האם אני בעל חשיבה 'שמאלית'? (טור 770)

בס"ד

בגלל שאני עסוק בחודשים אלו קצב הטורים יורד לצערי. הנה הטור הבא כמובטח.

לפני כמה ימים שלחו לי בשו"ת שאלה ובה הפנייה לפודקסט של מתן חסידים שבו הוא דן עם אדם בשם גיא לנדאו (לפי תיאורו: חוקר במדעי הקוגניציה והמוח, ועוסק בפילוסופיה של התודעה) במשנתו של הפסיכיאטר, הפילוסוף וחוקר המוח הסקוטי איאן מקגילכריסט.

השואל כתב כך:

כפי שעניתי לו, שמו של מקגילכריסט לא היה מוכר לי, אבל התיאור הקצר שהוא נתן כאן בהחלט הזכיר לי כמה מרעיונותיי שלי. בקשר לשתי ההמיספרות במוח לא ראיתי בדבריו חידוש רב. זו התפיסה המקובלת של חלוקת התפקידים בין שתי ההמיספרות. החלטתי בכל זאת להאזין, ובהחלט היה מעניין. הדברים הוצגו בצורה יפה ומצאתי שאני מזדהה כמעט לחלוטין עם כל מה שנאמר. יתר על כן, הצגת רוב הרעיונות שם נראתה כאילו נלקחה ממש מספריי שלי, כולל הפרטים ורבים מהקישורים שנעשו שם. אפילו כמה מהניסוחים היו מאד דומים.

אבל למרות כל זאת, היו שתי נקודות במהלך הפודקסט הארוך הזה שבהן מצאתי את עצמי מופתע ולא מסכים לחלוטין, ובשתיהן דובר עליי (בדקה 0:59 בערך ובדקה 1:18 בערך). המראיין והמרואיין שניהם התייחסו שם לשיטתי ולחיבוריי וניכר היה שהם מכירים את כתביי מקרוב. זה עורר בי את התחושה שהדמיון (המובהק למדיי) בהצגת הדברים אינו מקרי, כלומר שהקריאה בחיבוריי השפיעה על הדרך שבהם תפסו ותיארו את משנתו של גילכריסט. הם תיארו אותה ממש כאילו שהם מתארים אותי ובאותן מילים.

איני כותב זאת כדי לקבל זכות יוצרים, וגם לא כדי להאשים אותם בגניבה או באי מתן קרדיט. אני די בטוח שהם לא היו מודעים לכך שהם משתמשים במילותיי שלי, וגם אם לא – אין לי שום קפידא. להיפך, אני שמח מאד שדבריי מוצאים הד ומשפיעים. אני מביא את הדברים כי למרבה התדהמה בשני המקומות ההם בפודקסט, דווקא אני (ביחד עם דוקינס ושאר ארבעת פרשי האפוקליפסה האתאיסטים) הובאתי כאנטי תזה המובהקת למקגילכריסט. אם הוא דוגל בשימוש בחשיבה של ההמיספירה הימנית, אני הייתי האנטי( גיל)כריסט, כלומר איש ההמיספרה השמאלית.

כאמור, בהתחלה זה די הדהים אותי. הרי הם מביאים את רעיונותי שלי כלשונם וכרוחם, ואז מסבירים שאני ממייצגיה המובהקים של העמדה המנוגדת. איך זה ייתכן? כאמור, ניכר היה שהם מכירים היטב אותי ואת משנתי. אז מה לכל הרוחות קורה כאן? די מהר הבנתי את שורש הטעות, וחשבתי שמן הראוי להקדיש לה טור שכן יש בו כדי להבהיר נקודה מאד חשובה באשר לצורת החשיבה שלי בכלל. יהיה כאן מענה לטענות/האשמות טיפוסיות מאד שעולות חדשות לבקרים נגדי ונגד תפיסותיי וטיעוניי, שנובעות כולן מאותו חוסר הבנה.

אני חייב להקדים ולהפנות כאן לשחזור המבריק של הפוסט הצפוי (הזה עצמו) שנעשה על ידי בינה מלאכותית. השרשור שם מתחיל בהבעת חשש כנה לשלום אונתי הימנית תליט"א, וכשעניתי שאני מתכוון לכתוב על כך פוסט, העלה א את השחזור הנ"ל. כפי שכתבתי שם, זה ממש הדהים אותי. הברנש קלע אל השערה והציג את הנקודה העיקרית שלי בצורה מבריקה ובניסוחים חדים ומרעננים. חבל ששני המשוחחים בפודקסט הנ"ל לא נעזרו במרן ה-LLM. לא התאפקתי והבאתי בסוף הטור העתקה של כל השחזור הלא קצר הזה. יש לי ביקורת עיקרית אחת על השחזור הזה, והיא אורכו. אני חושב שהוא הפריז עם הציניות והקדיש לה הרבה מדיי מלל. ציניות היא תבלין חביב לטיעונים, אבל אותם עצמם צריך היה להציג בצורה יותר שיטתית וממוקדת. לכן חשבתי שמן הראוי לכתוב כאן את דבריי בצורה יותר מסודרת ושיטתית. בסוף, אם מישהו חפץ בחוויה מרנינה הוא מוזמן לקרוא את השחזור.

אני אתחיל בתיאור די מפורט של תוכן הפודקסט, כשאני מתמקד בנקודות המרכזיות שנוגעות לדיון שלי כאן ובפרט לגבי תפקידי בשיחה. בהמשך אצביע על דמיון בין הניסוחים שבהם משתמשים המשוחחים לבין ניסוחים שלי. ולבסוף אסביר את שורש הטעות שלהם ומשמעויותיה.

תיאור השיחה: החלוקה של המוח

המוח שלנו מחולק לשתי המיספרות, ימנית ושמאלית, שמחבר ביניהם סוג של גשר, שמכונה 'קורפוס קולוסום'. אבל הוא מתפקד גם כגשר בין שני חלקי המוח וגם כנהר שמתחתיו שתפקידו להפריד ביניהם. מובאות שם דוגמאות של ניסויי מוח חצוי, שהקדשתי להן פרק בספרי מדעי החופש ולא אכנס אליהן כאן. טענתו העיקרית של מקגילכריסט בתחום זה היא שכל אחד משני החצאים עושה אותן פעילויות (ככל שאני מבין זה לא מדויק, אבל אני חושב שמוסכם שהם יכולים לבצע את כל הפעילוית, וזה קורה בעיקר כשאחד מהם נפגע), אבל בצורות שונות. ההמיספירה השמאלית מתמחה בתפקוד שפתי והפקת שפה ומוח ימין מתמחה בזיהוי פרצופים ועוד. אבל אלו הם בניין אב להבדלים יותר מהותיים בין שתי ההמיספרות. מדובר בשתי צורות התייחסות שכל יצור חי נשכר מקיומן אצלו במקביל.

המשך: הגשטלט והלוגיקה

צד שמאל מתמקד בפרטי והלוקלי וצד ימין תופס את הכללי. זה מתייחס לעצים וזה ליער. זה מתייחס לרגעי בזמן וזה למגמות ולתהליך כולו. השמאלי תופס את המוכר והימני שם לב לחדש וגורם לנו להגיב אליו. לשתי האונות יש תפקיד בלימוד שפה, שמתחיל דווקא באונת ימין (כשהיא חדשה לנו וצריך להבין את ההקשר הכללי) ורק אחר כך עובר להתמקד באונה השמאלית (שעוסקת בניתוח מקומי של הכללים ויישום פרטני שלהם). אבל כבר כאן צריך להבין ששני הצדדים הללו נדרשים. התפיסה הימנית זקוקה לניתוח שיטתי שנעשה בשמאל. ההתמודדות עם משהו חדש נעשית על בסיס הידע שצברנו, כלומר על בסיס מה שמוכר לנו. צריך למצוא את המוכר בתוך החדש כדי להסתייע בו לתפוס אותו.

ראינו את ההבדל בין המוכר לחדש. חלוקה שנייה בין שתי ההמיספרות היא שימין עושה אינטגרציה של הפרטים לתפיסת השלם שמאגד אותם (גשטלט, היער), הוא בעצם תופס את הפרטים עצמם כחלק מהקשר רחב יותר שמאגד אותם. לעומת זאת, השמאלי תופס אותם כפרטים נפרדים (העצים). הוא בעצם מפרק את המכלול לגורמיו ונותן קדימות לפרטים.

מוח שמאל פועל לפי חוקים גלובליים אוניברסליים מפורשים ומוחלטים מראש, כמו לוגיקה, ומוח ימין אינו מגביל עצמו לכללים וחוקים קשיחים. תפיסתו אינטואיטיבית וגמישה יותר. לכן מוח שמאל מתמחה במתמטיקה (לפחות בחישוב המתמטי. הרעיונות החדשים והיצירתיים שייכים יותר למוח ימין) ומוח ימין באמנות ויצירה.

מוח שמאל עוסק ברגע מבודד וקפוא בזמן ומוח ימין תופס את הזמן כרצף. לכן מוח ימין אחראי על נרטיבים שמהווים סיפור רציף וקוהרנטי, ומוח שמאל פחות טוב בזה. לכן פילוסופיה אנליטית מתקשה מאד לטפל במושג הזמן, שכן החשיבה האנליטית (לוגיקה וחוקים קשיחים) שייכת למוח שמאל. הוא מביא שם כדוגמה את הפרדוקסים של זנון (אכילס והצב, החץ במעופו ועוד) שמוצאים סתירות לוגיות במושגי הזמן והתנועה (שהם מושגים זורמים ורציפים), ותולה אותם בחשיבה שמאלית. לא פלא שמסקנתו של זנון הייתה שהזמן והתנועה הם אשליות. האלטרנטיבה ה"ימנית" שהוא מציע היא להבין שיש דברים מעבר לחשיבה הלוגית. הלוגיקה אינה חזות הכל. כך גם לגבי פרדוקס הערימה.

בתוך דבריו הוא מזכיר את חוק השלישי הנמנע (או ש-X נכון או שלא, ואין אפשרות שלישית), ורואה גם בו הנחה של המוח השמאלי. לטענתו, החוק הארור הזה הוא האחראי לכל הפרדוקסים והסתירות הללו. טוב שיש לנו גם אונה ימנית שבאמצעותה אנחנו מבינים שזו סתם מגבלה טיפשית שלנו, ולכן גם אם מצאנו סתירה בעמדה כלשהי, לא נורא. הלוגיקה אינה חזות הכל. מכאן קצרה כבר הדרך לרעיון ה"עמוק" של אחדות ההפכים (או: הניגודים). כעת כבר דילגנו מכפירה בחוק השלישי הנמנע לכפירה בחוק הסתירה (שלא יכול להיות גם X וגם 'לא X'). סתם משיגעס של בעלי המיספירה שמאלית דומיננטית מדיי. ההמיספירה הימנית תליט"א מצליחה להתנשא מעל החשיבה הלוגית המצומצמת ולשחרר אותנו מעולם של חוקי הלוגיקה:

[…] ראיתי שכל הפרדוקסים שלמדנו עליהם (בקורס שהוא שמע על פרדוקסים) נובעים מזה שאנחנו משתמשים בחשיבת מוח שמאל ואפשר לפתור אותם נורא בקלות עם חשיבת מוח ימין.

המשך: על רציונליות ורציונליזם

לאחר מכן הוא עובר לביקורת על פרשי האפוקליפסה שנוטים לדחות את קיומו של כל מה שלא מובן להם, כמו למשל התודעה שנתפסת אצל דן דנט כהלוצינציה. לטענתם זוהי היצמדות מופרזת ללוגיקה גם במחיר של ניתוק מהמציאות. מקגילכריסט מעלה את הקושי המתבקש בטענתו של דנט: התודעה היא הלוצינציה, של מי? מתן ואורחו מגלים התלהבות עזה מהטיעון הזה. וכאן אני תוהה: האם זו לא הפעלה של חוקי לוגיקה פשוטים? מה צריך כאן מוח 'ימני'? כשמישהו אומר שטות ומציג אותה כמסקנה של טיעון לוגי, האם עלינו לחרוג מחוץ ללוגיקה כדי להעמידו על כך? אני חייב לומר שהייתה מוזרה מאד בעיניי ההתלהבות שלהם מהטיעון הבנאלי הזה. אני בדרך כלל עומד נדהם מול השטויות של דן דנט (יש לו כמה וכמה), ולא מול הטיעונים הפשוטים שמפריכים אותן. ובטח לא רואה בהפרכות הללו חריגה מהחשיבה הלוגית. טוב, זה כנראה מפני שאני בעל חשיבה 'שמאלית' ולא מבין את הגדולה החבויה בטיעון הלוגי הפשוט הזה.

אחר כך הם עוברים לבקר תפיסה שטוענת שאין דבר כזה 'תרבות המערב' (כי קשה לתת לה הגדרה מובחנת), ושוב מבחינתם זוהי דוגמה להיצמדות מופרזת ללוגיקה גם במחיר של ניתוק מהמציאות. הוא הדין לגבי הכפירה בקיומם של רצון חופשי, אלוהים וכו'.

המשך: מרומז מול מפורש

מוח שמאל אחראי לשימוש מדויק בשפה, כלומר שימוש במילון פנימי להבנת מילים. מוח ימין עוסק בהבנה מההקשר, פענוח מטפורות, סאבטקסט, אלגוריות, סמלים ומשמעויות לא מילוליות בכלל. לכן הוא מאד חשוב להבנה חברתית ואנושית, ולכן הבנה שמאלית בלבד היא כמובן מוגבלת מאד. האורח מתאר למתן דיבייט בין דוקינס לבין פיטרסון שנראה כמו שיח בין שתי אונות ללא הקורפוס קולוסום. דוקינס נצמד לפשט הטקסט המקראי ומתעקש לא לקבל פרשנויות מטפוריות וסמליות למקרא ובכלל (ולכן דוחה אותו). בכך הוא מייצג חשיבה 'שמאלית' כמובן. לאחר מכן הם עוברים לדון בתארים שליליים ובניסים, תופעות וטענות שבעלי חשיבה 'שמאלית' דוחים על הסף. לעומתם, בעלי חשיבה 'ימנית' יודעים שאלוהים הוא מעל הניסיון, לא ניתן לתפיסה ולכימות ומעל הלוגיקה.

המשך: ספק מול ודאות

המוח ה'שמאלי' מקובע ולא מוכן לקבל אפשרות שטעה. הוא נצמד לכללים ולמוכר ולא מוכן לסטות מהם. לעומתו, ה'ימני' מגלה גמישות מחשבתית ולא נצמד לכללים ולמה שמפורש ונוכח מול עינינו (אלא מתחשב גם במרומז). ה'ימני' תמיד פתוח לאפשרות שמא טעה ולשינוי נדרש בזוויות ההתייחסות. הוא מכיר ומודע לשינוי בנסיבות ובקונטקסט ולדברים חדשים שמופיעים בעולמו. הוא גם לא מחפש ודאות, מה שלא נכון לגבי ה'שמאלי'. הם מביאים כאן תופעות ידועות שבהן המוח השמאלי מארגן את המציאות לפי המידע שבידיו, ומגיע להסברים מוזרים מאד רק בגלל שחסר לו חלק מהמידע. בניגוד ל'ימני', הוא לא מוכן לקבל את האפשרות שאין לו את כל המידע.

זה כמובן מאד מאפיין חשיבה אקדמית שנצמדת לכללים ולא מוכנה להכיר בייחודי. יש פרדיגמה ולא מוכנים לסטות ממנה. האופנות האקדמיות והשיח התקני, לטענתם, גם הן חלק מהעניין. אם יש לי תיאוריה, לא אתן לעובדות להזיז אותי ממנה. אם זה נשמע לי הגיוני אז זה כנראה נכון, גם אם זה לא מתיישב עם העובדות. כנראה המציאות היא שטועה. גם ההחלטות המוסריות נקבעות לפי כללים קשיחים ולכן לא מוכנים להכיר בהבחנות בין קרובים אליי לבין הרחוקים ממני (זהו האוניברסליזם השמאלי). לכן קיצונים פוליטיים לא פעם מגיעים מהעולמות ה'שמאליים', כמו הנדסה ורפואה (הם קצת מתעלמים מזה שאותם קיצוניים, כמו חמאס ודעאש, משום מה פועלים למען מטרות לאומיות ופרטיקולריות ולא רק למען אוניברסליזם).

המשך: שכל ישר מול רציונליות (צ"ל: רציונליזם)

ההמיספרה השמאלית טובה יותר בשימוש בהיגיון של טענות עם קשר ליניארי אלגוריתמי ביניהן: מהנחות למסקנה. מתמטיקה, לוגיקה ומדעי הטבע. נראה שהם קצת מתעלמים שם מזה שבעלי חשיבה 'שמאלית' נמצאים לא מעט דווקא בחוגים שעוסקים במדעי הרוח והחברה, ומגיעים שם למחוזות שמתנתקים לגמרי מהעובדות ומהלוגיקה. אבל כאן אני דווקא נוטה להסכים. הסברתי לא פעם שפוסטמודרניות נובעת מלוגיציזם מופרז. ברגע שנצמדים לעקביות הלוגית מאבדים קשר עם המציאות. אם ניתן להוכיח את המסקנה על בסיס הנחות כלשהן, והרי ההנחות הן שרירותיות כי לא ניתן לגזור אותן בטיעון לוגי, אז כל עמדה היא לגיטימית. דווקא מי שלא רואה בלוגיקה את חזות הכל, הוא זה שטוען שאותן הזיות פוסטמודרניות יכולות להיות עקביות לוגית בתוכן, אבל הן מנותקות מהמציאות ומהשכל הישר.

סיכום ביניים

כאן בערך מסתיימת ההקדמה שמתארת את החשיבה השמאלית מול זו הימנית. מוח שמאל הוא מפרק (אנליטי) ואילו מוח ימין מחבר (סינתטי). מוח שמאל מאמין בתשובה נכונה אחת שנובעת מהנחות ומבוססת על לוגיקה, ומוח ימין מכיר באפשרות של כמה תשובות נכונות. מוח שמאל בוחן את העצים ומוח ימין את היער. מוח שמאל נצמד ללוגיקה ולעובדות מאד אקטואליות וספציפיות (אם כי כפי שראינו הוא גם מרשה לעצמו להתעלם מהן אם יש לו תיאוריה יפה דיה) ומוח ימין רואה את התמונה הרחבה.

השמאל מרכיב את העמדה והפתרון מפרטים בדרך אוטמיסטית והחשיבה הימנית מתייחסת לזה כמכלול בהקשר רחב שלא בהכרח בנוי מהאטומים המוכרים לנו. החשיבה ה'שמאלית' מתעלמת מהקשר וקונטקסט מקישורים אישיים שלי (לאומי ומשפחתי), ורואים את העולם כמכלול של אינדיבידואלים נטולי הקשר (ולכן גם שווי מעמד). זהו השמאל הפרוגרסיבי בעולמנו העכשווי. האוניברסליזם נראה לכאורה כחשיבה בהקשר הכי רחב, אבל למעשה הוא תוצאה של התנתקות מההקשר. כך הוא מתחבר בדרך טבעית לפרטיקולריזם ואינדיסידואליזם קיצוני.

יתרונו של מוח ימין בא לידי ביטוי בעובדה שלא פעם אנחנו מגיעים לפתרון של בעיה בדרך של אאוריקה, כלומר השראה פתאומית, ולא דרך חשיבה שיטתית ולוגית. זה קורה לנו כשאנחנו מתנתקים מהחשיבה, למשל כשאנחנו נמצאים בטיול, ואז הרעיון עולה אצלנו בהיסח הדעת. הדרך ה'שמאלית' לפתור בעיות היא להשתמש במכניזמים ידועים ולבחור מתוכם על סמך הניסיון שלנו (מה שמוכר לנו) מה שמתאים לפתרון הבעיה. אנחנו לא מקשיבים לבעיה ולנסיבות שמולנו אלא כופים עליהם דרכים שכבר נמצאות אצלנו. זהו יתרונה אבל זה גם חסרונה.

התייחסות ראשונה אליי

בשלב הזה של הדיון עוברים בצורה מפורשת יותר בעקבות מקגילכריסט מתיאור של חשיבה 'שמאלית' כלומר מאופיה של ההמיספרה השמאלית, היישר לתפיסות של שמאל במובנו הפילוסופי, החברתי והאידאולוגי. וכנגד זה, עוברים מחשיבה 'ימנית' ואופיה של ההמיספרה הימנית לתפיסות של ימין אידאולוגי ופילוסופי.

ואז הם עוברים לעסוק בדיונים בין מאמינים לאתאיסטים, כאשר הצפי הוא שהמאמינים יהיו בעלי חשיבה 'ימנית' והאתאיסטים יהיו 'שמאלנים'. הדתיים עוסקים באמונה ובאלוהים, מושגים שמנותקים מהעולם המוכר לנו ומהשיח הרציונליסטי, ולכן הם אמורים להשתמש בכלים 'ימניים'.

אבל יש מישהו אחד ששובר להם את הפרדיגמה: אני. בדיונים שלי מול אתאיסטים (הם מתייחסים כאן לפודקסט שלי עם ירון וייסברג) אני משתמש בכלים שמאליים, כלומר בלוגיקה, ואף מזהה אמונה עם תפיסה רציונלית (האתאיסט לשיטתי אינו רציונלי). בהיפוך מרתק הם כמאמינים מסתייגים מזה. הם בעצם מקבלים במובלע שהחשיבה הרציונלית מובילה לאתאיזם ובכך הם לגמרי בצד של האתאיסטים, והוויכוח ביניהם הוא רק בשאלה האם הרציונליות היא אכן הכלי הנכון לטפל בסוגיות הללו. הם מזכירים את אמירתי ש"אחדות ההפכים" כמו כל חריגה מהלוגיקה זהו נונסנס, בעוד שמבחינתם זהו כמעט המוטו של המאמינים ושל האמונה. הם ממשיכים ומביאים את טענתי שאמירות כאילו משהו הוא "מעל השכל" ואמירות על "אחדות הפכים" הן תוצאות של עצלות מחשבתית, שכן ניתן להעמיד הכל על האדן הרציונלי ועל הלוגיקה. המסקנה היא שאני "מוח שמאל על סטרואידים".

המשך: תרבות המערב

ההתנתקות מהקונטקסט וההפרטה המוחלטת המקובלת במערב מובילים לאבדן המשמעות, שכן לחיים ולמעשים של אנשים יש משמעות אך ורק מתוך הקונטקסט הלואמי וההיסטורי שלהם. השלם הוא שנותן משמעות לחלקיו. רק משהו גדול ממני יכול לתת לי משמעות. מכאן שבמוח שמאל המשמעות דורשת המצאה שאדם ממציא ביחס לעצמו (האדם לא רק מחפש משמעות אלא בעיקר יוצר אותה). לכן באמת נוצרת תופעה של שיממון והיעדר משמעות אצל אנשים בתרבות הזאת.

כעת עוברים לדיונים אטימולוגיים על מטפורות של ראיה ושמיעה, כשהראייה מתארת את החשיבה השמאלית והשמיעה את הימנית. זאת בעקבות דברי הרב הנזיר על ההיגיון העברי השמעי מול ההיגיון היווני החזותי. שמיעה והאזנה נעשות בין שניים. יש הקשר ושיח ומתוכו צומחת המסקנה. אדם לא נמצא לבד בעולם. האדם הרואה הוא אינדיבידואל שניצב לבדו מול המציאות המנותקת ומנוכרת לו ותופס אותה מבחוץ. אין כאן דיאלוג.

ספרו של מקגילכריסט, האדון והעבד, מתאר את המצב שבו ההמיספרה השמאלית היא כמו עבד של הימנית שמבצעת עבורה משימות בצורה מאד טובה. בשלב כלשהו היא מורדת ורוצה עצמאות לעצמה, ומחליטה להחליף את הימנית ואולי אף לשלוט בה או להתעלם ממנה. היא נראית לה מיותרת. מוח ימין מבין שצריך גם וגם, גם לוגיקה מפרקת וגם סינתזה מאחדת. אבל מוח שמאל תופס את עצמו כחזות הכל ואין עוד מלבדו. בעקבות ההצלחה המדעית רואים במדע ובחשיבה את חזות הכל, ונפטרים מהאמונה, מהמסורות ומהקונטקסט. כעת כבר אין עמים ולאומים, שהרי אין אפשרות להגדיר ולתפוס אותם בצורה חדה, וכך כל מה שלא ניתן להגדרה והוכחה מתאדה. לא קיים. הלוגיקה הופכת לחזות הכל.

לאחר מכן הם עוברים לקישורים קבליים, גם זה בעקבות מקגילכריסט. ספירת החכמה מייצגת את צד ימין והבינה היא שמאל. הבינה רואה את הדין כאילו הוא עומד לעצמו, ולא מבינה שיסודו בחכמה. הדין רק מבטא בצורה קונקרטית יותר את הרעיון המופשט. הבינה נוברת בפרטים ובניתוח הלוגי שלהם והחכמה רואה את המכלול. אדם של בינה הוא מאד נוקשה. הוא נצמד לדינים לחוקים ולכללים (שלטון החוק, עליונות ההלכה), ולא מבין שיש להם קונטקסט שממנו הם נובעים ומופיעים.

כעת הם עוברים לתאר את המאבק בין שתי צורות החשיבה כמטוטלת היסטורית לאורך כל תולדות האנושות. משל לעסק שמקימים אותו מתוך חזון ויצירתיות של ימין, ואז כשהוא מצליח הבירוקרטיה והחוקים משתלטים עליו ומחניקים אותו. חסרה לו היצירתיות הימנית שבלעדיה הוא לא יכול להתקדם ולהתפתח. כך גם נפלו כל האימפריות ההיסטוריות על ידי תהליכי דקדנס, וזה גם מה שקורה לתרבות המערב כיום. הנאורות בת ימינו היא דיקטטורה של התבונה (הבינה), וזה עומד להחריב את המפעל של תרבות המערב. נצמדים לנוסחאות מופשטות ומתעלמים מהמציאות ומהשכל הישר. כך נמחקים המגדרים והמינים, ובעצם האדם אינו אלא מכונה משוכללת, או מצד שני בעל חיים מפותח. אין הבחנות ואין שיוכים ומיונים, והכל הופך לאוסף של אינדיבידואלים מנותקים. אין הקשר וקונטקסט, הפרט לא שייך לקבוצות שנותנות לו פשר ומשמעות, והכל מתפרק.

השכל השמאלי יוצר לנו מפות של המציאות ואז אנחנו מחליפים את המציאות במפה. יש לנו מפה פסיכולוגית, וכעת המפה היא האדם. בעוד שבחשיבה ימנית האדם הוא זה שמתואר על ידי המפה. בעל המפה. הייצוגים הופכים להיות הדבר עצמו, שכן הכל צריך להיתפס במונחי תיאורים. התל"ג ומדדים כלכליים שונים מהווים ביטוי שמאלי לאושר. אבל שכחנו שמדובר בביטוי או בייצוג ולא בדבר עצמו. כך מדינות מרוצות מתל"ג גבוה, למרות שהאזרחים בדיכאון ושיממון ואיבדו משמעות. הפנומנון (הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו) מכסה על הנואומנון (הדבר כשלעצמו) ומעלים אותו.

המשך: לוגיקה ומדע, וגם… שוב אני

בתוך הדברים הם עומדים על כך שישנה אשלייה בחשיבה הלוגית כאילו היא משהו מוחלט, ומתעלמים מכך שלוגיקה מבוססת על הנחות, ואלו לעולם אינן מוחלטות ולא מוכחות. הלוגיקה גוזרת מסקנה מהנחות אבל לעולם לא תיתן לנו את המסקנה כשלעצמה. לכן גם מתעלמים ממסקנות שמגיעות אלינו לא בדרכים לוגיות (אמונה, השראה יצירתית, התגלות).

האנטי תזה היא ההתגלות והאמונה, מהות החשיבה ה'ימנית'. אלו כלים שמתעלים מעל מגבלות השכל והלוגיקה. וכאן הם חוזרים שוב אליי (הפעם לדיבייט עם ג'רמי פוגל), בתור האנטימקגילכריסט, שכן אני מנסה להוכיח את קיומה של התגלות במקום להותירה כמשהו שמעל השכל והלוגיקה. בחוצפתי אני דוחף את החשיבה הרציונליות גם למעוזי הניגודים והנונסנס הנעלה והנשגב.

הם שואלים מאיפה מגיעות אלינו ההנחות שלנו? הרי זה בא מצד 'ימין' (שכן אין לנו הוכחה לוגית להנחות). אפילו בבסיס המדע יושבות הנחות אפריוריות שלא שאובות מהניסיון. הנחת הסיבתיות, ההנחה שחוקי הטבע אחידים ומתמידים ועוד ועוד. הם מזכירים שאיינשטיין התייחס לזה כאמונה או השראה. המדע הוא לכאורה הכי מוח 'שמאל', אבל בעצם ביסודו יושבת חשיבה 'ימנית'. התקדמות מדעית נעשית בקפיצות של יצירתיות, יצירת פרדיגמה חדשה ('הקשר הגילוי' במונחי הפילוסופיה של המדע). תורת היחסות והקוונטים שברו פרדיגמות יסודיות בחשיבה המדעית שעד אליהן. משפט גדל הראה את מגבלותיה של החשיבה הלוגית המצומצמת.

ומתוך כל זה עולה הפוסטמודרנה. שם ישנה קפיצה לוגית (!?) בין התובנה שאין לנו ודאות מלאה כי הלוגיקה אינה חזות הכל ואנחנו נזקקים גם להנחות 'ימניות', לבין המסקנה שאם כך אי אפשר להאמין לכלום. הסיבה לקפיצה הזאת היא שמבחינתם הלוגיקה היא אכן חזות הכל, ומה שהיא לא נותנת לא קיים. לעומת זאת, המסקנה ה'ימנית' היא שיש חיים מעבר ללוגיקה, וישנה לגיטימציה להשתמש במקורות אחרים.

הערה על היצמדות לתיאוריה

משמיעת הפודקסט נראה שהם מאוהבים מדיי בהבחנה שלהם, וממפים את כל היקום עליה. הכל נופל וקם על חשיבה ימנית או שמאלית. תרבות המערב כולה שמאלית והאמונה כולה ימנית. כל מאפייני האונה השמאלית מופיעים במערב וכל המאפיינים של הימנית מופיעים בחברה המאמינה. הזהות עם תפקודי ההמיספרות היא מושלמת.

נראה שהם מתעלמים מתופעות מנוגדות לחלוטין (שעל כמה מהן הערתי למעלה): הרי יש באקדמיה אנשים שכן מוצאים פרדיגמות חדשות. יש שם גם מחקר איכותני ולא רק כמותני (מה שאני עצמי מאד לא אוהב). יש היצמדות לעובדות ולא ניתוק מהן (לטעמי היצמדות מופרזת). תיאוריה מדעית נסמכת על הנחות אפריוריות, ואנשי המדע פועלים שוב ושוב בדרך הזאת. ועוד הרבה על זו הדרך.

אני מכיר את התופעה הזאת, מפני שאחרי שהמשגתי את ההבחנה בין האנליטי לסינתטי גם אני נטיתי לתלות כמעט כל תופעה בציר הזה. אבל הבחנות כאלה לעולם לא מופיעות באופן לגמרי נקי בעולם הממשי שלנו. במובן הזה הם מתנהגים בצורה מאד 'שמאלית' לפי הגדרתם, שכן הם לא נותנים לעובדות להרוס להם את התיאוריה. אני חושב שזוהי תכונה אנושית כללית ולא תכונה 'שמאלית', אבל אין אדם רואה נגעי עצמו.

הקדמה: על הדמיון בניסוחים

כפי שכבר הזכרתי, הקשרים שהם עושים ואפילו הניסוחים שלהם כמעט זהים לאלו שלי. לא אפנה כאן למקורות כי יש מיליונים. אי אפשר לפספס את הדברים הללו לכל מי שקצת יחפש אצלי.

אני מדבר על ההבחנה לגבי מקורן של הנחות היסוד בלוגיקה, ההצבעה על הקשר בין ימין לשמאל אידאולוגי לבין צורות החשיבה (שאני כיניתי אנליטית וסינתטית), אפילו הזיקה להמיספרות במוח מוזכרת אצלי. כמובן גם הקשר לימין ושמאל בקבלה, לספירות החכמה והבינה. הזיקה לראיית המדע כחזות הכל (המדעניזם), הקשר לתרבות המערב ולפרוגרס, ובפרט לנטייה שלו שמאלה ולכיוון החילוני.

אין כמעט רעיון אחד בפודקסט הזה שלא מופיע גם אצלי, וכמעט כולם מופיעים אצלי ממש באותו ניסוח וצורה. הדמיון ממש חזק ולכן אני אהיה מאד מופתע אם יתברר שהוא מקרי. ולמרות כל זאת, הדוברים רואים בי ממש את הקוטב המנוגד למהלך הזה. "מוח שמאלי על סטרואידים", כהגדרתם. זה אומר דרשני. אני לא נעלב כמובן, שהרי אין לי שום דבר נגד אדם שחושב אחרת ממני, אלא פשוט תוהה מדוע הם חושבים שאני מחזיק בעמדה אחרת ממה שהם מתארים, בפרט כאשר כל הניסוחים והקישורים הללו מפיעים עשרות פעמים בכתביי? לנקודה הזאת אקדיש את המשך הטור.

עיקרי משנתי בעניין זה: האנליטי והסינתטי

בספרי שתי עגלות הבחנתי בין חשיבה אנליטית לחשיבה סינתטית. חשיבה אנליטית נצמדת לעובדות האקטואליות שמול עינינו ולהיסקים לוגיים בלבד, ואילו החשיבה הסינתטית מקבלת גם את האינטואיציה (למשל כמקור ההנחות של הטיעונים הלוגיים). לאחר מכן הבחנתי שם בין שני סוגי החשיבה הללו לבין שתי עמדות בעלות שם דומה: העמדה האנליטית והעמדה סינתטית. אלו לא צורות חשיבה אלא עמדות פילוסופיות. העמדה האנליטית רואה בחשיבה האנליטית את חזות הכל. העמדה הסינתטית, לעומתה, משתמשת גם היא כמובן בכלי הלוגיקה והתצפית המדעית, אך מוכנה להשתמש גם בכלים משלימים (האינטואיציה). מבחינתה, הנחות של התבונה הן בעלות מעמד של אמת (לא ודאית), ולא סתם הנחות שרירותיות ולכל היותר יעילות, כמו שתופסת אותן העמדה האנליטית. טענתי בספרי הנ"ל לטובת העמדה הסינתטית. כולו מוקדש לעניין הזה.

זו הבחנה חשובה מאד, מפני שתוכלו להבין ממנה שאני אמנם משתמש בחשיבה אנליטית ובכלים לוגיים, אבל בהחלט לא רואה בהם חזות הכל. הלוגיקה מבחינתי היא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. סתירות לוגיות אכן אינן קבילות בעיניי. מושגים שהגדרתם סתירתית או עמומה עד כדי ואקום אכן לא מקובלים עליי. אבל מה שלא יוצא מהלוגיקה ו/או מתצפית אמפירית ישירה אינו נשלל על הסף. ואפילו לגבי הגדרת מושגים, עמדתי על כך שאי אפשר להגדיר את כולם במובן הלוגי החמור, ולו רק מפני שצריכה להיות מערכת מושגי יסוד שבאמצעותם נגדיר את השאר. מטרת הספר הנ"ל כולו הייתה לטעון שיש חיים מעבר ללוגיקה (אבל לא בניגוד לה). עיקר ענייני, לא רק בספר ההוא אלא בכלל, הוא לנסות ולחדד את העובדה הזאת עצמה. אלא שאני עושה זאת תוך שימוש בכלים לוגיים ואנליטיים.

בין היתר אני מצביע שוב ושוב על ההנחות האפריוריות של המדע כדי להוכיח שאי אפשר להעמיד את המדע על תצפית ולוגיקה בלבד. שוב ושוב אני מסביר את תפקידן של הנחות היסוד בטיעון לוגי ואת מעמדן (שלא מבוסס על טיעון והוכחה לוגיים). והרי זה בדיוק מה שהם מביאים בשם מקגילכריסט. אז למה לדעתם אני שייך לצד ה'שמאלי' (על סטרואידים)? כנראה מפני שאני עושה שימוש בכלים לוגיים ורואה בהם תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק). אבל זהו שימוש בחשיבה אנליטית ולא החזקה בעמדה אנליטית. האם בכוונתם להתנגד ללוגיקה באופן קטגורי?!

למרות היותי בעל עמדה סינתטית מובהקת, ולמרות התנגדותי הנחרצת לעמדה האנליטית, אני ממאן לקבל ניסוחים לא ברורים ובוודאי סתירות. השימוש בעקרונות סותרים לא יכול לקבל הצדקה על ידי הצבעה על מגבלות השכל. זהו הבל. השכל אכן מוגבל כי הוא לא מבין הכל. אבל סתירות אינן משהו שהשכל לא מבין אלא משהו שהשכל מבין שלא (!). לומר משפט סתירתי פירושו להניע שפתיים בלי לומר כלום. לכן אין לנו אופציה לאמץ עמדה סתירתית גם אם היינו רוצים. אנחנו יכולים כמובן להניע את שפתינו כך שהרוח היוצאת מהן תישמע כמו: "אני מאמין בסתירה לוגית". אך זוהי הנעת שפתיים שאינה מלווה בהליכים קוגניטיביים. מי שחושב שהוא יכול לטעון טענות שמנוגדות לחוקי הסתירה והשלישי הנמנע עוסק בהנעת שפתיים. כל השאר הוא קשקוש וחוסר הבנה.

צריך להבין שאין ולו ערעור תקף אחד על חוק השלישי הנמנע ובוודאי לא על חוק הסתירה. לוגיקנים כמו לוקשביץ שפיתחו לוגיקה תלת ערכית או עמומה, לא עוסקים בהחלפת הלוגיקה שלנו אלא בבניית מערכת פורמלית כלשהי שאינה לוגיקה במובן הרגיל. ההיתלות בהם היא חוסר הבנה מחפיר. כמובן תמיד תיתכן טעות בחשיבה הלוגית שלנו, ואדם שמשתמש בלוגיקה צריך להיות ער לכך שהוא עלול לטעות. אבל זו טעות בגברא ולא בחפצא, כלומר זה לא באג בלוגיקה אלא טעות של האדם שמשתמש בה. בהנחה שאכן מצאתי בעמדה כלשהי סתירה לוגית, אחת דינה להידחות. אם הייתה לי טעות ופספסתי את העובדה שבעצם אין כאן סתירה, זוהי טעות שלי ולא מגבלה של הלוגיקה. ומכאן שכדי להצביע עליה יש לאתר את הטעות ולנסח ולהגדיר אותה היטב. הפרחת אמירה שיש דברים מעל השכל היא נונסנס, ובעיקר התחמקות עצלה מחשיבה. אם כוונתך להראות שאין כאן סתירה היכבד והראה זאת. אם אתה טוען שעלינו לקבל סתירות, הסבר לי מה משמעות העניין, וגם למה זה נכון.

בחזרה לפודקסט

אחזור שוב ואומר שבכל הטיעונים שלהם עד האחרון לא מצאתי אפילו אחד שתומך בכך שעלינו לאמץ סתירות ודברים שעומדים מעל הלוגיקה. כל עוד לא הראית שיש כאן טעות, ההיתלות באחדות ההפכים או בנונסנס אחר שמעל השכל אינה אלא עצלות מחשבתית. לדוגמה, כשאתה מצביע על כך שכל טיעון לוגי מבוסס על הנחות, ושלהן עצמן אין הוכחה לוגית, העלית כאן טיעון לוגי. איך מכאן אתה מסיק שניתן לאמץ סתירות לוגיות, או שהלוגיקה מוגבלת? כל מה שעליך לומר הוא שיש לנו מקורות מידע מעבר לתצפית החושית הישירה, בדיוק מה שכתבתי שוב ושוב בספרי הנ"ל ובעוד המון מקומות אחרים. אז מה בחשיבתי כאן הוא 'שמאלי'? זה שטרחתי לנמק ולהגדיר את הדברים?

באופן כללי יותר, המשוחחים שם עושים טעות מתודולוגית ופילוסופית לכל אורך השיחה. גם הם מצביעים בכלי ניתוח לוגי על מגבלותיה של החשיבה הלוגית, אבל הם מציגים את האלטרנטיבה המתבקשת מכך כמוכנות לקבל סתירות ודברים שמעל השכל. זו סתם שטות כאמור. האלטרנטיבה היא לא להתעצל ולנסח ולהבהיר היטב את המקורות שמעבר ללוגיקה ולהראות מדוע הם אינם עומדים בסתירה אליה (בכך עוסקים הגיונים שלי במהותה וטיבה של האינטואיציה).

נגד מה באמת הם יוצאים? בדיוק נגד מה שאני יצאתי: העמדה האנליטית (ולא החשיבה האנליטית, שמשום מה הם תוקפים דווקא אותה). הם יוצאים נגד מי שלא מוכן לקבל פירושים אלגוריים לטקסט, או לקבל אמונה באלוהים, או הנחות אחרות של התבונה. מי שלא מוכן לקבל שיש הבדל בין מגדר נשי וגברי, רק בגלל שקשה להגדיר אותו באופן לוגי חד. אבל נגד כל אלו גם אני יוצא. למה זה מחייב חריגה מהלוגיקה? האם על בעל חשיבה 'ימנית' חל איסור להשתמש בהגדרות וטיעונים לוגיים כדי להבהיר ולטעון לטובת העמדה הסינתטית? הם עצמם אומרים שלא. הם עצמם מסבירים שהחשיבה ה'ימנית' צריכה לעשות שימוש גם בהמיספרה השמאלית ובחשיבה האנליטית. זה בדיוק מה שאני עושה לכל אורך דרכי. האם יש חובה להיות עצל ולא בהיר ולהשתמש בניסוחים שגויים בעליל כדי לתמוך בעמדות הללו? זו כבר החרמה של הלוגיקה עצמה ככלי, ולא של עמדה לוגיציסטית.

אני מתנגד נמרצות לעמדה שרואה בתצפית ובלוגיקה חזות הכל. זוהי עמדה רציונליסטית ולא רציונלית. עמדה שאונסת הכל להיכנס לכלי הכרה וחשיבה מאד מצומצמים. טענתי היא שאמנם מה שראינו הוא משכנע, אבל בו בזמן "לא ראינו אינה ראיה". חשיבה פילוסופית כמעט כולה היא סינתטית ולא אמפירית. יש להם משהו נגד פילוסופיה באשר היא? האם אמונה דתית מחייבת טיפשות?!

מילא אם הייתה עולה שם ולו טענה אחת שאיני יכול לבסס אותה הגיונית ולהתאימה ללוגיקה, אז היה מקום לשאול האם עלינו להיצמד לחשיבה האנליטית ולוותר עליה או לחרוג מהאנליטיות. אבל לא עולה שם ולו טענה אחת כזאת. אם אני מצליח להראות שאתאיזם הוא עמדה לא רציונלית, איזו בעיה הם רואים בזה? נראה שמבחינתם הבעיה אינה שנכשלתי בלהראות את זה, אלא עצם הניסיון לעשות זאת הוא העבירה החמורה שעברתי. הוא הדין לגבי ההתגלות. נניח שיש לי טיעונים טובים כדי להראות שאכן הייתה התגלות. שוב, הבעיה כפי שהם מציגים אותה אינה שהטיעונים שלי לא טובים, אלא עצם הניסיון שלי להעמיד את אמונת ההתגלות על מסד הגיוני ואמפירי. מה הבעיה בזה? האם מאמינים חייבים להיות טיפשים, או לא הגיוניים? האם אמונה דורשת חריגה מרציונליות? נראה שבכך הם לגמרי מסכימים עם האתאיסטים, ובנקודה זו בדיוק המחלוקת שלי עמם.

אם הם היו מצביעים על כשל בטיעונים שלי או על טענה אחת שאי אפשר להתאימה לחשיבה לוגית ואמפירית-מדעית, היה מקום לדיון. אבל לא תמצאו שם ולו דוגמה אחת כזאת. אז למה סתם להתעקש שעלינו לחרוג מחשיבה הגיונית? פשוט מאד: זה פוטר אותנו מהתמודדות עם טענות נגד חזקות. כפי שכתב רודולף אוטו בהקדמה למהדורה האנגלית של ספרו הקדושה, אחדות ההפכים היא מפלטו של העצל. כך משחקים מאמינים עצלים לידיהם של האתאיסטים. יוצא שכולם צריכים להיות שותפים לכך שהאמונה היא משחק סכום אפס מול החשיבה ההגיונית, וכל אחד צריך לבחור האם להיות צדיק (טיפש) או חכם (אתאיסט). זוהי נקודת המוקד של הוויכוח שלי איתם, ולא ההזיות שלהם לגבי חשיבה ימנית ושמאלית.

מוקד הביקורת שלי: על מינוח ומהות

שימו לב שזוהי בעיקר שאלה של מינוח, שכן גם הם משתמשים בטיעונים לוגיים ואמפיריים כדי לבסס את טענתם על מגבלותיהם של הכלים האנליטיים, ממש כמוני. אלא שמשום מה הם בוחרים לתאר זאת כאילו יש כאן חריגה מהלוגיקה ואחדות ההפכים וכו'. המינוח כאן חשוב, מפני שמה שעולה מהשיח הזה הוא שכל אדם צריך לבחור האם להיות צדיק או חכם. זו רשות למאמין להיות טיפש ולשגות בהזיות שהרי הלוגיקה אינה כלי מומלץ בבואך לגבש עמדה. וזהו אישור לאתאיסט שטוען שהמאמין הוא טיפש שאינו חושב הגיונית ומדעית.

המינוח הזה עצמו הוא תוצאה של אותה עצלות מחשבתית. סוג של לגלוג מתנשא על החשיבה ההגיונית. היא הרי קטנה עלינו, המאמינים. אנחנו מעל זה. לא מפריע להם שכך טוען כל הוזה הזיות וכך מחנכת כל כת, שכן כך הם מגינים על עצמם מפני ביקורות והופכים את התזה שלהם לשרירותית, חסינה מביקורת ולכן גם חלשה.

מניסיוני, אמירות על אחדות ההפכים, אמונה מעל השכל וכו', באות מפיהם של אנשים שלא מוצאים תשובות ענייניות לטענות הנגד שעולות נגדם, או מחמת עצלות או מחמת טיפשות. הדרך שלהם להתמודד היא לברוח לסיסמאות ריקות על חריגה מהלוגיקה. כיום בעידן הניו אייג' זה אפילו נשמע מאד עמוק, רוחני ונשגב, וכך אותם שלכאורה מנסים להגן על האמונה מפני הוואקום הפוסטמודרני מתבצרים מאחורי החומות שהוא עצמו מספק להם. כך כתבתי לא פעם על מנטרת "מעגל השונויות" של הרב שג"ר.

אגב, גם צורת הטיעון הזאת שבמקום להתמודד עם טיעונים מצביעים על מקורם ומתייגים אותם (טוב, זו חשיבה 'שמאלית'. בלי להיכנס לשאלה ולדיון האם היא נכונה), אופיינית מאד לחשיבה האקדמית ה'שמאלית'. שם כשאתה מעלה טיעון אומרים לך משהו כמו: "טוב, זו גישה יומיאנית, קאנטיאנית, פרה סוקרטית, או בלבוליאנית". במקום להתייחס לטיעון ולטענה מתייגים אותם. שוב, ידידינו מהפודקסט עושים שימוש בכלים שנגדם הם יוצאים.

דוגמת הצהבת: על רציונליזם ורציונליות

כדי לחדד יותר את הבעיה שאני רואה בשיח שלהם, אביא כאן שוב דוגמה שכבר השתמשתי בה לא פעם. כשהייתי בישיבה היה בחור שחלה בצהבת ושכב חודשים רבים ללא שיפור, בבית וגם בבית חולים. יום אחד שמעתי מחבר משותף שלנו שהיה אצלו שהגיעה אליו בחורה צעירה שהעמידה לו יונים על הפופיק כדי שישאבו את הצהבת. היונים מתו בזו אחר זו, ואחרי כמה ימים הוא הבריא ושב לבית המדרש.

כשסיפרתי את זה להוריי הם ספקו כפיים על מה שהישיבה החשוכה (גוש עציון) עושה למוח הביקורתי שלי. מקגילכריסט ושני עמיתיו כאן כנראה היו מסבירים להוריי שיש דברים שמעל השכל ואחדות הניגודים (המדע הרפואי גם נכון וגם לא נכון) וכו'. ואילו אני הקטן אמרתי להם שעליהם להבחין בין רציונליות לבין רציונליסטיות. הם בעצם הגיבו כמו רציונליסטים, אבל לא בצורה רציונלית. הרציונליסט מנסה להעמיד הכל על הידע המוכר (החשיבה של ההמיספרה ה'שמאלית'), ומה שלא מסתדר לו כנראה לא קיים. אמרתי להם שלפי גישתם הרציונליסטית היינו היום מחזיקים במדע של אדם הראשון, שהרי כל ניסוי שהיה מראה לנו משהו חדש היה נדחה על ידינו כלא הגיוני. לעומת זאת, אדם רציונלי (להבדיל מרציונליסטי) צריך להיות מוכן לקבל עדויות אמינות על תופעות שלא מתאימות לפרדיגמה הקיימת שלו, ואם הוא משתכנע שהן אכן קיימות עליו לחפש להן הסבר, ואם צריך אז גם במונחי החלפת פרדיגמה.

בקיצור, יש שלושה סוגי תגובה לסיפור כזה:

• אדם תמים מאמץ את ההסבר ומסביר שהריפוי מהצהבת היה משהו שמעל השכל. כך כנראה היו מגיבים המקגילכריסטים.
• רציונליסט היה דוחה את העדות על הריפוי, וכך עשו הוריי.
• אבל אדם רציונלי יכול לקבל את הדיווח, ואז לחשוב מהו ההסבר המדעי לתופעה (באם יש כזה).

מהי לדעתכם הדרך הנכונה להתמודד עם עדות כזאת? הדרך העצלה של המקגילכריסטים, הדרך הרציונליסטית המקובעת של הוריי, או הדרך הרציונלית?

הוא הדין לגבי כל הטענות שהם מנסים להתמודד עמן בפודקסט. למשל טענותיו של דוקינס שמעלה טיעונים נגד התיאור המקראי כפשוטו, או נגד קיומו של אלוהים. הם טוענים נגדו בשני מישורים: 1. דוקינס הוא בעל חשיבה 'שמאלית' (כלומר אדם הגיוני רח"ל). 2. יש דברים שמעל השכל ויש המיספרה ימנית ושאר סיסמאות. דבר אחד הם לא עושים: להעלות טיעוני נגד. אני, לעומת זאת, מציע להראות לדוקינס ולעולם באמצעות טיעונים לוגיים מדוע טיעוניו לא הכרחיים וגם לא נכונים (זה מה שעשיתי בספרי אלוהים משחק בקוביות). אני אכן אטען שיש לנו מקורות מידע מעבר לתצפית המדעית, ואני גם אומר שאינטואיציה היא כלי שיש לסמוך עליו והלוגיקה אינה חזות הכל. אבל בניגוד אליהם, אני בהחלט לא אטען שעלינו לחרוג מהלוגיקה, ולו רק מפני שאי אפשר לעשות זאת.

הוא הדין לגבי אמונה באלוהים, אמונה בהתגלות, ועוד טיעוני ביקורת שונים (כמו ביקורת המקרא). בכל ההקשרים הללו תוכלו לראות שהדיבורים על המיספרות אינם אלא בריחה מהתמודדות והתבצרות מאחורי תיוגים וסיסמאות נבובות. הדרך העצלה היא להתחמק מהתמודדות לוגית ומדעית ולהתבצר מאחורי מסך ערפל של אחדות ההפכים, המיספרה ימנית וכו'. אדם מעלה טיעונים לוגיים, מדעיים והגיוניים, וזוכה מהמאמינים לתשובות שעוסקות בו במקום בטיעוניו: טוב, אתה מוח 'שמאלי' אבל אנחנו 'ימניים'. אתה מסתמך על הלוגיקה, עלוב נפש שכמוך, אבל אנחנו מעל זה. "במקום שנגמרת הפילסופיה מתחילה האמונה" ושאר פנינים כעין זו.

זוהי בדיוק העצלות המחשבתית שעליה אני מצביע. היא מונעת מחוסר יכולת או מחוסר רצון להתמודד עם הטיעונים עצמם, וההתחמקות היא בתיוגים ובטיעונים לגופו של הטוען במקום לגופם של הטיעונים. מה שבעיקר מוזר בעיניי הוא שאנשים הופכים את העצלות הזאת לאידאולוגיה. כאילו שאם נתנו לה שם (חשיבה 'ימנית') נפתרה כאן הבעיה המהותית והוצעו מענים לטיעוני המבקרים.

לסיום, כפי שהבטחתי אני מביא את השחזור המקדים של הפוסט. מי שקרא עד כאן יוכל להשוות ולהתרשם.