חרטות והרהורי תשובה למרות שההיגיון מורה אחרת

שלום. אקדים ואומר שכל מה שאפשר לחשוב עלי לא משקף את האמת. כמו מה שאני מבטא עליך מדי פעם. באופן כללי החשיבה מטעה אותנו כלפי כולם וחז"ל עמדו על זה שלא לנו לדון. אני מבטא מחשבות בלי רסן ונותן דרור לחשיבה שלי, אבל זה לא משקף אותי. אני מקצין דברים בכוונה ויש לי עניין. אני יורד מהעץ שעליתי עליו וכותב בלי ציניות. נכון, אני רחוק מלקיים הלכה ומצוות והתהיות והספקות לא פוסקים. אבל אני עובר חרטות והרהורי תשובה לפעמים, למרות האבסורד שההיגיון מורה לי. מה שהרחיק אותי מהיהדות זה המוסר. האידאל שלי הוא הטוב והמוסר גם אם כולם ינהגו אחרת. ויש דברים שמקרבים אותי בחזרה כמו שינוי ההלכה [שאני בטוח שזה היה רצונם האמתי של חז"ל] או אפילו הסידור המקוצר שמישהו העלה לפה. נכון, התנ"ך מרחיק אותי אבל ההשערה שדברים שם נכתבו ע"י סופרים ולא קרו באמת כהווייתם מקרבת אותי. מיתות בית-דין מרחיקות אותי, אבל ההשערה שזה לא קרה מעולם ורק תמרור אזהרה מקרבת אותי. חז"ל מקרבים אותי. פסיכולוגי או לא, זה מה שקורה. אני תוהה ביני לבין עצמי לפעמים איפה הייתי בזמנים קודמים ואיפה אני כיום והפנים החדשות שבאו לכאן וזה לא לטובה ולברכה. השאלה שלי: האם יש ערך וחשיבות לאותם חרטות והרהורי תשובה למרות שההיגיון מורה אחרת?