מצווה
1) אמרת לא פעם בעקבות הרמבם שמי שמקיים מצוה מפני הרכע הדעת אמנם מקיים מעשה מוסרי/טוב אבל לא מעשה דתי. א״כ לכאורה אפשר לומר גם את ההיפך, שמי שמקיים מצוה (שהיא במקרה הזה גם מעשה טוב) כגון שמכבד את הוריו מפני שזה מצוה ולא מפני שזה מוסרי הוא אמנם איש דתי אבל לא איש מוסרי !?
2) האם כאשר כותבים אתה והרמבם שצריך לקיים מצוה מפני שציונו ע״י הקב״ה, האם זה במובן הפורמלי שסתם אני מקיים בגלל שהקב״ה צווה, או שזה במובן המהותי שאני מקיים את המצוה מפני הסיבה שיש בדבר שהקב״ה הורה/גילה לי, למשל האם ״אני לא מבשל גדי בחלב אמו מפני שזה אכזרי״=״אני לא מבשל גדי בחלב אמו מפני שהקב״ה אסר עלי״ (נניח שהקב״ה אסר לנו לבשל גדי בחלב אמו מפני שזה אכזרי) ?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
- בהחלט.
- הפורמלי. המהותי הוא עניין תועלתני, רצון ה' רק גילה לי שיש את התועלת הזאת.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
אם זה במובן הפורמלי זה עוד יותר מחזק את שאלתי הראשונה. אבל כבר ענית, מה שנשאר לי לא ברור הוא א״כ איך להיות איש דתי ובו בזמן מוסרי כאשר אני מקיים כיבוד אב ואם למשל ?
מה הבעיה? עליו לעשות את המעשה מכוח שני הנימוקים. פירוש: גם אם היה כל אחד לבדו הוא היה עושה זאת. מבחינתו כל אחד משניהם הוא סיבה מספיקה (גם אם לא הכרחית).
אה אוקיי בסדר גמור. אז לסיכום, במינוח של הרמבם:
– מי שמקיים מפני הכרע הדעת הוא חכם
– מי שמקיים מפני ציווי האל (בסיני) הוא חסיד
– מי שמקיים גם מפני הכרע הדעת וגם מפני ציווי האל הוא חכם וחסיד
נכון?
אכן
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer