כשל החוקרים
בחלק האחרון של הספר 'את אשר ישנו ואשר איננו' בדוג' של עירוב המחקר עם המישור ההלכתי (בהקשר הבנת דברי המאירי על גויים), הרב טוען שכל מישור צריך להיות שלם בפני עצמו- בהקשר של הסקת מסקנות לימינו אני מבין לגמרי שלא משנה מה היו הסיבות שהניעו את הפוסק אלא צריך להתייחס לגופם של הטיעונים.
אבל כ"ץ מסביר במאמר שלו את הסיבות שגרמו למאירי לפסוק כמו שפסק, ובהסבר התנהגותו של המאירי לא הבנתי למה לא הגיוני לומר שאם אתה לא מוצא סיבה הגיונית שבגללה מישהו לא הלך עם ההבחנה שלו עד הסוף, כנראה שזה נגרם מסיבה פסיכולוגית (או החלטה לא לעקור את הדבר לגמרי)?? הרי זה הסבר של התנהגותו של האדם (במקרה זה המאירי, אבל הרב לא מסכים עם הגישה הכללית הזו של המחקר), והתנהגות (גם פסיקה הלכתית) בהחלט מושפעת גם ממניעים פסיכולוגיים. אז לא הבנתי למה לומר שכ"ץ (וגישת החוקרים הכללית) נפל בחוסר הבנה בנושא זה? (הרב מזכיר שם באחת השורות את ההנחה שאף אחד לא עושה דברים בלי בסיס פילוסופי מספיק לדבריו. האם הרב חולק על האפשרות של פעולה מתוך פחד\ חשש\ אמוציות כאלה ואחרות- ללא ביסוס הגיוני?)
כץ מציע הסבר כזה אחרי שלא מצא הסבר תוכני-הלכתי. במאמרי הצעתי הסבר כזה ולכן נפל הצורך בהסבר שלו (שגם הוא עצמו מציג אותו רק כמוצא אחרון).
אני לא שולל את האפשרות של פעולה רק מפחד או חשש (בלי הסבר רציונלי), אבל אלו המקרים החריגים – דחף לאו בר כיבוש. אם הייתי מגיע למסקנה שהמאירי כתב את הדברים מתוך כך – לא היה טעם ללמוד אותם ולא היה בהם ערך.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer