא אותו דבר. אני רוצה להראות לכם את העניין הזה. תראו, הגמרא בגיטין בדף מ"ב הגמרא אומרת שם, אתם יודעים שיש עבד כנעני ועבד עברי. עבד כנעני הוא קנוי לי כמו שורי וחמורי, הוא רכוש שלי. עכשיו יש לי בו מה שנקרא קניין איסור וקניין ממון. זאת אומרת קניין ממון זה שהוא שייך לי, מה שהוא עושה שייך לי, אני יכול להטיל עליו משימות, עבודות וכדומה. קניין איסור זה הסטטוס ההלכתי משפטי שלו, הוא עבד, יש לזה כל מיני השלכות, הוא חייב במצוות כאישה, כל מיני דברים כאלו. מה קורה אם אני מפקיר את העבד? מפקיר את הזכויות שלי בעבד? זה נקרא מעוכב גט שחרור. מה זאת אומרת? העבד בעצם כבר לא שייך לי כי הפקרתי את הזכויות שלי בו, אז מבחינה ממונית הוא לא רכושי, הוא לא שייך לי, אבל כדי שהוא יפסיק להיות עבד צריך לתת לו גט שחרור. בשלב שהוא עוד לא קיבל את גט השחרור הוא נקרא מעוכב גט שחרור. זה אומר שיש לי בו קניין איסור אבל אין לי בו קניין ממון. עכשיו הגמרא אומרת שאם מישהו חובל בעבד במצב כזה, עבד שהוא מעוכב גט שחרור, אז הוא משלם את דמי החבלה לרבו. ככה הגמרא אומרת, את דמי החבלה אתה משלם לרבו. שואל התוספות למה? הרי כשאני משלם הזקתי את העבד, הורדתי לו יד, עכשיו בעצם גרמתי נזק, למי גרמתי נזק? לעבד, לא לאדון, כי הרי אם הוא עוד היה שייך לאדון אז העבד הוא רכושו של האדון, זה כמו שהזקת לו פרה, מבחינה ממונית לפחות, לא חייבים להגיד שהיחס האנושי אליו הוא כמו פרה, אבל מבחינה ממונית הוא מוגדר כרכושו של האדון. אבל ברגע שהוא מעוכב גט שחרור לאדון אין לו בעלות ממונית בעבד הזה, אז מי שניזק פה, מי שנחבל כאן זה העבד, אז למה את התשלום אני משלם לאדון ולא לעבד? ככה שואל התוספות. ותוספות אומר בגלל שב-ל' של עבד, כאשר שור שלי הורג עבד, יש קנס שלושים כסף צריך לשלם. הקנס הזה גם במעוכב גט שחרור הולך לרבו. אומר התוספות מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא, מה זה משנה אם אתה הורג את העבד או חצי הורג אותו כאילו חובל בו. להרוג לגמרי או להרוג חצי זה אותו דבר. כמו שהקנס של ה-ל' של עבד הולך לרבו למרות שהוא לא אדונו בעצם, הוא מעוכב גט שחרור, כך גם דמי החבלה הולכים לרבו. ככה אומר התוספות. שואל על זה הפני יהושע מה עניין שמיטה לחביטה, מה הקשר? ב-ל' של עבד לא רק שאין עבד אלא ב-ל' של עבד מדובר בקנס. קנס להבדיל מתשלום ממוני זה תשלום עונשי. תשלום ממוני זה שאני חייב לך כסף אני משלם לך את הכסף שאני חייב לך. הזקתי לך, לויתי ממך, דברים כאלה. אז אני משלם לך את מה שאני חייב לך, זה חיוב משפטי אזרחי נקרא לזה ככה. אבל קנס זה מה שנקרא חיוב פלילי, לא חיוב אזרחי. קנס זה תשלום עונשי. כל הרעיון של קנס זה שבעצם מבחינה ממונית אני לא חייב לך, אבל התורה רוצה להעניש אותי והעונש הוא שאני אשלם. עכשיו נכון שכשאני כבר משלם אני משלם למי שנפגע, הרי מה אני אעשה עם הכסף אזרוק אותו לים? אני כבר משלם למי שנפגע, אבל אני לא משלם לך את זה כפיצוי, לא חיוב ממוני, זה תשלום עונשי. אומר הפני יהושע, ב-ל' של עבד כשהשור שלי הרג עבד, אז שם מה שאני חייב לשלם זה לא תשלום ממוני זה תשלום עונשי, זה קנס. מה האינדיקציה? שהסכום סכום קבוע, ל' של עבד תמיד שלושים כסף, לא משנה כמה היה שווה העבד לא משנה כלום. זה הגמרא עצמה אומרת. כאשר הסכום הוא קבוע זה אינדיקציה לזה שמדובר בקנס ולא בממון, כי ממון זה כמה שאני חייב, זה מה שאני צריך לשלם. נזק, כמה שהזקתי אני משלם כי זה תלוי בכמה הזקתי. אבל כשיש קנס שהוא סכום קצוב לכל סוגי העבדים בכל המצבים בכל המקרים, אז זה אומר שזה קנס. אז ל' של עבד הוא קנס, ועל זה התורה חידשה שהקנס הולך לרבו, יש בזה גם הרבה היגיון כמו שאמרת קודם, העבד כבר מת למי אני אשלם? הרי אני צריך לשלם, צריך להעניש אותי, אז צריך להוציא ממני כסף. מה אני אעשה עם הכסף הזה? הייתי משלם לעבד אבל הוא מת, אז אומרים לי תשלם לאדון שלו. בסדר, מה יכול להיות, העיקר שתענש העיקר שתוציא כסף. נכון, אבל בדמי חבלה לכל הדעות זה ממון, כולל הרמב"ם שיש לו איזה שיטה ייחודית בעניין הזה, אבל זה הפני יהושע אומר שם גם לפי הרמב"ם. דמי חבלה זה ממון, זה פיצוי על נזק שגרמתי לך. את הפיצוי צריך לתת למי שניזק, אתה צריך לשלם למי שניזק לא לשלם סתם, זה לא כמו תשלום עונשי. אז מה זה מה שתוספות אומר מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא, אם ל' של עבד הולך לאדון אז גם דמי חבלה הולכים לאדון? מה פתאום? ל' של עבד זה קנס ואין לי עבד, אין למי לשלם והתשלום עונשי ובכל מקרה צריך לשלם משלמים לאדון, אבל חבלה קודם כל יש פה עבד, יש למי לשלם, ב זה תשלום ממוני לא תשלום עונשי, תשלם למי שניזק, מי שניזק. עכשיו מה שהפני יהושע עונה זה קצת עמום, לא לגמרי ברור מה הוא מתכוון. אני חושב שמתכוון לדבר הבא, ואם לא, אז זה מה שאני עונה. הטענה היא שבעצם בתשלום חבלה או נזק זה לא נכון שאני משלם לניזק, אני משלם לבעל החפץ שניזק. בדרך כלל זה אותו האדם. מי ניזק? אם ניזקתי חמור, אז מי שניזק זה בעל החמור, נכון? או אם שרפתי בית, אז מי שניזק זה בעל הבית. לכן בדרך כלל בעליו של החפץ הניזוק הוא האדם שניזק כתוצאה מהמעשה הזה. אבל הנה כאן מקרה חריג. מי שניזק בפועל זה העבד, אבל בעליו של החפץ שניזק זה האדון. ולכן אני משלם, עוד רגע אני אסביר, נראה אם יש שאלה עוד, ולכן אני משלם את דמי הנזק לפי השומה של הנזק כמה שהזקתי. אבל הנמען של התשלום, למי אני מעביר את הכסף, לאדון, כי הוא בעליו של החפץ הניזק. אבל צריך לשים לב טוב, יש פה חידוש נוסף. זה א' חידוש בדיני נזיקין. אבל מעבר לזה יש פה חידוש נוסף, שגם במעוכב גט שחרור האדון הוא הבעלים. הרי הוא לא הבעלים, הוא הפקיר אותו כבר, אין לו זכויות ממוניות לגביו. אז גם אם אני מקבל את החידוש בדיני נזיקין שצריך לשלם את הכסף לבעליו של החפץ שניזק, אבל למה, מאיפה בא החידוש השני שבמעוכב גט שחרור הבעלים המקורי נחשב כבעליו של העבד? למרות שהוא הפקיר אותו, הוא כבר לא שלו, אין לו פה שום זכויות ממוניות. אז למה? אז זה היה לי איזה ויכוח עם המגיד שיעור שלי בבני ברק, והוא, אני טענתי את זה והוא אמר שלא, הוא לא קיבל את זה. הלכנו לדין תורה בפני אחד הר"מים האחרים בישיבה והוא ייצג אותי. הוא אמר לו למה בראשונים משתמשים במונח קניין איסור למצב שנשאר כמעוכב גט שחרור? אז אין קניין ממון אבל יש קניין… למה זה קניין? יש מעמד סטטוס של מעמד אישי, אתה בסטטוס כזה של עבד. אבל למה זה קניין? מה זה קשור לקניין? לכאורה הביטוי הזה רומז לכך שהאדון הוא עדיין הבעלים של העבד למרות שהוא הפקיר אותו, אין לו כבר זכויות ממוניות. העבד הוא קניינו. האם יכול להיות מצב שהעבד הוא קנייני או שמשהו הוא קנייני, הוא בבעלותי, ואין לי בו שום זכויות שימוש? יכול להיות מצב כזה? הטענה של הפני יהושע לטענתי היא שכן. זה המצב פה. קוראים לזה קניין איסור בגלל שבאמת הקניין עדיין בעינו. הבעלים הוא הבעלים של העבד הזה המעוכב. אין לו שום זכויות שימוש בעבד, אין לו שום זכויות ממוניות. אבל מושג הבעלות הוא משהו שמעבר לאוסף הזכויות. כשאני, שנייה אחת, כשאני בעלים על משהו זה נותן לי המון זכויות שימוש. אבל זה לא נכון לומר שהבעלות היא אוסף זכויות השימוש. לא, היא לא. בעלות זה איזושהי זיקה מטא-משפטית, מטאפיזית אם תרצו, ביני לבין החפץ שיש לה השלכות במונחי זכויות. יש לי זכויות ומישהו אחר אסור לו להשתמש בלי רשותי. אלה ההשלכות של להיות בעלים. זה לא עצם ההגדרה של להיות בעלים. היותי בעלים זה אומר שיש זיקת בעלות ביני לבינו, או חלות בעלות ביני לבינו. יש עליו חלות בעלות שלי. יכול להיות, בדרך כלל אם יש חלות בעלות ואני הבעלים, אז יש לי גם זכויות ממוניות. אבל הנה דוגמה למצב שבו חלות הבעלות עוד קיימת, אני הבעלים של העבד, אבל אין לי שום זכויות ממוניות בעבד. זאת אינדיקציה לכך שמושג הבעלות לא מתמצה באוסף הזכויות. למושג הבעלות יש מעמד מצד עצמו, או שאני בעלים או שלא. יש איזה השלכה במונחים של אוסף של זכויות בדרך כלל, אבל לפעמים זה לא יקרה, אז הבעלות קיימת והזכויות שנובעות ממנה לא יופיעו. אוקיי, זה בעצם הטענה. מה עם הנזיקין? העבד הוא כמו נכס שלו? גם אם עבד שהוא לגמרי שלי ומזיק אני לא משלם. הגמרא בבבא קמא אומרת שהעבד והקטן פגיעתן רעה, שהם יכולים להזיק ואני לא חייב לשלם. אז הטענה בסופו של דבר שיוצאת פה מהפני יהושע זה שמושג הבעלות הוא לא זהה לאמירה שיש לי זכויות ממוניות. מושג הבעלות זאת אמירה על מצב עובדתי, מטפיזי אם תרצו, שיש זיקה ביני לבין החפץ או העבד או הרכוש. אוקיי? בדרך כלל הזיקה הזאת נותנת לי זכויות שימוש אבל לא תמיד. לפעמים זה יופיע בלי זכויות השימוש ועדיין אני הבעלים. אז זאת הטענה. אני אביא דוגמאות קצת. למשל, הרוגטשובר מביא את זה בבבא קמא לי"ז יש ליקוטים של הרוגטשובר. הוא אומר למשל בשביתת בהמתו. יש דין בתורה, הגמרא אומרת שהבהמות שלי חייבות לשבות בשבת. אסור להם לחלל שבת. שימו לב זה לא מחמר. מחמר זה כשאני עושה עבודה באמצעות הבהמה. העבירה היא שלי רק אני עושה את זה באמצעות הבהמה. בסדר, זה ברור. אני מדבר על שביתת בהמתו. שביתת בהמתו פירושו כשהבהמה עצמה עושה איזשהי מלאכה בשבת בלי קשר אליי. אני עובר עבירה דאורייתא. אני חייב שהבהמה שלי תשבות. אם הבהמה שלי מוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, עברתי איסור דאורייתא. לא בשבילי, היא עושה את זה בעצמה. עברתי איסור דאורייתא, זה נקרא שביתת בהמתו. זו תפיסת רוב הראשונים, נעזוב כרגע יש גם שיטות שרוצות לזהות את זה עם מחמר, אבל התפיסה הפשוטה היא לא כזאת. עכשיו אומר הרוגטשובר למה? מה הרעיון? בהמות חייבות לשמור שבת? אומר הרעיון הוא שהבהמה היא איזשהו סוג של פריפריה שלי. זה בעצם חלק משמירת השבת שלי. כמו שגופי צריך לשמור שבת, גם ממוני צריך לשמור שבת. זה פשוט חלק מהשביתה שלי, לא בגלל שאני עכשיו עושה פעולה עם הבהמה, זה מחמר, אלא עצם העובדה שהבהמה עושה פעולה אסורה בשבת נחשבת כסוג של חילול שבת שלי. זה לא מלאכה לא חייבים על זה סקילה, אבל זה איסור דאורייתא של מלקות. אוקיי? מה זאת אומרת שזה פריפריה? זאת אומרת, של האדם? החיות הם פריפריה של האדם? איך הם הגיעו לזה? מי זה הם? חכמים, זה התורה. התורה אומרת למען ינוח שורך וחמורך, חכמים מבינים שכנראה מה שהתורה אומרת זה שהשוורים והחמורים הם איזשהו סוג של פריפריה שלי והשביתה שנדרשת ממני היא בעצם שביתה רחבה יותר מאשר רק על גופי. גם ממוני צריך לשבות. כנראה כן. אוקיי, בסדר. ולפי כך לרוגטשובר למשל יש דיון באחרונים לגבי תביעות נזיקין. איך זה עובד? למה אפשר לתבוע אותי על נזק שהבהמה שלי גרמה? הרוגטשובר מדבר בהקשר הזה. אז יש כאלה שמבינים שאפשר לתבוע אותי בגלל שהתרשלתי בשמירה. יש לי אשמה, התרשלתי בשמירה, הייתי צריך לשמור על הבהמה ולא שמרתי. אבל יש ראשונים ואחרונים שמהם עולה שהתפיסה היא אחרת. עצם העובדה שבהמתי הזיקה מחייבת אותי באחריות למה שהיא עשתה. לא בגלל שהתרשלתי בשמירה. לא באים אליי בטענות על אשמה. זה לא אשמה אלא אחריות. אשמה פירושו שאני הייתי לא בסדר לכן אני צריך לשלם. אחריות זה לאו דווקא קשור לאשמה. כן, נדמה לי שאוחנה אמר את זה, היושב ראש הכנסת דהיום, בעקבות האסון של מירון. אז הוא אמר אני אחראי אבל אני לא אשם וכולם צחקו. אין מה לצחוק. אחריות ואשמה זה מושגים שונים. לפעמים אני אחראי על דברים למרות שאני לא אשם. יש לזה הרבה דוגמאות. אוקיי? אחריות מיניסטריאלית מה שקוראים למשל, זה דוגמה לזה. להבדיל מאחריות ישירה, אחריות אישית. אחריות אישית פירושו שאתה אשם במה שקרה. אחריות מיניסטריאלית פירושו שאתה אחראי על מה שקרה. אתה לא אשם, לא מצאנו אשמה ישירה אצלך, אבל אתה אחראי על מה שקרה. אגב לא כל כך פשוט שיש דבר כזה בחוק. בדיוק חבר שלי עכשיו הוא היה ראש הוועדה שבדקה את בריחת האסירים מכלא מגידו, מנחם פינקלשטיין, הוא היה אלוף לשעבר, פצ"ר, אז שופט במחוזי, אז הוא התייחס בדיוק לעניין הזה והוא חידש לי עכשיו לא מזמן שבאמת מבחינת החוק אף פעם לא דרשו אחריות מיניסטריאלית, זה תמיד היה אחריות אישית. זאת אומרת, אף פעם לא הטילו אחריות על מישהו אם לא מצאו בו אשמה. למרות שבמושג, המושג אחריות מיניסטריאלית כולל גם אחריות ללא אשמה. הוא דיבר בדיוק עכשיו הוא מדבר על הדברים האלו בכל מיני הרצאות וכולי כי זה איזה חידוש כזה. בכל מקרה אבל לענייננו, הטענה היא שיש הבדל בין אחריות לבין אשמה וכאשר השור שלי מזיק לפחות לפי תפיסות מסוימות אני צריך לשלם. לם לא כי אני אשם, כי התרשלתי בשמירה, אלא כי יש לי אחריות. אם השור שלי נגח, אז האחריות היא שלי, אני צריך לפצות את הניזק. אומר הרוגטשובר, זה בדיוק אותו דבר. למה זה ככה? כמו שביתת בהמתו, כי השור הוא פריפריה שלי, ואם הוא עשה משהו, זה כאילו שאני עשיתי. זה לא אשמה, אבל מבחינת האחריות יש לי אחריות לזה כאילו שאני עשיתי. אגב, אדם המזיק חייב גם באונס, כשאין לו אשמה, כשהוא ישן. הייתה אבן מונחת בחיקו, בבא קמא מדברת, ואני ישן ותוך כדי זה נפלה האבן והזיקה, אני צריך לשלם. גם כאן זה לא אשמה אלא אחריות. תלוי מחלוקת ראשונים אולי באונס גמור גם חייבים. מי שאומר שבאונס גמור גם חייבים, אז זה באמת רק אחריות ולא אשמה. מי שאומר שבאונס גמור לא חייבים, רק באונס לא גמור, אז יכול להיות שהוא תמיד משאיר מימד של אשמה, ולכן באונס גמור שאין אשמה אז באמת פטורים. זה יכול להיות תלוי מחלוקת ראשונים. החביות, אבל כשהוא הולך עם החביות, אז שמה אומרים שזה אונס. לא הבנתי. יש את המקרה בבבא קמא העניין הזה של הממלא רשות הרבים חביות. כן, אוקיי. וגם שם יש עניין של שהוא אנוס, מה זאת אומרת, יכול לא ללכת, מה זה נקרא הממלא את רשות הרבים חביות אז מה, אני יכול לא ללכת? אבל יש נגד הנתקל בקרן זווית, אם אני לא טועה פטור. אני לא זוכר, צריך להסתכל, תפנה אותי אולי לגמרא אני אסתכל שם. באופן כללי אדם המזיק חייב באונס, זה העיקרון. אז לענייננו, מה שהרוגטשובר בעצם אומר זה שהיחס ביני לבין הממון שלי לא מתמצה בזה שיש לי זכויות שימוש בממון הזה, אלא בזה שהוא הממון שלי, אני הבעלים. ההשלכה של העניין הזה זה שיש לי זכויות שימוש, אבל הבעלות זה לא אוסף זכויות השימוש, הבעלות זה הגורם שנותן לי את זכויות השימוש האלה. אבל נפקא מינה זה שהוא יכול להימצא גם במקום שאין את זכויות השימוש, כמו במורכב גט שחרור, ועדיין אני הבעלים. לכן זו השלכה מאוד יפה של העניין הזה. איפה נפל לי האסימון על העניין הזה? דיברנו פעם כשלימדתי בירוחם, אז דיברנו על תנאים. נגיד מישהו גירש אישה בתנאי. אוקיי, אז רב שמעון בקונטרס התנאים שלו בסוף מסכת גיטין, בסוף החידושים שלו לגיטין, אז הוא כותב שם שכל עוד לא הגיע השלב, נגיד הוא מגרש אישה בתנאי שהיא לא תשתה יין חודש, אוקיי, מה הדין שלה במהלך החודש הזה? אז הוא אומר היא גם גרושה וגם אשת איש. אחרי חודש נראה מה פונקציית הגל תקרוס. אבל בשלב הראשוני היא גם אשת איש וגם גרושה. אני אומר את זה ככה באדישות וממשיך הלאה, מתכונן להמשיך הלאה בשיעור, מישהו עוצר אותי אומר לי רגע, מה זאת אומרת גם אשת איש וגם גרושה? אם היא אשת איש אז היא לא גרושה, אם היא גרושה היא לא אשת איש. אתה אומר פה אוקסימורון, משולש עגול, אשת איש זה לא גרושה, גרושה זה לא אשת איש, מה זאת אומרת שהיא גם אשת איש וגם גרושה? איך אפשר להגיד דבר כזה? גם משולש וגם עגול. עצרתי לשנייה אחת כי זה היה נראה לי נורא טבעי כזה, ועצרתי לשנייה אחת אמרתי רגע, לא יכול להיות שפספסתי דבר כל כך דבילי. חשבתי רגע ואז נפל לי האסימון. זה יפה, תמיד שאלות מהסוג הזה שבאות ככה פתאום מבחוץ מאלצות, זה לא אומר שטעיתי, זה רק אומר שצריך לחשוב עוד פעם על מה שאמרתי, ואני חושב שחשבתי עוד פעם והבנתי מה אמרתי ולא טעיתי. אבל זה אילץ אותי לחשוב. אמרתי לו תראה, היה לי פעם חבר עדיין חבר מאוד טוב היינו מחליפים דוגמאות. יש לו דוגמאות ויש דוגמאות, אנחנו מחליפים דוגמאות לכל מיני דברים באופן כללי. שאלתי אותו פעם אם יש לו דוגמה למשהו שאין לו הפוך. אני לא מוצא, אמרתי לו. אז הוא אמר מה זאת אומרת, יונה אין לה הפוך, ענן, כיסא. ואז עוד פעם שאלתי את עצמי רגע, אז איך אני פספסתי, זאת אומרת אני לא מצאתי שום דבר שאין לו הפוך. ואז הבנתי שאני חיפשתי במאפיינים או בתארים. לכל תואר יש הפוך. כמו שהרמח"ל מדבר קצת על הנהגת הייחוד והנהגת המשפט. אבל לכל תואר יש הפוך. לעצמים אין הפוך. אין הפוך מעצם. יש תכונה הפוכה. מלח הוא לא ההפוך מסוכר. מלוח זה ההפוך ממתוק. יש להם תכונות הפוכות. עצמים אין יחס של היפוך ביניהם, נכון? זה לא קשור, עצמים זה עצמים, אתה סוכר ואתה מלח, וזה לא שייך להפוך. הפוך זה תכונות. זאת אומרת, אם חפץ מסוים הוא מלוח, אז הוא לא יכול להיות גם מתוק בו זמנית, לגמרי מלוח ולגמרי מתוק. אוקיי? זה במובן הזה המלוח הוא ההפוך ממתוק. אבל סוכר ומלח הם שונים, הם לא הפוכים. זה פשוט שני דברים. היפוך זה יחס בין תכונות. לכן כל הדוגמאות שהוא הביא לי לדברים שאין להם הפך היו עצמים. ואני חיפשתי משהו שהוא תכונה שאין לו הפך. לא מצאתי. אוקיי? אז למה אני אומר את זה? כשאני אומר שבתוך תבשיל התבשיל הזה הוא גם לגמרי מלוח וגם לגמרי מתוק, אז אמרתי שטויות, זה אוקסימורון. אם הוא מלוח הוא לא מתוק, אם הוא מתוק הוא לא מלוח. משולש עגול, זה אותו דבר. אוקיי? אבל אם אני אומר שבתוך התבשיל יש גם מלח וגם סוכר, אמרתי משהו בעייתי? לא. נו, אפשר להכניס באותו תבשיל גם מלח וגם סוכר, נכון? טעם שלו יהיה משהו מעורב. הוא לא יהיה גם לגמרי מלוח וגם לגמרי מתוק. זו סתירה. אבל זה שיש בתוכו גם מלח וגם סוכר, אין בזה שום בעיה. נכון? מה זה אומר? שכאשר אני אומר שאישה היא גם אשת איש וגם גרושה, אז זה משולש עגול. זו סתירה. אם היא אשת איש היא לא גרושה, אם היא גרושה היא לא אשת איש. אבל אם אני אומר שיש על האישה חלות אשת איש וחלות גרושה, אז זה כמו להגיד שיש בתבשיל גם מלח וגם סוכר. כי חלויות הן עצמים, הן לא תכונות. כשאני אומר שיש על האישה חלות אשת איש או חלות גרושה, אמרתי שהיא בעצם סוחבת על הגב תרמיל שני תרמילים. שני, כן, יש לה שתי, שני בגדים, שני לבושים. לבוש של גרושה ולבוש של אשת איש. אם הייתי אומר שהדינים שחלים עליה הם דינים גם של אשת איש וגם של גרושה, דיברתי שטויות. כי אם זה דיני גרושה זה לא דיני אשת איש, זה הפוך. מותר לה להינשא או אסור לה להינשא? אתה לא יכול להגיד את שניהם בו זמנית. אבל כשאני אומר שיש עליה חלות אשת איש וחלות גרושה, זה כמו להגיד שיש בתבשיל גם מלח וגם סוכר. כי חלויות זה לא תכונה, חלויות זה עצמים. אנדרוגינוס? כן, אפשר לומר שכן. אבל הסימנים של האנדרוגינוס זה עצמים. יש לו פשוט סימנים כאלה. מה יהיו הדינים שלו? שם אין סתירות. אם הדין הוא כזה, אז הוא לא כזה. כן, זה נכון, זה דוגמה טובה. זה אומר בעצם שהמושג חלות, כמו שאמרתי קודם, הוא לא להגיד יש לי זכויות שימוש בעבד או בחפץ, להגיד שיש לי חלות בעלות עליו. לא. חלות פירושו שיושבת עליו חלות. זה מושג, זה אובייקט. ההשלכה של המצב המטאפיזי שיש עליו חלות בעלות זה שיש לי זכויות שימוש בדרך כלל. זאת השלכה. אז התכונות הן השלכה של מצב שהוא מצב עובדתי, מטאפיזי, אוקיי? או מטא-משפטי, אם תרצו. ולכן אין סתירה בלהגיד שיש על האישה חלות אשת איש וחלות גרושה. אני לא יכול להגיד שהיא גם אשת איש וגם גרושה, או שחלים עליה שני הדינים. זה לא יכול להיות. אם היא מותרת לכהן, אז זה לא נכון שהיא אסורה לכהן. אם היא מותרת להינשא כי היא גרושה, לא יכול להיות שהיא אסורה להינשא כי אשת איש. זאת אומרת, או שהיא מותרת או שהיא אסורה. אי אפשר להגיד שהיא גם מותרת וגם אסורה. כי מותרת ואסורה זה דינים. אבל להגיד שיש עליה חלות אשת איש וחלות גרושה זה תיאור מצב. זה לא דינים. אפשר לשאול מה יהיו הדינים במצב כזה. תגיד שיש על האישה באותו חודש גם חלות אשת איש וגם חלות גרושה בו זמנית. מה יהיו הדינים שיחולו עליה? כן, אז בדרך כלל אומרים בדרך כלל יחולו לחומרא. וזה לא נכון שזה לחומרא. אפילו רב שמעון מתאר את זה ככה, אבל זה תיאור לא נכון. זה לא לחומרא, אלא זה גם זה וגם זה. זה לא אותו דבר כמו לחומרא. אני הייתי מנסח את זה אחרת, מה שיחול עליה זה הדין הישי ולא ההעדר. הדין הישי, הישות ולא ההעדר. מה זאת אומרת? נגיד שאני אומר שהיא גם גרושה וגם אשת איש ואני שואל אם היא מותרת לכהן. היא אלמנה, לא חשוב. השאלה אם היא אלמנה או גרושה. האם מותר לכהן לשאת אותה? על הצד שהיא גרושה יש איסור לשאת אותה, נכון? על הצד שהיא אלמנה אין איסור. אבל אין גם חובה. לא חובה לשאת אותה, רק אין איסור. זאת אומרת, הסטטוס של אלמנה הוא העדר סטטוס ביחס לכהן. אין דינים עליה. מותר להינשא, מותר לא להינשא, תעשה מה שאתה רוצה. אין מגבלות. הסטטוס של גרושה זה לא העדר, זה דין ישי. בגלל שהיא גרושה יש איסור על הכהן לשאת אותה. הדין הישי תמיד גובר על הדין של ההעדר. זה הכלל. למה אני אומר שזה לא אותו דבר כמו חומרא? בדרך כלל זה כמו חומרא, כי דין ישי זה תמיד איסור. אבל לא תמיד. דין ישי למשל יכול להיות חובה. ואם הדין הישי גובר, אז זאת תהיה חובה, לא איסור. אוקיי? אבל נעזוב את זה. אפילו בלי זה. מה יקרה בספק דרבנן? נגיד שיש אשת איש וגרושה מדרבנן. אני אומר היא גם אשת איש וגם גרושה מדרבנן. אנחנו עדיין נלך לחומרא. לחומרא במובן… כן, במשמעות שדיברתי. למה? כי זה לא מדין ספקות. לא בגלל שאני בספק, אז מספק בדרבנן אפשר להקל. לא, אלא זה… אלא זה גם אשת איש וגם גרושה. אז היא גרושה, מצד הגרושה שבה היא אסורה לכהן. מה אכפת לי אם זה דרבנן? אז היא אסורה לכהן מדרבנן. אבל היא וודאי אסורה, לא מספק. היא גם אשת איש וגם גרושה. לכן לא נכון לתאר את זה כדיני ספקות. זה דינים וודאיים כפולים. אוקיי? אם אנחנו נכנסים למצב שהיא ספק אשת איש. נו? אז מה זה ספק אשת איש? אם אתה אומר שהיא ספק אשת איש, אז דיני ספקות. אם אתה אומר שהיא גם אשת איש וגם גרושה, זה לא מצב של ספק. זה כפילות וודאית. אם היא וודאית בסטטוס מסוים, וסטטוס כפול בשתי מושגים שונים, אז זה וודאי. אוקיי. אבל אם היא בספק אשת איש. אם היא בספק אשת איש, אז דיני ספק. ואז אתה הולך לדיני ספק. ברור. על זה נאמרו דיני הספק. מה שאני אומר שסטטוס כפול שם לא חלים דיני הספק. דיני הספק מדברים על דיני ספקות, על מצב של ספק. סטטוס כפול הוא לא מצב של ספק, שם חלים דינים אחרים. הם מאוד דומים, לכן זה מבלבל. אבל הם אחרים. זה בוודאי, לא מספק. למשל, מה יקרה אם יהיה לי ספק אם אשת איש או גרושה ואני בספק, האם זה ספק ספיקא? מותר להקל? לא. זה ספק דאורייתא, כי מדאורייתא היא גרושה, וגם אשת איש. מדאורייתא. ואם אני בספק, זה ספק אחד, זה לא ספק ספיקא. איפה יכול להיות שהיא אשת איש וגרושה באותו סטטוס? אמרתי, אם אני מגרש אותה מספק, בתנאי, שהיא לא תשתה יין חודש. כל עוד לא חלף החודש אני לא יודע אם אשת איש או גרושה, נכון? אם היא תשתה יין אז היא לא גרושה, אם היא לא תשתה יין אז היא גרושה. אז כל עוד לא הגיע החודש, היא גם אשת איש וגם גרושה, כך טוען רב שמעון שקופ. אם מישהו שם עליה תנאי. כן, הבעל שלה. הבעל. זהו. כן. וואו. זה באמת מעניין. אוקיי. אז יצא שהיא אשת איש וגרושה רק בסוף, נכון? מה לא הבנתי? יצא שהיא אשת איש וגרושה רק בסוף, אחרי חודש, יהיה… לא, זה תלוי בסוג התנאי, אם זה תנאי אם או תנאי על מנת, לא נכנס עכשיו לכל הפרטים. אז הטענה בסופו של דבר זה שהחולויות, כן, חלות אשת איש, חלות בעלות וכדומה, אלה בעצם תיאורי מצב. זה לא אמירה משפטית שאני יש לי חלות בעלות על משהו או חלות קידושין על משהו. זה אמירה מטא משפטית או מטאפיזית אם תרצו. יש לה השלכות משפטיות. אוקיי? עכשיו כשאני אומר שכשעשיתי פעולה קניינית אז החלתי חלות של בעלות על החפץ. אתם מבינים שזה בעצם משמעותה של המשפטיזציה של המסחר. כי המסחר הטבעי שתיארתי בהתחלה, אוקיי, בוא נחליף, אתה תשתמש בזה, אני אשתמש בזה, בסך הכל אפילו לא מדברים אפילו במונחי זכויות אלא כל אחד משתמש במה שתחת ידו. עניין שמתנהל בצורה לגמרי טבעית בלי הסדרה, בלי הגדרות משפטיות. פה פתאום אנחנו מגלים שיש ספרה מושגית או מציאותית שלמה שבעצם היא תוצר של פעולות משפטיות. אתה לא רואה בעיניים את המצבים האלה, זה לא מצב פיזי, זה מצב משפטי. הספרה הזאת נוצרה בתהליך שתיארתי קודם, שיצר את ההסדרה הכלכלית משפטית של היחסים בין בני אדם. נוצרו, נוצר עולם מושגים מטא משפטי, מטאפיזי, ואתה יכול עכשיו לדבר על מציאויות. יש לי חלות בעלות, אין לי חלות בעלות. כן, הזכרתי אני חושב את הקשר לגבי החלת קידושין. אמרתי שלמרות שהמשנה אומרת שהאישה נקנית בשלוש דרכים, זה לא נכון שהבעל נהיה בעלים על האישה. היא לא שייכת לו. ואז מה זה נקרא נקנית? נקנית פירושה אני עושה את הפעולה הזאת ומחיל עליה חלות קידושין. פעולה קניינית זה פעולה שמחילה חלות. כאשר החלות הזאת היא חלות של בעלות, אז הפעולה שמחילה אותה זה מה שנקרא אצלנו בז'רגון הרגיל פעולת קניין. אבל בהלכה פעולת קניין זה כל פעולה שמחילה חלות, לאו דווקא חלות של בעלות. כשאני עושה חוזה איתך אני עושה פעולה קניינית, לא קניתי אותך בפעולה הזאת, אבל החלתי את החלות של החוזה. מעכשיו אנחנו מחויבים זה לזה. פעולה שיש לה משמעות משפטית נקראת פעולת קניין בהלכה. ולכן להגיד שהאישה נקנית פירושו של דבר מחילין חלות של קידושין בשלוש דרכים, כסף שטר וביאה. זה לא אומר שהאישה שייכת לי. אוקיי? אפשר לומר שיש לי בה קניין איסור באיזשהו מובן, אבל לא קניין ממון. היא לא… אין לי זכויות באישה, היא לא שייכת לי. אוקיי? יש איזשהו סטטוס איסורי או מעמד אישי. שמחילים אותו עם פעולת הקידושין. יש לו השלכות גם ממוניות, בעיקר מדרבנן, אבל זה השלכות, זה לא הדבר עצמו. לענייננו, מה שבעצם העניין מהדבר הזה אומר זה שמושג המשפט או עולם הספירה המשפטית שנוצרה בתהליך שתיארתי יש לה איזשהו קיום מצד עצמה. לצד העולם הפיזי יש לנו עכשיו עולם משפטי. ובעולם המשפטי הזה אפשר לדבר על המציאות כמו שאנחנו מדברים על פיזיקה. יש כללים ויש חוקים ויש חלויות נוצרות וחלויות נעלמות, ואנחנו עושים פעולות שמשנות את העולם המשפטי כמו שפעולות פיזיות משנות את העולם הפיזיקלי. זה בעצם הביטוי אולי החזק ביותר למה נוצר בתהליך המשפטיזציה, ההסדרה המושגית הזאת שתיארתי בשיעורים הקודמים. אוקיי? העולם הזה זה בעצם מה שנוצר. טוב. הלאה. עכשיו אני רוצה להיכנס למושג קניין כסף. איך מתבצע קניין כסף? איך קובעים מה זה הכסף ומה זאת הסחורה? מתי חלה החלות של הבעלות? כן? אנחנו צריכים לעשות הסדרות. עכשיו צריך להגדיר מה קורה שמה. בקניין החליפין, כן בתקופה הקדומה, אנחנו אתה היית נותן לי חמור הייתי נותן לך פרה והכול בסדר. אף אחד לא שאל את עצמו ממתי זה נקנה. ברגע שלקחתי את החמור לקחתי, אתה לוקח את הפרה לקחת וכל אחד השתמש במה שאצלו. לא מגדירים קניינים וחלויות ואין רגע ולא אין הסדרות משפטיות. ברגע שנוצר הכסף אז נוצרו גם עסקאות מסוג שונה. קניין כסף להבדיל מחליפין. בקניין כסף ראינו שהכסף מתפקד בשתי רמות: א' הוא התמורה לסחורה שאני קונה, וב' לפעמים הוא יכול להיות גם הפעולה הקניינית עצמה. להלכה זה רק בקרקעות, נכסי דלא ניידי. במטלטלין צריך גם משיכה. כסף להלכה לפחות לא קונה. אוקיי? אבל ברמה העקרונית אז נגיד בקרקעות, הכסף הוא לא רק התמורה אלא הוא גם הפעולה שמכילה את חלות הקניין על השדה או על הבית שקניתי. אוקיי? עכשיו שני דברים אנחנו צריכים להגדיר פה. א' איך בדיוק קורה הקניין, מתי הוא קורה, ואת מה קונים? אתה קונה את הסחורה אני קונה את הכסף? איך בדיוק זה מוגדר העניין הזה? ואולי יותר מזה צריך לשאול איך מגדירים בעסקה שהיא לא עסקת חליפין אלא בעסקת כסף, איך מגדירים מה זה הכסף ומה זאת הסחורה? הרי סחורה היא שוות כסף, לפעמים אני משתמש בשווה כסף וזה מבחינתי כסף. אני יכול לקדש אישה בזה שאני נותן לה כיסא. לא צריך לתת לה פרוטת כסף. אז אני משתמש בכיסא כשווה כסף ומקדש את האישה בכיסא. למה כשאני קונה כיסא ומשלם לך בכסף הכיסא הוא הסחורה והכסף הוא הכסף? למה לא תגיד שהכיסא הוא הכסף? הוא שווה כסף, אפשר כשמקדשים אישה משתמשים בו כשווה כסף הוא גם כסף. אז מה מגדיר בכל עסקה מה זאת הסחורה ומה זה הכסף? זה תחילת הפרק שלנו. כסף קונה את הזהב, הזהב קונה את הכסף, השאלה היא מי בפעולה הזאת מוגדר בתור הטיבעא, המטבע, הכסף, ומי מוגדר הפירא. פירא זה הסחורה. אוקיי? זה בעצם השאלה של תחילת הסוגיה אבל עוד מעט נראה שזאת לא השאלה של תחילת הסוגיה. אנחנו עדיין במבוא, עוד לא התחלנו את הסוגיה. טוב. הלאה. אז המשנה אומרת ככה. רואה? כן. רואה? אל תעירו ואל תעוררו. אז המשנה אומרת ככה: הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת. מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינן קונות את הרעות. אנחנו מתחילים את הפרק בעצם עכשיו, אוקיי? האסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה את האסימון. מטלטלין קונים את המטבע, זה מה שחשוב לענייננו, מטבע אינו קונה את המטלטלין. זה הכלל, כל המטלטלין קונים זה את זה. כיצד? משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות ולא משך הימנו. יש מי שפרע מה שנקרא, אבל לקנות לא קנית. אני חייב לעמוד בדיבורי ולכן אני בעצם צריך לתת לך את הסחורה, אבל כל עוד לא נתתי לך את הסחורה גם אם נתת לי את הכסף, יכול להחזיר לך את הכסף וללכת הביתה מן הדין, רק יהיה עלי מי שפרע, משזה לא בסדר לעשות דבר כזה. אוקיי? מה אומרת המשנה הזאת? שבהחלפת סחורות, כאשר אני מחליף פרה בחמור, אם אתה משכת את הפרה או אני משכתי את החמור, נחלט הקניין. על שניהם. אפילו אם לא העברתי לך עוד את החמור, ברגע שמשכתי את הפרה החמור כבר שלך. זה בקניין חליפין, סחורה מול סחורה. בקניין כסף יש אסימטריה. אם אתה שילמת לי ולא קיבלת עדיין את הסחורה, לא קנית. אני יכול להחזיר לך את הכסף ולא לתת לך את הסחורה. יהיה מי שפרע, שזה לא בסדר, אבל מבחינה משפטית לא קנית. אבל אם משכתי את הסחורה ואתה עוד לא קיבלת את הכסף ממני, אתה כבר קנית את הכסף. בקניין כסף מה שמחיל את הקניין זה משיכת הסחורה. עכשיו צריך להבין למה זה א' וב' צריך להבין למה בכלל איך מגדירים בכלל מה זה סחורה ומה זה כסף, כמו ששאלתי קודם. איך אני יודע להגדיר מה זה סחורה ומה זה כסף? אז אולי דבר נוסף אני יכול להגיד, רש"י במשנה שלנו כותב ככה: הזהב קונה את הכסף, הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב, משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף ואינו יכול לחזור בו. אבל הכסף אינו קונה את הזהב. כן, כשיש כסף מול זהב, זהב זה הסחורה וכסף זה המטבעות. אוקיי? שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה ויכולים שניהם לחזור, דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי למיתן בהוצאה. זה הגמרא אומרת למה מגדירים שהכסף הוא דווקא המטבעות והזהב הוא הסחורה, כי זה יותר עובר לסוחר הכסף. ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות, ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין. אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ובגמרא מפרש טעמא וכולי. זה ראינו כבר את הגמרא הזאת. למה משיכה, למה נדרשת משיכה, מדאורייתא, מדרבנן, רבי יוחנן וריש לקיש. מה זה אומר? שכאשר אני משכתי את הסחורה, בקניין כסף, כאשר אני משכתי את הסחורה, אני קניתי את הסחורה ואתה קנית את הכסף. אם אתה משכת את הכסף או אני משכתי את הכסף, אז סליחה, אתה משכת את הכסף, לא קרה כלום, יכול להחזיר לי את הכסף ולבטל את המקח. מה פירוש שכשאני משכתי את הסחורה אתה קנית את הכסף? מה קנית? מה קנית? מה זה כסף? הרי יש מטבע מסוימת אצלי שאני יכול שהיא שלך? שקנית אותה? לא, נכון? מלווה להוצאה ניתנה. אני חייב כסף, אז לא קנה. זאת אומרת, אם משכתי את הסחורה אי אפשר לחזור בי ואני אצטרך לשלם לך כסף, אבל לכאורה לא נכון לומר שקנית את הכסף. לא קנית כלום, זה חוב. חוב הוא בעצם מחויבות עתידית לשלם לך, אבל לא קנית אצלי כלום. אין לך אצלי שום דבר. אז כסף הוא מקרה פתולוגי, זה לא כמו סחורה. אם אני קניתי את הסחורה, גם אם היא נמצאת אצלך, הסחורה הזאת שלי ספציפית. אתה לא יכול לקחת את החמור הזה לתת לי במקומו חמור אחר, החמור הזה הוא שלי, אתה לוקח אותו אתה גזלן. אבל כשאומרים שקניתי כסף שנמצא אצלך, מתכוונים למשהו אחר. אין אצלך משהו שהוא באמת שלי ואתה לא יכול לקחת אותו. את כל המטבעות שאצלך אתה יכול לקחת, להשתמש, לעשות איתם מה שאתה רוצה, אף אחד מהם אני לא יכול להגיד לך אל תיקח זה שלי. אז מה פירוש שקניתי את הכסף? שיש עליך מחויבות עתידית לשלם לי סכום מסוים. כשתשלם לי זה יהיה שלי, אבל בינתיים לא קניתי כלום, רק נוצר חוב. נכון? ככה לכאורה זה מה שכתוב. לא זה מה שכתוב, זה מה שקורה. אבל אני רוצה לטעון טענה אחרת. אני רוצה לטעון שאני קניתי את הכסף. וכשכתוב במשנה שמשך את הסחורה קנה את הכסף, המשנה מתכוונת למה שהיא כותבת. אני קניתי את הכסף. מה הפירוש קניתי את הכסף? איזה מטבע או איזה שטר שנמצא אצלך שייך לי? אף אחד. אז מה זה נקרא קניתי את הכסף? הנה לכם דוגמה למה שדיברנו בשיעורים הקודמים, לא לחלוטין, יש גם לחלוטין, אלא לזה שהכסף הרי אין לו גוף, נכון? יש לו רק צורה. יש לו רק שווי. אז כשאומרים קניתי את הכסף פירוש הדבר שווי של מאה שקל שנמצא אצלך שייך לי. המושג שווי הוא מופשט, זה לא אובייקט מסוים. הכסף הוא ביטוי או המחשה של המושג שווי. אבל שווי של מאה שקל יכול להתממש בשטר הזה או בשטר ההוא או בכיסא או במה שלא יהיה. אף אחד מהדברים האלה לא באמת קנוי לי. מה כן קנוי לי? קנוי לי שווי של מאה שקל שנמצא אצלך והוא שייך לי. אוקיי? זה מה שקנוי לי. לא, זה לא חוב. זה לא חוב. חוב פירושו חיוב עתידי לשלם. קניין של כסף כשקניתי את הכסף זה לא חוב. יש אצלך כסף ששייך לי. שווי מאה שקל אצלך הוא שלי. עכשיו, נכון ששום מטבע מסוימת אני לא יכול להגיד היא שלי ולעצור אותך אל תיגע בה, היא שלי. לא, זה לא מתמצה או לא מומחש, כן? בשום מטבע ספציפית או שטר ספציפי. אבל יש אצלך שווי ששייך לי. המושג ההפשטה שעשינו למושג שווי והפכנו אותו בעצם לאיזשהו סוג של חפצא מופשט, נכון דיברנו על זה בשיעורים הראשונים, פתאום עכשיו מקבלת משמעות. עכשיו אפשר לקנות ולמכור שווי. שווי הוא סחורה. גם שווי הוא סחורה. וכאשר אני משכתי את הפרה, אתה קנית שווי של אלף שקל שנמצא אצלי. שווי של אלף שקל אצלי שייך לך. מה נעלם? מה נעלם? לא יכול להיעלם כלום. שום מטבע ספציפית היא לא שלך. מה נעלם? אני חייב לך את המאה שקל האלה, הם שלך. כן, נכון, בדיוק, אין פה אחריות. אז אין אחריות כי לא נאבד כלום, לא שאין אחריות, לא צריך את האחריות. אני חייב לך את האלף שקל האלה, הייתי ונשארתי. אני חייב לך את האלף שקל, לא משנה מה קרה לכל השטרות או המטבעות המסוימים שנמצאים אצלי. גם אם כולם נעלמו, אני חייב לך אלף שקל. או יש לך אצלי שווי של אלף שקל. עכשיו אני רוצה להראות לכם את המשמעות של הדברים. וזה עסק מעניין, תראו. הגמרא בקידושין מדברת על המקדש במלווה. גמרא מפורסמת, קידושין בדף ו', אמר אביי: המקדש במלווה אינה מקודשת. בהנאת מלווה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. בסדר, זה לא חשוב לענייננו. למה מי שמקדש במלווה היא לא מקודשת? זאת אומרת, נגיד האישה לוותה ממני מאה שקל. עכשיו יש חוב אצל האישה, היא חייבת לי מאה שקל. אני בא אל האישה ואני אומר לה, תתקדשי לי במאה שקל שלי שנמצאים אצלך. לא מקודשת. למה? אז בדרך כלל הטענה היא, וכך מבינים בדרך כלל, שהקידושין צריכים להיעשות במשהו מוחשי. וגם אם היא חייבת לי מאה שקל, אין פה משהו מוחשי שהוא שלי. היא חייבת לי באופן כללי מאה שקל, ולכן אי אפשר לקדש, יש איזשהו דין כזה משום מה בקידושין שצריך לקדש בדבר מוחשי. ומלווה, מה שנקרא מלווה להוצאה ניתנה. מה הכוונה מלווה להוצאה ניתנה? נתתי לך מאה שקל. המאה שקל האלה הם להוצאות, הם לא שלי. זה לא שמאה שקל שלי נמצאים אצלך. את יכולה לקנות איתם, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אין פה מטבע מסוימת שלי שנמצאת אצלך. זה מה שנקרא מלווה להוצאה ניתנה. אוקיי? וכיוון שכך, אז היא לא מקודשת. זה מה שכותב שם רש"י: המקדש במלווה אינה מקודשת, דקיחה משדה עפרון גמרינן, דיהיב מידי בשעת קידושין. הוא נותן משהו בשעת הקידושין. ומלווה להוצאה ניתנה וכבר אין שלה, ומעות אחרים היא חייבת לו. את המעות שנתת לה. אז בדרך כלל מבינים שצריך באמת דין של לקדש בדבר מסוים, ולכן אי אפשר לקדש במלווה. הרמב"ם בהלכות אישות פרק ה: המקדש במלווה אפילו הייתה בשטר אינה מקודשת, כיצד? כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו. דינר שהיא קיבלה היא כבר הוציאה אותו, זה כבר לא משהו שהיא יכולה ליהנות ממנו עכשיו, אז אי אפשר להגיד שהוא מקדש אותה בדינר שהוא נתן לה אז. אז לכאורה הרמב"ם הוא כמו רש"י. אבל תראו את הרמב"ם הלכות מכירה, והנושא כלים של הרמב"ם מאוד נבוך ברמב"ם הזה, הם לא מבינים מאיפה הוא הוציא את ההלכה הזאת, הראב"ד מעיר עליו. וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמישים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים. בסדר? אני נתתי לשמעון כיסא תמורת חמישים זוז. הוא משך את הכיסא וראינו כבר במשנה שכשמושכים את הכיסא אז הכסף הוא חייב לי את הכסף, חמישים זוז. ואחר שנתחייב שמעון בחמישים זוז אלו, היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למוכרן. בסדר? שמעון יש לו איזה סחורה כלשהי שהוא רוצה למכור אותה. ואמר לו ראובן: אני ראובן נגיד הוא חייב לי את החמישים שקל, יש לך סחורה שאני רוצה, אז בוא אני אתן לך את החמישים שקל האלה ובחמישים שקל האלה אני אקנה לך את הסחורה, אני אקנה ממך את הסחורה. מכור לי אותה בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר, ואמר לו הן, הסכים. קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן ואף על פי שלא משך ולא הגביה. הוא לא משך, הוא קנה את זה בקניין כסף. איך קונים מטלטלין בקניין כסף? הרי ראינו שצריך משיכה כדי לקנות. איך הוא קנה? אז הוא אומר שזה דבר שאינו מצוי ולא הצריכו בו משיכה. כי זה רק מדרבנן צריך את המשיכה וקניין מהסוג הזה בדמי מכר שאתה חייב לי הוא לא שכיח. דבר לא שכיח אז לא מחייבים משיכה. אבל אומר הרמב"ם: אם היה חוב לו עליו שלא מחמת המכר, הלוואה, כן? אתה חייב לי מאה שקל לא בגלל שקנית ממני משהו אלא כי לווית, ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנין בהם. מה המשמעות? המקדש במלווה לא קנה, כמו באישה שלא מקודשת. למה לא? אז זה לא בקידושין, זה גם במכר זה ככה. הגמרא אומרת הוא הדין למכר. אז לא רק דין בקידושין שצריך לשלם דבר מסוים אלא גם במכר, גם במקח וממכר כשאני קונה בקניין כסף, הכסף שאותו אני נותן צריך להיות דבר מסוים, רק ככה אני יכול לקנות. אבל אם זה כך, אז למה בדמי מקח כן? הרי בתחילת ההלכה הרמב"ם אומר אם זה הלוואה אז המקדש במלווה לא קנה והקונה במלווה לא קנה. אבל אם זה דמי מקח שאתה חייב לי, אז אני יכול לקנות וכנראה גם לקדש. זאת אומרת אם האישה קנתה ממני כיסא, לא לוותה ממני מאה שקל, קנתה כיסא והיא חייבת לי מאה שקל כדמי מקח, עכשיו אני אומר לה תתקדשי לי בדמי המקח האלה, מקודשת לפי הרמב"ם. בהלוואה לא. למה לא? מה ההבדל? הלוואה זה לא, זה כמו צדקה. מה זאת אומרת צדקה? הלוואה לא חייבת גם להחזיר… מה זאת אומרת לא חייבת להחזיר? ודאי שחייבת להחזיר, מה, הלוואה חייבים להחזיר. לא משנה, זה דברים… אז מה ההבדל בין דמי מקח לבין הלוואה? גם במכר וגם באישה בשניהם המקח קונה? הוא מדבר על מכר אבל לדעתי המקור זה המקדש במלווה. הגמרא אומרת הוא הדין למכר, כמו בקידושין. אם הרמב"ם עושה חילוק במכירה, אני מניח שאותו חילוק יהיה גם בקידושין. זה משהו מופשט. אמרת טוב, דמי מקח זה גם לא מופשט. אתה חייב לי מאה שקל, מה זה משנה אם זה בגלל הלוואה או בגלל שקנית? לא, אבל אני מקדש אותך בכסף, לא בכיסא. כיסא כבר נגמרה הנאתו, גמרנו. התשובה שלי זה שיש הבדל בין הלוואה לבין דמי מקח. הלוואה או דמי מקח, נתחיל עם דמי מקח. דמי מקח, דיברנו על זה קודם, המשנה שלנו אומרת שאם הוא מושך את הכיסא קנה השני את הכסף, למרות שהכסף נמצא אצלי. מה פירוש קנה? אמרתי הוא לא קנה, אני חייב לו כסף. לא, קנה את הכסף. מה זה אומר? יש אצלי שווי מאה שקל שלו. אז אם הוא עושה עכשיו נגיד שאני אישה, כי הוא רוצה לקדש אותי במאה שקל האלה, אין שום בעיה, הוא נתן לי מאה שקל שלו והוא קידש אותי, אז אני מקודשת. אבל לעומת זאת הלוואה, אם זאת הלוואה, וכאן אני מגיע לניסוח שלך מחדש, אם זאת הלוואה, נגיד שאני הלוויתי לך מאה שקל, אין אצלך מאה שקל שהם שלי. לא. אין אצלך כלום שלי, גם לא שווי, כלום. לא קנוי אצלך כלום. הלוואה זה גמילות חסדים. נתתי לך מאה שקל, זאת מתנה. נתתי לך מאה שקל מתנה. התורה מחייבת אותך לתת לי מתנה חוזרת מאה שקל בחזרה, פריעת בעל חוב מצווה. אבל זה לא שיש אצלי מאה שקל שלו, יש אצלך מאה שקל שלי ותחזיר לי אותם. לא. אין אצלך כלום שהוא שלי. רק בגלל שלווית ממני, התורה כמצווה אומרת לך אתה צריך לתת לי מתנה בחזרה. זה נקרא פירעון חוב. חוב לא משלמים, חוב פורעים. אתה לא משלם לי כלום כי אתה לא חייב לי את מה שאתה משלם, התורה מחייבת אותך. ולכן כשאני מקדש את האישה במלווה לא נתתי לה כלום, לא בגלל שאין פה דבר מסוים, אין פה גם דבר לא מסוים. בדמי מקח יש שם דבר לא מסוים אבל יש שם שווי שהוא שלי, אני מקדש את האישה בשווי הזה, אז היא מקודשת. בהלוואה האישה חייבת לי מאה שקל, מה זה אומר? שיש עליה מצווה עתידית בעוד שבוע כשיגיע זמן הפירעון לתת לי מתנה מאה שקל משלה, אבל זה משלה, זה לא שלי. ולכן אם אני רוצה עכשיו לקדש אותה בהלוואה הזאת, אז אומר הרמב"ם את המאה שקל שהלוויתי לה כבר נתתי לה, זה כבר שלה, אני לא יכול לקדש אותה במשהו שהוא כבר שלה. ואת המאה שקל שעכשיו היא חייבת לי, אין כאלה. היא לא חייבת לי כלום. בעתיד כשיגיע זמן הפירעון תהיה עליה מצווה לפרוע לתת לי מתנה, אבל זה יהיה מתנה לא להחזיר לי כסף שהוא שלי. אז כרגע אני בעצם לא נותן לה כלום, למה שהיא תהיה מקודשת? זו תפיסה אחרת לגמרי במושג מלווה להוצאה ניתנה. אנשים חושבים שמלווה להוצאה ניתנה זה לא מייחד מלווה, זה מייחד את המושג כסף. פשוט כשאני אומר שהמאה שקל האלה הם שלי אז לא המאה שקל המסוימים האלה, כי כסף ניתן להוצאה. מאה שקל האלה, מאה שקל אחרים, לא משנה. כשאומרים מלווה להוצאה ניתנה זה לא תכונה של הלוואות, זו תכונה של המושג כסף להבדיל מסחורה. כשאתה בעלים על כסף זה לא כסף מסוים כי כסף ניתן להוצאה, אתה בעלים באופן כללי. כשאתה בעלים על כיסא אתה בעלים על כיסא מסוים ולא על כיסא כללי. אז התכונה של כסף ולא של הלוואות דווקא, גם כסף בפיקדון. אני טוען שזה לא נכון. מלווה להוצאה ניתנה זו תכונה של המושג הלוואה, לא של המושג כסף. זה דין שנאמר בדיני הלוואה ולא בדיני כסף. כסף לא נכון שלהוצאה ניתן. דמי מקח גם כן אתה חייב לי מאה שקל והמאה שקל האלה הם כסף והוא ניתן להוצאה, אתה יכול לתת לי איזה מאה שקל שאתה רוצה, אין פה מאה שקל קונקרטיים ובכל זאת אני יכול לקדש אותך. למה? כי יש אצלך שווי שהוא שלי. אז לא אכפת לי שזה כסף או שווי או להוצאה ניתן, זה לא הנקודה. הנקודה היא שזה לא הלוואה אלא דמי מקח. בהלוואה מלווה להוצאה ניתנה, כי בהלוואה כשקיבלת את הכסף קיבלת אותו להוציא אותו, עכשיו הוא שלך לגמרי. אין אצלך שום דבר שהוא שלי. זה נקרא מלווה להוצאה ניתנה. לא שיש אצלך משהו רק לא אכפת לי אם זה המאה שקל האלה או אחרים. לא. אין אצלך גם מאה שקל מופשטים שהם שלי. אין אצלך כלום. זה נקרא מלווה להוצאה ניתנה וזה תכונה רק של הלוואה, בדמי מקח זה לא נכון. מה? בעצם דמי מקח הם פיקדון? בעצם דמי מקח הם… פיקדון, פיקדון שלי אצלך. בדיוק ככה. אם אני מפקיד אצלך מאה שקל בתוך מעטפה, הפקדה, לא הלוואה, אני יכול לקדש ת'אישה בכסף הזה. נכון? לכל הדעות. למה? כי יש פה כסף מסוים שהוא שלי. מה זה משנה שזה כסף? אז מה אם כסף להוצאה ניתן? היא יכולה להוציא ת'מאה שקל האלה ולשים לי במעטפה מאה שקל אחרים. אין בעיה. זה לא נקרא מעילה בפיקדון. בכסף זה לא משנה איזה שטר, אבל עדיין, כיוון שזה מוגדר כפיקדון ולא כהלוואה, אז בעצם יש אצל האישה משהו שהוא שלי. אז אם אני מקדש אותה בזה, היא קיבלה משהו שלי, היא מקודשת. בהלוואה להבדיל מפיקדון, אין אצלה שום דבר שהוא שלי. אז במה אני אקדש אותה? אני לא מקדש אותה בכלום, אני לא נותן לה שום דבר. דמי מקח, למרות שהם לכאורה דומים להלוואה, בעצם מה שהרמב"ם אומר לנו דמי מקח זה פיקדון. יש אצל הקונה מאה שקל שהם שלי. הפקדתי אצלו, זה פיקדון. ולכן אני יכול לקנות איתם, אני יכול לקדש בהם, יכול לעשות הכל. יש אצלו מאה שקל שלי, לא משנה שזה לא במטבע או שטר מסוים. יש שווי, מאה שקל, ובשווי הזה אני יכול לקנות, לקדש, לעשות הכל. הראב"ד באמת אומר, כן, דבר זה אין לו שורש לעניין קנייה אלא לגבי מי שפרע וכולי. בסדר, זה כל התמיהות על הרמב"ם. תראו ראיה נהדרת לדבר הזה. במשנה במסכת שביעית בפרק העשירי, המשנה אומרת ככה. שביעית, אתם יודעים יש מושג שמיטת כספים. פרק עשירי מוקדש לשמיטת כספים. שמיטת כספים, אם מישהו לווה ממני, מגיעה השביעית, אז החוב שלו פוקע. סוף שנה, כן, החוב שלו פוקע. שביעית משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר. הקפת החנות אינה משמטת. ואם עשאו מלווה, הרי זה משמט. שכר שכיר אינו משמט. אם עשאו מלווה, הרי זה משמט. מעשה בית דין, משכון וכדומה, כל זה המשנה שם כבר. למה כשיש הלוואה אז השביעית משמטת, וכאשר יש דמי מקח שאתה חייב לי ת'כסף, השביעית לא משמטת? מה ההבדל? לדעתי זה המקור לדין שקראנו קודם ברמב"ם בהלכות מכירה. אז המפרשים של הרמב"ם שוב פעם לא מבינים מה הוא רוצה. הרמב"ם אומר כך בפירוש המשנה: והקפת החנות הוא מה שדרך בני אדם להתקשר עם בעלי החנויות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו. אין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית. כן, כשעושים הקפה בחנות, הוא אומר, עכשיו אתה חייב לי עשרה שקלים, מחר עוד שנים עשר שקל, בסוף השבוע זה יצטבר למאה שקל, תשלם לי אז. בסדר? זה נקרא הקפת החנות. הוא אומר לפי שאינו כדרך החובות שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהיה חוב, ואינו אלא מוכר בדמים מועטים עד שיצטרף עם דמים אחרים ויקח את שלו. אז בדרך כלל כשקוראים ת'רמב"ם הזה, שמעתי פעם שיעור של הרב עמאר על זה בהושענא רבה בפתח תקווה, והוא תמה מאוד על הרמב"ם, הוא לא הבין מה הרמב"ם אומר, הוא הציע איזו הצעה לדעתי לא נכונה. יש מבוכה גדולה סביב דברי הרמב"ם האלה. יש כאלה שרוצים לטעון, אולי אפשר לשמוע את זה, שבאלווואה זה הרי גמילות חסד. כשאתה מלווה עם מישהו זה גמילות חסד. אתה עושה את זה כדי להיטיב איתו, הוא עני, צריך כסף, אתה נותן לו כסף. אוקיי? שמיטת כספים אומרת אני חולט את גמילות החסד. הבנאדם נצרך, תשאיר אצלו את הכסף שהלווית. אל תחייב אותו להחזיר. זה המשך של גמילות החסד של ההלוואה. בדמי מקח, מה שמשאיר אצלך את הכסף אני אומר לך תשלם לי בסוף השבוע, זה לא בגלל שאתה עני. אוקיי? גם אני לא רוצה להתעסק עם גרושים. יגיע סוף השבוע, פעם אחת נעשה ת'חשבון, תן לי את כל הכסף בבת אחת. או בסוף החודש, לא משנה. זה לא פעולה של גמילות חסד. ממילא על זה לא נאמר הדין של שמיטת כספים. שמיטת כספים אומרת בא להיטיב עם העניים, אבל פה כשקיבלת ת'כסף זה לא בגלל שאתה עני, לא עשיתי לך גמילות חסד, לכן גם בשביעית זה לא נשמט. כך יש כאלה שמסבירים ת'רמב"ם. אבל זה אשראי. נו ואז מה? אבל בעצם אתה אומר האשראי הזה הוא לא הלוואה, הוא משהו אחר. הקפת החנות זה אשראי. נו אז מה? מבחינה מציאותית זה אשראי. זה אשראי שהוא לא הלוואה. הוא יצטרך לשלם אותו. זה לא הלוואה, זה דמי מכר. אומר, אבל ההסבר שאמרתי עכשיו זה הסבר שנתלה במוטיבציה. אין הבדל בין הלוואה לדמי מכר באופן עקרוני. המוטיבציה היא שונה; בהלוואה המוטיבציה היא חסד, ובדמי מכר זה יעילות, נוחיות. ושמיטת כספים נאמרה רק על דברים שיש בהם גמילות חסד עם עניים, ולכן הקפת חנות, למרות שגם זה הלוואה בעצם, הקפת חנות, אבל זאת לא הלוואה שיסודה בחסד ולכן זה לא נשמט. מה? כמו שכר שכיר. אולי כמו שכר שכיר. אותו דבר אפשר להסביר גם שם. אולי הוא מושך קונים, ככה לא משנה. לפי הרמב"ם פה, מי שרוצה את ההלוואה זה לא בעל החנות, זה מי שקונה בחנות. שניהם. יותר נוח להם מאשר להתעסק עם גרושים. למה? אומר על שניהם. "אם בעל החנות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו". מי ישלם לו? מי שקנה. הקונה משלם, זה לא חידוש. אבל אינטרס של מי בעסקה? של שניהם. לשניהם זה נוח. בשביל מה להתעסק עם גרושים כל פעם, תבוא בסוף החודש תשלם לי פעם אחת את הכל. האינטרס של שניהם. לפי ההסבר הזה, אז פיקדון בבנק הוא לא יהיה חייב בפרוזבול בשביעית. עוד רגע נגיע לפיקדון בבנק, אתה מקדים אותי כל פעם בצעד. עוד רגע נגיע. אוקיי. מרים ידיים. אז זה ההסבר המקובל ברמב"ם. גם בהלכות שביעית הרמב"ם מביא את זה, הקפת החנות אינה נשמטת. מה ההלכה אבל? ההלכה? כתוב בהלכה: הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלווה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלווה נשמט. כן, תראו את הכסף משנה: ונראה לי שטעם הדבר שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות, ואין דרך לנוגשו, זה לא עניין של גמילות חסדים ואני נוגש אותך, פשוט מתי שיזדמן לך תפרע לי, הוי כאילו הלווהו אחר השביעית, שאין שביעית משמטתו, וזהו טעם שכר שכיר וכולי. טוב. ככה אני יכול לעשות כל דבר בעצם. אגיד לו שמע, לא נתתי לך הלוואה, אני אפקיד לך פיקדון. אני חנות. לא צריך להגדיר את עצמך כחנות פיקטיבית. תגיד שאתה מפקיד אצלו כסף, זה הכל. נכון. פיקדון לא נשמט. נכון? נשמט כל חי מה שנקרא. טוב, אז הטענה היא, הטענה היא של הכסף משנה עוד פעם שזה פשוט שאלה של המוטיבציות. אבל לדעתי כל זה זה דוחק. אני לא חושב שזה נכון. לפי מה שראינו ברמב"ם הלכות מכירה, השאלה לא עולה. מה קורה בהלוואה? בהלוואה בעצם אין אצלך שום דבר שהוא שלי שאתה לוית ממני. נכון? אלא מה, יש לך חובה עתידית, מצווה של התורה. עוד חודש כשיגיע זמן הפירעון תצטרך לתת לי מתנה מאה שקל בחזרה. מתנה, משלך. בינתיים עד שאתה לא עושה את זה, אין אצלך שום דבר שהוא שלי. עכשיו באה שמיטת כספים ואומרת, התורה שאמרה לך לתת את המתנה הזאת מוותרת. המצווה בטלה. לא צריך לתת את המתנה. פשוט תשאיר את הכסף שלך אצלך. אתה לא צריך לתת לו מתנה. ביטלו את המצוות העתידיות. אבל בפיקדון ודמי מכר שזה כמו פיקדון כמו שראינו ברמב"ם, יש אצלך שווי שהוא שלי. שמיטת כספים לא לוקחת כסף שלי ונותנת לך. איפה זה כתוב בשמיטת כספים? שמיטת כספים לא מעבירה רכוש שלי אליך. אם זה שלי, זה שלי. מה זאת אומרת? בהלוואה שמיטת הכספים לא העבירה אליך שום דבר שהוא שלי, אין אצלך משהו שהוא שלי. רק מוותרים לך על החובה העתידית לתת לי כסף מתנה משלך. תורה חייבה אותך, תורה ויתרה לך. אתה לא צריך, מבטלים את החובה שהטלנו עליך. זה עושה שמיטת כספים. אבל שמיטת כספים לא לוקחת משהו שהוא שלי ומעבירה אותו אליך. היא לא מפקירה רכוש שלי. לכן כשאני מפקיד אצלך פיקדון, בטח שאתה צריך להחזיר לי את זה אחרי השמיטה. כי הפיקדון הוא שלי. ושמיטת כספים לא מעבירה דברים שלי להיות שלך. זה מה שאומרת המשנה וזה מה שאומר הרמב"ם, פשוט ביותר. וזה בדיוק מה שהוא כותב גם בהלכות מכירה. זה ההבדל בין הלוואה לבין דמי מכר. בפיקדון אני גם צריך לעשות שטר או משהו? מה זה שטר? אתה לא צריך לעשות שטר לא בהלוואה ולא בפיקדון ולא בשום דבר. יש מלווה על פה ויש מלווה בשטר. אתה יכול לעשות, אתה יכול שלא לעשות. אתה רוצה לעשות שטר על הפיקדון? כאילו חוזה פיקדון? תעשה. אתה לא רוצה אל תעשה. חוזים בעל פה הם גם חוזים תקפים. אז הטענה שלי זה שהמשנה הזאת בשביעית לא רק שהיא לא קשה, היא המקור לדברי הרמב"ם בהלכות מכירה. מכאן הוא הוציא את ההבדל בין הלוואה לבין דמי מקח. שבעצם דמי מקח זה סוג של פיקדון מופשט. יש אצלך פיקדון של שווי ברמה מסוימת שלי שנמצא אצלך, אבל זה פיקדון, זה לא הלוואה, זה לא חוב. חוב זה חובה עתידית, מצווה עתידית שמוטלת עליך לתת לי מתנות. פה יש אצלך משהו שהוא שלי. אז לעניין קידושין ובקניין אני יכול להשתמש בזה כדי לקדש ולקנות, ולעניין שמיטת כספים זה לא ישמט. זה לא ישמט כי זה שלי, לא נותנים לך דברים שהם שלי. מה? ובחו"מ משהו אחר לגמרי? לא, לא, זה הבדל, לא אותו דבר אם זה שלי או לא שלי. מה זאת אומרת? הבדל משפטי, זה בדיוק הנקודה. כל הדברים האלה הם תולדה של היווצרות הספירה המשפטית שאנחנו כבר רואים ששני דברים שלכאורה נראים בעיניים שלנו אותו דבר, ברמת ההגדרה המשפטית הם שונים לגמרי. וזה בדיוק החידוש בעולם המשפטי שאנחנו עושים המשגות משפטיות, אז גם דברים שנראים לך לגמרי דומים תלוי איך הגדרנו אותם, המטאפיזיקה שלהם יכולה להיות לגמרי שונה. יהיו לזה השלכות הלכתיות. יש למשל רמ"א בחושן משפט בסימן ד' שהרמ"א מחלק בין חוב מכוח הלוואה לחוב של דמי מקח למשל או שכר עבודה, שהדבר השני אפשר למשכן אותו בכוח, וחוב מכוח הלוואה אסור למלווה למשכן אותו בכוח. לא תשיך, כי אסור לנשוך או לנגוש, אבל בדמי מקח או בשכר עבודה מותר. ועוד פעם בעיניי זה אותו דבר מאותה סיבה, כי זה שלי. אם זה שלי מותר לי לקחת את זה גם בכוח. אבל הלוואה זה לא שלי, אני לא יכול לקחת ממך מתנות שאתה תיתן לי בכוח. אם אתה נותן לי, נתת לי, לא, אז לא. לא יכול לקחת ממך מתנות בכוח. דוגמה נוספת לעניין, הבאתי אותה פה, אתן לכם רק בקצרה אני אגיד את זה. אם נגיד אני חייב כסף לראובן, עכשיו בא מישהו ופורע את חובי, הוא נותן לראובן כסף ומסלק את החוב, בסדר? אז הוא פרע את החוב שלי. מה קורה אם אני מודר הנאה ממנו? אסור לי ליהנות ממנו, אסור לו להנות אותי. כן, המשנה אומרת מותר לו לפרוע את החוב שלי, מודר הנאה מחברו פורע את חובו. למה? אומרת הגמרא זה כמו מבריח ארי. מה זה מבריח ארי? נגיד שאני שומר על… זאת אומרת אני רואה אריה שעומד להתנפל על כבשה שלך ואתה מודר הנאה. עכשיו אני נלחמתי נגד האריה והצלתי לך את הכבשה, כן? האם אסור לעשות דבר כזה? הרי אסור לך ליהנות ממני. תשובה: מותר, כי זה מבריח ארי. מה זאת אומרת? לא נהנית ממני כלום, הייתה לך כבשה וגם עכשיו יש לך כבשה. כל מה שעשיתי מנעתי ממך נזק אפשרי פוטנציאלי, לא הוספתי לך שום דבר, לא קיבלת ממני כלום, מנעתי ממך הפסד. זה לא נקרא שקיבלת ממני הנאה, זה מבריח ארי. עכשיו כשאני פורע הלוואה, כשמישהו פורע הלוואה עבורי, הגמרא מגדירה את זה כמבריח ארי. למה מבריח ארי? כשהוא פורע את ההלוואה פירוש הדבר שהכסף של המלווה שהיה אצלי הופך להיות שלי. אז קיבלת ממנו כסף? איך זה יכול להיות שזה מבריח ארי? איך אני יכול לקבל ממנו כסף אם הוא מודר הנאה? תשובה: כי לא קיבלת ממנו כסף, כי הכסף שהיה אצלי תמיד היה שלי. כל מה שהפירעון הזה עשה זה שאני עכשיו בעתיד לא תחול עליי המצווה לתת לו מתנה. זה בדיוק מבריח ארי. נכון, בדיוק, למדתי את המשנה הזאת ולא הבנתי בנדרים, בנדרים כן. בסדר? זה בדיוק מבריח ארי. וזה בדיוק מה שאמרנו קודם ברמב"ם, שבהלוואה כאשר אתה חייב לי כסף אין לי אצלך שום דבר, יש לך חובה עתידית לתת לי מתנות. אז שמיטת כספים מבטלת את זה, לקנות בזה אי אפשר לקנות בזה, ואם מישהו מסלק את זה זה רק מבריח ארי, הוא לא נתן לי שום דבר, מה שהיה שלי נשאר שלי. הוא לא הפך משהו לא שלי להיות שלי. אבל בדמי מקח כל זה לא נכון. בדמי מקח אם אני מכרתי לך משהו, אז יש אצלך כסף או שווי שהוא שלי. אני יכול לקדש בזה, שמיטה לא תשמוט את זה. ואם מישהו עכשיו ישלם את דמי המקח, הנה הנפקא מינה, לטענתי זה יהיה אסור. זה לא מבריח ארי, זה לא כמו לפרוע חוב. אוקיי? אז זה בעצם אומר מה אנחנו לומדים מכאן? זה ביטוי מאוד חד של החידוש הזה שבעצם המושג שווי עובר איזשהו המשגה והופך להיות סחורה בשוק. אנחנו מחליפים שווי, מעבירים שווי מאחד לשני. יש אצלך שווי ששייך לי. מה זה השווי? אפשר להצביע עליו? לא. מלווה להוצאה ניתנה. אבל, אבל עדיין זה מושג קונקרטי שקיים על השדה המשפטי, למרות שהוא תוצאה של הפשטה והמשגה תיאורטית. זה לא עצם קונקרטי. לכן היה צריך את כל התהליך הזה של ההמשגה והמשפטיזציה. וזה הביטוי לעניין. רק כך יכול היה להיווצר הבדל בין דמי מקח לבין הלוואה. כי בעולם הטבעי, מה זה משנה? מה לא, אתה חייב לי כסף, אז אתה חייב לי כסף. מה זה משנה מכוח מה אתה חייב לי את הכסף? בהסדרות המשפטיות יש הבדל, כי ברמה המשפטית זה משהו אחר לגמרי. אם אני חוזר לרש"י שאומר, או למשנה, בתחילת הפרק שלנו, שכשאני בקניין כסף, כשאני מושך את החמור אתה קנית את הכסף. עכשיו אנחנו מבינים על מה זה מה זה אומר. לא שכשמשכתי את החמור נוצר חוב של כסף שלי כלפיך. לא, זה בהלוואה. פה זה דמי מקח, זה לא הלוואה. אתה קנית את הכסף. כשאני משכתי את החמור, אתה קנית. יש אצלי שווי מאה שקל שהוא שלך. אפשר לקדש בו, השמיטה לא תשמט אותו, לפרוע אותו זה לא מבריח ארי, כל הנפקא מינות שהבאתי. ולכן המשנה אומרת, משך את המטלטלין קנה את הכסף. לא התחייב בכסף, אלא קנה את הכסף. הוא קנה. להתחייב זה בהלוואה. פה זה קנה את הכסף. טוב, אני לא אאריך בזה יותר. כן, הערה על הפיקדונות בבנק, שהקדימו אותי קודם. כאשר אני מפקיד כסף בבנק, האם הבנק זה כמו הלוואה? הבנק חייב לי עכשיו כסף, יש חוב של הבנק כלפיי. נפקא מינה לריבית, לשמיטת כספים, פרוזבול, כל הדברים האלה. אני טוען שכל הדיונים האלה לא מתחילים. כשאני מפקיד כסף בבנק זה פיקדון, זה לא הלוואה. זה פיקדון. כך קוראים לזה גם בשפה. ואני רוצה לטעון שגם בהסדרה המשפטית, הבנק מחזיק אצלו שווי מאה שקל שלי. לא שטר מאה שקל מסוים, שטר מאה שקל לא מסוים. לא, שווי. המושג שווי, עכשיו כבר לא צריך כסף הרי זה הכל רק רישומים, דיברנו על זה. כרטיס אשראי, רישומים, אין כסף. כסף לא עובר ממקום למקום כבר. זה לא משנה, זה מחדד עוד יותר את הנקודה. המושג שווי של אלף שקל שלי שנמצא בבנק זה רכוש לכל דבר. זה פיקדון, כמו שהפקדתי בבנק מעטפה של אלף שקל שישמור לי עבורי. אם הוא פושט רגל אתה לא מקבל כלום, זה השווי נעלם. זה שאלה אם פשיטת רגל היא מעילה של שומר, אבל זה סוג של שומר. זה פיקדון. אני אומר, תלוי אם פשיטת רגל זה אונס, גניבה ואבידה, חיוב שומר. אוקיי? אבל אני אומר, אם אני רואה את זה כפיקדון ולא כהלוואה, כל הדיונים על ריבית בבנקים, כל הדיונים על שמיטת כספים ופרוזבול, מה קורה עם כל החובות והגירעונות וכל הדברים האלה, הדיונים לא מתחילים בדאורייתא. מדרבנן גם בדרך פיקדון יכול להיות שיש ריבית וכולי. אבל כל הבעיות הופכות להיות כבר באמת בעיות הרבה יותר קלות. כי אין באמת, זה לא באמת הלוואה. לא הלוויתי לבנק בשום צורה. אז פיקדון אתה מקבל ריבית? מה? פיקדון לא צובר ריבית. זה עיסקא. לא צריך היתר עיסקא, זה באמת עיסקא. הרווחים של הבנק ניתנים לי. הוא לא משלם לי על החזקה בכסף, זה הגדרה של ריבית, דמי אגר נטר. הוא לא משלם לי על החזקת הכסף, הוא מתחלק איתי ברווחים, הוא עשה בהם עסקים, הוא מתחלק איתי ברווחים. זה היתר עיסקא. נכון, זה בדיוק היתר עיסקא רק אני טוען שלא צריך בעצם אפילו לעשות את ההיתר עיסקא. העיסקא עם הבנק היא באמת היתר עיסקא אמיתי. זה לא פיקציה, בדרך כלל תופסים את זה כפיקציה. בעצם זאת הלוואה אנחנו עושים איזה תרגיל כאילו היתר עיסקא. כל דבר לגופו. אני מדבר כרגע על פיקדונות. כל דבר לגופו. יש דברים שהם כן יהיו הלוואה. תלוי כל דבר לפי מה שהוא. כשאני מפקיד משהו בבנק, אני לא מלווה לבנק כסף. כשאני מפקיד משהו בבנק, אני נותן לו לשמור לי את הכסף. נכון? בבית השקעות. עכשיו זה ברור, אף אחד לא מדבר אחרת. בית השקעות, כל מה שהם עושים, עושים עבורי. כל הרווח הוא עבורי. אני רק משלם להם על העבודה. הם אפילו לא מתחלקים איתי ברווח. אני משלם להם על העבודה. אבל הם עושים את העבודה. שם זה ודאי פיקדון. שם זה לא חידוש שלי, זה פשוט. שם זה ודאי פיקדון. זה כסף שלי. נכון. למה זה הלוואה? פיקדון. הפקדתי בבית ההשקעות כסף, הם עושים איתו כל מיני דברים ומביאים לי חזרה את הרווח. טוב. או את ההפסד. או את ההפסד, כן. אם הפסדתי, הפסדתי לי, אם הרווחתי, הרווחתי לי. אני משלם להם על העבודה שהם עושים. שכר עבודה. זה לא חלוקה ברווחים. כי הרווחים הם שלי, הכסף הוא שלי. וכל הסיפורים האלה על פרוזבול על קופת גמל זה סתם שטויות? לא יודע אם זה סתם שטויות, אבל לפחות מדאורייתא, הגיונית זה לא תופס. נכון. לפחות מדאורייתא אני חושב שזה לא נצרך, לא רק שזה לא תופס. הרבה ראשונים כותבים כמו הרמב"ם? לא. לא. רוב ראשונים, אבל עוד פעם השאלה היא למה. השאלה אם הם לא מקבלים עקרונית את ההבחנות האלה או שהם אומרים כן, זה כמו פיקדון אבל לא מהסיבה של השווי אלא בהסברים יותר טכניים. לא בגלל שהם רואים את השווי כחפצא. המושגים שאני עושה פה ברמב"ם. אני רק רוצה לסיים כי אני רוצה לסיים בכל זאת את המבוא היום. אני לא רוצה להגיע גם לשיעור הבא למבוא. שתי הערות. הערה ראשונה, יש כמה דוגמאות יהיה אחרי זה בסיכום אני מעלה גם את הסיכומים למודל. יש כמה דוגמאות שבהם האחרונים מעלים שאלה. נגיד אני מישהו התחייב לי, אני עבדתי אצל מישהו בתור פועל והתחייבתי והוא התחייב לשלם לי טלה. טלה? טלה. לתת לי טלה בעד העבודה. אוקיי? האם הטלה זה הסחורה או הטלה זה הכסף? אז יש אחרונים שדנים. בדרך כלל מבינים שהטלה זה הכסף. ולמה? למה לא תגיד שהטלה זה הסחורה והעבודה זה התשלום של התמורה בעד הטלה? איך אתה מגדיר מה זה הסחורה ומה זה הכסף? ויש רשימה שלמה של בעיות כאלה באחרונים. התשובה מאוד פשוטה לפי מה שאמרתי עד עכשיו. אם העסקה נעשתה בשביל העבודה, אתה רצית ממני את העבודה, אז העבודה זה הסחורה. כשאתה נותן לי את הטלה, אני לא צריך דווקא את הטלה. הטלה שווה מאה שקל, אתה משתמש בטלה. יכולת במקום זה לתת לי גם כיסא. העסקה לא נעשתה בשביל הטלה, היא נעשתה בשביל העבודה. הטלה הוא האמצעי שבו אתה משלם לי את התמורה. לכן הטלה הוא הכסף. אין מה להסתבך, זה יוצא ישר מההגדרות. ואם אני רוצה את המטבעות כסף ואני משלם בזהב? חכה. עוד רגע אני מגיע לזה. אבל יש פה רשימה שלמה של דברים מהסוג הזה שהאחרונים מסתבכים איתם ופשוט צריך להסתכל מה הייתה המוטיבציה לעסקה. המוטיבציה לעסקה היא זו שקובעת מה זאת הסחורה. התמורה זה אותו דבר שהוא לאו דווקא. זה ההגדרה של התמורה. אם אתה נותן סחורה בתור תמורה, הסחורה למרות שהיא חפצים, היא מתפקדת ככסף. למה? כי בעצם אתה נותן אותה בגין שוויה. אתה לא נותן אותה כי אני צריך טלה. אתה נותן אותה כי אתה צריך לתת לי מאה שקל וטלה שווה מאה שקל. יכולת גם לתת לי כיסא או לתת לי מאה שקל בשטר. ברגע שזה לא בדווקא מה שאתה נותן לי, אז הוא כסף. זה הסוד ותראו כמה דוגמאות שאני מביא בסיכום. עכשיו פה אני מסיים באיפה שמתחיל הפרק שלנו. הפרק שלנו בתחילתו מתחיל לדון בשאלה מה קורה כשאני קונה זהב תמורת כסף וכסף תמורת זהב, שניהם מטבעות. ודנים שמה מי זה הסחורה ומי זה הכסף. או בלשון הגמרא מי זה הטיבעא ומי זה הפירי. הפירי זה הסחורה, פירות, והטיבעא זה המטבעות, הכסף. איך אפשר להגדיר? שני הצדדים פה זה כסף. אני מחליף דולרים בשקלים. מי זה הסחורה ומי זה הכסף? זה כסף וזה כסף. ואין דבר כזה, אי אפשר להחליף כסף בכסף. חליפין יש סחורה תמורת סחורה. אבל בכסף תמיד עסקת קניין כסף זה כסף תמורת סחורה. אין כסף תמורת כסף, אין דבר כזה בהלכה. אז כשאתה מחליף כסף בכסף זה לא יכול להיות חליפין כי זה כסף, כסף לא עושה חליפין. זה חייב להיות קניין כסף. ובקניין כסף תמיד יש א-סימטריה מובנית. צד אחד זה הסחורה וצד שני זה הכסף. אז קודם ראינו שבשני הצדדים היו סחורה והיינו צריכים להחליט איזה משתי הסחורות היא כסף. הגמרא שלנו עוסקת במקרה הדואלי, ההפוך. זה עסקאות שבהן בשתי ומי מהם הוא הסחורה? והגמרא אומרת, לא, אז פה לכאורה שני הצדדים רוצים, אני רוצה את הכסף ואתה רוצה את הזהב. אי אפשר לפי הקריטריון הזה לקבוע. ולכן פה הגמרא אומרת שיש פה שני קריטריונים, חריף או יוצא בהוצאה, לא, יש שמה חריף וחשוב. שני קריטריונים. חריף זה שכיח? חריף זה שכיח, לא? עובר לסוחר. כן, בדיוק. וחשוב זה כן, זהב יותר חשוב מכסף. אז הנקודה של חשוב וחריף אלה קריטריונים כדי לקבוע מה זה טיבעא, מה זה סחורה, מה זה פירא ומה זה טיבעא. יש כאלה שחושבים שהסוגיה כאן עוסקת בהגדרת המושג כסף וסחורה. זאת טעות. הגדרת המושג כסף וסחורה זה מה שהגדרתי עד עכשיו. כל זה מופיע לפני שהמשנה פותחת את הפה. המשנה מתחילה לדון אחרי שאני כבר יודע את ההגדרות. אבל יש פה מקרה פתולוגי שבו ההגדרות הרגילות לא עובדות. אני מחליף כסף מסוג אחד בכסף מסוג אחר. איך בעסקה כזאת אני אגדיר מי זאת הסחורה ומי זה הכסף? חשוב, חריף, יש כל מיני קריטריונים. זה בכלל לא קריטריונים שקשורים להגדרה המהותית של כסף. הגדרה מהותית של כסף זה אותו דבר שלא אכפת לי מה הוא יהיה. אם הוא יהיה זה או משהו אחר או כסף, זה נקרא כסף בכל עסקה. דבר שיש לו רק שווי, אין לו משמעות מצד עצמו. זאת ההגדרה המהותית של כסף, לא קשור לסוגיה. כשהסוגיה שלנו מדברת על ההגדרה של כסף, היא מדברת אך ורק בעסקאות הפתולוגיות האלה של החלפת כסף בכסף ששם אני לא יכול ליישם את ההגדרות הרגילות. עכשיו הגמרא מתחילה לדון, חריף וחשוב וזה, אבל זה בכלל לא עוסק בשאלת ההגדרה של כסף או סחורה. את ההגדרות האלה אנחנו יודעים מתחום הכלכלה, וזה נתון שאיתו אנחנו עוד יודעים אותו לפני שהגמרא מתחילה. הגמרא מתחילה אחרי שאני יודע את זה, יש מקרים פתולוגיים שבהם זה לא קורה. נפקא מינא למשל, שאותם דברים שהגמרא פה אומרת שהם כסף, נגיד הכסף הוא כסף כשאני קונה זהב, אז הזהב הוא הסחורה והכסף הוא הטיבעא. אבל הזהב שיעמוד מול, אבל הכסף שיעמוד מול נחושת, אז הכסף פתאום יהיה הסחורה והנחושת תהיה הטיבעא. זאת אומרת אין פה משהו אחד שהוא בהגדרה כסף או בהגדרה סחורה. כל עסקה לגופה. צריך לבדוק מה בעצם הדבר שמוגדר כסחורה ומה הדבר שמוגדר ככסף. אין הגדרה אובייקטיבית למושג כסף. כסף זה עניין הסכמי, עניין הסכמי ועניין שהוא תוצאה של הרצונות של הצדדים בעסקה. זה מה שמגדיר מה זה כסף ומה זה סחורה. עכשיו אנחנו מבינים איך הפרק מתחיל. גמרתי את המבוא בקצרה. תראו את הסיכומים, את ההקלטות, הכל עולה למודל, אז גמרנו פה את המבואות. הרב שבוע טוב.