פרק ראשון של מסכת שבת – שיעור 27

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בסוגיה עד עכשיו בעצם חיפשנו מקור לדין הזה שמוותר על מקום ד' על ד' בעקירה ובהנחה, ובסופו של דבר המסקנה הייתה שאין מקור כזה ולא צריך מקור כזה. להלכה כמו שראינו הרמב"ם פוסק שצריך מקור ד' על ד' גם בעקירה וגם בהנחה, ובמשנה מה שהיד משמשת כמקום לגיטימי לעקירה ולהנחה זה בגלל שיד היא מקום חשוב. זאת אומרת, ידו של אדם היא מקום חשוב, וזו בעצם מסקנת הסוגיה. זאת אומרת, צריך מקום ד' על ד' ויש, זאת אומרת היד נחשבת כמקום ד' על ד' היא מקום חשוב. זאת המסקנה. אז גמרנו בעצם את כל המהלך שבו עסקנו בשיעורים האחרונים, ועכשיו אנחנו עוברים הלאה כאשר ההלאה הזה משתמש גם הוא באותה מסקנה שדיברנו עליה שיד של אדם נחשבת כמקום חשוב. זאת אומרת המסקנה הזאת של כל המהלך שעברנו עד עכשיו מלווה אותנו גם בחלק הזה של הסוגיה. ואנחנו מדברים עדיין על עקירה והנחה שנעשית מיד וליד של אדם. אז נתחיל בגמרא, אני משתף את הקובץ. אמר רבי אבין אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. מדובר על מישהו שזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או ברשות הרבים, ד' אמות ברשות הרבים זה גם בעצם חיוב דאורייתא. מישהו זורק את החפץ הזה ואדם אחר מקבל אותו. אז אם האדם האחר עומד במקום והחפץ מגיע אליו ליד והוא קולט אותו, אז הזורק חייב. אם הבן אדם המקבל נע לקראת החפץ, זאת אומרת הולך אל החפץ בשביל לקלוט אותו, אז הזורק פטור. כמובן גם המקבל פטור, אבל הזורק שהוא הנושא של הדיון פטור. תניא נמי הכי, אחרים אומרים: עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. האמת שראינו את זה כבר בקטע הקודם כשעסקנו בדעת אחרים, זה בעצם מתחיל מפה, מפה הגמרא רצתה הרי לדייק שאחרים זה התנא שלא דורש מקום ד' על ד' כי עובדה שאפשר לעקור ולהניח ביד. אוקיי, אבל עכשיו אנחנו כבר אחרי זה, אנחנו כבר יודעים שבעצם גם אחרים לא מוותר על הדרישה של מקום ד' על ד' אלא שלטענתו יד, לא רק לטענתו גם להלכה, יד היא מקום חשוב. אז מה כן החידוש של אחרים? היה אפשר להגיד שהחידוש הוא עצם זה שיד הוא מקום חשוב, אבל לא נראה כך כי הגמרא דנה שמה, החידוש פה לא עוסק בשאלה מה קורה כשמקבלים ביד. זה נראה כמו איזה מושכל ראשון, כן זה ברור שלקבל ביד זה איסור דאורייתא. כל השאלה זה מה קורה אם הוא עקר או לא עקר, זה הנקודה שבה עוסקת המימרא הזאת. זאת אומרת החידוש לא נוגע לשאלת מקום ד' על ד' או להחשבה של היד כמקום חשוב אלא נוגע להבדל בין מי שעמד לבין מי שעקר. זה בעצם החידוש של הסוגיה. אז מה באמת היסוד להבדל הזה? למה אם הוא עמד אז הזורק חייב ואם לא אז הוא פטור? אז רש"י אומר: פטור הזורק, דלא עביד הנחה, כיוון שלא הייתה פה הנחה, כך לכן הזורק פטור. אנחנו מדברים כאן כאשר המקבל עקר. אוקיי, כשהמקבל עומד אז הזורק חייב, ואז הייתה גם עקירה וגם הנחה כי אחרת הוא לא היה חייב. אבל אם המקבל עקר ממקומו או הלך לקראת החפץ בשביל לקלוט אותו ביד, אז הזורק פטור כי הוא לא עשה הנחה. עכשיו על פניו, לכאורה מה שכתוב ברש"י זה שלא הייתה פה הנחה, אבל אנחנו רואים גם מההמשך וגם מתוך ההקשר די ברור שלא זה מה שרש"י מתכוון לומר. דלא עביד הנחה, זאת אומרת שהזורק לא הוא זה שעשה את ההנחה. לא שלא הייתה פה הנחה, הייתה פה הנחה, רק ההנחה נעשתה על ידי המקבל ולא על ידי הזורק. ולכן בעצם יש פה איזשהו סוג של שניים שעשוה, למרות שבסוגיה של שניים שעשוה כבר דיברנו על זה שזה לא השניים שעשוה הרגיל. השניים שעשוה הרגיל זה שני אנשים שנגיד לוקחים חפץ מרשות היחיד ומעבירים אותו לרשות הרבים, עוקרים ביחד ומניחים ביחד. ביחד. כאן אנחנו מדברים על מצב שבו כל אחד עשה חצי אחר מהמלאכה, לא חצי כמותי אלא חצי איכותי, אחד עשה עקירה והשני עשה הנחה. אוקיי? אז זה סוג אחר של שניים שעשאוה אבל ראינו זה בעצם מה שמופיע גם במשנה, כשבעל הבית עוקר והעני מניח וכשהעני עוקר ובעל הבית מניח, אז ראינו שם שגם זה בעצם איזשהו סוג של שניים שעשאוה וגם שם פטור. אוקיי? אז רש"י בעצם אומר לנו פה, אם אני עכשיו מתרגם את מה שהוא כותב, רש"י בעצם אומר לא שלא הייתה הנחה, אלא הייתה הנחה, רק ההנחה נעשתה על ידי המקבל ולכן בעצם יש פה שניים שעשאוה ולכן הזורק פטור וכמובן גם המקבל פטור. זאת אומרת שבעצם אז מה קורה כאשר ההנחה, כאשר העוקר, המקבל סליחה, לא עקר ממקומו אלא החפץ הגיע אליו ישר ליד, שם הזורק כן חייב. למה? כי שם גם העקירה וגם ההנחה נעשו מכוחו. אין תרומה של המקבל לפעולת ההנחה, פעולת ההנחה נעשית מכוחו של הזורק, של העוקר. אוקיי? ולכן בעצם גם ההנחה נזקפת על חשבונו, הוא עשה גם את העקירה וגם את ההנחה. עכשיו שואלת הגמרא, זה החצי השני של הסוגיה. זה החצי הראשון. אני אתייחס לזה כל הזמן בתור הדין הראשון והדין השני. גם ברמב"ם זה הדין הראשון והדין השני בהלכה, גם בסוגיה זה החלק הראשון והחלק השני. אז החלק הראשון זה מה קורה כאשר זה נעשה על ידי שני בני אדם. פעם אחת השני עומד במקום אז הראשון חייב, אם השני זז כדי לקבל את החפץ שניהם פטורים. עכשיו בעי רבי יוחנן, זה החצי השני. זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלו, מהו? זאת אומרת אם בן אדם זורק חפץ והוא עצמו עוזב את המקום, רץ נגיד חמש אמות קדימה ומקבל את החפץ בידיו, קולט את החפץ בידיו. מה הדין במצב כזה? זאת אומרת זה אותו מקרה כמו בדין הראשון, רק שמי שמשחק את שני התפקידים זה אותו שחקן, הצגת יחיד. בעצם שחקן יחיד מגלם פה את כל התפקידים, גם את תפקיד הזורק וגם את תפקיד המקבל. אלא שכאן קיים כמובן רק המקרה השני של החלק הראשון, כי המקרה הראשון של החלק הראשון זה כששניהם עומדים. הזורק עומד במקום אחד והמקבל, משחקים מסירות, והמקבל עומד במקום השני. הדין השני של החלק הראשון זה כשהמקבל זז כדי לקלוט את החפץ. בדין השני יש רק את האופן השני, כי אתה לא יכול הרי לעמוד במקום ולקבל את החפץ כשזה מרוחק ארבע אמות, אתה חייב לזוז. לכן בעצם כל הקושיה במקרה השני היא רק הדין השני.

[Speaker B] או שהוא נוסע ברכבת.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומע?

[Speaker B] או שהוא נוסע ברכבת. אם הוא נוסע ברכבת הוא יכול לעמוד ולקבל.

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה אם זה נקרא אבל עקר או לא עקר, שאלה אם זה נמדד ביחס לרכבת או ביחס לכדור הארץ. אוקיי, אבל זה נכון. טוב.

[Speaker C] אבל אם הוא נוסע באותה מהירות הוא בעצם יכול לקבל את החפץ איפה שהוא היה כאילו הוא היה עומד במקום. הבנתי. אם הבן אדם שזרק הוא זז והוא מקבל את החפץ איפה שהחפץ היה אמור לנחות גם ככה, זה לא נחשב המקרה הראשון?

[הרב מיכאל אברהם] לא, מה פתאום? זה תמיד ככה. החפץ תמיד מגיע למקום שאליו הוא מיועד. כל השאלה זה מי הגיע לאותו מקום כדי לקלוט את החפץ.

[Speaker C] למה? אבל אם אני תופסת אותו עוד לפני שהוא בכלל נחת?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זאת אומרת מה הוא עוזב, הוא תופס אותו מלמעלה. אבל זה באותו, את מתכוונת שזה לא באותו מקום כי זה לא על הקרקע? נו אז זה בכל מקרה לא על הקרקע.

[Speaker D] זה היה נראה שיש שם הפרדה כמו שהיא אומרת, הפרדה בין אם הוא נחת במקום שהוא תכנן כבר שהוא ינחת שם או שתפס אותו לפני המקום שבו.

[הרב מיכאל אברהם] אתן כבר מכניסות דברים של הראשונים. בינתיים לא כתוב פה כלום. מה שכתוב פה זה השאלה אם הבן אדם זז או שהבן אדם לא זז. כשמדובר על בן אדם שהוא עצמו משחק את שני התפקידים אז בהגדרה הוא תמיד זז. הוא לא יכול בלי לזוז להגיע ולהיות הקולט של החפץ, המניח. אוקיי? לגבי הסברות עוד מעט נראה, את הרמב"ם וכל מה שהפניתי אתכם, זה עוד נדבר. אז עכשיו אומרת הגמרא.

[Speaker E] אם הוא עומד במקום וזורק לגובה? לא הבנתי. אם הוא עומד במקום וזורק לגובה

[הרב מיכאל אברהם] נגיד

[Speaker E] בתוך רשות הרבים?

[הרב מיכאל אברהם] מה? הבנתי. הוא לא עבר ד' אמות ברשות הרבים החפץ. לא רלוונטי. המלאכה מוגדרת כהעברה של החפץ ד' אמות ברשות.

[Speaker E] אם הוא עומד מתחת למרפסת שהיא רשות היחיד וזורק אליה וזה חוזר חזרה אליו?

[הרב מיכאל אברהם] אז מה, אז מה הוא על מה הוא עבר?

[Speaker E] אז הוא מעביר, נכון. אוקיי, לא עבר.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא הוא לא העביר ד' אמות ברשות הרבים והוא לא הניח ברשות היחיד, אז אין פה, הוא לא עשה כלום. אין פה הוצאה, אין פה הכנסה, אין פה העברה, אין שום דבר. שואלת הגמרא מאי קמיבאיה ליה. כאילו מה, מה בעצם יסודה של הבעיה של רבי יוחנן? אז שאלתי אתכם מה מה מטריד את הגמרא, למה הגמרא מוטרדת פה והיא שואלת מה מה שורשה של הבעיה, כאילו מה זה היה כל כך פשוט? אז אומר רש"י מאי קמיבאיה ליה, מאי ספיקא איכא. איזה ספק יש לו לרבי יוחנן? מאיזה טעם איפטור? הא עבד עקירה והנחה. הרי מה איזה מין איבעיא זאת של רבי יוחנן, זה בעצם מה שואלת הגמרא, כך מסביר רש"י. איזה מין איבעיא זאת של רבי יוחנן כשבן אדם זרק ואחרי זה רץ ותפס את החפץ? אז אם ככה הרי כל הפטור למעלה היה משום שאחד עשה את העקירה והשני עשה את ההנחה. אבל כאן אותו אחד עושה גם את העקירה וגם את ההנחה. אז מה אז מה מקום לספק? למה מה הצד של רבי יוחנן לפטור אותו? כי הרי ספק פירושו שרבי יוחנן לא יודע אם הוא חייב או פטור. אומרת הגמרא איזה צד יש לפטור? הרי פה מדובר שאותו אחד עשה גם את העקירה והנחה, אז כל הפטור שהיה למעלה זה משום שאחד עשה עקירה והשני עשה הנחה. אבל פה כשזה מדובר באותו אדם אז מה זה משנה? עקר, הניח, נעקר ממקומו, לא נעקר ממקומו. כשהוא הוא זה שמשחק את שני התפקידים, אז אין שום סיבה לפטור, אוקיי? אז הגמרא עונה אמר רב אדא בר אהבה שני כוחות באדם אחד קמיבאיה ליה. שני כוחות באדם אחד, כאדם אחד דמי וחייב או דילמא כשני בני אדם דמי ופטור. עכשיו על פניו לפני שאני עובר להסברים זה דבר מאוד תמוה. כי הרי כמו שרש"י הסביר בצדק כשהגמרא שאלה מאי קמיבאיה ליה, הגמרא ניסתה להבין איזה צד יש פה לפטור. הרי אותו אדם עושה גם את העקירה וגם את ההנחה, נכון? עכשיו בא רב אדא בר אהבה ולכאורה לא עונה. מה הוא עונה? מה זה שני כוחות באדם אחד קמיבאיה ליה, האם זה כמו אדם אחד או כמו שני בני אדם? למה שזה יהיה כמו שני בני אדם? מדובר פה באותו אדם שעקר והניח. למה אדם שעוקר במקום אחד הולך למקום אחר ומניח שם זה לא נקרא שני כוחות באדם אחד? מבינים מה שאני אומר? הרי הרי בסופו של דבר אדם שזורק מרשות נגיד אדם שהולך לוקח מרשות היחיד חפץ, עוקר אותו, עובר לרשות הרבים ומניח אותו שם. גם שם אני יכול לשאול אותו דבר, הרי אם שני בני אדם היו עושים את זה הייתי פטור, נכון? זה השניים שעשוה, אחד עקר אחד הניח. עכשיו אני אומר אותו אדם עושה את שני התפקידים. למה שמה לא עולה ספק אולי הוא יהיה פטור? הרי שם ברור שהוא לא יהיה פטור. אם הוא יהיה פטור אז אז מתי חייבים? אז איך יכול להיות שבן אדם חייב כשהוא מעביר מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך? זה תמיד שני כוחות באדם אחד, אז מה יש פה שאין שם? זה תמוה. אז אומר רש"י כשני בני אדם דמיא ופטור, דהוו להו שניים שעשוה. אני קורא פה. דהוו להו כשניים, שניים שעשוה. זאת אומרת אם מדובר פה בשני כוחות שנחשבים כמו שני בני אדם, אז חזרנו לסיטואציה הראשונה, בעצם זה שניים שעשוה ופטור. דכיוון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכה ולנוח אלא רץ אחריה ועקבה, הויא לה עקירה קמייתא בלא הנחה. עכשיו רש"י כאן מכניס משהו טיפה שונה ממה שהיה קודם, כי כמו שאמרתי קודם הוא מרגיש, רש"י מרגיש בקושי שיש פה. הרי יש פה איזשהו קושי, זה ממש לא ברורה הגמרא פה. מה פירוש שני כוחות באדם אחד? זה אותו אדם שעקר והניח. זה מה שקורה תמיד, תמיד שאדם עוקר ברשות היחיד מניח ברשות הרבים או להפך, או ברשות הרבים עקר ד' אמות ולפני ד' אמות, תמיד בן אדם אחד עושה עקירה ואותו אדם עושה את ההנחה. למה בכל המקרים האלה אני לא מסתפק לפטור אותו כי זה שני כוחות באדם אחד? אז רש"י אומר כי הוא לא הניח את החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועקבו. זאת אומרת רש"י אומר בעצם כל האידיינות פה בגמרא זה רק במקום שבו אני זורק. אבל במקום שבו אני מניח, אוקיי? במקום שבו אני מניח לא עולה השאלה הזאת. אני אגיד. אני אגיד יותר מזה. נגיד, עכשיו בוא נחזור לציור הראשון. בציור הראשון בן אדם לוקח חפץ מרשות היחיד, עוקר אותו, מניח אותו ביד של אדם ברשות הרבים. בסדר? לא זריקה. אני לוקח את החפץ ומניח אותו, כמו אני ובעל הבית. האם יש הבדל, האם נגיד שאני בעל הבית, לוקח את החפץ, עוקר אותו מרשות היחיד, מעביר אותו לרשות הרבים ומניח אותו בידו של העני. האם יש הבדל בין מצב שהעני נע לקראתי כדי לקבל את החפץ, לבין מצב שהעני עומד כל הזמן במקום ואני מניח את זה ביד שלו? האם יש שמה הבדל?

[Speaker E] לא, כי אין פה זריקה, יש פה מסירה ישירה מיד ליד.

[הרב מיכאל אברהם] נראה ששמה לא יהיה הבדל. כל הדיון בגמרא גם בחלק הראשון עכשיו פתאום התברר לנו, שגם הדיון בחלק הראשון, לא רק בחלק השני, הוא רק בזריקה. אם אנחנו מדברים על העברה רגילה, זאת אומרת הנחה, עקירה והנחה, לא אכפת לי אם המקבל נעקר ממקומו או לא נעקר ממקומו. ולמה? כי סוף סוף אני עשיתי עקירה ועשיתי הנחה. כל הדיון מתחיל בגלל שבזריקה, גם בזריקה ברשות הרבים וגם בזריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, בזריקה יש לה איזשהו יעד. והיעד זה בעצם איזשהו מקום שאליו אמור החפץ להגיע. אם הוא היה מגיע לאותו מקום, לאותו יעד, אני כמובן הייתי חייב. נגיד שזה לא היה בכלל בן אדם, אם זה היה מגיע לרצפה או לאיזה מקום סטטי כלשהו, אוקיי? אז הייתי חייב. למה? כי זה נחשב שאני עקרתי והנחתי. עכשיו בא בן אדם לקראתי וקלט את החפץ לפני שהוא הגיע למקום היעד. אוקיי? במצב כזה בעצם האדם ההוא עשה את ההנחה. אבל רק בגלל שמדובר בזריקה. כי אם היה מדובר בעקירה והנחה רגילה, לא אכפת לי אם המקבל זז או לא זז. וכאן זה מה שמסביר פה רש"י, לא הניח את החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח, אלא רץ אחריו ועקבו. במצב כזה מתעוררת השאלה, אני מדבר עכשיו על החלק הראשון. רש"י מסביר את זה על החלק השני, אבל אני עכשיו חזרתי לחלק הראשון כי החלק השני מאיר באור אחר את החלק הראשון. בחלק הראשון פתאום התברר לנו שברגע שהמקבל זז לקראת החפץ ומעכב אותו ולא נותן לו להגיע למקום היעד המקורי שלו, מתעוררת בעצם שאלה של שני כוחות. במקרה הזה זה שני בני אדם שונים, לא רק שני כוחות. ואז אני בעצם פטור. ועכשיו אומרת הגמרא אם זה כך, אז יכול להיות שגם באדם אחד זה יהיה פטור.

[Speaker F] אני רוצה להבין מה השני כוחות פה. אני לא הבנתי איזה שני כוחות יש פה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר. לכן אני אומר, צריך להתחיל את הדיון מהחלק הראשון של הסוגיה. רש"י פה מסביר את האבעיא בחלק השני, אבל זה בעצם מאיר לנו מחדש את החלק הראשון של הסוגיה. למה? כי עכשיו…

[Speaker F] אז את זה אני רוצה להבין בחלק הראשון.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אני אומר בחלק הראשון הרי בעצם יכולתי לשאול את עצמי לכאורה, אפשר היה לשאול את אותה שאלה לא על זורק, על מישהו שעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים. הוצאה רגילה, או הכנסה רגילה, או העברה רגילה ארבע אמות ברשות הרבים, נכון? זה אפשר היה לשאול אותה שאלה. אם העני נע לקראתי ואני מניח את זה ביד שלו, אבל היד שלו באה אליי וקלטה את החפץ, אפשר היה לשאול אותה שאלה גם שם. אבל די ברור ששם לא שואלים את השאלה הזאת. רק על זורק. ולמה? כי מה שקורה כאשר אני עוקר ואחרי זה מניח, אני מניח את זה באותו מקום שבו אני מתכנן להניח. בזריקה יש משהו מיוחד. כי בזריקה ההנחה נעשית בעצם בלעדיי. נכון? בזריקה אני זרקתי והחפץ נחת בקרקע שם ברשות הרבים. באיזה מובן אני נחשב זה שמניח? בגלל שמה שאני תכננתי זה מה שהתממש. החפץ הגיע לשם, הונח שם, ולכן זה נחשבת הנחה שלי. זה מה ש… רגע, וזה לא…

[Speaker B] זה לא קלוטה כמי שהונחה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אני מדבר שהחפץ נחת על הרצפה. אני זרקתי את החפץ, החפץ נחת על הרצפה.

[Speaker B] אוקיי, וגם אם… גם אם לא המקום שאני תכננתי, כמו שהיה שם שמונה וארבע, כלומר תכננתי שמונה ובסוף זה ארבע?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא לא, אני לא אכנס למוקשים האלה עכשיו. לאט לאט.

[Speaker B] לא, אני אומרת גם אם זה לא המקום המדויק?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה לא מקום מדויק? אבל זה בהגדרה זה המקום המדויק. כשאני זרקתי, החפץ ינחת איפה שהוא אמור לנחות. מה זאת אומרת? אולי אני לא כיוונתי לאותו מקום, אבל הזריקה שלי הביאה את החפץ לאותו מקום. זה בהגדרה תמיד נוחת איפה שהזריקה שלי מכתיבה לו לנחות. נכון? כל עוד משהו לא מפריע לו אז זה מה שיקרה. עכשיו מה שמיוחד פה… זה שההנחה נעשית בעצם מכוחי ולא על ידי ממש, אלא זה נעשה רק מכוחי. כי בסוף בסוף החפץ נזרק ומגיע לשם ומניח את עצמו, לא אני מניח אותו. זאת נחשבת הנחה שלי כי בעצם הוא מגיע למקום היעד שאליו כיוונתי אותו. אוקיי? ורק על זה הגמרא דנה, או עושה את ההבחנה, כאשר עכשיו מי שעומד ממול זה אדם. אז אם הוא סטטי ואני זרקתי לשם, אז זאת זריקה רגילה. מה אכפת לי זה אדם או קרקע או מה שלא יהיה? אני העוקר ואני המניח. אבל אם האדם זז, למה שמה זה משנה להבדיל ממצב של עקירה והנחה רגילה? כי שם אם האדם זז, אז לא בטוח שאפשר כבר לייחס את ההנחה אלי. כי הרי אני לא באמת עושה את ההנחה גם אם הוא לא זז, רק מייחסים את ההנחה אלי בגלל שזה נעשה מכוחי.

[Speaker F] את כל זה אני הבנתי, הבנתי גם למה שזה לא בזריקה. הבנתי את כל הדיון, רק אני לא הצלחתי להבין מה זה השני כוחות. על מה מדובר פה שני כוחות? איזה כוחות?

[הרב מיכאל אברהם] זהו, אז זה מה

[Speaker F] שאני לא מצליח להבין.

[Speaker E] אחד זה הזורק ואחד זה זה שקולט על המהלך של הטיסה?

[הרב מיכאל אברהם] יש את הכוח הראשון שזה הכוח של הזריקה. הזורק השקיע כוח וקבע מסלול מסוים לחפץ, זה הכוח הראשון. עכשיו אם האדם בנקודת היעד עומד במקום ולא זז, אז מה שנותר בתמונה זה רק כוחו של הזורק וזהו, יש פה רק כוח אחד בתמונה. אבל אם האדם שביעד זז כדי לקלוט את החפץ, בעצם נכנס פה עוד כוח לתמונה. כוח אחר. ואז זה אומר שאת ההנחה אי אפשר לייחס לכוח הראשון, אלא מייחסים אותה לכוח של האדם השני. הכל אני מדבר בחלק הראשון של הסוגיה. וזה ההבדל בין מצב שהוא עומד למצב שהוא עקר ממקומו.

[Speaker F] ואז רגע, ואז לפי זה, אם אנחנו אומרים שבאדם אחד יש שני כוחות, אז לפי זה…

[הרב מיכאל אברהם] את מקדימה אותי חני, רגע. אז גמרתי את החלק הראשון של הסוגיה. עכשיו אני עובר לחלק השני. עכשיו בחלק השני הטענה היא הבאה: כיוון שמדובר באדם שעקר, זה אותו אדם עצמו, הוא זרק, רץ וקלט את החפץ. הקליטה של החפץ נעשית לא מכוחו של הזורק, נכון? כי הרי הוא זז מהמקום, החפץ לא הגיע אל היעד שהיה שמה כאשר זרקתי. הוא לא הגיע לקרקע, אני רצתי מהר, עצרתי אותו לפני שהוא מגיע לקרקע. הווה אומר שבעצם היו פה שני כוחות שונים, שני כוחות שונים, אלא ששניהם הופעלו על ידי אותו אדם. אבל זה עדיין שני כוחות שונים. וזה הספק של הגמרא. הספק של הגמרא האם כאשר יש שני כוחות שונים, נכון שמופעלים על ידי אדם אחד, אבל עדיין יש פה שני כוחות שונים, האם ניתן לראות בזה פעולה אחת של עקירה והנחה? או שמא במקום שבו מדובר בשני כוחות שונים אי אפשר לדבר על עקירה והנחה כי כוח א' עקר וכוח ב' הניח. נכון שאותו אדם הפעיל את שני הכוחות, אבל זה הספק של הגמרא, האם הולכים אחרי מפעיל הכוחות או אחרי מספר הכוחות. אם מספר הכוחות הוא שניים, אז אי אפשר להגיד שזאת פעולה אחת, יש פה שני חצאי פעולות. אבל אם אני לא אכפת לי כמה כוחות יש, אותו אדם עשה גם את העקירה וגם את ההנחה, אז אם ככה אז הוא יהיה חייב. אוקיי?

[Speaker F] אתה יכול לחזור על זה עוד פעם? אם מספר הכוחות הוא שניים.

[הרב מיכאל אברהם] אם מספר הכוחות הוא שניים, יכול להיות שאני אהיה פטור אפילו שאותו אדם הפעיל את שני הכוחות האלה, כיוון שהבעיה היא שיש שני כוחות, לא שיש להם שני בעלים לכוחות האלה. פעולה אחת לא יכולה להיעשות על ידי שני כוחות, פעולה של זריקה. פעולה של עקירה והנחה מעצם הגדרתה נעשית על ידי שני כוחות, כך זה נעשה תמיד. אז אם התורה מגדירה את פעולת ההוצאה וההכנסה וההעברה כעקירה והנחה, שם לא מפריע לי שזה שני כוחות כי כך מוגדרת הפעולה. אבל הפעולה של הזריקה מוגדרת כפעולה של כוח אחד, לא כפעולה של. פעולה של שניים. ועכשיו פתאום אתה משנה לי את פעולת הזריקה ואתה מכניס עוד כוח. אז אם הכוח הזה הוא של אדם אחר אני ודאי פטור. אם הכוח השני גם הוא שלי זה הספק של רבי יוחנן. וזה רק ביחס לזריקה כי בזריקה מעצם הגדרתה הפעולה מוגדרת להיות פעולה של כוח אחד. וברגע שעושה זה מתערב פה כוח שני זאת כבר לא פעולה של זריקה זה פשוט חצי פעולת זריקה וחצי פעולת הנחה. אי אפשר לחייב על דבר כזה. אולי. זה הספק של רבי יוחנן. אוקיי? בעקירה והנחה בהוצאה רגילה, כל הוצאה והכנסה, כל הוצאה וכל הכנסה זה שני כוחות. אני עוקר של אותו אדם, אני עוקר ואחרי זה אני מניח אבל כך מוגדרת הפעולה. אין לי בעיה עם זה שזה שני כוחות. אבל בזריקה, הרי כל מה שאני מוכן לחייב אדם על זריקה זה רק בגלל שגם ההנחה נעשית מכוח הזורק. כוח אחד עושה את הכל ולכן אני מוכן גם את ההנחה לייחס אל הזורק. אבל במקום שבו ההנחה נעשית על ידי כוח אחר, מי אמר שהתחדש החידוש הזה שגם על זריקה חייבים? כל החידוש בזריקה זה שכל העסק נעשה בכוח אחד לכן גם אם לא אני עשיתי את ההנחה עדיין זה מיוחס אליי. כי אין פה מישהו אחר שמעורב בזה. ברגע שיש מישהו אחר שמעורב בזה או אם יש כוח אחר שמעורב בזה אפילו אם זה אני עצמי יכול להיות שבכלל אי אפשר לחייב אותי. כי כל החידוש של זריקה לא נעשתה פה פעולת הוצאה אבל גם לא נעשתה פה פעולת זריקה. אז על מה יחייבו אותי? אוקיי? ובעצם אפשר לשאול משפחה שלמה של שאלות כאלה של מה קורה כאשר למשל יש סימן באתוון דאורייתא רבי יוסף ענגיל כותב כל מיני חקירות למדניות כאלה בכל מיני ספרים אתוון דאורייתא ועוד לקח טוב כל מיני ספרים שכולם בנויים על חקירות חקירות למדניות. אחד הסימנים שם מוקדש לשאלה, אתם יודעים שיש איסור הקפת הראש. להוריד את הפאות לגמרי לגלח כן להפוך בעצם את לעקור את השערות מכל ההיקף של הראש. אוקיי? עכשיו מה יש איסור מקיף ויש איסור ניקף. אסור שזה יקרה לי ואסור למישהו אחר לעשות את זה עליי. יש איסור להקיף ויש איסור שיוקף לי, אוקיי? עכשיו מה קורה אם אני עשיתי את זה לעצמי? האם עברתי על שני איסורים? אני גם המקיף ואני גם הניקף. או שמא המקיף עובר איסור כשהוא עושה את זה לניקף כי ההקפה מיוחסת אליו. אבל אין פה שני איסורים אלא אם אני עושה למישהו אחר והוא נגיד שוגג או משהו כזה אז פעולת ההקפה שנעשתה לו מיוחסת אליי לכן אני בעצם העבריין. אבל אם אני עשיתי את זה לעצמי אי אפשר להגיד שאני העבריין משני הצדדים אני המקיף וגם אני הניקף. זה דיון שהוא ארוך שמה שאלה אם כן או לא. ויש הרבה פעמים אנחנו נתקלנו אני חושב בדוגמאות כשבשלמדנו בבבא קמא אז למשל דיברתי נגיד שיש שם סוגיה שעוסקת באדם שמשסה, ראובן משסה את הכלב של שמעון כדי שינשוך את התרנגול של לוי. אוקיי? אז הוא פטור. למה? המשסה פטור כי זה לא כלב שלו, ובעל הכלב פטור כי הוא לא אשם השני שיסה את הכלב. אוקיי? מה קורה אם שיסיתי כלב שלי על תרנגול של לוי? לא כלב של שמעון כלב של עצמי. יש מאחרונים שרוצים לטעון שאני פטור. וואו. תבינו זה הרי אבסורד מוחלט זה אבסורד מוחלט כי אם לא שמרתי כמו שצריך את הכלב שלי והכלב שלי יצא ונשך את התרנגול אני חייב. מספיק שלא שמרתי כמו שצריך. עכשיו פה לא רק שלא שמרתי כמו שצריך אני שיסיתי אותו. עשיתי פעולה אקטיבית לא רק רשלנות שהיא פסיבית. אני זה שגרם לכל הסיפור ואני אהיה פטור. עוד פעם זה שני כוחות באדם אחד. נכון שיש פה בעלים של הכלב ויש פה המשסה וכיוון שהאחריות מתחלקת בין שניהם אז שניהם פטורים. אבל מה קורה אם שניהם זה אני? אני גם הבעלים של הכלב ואני גם המשסה. עדיין פטור. או דוגמה אחרת יש למשל מישהו שזורק גם כן בבבא קמא מישהו שזורק חפץ מראש הגג כלי והכלי עומד להישבר. עכשיו בא מישהו מטר לפני הכלי עוד בגובה מטר לפני שהוא מגיע לקרקע בא מישהו ומנפץ את הכלי. אז יש שאלה מי חייב ויש דעה בגמרא ששניהם פטורים. אוקיי? הראשון פטור כי הוא לא שבר את הכלי, הכלי בסוף נשבר בגלל השני. והשני פטור בגלל שהוא שבר כלי שכבר בלאו הכי היה שבור. כי אם הוא לא היה נוגע בו גם הכלי היה נשבר. אז יוצא ששניהם פטורים. עכשיו דנים האחרונים, מה קורה אם מישהו זרק את הכלי מלמעלה, רץ מהר למטה וניפץ אותו רגע לפני שהוא פגע בקרקע? הוא עצמו. ועולה שם צד שיכול להיות שהוא עדיין יהיה פטור. עוד פעם, שני כוחות באדם אחד. עכשיו, כל מקרה כזה צריך לדון האם באמת זה דומה, לא דומה, אני רק מנסה להדגים לכם את הרציונל של הבעיה הזאת. בעצם השאלה היא, בוא ננסה להסתכל על זה כאילו שזה שני אנשים שונים, ועכשיו נגיד אוקיי, יש בן אדם אחד שמשחק את שני התפקידים, זה משנה את הדין או לא משנה את הדין? זה בעצם מה שהגמרא שואלת כאן. אוקיי? אבל

[Speaker F] זה לא כל כך מסתדר עם רש"י, כי אתה אמרת שיכול להיות שיש פה חצי פעולת זריקה וחצי פעולת הנחה. ורש"י זה לא מה שהוא טוען. רש"י הוא מדבר על שניים שעשוה, זאת אומרת כן נעשתה פעולת עקירה וכן נעשתה פעולת הנחה, רק אולי הם לא נעשו מאותו כוח, אבל ברור שהם נעשו.

[הרב מיכאל אברהם] לכן זה שניים שעשוה, על זה, זה בדיוק מה שאני אומר. זה שניים שעשוה, לא שני אנשים אלא שני כוחות. שני כוחות שעשוה.

[Speaker F] אבל זה לא שיש פה חצי פעולת זריקה וחצי פעולת עקירה.

[הרב מיכאל אברהם] יש פעולה שלמה, פעולת עקירה שנעשתה על ידי כוח א', ופעולת הנחה שנעשתה על ידי כוח ב'. עוד פעם זה שניים שעשוה אורכי לא רוחבי. כבר דיברנו על שניים שעשוה בשיעור אז. יש מצב שבו שני אנשים לוקחים את החפץ, עוקרים אותו ביחד ומניחים אותו ביחד, זה שניים שעשוה רוחבי. אני מדבר על שניים שעשוה אורכי. זאת אומרת, אחד עוקר והשני מניח. אלא שבמקרה הזה העוקר והמניח זה אותו אדם, רק זה שני כוחות. הוא עושה את זה בכוח א' ואת זה בכוח ב'. וברש"י יש צד לרבי יוחנן שגם זה ייחשב שניים שעשוה. כי גם שני כוחות זה שניים שעשוה. לא רק שני אנשים. זה כמובן אומר שהפטור פה הוא לא בגלל שדיברנו על זה שם, זה לא בגלל שאי אפשר לחייב אף אחד, כי אם זה היה הפטור אז מה הבעיה? יש לי פה בן אדם אחד שעליו כל האחריות, יש פה את מי לחייב. האחריות כולה יושבת על אדם אחד. ברור שהפטור פה הוא לא בגלל שאין את מי לחייב, אלא השאלה אם אפשר להתייחס לזה כפעולה אחת שנעשתה פה. אם זה שני כוחות אז זה בעצם שתי פעולות נפרדות. נכון שזה על ידי אותו אדם, אבל הפעולה של הזריקה אמורה להיות פעולה אחת, לא שתי פעולות של חצאי זריקות. בסדר? אז לכן הרש"י על החלק השני של הסוגיה מאיר מחדש את מה שקרה בחלק הראשון של הסוגיה. כי קל לא לשים לב שבחלק הראשון של הסוגיה, באופן עקרוני, אפשר היה ללמוד את זה כאילו שזה מדבר גם על עקירה והנחה רגילה, לא רק על זריקה. אלא שזה לא נכון. לפי הרש"י פה מאוד ברור שזה לא נכון. כל הדיון הוא רק על זריקה. בסדר? עכשיו פה תשימו לב פה, אתם רואים? אמר רבי אבין אמר רבי אילעא

[Speaker C] אמר רבי יוחנן זרק חפץ וקדם וקיבלו. לא כתוב שיש פה פעולה אקטיבית, הוא פשוט עומד, פתאום הוא מגיע ואז…

[הרב מיכאל אברהם] לא שמעתי. זה בטי? מי שאל עכשיו? מי שאלה?

[Speaker C] אני רציתי לשאול. לא שמעתי. אם בן אדם שקיבל הוא לא באמת עשה פעולה אקטיבית, כלומר הוא לא עיכב כמו שרש"י כותב, אלא הוא פשוט עמד במקום וקיבל את החפץ, אבל הוא לא היה שם בזמן הזריקה. אז לכאורה לפי רש"י הוא יהיה פטור? זו נקראת פעולה אקטיבית.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת הוא לא היה שם בזמן זריקה אז איך הוא הגיע לשם?

[Speaker C] לא, החפץ עשה את המסלול שלו ופשוט הוא בא ותפס איפה שהחפץ היה אמור ליפול, הוא לא עיכב שום דבר והוא לא עשה שום… למה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא תפס את החפץ והחפץ לא נפל על הרצפה, הוא נעצר ביד שלו. זה המקרה שעליו מדובר, מה זאת אומרת?

[Speaker C] כאילו כל עוד הוא לא נח על הרצפה…

[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא העיכוב, העיכוב פירושו זה רק מהאוויר לרצפה, זה לא שהוא העביר אותו למקום אחר את החפץ. החפץ מגיע לאיפה שהוא מגיע בזריקה.

[Speaker C] תפסת אותו עוד לפני שהוא מונח על הרצפה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, תמיד הוא תופס אותו לפני הרצפה. זה העיכוב שעליו מדובר. אז בעצם תשימו לב שבקטע הראשון של הגמרא לא מוזכרת זריקה. עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. באופן עקרוני אפשר היה להגיד שמדובר פה גם לא בזריקה, אני מושיט, והשאלה היא אם הוא עמד שמה מראש או שהוא הגיע לשם כדי לקבל את החפץ שהושטתי. אבל רש"י כותב שמה פטור, אומר רש"י הזורק דלא עביד הנחה. איך רש"י יודע שמדובר דווקא על זורק? למה לא על סתם עוקר ומניח?

[Speaker C] בגלל הקודם, המקרה הקודם מדבר על זרק, עם הדין

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו.

[Speaker C] ואמר רבי אבינא אמר רבי אילאי אמר רבי יוחנן, זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו חייב. עם הדין עכשיו שם ואז הוא ממשיך על אותו עיקרון.

[הרב מיכאל אברהם] אמר רבי אבינא אמר רבי אילאי אמר רבי יוחנן עמד במקומו וקיבל חייב, עקר

[Speaker C] ממקומו וקיבל

[הרב מיכאל אברהם] פטור.

[Speaker F] שנתת לנו לעשות את זה אני גם התחלתי ממקודם כי כתבת לקרוא מאמר רבי אבינא וזאת מופיע קודם, אותה שורה מופיעה קודם על הסיפור של אם היד נחשבת או לא.

[Speaker C] בפסקה הקודמת שם כן כתוב

[הרב מיכאל אברהם] מפורש שזרק.

[Speaker F] בגלל זה גם לי זה היה ברור שמדובר בזרק.

[הרב מיכאל אברהם] ברור שמדובר בזרק, השאלה מאיפה יודעים.

[Speaker F] תסתכל בפסקה הקודמת של הגמרא, בגלל שזה מופיע בפסקה הקודמת, שנתת לנו לקרוא שני מתחילות באותו משפט בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אפילו לא שמתי לב לזה, כן שם כתוב זרק, אמר רבי אילאי. אבל זה מימרא אחרת.

[Speaker F] אני בכלל חשבתי שהן קשורות אחת לשנייה בהתחלה שלמדתי, כי הרי הוא אומר פה במסקנה שזה תלוי אם מי שעוקר הוא מחשיב בהנחה כשהוא מניח, אם הוא מחשיב את היד או לא מחשיב את היד. וזה בדיוק העניין שאם אדם עומד במקום.

[הרב מיכאל אברהם] המסקנה לא תלוי, חשבנו שזה יהיה תלוי אבל זה לא תלוי.

[Speaker F] לכן לא הצלחתי להבין בהתחלה למה זה כי זה נראה שהן סותרות אחת את השנייה.

[הרב מיכאל אברהם] לא סותרות, זה אחרי שאני מבין שהמימרא השנייה היא מימרא שגם היא מדברת על זריקה, אז בהחלט אפשר להבין שזה המשך של המימרא הראשונה. אבל בשביל זה אני צריך להחליט שהמימרא הזאת עוסקת באמת בזורק. אבל פה לא כתוב שהוא זרק. עמד במקומו וקיבל חייב, עקר ממקומו וקיבל פטור. לא כתוב שמדובר בזורק. אבל רש"י זה מובן מאליו שמדובר פה על זורק, נכון? רש"י אומר פטור, הזורק פטור. למה? בגלל שברור לו שכל הדיון פה יכול להיות מבחינת התוכן שלו רק על זורק. על עוקר ומניח רגיל לא יהיה דיון כזה לאור מה שראינו בחלק השני של הסוגיה. אז זה הגמרא. בסוף ככה רש"י מסביר את הספק של רבי יוחנן וזה נשאר בתיקו. הגמרא מכריעה תיקו. מה קורה בהלכה? הרמב"ם כותב ככה: הזורק ונחה בתוך ידו של חבירו, אם עמד חבירו במקומו וקיבלה, הזורק חייב שהרי עקר והניח. ואם נעקר חבירו ממקומו וקיבלה פטור. למה? הנימוק פה לא מוזכר, אבל הנימוק מוזכר בשלב של החייב: חייב שהרי עקר והניח. אז ממילא אנחנו מבינים למה פטור? כי הוא עקר אבל לא הניח. בעצם פטור של שניים שעשוה, כי אותו אחד שזרק הוא רק עקר אבל הוא לא זה שהניח. שניים שעשוה כמו שראינו ברש"י. זרק ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו בידו ברשות אחרת או חוץ לארבע אמות פטור, כאילו נעקר אחר וקיבלו, שאין הנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה. אז פה קודם כל כמה הערות. בחלק השני של ההלכה נראה שהרמב"ם מכריע את התיקו. נכון? הרי הגמרא נשארה בתיקו והרמב"ם מביא שהוא פטור. איך הוא החליט שפטור? הגמרא נשארה בתיקו. לא יודעים אם פטור או חייב, ספק. איך הבנתם? אז המגיד משנה שם במקום אומר

[Speaker F] ככה. אני הבנתי

[הרב מיכאל אברהם] שיש שתי אפשרויות. המגיד משנה אומר ורבינו ז"ל כותב פטור במקום תיקו, וזה דרכו באלו הספקות ומוכרח הוא. מה זאת אומרת? אומר המגיד משנה כך. הרי נגיד שאנחנו נמצאים בתיקו. מה זה אומר? שהדין הזה נשאר בספק. ורק להשכלה כללית כמובן כשהגמרא מסיימת בתיקו אף פוסק לא יכול להכריע כי הגמרא קבעה שאין הכרעה. זאת ההכרעה. ההכרעה היא שזה נשאר בתיקו. אוקיי? זה להבדיל ממצב שהגמרא לא מכריעה בכלל, משאירה שתי דעות ולא מכריעה. במצב כזה יכול לבוא פוסק ולהגיד אני פוסק כמו אביי או אני פוסק כמו רבא. אבל פה כשהגמרא עצמה קובעת תיקו, זאת נקראת הכרעה. ההכרעה היא שתיקו. מה זה אומר עכשיו? אז בואו נראה. הרי להלכה עכשיו מה אנחנו אמורים לעשות? נגיד שהרמב"ם היה פוסק את התיקו, לא מכריע, מה היה אמור לצאת? הרי ברור שאני לא יכול לחייב.

[Speaker F] אם זה ספק דאורייתא אז לחומרא, אם זה ספק דרבנן אז לקולא.

[הרב מיכאל אברהם] רגע, ברור שאי אפשר

[Speaker F] לחייב

[הרב מיכאל אברהם] אותו בסקילה או בחטאת, הרי זה רק ספק איסור דאורייתא, נכון? עונש לא מגיע לו. אוקיי? אז כל הדיון הוא סביב באיזה איסור הוא עבר. האם הוא עבר ספק איסור או לא עבר בכלל. אוקיי? אומר המגיד משנה אבל גם ספק איסור לשיטת הרמב"ם, ספק איסור דאורייתא לשיטת הרמב"ם, החובה להחמיר היא רק מדרבנן. יש מחלוקת ראשונים. הכלל מופיע בגמרא, ספק דרבנן לקולא, ספק דאורייתא לחומרא. אם יש ספק בדין דאורייתא צריך להחמיר. ספק בדין דרבנן אפשר להקל. אבל הכלל הזה שבספק דאורייתא צריך להחמיר הוא עצמו לפי הרמב"ם כלל מדרבנן. לפי הרשב"א למשל זה כלל דאורייתא. התורה עצמה מחייבת להחמיר במצב של ספק. לפי הרמב"ם התורה לא מחייבת להחמיר. חכמים החליטו שצריך להחמיר. זה דין דרבנן. ואז בעצם אומר המגיד משנה אז יוצא כך. ספק ספיקא?

[Speaker E] מה? זה יוצא ספק ספיקא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא ספק ספיקא. אלא יוצא, אומר המגיד משנה כך: הרי גם אם היינו פוסקים את התיקו הרמב"ם היה כותב את אותו דבר, פטור. למה פטור? כי זה רק איסור דרבנן. למה? כי ספק איסור דאורייתא לפי הרמב"ם הוא עצמו איסור דרבנן, נכון? החובה להחמיר בספק איסור דאורייתא היא חובה דרבננית. בעצם מה שהרמב"ם פוסק פה זה שיש איסור דרבנן. למה? כי יש ספק האם יש איסור דאורייתא או לא. ובספק כזה החובה להחמיר היא מדרבנן. זה מה שאומר הרמב"ם פטור. הרמבמ לא הכריע.

[Speaker C] אז תמיד זה יהיה פטור? לא שומע. דאורייתא לחומרא.

[הרב מיכאל אברהם] נו, ולכן יהיה פטור אבל זה כי זה רק מספק. עונש לא יהיה. הוא פטור, פטור הכוונה פטור מסקילה ומחטאת.

[Speaker C] אבל תמיד כשיש ספק דאורייתא לחומרא זה בעצם כאילו אין פה שום הבדל אז אני לא מבינה את זה.

[הרב מיכאל אברהם] ספק דאורייתא לחומרא פירוש הדבר שיש איסור דרבנן אם אתה לא מחמיר. לא שמעתי. לא שמעתי. אם יש לי ספק חתיכת בשר שאני לא יודע אם היא חזיר או פרה, אוקיי? אז אני בספק. מותר לי לאכול אותה מדאורייתא. רק מדרבנן אסור לי לאכול אותה לפי הרמב"ם. החובה להחמיר בספקות היא חובה דרבננית. עכשיו אצלנו כיוון שהגמרא נגמרה בתיקו יש חובה להחמיר. יש חובה לא לעשות את זה. אבל החובה היא חובה דרבננית כי זה רק ספק אם זה מותר או אסור. אז לכן אומר הרמב"ם פטור.

[Speaker C] אז מה המשמעות אבל של ספק דאורייתא לחומרא? אני לא מבינה את זה.

[Speaker D] זה הכלל האמיתי אבל הוא מדרבנן.

[הרב מיכאל אברהם] שפשוט צריך להחמיר ולא לעשות את זה.

[Speaker D] אבל הרמב"ם

[הרב מיכאל אברהם] הרי לא אומר פטור, הרמב"ם לא אומר מותר, הרמב"ם אומר פטור. למה הוא לא אומר. מותר, אם הוא הכריע, אז מותר, לא פטור. פטור זה פטור.

[Speaker C] אוקיי, הוא אומר פטור מעונש, זה כבר קרה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל למה? למה הוא לא אומר מותר? מותר לאדם לזרוק חפץ אם השני זז בשביל לקבל אותו. אם הוא עצמו, סליחה, זז בשביל לקבל אותו. לא אומר את זה. זה אסור.

[Speaker E] עדיין אסור, עדיין אסור.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה אסור?

[Speaker F] כי יש פה עקירה בכל מקרה, ובעקירה זה… אנחנו זה פטור אבל אסור בכל מקרה. גם אם הייתה רק עקירה.

[Speaker E] ודאורייתא, זה אסור כי יש פה ספק. אוקיי, אז שניה.

[Speaker F] אין ספק על העקירה. לפי הרמב"ם אין ספק על העקירה, יש רק ספק על ההנחה, ולכן בכל מקרה הוא פטור, והוא בכלל לא מתייחס לזה שזה… אם זה שני כוחות, כוח אחד, זה בכלל לא משנה.

[הרב מיכאל אברהם] גם חני צודקת וגם עידית צודקת. באופן עקרוני מה שהמגיד משנה מסביר, זה שבעצם הרמב"ם כותב פטור בגלל שספק דאורייתא לחומרא זה איסור דרבנן. על הצד שבעצם היינו אומרים שזה מותר, אז זה מותר. על הצד שאנחנו אומרים שזה אסור, זה אסור דאורייתא. כיוון שיש לנו ספק, אז החובה להחמיר היא רק מדרבנן, לכן מי שעבר על זה פטור, אבל אסור. אך מעירה חני בצדק, אבל זה לא נכון. אני הרי הנחתי שאם אנחנו פוסקים לקולא אז זה ממש מותר, לא רק אסור מדרבנן. ואם פוסקים לחומרא זה איסור דרבנן. אבל זה לא ככה, כיוון שעל הצד שאני פוסק לקולא עדיין איסור דרבנן יהיה פה. גם אם אני אכריע את הספק, יש פה איסור דרבנן. למה? כי הרי זה ראינו במשנה. נכון? מה ראינו במשנה? שאם העני עוקר ובעל הבית מניח, או להפך, כל אחד מהם עבר איסור דרבנן, זה לא חיוב דאורייתא, אבל יש פה איסור דרבנן של שניים שעשוה. זה אומר שאין צד בגמרא שזה מותר. יש צד אחד בגמרא שזה איסור דרבנן, וצד אחד בגמרא שזה איסור דאורייתא. נכון? אם זה כמו כוח אחד, אם זה כמו אדם אחד, אם כמו כוח אחד, אז זה איסור דאורייתא. יש פה עקירה והנחה והוא חייב דאורייתא. אם זה כמו שני כוחות, אז זה כמו שני בני אדם שאחד עקר ואחד מניח, שכל אחד מהם עבר איסור דרבנן. עכשיו כיוון שיש לי ספק אם זה איסור דרבנן או איסור דאורייתא, אז אי אפשר להגיד שיש פה וודאי איסור דאורייתא. זה לא ספק בין איסור דאורייתא לבין מותר. זה ספק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא. אומר המגיד משנה, עדיין החובה להחמיר בדבר כזה היא רק מדרבנן. כי סוף סוף במישור דאורייתא יש לי פה ספק, לא וודאי דאורייתא. וכיוון שכך אין השלכה לשאלה אם הכרעת או שנשארת בספק. זה פטור, עברת איסור דרבנן. זה מה שאומר המגיד משנה.

[Speaker F] אני רק אומרת שהמגיד משנה הוא לא… הוא פחות מסתדר לי עם הרמב"ם. למה? כי הרמב"ם בפירוש אומר שהייתה פה עקירה ולא הנחה. לכן… כאילו הרמב"ם, הוא בכלל לא מתייחס לתיקו. הרמב"ם מחייב בגלל שהייתה פה עקירה ולא הייתה פה הנחה.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם לא צריך להתייחס לתיקו.

[Speaker F] זה מה שהוא כותב, הוא לא מתייחס לתיקו.

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם לא מתייחס לתיקו, לא צריך להתייחס לתיקו. הרמב"ם לא פרשן של הגמרא. הרמב"ם פוסק הלכות. ובהלכה הזאת הרמב"ם אומר מי שעשה כך וכך פטור אבל אסור, זה הכל. למה הוא פטור אבל אסור? הרמב"ם לא נכנס לשאלה למה. או בגלל שיש פה רק עקירה בלי הנחה והוא הכריע את הספק, הוא הכריע לקולא, ויש פה איסור דרבנן כי סוף סוף את העקירה כן עשית. או שהוא הכריע שזה ספק כמו שהגמרא אמרה שזה תיקו וגם אז…

[Speaker C] אבל הוא כן מנמק.

[Speaker F] אבל הרמב"ם כן נוקט עמדה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומע.

[Speaker F] הרמב"ם נוקט פה עמדה, זה מה שראיתי שההבדל. המגיד משנה הוא אומר שהרמב"ם החמיר בתיקו וזה מדרבנן להחמיר בתיקו, אבל זה לא מה שהרמב"ם אומר. הרמב"ם נוקט פה עמדה בעניין התיקו מהגמרא, הוא נוקט עמדה שיש כאן עקירה ולא הנחה ולכן זה פטור. זאת אומרת, אני מרגישה, כאילו ככה אני מבינה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני מבין, אז אני אומר לך שזה לא הכרח. כיוון שהרמב"ם מנמק… אני אסביר. הרמב"ם אומר, לפי שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת העקירה. ואם זה לא כך, אז אנחנו בספק. זה מה שהוא אומר. הנחה גמורה שלגביה אין לי אפילו ספק זה רק מתי שהוא נח במקום שאליו הוא כוון. אם הוא לא נח במקום שאליו הוא כוון, זאת לא הנחה גמורה. למה? כי יש לי ספק לגבי זה ולא הכרעתי אותו. לא בגלל שזה וודאי לא הנחה, בגלל שזה ספק לא הנחה. הרמב"ם זה ספר הלכה, הרמב"ם לא מתייחס לגמרא, הוא לא פרשן של הגמרא. ומבחינה הלכתית מה שהוא כתב פה זה שבאמת פטור, וזה נכון שהוא פטור להלכה. אוקיי, אז לכן אין פה הכרח להגיד שהרמב"ם הכריע, גם לא סביר שיש תיקו, אז לא מכריעים, אלא הרמב"ם אמר פה את הדין של הספק. זה נכון שהספק פה בניגוד לכל ספק דאורייתא אחר, הוא לא ספק בין איסור דאורייתא לבין מותר, אלא בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. גם על הצד שמקל, עדיין איסור דרבנן יש פה. בסדר, אבל בכל מקרה כל מה שיש פה זה רק איסור דרבנן. אם זה היה ספק בין מותר, אגב, אם זה היה ספק בין מותר לבין אסור דאורייתא, אז באמת היה יותר קשה ברמב"ם, כי אז בעצם, אז בעצם אין איסור דרבנן על הצד שהספק הוכרע. כן, אז רק הפטור הוא רק בגלל הספק, לא בגלל שיש פה עקירה בלי הנחה. אבל ברגע שהצד השני הוא גם איסור דרבנן, אז הרמב"ם אומר עזוב, אז אין פה הנחה גמורה בכל מקרה כי להלכה אני לא יכול לפסוק שדבר הנחה כזאת היא הנחה גמורה, יש לזה ספק בגמרא. אוקיי. עכשיו, הנימוק שהרמב"ם מביא, אבל

[Speaker C] עדיין רגע, עדיין, אני ממש מסכימה עם חני בגלל ש, וואי, הוא לא יפסוק, הלו?

[הרב מיכאל אברהם] איבדתי אותך נעה.

[Speaker C] אפשר לומר עוד משהו? נראה לי יש פה דיליי בשידור.

[הרב מיכאל אברהם] כן כן לא, אני.

[Speaker E] יש בעיות בשידור.

[הרב מיכאל אברהם] ניתק, זה ניתק. לא שמעתי כלום. עוד פעם.

[Speaker C] אני רוצה לומר שאני ממש מסכימה עם חני בגלל שהרמב"ם ממש כותב 'כאילו נעקר אחר וקיבלו', הוא ממש מקבל את הצד של הגמרא שאומר שמדובר על שני אנשים ולא על אדם אחד, שני כוחות באדם אחד, שאז הוא יהיה חייב.

[הרב מיכאל אברהם] הסברתי את זה.

[Speaker C] וזה לא נראה שהוא פוטר בגלל ההסכם ספקות הזה.

[הרב מיכאל אברהם] הסברתי שוב, הסברתי את זה. הטענה של הרמב"ם היא שמבחינתנו זה נחשב כאילו נעקר אחר וקיבלו, בגלל שבגמרא אין הכרעה שזה לא נחשב כמו אחר שקיבלו. ומספיק לי שלהלכה זה נחשב כאילו נעקר אחר וקיבלו, כי באמת להלכה זה ככה. לא בגלל שהכרעתי שזה ככה, אלא בגלל שאני צריך להתנהג הלכתית כאילו שזה ככה, כי אני פטור, אין לי הכרעה הפוכה. זה לא בגלל שהוא הכריע את הספק, אלא אני להלכה מבחינתי במקרה כזה זה כאילו שנעקר אחר וקיבלו. נכון, ככה אני צריך להתייחס לזה. למה? לא כי בוודאות זה ככה, אלא כי כל עוד לא הוכח שזה לא ככה, אז אני אמור להתנהג ככה כי אין חובה להחמיר. טוב, תחשבו על זה. בכל מקרה, שימו לב לנימוק שהרמב"ם מביא. הנימוק שהרמב"ם מביא זה שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה. ברמב"ם לא משתמע שיש פה שנים שעשאוה. הרמב"ם טוען שאין פה הנחה בכלל. ככה לפחות נראה מלשונו.

[Speaker B] יש הנחה, רק שאם זה קרה בלי שמישהו יתפוס.

[הרב מיכאל אברהם] הטענה היא, מהרמב"ם משתמע שהבעיה היא לא שנים שעשאוה לא שנים שעשאוה, אלא יש איזושהי דרישה שהחפץ אמור לנוח במקום שמראש תכננתי שהוא ינוח, או שהוא היה אמור לנוח.

[Speaker E] וזה גם בגמרא, זה גם בגמרא אבל אמרה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker E] בגמרא, זאת אומרת, זה שאני זרקתי ואז תפסת, או לא משנה מישהו אחר תפס, זה לא נח במקום שבו ייעדתי אותו בזריקה.

[הרב מיכאל אברהם] הלכתית ברור שזה מה שקורה שם. השאלה היא אבל מה סברא שבגללה פוטרים. בגמרא זה לא כתוב. ורש"י הסביר בגלל שנים שעשאוה. ברמב"ם משתמע זה לא שנים שעשאוה. הבעיה היא לא שנים שעשאוה. הבעיה שיש פה רק עקירה ואין פה הנחה. הנחה כזאת לא נחשבת הנחה בכלל. זה לא שהשני עשה הנחה, אף אחד לא עשה הנחה. כי הנחה של זריקה זאת הנחה שצריכה להיות במקום המתוכנן מראש. זה מה שנקרא הנחה. אם זה לא במקום המתוכנן אז לא הייתה פה הנחה.

[Speaker E] אז רש"י אומר שהזורק לא הניח והרמב"ם אומר שאין פה הנחה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. ככה משתמע מלשונו. נראה אצלו שיש פה איזה דרישה במלאכה של הזורק, יש איזושהי דרישה שההנחה חייבת להיות במקום שמיועד מראש לנוח, ואם זה לא נח שם אז לא הייתה פה הנחה.

[Speaker F] אבל גם מרש"י אפשר. גם מרש"י אפשר להבין את זה ולכן רש"י היה נראה לי סותר את עצמו, כי גם רש"י הוא מביא את זה שאם בן אדם רץ והוא בעצם לא נתן לחפץ לנוח אלא הוא תפס אותו באמצע, אז לא היתה פה הנחה, הוא מביא בדיוק את אותה טענה ומצד שני הוא כן אומר שזה שניים שעשאוה. לכן לא הצלחתי להבין את רש"י.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהערתי כשקראתי את רש"י. לכן אמרתי שכיוון שרש"י כן מכניס פה את שניים שעשאוה, אז צריך לקרוא את רש"י באופן הבא: לא היתה פה הנחה של הזורק, אבל היתה פה הנחה של מישהו אחר. אז זה הכוונה של רש"י. כי אחרת מה זה קשור לשניים שעשאוה? שרש"י מכניס את שניים שעשאוה אז ברור, עובדתית הרי ברור שמי שקיבל את החפץ באמת עצר אותו ולא נתן לו לנוח במקום המתוכנן. עובדתית זה ודאי מה שקורה פה. רק לפי רש"י לא זה מה שפוטר אותו. מה שפוטר אותו זה לא שלא היתה פה הנחה, אלא שמישהו אחר עשה את ההנחה. יש פה שניים שעשאוה. ולפי הרמב"ם נראה שהפטור הוא שלא היתה פה הנחה. כי יש כלל כזה שהנחה במלאכה של זורק, ההנחה זה רק כאשר היא מתבצעת במקום המתוכנן מראש. אחרת זה לא הנחה של זריקה. זה לא שיש פה נגיד נפקא מינא למשל. לפי רש"י אם זה שניים שעשאוה שניהם יהיו איסור דרבנן, נכון? גם על הזורק וגם על המקבל. לפי הרמב"ם הטענה שלי זה שיהיה איסור דרבנן על הזורק אבל לא על המקבל. כי היתה פה זריקה בלי הנחה בכלל, לא שהיתה פה זריקה על ידי אחד והנחה על ידי אחר. היתה פה רק זריקה. מישהו עשה חצי מלאכה. יש אגב דעות שעל זה אפילו אין איסור דרבנן, על עקירה כשאין בכלל הנחה, לא שמישהו אחר עושה את ההנחה. פשוט עשית חצי מהמלאכה, זה לא שנעשתה המלאכה רק שני אנשים ביחד עשו את זה, אלא בכלל היא לא נעשתה. אז מה אתה רוצה? אבל התפיסה הפשוטה היא, קיבלנו את זה אז כשדיברנו על שניים שעשאוה, אבל התפיסה הפשוטה היא שיש על זה איסור דרבנן אבל רק על הזורק. כי הזורק עקר ולא הניח, אבל המקבל גם לא הניח. כלום. על המקבל אין איסור דרבנן, רק על הזורק. אוקיי? ובאמת תסתכלו הלשון של הרמב"ם, אם עקר חברו ממקומו וקיבלה פטור. מי פטור?

[Speaker G] הזורק לכאורה. הזורק פטור. והמקבל? ברור שפטור.

[הרב מיכאל אברהם] המקבל מותר לגמרי. המקבל לא עשה כלום. לכן הוא כותב פטור ולא פטורים. הוא כותב פטור כי הזורק פטור והמקבל אין מה לדבר הוא בכלל לא במשחק. כי לכאורה יש סתירה ברמב"ם וזה הערתי לכם גם בדף, לכאורה יש סתירה ברמב"ם. כי בחלק הראשון של ההלכה הרמב"ם מתבטא כאילו שהבעיה היא שניים שעשאוה. כי הוא בעצם אומר: הזורק חייב שהרי עקר והניח, נכון? מכלל זה אני למד שאם עקר חברו ממקומו וקיבלה פטור, למה פטור? כי השני הניח, לא הוא עקר והניח אלא הוא עקר והשני הניח. אבל בהמשך בחלק השני של הרמב"ם הנימוק הוא שלא היתה בכלל הנחה, זה לא פטור של שניים שעשאוה. אבל עכשיו לאור מה שאמרתי נראה שגם בהתחלה הרמב"ם לא מדבר על שניים שעשאוה. הרמב"ם מתכוון לומר אם עקר חברו ממקומו וקיבלה פטור כי לא היתה הנחה. לא כי השני עשה את ההנחה, אלא כי לא היתה הנחה בכלל.

[Speaker H] ואי אפשר להגיד שיכול להיות שני הסברים לכל אחד כאילו, כל אחד מהדברים מספיק בשביל לפטור, ששניים עשו המלאכה וגם במקרה שהוא לא נח במקום שהיה מתוכנן מראש?

[הרב מיכאל אברהם] באופן עקרוני באופן עקרוני יכולים להיות שני הסברים וההלכה הראשונה היא הסבר אחד וההלכה השנייה היא הסבר שני. בגמרא עצמה לא משתמע כך, כי הגמרא עצמה אומרת מה הספק לגבי המצב השני כשהאדם עצמו רץ וקיבל את החפץ? האם זה כמו שניים שבזה טיפלנו בחלק הקודם או שזה נחשב אדם אחד שעושה הכל נכון? זאת אומרת הגמרא עצמה אומרת על הצד שזה כמו שניים אז זאת אותה הלכה שאמרתי לך למעלה. רק אני לא יודעת אם זה כמו שניים או כמו אחד. זאת אומרת שהגמרא עצמה אומרת שזה אותו נימוק לשתי ההלכות. אתם איתי? בגמרא נראה שזה אותו נימוק לשתי ההלכות. אין מניעה עקרונית להגיד שיש נימוקים שונים לשתי הלכות שונות אבל בגמרא עצמה הרי היא קושרת את האיבעיא השנייה להלכה הראשונה. אחרי שהייתי בהלכה הראשונה שאחד זרק והשני קיבל אז פטורים, אז עכשיו אני שואל מה קורה אם זה אותו אחד שממלא את שני התפקידים? האם זה אותו דבר כמו למעלה או שכאן הוא חייב. אבל זאת אומרת שהגמרא עצמה אומרת שזה אותו נימוק לשתי ההלכות. על הצד שזה לא אותו דבר כמו, על הצד שזה אותו דבר כמו למעלה, אז הוא יהיה פה פטור כמו שהוא היה פטור שם, מאותו נימוק. והנימוק הוא לכאורה שניים שעשוה. לכן למשל לפי רש"י, אני חושב שהצד ברש"י שאותו אחד שזרק וקיבל, לא לא חושב, זה רש"י כותב את זה נדמה לי. מה הצד של מה הצד לפטור במקרה השני? רש"י אומר כשני בני אדם דמי ופטור, מה הנימוק? דהוו להו שניים שעשוה. גם במקרה השני הפטור הוא בגלל שזה נקרא שניים שעשוה. זה לא פטור בגלל שלא הייתה פה הנחה, הייתה פה הנחה, רק הנחה לא נעשתה על ידי העוקר אלא על ידי המניח, ולכן זה שניים שעשוה. אז רש"י מבין שכל מהלך הגמרא מדבר על שניים שעשוה. אבל בצד במקרה השני יש ספק אם זה שניים שעשוה או לא. אבל על הצד שזה כמו שניים, אז הפטור הוא כמו שראינו למעלה, פטור שניים שעשוה. יש פה עקירה של פלוני והנחה של אלמוני. לפי הרמב"ם, לפחות בהלכה השנייה רואים שהפטור הוא לא פטור של שניים שעשוה, הפטור הוא פשוט כי יש פה מעשה של עקירה ואין פה הנחה בכלל. יש דרישה שההנחה תהיה במקום שזה מיועד אליו מראש, ולכן לא התקיימה פה הנחה. הפטור הוא לא בגלל שניים שעשוה אלא פשוט בגלל שקרה פה רק חצי מהעניין. אבל לאור זה ולאור הגמרא שקושרת את החלק הראשון בחלק השני, אז נראה שלפי הרמב"ם גם בחלק הראשון הפטור הוא לא שניים שעשוה אלא הפטור הוא באמת זה שלא הייתה פה הנחה. מבינה מה שאני אומר? כן. כן. אוקיי. עכשיו המאירי כבר ביארנו שהיד חשובה כמקום ארבעה, בין ידו שלו בין ידו של חברו, שאין היד צריכה מחשבה כמו שכתבנו. ומעתה, זה הוא מסכם את הסוגייה הקודמת, ומעתה כל שזרק ונח בתוך ידו של חברו חייב. ומכל מקום ביארנו שאם נעקר חברו ממקומו וקיבל פטור אף הזורק. מעניין. מה זה נקרא פטור אף הזורק? והמקבל מה? לכאורה נראה שגם הוא תופס את זה כשניים שעשוה, נכון? זאת אומרת פטור אף הזורק פירוש המקבל בוודאי פטור וגם הזורק פטור. בדוחק היה מקום להגיד שהמקבל אין מה לדבר על זה בכלל מותר, אבל אפילו הזורק פטור. לא מוסיף את הזורק למקבל כמו שהמקבל פטור גם הזורק פטור, הוא אומר המקבל בכלל זה מותר, אבל אפילו הזורק לא נכון שהוא חייב אלא זה פטור. אולי, אבל בפשטות לא נראה ככה, בפשטות הייתי קורא אותו כשניים שעשוה כמו רש"י או כמו הרמב"ם. אוקיי? גדולה מזו אמרו, זרק חפץ ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו בידו ברשות אחרת או ברשות הרבים חוץ לארבע אמות קודם שהונח החפץ, פטור. והרי הוא כאילו בא אחר וקיבלה, שני כוחות באדם אחד כשני בני אדם הם, והרי לא נחה מכוח הזריקה. עוד פעם ביטוי קצת עמום. מה זאת אומרת לא נחה מכוח הזריקה? אפשר עדיין להמשיך את זה כמו רש"י, שניים שעשוה. כיוון שזה לא נח מכוח הזריקה אז את ההנחה אני מייחס למקבל ולא לזורק, נכון? זה מה שנראה. ואז בעצם יש פה הנחה ויש פה עקירה רק זה נעשה על ידי שני כוחות או שני בני אדם והפטור הוא פטור של שניים שעשוה כמו רש"י לא כמו הרמב"ם. נכון? ופה המאירי…

[Speaker B] הוא גם אומר את זה אני חושבת. מה? הוא אומר את זה אבל במילים אחרות, הוא אומר את זה כמו רש"י רק במילים אחרות. הוא אומר כשני בני אדם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הייתי יכולה להגיד אם היא לא נחה מכוח הזריקה אז זה בכלל לא נקרא הנחה. הוא לא אומר דבר כזה, לא נחה מכוח הזריקה, בסופו של דבר זה שההנחה תלויה בכוח אחר לא בכוח של הזורק, זה שני כוחות שכל אחד מהם עשה חצי מהעבודה, כמו רש"י. אוקיי. אומר המאירי אגב גם פה זה מובא בתור מסקנה, לא בתור ספק, שמת לב? גדולה מזו אמרו זרק חפץ ורץ הזורק עצמו אחר החפץ וקיבלו, כן? כאילו בא אחר וקיבלה שני כוחות באדם אחד כשני בני אדם הם והרי לא נחה מכוח הזריקה. במאירי אני מסכים לדיוק שאמרתם קודם ברמב"ם. המאירי ממש כותב כאילו שזה הוכרע, זה נחשב כמו שני בני אדם ולכן פטור, לא מספק, לא מביא שזה תיקו בכלל. מוזר קצת, אבל זה ככה זה נראה במאירי. אולי הוא לא גרס פה תיקו, אני לא יודע בדיוק. אבל במאירי זה באמת נראה ממש הכרעה, לא מספק. עכשיו המאירי ממשיך: ולפי ולפירוש זה אפילו כיוון לכך פטור. מה זאת אומרת? אפילו אם הבנאדם שזרק מראש תכנן שירוץ מסיג אותו עם המקבל, או עם עצמו, לא משנה, כן? אז פטור. למרות שזה היה תוכנית מראש שאותו אחד ירוץ ויקבל את החפץ, זה לא שקרה פה משהו לא מתוכנן, זה מה שתכננתי מראש, עדיין פטור. למה? כי סוף סוף ההנחה לא נעשתה מכוחי, זה שניים שעשוה. ולכן פטור, זה לא משנה אם תכננתי או לא תכננתי, זה שניים שעשוה. נכון? מה זה משנה אם תכננתי או לא? אם תכננתי שהשני יעשה את ההנחה, אז נקרא שאני עשיתי את ההנחה? עדיין השני עשה את ההנחה. זה שניים שעשוה. ומכל מקום יש מפרשים בה, ממשיך המאירי, הואיל ולא נח במקום שהיה דעתו עליו מתחילה. מה זאת אומרת? זה הפירוש של הרמב"ם.

[Speaker C] זה מה שהרמב"ם אומר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון? אז זאת אומרת רואים במאירי שהמאירי גם הוא הבין שהפירוש הזה של הרמב"ם הוא פירוש אחר מהפירוש של רש"י של השניים שעשוה. לכן הוא אומר יש מפרשים פירוש אחר שמה? שזה לא תלוי בשניים שעשוה זה עקר וזה הניח, אלא אם הוא נח במקום שדעתו עליו לא מההתחלה, זה לא נקרא הנחה בכלל. ואז הוא אומר: וייראה לדעת זה שאם כיוון מתחילה לכך חייב. הנה הנפקא מינה אומר המאירי. לפי הרמב"ם, אם הבנאדם התכוון מראש לתרגיל הזה, לא שפתאום החליט לעשות את זה או השני או אני עצמי החלטנו לעשות את זה, אז אני אהיה חייב. כל הפטור שמופיע בגמרא זה רק כאשר זה לא היה מתוכנן מראש. אבל זה הכל לפי הרמב"ם, כי לפי רש"י שהפטור הוא שניים שעשוה, מה אכפת לי אם תכננת או לא? אז תכננתי מראש ששנינו נעשה את זה ביחד, עדיין שנינו עשינו את זה אז אנחנו פטורים. לפי הרמב"ם הנקודה היא בכלל לא שהשני עשה, השני לא עשה כלום. כל השאלה היא האם אני מה שאני עשיתי נחשבת פעולת פעולת העברה או פעולת זריקה. אז אם תכננתי מראש אומר המאירי, אז כן. אם לא תכננתי מראש, אז בעצם קרה פה משהו שלא תוכנן בכלל, אז אי אפשר להגיד שהיתה פה בכלל הנחה, ולכן אין פה אין פה בכלל פעולה אסורה. אז המאירי אני חושב זה זה המקום הכי מזוקק שפה רואים שהפירוש של הרמב"ם והפירוש של רש"י הם שני פירושים שונים, הוא אפילו עושה נפקא מינה ביניהם. אגב לנפקא מינה אני לא בטוח שאני מסכים. בגלל שהרמב"ם נראה ממנו שזה לא בהכרח תלוי בדעתו של הזורק, מה הזורק תכנן, אלא זה תלוי בשאלה לאיפה זה היה אמור להגיע מכוח הזריקה שלו בלי קשר כרגע לשאלה אם הוא תכנן את זה או לא, אלא יש תנאי כזה במלאכת זורק שההנחה צריכה להיות באותו מקום שהזריקה מכוונת אליו. ואם ההנחה לא קרתה בסוף כך, זאת לא הנחה. המאירי לא תולה את זה בחישוב המסלול, המאירי תולה את זה בכוונות של הזורק, באדם. ברמב"ם אני לא חושב שמשתמע ככה, זה פירוש קצת שונה. אוקיי? וכן ראוי להכריע אחר שנשארה בגמרא בספק, פה פתאום הוא נזכר שכן יש תיקו בגמרא. עכשיו מה פירוש העניין? מה זאת אומרת כך ראוי להכריע אחר שנשארה גמרא בספק? אפשר להגיד שתי תשובות. יכול להיות שהוא מתכוון לעצם ההכרעה ששני כוחות זה אדם אחד זה שני בני אדם, כיוון שאנחנו בספק אז מספק אתה לא יכול לחייב אז לכן הוא פטור. מה שהמגיד משנה אמר על הרמב"ם, כן? כך ראוי להכריע מספק הכוונה לא שהכרעתי כך, אלא בגלל שהגמרא נשארה בספק אתה לא יכול להגיד שהוא חייב, כי סקילה או חטאת אתה לא יכול לחייב מישהו כשיש ספק. כל מה שאתה אומר זה שהוא פטור, זאת אומרת אסור לעשות את זה, דרבנן או דאורייתא תלוי מה החובה להחמיר בספקות, אבל הוא פטור מהעונש מהסקילה או מהחטאת שזה משהו אחר. אבל השאלה אם הוא לא מתכוון לומר כן ראוי להכריע הכוונה שאם כיוון מתחילה לכך חייב, ראוי להכריע כמו הרמב"ם. לזה הוא מתכוון לומר. זאת אומרת ההכרעה שהוא מנמק בסוף זה לא ההכרעה ששני כוחות זה כמו שני בני אדם, הכרעה בסוגיה עצמה, אלא הכרעה בין שני הפירושים בסוגיה, שהוא מכריע לטובת הפירוש של הרמב"ם ונגד הפירוש של רש"י. מבינים מה אני אומר? השאלה מה המאירי בא פה ל… אז תראו, אפשר להסביר את המאירי גם באופן השני, כי לכאורה שאלתי אתכם גם בדף, הרי אם נגיד שאנחנו בספק אם רש"י צודק או הרמב"ם צודק, אוקיי? מה אמור להיות הדין בדיני ספקות? מישהו התכוון מראש לעשות את זה, אוקיי? מישהו התכוון מראש למסור למישהו אחר או למסור לעצמו לא משנה, אז הרמב"ם אומר שחייב, רש"י אומר שפטור. תגידו לי אתם איך אנחנו אמורים לפסוק בדיני ספקות? לא, נדבר כרגע כשאני עצמי תפסתי, לא כשמישהו אחר. אז תראו, זה ספק ספיקא לחומרא לא לקולא.

[Speaker H] יכול להיות שיש פה נפקא מינה איך אני חושב, נגיד אם בן אדם אם זה משפיע דעתו של בן אדם או רק המצב ההתחלתי בעקירה. אם זה משפיע דעתו של בן אדם אז יש לי עוד ספק, מה הוא רצה?

[הרב מיכאל אברהם] נו זה מחלוקת רש"י והרמב"ם אם זה משפיע או לא. עכשיו אני שואל איך מכריעים את המחלוקת הזאת? אז אומר תראו, תשימו לב, הרי מה האפשרויות פה? נגיד שמישהו זרק, תכנן מראש לרוץ ולתפוס את זה, רץ ותפס. הרמב"ם אומר חייב, רש"י אומר פטור, נכון? זה המחלוקת. אבל תשימו לב, כל זה על הצד ששני כוחות.

[Speaker H] אבל זה איך שהוא מבין את הרמב"ם, אם הרמב"ם לא

[הרב מיכאל אברהם] מתייחס

[Speaker H] למה שבן אדם תכנן מראש אלא מה שבאמת בפועל היה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אני מדבר לפי איך שהוא מבין.

[Speaker H] אני שואל על המאירי.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר? המאירי הבין את הרמב"ם ככה. אז יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין רש"י האם חייב במצב כזה או לא. למה הוא חושב שצריך להכריע שחייב? חייב ממש דאורייתא.

[Speaker H] כי נעשתה מחשבתו, כי מה שהוא רצה הוא עשה.

[הרב מיכאל אברהם] נו בסדר, אבל אבל יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם, זה ספק.

[Speaker E] אז זה ספק דאורייתא לחומרא.

[הרב מיכאל אברהם] חומרא, אבל זה לא חייב. הוא פטור, ספק.

[Speaker H] אז כל מחלוקת בין הפוסקים אנחנו גם מפעילים עליה את אותו כלל?

[הרב מיכאל אברהם] ברור. הרי המאירי עצמו כותב, כך ראוי להכריע לא כי כך אני חושב, אלא כך ראוי להכריע כי זה נשאר בספק. הכרעה מכוח ספק, הכרעה מכוח כללי ספקות. עכשיו לכאורה, הרי למה הוא מחמיר מכוח כללי ספקות? התשובה היא פשוטה. הרי יש פה, תשימו לב עכשיו, זה צריך להתאמן קצת בכללי ספקות. בן אדם רץ, זרק, רץ ותפס, הוא תכנן מראש את כל הסיפור באופן הזה. אם שני כוחות זה כאדם אחד, זה צד בגמרא שלא הוכרע, נכון? יש ספק בגמרא אם זה כאדם אחד או כשני בני אדם. על הצד שזה כמו אדם אחד, אז הוא חייב כמובן, אפילו אם הוא לא… אפילו אם הוא תכנן, נכון? חייב לכל הדעות. אוקיי? רק יש צד בגמרא שזה כמו שני בני אדם. ואפילו על הצד הזה, לפי הרמב"ם הוא חייב ולפי רש"י הוא פטור. אז יש פה ספק ספיקא לחומרא. בדרך כלל ספק ספיקא הוא לקולא, אבל כאן הספק ספיקא הוא לחומרא. על הצד שזה כמו בן אדם אחד, אז הוא וודאי חייב לכל הדעות. ועל הצד שזה שני בני אדם, עדיין לפי הרמב"ם חייב ולפי רש"י פטור. אם תציירו את עץ האפשרויות, הרי ספק ספיקא… בואו נראה איך בונים ספק ספיקא. יש לי אפשרות אחת, זה המקרה, בסדר? היה פה מקרה, הוא רץ ותפס ותכנן הכל מראש. עכשיו אני אומר, אם זה כוח אחד, כותב כמו כן… אוקיי? אם זה כוח אחד או שזה שני כוחות, נכון? כוחותיים, אוקיי? אז זה כוח אחד או כוחותיים. עכשיו אני אומר ככה, אם זה כוח אחד, אז בין לרש"י ובין לרמב"ם הוא חייב. מסכימים? אם זה כוח אחד, אז זו זריקה רגילה, בלי קשר לכוונתו. אם זה כוח אחד, אז בלי קשר לזה שהוא התכוון מראש או לא התכוון מראש, ואם זה לא תלוי בזה הוא תמיד חייב. אוקיי?

[Speaker E] אם זה כוחותיים, אז

[הרב מיכאל אברהם] לפי רש"י פטור

[Speaker E] ולפי הרמב"ם, רש"י סליחה, שניהם זה ר', ולפי הרמב"ם הוא חייב.

[הרב מיכאל אברהם] נכון? עכשיו אתן רואות שיש פה ארבעה קצוות לעץ הזה ורק באחד מהם הוא פטור. זה ספק ספיקא לחומרא. ולכן סובר המאירי שהוא חייב. בדיוק כמו שספק ספיקא לקולא פטור, ספק ספיקא לחומרא חייב. הבנתן? אוקיי. לכן אני חושב שהחידוש של המאירי הוא יכול להיות נסוב גם על עצם ההכרעה וגם על ההכרעה במחלוקת רש"י והרמב"ם. הוא בעצם טוען שצריך להכריע כמו הרמב"ם בגלל דיני ספיקות. כי יש לי צד…

[Speaker F] לא הבנתי רגע את הכלל בדיני ספקות. בדיני ספקות ספק ספיקא אם זה לחומרא אז חייב, אם זה לקולא אז פטור. אין עניין שבספק ספיקא זה תמיד פטור? לא.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה ספק ספיקא? ספק ספיקא זה כשיש לי ארבע אפשרויות ששלוש מתוכן הן לקולא ואחת לחומרא. ספק אחד פירושו חמישים אחוז לקולא חמישים אחוז לחומרא. ספק ספיקא פירושו עשרים וחמישה אחוז לחומרא שבעים וחמישה אחוז לקולא. כשמציירים את עץ האפשרויות זה אפשרות אחת מארבע. זה נקרא ספק ספיקא. אבל פה זה ספק ספיקא הפוך. זה ספק ספיקא שאפשרות אחת היא לקולא, שלוש אפשרויות זה עשרים וחמישה אחוז לקולא, לא שבעים וחמישה אחוז. אז כמו שספק ספיקא לקולא צריך ללכת לקולא, ספק ספיקא לחומרא נחשב כמו ודאות לחומרא. הרי ספק ספיקא נחשב כמו ודאות. כמו שספק ספיקא לקולא נחשב כמו ודאות לקולא, ספק ספיקא לחומרא נחשב כמו ודאות לחומרא. שבעים וחמישה אחוז לקולא…

[Speaker F] אתה יכול בבקשה רגע להחזיר את המסך עם הציור?

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומעת.

[Speaker F] אתה יכול רגע להחזיר את המסך עם הציור? בסדר. תודה.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי? טוב, אז זה ההכרעה של המאירי. עכשיו אני רוצה שנראה את השפת אמת, והקדמתי את כל הדיונים אז יהיה קל כבר להבין מה הוא רוצה. עקר ממקומו וקיבל וכולי. צריך עיון בפוסקים, אי עקר ממש בעינן, האם צריך שהוא ממש יעקור, יזוז בגופו, או גם פשיטת יד חשיב עקר. כן? גם אם הוא מזיז רק את היד שלו, גם זה נקרא שהוא עקר. ומדברי הרמב"ם, פרק י"ג מהלכות שבת, משמע דגם עקירת היד לקבל פוטר. פוטר הראשון, סליחה. דעיקר הטעם שקיבלו במקום שלא היה עומד ליפול מעצמו. עיין שם. ועיין במאירי מחלק אי היה דעתו מיד לקבל ביד השנייה חייב. אוקיי? עכשיו הרמב"ם הוא מביא את הנימוק של מה קורה במקרה הראשון? אם אני זרקתי והשני שעמד מולי הזיז רק את היד כדי לקבל. אני מניח שיהיה אותו ספק, נכון? אין הבדל. לא משנה אם אני עצמי הזזתי את היד או שמישהו אחר הזיז את היד.

[Speaker B] להפך, בפשטות נראה שבכל מקרה זה אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] השפת אמת מדבר על המקרה הראשון, לא השני. כי במקרה השני לא סביר שאני הזזתי רק את היד והגעתי למרחק שני מטר. למי יש יד שמגיעה למרחק שני מטר? ברור שאני זזתי.

[Speaker B] לא, במקרה הראשון אני תמיד אזיז את היד. למה? ככה, אני לא אעמוד סתם ככה ולא אושיט את היד לתפוס. מה פתאום?

[Speaker F] אני לא רוצה לעבור על הנחה בשבת, אני לא אזיז את היד שלי.

[הרב מיכאל אברהם] מישהו זורק את החפץ.

[Speaker B] אז מה תעשי? אז איך תתפסי?

[Speaker F] אני לא אתפוס, אני לא רוצה. מישהו זרק, אני צריכה לעבור על איסור דרבנן של הנחה? אני לא עושה כלום, שיפול. השאלה אם את כאן תופסת.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, יעל ודבורה, במקרה הראשון מדובר על שני בני אדם שונים. אני זרקתי את החפץ, רגע, יכול להיות מישהו שעומד בצד השני עם הידיים ככה והחפץ נוחת לו לתוך היד. נכון? או מצב שהבן אדם זז עם ידיים ככה וקולט את החפץ. יכול להיות בן אדם שעומד במקום ורק מזיז את היד וקולט את החפץ. האם זה גם נקרא שהוא זז או לא? זה מה ששואל השפת אמת. אבל אני אומר יותר מזה, השפת אמת בפשטות שואל על המקרה הראשון, לא על המקרה השני. כי במקרה השני שאותו אדם עצמו שזרק רץ ותפס, ברור שהוא רץ ולא רק הזיז את היד. הוא צריך לעבור יותר משני מטר. אה, עכשיו

[Speaker F] הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] אז הספק הוא על המקרה הראשון, לא על המקרה השני. אבל הנימוק שהוא מביא מהרמב"ם, זה הנימוק שהרמב"ם מביא על המקרה השני. הרי הרמב"ם מביא על המקרה השני שזה לא נקרא הנחה, נכון? זה לא נקרא הנחה כי זה לא הונח במקום שתכנן מראש. וגם המאירי שהוא מביא מדבר על המקרה השני. ברור שהשפת אמת מניח שהנימוק של הרמב"ם שמדבר על המקרה השני, זה גם הנימוק של הרמב"ם למקרה הראשון. זה לא נכון שלפי הרמב"ם במקרה הראשון הפטור הוא בגלל שניים שעשוה, ובמקרה השני בגלל שלא הייתה הנחה. ברגע שאתה מבין שלא הייתה הנחה, אז גם במקרה הראשון זה הפטור. הפטור הוא כי לא הייתה הנחה, כי החפץ לא הונח במקום שתכנן או שהוא היה מיועד להגיע מראש. נכון? זה מה שגם דייקנו ברמב"ם למעלה. אחרת אי אפשר לקרוא את השפת אמת. השפת אמת לוקח את הטעם של הרמב"ם על הדינא השני, ומשתמש בו כדי להכריע ספק שנסוב על הדינא הראשון. כי הוא ברור לו שהרמב"ם משתמש באותו נימוק גם למקרה הראשון וגם למקרה השני. זה גם ברור מהגמרא. כי הגמרא קושרת את המקרה השני לראשון. הרי הגמרא אומרת שאם שני כוחות זה כמו שני בני אדם, אז חזרנו לדינא הראשון כמו שני בני אדם. מה שתגיד בשני בני אדם תגיד גם כאן. אז אי אפשר להגיד שהפטור במקרה השני הוא מיסוד שונה מאשר הפטור של המקרה הראשון. זה אותו פטור. הדיון הוא רק אם זה שני בני אדם או אחד, אבל על הצד שזה שני בני אדם, זה אותו פטור כמו במקרה הראשון. נכון? זה מה שדיברנו בגמרא. אז גם השפת אמת למד כך את הרמב"ם. ואחרי זה הוא אומר ואיין במאירי שמחלק אם היה דעתו מיד לקבל ביד השנייה. מה זאת אומרת? ומה קשור המאירי לכאן?

[Speaker F] הוא מביא את המקרה השני.

[הרב מיכאל אברהם] אבל למה זה קשור לספק שלו שזה עוסק במקרה הראשון? כנראה הוא מבין שגם המאירי כשעושה את החלוקה בין אם זה היה מתוכנן מראש או לא מתוכנן מראש, נכון שהמאירי מדבר על המקרה השני, אבל בעצם זה יהיה נכון גם למקרה הראשון. ואם אני תכננתי מראש לזרוק ובא הבן אדם ההוא ורץ וקיבל את זה לתוך ידיו, אבל אני תכננתי את זה מראש שזה מה שיקרה, אז אני כן אהיה חייב. לפי רש"י זה לא נכון, כי גם אם תכננתי מראש, עדיין אני עשיתי עקירה והוא עשה הנחה, זה שניים שעשוה. רק לפי הרמב"ם שפשוט יש דרישה כזאת שיתקיים מה שתכנן מראש, אז פה אם זה תוכנן מראש זה התקיים, אז אני חייב. לא קשור לשניים שעשוה, הרמב"ם לא רואה את זה כשניים שעשוה. בסדר? עכשיו אני רואה שזה לקח לי הרבה זמן. ובאיבעיא של הסוגיה, התוספות מביא פה שתי אפשרויות. אפשרות אחת 'כשני בני אדם דמו ופטור', זה היה האיבעיא של רבי יוחנן. פירוש, 'כי היכי דבשני בני אדם פטור הראשון משום דלא עבד כלל הנחה'. וכאן יש מקום להתלבט איך הוא מבין מה זה לא עבד כלל הנחה. שהוא לא עשה בכלל הנחה, או שלא נעשתה? לא ברור. 'לא עבד' זה 'לא עשה', אז לא יודע. אפשר לקרוא את זה כמו רש"י, אפשר לקרוא את זה כמו הרמב"ם. 'הכא נמי כיוון שחטפו מהילוכה ולא הניח לחפץ ללכת עד מקום הילוכו, לא הוי הנחה דלא נח מכוח הזורק'. אוקיי. פה זה כבר משתמע קצת כמו רש"י. זה לא לשבת הנחה כי זה לא נח מכוחו של הזורק אלא מכוח של מישהו אחר. זאת אומרת זה שניים שעשוה ולא הבעיה של הרמב"ם, נכון? ככה לפחות נראה מהנימוק פה. 'או דלמא כאדם אחד דמי וכיוון דעביד עקירה והנחה חייב, ולא דמי לשניים שעשוה'. כאן כבר ממש יוצא המרצע מן השק. כאן כבר ברור שזה רש"י, נכון? כי הוא תולה את זה בשניים שעשוה. לפי הרמב"ם שניים שעשוה לא רלוונטי פה. אוקיי? אז לכן הוא כנראה את החלק הראשון הוא למד כמו רש"י. עכשיו הוא מביא את גרסת הר"ח. ור"ח גריס איפכא, ר"ח גרס את ההיפך. 'כשני בני אדם דמי וחייב', הצד שזה שני בני אדם זה דווקא הצד לחייב. 'דאמר לעיל עמד במקומו וקיבל חייב. והכי נמי כי קיבלה הוא עצמו ולא חטפה מהילוכה ליחייב, דהא איתעביד מחשבתו. או דלמא כאדם אחד דמי ופטור, דהוה כמי שנותן מימינו לשמאלו, דאף על פי שהעבירה ד' אמות פטור'. אז הוא הופך פה את הגרסה. וזה מצריך הרבה הסברים שמה, שהוא טוען שמי שמעביר מיד אחת ליד שנייה, נגיד שמוטת הידיים שלי זה ד' אמות לצורך הדיון, אוקיי? אז אני מעביר מיד אחת ליד שנייה, אז העברתי ד' אמות ברשות הרבים, אוקיי? אני פטור. זה ההנחה של הר"ח. לא יודע מאיפה הוא מוציא את זה בצורה כל כך פשוטה, אבל ככה הוא טוען.

[Speaker F] ולכן הוא אומר, אני לא הבנתי את זה. הבנתי שאם אני הולכת ד' אמות ויש לי חפץ ביד ואני מעבירה אותו מיד אחת ליד השנייה, זה לא נקרא שטלטלתי את החפץ ד' אמות? לא הבנתי את זה. שבין הידיים יש מרחק של ד' אמות?

[הרב מיכאל אברהם] כך אני מבין. ואז הוא אומר כאילו לא קרה כלום, החפץ לא שינה מקום, הוא נמצא על הגוף שלי, מה נשתנה שעבר מפה לפה? טוב, זה יש מקום לדון בעניין הזה, כי מה זאת אומרת, גם כשהלכתי עם החפץ עם היד ארבע אמות ברשות הרבים, גם אז החפץ היה ביד שלי ונשאר ביד שלי, רק הגוף שלי שינה מקום. זה עוד פעם מחזיר לנו קצת את ההבדל בין מקום לבין רשות.

[Speaker B] מה זה משנה אם היד, אם החפץ היה ביד ימין שלי או ביד שמאל שלי?

[הרב מיכאל אברהם] טלטלתי את זה ממקום למקום, אז לכאורה אם אני עומדת ברשות הרבים,

[Speaker B] רק אם עמדתי בין רשות היחיד לרשות הרבים, לא

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני עומדת

[Speaker B] כולי ברשות הרבים, העברתי

[הרב מיכאל אברהם] את זה מהיד הזאת ברשות הרבים ליד הזאת ברשות הרבים, והמרחק הוא שני אמות, ארבע אמות. זה אותו בן אדם, זה אותו גוף, זה אותו דבר, עבר ארבע אמות

[Speaker B] ברשות

[הרב מיכאל אברהם] הרבים, ויד נחשבת עקירה והנחה, למה שלא יהיה חייב? הר"ח מניח שלא חייב. ולכן הוא אומר שבעצם פה זה יהיה אותו דבר כמו העברה מיד ליד, ולכן הצד שזה כאדם אחד זה צד לפטור, לא צד לחייב. ובצד של שני בני אדם, אז הוא חייב. למה הוא חייב? דאיטביד מחשבתו, ככה הוא כותב. מה זה דאיטביד מחשבתו? מה זאת אומרת?

[Speaker C] זה מה שהוא תכנן. שזה

[הרב מיכאל אברהם] ממש התבצע, נכון? זה המאירי והכיוון של הרמב"ם אבל בגוון של המאירי. נכון? זאת אומרת ששני הניסוחים האלה של האיבעיא הם בעצם כנראה הניסוח של רש"י, זה תוספות הולכים עם רש"י, והר"ח הולך עם המאירי. זה לא אומר שהמאירי בהכרח גם הוא יגרוס ההפך בגמרא, המאירי יכול לגרוס כמו רש"י בגמרא ולהסביר לשיטתו. אבל הר"ח שגורס ההפך, הוא כנראה הולך עם המאירי. זאת אומרת, ההפך לא חייב להיות ככה. טוב, יש פה כל מיני קושיות שמקשים עליו האחרונים.

[Speaker F] הר"ח הולך עם הרמב"ם והתוספות עם רש"י?

[הרב מיכאל אברהם] הר"ח הולך עם המאירי. הרמב"ם השאלה אם הוא כמו המאירי או לא, אני לא יודע. אבל כמו הניסוח של המאירי, אבל הכיוון של הרמב"ם כן. זאת אומרת שהבעיה פה היא לא שניים שעשאוה, הבעיה פה היא האם התקיימה מחשבתו או לא התקיימה מחשבתו. בסדר? טוב, אני רואה שכבר נגמר לנו הזמן, אז תראו כבר את התוספות רא"ש שתוכלו לראות בסיכום, זה כבר בסך הכל זה לראות עוד פעם את אותם דברים רק בתוך התוספות רא"ש. אוקיי, נעצור פה.

[Speaker E] תודה רבה רבה, תודה רבה, תודה רבה.