פרק הכונס – שיעור 18
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- לשון הגמרא והעמדת הסוגיה בעד אחד ושני עדים
- המאירי: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים בלי גרמא
- אי-הצלה מול גרמא: נהר, שקרן, ומעמד המחדל
- גרסאות אחרות: פסקי רי״ד והאפשרות לחיוב בדיני אדם בשני עדים
- חובת עדות כזכות ממונית: חושן משפט מול יורה דעה
- שומר, מומחה, ומחדל שהופך למעשה היזק
- רבנו יונתן: עד אחד פטור בדיני אדם מטעם שבועה, ושני עדים מסתבר שחייבים בדיני אדם
- ריא״ז ורבינו ירוחם: תביעה ממונית ושפה של חיוב דאורייתא
- הרמב״ן בקונטרס דינא דגרמי: חיוב העדות כגמילות חסדים ולא חיוב ממון
- מחיצת הכרם שנפרצה בבבא בתרא: תשובות המאירי והבחנת הרמב״ן
- הרמב״ם, הכסף משנה, והמתח האם “אם לא יגיד” חל על עד אחד
סיכום
סקירה כללית
הטקסט בונה קריאה בסוגיית “יודע עדות לחברו ואינו מעיד” ומעמיד במוקד את שאלת ההבדל בין עד אחד לשני עדים בחיוב בדיני אדם ובחיוב בדיני שמיים, תוך עיון בלשון הגמרא ובשיטות ראשונים. הוא מציג את המאירי כמי שמדגיש שאין כאן אפילו גרמא מפני שאין מעשה אלא מחדל של אי-הצלה, ומכאן שלדעתו אין מקום לחיוב בדיני אדם, אך עדיין יש חיוב בדיני שמיים מכוח חידוש הפסוק “אם לא יגיד ונשא עוונו” או מכוח מסלול נפרד. לצד זה מובאות גרסאות ושיטות (כגון פסקי רי״ד, רבנו יונתן, ריא״ז ורבינו ירוחם) שמבינות שבשני עדים יש אף מקום לחיוב בדיני אדם, ומתבררת מחלוקת יסודית אם חובת העדות היא “חיוב ממון” בסגנון חושן משפט או “מדין גמילות חסדים” בסגנון יורה דעה, כשברקע נבחנות אנלוגיות לשומרים, לנזקי מחדל, ולמחיצת הכרם שנפרצה בבבא בתרא.
לשון הגמרא והעמדת הסוגיה בעד אחד ושני עדים
הטקסט קובע שמלשון הגמרא בתחילת הדיון משמע שגם בשני עדים אין חיוב בדיני אדם, משום שהגמרא אומרת על “אילימא בתרי” לשון “פשיטא” ואינה מקשה “בדיני אדם נמי נחייב” כפי שמקשים במקומות אחרים. הוא מסביר שהחידוש בסוגיה הוא שבעד אחד היה מקום לומר שלא יהיה אפילו חיוב בדיני שמיים, וקא משמע לן שגם בעד אחד יש חיוב בדיני שמיים. הוא מסיק שמסקנת הקריאה הזאת היא שבשני עדים ובעד אחד כאחד אין חיוב בדיני אדם ויש חיוב בדיני שמיים, ורק מידת הפשיטות משתנה: בשני עדים חיוב בדיני שמיים פשיטא ובעד אחד הוא חידוש.
המאירי: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים בלי גרמא
הטקסט מביא את לשון המאירי: “יודע עדות לחברו ואינו מעיד, בין שהם שניים שכבשת עדותם מפסדת ממון, בין שהוא אחד שכבשת עדותו מפקעת שבועה, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים, שאף גרמא אין כאן, הואיל ואין כאן מעשה.” הוא מדגיש שלדעת המאירי אין כאן היזק בגרמא אלא הימנעות מהצלה בלבד, ולכן אין תביעה ממונית בדיני אדם, והביטוי “אין כאן מעשה” מוסבר כנקודה מהותית של אי-ייחוס הנזק אליו. הוא מציע שמקור החיוב בדיני שמיים הוא חידוש מיוחד מכוח “אם לא יגיד ונשא עוונו”, שאינו מסלול גרמא רגיל, ובמיוחד לפי המאירי שסובר שחיוב “בדיני שמיים” הוא חיוב תשלום ולא רק איסור.
אי-הצלה מול גרמא: נהר, שקרן, ומעמד המחדל
הטקסט מפתח הבחנה בין גרמא לבין אי-הצלה: גרמא היא פעולה שגורמת נזק בעקיפין, ואילו כאן האדם לא גרם נזק כלל אלא נמנע מלהציל. הוא נותן דוגמה של אבידה הטובעת בנהר ואדם שאינו מצילה, וטוען שאין מקום לתבוע אותו לשלם אפילו בדיני שמיים מצד דיני גרמא, כי “מי שעשה את הנזק” הוא הנהר. הוא מוסיף שבמקרה העדות מי שפועל את הנזק הוא “השקרן שלא מסכים לשלם”, והעד רק נמנע מהצלה, ולכן יש צורך להסביר את החיוב בדיני שמיים כמסלול מיוחד מכוח הפסוק ולא כגרמא רגיל.
גרסאות אחרות: פסקי רי״ד והאפשרות לחיוב בדיני אדם בשני עדים
הטקסט מביא גרסה שמופיעה בפסקי רי״ד שלפיה בגמרא נכתב “אילימא בבי תרי, בדיני אדם נמי נחייב?”, בניגוד לגרסה שבה כתוב “פשיטא”. הוא מסביר שקריאה זו מולידה הבנה שבשני עדים יש חיוב בדיני אדם, בעוד שבעד אחד החיוב הוא בדיני שמיים, ושבמקרה כזה החיוב נתפס כחיוב נזיקי של פיצוי ולא כתשלום עונשי. הוא מקשה כיצד ניתן לראות מחדל כזה כהיזק נזיקי, ולמה הפסוק “אם לא יגיד ונשא עוונו” נצרך, ומציע מהלך שלפיו הפסוק מייצר חובת עדות שמכוחה המחדל הופך ל”היזק” הניתן לסיווג נזיקי.
חובת עדות כזכות ממונית: חושן משפט מול יורה דעה
הטקסט מציע הבחנה רעיונית בין חיובים שבהם יש “זכות” לצד השני (חושן משפט) לבין חיובים שהם מצווה המוטלת על האדם בלי זכות תביעה לצד השני (יורה דעה), וממחיש זאת בהשוואה לצדקה ולריבית שבהן העני או הלווה אינם “תובעים” את הזכות בבית דין. הוא טוען שחיוב להעיד יכול להיתפס בשני אופנים: חובה כלפי החבר שלא יפסיד, או חובה כלפי שמיים כדי שמערכת משפטית תפעל. הוא מביא כרמז לשאלת האופי את דברי הרמב״ם שהדין תלוי בכך ש”יתבענו להעיד”, ומסביר שאם מדובר בזכות של התובע לדרוש עדות אז אפשר יותר להבין כיצד מחדל מתפרש כהיזק.
שומר, מומחה, ומחדל שהופך למעשה היזק
הטקסט מיישם את הרעיון שחובה מוקדמת יכולה להפוך מחדל למעשה היזק, ומביא דוגמאות של שומר שפשע ושל שולחני מומחה שנותן חוות דעת מזיקה. הוא מצטט את הרמב״ם בהלכות שכירות (פרק ב הלכה ג) ש”כל הפושע מזיק הוא” ומסביר שהרמב״ם רואה פשיעת שומר כחלק מפרשת נזיקין גם כאשר היא מחדלית. הוא מוסיף מהרמב״ם על מוסר כרמו לשומר שהתנה עמו לעבוד ולא עשה “חייב כמי שהפסיד בידיים”, ומשתמש בכך כדי לבסס את האפשרות שבחובת עדות שהיא חיוב ממוני, גם מחדל של אי-עדות עשוי להיחשב היזק.
רבנו יונתן: עד אחד פטור בדיני אדם מטעם שבועה, ושני עדים מסתבר שחייבים בדיני אדם
הטקסט מביא את רבנו יונתן על הרי״ף שמסביר שבעד אחד אין חיוב ממון אלא שבועה, ולכן העד יכול להיפטר בדיני אדם בטענה שגם אם היה מעיד הנתבע היה נשבע ונפטר. הוא מדייק מלשונו שבשני עדים, שבהם העדות מחייבת ממון ולא שבועה, יש מקום לחיוב בדיני אדם משום שהנזק ודאי יותר. הוא מדגיש שרבנו יונתן תולה גם את החיוב בדיני שמיים בשאלת ההפסד הממוני בפועל ובידיעת שמיים אם הנתבע היה נשבע לשקר או לא, ומתוך כך מציג אותו כמי שמבין את החיוב כחיוב נזיקי ולא כתשלום עונשי.
ריא״ז ורבינו ירוחם: תביעה ממונית ושפה של חיוב דאורייתא
הטקסט מביא משילטי גיבורים בשם הריא״ז שהיודע עדות לחברו ואינו מעיד “הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא” ושחברו יכול להשביעו שבועת היסת, משום שזו “כשאר תביעות של ממון”. הוא מצטט את רבינו ירוחם: “היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, בטרי חייב מדאורייתא, בחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים,” ומפרש שהניגוד מעיד על תפיסה שבשני עדים קיימת מסגרת תביעה חזקה יותר ואף חיוב בדיני אדם. הוא מציג גם אפשרות דחוקה שהלשון “חייב מדאורייתא” יכולה להתפרש כאיסור בלבד, אך טוען שהקשר הדברים נוטה להבנת תשלום או חיוב משפטי.
הרמב״ן בקונטרס דינא דגרמי: חיוב העדות כגמילות חסדים ולא חיוב ממון
הטקסט מביא את הרמב״ן בקונטרס דינא דגרמי שקובע שגם שני עדים פטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמיים, ומנמק: “שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים… ואם לא רצה לקיים אותה מצווה אין מן הדין לחייבו ממון.” הוא מבדיל בין מצב של “חיוב ממון לגדור” במחיצת הכרם לבין עדות שהיא “מדרך גמילות חסדים”, ולכן בית דין אינו מחייב תשלום על אי-עדות כשם שאינו מחייב על אי-הצלת כיס בנהר או על אי-נתינת פרוטה לעני. הוא מנסח שההבדל הוא בין הרחקת נזיקין שבה יש זכות תביעה ממונית לבין מצוות שבין אדם למקום שאין בהן “דין ממון,” והטקסט מציג זאת כהצגה החדה ביותר של הציר חושן משפט מול יורה דעה.
מחיצת הכרם שנפרצה בבבא בתרא: תשובות המאירי והבחנת הרמב״ן
הטקסט מביא את קושיית המאירי ממחיצת הכרם שנפרצה שבה “אם נתייאש בעל הכרם ולא גדרה חייב באחריותה,” ומביא שתי תשובות: אחת ש”יש כאן מעשה שלו” כי גפניו מתפשטים ומקדשים את התבואה, ואחת בשם “חכמי הדורות” שמאחר ש”נודע בוודאי שהאיסור בא על ידי כך, הרי הוא כגורם בידיים.” הוא משתמש בכך כדי לחדד את ההבדל בין נזק הבא מממונו המתפשט לבין מצב העדות שבו אין ממון המזיק אלא אי-התערבות. הוא מצרף את עמדת הרמב״ן שמבחין במפורש בין חיוב ממון לגדור “שחייב חיוב ממון לגדור” לבין העדות שהיא “מדרך גמילות חסדים,” ומוסיף שמכך נובעת שאלת היכולת לחייב במחדל.
הרמב״ם, הכסף משנה, והמתח האם “אם לא יגיד” חל על עד אחד
הטקסט מצטט את הרמב״ם: “העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע… והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר: ‘והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו’.” הוא מביא את דקדוק הכסף משנה ש”עד” משמעו שניים ושפסוק “אם לא יגיד” אינו מקור לעד יחיד, ולכן מפרש שהרמב״ם שם עוסק כשיש שני עדים, ואילו בעד אחד כתב הרמב״ם במקום אחר “פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים.” הוא מעלה קושיה על קו זה: אם בעד אחד אין חיוב דאורייתא להעיד, מה מקור חיוב בדיני שמיים, ומה פשר חיוב תשלום כשהמעשה הוא רק אי-הצלה. הוא מציע שהקריאה הזאת דוחפת להבין חיוב בעד אחד כחיוב כללי יותר למנוע הפסד לחברו או כחיוב גרמא, ומסיים בכך שלדעתו אין הכרח לקבל את דיוק הכסף משנה והרמב״ם יכול להתפרש כמטיל מצוות עדות גם בעד אחד, תוך שמתחייבת הכרעה בהמשך.
תמלול מלא
היינו בסוגיה של יודע עדות לחברו וראינו בגמרא שם שמלשון הגמרא נראה שיש הבדל בין שני עדים לבין עד אחד. בשני עדים, גם בשני עדים וגם בעד אחד אם הם נמנעו מלבוא ולהעיד אז אין חיוב בדיני אדם. בעד אחד היה הווא אמינא שלא יהיה חיוב בדיני שמיים, קא משמע לן שגם בעד אחד יש חיוב בדיני שמיים. זאת אומרת שבשורה התחתונה אין הבדל בין עד אחד לשני עדים. בשניהם אין חיוב בדיני אדם ויש חיוב בדיני שמיים. מאיפה זה יוצא בגמרא שבשני עדים אין חיוב בדיני אדם? מזה שהגמרא כשהיא מתחילה אז היא אומרת אילימא בתרי, אם זה מדובר בשני עדים, אז היא לא אומרת גם בדיני אדם נחייב, בדיני אדם נמי נחייב, אלא מה שהיא אומרת זה פשיטא. ראינו בסוגיות קודמות שהשאלה הייתה בדיני אדם נמי נחייב. זאת אומרת שבעצם הגמרא אומרת שגם כשיש שני עדים אז אין חיוב בדיני אדם. זאת לא השאלה, אלא שהחיוב בדיני שמיים הוא פשיטא, והחיוב בדיני אדם הוא לא פשיטא, ובחיוב בעד אחד בדיני שמיים הוא לא פשיטא. לכן בסופו של דבר העמידו בעד אחד. ובאמת המאירי, המאירי אצלנו בסוגיה, יודע עדות לחברו ואינו מעיד, בין שהם שניים שכבשת עדותם מפסדת ממון, בין שהוא אחד שכבשת עדותו מפקעת שבועה, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים, שאף גרמא אין כאן, הואיל ואין כאן מעשה. זאת אומרת המאירי קודם כל מסביר למה בכלל, ודיברנו על זה בשיעור הקודם ואמרנו שהמאירי לשיטתו זה כמובן מתאים מאוד, כי לפי המאירי חיוב בדיני שמיים זה חיוב תשלום ולא איסור כמו שראינו נגיד בפני יהושע. אז אם זה חיוב תשלום אז צריך להבין מה בעצם החיוב פה, הרי לכאורה אין פה דיני גרמא. אז זה מה שהוא אומר שחייב בדיני שמיים, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים שאף גרמא אין כאן, הואיל ואין כאן מעשה. אז מה זה החיוב בדיני שמיים? האם אין כאן אפילו גרמא, אז חיוב בדיני אדם אין כאן כי אין, אבל גם בדיני שמיים הוא אומר שאין כי הרי זה לא גרמא. אז מאיפה צץ החיוב בדיני שמיים שהוא פשיטא בשני עדים והוא חידוש בעד אחד? כנראה זה מה שאמרתי בשיעור הקודם, שזה אם לא יגיד ונשא עוונו. זה לא החיוב הרגיל של דיני גרמא שבדיני גרמא חייב לשלם בדיני שמיים, אלא זה חיוב מיוחד שהתחדש על מי שלא אומר את עדותו, יודע את העדות וכובש אותה או לא אומר אותה, אז מהפסוק עצמו הגמרא כנראה מבינה שיש עליו חיוב לשלם. למרות שזה לא נכנס לגדרי גרמא רגילים וזה רואים פה במאירי בפירוש שהוא כותב את זה, שגם במקום שיש חיוב בדיני שמיים זה לא מדיני גרמא. כי כל הפרשה של יודע עדות לחברו ולא מעיד לא שייך בכלל לדיני גרמא, כי הבנאדם לא עשה שום דבר. הבנאדם סך הכל, דיברתי על זה פעם הקודמת, הבנאדם סך הכל נמנע מלהציל. כשאתה נמנע מלהציל, נגיד מישהו, אני רואה אבידה של חברי טובעת בנהר, אני עובר ליד זה, באופן עקרוני יש מצוות השבת אבידה, שום סיכון שום דבר. באופן עקרוני יש מצוות השבת אבידה, לא תעמוד על דם רעך, יש כל מיני מקורות שאפשר להביא לעניין הזה, אני לא מציל, לא עושה את מה שבעצם הייתי אמור לעשות. האם מישהו עלי אדמות חושב שאפשר לתבוע אותי לשלם על זה? אפילו בדיני שמיים? ממש לא. זאת אומרת שלמה? כי פה אפילו לא הזקתי בגרמא, רק מנעתי הצלה או לא הצלתי. להזיק בגרמא זה כשאני עושה איזושהי פעולה והפעולה שלי גורמת לנזק רק באופן עקיף או דרך מתווך אחר. אבל כאשר אני בכלל לא עשיתי את הנזק, מי שעשה את הנזק זה הנהר, או במקרה הזה מי שעשה את הנזק זה השקרן שלא מסכים לשלם לך את הכסף שהוא חייב לך. אני יכולתי להציל אותך ולא הצלתי. במצב כזה זה לא נקרא גרמא. מה שכתוב פה הואיל ואין כאן מעשה כמובן אין פה איזה שהם הגדרות שצריך להיות מעשה כמו לאו שאין בו מעשה או מן משהו כזה, אלא פשוט בגלל שזו לא פעולה שלך. זה הנקודה, לא שזה פטור כי היית פסיבי. אין בכלל סיבה לחייב. בלאו שאין בו מעשה או בדבר שאתה עושה אותו באיזה שהיא צורה עקיפה בלי מעשה, אפשר להגיד שיש לך פטור, פטור מעונש. אם עשית את זה בלי מעשה אז אתה פטור. פה זה לא הנקודה. פה זה לא שאתה רק עשית את זה בלי מעשה, אתה לא עשית את זה בכלל. מי שעשה את הנזק זה הנהר או השקרן. אתה לא הצלת, לא שאתה עשית את הנזק, זה הרבה יותר חזק מאשר אין כאן מעשה בהקשר ההלכתי הרגיל. ומה שאמרו בסוגיה: "אם בתרי" ו"אם לא יגיד קאי", כן, אם זה שני עדים אז קאי ב"אם לא יגיד", לאו למימרא דלחייב בדיני אדם, כן, המאירי מחדד את זה יותר, דמאי עניין לחייב את האדם במניעת דיבור? ועוד פעם הוא חוזר לזה שאין פה מעשה, אבל נדמה לי שהוא מתכוון לומר שזה לא רק מניעת דיבור, גם אם זה היה מניעת מעשה אין מה לחייב אותו כי הימנעות היא לא היזק, רק אי הצלה. אלא כך פירושו: "ואם לא יגיד קאי" הוא פשיטא דחייב בדיני שמיים, ואף באור זרוע גרסינן בבהדיא פשיטא. זאת אומרת אצלנו הרי בגמרא גורסים פשיטא, כן, אם זה בתרי אז פשיטא. אומר המאירי אפילו אם לא היו גורסים פשיטא, ברור שהשאלה כאן לא שייך לפרש אותה שיהיה חיוב בדיני אדם כי אתה בכלל לא עשית מעשה, זה לא היזק שלך. לכן גם אם לא גורסים את המילה פשיטא, ברור שהשאלה היא שאלת פשיטא ולא שאלת בדיני אדם אי נמי נחייב. ואם זה כך אז באמת יוצא לפי המאירי מה שאמרתי בפעם הקודמת ככה מסברה, שלפי המאירי בעצם יוצא שהוא תופס שהחיוב הוא חיוב תשלום. אתם רואים אותי? המסך שם הוחשך. רואים רואים רואים? אוקיי. זה דרך המסך שלי רואים או דרך המצלמה שם? המצלמה שם עובדת? אוקיי. בכל אופן אז המאירי טוען שבין אם גורסים פה פשיטא ובין אם לא גורסים פה פשיטא מבחינה מהותית לא שייך פה לחייב בדיני אדם כי אין פה בכלל פעולת היזק. הוא לא מתייחס לשאלה אז למה החיוב, ממה בא החיוב בדיני שמיים? ממה בא החיוב בדיני שמיים? הרי כל החיוב בדיני שמיים פה זה בשאלת הגרמא. אבל שאלת הגרמא זה תמיד כאשר עשית נזק במעשה רק המעשה שלך הוא מעשה שגרם לנזק באופן עקיף. שכרת עדי שקר, הכנסת את הדברים לדליקה או כפפת את התבואה שם על הדליקה, כל המקרים הקודמים שראינו, אתה עשית פעולה רק הפעולה שאתה עשית מתקשרת לנזק באופן עקיף. ואז אתה יכול להגיד כיוון שהקישור לנזק באופן עקיף אז זה גרמא. אבל כאן אתה לא עשית את הפעולה בכלל אז אפילו אין קישור עקיף לנזק. הנזק זה בכלל לא שלך, לא ממך. המאירי עצמו כותב את זה, זה לא שאני מסביר בו, זה מה שהוא אומר שאף גרמא אין כאן. אוקיי? אז אם זה ככה אז מאיפה בא החיוב בדיני שמיים אם אין כאן גרמא? אז אני הצעתי בשיעורים הקודמים: "אם לא יגיד ונשא עוונו". יכול להיות שהגמרא מבינה שמה שכתוב בפסוק "אם לא יגיד ונשא עוונו" הכוונה אם לא יגיד צריך לשלם. לפי הפני יהושע זה כמובן פשוט לגמרי, באמת אין פה גרמא ובאמת אין פה גם חיוב תשלום אלא "אם לא יגיד ונשא עוונו" הכוונה אם לא יגיד הוא עבר איסור כי יש חובה להגיד. אז אין שום בעיה, לא צריך שום הסברים, לפי הפני יהושע זה פשוט. אבל לפי המאירי שכל החיובים שמדובר עליהם כאן זה חיובים לצאת ידי שמיים זאת אומרת זה חיובי תשלום, והרי פה המאירי עצמו אומר שזה לא גרמא, וזה סך הכל פשוט שזה לא גרמא, אבל המאירי עצמו אומר את זה גם במפורש אז אין דרך לשחק עם זה. אז אם זה לא גרמא אבל החיוב שמדובר בו הוא חיוב תשלום, אז מה איך יוצא חיוב תשלום בדיני שמיים? אני מדבר עכשיו, על מה אני חייב לשלם בדיני שמיים? כנראה "אם לא יגיד ונשא עוונו", המילה "ונשא עוונו" זה חידוש מיוחד פה שאתה צריך לשלם על האי הצלה. אוקיי? ויכול להיות אמרתי גם בשיעור הקודם יכול להיות שבעצם בכלל הנקודה היא זה בכלל לא פיצוי לניזק. כמו שאמרתי קודם אני לא הזקתי לך ואפילו לא בגרמא, התשלום הוא תשלום עונשי. זאת אומרת בעצם התורה רוצה שאני אלך להעיד, ואם לא הלכתי להעיד היא מטילה עליי עונש לשלם כמו קנס. וכשאני משלם אני כבר משלם למי שנפגע, אבל זה כמו בקנסות. למה קנסות הם לא פיצוי למישהו אבל אם אני משלם אני משלם למי שנפגע. אז פה זה בעצם איזשהו סוג של קנס, כמו קנס של עדים זוממים שגם הוא הולך לפי הסכום שבו דובר למרות שהוא לא פיצוי כי מדובר "כאשר זמם ולא כאשר עשה", אין שם פיצוי. אבל אז גם פה זה סוג מיוחד של קנס שהוא קנס לא עם סכום קבוע, כמו רוב הקנסות שזה סכום קבוע. אבל פה זה קנס לא עם סכום קבוע. אגב, גם פלגא נזקא קנסא בקרן תמה זה גם לא קנס עם סכום קבוע, זה חצי הנזק. אז כל עוד התשלום הוא תשלום עונשי, אז הדבר הזה הוא בעצם קנס, ואולי אפילו הייתי אומר שלמה באמת אני צריך להעיד, וזה אנחנו נראה עוד בהמשך אולי, למה באמת אני צריך להעיד? אפשר להביא פה בשתי צורות: א' החובה להעיד זה בשביל החבר שלי שלא יפסיד. נכון שאי אפשר לתבוע אותי על ההפסד הזה אם הוא קרה, אבל למה התורה מחייבת אותי ללכת להעיד? זה בין אדם לחברו, כדי שהבן אדם לא יפסיד. אפשרות אחרת זה להגיד שהתורה מחייבת אותי ללכת ולהעיד בין אדם למקום, שהתורה רוצה שתהיה מערכת משפטית אפקטיבית. בסוף בסוף זה כמובן לטובת כולנו, אבל פה לא מדובר פה על היזק לאדם המסוים הזה שעכשיו הפסיד כי לא באתי להעיד. למה הנפקא מינה? אני אגיד את זה בהמשך, או אני כבר אגיד עכשיו אולי משפט. ברמב"ם כתוב שהדין הזה קיים רק אם הוא תובע אותי להעיד. אז לכאורה זה משקף תפיסה שזה בין אדם לחברו, כי אחרת התורה תובעת אותי להעיד. מה אכפת לי אם הוא ביקש ממני או לא? אם אני יודע את העדות ואני יודע שיש פה משפט על העניין הזה, אז אני צריך ללכת ולהעיד כדי שההליך המשפטי יבוא למיצויו, לתוצאה הנכונה שלו. אז למשל זאת יכולה להיות השלכה. באמת שאלה מעניינת מאיפה זה יוצא, נגיע לזה בהמשך. אוקיי, בכל אופן זה מה שכותב המאירי וזה מחזק את מה שאמרתי בפעם הקודמת. אוקיי, עכשיו, בכל זאת מתברר שבניגוד לגרסה שלפנינו ולמה שהמאירי מחדד פה שאפילו בלי הגרסה בעצם חייבים להגיד את זה, למרבה הפלא והאולי תדהמה אפילו הייתי אומר, יש גרסה בגמרא שבשני עדים חייבים בדיני אדם. ולא השאלה של הגמרא היא בשני עדים בדיני אדם נמי נחייב, לא בשני עדים פשיטא. בניגוד למה שהמאירי אמר, ושימו לב, זה בניגוד חזיתי למה שהמאירי אמר, כי המאירי טוען שאפילו אם לא היה כתוב בגמרא פשיטא, אני הייתי מפרש בהכרח את הקושיה של הגמרא שזה לא יכול להיות שחייב בדיני אדם כי אין פה גרמא, אז על מה אתה תחייב בדיני אדם? או גרמא או גרמי או מה שלא יהיה. עכשיו הם גם גורסים בגמרא את זה, לא רק שאומרים שזה אפשרי אלא זו הגרסה בגמרא. זה מה שאומר הפסקי רי"ד למשל, הוא מביא כך את הגמרא: ויודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, בדיני אדם נמי נחייב? גרסה אחרת משלנו. וכתיב ואם לא יגיד ונשא עוונו קאי. אלא בחד. עכשיו זה מעניין כי הוא גם מביא את הפסוק אם לא יגיד ונשא עוונו. אם זה רק גרמא בנזקים, אז מה למה צריך את הפסוק? יש דין כללי של גרמא או גרמי, מה שלא יהיה, וכל פעם שיש גרמא או גרמי אתה חייב לשלם. והוא כן גורס בגמרא שהגמרא מביאה את הפסוק שאם לא יגיד ונשא עוונו. אז יכול להיות שהפסוק באמת מחדש שלמרות שפה בגדרים הרגילים של גרמא זה לא נכנס, אבל בסוף בסוף מחייבים אותך לשלם אפילו בדיני אדם. ובעד אחד זה בדיני שמיים. בסדר? בשני עדים זה בדיני אדם, בעד אחד בדיני שמיים. עכשיו פה ברור מעבר לזה שמדובר בחיוב בדיני אדם, ברור לגמרי שזה חיוב נזיקי. או לא ברור לגמרי, אבל מאוד סביר. זה חיוב נזיקי, לא תשלום עונשי ולא שום דבר. כי כשהוא אומר בדיני אדם נמי נחייב, הכוונה לא לחייב אותו בעונש, אלא בדיני אדם הכוונה במשפט אזרחי. זאת אומרת, אתה חייב לשלם לו אם זה שני אנשים. זאת אומרת, יש פה איזושהי תפיסה שהתשלום הזה הוא תשלום של פיצוי. היה אולי אפשר להגיד בדיני אדם נמי נחייב, הכוונה מה? שהוא יקבל איזשהו עונש? מלקות? מלקות הוא לא יקבל על זה כי זה לאו שאין בו מעשה. בדיני אדם נמי נחייב הכוונה שיהיה איסור, לא כותבים את זה נחייב, כותבים שיש איסור. הרי לחייב זה עונש. לכן די ברור שכשכתוב פה בדיני אדם נמי נחייב הכוונה הוא ישלם כמו מזיק. זאת אומרת, אם זה שני עדים, אז ברור שהם צריכים לשלם בדיני אדם כמו מזיקים. טוב, אם אתה חושב שזה מזיק ממש, למה צריך את הפסוק? בסדר, הוא מזיק, יש פסוקים על מזיק שמזיק חייב לשלם. מה צריך פה את הפסוק אם לא יגיד ונשא עוונו? דבר שני, לאידך גיסא, הרי זה לא נכון, זאת אומרת, אין פה באמת מזיק. המאירי צודק. זה רק מחדל של אי הצלה. אין פה גרימת נזק ואפילו לא בגרמא, בטח לא בידיים. אז איך יוצא פה חיוב בדיני אדם כשמדובר בשני עדים ואיך זה קשור לפסוק? זו קושיה מאיפה זה יוצא? אתה צריך את הפסוק בגלל שאין פה קושי טבעי, בגלל שלא עשית שום דבר. כן, אבל אז הפסוק מה בדיני… אם לא יגיד ונשא עוונו, מה אתה אומר לי? שה'ונשא עוונו' ולכן מה? והוא ישלם תשלום נזיקי או תשלום עונשי? תשלום נזיקי. ואם זה תשלום נזיקי, אז זה השאלה, אבל אם לא יגיד ונשא עוונו בפשטות, זה לא תשלום נזיקי. אם זה היה תשלום נזיקי, אז יש פרשיות נזיקין מופיעות בתורה. מה תגיד לי? שהפסוק הזה מחדש שלמרות שזה לא עומד בגדרי נזיקין הרגילים, פה בכל זאת התורה אומרת שיש תשלום נזיקי. וזה כל כך פשוט לך? וזה כל כך פשוט, זאת אומרת, את זה לא היה צריך להגיד, היה יודע עדות לחברו ואינו מעיד לו זה פשיטא. אם אני קורא את הפסוק, הייתי מבין לבד שצריך לשלם בתשלום נזיקי? זה ממש לא פשיטא. זאת אומרת יש פה משהו שהוא נשמע בעייתי. לכן נדמה לי שמה שהוא מתכוון לומר, זה באמת שאתה צריך את הפסוק ויש פה תשלום נזיקי, אבל זה עסק יותר מורכב. וכאן אני רוצה להציע הצעה שאולי מאירה באור אחר את מה שאמרתי גם עד עכשיו. הטענה היא כזאת, בעצם הפסוק אומר לי 'אם לא יגיד ונשא עוונו', זאת אומרת הוא דורש ממני ללכת ולהעיד. זה הפסוק אומר. עכשיו, ב'אם לא יגיד ונשא עוונו', ה'ונשא עוונו' זה לא הדבר שממנו אנחנו לומדים את חיוב התשלום. אנחנו רק לומדים שזה עוון לא לבוא ולהעיד. עוון בשמיים יענישו אותי על זה, כי זה שב ואל תעשה, אין פה מלקות או משהו כזה. אלא מאי? שברגע שיש עלי חיוב להעיד ואני לא בא להעיד, זה כבר נקרא היזק. זאת אומרת, עכשיו כבר בדיני נזיקין אפשר לחייב אותי. זאת אומרת מתי אם אני עובר ליד הנהר ואני רואה אבידה של חבר שלי עומדת לטבוע ואני לא מציל אותה, מה שקורה שם אי אפשר לבוא אלי בטענות. הייתי יכול להיות צדיק, אני גם נדרש אפילו להיות צדיק ולהציל לו את האבידה, אבל אין לי מחויבות כלפיו להציל את האבידה. אוקיי, ננסח את זה בצורה קיצונית, נגיד שהשבת אבידה זה מצווה שבין אדם למקום, לא לחברו. בסדר? אני בעצם צריך להציל אבידות לחברים שלי. זה לא חייבים להגיד את זה ככה, אולי ננסח את זה אחרת. זה מצווה בין אדם לחברו של יורה דעה ולא של חושן משפט. זאת אומרת אני לא חייב לו את זה ברמה הממונית. לא שאני אחראי על הממון שהוא הפסיד. יש לי מצווה, כמו שיש לי מצווה לתת צדקה לעני. כן, זה דיברתי בשנים קודמות, מי שכבר שמע ממני, מה ההבדל בין חושן משפט לבין שאר חלקי השולחן ערוך. אז לכאורה החושן משפט זה חיובים ממוניים שבין אנשים. ברוב החושן משפט, יש דברים שהם לא ממוניים. החיובים הממוניים בין אנשים. אבל לפי זה, את דיני ריבית ודיני צדקה גם הייתי צריך למקם בחושן משפט. ריבית וצדקה שניהם זה חיובים ממוניים כלפי אנשים. למה זה ממוקם ביורה דעה? אז הטענה שלי הייתה שבחושן משפט זה חיוב, בהגות המשפטית מדברים על מה שנקרא טבלת הופלד. טבלת הופלד פירוש הדבר שכשלי יש חיוב כלפיך, לך יש זכות כנגדי. נגיד כשאני הלוויתי לך, אז עליך יש חובה לפרוע את החוב, ולי יש זכות שאתה תפרע לי את החוב. החובה שלך עומדת כנגד הזכות שלי ולהיפך. אני מזיק לך, יש לך זכות שאני לא אזיק לך, יש עלי חובה לא להזיק לך. הזקתי, לך יש זכות לקבל כסף, לי יש חובה לשלם לך את הכסף. תמיד יש חובה כנגד זכות. אוקיי? עכשיו בהגות המטא הלכתית הרבה פעמים חושבים שבהלכה יש רק שיח של חובות ואין שיח של זכויות. זאת טעות. השיח של הזכויות בהלכה נקרא חושן משפט. חושן משפט שונה מיורה דעה בזה שבחושן משפט החובות שלי כלפי הזולת יסודן בזכות של הזולת כלפי. למשל אני הזקתי לך, יש לך זכות לקבל ממני פיצוי, אז אני חייב לתת לך פיצוי. החובה שלי היא כנגד הזכות שלך. מה קורה בצדקה ובריבית? לעני יש זכות לקבל ממני צדקה? לא. יש עלי חובה לתת לו. הוא לא יכול ללכת לבית דין לתבוע את הממון שמגיע לו, נכון? לכל היותר הוא יכול לבקש מבית דין שיכפו אותי על המצווה, שאני אקיים את חובתי. אבל הוא לא יכול ללכת לבית דין ולתבוע את הזכויות שלו. הזכויות שלי נפגעו, חייב לי כסף והוא לא נותן לי. לא חייב לך כלום. אני צריך, יש עלי מצווה לתת צדקה, אתה הכי תמצא. אבל המצווה זה מצווה שהקדוש ברוך הוא מטיל עלי, זה לא זכות שלך. אוקיי? לכן זה ממוקם ביורה דעה. מחויבויות כאלה שהם חובות עלי שלא מתחילות מזכות שלך אלא זה רק חובה עלי, זה נמצא ביורה דעה. אגב, בחוק אין כאלה. רק בהלכה. זה מה שמתעה את האנשים לחשוב שבהלכה אין שיח של זכויות אלא רק חובות. זה לא נכון. אלא שמה שבהלכה מקביל למערכת משפטית רגילה זה חושן משפט. ובחלק הזה של ההלכה טבלת הופלד עובדת. החובה היא כנגד זכות והזכות כנגד חובה. אלא מאי שבהלכה יש גם חלקים אחרים, למשל יורה דעה, ושם באמת טבלת הופלד לא עובדת. שם באמת יש עליי חובה אבל לך אין זכות. זה לא שאין בהלכה זכויות לאנשים, ברור שיש זכויות לאנשים. אוקיי? אז החובות האלה… מה? יש את החוק שאתה חייב להציל את רעך, זה לא נחשב חובה… לא תעמוד על דם רעך. לא, ברגע שהחוק הטיל את זה אז יש לשני גם זכות. הוא יתבע אותך אם לא הצלת אותו, באופן עקרוני. עכשיו, סביב הנקודה הזאת התנהלו כל הוויכוחים על חוק לא תעמוד על דם רעך. השאלה היא האם ראוי לחוקק חוק כזה בספר חוקים אזרחי, כן? לא דתי. והטענה של המתנגדים הייתה שזה ברור שראוי לעזור אחד לשני, אבל אתה לא יכול להטיל עונש על מי שלא עוזר מהסברה של המאירי. בגלל הסברה של המאירי. עכשיו המאירי אומר, מה זאת אומרת, אני רק לא הצלתי, מה אתה מטיל עליי עונש? אני לא עשיתי את זה, אני רק לא הצלתי. אז אני לא בסדר, אני לא אקבל צל"ש מהנשיא ביום העצמאות, אבל אתה לא יכול להטיל עליי עונש על דבר כזה. זה בדיוק הייתה טענת המתנגדים. ואגב אלה שצידדו בחוק הזה צידדו מסיבות לא ענייניות, הם צידדו בו בגלל שהם רצו לדחוף פסוק לספר החוקים. האינטרס של חנן פורת. החוק נקרא חוק לא תעמוד על דם רעך ואנשים נורא נורא שמחים שמכניסים איזה פסוק לספר החוקים. אבל בעניין המהותי אני חושב שצדקו המתנגדים. במדינות בעולם זה נקרא חוק השומרוני הטוב וברוב המדינות באמת אין חוק כזה. אין חוק כזה כי זה לא שייך למערכת החוקים ובדיוק בגלל זה, בגלל שאני לא עשיתי שום דבר, אני רק לא… אין לך זכות שאני אציל אותך, יש עליי חובה להציל אותך. החוק לא עוסק בחובות שאין כנגדן זכויות. זה השיקול שלך, תעשה את זה, תהיה צדיק, תקבל פרס, לא משנה, צל"ש, אבל אין עליך תביעה אם לא עשית את זה, לא מגיע לו שתעשה את זה. אנחנו מצפים שתעשה את זה, זה לא התפקיד של החוק. בסדר? בהלכה ישנן מחויבויות מסוימות שהן כן כאלה, שאני מצפה ממך לעשות משהו למרות שלשני לא מגיע, אבל אז באמת זה משפט פלילי, זה לא משפט אזרחי. זאת אומרת בסוף בסוף מי שיתבע אותך זו התורה, או הבית דין, או הקדוש ברוך הוא, לא השני, השני הוא לא התובע פה. אוקיי? עכשיו מה שאני… למה אני אומר את כל זה? כי הטענה היא בעצם הטענה הבאה. אם אני לא הלכתי להעיד, אז עברתי על איסור, אם לא יגיד ונשא עוונו. מה טיבו של האיסור הזה? אפשר היה להבין את האיסור הזה כאיסור יורה דעה. נכון, זה חובה להעיד, אז זה באופן טבעי זה נמצא בחושן משפט כי עוסקים שם בהלכות עדות. אבל בעצם במהות של האיסור הזה זה חובת יורה דעה. זה כל הדיון שדיברנו עליו כל הזמן, האם אני בעצם חייב את זה לך או שהקדוש ברוך הוא אמר לי שהוא מצפה ממני ללכת להעיד. ואז זה בעצם לא חובת אדם, אבל אפילו כן, אבל אפילו אם זה חיוב כלפיך, זה חיוב כלפיך שהקדוש ברוך הוא הטיל עליי. יורה דעה, כמו צדקה. גם צדקה זה חובה לתת לעני את הכסף, אבל זה לא זכות של העני. או במילים אחרות, אתה אין לך זכות שאני אבוא להעיד לטובתך, אלא לי יש עליי חובה ללכת ולהעיד. אם זה היה המצב, לא היה שייך לחייב אותי בתשלומי נזיקין. ומה שאומר הפסוק אם לא יגיד ונשא עוונו, כנראה לפי ההבנה הזאת של הפסקי רי"ד ועוד, שהדבר הזה הוא זכות שלך. אתה יכול, וזה מה שהרמב"ם אומר, אם אתה תובע אותי אז יש עליי חובה ללכת, כי זאת זכותך לדרוש ממני לבוא להעיד, זה מחדד עוד יותר את התפיסה הזאת. עכשיו אם באמת זה כך, אם באמת זה כך אז מה יוצא? שאני בעצם חייב לך ללכת להעיד. עכשיו נכון, עשיתי פשע במחדל, לא באתי להעיד, אין בזה מעשה כמו שאומר המאירי, אבל הרי הייתה ברקע יש פה חובה ללכת להעיד. ברגע שיש עליי ברקע חובה ללכת להעיד ולא עשיתי את זה, זה נתפס כמעשה היזק. אבל זה לכאורה פשוט, נכון? בינתיים לא חידשתי כלום, אני רק קושר את זה למה שנראה בהמשך שהרמב"ם אומר שזה רק שתתבע ממני, אבל אני מכניס את זה כדי להראות איפה יכולה להיות השלכה. אבל כרגע תעזבו את זה כרגע. הטענה היא בעצם שברגע שיש לך זכות לדרוש ממני לבוא ולהעיד, אז גם אם העבירה שלי הייתה במחדל, אני רק לא העדתי, אני רק לא באתי להציל אותך, במקום שחובה עליי להציל אותך, אז גם עבירה במחדל נתפסת כמעשה של היזק. קצת דומה לדבר הזה למשל מי שמראה דינר לשולחני, אוקיי? עכשיו אם השולחני הזה הוא מומחה והוא נתן לי חוות דעת… לא נכונה על הדינר, באתי אליו בתור מומחה שיגיד לי כמה זה שווה, אז אני יכול לתבוע אותו. למה? כי הוא מומחה, באתי אליו כאיש מקצוע, אולי אפילו שילמתי לו על החוות דעת הזאת, לא משנה. אם אני סתם בא אליך ואתה מחווה דעתך, אז נכון שהיית פזיז וחיווית דעה בלי לדעת באמת, גרמת לי נזק אבל זה נזק בגרמא. ולכן בעצם אתה פטור לפחות בדיני אדם. אבל השולחני, כיוון שהוא מומחה, אז יש הרבה דעות שהוא בעצם חייב לשלם לי. כיוון שכששאני בא למומחה, למרות שהוא רק מזיק בגרמא, ובמקרה הזה אני טוען אפילו אם הוא לא אפילו לא בגרמא אלא סתם במחדל, הוא לא הציל. אם תפקידו היה להציל והוא לא הציל, זה נקרא פעולה לא במחדל, אלא זה נקרא היזק ואתה חייב לשלם בדיני אדם. יש ספר של רוני משהו, שכחתי את שמו, יש לי את זה בבית, שלחתי את זה, זה מישהו מפה אני חושב מהפקולטה למשפטים, שהוא כתב ספר על מעשה ומחדל בהלכה נדמה לי משהו, אני לא זוכר בדיוק את השם של הספר, נדמה לי מעשה ומחדל בהלכה אני יכול למצוא את זה. ושמה באמת אחד הקריטריונים, הוא מביא ממקורות משפטיים וכולי, אחד הקריטריונים הבולטים זה בשאלה מה המחויבות הבסיסית שלך. ואם יש עליך מחויבות בסיסית לעשות מעשה, אז גם אם לא עשית אותו ולכאורה זאת רק רשלנות במחדל, רואים אותך כמי שעשה עבירה בידיים. כי הייתה לך חובה לעשות מעשה. הדוגמה הכי בולטת לזה זה דוגמה של שומר. כשאני הפקדתי חפץ אצל שומר, ואז השומר לא שמר כמו שצריך. אוקיי, החפץ נגנב או אבד, שומר שכר אז חייב גם גניבה. אוקיי, השומר חייב לשלם בדיני אדם. למה? הוא רק לא שמר, הוא לא הציל את החפץ מהגנב, הגנב לקח את החפץ. למה הוא חייב לשלם? הוא חייב לשלם בגלל שיש בינינו חוזה, בשביל זה מסרתי לך את החפץ כדי שתשמור. אם הייתה לך, וזה חובת חושן משפט כי זה חוזה, אז אתה היית חייב לי, יש לי זכות שאתה תשמור, שילמתי לך אפילו את השומר שכר. אז יש לי, יש לך יש לי זכות שאתה תשמור על החפץ שמסרתי לך. במקום שיש לי זכות שאתה תשמור על החפץ שמסרתי לך, אז גם אם אתה רק לא שמרת, זאת אומרת היית פסיבי, אתה חייב לשלם, זה נקרא מזיק. כבר בברייתות בתחילת בבא קמא של רבי חייא ורבי אושעיה מביאים את ארבעת השומרים בתור אבות מזיקין. זאת אומרת החיוב של השומר לשלם הוא חלק מפרשת תשלומי נזיקין. זה לא עונש, זה לא תשלום עונשי, אתה משלם לי פיצוי על החפץ שהפסדתי. למה? הרי אתה רק היית גרמא, מה לא עשית כלום. אותו דבר אגב בממון שלי שהזיק. אם ממון שלי הזיק אותך, למה אני צריך לשלם? אני רק לא שמרתי. כיוון שהתורה מטילה עליי חובה לשמור על הממון שלי שלא יזיק למישהו אחר. ברגע שיש עליי חובה לשמור על הממון ואני עשיתי עבירה במחדל, כי מעלתי בחובתי אבל רק במחדל, זה שזה במחדל לא יפטור אותי. זה נחשב מעשה אקטיבי. הדוגמה היפה לעניין הזה זה דברי הרמב"ם בהלכות שכירות, הנה פה מופיע לפניכם פרק ב הלכה ג. הרמב"ם כותב כך: יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חינם על מטלטלין ונגנבו או אבדו יישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה. וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין פטור לשלם באלו. אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון. מה זאת אומרת? אומר הרמב"ם כך, יש הבדל בין חיובי השומרים השונים. יש חיוב בגניבה ואבידה, יש חיוב באונס תלוי בשואל, ויש חיוב בפשיעה. פשיעה של שומר היא לא מפרשת שומרים אלא מפרשת נזיקין. איפה ההשלכה? פרשת שומרים לא נאמרה על קרקעות שטרות ועבדים. לא נשבעים על קרקעות שטרות ועבדים וגם אחריות השומר לא קיימת, חוזה השמירה בעצם לא תופס על עבדים קרקעות ושטרות. אבל אם פשעת אתה תהיה חייב לשלם. למה? כי מה שאתה משלם זה לא מכוח חוזה השמירה, אתה משלם בתור מזיק. אם אתה מזיק קרקע אתה לא משלם? בטח שאתה משלם. השאלה הגדולה ששואלים פה וזה הראב"ד פה גם מאיר, הוא אומר שזה לא, וגם הרבה נושאי כלים ופרשנים חולקים על הרמב"ם, אומרים מה זאת אומרת אבל אם חוזה השמירה לא חל על זה אז למה אני מזיק? אני בסך הכל לא שמרתי, אני לכל היותר גרמא או לא מציל אפילו פחות מגרמא כמו שהמאירי אמר פה. איך אני חייב לשלם? בדיני מזיק אי אפשר לחייב אותי פה. ככה הרמב"ם אומר שהשומר שפשע והשאיר דלת פתוחה, והשאיר דלת פתוחה והבהמה יצאה ונאבדה. אוקיי? אומר הרמב"ם זה פושע. הפושע הוא מזיק. ואם אתה מזיק אתה חייב לשלם. עכשיו אני שואל אתכם, נגיד שאני פתחתי דלת בפני בהמה שלכם, והבהמה יצאה ואבדה. אצלכם בבית, אני לא שומר לא כלום. האם אני חייב לשלם? המשנה הראשונה בפרק הכונס למדנו את זה בסמסטר הקודם אומרת שלא, אני פטור. למה? כי אני רק גרמא. אני פתחתי את הדלת, הבהמה יצאה לבד. זה רק גרמא. נו, אז למה בשומר אתה מחייב אותי לא מדיני שמיים? אם זה היה מדיני שמיים טוב בסדר, זה דיני שמיים ספציפיים על זה היה החוזה. אומר הרמב"ם לא, זה לא קשור לדיני שומרים, לכן גם בקרקעות יהיה את זה. זה מדיני מזיקים, נזיקין. נו, ובדיני נזיקין אבל דבר כזה לא מחייב תשלום. ברור שמה שהרמב"ם מתכוון לומר זה את הדבר הבא. החוזה כן חל על זה. אתה לקחת על עצמך את החפץ ואמרת עליי האחריות שהחפץ לא יאבד. ברגע שהאחריות היא עליך, גם אם רק פשעת במחדל, זאת נקראת פשיעה בידיים. נכון שאם אני פותח את הדלת בפני בהמה שהיא בבית שלך, ברור שלא יחייבו אותי מדין מזיק. כי אין עלי חובה לשמור. אין עלי חובה לשמור, אז דנים אותי כאדם המזיק ומבחינת אדם המזיק פה אני רק גרמא. אבל אם אני שומר ויש חוזה בינינו וקיבלתי את החפץ הזה לשמירה, אז בעצם חובת השמירה היא עלי, היא בנויה עלי. לכן הוא לא שמר על החפץ. הוא לא שמר על החפץ כי הוא יודע שאני שומר על החפץ, מה שנקרא הסתמכות, כן? אז הוא מסתמך עליי בעצם. במצב כזה, גם אם מה שאני עשיתי היה עבירה במחדל, עבירה פסיבית, רק לא שמרתי או לא הצלתי או משהו כזה, ברגע שיש עליי חובה לעשות את זה, הרי הייתה עליי חובה לנעול את הדלת, ולא נעלתי את הדלת. זה לא אותו דבר כמו מישהו שפותח את הדלת ואין עליו שום חובה. ברגע שיש עליי חובה, גם אם הפעולה שלי היא בגרמא או במחדל או מה שלא יהיה, זה לא משנה, אני נחשב אדם המזיק. אני חייב לשלם. ואז יוצא בברמב"ם פה שזה איזשהו שילוב בין החוזה של השמירה לבין דיני נזיקין. דיני נזיקין אומרים שאם יש ביניכם חוזה, אז גם אם עשית את זה באופן מסוים כזה או אחר שבחוזה עצמו אי אפשר לחייב אותך, אנחנו נחייב אותך מדיני נזיקין. אבל זה בגלל שיש ביניכם חוזה והחוזה הוא הרקע לחיוב הנזיקי. ולכן כל הקושיות האלה על הרמב"ם לא נכונות. זה מה שהרמב"ם אומר גם בהמשך תראו. ואין הפרש בין דין מזיק קרקע לדין מזיק מטלטלין וכולי. וכן הורו רבותיי שהמוסר כרמו לשומר, בין באריסות בין בשמירות חינם, והתנה עמו שיחפור או יזמור או יעבוד כמו שצריך, ופשע ולא עשה, חייב כמי שהפסיד בידיים. וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידיים חייב על כל פנים. מה השומר עשה? הרי השומר בסך הכול מה הוא אמר לו? שיחפור, יזמור, יעבוד, כן, ישמור על הכרם הזה. עכשיו הוא לא עשה. זה מחדל. הוא לא עשה שום דבר. לא מדובר שהחוזה כלל בתוכו סעיף על פיצוי, אם לא עשית את זה תשלם, אז אתה חייב לשלם מדיני חוזים. החוזה חייב אותך לשלם אם לא עשית. פה מדובר על חיוב בנזיקין. אם אני שומר לך את הדבר הזה, עכשיו איך נזיקין? אני רק לא הצלתי את הכרם ממזיקים, לא איבקתי אותו. כן, אז לא הצלתי אותו ממזיקים. איך אני חייב לשלם? כי ברגע שאתה קיבלת אחריות לעשות את זה, ואז בזה פטרת את בעל הכרם, אחרת הוא הרי היה עושה את זה ומגן על הפירות שלו, אז אתה גם במחדל נחשב כמי שעשה מעשה היזק בידיים, ואז אתה תהיה חייב בדיני אדם תשלומי נזיקין. זה מה שאומר הפסקי רי"ד אצלנו. ולכן אני חושב שמה שהפסקי רי"ד מביא את הפסוק אם לא יגיד ונשא עוונו, הפסוק הזה בסך הכול בא לומר שיש עליי חובה ללכת ולהעיד לטובתך. התורה מטילה עליי חובה. ואז, אומרת הגמרא לפי הפסקי רי"ד, ברגע שיש עליי חובה ללכת ולהעיד, אז נכון שאתה כשהפסדת זה רק בגלל מחדל שלי, אני לא הלכתי להעיד, זה הכול. אבל ברגע שברקע יש עליי חובה ללכת ולהעיד, אז גם עבירה במחדל נחשבת מעשה היזק בידיים ואתה חייב בדיני אדם תשלומי נזיקין. אגב, עכשיו שאני מבין את זה בפסקי רי"ד, יכול להיות שגם במאירי זה הסבר טוב. המאירי טוען שאתה אפילו לא גרמא פה ולא עשית כלום. ולכן ברור שלא יהיה פה חיוב בדיני אדם. שאלתי לפי המאירי אז איזה חיוב בדיני שמיים יהיה פה? הרי החיובים בדיני שמיים שיש פה בסוגיה זה גרמא, שפטור בדיני אדם חייב בדיני שמיים. אבל המאירי אומר פה זה לא גרמא. אז איך חייב? יכול להיות שהמאירי הולך עם הפסקי רי"ד. והיה אם לא יגיד ונשא עוונו, יש עליך חובה ללכת ולהעיד ואתה לא העדת. אומר המאירי כן, אבל אם מה שאתה עשית זה היה במחדל גמור בלי מעשה בכלל, אז לא יהיה פה חיוב בדיני אדם. פסקי רי"ד אומר אפילו חיוב בדיני אדם. רואים אותך כמזיק בידיים. את זה המאירי לא יקבל. המאירי יגיד חיוב בדיני אדם אין פה, אבל הוא כן הולך על המסלול של הרי"ד בזה שהוא אומר שברגע שיש עליך מחויבות בסופו של דבר זה נקרא, אתה נחשב בעצם כמו גרמא. וברגע שאתה נחשב כמו גרמא, אז אתה משלם תשלום בדיני שמיים מתשלומי הגרמא הרגילים. ואז גם במאירי לא צריך להגיד שהדוגמה הרביעית היא דוגמה יוצאת דופן מבין הארבע שיש כאן, אלא גם בדוגמה הרביעית התשלום הוא תשלום על גרמא, גרמא בנזיקין. רק פה אתה נחשב גרמא בגלל והיה אם לא יגיד ונשא עוונו. כי ברקע יש עליך חובה ללכת ולהעיד. תראו למשל את רבנו יונתן, לא קראתי אותו בשיעור הקודם, רבנו יונתן על הרי"ף, רבנו יונתן מלוניל, כן? אז הוא על הרי"ף, אני משתף את זה במסך אם אתם רוצים, אז הוא אומר ככה, אלא בחד סהדא שאין מחייבו ממון אלא שבועה, משום הכי פטור מדיני אדם, דמצי אמר ליה אפילו הייתי מעיד לך לא היה משלם לך, אלא היה נשבע לך ונפטר. אבל בדיני שמיים מחייב, דגלוי לשמיא האי דיהוה מסהיד והוה מחייב ליה שבועה לא הוה משתבע בשקרא ומשלם. אז הוא מסביר, דיברנו על זה בשיעור הקודם, הוא מסביר שלמה בעד אחד פטור מדיני אדם? כי הוא יכול להגיד לו תראה, אפילו אם הייתי מעיד לך הרי הוא לא היה משלם, הוא היה נשבע ונפטר. ודיברנו על זה בשאלה האם ההערכה מה באמת הוא יעשה היא נדרשת כדי לחייב אותך בתשלום. על הרי"ף עצמו יש רבנו יונתן, אתם מחפשים סביב הרי"ף. אז הטענה בעצם זה שאם, זה השאלה האם אתה צריך, האם צריך את ההערכה שהנתבע באמת היה משלם כדי לחייב אותי על זה שלא באתי להעיד? כי אני לא יודע מה הנתבע היה עושה. אבל הקדוש ברוך הוא כן יודע, כך אומר רבנו יונתן. הקדוש ברוך הוא כן יודע. עכשיו אני שואל, תדייקו רגע בלשונו של רבנו יונתן, למה הוא פוטר את העד אחד מדיני אדם? אומר אלא בחד סהדא שאין מחייבו ממון אלא שבועה משום הכי פטור מדיני אדם. ושני עדים מה? הוא מדבר פה הכל על עד אחד. מה עם שני עדים? שני עדים מחייבים אותו ממון, לא שבועה, נכון? אז הם אם הם לא יבואו להעיד חייבים בדיני אדם, כמו הרי"ד. נכון? זה ברור בלשונו. כל מה שהוא אומר פה זה על עד אחד, ומאחר שבעד אחד אין חיוב ממון אלא רק חיוב שבועה ובחיוב שבועה יכול להיות שהוא היה נשבע לשקר ואתה בין כה וכה לא היית מקבל את הכסף שלך, אז כיוון שכך אתה לא יכול לתבוע אותי, לכן בדיני אדם אתה פטור. אבל בשני עדים זה לא קיים הסברא הזאת, הרי אם היו באים שני עדים הוא ודאי היה משלם, נכון? אין לו דרך להישבע או לא להישבע, הוא ודאי היה משלם. נו, אז אומר רבנו יונתן שבאם באמת אין לו דרך לברוח, זאת אומרת אם כשהייתי בא להעיד הוא כן היה משלם, אז אי הגעה להעיד מחייבת בדיני אדם. כל מה שבעד אחד לא חייבים בדיני אדם זה שבעד אחד הוא היה יכול להישבע לשקר ולהיפטר. זאת אומרת שבשני עדים הוא תופס שזה חיוב בדיני אדם, זה ברור. ובאמת יוצא עוד פעם שבשיטתו של רבנו יונתן יש פה כמו פסק רי"ד יש חיוב בדיני אדם. ועוד פעם אני טוען זה לא רק שזה חיוב בדיני אדם אלא חיוב תשלום נזיקי. למה? כיוון שיש לך בעצם חובה ללכת ולהעיד. זה הכל. רק מה? בדיוק בגלל זה הוא אומר זה חיוב נזיקי, אבל אם זה חיוב נזיקי אז בוא תראה לי שבאמת היה קורה פה נזק בסוף. הרי בשיעור הקודם על זה התפלמסתי איתכם כי אמרתי שגם אם אתה אומר שיש פה חיוב תשלום בדיני שמיים זה חיוב עונשי, לא חיוב נזיקי. אם זה חיוב עונשי היה מקום להגיד שלא אכפת לי מה היה קורה בסוף, האם הנתבע היה נשבע לשקר. אז מה אכפת אם הוא היה נשבע לשקר או לא? אתה לא מילאת את חובתך, בית הדין לא הוציא את פסק הדין הראוי, ועל העבירה הזאת אתה משלם כסף עונשי. ואז אמרתי שכל החשבון הזה שעושים הראשונים והאחרונים, כבר בגמרא זה מתחיל, מה היה קורה, אולי הוא היה נשבע לשקר ונפטר. אז זה חשבון שרק מנסה להראות לי שיש סיטואציה שבה היית מקבל כסף. זה מספיק כדי לחייב אותך בדיני שמיים. עכשיו אני חוזר בי לאור מה שאני אומר כאן, שיכול להיות שבאמת מדובר בתשלום נזיקין ממש. כיוון שיש עליך חובה להעיד, אז אפילו עבירה במחדל נחשבת מעשה היזק ואתה חייב לשלם. אוקיי, אז אם זה כך, זה גם מה שאומר רבנו יונתן על עד אחד. לגבי שני עדים אומר רבנו יונתן אתה חייב לשלם בדיני אדם כי ברור שהפסדת לו. כי אם היית בא להעיד, שניכם הייתם באים להעיד, הרי הנתבע היה משלם. נגד שני עדים אין לו מה לעשות. אוקיי, אבל מה קורה בעד אחד? בעד אחד אומר רבנו יונתן יכול להיות שהוא היה נשבע לשקר ונפטר. לכן אין לך חיוב בדיני אדם והייתה אמינא שגם לא יהיה חיוב בדיני שמיים כי לא הפסדת לו כלום. קא משמע לן שבדיני שמיים יש חיוב. אבל זה הכל כמובן רק בגלל שהייתה אופציה שבאמת יהיה פה הפסד ממוני. למה? כי בסוף בסוף אתה משלם את זה על ההפסד הממוני. התשלום הוא לא תשלום עונשי. התשלום הוא תשלום נזיקי. ולכן הוא אומר זה הכל בדיני אדם אתה לא יכול לעשות את זה כי בדיני אדם אתה לא יודע אם יש הפסד. אולי הוא ישבע לשקר והוא לא ישלם לך אפילו אם אני אבוא להעיד. אתה לא יכול להגיד שאני הפסדתי לך. ושוב רואים שרבנו יונתן בשביל שיהיה תשלום דורש שיהיה הפסד. זאת אומרת הוא רואה את זה כתשלום כפיצוי נזיקי. ואני אומר רואים את זה גם מהדיון שלו על שני עדים וגם מהדיון שלו על עד אחד. הדיון שלו על שני עדים רואים, אין דיון על שני עדים, מהדיוק. מזה שבשני עדים הוא מחייב בדיני אדם, אז ברור שתשלום נזיקי. והסברתי למעלה למה זה תשלום נזיקי כי יש חוזה ברקע. אבל גם מהדיון שהוא כן עושה על עד אחד גם שם רואים זה תשלום נזיקי. למה? כי עובדה שבשביל לבסס את החיוב על העד, למה הוא צריך לשלם בדיני שמיים אם הוא לא בא להעיד, הוא נזקק לשאלה האם נגרם פה הפסד לתובע. ואם לא היה נגרם ההפסד אז לא היית משלם. וזה מה שהוא אומר, בעצם בדיני אדם בדיני שמיים אתה לא יכול, בדיני אדם אתה לא יכול לחייב את העד האחד. למה? כי העד האחד תמיד יכול להגיד אני לא באתי להעיד אבל גם אם הייתי בא להעיד ההוא היה נשבע לשקר ונפטר. תוכיח שהיה לך הפסד מזה. ובשביל לחייב אותי לשלם צריך להוכיח שהיה לך הפסד כי זה תשלום נזיקי, עוד פעם אני אומר לפי רבנו יונתן. ולא כמו שאמרתי בשיעור הקודם אתה לא צריך להוכיח הפסד, מספיק שיש אופציה שיווצר פה הפסד בשביל לחייב אותי לשלם. רבנו יונתן אומר לא לא, צריך להוכיח הפסד. ולכן הוא אומר זה בדיני אדם לא עובד. אז למה בדיני שמיים כן? הרי גם בדיני שמיים אולי הוא ישבע לשקר ואולי לא. ושימו לב גם בדיני שמיים התשלום הוא תשלום נזיקי. הוא הולך עם זה עד הסוף כמו עם המאירי. זה גרמא בנזקין והחיוב בדיני שמיים הוא חיוב נזיקי בדיני שמיים. ולכן גם בדיני שמיים אתה משלם רק בגלל ההפסד שעשית, לא סתם. איך אתה יודע הפסד? כי בשמיים יודעים שיש הפסד. בשמיים יודעים שיש הפסד. תגיד בסדר אבל אני עצמי הרי לא יודע אם יהיה הפסד ואני רוצה לתת לשלם כדי לצאת ידי שמיים, אני לא יודע מה יודעים בשמיים. אולי הוא באמת מתכוון פה דווקא לעונש ולא לתשלום בדיני שמיים, אני לא יודע. כי אחרת מה זה משנה שבשמיים יודעים, הרי אני כשאני העד שלא העיד עכשיו רוצה לבוא לשלם לצאת ידי שמיים אני יכול לשאול את עצמי רגע אבל אולי הוא היה נשבע לשקר ונפטר ואז אין עליי חיוב גם בדיני שמיים. זה שהשמיים יודעים שהוא לא היה נשבע לשקר זה השמיים, מה זה קשור אליי? אני לא יודע אבל אתה רוצה ממני לשלם. אז יש פה איזה הערה על רבנו יונתן. ובכל מקרה רבנו יונתן באמת באמת מצטרף לרי"ד במובן הזה שיש פה בשני עדים יש פה חיוב בדיני אדם, זה גם בעד אחד שהחיוב הוא רק בדיני שמיים זה חיוב נזיקי ולא חיוב עונשי. והפסוק אם לא יגיד ונשא עוונו מובא פה רק כדי לתת לי את הרקע כיוון שיש פה חובה להעיד אז גם אם אתה לא העדת רק במחדל זה נקרא פעולה של היזק, אוקיי? זה בעצם הטענה. עכשיו בשילטי גיבורים פה למשל מביא את הריא"ז. לשון ריא"ז היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו. הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא. מה זה דיני הגרמות? הוא כן רואה את זה כגרמא, אתם שמים לב? איך שהמאירי כתב למעלה שזה בכלל לא גרמא, זה גרמא. יכול חברו להשביעו שבועת היסת שלא כפר עדותו, שהרי אם כפר חייב לשלם לו, והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון. בעצם הוא טוען שיכול לתבוע אותו כמו כל תביעת ממון. עכשיו פה זה כמובן כנראה מדובר פה בשני עדים ולא בעד אחד, כי בעד אחד גם אם הוא היה בא, מי אמר שהיה פה הפסד של ממון? אבל זה בעצם הטענה. יש הב"ח באמת רוצה לטעון שכוונת הריא"ז היא דווקא בשני עדים, אבל בפשט לשונו של הריא"ז לא ברור. תראו את רבינו ירוחם: היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, בטרי חייב מדאורייתא, בחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. מה זה חייב מדאורייתא? לשון קצת עמומה, אבל מההנגדה בין השניים לאחד, הוא אומר הרי בחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. לפי איך שרש"י לומד בגמרא, גם בטרי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. אז למה הוא נוקט לשון אחרת חייב מדאורייתא? בפשטות הכוונה חייב לשלם בדיני אדם. ובאחד זה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. זה לא מסתדר. למה? כי אז זה איסור דרבנן? לא חייב בדיני אדם, למה הוא כותב חייב מדאורייתא? חייב בדיני אדם מדאורייתא. הוא רק רוצה להגיד שזה מדאורייתא ולא מדרבנן. חייב בדיני אדם מדאורייתא. הוא בא לחדד, הרי זה מחדל. מה שקשה זה מה שהמאירי אומר, הרי זה מחדל, אין פה אפילו היזק בגרמה. אז איך אתה יכול לחייב אותו בדיני אדם? הוא אומר: לא, זה מדאורייתא הוא חייב בדיני אדם. למה? כי אולי אם לא יגיד ונשא עוונו או משהו כזה. ובאחד הוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. ושוב פעם, גם רבינו ירוחם מצטרף לריא"ז ולרבינו יונתן ולרי"ד, שהחיוב פה הוא חיוב דאורייתא. אפשר היה בדוחק לומר חייב מדאורייתא הכוונה חייב איסור. באיסור, לא כמו המאירי. אלא לא זאת אומרת, לא כמו המאירי ולא בדיני אדם, אלא חייב מדאורייתא יש איסור דאורייתא של אם לא יגיד ונשא עוונו. ובאחד אין איסור דאורייתא של אם לא יגיד ונשא עוונו, ולכן גם מבחינת התשלומים הוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. או בעונש, או בתשלומים, מה שלא יהיה, אבל אין איסור דאורייתא של אם לא יגיד ונשא עוונו. אני מזכיר לכם שבשיעור הקודם הבאתי את הנתיבות ואת התומים שבאמת אומרים שגם עם מסקנת הגמרא אין חובה על עד אחד מדאורייתא לבוא ולהעיד. אם לא יגיד ונשא עוונו זה נאמר רק על שני עדים, לא על אחד. אני התווכחתי איתם, אני רציתי לטעון שבגמרא לא משמע ככה, הם הוכיחו את זה מהגמרא. אני טוען שבגמרא לא רק שזה לא מוכח אלא לא משמע ככה. כי אחרת למה חייב בדיני שמיים בעד אחד? הוא בכלל לא חייב לבוא ולהעיד? תקנת דרבנן? תקנת דרבנן, תחייב אותו גם לשלם מדרבנן. למה בדיני שמיים תובעים אותו על תקנת דרבנן? מה, זה נראה שהאיסור דאורייתא, לא איסור דרבנן. לכן אמרתי שגם ברש"י אי אפשר לדייק ככה, כי מה שרש"י אמר שיש חיוב דאורייתא רק על שניים הוא בא להסביר את ההוא אמינא שבשניים יש חיוב בדיני שמיים אבל באחד לא. אבל למסקנה התחדש שגם באחד יש חיוב בדיני שמיים, כלומר אם לא יגיד ונשא עוונו מדבר גם על עד אחד. איך יש דיני שמיים על תקנת דרבנן? יכול להיות שיש, אני לא יודע, אבל להגיד את זה כדבר פשוט והגמרא לא אומרת על זה מילה. בפשטות אומרים חייב בדיני שמיים, הכוונה עשית איזשהו איסור דאורייתא, זה ברור. לכן אני אומר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, הכוונה שיש פה איסור דאורייתא. ואם זה ככה, אז הבטרי חייב מדאורייתא בהתחלת דבריו של רבינו ירוחם זה כנראה חייב בתשלום מדאורייתא בדיני אדם. אגב, יש מקום לדייק ככה גם מלשון הרמב"ם. הרמב"ם בפרק י"ז הלכה ז' אומר כך: השוכר עדי שקר להעיד לחברו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. מה עם שני עדים? אין, הדין של שני עדים לא מופיע ברמב"ם. הוא מופיע על שוכר עדי שקר להעיד, אבל עדים שנמנעים מלבוא ולהעיד לא מופיע ברמב"ם. רק עד אחד שנמנע. הוא לא אומר ואפילו עד אחד שכבש עדותו, הוא אומר וכן עד אחד שכבש עדותו. בפשטות ברמב"ם נראה שבשני עדים שכובשים את עדותם זה חיוב בדיני אדם. וזה הגיוני הפוך. למה? כי הוא לא שינה. לא הבנתי. בגלל שלא כתב אז זה חייב בדיני אדם? כן. הרי אם הדין היה שחייב בדיני שמיים אתה צריך לכתוב את זה. הרי יש חידוש בסוגיה. הרי יש חידוש בסוגיא, שבשני עדים שלא באים להעיד, אז "והוא לא יגיד ונשא עוונו", אומר שיש חיוב בדיני שמים. איפה זה מופיע ברמב"ם? אבל זה פסק הלכה, לא הכל הוא צריך לכתוב. נכון. אבל אם הוא לא כתב, אז הדין הפוך. לא הפוך, אם הוא לא כתב אז זה כפשוטו, שני עדים שלא באו והעידו צריכים לשלם בדיני אדם, המזיקים. כפשוטו? כן, הם מזיקים. כפשוטו זה הסוגיא שזה פטור? לא, אז אמרתי, לפי הרמב"ם עצמו, במיוחד לפי הרמב"ם עצמו, שבלהלכות שכירות ראינו שהרמב"ם מבין שאם יש ברקע חוזה, גם עבירה שלך במחדל נחשבת מעשה, אתה נחשב מזיק. אז מבחינת הרמב"ם זה הדין כפשוטו. אם היית רוצה להגיד לי שזה רק חיוב בדיני שמים היית צריך להגיד את זה. באופן כללי סתם, הרמב"ם לא יכול להשמיט חיוב בדיני שמים, זה אבסורד. חיוב בדיני אדם אתה יכול להגיד שהוא משמיט כי הוא בנה על משהו אחר, גם אם לא מצאת איפה, אבל יכול להיות שיש מקום אחר שממנו זה יוצא. אבל חיוב בדיני שמים זה חידוש תמיד. מה שלא יהיה, מאיפה אתה יודע מה קורה בשמיים? הרמב"ם צריך להשמיע לי את החיוב בדיני שמיים הזה. הוא לא אומר כלום. אז זה קל וחומר? מה? בקל וחומר. לא, ברור שיש גם חיוב בדיני שמיים, אבל מה עם חיוב בדיני אדם? היה צריך להגיד, וכן עד שכבש עדותו אפילו היה עד אחד. ככה הייתי מבין אם הוא היה אומר את זה, הייתי מבין שהכל בדיני שמיים. כשהוא אומר וכן עד אחד שכבש עדותו, מאוד ברור שהוא כשהוא עושה את ההשוואה הוא מדבר על עד אחד שכבש את עדותו, כי עד אחד שכבש עדותו באמת לא גרם נזק, כי אולי השני היה נשבע לשקר ונפטר. אבל שני עדים שכבשו את עדותם זה נזק, אז הם צריכים לשלם בדיני אדם. תראו למשל את השולחן ערוך, כהשוואה, נדמה לי שראינו אותו פעם קודמת, אתה לא זוכר כבר? כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו, חייב להעיד. ואם נתבעו שיעידו, כן זה ראינו את הנתבעו, בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו, ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. איך אתם מבינים פה? אני חושב שפה גם עד אחד וגם שני עדים זה רק בדיני שמיים. נכון? כי הוא כותב בהתחלה חייב להעיד בין אם הוא עד אחד בין אם הם שניים חייב להעיד. ואם כבש עדותו, לא סביר שהאם כבש עדותו מדבר רק על עד אחד. קודם הוא הכניס עד אחד ושני עדים לאותה חבילה. אומר אתה חייב לבוא ולהעיד, בין אם אתה עד אחד בין אם אתה שניים. בסדר? ואם כבש עדותו, מי? או עד אחד או שניים, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. זאת אומרת הוא מבין כמו רש"י, שבשני עדים אם הם כבשו את עדותם הם לא חייבים בדיני אדם, חייבים בדיני שמיים. אבל ברמב"ם לא נראה כך. ברמב"ם נראה שזה חיוב בדיני אדם. אוקיי? יש פה קצת משהו מוזר לי לכאורה, הרי הוא מדבר פה על הדין של אחד שכבש עדותו בעדות של שניים. עד שכבש עדותו, לא, עד יחיד שכבש עדותו. לא, לא. עד שכבש עדותו, או אחד או שניים. אלא שיש עד אחד עמו. הוא מדבר על עדות ספציפית שכבש עדותו למרות שלא לבדו. אז למה אם הוא כבש עדותו והשני מעיד והנתבע לא נשבע ושילם, למה זה שלא העיד… לא, אם השני העיד והנתבע לא נשבע ושילם אז אני מניח שלא יצטרך לשלם. לא, בלשון שולחן ערוך כתוב שצריך לשלם בדיני שמיים. לא, לשלם בדיני שמיים גם לא יצטרך. מה זאת אומרת? אז אולי אחד… לא, גם בדיני שמיים לא, כי אמרתי, גם בדיני שמיים החיוב הוא חיוב נזיקי, ולכן הרבינו יהונתן וכולם שמה עשו את החשבון רגע אבל מה יקרה אם הוא ישבע לשקר או לא ישבע לשקר, ואתה רואה שגם החיוב בדיני שמיים משחקת שאלת התוצאה. האם בסוף הוא הפסיד או לא הפסיד. אלא שהחיוב הנזיקי הזה הוא רק בדיני שמיים, לא מוציאים אותו בדיני אדם, אבל הקטגוריה של החיוב זה חיוב נזיקי. אם לא היה נזק אין כלום. זה באמת תהיה הנפקא מינא, זאת אומרת במקום שבו, כמו שאמרתי בשיעור הקודם, שמדובר פה בחיוב עונשי ולא נזיקי, פה יש מקום להתלבט גם אם לא קרה נזק בסוף אתה שיבשת הליך משפטי ועל זה מגיע לך עונש. העונש הוא לשלם, אבל זה עונש זה לא פיצוי. אז במקום כזה בהחלט יש מקום לומר שאין תלות בחשבון האם בסוף הוא נשבע או לא נשבע. אתה עשית את העבירה הזאת, אם לא יגיד ונשא עוונו, תשלם. אבל כמו שאני אומר היום, אז זה לא חייב להיות. המאירי, אחרי שהוא מביא את הקטע הקודם שקראתי, אז הוא מקשה מגמרא בבא בתרא בתחילת בבא בתרא מחיצת הכרם שנפרצה. ושמא תאמר, והלא במחיצת הכרם שנפרצה בבא בתרא דף ב עמוד ב, אם נתייאש בעל הכרם ולא גדרה חייב באחריותה. יראה לי בו שמכל מקום יש כאן מעשה שלו. כן שימו לב, הרי מה קשה למאירי? מחיצת הכרם שבעל הכרם לא גדר אותה, אז הוא חייב באחריותה. חייב באחריותה צריך לשלם, בסדר? אם היה כן הוא בעצם אסר את התבואה של השדה שנמצאת בסמוך לכרם, כי יש פה כלאים. שדה לבן וכרם זה כלאיים. אז אם הוא לא גדר, אז הוא חייב באחריותה, אם השורשים כן של הכרם יצאו לכיוון השדה. עכשיו מה שמתקשה המאירי, הרי אין פה מעשה, הוא רק לא גדר. אז על מה הוא משלם? זה גרמא, או לא גרמא, אפילו זה יותר גרוע מגרמא כמו שהוא אמר למעלה. תזכרו, זה הקטע הזה מופיע מיד אחרי הקטע הקודם. קטע קודם שבו הוא אומר שזה אפילו לא גרמא אלא זה כלום. בסדר? אז אומר אז מה קורה במחיצת הכרם? למה שם צריך לשלם? ייראה לי בו שמכל מקום יש כאן מעשה שלו, והוא שגפניו מתפשטים מתוך גידולם ומקדשים את התבואה, כן, אוסרים את התבואה. זאת אומרת כיוון שהגפנים שלי זה כמו שור שלי שהולך ומזיק, אני רק לא שמרתי עליו. אז אני עשיתי את המחדל שלי, הרשלנות שלי הייתה במחדל, אוקיי? נכון, אבל השור שלי עשה מעשה זה, והשור שלי הוא ידי הארוכה, כן, הוא שלוחי, אז בעצם זה נחשב כן כמעשה אקטיבי שלי, ולכן גם בכלאי הכרם נכון שאני רק לא גדרתי, אבל זה ממש כמו לא לשמור שור והשור הולך ומזיק. פה לא שמרתי את השורשים של הכרם, והשורשים של עצי הכרם יצאו החוצה והזיקו. אז לכן זה נקרא מעשה. זה תירוץ ראשון. וחכמי הדורות שלפנינו תירצו שמאחר שנודע בוודאי שהאיסור בא על ידי כך, הרי הוא כגורם בידיים. מה זאת אומרת? הוא אומר שבגלל שבוודאות יהיה פה איסור לכן הוא כגורם בידיים? אז מה קורה עם שני עדים שלא יעידו, נמנעו מלהעיד? למה שמה אין חיוב בדיני אדם? שיטת המאירי הרי שאין חיוב בדיני אדם בשני עדים, כמו רש"י. גם שמה הרי הנזק יבוא בוודאי. שני העדים לא העידו, אבוד לך. אם שני העדים היו מעידים היית מקבל את הכסף שלך. כן, אבל לא על ידי כך. מה זאת אומרת לא על ידי כך? למה? בטח שעל ידי כך. באתי ולא העדתי. על ידי זה אתה מאבד. תשובה, המעשה הוא שהוא… נו אז מה זה שונה מלא לגדור את הכרם? ששם אתה מאבד על ידי זה שהגפן גדלה, לא על ידי זה שלא גדרת. אבל לא, העל ידי כך, מה זאת אומרת על ידי כך? על ידי כך, על ידי זה שלא גדרת. כי אם זה על ידי כך שהגפן התפשטה זה התירוץ הראשון. התירוץ הראשון אומר שבגלל שהגפן התפשטה זה נחשב מעשה בידיים שלך, מעשה אקטיבי, לא מחדל. מה התירוץ השני אומר, חכמי הדורות? הם אומרים שבגלל שלא גדרת, לכן זה נחשב כמעשה שלך ואתה צריך לשלם. אז למה בעדים שלא העידו זה לא ככה? אני עכשיו לא מבין מה כוונת הביטוי חכמי הדורות, אבל… לא משנה, המאירי אף פעם לא מביא שמות. המאירי תמיד קורא נגיד גדולי המחברים זה הרמב"ם, גדולי המפרשים זה הראב"ד, חכמי הדורות נדמה לי זה האשלמה אם אני זוכר נכון. יש על זה במפתח כל מה הכינוי של כל חכם פה. אוקיי, בכל אופן האיסור בא על ידי כך, נראה כאילו שזה אוטומטי. אם לא גדרת זה, זה יגדל. גם בעדים זה ככה. אם העדים לא באים בגלל זה הוא הפסיד את הכסף. אם היו באים הוא לא היה מפסיד. בטח. אם העדים לא באים, יכול להיות שיבואו אחרים ויגידו תשמע, אני כן חייב לך כסף. אתה ראית שהאדם מכחיש, מה זאת אומרת? ולא באת להעיד. אבל זה לא אוטומטי מזה שהוא לא מעיד שהוא מתחייב, יכול להיות שיבואו… גם פה זה לא אוטומטי מזה שלא גדרתי, יכול להיות שהרוח תנשב לצד אחר, דברים אחרים יקרו. אבל ראית שהם לא באו, עומדים לפסוק את הדין, לא באו עדים אחרים, ההוא לא מודה, מה עכשיו? אתה עומד מחוץ לשערי בית הדין ולא נכנס. אני חושב שבנימין בשיעור הקודם העלה גם את האפשרות הזאת שאולי זה לא ברי היזקא לעניין השאלה אם זה גרמא או גרמי דיברנו על זה קצת. יכול להיות, אני לא יודע, אבל לא נראה שזה החילוק שלו פה. הרי הוא כגורם בידיים כי האיסור בא על ידי כך, הוא אפילו לא אומר בוודאות, אלא בא על ידי כך. אז מה זה שונה מלא להעיד? למה לא לגדור זה לא אותו דבר כמו לא להעיד? יש פה כמה אפשרויות. אפשרות אחת זה להגיד שזה עדיין ממשיך את התירוץ הקודם. זאת אומרת נכון, אתה לא יכול להתעלם מזה שהגפנים האלה שייכות לי. זה ממוני שיוצא ומזיק. כשהממון שלי יוצא ומזיק, רואים את אי הגדרה כמשהו שהאיסור בא על ידי כך. הוא רק בא… אז זה בעצם הכיוון הוא הכיוון כמו הראשון, הוא רק מוסיף עוד נדבך שלא רק שהגפנים שלי יצאו, אלא הם יצאו בגלל שאני התרשלתי ולא גדרתי. ולפי התירוץ הראשון בלי קשר לרשלנות שלי, אם הגפנים שלי יצאו אז זה אומר שהממון שלי הזיק אותך, אני צריך לשלם. פה הוא מוסיף, זה קצת… אז זה קצת קשור לחקירה הזאת בדיני נזיקין, האם הרשלנות בשמירה מחייבת או עצם העובדה שממון מזיק מחייב. אז הכיוון הראשון שלו אומר שעצם העובדה שהממון שלי הזיק זה מחייב אותי לשלם. הכיוון השני אומר לא, צריך גם שתהיה רשלנות שלך. זה שאתה לא גדרת ואחרי זה הממון שלך יצא והזיק זה מחייב אותך אבל אז זה בעצם אומר שני תירוצים באותו כיוון. זה אפשרות אחת. אפשרות אחרת להגיד באמת שהייתי אומר שזה דומה לאפשרות הקודמת אבל טיפה שונה. אם אני לא בא להעיד, אי אפשר להגיד שהנזק שקרה לך קרה בגללי. אני יכולתי להציל אותך אבל לא שאני עשיתי לך נזק. נכון? זה מה שהסביר לנו המאירי גם למעלה. בגפנים שוב פעם זה נסמך על הסברות שאמרתי קודם אבל זה ניסוח טיפה שונה. בגפנים זה לא נכון שאני רק לא הצלתי אותך, הרי הגפנים שלי יוצאות ומזיקות אותך. רק אני יכולתי להציל אותך על ידי הגדירה. עכשיו נכון שמבחינת הגדירה זה רק אי הצלה, זה לא היזק, אבל במקום שבו הגדירה באה לעצור ממון שלך עצמך שעומד להזיק אותי, אי אפשר להגיד שאתה רק לא הצלת, הזקת, כי לא הצלת מעצמך. בדיוק. ושוב לא הצלת מעצמך וזה ניסוח קצת אחר ממה שאמרתי קודם אבל נראה שפה זה מתלבש יותר טוב במילים שלו. כי הוא אומר זה הרי הוא כגורם בידיים האיסור בא על ידי כך. ומה הוא אמר למעלה? למעלה לגבי עדים שלא באים להעיד מה הוא אמר? לא, הם לא הנזק לא בא על ידי כך הוא רק לא הציל. אז נראה שזה ההבדל ביניהם. כי יש אפשרות אחרת להגיד יכול להיות שהחיובים הם חיובים שונים. ואת החיוב לגדור בין הכלאיים לבין הכרם לבין התבואה זה חיוב יורה דעה או חיוב חושן משפט? זה השאלה. יורה דעה, לא? לא יודע, מבחינת האיסור זה חיוב יורה דעה אבל חוץ מהאיסור שאני יוצר פה כלאיים הרי אני גם מזיק לך, אני הופך את התבואה שלך לאיסור. יכול להיות שהחובה לגדור זאת חובה של חושן משפט גם חובה של חושן משפט לא רק למנוע איסור אלא למנוע את הנזק שיקרה לך. אם יש עלי חובת חושן משפט אז גם אם עברתי עליה במחדל זה נקרא היזק בידיים. זה מה שראינו ברמב"ם זה כל היסוד שדיברתי עליו למעלה. אוקיי? מה קורה בחובה להעיד? שיטת המאירי כך הסברנו אותו למעלה שהחובה להעיד היא חובת יורה דעה לא חובת חושן משפט וזה האבסורד כי חובה להעיד כעדות זה בחושן משפט אבל החובה מבחינת המהות שלה זה לא חובה כלפי השני, אני לא חייב להעיד כדי למנוע לך נזק אני חייב להעיד כדי שההליך המשפטי יהיה כמו שצריך ולכן שם בעצם מדובר בחובה שהיא כלפי שמיא. זה לא זכות שלך, כן? זה יורה דעה זה לא חושן משפט. בכלאי הכרם יש לך זכות לדרוש ממני לגדור כמו בהיזק ראייה זה הרי בא בסוגיה של היזק ראייה. אז כמו בהיזק ראייה גם בכלאיים יש לך זכות בדיני שכנים לתבוע ממני לגדור כדי שלא יקרה לך נזק ברגע שלך יש זכות החובה שלי היא חובת חושן משפט. אז אם אני רק מעלתי בה בשב ואל תעשה במחדל כיוון שהחובה היא חובת חושן משפט זה מעשה בידיים. בדיוק הרי בגלל זה היית צריך לגדור כדי שלא יקרה נזק, מה אתה אומר לי שלא אתה עשית את הנזק? אבל בחובה להעיד אתה לא יכול לתבוע ממני לבוא ולהעיד אלא התורה מחייבת אותי ללכת ולהעיד אם לא יגיד ונשא עוונו. לא כמו שאמרתי קודם שזה תלוי בתביעה עכשיו אני הולך במסלול אחר כדי להסביר את המאירי כאן. ואז בעצם הטענה היא שזאת חובת יורה דעה לא חובת חושן משפט. חובת יורה דעה לא יכולה להפוך מעשה שבמחדל למעשה בידיים כי היא בסך הכל אתה לא יכול להגיד שהזקתי לך בידיים הייתי לא בסדר אוקיי מגיע לי עונש בדיני שמיים הכל נכון אבל אתה לא יכול להגיד שיש עלי יש לך זכות לדרוש ממני לבוא ולהעיד אין לך זכות לי יש חובה ללכת ולהעיד לא שלך יש זכות כמו שאני לא יכול לתבוע אותי בבית דין שאני אשלם לו את הצדקה אוקיי? או מי שלקחתי ממנו ריבית לא יכול לתבוע אותי בבית דין שאני אחזיר לו את הריבית. גם הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי אומר והיודע בעדות חבירו ואינו מעיד לו אי בחד לחוד לא עבד ליה ולא מידי דדילמא הוה משתבע אידך ומיפטר ומיהו תרי נמי מיפטרי. בסדר אתם רואים זה התוספת שאין ברבינו יונתן הרישא זה כמו רבינו יונתן אבל הרמב"ן מוסיף. אז אני מבין מכאן שבשניים, הרי בשניים אי אפשר להימלט, בשניים בטוח יש הפסד. כך דייקנו ברבנו יונתן למעלה. אבל הרמב"ן אומר לא, ומיהו תרי נמי מיפטרי, דאקשינן בגמרא איפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, אי בתרי דאורייתא הוא. ולא אקשינן אי בתרי אמאי פטור מדיני אדם. נמצאת שגם שניים פטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמיים. הרמב"ן הולך כמו המאירי ורש"י. למה באמת זה כך? כי מבחינת הסברה שלו, הוא אומר באחד לא עשית כלום, כי אחד יכול להיות שהוא היה נשבע ונפטר. אז לכן אתה פטור מדיני אדם ולמסקנה חייב בדיני שמיים. אבל בשניים הרי אין דרך להימלט. אז אם הסיבה שבאחד זה רק בדיני שמיים ולא בדיני אדם זה שאפשר להימלט, אז בשניים הייתי מצפה שיהיה חיוב בדיני אדם, כי שם אי אפשר להימלט. אבל הרמב"ן אומר לא, גם בשניים זה ככה. מה הרעיון? למה זה ככה? כנראה שהרמב"ן מבין שבאמת התשלום הזה באיזשהו מובן הוא תשלום עונשי ולא תשלום נזיקי. רק בעד אחד לא קרה שום דבר, נגיד נלך כמו הנתיבות והתומים, שבעד אחד בכלל לא נאמר אם לא יגיד ונשא עוונו, נאמר על שני עדים. אז בשני עדים אתה עברת אם לא יגיד ונשא עוונו, נכון שחיוב מדיני אדם אין, בדיני שמיים יש. אבל על עד אחד לא נאמר אם לא יגיד ונשא עוונו. אז בעצם חיוב מדיני אדם וודאי אין פה, בדיני שמיים החידוש שיהיה. הייתה הווא אמינא שלא, לכן זה לא פשיטא בעד אחד, קמשמע לן שיש חיוב בדיני שמיים. למה? לא יודע, דין דרבנן של אם לא יגיד, כל מה שיגידו התומים והנתיבות. והוא ממשיך בתוספתא דשבועות, ותניא בתוספתא דשבועות וכן המשביע את העדים על דבר שיש בו שווה פרוטה וכפרו, הרי אלו חייבים קרבן ופטורים מן הממון שנאמר ונשא עוונו. וטעמא דמילתא, שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצווה אין מן הדין לחייבו ממון. זה ממש נהדר, כי זה בדיוק הניסוח שחיפשתי כל הזמן. מה הוא אומר פה בעצם? יש חיוב להעיד, נכון? יש חיוב להעיד, אם לא יגיד ונשא עוונו. אבל החיוב הזה הוא חיוב יורה דעה, לא חיוב חושן משפט. זה מה שהוא קורא חיוב מדיני גמילות חסדים. יש חיוב, אם לא יגיד ונשא עוונו, זה איסור דאורייתא. אבל זה איסור דאורייתא של יורה דעה, לא של חושן משפט. ואז מה? אז אם אתה לא מקיים את חובתך, אז יש עליך תביעה, עברת איסור. אבל אי אפשר להגיד שהמחדל הזה שלא העדת נחשב כמעשה היזק בידיים. אם החיוב היה חיוב בדיני חושן משפט, כמו שהסברתי ברי"ד וברא"ש וברבנו יונתן והדיוק ברמב"ם, אם זה היה כך, אז עצם זה שלא באת להעיד זה מעשה היזק בידיים. כמו שומר שלא שמר. שומר שלא שמר נחשב מעשה פשיעה, היזק בידיים לפי הרמב"ם. נכון? אם החיוב עליי היה כמו שומר, החיוב לבוא ולהעיד היה חיוב כמו שומר, זאת אומרת חיוב חושן משפט, זכות שלך לדרוש ממני לבוא ולהעיד, במצב כזה נכון שאני עברתי את העבירה במחדל, אבל גם עבירה במחדל נחשבת כפעולה אקטיבית שלי. אומר הרמב"ן כן, אבל זה לא המצב פה. המצב פה שזה חיוב מדיני גמילות חסדים. איפה מופיעות הלכות גמילות חסדים? ביורה דעה כמובן, בהלכות צדקה, נכון? זה חיוב יורה דעה, לא חיוב חושן משפט. אז זה שלא עשיתי את החיוב שלי, נכון, מגיע לי עונש בדיני שמיים, אבל אתה לא יכול להגיד שאני נחשב אדם המזיק. כי זה רק מחדל, אני רק לא הצלתי. פה באמת יש את הניסוח בצורה הכי ברורה. ואז באמת צריך להבין שגם בעד אחד בעצם, בעד אחד מה שהוא אמר למעלה שהוא לא עשה לו ולא מידי, הכוונה אולי אפילו גמילות חסדים אין פה בעיה, כי בסך הכל העד האחד הזה לא צריך להשחית את זמנו כאשר אתה לא בטוח בכלל שתרוויח מהעדות שלי. קמשמע לן שכן. זה החידוש. אבל היה אפשר לומר שהוא בכלל לא עשה שום דבר, אז אפילו את החיוב של הגמילות חסדים אין שמה. אבל גם בשניים אין חיוב בדיני אדם, זה רק חיוב בדיני שמיים, בהתאם לחיוב גמילות חסדים. ממילא החיוב. החיוב אם אתה לא הולך ומעיד זה רק חיוב בדיני שמיים. ואז הוא משווה למחיצת הכרם כמו המאירי, מה שאין כן בנתייאש הימנה ולא גדרה. אני ממשיך לקרוא, זה המשך הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי. מה שאין כן בנתייאש הימנה ולא גדרה, דכיוון שהוא חייב חיוב ממון לגדור, שמעת את ההדגשה? כיוון שהוא חייב חיוב ממון לגדור, לא חיוב גמילות חסדים, אלא הוא חייב חיוב ממון לגדור ובנתייאש ולא גדר חייב, שהרי הוא מזיקו בייאושו וגפניו הם האוסרים והוא גורם האיסור. אבל מי שאינו רוצה להעיד – עכשיו פה הוא הוסיף גם את גפניו הם האוסרים, לכאורה לא היה צריך, נכון? הוא סך הכל אומר יש עליו חיוב ממון לגדור. יכול להיות שמה שהוא מתכוון לומר זה שכיוון שגפניו, בדיוק, שגפניו הם האוסרים לכן זה חיוב ממון ולא חיוב גמילות חסדים. הוא הגורם. אם אתה בא להציל מישהו מנזק שלא אתה עשית זה גמילות חסדים, אבל להציל מישהו מנזק שאתה עצמך עומד לגרום לו זה חיוב ממון, זה לא חיוב גמילות חסדים. ואז זה מה שהוא אמר למעלה. אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור, שאין עליו חיוב ממון אלא מדרך גמילות חסדים, ואם אינו רוצה לטרוח ולהצילו לזה אינו חייב. מה הכוונה אינו חייב? הרי כתוב אם לא יגיד ונשא עוונו. מה זאת אומרת לא חייב? בדיני אדם. או. לא חייב לו. זאת אומרת, לך אין זכות שאני אבוא, וודאי שמגיע לי עונש שעברתי איסור, אבל אני לא חייב לך. ושוב פעם, אני חושב שהרמב"ן הזה זה המקום הכי חד שמצאתי שעושה את ההבחנה הזאת בין כשהחיוב ברקע הוא חיוב חושן משפט, שאז גם אם אני רק פסיבי, רק במחדל, זה עדיין נקרא מעשה היזק ואני חייב בדיני אדם, לבין כאשר יש חיוב ברקע אבל הוא חיוב יורה דעה, שאז אם אני עושה משהו פסיבי אז זה לא חיוב בדיני אדם. זה מה שהוא אומר, למה זה דומה? ממש כל מה שאמרתי. למה זה דומה? למי שרואה כיסו של חברו אובד ואינו מצילו. כן, הוא רואה משהו בנהר, יכול להציל אותו עוד פעם בקלות, לא מאמץ, לא סכנה, לא כלום, לא מציל. או מי שאינו רוצה ליתן פרוטה משלו לעני. אתם רואים? ממש הדוגמאות שאני הבאתי מיורה דעה. שאין בית דין מחייבים אותו בכך, אף כאן אין בית דין מחייבים אותו לשלם מביתו, שלא חייבתו התורה בכך אלא כשאר מצוות זו, ואינה בדין ממון. אני חושב שהרמב"ן זה המקום הכי חד שמצאתי שעושה את ההבחנה הזאת בין דיני חושן משפט לדיני יורה דעה. אבל מאחורי הדברים זה נמצא ברבנו יונתן וזה נמצא במאירי, אלא שרבנו יונתן, רבנו יונתן טוען שאם לא יגיד ונשא עוונו זה חיוב בדין הממון. זה הרמב"ן לא מסכים. ולכן רבנו יונתן טוען שאם יבואו שני עדים ולא יבואו שני עדים להעיד אז זה יהיה חיוב בדיני אדם. היסוד הלוגי הוא אותו יסוד כמו הרמב"ן, הוא רק לא מסכים עם הרמב"ן בזה שחיוב של שני עדים להעיד לפי הרמב"ן זה רק גמילות חסדים, יורה דעה. ולפי רבנו יונתן והרי"ד וסיעתם זה חיוב חושן משפט, אתה חייב להעיד. אוקיי? זה הוויכוח, אבל היסוד הוא אותו יסוד שכששיש חיוב ברקע אז החיוב הופך להיות בדיני אדם. אתם רואים? אותו דבר בנימוקי יוסף, שאין אדם חייב להעיד לחברו אלא ממידת גמילות חסדים. קובץ שיעורים מאריך בזה גם כן על בבא בתרא שם על מחיצת הכרם, הוא גם כן אומר את זה שמה. הנה, אתם רואים? תראו פה, באות י"ג. מה שכתב עד דחייב באחריותו ושלא גדר הוא דווקא אם חיובו לגדור הוא משום הרחקת נזיקין. אבל אם לא היה חייב לגדור אלא בשביל איסור מקיים כלאיים לא היה מתחייב בתשלומין. וזה לשון הרמב"ן בדינא דגרמי, ואז הוא מביא את הרמב"ן בדינא דגרמי. בסדר? הוא עושה את ההבחנה הזאת ושוב פעם מהרמב"ן, הוא עושה את ההבחנה הזאת בין חיוב הרחקת נזיקין, מה שנקרא חושן משפט, שלך יש זכות לדרוש ממני להרחיק את נזקיי, ממילא אם לא הרחקתי את נזקיי זה מעשה בידיים ואני חייב לשלם לך בדיני אדם. טוב, עכשיו עוד השלמות טיפה לגבי מה שאמרתי בפעם הקודמת אם בעד אחד יש חיוב של אם לא יגיד, יש חיוב להעיד. אז ראינו שם שהנתיבות והתומים אומרים שלא. ואני אמרתי שהם מדייקים את זה בגמרא וברש"י, ואני אמרתי שהדיוק בגמרא וברש"י לא הכרחי ולדעתי אפילו לא סביר. כי אם בעד אחד אין בכלל חיוב לבוא ולהעיד אז למה שישלם? אם הוא לא בא הרי הוא חייב לשלם בדיני שמיים. למה שישלם? אין עליו חיוב לבוא ולהעיד. זה דין דרבנן? אז זה לא נקרא חיוב לשלם בדיני שמיים, אז רבנן אולי גזרו עליו שישלם. תכתוב חיוב דרבנן לשלם. חיוב בדיני שמיים הכוונה. שהיה פה איזה שהוא איסור תורה, רק שלא גובים את זה בבית דין אלא חיוב בדיני שמיים. אז זה הוויכוח על הגמרא. תראו ברמב"ם. הרמב"ם אומר: העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו, בין בעדות שיזכהו בה, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות, שנאמר: "והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו". פה מוסיף הרמב"ם, זה המקור גם לשולחן ערוך שראינו, שצריך שיתבענו להעיד, אוקיי? אגב יש פה דיוקים, אוקיי, נראה את זה עוד מעט בעצם. אז לכאורה הרמב"ם מדבר גם על עד אחד וגם על שניים, נכון? יש חובה להעיד, העד מצווה להעיד בכל עדות שיודע, הוא לא מחלק פה בין עד אחד לשניים. אומר הכסף משנה: ויש לדקדק בלשון רבנו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין, דמשמע עד יחידי. ומסיק שנאמר אם לא יגיד. ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים, דקרא לא משמע אלא לשניים. וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שניים עד שיפרוט לך הכתוב אחד, שנאמר: "לא יקום עד אחד באיש". אבל לעד אחד ליכא קרא. אז נכון שכתוב אם לא יגיד ונשא עוונו בלשון יחיד, אבל כל מקום שכתוב עד הכוונה שני עדים. לכן מסביר הכסף משנה: ויש לומר דרבנו גם כן לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר. וקאמר דמצווה על כל אחד מהם להעיד מ"אם לא יגיד". ואילו היכא דליכא אלא עד אחד, כבר כתב רבנו סוף פרק י"ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים כדברי הגמרא בפרק הכונס. פטור כמו התומים והנתיבות שאומרים שבעד אחד אין חיוב ללכת ולהעיד. אז למה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים? חייב בדיני שמיים על מה? הרי אין עליך בכלל חיוב ללכת ולהעיד. אותה קושיה שאלתי עליהם מהגמרא, אבל רואים שגם הכסף משנה לומד ככה את הגמרא. אוקיי, אז זה מוזר באמת הדבר הזה. ואז צריך להגיד כנראה, וזה לא נכנס אצלנו בשיעור הקודם, אבל תראו בסיכום תוכלו לקרוא את זה, שהחיוב תשלום בעד אחד, חיוב בדיני שמיים, הוא לא בגלל החובה ללכת ולהעיד. אין עליך חובה ללכת ולהעיד מצד "אם לא יגיד", אבל אתה נחשב מזיק בגרמא. וזה חידוש מאוד גדול. כי זה בעצם אומר, לפי זה יוצא ככה: כשאתם שני עדים יש עליכם חובה ללכת ולהעיד, נכון? ואז מה שקורה, אפשר להסביר ש"אם לא יגיד ונשא עוונו", הרי הפסוק אומר נשא עוונו אם לא יגיד והוא מדבר על שני עדים לפי הכסף משנה, אוקיי? אז אם הוא מדבר על שני עדים, אז זה בעצם אומר שהנשא עוונו בשני עדים זה בגלל העבירה של "אם לא יגיד". אבל למסקנת הגמרא הרי גם בעד אחד יש חיוב בדיני שמיים. וזה הרי על עד אחד לא כתוב לפי הכסף משנה "אם לא יגיד ונשא עוונו". אז מה זה חיוב התשלום הזה? כנראה זה חיוב נזיקי. ולכן בדיוק הגמרא אומרת שאם זה עד אחד אז הוא נכנס לארבעת המקרים אצלנו בגמרא של פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים. כי זה תשלום של נזקי גרמא. וזה מאוד מוזר, כי הרי כמו שאומר המאירי בצדק, איזה גרמא יש פה? אין פה כלום, הוא רק לא הציל. ואתה עוד רוצה להגיד לי שאין עליו חובה ללכת ולהעיד בכלל. אם אין עליו חובה ללכת ולהעיד, אז כל מה שהסברתי עכשיו בשיעור לכל אורך השיעור לא נכון. אני אמרתי: אם יש עליך חובה ללכת ולהעיד, אז אפילו שזה רק אי הצלה, זה נחשב מעשה היזק בידיים, כי בסיסית יש עליך חובה ללכת ולהעיד. אבל הכסף משנה עכשיו שומט את הקרקע, הוא כורת את שתי הרגליים. הוא אומר מצד אחד אין עליך חובה ללכת ולהעיד, בסדר? ומצד שני זה חיוב, יש חיוב בדיני שמיים לשלם, כמו גרמא. איך? הרי זה רק אי הצלה? קצת הייתי מדייק פה, וראיתי פעם מישהו שדייק את זה, אני לא זוכר כרגע, שבאמת יוצא לפי הכסף משנה הזה והתומים והנתיבות והכול, שאם מישהו רואה כיס של חברו בנהר, וקל לו להציל, כן? לא לוקח סיכונים או משהו כזה, ולא הציל, הוא חייב לשלם לו את זה בדיני שמיים. חידוש גדול מאוד. ואתה העבירה שלך זה שלא "לא תעמוד על דם רעך", זה לא בגלל "אם לא יגיד ונשא עוונו", אלא מהדין הכללי למנוע הפסדים לחברך. וברגע שאתה לא מנעת את ההפסדים מחברך, אתה חייב לשלם בדיני שמיים, או שאולי זה עבר איסור ולא חייב לשלם, אני לא יודע, אולי. פה זה נראה חייב לשלם, הש"ך לומד שחיוב לשלם, והש"ך הוא על השולחן ערוך. אוקיי, אז פה באמת זה. וזאת המסקנה שיוצאת פה. לעצם העניין, אני לא חושב שהוא צודק, ברמב"ם לא הייתי מדייק ככה, ובאמת הרמב"ם אומר העד מצווה להעיד, מדובר בין בעד אחד בין בשני עדים. ודייקנו את זה ברמב"ם גם למעלה, שבשני עדים יש חיוב בדיני אדם. בעד אחד זה חיוב בדיני שמיים, שאתה לא יודע אם יהיה נזק או לא יהיה נזק. אוקיי? פסיקה להלכה מתוך זה. מה זאת אומרת? אוקיי. נעצור כאן. בסדר, אני, תעקבו אחרי המודל או הדרופבוקס, שמה אני אכניס, גם אנחנו גם על הסוגיה הזאת, אני אגיד לכם מה הסוגיה הבאה. כן, כן, זה הספר, מישהו שאל פה SM שואל פה, אז זה הספר. להתראות, חודש טוב. להתראות חודש טוב.