כללי המלאכות – שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בואו נתחיל. אנחנו בעצם עוסקים בכללי המלאכות ואני רוצה לתת איזושהי תמונה כללית יותר, לא להיכנס לפרטים בהלכות שבת, אלא דווקא לדבר על העקרונות, איך התמונה הגדולה נראית, כאשר אני אתחיל עם הגדרה של אבות ותולדות, מאיפה הם יוצאים, מה זה אבות ותולדות, מה היחסים ביניהם וכדומה. הכל באמת בצורה מאוד כללית, אבל בכל זאת זה המסגרת של הדיון. נדבר על מלאכת מחשבת בהתחלה, ואז אני עובר לכללי המלאכות. מה זה כללי המלאכות? יש אוסף של המון המון עקרונות שהם כלליים לגבי מלאכות, איך עוברים או לא עוברים על איסורי מלאכה. אז כמובן יש אינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מתעסק, מקלקל, דבר המתקיים, גרמא, שינוי, כלאחר יד, שניים שעשוה, חצי שיעור, נוכרי, כל מיני מעשה שבת וכדומה. כל אלה זה בעצם עקרונות שנוגעים לכלל המלאכות באופן עקרוני ולא לפרטים מסוימים במלאכה מסוימת. אז לפעמים אני אזקק למלאכה מסוימת, אבל זה רק כדי להדגים עיקרון כללי. זאת בעצם המטרה הכללית של הסדרה הזאת. הרבה פעמים קוראים לנושא הזה באופן כללי מלאכת מחשבת, אבל זה ביטוי קצת מבלבל. כי הנטייה הפשוטה היא לתלות את כל העקרונות האלה או הסייגים האלה בדין מלאכת מחשבת שהוא אופייני להלכות שבת, אבל כמו שאנחנו נראה, חלק מהדברים האלה לא קשורים למלאכת מחשבת. ולכן אני לא אוהב להשתמש בביטוי הזה של מלאכת מחשבת, ולכן קראתי לזה כללי המלאכות, אבל כן, יש מקום לדון בכל אחד מהם, האם הוא חלק מדיני מלאכת מחשבת או שזה איזשהו דין עצמאי. בפשטות, ההבדל בין השאלה האם הכלל הזה הוא מדיני מלאכת מחשבת או שזה עיקרון אחר, הייתי מצפה שההשלכה תהיה לגבי השאלה אם הוא נוגע רק להלכות שבת או לכל ההלכה. אם זה מדיני מלאכת מחשבת, אז זה נוגע רק להלכות שבת. אם זה משהו כללי יותר, אז זה נוגע לכל ההלכה. אבל מתברר שגם זה לא אינדיקציה מספיקה, ולשני הכיוונים. זאת אומרת, יכול להיות דין שהוא מדיני מלאכת מחשבת אבל יופיע גם במקומות אחרים משום מה, שזה נורא מוזר אבל צריך לראות את זה, ויכול להיות מצב הפוך, שהוא לא מדיני מלאכת מחשבת אבל הוא שייך רק בשבת. שתי הדוגמאות הבולטות זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון. במלאכה שאינה צריכה לגופה זה מחלוקת ראשונים, רש"י אומר זה מלאכת מחשבת אבל בתוספות משתמע שלא, תוספות בחגיגה. ואם מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם זה לא מלאכת מחשבת, אז הייתי מצפה שזה יהיה פטור בכל התורה. אבל לא, מלאכה שאינה צריכה לגופה אנחנו מוצאים רק בהלכות שבת. זה רק פטור בהלכות שבת למי שיש את הפטור הזה, רבי שמעון. הצד השני זה אינו מתכוון. אינו מתכוון יש בכל התורה, לא רק במלאכות שבת. אבל מצד שני יש ראשונים שתולים את אינו מתכוון בדין מלאכת מחשבת. לא משנה, אבל עדיין פטור מבחינת איסורי תורה אין. או, זה רב חיים ועוד אחרונים מדברים על זה שיש שני סוגי אינו מתכוון. אבל על פניו אינו מתכוון הוא בכל התורה למרות שיש ראשונים שתולים אותו בדין מלאכת מחשבת. אז הנה יש לנו שני צדדים, נגיע לזה עוד, יש לנו שני צדדים שאיכשהו מנתקים את הדיון האם זה מלאכת מחשבת מהדיון בשאלה האם זה רק דין בהלכות שבת או שזה דין בכלל ההלכה. אז מה בכל זאת ההבדל אם מדובר פה בדיני מלאכת מחשבת? יש תוספות למשל בכמה מקומות שעומד על זה שלמשל בחבורה, המקלקל בחבורה, או שיש איזושהי קטגוריה מיוחדת של איסורי שבת שעוסקים ביצירת חבורה. המקור הוא בעצם מילה, מזה שהתורה הצריכה להתיר מילה בשבת, משמע שבלי שהתורה הייתה מתירה את זה היינו אוסרים מילה בשבת. למה? הרי זה מקלקל? כי מקלקל בחבורה חייב. ולכן לולי התורה הייתה מתירה את זה הייתי אוסר. אז בחבורה תוספות אומר בכמה… שאינה צריכה לגופה בחבורה נגיד יהיה חייב, כי זה מי שאומר שזה מצד מלאכת מחשבת. אבל כללים שלא נוגעים למלאכת מחשבת, טוב, כללים שהם פטור בכל התורה, אונס גם בחבורה יהיה פטור, כיוון שבכל התורה אונס פטור. רחמנא פטריה, זה לא שייך למלאכת מחשבת. זה פטור כללי בכל ההלכה. אז זה יהיה נכון גם בחבורה. אז זאת למשל השלכה אפשרית לדיון הזה, האם כלל שאנחנו עוסקים בו הוא כלל מדיני מלאכת מחשבת או שהוא כלל הלכתי גורף, כן, כללי יותר. טוב, אז אנחנו נעסוק בכל הנושאים האלה אחרי שאני אדבר קצת על מלאכת מחשבת, על מערכת המלאכות, זאת אומרת האבות והתולדות, היחסים ביניהם, ההגדרה שלהם, המשותף והשונה, ואז ניכנס לכל הפרטים. אינו מתכוון, מתעסק, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מקלקל, כל הגרמא, שניים שעשאוה, כל מה שדיברתי ברשימה שנתתי למעלה. האיסור לעשות מלאכה בשבת מופיע בתורה בהרבה מקומות. הרמב"ם בשורש התשיעי למשל כותב שיש, הוא מדבר דווקא על העשה, לא על הלאו. אבל הוא אומר שהעשה מופיע שתים עשרה פעמים. עשה לשמור שבת, אני לא מדבר על קידוש והבדלה, עשה במובן של לשבות בשבת, לא לעשות מלאכה. זה עשה שמקביל ללאו, כן, זה אותו תוכן. מה? כן, השביתה בשבת. אז זה מופיע שתים עשרה פעמים אומר הרמב"ם. כן, אני, מה שלא מופיע ברמב"ם ובקצות אני לא יודע, תורה זה לא, לא רלוונטי. אז הרמב"ם אומר שזה מופיע שתים עשרה פעמים בתורה. אז, אבל עדיין ברור אומר הרמב"ם שאנחנו לא בונים שתים עשרה מצוות עשה לגבי שמירת שבת, אנחנו מונים אחת. אוקיי, כן, זה ברור, והרמב"ן שם מתווכח איתו השאלה היא למה, למה החזרה הזאת נעשתה. לפי הרמב"ם זה כדי להעצים את חומרת האיסור, ולפי הרמב"ן זה כל חזרה כזאת צריכה ללמד משהו. זאת אומרת התורה לא סתם חוזרת על דברים רק כדי להגיד שזה חמור יותר. טוב, אז זה לא נוגע לענייננו. בכל מקרה מופיע האיסור על עשיית מלאכה בשבת, או החובה לשבות או האיסור לעשות מלאכה. אבל מה זאת המלאכה? ומה זאת המלאכה שנאסרה? זה לא מופיע בתורה. מלאכת עבודה מול מלאכת אוכל נפש, יש את החלוקות האלה עם יום טוב. אבל באופן עקרוני אין הגדרות מה זאת המלאכה. יש ארבעה יוצאי דופן, לא אחד, עוד רגע אנחנו נגיע.

[Speaker B] אל יצא איש ממקומו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, הבערה, הוצאה, חריש וקציר. תכף נראה. יש ארבעה יוצאי דופן שהמלאכות מופיעות במפורש בתורה. אבל חוץ מזה המלאכות לא מופיעות. זאת אומרת, לפני שאני נכנס בכלל לשאלה מאיפה אני יודע את המלאכות, ברור שיש איזשהו מקור שממנו לומדים את המלאכות. או במילים אחרות, לא צריך לכתוב את המלאכות בתורה כדי שנדע שהן מלאכות אסורות בשבת. נכון? ההנחה היא שיש איזשהו מקור. זה כמובן מיד מעורר את השאלה טוב אז למה ארבע אלה כן נכתבו? נכון? או שצריך לכתוב אז תכתוב את כולם, או שלא. או שתאסור רק את ארבע אלה. למה אתה מניח שיש ל"ט אבות מלאכה? כן, המשנה בפרק כלל גדול אומרת שיש ל"ט אבות מלאכה. אז למה ארבע אלה נכתבו? טוב, בכל מקרה, אז אנחנו נגיע אליהם בהמשך אל העניין הזה. בכל מקרה, אז האפיון שאנחנו מוצאים למלאכות שבת בתורה, וגם הוא בעצם לא מדבר על מלאכות שבת, זה מלאכת מחשבת. אבל מלאכת מחשבת מופיע בקשר לממשכן ולא בקשר לשבת. והקשר בין המשכן לבין שבת הוא כמובן מופיע בהרבה מאוד מקומות, אבל הוא מאוד לא חד משמעי. יש כל מיני ויכוחים וגם בהם אני קצת, קצת אגע. טוב, אז בעצם הזיקה הזאת בין שבת לבין המשכן משמשת בהרבה מקומות גם כדי להראות את רשימת המלאכות, שרשימת המלאכות נלמדת מהמשכן. זה לא מוסכם, אנחנו נראה את זה, יש סוגיה בדף מ"ט שממנה משתמע שזה לא קשור למשכן אלא שלושים ותשע פעמים מלאכה מלאכת מופיע בתורה ומשם אנחנו יודעים שיש מלאכות ל"ט מלאכות. אבל כן, זה נלמד מהמשכן בתפיסות המקובלות לפחות. אבל גם כשאני אומר שמשהו נלמד מהמשכן וזה משהו שנראה כללית שאני רוצה להציג כאן. זה לא אומר שאין מאחורי זה איזשהו היגיון לגופו של עניין. זאת אומרת שהמלאכות האלה הן לא באמת משמעותיות, ואני אדבר מה זה נקרא משמעותיות מצד עצמן, מסברה. העובדה שאני לומד את זה מהמשכן לא מספיקה. למה? במשכן גם הלכו, והאם אסור ללכת בשבת? שמעתי פעם בשם הרבי מקלויזנבורג שהוא אמר שאם לא היה כתוב בהלכה שמותר לבצוע את הפת עם סכין, לחתוך את הפת בסכין, אז גם את זה הוא היה אוסר. טוב, יש כאלה שחושבים שכל מה שלא הותר הוא אסור, אבל כמובן שטויות. כל מה שלא נאסר מותר. בשביל לאסור צריך מקור, לא בשביל להתיר צריך מקור. טוב, בכל מקרה אז העניין הוא שהאפיון הזה שנקרא מלאכת מחשבת מופיע ביחס למשכן ולא ביחס לשבת, אבל אנחנו מהסמיכות, למשל פרשת ויקהל ועוד, מהסמיכות בין המשכן לבין שבת אנחנו מבינים שיש דברים שכתובים במשכן אבל בעצם באים ללמד אותנו על מה קורה במלאכות שבת. למשל הגמרא בביצה בדף י"ג עמוד ב', אז היא מדברת שמה על היחס בין גמר מלאכה במעשר לבין גמר מלאכה בשבת. אוקיי? העמדת הערימה, כן? אז הגמרא עושה שם את ההבדל והיא אומרת שבשבת צריך מלאכת מחשבת. ולכן העמדת הערימה היא לא… העמדת הערימה, כן? שמעמידים את הערימה. הא? כן. אז הגמרא אומרת, אז רש"י אומר, אלא מאי אית לך למימר אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב. אנחנו רואים שיש מאפיין מיוחד של מלאכות שבת שהן צריכות להיות מלאכת מחשבת, ורש"י אומר מלאכת אומנות. בסדר? דבר שהוא לא אומנות הוא לא משמעותי, אז הוא לא ייאסר בשבת, למרות שלגבי מעשר למשל אין בעיה, למרות שזו לא אומנות, אבל מבחינתי זה נקרא גמר מלאכה. נגיד, וזה יהיה נכון להרבה מאוד מהכללים שנפגוש, הגדרה נשמעת נחמדה אבל האמת שהיא לא אומרת הרבה. בסופו של דבר תחשבו למשל על מעמר, אחד מאבות מלאכה. מה זה מעמר? לאסוף פירות לתוך סל. זה נשמע לכם מלאכת אומנות? זה יותר אומנות מאשר העמדת ערימה? בעיניי העמדת ערימה יותר אומנות מזה. את הערימה אתה צריך לבנות, אתה צריך לראות שזה מאורגן, יש פה איזושהי עבודה של הבנאדם. במעמר אתה לוקח כמה פירות מפוזרים, אוסף אותם, כן? כמו בתחילת אלו מציאות, כן? היו פירות מפוזרים אתה אוסף אותם לתוך הסל וזה מעמר, אתה עובר על מעמר. מה? לא לדחוס? לא, לאסוף אותם. לא לדחוס ולא שום דבר. אז מה? אבל זה לא קשור למלאכת אומנות. אם תשאל את עצמך מה יותר אומנות, הרבה יותר אומנות זה להעמיד ערימה מאשר לאסוף פירות לתוך סלסלה. אוקיי? לדוגמה, אנחנו נראה את זה עוד הרבה גם האבחנות בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לאינו מתכוון, שזה סיפור מההפטרה. למרות שיש הגדרות, בעיקר באחרונים קצת בראשונים, יש הגדרות להבדל ביניהם, אבל כשמנסים לתרגם את זה בפועל מאוד קשה לראות למה ההגדרות האלה הן באמת ההסבר למה דבר מסוים הוא אינו מתכוון ודבר אחר הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כך שההגדרות כבודן במקומן מונח, אבל איכשהו בסופו של דבר היישום הוא לא פחות חשוב. זה באופן כללי. ועל זה דיברתי לא פעם, באופן כללי הגמרא ובהלכה בכלל לא כל כך מאמינים בהגדרות. זאת אומרת הגדרות זה כבדהו וחשדהו. זאת אומרת נותן לך איזשהו כיוון אבל בסוף בסוף, כן? התפיסה הפוזיטיביסטית היא תפיסה שחושבת שאפשר לעבוד טופ דאון. כן? אתה נותן הגדרה כללית ואז אתה גוזר מזה את המסקנות. זה לא עובד ככה. זאת אומרת ההגדרות נותנות לך איזשהו כיוון כללי, אבל אתה בסוף בסוף מקבל את התחושה באצבעות מתוך הסתכלות על הדוגמאות, על היישומים. לפעמים אתה לא מקבל תחושה באצבעות חוץ מנימול. זאת אומרת הסוגיות האלה לפעמים באמת מביכות כשאתה מנסה להגדיר את הדברים ברצינות. טוב, אז המאפיין הזה של מלאכת מחשבת בהקשר הזה הוא נראה לקולא, נכון? זאת אומרת דבר מסוים שבשאר התורה ייחשב כאיסור או כמשהו ש. שבשבת לא, שבת זה יהיה מותר. זאת אומרת הקריטריון של מלאכת מחשבת הוא בדרך כלל קריטריון לקולא. שבשבת יש סטנדרט יותר גבוה כדי לחייב. כשאתה מעמיד סטנדרט יותר גבוה כדי לחייב, פירושו אתה מקל. נכון? זה כמו המחלוקת בית שמאי ובית הלל בתחילת ביצה. שאור בכזית וחמץ בככותבת. אז הגמרא אומרת שמה למה שאור בכזית וחמץ בככותבת? כי שאור הוא יותר חמור. ולכן זה סיבה להקל או להחמיר? להחמיר, נכון? והשיעור, שיעור כזית, הוא שיעור יותר נמוך מאשר ככותבת. כי שיעור יותר נמוך זה באמת להחמיר, כי אתה מוריד את הרף של החיוב. אפילו בכזית אתה עובר, לא רק בככותבת. ככל שאתה מעלה את הרף אתה בעצם מקל. כשאתה מוריד את הרף אתה מחמיר. נכון, באיסורים. בכל אופן, אז המאפיין הזה של מלאכת מחשבת בהלכות שבת בדרך כלל הוא מאפיין לקולא. אבל יש קצת חריגים. מלאכה שאינה צריכה לגופה או כל מיני דברים כאלה, מלאכת מחשבת. מה זה אומר מלאכת מחשבת? שבגלל זה אתה פוטר, כי זה לא מלאכת מחשבת. זאת אומרת, הקונטציה הבסיסית של האמירה מלאכת מחשבת זה בעצם קונטציה לקולא. כשאתה רוצה בשבת שתהיה מלאכת מחשבת כדי לאסור, זה אומר שכל דבר שהוא לא מלאכת מחשבת לא ייאסר. וזו אמירה לקולא. אבל יש קצת חריגים. למשל הגמרא בבבא קמא בדף ס'. הגמרא מדברת שמה על זורה ורוח מסייעתו מול ליבה וליבתה הרוח. יש שמה מזיק בעזרת הרוח מול עושה מלאכה בשבת בעזרת הרוח. ויש ארבעה אמוראים שם בגמרא שעושים את ההבחנה למה בשבת חייב ובנזיקין פטור. רב אשי הוא הרביעי, הוא אומר שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. שימו לב, מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן בשבת אסור, למרות שבנזיקין פטור, בשבת זה יהיה אסור. זאת אומרת המושג מלאכת מחשבת מופיע שם לחומרא, לא לקולא. אז רש"י באמת מסביר: מלאכת מחשבת, וזו הגדרה מאוד רווחת בעניין הזה, נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו. מה זאת אומרת? אתה זורה את המוץ מהגרגרים, ובאה הרוח מעיפה את המוץ והגרגרים נופלים. אז מה זה אומר? הרוח הרי עשתה את תהליך הברירה. זורה זה בעצם היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד. זאת אומרת זורה זה סוג של בורר. אך זה בורר בעזרת הרוח. לכאורה יש מקום לפטור, הרוח עשתה את העבודה לא אני. הוא עשה תכנון, וכיוון שכיוון שזה בעצם היה התוכנית שלו מראש, התוכנית שלו התממשה. בעזרת הרוח אומנם, אבל התוכנית התממשה, נתקיימה מחשבתו, זה מספיק כדי לחייב אותו. זאת אומרת מספיק שנתקיימה מחשבתו כדי לחייב אותו. מה שאין כן בנזיקין או בשאר ההלכה, ששמה הגרמא יהיה פטור. אם אתה רק גורם אבל בסוף לא אתה עשית את זה אלא משהו אחר או שנעשה מאליו, משהו אחר עשה את זה, אז אי אפשר לחייב אותך. אז בשבת הנתקיימה מחשבתו, המלאכת מחשבת במקרה הזה הוא סיבה לחומרא, לא לקולא. זאת אומרת למרות שבשאר התורה היית פטור, בשבת כיוון שנתקיימה מחשבתך אז אתה חייב. בנזיקין זה בגלל ששמה הוא לא התכוון, בנזיקין הוא

[Speaker B] לא התכוון להזיק.

[הרב מיכאל אברהם] המלאכת מחשבת מה שרק רוצה להגיד שזה פטר אותו זה בגלל שזה ניחא ליה, לא בגלל ש… לא, נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו הכוונה זה מה שהוא תכנן מראש, שהרוח תעשה את העבודה. לא. ואם הוא תכנן להזיק אז מה? אז הוא פטור? הוא יהיה חייב? לא. משהו אחר. לא. לא תמצא בשום מקום. לא. אם אני מתכוון להזיק בעזרת הרוח זה לא משנה, מתכוון זה מתכוון. יש רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי שהוא אומר מה ההבדל בין גרמי וגרמא, אז הוא מציע אחת ההצעות שלו שמה זה הכוונה. זאת אומרת שגרמי זה כאשר יש פה גרמא עם כוונה. אבל בפשטות זה לא נכון. כי תופעות הגרמא שמופיעות בתורה, למשל מי שמעמיד בפרק כל כתבי הקודש, מי ששם את הכדים עם המים לפני הרוח כדי שהרוח תנפץ את הכדים והמים יישפכו, אז זה מוצג שם כגרמא. ושמה הוא מתכוון לכבות, בשביל זה הוא שם שם את הכדים. זאת אומרת קשה להגיד שזה ההבדל בין גרמא לבין גרמי. אז בתפיסה הפשוטה אין משמעות בכלל לכוונה. ברגע שאתה גרמא גם אם התכוונת זה לא משנה כלום.

[Speaker B] בנזיקין זה כבר חלק אחר ממה שהוא מתכוון.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא רואה מה ההבדל. מה זאת אומרת, הרוח עושה את הברירה אבל אני תכננתי מראש שזה מה שיקרה. עצמו של הנזק שנוצר. מישהו כן, תוספות מביא שם רק את בבא בתרא, אבל בגמרא עצמה מופיע ליבה וליבתה הרוח. ליבה וליבתה הרוח, הכוונה אני מבעיר אש והרוח לוקחת אותה ומזיקה. הרוח מצויה, לא מצויה, לא משנה כרגע, אבל זה בעצם רוצים לחייב אותו באיזושהי אחריות?

[Speaker B] לא,

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אפילו אם התכוון. זה לא קשור. אין הבדל בין אם הבן אדם התכוון או לא התכוון. בכלל באדם המזיק, הרי אדם המזיק חייב גם באונס. אדם מועד לעולם. לא, לא מצאנו חילוק כזה שאם התכוונת אז זה לא גרמא. אם זה גרמא, בנזיקין פטור. זה לא, חוץ מהרמב"ן אולי. אז הרש"י פה כותב שנתקיימה מחשבתו ולכן הוא חייב. זאת אומרת שמלאכת מחשבת במקרה הזה זה קריטריון לחומרא, אוקיי? בניגוד להופעות הרגילות שמלאכת מחשבת שהם בדרך כלל לקולא. אבל אני אנחנו נחזור על העניין הזה כשנדבר על גרמא בשבת. הרא"ש שם במקום חולק על רש"י ומסביר אחרת למה באמת בשבת חייב בזורה ורוח מסייעתו. אז הוא אומר שיש זאת הדרך הרגילה לזרות. כך זורים בדרך כלל. זאת אומרת איך אתה זורה? אתה זורק כזה לאוויר, הרוח מעיפה את המוץ והגרעינים נופלים. זה דרך זרייה רגילה. במלאכה שהדרך הרגילה שלה זה לעשות אותה בעזרת הרוח, אז שם זה שעשית בעזרת הרוח לא פוטר אותך. זה שעשית בעזרת הרוח פוטר אותך רק במקום שזו לא הדרך הרגילה לעשות את זה. אבל אם זו הדרך הרגילה לעשות את זרייה, אז אתה חייב. ננסח את זה בצורה קצת יותר קיצונית, נדבר על זה עוד, אבל נגיד אם איך עשו במשכן את זורה? את זורה עשו במשכן גם כן כך. כך עושים את זה, אוקיי? אז אם זה כך, אז כשאתה לומד את זה מהמשכן, אז אם זה מה שהיה במשכן, אז ברור שתהיה חייב על זרייה כזאת. לא מעניין אותי שזה נעשה בעזרת הרוח, אוקיי? איך זה נכנס במילים של רש"י נתקיימה מחשבתו?

[Speaker D] רש"י מצוין,

[הרב מיכאל אברהם] מלאכת מחשבת זה מלשון מחשבה, כשאתה מתכנן משהו והוא מתממש, זה נקרא מלאכת מחשבת. לפי הרא"ש איך זה נכנס בגמרא?

[Speaker D] לפי הרא"ש הוא צריך להסביר, זה לא

[הרב מיכאל אברהם] מאפיין של שבת, זה מאפיין של זורה. מלאכה שהייתה

[Speaker D] במשכן, זרו ברוח, אז גם אנחנו.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, או שאפשר להגיד שהכוונה… מה? לא, אבל למה בגמרא? ולמה הגמרא מסבירה ככה את ההבדל בין זורה לבין ליבה וליבתה הרוח? זורה זה מלאכת אומנות. מה אומנות שם? כך עושים את המלאכה. זה לא נקרא אומנות. כך עושים את המלאכה זה לא אומנות. אומנות זה אומר שיש פה מלאכה יותר מורכבת ולא שככה עושים אותה. מה זה משנה אם ככה עושים אותה או לא? להיפך, אם לא עושים אותה ככה זה יותר אומנות. במלאכה יש איזשהו קלאם, איזושהי דרך נורמלית לעשות את זה.

[Speaker B] זה לא נקרא מלאכת אומנות.

[הרב מיכאל אברהם] מלאכת אומנות הכוונה משהו שדורש איזושהי חשיבה, איזשהו לא דבר שעושים אותו פשוט. כמו בהלכות חול המועד, כן, מעשה אומן או דברים כאלו. אתה רואה שזה משהו שדורש… אני חושב שזה אותו דבר, זה אותו רעיון. לא חייב שזה אותו גדר כמו בחול המועד, אבל הרעיון הוא זה. בכל מקרה, אז הנקודה היא שנתקיימה מחשבתו פירוש הדבר זה מלאכת מחשבת. כן? צריך לזכור ששבת זה זכר למעשה בראשית. כן? מה שהקדוש ברוך הוא עשה במעשה בראשית הרי הוא ברא את זה בעשרה מאמרות, בדיבור, נכון? ומה זה אומר? נתקיימה מחשבתו של הקדוש ברוך הוא זה נקרא שהוא עשה את זה. אם נתקיימה מחשבתו זה בעצם נקרא שהוא עשה. בראשית ברא אלוהים, הוא לא ברא, הוא רק אמר. בסדר, אבל כשהוא אמר והתוכנית יוצאת אל הפועל, זה בעצם המשמעות של העניין, וזכר לזה אנחנו בעצם צריכים בשבת לשבות ממלאכה. לכן מלאכת מחשבת בעצם זה רק מגדיר את היחס למעשה בראשית ולכן במקרה הזה זה הולך לחומרא, וכמו שאמרתי הרא"ש כנראה לא מקבל את זה. זאת אומרת הוא לא רואה פה עיקרון של מלאכת מחשבת או עיקרון גורף. נגיד לפי הרא"ש למשל אין כלל כזה שגרמא בשבת יהיה חייב. לפי רש"י יוצא שגרמא בשבת יהיה חייב. זה קשה מסוגיות אחרות, לא משנה, אבל ככה זה מה שיוצא מהרש"י הזה. יש סתירות בין הסוגיות ומנסים ליישב את זה. אבל לפי הראש לא, אין כלל כזה שגרמא בשבת חייב. כמו בכל התורה גרמא גם פה פטור. ספציפית לגבי זורה, כיוון שזאת הדרך הרגילה, אז כך מוגדרת המלאכה. זה כמו בזורע, אני זורע את זה בקרקע. מה המלאכה בזה? שמתי את זה בקרקע, אז מה? המלאכה היא שבסוף זה צומח. אבל זה שאני גרמתי לצמיחה, זה גרמא. למה? אז מה הרעיון? הרעיון זה מה שנקרא המלאכה. המלאכה היא לגרום לדבר הזה לצמוח. כך עושים את זה, הבן אדם לא יכול להצמיח את זה בעצמו. אתה שם את זה בקרקע והקרקע מצמיחה. אוקיי? לא הבנתי. נכון. אבל מה הרעיון? בזריעה, הרעיון הוא לא לשים בקרקע. לשים משהו בקרקע זה לא זריעה. לשים משהו בקרקע באופן שהיא תצמיח אותו אחרי זה, זה זריעה. לא, הפעולה של הגרימה היא המלאכה. זה בדיוק הנקודה. וגם בזורה אותו דבר. יכול להיות שלא. לא, לא. יכול להיות שלא. זה שאלה של רודה פת בתנור, המנחת חינוך עוסק בזה הרבה דיונים, בכלל לא פשוט. אם זה לא יצמח אחרי זה לא בטוח שאתה חייב. כן. כן. שאלה אם יהרגו אותך או לא, בסדר. אז כן, אתה יכול להגיד זה התראת ספק. התראת ספק, או שלא התראת ספק, אתה הולך אחרי הרוב. בסדר, בסדר. כן. כמו אופה, נכון. המנחת חינוך בדיוק כזה מדבר, המנחת חינוך בדיוק מדבר על זה, על ההבדל בין זורע לבין אופה. שבזורע אם אתה רודה את הפת, אז בעצם זה שהדבקת אותה בתנור עדיין אתה לא חייב. מה יקרה אם הדבקת אותה סמוך למוצאי שבת ואז היא נאפית במוצאי שבת ותרדה אותה במוצאי שבת, מה אז? ומה היחס בין זורע, מה יקרה אם אני מוציא את זה מהקרקע ביום ראשון? זרעתי ואני מוציא את זה מהקרקע ביום ראשון, הוא לא יצמח ולא כלום, הוא עוד לא נקלט. אוקיי. האם הוא יהיה פטור או לא? אז יש שם דיונים שלמים, זה גם מנחת חינוך וגם אגלי טל ועוד. טוב. בכל מקרה אז זה הראש. למה אני מביא את זה? אני לא נכנס כרגע לזה, אנחנו נדבר על זה עוד כשנדבר על גרמא. אני רק מנסה להראות שבכל המקומות שבהם מביאים את דין מלאכת מחשבת לחומרא, זה לא מוסכם. רש"י פה מביא דין מלאכת מחשבת לחומרא אבל הראש חולק. יש מקומות נוספים, יש למשל הוספתי פה עוד מקומות, יש רשב"ם בבבא בתרא, הוא אומר שחצי שיעור אסור בשבת בגלל מלאכת מחשבת. זאת אומרת מחשבתו אחשביה למלאכה הזאת. זאת אומרת אם אתה עוסק בחצי שיעור, אז עצם זה שזה מעניין אותך ואתה עוסק בזה נותן לו חשיבות. וכיוון שכך אתה חייב מדין מלאכת מחשבת. אבל אנחנו יודעים שיש כמה וכמה אחרונים שכתבו שאין דבר כזה חצי שיעור במלאכות שבת. החכם צבי ועוד, יש שפת אמת בתחילת מסכת שבת גם. מה? שזה אסור. מה זאת אומרת אסור? לא, אני כתבתי אסור, זה לא ציטוט. אז הוא אומר בגלל הסתירה, בגלל שמחשבתו אחשביה לדבר הזה, אז לכן חייב וזה מדין מלאכת מחשבת ושוב פעם פה במקרה הזה מלאכת מחשבת זה לחומרא. מחייבים אותך בגלל דין מלאכת מחשבת. במקום אחר חצי שיעור פטור או כן, לא יודע פטור אבל לא נענש, כן, מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן. בכל אופן זה מקור נוסף, אז גם שם אנחנו רואים שמצד אחד יש פה שימוש בדין מלאכת מחשבת לחומרא, אבל יש לזה מחלוקת, זה לא מוסכם. כמו אצל רש"י והראש שראינו בדוגמה הקודמת. דוגמה שלישית זה הר"ן בסוף פרק הבונה, הוא מדבר על חק תוכות. חק תוכות זה כאשר אתה יוצר את האותיות בדרך חפירה מסביבן. כן, אתה בעצם משקע את הדבר שמסביב ומה שנשאר בעצם זה צורת אות. אז אתה לא כתבת את האות אלא אתה, כן זה כמו שתמיד אומרים שהפסל הרי לא עושה כלום, הוא רק מסלק את הפסולת. זאת אומרת הוא מסלק את כל מה שיש באבן שמיותר ומה שנשאר זה הפסל. אז הפסל לא עשה את הפסל, הוא רק סילק את מה שהפריע לראות אותו. אה? חוטט בגדיש. לא, אבל שמה זה משהו אחר. השאלה אם שמה זה ליצור את החלל או ליצור את המבנה. זה דיון אחר. יכול להיות שבסוכה המבנה הוא רק היכא תימצא כדי שיהיה חלל, ואז זה בכלל לא חק תוכות, כי הסוכה זה החלל. אבל צריך מסגרת מסביב כדי שלחלל תהיה משמעות. מחלוקת תוספות ורשב"ם בבבא בתרא אם מישהו מודר הנאה מבור, מודר הנאה מבור, האם מותר לו להשתמש בחלל של הבור או בדפנות. מה זאת אומרת? מה עם ההבל? כן, חפירתו הבלו. כן. אבל זה, אז השאלה שמה כן אם הבייגלה זה החור. אז הר"ן לגבי חק תוכו, אז הוא אומר שלגבי שבת תיבה בחק תוכו חייב. למה? בגלל שהתקיימה מחשבתו. הוא, טוב, הוא אומר בגלל מלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכוונה כנראה כמו רש"י בבבא קמא שראינו, מה הכוונה מלאכת מחשבת? הכוונה התקיימה מחשבתו. זאת אומרת בסוף בסוף נוצר פה כתב מאליו, אבל זה לא סתם קרה לו במקרה, זאת הייתה התוכנית שלו. אני אשקע את כל מה שמסביב כדי שמה שיישאר לי זה אותיות. אז אם ככה אז התוכנית שלי התממשה, התקיימה מחשבתי. אם זה ככה בשבת אני חייב. לא, אבל זאת לא הדרך הרגילה לכתוב. לא חושב. לא, אבל הבלטה והשקעה זה לא חק תוכו. לא, לא, לא, הבלטה והשקעה, והבלטה והשקעה שניהם זה לא חק תוכו. חק תוכו זה כאשר אתה עושה השקעה של המסביב, אתה לא נוגע באות עצמה. יש שתי דרכים לעשות… נכון, שניהם חייבים. לא נכון, אתה יכול לבלוט, מה זאת אומרת? אתה יכול להבליט את זה, בבלוק, במתכת. נכון. לא יודע, מדובר בכל דבר. למה דווקא בעץ? כל דבר. אגב, מדובר גם על דיו. זאת אומרת יכול להיות שיש כתם דיו ואתה חושף את זה, זה גם נקרא חק תוכו. אתה מסלק את הדיו ומשאיר רק צורת אות. לא, גם בלי השקעה אני אומר, אתה יכול לסלק את השחור מסביב ויישאר לך צורת אות. זאת אומרת, החק תוכו הכוונה כשאתה לא נוגע באות עצמה, האות נוצרת מאליה, אתה מסלק כמו פסל. אבל זאת לא הצורה הרגילה לעשות, קשה לקבל את זה. זאת לא הצורה הרגילה לעשות. הבנתי. יש הבדל בין שינוי לבין הצורה הרגילה. הצורה הרגילה הכוונה זאת הדרך הנורמלית לעשות ואין בלתה. אם זה גם דרך נורמלית וגם לא, זה לא מספיק. בסדר, אבל זה לא… אבל זה עדיין חק תוכו כי יש גם דרך לא כך לעשות. טוב, נשאיר את זה כשנדבר על ה… אבל אמרתי שלא עושים את זה בכלל. השאלה אם זאת הדרך הנורמלית לעשות את זה. הדרך הנורמלית, לא דרך נורמלית. לא, הראש מדבר בזורה, הוא מדבר שזאת הדרך לעשות, אין דרך אחרת. דרך אחרת זה משונה לעשות זורה, לעשות… כן. יכול להיות שתי דרכים, אבל לא על זה הראש מדבר. הראש מדבר על מצב כי אם היו שתי דרכים אז יכול להיות שהראש לא היה אומר שתהיה חייב על זורה. הראש אומר כך עשו את זה, זאת הדרך שעשו את זה, לא שגם כך עושים את זה. עכשיו צריך לדון אם מה קורה כשיש שתי דרכים. ברור, כך עושים זורה. זורה עושים ברוח, אין דרך אחרת לעשות את זה. מה זה אין? יכול להיות, לא יודע מה לעשות, אתה יכול לברור כל מוץ לחוץ ולזרוק אותו, אבל כך בדרך כלל עושים את זה. ועם מים?

[Speaker B] עם מים?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. טוב, בכל אופן אז גם בר"ן אנחנו רואים שדין מלאכת מחשבת מופיע לחומרא. התקיימה מחשבתו ולכן בחק תוכו בשבת יהיה חייב, לעומת חק תוכו נגיד בגט שאולי לא יועיל כי צריך וכתב לה, צריך כתיבה. אוקיי? אז עוד פעם זו דוגמה שמלאכת מחשבת מובא לחומרא, וגם בדוגמה הזאת יש ראשונים שחולקים עליו. לא כולם מסכימים עם הר"ן. אז אני אומר ראינו פה שלוש או ארבע דוגמאות שמלאכת מחשבת מופיע לחומרא, אבל בכל הדוגמאות האלה יש פה מחלוקת. זה לא מוסכם. בדרך כלל מלאכת מחשבת מופיע לקולא, זה דברים מוסכמים. שאם יש משהו שהוא לא מלאכת מחשבת אתה פטור עליו בשבת, זה שזה לקולא זה מוסכם. למשל מתעסק, הגמרא אומרת שבמתעסק, כן בסנהדרין שם בס"ב, אז הגמרא מדברת על ההבדל בין מתעסק בחלבים ועריות ומתעסק בשבת. והגמרא אומרת, וכדרב נחמן אמר שמואל, דאמר המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ומתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. אז פה זה מתעסק יוצא ממלאכת מחשבת והוא פטור. עוד נצטרך לדון מה קורה במתעסק במלאכות באיסורים אחרים שלא איסורי שבת. אם זה מצד מלאכת מחשבת אז לכאורה מתעסק באיסורים אחרים יהיה חייב. והגמרא פה מנגידה את מתעסק בחלבים ועריות, לא את מתעסק בדברים אחרים. נכון? אז במתעסק בדברים אחרים נראה שגם יהיה פטור, אז איך זה מתיישב עם זה שזה מלאכת מחשבת? הרי מלאכת מחשבת זה רק בשבת. מה? נתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע למשל, בבא קמא. יש ששלא הוא לא מודע לזה שהוא כרגע עושה פעולה אסורה. אתה הולך ברחוב ואיכשהו תולש ענף. אבל אתה לא, אתה פשוט הולך שם. כן. כן, מנורה או משהו כזה. כן. כשאתה הולך בשבת ואתה מפעיל את המנורה, זה אפילו יותר גרוע ממתעסק כי אתה זה אתה בכלל לא מפעיל את המנורה. בענף אתה תלשת אותו, רק אתה הלכת אז זה איכשהו קרה מאליו. במנורה אתה בכלל לא הדלקת אותה. היא החליטה להידלק כי אני עברתי פה. בעיה שלה. מה אתה רוצה ממני? אני לא עשיתי את הפעולה אפילו במתעסק אולי. השאלה אם זה אפילו מתעסק, לא ברור. כן. מה? זה מתעסק. זה מתעסק כי כשאתה דרכת על הנחש אתה הרגת אותו. בסדר? אבל פה במנורה היא נדלקה מעצמה, אני רק עברתי. אני לא עשיתי את פעולת ההדלקה. מה? מי שהדליק את זה זה המנורה הדליקה את עצמה, אני לא לחצתי על משהו. לא עשיתי פעולת אני עברתי פה והיא מחליטה להידלק כשאני עובר. בעיה שלה, מה… כמו מי שמאים עליי מישהו מישהו אומר לי תראה אם לא תיתן לי שקל אני הורג את פלוני. בסדר? נגיד. עכשיו לא נתתי לו שקל אז הוא הרג את פלוני. אז אומרים שאני הרגתי את פלוני? לא, הוא הרג את פלוני. זה אולי באשמתי, הוא התעצבן שלא נתתי לו שקל, אבל אני לא עשיתי את פעולת ההריגה. לא משנה, אבל המנגנון הזה הוא מנגנון שהוא לא קשור אליי. הוא קשור לכל היותר למי שבנה אותו. לא קשור אליי, אני עובר פה, מה אתה רוצה ממני? זה יותר גרוע ממתעסק לדעתי. כן, זאת לא פעולה שלי. אני הולך, אני לא… לא, זה מצב ביניים שפה זה כן פעולה שלי אבל עדיין עקיף, לא לא במגע. אבל פה אני אומר אין כלום, אני פשוט אני סתם הולך. מה? מה זה הכלל של שכן נהנה, לא ניכנס לזה עכשיו. ההנאה היא תחליף לכוונה. נכון? הוא לא התכוון, אבל אם הוא נהנה זה במקום במקום כוונה. כן. טוב, יש יש גם בפסיקתא זוטרתא, אז הוא אומר הוא אומר ככה: פירושו כל שמכוח הגרמא אינו אסור בשבת. שהרי אדם זורע חיטים בקרקע ביום שישי והם נשרשים בשבת, אדם משים עורות בארץ באפץ בערב שבת ומתעבדין בשבת, וכן הרבה עבודות נשלמות בשבת. ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. למדנו שאם מבעיר האש מערב שבת והוא דולק בשבת, אין זה מבעיר בשבת. שהבערתו מאתמול, והוא דומה למי שמשקה השדה ופתח את הנהר מערב שבת והזרעים שותין כל יום שבת. לכאורה זה הפוך מרש"י. כי רש"י הרי משתמש במלאכת מחשבת על גרמא כדי לחייב. על אף שאתה בגרמא, כיוון שהתקיימה מחשבתו, אז בשבת זה מלאכת מחשבת אז אתה חייב. פה הוא אומר מדין מלאכת מחשבת הוא רוצה לפטור את הגרמא. אבל זה כמובן לא אותו מקרה. רש"י מדבר על מצב שעשיתי את הפעולה בשבת. רק הפעולה הזאת רק גורמת לתוצאה האסורה, אוקיי? וכמו זה זורה ורוח מסייעת או אני זורה בשבת ועכשיו באה הרוח ומעיפה את המוץ, אוקיי? הוא מדבר על מצב שהגרימה עשיתי ביום שישי. התוצאה הנגרמת קרתה בשבת. מה? לא, בשביתת כלים יש מצב דומה, אוקיי, בית שמאי ובית הלל, אבל בשביתת כלים יש מצב דומה. אתה מפעיל מכונה ביום שישי והמכונה ממשיכה לעבוד בשבת, אז לא מחייבים אותך על הפעלת המכונה. על הפעלת המכונה אתה פטור בגלל מה שאומר הפסיקתא זוטרתא, מלאכת מחשבת. אבל השאלה אם מחייבים אותך על מה שהמכונה עובדת בשבת שאסור לעשות את זה בשבת. אז זה שאלה של שביתת כלים. זורע. אז לא, אני חוזר לאותה נקודה שדיברנו קודם. זה כן. רק מחייבים אותך על ההשרשה מכוח זה שאתה הנחת את זה בקרקע. אז מגדירים אבל זה עדיין בעצם פעולה שהמהות האסורה שלה זה ההשרשה שבאה בעקבותיה, למרות שמה שאתה עושה כמובן זה רק ההכנה לעניין. טוב, אז זה למשל יש משנה בחגיגה בדף י'. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררין התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. כן, בהלכות שבת יש מקרא מועט והלכות מרובות. עכשיו אם אני הייתי צריך להביא את הדוגמה הייתי מביא את כל ה… בגלל שלא תעשה כל מלאכה כתוב מפורש בפסוק, זה לא רמז. כל מה שנשאר לי זה רק להבהיר מה זה מלאכה. עכשיו בסדר אני יכול ללמוד את זה ממשכן, אני יכול ללמוד את זה מכל מיני מקומות אחרים, אבל כל הלימוד הזה בסך הכל רק מבהיר לי את מה שהתורה אוסרת בלא תעשה כל מלאכה. כשמדובר פה על הררים התלויים בשערה, הכוונה שיש פה האיסור עצמו הוא רמוז רק ולא כתוב. אוקיי? זאת אומרת שבאיסורי שבת זה לא רמז, זה כתוב מפורש, אסור לעשות מלאכה. השאלה רק מה נקרא מלאכה, זאת שאלה פרשנית. אבל פה האיסור בעצמו רק רמוז. אוקיי? אז לכן זה ומה זה האיסור הזה? אז הוא כותב: הלכות שבת מכתב כתיבן. הגמרא שואלת: הלכות שבת, למה זה הררים התלויים בשערה אם כתובים מפורש? לא רק רמז. מה כתוב? לא כתוב כלום. כל הל"ט מלאכה ותולדות מה כתוב? לא כתוב כלום. מה זה מכתב כתיבן? כי כתוב לא תעשה כל מלאכה, זה מכתב כתיבן, מה שאמרתי קודם. כתוב לא תעשה כל מלאכה. זה שהתורה לא מסבירה מה זה מלאכה זה פרשני, תעשה את הפרשנות הנכונה ותבין מה זה מלאכה שהתורה אוסרת. אבל התורה אוסרת במפורש את איסור מלאכה, זה נקרא מכתב כתיבן. לא צריכא דאבי אבא, דאמר רבי אבא: חופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אתה חופר את הגומא, אז הגומא זה בעצם איסור. אבל מה שאתה צריך זה לא את הגומא, אתה צריך את העפר. אז בעצם עשית פה מלאכה אבל היא אינה צריכה לגופה, אתה עשית אותה לצורך אחר ולא לצורך האסור. אז הוא פטור עליה. וזה הכלל הזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא בעצם הררים התלויים בשערה, כי אין לו לא כתוב בשום מקום. כמאן? כרבי שמעון, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אפילו תימא רבי יהודה: התם מתקן, הכא מקלקל הוא. מאי איכא? הררים התלויים בשערה: מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא. אז למה זה הררים התלויים בשערה? כי התורה אסרה מלאכת מחשבת והמושג מלאכת מחשבת לא כתוב בתורה לגבי שבת. רש"י אומר: מלאכת מחשבת שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבניין זה, לפיכך פטור. הן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, זה תלוי אם זה בשדה או בבית. אם זה בשדה זה משום חורש, אם זה בבית זה משום בונה. רש"י מדבר על בית, לכן הוא מדבר על בונה פה. לפיכך פטור. וזה רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן, אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. לכן זה הררים התלויים בשערה, יש רק רמז. מה הרמז? הרי כתוב בתורה מלאכת מחשבת. כן, אבל זה כתוב לגבי המשכן ולא לגבי שבת. אז בעצם יש פה רק איזשהו היקש שנסמכה הפרשת שבת לפרשת המשכן, אנחנו לומדים את מלאכת מחשבת מהמשכן לשבת. וזה רק רמז, זה לא כתוב מפורש, לכן זה נקרא הררים התלויים בשערה. אגב, רש"י פה באמת כותב שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור מדיני מלאכת מחשבת. נכון? זה מה שראינו פה. הגמרא אומרת: מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת. ורש"י מסביר מה זה, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז יוצא שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור שנלמד מדיני מלאכת מחשבת. בתוספות שם במקום חולק עליו. תוספות טוען שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא פטור שיוצא ממלאכת מחשבת, אלא פשוט לומדים את זה מהמשכן. כמו שבמשכן המלאכות נעשו רק לגופן, אז גם מה שנסר בשבת זה מלאכות שנעשות לגופן. אבל זה לא בגלל שיש כלל כזה שמלאכת מחשבת.

[Speaker C] מלאכות שנעשות לצורך המטרה העיקרית או לא משנה המטרה שהייתה במשכן, שזה ויכוחים. מה?

[הרב מיכאל אברהם] או מה שהיה במשכן, או העיקרי, יש בזה ויכוח, אבל אחת משתי האפשרויות האלה. מה? לא, אבל לא בהכרח מה שהיה במשכן זאת המטרה העיקרית של אנשים שעושים את זה באופן כללי. נגיד שבמשכן לא יודע מה, בישלו סממנים כדי להכין צבע, משם לומדים את מבשל, אוקיי? בדרך כלל כשאתה מבשל אתה לא מבשל סממנים, אתה מבשל אוכל. אז אם אתה שואל אותי האם זאת המטרה העיקרית של בישול לעשות סממנים? לא, אבל זאת כן המטרה שהייתה במשכן. בסדר? אוקיי, אז זה רש"י ותוספות נחלקים קצת לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה, הזכרתי את זה קודם, האם זה דין מדיני מלאכת מחשבת או לא. וכאן הערתי פה שהשאלה אם הצורך זה הצורך שהיה במשכן או הצורך החשוב, אבל על זה נדבר כשנדבר על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי. עכשיו אני רוצה להיכנס קצת על מלאכת מחשבת ועל הרקע: שבת, משכן וכדומה. אני רוצה קצת להיכנס עכשיו באמת יותר לעניין של המלאכות. אז כמו שאמרתי, מלאכות שבת לא מופיעות בתורה חוץ מארבע: הוצאה, אל יצא איש ממקומו ביום השבת. בפרשת כי תשא מופיע עוד פסוק, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות. אז בפשטות זה נראה שזה שבת, נכון? חריש וקציר לעניין שבת. במועד קטן, רגע, אבל אז יש פה הבערה, הוצאה, חריש וקציר. אלה ארבעת יוצאי הדופן. אבל הגמרא במועד קטן רואים שהיא לומדת את זה לשביעית, בלי להסביר אפילו. פשוט כמובן מאליו. זה מאוד משונה הגמרא שמה. מה? שמה? לא, לא הבנתי את ההערה. שאלה אם הוא היה מעמר או מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אוקיי. לא כתוב כלום. אתה לא כתוב אל תעשה מעמר. זה אחרי שחכמים מפרשים. הם מפרשים גם את לא תעשה כל מלאכה, גם את זה הם מפרשים. זה לא דבר שכתוב בתורה. חכמים מפרשים מה הוא עשה. אני מחפש משהו שהוא לא תלוי בפרשנות חכמים, שהתורה עצמה אומרת שזאת מלאכה אסורה. כתוב שהוא עשה משהו אסור, לא כתוב מה. נכון, אבל לא קראו לזה אב מלאכה, אז אני לא יודע מה זה. אז אני לא יכול להתייחס לזה כמשהו שכתוב. בטח אם זה הוצאה, אז זה לא משנה, כי הוצאה כתובה גם ככה. אבל גם בלי זה, זה לא… אז הגמרא במועד קטן, הני הלכתא נינהו, דתנן: בחריש ובקציר תשבות. רבי עקיבא אומר: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצווה. לא נכנס בכלל לפרטים, אבל שימו לב שהגמרא מתחילה לדון על החריש והקציר, שזה לא על שבת זה פשוט. רק הגמרא אומרת: כן, אבל לגבי שביעית זה גם מיותר, הרי זה כבר כתוב, אז כנראה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, או עושים איזשהו… לשביעית עצמה לא צריך את זה. הרי מדובר על שביעית, הפסוק מדבר על שבת. תסביר לי אולי לשבת זה לא נצרך, לכן זה בשביעית, ואז תמשיך. אבל לשביעית זה גם לא נצרך, אז לכן זה לתוספת שביעית. בסדר, אבל הגמרא אפילו לא טורחת לציין שהחריש והקציר פה זה בכלל לא על שבת, זה פשוט. זה מושכל ראשון. אין מה לדבר בכלל. למה זה כל כך ברור? הפסוק מדבר על שבת. כנראה, כך אני מבין לפחות, שהגמרא ברור לה שלא כתובות אבות מלאכה רגילים לא כתובים בתורה. לא יכולים להיות כתובים בתורה. עובדה שכל האבות לא כתובים בתורה. מה פתאום להניח שהחריש והקציר שמופיעים פה הם אבות מלאכה של שבת? אז שיכתבו את כל השלושים ותשע. לא, ברור שלא כותבים אבות מלאכה. לכן חריש וקציר זה כנראה לשביעית ולא לשבת. זה לא יכול להיות. עכשיו בשביעית צריך לדון, שביעית, תוספת שביעית. בסדר, אז אפשר לדון. אבל בשבת זה בכלל לא בא בחשבון, כי בשבת באופן עקרוני המלאכות לא כתובות. אז זה כמובן משאיר אותנו עם הבערה והוצאה, הן כן כתובות. מה לעשות איתן? חריש וקציר זה רק מחדד את העניין שזה כתוב במפורש. לא, זה לא יכול להיות שבת ואפילו לא טורחים להגיד שזה לא שבת כי זה כל כך ברור. אבל בהוצאה ובהבערה, שם ברור שזה שבת. אין שביעית, אין מושג כזה של שביעית, נכון? מדובר על שבת. אז השאלה, למה זה כתוב? אז פה הגמרא בשבת… כן, אז הגמרא בשבת אומרת: ותיפוק ליה חילוק מלאכות מהיכא נפקא ליה לרבי נתן? דתניא: רבי נתן אומר: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, אלה הדברים וגו', ששת ימים תעשה מלאכה. דברים, הדברים, אלה הדברים, אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר: בחריש ובקציר תשבות. מה זה? פה לומדים שחריש וקציר זה מלאכות שבת, לא של שביעית, נכון? תלמוד לומר: בחריש ובקציר תשבות, שחייבין על כל אחת ואחת. ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתיים, אבל מי אמר שעל כל השלושים ותשע אם עשה את כולם יהיה חייב שלושים ותשע? יכול שאם עשה את כולם יהיה חייב אחד. תלמוד לומר: לא תבערו אש. הבערה בכלל יצאת הייתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך, מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. הבערה לחלק. הבערה ללחלק יצאת. ושמואל סבר לה כרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ולא ללחלק, דתניא הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי, רבי נתן אומר ללחלק יצאת. זאת אומרת לענייננו מה שחשוב זה שהפסוק שמביא את מלאכת הבערה דורש דרשה, דורש הסבר. למה הוא מופיע? הרי מלאכות לא מופיעות, אז אם יש פסוק מסוים שכן מופיע, מיד תנאים דורשים אותו. אחד דורש אותו לחלק כדי להגיד לך שאם אתה עושה אב מלאכה אתה חייב, לא צריך לעשות את כל השלושים ותשע כדי להתחייב אלא אב מלאכה אחד מספיק כדי להתחייב, ואם אתה עושה כמה אז זה על כל אחד ואחד. והשני אומר הבערה ללאו יצאת, כנראה לחלק יצאת זה לא צריך, זה פשוט שאתה חייב על כל אב מלאכה אז זה כנראה ללאו יצאת. מה הכוונה? שמי שמבעיר בשבת זה רק לאו, זה לא איסור סקילה וזה רק לאו שעל הכל. מה? אוקיי, בסדר, לא נכנס כרגע להיגיון של העניין אני גם לא מבין אותו, אבל אבל מה שחשוב לענייננו זה שהפסוק שמביא את מלאכת הבערה חייב להידרש, זאת אומרת בלי דרשה כי מה פתאום זה מופיע שם? אוקיי, אז זה לגבי הבערה. לגבי הוצאה הגמרא לא מתייחסת. למה למה הביאו את הוצאה גם זה שאלה למה הביאו. אבל בראשונים מופיע, כן, אז בראשונים מופיע שהוצאה היא מלאכה גרועה. וההסבר לפחות בחלק מהראשונים זה שבגלל זה התורה כתבה את מלאכת הוצאה, כיוון שאחרת לא הייתי חושב לאסור הוצאה כי הוצאה היא מלאכה גרועה. אז על זה אנחנו עוד נדבר מה המשמעות של מלאכה גרועה ולמה זה מלאכה גרועה וכולי, אבל מה שאנחנו רואים לפחות בראשונים שגם מלאכת הוצאה שנכתבה בפני עצמה בתורה גם היא נכתבה לסיבה מסוימת. צריך סיבה למה היא נכתבה, כי היא מלאכה גרועה הייתי חושב שלא חייבים עליה, התורה באה לחדש שגם על זה חייבים. בהבערה התורה באה לחלק או ללאו יצאת, אז בשני אלה יש הסברים. בחריש ובקציר פה מופיע שזה נאמר על שבת, נכון? שזה בא להגיד לך שזה בא על שבת. אבל בסופו של דבר זה הרי נדחה, הגמרא אומרת בחריש ובקציר תשבות רואים שחייבים שניים. אומרת הגמרא כן, אבל אולי זה רק על חריש וקציר ולא על כל שאר המלאכות שעל כל אחת תהיה חייב אחד? ואומרת הגמרא הבערה לחלק יצאת, לומדים את זה מהבערה. עכשיו נחזור, אז למה כתוב בחריש וקציר? שמיטה. הייתה פה הוה אמינא ללכת עם פשט התורה שחריש וקציר זה שבת אבל זה נדחה. ברגע שזה נדחה כבר לא צריך את חריש וקציר בכלל כיוון שהבערה לחלק יצאת כבר מטפלת בכל העניין, אז חריש וקציר חוזר וכנראה שזה מה שכתוב בגמרא מועד קטן שזה על שביעית. אם לא מצאנו דרשה לעשות בחריש וקציר והרי לא יכול להיות שזה מופיע סתם כי המלאכות לא מופיעות כנראה זה נאמר על שביעית. ואז בעצם יוצא שפשט הפסוק כמובן מדבר על שבת אבל מדרשו מדבר על שביעית. בסדר? מדרשו מדבר על שביעית כי בפשט הוא מיותר. פשט הפסוק מדבר על שבת המדרש לא משנה את הפשט, כן זה טעות נפוצה כמו שאומר הגר"א, שהם מוטרדים מאוד מזה שכשאני דורש משהו זה סותר את הפשט. אין שום בעיה הדרש לא אמור להתאים לפשט, את הפשט קוראים כפשוטו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הפשט תמיד נכון קוראים אותו כפשוטו, רק במקביל יש עוד צורת קריאה וזאת צורת הקריאה המדרשית. כן יש שיטות לזה וכנגדן יוצא הגר"א, כן. אם הם מחליפים את הפשט אז הדרש הוא לא דרש הוא פשט, אז זה הפשט. הא? יכול להגיד שזה גם גניבת נפש, להגיד שזה רק גניבת נפש זה אתה צודק זאת אומרת להגיד שזה לא גניבת ממון, אבל יכול להיות שזה גם גניבת נפש וגם ממון רק לגבי ממון זה מיותר כי כתוב לא תגנובו. כן בסדר אבל כן יש כל מיני מקומות שבהם זה לא דיכוטומיה לגמרי מה נחשב פשט ומה נחשב דרש. יש פה יש אפילו בל"ב מידות בברייתא של ל"ב מידות של אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אז הר"ש מקינון בספר הכריתות הוא שואל למה המידות האלה לא הופיעו אצל רבי ישמעאל שיש רק שלוש עשרה. אז יש לו כמה הסברים. אז על כל אחד מהמידות הוא מסביר למה היא לא מופיעה אצל רבי ישמעאל וביניהם יש לו בעצם אני חושב שלושה שלוש קטגוריות. אחד מהם לא מופיע כי זה מדרש אגדה רבי ישמעאל דיבר על מדרש הלכה. אחד מהם לא מופיע או יש סוג שלא מופיע בגלל שזה בעצם פרשנות פשטית זה לא מדרש. זאת אומרת לפעמים פרשנות פשטית היא לא לגמרי מילולית אבל תכלס אחרי שאתה מבין את זה זה מה שאומר הפסוק, זה לא קריאה מקבילה אלא זה הקריאה של הפסוק. אז הנה דוגמה למשהו שהוא נראה כמו מידה דרש, אבל בסופו של דבר בסופו הוא מפענח את הפסוק עצמו. נגיד אם הייתי מבין, נגיד, שעין תחת עין אז דורשים שזה ממון. נכון? נגיד אם הייתי מבין שכשיכתוב עין תחת עין הכוונה באמת להוציא ממון, לא מה שכתוב שם זה לא העין, אז יוצא שהממון הוא פשוטו של המקרא, הוא לא מדרשו. אם אני אומר זה מדרש, פירוש הדבר עין תחת עין הכוונה להוציא עין. זה הפשט. ובמקביל יש גם קריאה מדרשית ובקריאה מדרשית זה לוקחים ממון תחת עין. בסדר? זה שתי קריאות מקבילות. הגר"א מביא לזה ראיות וטוען שזאת טעות של האפולוגטיקנים, כן, של ליאקר וכל האלה שמנסים לטעת את הדרש בתוך ה- בתוך הפשט. יש שמה טענות לוגיות מעניינות, אבל זה לא נוגע לנו כרגע. טוב, אז בקיצור אז ה- כל היוצא דופן האלה בעצם נדרשים, כן? זה אחרת צריך הסבר למה למה הם מופיעים בתורה. הערה כללית לפני שאני ממשיך. ברור שכשאנחנו מדברים על אבות מלאכה, למרות שלא כתובים בתורה. בתורה כתוב לא תעשה כל מלאכה. רשימת האבות זה רשימה שקבעו חכמים. אפילו אם אתה אפילו אם אתה עושה את הדרשה מהמשכן ואתה אומר שלומדים את השבת מהמשכן, אבל עדיין חכמים הם אלה שקבעו מה במשכן ייחשב אבות מלאכה. כמו שאמרתי קודם, המשכן גם הלכו. אוקיי? לא שהוסכמה רשימה אבל יש בשוליים מחלוקות. אפילו רבי יהודה נגיד יש ארבעים אבות מלאכה ולא שלושים ותשע. זורה בורר ומרקד, יש כאלה שרצו להגיד שזה אב אחד או שלושה. אבל בשוליים. בגדול הרשימה היא מוסכמת. אז חכמים הם אלה שהם אלה שבעצם בנו את הרשימה הספציפית, את רשימת המלאכות עצמן. אבל זה כמובן לא אומר שזה דרבנן. ודאי דאורייתא. למה? אפילו לפי הרמב"ם שאומר בשורש השני שהדרשות יש להם מעמד של דברי סופרים. דבר שנלמד מדרשה יש לו מעמד של דברי סופרים, הוא לא דאורייתא. אז על זה הרמב"ן כועס עליו וכן, ושיטת יחיד הרמב"ם הזה, כמעט יחיד. מה? נכון. זה בדיוק מה שהוא אומר. אבל אבל גם לשיטת הרמב"ם פה זה לא משנה. כיוון שפה הדרשה של ההיקש של שבת למשכן זה דרשה בעצם היקש. אוקיי? אנחנו לומדים את המלאכות של שבת ממלאכות המשכן. הדרשה הזאת היא דרשה שבסך הכל מפרשת לי את המושג מלאכה בפסוק לא תעשה כל מלאכה. כאשר הדרשה משמשת אותי כדי לפרש מה שכתוב בפסוק גם הרמב"ם מסכים שזה דאורייתא. רק אם הדרשה מחדשת לי הלכה חדשה שלא כתובה בפסוק, או שהיא מפרשת את הפסוק היא מוסיפה עליו. למשל, את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, זה הדוגמה שהרמב"ם מביא. אז ה'את' בא לרבות, רבי עקיבא, 'את' בא לרבות והוא בא לרבות תלמידי חכמים. עכשיו ברור שהריבוי הזה לא מפרש את מה שכתוב בפסוק. בפסוק כתוב לירא מהקדוש ברוך הוא, לא מתלמידי חכמים. ה'את' בא לרבות עוד דין. כאשר הפסוק בא לרבות דין נוסף, לא לפרש את הדין שכתוב בפסוק, אז אומר הרמב"ם זה דברי סופרים. אבל במקום שהדרשה מפרשת את הפסוק עצמו, גם אם הפרשנות באה מדרשה, אבל תכלס אחרי שעשיתי דרשה אני מבין שזה מה שכתוב בפסוק עצמו, אז אם זה כתוב בפסוק זה דאורייתא, זה לא דרבנן. אוקיי? זה אחת הטעויות הנפוצות שמקשים על הרמב"ם מדבריו שלו עצמו בתחילת הלכות אישות. הרמב"ם בתחילת הלכות אישות כותב שמה שבשלוש דרכים האישה נקנית, כסף שטר וביאה, כן? משנה בתחילת קידושין. הוא אומר ביאה ושטר מדברי תורה וכסף מדברי סופרים. עכשיו חלק מנושאי הכלים שלו בכלל לא הכירו את השורש השני. היה כתוב בערבית, זה ספר המצוות. אבל גם אלה שכן הכירו, אז מבינים שבעצם הדבר הזה קשור לשורש השני. כסף מדברי סופרים כי כסף לומדים קיחה קיחה משדה עפרון או משהו כזה ולומדים מדרשה ודרשה זה דברי סופרים. אז כולם מקשים אבל הרמב"ם בהלכה אחת אחרי זה אומר שמי שבא על האישה הזאת אחרי שהתקדשה חייב מיתה. והוא לא אומר זה רק בביאה ובשטר ולא בכסף. ואם בקידושי כסף זה רק מדרבנן אז אם מי שבא על האישה הזאת היא אשת איש מדרבנן הוא לא חייב מיתה. איך הרמב"ם אומר שהוא חייב מיתה ולא מחלק שרק בביאה ובשטר אבל לא בכסף? התשובה שהרמב"ם אומר זה מדברי סופרים הכוונה זה יוצא מדרשה. הסופרים הם אלה שחידשו את זה וזה לא כתוב בתורה. אבל כיוון שהחידוש פה הוא בסך הכל בא לומר כי יקח איש אישה מה זאת הקיחה? הקיחה היא בכסף בשטר ובביאה. כשאני מפרש את מושג הקיחה בתורה גם אם הפרשנות באה מדרשה. הפרשנות נעשית בדרך של דרשה, אבל אם בסוף אני מפרש את לשון הפסוק בתורה, אז המעמד הוא דאורייתא. מי שיבוא עליה חייב מיתה. היא מקודשת מדאורייתא, לא מדרבנן. רק הסופרים הם אלה שחידשו שהמושג קיחה כולל גם כסף ולא רק ביאה ושטר. זה מעשה של חכמים, במקרה המסוים הזה זה מעשה פרשני של חכמים ולכן זה דאורייתא ולא דרבנן. מה אומר דברי סופרים? זה תרגומים. הוא כתוב בערבית, השורש השני. התרגומים הם דברי סופרים ועל זה היו כאלה שבנו, שבנה איזה תימני אחד, פרשן של הרמב"ם, לא זוכר כבר איך קוראים לו, לא לא, זה היה לפני שלוש מאות ארבע מאות שנה, שהוא ניסה לייצר את הדין הזה, את ההבחנה הזאת, שמה שדברי סופרים זה לא דרבנן. דברי סופרים זה דאורייתא שסופרים יצרו. דרבנן זה מעמד הלכתי שונה, זה מעמד דרבנני. לא מתחיל. זה פשוט טעות, טעות בהבנת הרמב"ם. הרמב"ם בכמה מקומות משתמש במושג דברי סופרים ודרבנן באופן חילופי. זה פשוט תרגום מהערבית, זה הכל. לא, רואים, אבל אין שום התבטאות סיסטמטית שפה כתוב דרבנן ופה כתוב דברי סופרים. לא תמצא עקביות במינוח. כן, אז בסדר, אז כתבתי, יש לי ספר על זה. הרבה מהם ההסבר הוא מה שאמרתי כאן. ברגע שהדרשה מפרשת פסוק, אז למרות שהדרשה עושה את הפרשנות, אבל בסוף בסוף זה מה שכתוב בפסוק מבחינתי, אז זה דאורייתא. יש מעט מאוד דרשות שמחדשות הלכות שהן לא פרשנות לפסוק אלא הן מחדשות הלכות חדשות. גם בהלכה למשה מסיני אגב. בהלכה למשה מסיני הרמב"ם גם אומר שהיא דברי סופרים. זה פחות ידוע. בכמה מקומות הוא כותב את זה. בשורש השני זה רק רמז, אבל במקומות אחרים הוא כותב את זה מפורש. בטח שכן. ברור. כמעט כל המדרשים הם יוצרים. וזה לא קשור למה שאני אומר כאן. מה זה קשור? לא לקיים את הפסוק, אלא לפרש את הפסוק. אבל הדבר הזה הוא יוצר. לפני שהיה המדרש הזה לא ידעתי שזה פירוש הפסוק. המדרש יוצר, רק תפקידו הוא פרשני ולא מחדש הלכה. כן. בסדר. לכן אני אומר שכאשר אני אומר שהמלאכות, רשימת המלאכות נוצרה על ידי חכמים, זה לא אומר שזה דרבנן. רשימת המלאכות היא דאורייתא כי זה פירוש המילה מלאכה בתורה, שהתורה אוסרת לעשות מלאכה. ההבדל בין דאורייתא לבין דרבנן זה לא בשאלה האם חכמים יצרו את ההלכה או שההלכה הייתה כתובה בתורה, היא הייתה קיימת מראש. זאת גם כן טעות נפוצה. גם את הלכות דרבנן וגם את הלכות דאורייתא יוצרים חכמים. אין הבדל. כל השאלה זה באיזה כלים הם משתמשים כשהם יוצרים את ההלכות האלה. אם הם משתמשים בכלי פרשנות, אז ההלכה היא הלכה דאורייתא. אם הם משתמשים בכלים של חקיקה, אז ההלכה היא הלכה דרבנן. חכמים יכולים לעשות שני סוגי פעולות. הם יכולים לחוקק חוקים חדשים ואלה יהיו הלכות דרבנן, והם יכולים לפרש את התורה ואז למרות שחכמים הם המפרשים אבל התוצר הוא הלכה דאורייתא. אוקיי, וזה פרשנות. לגבי מדרש זו מחלוקת עם הרמב"ם אבל אני מדבר כרגע על פרשנות אפילו לא על מדרש. עכשיו אם חכמים היום ידרשו או יפרשו את התורה פירוש חדש, התוצאה תהיה הלכה דאורייתא למרות שההלכה הזאת לא הייתה קיימת עד היום, היא נוצרה היום. למה היא תהיה הלכה דאורייתא? כי היא נוצרה בכלים של פרשנות לא בכלים של חקיקה. וזו הלכה דאורייתא. לעומת זאת יכולה להיות הלכה דרבנן שהייתה קיימת בזמן משה רבנו. תקנת קריאת התורה זה תקנת משה רבנו, וזה דרבנן. יש כאלה שרוצים לומר דאורייתא אבל זה אין שום סיבה להגיד את זה. זה דרבנן. למה? כי משה רבנו כשהוא יצר את התקנה הזאת, הוא יצר אותה בדרך של חקיקה, הוא לא פירש פסוק והגיע למסקנה שצריך לקרוא בתורה. מדבר על שבת, לא שני וחמישי, שזה תקנת עזרא. אז משה רבנו ברגע שהוא עשה פעולה של חקיקה, גם אם המחוקק הוא משה רבנו ולא חכם מאוחר יותר, עדיין זה דין דרבנן. הכרונולוגיה לא רלוונטית לדרבנן ודאורייתא. ההבדל בין דרבנן ודאורייתא הוא לא כרונולוגי אלא הוא בשאלה איך ההלכה נוצרה, על ידי חקיקה או על ידי פרשנות. פה במקרה הזה זאת פרשנות. וכיוון שזאת פרשנות אז למרות שחכמים עשו את הפרשנות הזאת ההלכה היא הלכה דאורייתא. והראיה היפה לדבר היא הגמרא כשהיא אומרת הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת, מה בעצם היא אומרת? מניחה בסאב-טקסט שגם כשהתורה כותבת הבערה, לא יכול להיות שצריך את זה. לא יכול להיות, אפילו אם זה כבר כתוב, הגמרא רואה את זה כקושי. לא רק שהגמרא מתיישב לה בדיעבד זה שהמלאכות לא כתובות, אלא אם יש מלאכה אחת שכן כתובה, זאת קושיה. צריך להבין מה זה בא להגיד, מה זה בא ללמד. למה? כי הגמרא מבינה, תבין אם רשימת המלאכות היתה דרבנן, אז לא היה מקום לכל העניין הזה. כי הבערה כתובה כדי להגיד לך שהיא דאורייתא. מה, אתה לא יכול לשאול למה הבערה כתובה אם מה שלא כתוב מעמדו הוא דרבנן. ברור שגם מה שלא כתוב מעמדו הוא דאורייתא, ואז הגמרא שואלת אז בשביל מה לכתוב? כמו שאומרים למה לי קרא סברא הוא. כשאומרים למה לי קרא סברא הוא, מה מתכוונים לומר? דבר שיוצא מסברא הוא וודאי במעמד של דאורייתא. כי אם הוא היה במעמד של דרבנן, אז מה שייך לשאול למה לי קרא סברא הוא? צריך את הקרא כדי להגיד זה דאורייתא ולא דרבנן. מה השאלה? שאתה רואה שתי חלופות שקולות, אז הן צריכות להיות עם כל הדינים שקולות לגמרי, אחרת אחרת הן לא שקולות. אוקיי. עכשיו זה הערה כללית. עכשיו אני רוצה להיכנס קצת יותר לתוך העניין של אבות ותולדות. אז אנחנו מכירים כמה מערכות של אבות ותולדות. אנחנו מכירים אבות ותולדות בשבת, זה אולי הדוגמה הרווחת ביותר. שלושים ותשע אבות והרבה תולדות, כן, לכל אחד מהם יש תולדות. יש אבות נזיקין, ארבעה אבות נזיקין, השור, הבור, המבעה וההבער. משנה בתחילת בבא קמא. בהמשך יש רבי חייא ורבי אושעיא עם שלוש עשרה ועשרים וסופר כמה, עשרים וארבע אני חושב, אבות מלאכה, כן, עשרים וארבע. אבות נזיקין ואבות מלאכה. אז יש אבות נזיקין, יש אבות בשבת, אבות ותולדות גם בנזיקין. יש אבות מכלל דאיכא תולדות, נכון? הגמרא בתחילת בבא קמא, מדקתני אבות, מכלל דאיכא תולדות, כן? אז זה ברור שאם יש אבות יש גם תולדות. גם בשביעית אותו דבר, אנחנו מדברים על אבות ותולדות. מועד קטן באותה גמרא שהזכרתי קודם. ראשונים מדברים על אבות ותולדות בנגעים. שבת ס"ח יש למשל תוספות ורשב"א ועוד. יש תוספות שם באותו מקום מדבר על מעשר. כן, לא משנה. יש גזיזת בכור, איך גוזזים. יש אבות ותולדות, כן. זריעת נחל איתן, לא יזרע, כן, בנחל איתן של עגלה ערופה, אז איך לזרוע? אז יש אב של זריעה ויש תולדות של זריעה. אוקיי? אז יש נגיד לגזום מותר בנחל איתן, לגזום עץ בנחל איתן מותר? לגזום זאת תולדה של זורע בשבת. אוקיי, אבל גם בנחל איתן זה ככה. יש אבות ויש תולדות. אז בכל המקומות האלה, ראשונים, אחרונים, או הגמרא עצמה לפעמים מדברים על היחס בין אבות לבין תולדות. אני רוצה טיפה לדבר קצת על העניין הזה, מה זה בעצם אבות ומה זה תולדות. אז התפיסה המקובלת וכך רש"י על המשנה בבבא קמא, כשהוא אומר ארבעה אבות נזיקין, הכוונה ארבעה כתובים בקרא בהדיא. זאת אומרת אבות זה מה שכתוב בתורה. זה מאוד מעניין, שבשבת השלושים ותשע לא כתובים. וגם מה שכבר כתוב נדרש לדברים אחרים, אבל הם לא כתובים. אז ההגדרה של אבות בשבת נראית קצת יותר בעייתית. אי אפשר להגיד שזה מה שכתוב בתורה. השני זה נלמד מהיקש למשכן. אז כן נלמד, אוקיי? אבל עדיין ברגע שאתה מגדיר את זה כאבות, זה צריך להיות עם איזושהי זיקה למה שיש בתורה. כתוב בתורה או נלמד בהיקש או משהו כזה. אם יש תולדה שאנחנו נלמד אותה בהיקש או באיזושהי צורה מהתורה, לכאורה זה יהיה צריך להיות אב ולא תולדה. בניגוד לנזיקין נגיד, ששם מה שכתוב אתה יכול להגיד שהוא אב ומה שלא אז הוא תולדה. באופן הפשוט, אבות זה מה שכתוב בתורה. מה זה תולדות? בתולדות יש מתח מובנה. מצד אחד זה צריך להיות דומה לאב, נכון? כי אני לומד את התולדה מהאב. האב כתוב בתורה ואני לומד מהאב שגם התולדה אסורה או מחייבת בנזקי ממון וכדומה. אז זה צריך להיות מספיק דומה לאב. לא יכול להיות רחוק מדי מהאב. מצד שני זה לא יכול להיות דומה מדי לאב, כי אז יהיה אב לא תולדה. אז אני לא לומד את זה מהאב שיש בתורה, זה האב עצמו. אוקיי? אז יש פה איזשהו מתח בהגדרת הדמיון בין אב לבין תולדה שאומר אם אתה דומה לאב לא לגמרי, אבל גם לא מעט מדי, אז אתה תהיה תולדה. אם אתה דומה לו לגמרי אתה תהיה אב. אם אתה לא דומה לו או מעט מאוד דומה לו, אז זה לא יהיה איסור דאורייתא, זה יהיה שינוי, זה יהיה איסור דרבנן או בכלל מותר. אוקיי? אז יש פה רצף של רמות דמיון למה שכתוב בתורה, והרצף הזה יקבע את המעמד ההלכתי. של המלאכה הנדונה, האם זה יהיה תולדה? האם זה יהיה ממש אב? כי זה זהה לגמרי לאב שכתוב. האם זה יהיה תולדה? זה דומה לאב אבל לא זהה לגמרי, עדיין איסור מדאורייתא. האם זה יהיה איסור דרבנן? שינוי כלאחר יד? זה לא דומה לגמרי, יש פה איזשהו שוני משמעותי, או שזה לא דומה בכלל ואז יהיה מותר. בסדר? זה כבר הנחתי פה משהו שבאיסור דרבנן יש שני סוגי איסורי דרבנן בשבת, וגם על זה נדבר. יש איסורי דרבנן שהם נגיד מי שרוכב על סוס, אז אוסרים את זה מדרבנן, גזירה שמא יתלוש זמורה. תוך כדי שהוא רוכב על הסוס הוא יתלוש זמורה. ברור שרכיבה על סוס היא לא זמירה מדרבנן, נכון? הרכיבה על סוס היא לא זמירה מדרבנן. כן, זאת הרחקה או סייג או גזירה אטו, נכון? האיסור הוא התלישת זמורה, אבל הרכיבה על סוס זה לא תלישה מדרבנן, זה משהו אחר שיכול להביא אותך לאיסור תורה. אוקיי. לעומת זאת, ברירת אוכל מפסולת, פסולת מאוכל זה איסור תורה. מה עם אוכל מפסולת? שם יש מקום לדון. יכול להגיד שאוכל מפסולת זה כלום, זה מותר לגמרי, רק אסרו את זה גזירה שמא תבוא לברור פסולת מאוכל. אבל יש כמה וכמה שאפשר לראות, פוסקים, ראשונים, אחרונים ואפילו בגמרות עצמן, שיש גם שבות בשבת שהם שבות מסוג אחר. יש פה את הרעיון של הדאורייתא אבל הוא חלש מדי בשביל להיאסר מדאורייתא אז הוא אסור מדרבנן. זה חצי איסור דאורייתא. אה? כמו בורר אוכל מפסולת. או בורר אוכל מפסולת יש בו את הרעיון של הברירה, אז זה לא דומה לבורר פסולת מאוכל, לא לגמרי, אז זה לא יכול להיכלל בבורר דאורייתא ממש, אבל זה לא נאסר מחשש שמא תבוא לברור פסולת מאוכל. זה נאסר מצד עצמו. למה? כי חכמים הבינו שיש פה את רוח העניין של הברירה, היא מופיעה גם כאן. לכן חכמים בעצם הורידו את רף האיסור של הדאורייתא, הורידו אותו יותר נמוך והם אוסרים גם את זה. בסדר? אז כשדיברתי קודם על רמות הדמיון דיברתי על איסורים מהסוג הזה. איסורים שהם גזירה, שבותים שהם גזירה, זה בכלל לא קשור לרמת הדמיון. זה פשוט בגלל שזה יכול להביא לאיסור תורה. לכן זה נאסר. אוקיי. טוב, אז בואו נראה רגע את הגמרא בשבת, בבבא קמא, סליחה, זו גמרא יסודית. הגמרא בבבא קמא כשהמשנה שמה מביאה ארבעה אבות נזיקין, אז הגמרא אומרת ככה: מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות. תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? האם התולדות דומות לאב או לא דומות לאב? לגבי שבת תנן: אבות מלאכות ארבעים חסרה אחת. אבות מכלל דאיכא תולדות. תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב חטאת לא שנא תולדה חטאת, לא שנא אב סקילה לא שנא תולדה סקילה. ומה איכא בין אב לתולדה? נפקא מינה דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה, שתי תולדות של אותו אב זה לא משנה, לא מחייב אלא חדא. אז זה בעצם אבל בשבת תולדותיהן כיוצא בהן. זאת אומרת זה סקילה וזה סקילה. אז עוד פעם, תולדותיהן כיוצא בהן הכוונה מה הדינים של התולדה האם זה אותו דבר כמו הדינים של האב? נכון. מתוך הניסוח של הגמרא אני מבין את השאלה. מה הייתה השאלה אם תולדותיהן כיוצא בהן או לא? האם זה אותו דין? כן, אז הוא אומר אם יש לזה אם יש לזה את אותם דינים אז הם מה שנקרא כיוצא בהן. אז תולדות בשבת הם כיוצא באבות. למה? כי אני רואה שזה סקילה וזה סקילה, הכל אותו דין. אז למה בכלל להגדיר אב ותולדה? אז תגיד אלה שלושים ותשעה אבות וזה הכל אבות, מה יש לדבר על תולדות? לא, כי אם יש אב ותולדה דידיה אז אתה תהיה חייב רק אחת. אם עשית בהעלם אחד אב ותולדה דידיה אתה מביא רק חטאת אחת. זו חשיבות מיונית של אב ותולדה. זה לא באמת משנה אם אתה אב או תולדה אבל מבחינת המיון זה חשוב. כי אם אתה עושה שתי אבות שונים אז אתה חייב שתיים. אם אתה עושה אב ותולדה דידיה אתה חייב אחת. שתיים? שונה. זה אותו דבר. קטגוריה. האבות הם בעצם קטגוריות שמתחת לכל קטגוריה חוסות הרבה תולדות. אם אתה עושה שני דברים משתי קטגוריות שונות אתה חייב שתיים. ולרבי אליעזר דמחייב התולדה במקום אב, הוא גם מחייב אב ותולדה דידיה הוא מחייב שתיים. אז אין בכלל נפקא מינא בין אב ותולדה, בשביל מה להגדיר את זה בכלל כאב ותולדה? מה נפקא מינא? מה ההבדל? אין שום הבדל. אז הוא אומר אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה? הך דהוה במשכן. אין נפקא מינה בקיצור, סתם שם. מה שהיה במשכן זה אבות, מה שלא היה במשכן זה תולדות, אבל זה סתם שם. אין הבדל בין הדינים. אז לכן בשבת, שורה תחתונה, תולדותיהם כיוצא בהם. בין לרבי אליעזר בין לחכמים, תולדותיהם כיוצא בהם, זה אותו אותם דינים. אין הבדל בין אב לבין תולדה. מה? בין אבות לבין תולדות, נדבר עוד. כרגע בגמרא לא נראה ככה. עוד מעט גם על זה נדבר.

[Speaker E] אבל אוסף על התולדות שיש אינספור?

[הרב מיכאל אברהם] יש אינספור, כן. משהו דומה לאב, זה לא רשימה סגורה. רשימת האבות היא רשימה סגורה, וגם על זה עוד אני אדבר, אבל רשימת התולדות היא לא רשימה סגורה. אז זה לגבי שבת. אז בשבת תולדותיהם כיוצא בהם. ממשיכה הגמרא: תנן אבות הטומאות השרץ והשכבת זרע וטמא מת. תולדותיהם לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא. אז הנה יש הבדל בדין בין אבות לבין תולדות של טומאה. אז יש לנו עכשיו תזה ואנטיתזה, כן? אבות ותולדות בשבת זה תולדותיהם כיוצא בהם. אבות ותולדות בטומאה זה תולדותיהם לאו כיוצא בהם. עכשיו שואלת הגמרא: הכא מאי? אבות ותולדות של נזיקין, האם תולדות כיוצא בהם כמו בשבת או לאו כיוצא בהם כמו בטומאה? נכון? זה שואלת הגמרא. אמר רב פפא: יש מהם כיוצא בהם ויש מהם לאו כיוצא בהם. יש כאלה ויש כאלה. טוב, עכשיו מתחילה הגמרא לדון שני דפים. היא טוחנת את האמירה הזאת של רב פפא, למה בעצם הוא התכוון? מי זה הכיוצא בהם ומי זה הלאו כיוצא בהם? אז היא מתחילה לעבור על כל אבות המלאכה, לסקור את התולדות שלהם, את הרשימות של תולדות בכל מיני ברייתות וכולי, ולראות האם זה כיוצא או לאו כיוצא. והיא מגלה שכולם זה כיוצא בהם. כל התולדות של אבות נזיקין זה כיוצא בהם. תראו, למשל: תולדה דקרן מאי? נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה. זו ברייתא. מאי שנא נגיחה דקרי ליה אב, דכתיב "כי יגח"? נגיפה נמי, דכתיב "כי יגוף". גם נגיפה מופיעה בתורה, אז למה זה תולדה? נכון? אומרת הגמרא: היי נגיפה נגיחה היא. דתניא פתח בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה. אוקיי. באדם ובכלים, לא משנה, אבל נגיפה כשאתה מדבר עם הגוף זה נגיפה, זה לא נגיחה. הנגיפה שכתובה פה בתורה הכוונה לנגיחה. בסדר? אבל לא חשוב כרגע ההצדקה לעניין הזה. עכשיו אומרת הגמרא, אני מדלג טיפה: נשיכה, נשיכה תולדה דשן היא? כן, נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה זה תולדות של קרן. אבל למה נשיכה זה תולדה של שן? הרי זה בשן. אומרת הגמרא: לא, שן יש הנאה להיזקה, הא אין הנאה להיזקה. רביצה ובעיטה, נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה. רביצה ובעיטה עוד פעם תולדות של קרן. למה זה תולדה של רגל? רביצה ובעיטה זה הכל ברגל. אומרת הגמרא: לא, רגל היזקה מצוי, הני אין היזקן מצוי. אלא תולדותיהם לאו כיוצא בהם דאמר רב פפא אהיי? אילימא אהני? מה אתה אומר שהוא מדבר על תולדות של קרן? לא יכול להיות. מאי שנא קרן דכוונתה להזיק וממונך ושמירתו עליך? הני נמי כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך. אז זה תולדות כיוצא בהן. אלא תולדה דקרן כקרן. הכי קאמר רב פפא אשן ורגל. ואז ממשיכים שן ורגל, עוד פעם שום דבר לא הולך. בור, אש, הכל. עוברים על הכל, לא מוצאים שום דבר. מסקנת הגמרא בסוף: אלא תולדה דאש כאש, זה כאילו הסוף של הקטע הקודם. והכי קאמר רב פפא תולדה דרגל. רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל? זה בקטע שדילגתי. אומרת הגמרא: חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה. זאת אומרת, יש מהם כיוצא בהם ויש מהם שלא כיוצא בהם, הכוונה כולם זה כיוצא בהם חוץ מחצי נזק צרורות. שזה תולדה של רגל שהיא לאו כיוצא בה. למה היא לאו כיוצא בה? כי לא משנה, כי זה רק חצי ולא שלם, אבל זה גם לא כמו קרן כי זה לא מגופו זה רק מהעלייה. בכל אופן זה תולדותיהם לאו כיוצא בהן. מה עומד פה מאחורי העניין הזה? אז יש נחלת דוד מבריק בדעתי בסוגיה הזאת, כמו שזה נורא פשוט אחרי שקוראים אותו אבל ממש מבריק. זאת אומרת, מסביר את הסוגיה בצורה מופלאה ממש. הוא אומר ככה: הגמרא כשהיא שואלת אם תולדותיהם כיוצא בהם בנזיקין, היא מביאה תזה ואנטיתזה, שבת וטומאה. נכון? שימו לב מה ההבדל בין שבת לבין טומאה. שבת תולדותיהם כיוצא בהם, טומאה תולדותיהם לאו כיוצא בהם. הגמרא אומרת, הגמרא בשבת התולדות הן תולדות לימודיות. הכוונה התולדה דומה לאב, אז אם האב. האב יוצר את התולדה. הראשון לטומאה זה בגלל שהאב נגע בו. זה לא שלומדים את הראשון לטומאה מאב הטומאה כי זו תולדה לימודית. זה לא דמיון בין שני הדברים. זה יחס של גרימה, נכון? עכשיו תשימו לב, זה מאוד מעניין. אז אם ככה, זה לא מקרה שבשבת תולדותיהן כיוצא בהן ובטומאה תולדותיהן לאו כיוצא בהן. בשבת יש דמיון ביניהם, אז למה שיהיה הבדל? תולדותיהן כיוצא בהן, זה דומה לזה, אז אותו דין שיש פה יש גם פה. אם התולדות הן תולדות לימודיות, אז אין שום סיבה שהן יהיו לאו כיוצא בהן, נכון? לעומת זאת בטומאה, למה שזה יהיה כיוצא? הרי אין דמיון ביניהם, רק זה יצר את זה. אז יש בו את כוח כוחו, אז הוא יותר חלש, אז ברור שהוא מטמא פחות. לכן תולדותיהן לאו כיוצא בהן. זאת אומרת, בעצם השאלה של הגמרא, אומר הנחל דוד, היא לא בשאלה אם תולדותיהם כיוצא בהם או לא, אלא האם התולדות של נזיקין הן תולדות לימודיות או תולדות של גרימה. אם הן לימודיות זה כיוצא בהן, ואם זה גרימה זה לאו כיוצא בהן. האם זה דומה לשבת או דומה לטומאה? שנייה שנייה, עוד רגע. בסדר? זה מה ש… זו השאלה של הגמרא, זה בסאבטקסט. עכשיו מתחילים לברר בגמרא את כל המהלך. ומה אומרים? יש תולדות של קרן. ותולדות של קרן: נגיחה, נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה. אומרת הגמרא: רגע, נשיכה זו תולדה של שן. למה זו תולדה של שן? זה לא היווצרות, נכון? אבל זה לא דמיון, נכון? זה לא דמיון. אתה צודק, זה לא היווצרות, אבל זה לא דמיון. הגמרא מבינה ששן הכוונה מה שעושה את הדבר. אומרת הגמרא: לא לא, אנחנו מדברים על דמיון. יש הנאה להזיקו. בשן, נשיכה אין הנאה להזיקו. ברעיון זה ממש קרן, לא משנה שזה לא נעשה עם הקרן, אבל ברעיון זה ממש קרן, כוונתו להזיק ומשונה וכולי, כל ההגדרות של קרן. אז ההווא אמינא של הגמרא חשבו שהתולדות הן לא לימודיות ולכן הייתה הווא אמינא שהן יהיו לאו כיוצא בהן. ואז הגמרא אומרת: לא, אלא תולדות של קרן כקרן. למה? כי מה קרן כוונתה להזיק, אף אלו כוונתן להזיק. זאת אומרת, המסקנה היא שזו תולדות לימודיות. אם הן לימודיות, אז זה ודאי כיוצא בהן. בסופו של דבר עם מה אנחנו נשארים? שכל תולדות הנזיקין, כיוון שהן לימודיות, אז זה בדיוק כמו שבת, ברור שתולדותיהן כיוצא בהן. יש רק יוצא דופן אחד: צרורות. למה? תחשבו מה זה צרורות? למה זו תולדה של רגל? כי הרגל יצרה את זה, לא כי זה דומה לרגל. מה זה צרורות? הבהמה הולכת והיא בועטת באבן, האבן עפה ומזיקה, נכון? אז מי… הצרורות לא דומה לנזקי רגל, זה נוצר על ידי הרגל. כאן זה ממש נוצר, וזה לא כמו השן והנשיכה. זה ממש נוצר. כי ברגל כשאתה בועט בכד אתה שובר אותו, זה נזקי רגל. לא בועט אלא הולך ודורס את הכד. אבל אם אתה דורס אבן והאבן עפה ושברת את הכד, אז מי שיצר את המזיק זה הרגל. יצרה את המזיק, לא שזה דומה לה. לכן באמת חצי נזק צרורות זה הדבר היחידי בנזיקין שהוא תולדותיהם שהם לאו כיוצא בהן. כי זו לא תולדה לימודית, זו תולדה גרימתית, וזה דומה לטומאה ולא לשבת. נמצאנו למדים לענייננו שבתולדות של שבת, באבות ותולדות של שבת, ועכשיו אני… הרי כל הסיפור הזה זה רק כדי ללמוד על שבת, אנחנו מתעניינים בתולדות של שבת. יוצא שבשבת התולדות הן תולדות לימודיות ולא של גרימה. וברגע שאלו תולדות לימודיות, אין פלא שבשבת תולדותיהן יהיה כיוצא בהן, יהיה אותו דין לתולדה ואותו דין לאב. לא יהיה שום הבדל כי הם דומים אחד לשני. אם התורה אוסרת את זה, ודאי שגם זה אסור כי זה דומה. בסדר? עכשיו אמרתי קודם שבתולדות הדמיון הוא לא שלם. לא רחוק מדי וגם לא קרוב מדי, זה מין משהו באמצע כזה. פעם… פעם אמרתי שאיסורי הביאה בתורה מחולקים לשני סוגים: יש איסורים שהם רחוק מדי ויש איסורים שהם קרוב מדי. אסור לך להתחתן עם משהו רחוק מדי, לא עם גוי, לא עם בהמה, לא עם משהו רחוק. אסור לך להתחתן עם מישהו מהמשפחה שלך, אחותך, עם אמא שלך, זה קרוב מדי. אתה צריך למצוא זוגיות שהיא לא מספיק רחוקה, לא מדי קרובה, אבל גם לא מדי רחוקה. אוקיי? זה אותו דבר גם פה. זאת אומרת, תולדה זה מין משהו שהוא מספיק קרוב, אבל לא מדי קרוב. זאת אומרת, יותר משהו באמצע. עכשיו צריך להבין שזה אומר בעצם שכשאני מדבר על תולדה לימודית, זה עדיין לא זהות. כי אם זו הייתה זהות זה היה ממש האב. זה דומה ולכן דיניהן יהיו אותם דינים, אבל זה לא דמיון מושלם, כי אם זה היה דמיון מושלם זה היה ממש האב. אנחנו נראה את זה ברמב"ם שהרמב"ם מחלק. שלוש קטגוריות: יש אב, מעין אב ותולדה. שלושה דברים. ושלושתם דאורייתא. אוקיי? עד כאן.