סיבתיות: ז. הסיבתיות כציר זמן פנימי (טור 466)

בס"ד מושה"ג פ"ב

לרמד"א ורי"ד – שלום רב,

לרש"י, החשש כפי שכתבתי ש'דעתיה עלה' היינו כשימצא, ובזמן התלבטותו תחייב בב"י. דומני שלראשונים החולקים עליו (תוס' רמב"ן) 'דעתיה עלה' היינו נשעה שחל איסור ב"י, שאין הגלוסקא בטלה מאליה כפירורים מפני שחשובה היא. ברא"ש מבואר שהחשש הוא לגלוסקה שידע על קיומה אך שכח בשעת הביעור ממנה, ולפי"ז 'דעתיה עלה' בעבר. נראה שהן לרש"י והן לחולקים עליו, לא מדובר בגילוי דעת למפרע.

כל זה נראה על פניו מתוך מה שראיתי בחטף, בתשובת הרב י"נ אפשטיין (חבל נחלתו יא,יא) ובמאמרו של הרב י"צ רימון, 'חמץ שאינו ידוע (באתר 'תורת הר עציון') והמעיין יעיין, וימצא בע"ה גלוסאות יפות 🙂

בברכה, הלל פיינר-גלוסקינוס

כפי שכתב (אני כבר לא זוכר את שמו מרוב כינויים) נראה ברש"י שאין מדובר בגילוי דעת למפרע. מראש הוא ביטל את החמץ כולל את הגלוסקאות הנאות. עכשיו כשהוא מצא אותה החשבתו את הגלוסקה הופכת אותה חזרה לחמץ שמתחייב עליו. ושוב עולה השאלה אז מה בכך? הרי הוא כבר הגדיר זאת כעפר הארץ?
אלא צריך לומר שהחשבתו את החמץ פועלת כסיבה מקבילה לביטול החמץ ונותנת לו מעמד של חמץ למרות שביטל את החמץ.