פרק הכונס – שיעור 11
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סיום הסמסטר, משוב, ועדכונים מנהליים
- מסגרת הסוגיה: בעלות בנזקי ממון וגרסאות המשנה
- מחלוקת תוספות והרשב״א במעמיד ובהוציאוה ליסטים
- פשיטא, קמו לה באפה, והמבנה של ראיית הגמרא ממעמיד
- בניית שיטה סיסטמטית: קמו לה באפה והכישוה לפי תוספות ולפי הרשב״א
- שתי מחלוקות בלתי תלויות בתוך מחלוקת אחת
- שומר כחיוב חוזי והקישור לרמב״ם פרק ד׳ הלכה ד׳
- אביי לרב יוסף: מעבר מקמו לה באפה להכישוה ומתח בין קניין לגרמי
- הרמב״ם: הכישה עד שהלכה לקמת חברו, דינא דגרמי, וקמו לה באפה
- השגת הראב״ד וקריאת הלשון “עד שהלכה”
- המשך הלימוד
סיכום
סקירה כללית
סוף הסמסטר מתקרב ומתבקשים פידבקים ועדכונים על שינויי תוכניות לקראת הסמסטר הבא, כולל חובה לעדכן במשרד, לצד המלצה חזקה לעקוב אחרי מיילים של המכון שבהם מופיעות הודעות על מלגות ותחרות כתיבת עבודה או מאמר עם פרסים. השיעור חוזר לסוגיית *הוציאוה ליסטים* ו*המעמיד בהמת חברו על קמת חברו* כבסיס לתיאוריה של נזקי ממון, ובוחן האם חיוב על נזקי בהמה תלוי בכך שהיא *ממונך* או שמספיק ש*שמירתן עליך*, תוך השוואה שיטתית בין תוספות והרשב״א במקרים של ליסטים, מעמיד, *קמו לה באפה*, והכשה, ובהמשך גם ברמב״ם ובהשגות הראב״ד.
סיום הסמסטר, משוב, ועדכונים מנהליים
סוף הסמסטר מתקרב ומתבקשים פידבקים, לקחים, הערות ושאלות בכל ערוץ נוח כמו מייל, ווטסאפ או טלפון. מי שתוכניותיו משתנות לסמסטר הבא או שיש לו קושי מתבקש להתייעץ, וגם לעדכן במשרד על כל שינוי תוכניות כמו עזיבה או שינוי מסלול. ההודעות של המכון עוברות בדרך כלל במייל ומתבקשים לעקוב אחריהן, כולל הודעות על מלגות שלא הוגשו אליהן מספיק בקשות ותחרות כתיבת עבודה או מאמר עם פרסים כהזדמנות להתנסות בכתיבה ולקבל שכר.
מסגרת הסוגיה: בעלות בנזקי ממון וגרסאות המשנה
הסוגיה מקבצת מקרים שבהם אדם מתחייב או לא מתחייב על נזקי בהמה שאינה שלו ממש, כגון גזלן, שומר, פורץ גדר בפני בהמת חברו, ליסטים, *קמו לה באפה והכישוה*, ומעמיד בהמת חברו על קמת חברו. הגרסה של הרי״ף מוסיפה במשנה “שהם *ממונך*” בצד השווה, והדבר מצביע על תפיסה שבעלות היא תנאי לחיוב מדין ממון המזיק, בעוד שבגרסה שלפנינו אין “ממונך” וניתן להבין שחיוב עשוי להיקבע לפי “שמירתן עליך” גם בלי בעלות פורמלית. השאלה מתחדדת מול הדין שמעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב אף שהבהמה אינה שלו, ונבחנת האפשרות שזה חיוב מדין אדם המזיק או הרחבה של ממון המזיק גם בלי בעלות מלאה.
מחלוקת תוספות והרשב״א במעמיד ובהוציאוה ליסטים
הרשב״א טוען שבמעמיד החיוב הוא מדין אדם המזיק מדין דגרמי, בעוד תוספות מסביר שחייב מדין ממון המזיק אף שהבהמה לא נקנית לו ואין כאן כוונת גזילה. לגבי *הוציאוה ליסטים*, הרשב״א סבור שקנייני גזלה נחשבים קניין מלא ולכן החיוב שם הוא מדין ממון המזיק, ואילו תוספות סבור שקנייני גזלה בשלב של ייאוש בלי שינוי אינם קניין שלם, אך הסברה ש”אם אתה זה שיכול לשמור” מעצבת את המעמד כך שהבהמה “קמה ברשותיה” לעניין נזיקין. שתי השיטות מוצגות כעקיבות: הרשב״א דורש בעלות מלאה כדי לחייב בממון המזיק ולכן דוחף את מעמיד לאדם המזיק, ותוספות מדגיש שיסוד החיוב הוא האחריות והשמירה ולכן יכול לחייב בממון המזיק גם בלי בעלות מלאה.
פשיטא, קמו לה באפה, והמבנה של ראיית הגמרא ממעמיד
בליסטים שהוציאוה נאמר “פשיטא” משום “קמה ברשותיהו לכל מילי”, והחידוש נקבע ב”לא צריכא דקמו לה באפה” כאשר לא משכו אלא עמדו בפניה לכוון את הליכתה. האפשרות האחת היא חיוב מדין אדם המזיק דגרמי משום ניתוב הבהמה לנזק, והאפשרות השנייה היא חיוב מדין ממון המזיק משום שהאחריות על הבהמה הוטלה עליהם אף בלי קניין. הגמרא מביאה את דין רבה בשם רב מתנה בשם רב “המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב” וגם שם אומרת “מעמיד פשיטא” ו”לא צריכא דקמה לה באפה”, וההבנה של ה”פשיטא” משתנה לפי יסוד השיטה האם הפשיטות נובעת מבעלות או מעצם האחריות.
בניית שיטה סיסטמטית: קמו לה באפה והכישוה לפי תוספות ולפי הרשב״א
לפי הרשב״א, במעמיד גם בהעמדה ממש וגם ב*קמה לה באפה* החיוב הוא אדם המזיק מדין דגרמי, והחידוש ב*קמה לה באפה* הוא שגם גרימה עקיפה יותר נחשבת גרמי. לפי תוספות, המעמיד אינו אדם המזיק אלא ממון המזיק משום ששמירתו עליך גם כשאינו ממונך, ולכן גם *קמה לה באפה* נשאר ממון המזיק כי אם מעמיד בידיים אינו אדם המזיק קל וחומר ש*קמה לה באפה* לא יהפוך לאדם המזיק. בליסטים, לפי תוספות אין תלות הכרחית בקניין כדי לחייב כשיש אחריות, ואילו לפי הרשב״א בליסטים רגיל החיוב ממון המזיק מכוח קניין גזלה מלא, אך כאשר אין משיכה ב*קמה לה באפה* אין קניין ולכן החיוב נוטה להיות אדם המזיק מדין גרמי בדומה למעמיד.
שתי מחלוקות בלתי תלויות בתוך מחלוקת אחת
הסבר הרשב״א מול תוספות במעמיד יוצר בפועל שתי מחלוקות: מחלוקת אחת האם מעמיד נחשב גרמי או רק גרמא, ומחלוקת שנייה האם חיוב ממון המזיק דורש בעלות קניינית מלאה או שמספיקה אחריות ושמירה גם בלי בעלות. שתי המחלוקות מוצגות כבלתי תלויות, אך העמדה באחת מהן מכריחה את ההכרעה בשנייה כדי להסביר את חיוב המעמיד שבגמרא.
שומר כחיוב חוזי והקישור לרמב״ם פרק ד׳ הלכה ד׳
בתוספות עולה שהשומר מתחייב מכוח חוזה מול המפקיד ולא כחיוב נזיקי ישיר כלפי הניזק, כך שהניזק תובע את הבעלים והבעלים חוזר אל השומר. הרמב״ם בהלכות נזקי ממון פרק ד׳ הלכה ד׳ כותב שהשומרים פטורים אם שמרו שמירה מעולה והבעלים חייבים, ועל כך מקשים רבים, ומוצעת הבנה שהדיון בשומר עוסק ביחס בין השומר לבעלים בעוד שהבעלים עומד מול הניזק. הראב״ד כותב “אלא שיש לומר לעולם אין הבעלים ניצלים מיד הניזק” ומשרטט מודל שבו הבעלים נידון מול הניזק והחשבונות עם השומר נעשים לאחר מכן.
אביי לרב יוסף: מעבר מקמו לה באפה להכישוה ומתח בין קניין לגרמי
אביי מקשה לרב יוסף ומציע שהעמדה בדין היא “דהכישוה” ולא “דקמו לה באפה”, ומדמה את דין ליסטים לדין מעמיד. רש״י מפרש “דהכישוה במקל” ושהשמועינן שהקשה במקל זו היא משיכה, כך שהמרכז הוא קניין ולא ישירות גרמי. הרשב״א כותב “כיוון דהיקישוה לגוזלה קנאוה, והרי היא ברשותן לשמירת נזקיה” ומייחס זאת גם לדברי רש״י ולירושלמי, באופן שבו ההכשה משמשת כפעולת קניין בליסטים, בעוד שמעמיד שאינו מתכוון לגזול אינו נכנס לאותו מסלול קנייני.
הרמב״ם: הכישה עד שהלכה לקמת חברו, דינא דגרמי, וקמו לה באפה
הרמב״ם בהלכות נזקי ממון פרק ד׳ הלכה ג׳ פוסק שמעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב, ומוסיף “וכן אם הקישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה, זה שהקישה חייב”, לשון שמרמזת לחיוב מדינא דגרמי ולא מכוח קניין, מפני שנדרש קשר ישיר עד מקום הנזק. הרמב״ם אינו מביא דין *קמו לה באפה*, ונאמר שהדבר מתאים לפסיקה כאביי שקמו לה באפה הוא גרמא בנזקים ואינו מחייב, הן בליסטים והן במעמיד. הרמ״א מסיק “ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהווי כמזיק בידיים” ומבחין שדווקא “הקישה וכיוצא בה” חייב, אבל “קם לה באפא עד שהלכה שם פטור, דהווי גרמא בנזקים”, ומציין “המגיד שם הוא דלא כדעת הראב״ד”.
השגת הראב״ד וקריאת הלשון “עד שהלכה”
הראב״ד משיג “וכל שכן קם לה באפא” על חיוב הרמב״ם בהכשה, והדבר מוסבר כאפשרות קריאה אחרת בלשון הרמב״ם: שההכשה גרמה שתלך מעצמה לקמת חברו, בעוד שבקמו לה באפה האדם הוביל אותה בפועל עד הקמה, באופן שיכול להיתפס כיותר ישיר. ההסבר מציג שהראב״ד נע במסגרת דינא דגרמי ולא במסגרת קניין, ומניח שהשוואת דרגות החיוב תלויה בשאלת הישירות בין מעשה האדם לבין הגעת הבהמה למקום הנזק.
המשך הלימוד
השיעור הבא נקבע לעסוק בגרמא הבא ברשימה, “מכניס את קמת חברו לתוך הדלקה,” והוזכר שיופיע סיכום במודל ובאתר של המכון, כולל אבן האזל העוסק במחלוקת הרמב״ם והראב״ד.
תמלול מלא
אוקיי, בואו נתחיל. קודם כל מתחיל להתקרב כבר סוף הסמסטר, אז אני אשמח לשמוע פידבקים, לקחים, דברים שאתם רוצים להעיר, לשפר, לשאול, לא יודע, מה שעולה בדעתכם. אפשר בווטסאפ, אפשר באיזה ערוץ שתרצו, מייל, ווטסאפ, טלפון, מה שיותר נוח לכם. לגבי סמסטר הבא, אם יש מישהו שתוכניותיו משתנות, או שיש איזה שהם דברים שהוא לא מסתדר והוא רוצה להתייעץ או לדבר, אז בשמחה רבה. ודאי גם עם הר"מ שמולו כל אחד מכם עובד, אבל גם אני בהחלט אשמח לעמוד לרשותכם אם תחשבו על משהו שאני יכול להועיל. ובכל מקרה, אם יש שינוי תוכניות, רוצים לעזוב, רוצים זה, רוצים משהו לשנות מהתוכניות, נא לעדכן במשרד. אשמח גם אם תדברו איתי ואפשר יהיה לחשוב ביחד, אבל בכל מקרה אם יש איזשהו שינוי אז תעדכנו במשרד. דבר נוסף, רק תזכורת שחשבנו בישיבת ר"מים והגענו למסקנה שאנשים לא מסתכלים על מיילים, או הרבה אנשים לפחות לא מסתכלים על מיילים. ההודעות של המכון עוברות בדרך כלל במייל. זה הערוץ הנגיש ביותר. אני יודע שכבר בדור הזה המייל מאבד מאוד מהפופולריות שלו, עברנו לווטסאפ, למרות שגם שם אני לא תמיד מצליח לחלץ תגובות מאנשים. אבל אני מאוד מאוד ממליץ, מבקש, תעקבו אחרי מיילים שאתם מקבלים. יש שם כל מיני הודעות. לדוגמה הודעות על מלגות, אנשים לא כל כך הגישו בקשות למלגות או יחסית מעט הגישו. יש אופציות כאלה, חבל לפספס אותן. מעבר לזה, יש תחרות שתקבלו עליה הודעה עוד מעט, תחרות לגבי כתיבת עבודה או מאמר, שגם נושאת פרסים, וזו הזדמנות גם להתנסות בכתיבה וכמובן גם שכר בצדה. אז כדאי לעקוב אחרי ההודעות מהמכון. אוקיי, אנחנו חוזרים לסוגיית הוציאו ליסטים והמעמיד בהמת חברו על קמת חברו. מתי מסתיים הסמסטר? נדמה לי שרגע, אני אסתכל, כתוב לי, ב-22 לינואר. תודה. זאת אומרת יש לנו פה עוד ארבעה שבועות כולל השבוע הזה. בסוף השבוע יום שישי הקרוב שלושה שבועות אחריו. אוקיי, אז אנחנו בסוגיית הוציאו ליסטים והמעמיד בהמת חברו על קמת חברו. אמרתי שבעצם אני מנצל פה הזדמנות כדי לטפל באספקט הזה של הבעלות בנזקי ממון. כי בעצם הסוגיה כאן מקבצת כל מיני מקרים או דוגמאות שבהן אדם מתחייב או לא מתחייב, זה הדיון, בתשלום נזקים למרות שהבהמה היא לא ממש שלו. ויש איזה כל מיני סיטואציות אפשריות, למשל גזלן, שומר, פורץ גדר בפני בהמת חברו, ליסטים, קמו לה באפה והכישוה, מעמיד בהמת חברו על קמת חברו, המון המון מקרים. קמו לה באפה והכישוה זה גם על ליסטים וגם על מעמיד. אז יש פה כמה וכמה מקרים שהמשותף לכולם זה שעולה לפחות דיון, לא בכולם חייב, אבל עולה לפחות דיון האם לחייב בן אדם בנזקים של בהמה שלא שייכת לו. ואז בכל מקום צריך לדון האם כן או לא, ואם כן אז איך מחייבים, אולי זה אדם המזיק באמת כי אי אפשר כי זה לא ממונו, או שזה ממון המזיק למרות שהוא לא ממש קונה את זה, ואז מתחילות כל מיני הגדרות שבעצם מאתגרות במובן מסוים את ההנחה הזאת שבהמה צריכה להיות שלי כדי שאני אתחייב בנזקיה. אני מזכיר את מה שכבר הזכרתי בתחילת הסמסטר שבמשנה הראשונה בבבא קמא, בואו נסתכל פה, משנה ראשונה בבבא קמא אחרי שמביאים את אבות הנזיקין למיניהם, אז מסיימים שם בצד השווה. הנה אני משתף אתכם את הגמרא. רואים? ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער. זו המשנה שפותחת את בבא קמא. ובסוף הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם וכולי. מה זה דרכן להזיק ושמירתן עליך? הריף בגרסת הריף פה הוא מוסיף הצד השווה שבהן שהם ממונך ודרכם להזיק ושמירתן עליך. בגרסה שלפנינו זה לא כתוב. הנה אתם רואים פה בגרסת הריף, אופס מה זה עושה? דיברנו על כאלה שלא משתמשים במיילים אבל יש כאלה שלא מסתדרים עם המדיומים האלה. אוקיי. הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך. הוא מוסיף את המילה וממונך. זאת אומרת הריף תופס שהבעלות על הממון היא תנאי על מנת שאפשר יהיה לחייב אותי בנזקיו או להטיל עליי את אחריות הנזיקין שלו. במשנה עצמה לא מופיע וממונך. יכול להיות שבאמת המתח פה הוא בשאלה אם באמת דבר חייב להיות ממוני כדי שיחייבו אותי באחריות נזקיו. כי הנה למשל המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב, למרות שבהמה היא של חברי ולא שלי ואני גם לא לקחתי אותה כדי לגזול שיש לי קנייני גזילה או משהו כזה, לא, היא ממש לא שלי, זה בהמה של חבר שלי. אז למה אני חייב? אז לפי הריף הרי צריך שיהיה ממוני בשביל שאני אהיה חייב, אז הבהמה הזאת היא לא ממוני, צריך לומר שכנראה זה אדם המזיק ולא ממון המזיק. כי יש תנאי שדבר יהיה ממוני כדי שאני אתחייב עליו מדין ממון המזיק. לעומת זאת אם אני לא דורש את ממונך כתנאי מפורש, אז אפשר היה להגיד שאדם יכול להתחייב בנזקי דבר אחר גם אם הוא לא ממונו, או שאפשר להגדיר את זה – הוא נחשב כממונו לעניין זה שתהיה עליו אחריות הנזיקין. ובגרסת הריף, לפי גרסת הריף למה צריך לכתוב שמירתן עליך? אם זה ממונך אז לא ממילא שמירתן עליך? כל מה שממונך אתה צריך לשמור עליו. למה צריך לכתוב גם ממונך וגם שמירתן עליך? זה מה שכתוב. כיוון שממונך לכן שמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם. זה סיבה ותוצאה זה כאילו… לא כי זה נראה כמו שני תנאים נפרדים, שני מאפיינים נפרדים. לא. דרכן להזיק וממונך וכיוון שכך שמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. לא חושב שיש מניעה מלקרוא את זה ככה. אוקיי, אז זה באופן כללי ואני אומר אני מביא את הריף הזה רק כדי להזכיר שבאמת אני חושב שבמובן מסוים הסוגיה שלנו היא סוגיה מאוד מאוד מאוד יסודית בתיאוריה של נזקי ממון. כי אחד הפרמטרים הכי חשובים בתיאוריה הזאת זה בשאלה עד כמה אם בכלל הדבר צריך להיות ממוני כדי שאני אהיה חייב באחריות נזקיו. עכשיו ראינו שגם מי שאומר שזה לא ממש צריך להיות ממוני לפעמים משתמש בהגדרה כן אבל עשו את זה כאילו זה ממוני כדי לחייב אותי בנזקיו. ואז בעצם יוצא שבסדר בסוף בסוף זה צריך להיות ממוני רק יש דברים שעשו אותם כאילו הם ממוניים. אבל לא בטוח שצריך להגיע בכלל לעבור דרך הניסוח הזה אלא ברגע שיש עליי אחריות אני חייב בזה ואין דרישה שזה יהיה ממוני. זאת אומרת יכולים להיות גורמים אחרים שיכולים לחייב אותי בנזקי הדבר גם אם הוא לא ממוני באיזשהו מובן פורמלי. ולכן אני אומר אני לא בטוח שאפשר לתלות את זה פה בגרסת הריף במשנה או לא אבל זה לפחות שם את האצבע על הנקודה שעליה אנחנו מדברים. עד כמה הדבר באמת יש דרישה שהדבר הזה צריך להיות ממוני. ראינו את שיטת התוספות והרשב"א לגבי מעמיד. שבמעמיד הרשב"א טוען שחייב מדין אדם המזיק מדין דגרמי ולפי תוספות זה מדין ממון המזיק. וזה שיקוף של הנקודה הזאת. כי תוספות בעצם אומר הנה זה מדין ממון המזיק למרות שברור שאם העמדתי את בהמת חברי על קמת חברי היא לא הפכה להיות שלי בשום מובן. אפילו קנייני גזילה אין לי כי לא התכוונתי לגזול אותה. אז לכן איך אני חייב מדין ממון המזיק? איך אפשר להגיד דבר כזה? אולי זאת גופא הסיבה למה הרשב"א לא מוכן… לא אולי זאת כנראה הסיבה למה… למה הרשב"א לא מוכן לקבל את ההסבר של תוספות, והוא טוען שזה צריך להיות איזה שהוא גרמי או פרשת אדם המזיק, כי ממון המזיק לא שייך אלא במקום שהוא ממונך כמו הרי"ף. מה תוספות אומר? תוספות מבין שבסופו של דבר זה שהדבר צריך להיות ממוני זה לא מהותי, אלא דבר שהוא ממוני אז כמובן אחריותו עלי, אבל ייתכנו דברים שהם לא ממוני ועדיין אחריותם עלי. למשל אם מישהו מעמיד בהמת חברו על קמת חברו, אז ברור שהאחריות על זה שהיא לא שמורה ושהיא אכלה את הקמה, הזיקה לקמה, מוטלת עליו גם בלי שהוא יהיה הבעלים שלה. אולי אני חוזר להערה של דורון מקודם שלמה צריך להגיד זה גם ממונך וגם שמירתו עליך, הרי מזה שזה ממונך נובע ששמירתו עליך. כאן אנחנו רואים שזה נכון לכיוון אחד אבל לא בהכרח לכיוון השני, כי יכול להיות שיהיה דבר שהוא לא ממוני אבל עדיין שמירתו תהיה עלי. למשל במעמיד בהמת חברו על קמת חברו לפי תוספות. ואז באמת רואים שממונך זה רק ההיכי תימצי הרגיל, זאת אומרת בעצם מה שצריך זה שמירתו עליך, לא צריך שיהיה ממונך. רק ממונך זה המקרה הנורמלי של הדברים שעליהם באמת אני חייב לשמור. אז בדרך כלל מדובר על ממוני, אבל יהיו מצבים שבהם למרות שהדבר הוא לא ממוני, אם ברור שההיגיון אומר שאני זה שצריך לשמור, עדיין אני אהיה חייב. וזה מסביר אולי את הגרסה לא של הרי"ף שבאמת לא מכניסה את המילים ממונך, מספיק שמירתו עליך. ממונך זה רק ההיכי תימצי הרווח לדבר ששמירתו עלי, אבל יכולים להיות גם דברים אחרים ששמירתם עלי והם לא ממוני. אז זה לגבי תוספות והרשב"א לגבי מעמיד. חוץ מזה ראינו מחלוקת בין תוספות והרשב"א לגבי ליסטים שהוציאוה. האם איזה רמה של קנייני גזלה יש להם כאשר אמרתי שמה שקרה שם יאוש היה אבל שינוי שנדרש בדרך כלל לקניין מלא של גזלן לא היה. לפי הרשב"א זה נחשב כקניין מלא של הגזלנים ולכן הם חייבים שם מדין ממון המזיק. אם במעמיד הגזלן מעמיד, הרשב"א מדבר על מעמיד כאדם המזיק, בגזלנים דווקא הוא מתעקש שזה ממון המזיק, אבל זה שני צדדים של אותה מטבע כמובן. כי הרשב"א הולך עם העיקרון הזה שדבר צריך להיות ממוני כדי שאני אתחייב עליו, לכן קשרתי את זה לרי"ף. לכן מצד אחד במעמיד הרי לא שייך שזה יהיה ממוני כי לא קניתי אותו, אני לא ליסטים, אין לי קנייני גזלה, אין שום דבר. נכון שאני לגמרי אשם אבל זה לא ממוני. אומר הרשב"א אם זה לא ממוני אין ממון המזיק, לכן אין ברירה אלא להגיד שזה אדם המזיק. לעומת זאת בליסטים שהוציאוה, אומר הרשב"א יש את קנייני גזלה, והגמרא אומרת כן שפשיטא הרי קמה ברשותיה לכל מילי זאת אומרת יש פה קנייני גזלה. אז לומד מכאן הרשב"א שהגמרא כנראה מבינה שקנייני גזלה זה באמת קניין מלא וכיוון שכך אפשר באמת לחייב מדין פרשת ממון המזיק כי אתה בעלים לגמרי. וזה הרשב"א. לעומת זאת תוספות, אז במעמיד הוא אומר שזה ממון המזיק, זאת אומרת רואים שתוספות מבחינתו לא דורש שהדבר יהיה ממוני כדי לחייב אותי באחריות נזקיו ולכן הוא לא נאלץ להעמיד את המעמיד כאילו שזה אדם המזיק שזה גרמי. לא, מבחינתו זה ממון המזיק למרות שהבהמה לא שלי, אני חייב כי שמירתה עלי גם אם היא לא ממוני. ובליסטים שהוציאוה שם תוספות אומר שזה באמת קנייני גזלה כי זה כתוב בגמרא שזה נובע מקנייני גזלה, זאת אומרת שם זה ממון המזיק כי אתה בעלים, אבל אתה בעלים בגלל שיש לך קנייני גזלה והסברה אומרת שאם אתה זה שיכול לשמור על הבהמה אז התורה עיצבה את קנייני הגזלה באופן כזה שאתה באמת תתחייב בהם בתור ממון המזיק כי זה לא אדם המזיק אתה רק הוצאת את הבהמה, אתה לא העמדת אותה על קמת חברך, לכן באמת כמו שהגמרא אומרת זה בגלל שהיא קמה ברשותך לא בגלל שאתה אשם אלא היא קמה ברשותך זה ממונך. אז אומר התוספות אבל זה לא הרי ממון לגמרי שלך. אומר נכון, אבל הסברה אומרת שאם האחריות היא עליך אז גם אם הממון הזה הוא לא לגמרי שלך ותוספות טוען שקנייני גזלה הם לא קניין שלם, עדיין מעמידים את זה ברשותך. זאת אומרת תוספות למרות שזה הולך לכיוונים מנוגדים גם תוספות וגם הרשב"א נדמה לי הולכים בצורה מאוד עקבית לשיטתם. הרשב"א מבחינתו אין חיוב על ממון המזיק אם אתה לא בעלים לגמרי עליו. ולעומת זאת בתוספות אומר מה פתאום מספיק שאתה תהיה. אשם בשביל שאנחנו נראה אותך כאחראי על נזקיו של הממון אפילו אם אתה לא הבעלים. ושתי ההשלכות הם ליסטים שהוציאו. אוקיי, אז אני חושב שבמובן הזה, למרות שהם מחליפים פה צדדים, במעמיד הרשב"א טוען מדין אדם המזיק, בליסטים שהוציאו הרשב"א טוען דווקא מצד ממון המזיק. אבל אני חושב שזה שני צדדים של אותה מטבע, הם ממשיכים את שיטתם. בסוף השיעור התחלנו לדבר קצת על דין קמו לה באפה. אז בואו ניכנס רגע לדיון הזה מחדש, כי מה שאני ארצה לעשות היום, בחלק הראשון לפחות, זה לנסות ולראות את שיטת התוספות ושיטת הרשב"א באופן סיסטמטי על כל המקרים שבהם יש ממון שמזיק שהוא לא שלי ולנסות ולבנות שתי שיטות שלמות, אחת של התוספות, אחת של הרשב"א על כל המקרים. איך בעצם כל אחד מהם רואה את כל העניין הזה של נזקי ממון. במובן הזה זאת סוגיה מאוד מאוד יסודית בנזקי ממון. רק פשוט לעשות חשבון, לא להוסיף פה יותר מדי תוספות. אחרי זה נגיע לשיטת הרמב"ם אולי, אבל כרגע בינתיים נלבן את שיטת התוספות והרשב"א. אז נתחיל בגמרא עצמה. בגמרא, כן, אז הליסטים הגמרא אומרת זה פשיטא, בגלל שברגע שהם הוציאו אותה, אז הם שלה, קמו ברשותיהו לכל מילי, קמו ברשותיהו לכל מילי. זאת אומרת שהם בעלים, נכון? בצורה או לפי התוספות או לפי הרשב"א הם בעלים. אז אם הם בעלים אז מה? אז פשיטא. ברור שאם הוציאו הליסטים אז הליסטים חייבים. מה צריך פה להגיד? עכשיו אני אומר, דווקא עניין של הפשיטא נוח יותר לרשב"א. כי אם אתה מבין שקנייני גזילה הם קניינים מלאים, אז מה יש להגיד? ברור, זה ממון שלהם, הממון שלהם הזיק, מה יש לדבר? בתוספות יש פה עובדה שהוא היה צריך להסביר הסברים. תוספות אומר, רגע, אבל הרי הבהמה היא לא באמת של הליסטים, כי לא היה פה שינוי, היה פה רק ייאוש. אז איך זה שלהם? אז יש לו הסבר. ההסבר הוא הסברה הזאת שכיוון שיש להם אחריות. אבל אם אתה צריך כבר הסברים, אז למה זה פשיטא בגמרא? לפי הרשב"א ברור למה זה פשיטא. הרשב"א אומר, הגזלנים הם הבעלים, וכמו כל בעלים אם הממון שלך הזיק האחריות היא עליך, ולכן אני גם יכול להבין לא רק את הדין אלא גם למה הוא נחשב כפשיטא בגמרא. אבל בתוספות אני יכול להבין את הדין, אבל קצת קשה למה בגמרא מתייחסים לזה כפשיטא. כי בסך הכל אם זה לא בעלות מלאה קנייני גזילה בשלב הזה, זה גופא מה שרצו לחדש, שאפילו שהבעלות היא לא בעלות גמורה עדיין לעניין נזיקין רואים אותך בתור מי שאחראי. אז למה זה כל כך פשיטא? זאת באמת הערה על תוספות. הנה איזה הסבר טוב, אבל זאת הערה שפשוט אפשר תמיד להגיד, כן, גם זה פשיטא, כי מי שאחראי אז ברור זה היה פשיטא לגמרא שבוודאי שהוא חייב בעניין. טוב, לא יודע. נגיד שזאת הערה על שיטת התוספות. אבל בוא נמשיך את הגמרא. בכל אופן כרגע אז אמרנו יש פשיטא, נכון? אז הליסטים שהוציאו לא יכול להתפרש כפשוטו, כי פשוטו אז אין בזה חידוש. אומרת הגמרא לא צריכא דקמו לה באפה. כן, כשהגמרא כמובן אנחנו כבר רגילים אני מקווה, הגמרא זה המה שמודגש, הבולד. לא צריכא דקמו לה באפה. מה זאת אומרת? אז רש"י אומר שמה שהם, אולי אני אקרא את רש"י פה, דקמו לה באפה שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה, אלא לקמה לאכול. הערתי בפעם הקודמת, כן, לקמה או לקמה. תלך לקמה הכוונה קדימה, לקמי. או תלך לקמה לתבואה לאכול. לא חשוב לענייננו, הנקודה היא שהם לא נגעו בכלל, הליסטים לא נגעו בכלל בבהמה. תחשבו על שתי שורות כאלה שמאלצות את הבהמה ללכת בנתיב מסוים שמוביל אותה ישר אל הקמה. אוקיי? אז הם לא משכו אותה. אז עכשיו ברור שיש פה חידוש. כי הליסטים לא קנו אותה כי לא הייתה פה משיכה. אז לא רק שלא היה פה שינוי, אבל אפילו משיכה לא הייתה פה. אז הליסטים לא באמת קנו אותה. לכן זה לא פשיטא. אבל זה שזה לא פשיטא זה יפה, אבל למה זה נכון? אז למה באמת חייבים? אולי באמת לא חייבים? למה באמת חייבים? אז יש פה שתי אפשרויות כמובן, שתי האפשרויות שמלוות אותנו לכל אורך הסוגיה. אפשרות אחת, שהם חייבים מדין אדם המזיק. קצת כמו מעמיד, ואתם בעצם לקחתם את הבהמה, לא משנה שעשו את זה באיזשהי דרך של גרמא, אבל הם לקחו את הבהמה וניתבו אותה ישר אל הקמה. וכיוון שכך אפשר להגיד. שיש להם מעורבות במעשה הנזק, ולכן הם חייבים מדין אדם המזיק. זה לא ממון המזיק. למה זה לא ממון המזיק? כי הם לא קנו אותה, אין להם קנייני גזילה כי הם אפילו לא משכו. ובטח לפי הרשב"א נגיד, שאתה צריך קניין כדי להתחייב, אז פה לא שייך לחייב מדין אדם המזיק. לכן לכאורה הייתי אומר, סליחה, מדין ממון המזיק. לכן לכאורה הייתי אומר שהם חייבים מדין אדם דגרמי, זאת אומרת הם בעצם גרמו לבהמה להזיק. למה זה גרמי ולא גרמא? כי הקשר הוא כנראה מספיק ישיר ומספיק ודאי בשביל שזה יהיה גרמי. אז זה אפשרות אחת. אפשרות שנייה שזה אולי מדין ממון המזיק. זאת אומרת, למרות שהם לא משכו את הבהמה, הם עדיין נחשבים כבעליה לעניין זה שאחריות נזקיה מוטלת עליהם. ובמיוחד אם אנחנו מבינים את התוספות לגבי מעמיד, שתוספות אומר שם, הרי שם זה בכלל לא שלו, ותוספות אומר כיוון שאתה העמדת את הבהמה על הקמה, אז לכן יש לך אחריות ואתה מתחייב מדין ממון המזיק, למרות שזה לא ממונך. במובן הזה בהחלט לפי תוספות בהחלט אפשר להבין גם את קמו לה באפה באותה צורה, שלמרות שבעצם אני לא בעלים, אבל הרי לפי תוספות לא צריך להיות בעלים. מה שצריך זה שיהיה ברור שהאחריות אמורה להיות מוטלת עליך. אם כן, אז התורה רואה בך את האחראי, ואז אתה תתחייב לא מדין אדם המזיק מדין אדם דגרמי, אלא מדין ממון המזיק. אוקיי? אז לכן יש פה בעצם שתי אפשרויות, או מדין אדם דגרמי, או מצד הבעלות, ואפילו סביר לתלות את זה במחלוקת של הרשב"א והתוספות. כי לפי הרשב"א, אני פשוט ממשיך לעשות את החשבון גם על המקרים הבאים, כי לפי הרשב"א אתה צריך בעלות גמורה כדי להתחייב מדין ממון המזיק. נכון? לכן זה… לגבי מעמיד הוא לא מוכן לראות דבר כזה. עכשיו השאלה איך הרשב"א יסביר את קמו לה באפה? כן מה, איך זה יעבוד? אז אפשר אולי להגיד שהוא מבין את הליסטים כמי שחייב מדין אדם דגרמי. הבהמה לא שלהם כי הם לא משכו, אז לחייב אותם מדין ממון המזיק הרשב"א אומר לא יכול להיות, כי אתה צריך להיות בעלים גמור בשביל להתחייב מדין ממון המזיק, אז אתה מתחייב מדין אדם המזיק. רק איך זה אדם המזיק? מתברר שאפילו אם אתה רק מנתב אותה באופן שאפילו בלי לגעת בה, זה מספיק, זאת גרימה מספיק אפקטיבית או מספיק יעילה בשביל לחייב אותך מדין אדם דגרמי. אוקיי? ולפי תוספות, אז אני אומר הרי לא צריך שאתה תהיה בעלים, ולכן לפי תוספות בהחלט נפתחת גם האפשרות להסביר שפה, נכון שהם לא קנו, אבל עדיין הם חייבים בגלל שאם הם אחראים והם בעצם אלה שהיו אמורים לשמור והביאו גם למצב הזה, אז התורה רואה אותם כבעלים לעניין זה שצריכים לשמור לגבי חיובי הנזקים. לכאורה לפי תוספות בכלל לא צריך לפרש שקמו לה באפה זה שהוא לוקח ממש עד למקום הנזק. מספיק להגיד שקמו לה באפה זה שמוציא אותו מה… שהאחריות היא עליו. נכון. ואם אתה רוצה לדבר על דינא דגרמי, אז אנחנו נראה את זה ברמב"ם. מדינא דגרמי אז אתה צריך כנראה להגיד שזה ממש שהם לקחו אותה עד מקום הנזק, שיהיה ברור שבעצם בסופו של דבר הם אילצו אותה להזיק. לפי תוספות כל מה שאתה צריך זה רק לוודא שהיא תחת אחריותך. זאת אומרת שהבעלים כבר לא יכול לשמור אלא רק אתה יכול לשמור, ואין הכרח שהם דווקא ינתבו אותה עד לקמה. עכשיו תשימו לב, אם אנחנו… שני האופנים לקרוא ברש"י, אני מזכיר לכם שוב, עכשיו אני פשוט חושב על זה פתאום, ש"עמדו לפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול" או "אלא לקמיה לאכול". אתם מבינים את ההבדל? שלא נותנים לה ללכת אנה ואנה אלא לקמה לאכול, זה נראה דינא דגרמי. אבל אם אתה אומר לא תלך אנה ואנה אלא לקמיה ואז היא הולכת לאכול, או "לקמה" כן, לפני הבהמה, לא "לקמה", כן, אז "לקמה" לפני הבהמה, אז כאן יכול להיות שזה הולך עם תוספות. הראשון ילך עם הרשב"א, השני ילך עם התוספות. מספיק שאנחנו איכשהו גרמנו לזה שהיא יצאה מהכלוב שלה. אוקיי? משם והלאה זה לא צריך שיהיה לך איזושהי מעורבות. כי כל הנקודה זה אם רואים בך עכשיו אחראי על הבהמה, לא אחראי על הנזק. לפי הרשב"א צריך נימוק שהופך אותך להיות אחראי על הנזק. לפי תוספות מספיק שאתה אחראי על הבהמה, לא על הנזק. ובשביל זה מספיק אפילו קמה לה באפה, אפילו אם לא משכת את הבהמה. עכשיו אני רק מזכיר לכם שרש"י כנראה, נראה לפחות, הולך בשיטת הרשב"א. ולכן רש"י אם רש"י הולך בשיטת הרשב"א שהוא דורש בעלות מלאה, אז פה באמת לא סביר לחייב אותו מדין ממון המזיק, אלא זה יהיה מדין אדם המזיק כמו שאני מצפה גם שהרשב"א יגיד פה. אוקיי, בואו נמשיך. הגמרא ממשיכה ומביאה לזה ראיה ממעמיד. כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב, המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. מעמיד פשיטא? לא צריכא דקמה לה באפה. זאת אומרת, כל המהלך הזה מובא בתור סיוע. כמו שאמרתי שהליסטים שהוציאוה הם קמה לה באפה, הם לא ממש לקחו אותה, רק קמה לה באפה, אותו מהלך עצמו עובר בדין מעמיד. כאן מופיע דין מעמיד, כבר דיברנו עליו, בעצם הוא מופיע רק כאן, כשרואים את הסוגיה באופן לפי הסדר, אז זה השלב שבו מופיע דין מעמיד. בסדר? אז הוא מופיע בתור דוגמה, או ראיה, או אנלוגיה לליסטים שהוציאוה, שכמו שבמעמיד פשיטא שהוא חייב, ולכן אנחנו אומרים לא צריכא דקמה לה באפה, כי אם הוא העמיד ממש אז זה פשיטא. ושוב פעם, למה זה פשיטא? לפי הרשב"א יותר קל לי למה זה פשיטא מאשר לפי תוספות. כי לפי תוספות אתה צריך לראות אותו כבעלים והרי הוא לא בעלים. אז בהחלט היה מקום להגיד שצריך את הדין של מעמיד כדי ללמד אותי שלמרות שהוא לא בעלים אפשר לחייב אותו מדין ממון המזיק. לפי הרשב"א באמת לא זה מה שלומדים מכאן. אלא אדם שמעמיד את בהמת חבירו על קמת חבירו הוא גרמי. זאת אומרת הוא בעצם חייב מדין אדם המזיק. וברגע שהוא חייב מדין אדם המזיק אז באמת פשיטא. אדם המזיק, זה שהוא הזיק באמצעות בהמה, כמו שהאדם דיברנו על זה, כמו שאדם מזיק עם פטיש. הוא לוקח פטיש של חבר שלו ושובר כד של חברו. מישהו יעלה בדעתו שהוא לא יהיה חייב כי הפטיש לא שלו? פטיש שייך למישהו אחר, מה פתאום, זה אדם המזיק. זה שאני משתמש בממון של חברי אבל אני עושה את הנזק בעצמי, רק על ידי הממון של חברי, זה אדם המזיק. זה עדיין חידוש אבל. סליחה? זה עדיין חידוש, כי פטיש זה כוחי. אוקיי. אולי פה יותר חידוש מפטיש, כי פטיש זה אדם המזיק ופה זה גרמי. אבל הרי גם את דין גרמי אנחנו יודעים. אנחנו כבר יודעים שאדם המזיק יכול גם לא מכוחו אלא בגרמה מספיק ישירה, זאת אומרת גרמי ולא גרמא, הוא גם יהיה חייב. אחרי שאנחנו יודעים את דין גרמי, גם זה פשיטא. אתה צודק שזה פחות פשיטא מפטיש כמובן, אבל עדיין אפשר להבין למה לפי הרשב"א הגמרא אומרת פה שזה פשיטא. לפי התוספות זאת הערה. זאת אומרת, למה זה כל כך פשיטא לפי תוספות? איך שהוא נראה שלפי תוספות האחריות של אדם, גם אם זה לא ממונו, היא פשוטה באותה מידה. זאת אומרת, אם זה ברור שאתה זה שצריך להיות אחראי לדבר, גם אם זה לא ממונך באופן פורמלי, זה פשיטא לגמרי שאתה אחראי, אין פה לא צריך לחדש את זה. זאת אומרת לפי תוספות היסוד שלו הוא פשיטא לא פחות מהיסוד של הרשב"א. כי צריך לזכור שלפי תוספות מראש העניין של ממונך הוא לא הקטע. זאת אומרת לפי הרשב"א מה שקורה זה שבנזקי ממון צריך להיות ממונך. תחשבו שהוא גורס כמו הרי"ף במשנה. אז בנזקי ממון צריך להיות ממונך. לכן פה באמת פה לא מדובר מדין ממון המזיק אלא מדין אדם המזיק. מדין אדם המזיק אז באמת פשיטא. אבל מי שירצה לחייב מדין ממון המזיק, כמו תוספות, אז שאלתי רגע, אז למה זה כל כך פשיטא? צריך ללמד אותך שיש דין ממון המזיק גם כשאתה לא בעלים. אבל לפי תוספות צריך להבין, לא לערבב את הרי"ף עם תוספות. תוספות שגורס במשנה בלי המילה ממונך אלא כל ששמירתו עליך, התוספות יגיד טוב אז זה פשיטא באותה מידה כמו שהרשב"א אומר פשיטא, גם אני אומר פשיטא. הרי ברור שהשמירה שלו עליי. על מי נטילה השמירה הזאת? לא צריך פה אני הנחתי שכולם מסכימים שזה צריך להיות ממונו, אז צריך ללמד אותי שגם דבר שהוא לא ממוני נחשב כממוני לעניין אחריות נזיקין. אבל לא נכון, לפי התוספות בכלל לא צריך שזה יהיה ממוני. צריך שתהיה שמירתו עליי. כאשר בדרך כלל דבר שהוא ממוני שמירתו עליי, אבל פה יש דוגמאות לדברים שברור ששמירתן עליי למרות שהם לא ממוני. זה באותה מידה פשיטא. בסדר. אז לכן לפי תוספות כנראה כל המהלך של הפשיטא פה הוא לא פשיטא על זה שאני בעלים ולכן אני חייב, אלא הוא פשיטא במובן של הפוך, שלא צריך להיות בעלים בשביל להיות חייב. כל מה שצריך זה שיהיה ברור שאם יש פה מישהו אחראי זה אתה. או לא מישהו אחר. זה פשוט בסברה. אני חושב שכל אחד שתעצרו אותו ברחוב ותשאלו אותו מי אחראי במצב כזה, כולם יגידו שהאחראי זה הליסטים, כן זה ברור, זה סברה פשוטה. אוקיי, אז אני חוזר עכשיו למעמיד, אז בואו תראו במעמיד כאשר אני אני מדבר על המעמיד במעמיד ראינו מחלוקת תוספות ורשב״א ועכשיו נוסף לנו עוד מקרה. מעמיד שקמה לה באפה וגם זה חייב. זה לא פשיטא כבר, נכון? אבל זה חייב, זאת אומרת הדין הוא חייב. עכשיו איך להסביר את זה לפי התוספות ולפי הרשב״א? אז אפשר להבין הרי לפי הרשב״א שאתה ממש צריך להיות בעלים, אז אם המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב מדין אדם המזיק או גרמי ולא מדין ממון המזיק, אז בקמה לה באפה פשיטא שזה לא יהיה ממון המזיק, נכון? זה רק יותר רחוק. אם להעמיד במו ידיו את הבהמה על קמת חברי לא נחשב מספיק ישיר בשביל שאני איחשב כבעליה, כי מבחינת הרשב״א אני צריך להיות ממש בעלים במובן הקנייני. אין דבר כזה בעלות לצורך אחריות נזיקית. אני צריך להיות הבעלים. אז אם מעמיד הוא לא בעלים, אז קמה לה באפה ודאי הוא לא בעלים. שימו לב, לא מדובר פה בליסטים. מדובר פה במעמיד שקמה לה באפה. ליסטים שקמו לה באפה אתה יכול להגיד שיש להם איזה שהוא עניין אולי לגנוב, הם באו, הרי במשנה מדובר בליסטים. ועל זה העמידו בקמה לה באפה. עכשיו יש איזה שהיא כוונה לזכות, משיכה לא הייתה, הייתה רק איזה שהיא הנחיה בגרמא כזו של קמה לה באפה. אבל יש שם איזה שהיא כוונה לזכות, אולי אפשר להרחיב את המושג קנייני גזילה כך או אחרת. אבל במעמיד שקמה לה באפה אין על מה לדבר. במעמיד שקמה לה באפה אז שם ברור שהוא לא התכוון לזכות, הוא לא עשה משיכה, הוא לא גזלן, אין שום צד בעולם שהוא ייחשב כבעלים. ואם לפי הרשב״א רק בעלים במובן המלא אחראי על נזקי הבהמה, לא שייך לדבר פה על ממון המזיק. זאת אומרת מעמיד שקמה לה באפה זה אדם המזיק. זה גרמי. והחידוש הוא שאתה לא צריך להוליך אותה נגיד להעמיד אותה על הקמה במו ידיך אלא מספיק שאתה קמה לה באפה, זה גם נחשב כמו מעמיד. ואז אתה תהיה חייב מדין גרמי, אדם המזיק. שזה חידוש אבל בסדר אבל זה עדיין מאותה פרשה. לפי תוספות במעמיד אתה נחשב כבעלים. לא כבעלים אלא כמי שאחראי צריך לשמור ולכן אחריות הבהמה היא עליו. בקמה לה באפה לפי תוספות אני מניח שברור שגם בקמה לה באפה אתה לא תהיה אדם המזיק. אם מעמיד הוא לא אדם המזיק, אז קמה לה באפה ודאי הוא לא אדם המזיק. כאן ההיררכיה היא הפוכה, נכון? זאת אומרת אם מעמיד הוא לא בעלים, אז קמה לה באפה הוא עוד פחות בעלים. אם מעמיד הוא לא אדם המזיק, זה לא מספיק ישיר, אז קמה לה באפה שזה עוד יותר עקיף, זה ודאי לא אדם המזיק, נכון? ולכן לפי תוספות כשהוא אומר שבמעמיד אתה חייב מדין ממון המזיק, אז ברור שקמה לה באפה לא יהיה אדם המזיק. לכן ברור שקמה לה באפה גם הוא מתחייב מדין ממון המזיק. והחידוש הוא שאתה מספיק מעורב בהזק בשביל שיראו אותך בתור אחראי. לא מעורב בהזק, סליחה, אתה מספיק כן שיראו אותך אחראי, סליחה, נכון. אתה מספיק אשם בעניין הזה כדי שיראו אותך כמי שאחראי ואתה תהיה חייב מדין ממון המזיק. ואז יוצא שמעמיד שקמה לה באפה זה כמו מעמיד שלא קמה לה באפה, הן לתוספות והן לרשב״א. לפי רשב״א שניהם זה אדם המזיק, לפי תוספות שניהם זה ממון המזיק. ובאמת פה צריך לזכור שבמחלוקת של התוספות והרשב״א לגבי מעמיד, וזה החשבון שעשיתי עכשיו, מניח פה שני צדדים. וזה נקודה חשובה. הרבה פעמים כשיש מחלוקת ראשונים באיך להסביר או אמוראים, לא משנה, לגבי משנה, איך להסביר. להסביר מקרה מסוים, המחלוקת היא מחלוקת כפולה. שתי מחלוקות בעצם יש. למה? כי מצד אחד הרשב"א חולק על תוספות בשאלה האם אפשר לראות את המעמיד כבעלים. הרשב"א טוען שלא ותוספות אומר שכן. כי הרשב"א טוען שבעלים לעניין נזיקין זה צריך להיות רק בעלים גם ברמה הקניינית. אוקיי? ולכן זה מחלוקת אחת. המחלוקת השנייה, אז מה כן? אז השאלה היא אם זה ממון המזיק, הסברא אם זה אדם המזיק. אתה לא בעלים, אז לכן זה לא ממון המזיק. אז מה זה? זה אדם המזיק. הרשב"א טוען נכון, מעמיד זה אדם המזיק. זה מספיק גרמי, זה מספיק ישיר בשביל להיות אדם המזיק. תוספות אבל שטוען שזה ממון המזיק מה הוא אומר? שזה כנראה לא גרמא מספיק ישירה בשביל להכניס את זה לדינא דגרמי. הוא לא רואה בזה אדם המזיק. אתם מבינים שמה שהרשב"א אומר תוספות חולק עליו ומה שתוספות אומר הרשב"א חולק עליו. זה מחלוקת כפולה. והרבה פעמים כשאנחנו מוצאים שני הסברים, כמעט תמיד כשאנחנו מוצאים שני הסברים למקרה מסוים, פירוש הדבר שבין הראשונים האלה יש שתי מחלוקות. א', האם מעמיד יכול להיחשב אדם המזיק והרשב"א אומר שכן, זה מספיק גרימה מספיק ישירה בשביל להיחשב גרמי. לפי תוספות זה כנראה יהיה רק גרמא. בסדר? זה מחלוקת אחת. ומחלוקת שנייה זה בשאלה אם הוא יכול להיחשב אדם המזיק. אם הוא לא ממון המזיק אז הרשב"א נאלץ להגיד שזה כנראה היה אדם המזיק, גרמי, נכון? והתוספות יגיד לא מה פתאום זה ממון המזיק, זה לא אדם המזיק, זה רק גרמא. אז למה זה ממון המזיק? כי בשביל ממון לא צריך להיות בעלים. אז מחלוקת אחת בין הרשב"א לבין תוספות זה בשאלה האם מעמיד זה גרמא או גרמי. וזו מחלוקת שלא קשורה, סתם מחלוקת ראשונה. מחלוקת שנייה היא בשאלה האם צריך להיות לי בעלות מלאה כדי שיטילו עליי אחריות נזיקית מדין ממון המזיק. הרשב"א טוען שכן, התוספות אומר שלא. שתי מחלוקות, הן בלתי תלויות אגב, זה לא מחלוקת על אותה סברה. מה שהקשר בין המחלוקות זה שהמחלוקת הראשונה מאלצת את המחלוקת השנייה למרות שאין קשר ביניהן. מבינים? זה הרבה פעמים חשבון שצריך לעשות בגמרא כי הרבה פעמים יש שתי מחלוקות שאין להן יסוד משותף. בדרך כלל אנחנו אומרים אפושי מחלוקתא לא מפשינן. אנחנו לא עושים שתי מחלוקות בין ראשונים או בין אמוראים או בין תנאים. למה להניח שיש שתי מחלוקות? הם נחלקו בדבר אחד, למה להניח שיש שתיים? תמיד כשמסבירים באופן שונה מקרה מסוים תמיד המחלוקת היא כפולה. כי ההסבר של הרשב"א לא מקובל על תוספות וההסבר של תוספות לא מקובל על הרשב"א. זה שתי מחלוקות שונות ואין קשר ביניהן. השאלה היא אם בשביל נזיקין צריך להיות, נזקי ממון, צריך להיות בעלים ממש או לא. מחלוקת ראשונה שהיא קשורה לנזקי ממון. מחלוקת שנייה היא בכלל מחלוקת בדינא דגרמי האם מעמיד יכול להיחשב גרמי או שזה רק גרמא. אין קשר. אבל ברור שמחלוקת אחת מאלצת את השנייה כי אם אתה חושב שאתה צריך להיות בעלים גמור כדי להיות חייב באחריות הנזיקית ומעמיד הוא לא בעלים גמור מבחינה קניינית, אין לך ברירה אלא להגיד שמעמיד הוא גרמי. כי אחרת לא תצליח להסביר את הגמרא שמחייבת את המעמיד. אז לא שיש קשר בין שתי המחלוקות אבל האילוץ שהמחלוקת הראשונה מציבה מוליד את המחלוקת השנייה. אוקיי? בסדר אז אלה שתי המחלוקות ביניהם. אוקיי, אז עכשיו בואו אני רוצה רגע לסכם ולומר ככה. לפי תוספות מעמיד בבהמה דחבריה על קמת חבריה זה ממון המזיק. זאת אומרת הוא נחשב לא כבעלים אלא כמי שאחראי על שמירת הבהמה כי הוא האשם. לא נכון להגיד שהוא… כן הוא נחשב כש… כשאני כותב שהוא נחשב כבעלים לגבי האחריות הנזיקית אין פירושו שהוא נחשב כבעלים אלא לא צריך להיות בעלים. הוא נחשב כמי שצריך לשמור זאת הנקודה כן? הוא לא התכוון לשמור, לא התכוון לקנות המעמיד אבל זה לא מטריד את התוספות הוא לא מחפש בעלות. אוקיי. מה קורה כשהמעמיד קמה לה באפה? ודאי שלא התכוון לקנות, עוד פחות התכוון לקנות ולכן שוב פעם זה יכול להיות רק מצד לכאורה מצד אדם המזיק. אבל אדם המזיק הרי תוספות לא מקבל את זה שזה אדם המזיק ולכן הוא לא מקבל שמעמיד נחשב אדם המזיק אז קמה לה באפה זה עוד פחות אדם המזיק. לכן זה לא יכול להיות לכן ברור שתוספות רואה גם את קמה לה באפה וגם את מעמיד בתור ממון המזיק. בסדר? טוב אז זה לגבי מעמיד שקמה לה באפה. מה קורה עם ליסטים שקמו לה באפה? עד כאן דיברתי על מעמיד רגיל ומעמיד שקמה לה באפה. עכשיו בואו נדבר על ליסטים רגיל וליסטים שקמו לה באפה. אז ליסטים רגיל כבר ראינו בתוספות מסתמא זה המקרה של הפשיטא. מה ראינו בתוספות? שבעצם הלסטים נחשבים כבעלים. פה זה דווקא לא ממונא המזיק, אלא זה בעלים לפי תוספות. למה? כי יש להם קנייני גזילה, אבל זה לא קנייני גזילה מלאים כמו שהרשב"א הסביר, זה קנייני גזילה מסוימים שבגלל הסברא הזאת שהאחריות צריכה להיות מוטלת עליך אנחנו מרחיבים את הבעלות שלך ואתה בעצם נחשב כבעלים לגבי האחריות הנזיקית. זה לגבי… למה זה לא קנייני גזילה מלאים? מה? זאת אומרת למה זה לא נקרא קנייני גזילה מלאים לפי התוספות? כי לא היה שינוי, היה רק ייאוש. זה השיעור הקודם. מדובר על לא על הוצאה? גם הוצאה. הוצאה זה שינוי. לא, איזה שינוי? אולי זה שינוי רשות? לא, רש"י כותב שזה שינוי רשות. לכן אמרתי שרש"י הולך עם הרשב"א, כי זה לא באמת, שינוי רשות הרגיל שמוצאים בגמרות זה כאשר הגזלן מוכר למישהו אחר. הכניסה לרשותו של הגזלן זה לא שינוי רשות. רש"י קורא לזה ייאוש ושינוי רשות כי הוא רוצה להגיד "אני סובר כמו הרשב"א". מבחינתי גם רשותו של הגזלן נקראת שינוי רשות ולכן זה קניין מלא, רק לעניין זה שעדיין יש חובת השבה. דיברנו על זה בשיעור הקודם. אבל מבחינת הקניין זה קניין מלא. תוספות אומר "מה פתאום, שינוי רשות זה כשהגזלן מוכר את זה הלאה". מה שיש לו בינתיים זה קניין רק להתחייב באונסין, אבל אין לו קניין מלא. בסדר? לכן הלסטים, אם לא קמו לה באפה, הם בעלים. מה קורה אם הלסטים קמו לה באפה? זה יותר רגיש. כי לסטים שקמו לה באפה מצד אחד הם ודאי לא ממונא המזיק, נכון? כי לסטים שקמו לה באפה לא שונים מ… זה לא אדם המזיק, אמרתי ממונא, זה לא אדם המזיק. למה? כי לסטים שקמו לה באפה הרי לא שונים ממעמיד שקם לה באפה. מה אכפת לי אם הם לסטים או לא לסטים מבחינת הישירות בין המעשה שלהם לבין הנזק? והשאלה אם הם לסטים או לא זה רק נפקא מינה אם יש להם כוונה לקנות. מבחינת השאלה מה האשם התורם שלהם להיווצרותו של הנזק לא אכפת לי אם הם לסטים או לא לסטים, נכון? לכן אני צריך לבדוק עכשיו את שני המישורים של המחלוקת של תוספות והרשב"א. א', אם זה גרמא או גרמי. ב', אם זה אדם המזיק או לא, אם זה ממונא המזיק או לא אם אתה בעלים. נכון? אז בוא נעשה את החשבון. לפי תוספות המעמיד הרגיל זה בעלים, מה זה בעלים סליחה? זה ממונא המזיק. למה? כי אם הוא אשם אז התורה הטילה עליו את האחריות הנזיקית. זאת אומרת שהוא מבין שמעמיד זה לא גרמי, זה גרמא, לכן הוא לא מוכן לראות בזה אדם המזיק, הוא רואה בזה ממונא המזיק. והחידוש שלו שלמרות שהוא לא בעלים אפשר לחייב אותו מדין ממונא המזיק. עכשיו אני שואל, אם במעמיד זה ככה אז מעמיד שקם לה באפה, מעמיד שקם לה באפה זה ודאי ככה, נכון? מה קורה עם לסטים? לסטים רגילים יש להם בעלות כי התכוונו לקנות הם משכו, אבל לסטים שקמו באפה יש פה משהו בעייתי מאוד. כי מצד אחד הקמו באפה לפי תוספות זה לא יכול להיות אדם המזיק. כי אם המעמיד עצמו הוא לא אדם המזיק, אז אם הוא עשה את זה באופן עוד יותר עקיף מאשר העמדה ישירה, רק קם לה באפה, זה ודאי לא אדם המזיק. מצד שני אבל זה גם לא יכול להיות ממונא המזיק. כי בלסטים רגילים תוספות אמר "למה אני רואה בזה ממונא המזיק? כי אתה הבעלים כי יש לך קנייני גזילה". קניינים חלקיים, רק לעניין אונסין. והסברא אומרת שאנחנו מעצבים את זה שזה יכלול גם את האחריות הנזיקית. אבל בקמו באפה אין לך גם את קנייני הגזילה האלה. הרי הם עוד לא עשו את פעולת הגזילה, הם עוד לא משכו. אז יוצא שאי אפשר לחייב לא מדין ממונא המזיק ולא מדין אדם המזיק לפי תוספות. אז מה קורה? איך להבין למה לסטים שקמו באפה חייבים? והתשובה היא שלסטים שקמו באפה חייבים כמו מעמיד שקם לה באפה. ולפי תוספות הרי מעמיד שקם לה באפה הוא נחשב כבעלים, נכון? כי אם הוא אשם זה מספיק בשביל להיחשב כבעלים, לא צריך שהוא יקנה. עכשיו, גם אם הקמו באפה הזה הוא לסטים זה לא אכפת לי, באמת היותו לסטים לא מעניין אותי פה כי קנייני גזילה אין. אבל לפי תוספות הרי לא צריך לקנות. לפי תוספות מספיק שאתה אשם בנזק שקרה בשביל שהתורה תראה אותך בתור אחראי. אז מה אכפת לי אם אתה לסטים או לא לסטים? אם קמו באפה זה מספיק אשמה בשביל לראות באדם הזה אחראי על הנזקים של הבהמה, אז גם אם הוא לסטים זה ודאי לא יותר גרוע, הוא אפילו התכוון לקנות, אז פה הוא רק יכול להיחשב אפילו עוד יותר בעלים לעניין זה שהבהמה תיחשב שלו. אז זה החשבון לפי תוספות. עכשיו תראו תוספות דיבור המתחיל המעמיד כותב, אף על פי שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל, דאף על גב דכתיב בעירו כדידי חשיבא, הואיל והוא עשה. נכון? יוצא שלפי תוספות החידוש הוא שקמו באפה זה מספיק להיחשב שהוא עשה לעניין זה שאנחנו נחשיב אותו כבעל הבהמה. לא לעניין זה שהוא עשה במובן של דינא דגרמי, כי את הזה שהוא עשה זה יכול ללכת לשני הכיוונים. לפי תוספות זה לא נחשב הוא עשה לעניין דינא דגרמי, כי אפילו מעמיד בידיים לא נחשב דינא דגרמי. אלא זה מספיק אשם בשביל שאנחנו נראה בו האחראי ונחייב אותו מדין ממון המזיק. אוקיי? ולכן אותו דבר כמובן גם בליסטים שקמו באפה. ליסטים שקמו באפה הם מספיק אשמים בשביל שנראה בהם אחראים לא כי הם ליסטים אלא כי הם קמו באפה. זאת אומרת גם אם הם לא היו ליסטים זה היה אותו דבר. ולכן הגמרא אומרת בליסטים מדובר בקמו באפה כמו שאמרתי לך במעמיד שקמו באפה. זה אותו רעיון. הגמרא הרי מביאה ראיה מזה לזה. זאת אומרת כמו שבקמו באפה במעמיד הראיתי לך שאחריות כזאת גם אם מספיקה כדי לראות בך הבעלים או האחראי על הנזיקין של הבהמה הזאת, אז גם בליסטים נכון שהם לא קנו כי לא הייתה פה משיכה, אבל הליסטים לא יותר גרועים מכל בן אדם אחר שאם הם קמו באפה זה אחריות מספיקה בשביל להיות בהם אחראים על הנזק. הם לא בעלים במובן הקנייני, אין להם אפילו קנייני גזילה, אפילו לעניין אונסין הם לא יהיו חייבים, אם הבהמה נאנסה הם לא יהיו חייבים כי אין להם קנייני גזילה אפילו לעניין אונסין בשלב הזה, הם לא משכו בכלל. אוקיי? אבל לעניין האשמה שלך בנזק שקרה, מה זה שונה ממעמיד שקם לה באפה? זה אותו דבר. וזה הראיה שהגמרא מביאה ממעמיד שקם לה באפה לליסטים שהוציאוה וקמו לה באפה. זה בעצם החשבון לפי תוספות. בשומר אגב זה באמת מצב חריג, כי בשומר מה שאנחנו מחייבים אותו, מה זה חריג? בשומר מה שאנחנו מחייבים אותו בעצם הבסיס הוא החוזה. נכון? ראינו בתוספות שהסברא שאתה זה שאחראי כי אין מישהו אחר להטיל עליו את האחריות היא בעצם מעצבת מרכיב אחר שהיה קיים קודם. בגזלן המרכיב הזה זה קנייני הגזילה והסברא מעצבת את קנייני הגזילה כך שאתה תחשב כבעלים. בשומר המרכיב הנוסף זה החוזה שיש ביניכם. אבל אם זה ככה אז התפיסה של אחריות שומר, אחריות נזיקית של שומר היא תפיסה חוזית. ואז יוצא שבעצם האחריות של השומר היא כלפי המפקיד לא כלפי הניזק. מכוח החוזה שלו עם המפקיד. נכון? ואז מה שיוצא בעצם זה שהניזק יתבע את בעל הבהמה. בעל הבהמה אחרי זה ילך לשומר, יגיד לו יש לי חוזה איתך למה לא שמרת? תפצה אותי. ואם כך אז שומר לא שייך לפרשה שלנו. כל המקרים שאני דן בהם כאן הרי הצגתי את זה בקונטקסט של מקרים כאלה שבהם מחייבים מישהו על נזקים של בהמה שלא שייכת לו. בשומר זה לא נכון כי אני לא מחייב אותו על נזקי הבהמה. על נזקי הבהמה מי שחייב זה בעל הבהמה. רק השומר חייב לבעל הבהמה מכוח החוזה ביניהם. זה לא אחריות נזיקית. זה פשוט החוזה ביניהם, חתמת על חוזה תכבד אותו. אז זה לא מפרשת נזיקין. זה לא הלכות נזיקין. זה הלכות דיני חוזים. בדיני נזיקין בעל הבהמה צריך לשלם לניזק. בדיני חוזים בעל הבהמה יבוא לשומר, אתה חברת ביטוח מבחינתי, תשלם לי על זה שלא קיימת את החוזה. אז אין פה דוגמה לחיוב של מישהו שהבהמה היא לא שלו בנזיקין. כי השומר לא חייב בנזיקין. השומר זה חיוב חוזי, זה לא חיוב נזיקי. לכן השומר יוצא מהתמונה לפי תוספות. אוקיי? טוב, נעצור כאן לכמה דקות התרעננות, ארבע חמש דקות ונחזור לרשב"א ולהמשך השיעור. עכשיו לפי תוספות, כן. לפי תוספות למה אי אפשר להגיד ששומר נכנס תחת הבעלים והוא נחשב לבעלים כעת? כי אם זה מדיני חוזים, אז זה עסק בינו לבין הבעלים, לא בינו לבין הניזק. אני בדיוק נזכר עכשיו, אני צריך לבדוק את זה, יש איזה רמב"ם תמוה שהרבו מאוד להקשות עליו, נדמה לי שזה בהלכות שכירות אולי פרק ד', אני צריך להסתכל על זה רגע, כי הוא כותב שם שמי שמסר בהמה לשומר והשומר לא חייב הבעלים חייב. והרבו להקשות עליו מהגמרא, שזה נגד גמרא. ויש כל מיני אחרונים שיישבו אותו, מגיד משנה ורב חיים וכולי, שבכסף משנה בצד מופיע בשם רבי אברהם בן הרמב"ם שזה טעות סופר. וכולם מתעלמים מזה בגסות. רגע. אה, הנה, הלכה ד', למה אצלנו? תסתכלו פה, נזקי ממון, זה לא הלכות שכירות, הלכות נזקי ממון פרק ד' הלכה ד'. זה ממש אחרי שהוא מביא את הדינים של המשנה שלנו. המוסר בהמתו לשומר חינם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל, נכנסו תחת הבעלים. ואם הזיקה, שומר חייב. במה דברים אמורים? בזמן שלא שמרוה כלל. אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי, ויצאה והזיקה, השומרים פטורים והבעלים חייבים. המילים האלה זה התוספת של הרמב"ם שכולם צועקים שזה לא נכון. השומרים פטורים וגמרנו. הבעלים פטור כי הוא מסר את זה לשומר, והשומר ששמר כראוי גם הוא פטור כי הוא עשה את חובתו, הוא שמר כראוי. אבל הרמב"ם כותב שכשהשומרים פטורים אם הם שמרו כראוי, הבעלים חייבים. ועל זה כולם מקשים, כן, זה הראב"ד כבר מקשה פה, אמר אברהם לא מיתוק מהאי אלא בכדי שידע, או כל מיני דברים כאלה, אין דבר כזה. ויש פה אריכות גדולה. עכשיו אני פתאום עכשיו פשוט נזכרתי פתאום בראב"ד הזה, כי יכול להיות שבעצם מה שהרמב"ם התכוון לומר זה שהרי בסופו של דבר תמיד הבעלים חייבים אם הם מסרו לשומר. כל ההתחשבנות עם השומר אם הוא שמר כמו שצריך או לא, זה רק התחשבנות חוזית בינו לבין הבעלים. אז במצב כזה ברגע שהשומר פטור, אז הוא פטור מלהחזיר לבעלים את מה שהבעלים משלם לניזק, אבל עדיין הבעלים צריך לשלם את זה לניזק. זה קשור קצת לדברים שראינו מאבן העזר בתחילת הסמסטר וכל מיני דברים כאלה, כי סוף סוף הבהמה הרי הייתה שמורה כראוי. אז גם אם לא אני הבעלים שמרתי, אלא מישהו אחר עשה את זה עבורי, למה לחייב אותי? הרי הבהמה נשמרה כמו שצריך. אבל נדמה לי שבכיוון הזה שראינו פה בתוספות אפשר גם להסביר את הרמב"ם. ומה שהראב"ד אומר בשורה לפני האחרונה: "אלא שיש לומר לעולם אין הבעלים ניצלים מיד הניזק", בעצם מה שהוא מתכוון, לא? כן כן, אבל הוא אומר את זה לדעתי בשיטתו שלו. אלא שיש לומר לעולם אין הבעלים ניצלים מיד הניזק והם ידנו עם השומר, ואם הזיקה בזמן שמירתו יחזרו הבעלים על השומר, ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבים. כן, אבל פה הוא מדבר על כלתה שמירתו, לא כלתה שמירתו. כן, הוא מדבר על שומר לזמן קצוב. ובזה שהוא אומר שלעולם הם לא ניצלים מיד הניזק, זאת אומרת תמיד הניזק הולך לבעלים, יש לו עסק עם הבעלים. לא, אבל השאלה אם הבהמה לא הייתה… הוא מדבר שהבהמה לא הייתה שמורה כמו שצריך. אבל פה אנחנו מדברים שהיא כן הייתה שמורה כמו שצריך. זאת שיטת הראב"ד, זה משהו אחר. ברמב"ם עצמו הוא לא מסכים על זה, זה מה שהוא אומר. הרמב"ם, על הרמב"ם הרי הוא מקשה: "לא מיתוק מהאי אלא בכדי שידע". אתם יודעים, זה ראינו כבר בסוגיה בתחילת הפרק, שאם הבהמה פרצה והבעלים היה לו זמן לדעת, אז כן חוזרת אליו האחריות. אבל ברמב"ם עצמו כתוב שברגע שהשומר נפטר הבעלים חוזר להיות חייב. אז רואים פה עוד פעם, צריך להסביר את זה עדיין, אבל זה ברור, רואים פה. שכל הדיון אם השומר פטור או לא פטור הוא ביחס לבעלים, אבל הבעלים חייב לניזק בלי קשר. אוקיי, והשאלה למה באמת כשהשומר לא שמר כמו שצריך, אז לכאורה גם אז הבעלים בעצם צריך לשלם והשומר יחזיר לבעלים מכוח דיני החוזים. אבל כאן יכול להיות שיש איזושהי עבודת דרב נתן, שאם אני חייב לך ואתה חייב לו, אז כבר אפשר ישר לתבוע אותי. אבל באמת בממד הרעיוני זה חיוב של הבעלים ולא חיוב של השומר. זאת באמת, זה ביטוי לתפיסה חוזית מובהקת של חובתו של השומר, מה שראינו פה בתוספות, וצריך לשים לב שזה הלכה ד' הזאת ברמב"ם מופיעה מיד אחרי הלכות שלנו, הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, זה הלכה א'. כן? הוציאוה ליסטים, ליסטים חייבים, זה סוף הלכה א'. הפורץ גדר לפני בהמת חברו, זה הלכה ב'. כן? אם היה כותל רעוע, כותל בריא, נותן סם המוות לפני בהמת חברו. המעמיד בהמת חברו, זה הלכה ג'. בסדר? וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה, והלכה ד' זה המוסר בהמתו לשומר חינם. ואלה ממש אוסף ההלכות שבהן אנחנו עוסקים בסוגיה כאן. שומר עלה רק בתוספות, אבל אני מוסיף את זה כי זה גם דוגמה לחיוב של אדם על נזקים של בהמה שלא שייכת לו. ובמובן הזה גם הרמב"ם קיבץ את הכל פה להלכות נזקי ממון בפרק ד'. ובמובן הזה זה נראה קצת חיוב חוזי כמו תוספות, כך נראה לי לפחות כרגע. אוקיי, בוא נחזור למהלך שלנו. אז עד כאן זה התוספות. מה קורה עם הרשב"א? אותו חשבון נעשה עכשיו, או חשבון מקביל. לפי הרשב"א, אז מעמיד זה אדם המזיק. נכון? אדם המעמיד הרי לא קנה את הבהמה, הוא לא בעלים שלה ברמה הקניינית, אי אפשר לחייב אותו מצד נזקי ממון, לכן מחייבים אותו מדין אדם המזיק. ומעשה ההעמדה הוא בעצם איזושהי היזק בגרמי. אוקיי? עכשיו במעמיד שקם לה, זה מעמיד רגיל. במעמיד שקם לה באפה, מה אתם אומרים מה יהיה שם? אותו דבר, לא? גרמי, גרמי. לא יכול להיות שהוא ייחשב בעלים על המעמיד שקם לה באפה, כי אם על מעמיד שהוא עושה את זה בידיים הוא לא נחשב בעלים, אז מעמיד שקם לה באפה הוא עוד פחות בעלים. אלא מה? כמו שבמעמיד הוא נחשב אדם המזיק בגרמי, החידוש הוא שקם לה באפה, למרות שזה יותר קל, אבל החידוש הוא שאפילו אם הוא רק קם לה באפה ולא עשה את זה בידיים, עדיין זה נחשב גרמי. זאת אומרת כן, מין אדם המזיק. כי לפי הרשב"א אין דבר כזה בעלות פיקטיבית לנזקים ופה זה ודאי לא שייך. אז במעמיד בין אם קם לה באפה ובין אם לא קם לה באפה, זה בעצם אדם המזיק ושניהם נחשבים גרמי. החידוש בקם לה באפה זה שאפילו גרימה יותר עקיפה מאשר ההעמדה הישירה אלא בקם לה באפה, גם היא נחשבת גרמי לעניין לחייב אותו. מה קורה עם ליסטים? אז בליסטים שלא קמו באפה, אז הרשב"א אומר יש להם קנייני גזילה גמורים וזה מדין ממון המזיק. נכון? כי הוא תופס שקנייני הגזילה לפני השינוי. מספיק שהיה ייאוש, הקנייני גזילה הם קניינים גמורים, כולל האחריות הנזיקית. אבל עכשיו הנה הקאץ'. מה קורה עם ליסטים שקם באפה? ליסטים שקם באפה זה בעייתי. למה? כי הרי ליסטים שקם באפה הקנייני גזילה לא קיימים, כי הוא לא משך. נכון? אז מה תגיד? שליסטים שקם באפה זה אדם המזיק, כמו מעמיד שקם באפה זה גם אדם המזיק. נכון? אבל אז באמת יוצא שליסטים שקם באפה זה אדם המזיק, למרות שמעמיד שקם לה באפה… רגע, לא, מעמיד כן, מעמיד שקם לה באפה זה אדם המזיק, וגם ליסטים שקם באפה זה אדם המזיק. ליסטים שהוציאוה בידיים אז הם קנו אותה בקנייני גזילה וזה ממון המזיק. הם בעלים שלה וזה ממון המזיק. אבל אם זה קם לה באפה, הליסטים לא הוציאו אותה אלא רק קמו לה באפה, אז הם לא קנו אותה כי אין פה משיכה. נכון ובאמת ראינו כבר שמבחינת המעורבות במעשה הנזק זה לא מעניין אותי אם זה ליסטים או לא ליסטים. אם מישהו קם באפה של בהמה והשאלה שלנו זה עד כמה המעורבות שלו תרמה לנזק, אז מה זה משנה אם הוא ליסטים או לא. אם המעורבות הזאת מספיקה כדי להחשב גרמי אז זה נכון גם בליסטים בדיוק כמו באדם רגיל. ושומר? לגבי שומר הוא וודאי לא בעלים אז אין מה לדבר לפי הרשב"א בשומר, נכון? שומר לא יכול להיות בעלים. אז לכן בשומר זה או מה שדיברנו בשיעור הקודם, זה או שזה מדיני חוזים כמו שראינו בתוספות ואז החיוב כלפי הבעלים, או שהתורה קבעה את האחריות הנזיקית על השומר למרות שהוא לא בעלים כחלק מדיני שומרים כי ראינו שגם מדיני שומרים הרגילים את החוזה של השומר עם המפקיד גם את זה קבעה התורה, זה לא הם קובעים ביניהם, נכון? הרי דיני שומרים נקבעו בתורה. אם אתה מתנה אז אתה עושה חוזה כמו שאתה רוצה, אבל כל עוד לא התנית אז החוזה בין המפקיד לשומר הוא חוזה שהתורה עיצבה. אז יכול להיות שהרשב"א טוען שהתורה גם הטילה אחריות על שומר על אחריות נזיקית על נזקי הבהמה ואז זה לא חיוב חוזי אלא חיוב כלפי הניזק. אוקיי, זה מה שאמרתי בשיעור הקודם. בכל מקרה ברור שלפי הרשב"א שדורש קניין גמור הוא לא יתחייב מדין ממונו המזיק הרגיל, זה בכל מקרה איזשהו דין מיוחד. עכשיו הגמרא ממשיכה. אני אשתף רגע את הקובץ. הגמרא אומרת אמר ליה אביי לרב יוסף, אני ממשיך לקרוא את הגמרא, אמר ליה אביי לרב יוסף הכי קאמרת לן וליסטים נמי דהכישוה. מה זאת אומרת? אתה אומר לי שמדובר קם לה באפיה, כן? שהליסטים קמו באפיה כמו שבמעמיד מצאנו שקמו לה באפיה. אומר אביי לרב יוסף כמו שבמעמיד הרי במעמיד אתה רב יוסף אמרת לי שמדובר בהכישה לא בקמו לה באפיה אז גם בליסטים שהוציאוה אנחנו נעמיד בהכישה ולא בקמו באפיה. עכשיו פה זאת נקודה מאוד עדינה, למה? לפי תוספות זה פשוט. למה? בגלל שלפי תוספות הרי מה החיוב של קמו לה באפיה במעמיד? זה מדין ממונו המזיק כי מי שאשם רואים אותו כאחראי על נזקי הבהמה, נכון? בליסטים אז תלוי. אם הם קנו את זה כי משכו אז יש להם ממש קניין, אבל גם אם לא זה לא חשוב לי כי בסופו של דבר הרי אם הם קמו לה באפיה אז הם מספיק אשמים בשביל שנטיל עליהם אחריות גם בלי קנייני גזילה לכן הם חייבים. אוקיי. עכשיו מה היחס בין מעמיד לבין ליסטים? מי שבמעמיד לא מקבל את קמו לה באפיה אלא טוען שצריך להיות הכישה. הכישה הכוונה במקל. כי קמו באפיה זה לכוון אותה בלי לגעת בה. הכישה זאת פעולה יותר ישירה על הבהמה. אז זה בעצם מה שאביי טוען כנגד רב יוסף. קמו באפיה לא מספיק, הכישה צריך דווקא הכישה. אז אם במעמיד שתוספות מחייבת את זה מדין ממונו המזיק האחריות על ממונו המזיק אז אני אומר קמו לה באפיה אתה לא מספיק אשם כדי להחשב בעלים של הממון הזה, בהכישה כן, נכון? מה קורה בליסטים? בליסטים כשאתה מוציא אותה בידיים לא סליחה כשאתה מוציא את זה בקמו לה באפיה אז לפי תוספות למה אתה חייב? מדין ממונו המזיק לא אדם המזיק, נכון? אומר אביי למה זה מדין ממונו המזיק כי אתה אשם בזה שקמו באפיה. אבל אם במעמיד אתה אומר שקמו לה באפיה זה לא מספיק אשם כדי להחשב בעלים אז גם בליסטים שלא משכו אני מדבר על ליסטים שלא משכו גם שם זה בעצם כמו מעמיד. אם אתה לא מספיק אשם אז גם בליסטים לא תהיה מספיק אשם ולכן צריך דווקא הכישה. אז הדמיון או הראיה שמביאים ממעמיד מה שרב יוסף ואביי מתווכחים האם מדובר בקם באפיה או בהכישה הראיה הזאת טובה גם לגבי ליסטים. אוקיי זה לפי תוספות. מה קורה לפי הרשב"א? לפי הרשב"א. המצב יותר מסובך, כי לפי הרשב"א החיוב במעמיד זה מדין אדם המזיק, וכשאתה לא העמדת אלא קמו באפא, שוב פעם אדם המזיק זה גרמי. ועל זה בא אביי ואומר, כן, אבל קמו באפא זה לא מספיק זה גרמא, זה לא גרמי. רק היקישה זה גרמי, כי אתה צריך מכה בידיים. אם אתה רק קמו לה באפא זה גרמא, זה לא גרמי. נכון? זה מה שהוא טוען בדיני מעמיד. עכשיו איך אנחנו מעבירים את זה לליסטים? בליסטים לפי הרשב"א אתה חייב מדין אדם המזיק, כי זה קנייני גזילה. אבל ליסטים שקמו באפא זה ממון המזיק. רגע, ליסטים רגיל זה ממון המזיק. ליסטים רגיל, קנייני גזילה זה ממון המזיק, לא? גם לפי הרשב"א. נכון, ממון המזיק. כן. עכשיו מה קורה בקמו באפא? לא הייתה משיכה. לא הייתה משיכה, אין קנייני גזילה. לפי הרשב"א אם אין קנייני גזילה, אין קניינים גמורים, אין דבר כזה ממון המזיק. זה אדם המזיק, זה גרמי. אוקיי? אז אם זה ככה, אז גם פה אומר אביי לרב יוסף, בשביל להיחשב גרמי אתה צריך גרימה ישירה, זה רק היקישה. קמו באפא לא מספיק. אוקיי? אז זה הדמיון בין מעמיד לבין ליסטים. אוקיי? בין מעמיד לבין ליסטים. אני אגיד לכם מה מציק לי. מעמיד זה ממון המזיק, ובליסטים… לא, בסדר, לא, עזוב. בסדר, הדמיון בסדר. בראשונים כשמסתכלים על היקישוה, אז רש"י כותב ככה: וליסטים נמי דהיקישוה במקל, והשמועינן מתניתין דהקשה במקל זו היא משיכה. אז מה רואים? זה ממון המזיק, בקנייני גזילה. והוא מדבר על הבעלות, הוא לא מדבר על ישירות הגרימה. הוא לא רוצה להגיד שהיקישוה במקל רק זאת גרימה מספיק ישירה כדי להיחשב גרמי, אחרת זה גרמא. רש"י אומר לא, החידוש הוא שהיקישה במקל זאת נקראת משיכה, לא צריך משיכה ממש, גם הקשה במקל היא משיכה. זאת אומרת, רש"י מבין שבליסטים שלא משכו החיוב הוא מדין ממון המזיק. קניתי את זה ולכן הוא ממוני ואני חייב עליו בתור ממון המזיק. נכון? רש"י באמת כותב לגבי ליסטים אם אתם זוכרים כמו הרשב"א. רש"י כותב כמו הרשב"א שבשביל שהליסטים יהיו חייבים צריך להיות להם קניין גמור, לכן הוא אומר זה נקרא ייאוש ושינוי רשות. זאת אומרת הוא רואה את זה חיוב מדין ממונו של האדם, אז אמרנו כבר שרש"י הוא כמו הרשב"א. ולפי הרשב"א בהקשה במקל, הקשה במקל זה אדם המזיק. נכון? ראינו את זה שם, כי הרשב"א הרי דורש, רוצה בעלות. עכשיו פה רואים ברש"י שפה הוא סוטה מדברי הרשב"א, הוא טוען שהקשה זאת משיכה בניגוד לקמו באפא. שמה זה קמו באפא? לא יודע, או קמו באפא אולי יכול להיות שרב יוסף רוצה לטעון שאפילו קמו באפא יחשב משיכה, או שהוא רוצה להגיד לא, קמו באפא באמת יתחייב מדין גרמי. אבל אז היקישה במקל למה אתה צריך להגיע למשיכה? תגיד שהיקישה במקל זה עוד יותר גרמי מאשר קמו באפא. לכן נראה שכל הסיפור הולך על מושג הבעלות ובמובן הזה רש"י הוא לא כמו הרשב"א. אלא שגם הרשב"א בעצמו כשהוא כותב פה הוא אומר ככה: והוקימנא בשיהיקישוה, דכיוון דהיקישוה לגוזלה קנאוה, והרי היא ברשותן לשמירת נזקיה. וכן נראה מדברי רש"י דבהיקישוה לגוזלה היא, ומשום דקנאוה בהקשה, וכן העמידוה בירושלמי. אז גם הרשב"א אומר שכשהיקישוה החיוב הוא מדין ממון המזיק, הוא קנה את זה. אבל שימו לב לנימוק שלו: כיוון דהיקישוה לגוזלה קנאוה. מה קורה במעמיד שהיקישוה? הרי הוא לא התכוון לגוזלה. שמה הקשה לא תקנה, שמה הקשה תהיה ממון המזיק. צריך לומר זאת לא השוואה ממש, זאת אילוסטרציה. כמו ששם יש לך את האוקימתא, אותה אוקימתא אני אגיד לך פה, אמנם מסיבה אחרת, מטעם אחר, אבל אותה אוקימתא שאתה אומר שם אני אגיד לך פה. אבל זה באמת השוואה טכנית, זאת אומרת אין דמיון מהותי ביניהם. זה מה שצריך לומר לפי הרשב"א. ואולי גם ברש"י, כי רש"י כשהוא אומר "ליסטים נמי דהקישוה", אז רש"י מסביר את זה על ליסטים דהקישוה שהקשה היא כמו משיכה. הוא לא אומר מה קורה לגבי מעמיד בהקשה. מעמיד בהקשה שלא התכוון לקנות, יכול להיות שרש"י לא הסביר שבגלל המשיכה הוא נחשב כבעלים, זה רק על ליסטים הוא אומר את זה. ואז יכול להיות שהוא לא סוטה מדרכו של הרשב"א, אלא הוא ממשיך עם הרשב"א. לפי התוספות, אין צורך להגיע לכל זה. לפי התוספות כשאתה מקיש, הקישוה בליסטים והקישוה במעמיד, זה ממון המזיק. למה זה ממון המזיק? לא בגלל שאני קניתי את זה במשיכה, לא צריך קניין בשביל להתחייב בממון המזיק, אלא שאני אחראי. על מי תטיל את האחריות אם לא עליי? קל וחומר מכאן ולהבא. אז לפי תוספות הדמיון בין הקישוה בליסטים להקישוה במעמיד הוא מובן מאליו, כי זה באמת אותו יסוד. לפי הרשב"א זה דמיון שהוא דמיון בעייתי. מצד שני, אם הדמיון לפי הרשב"א הוא בעייתי, למה הוא בעייתי הרי? כי ליסטים שהקישוה הם קנו והם חייבים מדין ממון המזיק. מעמיד שהקישה הוא חייב מדין אדם המזיק. עכשיו אני אומר, אבל אם הקשה היא גרימה מספיק ישירה כדי להיחשב אדם המזיק, אז למה בליסטים לא תגיד אותו דבר? גם בלי שההקשה קונה. הקשה לא קונה, אבל מספיק הרי, אם לא היית ליסטים היית מחייב אותי מדין אדם המזיק גם אם לא קניתי. אז למה אם אני ליסטים אתה לא מחייב אותי בזה? לכאורה היה צריך להיות שיש פה גם דין אדם המזיק וגם דין ממון המזיק. הוא מעדיף להסביר את זה ממון המזיק כדי לא להיכנס לדינא דגרמי. יותר נוח לו להגיד שזה ממון המזיק כדי לא דינא דגרמי. אבל לשיטתו זה דינא דגרמי פה, כי עובדה שבמעמיד הוא מחייב על זה למרות שלא התכוון לקנות. אז רואים שאם הקשתי את הבהמה, זאת גרימה מספיק ישירה בשביל לחייב אותי מדינא דגרמי. אז למה אם ליסטים עושה את זה הוא לא חייב מדינא דגרמי? למה שם אתה צריך להגיד שההקשה קונה כדי לחייב אותם מדין ממון המזיק? לא יודע, אין לי תשובה טובה על זה. אוקיי, עכשיו בואו נעבור רגע לרמב"ם. הרמב"ם הלכות נזקי ממון, הלכה אחת לפני ההלכה הקודמת שראינו, בהלכה ג' שם פרק ד'. המעמיד בהמת חברו על גבי קמתו של חברו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיק. עד כאן ברור. למה הוא חייב לשלם? ממון המזיק? אדם המזיק? לכאורה לא יודע, למרות שצריך לשים לב שזה מופיע בהלכות נזקי ממון ולא מהלכות חובל ומזיק. אם זה אדם המזיק לכאורה זה היה אמור להופיע בהלכות חובל ומזיק. זה לא טיעון של מיליון דולר, כי בסך הכל בהקשרים אחרים זה ממון המזיק, אז הרמב"ם כבר מביא את זה פה, אתה בסך הכל מזיק עם בהמה. נכון שרעיונית בעצם הוא חייב מדין אדם המזיק, אבל עדיין כשבן אדם יחפש את ההלכה הזאת בספר הלכה, איפה הוא יחפש אותה? הוא יחפש אותה באותם הלכות שמדברות על נזקים שבהמות עושות. לכן אני לא בטוח שמותר לדייק ברמב"ם מזה שהוא ממקם את ההלכה בהלכות נזקי ממון שמדובר פה בממון המזיק. טוב, זאת הערה ראשונה. וכן אם הקישה, אני ממשיך לקרוא, עד שהלכה לקמת חברו והזיקה, זה שהקישה חייב. פה זה כבר הערה מאוד מעניינת. קודם זה רק מביא את הגמרא, שום דבר חוץ מזה. כאן מה הוא אומר? הוא הקישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה. למה צריך להגיע לזה? הרי לפי רש"י והרשב"א שראינו, ההקשה קונה. ברגע שההקשה קונה הבהמה היא שלי, ועכשיו אם היא הולכת להזיק אני אחראי, נכון? ברור שלפי רש"י והרשב"א לא צריך להקיש אותה עד מקום הנזק. מספיק שהקשתי אותה זה נקרא משיכה, קניתי אותה. עכשיו היא הלכה לבד למקום הנזק והזיקה, בהמה שלי שהזיקה אני חייב באחריותה. הרמב"ם לומד לא ככה, רואים בבירור שלא. הרמב"ם לומד לא ככה. הרמב"ם אומר צריך להקיש אותה עד שתלך לקמת חברו ולהזיק. מה רואים? שהרמב"ם מבין שבהקישוה המעמיד שהקיש חייב מדינא דגרמי ולא מדין ממון המזיק. הוא לא קנה את הבהמה, היא לא שלו והוא לא חייב באחריותה. מדין ממון המזיק. זה דינא דגרמי. ולכן צריך שהוא יקיש אותה עד המקום, אחרת זה גרמא, זה לא גרמי. הרי המקיש הזה בעצם צריך להתחייב כמו מעמיד. שאתה מעמיד בידיים את הבהמה זה ממש דינא דגרמי. אבל כשאתה מקיש, אם אתה מקיש אותה רק כדי לקנות ואז היא הולכת עוד קילומטר ואוכלת, זה לא שייך לגרמי, זה בקושי גרמא. לכל היותר זה בעלים שהתרשל בשמירה. אוקיי? אבל אם אתה לא קונה את זה, אז אתה גם לא בעלים, אז אין שום דבר. אז זה כמו פרצוה, פרצוה ליסטים הם פטורים. למה הם פטורים? הם גרמא, נכון? לכן הם פטורים. זה לא… אז לכן ברמב"ם רואים שהחיוב במעמיד שהקיש זה מדינא דגרמי. לפי זה יוצא שגם בליסטים אם מדובר בהקיש זה יהיה כמובן דינא דגרמי כי אין הבדל בין ליסטים ומעמיד רגיל. ברגע שאתה מקיש בהמה עד הקמה ושם היא אוכלת זה נחשב גרמה ישירה שלך ומחייבים אותך מדינא דגרמי. לא בגלל ממונך שהזיק, נכון? עכשיו באמת לגבי ליסטים הרמב"ם לא מביא את הדין של הקישוה. כבר הנושאי כלים שואלים פה למה הרמב"ם לא מביא לגבי ליסטים את הדין של הקישוה. עוד הערה אחת באמת מה שאמרתי קודם, לפי מה שאמרתי קודם יוצא שהוא חייב פה מדינא דגרמי לפי הרמב"ם, נכון? זה אומר שזה לא ממון המזיק אלא אדם המזיק. למרות שההלכה הזאת מופיעה בהלכות נזקי ממון. זה מה ההערה שהערתי קודם שהמיקום של ההלכה אני לא יודע עד כמה הוא אינדיקציה. ברור שההלכה, זאת אומרת ההנמקה שהרמב"ם עצמו כותב יותר חזקה מאשר זה שהוא מיקם את ההלכה בהלכות נזקי ממון. כן? אז די ברור שהוא מדבר פה על דינא דגרמי. עכשיו, מה קורה עם ליסטים שהקישוה? אז אמרתי, לכאורה מה ההבדל בין מעמיד שהקיש לבין ליסטים שהקישו? בשני המקרים מדובר פה בדינא דגרמי. אז גם זה בעצם יהיה חייב. אוקיי? בסוף הלכה א' הרמב"ם כותב הייתה מחיצה בריאה ונפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה, פטור. הוציאוה ליסטים והזיקה, הליסטים חייבים. ולא כתוב אם הקישוה. שם החיוב של הליסטים זה בגלל הבעלות, זה ממון המזיק, נכון? זה ראינו בגמרא. אוקיי? אז שמה ודאי לא נדרשת הכשה עד מקום הנזק, נכון? כי ברגע שקנית את זה, אז יש לך בעלות. בתור בעלים אתה חייב בנזקי הבהמה גם אם לא הקשת את זה עד הסוף. זאת הסיבה שהרמב"ם לא מביא את דין הקישוה לגבי ליסטים. כי לגבי מעמיד הרמב"ם תופס, הוא חייב להביא את דין הקישוה כי דין הקישוה אתה חייב מדינא דגרמי, אתה לא בעלים. אז אתה חייב… הרמב"ם היה חייב להגיד שצריך לדבר פה שהקישוה עד מקום הנזק. אבל בליסטים, גם אם הם הקישו ואחרי זה עזבו את זה, הם קנו את זה. ברגע שהם קנו את זה, אז לא צריך להגיע להקישוה או לא הקישוה. הם קנו את זה והם חייבים מדין בעלים. אז כאן אפילו אם הם לא הקישו עד מקום הנזק הם יהיו חייבים. הנה ההשלכה של כל מה שדיברנו. זאת אומרת שאם זה מדינא דגרמי אתה צריך להקיש עד מקום הנזק. אבל אם זה רק הכשה כדי לקנות כמו שאומרים רש"י והרשב"א בסוגיא שלנו, אז מספיק… אז לא צריך להביא בכלל את דין הקישוה. ליסטים שקנו את הבהמה, ברור שהם חייבים באחריותה. אוקיי? מה עם קמלה באפה לפי הרמב"ם? הוא לא מביא את קמלה באפה. זה המקום להגיד שהרמב"ם באמת פוסק להלכה כמו אביי נגד רב יוסף שרק בהקישוה חייבים, בקמלה באפה באמת לא חייבים. ונראה שהוא אומר את זה בין בליסטים ובין במעמיד. ולמה? בגלל שברגע שקמלה באפה זה לא מספיק גרמי, נכון? הרי אם הקישוה צריך הקישוה עד מקום הנזק אחרת זה לא מספיק גרמי, אז קמלה באפה זה לא מספיק גרמי ולכן באמת יהיה פטור. לכן הוא לא מביא את דין קמלה באפה. ובליסטים למה הוא לא מביא את דין קמלה באפה? הרי בליסטים לכאורה לא צריך את הדין גרמי, מספיק שאתה בעלים. התשובה היא בגלל שבליסטים ברגע שהוא רק קמלה באפה ולא הקיש אז הם גם לא קנו. זאת אומרת זה משמש שני תפקידים, זה גם לא גרמי וזה גם לא משיכה כדי לקנות. ושני הדברים נכונים לפי הרמב"ם. לכן את קמלה באפה הוא לא מביא לא בליסטים ולא במעמיד. יש רק הערה אחת בראב"ד, אני כבר אשאיר את זה לכם כי אני רוצה כבר לגמור עם הנושא הזה. הראב"ד משיג פה על הרמב"ם והוא אומר ככה: המעמיד בהמת חברו וכולי זה שהקישה חייב, ציטוט של הרמב"ם. אמר אברהם: וכל שכן קם לה באפא. מה זה כל שכן? הפוך. הקישה חייב, וקם לה באפא מה שפטור, הרי הגמרא שלנו אומרת קם לה באפא זה לא מספיק חזק, על זה יהיה פטור, לכן צריך להעמיד בהקישה. הראב"ד אומר לא, אם הקישה חייב, אז כל שכן כשקם לה באפא. איך זה כל שכן? לכן בהרמ"א כותב ככה, הוא כן מביא את הדין הזה. המעמיד בהמת חברו על גבי קמת חברו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה. וכן אם הקישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה. רואים עד שהלכה, זאת אומרת גם זה שהקישה חייב. אגב, יש שינוי סגנון מסוים, לא, בסדר, פה אין סגנון, אין שינוי. כי עכשיו פתאום אני חושב שאולי אפשר להבין ברמב"ם הקישה עד שהלכה לקמת חברו, אין הכוונה שהוא הקיש אותה והביא אותה לקמת חברו. לא, הוא הקיש אותה כל כך חזק עד שבסוף היא מצאה את עצמה הולכת לקמת חברו. לא יודע, יש פה מקום לדון בעניין הזה. בכל אופן זה מה שאומר השולחן ערוך, מביא את לשון הרמב"ם. אומר הרמ"א: ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהווי כמזיק בידיים. מאיפה הוא יודע את זה? בדיוק מהדיוק שאמרנו קודם. כי אם החיוב פה הוא מדינא דגרמי, זה אדם המזיק, זה לא ממונא המזיק, זה לא שהוא קנה את זה. אם זה אדם המזיק, מה אכפת לי אם זה שן ורגל ברשות הרבים? זה הנפקא מינא. אם זה ממונא המזיק ואני מתחייב כי זה ממוני, אז אם הממון שלי הזיק שן ורגל ברשות הרבים, אני פטור. אבל אם זה נזק מדינא דגרמי, בדינא דגרמי אני חייב גם על שן ורגל, מה שזה האדם הזיק. אוקיי? וזה הוי כמזיק בידיים, עד כאן אומר הרמ"א. זה הוא מסביר את שיטת השולחן ערוך, אני לא יודע, בשולחן ערוך עצמו יש מקום לדון, השולחן ערוך לא מביא את הדין של שן ורגל. מה שולחן ערוך סובר? אפשר להגיד שהשולחן ערוך טוען שזה לא, שבשן ורגל יהיה פטור והוא רואה את זה כממונא המזיק. אבל אז לא ברור למה הוא אומר עד שהלכה לקמת חברו והזיקה. תראה זה הנימוק של הרמב"ם שזה דינא דגרמי. בכלל השולחן ערוך בדרך כלל הולך בעקבות הרמב"ם. לכן נראה שהרמ"א רק מסביר את השולחן ערוך. ואחרי זה הוא אומר ודווקא הקישה וכיוצא בה, אבל קם לה באפא עד שהלכה שם פטור, דהווי גרמא בנזקים. המגיד שם הוא דלא כדעת הראב"ד. כן פה הוא בעצם אומר להפך, הקישה חייבים, אבל קם לה באפא זה לא מספיק חזק ולכן בזה אתה לא תהיה חייב. אוקיי? אבל הראב"ד עושה מזה כל שכן. אז הטענה, אני חושב שהטענה היא כזאת. איך מדובר, זה המהות הלחם משנה, אני כבר לא אקרא אותו בפנים, אבל נדמה לי שזה מה שמתכוון. בוא נקרא רגע עוד פעם את הלשון, זה העתקת הרמב"ם. וכן אם הקישה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה. איך להבין את זה? הוא הקיש הקיש הקיש הקיש ולקח אותה עד הקמה. אפשרות אחת. אבל אז באמת ברור שזה יותר חמור מקם לה באפא. אבל אם אני אומר לא, הקישה כל כך חזק עד שהיא הלכה לקמת חברו והזיקה, הלכה לבד. אבל הכשתי אותה כל כך חזק עד שהיא ברחה והלכה לקמת חברו והזיקה. כאן אומר הראב"ד, יכול להיות שהראב"ד קרא את זה כך, ולכן הראב"ד אומר בקם לה באפא אתה תהיה חייב למה? כי הרי אתה הבאת אותה עד הקמה. בהקישה זאת אמנם כאילו גרימה יותר אקטיבית, אבל אתה לא הבאת אותה עד הקמה, אתה רק הרבצת לה. לכן אומר הראב"ד הכל שכן הוא הפוך. קם לה באפא יותר חייבים מאשר הקישה. וזה בדיוק שתי הצורות לקרוא את הסגנון הזה עד שהלכה לקמת חברו והזיקה. האם הוא הקיש אותה עד שם או שהוא הקיש אותה כל כך חזק עד שהוא גרם לזה שהלכה לקמת חברו והזיקה. ואז יוצא שקם לה באפא זה יותר טוב מהקישה. עכשיו כמובן שניתן לומר את הדבר הזה אך ורק אם אתה מדבר על דינא דגרמי לא על הקניין, כי בקניין הקישה תמיד יותר טוב מקם לה באפא לא משנה אם הכשת אותה עד הקמה או לא. הכשת קנית. מה זה משנה עד איפה הבאת. כל ההיפוך הזה שעושה הראב"ד אומר שגם הראב"ד הולך בכיוון של הרמבם והמגיד משנה שזה אדם המזיק בדינא דגרמי. ולכן הוא אומר בקם לה באפא נכון שלא נגעת בה, אבל סוף סוף אתה זה שהבאת אותה עד הקמה, זה ממש מעמיד בהמת חברו על גבי קמת חברו, אז זה דינא דגרמי כמו הרשב"א. אבל בהקישה מדובר שהוא הרביץ לה והיא הלכה אחרי זה לקמה לבד, זה גרמא. בסדר? ולכן אומר הראב"ד פטור, כי הרמב"ם חייב. או לא פטור אלא יותר פטור מאשר כפתו בפ"א, פטור. יותר פטור מאשר כפתו בפ"א. אוקיי, אני אעצור כאן. יש בסיכום שמופיע בקובץ, שאני שולח את זה במודל, אני שם את זה במודל וגם באתר של המכון, אז יופיע שמה גם אבן האזל ארוך, מי שרוצה יכול לעבור שמה, הוא לא כל כך ארוך בעצם, שהוא מנסה להסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הזאת. אוקיי, בשיעור הבא אנחנו כבר מדברים על הגרמא הבא ברשימה, שזה מכניס את קמת חברו לתוך הדלקה. בסדר? זה המקרה הבא. זה יהיה השיעור הבא. אוקיי, תודה רבה. יישר כוח. ערב טוב, להתראות, תודה.