אחריות הפילוסופיה לאתאיזם

שלום וברכה,
שמעתי מהרב שרקי מהלך חמוד, שאומר שכאשר פסקה הנבואה היא התפצלה למיסטיקה במזרח ולפילוסופיה במערב.
הפילוסופיה ניסתה 'להסתדר' לבד, בלי התגלות. עד שהגיע קאנט שאמר בזכות השכל לבדו אי אפשר, צריך הכרה, צריך את החושים. זו 'הודאת בעל דין' של הפילוסופיה שהיא איננה מסתדרת לבדה, ולכן בזה נגמרה הגלות הזו והתחיל התהליך של שיבת ציון שבו עם ישראל מטפס חזרה אל הנבואה, וממזג מזרח ומערב, מיסטיקה ופילוסופיה.
ברוח זו ייתכן לנסח שסוקרטס היה הראשון שטען שהאדם יכול לפעול לבד. להבין לבד מה נכון, מה אמת, מה צודק. ועל גבי התפיסה הזו נבנתה הפילוסופיה. עד שבא שפינוזה ואמר אם האדם מבין לבד אז איפה המקום של האל? האל זו ההווייה, זה הקוסמוס כולו. זה הטבע כולו. 
בא לאחר מכן קאנט ואמר אי אפשר בשכל שלנו. חייבים מקור חיצוני. 
בא ניטשה ואמר בעצם האדם כאן לבד, לא צריך את האל. אז בואו נכיר בכך וניפרד לשלום מהאל. אם אין אל, אז רק האדם כאן ומטרתו ליהנות, והמשאבים מוגבלים אז החזק שורד ואם עושים לו מצפון אז נהרוג את עושה המצפון ואת החלש. 
כך שבעצם הנאציזם הוא תוצר ישיר של הפילוסופיה שהתחיל סוקרטס. 
הסתכלות זו משלימה את דברי הרב שרקי בכך ש"הכישלון" הוא לא ביכולת השכלית להסתדר בלי התגלות, בלי חוויה, רק על ידי השכל.
אלא גם בכך שלאט לאט הפילוסופים רוקנו את העולם מאלוקים ובכך השאירו אותו חשוף לנאציזם והכחידו אותו (גם מה שקורה מאז, זה שבעקבות הנאציזם העולם אמר אם יהיו ערכים יהיה סבל אז נתרוקן מהכל וזה המצב של המערב כיום).
האם ההסתכלות הזו נכונה מבחינה היסטורית/פילוסופית?
אשמח מאד לכל כיוון/מקור/הערה והארה, בעניין הזה.
תודה רבה,
דניאל