ירידה מהארץ

האם, באופן כללי, האיסור לעזוב את הארץ תקף כיום? הרי הארץ הייתה די ריקה מיהודים לאורך אלפיים השנים האחרונות, וגם כיום, כשיש מדינה יהודית בא״י ישנם מיליוני יהודים דתיים וחרדים שנשארים לגור בחו״ל, ואף ישנם שטוענים שיש איסור לגור בארץ ישראל לפני ביאת המשיח. האם הגיוני לומר שהם פועלים בניגוד להלכה?
ראיתי בויקיפדיה בערך ההלכתי הנידון שכשיש סכנה לגור בישראל צריך להילחם עליה גם עד מסירת הנפש. האם זה לא סותר את ההיתר לעזוב אותה כשיש בסיס להנחה שהיא בסכנה?
תודה רבה

בהחלט כן. כבר כתבו פוסקים שיש הבדל בין לא לעלות לבין לעזוב את הארץ. כעין זה כתבו נושאי כליו של הרמב"ם בהל' מלכים על החזרה למצרים (הוא עצמו גר במצרים).
זה שיש הרבה שעושים משהו זה מכשיר אותו? יש גם הרבה שמדברים לשון הרע. נכון שכאן חלק מאותם רבים גם חושבים שזה מותר (משא"כ בלשון הרע), ועדיין. יתר על כן, איך הם חושבים שיש בזה איסור אם רבים עושים זאת? כלפיהם אין טענה דומה?
מצוות כיבוש הארץ, להבדיל מישיבת הארת, מוטלת על הציבור. כיום שיןא ציבור יהודי ולדעתי אין מצווה לכבוש את הארץ. לכן כל מלחמותינו כיום אינן נכנסות לגדר כיבוש הארץ אלא עזרת ישראל מיד צר (כלומר פיקוח נפש). אחת ההשלכות (שעמדתי עליה בטור 609) היא החובה של יהודים מחו"ל להצטרף.

האם יש מקום להתיר הגירה והשתקעות במדינה אחרת גם במקרה שבו אין האדם מאמין שמדינת ישראל בסכנה קיומית, אך מגורים בה גורמים לו למצוקה נפשית בעקבות סיבות אחרות, כגון פחד כללי ממצבים ביטחוניים קשים (שלא בהכרח כוללים סכנה קיומית למדינה), מצב כלכלי לא טוב, תחושת ניכור חברתי וכדו׳?

קשה לתת כאן הגדרות חדות. יש היתר לעזוב את הארץ לצרכי פרנסה ושבירת רעב, ונראה לי שמצוקה נפשית לא גרועה מאלה.

אבל האם אין ההיתר לעזוב את הארץ לצורכי פרנסה ושבירת רעב הוא רק לצורך עזיבה זמנית? אני מדבר על הגירה והשתקעות

גם זה זמני. כשהמצב ישתפר הוא יחזור.

אבל האם מותר לו מלכתחילה לצאת בכוונה להשתקע, כשהוא איננו מאמין שבעתיד יחזור להשתקע שוב בישראל?

לא משנה מה הוא מאמין. משנה מה הוא עושה ולמה.