מהי קדושה

המונח קדושה משמש בכמה משמעויות שונות והדיון הוא סמנטי.

כדי להבין מהי קדושה באמת, לדעתי עלינו להסתכל על ההגדרות ההלכתיות. ההלכה מבחינה באופן קטגוריאלי, חד וברור, בין 'קדושה' לבין 'מצווה', ובין 'קודש' ל'חול'. הגמרא במסכת מגילה (כו ע"ב) מבחינה בין "תשמישי מצווה" (כמו סוכה או לולב, שנזרקים לפח לאחר קיום המצווה) לבין "תשמישי קדושה" (כמו תפילין וספר תורה, שטעונים גניזה). כלומר, מצוות אינן קדושה.

מה ההבדל ביניהן? מצוות ואיסורים הם נורמות, "דין בגברא" – הוראות וחוקים שמופנים אליי כיצד עליי להתנהג בעולם החולין. קדושה, לעומת זאת, היא "דין בחפצא". כלומר, מדובר במציאות אובייקטיבית, אונטולוגית-מטאפיזית, שיש בה נוכחות אלוקית ישירה ואינטנסיבית יותר מאשר בשאר העולם. איסורי ההנאה מחפצי הקדש (כמו מעילה) נגזרים מאותה מציאות קדושה שבחפץ, כדי לשמור עליו שלא יתחלל, בניגוד לאיסור אכילת חזיר שנועד לשמור על האדם.

המושג ההופכי לקדושה הוא טומאה, ושניהם פועלים באותה ספירה רגישה ומתוחה. לעומת זאת, עולם החולין הוא לא עולם מופקר, אלא עולם שמנוהל על ידי מושגים של מצווה, עבירה והיתר. במקום שבו אין קדושה, גם לא שייך לדבר על טומאה. עולם הקדושה, כפי שאנו רואים במות בני אהרן, הוא מסוכן ורגיש ודורש יראת כבוד ואקסטזה שאינם שייכים לקיום מצוות רגיל.

כאשר מנסים ליישם את מושג הקדושה על מרחבי החולין – על לאומיות, על המדינה, על הצבא או על סמלים כמו דגל ישראל – לוקחים את האקסטזה הדתית ששמורה למפגש עם המציאות האלוקית, ומלבישים אותה על אובייקטים של חולין. בעיניי, הפשיזם הדתי הזה הוא מעוות, וקרוב מאוד ל"אביזרייהו דעבודה זרה".

העולם נברא כדי להתנהל בספירה של חולין, ויש לחולין מעמד, ערך וקיום עצמאי משלו (בניגוד לתפיסה החסידית הרואה בו אשליה). האידיאל אינו לקדש את החול כפי שניסו לעשות החשמונאים (ונכשלו), אלא לחיות "חולין על טהרת הקודש". כלומר, לנהל את חיינו, את עבודתנו ואת מדינתנו על פי הנורמות, המצוות והמוסר שהתורה מתווה, אך מבלי להפוך אותם ל"קדושים". עלינו לשמור על התיחום הברור בין הקטגוריות ולא לערבב אותן.

תוכל לחפש כאן באתר מאמרים ודיונים על כך.