על ימין, חטופים ופופוליזם (טור 627)

בס"ד

לפני כמה ימים ראיתי מאמר של ידידי פרופ' מני מאוטנר, במדור 'דעות' של הארץ, ובו הוא עומד על שורש הוויכוח לגבי החזרת החטופים. דווקא בגלל שאני מסכים לתזה העיקרית שלו, ואף כתבתי אותה לא פעם כאן באתר, ודווקא בגלל שבדרך כלל אני מאד מעריך את דעותיו, את רוחב היריעה, היושר האינטלקטואלי ויכולת החשיבה והניתוח שלו, התקוממתי למקרא דברים שהוא הוסיף והניח שם. שלחתי לו כמה השגות על נקודות שעלו בדבריו, ורציתי להעיר עליהן גם כאן.

ראשית, אביא את דבריו במלואם:

וכעת להתייחסויותיי.

הסכמה בנקודת הבסיס: הקולקטיביזם

כידוע, לכל הוויכוחים אצלנו יש נטייה להתפלג בין ימין לשמאל. לא פעם הציבור נסחף לקטבים הללו בלי קשר לנימוקים של ממש (אלא בעיקר כתוצאה מרטוריקה), והדבר יוצר קורלציות מדומות ומיונים שגויים (למשל שכל מי שמתנגד לביבי הוא שמאל, או שכל שמאל הוא פרוגרסיבי וכדומה). למרות זאת, ישנם מקרים שבהם התפלגות הדעות בין ימין לשמאל אינה מקרית. זה באמת ויכוח בין ימין לשמאל, גם אם לא רואים זאת במבט שטחי.

נהניתי לקרוא את דבריו של מאוטנר לגבי ההבדל בין תפיסה לאומית קולקטיביסטית לבין התפיסות הליברליות. כתבתי לא פעם שהיסוד לכמה וכמה ויכוחים שנקשרים באופן לכאורה תמוה לימין-שמאל הוא שאלת הקולקטיביזם. הימין נוטה להתייחס לפרטים כאיברים בקולקטיב בעוד שהשמאל הליברלי רואה אותם כאינדיבידואלים (ואת הקולקטיב כפיקציה, או לכל היותר הגדרה מועילה). ההבחנה הזאת מסבירה כמה וכמה ויכוחים ואת הקשר שלהם לימין ושמאל.

לדוגמה, הסברתי לא פעם (ראו למשל במאמרי כאן, בטור 168 ועוד) שהוויכוח על חיסולים ממוקדים (תוך פגיעה בלא מעורבים) תלוי בזה: הימין רואה את האויב מולו כקולקטיב, ולכן הלא מעורבים הם חלק מהאויב מבחינתו וניתן לפגוע בהם אם הדבר נדרש לצורך הניצחון במלחמה. לעומת זאת, השמאל רואה את אויביו כאוסף של אינדיבידואלים, ולכן מבחינתו אין הצדקה לפגוע במי שאינו מעורב. אין אדם מציל עצמו בנפש חברו.

בסוף טור 607 (וראו גם בהפניות שם) כתבתי גם שהוויכוח על החטופים תלוי גם הוא בזה. גם שם רואים קורלציה חזקה מאד לימין מול שמאל. יש ימניים שתומכים בעסקאות שונות ורואים בהשבת החטופים המטרה המרכזית, אבל כמעט אין אנשי שמאל שלא חושבים כך. ההתנגדות לעסקאות החטופים ולהעמדת השבתם כמטרה מרכזית היא ימנית מובהקת. גם שם הסיבה לכך היא שרק ימין מוכן לוותר על זכויות וסבל של אנשים בודדים למעט טובת הכלל. השמאל הליברלי לא מוכן לעשות זאת. ניתן להראות זאת לגבי עוד כמה וכמה ויכוחים בשיח הציבורי, ולהבין טוב יותר מדוע הם ניטשים בין ימין לשמאל.

מאוטנר מסביר כך את הוויכוח לגבי עסקאות החטופים, וכאמור יש צדק בדבריו. אבל דווקא בגלל ההסכמה לטיעון העקרוני שלו, דבריו קוממו אותי מכמה בחינות. יש לי כמה הערות שלדעתי אסור היה לו להתעלם מהן.

ההתנכלות

אפתח בנקודה צדדית. למיטב שיפוטי אף אחד לא מתנכל לחטופים ולמשפחות החטופים. יש רבים שמתנגדים לדרכם ולהעדפות שלהם (בפרט להחזרת החטופים עכשיו ובכל מחיר). התנגדות אינה התנכלות, והשימוש במינוח הזה הוא מגמתי ומקומם. תיאור מגמתי שצובע את הוויכוח בצבע שלילי של התנכלות הוא מזיק ומיותר, ובעצם מיועד לפטור אותנו מהצגת טיעונים ענייניים. כאילו שבגלל הכאב של המשפחות והסבל של החטופים, אין מקום לוויכוח ממשי לגבי העסקאות המדוברות.

עליי להוסיף שבה במידה ניתן היה לומר שמשפחות החטופים (אלו שמכנים את עצמם כך, כאילו הם מדברים בשם כלל החטופים והמשפחות. רק היום ראיתי עוד כתבה, אחת מיני כמה וכמה, על המחטף הפוליטי שנעשה בשם החטופים. כלל יהא נקוט בידכם, אתם תראו כתבות כאלה רק בערוץ 7, ב'סרוגים' או ב'כיפה') ועמיתיהם לדעה מתנכלים לאלו שחושבים אחרת מהם. אותו חלק ממשפחות החטופים שחושב אחרת, שלא מוכן לעסקאות שיעלו לנו במחיר כבד, מנודה מבחינתם ולא זוכה לשום יחס. ושוב, אפשר בהחלט לבקר ולהתנגד, אבל כאן אני בהחלט רואה התנכלות ולא רק התנגדות. אני חושב שאם מוצאים התנכלויות לא ענייניות, זה בא בעיקר מצד התומכים בעסקאות, כלומר הארגון שמדבר בשם משפחות החטופים (בהובלת רונן צור), ורוב ככל אנשי התקשורת בערוצים המרכזיים שתומכים בהם (להבדיל מהערוצים המגזריים שהזכרתי). הם מתעקשים לדבר בשם כלל משפחות החטופים וכלל הציבור, להטיל את מלוא האחריות על הממשלה כאילו אין כאן צד שני ואין צבא, מתעלמים בגסות מהמחירים ומשתיקים את הוויכוח האמתי והלגיטימי שמתנהל בציבור בנושא הזה. נדמה לי שאם ישנה התנכלות מאחד הצדדים זוהי ההתנכלות האמתית.

האם זה עניין של ציונות דתית מול ליברליזם?

מאוטנר מציג זאת כאילו יש כאן עימות בין ציונות-דתית לבין השמאל הליברלי. אבל יש בחברה שלנו עוד קבוצות ועוד עמדות ואידאולוגיות. מה עם הימין החילוני (המחנה הלאומי) למשל? גם חלק גדול ממנו מתנגד לעסקאות חטופים בעייתיות ("מופקרות", במינוח שלהם). הוויכוח לגבי החטופים לא מתנהל בין ציונות-דתית לבין שמאל ליברלי, אלא בין הימין לשמאל הליברלי. הציונות הדתית היא חלק  מהימין, ואכן הקולות הבולטים שמתנגדים לעסקאות באים ממנה. אבל טעות היא לתלות זאת באידאות דתיות.

יש לזכור שבאופן מסורתי דווקא הימין נחשב כליברלי, כאשר בקוטב הנגדי עמד השמאל שהיה מזוהה עם סוציאליזם וקומוניזם, אידאות ממש לא ליברליות. הליברליזם שבו מדובר אינו רק כלכלי (מעורבות ממשלתית נמוכה) אלא גם אישי ואידאולוגי במובנים של זכויות פרט ואזרח רחבות וסמכויות ממשל מופחתות. אמנם נכון שלפחות כיום, הימין הוא ליברלי במובנים כלכליים וגם במובן של זכויות אזרח, אבל הוא גם נוטה לתפיסות לאומיות וקולקטיביסטיות. זה לא שולל את הליברליות שלו אלא רק מסייג אותה. בארגז הערכים שלו יש מעבר לליברליזם גם לאומיות, ולא פעם כשיש התנגשות בין שני אלו הימין מוכן לשלם מחיר לטובת האינטרס הלאומי במטבע של פגיעה בפרטים. אין כאן שום פגם בליברליזם, אלא מחויבות לערכים נוספים.

לכן אני לא חושב שנכון לתאר את המחלוקת המדוברת כאילו היא ניטשת סביב הליברליזם. שני הצדדים יכולים להיות ליברליים. המחלוקת היא בשאלה האם יש עוד  משהו מעבר לליברליזם האינדיבידואליסטי. השמאל הליברלי חושב שלא והימין הליברלי סבור שכן. כאמור, אתה יכול להיות ליברל מדופלם, אבל לדאוג גם לאינטרס של הקולקטיב, וכשיש התנגשות לפעמים להעדיף את האינטרס של הקולקטיב. בדיוק כמו שאני יכול להתנגד לרצח, אבל לסייג זאת כשקמים עליי ומאיימים להרוג אותי. אני יכול להיות שוחר שלום אבל להיות מוכן להילחם באויבים שלי. התיאור הקריקטורי, כאילו מי שדואג לערכים לאומיים הוא אדיש לסבל ולזכויות של הפרט היא דמגוגיה מגמתית. מי שמתנגד לעסקאות שבויים אינו אדיש לסבלם ולסבל המשפחות. לא פחות חשוב לו להשיב אותם ולמלא את מחויבותה של המדינה לאזרחיה (סיסמה שחוזרים עליה שוב ושוב מהצד שדורש עסקאות בכל מחיר). אבל הוא מבין שיש שיקולים ואילוצים ואינטרסים נוספים. מי שסבור שאין – פשוט חושב כמו ילד.

בשולי דבריי אעיר כי ספציפית הציונות הדתית (ובפרט נציגיה הפוליטיים) ברובה באמת אינה ליברלית אלא רק לאומית. לכן קל לראות בה את הקוטב המנוגד לליברליזם. אבל כאמור בנדון דידן היא חוברת לימין החילוני, והוויכוח אינו רק מולה. זהו ויכוח בין ימין לשמאל ולא בין ציונות-דתית לשמאל ליברלי. לכן התיאור שהצעתי לדעתי נכון יותר מהתיאור של מאוטנר. לדוגמה, אני אישית מחשיב את עצמי כליברל גמור, לא פחות מאלו המכונים ליברלים משמאל, אבל אני נוטה להתנגד לחלק מהעסקאות המסתמנות ביחס להשבת החטופים, ובטח לתביעות של משפחות החטופים לעשות זאת עכשיו ובכל מחיר. האם  זה אומר שאני לא ליברל או שלא אכפת לי מחיי אדם ומהסבל שלהם? ממש לא. ראה על כך עוד גם בהמשך.

האם אכן קולקטיביזם?

עד כאן הסכמתי שהאישיו הוא קולקטיביזם, אבל גם זה עצמו לא לגמרי מדויק. ניתן לפעמים לתרגם את התפיסה הלכאורה קולקטיביסטית הזאת למונחים אינדיבידואליסטיים למהדרין. הדאגה של הימין לאינטרס הכללי ולביטחון אינה בהכרח דאגה לאיזה ערך קולקטיבי מופשט. רבים טוענים שיש כאן גם מניעת פגיעה עתידית באינדיבידואלים אחרים. שחרור מחבלים עכשיו או הפסקה ממושכת של הלחימה, עלולות לעלות לנו במחיר יקר של חיי אדם בעתיד. האם דאגה לאותם נפגעים עתידיים אינה חשובה בעיני ליברל? למה רק החטופים העכשוויים נחשבים כפרטים שזכאים להגנה מבחינתו?

איני טוען שאי אפשר להתווכח על כך. למשל, ניתן לטעון שהפגיעה העתידית היא ספק וניתן אולי להתמודד עמה ולנסות למזער אותה, וכעת יש נזק ודאי לחטופים שלגביו אין לנו הרבה מה לעשות. הדוגמאות מהתוצאות העגומות של שחרור סינוואר עצמו בעסקת שליט (כל האירוע שאנחנו כעת בתוכו הוא תוצאה של השחרור הזה) בעיניי הן דמגוגיה לצד השני, שכן הצלחתו של סינוואר הייתה תוצאה של פשלה שלנו ולא רק של המוטיבציות שלו. אם נפיק את הלקחים ונתמודד טוב יותר עם האיומים העתידיים, כי אז השחרור לא בהכרח יביא לנזקים כה כבדים. לפחות מכלל ספק לא יצאנו, ויש מקום לטענה שאין ספק מוציא מידי ודאי.

זהו ויכוח לגיטימי שיש לו שני צדדים כבדי משקל. אבל כך או כך, הזיהוי האוטומטי בין הוויכוח על השבת החטופים לוויכוח על קולקטיביות אינו מדויק ולא הכרחי. יש פן כזה בוויכוח, אבל התרגום הדיכוטומי מדיי שלו חוטא לאמת ומפספס חלק ניכר מהמורכבות של הסוגיה. אם יהיה מישהו שלא ירצה השבת חטופים משיקולים של כבוד הלאום, או אינטרסים כלליים כלשהם, הוויכוח של מאוטנר מולו יהיה אכן ויכוח של קולקטיביזם מול ליברליזם. אבל דאגה לנפגעים עתידיים יכולה לבוא גם מכיוון ליברלי-אינדיבידואליסטי של דאגה לחיים וסבל של אנשים פרטיים.

מלחמות ברירה

ההגדרה של מאוטנר שלפיה בימין תומכים במלחמות ברירה אינה נכונה, לפחות ביחס לוויכוח הנוכחי. אכן, בתפיסות קולקטיביסטיות תהיה נטייה חזקה יותר להילחם ושאיפה מופחתת לשלום. הסיבה לכך היא שגם האינטרס הלאומי הוא הצדקה מספיקה למלחמה בעיניהם. ברור ששלום ומניעת סבל לפרטים אינו השיקול היחיד בעולמם, הגם שהוא כמובן קיים (כמו שראינו למעלה). אבל זוהי אמירה כללית. כשהיא מיושמת לדיון על 'חרבות ברזל' והחטופים, היא נשמעת לי תלושה לגמרי. איני חושב שמישהו בימין מדבר כיום על מלחמת ברירה במובן הזה. כאמור, הימין שמתנגד לעסקאות לא בהכרח עושה זאת משיקולים קולקטיביים או אחרים אלא משיקולי ביטחון ומניעת פגיעה עתידית באנשים. חכן גם לפי הגדרתו של מאוטנר זוהי מלחמת אין ברירה, לפחות להערכתו של אותו איש ימין (ולא בכדי רבים מאנשי השמאל שותפים להערכה הזאת, גם אם בפועל הם בדרכך כלל מעדיפים את היעד של השבת החטופים). דווקא במלחמה המסוימת הזאת ברור שהמטרה אינה כבוד האומה וגם לא אינטרסים קולקטיביים עלומים, אלא הגנה על חיים של אנשים ואזרחים שלווים שנמצאים כבר שנים תחת איומים מתמידים על שלומם ורכושם וחייהם. אז איך הדיון בעניין הזה הגיע אצל מאוטנר לשאלה של מלחמות ברירה?

אם מאוטנר היה מראה שאלו דאגות מדומות, כלומר שלא נשקפת סכנה לאנשים בעתיד ולא נחוצה מלחמה כדי למנוע אותן, או אז הוא יכול היה לטעון שזו מלחמת ברירה. אבל הוא לא הראה זאת ובעצם אפילו לא טען זאת. נדמה לי שאיש לא באמת טוען זאת. אז על מה מתבסס המעבר שלו לדיון על מלחמות ברירה בהקשר של הוויכוח הזה?! זהו שוב שימוש באבחנה נכונה בין ימין לשמאל ויישום לא רלוונטי שלה לדיון הנוכחי.

מאוטנר מזהה דאגה לבעיות ביטחוניות עתידיות כמלחמת ברירה, מפני שהוא מדבר על חישוב תועלת שונה בימין מזה של הליברליזם השמאלי. ולא היא. אם אכן מדובר בוויכוח (לגיטימי לגמרי) על חיי אדם עתידיים מול חיי אדם בהווה, אזי השאלה שבוויכוח היא כיצד מביאים את מספר הנפגעים הכולל למינימום. במובן הזה פונקציית התועלת של שני הצדדים מתבססת על אותם עקרונות (ליברליים): מניעת סבל ומוות של מקסימום אנשים פרטיים. השאלה שבוויכוח היא אך ורק כיצד למקסם אותה ולא מהי הפונקציה עצמה.

בהסתכלות כזאת, ניתן לומר שדווקא הצד השמאלי שתומך בהשבת החטופים בכל מחיר לוקה בעיוורון ובחוסר יכולת להתחשב במצבים עתידיים, רק בגלל שכעת הם לא נוכחים בפנינו. הרי לפי הניתוח של מאוטנר עצמו היה עלינו להימנע מעסקה לשיטתם כי זוהי הדרך להביא את פונקציית התועלת למקסימום, גם לשיטת החישוב שלהם עצמם. כך או כך, זה לא ויכוח על התועלת או על כיצד מחשבים את התועלת, אלא על השאלה מהו החישוב הנכון. וויכוח שנמצא לגמרי בתוך מסגרת ערכית מוסכמת מכל הצדדים.

פסיכולוגיזציה

הניתוח של מאוטנר, עושה פסיכולוגיזציה לעמדה המנוגדת. הוא תולה את הימניות בפופוליזם שניזון מתסכול של מקופחים (מדומים). זהו טיעון לא הוגן ואף מרושע. בה במידה יכולתי לתלות את התמיכה בחטופים בתסכול של השמאל משלטון הימין, או בחוסר יכולת ילדותי לראות מול עיניהם סכנות עתידיות והתמקדות בבעיות העכשוויות שנוכחות לנו מול העיניים. הכי קל לתלות את  עמדתו של היריב שלך במניעים פסיכולוגיים במקום בטיעונים ענייניים שדורשים התמודדות. זוהי מחלה שהאנתרופולוגיה העכשווית מנסה להימנע ממנה. בעבר, הנחקרים היו תמיד ה'אחרים'. שבטים נידחים, חברות אזוטריות וכו'. המערב האקדמי אינו אוכלוסייה. הוא החוקר האובייקטיבי. הוא אינו מונע מאותן מוטיבציות של הפראים.

ככלל, דרכי להימנע מהסטת הוויכוח מהמישור הענייני, כלומר מטיעונים לגופו של עניין, אל עבר מניעים פסיכולוגיים וסוציולוגיים (כמו התסכולים הללו וכדומה). אני מציע לכולנו להתייחס לטיעונים ולהעלות טיעוני נגד ולא לעשות פסיכולוגיזציה נוחה ושטחית ליריב האידאולוגי רק בגלל שהוא חושב אחרת. לכל היותר, אחרי שהראית בטיעונים ענייניים שהחשיבה שלו טיפשית, אתה יכול להציע לכך הסבר סוציולוגי-פסיכולוגי. אבל סוציולוגיה ופסיכולוגיה אינן טיעון מצד עצמן ולא תחליף לטיעונים ענייניים. בפרט שבסוגיה שלנו הטיעונים של הימין רחוקים מלהיות טיפשיים (דווקא הטיעונים מהשמאל הקיצוני שדורש עסקה מידית ובכל מחיר נראים לי די טיפשיים בהקשר זה. כעת דווקא אני רשאי לחשוב על סיבות העומק הפסיכולוגיות שמביאות אותם לזה).

על הפופוליזם

רבים מדברים כיום על הפופוליזם הימני (ראו עליו בטור 554). זה עולה בארה"ב של טראמפ ובמקומות נוספים בעולם, וכמובן גם בארץ. הקולות החוזרים אחרי כל אירוע שדורשים תגובות קיצוניות כפורקן לתסכולים ולכעס בלי לשקול אותן לגופן כאילו היה כאן פתרון קסם, הם אכן פופוליסטיים. הפסילה של כל השמאל והאשמתו בפרוגרסיביות גם זה פופוליזם ימני. היצמדות לסיסמאות ריקות ונבובות שפונות לרגש הלאומי ולזעם נגד האויבים הן פופוליזם ימני. גם אני מתעצבן לא פעם מהפופוליזם הימני הזה. אבל קשה להתכחש לכך שיש גם המון פופוליזם (לא פחות מזה הימני) משמאל.

הקריאה לכל דבר שאתה מתנגד לו, ללא שום אבחנה, בכינויים כמו 'הדתה', 'גזענות', 'שוביניזם', או 'הדרה', הם הפופוליזם בהתגלמותו. הזעם הקדוש שבו מתעוררים קולות דומים אחרי כל אירוע מצד ימין הם פופוליסטיים בדיוק כמו הקולות המקבילים להם מימין. הקולות שמוכיחים באותות ובמופתים אחרי מלחמת 'חרבות ברזל' ומכריזים שהשאלה על נשים לוחמות אינה קיימת יותר – הם פופוליזם צרוף. הצד השווה לאלו ולאלו הוא שהם פונים לרגש ומתעלמים מטיעונים ושיקולים רציונליים ומבחינה שיטתית של הסוגיות.

ולמרות כל זאת, משום מה פופוליזם מיוחס תמיד לימין. בדיוק כמו שחזיריות היא רק נחלת הקפיטליזם. בשיח הציבורי שלנו שומעים רק על קפיטליזם חזירי, ולעולם לא על סוציאליזם חזירי. כידוע, הקומוניזם הוא נאצל ולא חזירי (לפחות עד גיל 23). יתר על כן, משום מה אצל רבים קפיטליזם הוא תמיד חזירי (ראו כאן טור מבריק, כמו תמיד, של דוד פרנקל בעניין). יש כאלו שלא תשמעו אותם לעולם מדברים על קפיטליזם, אלא תמיד על קפיטליזם חזירי. בדיוק כך יש אנשים שנוטים לראות בכל ימין – ימין פופוליסטי. אבל האמת היא שלא כל מי שמתנגד לעסקאות להשבת החטופים הוא פופוליסטי. אכן הוא בד"כ ימני, וזאת גם (אבל לא רק) בגלל הקולקטיביות שבחשיבתו. האם כל חשיבה קולקטיביסטית באשר היא מוגדרת פופוליסטית בהכרח?

בהחלט לא נכון שכל מי שקורא להשבת החטופים הוא פופוליסט. אבל מי שקורא לעשות זאת מידית ובכל מחיר הוא לגמרי פופוליסט. כשתבדקו כעת את מפת השיח הציבורי שלנו, אני חושב שתגלו מהר מאד היכן יש יותר פופוליזם, בין המתנגדים או התומכים. אני לא מכיר אחד מימין שמתנגד לכל עסקת חטופים באשר היא, אבל אני בהחלט מכיר ושומע רבים משמאל שתומכים בכל עסקה ומיד. אז מי דיבר כאן על פופוליזם ליברלי ולא קיבל?!

לצערי, בסוף הטור הזה אתם יכולים להבין מדוע לדעתי הטור של מאוטנר הוא דוגמה מובהקת לפופוליזם ליברלי. זה ננקט לא פעם על ידי אינטלקטואלים מהשמאל הליברלי, והדבר הכי מתסכל הוא שזה מופיע אצלם גם, ואולי בעיקר, כשהם מבקרים את הפופוליזם מימין.

חוסר האפשרות לחיות יחד

מאוטנר  מסיים את טורו בחוסר האפשרות להידבר ולחיות יחד בגלל הפער הערכי והאידאולוגי שהוא מתאר. כתבתי לו שלדעתי הפער אינו כה גדול, ואם היה קשב משני הצדדים והיו מצליחים לנטרל את הפופוליזם הקיצוני, כולם היו מבינים שיש כאן ויכוח לגיטימי תחת עקרונות די מוסכמים. במצב כזה ניתן לחיות יחד וגם לקבל החלטות מוסכמות בצורה סבירה, כלומר לקבל עלינו את החלטת הרוב הדמוקרטי. חוסר היכולת לחיות יחד נובע בעיקר מהמגרעות של צורת הטיעון הפופוליסטית משמאל ומימין, ומיחס לא ענייני ליריבים אידאולוגיים, כפי שהראיתי כאן. זה קורה בפופוליזם הליברלי לא פחות מאשר בפופוליזם מימין.

אם נתייחס כל אחד לטיעוניו של בר הפלוגתא שלו ולא לליבידו המודחק שלו, הדיון יהיה ענייני יותר, ולדעתי גם אפשר יהיה לפעמים להשתכנע וכמובן גם לחיות יחד אפילו כשלא מסכימים. אבל כשמזלזלים בשני, מתייחסים אליו כאוכלוסייה אנתרופולוגית שמונעת מתסכולים ולא מטיעונים ותפיסות ענייניות, אזי מציגים אותו כפופוליסט שלא אכפת לו מחיי אדם, כזה שמוכן להקריב אנשים למעט אינטרסים מופשטים וחסרי טעם שהוא ממציא בגלל תסכול. הצגת הוויכוח כמלחמה בין בני אור לבני חושך, היא מרשם בדוק לזלזול שמביא לחוסר יכולת להקשיב ולחוסר אפשרות לחיות יחד (וזה גם כמובן לא נכון, כפי שהסברתי).

דבר זה נכון לרוב ככל הוויכוחים הציבוריים בישראל (כמו הוויכוח על הרפורמה). לדעתי ברובם ישנה הסכמה רחבה מאד על רוב גדול מהסוגיות, והוויכוחים הם די בשוליים. בוודאי אותם ויכוחים שלא ניתנים לגישור ולא מובילים הסכמה על ההחלטה בצורה דמוקרטית. אבל יש קבוצות קיצוניות משני הצדדים שמציגות את הוויכוחים הללו כאילו יש תהום פעורה בין הצדדים שבגללה אי אפשר לחיות יחד. אסור לתת להם להצליח בזה, משתי סיבות: א. זה לא נכון. ב. זה מזיק לוויכוח וליכולת לחיות ולקבל החלטות יחד. ישנם מקרים שבאמת מדובר בעמדות הזויות שיש לצאת נגדן, ואני הראשון שתומך בזה. אבל במקרים רבים זה נעשה מסיבות טקטיות והטיעונים שמוצגים הם מגמתיים וחסרי בסיס (אם בכלל קיימים).