קידושי כסף ושיטתך ברמבם

לא הבנתי את התשובה

התכוונתי שלקידושי כסף יש מקור מקיחה קיחה. לכן סביר להעמיד מקור אחר בשטר. אמנם גם שטר נלמד מהיקש הויה ליציאה.

בעיקרון, גם שטר וגם כסף היו אמורים להיחשב "מדברי סופרים", שהרי שניהם נלמדים מדרשות (שטר מהיקש "ויצאה והיתה", וכסף מגזירה שווה "קיחה קיחה" או מריבוי "אין כסף"). אולם לגבי שטר, הגמרא בקידושין (ט ע"ב) שואלת על הפסוק של נערה מאורסה שנסקלת – "היכי משכחת לה" בלא ביאה? ועונה רב נחמן בר יצחק: "כגון שקידשה בשטר, הואיל וגמר ומוציא גומר ומכניס". כלומר, חז"ל בעצמם קבעו במפורש שהטקסט המקראי המדבר על נערה מאורסה עוסק בקידושי שטר. מכיוון שחז"ל העידו מפורשות שזהו הדין המכוון בפסוק, רואים שהם הבסינו שיש מסורת על שטר וזה מעיד שהשטר הוא דרשה סומכת ומוגדר כדאורייתא.

רק אזכיר שמבחינת המקור הרמב"ם קורא לקידושי כסף "מדברי סופרים" מפני שמקורם בדרשה ולא בלשון מפורשת בתורה או באמירה מפורשת של חז"ל שהם מדאורייתא. אבל מבחינת התוקף ההלכתי תוקפם של קידושי כסף הוא מדאורייתא. הסברתי זאת בכך שמוסד הקידושין עצמו ("כי יקח איש אשה") מפורש בתורה כאיסור אשת איש מן התורה, הדרשה של כסף אינה דרשה יוצרת שמחדשת מחויבות מדרבנן, אלא דרשה מבארת/מפרשת. היא גילתה לנו שגם נתינת כסף היא אופן קנייה שמממש ומבאר את המושג המקראי "קידושין".
לכן הרמב"ם פוסק בהלכה הסמוכה (הלכות אישות פ"א ה"ג) שמי שבא על אישה שנתקדשה בכסף – חייב מיתת בית דין מדאורייתא לכל דבר.

רב נחמן בר יצחק קובע פה שמאורסת שכתוב בתורה זה קידושי שטר, אבל זה פירוש שלו. לכאורה הוא היה יכול באותה מידה להגיד שמאורסת שכתוב בתורה מתכוון לקידושי כסף. אין פה בסוגיא שום מקור אינדיקטיבי מהסוג שהרמב"ם אומר שצריך להיות לזה שהדין הוא מדאורייתא או שיש פה מסורת להלכה הזאת.

לכאורה זה קידם אותנו שלב לעבר זה שיש דרך להיות מאורסת מהתורה, אבל מה הדרך לכך? אין שום מקור אמיתי מוסמך לשיטת הרמב"ם בזה.