בהחלט ייתכן שהתבלבלתי, אבל נראה שאמרת כאן שני דברים שונים:
1.ההתקדמות של סיבה ומסובב היא על ציר זמן פנימי, בעוד בציר האמיתי הם סימולטניים
2. יש בין הסיבה למסובב הפרשי זמן גם על הציר האמיתי, אלא שההתקדמות היא רציפה
בשבת חשבתי שגם בהחשבת חמץ בפסח אחרי הביטול יש מעגליות דומה. הגמרא אומרת שבודקים חמץ שמא ימצא גלוסקה נאה ויחשיב אותה בפסח. וכאן עולה השאלה אז מה בכך? הרי הוא ביטל את החמץ לפני פסח. אז מדוע החשבת החמץ בפסח מבטלת את ביטול החמץ ומחייבת אותו בבל יראה ובל ימצא?
היה אפשר לומר שעצם החשבת החמץ מגלה שבזמן הביטול לא באמת ביטלו את החמץ. אך זה נשמע מופרך. הרי בזמן הביטול באמת ביטלת והחשבת אותו לעפר. ולכן חשבתי שאולי באמת יש כאן ציר זמן פנימי. החשבת החמץ בתוך פסח מחריגה אותו מהחמץ הבטל שהתבטל לפני הפסח ומחייבת אותך למרות שבזמנו ביטלת את החמץ. לא יודע אם זו דוגמא טובה.
אינני מונח בסוגיא, אך לפי זכרוני אומרים ראשונים, שהחשש הוא שימצא גלוסקא יפהפיה ויבוא לאוכלה מבלי לשים לב שהוא בפסח. או שיתחייב משום 'בל יראה' ברגעי ההתלבטות שאחרי המציאה, כאשר הוא יתלבט ויחפש פתרון שלא יחייב ביעור הגלוסקא, וברגעי התלבטות אלה יימצא עובר על 'בל יראה'.
בברכת 'חג המצות בדיצות', ירון פיש"ל אורדנר
דומני שבימינו הביטול המחשיב את החמץ ל'עפרא דארעא' מחייב לבערו, שהרי איזו 'בעלבוסטע' תרשה שיסתובב 'עפרא דארעא' בארונות או על הרצפה? בימים הקדמונים היתה רצפת הבית כולה "עפרא דארעא' ואיש לא התרגש, אך כיום 'עפרא' בבית הוא 'בל יראה ובל ימצא' כל השנה. 🙂
ומעשה באישה שמצאה תולעת במרק, והציעה את הבעיה לבעלה. האברך החל לנתח בקול את הנושא והתחיל לצדד להיתר מצד הסברא שמא התולעת נתרסקה ובטלה. רק שמעה האישה את האופציה שבמרק מסתובבת תולעת מרוסקת – תוך שניה הגיע תכולת הסיר אל תוך האסלה. היעלה על הדעת שאישה בתזמננו תרשה שיימצא 'עפרא דארעא' ברצפת ביתנ או בארונותיה? חלילה חלילה וחוזר חלילה…
שם ברור שהכוונה היא שלמפרע לא היה ביטול. כשביטל לא העלה בדעתו שיש לו חמץ כל כך משובח ואילו היה יודע אולי לא היה מבטלו. אם תרצה לראות דוגמה מעניינת של מכניזם למפרע בדין חמץ, ראה מאמרי על האוקימתות.
לרש"י, החשש כפי שכתבתי ש'דעתיה עלה' היינו כשימצא, ובזמן התלבטותו תחייב בב"י. דומני שלראשונים החולקים עליו (תוס' רמב"ן) 'דעתיה עלה' היינו נשעה שחל איסור ב"י, שאין הגלוסקא בטלה מאליה כפירורים מפני שחשובה היא. ברא"ש מבואר שהחשש הוא לגלוסקה שידע על קיומה אך שכח בשעת הביעור ממנה, ולפי"ז 'דעתיה עלה' בעבר. נראה שהן לרש"י והן לחולקים עליו, לא מדובר בגילוי דעת למפרע.
כל זה נראה על פניו מתוך מה שראיתי בחטף, בתשובת הרב י"נ אפשטיין (חבל נחלתו יא,יא) ובמאמרו של הרב י"צ רימון, 'חמץ שאינו ידוע (באתר 'תורת הר עציון') והמעיין יעיין, וימצא בע"ה גלוסאות יפות 🙂
כפי שכתב (אני כבר לא זוכר את שמו מרוב כינויים) נראה ברש"י שאין מדובר בגילוי דעת למפרע. מראש הוא ביטל את החמץ כולל את הגלוסקאות הנאות. עכשיו כשהוא מצא אותה החשבתו את הגלוסקה הופכת אותה חזרה לחמץ שמתחייב עליו. ושוב עולה השאלה אז מה בכך? הרי הוא כבר הגדיר זאת כעפר הארץ?
אלא צריך לומר שהחשבתו את החמץ פועלת כסיבה מקבילה לביטול החמץ ונותנת לו מעמד של חמץ למרות שביטל את החמץ.
יכול להיות שלא הבנתי נכון עד הסוף את הטיעון האחרון, אבל גם אם נניח שיש קדימות בין הסיבה למסובב על פני ציר הזמן הפנימי, מהי ההצעה בעצם?. לצורך העניין, קבלת הגט היא סיבת הגירושין שהוא סיבת קבלת החצר שזה מאפשר את קבלת הגט. אבל גם תיאור כזה לא באמת פותר את הבעיה. הרי מהלך לוגי הוא לא מעגלי ולכן קבלת הגט לא תיתכן בלעדי בעלות שלה על החצר – מה שאין לה כאשר הבעל מגיע אליה. סימולטניות לא עוזרת במצב זה אלא רק הנחה כי בעלותה על החצר קודמת לקבלת הגט, וזאת אין לנו.
בהחלט ייתכן שהתבלבלתי, אבל נראה שאמרת כאן שני דברים שונים:
1.ההתקדמות של סיבה ומסובב היא על ציר זמן פנימי, בעוד בציר האמיתי הם סימולטניים
2. יש בין הסיבה למסובב הפרשי זמן גם על הציר האמיתי, אלא שההתקדמות היא רציפה
מה הנכון?
אלו שני שלבים שונים של הטיעון. בשלב א, אני מניח סימולטניות על הציר האמיתי. בשלב ב אני מדייק את זה ואומר שזו לא ממש סימולטניות אלא התקדמות ברצף.
הבנתי. תודה.
"אין לך דבר שלא קודם לו רישומו. משל לעוף, קודם שהוא עף פורס כנפיו והן עושות צל, מביט הוא בצל ונוטל כנפיו וטס" (עגנון, עידו ועינם)
בשבת חשבתי שגם בהחשבת חמץ בפסח אחרי הביטול יש מעגליות דומה. הגמרא אומרת שבודקים חמץ שמא ימצא גלוסקה נאה ויחשיב אותה בפסח. וכאן עולה השאלה אז מה בכך? הרי הוא ביטל את החמץ לפני פסח. אז מדוע החשבת החמץ בפסח מבטלת את ביטול החמץ ומחייבת אותו בבל יראה ובל ימצא?
היה אפשר לומר שעצם החשבת החמץ מגלה שבזמן הביטול לא באמת ביטלו את החמץ. אך זה נשמע מופרך. הרי בזמן הביטול באמת ביטלת והחשבת אותו לעפר. ולכן חשבתי שאולי באמת יש כאן ציר זמן פנימי. החשבת החמץ בתוך פסח מחריגה אותו מהחמץ הבטל שהתבטל לפני הפסח ומחייבת אותך למרות שבזמנו ביטלת את החמץ. לא יודע אם זו דוגמא טובה.
בס"ד מוצש"ק הגדול תשפ"ב
לי"ד – שלום רב,
אינני מונח בסוגיא, אך לפי זכרוני אומרים ראשונים, שהחשש הוא שימצא גלוסקא יפהפיה ויבוא לאוכלה מבלי לשים לב שהוא בפסח. או שיתחייב משום 'בל יראה' ברגעי ההתלבטות שאחרי המציאה, כאשר הוא יתלבט ויחפש פתרון שלא יחייב ביעור הגלוסקא, וברגעי התלבטות אלה יימצא עובר על 'בל יראה'.
בברכת 'חג המצות בדיצות', ירון פיש"ל אורדנר
דומני שבימינו הביטול המחשיב את החמץ ל'עפרא דארעא' מחייב לבערו, שהרי איזו 'בעלבוסטע' תרשה שיסתובב 'עפרא דארעא' בארונות או על הרצפה? בימים הקדמונים היתה רצפת הבית כולה "עפרא דארעא' ואיש לא התרגש, אך כיום 'עפרא' בבית הוא 'בל יראה ובל ימצא' כל השנה. 🙂
ומעשה באישה שמצאה תולעת במרק, והציעה את הבעיה לבעלה. האברך החל לנתח בקול את הנושא והתחיל לצדד להיתר מצד הסברא שמא התולעת נתרסקה ובטלה. רק שמעה האישה את האופציה שבמרק מסתובבת תולעת מרוסקת – תוך שניה הגיע תכולת הסיר אל תוך האסלה. היעלה על הדעת שאישה בתזמננו תרשה שיימצא 'עפרא דארעא' ברצפת ביתנ או בארונותיה? חלילה חלילה וחוזר חלילה…
שם ברור שהכוונה היא שלמפרע לא היה ביטול. כשביטל לא העלה בדעתו שיש לו חמץ כל כך משובח ואילו היה יודע אולי לא היה מבטלו. אם תרצה לראות דוגמה מעניינת של מכניזם למפרע בדין חמץ, ראה מאמרי על האוקימתות.
בס"ד מושה"ג פ"ב
לרמד"א ורי"ד – שלום רב,
לרש"י, החשש כפי שכתבתי ש'דעתיה עלה' היינו כשימצא, ובזמן התלבטותו תחייב בב"י. דומני שלראשונים החולקים עליו (תוס' רמב"ן) 'דעתיה עלה' היינו נשעה שחל איסור ב"י, שאין הגלוסקא בטלה מאליה כפירורים מפני שחשובה היא. ברא"ש מבואר שהחשש הוא לגלוסקה שידע על קיומה אך שכח בשעת הביעור ממנה, ולפי"ז 'דעתיה עלה' בעבר. נראה שהן לרש"י והן לחולקים עליו, לא מדובר בגילוי דעת למפרע.
כל זה נראה על פניו מתוך מה שראיתי בחטף, בתשובת הרב י"נ אפשטיין (חבל נחלתו יא,יא) ובמאמרו של הרב י"צ רימון, 'חמץ שאינו ידוע (באתר 'תורת הר עציון') והמעיין יעיין, וימצא בע"ה גלוסאות יפות 🙂
בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס
בשורה 2
… היינו בשעה שחל…
כפי שכתב (אני כבר לא זוכר את שמו מרוב כינויים) נראה ברש"י שאין מדובר בגילוי דעת למפרע. מראש הוא ביטל את החמץ כולל את הגלוסקאות הנאות. עכשיו כשהוא מצא אותה החשבתו את הגלוסקה הופכת אותה חזרה לחמץ שמתחייב עליו. ושוב עולה השאלה אז מה בכך? הרי הוא כבר הגדיר זאת כעפר הארץ?
אלא צריך לומר שהחשבתו את החמץ פועלת כסיבה מקבילה לביטול החמץ ונותנת לו מעמד של חמץ למרות שביטל את החמץ.
זה לא למפרע אלא מעיקרא אינו חושב לבטל גלוסקא אלא שאינו חושב שיש לו כזאת. המנגנון שאתה מציע הוא תנאי מעכשיו, ואיני רואה מדוע יהיה שייך כאן תנאי כזה.
יכול להיות שלא הבנתי נכון עד הסוף את הטיעון האחרון, אבל גם אם נניח שיש קדימות בין הסיבה למסובב על פני ציר הזמן הפנימי, מהי ההצעה בעצם?. לצורך העניין, קבלת הגט היא סיבת הגירושין שהוא סיבת קבלת החצר שזה מאפשר את קבלת הגט. אבל גם תיאור כזה לא באמת פותר את הבעיה. הרי מהלך לוגי הוא לא מעגלי ולכן קבלת הגט לא תיתכן בלעדי בעלות שלה על החצר – מה שאין לה כאשר הבעל מגיע אליה. סימולטניות לא עוזרת במצב זה אלא רק הנחה כי בעלותה על החצר קודמת לקבלת הגט, וזאת אין לנו.
לא הבנתי מה קשה. הסברתי שיש כאן מעגל וניתן לעצור אותו לפי העיקרון של ר"ש. המהלך הלוגי כאן הוא בהחלט מעגלי, וזו בדיוק הבעיה.