האם הרב פסיכופט? ועל בזבוז זמן שיכל להנצל

שלום הרב מיכאל אברהם, רציתי לשאול שתי שאלות:

א. ראשית, אני מתנצל מראש על הניסוח, שעלול להישמע פוגעני. זו ממש לא הכוונה, אלא שאלה עניינית שמעניינת אותי. שמעתי אותך אומר שאינך מרגיש רגש דתי, ורציתי להבין האם זה ייחודי דווקא לרגש הדתי, או שבאופן כללי אתה כמעט לא חווה רגשות מסוגים שונים. ואם אכן מדובר בהיעדר או במיעוט משמעותי של רגשות באופן כללי — האם לדעתך התיאור "פסיכופת" מתאים לך במובן ההגדרתי של המושג? שוב, אני משתמש במילה כמונח תיאורי ולא כקללה או כביקורת.

ב. האם במבט לאחור אינך מצטער במידה מסוימת על השנים שהשקעת דווקא במסגרת של ישיבה חרדית? אני לא מתכוון רק לשיטת העיון שלימדו שם, שחלקים ממנה, להבנתי, אתה כיום מבקר ורואה כלא נכונים, אלא גם לעולם המוסר, צורת החשיבה וההשקפה החרדית שבתוכה חיית ושאותה ספגת במשך שנים — בעוד שכיום, להבנתי, חלקים משמעותיים מאותה תפיסת עולם נראים לך לא נכונים כלל וכלל.

כלומר, אדם יכול להשקיע שנים רבות בלימוד, בעיון, בעבודת המידות ובניסיון להתאים את עצמו למערכת שלמה של ערכים והשקפות, ואז לגלות בהמשך חייו שהוא בכלל אינו מקבל חלק גדול מהנחות היסוד שעליהן כל אותה מערכת הייתה בנויה. מעבר לכך, המסגרת עצמה גם משאירה אותו במשך שנים בתוך ספקטרום די סגור של רעיונות, אפשרויות חיים ועולמות שאליהם הוא נחשף.

לפעמים אני חושב שאולי היה מועיל יותר לקחת אפילו חצי שנה, לעצור ולעשות חושבים אמיתי עם עצמך: מי אני, מה אני באמת חושב, מה מעניין אותי, במה אני רוצה לעסוק בעתיד; ללכת לספרייה, לקרוא באופן עצמאי, להיחשף לעולמות ולרעיונות שונים, ורק לאחר מכן להחליט במה נכון להשקיע שנים מהחיים.

כשאני מסתכל כך על הדברים, קשה לי שלא להרגיש ששנים של השקעה במסגרת, בשיטת לימוד ובעולם מוסרי והשקפתי שבדיעבד אדם דוחה חלקים משמעותיים מהם, הן במידה מסוימת זמן שהיה אפשר לנצל אחרת ואולי אף למנוע את בזבוזו. הייתי שמח לשמוע כיצד הרב מסתכל בדיעבד על השנים שלו בישיבה החרדית: האם למרות הפער הגדול בין העולם ההוא לבין השקפתו כיום הוא עדיין רואה בהן ערך שמצדיק את השנים שהושקעו, או שגם הוא מרגיש שחלק משמעותי מהזמן הזה היה יכול להיות מנוצל בצורה טובה ונכונה יותר?