פרק הזהב – כסף וקניין כסף – שיעור 5

אוקיי, בפעם הקודמת דיברנו על על תמורה אם אם רוצים לקבל תמורה מסוימת בקניין כסף מישהו מכר סחורה והוא רוצה לקבל את התמורה במעות חדשים בחיטה חדשה בסוג מסוים של של תמורה ואולי אפילו בחפץ קונקרטי לא רק בסוג מסוים. השאלה אם אפשר לעשות דבר כזה, כן נגיד שאני מוכר לך כיסא ואני רוצה שאתה תשלם לי בחיטה חדשה דווקא שמה. או שבאופן עקרוני אתה חייב לי הרי כסף או שווה כסף אנחנו מדברים על קניין כסף לא על חליפין, כן כל הזמן צריך לזכור את זה. ואם אנחנו מדברים על חליפין זה פרשייה אחרת לגמרי ואנחנו מדברים על קניין כסף. בקניין כסף זה אומר שמה שאתה משלם לי זאת התמורה. זאת לא סחורה. ברגע שזאת תמורה אז בעצם זה ניתן לי כקניין כסף ככשווה כסף סליחה. אם זה שווה כסף אז לכאורה אתה יכול לתת לי את זה בכל סוג של שווה כסף כל עוד השווי הוא מה שסיכמנו. אוקיי? ואז מתחילה להתעורר השאלה בראשונים באחרונים מה קורה אם אני רוצה את התמורה ב נגיד דווקא בחיטה חדשה. תן לי את השווה כסף את המאה שקל שאתה חייב לי אבל תשלם לי את זה בסוג מסוים של תמורה של שווה כסף. או לחילופין תשלם לי בטלה שחור דווקא אני רוצה. אפשר היה להרחיק לכת עוד יותר ולשאול מה קורה אם אני מבקש ממך חפץ מסוים. זאת אומרת אני רוצה תן לי את הטלה הזה. לא טלה שחור באופן כללי איזהו טלה שחור אלא תן לי את הטלה הזה. בלשון הגמרא זה נקרא טלה סתם וטלה זה. טלה סתם הכוונה תן לי טלה לא אכפת לי איזה. טלה זה הכוונה תן לי את זה. בסדר? יש הבדל בין שני הדברים האלה אולי. אנחנו נראה בהמשך אפשר לדון גם על ה גם על העניין הזה. עכשיו על פניו יש מקום אולי לתלות את זה במחלוקת הראשונים שראינו שלפי הרמב"ם שאומר שאפשר להקנות שווי וזה נקרא קניין לא התחייבות. בתפיסה פשוטה נגיד ברש"י משתמע בכמה מקומות שזאת רק התחייבות. נכון רש"י כתב בדף נ"ה עמוד ב' למשל שב בקניין כסף ברגע שאני משכתי את הסחורה הוא התחייב אני התחייבתי לתת לו את הכסף. רש"י מדגיש שם זה לא שהוא קנה משהו הצד השני אלא נוצר חוב אני התחייבתי לתת לו את הכסף אז הוא לא קנה שום דבר. אבל לפי הרמב"ם ברגע שאני מושך את הסחורה אז הוא קנה שווי מאה שקל שנמצא אצלי זה קנוי לו. אוקיי? זה להבדיל למשל מהלוואה שהרמב"ם אומר מלווה להוצאה ניתנה אז הוא לא קנה בעצם שום דבר רק אני צריך לשלם לו. אז אם אם באמת אנחנו יוצאים ממחלוקת הראשונים הזאת אז יכול להיות שהדיון שלנו יהיה תלוי בה. למה? אם אני הולך לפי רש"י אז בקניין כסף בעצם כשאני משכתי את הסחורה התחייבתי לתת לך איזהו שווי מאה שקל. אוקיי? עכשיו אם אני לא קנית שום דבר אני חייב לשלם לך מאה שקל זה כמו הלוואה. עכשיו באופן עקרוני אני יכול לפרוע את החוב שיש לי כלפיך בכל צורה. כל עוד נתתי לך את השווי שמגיע לך הכל בסדר הרי אין לך משהו מסוים שקנית אצלי. אתה לא יכול לבקש ממני דווקא את הדבר הזה ולא את הדבר ההוא. אני חייב לשלם לך מאה שקל. שווי של מאה שקל. בסדר אז אני אתן לך את זה בכל צורה שאתה רוצה ולכן לפי התפיסה של רש"י הייתי מצפה שדבר כזה לא יהיה אפשרי. אי אפשר יהיה להתנות שהתמורה תינתן לי בצורה דווקא בצורה מסוימת. שייתן לי באיזהו שווי השווי שקבענו זאת אומרת באיזה צורה שהוא רוצה. לעומת זאת לפי הרמב"ם שלפי הרמבואנחנו אומרים שבעצם בקניין כסף שני הצדדים קונים. אני קונה את הסחורה ואתה קונה כנגד זה את התמורה. כאן היה מקום לומר שאם הוא קנה אז יכול להיות שהוא יכול לקנות משהו מסוים. אני רוצה דווקא את הטלה הזה. אז ברגע שאני משכתי את הסחורה אתה קנית את הטלה. כי זה לא התחייבות לתת לך מאה שקל אלא אתה קנית תמורת הסחורה שאני קניתי אתה קנית אצלי משהו. בדרך כלל אתה קונה שווי מופשט אבל אם אתה רוצה משהו אחר אז העסקה היא כמעט כמו חליפין. בעצם העסקה שאתה קנית את המשהו האחר הזה לפי מה שסיכמנו. אוקיי? ולכאורה. הוויכוח הוא בשאלה הזאת, אבל אמרתי שזה לא מחויב המציאות, כי גם לפי רש"י יכול להיות שאני יכול, זה רק התחייבות, זה לא קניין, ואני יכול להתחייב בתנאי. מה זאת אומרת? אנחנו עושים עסקת קניין כסף. אני מושך את הכיסא, אתה כנגד זה, זאת אומרת נוצר כנגד זה חוב שלי כלפיך, אני מחויב לתת לך שווי מסוים, לא קניין אלא התחייבות או חוב. אבל יכול להיות שאם אנחנו עושים פה עסקה, את העסקה הזאת אפשר ללוות בתנאי. אפשר להתנות על עסקאות, נכון? יכול לקדש אישה בתנאי שמחר ירד גשם, אני יכול למכור לך את המכונית בתנאי שכך וכך, אני יכול להתנות תנאים על כל עסקה. עכשיו יכול להיות שכאשר בן אדם אומר אני רוצה את התמורה בדווקא בטלה שחור, או שזה לא משנה איזה, אז נכון הוא לא קנה כלום, זה רק התחייבות, אבל ההתחייבות הזאת מלווה בתנאי. זאת אומרת אני מוכן לעשות איתך את העסקה אם אתה תשלם לי את התמורה דווקא בטלה שחור ולא בכל שווה כסף אחר. ואז למרות שלא קניתי משהו מסוים המוכר, זאת אומרת לא קנה משהו מסוים אצל הקונה, עדיין הוא יכול להגביל אותו לשלם לו בסוג מסוים של דברים בגלל שיש תנאי, בלי זה אז אני לא רוצה את העסקה. אז אני יכול תמיד להתנות את העסקה בדבר הזה, רק שבאופן עקרוני נדמה לי שאם באמת זה תנאי, אז ברגע שהבן אדם לא ישלם לך בטלה שחור, נגיד שאתה רצית טלה שחור, אני לא אשלם לך בטלה שחור, אז מה קורה? אתה יכול לתבוע ממני את הטלה השחור במקום מה שנתתי לך? לא, פשוט העסקה תתבטל. ברגע שהתנאי לא התקיים, אז העסקה מתבטלת. אם אני ארצה לשמור אצלי את הטלה ולהשאיר את העסקה, אז אני אצטרך לשלם לך בטלה, אבל זה לא שאני חייב לך טלה, אני לא חייב לך כלום. אם אני לא מקיים את התנאי, אז העסקה בטלה, זה הכל. אז לא שאני באמת חייב לך טלה. אז ההבדל בין מה שאני אומר ברש"י לבין מה שאני אומר ברמב"ם, נראה בהמשך עוד הבדלים, אבל זה הבדל ביניהם. צריך להבין שכשאני מתנה תנאי עם מישהו, זה לא שהתנאי הזה מחייב אותו לעשות משהו. תנאי זה לא התחייבות, תנאי זה לא חוזה, תנאי זה תנאי. זאת אומרת אני את ההתרצות שלי לעסקה מתנה בתנאי שיתקיים משהו. אם אתה לא מקיים אותו לא עברת עבירה, לא יצאת נגד תנאי העסקה, העסקה בטלה כי התנאי לא התקיים, על דעת כן לא התרציתי. תחשבו למשל על אישה שקיבלה גט בתנאי שלא תשתה יין חמש שנים. אוקיי, אפשר לתת גט כזה, דוגמה שמופיעה בגמרא. עכשיו היא מגורשת, הלכה והתחתנה עם מישהו, נולדו לה ילדים, הכל בסדר. עכשיו היא רוצה לשתות יין, עברו שלוש שנים, בסדר? עכשיו היא רוצה לשתות יין, מותר לה? אז התנאי בטל? בוודאי שכן. אבל הגט בטל. נכון, רק הגט יהיה בטל, אבל מותר לה. אפשר לדון, כיוון שהגט בטל, אז יוצא שהנישואין לשני זה זנות והילדים הם ממזרים, ואז נוצרת פה איזושהי בעיה, השאלה אם מותר לה לעשות את זה. אבל הבעיה היא לא זה שהיא עברה על התנאי. זה שהיא עברה על התנאי זכותה, אני לא הקדוש ברוך הוא. זה שאני מתנה תנאים זה לא הופך את זה לאיסור לגביה. יכול להיות שפה במקרה המסוים הזה תהיה בעיה לעבור על התנאי כי היא פוגעת בילדים שלה, לא בגלל שהיא פוגעת בי, זה לא בגלל שזה נגד החוזה, אלא כי היא הופכת את הילדים שלה לממזרים, וגם על זה יש לדון אם זה באמת אסור או לא אסור. אבל התנאי לא הופך משהו לאסור. באותה מידה אני רוצה לטעון כאן, לפי רש"י שלא מדובר בקניין, אז אם אני קניתי את הכיסא, משכתי את הכיסא, אתה קנית ממני שווה כסף, לא קנית, סליחה, נוצר חוב שלי שווה כסף של מאה שקל שאני צריך לשלם לך, אתה מתנה את העסקה בזה שכשאני אשלם את המאה שקל האלה אני אשלם את זה בטלה דווקא, טלה שחור או לא משנה משהו. אז זאת התניה, אני יכול לא לשלם. אם אני לא אשלם העסקה תתבטל, לא קרה שום דבר, לא עשיתי עבירה ולא כלום, רק על דעת כן אתה לא התרצית, אז העסקה תתבטל. בסדר? לפי הרמב"ם אם אני לא נותן לך את הטלה השחור אז עברתי עבירה, אני גזלן. אפשר לתבוע אותך. קנית טלה שחור, הוא שלך. צריך להבין, זה הבדל. עכשיו, אפשר לתבוע אותך בבית דין, נכון? בתור שיש לי פיקדון אצלך. פיקדון מופשט, זה לא פיקדון קונקרטי, זה פיקדון מופשט. אבל נכון, החידוש גם לפי הרמב"ם יש פה חידוש. קודם חידשנו שלפי הרמב"ם אפשר לקנות את הדבר המופשט הזה שקרוי שווי. איזושהי הפשטה כזאת שאנחנו עושים, ופתאום הוא הפך להיות סחורה. אפשר לקנות אותו, אפשר להיות בעלים עליו, זה חידוש של שיעורי המבוא. דיברנו על זה בשיעורי המבוא. עכשיו יש לנו חידוש על גבי החידוש הזה, שאני יכול לקנות שווי שממומש בצורה מסוימת. אני רוצה שווי של מאה שקל שממומש בחיטה חדשה, או בטלה שחור, או בשעורה, או בלא משנה מה שלא יהיה. שזה גם חידוש. זאת אומרת, מילא המושג שווי הוא דבר מופשט שאנחנו מבינים, אנחנו כבר רגילים להשתמש בכסף, הכסף מבטא שווי, אז יכול להיות שאפשר גם להיות בעלים על שווי. שווי הופך להיות בעצם כמו איזשהו סוג של סחורה. אבל פה יש חידוש יותר עדין, זה לא רק שאני קונה אצלך שווי, אני קונה אצלך שווי בטלאים שחורים או בחיטין חדשות. גם את זה אפשר לקנות, זה כבר דבר עוד יותר מופשט. אבל כן, וזה לא תנאי כמו שברש"י, אלא זה קניין. יש לי אצלך טלה שחור בשווי מאה שקל. איזה טלה? כלשהו, לא משנה איזה, אבל כלשהו. ברור שאם אני מדבר על טלה זה, לא על טלה סתם אלא על טלה זה, זאת אומרת לא שאני רוצה שתממש לי את השווי בסוג מסוים של סחורה כמו טלה, אלא אני אומר לא לא, הטלה הזה עצמו, זה יהיה התמורה. זה קניין חליפין, לא? מה? לדעתי זה יהיה קניין חליפין. זה דומה לחליפין, אבל יש מקום לדון. יכול להיות שזה קניין כסף והקניין שאני קונה את הטלה הוא זה בגלל שהטלה הוא הוא הכסף או הוא התמורה לעסקה. נפקא מינה למשל זה שאם אני אם אתה תמשוך את הטלה ההוא לא נקנתה העסקה, כי מי שמושך את הכסף לא נחלטה העסקה, רק מי שמושך את הסחורה חולטת העסקה. אז תהיה השאלה אם הדבר הזה הופך להיות קניין חליפין או שאפשר לעשות קניין כסף על שווי כסף קונקרטי, זאת אומרת על חפץ מסוים. טוב, אז בואו נראה עכשיו. שאלנו בפעם הקודמת אני רק חוזר על זה כדי שניכנס לעניין, נראה את דברי הנימוקי יוסף. הנימוקי יוסף אומר ככה: לישנן בעינא, צריך אני לישנן זמן מרובה, כן מדובר על דינרים חדשים, צריך אני לישנן זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדי. שמעינן דהאי טענה דלישן טענה היא, וכתב רח"ז אף על פי שהישנים שווים יותר חייב ליתן לו חדשים כמו שפסק. אומר הנימוקי יוסף, זה משפט המפתח: ודכוותיה במטלטלין שמי שמשך חפץ מחברו והתנה ליתן לו כור חיטין חדשים חייב ליתן לו כמו שפסק. אפשר להתחייב לסוג מסוים של תמורה. ושוב פעם אמרתי זה יכול להתפרש לפי רש"י כהתחייבות בתנאי, בתנאי שתממש אותה על ידי חיטים חדשים, ואפשר לפרש את זה לפי הרמב"ם כקניין של שווי מאה שקל בחיטים חדשות. שתי צורות. על זה שואל אח של הקצות בעל קונטרס הספקות, פה הוא מביא את הנימוקי יוסף ועכשיו הוא שואל: ואחי הרב המופלג מורנו יהודה כהנא הקשה ממה שכתב הר"ן בעבודה זרה פרק השוכר, שהשוכר את הפועל והתנה ליתן לו בשכרו כור חיטין זה או אפילו כור חיטין סתם, שימו לב להבדל כור חיטין זה זאת אומרת הכוונה החיטים המסוימות האלה או כור חיטין באופן כללי כור חיטין סתם, אינו חייב ליתן לו חיטין אלא מעות משום דמיחסרא משיכה. כל עוד לא משכת את הכור הזה לא קנית אותו, נכון? כי סחורה נקנית רק במשיכה. אז איך איך אתה קונה? כמובן אם זה היה חליפין אז זה לא נכון. אם זה היה חליפין אז למשוך את הסחורה של צד אחד מקנה את הסחורה לשני הצדדים. אבל פה זה קניין כסף, זה לא חליפין. בקניין כסף צריך למכור, למשוך את הסחורה, לא את הלא את הכסף, נכון? אז גם אם הכסף הזה הוא שווי כסף הוא סחורה בעצם. ועל הסחורה מתפקדת פה כשווה כסף, כל עוד לא משכת את זה לא קנית. כיוון שכך מה בעצם קורה פה? אתה חייב לתת לו מעות או לא חייב לתת לו דווקא את הכור מסוים הזה. וכן כתב הרמ"א בשל"ב, ואם כן אמאי צריך ליתן כמו שהתנה? ושם מצאתי בבני יעקב שהקשה זה. מה זאת אומרת? הוא מקשה על הנימוקי יוסף שראינו קודם אצלנו בסוגיה מהר"ן בעבודה זרה. הר"ן בעבודה זרה, שימו לב, לא מדבר על קניין כסף, הוא מדבר על שכר שכיר. אני שכרתי פועל ואני צריך לשלם לו. עכשיו הפועל רוצה שאני אשלם לו בכור חיטים זה או בכור חיטים סתם. אומר, דווקא בחיטה. לא, אל תיתן לי כסף, לא שעורה, לא כיסאות, אני רוצה חיטה. או ספציפית אפילו את הכור חיטים המסוים הזה, לא חל. אני יכול לתת לו את שווי הכסף שאני חייב לו בכל צורה שאני רוצה. כך טוען הר"ן. אומר הקונטרס הספקות, כן? אח של הקצות, שזה סותר את מה שכותב הנימוקי יוסף אצלנו. הנימוקי יוסף אצלנו אומר שאפשר להתנות מקח קניין כסף בתשלום תמורה ספציפית או מסוג ספציפי או אפילו תמורה ספציפית ממש. אז יוצא שאתה עושה המרה של הכור חיטים שכר עבודה שלו, אתה הופך את זה לכסף ובכסף הזה אתה מביא לו את הכור חיטים, נכון? כן, הכור חיטים הזה מתפקד פה כשווה כסף. בדיוק, נכון. אז בלשון של הר"ן, תשימו לב, רואים הסוכר את הפועל והתנה ליתן לו בשכרו כור חיטים זה או אפילו כור חיטים סתם. נראה שהוא כנראה תופס את זה כתנאי, לא קניין, אלא הוא מתנה. אתה חייב לי כסף, אני מתנה שתשלם לי את הכסף הזה דווקא בחיטים או בכור חיטים הזה, אוקיי? אבל נראה מלשונו שזו התניה, זה לא קניין. אז על פניו נראה שהוא סובר כמו רש"י, וכיוון שכך, אז מה זה אומר? אז לא, אתה לא יכול לתת לו כסף סתם. השאלה הגדולה זה למה? אם באמת זאת התניה, אז מה הבעיה? מה, התנאי לא תופס? אפשר להתנות בכל עסקה, אפשר להתנות תנאי. למה שזה לא יעבוד? בלי קשר עכשיו לסתירה לנימוקי יוסף, סתם אני שואל, למה באמת שזה לא יעבוד? איך אפשר להגיד שזה לא יעבוד? הרי ראינו שבין לרש"י ובין לרמב"ם זה אמור לעבוד. לרש"י מדיני תנאי ולרמב"ם בגלל שזה קניין, קניתי את זה. אבל כך או כך זה אמור לעבוד. אז איך הר"ן טוען שזה לא עובד? בלי קשר לסתירה שלו מול הנימוקי יוסף, אלא איך באמת אפשר להבין את העניין הזה שזה לא עובד? אפילו אי אפשר להגיד שכאן שהעסקה בטלה, כיוון שהפועל עשה את העבודה שלו. נכון, הגיע לעבודה, אז זה לא אם קנית משהו נניח אז העסקה בטלה, כאן זה אפילו זה לא תופס. נכון, אז בעצם האמירה של הר"ן היא בעצמה טעונה הסבר עוד לפני השאלה של הסתירה מול הנימוקי יוסף. כן, הרמ"א גם מביא את זה להלכה. הערתי שאומנם זה לכאורה קושיה מגברא אגברא, כן? מהר"ן על הנימוקי יוסף. טוב, אז יש מחלוקת, מה קשה? אבל השולחן ערוך פוסק את שני הדברים. השולחן ערוך פוסק גם את דברי הר"ן וגם את דברי הנימוקי יוסף, ולכן בכל מקרה אנחנו צריכים ליישב לפחות את שיטת השולחן ערוך גם אם לא את שיטת הר"ן והנימוקי יוסף עצמם. עכשיו באופן עקרוני, עד כאן פחות או יותר הגענו פעם קודמת. באופן עקרוני היה מקום להגיד שלא קשה מהר"ן על הנימוקי יוסף. כן, אני קורא לזה ר"ן ונימוקי יוסף, אבל תסתכלו על זה כשתי הלכות בשולחן ערוך, כי ר"ן ונימוקי יוסף באמת זה לא הם לא חייבים אחד לשני שום דבר. אבל אני קורא לזה ר"ן ונימוקי יוסף, הכוונה מהדין של הר"ן לדין של הנימוקי יוסף, אוקיי? למה זה לא קשה? כי אפשר אם אנחנו הולכים בכיוון של הרמב"ם, שאפשר לקנות שווי ושבעסקת קניין כסף במקח אני בעצם קונה את השווי, זה לא התחייבות. לא התחייבות ולא תנאי, אני קונה את השווי, אוקיי? אז בעצם הטענה היא שבדמי מקח צודק הנימוקי יוסף. למה? כי יש פה קניין, ברגע שיש פה קניין… מה שקניתי קניתי. אם קניתי חיטה, אתה צריך לשלם לי חיטה, כי זה מה ששלי. נכון? זה לא התחייבות. אם זה התחייבות, אני אומר זה שווה כסף באופן כללי, אתה יכול לתת לי את השווה כסף הזה איך שאתה רוצה. אבל אם זה קניין, מה שקניתי הוא שלי, אתה לא יכול לתת לי משהו אחר. אוקיי? לכן אפשר לומר שההלכה של הנימוקי יוסף מבוססת על זה שמדובר בקניין. אבל בר"ן הרי מדובר בשכר שכיר, לא בדמי מקח. עכשיו בשכר שכיר היה מקום להגיד, אני מזכיר לכם שגם הרמב"ם אומר שבהלוואה למשל לא קניתי שווי. זה לא כמו דמי מקח. בדמי מקח קניתי שווי שלי שנמצא אצלך. בהלוואה אתה חייב לתת לי כסף, זה מין חיוב עתידי כזה. אין לי אצלך כרגע שום דבר. אתה חייב לתת לי משהו בעתיד. עכשיו השאלה היא למה לדמות את שכר שכיר. אם אני מדמה את שכר שכיר להלוואה, אז לא קשה. למה? כי מה שהנימוקי יוסף אומר שאני קונה כשאתה חייב לתת לי את מה שהתנינו, זה בגלל ששם מדובר בקניין כסף. בקניין כסף אני קונה את השווי. ואמרנו שלפי הרמב"ם כשקונים את השווי יש הרבה יותר הצדקה לומר שאתה יכול גם לקנות דבר מסוים, לא רק שווי כללי, להפך, אולי זה אפילו עוד יותר קל לקנות כי זה פחות מופשט, קנית משהו מסוים. אוקיי? לעומת זאת, בשכר שכיר, שכר שכיר אולי זה כמו הלוואה. אני חייב לך את הכסף הזה אבל לא שיש לך אצלי שווי. אני חייב לך את הכסף הזה. אם אני חייב לך את הכסף הזה זה חוב. חוב אפשר לשלם בכל צורה שאני לא רוצה. למה לא נראה זה כתנאי? גם אם זה רק התחייבות, אבל ראינו שיש פה התניה. אז אני אומר, יכול להיות שלא היה פה תנאי כפול או משהו כזה, אז בדיני תנאים זה לא תנאי. נכון שאתה חייב לשלם כי עשיתי לך עבודה, אז ההתחייבות שלי לשלם ודאי קיימת. אבל התנאי, כל עוד לא ממש אמרתי את זה בצורה של תנאי, אז אין פה תנאי תקף. מה שנשאר זה שאני חייב לך מאה שקל. איך לשלם את זה? כל צורה שאני מחליט. אוקיי? אז רק עניין טכני למה באמת לא לראות את זה כתנאי. אבל ברמה העקרונית התירוץ הוא שבדמי מקח זה קניין ובשכר שכיר זה כמו הלוואה. זאת אומרת, זה בעצם חוב ולא התחייבות או חוב ולא קניין. מה? או. עכשיו שאלה טובה מאוד. שאלה טובה מאוד. קצת מפריע לי משהו בצורה רצינית כיוון שאצל השכיר יש לו זכות שעומדת החובה כנגד זה. להבדיל מהלוואה, זה לא בכלל לא באותו מישור. לא הבנתי. בהלוואה, הרי אם נתתי למלווה להוצאה ניתנה והוא מחזיר לי מזומן, אמר רב פפא שהוא חייב לפרוע חובו. בשכירות זה משהו אחר, יש לאיש הזה זכות. מי אמר לך? למה לא להגיד שזה כמו הלוואה? מה זה? הוא יכול לא להחזיר? הוא חייב בגלל… אין דבר כזה יכול לא להחזיר. הוא חייב לשלם לך כמו שאני חייב לשלם לך הלוואה. לא, אתה חייב… זה לא התחייבות שחייב. זה חייב כי התורה חייבה אותך לפרוע. נכון, וגם פה אותו דבר. מי אמר? גם פה אותו דבר. שכר שכיר זה גם אותו דבר. יש ביומו תיתן שכרו, בל תלין, יכול להיות שגם זה חיוב שהתורה חייבה אותך. אז השאלה אם שכר שכיר הוא כמו הלוואה או כמו דמי מקח. אם אני אגיד ששכר שכיר זה כמו הלוואה, אז אפשר אולי ליישב את הר"ן עם הנימוקי יוסף. אני רוצה לומר יותר מזה. בדמי מקח, איך הרי הרמב"ם אומר שקונה את השווי, נכון? איך הוא קונה את השווי? במשיכת הסחורה, נכון? משיכת הסחורה היא זו שמקנה למוכר את השווי. השווי שאצל הקונה קנוי למוכר. נגיד שהייתי רוצה להגיד שזה קניית שווי גם בשכר שכיר. איך קונים את זה? העבודה, צריך להבין, כשאני עבדתי אצלך, אתה לא משכת שום דבר וקנית משהו שאני דרך זה יכול להגיד שקניתי כנגדו את השווי, אני קניתי הכוונה הפועל, כן? קנה את השווי שנמצא אצל המעסיק. המעסיק לא משך שום דבר. אלא מה? הפועל עשה עבודה. נכון? זה מה שנעשה פה בפועל, פיזית. מה הפעולה שנעשתה פה? הפועל עשה עבודה. לעשות את העבודה זה מקביל למשיכת הסחורה? זאת השאלה בעצם. כי אפשר היה להגיד שלעשות את העבודה זה לייצר את הסחורה, זה לא למשוך את הסחורה. כל עוד לא עשיתי. עשיתי לך את העבודה אין על מה לשלם. כשאמרתי לך שעשיתי לך את העבודה עשיית העבודה היא לא פעולה קניינית. עשיית העבודה היא פשוט ביצוע או יצירת הסחורה. יצרתי את הדבר שאותו אתה מקבל ממני. זה לא פעולה קניינית. כשאני מושך את הסחורה, הסחורה קיימת גם קודם. אני עכשיו מושך אותה, אז עשיתי פעולה קניינית. אני קניתי את הסחורה וכנגד זה אתה קנית שווי, את שווי הסחורה. אבל בפעולה של פועל, אין איך לקנות את השווי אפילו אם הייתי הולך עם הרמב"ם. ולכן יכול להיות שהר"ן מה שהוא אומר, שבפעולה של פועל זה באמת כמו הלוואה ולא כמו דמי מקח. כי פה אי אפשר לקנות שווי, לכל היותר נוצרת התחייבות, ואולי אפילו ההתחייבות נוצרת מהתורה, שפועל שעבד אצלך התורה מחייבת אותך לשלם לו כמו בהלוואה. אוקיי? אז יש אולי אפילו איזושהי סברה לעשות חילוק בין דמי מקח לבין שכר שכיר. אבל כמובן, כל זה נאמר רק אם אני מדבר, רק אם אני הולך בשיטת הרמב"ם, שבדמי מקח אני קונה את השווי. אבל אם אני הולך בשיטת הראשונים האחרים, אז בעצם נראה שאני לא קונה את השווי אלא נוצרת התחייבות כמו רש"י. כשנוצרת התחייבות, במצב כזה לא רואה סברה לחלק בין דמי מקח לבין שכר שכיר. ממה נפשך, אם אתה אומר לי שהתנאי יעבוד, אז הוא יעבוד בשניהם. אם אתה אומר לי שזה לא תנאי כי לא היה תנאי כפול או משהו כזה, בסדר, אז לא יעבוד בשניהם. אבל איך אתה יכול לעשות חילוק בין דמי מקח לבין שכר שכיר אם אתה לא הולך עם הכיוון של הרמב"ם? אז לכן הכיוון הזה נפתח בעיקר אם אנחנו הולכים עם הרמב"ם. עכשיו, הרמב"ם כשלעצמו קשה להגיד בו את הדבר הזה. למה? כי הרי הרמב"ם, אם אתם זוכרים, מסביר את המשנה בשביעית, מה ששאלת קודם. המשנה בשביעית שאומרת שהדברים לא משמטים, דברים שלא נשמטים, הרמב"ם אומר זה כמו פיקדון. דבר שקנוי לך, אין שמיטה, כי התורה בשמיטת כספים לא מעבירה אליי דברים ששייכים לך, רק פוטרת אותי מחובות עתידיות שלי לשלם לך כמו בהלוואה. עכשיו אחת הדוגמאות שמובאות שם במשנה זה שכר שכיר. שכר שכיר לא נשמט. נכון? ואם זה ככה לפי הרמב"ם כנראה הוא תופס שגם בשכר שכיר השכיר קנה את הכסף כמו שבדמי מקח המוכר קנה את השווי. ואם זה ככה אז אי אפשר לעשות את החילוק שאמרנו קודם. אבל כמובן אז הרמב"ם לא חייב כלום לר"ן ולנימוקי יוסף. מה שאני רוצה לטעון זה שאולי השולחן ערוך הולך בכיוון של הרמב"ם, בתפיסה העקרונית של הרמב"ם שיש פה קניית שווי, אוקיי? אבל הוא לא מסכים עם הרמב"ם שבשכר שכיר זה גם קניית שווי. לא. בעניין הזה הוא לא מסכים עם הרמב"ם. אתה לא חייב לקבל את כל הרמב"ם על כרעיו וקרבו. ואתה אומר, אני מסכים עם הרמב"ם שבדמי מקח זה לא רק התחייבות אלא קניתי שווי. אני לא מסכים עם הרמב"ם בשכר שכיר, שכר שכיר בעיניי זה כן הלוואה, זה כן חוב כמו בהלוואה. אז למה זה לא נשמט? הרי זה ראינו, שהכסף משנה אפילו את הרמב"ם עצמו כשהוא מסביר הוא לא מסביר אותו כמו שאני אמרתי. והכסף משנה לא מקבל את האמירה שזה כמו פיקדון ולכן זה לא נשמט. אלא מה, דיברנו על ההסברים, למשל שהדבר הוא לא נעשה כהטבה לנזקק, אז אין על זה שמיטת כספים. ולא שכר שכיר, ולא הקפת החנות, ולא כל הדברים האלה, הם לא הטבה לנזקקים. לכן לזה לא נאמר דין שמיטת כספים. אז אם ככה זה הכסף משנה שזה השולחן ערוך, כן? השולחן ערוך שאלנו את השאלה על השולחן ערוך. אז שיטת השולחן ערוך עצמו, גם אם הוא הולך כמו הרמב"ם, הוא לא רואה בזה סיבה למה שהשמיטה לא תשמט. ההסבר למה שמיטה לא משמטת זה הסבר אחר. ולכן אני יכול להגיד שבשולחן ערוך ספציפית הוא הולך עם הרמב"ם שדמי מקח זה באמת קניתי שווי. הלוואה לא. שכר שכיר זה כמו הלוואה לשיטתו, וכאן הוא סותר את מידת הרמב"ם. אבל שכר שכיר זה גם הלוואה לשיטתו. ולמה שכר שכיר ודמי מקח והכל לא נשמטים? לא שייך לשאלה אם קנית או שזה התחייבות. זה השאלה מה מטרת ההתחייבות. האם זה הטבה לנזקקים או לא הטבה לנזקקים. בסדר? ולכן בשולחן ערוך עצמו אני יכול להסביר את זה. הרמב"ם זה לא יילך. אבל בשולחן ערוך עצמו אני יכול להסביר את זה. טוב. אוקיי בוא נראה את הקצות. אז הקצות אחרי שמביא את הקושיא של אח שלו, ולכן נראה לעניות דעתי, עוד פעם? שכר שכיר זה יותר חמור מהגנב, חמור בשניהם, יש כאן קודש, שכר שכיר הוא עובד, לא תלין את שכרו, אבל זה חמור מהגנב. מה זה נקרא חמור? חמור מבחינת העובדה שהבעל בית משלם לו. זה שהעבירה יותר חמורה פחות חמורה זה דיון אחר. מה זה קשור אלינו? אני מדבר על השאלה לא אם זה חמור אלא השאלה מה אופיו של החוב. האם זה חוב או שזה קניין של שווי? זה הבדל משפטי, זה לא שאלה של חמור יותר וחמור פחות. לכן נראה לעניות דעתי דודאי הזהב קונה את הכסף מפרש לה בגמרא דהיינו נתחייב בכסף דמטבע אינו נקנה בחליפין. איך הקצות הולך? לא כמו שאמרתי ברמב"ם, נכון? קצות אומר שבדמי מקח זה יצירת התחייבות על כסף, זה לא כקניין של שווי, כי מטבע אינו נקנה בחליפין. אתה לא יכול לקנות שווי. אי אפשר לקנות בחליפין. אם היית יכול לקנות זה היה קניין חליפין. אתה לא יכול לקנות, זה רק יצירת התחייבות כמו רש"י. ואם כן על כרחך דתנן הכסף אינו קונה את הזהב היינו אפילו התנה ליתן לו זהב עבור הכסף נמי לא מהני, ומשום דדהבא פירי לגבי כספא ומיחסרא משיכה. מה הוא אומר? בוא נחשוב רגע על כסף מול זהב. אני משכתי את הכסף וביקשתי שתמורת הכסף הזה תתן לי טלה. משכתי את הכסף, שימו לב, לא את הסחורה. בסדר? וביקשתי שתמורת זה תתן לי טלה. האם אתה חייב לתת לי טלה? לא. אתה משכת את הכסף ואני ביקשתי שכנגד זה תתן לי טלה. האם אתה חייב לתת לי טלה? לא. ודאי שלא. למה? כי משיכת הכסף לא קונה, מדאורייתא מדרבנן, אבל משיכת הכסף לא קונה רק משיכת הסחורה. נכון? אז לכן אתה יכול להגיד לי כשאני משכתי את הסחורה כנגד זה אתה קנית שווי שנמצא אצלי. עכשיו עולה השאלה האם את השווי הזה אתה יכול לבקש רק במונחי חיטים או במונחי טלה או משהו כזה. אבל פה זה מצב הפוך. אם אתה משכת את הכסף ולא את הסחורה ואתה רוצה סחורה מסוימת, מה פתאום? זה כל הרעיון שבקניין כסף משיכת הכסף לא עושה כלום חוץ ממי שפרע, היא לא עושה שום דבר מהותי. לכן פה ברור שאתה לא קונה שום דבר. ברור… רגע מי המושך? המוכר משך את הכסף? פשיטא ודאי את זה, אז מה? הוא לא קנה. התרצות זה חינם. כל עוד לא קנית אז התרציתי ועכשיו התחרטתי. כן מה מה אתה אומר? המוכר משך את הכסף זאת התמונה. המוכר משך את הכסף ולכן הוא לא סיפק את הסחורה. נכון? ואז הוא לא יכול לבקש ממנו סחורה מסוימת כי לא קרה כלום. זה לא אותו דבר כמו הדיון של הנימוקי יוסף, כי הנימוקי יוסף מדבר כשמשכתי את הסחורה. ועכשיו השאלה האם אתה יכול כנגד זה לבקש ממני תמורה מסוימת. אז זה דיון אחד. אבל האם מישהו יעלה בדעתו שכשאני מושך את הכסף אני אוכל אתה תוכל לבקש ממני כנגד זה סחורה מסוימת? לא סחורה מסוימת ולא סחורה לא מסוימת, אתה לא יכול לבקש ממני כלום חוץ מאשר כמובן את הכסף בחזרה. סתם לקחתי לך כסף זה גזל, זה משהו אחר, ודאי שאני צריך להחזיר את הכסף. אבל זה לא חלט, לא נחלט שום דבר בעסקה. הוא אומר ומשום דדהבא פירי לגבי כספא ומיחסרא משיכה ומוכח מזה דאפילו מחייב עצמו ליתן זהב עבור כסף לא מהני. נכון זה ברור, זה מה שראינו. ואם כן אפילו פירי סתמא אינו מתחייב עבור מעות. נכון אתה לא יכול להגיד שום דבר גם לא אני לא חייב לך חפץ קונקרטי אם משכת את המעות, אבל כמובן שאני לא אהיה חייב לך חפץ לא קונקרטי, תן לי איזשהו כיסא לא משנה איזה או כור חיטים סתם. כן? ברור שלא. אין זה לא קונה. אתה לא חייב שום דבר. קל וחומר, אם דבר מסוים זה לא יכול לחייב לדבר לא מסוים זה ודאי לא יכול לחייב. לא מחייב כלום. ופה זה בדיוק הפוך. למה? כי ספציפיות יותר חמור. לא, לקנות משהו ספציפי יותר קל מאשר לקנות משהו מופשט. זה שאפשר לקנות משהו מופשט זה חידוש. אם המשיכת הכסף לא מצליחה לקנות משהו קונקרטי, איך היא תצליח להקנות לי משהו מופשט? זה יותר קשה לקנות משהו מופשט, זה חידוש של הרמב"ם שבכלל אפשר לקנות דבר כזה. אלא מה? משיכת הכסף פשוט זה לא פעולה שקונה. אם היא לא קונה היא לא קונה שום דבר, בטח שהיא לא תקנה דבר שקשה יותר לקנות אותו. כן. כן. אני רוצה להמשיל את זה למשהו קונקרטי מהמציאות. נגיד יש לו כינוס נכסים. כן. והוא לא מתרצה והוא גם לא… העבירו לו את הכסף אבל זה כסף. אבל יש פה משהו… ממי זה לא? לבעל חוב שלו? כן. נו, אז מה הבעיה? אם העבירו לו כסף אז זה מה שהוא חייב לו, מה הבעיה? אבל פה יש פה סכסוך. מה זה כינוס נכסים? כינוס נכסים פירושו שאני חייב כסף למישהו ואין לי לשלם, אז כונסים את נכסיי. נגיד הבעל והאישה רוצים להפריד רכוש. אוקיי. אבל הבית משפט כאילו מחייב אותם לעשות את זה. אוקיי, לחלק, לחלק שותפות נגיד, או משהו כזה? אוקיי. ואז פה יש בעצם גוף, ובסוף בא גורם שלישי וקונה את שתי החלקים שלהם והם מתחלקים בכסף. והגורם השלישי מעביר את הכסף למחלק ויש פה עוד שתיים, ובעצם הם מתרצים בזה שבסוף מקבלים את הכסף, לא בטוח שמתרצים… לא, אני לא מבין את השאלה. טוב, אני לא יודע, יעבדו על זה. אוקיי. טוב, זה אומר והיינו דינא דהרן דמעות אינו קונה אפילו להתחייב בכור חיטין סתמא. ומשום הכי בסוכר את הפועל אינו חייב ליתן לו חיטין דמלאכת הפועל אינו אלא כמו נתינת מעות. שומעים מה הוא אומר? הוא אומר, אנחנו התלבטנו האם מלאכת הפועל זה כמו הלוואה או כמו דמי מקח. אומר הקצות, זה לא זה ולא זה. אולי זה יותר דומה להלוואה בעצם, אבל זה בעצם זה לא זה ולא זה. מלאכת הפועל זה כמו מישהו שנתן לך מעות. אם מישהו שנתן לך מעות, הוא לא יצר בכלל התחייבות אצלך. אוקיי? ולכן במלאכת הפועל אומר הר"ן, הפועל לא יכול לבקש ממנו תן לי דווקא חיטין או תן לי דווקא טלה או תן לי שום דבר. לא, זה שעשיתי מלאכה זה לא חייב כלום. אולי כמו שאמרתי קודם, כי זאת פעולה שהיא לא פעולה קניינית. כמובן, מה זאת אומרת, אז מה, אז אני לא חייב לשלם לו? לא חייב לשלם לפועל? חייב, לאו מדאורייתא, אתה חייב לשלם. זה גזל, זה משהו אחר. מה, לא תלין? זה לא תלין, זה גזל. אבל אני חייב… אז לא שלא נוצרה פה התחייבות, כן נוצרה פה התחייבות. זה לא דומה לנתינת כסף. בנתינת כסף אני לא חייב לך כלום, לא נוצר שום דבר. בפועל יש התחייבות, אני חייב לך מאה שקל, רק אתה לא יכול לבקש ממני דווקא חיטה. למה לא? מה ההבדל? כי הוא אומר, כי זה דומה לנתינת הכסף, אבל זה לא באמת דומה לנתינת הכסף. בנתינת הכסף לא קרה כלום, פה אתה חייב לשלם לי מאה שקל. בנתינת כסף אתה צריך להחזיר את הכסף. הו! אז אפשר פשוט הוא כנראה תופס שבנתינת הכסף בסופו של דבר מה זאת אומרת לא קרה כלום? אתה חייב לי מאה שקל. נכון שאתה לא צריך לתת לי את הסחורה אבל את המאה שקל אתה חייב. אתה יכול לתת לי או את המאה שקל שנתתי לך או שווה כסף אחר, לא חשוב, אתה צריך להחזיר לי את זה. עכשיו בפועל זה בעצם אותו דבר, אלא מאי? אני לא יכול להחזיר לך את העבודה, העבודה כבר נעשתה. איך אפשר להחזיר? לכן אני חייב לתת לך כסף. זה אומר שהחיוב לתת לך כסף קיים פה, אבל לא בגלל שקנית משהו. אני חייב לתת לך מאה שקל, עקרונית הייתי יכול להחזיר לך את העבודה, אבל זה כבר נעשה, אי אפשר לעשות את זה. אני נותן לך מאה שקל, אבל זה כמו כל התחייבות אחרת, אני נותן לך את המאה שקל האלה בכל צורה שאני רוצה, לאו דווקא בדבר מסוים. לכן אומר הקצות זה דומה לנתינת הכסף ולא נתינת הסחורה. אין מה לדמות בכלל את הר"ן לנימוקי יוסף, הם לא מדברים על אותו דבר בכלל. אין סתירה ואין לא צריך ליישב שום דבר. אבל העבודה זו סחורה פיזית. הוא טוען שלא. מה זה הסחורה? זה הרי לא עסקת קנייה. לא קונה. אם זה היה עסקת קנייה אתה צודק. אז אני קניתי את העבודה ואני משלם לך בזה בתמורה בכסף. זה מה שהוא טוען, אני לא קניתי את העבודה. אתה עשית עבודה ואני התחייבתי לתת לך כסף כנגד העבודה. זה התחייבות, זה לא קניין. אוקיי? וכיוון שכך, אז אני חייב לתת לך מאה שקל. עקרונית יכולתי להחזיר לך את העבודה וללכת לכל הרוחות, אני לא חייב שום דבר. בסדר, אי אפשר להחזיר את העבודה טכנית, פשוט אי אפשר, היא נעשתה כבר. בכסף שנתת לי בקניין כסף אני בעצם חייב לך את המאה שקל האלה. נתת לי מאה שקל, רק אתה רוצה את המאה שקל האלה לקבל דווקא את הכיסא הזה תמורת המאה שקל האלה. את זה אתה לא יכול לעשות. כל מה שאתה יכול זה לבקש ממני את המאה שקל שלך בחזרה. אני יכול אגב לתת לך את הכיסא הזה בתור שווה כסף, להחזיר לך את המאה שקל שלך דרך כיסא. בסדר. אבל זה לא יהיה בגלל שקנית את הכיסא אלא כי זה השווה כסף שאיתו אני מחזיר לך את הכסף שלך. לכן הוא אומר לא קרב זה אל זה, הר"ן והנימוקי יוסף לא מדברים על אותו דבר. הנימוקי יוסף מדבר שאני קניתי סחורה, כנגד זה אני יכול להתחייב. תמורה מסוימת. למה? כי קניתי איזושהי תמורה או התחייבתי בתנאי או מה שלא יהיה. כאן, לא התחייבתי שום דבר, רק אני צריך להחזיר לך את מה ששלך, אז בסדר, אז אני אחזיר לך. זה כמו מי שנתן את הכסף. אבל מי שמשך בפירות והתנה ליתן לו חיטים במקום דמי הפירות, שפיר מתחייב כמו שהתנה. שימו לב, עוד פעם, זה לשון התנאיה. והנה ברמב"ם, זה כנראה כמו רש"י, לא כמו הרמב"ם. זה התנאיה, זה לא קניין. דאף על גב דפירי לא עבדי חליפין, היינו דווקא דרך קניין זה תחת זה, אבל להתחייב בפירות כקניין כסף, כיוון שאחריותו עליו, ועיין ודאי דהני חיובו הוא מעות אפילו לחייב את הפירות לא מהני, וכדמוכח מהאי דכסף אינו קונה את הזהב דמיירי בחיובו כמו שכתבנו. ושכירות דפועל אינו אלא כמו מעות וכמו שכתבנו. כללא דמילתא, מעות אינו מחייב את הפירות והיינו הך דשכירות, אבל פירי שפיר מחייב את הפירות, פירות אחרים, והיינו הך דנימוקי יוסף. ככה הוא מסביר את הסתירה בין הר"ן לנימוקי יוסף. הקצות הביא ראיה לזה שמשיכת מעות לא קונה וגם לא מחייבת. למה? הוא אומר ככה, כאשר הזהב קונה את הכסף, ראינו את זה קודם, כשאומרים שהזהב קונה את הכסף, האם זה מדבר על קנייה או על התחייבות? התחייבות. אין קנייה לפי הקצות. הרמב"ם לא אומר ככה, אבל לפי הקצות ורש"י זה התחייבות, לא קניין. אי אפשר לקנות כסף בחליפין. זה התחייבות. אז גם כשאומרים שהכסף לא קונה את הזהב, הקונה פה פירושו התחייבות, נכון? כי המונח קונה במשנה צריך להיות בסיפא כמו ברישא. ברישא וודאי מדובר על התחייבות כשאומרים שהזהב קונה את הכסף. אז כשאומרים שהכסף לא קונה את הזהב, מה אומרים? הכסף לא מחייב זהב. לא רק שהוא לא קונה, הוא גם לא מחייב. זה הראיה של הקצות. לכן הוא אומר שכשאני מעביר את הכסף אפילו התחייבות לא נוצרה פה, כלום לא נוצר פה. לא רק שקניין לא נוצר פה. בסדר? זאת בעצם הטענה הראיה של הקצות מהמשנה, שהעברת הכסף אפילו התחייבות לא יוצרת. אז רב דוד פוברסקי מקשה עליו בשיעורים שלו פה, הוא אומר: אכן לכאורה ראייתו מהמשנה אינה ראיה. דדווקא ברישא דהזהב קונה את הכסף מוכרח דהכוונה מחייבת הכסף לא קונה. למה? כיוון דהא בזה השמיענו דזהב הוי פירא וכסף הוי טיבעא, דהרי לעולם כשמושך פירות אין המעות נקנים להמוכר להיות שלו, אלא רק דעל ידי שהוא קונה המקח מתחייב ממילא דמי המקח. וממילא דאמרינן הכא דהזהב הוי הפירא ומשיכתו קונה את הזהב, היינו דמחייב את הכסף. זה ברישא. אתה אומר לי ברישא שהזהב קונה את הכסף, ברור שהקונה פה פירושו מחייב. למה? כי מה החידוש של המשנה כשהיא אומרת שהזהב קונה את הכסף? החידוש הוא שהזהב הוא הפירות והכסף הוא הטיבעא. נכון? זה החידוש. אחרי שאני יודע את זה לא צריך להגיד לי שהזהב קונה את הכסף, זה ברור. החידוש הוא מה זה זהב ומה זה כסף, לא שהזהב קונה את הכסף, אלא שזהב זה פירא והכסף זה טיבעא. זה החידוש. מה החידוש בסיפא? כשהסיפא אומרת שהכסף לא קונה את הזהב. החידוש הוא שכסף זה הטיבעא? את זה כבר שמעתי ברישא. אז מה החידוש? החידוש הוא, אבל בסיפא דקתני הכסף אינו קונה את הזהב, הא אין החידוש דהכסף הוי טיבעא והזהב פירא, דהא זה כבר חידש ברישא דהזהב הוי הפירא, דהא הכוונה לעניין עיקר דין הקניין דהשמיענו דכסף אינו קונה המקח רק משיכה קונה. ואם כן, הא בזה הלשון קונה היינו כפשוטו דאינו קונה, אבל לעניין הנידון אם הכסף מחייב או לא, לא איירי כלל במתניתין. אל תביא לי ראיות מהמשנה שהכסף אפילו לא יוצר מחויבות. בכסף שכתוב שהוא לא קונה את הזהב הכוונה לא קונה ממש את הזהב, אבל יכול להיות שמחויבות הוא כן יוצר. אתה אומר לי ברישא הקונה פירושו רק מחייב. אז בסיפא גם כן הקונה הוא מחייב. הרי זו הייתה הטענה של הקצות. אומר אומר רב דוד פוברסקי: לא נכון. ברישא הקונה זה בהכרח מחייב. למה? כי שם כל החידוש הוא שהזהב הוי הפירא והכסף הוי הטיבעא. אז אתה אומר לי ברור שכל הדיון שאתה יכול לדון עליו זה רק על לחייב, לא על לקנות. אבל בסיפא מה החידוש? החידוש הוא שהזהב זה הפירא והכסף זה הטיבע, זה כבר התחדש ברישא. מה החידוש בסיפא? החידוש הוא בדיני קניין שמה? שברגע שאתה מושך את הטיבע לא נקנה הפירא. אבל יכול להיות שהתחייבות כן נוצרת. הפירא לא נקנה, אתה יכול לשלם את זה בצורה אחרת, אבל התחייבות יכול להיות שכן נוצרת. הקניין אין פה. ולכן ה"לא קונה" שמופיע בסיפא יכול להיות שבאמת מדבר על קניין לא על התחייבות. למרות שה"קונה" שברישא מדבר על התחייבות ולא על קניין. אז אין ראיה למה שכותב הקצות. כמובן שהמשנה עצמה אבל הרי אומרת שאם אני מושך את הכסף לא נקנה הזהב וגם לא נוצרת מחויבות, יש רק מי שפרע. אז לא מהדיוק של הקצות, הדיוק של הקצות אולי לא נכון. אבל במשנה עצמה הרי כתוב שלא נוצרת מחויבות. אחרת הייתי חייב לך זהב, נכון? לא בטוח. יכול להיות שנוצרה מחויבות, אבל המחויבות הזאת זה לאו דווקא לזהב. שהוא צריך להחזיר לך את הכסף שנתת לי. זה הכל. כי נתת לי כסף. אבל אני לא חייב לתת לך זהב, אתם רואים זה מחזיר אותנו לנימוקי יוסף. כי הנימוקי יוסף אומר יכולה להיות התחייבות על דבר מופשט. אתה חייב לי זהב, לא זהב מסוים, אבל כמות מסוימת של זהב אתה חייב לי. ואם אתה אומר לי שבמשנה כתוב שאתה לא, אתה לא קנית את הזהב אבל עדיין יכול להיות שהתחייבת זהב, נכון? כך אומר רב דוד פוברסקי. ואז מה זה אומר? באמת לא קנית את הזהב מבחינת קניין כסף. הכסף הוא הטיבע, הוא לא הפירא. אז משיכת הטיבע לא קנתה את הזהב שהוא הפירא, אבל יכול להיות שיצרה התחייבות לזהב. ולמשל בהקשר של שכר שכיר, אז יכול להיות שזה שאתה תצטרך לתת את החיטה דווקא. כי נוצרה שם התחייבות כמו במשיכת כסף. גם אם הקצות צודק ששכר שכיר זה כמו משיכת הכסף, עדיין זה לא אומר שלא נוצרה פה מחויבות. מחויבות כן נוצרה. אני חושב שקשה להגיד שנוצרה מחויבות על זהב כי אתה לא צריך לתת לו עובדה שלא צריך לתת לו את הזהב, יש רק מי שפרע. לא שאתה צריך לתת אתה יכול לתת לו זהב אחר. לא, אתה בכלל לא חייב לתת לו זהב. אתה פשוט יכול להחזיר לו את הכסף וזהו. אוקיי? לכן שם לא נוצרה בכלל מחויבות על זהב, אבל כן נוצרה מחויבות על ערך. אתה צריך הרי להחזיר לו או את הכסף או משהו אחר באותו שווי. ובשכר שכיר כיוון שאי אפשר להחזיר את פעולת השכיר, אז בעצם בעצם אתה חייב להחזיר את הכסף. אז בסוף בסוף זה סתם שאלה על הראיה של הקצות מהמשנה. אבל העיקרון שהקצות אומר יכול להיות מקובל גם עליו. בסדר? כי בפעולת השכיר אתה בעצם נוצרה מחויבות להחזיר לך את הכסף, זה הכל לא על משהו מסוים. זה גם הוא מסכים. וביותר יש לומר, דאפילו אם תימא דהכוונה נמי דאינו מחייב, היינו דווקא היכא דמיירי שלא נתנו הכסף בתורת התחייבות להתחייב לו זהב עבור הכסף, אלא דנתן לו בתורת קניין. נתן לו את הכסף בתורת קניין. ואז הוא אומר לו שיקנה לו את הזהב. אם כן בזה שפיר תני כיוון דמעות אינן קונות ולא קנה הזהב, ממילא ודאי נמי דאינו מחייב, כיוון דלא נתן לו המעות כדי להיות חייב זהב, רק לקנות, ולא קנה. הוא נתן את זה בשביל לקנות, לא בשביל לחייב. אז לכן לקנות זה לא יכול, כי זה טיבע, ולחייב לא התכוונתי לחייב אותך, אז לא נוצרה התחייבות. אבל היכא דנתן לו מעות בפירוש בשביל להתחייב זהב או פירא, וכגון שהתנה עמו דהפרעון עבור המעות יהיה זהב או פירא, אפשר דשפיר מהני אתנאתיה, והכסף מחייב אותו לתת הפירא כמו שהתחייב. דבהא לא איירי המשנה כלל. כן, למשל מה קורה אם הוא נותן לו מלווה לו כסף בתנאי שיחזיר לו את זה בזהב? הלוואה בתנאי שיחזיר לו את זה בזהב. בפשטות זה תנאי, הוא תקף, נכון? הכל בסדר. זה מה שהוא אומר פה. ואומר ששכר שכיר בפשטות זה זה. שכר שכיר נתן נגיד שזה כמו נתינת כסף השכר שכיר. אז זו הלוואה, נכון? כמו הלוואה. לא דמי מקח אלא הלוואה. רגע, זה לא זה לא התחייבות? שכר שכיר לא התחייבות? אני אומר, זה כמו הלוואה. זה יוצר התחייבות כמו שהלוואה יוצרת התחייבות. כן כן, בסדר. אז אומר, אז אם כמו שהקצות אמר, אז זה כמו הלוואה. בסדר, אבל גם בהלוואה אם אני מבקש את הפרעון במונחי חיטים או זהב או מה שלא יהיה, אם התנינו ושני הצדדים הסכימו אז ודאי שאפשר. אז לכן אומר, אז לא יעזור מה שהקצות טוען כששכר שכיר זה כמו לתת כסף. בסדר, אפילו אם אתה צודק שזה כמו לתת כסף. אבל גם כשאני נותן כסף אני יכול להתנות שאני רוצה את הפרעון במונחים מסוימים. אז למה פה זה לא הולך? הוא בעצם מחזיר אותנו לשאלה שאלתי קודם, הרי בסך הכל למה שתנאי לא יעבוד. למה שתנאי לא יעבוד פה? על כל עסקה אפשר להתנות, נכון? זאת בעצם השאלה. נכון. אז אמרתי שיכול להיות שאין פה תנאי כפול או מן משהו כזה, סתם עניין טכני. באופן עקרוני אם הוא היה עושה את זה אז באמת היה מועיל. המחנה אפרים בהלכות מוכר דבר שלא בא לעולם בסימן ג, אז הוא כותב כמו הקצות. הוא אומר, מי שמכר חפץ לחברו כדי שיתן לו חפץ אחר בשבילו ולא היה באותה שעה ברשות הלוקח אותו החפץ. זה כבר רמז מעניין. מדובר שאני נגיד מכרתי לך כיסא כדי שתתן לי את הטלה הזה, טלה מסוים, חפץ, לא סוג טלה, לא שתביא לי טלה, תתן לי טלה זה. עכשיו, וזה לא חליפין, אם זה חליפין אז כמובן הכל בסדר. אבל אם זה קניין כסף רק אני רוצה את התמורה בטלה הזה. עכשיו, הטלה לא היה ברשות הלוקח באותה שעה. הוא אמר לו אני אקנה את הטלה הזה ואני אביא לך. כרגע אין לו את הטלה הזה. אתם כבר מבינים כבר מהניסוח הזה אפשר לנסות ולראות לאן הדברים הולכים. אם לפי הרמב"ם שאני מדבר על קניין, שאני משכתי את הכיסא, השאלה אם אתה קנית את הטלה. עכשיו, זה דבר שלא בא לעולם, עוד אין לי את הטלה הזה. אז אי אפשר לקנות טלה שלא בא לעולם לפי הרמב"ם זה לא יכול לעבוד. כי זה קניין על דבר שלא בא לעולם. אבל אם כמו רש"י שמדובר שאני התחייבתי לך כסף ויש תנאי שאת הכסף שהתחייבתי לך אני אתן לך בטלה. אז אתה אומר גמור, עכשיו אני אקנה את הטלה ואני אתן לך את הטלה הזה בתמורת החוב שאני חייב לך. ובפשטות זה יהיה תלוי במחלוקת בין רש"י לרמב"ם. הנה נפקא מינא נוספת. דיברנו קודם נפקא מינא אחת זה בשאלה מה קורה אם לא קיימתי את התנאי. אז רק יש את בעיית הגזל אבל לא שאתה יכול לתבוע ממני את הטלה. רק תחזיר לי את מה שנתתי לך, כי נתתי לך את זה רק על דעת טלה, זה גזל. לפי הרמב"ם לא, אני יכול לתבוע ממך את הטלה כי קניתי את הטלה. נכון? זה נפקא מינא אחת. נפקא מינא שנייה זה מה קורה שבשעת העסקה לא היה לי טלה. לפי הרמב"ם שזה קניין, לא עובד. אני לא יכול לקנות טלה שלא בא לעולם. אבל לפי רש"י אני בעצם התחייבתי לך מאה שקל ויש תנאי שאת המאה שקל האלה אני אתן לך בטלה, או בטלה המסוים הזה, לא חשוב. תנאי בסדר, אני אקנה את הטלה ואני אמלא את התנאי, אני אתן לך את הטלה. אין בעיה בזה שהטלה לא נמצא בידך כרגע. אז זה הנוסח שלו, כן, ובלא היה באותה שעה ברשות הלוקח אותו החפץ. ובנידון דידן נראה לעניות דעתי דחייב שמעון לאוקמי החיטים לראובן, ואף על פי שלא היה לו חיטים בשעת העסקה. אז איך הוא מבין? כמו רש"י, נכון? שזה התחייבות בתנאי. ואף על גב דבעלמא בפסק על השער שבשוק ונתן דמים לא נתקיים המקח אלא לעניין מי שפרע, ואפילו היו לו חיטים למוכר. כן, מה קורה במקרה שאני יש לי חיטה ואתה רוצה לקנות ממני את החיטה, אז אתה משלם לי מאה שקל, אני משכתי את הכסף, בסדר? לא קרה כלום חוץ ממי שפרע, נכון? אתה לא יכול להגיד טוב עכשיו תפרע לי בחיטה, נכון? וזה אפילו אם היו לו חיטים באותו רגע. למה? משום מעות. בגלל המעות. מה שראינו למעלה, נכון? זה מה שהוא אומר, כמו הקצות. מהתם שאני משום דמעות אינן קונות. הרי כשאני משכתי את המעות לא נקנה לך שום דבר. אבל אם עשיתי פעולה שכן קונה, כמו משיכת הסחורה, זה כן קונה. ואם אני רוצה כנגד זה שאתה תפרע לי ב… או אני אפרע לך, כן, במונחי סחורה מסוימת, בסדר גמור, עשיתי פעולה שקנתה, זה לא כמו לתת מעות. בסדר? זה בדיוק מה שהוא אומר. אבל בנידון דידן שמכר לו חפצים כדי שיתן לו פירות, הרי זה שמעון משעה שמשך החפצים נתחייב לו לתת לו כך וכך חיטים כמו שהתנה עמו. ונהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אבל אדם מחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם. ופה הוא כבר כתוב מפורש. אתם רואים? זאת אומרת אם זה היה קניין כמו שהרמב"ם אומר, אז היה אי אפשר לעשות את זה, דבר שלא בא לעולם. אבל הוא אומר זה לא קניין זה מחייב, כמו שרש"י אומר, שבזהב קונה את הכסף הכוונה מחייבת הכסף, לא קונה שווי כמו שהרמב"ם מבין. לחייב אז אפשר להתחייב בדבר שלא בא לעולם. אני אתחייב לך שאני אביא לך את הדברים האלה. כל עוד נוצר החוב. אי אפשר לייצר חוב עתידי. אפשר לייצר חוב עכשווי ולהגיד שאת החוב הזה תפרע לי בטלאים או בחיטין או משהו כזה. ומנא תימרא, כן, מאיפה תאמר? דכל כהאי גוונא אינו אלא שמתחייב עצמו ומועיל, מהא דכתבו הפוסקים והביא הרב נימוקי יוסף בפרק הזהב, גבי מאי דמפרש תלמודא התם דמאי דתנא מתניתין הזהב קונה את הכסף הכי קאמר הזהב מחייב את הכסף. דמשיכת הזהב נתחייב זה לתת לו הכסף כמו שהתנה עמו, אם ישנות ישנות, אם חדשות חדשות. ולמדו הראשונים מהכא דהוא הדין אם מכר לו חפץ כדי שיתן לו כך, הוא מביא את הנימוקי יוסף בתור ראיה. בסדר? אז הוא מבין את הנימוקי יוסף כמו הקצות, רק הוא מביא פה עוד נפקא מינה. הנפקא מינה היא מה קורה כשהחפץ שאותו אני מנסה שתשלם לי לא קיים ברשותך ברגע העסקה. אז לפי הרמב"ם זה לא יעזור, ולפי רש"י זו התחייבות על דבר שלא בא לעולם וזה כן עוזר. וראיתי מי שרצה לפרש ולומר דמה שכתב הנימוקי יוסף שחייב לתת לו חיטין כמו שהתנה, היינו אם רוצה לקיים את המקח, אבל לא שיחוייב לתת לו חיטין עד כאן. מה הוא אומר? הנימוקי יוסף, אני הסברתי קודם איך אפשר להבין את הנימוקי יוסף שאתה חייב חיטין, כנראה זה קניין, נכון? ולא התחייבות. כן, הרמב"ם, בדיוק. אבל ראינו כבר שבנימוקי יוסף ובקצות לא משתמע שהבינו כך, וגם הר"ן לא משתמע שהם הבינו זאת התחייבות, התחייבות בתנאי. אוקיי? אז הוא אומר, אז אם יש מי שרצה לפרש שמה שכתב הנימוקי יוסף שחייב לתת לו חיטין כמו שהתנה, היינו אם רוצה לקיים המקח, אני בעצם לא חייב לתת לך חיטין. לא חייב לתת לך חיטין, רק מה? אך אז יחזור המקח. מה הרעיון מאחורי זה? שזה תנאי, נכון? כיוון שזה מושג של התחייבות ולא קניין, אז מה שאתה רוצה את הפירעון דווקא בחיטין זה כנראה התניה על ההתחייבות. מה נפקא מינה? הנה הנפקא מינה שדיברנו עליה קודם. אם זה רק תנאי, אתה לא חייב את החיטין, לא קניתי את החיטין, רק אם לא תיתן לי את החיטין אז החיטה, אז העסקה בטלה. זה הכל, תחזיר חזרה את העסקה, הכל בסדר. וכל מה שהנימוקי יוסף טוען, זה החידוש פה, שכל מה שהנימוקי יוסף טוען שאפשר שצריך לתת לו דווקא חיטין, הוא לא מתכוון שחייב לתת לו את החיטין, כי אחרת זה באמת יכול ללכת רק עם הרמב"ם. חייב לתת את החיטין. אבל אם אתה מבין שמדובר פה על התחייבות ולא על קניין, איך אפשר להבין את הנימוקי יוסף שאומר שחייב לתת לו את החיטין? לא באמת חייב לתת את החיטין. אתה רוצה לקיים את העסקה, תצטרך לתת חיטין. לא תיתן את החיטין? אז העסקה בטלה כי התנאי בטל. וזה מחדד מאוד את מה שאמרתי קודם שבניגוד לכל כיווני התירוץ האחרים שאומרים מעלים פה הראשונים והאחרונים, שיש את התירוץ המתבקש שהנימוקי יוסף הולך עם הרמב"ם וגם השולחן ערוך. לגבי שכר שכיר זה פרשייה אחרת. אם שכר שכיר הם תופסים זה כמו הלוואה, נתינת כסף, והרמב"ם תופס את שכר שכיר גם כן כדמי מקח כי זה לא נשמט, כן, לשיטתו. בסדר, בזה הם לא כמו הרמב"ם. אבל את הנימוקי יוסף עצמו הדרך הטבעית להסביר זה כמו הרמב"ם. הדרך היחידה להסביר את הנימוקי יוסף עם רש"י זה רק אם אתה אומר שכשהוא אומר שהוא חייב לתת לו חיטין זה לא באמת שהוא חייב לתת לו את החיטין, רק אם לא ייתן לו את החיטין אז המקח בטל. אתה רוצה לקיים את המקח? תצטרך לתת חיטין. אוקיי? והביאו לזה משום דאוקשה ליה ממה שכתב הראש והר"ן בפרק עבודה זרה גבי אתנן ואי מחסרא משיכה, מכאן יש ללמוד דהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חיטין בשכרו שאינו חייב לתת חיטין דווקא כיוון שלא משך. ובנתינת דמים סגי, דאלמא שאין אדם מתחייב לתת חיטין דווקא עד שימשוך. כן, אז בעצם מה שהביא אותם לפרש כך את הנימוקי יוסף זה הר"ן. עוד פעם, בגלל הסתירה בין הנימוקי יוסף לבין הר"ן. ואז הטענה בעצם שגם הנימוקי יוסף טוען שלא קנית את החיטין אלא רק התנית, אז אם הוא לא ייתן את החיטין אז המקח בטל. אתה רוצה לקיים את המקח, תיתן את החיטין. ולעניות דעתי מי שפירש הכי אגב שיטפיה לא דקדק בה. אומר המחנה אפרים, אבל הפירוש הזה לא בנוי על חוסר דיוק. דשכירות פועלים אינו אלא כנותן דמים כמו שכתב הכסף משנה ומשום הכי לא מתחייב לתת החיטין כיוון דאין מעות קונות כלל אפילו לחייבו למוכר, כמו שכתב הכסף אינו קונה את הזהב. ופירוש דהאי קונה רוצה לומר דמתחייב, אבל נתינת הפירות או החפץ מחייב ליתן כל מה שהתנה ואין כסף בין שווי כסף אפילו לא היו בידו. זאת אומרת מה שהוא אומר אל תדמה לי את הר"ן לנימוקי יוסף כיוון שהר"ן מדבר על נתינת הכסף והנימוקי יוסף מדבר שניתן חפץ. אם ניתן חפץ, בסדר? אז זה משהו אחר. למה זה משהו אחר? למה זה משהו אחר אם ניתן חפץ? כנראה הוא מבין שנוצרה פה התחייבות. בנתינת כסף לא נוצרה אפילו התחייבות, סתם מי שפרע. לא חייב לך כלום. בנתינת חפץ נוצרה התחייבות, השאלה אם ההתחייבות הזאת היא על חיטים או לא על חיטים. אז הוא אומר יכול להיות שזה התחייבות על חיטים. בסדר? זה הטענה. אני חושב שבתפיסה הפשוטה לדעתי יש מפרשים האלה צודקים. אם אתה לא תופס את הנימוקי יוסף בתור קניין, אז מה אם נוצרה התחייבות? בסדר, נוצרה התחייבות ואני אשלם אותה בכסף, לא בחיטים. למה שישלם את זה בחיטים? מה תגיד שיש פה תנאי? אולי יש פה תנאי. ואז אתה אומר אם אני לא אשלם את החיטים, בסדר, אז אני לא אשלם את החיטים. אתה רוצה לבטל את העסקה, תבטל את העסקה, אבל בשביל לקיים את העסקה אני צריך לשלם את החיטים, לא מועיל כסף. זה מה שאומרים המפרשים האלה, דעתי הם צודקים. זה מה שמתבקש אם רוצים למשוך את הנימוקי יוסף לכיוון של רש"י ולא לכיוון של הרמב"ם. עכשיו יש רק הערה, מישהו שאל את ההערה, שאלת על השלכות לימינו. בימינו הרי מייצרים נגיד שאני רוצה לקנות ספר. כשאני הולך לחנות וקונה ספר מסוים, בסדר? אז משכתי את הספר, בזה נקנה לי הספר, נכון? משיכה קונה ואני צריך לשלם את התמורה, משיכה קונה. מה קורה אם אני שולח כסף להוצאה והם שולחים לי בחזרה ספר, לא בחנות, בהוצאה? ששלחתי להם את הכסף ובהנחה שדינא דמלכותא הכסף קונה, בסדר? כסף כן קונה. אבל מה הוא קנה? הם צריכים לתת לי ספר מסוים? ברור שלא, נכון? להחזיר את הכסף, אבל לתת לך כותר מסוים. לא ספר מסוים, יכולים לתת לי איזה ספר שהם רוצים, אני מדבר על ספר מסוים אבל לא חפצא מסוים אני מתכוון. קניתי את הספר, אני לא יודע מה, חומש בראשית מהוצאה מסוימת, אז אני אומר הם צריכים לתת לי חומש בראשית כזה אבל לא חומש בראשית של ראובן ולא חומש בראשית אחר. למה? כי יש להם אלף עותקים, יתנו לך מה שהם רוצים מתוך האלף. זאת אומרת שבעצם זה נכון שעל פי ההלכה כששילמתי את הכסף זה לא קונה, אבל במערכת המשפטית שלנו היום במדינה תשלום הכסף כן קונה, נכון? עכשיו הם צריכים לתת לי ספר אבל לא ספר מסוים, נגיד שאני ארצה את הספר הזה ולא את הספר ההוא. לא. זאת אומרת שאתה בעצם בכסף הזה קנית ספר לא מסוים, נכון? קנית, לא התחייבות, קנית ספר לא מסוים. הם לא יכולים להחזיר לי את הכסף, הם צריכים לתת לי את הספר. הם לא יכולים להחזיר לי את הכסף, קניתי, אוקיי? והם צריכים לתת לי את זה. הם גם לא יכולים לתת לי סחורה אחרת במקום, הם צריכים לתת לי ספר. מה זה אומר בעצם? שאני קניתי ספר לא מסוים, זאת אומרת סוג ספר אבל לא כרך מסוים אני מתכוון, אוקיי? אז היום אפילו על סחורה בעידן הייצור ההמוני שיש היום, פעם זה לא היה, בעידן הייצור ההמוני שיש היום בעצם ספר הופך להיות דומה מאוד לכסף. מה זה משנה אם את השטר של מאה שקל הזה אתה לוקח או שטר של מאה שקל אחר? תכלס תביא לי שטר של מאה שקל. אותו דבר, מה זה משנה אם תביא לי את חומש בראשית הזה או את חומש בראשית הזה? תביא לי חומש בראשית, זה מה שאני רוצה. אז זה מתחיל להיות בעידן הייצור ההמוני, זה מתחיל להיות כבר דומה מאוד למה שקורה בכסף. אגב גם בעבר היה דברים כאלה, נגיד בחקלאות, כשמייצרים עגבניות, אז בסדר עגבניות, קניתי ממך קילו עגבניות, לא חייב להיות קילו מסוים. אני משלם לך כסף ותביא לי קילו עגבניות, כי בעגבניות באמת ייצור המוני כבר היה אז. ספרים לא היו ייצור המוני אז. ספרים שילמתי לך ואתה העתקת לי ספר מסוים, זה לא שהיה בית דפוס שהוציא אלף ספרים ואני קונה את אחד מהם, אוקיי? אז יש לזה למשל כל מיני השלכות על דברים שקורים היום. אני דיברתי גם באחד השיעורים הקודמים על זה שכשאני מפקיד כסף בבנק זאת הפקדה ולא הלוואה לבנק, ולכן כל דיני ריבית שם לדעתי הם לא רלוונטיים. כי זאת הפקדה של שווי. אנשים חושבים שאם מלווה לצורך העניין ניתנה אז זאת הלוואה כי הבנק לא חייב להחזיר לי את הכסף שהפקדתי. הוא רק צריך להחזיר לי איזשהו שווי. אמרתי כן אבל לפי הרמב"ם שקונים שווי, אז ההפקדה בבנק זה פיקדון, זה לא הלוואה, זה פיקדון של שווי. זה לא ישמט, אין בעיה של שמיטת כספים, לא צריך לעשות פרוזבול מול הבנק, לא רלוונטי ריבית בבנק, אולי מדרבנן, אבל אין ריבית על הלוואה, אוקיי? אולי אבק ריבית, אבל זה לא ריבית ממש. ולכן זה מקרין, ההבנה של איך מגדירים היטב את המושג. העקרונות לקוחים משם, אבל היישומים צריך לבדוק אותם לפי המציאות שבה אנחנו פועלים. הנתיבות בסימן ר"ג שם הוא מקשה על הקצות, הוא אומר אם חדשים חדשים, מזה למד הנימוקי יוסף דאם פירש בשעת מכירת מטלטלין שיתן לו כור חיטין ומשך המטלטלין, מתחייב ליתן לו הכור חיטין דווקא. ומשמע מדבריו דאפילו לא היה ברשותו בשעת קניין המטלטלין, חייב ליתן לו הכור חיטין, כיון דמשיכה במטלטלין מחייבת ליה לשכנגדו, כדאמרינן בזהב דהזהב קונה את הכסף, וחיוב מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם. ממש המחנה אפרים, נכון? ואחר כך הגיע לידי ספר מחנה אפרים שכתב כן בהדיא בהלכות דבר שלא בא לעולם. אך הקשה שם לקמן של"ב, בהבטיח ליתן לו חפץ בשכרו, דיכול ליתן לו דמים, שזה הר"ן, נכון? המבטיח לפועל לתת לו חפץ בשכרו. ותרץ דפעולתו הוי כנותן מעות על החפץ ומעות לא קנו. מכל מקום תמוה לפי עניות דעתי, דבסימן של"ב משמע דיכול ליתן דמיו אפילו לכתחילה. ואי שכר פעולה נחשב לנתינת מעות, אם כן יהיה חייב לקבל מי שפרע כשאינו רוצה ליתן לו החפץ. מה הוא אומר? הוא אומר, לפי, אם אתה מדמה שכר שכיר לנתינת המעות, ככה הקצות אמר, נכון? אז מה יוצא בעצם? נגיד שאני סיכמתי איתך שאתה תעבוד אצלי, עשית אצלי עבודה ואני חייב לך עכשיו מאה שקל. עכשיו אתה רצית את המאה שקל האלה לקבל את הכיסא הזה במאה שקל האלה. אומר הר"ן, לא חייב, אני יכול לתת לך גם מאה שקל אחרים. אז אומר הנתיבות, לפחות יהיה פה מי שפרע, נכון? כי הרי התחייבתי לתת לך את הכיסא, נכון שזו התחייבות לא חלה, לפחות אתה מדמה את זה למתן מעות, במתן מעות גם אם אני לא נותן לך את הסחורה אז לפחות מי שפרע יהיה כאן, נכון? אז לעניין מי שפרע זה בעצם פועל כמו קניין ולא כמו התחייבות. זו נקודה מאוד מעניינת. זה מה שטוען הנתיבות. זאת אומרת, בעצם מה אומרים לי פה? זו התחייבות, זה לא קניין, נכון? זו התחייבות, ולהתחייב אפשר להתחייב גם על דבר שלא בא לעולם. עכשיו מה קורה אם זו התחייבות ולא קניין? אז לכאורה אני יכול לשלם אותה בכל צורה שלא תהיה אלא אם כן היה תנאי, ואם לא, הוא משלם את זה בכל צורה שאני רוצה. אומר כן, אבל בממד של המי שפרע אני רואה זה כקניין, לא כהתחייבות. זאת אומרת לעניין מי שפרע אתה צריך להתייחס לזה כאילו שנעשה פה קניין, מדרבנן כזה, אפילו לא דרבנן אלא איזה קללה כזאת או משהו כזה. אז זה לא שבאמת נעשה פה קניין, זה רק התחייבות והתחייבות חלה על דבר שלא בא לעולם גם. אבל אתה צריך להתייחס לזה כקניין לעניין מי שפרע. וזה מה שקשה לו על הקצות, למה לא מוצאים בשום מקום בשולחן ערוך, לא כותב שיש פה מי שפרע אם הוא לא נותן לו את החיטים? אומר לו לכתחילה תיתן לו מה שאתה רוצה, אתה לא חייב לתת לו מה שסיכמתם. תגיד, אבל יש מי שפרע אם לא תיתן לו. כמובן אם זה קניין ולא התחייבות, אז זה לא רלוונטי. אומר הנתיבות ככה: לכן נראה לפי עניות דעתי דבוודאי אם היה אומר לו עשה עמי כפועל ויהיה חפץ זה שלך, וודאי דחשיב כנתינת מעות על החפץ וחייב לקבל מי שפרע כשאינו רוצה ליתן לו החפץ, דהא בקידושין כהאי גוונא אם אמרה עשה עמי כפועל ואקדש אני לך, מקודשת. וכן בזונה נוכרית שקונה בכסף וכולי, אם אמר לה היבעלי לי בטלית זה, קנתה אותו בביאה, זה היה אתנן. אם כן הכא נמי בפועל ישראל קונה למי שפרע בשכר פעולה. אבל בסימן של"ב מיירי שאמר עשה עמי כפועל ואתן לך חפץ זה בשכרך, לא הוא התנה שהוא רוצה שתהיה את ה… כן, אומר, לא, סליחה, לא, בשני המקרים הבעל הבית אומר: עשה עמי כפועל ויהיה חפץ זה שלך. אז אני בעצם מקנה לך את החפץ תמורת הפעולה. אז פה זה ממש בעצם אפשר לומר שהפעולה של הפועל היא הדמים בשביל לקנות את החפץ, נכון? עכשיו הפועל עבד, עכשיו אני לא רוצה לתת את החפץ, יש מי שפרע, נכון? כשקונים בקניין כסף ואני מושך את הכסף יש מי שפרע על הדמים, לכן פה יש מי שפרע. אבל אם אני אומר לו עשה עמי כפועל ואתן לך חפץ זה בשכרך, לא ויהיה חפץ זה שלך, אני מבטיח לך שאתן לך את החפץ הזה. הבטחות זה כלום, תכתוב אותם על הקרח. בהלכה אין תוקף להבטחות. אתן זה לא קניין, והוי כאומר לו הלווה לי מעות. ואפרע לך בחפץ זה, דיכול ליתן לו דמים. לכתחילה, יכול ליתן לו דמים. ואפילו אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה, או רק מזה אפרע לך, יכול לסלקו בזוזי לכתחילה. אין אפילו מי שפרע. ותש הבדל בין אם אתה אומר אני אקנה לך, סיכמנו בעצם על עסקת קניין. ואז שימו לב זה מהפכת כל העניין, כי אנחנו מבינים בדרך כלל שבשכר שכיר הפעולה של השכיר היא הסחורה, והכסף זה התמורה. נכון? אבל אם אני אומר עשה עמי כפועל ויהיה חפץ זה שלך, בעצם מה הוא אומר פה? זה לא. הפעולה של השכיר זה הכסף. ואני רוצה להקנות לך את החפץ בפעולה, שהפעולה הזאת תהיה התמורה. ואז אם עשית את הפעולה, זה כמו מי שנתן את הכסף בדמי מקח, שיש מי שפרע. נכון? אבל אם אני אומר לך עשה עמי כפועל ואתן לך חפץ זה בשכרך. אז מה הסחורה פה? הסחורה פה זה העבודה של הפועל. לא החפץ. החפץ זה התמורה. נכון? אבל כיוון שהעבודה של הפועל זה כמו לתת כסף, אז לתת כסף זה לא יוצר אפילו מי שפרע. כי אין פה עסקה של כסף כנגד סחורה. גם החפץ שהבטחתי לתת לך זה רק הבטחה. אני בעצם התחייבתי לתת לך כסף כמו הלוואה. התחייבתי לתת לך כסף. עכשיו אני אומר לך אני מבטיח לך שאני אפרע לך את ההלוואה בחפץ המסוים הזה. הבטחות זה כלום. נגיד שאני הבטחתי לתת לך משהו, אין מי שפרע אם אני לא מקיים את ההבטחה. המי שפרע קיים רק במקום שעשיתי עסקת כסף. למה? כי אז זה לא סתם הבטחה. כבר קיבלתי כסף בשביל ההבטחה הזאת. קרה משהו. נכון שקבלת הכסף לא קונה, מדרבנן ומדאורייתא היא לא קונה, אבל אי אפשר להגיד שלא קרה פה כלום, זה סתם הבטחה. הבטחה בעלמא, "אתן" זה לא הבטחה, זה לא תקף, הבטחה. אוקיי? לכן פה אין אפילו מי שפרע. זו הטענה שלו. ואז באמת יוצא פה דבר מאוד מעניין. ואם באמת הוא אומר לו "ואתן לך את החפץ הזה", אז באמת יהיה אפילו הדמיון שעושים המחנה אפרים והקצות, לנתילת המעות, בין פעולת הפועל לנתילת המעות, הולך עכשיו צעד אחד הלאה. עכשיו זה ממש הולך להיות ויש אפילו מי שפרע, רגע שקיבלת את המעות. זה בעצם מה שהוא מוסיף כאן. אוקיי? בוא נראה רגע את האבן העזר, אני רוצה להספיק עוד קצת. האבן העזר אומר ככה: ואם ישן ישן, המטבעות הישנים והחדשים. הקצות החושן בסימן ר"ג הביא דברי הנימוקי יוסף וכולי, והקשה על זה בשם אחיו מה שכתב הר"ן. וכתב בזה הקצות החושן: דדינא דזהב קונה את הכסף דאמרינן זהב מחייב היינו דאם קנה חפץ במעות ומשך החפץ נתחייב במעות כמו שהתנה. אבל לקח המעות לא קנה החפץ וגם לא נתחייב אלא למי שפרע. ומשום הכי בשוכרת הפועל והתנה ליתן כור חיטים לא נתחייב, דמלאכת הפועל אינו אלא כנתינת מעות. עיין שם שהאריך בזה. ולעניות דעתי דברי הקצות החושן אינם נכונים. דמה דזהב מחייב וכסף אינו מחייב, אין על זה מקרא מיוחד. זה לא יוצא מפסוק. אלא דהוא פשוט בסברא. דכיוון שקנה הלוקח החפץ וקצבו במחירו דינר, מכיון שמשך החפץ וקנהו, על כן נתחייב בהדינר. משיכת החפץ מחייבת אותו בדינר. ולזה אמרינן עוד דנתחייב כמו שהתנה. ואם התנה ליתן חדש חייב ליתן חדש. ומה אם לקח המוכר הדינר דלא נתחייב בה החפץ, היינו משום דמטבע, כיוון שהוא קצוב, אי אפשר להתחייב עבורו יותר ממה שהוא שווה. שאין בו דרך שומה לשום אותו ביותר מדינר. ורק דרך קניין יש לו מדאורייתא. מדרבנן, כיוון שאינם קונים בכסף, גם התחייבות בחפץ איננה. מה הוא אומר? אומר דבר מעניין. הוא אומר חפץ, אין לו שווי טבעי. מישהו יכול להגיד בשבילי החפץ הזה שווה מאה שקל, למרות שערכו בשוק זה שמונים. או להיפך. "לדידי שווה לי" בלשון הגמרא. כן, לדידי זה שווה מאה שקל. חפץ, השווי שלו לא טבוע במהותו. השווי של מטבע, זאת מהות המטבע. מטבע היא כל כולה אינה אלא שווי. אני לא יכול להעריך מטבע של מאה שקל במאה עשרים. זה מאה שקל בהגדרה. נכון? לכן בעצם אי אפשר לתת לך מטבע ולהתחייב תמורת זה סחורה. למה? כשאני נותן לך את הסחורה, אז אני אומר הסחורה הרי אפשר לשום אותה בכמה אופנים. מאה שקל, שמונים שקל, מאה חמישים שקל, כמה שקבענו. נכון? שומים את הסחורה. ברגע שקיבלת את הסחורה, אני אתה מחויב לתת לי את הכסף לפי מה ששמנו את הסחורה, נכון? אבל כשאני נותן לך את הכסף, אתה לא התחייבת לתת לי סחורה כי כסף כל מה שיש לו זה שווי. לכל היותר תחזיר לי את הכסף בחזרה. אתה לא יכול נגיד להתחייב סחורה של מאה חמישים שקל שקיבלת מאה שקל. זה לא רלוונטי. המאה שקל זה לא יכול לחייב אותך בכלום. כל מה שאתה יכול זה לקנות את המטבע של המאה שקל. אבל לא שמשיכת המטבע של המאה שקל תחייב אותך אליי במשהו. זה לא כמו סחורה. אז מה זה אומר? כיוון מדאורייתא אומנם מעות קונות לפי רבי יוחנן, להלכה אנחנו פוסקים כרבי יוחנן. אז מדאורייתא באמת מעות קונות. אבל רבנן אמרו שמעות לא קנו, נכון? עכשיו, מעות לא קונות וגם לא מחייבות. כי לחייב מעות לא יכולות בכל מקרה בלי קשר לרבנן. לחייב הם לא יכולות. אומר בעצם ככה, זה שמעות לא קונות זה תקנת דרבנן. זה שמעות לא מחייבות זאת סברה מהותית מתוך הבנת מה זה מטבע. זה לא אותו דבר. זה לא שרבנן ביטלו גם את הכוח של מעות לקנות וגם את הכוח של מעות לחייב. לא. הכוח של מעות לקנות קיים. הכוח של מעות לחייב לא קיים. בהלוואה מה קורה? זה לא מחייב אותי. זה יוצר חוב כי קיבלת מאה שקל, אתה צריך להחזיר לי מאה שקל. פה אתה רוצה לחייב אותי על סחורה. לא לחייב אותי את המאה שקל שקיבלתי להחזיר לי. זה אין. מטבע לא יכול לעשות דבר כזה. סחורה יכולה לחייב לתת את התמורה. לתת תמורה לא יכול לחייב לתת סחורה. תמורה במהותה זו תמורה, זה כל הרעיון. לא יכול זה לא סחורה שאתה יכול לחייב כנגדה לתת תמורה. לכן הוא אומר, אז מה יוצא? שאחרי שרבנן ביטלו את הכוח של כסף לקנות, אז בעצם כסף לא יכול לקנות. לחייב כסף לא יכול מעצם היותו כסף. ואז יוצא שהכסף לא מחייב וגם לא קונה. אוקיי? ואם כן בשוכר את הפועל, כן, פה אני קורא. ואם כן בשוכר את הפועל והתנה לתת כור חיטים, כיוון דשכירות פעולה יש בה דרך שומה. מה זאת אומרת? לא הפוך. זה סחורה עוד פעם. יכול להיות שזה כמו מתן כסף מבחינת הגדרות העסקה. אבל מבחינת מהות הדבר זה לא כסף, זו סחורה. כי הרי אין שווי טבעי לפעולה. במובן הזה אפשר להעריך את זה בשמונים שקל או במאה, מאה חמישים שקל בדיוק כמו חפץ, כמו סחורה, נכון? לכן אתם זוכרים שדיברתי בשיעור המבוא על שתי פונקציות של הכסף. פונקציה אחת זה הכסף הוא בעצם הדבר שאיתו אני משלם תמורה בקניין כסף, נכון? בעצם ייצוג של שווי. אוקיי? זאת אומרת איזה זה אחד הצדדים האסימטריים בעסקת קניין כסף. והדבר השני זה הגדרת המושג כסף עצמו, מטבע כסף עצמה. עכשיו הוא אומר שכר שכיר יש לו רק את אחד המאפיינים של כסף, לא את שניהם. זה הכסף מבחינת העסקה. כשאתה שואל אותי בעסקה שכר שכיר מול סחורה, מה זה השכר שכיר בעסקה הזאת? השכר שכיר הוא הכסף בעסקה הזאת. אם אתה שואל אותי מה מהותו של שכר שכיר, זה עסקה או סחורה? זה סחורה, זה לא עסקה. לכן הוא אומר שגם נכון שאם אתה מעביר את שכר השכיר, אז רבנן תיקנו שקניין לא יהיה פה. כי רבנן אמרו שכסף לא קונה. העברת הסחורה קונה, אבל העברת הכסף לא קונה. אבל מבחינת לייצר התחייבות, כסף רגיל לא מייצר התחייבות כי הסברה אומרת שסוג דבר כזה כמו כסף לא יכול לייצר התחייבות. אבל שכר שכיר יכול לייצר התחייבות. לכן התחייבות יכולה להיות כאן. בסדר? ולכן בעצם הוא טוען שהקצות החושן לא צודק. יש סתירה בין הר"ן לנימוקי יוסף. בגלל ששכר שכיר בעצם היה אמור להיות יכול לחייב. ואם הוא מחייב, הנימוקי יוסף הרי אומר שברגע שהתחייבת, אז אפשר גם לחייב דבר מסוים, נגיד חיטים חדשות או טלה כזה או אחר. אז גם בשכר שכיר זה היה צריך להיות, אז למה הר"ן אומר שבשכר שכיר יכול לשלם לו בכסף או בכל מה שהוא ירצה? המימד של ההתחייבות בשכר שכיר קיים בדיוק כמו בכסף. סליחה, לא קיים והוא לא כמו בכסף, זה כמו בסחורה. אוקיי? כמובן, אם אני הולך עם הרמב"ם אז לא קשה כלום. כל הדיון הזה כולו זה רק אם אנחנו לא הולכים עם הרמב"ם אלא זה הכל יצירת מחויבויות. ואז הוא אומר, אם זה מבחינת יצירת מחויבויות שכר שכיר יכול לייצר. ואז הוא אומר, אם זה מבחינת יצירת מחויבויות שכר שכיר יכול לייצר מחויבות. ואם הר"ן היה מתכוון לנימוקי יוסף, אז היה צריך להיות שאם קבענו על חיטה או על טלה, אז צריך לשלם את מה שקבענו. ואז הוא אומר ובעיקר קושייתו נראה דמה שכתב הר"ן דאינו חייב ליתן לו חיטים אלא מעות זהו מאותו טעמא גופא דמה שמחויב ליתן בלוקח חפץ כמו שהתנה ואם התנה חדש צריך ליתן לו חדש היינו משום שכן שמו והעלו מחירו של החפץ לדינר חדש. ובשוכר את הפועל והתנה ליתן בשכרו כור חיטים ודאי גם כן חייב ליתן כמו שהתנה אלא דלא נתחייב על דבר מסוים כיוון שנותן לו מעות שווים של כור חיטים מקיים בזה תנאי וחיובו דמאי לי הן מאי לי דמהן כיוון שמה שמחויב ליתן כור חיטים אינו משום שנתחייב בדבר מסוים אלא משום שמתחייב כמו שהתנה. זאת אומרת שהוא אומר שאתה תיתן את הכסף זה בעצם כמו שנתת את החיטים כי שווה כסף הוא ככסף, תקנה בכסף הזה חיטים, אז בעצם קיימתי את מה שהתחייבתי, התחייבתי לתת לך חיטים, נתתי לך את הכסף וזה בעצם נותן לך את החיטים. לכן אומר הר"ן שבשכר שכיר אם הוא התנה איתו חיטים יכול לשלם לו בכסף. למה הנימוקי יוסף שמה אומר שלא כך בלוקח חפץ צריך ליתן לו? בגלל ששמה הוא כנראה מבין ש… והנימוקי יוסף שכתב בקונה חפץ מחברו והתנה ליתן חיטים חדשים מחויב ליתן כמו שהתנה היינו שאינו יכול לפטור את עצמו בחיטים ישנים אבל במעות ודאי יכול לפטור את עצמו. אתם שומעים מה הוא אומר? בעצם הר"ן והנימוקי יוסף אומרים אותו דבר, זה תירוץ חדש. הם אומרים אותו דבר. מה הכוונה? גם הנימוקי יוסף אומר שאתה יכול לתת כסף במקום המעות החיטים החדשים, כל מה שהוא אומר זה שאם אתה נותן חיטים אתה צריך לתת חדשות ולא ישנות כי אני בעצם מדדתי את המחיר הזה בחיטים חדשות אבל זה לא אומר שיש פה משהו מעבר לשווי. זה קצת מוזר למה שאני לא אתן אז את החיטים הישנות בתור שווה כסף? זאת אומרת במקום הכסף אני אתן חיטים ישנות. הוא טוען שאני יכול כאילו להתנות אם אתה נותן לי חיטים תיתן לי חדשות אבל זה לא אומר שאתה לא יכול לתת לי כסף, אתה יכול לתת לי כסף ובמובן הזה הר"ן והנימוקי יוסף אומרים ממש אותו דבר. שניהם בעצם אומרים שאתה יכול לתת כסף. וזה מה שהוא אומר, ונמצא דאין שום חילוק מדברי הנימוקי יוסף לדברי הר"ן, הם בעצם אומרים אותו דבר. הנימוקי יוסף משמיענו דצריך ליתן כמו שהתנה והר"ן משמיענו דבדמים יכול לפטור את עצמו מכל מה שהתנה ליתן משום דמאי לי הן מאי לי דמהן והרי שילם לו כמו שהתנה. אז הר"ן בסך הכל זה עוד קומה על גבי הנימוקי יוסף. הנימוקי יוסף רק אומר אתה צריך לשלם את מה שהתנית והר"ן אומר נכון אבל לשלם את מה שהתנית גם באמצעות כסף אתה משלם את מה שהתנית כי מאי לי הן מאי לי דמהן. הוא כנראה מבין שחיטים ישנות וחיטים חדשות הם שווי שונה, זה שווי שונה. זה לא אותו שווי, רק תיתן פחות חיטים חדשות ואז או כן או לא משנה עוד חדשות ואז אתה מגיע לאותו שווי. הוא כנראה מבין שהשווי הוא שונה. שאם תאמר נגיד ישנים וחדשים באותו שווי אז זה כנראה אם אני מבין נכון זה כן יהיה בסדר כי מה ההבדל שווה כסף ככסף? הוא כנראה מבין שכשמדובר בחיטים חדשות הכוונה אני רוצה יותר. בעצם שילמתי לך, נתתי לך כיסא ואני רוצה קילו חיטים חדשים שבעצם קילו חיטים חדשים שווה מאה ועשרה שקל לא מאה שקל כמו קילו חיטים ישנות. ולכן הוא אומר אם אתה רוצה לתת לי כסף מאה ועשרה שקל תיתן מה שאתה רוצה אבל אל תיתן לי קילו חיטים ישנות זה אתה לא יכול. אם תיתן לי קילו נקודה אחת חיטים ישנות גם בסדר אני חושב כי אחרת קשה להבין מה הוא רוצה שווה כסף ככסף. ואז בעצם הטענה שלו שאין סתירה בין הר"ן לנימוקי יוסף והם אומרים אותו דבר ואני אומר זה לא פשט הדברים. פשט הדברים נראה שחיטים חדשות וחיטים ישנות באותו שווי הכוונה כמו עידית וזיבורית. אני חייב לך משהו במאה שקל תמורת הלוואה עכשיו אני צריך לשלם בקרקע עידית או בקרקע זיבורית אבל ברור ששווי הקרקע צריך להיות מאה שקל זה מה שלוויתי. טוב עד כאן אני מסיים כאן יש עוד נקודות שתוכלו לראות בסיכום שאני מעלה לאתר למודל בסדר? אבל פה אני מסיים כבר את העניין של דבר לא מסוים אנחנו נעבור לסאה בסאה, תראו במודל אני שולח גם דף עם נקודות למי שרוצה ללמוד לקראת, אז תראו במודל יעלה בקרוב.