דוגמטיקה – שיעור 8

דיברנו בפעם הקודמת על כפילות תודעתית. הבאתי את סיפור האינדיק ומזה יצאנו לדון בשאלה של כפילות תודעתית כשהמוטיבציה בעצם הייתה לנסות ולהסביר את השינוי שהעולם עבר מהתקופה של תנ"ך, חז"ל וכדומה עד ימינו, כשאצלנו קשה לנו מאוד לתפוס מצב שבו בנאדם עובד עבודה זרה בלי שהוא מאמין בה. אם הוא עובד עבודה זרה, כנראה שזה באמת מה שהוא חושב, בזה הוא מאמין. אבל אז ההנחה, לפחות ההנחה שלי והבאתי מהרדב"ז ועוד, שדבר כזה נקרא אונס בדעות. אז מה זאת העבודה זרה שעליה אנחנו אמורים להעניש? אם כל עבודה זרה מי שעושה את זה באמת מאמין בזה, ומי שבאמת מאמין במשהו נחשב אנוס, אז בעצם אין מצב שבו מישהו נענש על איסור של עבודה זרה. מה שרציתי לטעון זה שמה שקשה לנו להבין בסיטואציה הזאת זה פשוט בגלל שלא מוכר לנו היצר לעבוד עבודה זרה. לעומת זאת פעם, היה יצר כזה לעבוד עבודה זרה, ובמצב שבו יש יצר לעבוד עבודה זרה, הדבר הזה בעצם אומר שיכול להיות מצב שיהודי יודע שזה שטות, שזה לא נכון ושזה אסור גם והכול, ועדיין הוא מפתח לעצמו איזשהו סוג של תיאוריה בגלל היצר שלו. הוא מפתח לעצמו איזשהו סוג של תיאוריה שיש ממש בעבודה זרה הזאת, ובעצם מצב של שניות מחשבתית. הבאתי לזה דוגמה מיצרים שקיימים גם אצלנו, לא חיסלו לנו לגמרי את הממד היצרי. אז יצר נגיד יצר של עריות לאשת איש. אמרו שגם יצרא דעריות אנשי כנסת הגדולה ביטלו, ויצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, אבל יצר לאשת איש הם לא ביטלו. כן, אז יכול לבוא מישהו ולקיים יחסים עם אשת איש, ושניהם יודעים שזה לא בסדר, נכון? מבחינת אם היית שואל אותו באופן קר, לא בתוך הסיפור הזה, כן ברור זה לא בסדר, אבל היצר שלו גובר. בסדר, זה יכול לקרות, היצר גובר, אבל הרבה פעמים בגלל שהיצר גובר, אז הוא גם בונה לעצמו איזושהי תיאוריה שזה גם בסדר. זאת אומרת לא רק שהיצר גבר עליו מה לעשות, אלא הוא בונה לעצמו איזושהי תיאוריה שזה בסדר, כי בלי זה אז זה באמת קשה לבנאדם לחטוא נגד מה שהוא עצמו באמת חושב. והסיטואציה הזאת לפחות לגבי יצר של עריות מוכרת לנו יותר. הסיטואציה דומה ביחס ליצר של עבודה זרה לא מוכרת לנו, זה לא קיים כל כך, ולכן קשה לנו להבין את העבירה הזאת שנקראת עבירת עבודה זרה. אבל פעם צריך להבין שהיצר לעבוד עבודה זרה היה דומה ליצר שאנחנו מכירים כמו יצר של עריות, וכיוון שככה יכולה להתפתח שניות מחשבתית גם ביחס לעבודה זרה, לא רק ביחס לעריות. ומה שהדבר הזה בעצם אומר זה שיש שני צדדים למטבע הזה של אונס בדעות. מצד אחד אני מתעקש על זה שגם אונס בדעות הוא אונס. מי שמחזיק בדעות לא נכונות הוא אנוס כמו מי שאנוס עם אקדח או מכל סיבה אחרת, כי גם אימוץ של דעות זה כוח. זאת אומרת אם זה מה שאני חושב, איך אפשר לצפות ממני להתנהג אחרת? זה מה שאני חושב שנכון, אז אין לך אנוס גדול מזה. הצד השני של המטבע זה שלא תמיד אבל כאשר אני מחזיק בדעות לא נכונות אני באמת אנוס. לפעמים אני מחזיק בדעות לא נכונות מחמת היצר למרות שבתוכי פנימה אני יודע שהדעות האלה לא נכונות. זה המצב של שניות מחשבתית. אז למטבע הזאת יש בעצם שני צדדים. זאת אומרת מצד אחד זה שאי אפשר להכחיש את העובדה שגם אונס בדעות הוא אונס. מצד שני לא כל החזקה בדעה לא נכונה היא אונס. יש מצבים שבהם זה תוצאה של יצר. היצר גורם לי לפתח איזושהי תיאוריה, אני כביכול מחזיק בה, מאמין בה וכולי, אבל בתוכי פנימה אני יודע שזה לא נכון. זה המצב של שניות מחשבתית ולכן התמונה היא הרבה יותר מורכבת ממה שאנחנו בדרך כלל מתייחסים אליה. זאת אומרת יש מצד אחד יש כאלה שאומרים שמי שעובד עבודה זרה הוא עבריין ומגיע לו עונש כמו שההלכה אומרת, מה זה כל המשחקים האלה של אונס בדעות. אונס בדעות זאת העבירה, על זה נענשים, מה זה אונס בדעות? זה לא נכון, אונס בדעות זה אונס. אז השאלה היפה היא בסדר, אז על מה כן נענשים? מתי כן נענשים? מתי שאתה מחזיק בדעות לא נכונות אבל אתה לא אנוס, זה תרתי דסתרי. אז לא, אני מחזיק בדעות לא נכונות מסיבות שהיצר גרם לי לפתח את התיאוריה הזאת, למרות שבתוכי פנימה. שהוא עובד עבודה זרה עכשיו, אז הוא באמת מאמין בתוכו שזה האלו, כמו שהרמב"ם אומר שהתנאים לעבוד עבודה זרה, שהוא באמת מחשיב אותו אל, כאילו מה זה אומר? בסוף מה התודעה הפנימית שהוא עושה את המעשה? מה התודעה שמה? במצב כזה הוא אנוס, אז הוא פטור. לא, אבל התודעה, כן, אבל לא, אבל זה תנאי הרי. בעבודה זרה זה התנאי שבאמת תעבוד עבודה זרה זה שבאמת תחשוב שהוא אלוה. נו, לא הבנתי. אז אתה באמת שאתה עובד עבודה זרה אתה באמת צריך לחשוב את זה שהוא באמת אלוה. נכון? אז כשאתה עושה את זה, מה? אתה אומר כאילו אתה מחלק כאילו שאף על פי שבאמת בתוכו פנימה הוא יודע שזה לא, אבל יש איזה תודעה כזאת רופפת. נכון, זה השניות המחשבתית שדיברתי, בדיוק הנקודה הזאת. רק ככה אפשר ליישב את הרמב"ם, מצד אחד אונס בדעות, מצד שני שעבודה זרה בלי קבלה באלוה זה לא עבודה זרה. אין אפשרות אולי שכאילו בהתחלה הוא לא היה מגיע לאמונות האלה אם הוא לא היה מערב כאילו את הדמיון, ועכשיו הוא בכל זאת מאמין בזה ממש כאילו טוטאלית? אבל איך הוא הגיע לזה על ידי הדרכה לא נכונה של האינטליגנציה הטהורה? אבל אם באמת הוא מאמין בזה אז מה אתה רוצה ממנו? כן, כאילו הדרך, הדרך שהוא הגיע לשמה זה היה דרך שהייתה שהוא כאילו חטא בפשיעה ובסוף הוא אנוס. כי אם עכשיו אני באמת עובד תמים מאמין בזה, אז זה מה שאני מאמין, מה לעשות? מה זה משנה באיזה דרך הגעתי לזה? אם האמונה היא אמיתית אז אני אנוס. לכל היותר הכנסתי את עצמי לאונס. אוקיי, מכניס עצמו לאונס זה דיון ארוך בראשונים ובאחרונים. אז נדמה לי שחייבים להגיע לשניות מחשבתית אם רוצים להישאר עם שני הצדדים של המטבע. שמצד אחד אונס בדעות גמור אונס, מצד שני בשביל לעבוד עבודה זרה ולהתחייב אתה צריך להאמין בזה באמת. כי אחרת זה עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה שהוא פטור בלי קבלה באלוה. איך שני הקטבים האלה מתיישבים? אך ורק עם שניות מחשבתית. זאת אומרת, זה המוצא היחידי שאני מצליח לחשוב עליו. ולכן הסיפור של האינדיק הוא בסך הכל מדגים את העניין הזה של שניות מחשבתית, שהבן אדם יודע בתוכו שהוא בן אדם, אבל הוא פיתח לעצמו איזושהי תיאוריה שהוא תרנגול הודו. ואז אמרתי שהדרך לטפל בזה זה בעצם אחרי המעשים נמשכים הלבבות. זאת אומרת לנסות ולגרום לכך שהוא לא ישיג את התוצאות שהיצר שלו רוצה להשיג, ממילא התיאוריה שהוא פיתח כדי להשיג את התוצאות האלה תתפוגג מאליה. זה בעצם הטענה. והבאתי את הדוגמה של בגדי המלך החדשים. שבבגדי המלך החדשים, אז בעצם בתוכם פנימה כולם הבינו שהמלך הוא עירום. אבל הם בנו לעצמם איזושהי תיאוריה כי אדם לא אוהב לתפוס את עצמו בתור טיפש. ומי שלא רואה את הבגדים של המלך הוא טיפש. אז כיוון שהם לא רוצים להיתפס על ידי עצמם כטיפשים או על ידי אחרים כטיפשים, אז הם לאט לאט בונים לעצמם תיאוריה שהם באמת רואים שם בגדים נפלאים של המלך. איך אני יודע שבתוכם פנימה זה עדיין הם יודעים את האמת שאין שם בגדים? כי ברגע שהילד הקטן אמר רגע רגע המלך הוא עירום, פתאום מפולת, תוך רגע כל הסיפור הזה מתהפך. פתאום כולם מבינים את כל הסיפור הזה. איך השינוי הזה קורה ברגע? כיוון שבתוכם פנימה הם ידעו את זה כל הזמן. זאת הייתה תיאוריה שבנו לעצמם מסיבות יצר או מסיבות אחרות, אבל בתוכם פנימה עדיין הייתה קיימת הנקודה האמיתית. ואמרתי שבשביל לרפא מישהו, כרפואה נפשית לפחות, בשביל לרפא מישהו שלוקה בנפשו, צריך איזושהי נקודה בריאה בתוכו שממנה אפשר להתחיל להתקדם ולתקן גם את כל שאר חלקי הנפש. אבל אם הכל חולה, זאת אומרת אם אין שום נקודה ארכימדית שאפשר להיאחז בה, אז אי אפשר לרפא את האדם הזה. זה מקרה אבוד. זה הסיפור של בן המלך שם עם האינדיק. וקבלה עליו באלוה זה ספיץ' שיקבל את זה כאילו, איזה בלוף כזה? למרות שבתוך שניה. לא, לא כאילו, אלא שניות תודעתית. זה לא כאילו. שניות תודעתית נשמע טוב, אבל בכל זאת מה הוא מאמין או לא מאמין? הוא גם מאמין וגם לא מאמין? מה, אנחנו כבר נכנסנו לדיאלקטיקה פה? כן, כן, זאת כל הטענה. אחדות הניגודים? כל השיעור הקודם הקדשתי כדי להסביר למה יכולים להיות מצבים של שניות מחשבתית. כן, זה הנקודה, זאת הטענה. אחדות הניגודים ממש? מאמין ולא מאמין? אחדות הניגודים הגענו כבר. כן, אבל זה לא אחדות הניגודים, כי בנקודות שונות בנפש אני מאמין באיקס בנקודה אחת בנפש ובלא איקס בנקודה אחרת. בנפש. אם זה היה באותה נקודה זה היה אחדות הניגודים, אבל לא, פה בן אדם נמצא, אתה יודע, אני כתבתי פעם על על מדעי המוח כן בספר "מדעי החופש", אז דיברתי על על השאלה אם יש עוד משהו חוץ מהמוח, כן, הדואליזם. והטענה הטענה של אנשים הייתה שבעצם המוח הוא זה שקובע, כי אפשר היה אפשר היה לראות אצל בן אדם נגיד עם מוח חצוי או כן בכל מיני צורות אפשר להגיע למצב של מוח חצוי או מתאונה לפעמים עשו ממש ניתוח של חציה כזאת, אז אפשר היה לראות שהצד הימני של המוח היה רפובליקני והצד השמאלי של המוח היה דמוקרטי. וזה בעצם אומר אין פה איזשהו נפש, זה פשוט מכניות, אז ברגע שמפצלים אז יש פה שני מוחות. המוח הזה יכול להיות דמוקרטי, המוח השני יהיה רפובליקני. אם הייתה פה נפש שהיא הייתה מחליטה האם להיות רפובליקני או דמוקרטי אז זה לא קשור לשאלה באיזה חלק של המוח אתה מתעסק, הנפש אמורה להגיד לך האם אתה רפובליקני או דמוקרטי, כן זאת בעצם הטענה. מה שאמרתי שמה זה שאדם בעצם, כן זה ממש היה לי יש דיבייט שעלה עכשיו לפני אתמול או שלשום לא זוכר איזה דיבייט שהיה לי עם על על בחירה חופשית. אז שמה הבן שיח שלי חזר על הנקודה הזאת כל הזמן, שבמוח שלנו הרי כשאנחנו מגיעים למסקנה נגיד אם אנחנו רפובליקנים או דמוקרטים, אז ברור שיש שיקולים לכאן או לכאן, או לפחות אמורים להיות אצל אנשים ישרים, כן רובנו לא ישרים, אבל אצל אנשים ישרים אמורים להיות שיקולים לפה ולשם. יש שיקולים שמתאים לטובת הדמוקרטי ויש שיקולים שמתאים לטובת הרפובליקנים. עכשיו מה שקורה במוח זה שהרבה פעמים חלק מסוים של המוח מייצג את השיקולים האלה והחלק האחר של המוח מייצג את השיקולים האלה, ובסוף בסוף בן אדם אמור לעשות איזושהי אינטגרציה של כל השיקולים ולהגיע בסוף שקלול להגיע בסוף למסקנה הסופית מה השורה התחתונה מבחינתו. לכן בהחלט יכול להיות ששני חלקים של המוח מחזיקים בתפיסות שונות וזה לא אומר שהתפיסות נמצאות במוח. זה אומר שיש חלקים שונים במוח שאחראים על טיעונים לצדדים שונים. בסוף הנפש יכולה לקחת את כל הטיעונים האלה, לעשות להם איזשהו שקלול ולהגיע בסוף לאיזושהי שורה תחתונה שלוקחת את כל הסיפור הזה בחשבון. לכן יכולה להיות אני מביא את זה כדוגמה נזכרתי בזה פשוט פתאום עכשיו כדוגמה למצב של שניות שהוא ממש פיזי. זה אפילו לא מנטלי, זה פיזי. יש לי שניות בתוך המוח. יש שתי רכבות שדוהרות בתוך עיניי כמו שאומרים הגששים, כן זאת אומרת יש לי בתוך המוח שלי יש אגף רפובליקני ואגף דמוקרטי ושניהם נמצאים בתוכי. בסוף בסוף אני מגיע לשורה תחתונה על ידי איזשהו שקלול של הטיעונים לכל הצדדים ולהחליט מה גובר על מה, מה יותר משמעותי מבחינתי. אז פה זה שניות אפילו יותר יותר חזקה כי היא השניות הזאת נמצאת בתחום המודע. זאת אומרת שני הצדדים בעצם אני מודע לזה שיש שיקולים לפה ויש שיקולים לשם אני צריך לשקלל את הכל ואז להגיע לשורה תחתונה. אז השניות מלווה אותנו בהרבה מאוד צורות ואספקטים של החיים. ולכן בהקשר הזה אני גם אני טוען שיש מצב כזה שנקרא שניות מחשבתית. יש הבאתי לזה גם דוגמאות אחרות שבהן אני לא חושב שאפשר להטיל ממש אחריות משפטית פלילית או הלכתית או איך שלא תקראו לזה כמו שניות של מצבים שבהם נגיד בן אדם בן אדם אתאיסט שמחויב למוסר. טוב אני טוען עוד פעם בלי להיכנס לוויכוחים האלה, אני טוען שזה לא עקבי. זאת אומרת אין מוסר תקף בלי שאתה מאמין באלוהים שנותן לו את התוקף. בעולם ריק בלי אלוהים כן עולם מטריאליסטי אם תרצו אין שום דבר כזה שנקרא מוסר תקף, אין חיה כזאת. עכשיו אם יש אתאיסט מטריאליסט שמאמין במוסר תקף אני צריך להבין מה זה אומר. האם הוא באמת אתאיסט או שמא העובדה שהוא מאמין במוסר תקף בעצם מחביאה מאחוריה איזשהו סוג של אמונה באלוהים שאמנם הוא לא מודע לה. אבל ברור שאם הוא מחזיק בתוקף של מוסר אז במובלע הוא בעצם מאמין באלוהים. אז הנה לכם שניות מחשבתית נוספת כי מצד אחד תשאל אותו הוא אתאיסט זה הוא בטוח שאין אלוהים הוא אתאיסט. מצד שני אתה רואה שכשהוא מתנהג ובאספקטים מסוימים של ההתנהגות שלו ושל המחשבה שלו אתה כן רואה שיש איזושהי אמונה מובלעת בתוכו פנימה. אז גם זה איזשהו סוג של שניות מחשבתית. רק שפה זה כמובן עוד פעם, זה יכול להיות גם סתם טעות כמובן, אבל אני אומר בהנחה שלא הייתה פה טעות, אז יש פה שניות מחשבתית. והשניות המחשבתית הזאת אבל בניגוד לשניות שתיארתי קודם, היא שניות שאני חושב שהיא לא בסיס מספיק כדי להטיל אחריות משפטית או מוסרית או מה שלא יהיה. זאת אומרת, אני לא יכול לראות בן אדם כזה כמישהו שהוא באמת מאמין. אם אדם כזה יעבוד עבודה זרה, הוא פטור. לא כמו מישהו מהסוג הקודם שבשניות מחשבתית עובד עבודה זרה ובתוכו פנימה הרי הוא מאמין שיש אלוקים, אז אני מחייב אותו. למרות שבהכרה המודעת הוא פיתח תיאוריה שאין אלוקים, שהפסל הוא האלוקים. אוקיי? אבל בתוכו פנימה הוא יודע את האמת ואני יכול לתבוע אותו על זה. זה אומר שהוא לא אנוס. הוא אחראי למעשיו כי התודעה הזאת היא תודעה חיצונית, הוא בעצם באיזשהו מקום יודע שהתודעה הזאת לא נכונה. השניות המחשבתית שתיארתי קודם על האתאיסט המוסרי, שמה זה משהו אחר. שמה נדמה לי שגם בתוכו פנימה הוא לא באמת יודע, אין, זה לא נמצא בכלל במישור המודע אצלו. וכיוון שכך, אם תוכיח לו שיש אלוהים, הוא לא פתאום יגלה את זה ויבין שהוא תמיד היה מאמין, אלא זה תהיה תגלית חדשה מבחינתו. למרות שמאחורי ההתייחסות שלו לתוקף של המוסר כן עומדת במובלע אמונה באלוהים. זאת אומרת זה סוג של שניות שהוא באמת אתה לא יכול ללכת אחריו, מה שיש לבן אדם בלא מודע זה לא מעניין. זאת אומרת זה לא בסיס להטיל עליו אחריות. לכן יש גם בתחום השניות הרבה סוגי שניות. ואני מדבר פה על שניות כזאת שיש לה גם נגיעה למודע, ולכן בשניות כזאת יש אחריות פלילית או אחריות הלכתית. לא רק איזה אמירה שיש בתוך הבן אדם איזושהי נקודה שהוא מאמין, אלא הוא גם מודע לזה באיזשהו מובן למרות שהוא פיתח לעצמו איזושהי תיאוריה שמכסה את זה, תיאוריה מודעת שהוא לכאורה לא מאמין או מאמין בפסל. אוקיי? הרב לא אומר שזה הבדל בכמות הסמויה, שזה עוד יותר סמוי, אלא שזה ממש שתי סוגים באיכויות שונות? זה מודע וזה לא מודע, זה מה שהרב טוען? אני לא מבין מה ההבדל בין שתי האפשרויות. לא, אז לא, כי אם כן אם זה רק עניין כמותי שזה סמוי במובן מסוים וזה עוד יותר סמוי, אני איך אפשר לחלק? מה זה בדיוק אומר? וזה לא מודע לי בכלל ובזה אני מודע קצת או משהו כזה, אני לא יודע איך בדיוק להגדיר את הדברים האלה. אבל למה הרב חושב שזה נמצא אצלו במודעות גם אם עמוק וגם אם חלש, אבל זה נמצא אצלו במודעות? סתם, למה הרב מחלק בין הדברים, בשביל מה הרב עושה חילוק כזה? כי אם זה לא מודע בכלל אז אתה באמת אנוס, מה לעשות? מה זה לא מודע בכלל? הרי ברור הרב אומר שהוא כן מודע במובן מסוים סמוי. לא, האתאיסט המוסרי לדעתי הוא אתאיסט אמיתי, למרות שבתוכו פנימה יושבת אמונה באלוהים כי אחרת לא היה מוסר תקף. כן, אז אוקיי, אז זה שתי דברים שונים לגמרי. זה ממש מודע לזה והוא משקר לעצמו? בדיוק, אני יכול להגיד זה לא מודע בכלל וזה מודע קצת. זה נקרא אצלך שוני איכותי או כמותי, אני לא יודע, תגדיר את זה איך שאתה רוצה. רגע אבל לא הבנתי, הרב הרי אומר שהוא מדבר שזה שחייב עבודה זרה, זה רק באחד שאין לו אהבה ואין לו יראה, אז אין לו שום יצר ולמרות זאת הוא לקח הוא קיבל באלוה? מי אמר שאין לו אהבה ואין לו יראה? יש לו אהבה ויראה, יכול להיות שאין לו. הוא לא עובד מתוך האהבה והיראה, אלא בגלל קבלה באלוה. כמו בעבודת השם שאמרתי, כשאני אומר שקבלה באלוה. אבל רגע רגע רגע הרב, אבל הרי הוא יצר לעצמו את התיאוריה מתוך האהבה והיראה. זה היה הבסיס לכך שהוא יצר את התיאוריה השקרית הזאת לפי הרב. אבל הבסיס הזה, האהבה והיראה בפני עצמה הם לא סיבה לחייב אותו, אז על מה אנחנו מחייבים אותו? לא הבנתי את הטענה. הרי הרב טוען שהוא יצר לעצמו את התיאוריה של אמונה בעבודה זרה בגלל אהבה ויראה, בגלל עבודה זרה, זה היה היצר הרע. מי שיצר לעצמו תיאוריה בגלל יצר, אבל בתוכו הוא מאמין. יצר שהוא לא אהבה ולא יראה אז מה נשאר? יצר, מה זאת אומרת, יש לי יצר לעבודה זרה. לא שאני מחבב אותה, אני לא ירא ממנה. אני סולד ממנה כי אני לא אוהב אותה, אז אני סולד ממנה, אני גם לא מפחד שהיא תגרום לי שום דבר. לא סולד ולא שום דבר, אבל יש לי יצר חזק לכך שאני יוצר תיאוריה מתוך אמונה בעבודה זרה שאני בעצם לא מאמין בה. אז אני אחזור שוב. לא אמרתי שאין לו אהבה ואין לו יראה, יש לו יכולה להיות לו גם אהבה ויראה, רק הוא לא עובד בגלל האהבה והיראה. זה נקרא קבלה באלוה. עכשיו מה קורה כשאין קבלה באלוה? זאת אומרת, או סליחה, מה קורה במצב של קבלה באלוה שבו אתה אתה חייב? מעבודה מאהבה או מיראה אתה פטור, אבל עבודה. עבודה של קבלה בעול זה לא אומר שאין לך אהבה ויראה. זה אומר שהעבודה היא לא בגלל האהבה והיראה אלא בגלל הקבלה בעול. אבל גם כשאתה עובד בגלל שאתה מקבל בעול, זה לא אומר שבתוכך פנימה אתה לא יודע את האמת. כי אם לא היית יודע את האמת בתוכך פנימה היית אנוס. אבל למה יצרת לעצמך את התיאוריה הזו? בגלל לא, אבל יש את היצר, זה אהבה ויראה זו, יש בסיס, מה נשאר? אז מה, איזה יצר אחר אפשר לדבר? אהבה ויראה יצרתי בגלל היצר. לא, מה זה אהבה ויראה? אין אליל. אני לא חושב שהאליל הזה הוא בכלל כלום. זה מכלול הרגשות של האדם, אהבה ויראה נניח. אז מה עוד נשאר? איזה עוד יצר, יש לו יצר לקבלה בעול שהוא סולד ממנו? יש יצר לעשות את המוות, לא הבנתי, מה הבעיה? כי אם הבסיס ליצירה של התיאוריה הזו השקרית, שהוא מכיר בה כשקרית אבל בכל זאת מאמין בה כי הוא יצר אותה כי יש לו יצר, והיצר הזה הוא חייב להיות אהבה או יראה, כי מה עוד נשאר? מה עוד נשאר? יצר, למה אהבה ויראה? מה אתה מנסה לחבר אהבה ויראה ליצר? לא הבנתי. מה נשאר? זה כלל הרגשות האינטרסנטיים של האדם. מה? למה? מה זאת אומרת? יש לי יצר לחטוא שוב פעם, האדם הזה בליבו פנימה יודע שהוא לא מאמין בעבודה זרה, אבל הוא יוצר לעצמו תיאוריה של עבודה זרה, יש לו יצר, למרות שהוא לא אוהב אותה והוא לא מפחד ממנה. יש לו יצר לחטוא. בעבודה זרה, לא סתם לחטוא. נכון. אבל לחטוא במשהו שלא נותן לו שום סיפוק, לא אהבה ולא יראה, איזה יצר יש לו? היצר הוא לחטוא. הוא רוצה לחטוא. הרב מכיר דבר כזה? הוא כועס על הקדוש ברוך הוא. בסדר? הוא כועס על הקדוש ברוך הוא, יש לו יצר להתנקם בו, לחטוא, ללכת נגדו, אז הוא בנה לעצמו תיאוריה של עבודה זרה. למה זה קשור לאהבה ויראה? אלו שני מישורים לגמרי שונים. האהבה ויראה עצמם לדעתי הם תוצר של יצר, כי הרי מדובר במישהו שבתוכו פנימה יודע שהאליל הזה הוא שטויות. אם האליל הזה הוא שטויות אז את מי אתה אוהב או ירא? הרי זה שטויות. גם את האהבה והיראה כלפי האליל יצר היצר. בקיצור, חייבים להגיע למצב של שניות מחשבתית כדי ליישב את שני הצדדים האלה של המטבע. עכשיו אני רוצה לעבור צעד נוסף, אבל עדיין באותו נושא, ולראות את הרמב"ם בהלכות עבודה זרה בפרק שני. הרמב"ם אומר כך, פרק ב' הלכה א': עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה יסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן. ואף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורות תחילה, הרי זה עובד כוכבים. ועניין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה, ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק השם אלוהיך אותם לכל העמים, כלומר שמא תשוט בעין לבבך ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק השם אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם, ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעבדם. ובעניין זה ציווה ואמר הישמרו לכם פן יפתה לבבכם, כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא. עכשיו הרמב"ם פה בעצם אומר שני דברים שבמבט ראשון נראים סותרים. והוא אומר, ואף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוהים. אז אם הוא יודע שהשם הוא האלוהים, אז באיזה מובן הוא עובד עבודה זרה? בפרט לאור דברי הרמב"ם בפרק הבא, פרק ג' בהלכות עבודה זרה הלכה ו', שהוא אומר שצריך קבלה באלוה בשביל להתחייב. אז איך זה מתיישב עם זה שהוא העובד יודע שהשם הוא האלוהים? על כורחנו מדובר על שניות, נכון? הוא בעצם בגלל היצר שלו הוא בונה לעצמו איזושהי תיאוריה שראוי לעבוד את האליל הזה. יותר מזה, הרמב"ם גם בהמשך, גם בפרק הקודם וגם פה רומז לזה שבעצם זה מתחיל בכלל דרך לראות את האליל הזה כאיזשהו מתווך אל הקדוש ברוך הוא. קודם כל אני מתחיל לעבוד את משמשיו של הקדוש ברוך הוא, כי ראוי לכבד את השרים, זה מהווה כבוד למלך. ולאט לאט הם תופסים את המקום המרכזי ושוכחים את המלך ועובדים רק לשרים. אז עוד פעם, זה הרמב"ם מתאר פה בסך הכל איזשהו סוג של תהליך שהוא יוצר שניות מחשבתית, כי אתה מתחיל עם זה שהם משמשים, אתה כן מאמין באלוהים. כל זה, לכל זה מוקדש פרק א' בהלכות עבודה זרה, הוא מזכיר שמה את אברהם ותרח ואיך בדיוק התחילה העבודה זרה. אז הוא אומר בימי אנוש, כן, הוא מספר שמה איך בדיוק התחילה עבודה זרה. וככה הוא מתאר את זה. הוא אומר בהתחלה התחילו כולם ידעו שיש קדוש ברוך הוא, התחילו לעבוד למשמשים של הקדוש ברוך הוא. ולאט לאט שכחו את הקדוש ברוך הוא ועובדים את המשמשים עצמם. אבל מה זאת אומרת שכחו את הקדוש ברוך הוא? אני טוען שהם לא שכחו את הקדוש ברוך הוא אלא הוא נטמן יותר ויותר עמוק. וזה נהיה שניות מחשבתית, הם פיתחו תיאוריה שהמשמשים עכשיו הם המלאכים האמיתיים, אבל בתוכם פנימה הם מבינים שהקדוש ברוך הוא הוא האלוהים. וזה מה שכותב פה הרמב"ם, אף על פי שהעובד יודע שהשם הוא האלוהים. אז יש פה קבלה באלוה מצד אחד, ויש פה ידיעה שהשם הוא האלוהים מצד שני. קבלה באלוה של האליל, כן? הרמב"ם לא אומר שהתורה פשוט גוזרת כשמא כאילו שמא תגיע לזה? מה? לא משמע מהרמב"ם שיש גזירה שאף על פי שאתה יודע שהוא אלוהים כביכול התורה אין לה בעיה עם זה, אבל היא גזרה שלא תגיע למקום הזה. אני אומר שלא, אני טוען שלא, זו לא גזירה. גזרות דאורייתא מי אמר שיש דבר כזה בכלל? לא, זה דאורייתא משמרת של הקדוש ברוך הוא כאילו, משמרת דאורייתאית כאילו. אני אומר, אבל בדאורייתא אין גזירות, בתפיסה הפשוטה של האחרונים. איסור דאורייתא הוא לא גזירה. לא, זה מצינו כמה פעמים, לא מצינו? זה שאלה, יש בעל אבני מילואים מביא או ייחוד או בל יראה, זה שתי הדוגמאות שהוא מביא לסייגים או לגזרות שהם דאורייתא. וגם זה במחלוקת. זאת אומרת שיש את הר"ן שם ואת רש"י פה, אבל זה מחלוקת. התפיסה הפשוטה היא שאין דבר כזה, הלכות דאורייתא הם הלכות לכתחילאיות, הם לא גזירות. אחרת זה אביזריהו, זה דרבנן, זה דברים אחרים. אז בפשטות נדמה לי שהדרך הפשוטה ביותר להבין את זה, הרמב"ם מדבר על שניות מחשבתית. רק הוא מתאר את המנגנון איך קרתה השניות הזאת. זה לא ששכחנו את הקדוש ברוך הוא ועכשיו אנחנו עובדים את השמש באמת. אם היינו עובדים את השמש באמת אנחנו אנוסים. הקדוש ברוך הוא נמצא שם כל הזמן, והוא רק נדחף יותר ויותר עמוק, ולאט לאט נוצרת איזושהי תיאוריה שהשמש היא האלוהים. עכשיו אני עובד אותה. אבל זה ברקע או בפנים תמיד עדיין נמצאת הנקודה האמיתית, אחרת אני אנוס בדעתי. טוב, בהלכה ב', ספרים רבים חיברו עובדי כוכבים בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה מעשה ומשפטיה, ציוונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרוא באותם הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה. ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר אל תפנו אל האלילים. ובעניין הזה נאמר ופן תדרוש לאלוהיהם לומר איכה יעבדו, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך אף על פי שאין אתה עובדה, שהדבר הזה גורם להיפנות אחריה ולעשות כמו שהם עושים שנאמר ואעשה כן גם אני. כאן באמת נראה שהלשון היא אגב גזירה דאורייתא, כן? בגלל ההרחקה מעבודה זרה, אז פה לכאורה יש גזירה, למרות שגם פה יש קצת אפשר אולי, זה לא הפשט הפשוט, אבל אפשר אולי לדחוק גם כאן ולהגיד שכל דבר שמביא לעבודה זרה יש בו עצמו איזושהי בעייתיות של סוג של עבודה זרה, ולכן זה נאסר. וזה שזה מביא לעבודה זרה זה רק אינדיקציה לזה שיש פה משהו בעייתי. הרב קוק כותב את זה במוסר אביך נדמה לי, הוא אומר שם שכל דבר שנאסר משום גזירה יש בו באמת איסור עצמי גם. כי אם פעולה מסוימת מביאה אותי לעשות את האיסור, כנראה שמשהו מהאיסור ההוא נמצא גם בפעולה פה. ולכן האיסור הוא לא בגלל רק בגלל שמא תבוא לאיסור דאורייתא, בדרבנן הוא מדבר שם, לא רק בגלל שמא תבוא לאיסור דאורייתא, אלא בפעולה הזאת שנאסרה מדרבנן יש גם איזשהו מרכיב מסוים של האיסור דאורייתא, אולי בעוצמה מופחתת, לכן דאורייתא זה לא נאסר, אבל יש פה משהו מהאיסור דאורייתא. כעין זה יכול להיות שהרמב"ם מתכוון גם כאן, ואז זה בכלל לא סייג ולא גזירה, אז זה איסור דאורייתא רגיל. אבל טוב, בפשטות זה נראה כן סייג או גזירה. הרב בסדרה הקודמת אבל אמר הפוך, כן? מה? נכון, לגבי הגזרות דרבנן. לא הבנתי. אני אומר שהרב בסדרה הקודמת שלמדנו אז עם הגזרות דרבנן אז הרב שמה חילק את זה באופן בדיוק הפוך כאילו. שהגזירה אומרת שאין שמה דבר מהותי. יכול להיות, אמרתי שמה שיש שני סוגי דיני דרבנן. יש דיני דרבנן שהם גזרות, כן, אמרתי, הגזרות זה מין משהו שבו עצמו אין כלום, רק חשש שמא אני, כן, למשל הדוגמה שהבאתי שמה זה מה שתמיד מביאים, זה לרכוב על סוס שמא תתלוש זמורה. כן, אף פעם, אף אחד בעולם לא יגיד שרכיבה על סוס זה קצירה מדרבנן. נכון? אין פה את הממד של הקצירה. אתה תבוא לקצור לא כי הרכיבה על סוס דומה לקצירה, אלא כי הרכיבה על סוס מביאה אותך לקצור. והרב חושב שהרב קוק התכוון לזה גם? מה? השאלה אם הרב חושב שהרב קוק התכוון גם לזה או שלזה הוא התכוון? לא לא לא, אני לא מסכים לרב קוק. לא, כי הדברים האחרים הם פשוט לא גזירות, זה הטענה שלי. גזירות הם כולם כאלה. הדברים האחרים הם לא גזירות, הם פשוט חצי דאורייתא. ויש מקרים כמו בשר בחלב, שנניח עוף בחלב, שזה הרבה יותר דומה לאיסור המקורי. כלומר, זה לא רחוק כמו רכיבה על סוס בשבת. נכון, שמה זה גזרה אטו בשר בחלב, יש איזשהו מימד של דמיון. שמה היה אפשר אולי להגיד יסוד כזה. אבל אני טוען שאם אתה אומר יסוד כזה, אז זאת לא גזירה. זאת תקנה. גזירה זה דבר שנאסר שמא תגיע לדבר ההוא. ופה אתה אומר, זה שאני יכול להגיע לדבר ההוא רק אומר שיש בעיה מהותית בזה. ולכן זה בעצם במהות זה לא גזירה בכלל. אלא החשש שמא תגיע לדבר ההוא זה רק האינדיקציה לזה שפה יש משהו בעייתי. גזירה זה איסור בגלל שמא תגיע לדבר ההוא. זה המושג גזירה. אוקיי? בכל אופן אז טוב. כן. אם אפשר לחזור לעניין הקודם? הרב אומר שלפי הרמב"ם העבירה על עבודה זרה זה מצד אחד הוא מאמין ומצד אחד הוא לא מאמין. היצר הוא זה שדוחף אותו ליצור את התיאוריה. עכשיו על הצד של היצר, כן? נניח שהרב אומר הוא כועס על אלוקים. אם נקבל שכועס על אלוקים זה אומר שמאמין בו, שזה דרך אגב די ברור, אז החלק שהוא כועס על אלוקים הוא לא עבודה זרה שלו. ובחלק שהוא עושה את העבודה זרה והוא לא מאמין בה, אז הוא גם לא חוטא, אז הוא גם לא עושה עבודה זרה. אז על איזה חלק הוא בעצם? על החלק שהוא באמת מאמין? על התיאוריה שהוא יצר ועל החלק בנפש שלו שמאמינה? לא, על זה הוא אנוס. למה אנוס? למה אנוס? כי בתוכו פנימה הוא יודע שהשם הוא אלוקים. כן, אבל איך אבל על החלק הזה? אז אם הוא יודע, אז הוא בכלל לא עובר על עבודה זרה. לא, זה מה שאני אומר. לא. הוא בנה לעצמו תיאוריה, זה המושג של שניות מחשבתית, אנחנו חוזרים לזה שוב. הוא בנה לעצמו איזושהי תיאוריה ברמה המודעת, הוא יגיד אני אתאיסט או אני מאמין בפעור. אוקיי? אבל בתוכו פנימה כמו בן המלך והאינדיק, כן? הוא יודע שהשם הוא אלוקים. אז אני שואל את הרמב"ם על איזה חלק אתה רוצה להעניש אותו על עבודה זרה? על החלק שהוא באמת מאמין? אתה אומר זה החלק שהוא מאמין, אז אני לא בא אליו בטענה. על החלק של היצר שגרם לו, אני גם לא בא בטענה. אז על איזה חלק אני מעניש אותו? בן אדם הוא בן אדם אחד. השאלה היא למה הוא עבד עבודה זרה? למה הוא… הוא עבד עבודה זרה בגלל היצר. היצר עצמו אם זה היה רק היצר הוא היה אנוס ופטור. לא בגלל היצר. לא בגלל היצר. הוא עבד עבודה זרה, היצר גרם לו לייצר תיאוריה ועכשיו הוא עובד עבודה זרה בגלל שהוא מאמין בעבודה זרה. אבל התיאוריה, אבל הבסיס לחיוב שלו, התביעה שלי, הגינוי שאני מגנה אותו זה על העובדה שהוא יצר את התיאוריה הזאת. כי ברגע שיש את התיאוריה… לא, מה פתאום? אני מגנה אותו על זה שהוא עובד עבודה זרה, לא על זה שהוא יצר את התיאוריה. לא, אבל הרב אומר אם הוא היה נטו רק עם התיאוריה הזאת אז הוא היה אנוס ופטור. נכון. אז על החלק של העבודה זרה אני לא מחייב אותו בגלל שהוא על… ברגע ש… אני לא מחלק את זה לחלקים, אני לא מחלק את זה לחלקים. הבן אדם הוא ישות אחת. אם בתוכו פנימה הוא יודע שהשם הוא אלוקים והוא בנה לעצמו תיאוריה שפעור הוא האלוקים, אז הוא חייב, הוא לא נחשב אנוס. אבל רגע הרב אמר רגע שהוא אחד. אם הוא אחד אז הוא מאמין או לא מאמין? הוא מאמין בעבודה זרה הזו או לא מאמין? מאמין באלוקים או לא מאמין? אני אומר הוא שניהם. אנחנו חוזרים לאותה נקודה. אז על איזה חלק אני מחייב אותו? על החלק שהוא מאמין? הוא בסדר גמור. אני לא מחייב על שום חלק. אני מחייב את שניהם. בן אדם כשבוחנים כל חלק בפני עצמו אין חיוב. לא, מה פתאום? זה אתה יודע, זה מזכיר לי את עוד שאלה. חלב מותר לשתות? ובשר מותר לאכול? אז למה ביחד אי אפשר? איך שני דברים מותרים מצטרפים ביחד ויוצרים איסור? זה אותו דבר כאן. לא, הרב אומר שזה דמות אחת, הרב אומר שזה ישות אחת. נכון, זה מה שאני אומר. אבל הישות אחת הזאת אני מנסה להתמקד איפה היא, מה היא, היא מאמינה או לא מאמינה? זהו, גם מאמינה וגם לא מאמינה. הדמות האחת היא שניהם ביחד. הוא מאמין בפנים ולא מאמין בחוץ. אבל על המאמין בפנים הוא לא חייב, על המאמין בחוץ בפני עצמו הוא לא היה חייב, על השילוב שלהם פתאום הוא נהיה חייב. לא ברור לי מאיפה, איך הופיע יש מאין של חיוב? כמו הבשר בחלב, איך הופיע יש מאין איסור בשר בחלב? איזה קשור? זה קשור, מדברים על נפש האדם ואיסור בשר בחלב. בדיוק אותו דבר. בדיוק אותו דבר. בנפש האדם יש שני חלקים, כאשר נוצר מיקס של שני החלקים האלה ואתה מכוח המיקס הזה עובד עבודה זרה, אתה חייב. זה הכל. אבל הוא יושב איתי אחר כך ואומר לי תגיד על מה אתה מגנה אותי? אז אני אומר תראה, על זה שיש לך יצר שבנית תיאוריה ופעלת על פיה למרות שבפנים ידעת שהיא לא נכונה. אוקיי הבנתי. אבל הוא שואל אותי בוא תסביר לי בדיוק. על הקטע שיש לי יצר אתה לא בא אליי בטענות. לא קטע, תחזור לי על קטע. טוב, אבל השאלה היא הגיונית, אבל אי אפשר לחלק. אני שואל, הוא שואל אותי, על זה שיש לי יצר אתה מחייב אותי? לא. על זה שעבדתי בעצם אני לא מאמין אתה לא מחייב אותי גם, שאני כן מאמין אתה גם לא מחייב אותי. אז על מה כן? אני יכול לחזור פעם חמישית על אותו דבר, אין לי מה להסביר יותר מזה. אתה מחייב אותי על החלב? לא. על הבשר גם לא. אז למה על שניהם כן? מה, אני לא מבין את השאלה. לא, נפש ולא זה, זה לא גינוי פה, יש פה סיטואציה חדשה, האיסור חדש נקרא בשר בחלב. יפה, גם פה יש איסור חדש, האיסור הזה אומר שאם אתה בונה תאוריה של עבודה זרה, אבל בתוכך אתה יודע שהשם הוא אלוקים, אתה עובד עבודה זרה, אתה חייב. בוא נגיד אם היינו הולכים לבית משפט, מנסים להסביר לשופט בשר ודם למה לתת לו עונש חמור, הוא היה דורש שדנים בדיון לגובה עונש, אז הוא היה אומר, אז על מה אתם מגנים אותו? על זה שיש לו יצר? לא. על זה שהוא מאמין? לא. אז על מה אתם? על זה יצירה חדשה לא ברורה. אין לי מה, אני מגנה אותו על זה שלמרות שבתוכו הוא מאמין, הוא פשע כנגד האמונה שהייתה בתוכו באופן שהוא בנה לעצמו תאוריה שהאמונה שבתוכו לא נכונה. על זה אני מגנה אותו. כל המכלול הזה ביחד. לא הולך לחלק זה או לחלק זה. המכלול. לא מבין, זה כמו שאמרתי קודם עם הרפובליקנים והדמוקרטים, בסוף בסוף האדם הוא רפובליקן, אבל זה לא אומר שאין לו שיקולים לטובת הרפובליקנים ושיקולים לטובת הדמוקרטים. בסוף הוא צריך להחליט עם מי הוא הולך. בסוף כשהוא יילך לכיוון מסוים, זה מה שהוא החליט. ומי החליט את זה? כולו ביחד. שתי האונות שלו ביחד קיבלו את ההחלטה הזאת. המכלול זה הוא. כאילו האיסור זה, הבעיה זה שהוא שיבש את דעתו? זה פשוט. כן, זאת אומרת, למרות שבתוכו הוא ידע את האמת, הוא בכל זאת פשע, על זה הוא חייב. וכל הלאוין הללו, כן, הלכה ג', אם הוא היה כנה עם עצמו, אם הוא היה כנה עם עצמו והוא אומר אני יש לי יצר, אני אעבוד עבודה זרה מתוך אהבה ויראה, אני כנה עם עצמי, היינו אומרים לו וואלה אתה פטור. אבל עכשיו שרימית את עצמך, על הקטע של רמית, שרמית קצת, כיסית קצת, להיות יותר אותנטי, יותר אמיתי, אז על זה אנחנו כבר נצלוב אותך. למה? מה זה למה? כי זה נקרא עובד עבודה זרה. אחרת אתה סתם עושה מעשה חיצוני. אבל זה קטע דווקא של איזושהי הגינות מסוימת? איזושהי הגינות? לא, זה לא הגינות בכלל. זה הוא מרמה את עצמו, מה זה הגינות? טוב, אנחנו, זה חוזר על עצמו. וכל הלאוין האלו בעניין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי תורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב. פה הוא כבר מרחיב את העניין. עכשיו הוא אומר כל מחשבה, לא רק עבודה זרה, אלא כל מחשבה שסטתה מעיקרי התורה, כל אפיקורסות בעצם, כן, אנחנו מוזהרים לא להעלותה על ליבנו ולא להסיח את דעתנו לשמה. מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת על בוריה ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב בייחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא היא אינה ואינו יודע מידות שידין בהן עד שידע האמת על בוריה ונמצא יוצא לידי מינות ועל עניין זה הזהירה תורה שנאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות אחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא אין בו מלקות. בסדר? אז זה הלאו של לא תתורו. עכשיו פה הסיבוך כמובן בטהרתו. אז ממה נפשך? בסופו של דבר הבן אדם אתה אומר לי אל תעסוק בכלל בטיעונים של אפיקורסים. למה? כי אתה עלול להשתכנע. נו אז מה? אם אני אשתכנע אז זה מה שאני חושב. מה אתה רוצה? אני אנוס בדעתי. מה? הרי אני רוצה לברר את האמת. אתה אומר לי לא, אסור לך לברר את האמת כי אתה עלול להגיע למסקנות שגויות. איך אני יודע שהן שגויות אם לא ביררתי? כי אתה החלטת? מה? כן זה מחזיר אותנו לכל הדיונים שעשינו בעבר על הסמכות לגבי עובדות, על האפשרות לדרוש מבן אדם להחזיק בעובדה. כן? מצוות עשה א' מה שדיברנו. יש פה משהו שהוא מאוד בעייתי למרות שעל פניו בפשט לשון הרמב"ם לכאורה לזה הוא מתכוון. אומר לך אסור לך לחשוב כי אם תחשוב תגיע למסקנה לא נכונה, תגיע אותנטי למסקנה לא נכונה, אתה באמת תאמין בה. נו אז מה הבעיה אם אני באמת מאמין בה, זה מה שאני חושב, מה אתה רוצה שאני…? אז אני אומר, אני לא יודע אם אני מסכים, אבל הדרך היחידה להסביר את הרמב"ם הזה נדמה לי באופן שעוד פעם שלא יהיה קשה בסברה, זה לא פשט לשונו. הדרך היחידה להסביר אותו באופן שלא יהיה קשה בסברה, זה שיש איסור לייצר את זה מחמת היצר. זאת אומרת, אם אתה באמת ובתמים מתלבט, ויש לך שאלות טובות, ואתה צריך לדון בהם, ושומע טיעונים לפה, טיעונים לשם, ואתה בסופו של דבר מגבש עמדה שגויה, אנוס לחלוטין, אין שום איסור לעשות דבר כזה. לא יכול להיות איסור לעשות דבר כזה. בסופו של דבר אני צריך לגבש את דעתי. איך אפשר להטיל עליי איסורים אם אני בכלל עוד לא הגעתי למסקנה שנותן האיסורים, שמטיל האיסורים, יש לו תוקף, שהוא קיים בכלל? אני צריך לברר אם יש אלוקים, ואז אני מוכן לקבל מצוות שהוא מצווה עליי, אבל הוא לא יכול לצוות עליי לא לבדוק אם הוא קיים. אם לא בדקתי, למה שאני אקיים את מצוותיו? ושוב אנחנו חוזרים לאותו מה שדיברנו במצוות עשה א'. כן, אין בזה שום היגיון, למרות שלכאורה זה מה שכתוב ברמב"ם. אבל אין בזה שום היגיון. הדרך היחידה שאני מצליח להסביר את זה באיזשהו באופן שיהיה יותר לא סתירתי לפחות, נקרא לזה כך, זה להגיד שיש איסור להיכנס לטיעונים ולספרות הזאת ולעמדות האלה, לבדוק אותם, אם אין לך התלבטות אמיתית אלא זה רק מחמת היצר. זאת אומרת, אתה יודע את האמונה האמיתית, היצר שלך אומר לך, אוקיי, אבל בוא נבדוק כדי להתיר לעצמנו את העריות. אז אני רוצה לבדוק וזה, אני אגיע למסקנה שתורה לא מן השמיים או שאין אלוקים, או לא משנה מה שלא יהיה, אז אני בעצם בונה תיאוריה שהיא שניות מחשבתית בגלל היצר. בתוכי פנימה אני מבין שהאמת היא כן זאת. זה, על זה אני יכול אולי להבין את איסור לא תתורו. אולי. זאת אומרת, שבסופו של דבר אתה מכניס את עצמך לסיטואציה ואתה עצמך מבין שהיא לא נכונה, אתה לא אנוס בדעתך. להפך, זה עצת היצר. אז אומרים לך, אל תיתן ליצר להעמיק בך כך שהוא ייצור בך ממש תודעה שנייה. אוקיי, זה בעצם האיסור של לא תתורו. אבל אם ההתלבטות היא אמיתית, כמו שאמרת? אז אין איסור. לא, אבל אז למה ההתייחסות הזאת בשיעור שעבר גם של רב חיים וגם אתה דיברת על זה, שבעצם ההתייחסות לאפיקורס הוא כאל בהמה, כמי שלא יודע מה שהוא עושה, או בכלל? לא, אני לא אמרתי את זה. מה שאמרתי זה שרב חיים כשהוא אמר שזה נעבעך אפיקוירס, זאת אומרת גם אפיקורס באונס הוא עדיין אפיקורס, אפשר להבין אותו בשתי צורות. אפשר להבין אותו כקביעה נורמטיבית, זאת אומרת הוא עדיין עבריין, הוא פושע, חייב עונש, או לא יודע מה, זאת אומרת הוא אפיקורס לכל דבר. ואפשר להבין את זה בצורה הגדרתית, להגיד הוא נעבעך אפיקוירס, הכוונה עדיין הוא מחזיק בדעות לא נכונות, בזה הוא. בסדר, אבל כל הקטע של הלא נכונות זה משהו סובייקטיבי עכשיו, אני לא יודע אם זה משהו אובייקטיבי עכשיו. מה? האמת היא שיש אמת. עובדה שיש בהלכה מחלוקות ממשיות בדברים רציניים מאוד, ואף אחד לא בא ואומר שאם מישהו הולך באיזושהי דעה שהיא לא בהתאם לדעה נגיד של רב חיים אז הוא אפיקורס. לא, אבל זו דעה של רב חיים, הוא טוען יש דעות שהם לא במחלוקת נגיד לצורך הדיון במסגרת המחשבתית של היהדות שהם לא במחלוקת. אוקיי? אז על זה אומר רב חיים, אם אתה מנסה לייצר תיאוריה אחרת רק בגלל היצר שלך, אז יש עם זה איסור. לא, זה אני מסכים, אבל אני אומר אם יש אדם שהוא מתלבט באופן אמיתי, בוחן את הדברים האלה, למה הזלזול הזה? למה לבוא ולהגיד הוא אפיקורס, נעבעך אפיקוירס? למה לא מכבדים את ההתלבטות הזאת? אני מכבד אותה מאוד. רב חיים קורא לו נעבעך אפיקוירס. כפי שאמרתי. אבל אני מכבד את רב חיים, למה הוא עושה את זה? לא יודע, תשאל אותו. התפיסות המקובלות בעולם הרבני, לא יודע, מסורתי, מה שלא יהיה, הם תפיסות כמו שרב חיים. העמדה שאני מציג כאן, שנראית לי כל כך פשוטה שאני בכלל לא מצליח להבין איך אפשר לחלוק עליה, היא עמדה שאף אחד כמעט לא מחזיק בה. הבנתי. הרב מסכים, אבל מה הבעיה שיגיד שרב חיים אמר את זה בתור קביעה עובדתית? לא, אבל רב חיים, כי זה לא הפשט הפשוט. הפשט הפשוט הוא שהוא התכוון לקבוע שנורמטיבית הוא אפיקורס. אז מה שאמרתי כדי ללמד עליו זכות על רב חיים, זה מה שאמרתי, שיכול להיות שרב חיים רואה בן אדם שמחזיק בדעות בעייתיות כאלה כמו אפיקורס, אז הוא אומר, תראה, הוא לא אשם, נכון שהוא אנוס, אז הוא חתול. זאת אומרת, הוא כמו בהמה. הוא רק לא אשם בזה שהוא בהמה, בסדר, אבל הוא עדיין בהמה. הטענה היא שמי שמחזיק בדעות כל כך בעייתיות, ופעם דעות מהסוג הזה גם הובילו למעשים בעייתיים, היום זה יכול להישאר רק במישור האינטלקטואלי. אז הטענה של רב חיים זה שאין מה להתייחס אליו כבן אדם כי הוא לא בן אדם, אדם נטול דעת. אוקיי, נגיד, אולי לזה הוא מתכוון. שוב, אני לא חושב שזה נכון, אבל אני אומר יכול להיות שזה מה שרב חיים התכוון. אז אולי אני יכול להבין את מה שהוא אמר, כי להגיד שיש בזה אשמה, אני לא מצליח לראות איך יש בזה אשמה, זה אונס גמור. ואיך זה מסתדר עם מה שאנחנו גם למדנו אצלך שיש את הקטע של הכיבוד של האוטונומיה של מי שהולך לפסוק הלכה? שלי מסתדרים עם זה, לא דברי רב חיים. זה נכון. סבבה, אני מסתדר עם מה שאני אמרתי, רב חיים לא צריך להסתדר עם מה שאני אמרתי. אוקיי. אנחנו לא מסכימים, מה לעשות? אבל האם בעצם זה שמפעיל את האוטונומיה שלו והיא בדעות לא מקובלות אז הוא גם כן מגונה? דעות לא מקובלות זה משהו אחר. אפיקורוס זה משהו שהוא יותר חד. דעות לא מקובלות, בסדר, יש מחלוקות. דיברנו על שאלת הגבול, כן? זה דיברנו בשיעורים הראשונים. כן. טוב. רב חיים עונה בחי' אפיקורוס לפי טענתי. זאת אומרת, הוא מחזיק בדעה לא נכונה וזה באמת מה שהוא חושב. אוקיי. טוב, בכל אופן אז הטענה של הרמב"ם אני חושב עוד פעם בפשט לשונו זה לא משתמע כך, אבל אני לא מצליח להבין את זה בהיגיון שלי אלא אם כן הרמב"ם באמת מדבר על בנייה של שניות מחשבתית בגלל יצר. וזה בעצם האיסור של לא תתורו. האיסור של לא תתורו אם אני נכנס לקרוא טיעונים כלשהם או לשמוע טיעונים כלשהם כי באמת אני מתלבט אני רוצה לברר מה היא האמת. הנה, אפילו אם אני לא מתלבט, לא מתלבט, אבל אני לא בטוח שאני צודק כי יכול להיות שיש אנשים חכמים וטיעונים שלא חשבתי עליהם שיכולים לשנות את דעתי למרות שכרגע דעתי היא לגמרי אני מאמין, הכל בסדר. זה עדיין בעיני לגמרי לגיטימי, לא רק לגיטימי אלא רצוי. אז אם ככה תעשה את הבירורים שלך, תבדוק, תגיע למסקנה בסופו של דבר. האיסור יכול להיות רק במצב שבו הבן אדם ברור לו שהטיעונים האלה אין ממש וברור לו שיש אלוקים זה סתם עצת היצר כמו היצר לעבוד עבודה זרה שתיארתי, מנשה וכולי, שבגלל היצר הוא נכנס לעניין הזה ובונה לעצמו תיאוריות וזה, כן? כמו שהגמרא אומרת לא חטאו ישראל אלא כדי להתיר לעצמם את העריות. זאת אומרת, בעצם הוא בונה לעצמו תיאוריה שהוא לא מאמין כי הוא בעצם לא רוצה להיות מחויב. אם זה באמת הסיטואציה אני יכול אולי להבין את האיסור לעסוק בטיעונים או בעמדות לא נכונות כי אתה לא באמת בא לברר אתה בעצם בא למצוא הצדקה אד הוק ליצרים שלך. אוקיי, זאת בעצם הטענה. כמו האינדיק או כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אז היינו יכולים לחסוך את כל הקשיים האלה לו היינו כן מקבלים את האמונה באלוקים לא כטענה קוגניטיבית אלא כטענה נורמטיבית. יכולנו לחסוך את כל היהדות אם היינו מקבלים את זה ככה, אבל זה לא נכון לדעתי, בתוך כתוכנית חיסכון זה יכול לעבוד אבל זה לא נכון לדעתי. טוב, ישראל, תראו הלכה ה', ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל. אתם רואים את זה, דומה מאוד מזכיר מאוד את הפרשנות שנתתי קודם לבחי' אפיקורוס. הוא כמו בהמה בעצם זה לא הנקודה היא מעבר לאשמה שבעניין הוא פשוט לא הוא לא בן אדם. ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. וכן האפיקורוסים מישראל אינם כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. והאפיקורוסים, עכשיו הוא מגדיר, האפיקורוסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עוון. כן? עכשיו מה זאת אומרת? הם תרים אחרי מחשבות ליבם אז מה הם זה באמת מה שהם חושבים הם אנוסים בדעתם? לא נראה ככה. הם תרים אחרי מחשבות ליבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה. אז לא הבנתי, אז הוא כן מאמין בזה או לא מאמין בזה אז זה להכעיס? אני טוען שהם תרים אחרי מחשבות ליבם אבל המחשבה שבה הם משתמשים זה בסך הכל בא לתת… את הצדקה לצורך שלהם להכעיס, לשאט נפש. זה מתחיל ביצר. התיאוריה משרתת את היצר. זה מזכיר לי שכן, ואסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה כלל, שנאמר ואל תקרוב אל פתח ביתה, ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים. לא יודע מה זה, בסוף יש איזה טעות בגרסה כנראה. טוב, בכל מקרה, גם בהקשר הזה נדמה לי שאין ברירה אני חושב, פה זה אפילו בלשון, לא רק בהיגיון, אלא לדבר על משהו שהיצר בונה אצלך איזה שהוא סוג של תיאוריה, של תודעה שבתוכה אתה חי. יש, אני רוצה רק להעיר משהו באמת על הלא תתורו ממקורו. המקור של העניין הוא בפרשת שלח. פרשת שלח מתחילה בחטא המרגלים, שולחים את המרגלים, החטא שלכם והכול, וזה מסתיים בפרשת ציצית שבתוכו מופיע ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. עכשיו הפועל לתור מופיע המוני פעמים לאורך הפרשה, כן, זו מילת ה… זה החוט השדרה ששוזר את כל הפרשה, הפועל לתור. ולכן התיקון של פרשת ציצית שמופיע בסוף די ברור שהוא בא לתקן את חטא המרגלים. הלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם זה כדי שלא תהיו כמו המרגלים שתרו את הארץ. אוקיי. עכשיו צריך להבין מה זה בעצם אומר המרגלים האלה שתרו את הארץ. עכשיו יש ראשונים, כתבתי על זה אחד הטורים, יש ראשונים שמקשים, אחרונים, ראשונים, מה רוצים מהמרגלים? הרי שלחו אותם לתור את הארץ, כן, המרגלים הם צריכים להביא אינפורמציה. עכשיו הם הגיעו לארץ והם ראו שהארץ הזאת עם מחנים ומבצרים ובני הענק וכולי, ממש מאיים, עם פירות בגודל של אבטיח, וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זה מה שהם ראו, חזרו חזרה והם דיווחו על מה שהם ראו, מה אתה רוצה מהם? הרמב"ן מקשה את זה ועוד ראשונים ואחרונים מקשים את זה. מה התביעה על המרגלים על חטא המרגלים? מה הם היו אמורים לעשות? הם היו אמורים לשקר ולא להגיד את מה שהם ראו כי כדי לתת לנו מוטיבציה? זאת אומרת הם בעצם מרגלים שמטרתם בכלל לא להביא מידע אלא לעשות פסאדה של ריגול ובסוף להיות מטיפים, סוכני מוטיבציה לצבא הישראלי? זה מה שרצו מהם? אם אתה שולח מרגלים אתה רוצה שיביאו לך מידע. טוב, יש כל מיני תירוצים, אני רציתי רק שיגידו לי איך לתקוף, לא האם לתקוף. זה התירוץ הכי מקובל. שלחתי אתכם כדי להגיד לי מאיזה צד לבוא או באיזו טקטיקה לנקוט ואתם חרגתם מהמנדט שלכם. אז גם ההסבר הזה יש בו היגיון מסוים אבל עדיין לא לגמרי, כי בסופו של דבר אם הם אומרים תראה אין שום דרך לכבוש את זה, אבוד, העסק אבוד, ענקים, מחנים, מבצרים, אין סיכוי, אנחנו לא יכולים להמליץ לכם על דרכים. אם אתם שואלים אותנו, מלחמה אבודה, אין סיכוי. זה מה שהם ראו. מה הם אמורים לעשות, להתכחש למה שהם ראו? זה עדיין בעייתי גם אחרי התירוץ הזה שאמרתי קודם, יש פה עדיין בעייתיות לא נעלמת. אני חושב שגם שם כנראה צריך להבין מה זה נקרא לתור. הם באו לתור, כמו שאנחנו מדברים על תיירים. תיירים הרי בוחרים על מה להסתכל, נכון? מה שנחמד להם מסתכלים, מה שלא נחמד להם לא מסתכלים. זה תייר. הרבה פעמים שמעתי פעם הרב משה שפירא ז"ל, הוא אמר פעם, הוא השמיץ את אליעזר בן יהודה, אז בין היתר הוא אמר שאליעזר בן יהודה שיבש את העברית. למה? כי המושג ביקור, לבקר, נשמע כמו איזה משהו שטחי כזה, באתי קפצתי לבקר לראות מה נשמע וללכת. אבל במקור הוא טוען, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. מה זה הלבקר שם? הלבקר שם זה לגור בדרך קבע. ביקורת תהיה, לבקר משהו זה לעשות דווקא משהו ברצינות, בדווקאות, לא לזלזל בפרטים. זה נקרא לעשות משהו מבוקר, משהו ביקורתי. כן, אז המונח לבקר זה כן נזכרתי בזה פשוט עכשיו כי אותו דבר לתור. אם אנחנו מסתכלים על לתור, מה זה תייר? תייר בא, מסתכל ככה, מה שנחמד לו הוא מסתכל, מה שלא נחמד לו הוא לא מסתכל. הכל בסדר, הוא בוחר לו על מה לראות. אבל המרגלים לא אמורים להיות תיירים. המרגלים אמורים להסתכל ברצינות על כל האספקטים, מה שאתם רוצים לראות, מה שאתם לא רוצים לראות, תסתכלו על הכל, תביאו לנו מידע מלא. עכשיו הטענה היא כנראה, אני מנסה להציע פרשנות, הטענה כנגד המרגלים הייתה שזה שהם בחרו איך להסתכל ועל מה להסתכל. היה להם איזשהו סוג של יצר מרפה ידיים. בסוף בסוף הם אומרים תראה אבל אלה העובדות. אז אם אתה שואל אותם לכאורה הם מאמינים באמת ובתמים שאי אפשר לנצח במלחמה הזאת. אלה העובדות, הם באמת מאמינים בזה. אם יש כלפיהם טענה, אני אומר, אני הולך אחורה. אם יש כלפיהם טענה, לא יכול להיות שהם באמת האמינו בזה. אם הם באמת האמינו בזה אז מה הטענה? כנראה שבתוכם פנימה הם הבינו את האמת, או לפחות הם ידעו שהם לא עשו את העבודה כמו שצריך. רש"י מביא הרי את המדרש הזה שהם ראו את, כן, ארץ אוכלת יושביה. הם ראו את כולם מקברים את מתיהם, והם לא מבינים שהקדוש ברוך הוא בעצם עשה נס וגרם לכל המיתות האלה כדי שלא ישימו לב למרגלים. התעסקו במתים שלהם ולא ישימו לב למרגלים. והם מבחינתם נתנו לזה פרשנות שבעצם זאת ארץ אוכלת יושביה, כולם מתים שם. אז עוד פעם זה מדרש כמובן, אבל המדרש הזה בא לומר הם בעצם בחרו פרשנות מסוימת למה שהם ראו כשיש גם פרשנות אחרת. והפרשנות של ארץ אוכלת יושביה זאת רק פרשנות אחת. באותה מידה יכולת להגיד להפך, זאת ארץ נהדרת והקדוש ברוך הוא הרג שם את האנשים כדי שלא ישימו לב אלינו ונוכל לרגל בנחת. אוקיי? הם בחרו את הפרשנות או את צורת ההסתכלות של ארץ אוכלת יושביה. ומבחינתי זה רק דוגמה לתביעה יותר כללית כלפיהם. הצגתם לפנינו תמונה. אני מבין שזה באמת במודעות שלכם זה כנראה מה שאתם באמת חושבים. אבל אני טוען שזה עצת היצר. אם הייתם מסתכלים בעין טובה, היה לכם אמון במה שהקדוש ברוך הוא אומר תכבשו את הארץ ותוכלו לה, וזה מה שהקדוש ברוך הוא אמר, אז הייתם מבינים שזה כן אפשרי והייתם בודקים רק איך לעשות את זה בצורה הכי יעילה. כשאתם חוזרים ואתם אומרים לי לא, לא, זה בלתי אפשרי ואלה העובדות ואלה, אתם בחרתם צורת הסתכלות מסוימת, ועל זה אתם נתבעים. אבל למה אתם נתבעים? הרי זאת באמת צורת ההסתכלות שלכם. לא, כי בתוככם פנימה אתם מבינים שבעצם התמונה הזאת היא לא התמונה הנכונה, או לפחות לא המלאה. והיצר גרם לכם לאמץ את התמונה או את התאוריה הזאת. ורק בגלל זה אפשר לבוא אליהם בטענות. עכשיו, עזבו את ההסברים שלי. בלי קשר להסברים שלי. מה שכל המפרשים שואלים, זה עצמו אומר מה שאני אומר. עזוב, לא מדבר כרגע על השאלה מה התירוץ. אני הצעתי גם תירוץ. אבל מה המפרשים שואלים? הם שואלים: אם המרגלים האמינו באמת במה שהם אמרו, אז מה הטענה כלפיהם? ומה רב חיים היה אומר? זה נעשה כפירה ואפיקורסות. נכון, הם אנוסים, הכל בסדר, אבל עדיין הם אמרו דברים שלא היה צריך להגיד אותם. הם לא אשמים, אבל עדיין הם עשו משהו שהוא לא בסדר. נכון? אז אני אומר לא, לא נכון. כל המפרשים פה שואלים אם הם באמת האמינו בזה לא היו אמורים לבוא אליהם בטענות, אז הם היו בסדר. מה אתה רוצה? אז עכשיו אני הצעתי לזה גם תשובה. אמרתי כי הם לא האמינו בזה, בתוכם פנימה הם ידעו שזה לא התמונה המלאה. עזבו את התשובה, אני מדבר על השאלה. לשאלה שותפים עוד פרשנים. אז השאלה הזאת מניחה שאם בנאדם באמת ובתמים מאמין במשהו אי אפשר לבוא אליו בטענות, נכון? זה מה שהם מניחים. עכשיו עזבו את התשובות, אבל זה מה שהם מניחים. אז את ההנחה הזאת אני רוצה לאמץ. אני גם הצעתי תשובה, אני אומר קודם, אבל מעבר לזה, אני מאמץ את ההנחה של כל המפרשים ששואלים את השאלה הזאת. ועיושיו אני אומר אם זה הפרשנות שאני נותן למרגלים שתרו את הארץ, וכל הפועל לתור שמלווה את כל המסע הזה של המרגלים, אז עכשיו אני עובר לסוף הפרשה. בסוף הפרשה יש את האיסור של לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וגם שמה הפועל לתור מופיע, כי זה כנראה הדרך שבה אנחנו מתקנים את מה שהמרגלים תרו את הארץ. מצוות ציצית אמורה לגרום לנו שאנחנו לא נהיה תיירים, אלא נסתכל באמת. מה שהגמרא אומרת, למה צריך תכלת בציצית? כי תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכיסא הכבוד. מה זה אומר? כשאתה מסתכל בעומק של הדברים ברצינות, לא לחלק החיצוני שלהם, אז אתה יכול להגיע מהציצית לכיסא הכבוד. אחרת זה סתם איזה בד שצבעו באיזשהו צבע. אותו דבר בארץ, כשאתה הסתכלת על הארץ, אם היית מבין את העומק של זה שהם כולם מקברים את מתיהם, היית מבין זה בסך הכל סייעתא דשמיא. אז בעצם המצוות ציצית באה לתקן, האיסור, לא מצוות ציצית, אלא האיסור של לא תתורו בא לתקן את חטא המרגלים. ומה היה החטא? שהם אימצו תפיסה שהם לכאורה באמת האמינו בה, אבל בתוכם פנימה הם היו כנראה הם ידעו שזה כנראה לא התפיסה המלאה. ועל זה נאמר האיסור של לא תתורו. כי אם הלא תתורו בא לתקן את התיאור של חטא המרגלים, אז כמו שפירשתי את התיאור של חטא המרגלים, ככה אני מפרש את לא תתורו. ומה זה אומר בעצם? שאיסור לא תתורו הוא בדיוק לעשות את מה שעשו המרגלים. זה נקרא לא תתורו. מה? מה זה? זה לבנות לעצמי תיאוריה, לשכנע את עצמי שזה נכון, למרות שכל הסיפור הזה הוא רק בגלל היצר. בתוכי פנימה אני יודע שזה לא נכון. זה נקרא לתור. אז מתוך ההקשר של הפרשה, נדמה לי שאפילו אפשר להביא חיזוק להצעה הזאת שאני מציע באיסור הזה של לא תתורו מהקישור לתיאור של המרגלים. אבל זה לא מסקנה אולטרה-אנטי-רציונלית? זה אומרת שבעצם, זה ממש אמירה פוסט-מודרנית לעילא ולעילא. שהעובדות לא מקלקלות לנו נרטיב שאנחנו יוצרים לפני שאנחנו רואים את העובדות. אם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים להסתכל על הציצית ולראות את כיסא הכבוד. סתם חוטים עם תכלת, ואנחנו רואים את כיסא הכבוד כי אנחנו רוצים לראות. זה אמירה פוסט-מודרנית מובהקת ממש. אני טוען שזאת אמירה ממש הפוכה לפוסט-מודרניות. לגמרי. למה? כי הפוסט-מודרניות טוענת שכל עמדה שלנו היא כזאת והיא שוות משקל לכל עמדה אחרת, ופשוט בוחרים באופן שרירותי באחת מהעמדות. לא שרירותית, אנחנו רוצים משהו. קודם כל אנחנו רוצים משהו. אחר כך אנחנו בוחנים את המציאות ויוצרים לה את התיאוריות המדעיות, כמו בספר של קון. זה נקרא שרירותית. לבחור את האמת לפי מה שאתה רוצה, זה נקרא שרירותית. על זה מדבר הפוסט-מודרניזם. הרצון הוא שרירותי? הרצון הוא לא שרירותי. מה? לא הבנתי. הרצון הוא שרירותי? הרצון לא שרירותי, אבל הרצון לא קובע את המציאות. אבל זה מה שרואים פה. לקבוע את המציאות בגלל הרצון, זה קביעה שרירותית, ברור. זה שאני רוצה להיות עשיר זה אומר שאני עשיר? מה זה קשור? לא, אבל כשאני רוצה, כשאני רוצה קובע את מה שקיים. הנה, אני רוצה להאמין באלוקים, אני מסתכל על הציצית ורואה את כיסא הכבוד. פשוט. לא לא רגע רגע. פה קפצת. אני אומר, הטענה היא שאם הרצון קובע את הקביעה העובדתית שלי, זה מה שאני קורא שרירותי. זה פוסט-מודרניות. פוסט-מודרניות אומרת שהרצון קובע את העמדה. את הפרשנות של המציאות, מה זה את העמדה? אותו דבר. פרשנות של המציאות נקבעת לפי מה שאתה רוצה, כך אומר הפוסט-מודרניזם. ואני טוען בדיוק הפוך. הרב אומר שיש דבר כזה, זהו. אני טוען בדיוק הפוך. אני טוען שהחטא של לא תתורו זה להיות פוסט-מודרניסט. כיוון שזה תלוי מה היצר. אם היה לו יצר טוב, הרב אומר שהם יכלו לפרש את… שמואל תשמע, תן לי לגמור את השאלה. אני עונה. אז החטא להיות פוסט-מודרניסט זה לא תתורו. מה זאת אומרת? במקום שבו אתה נותן לתפיסת המציאות שלך להיקבע על ידי הרצון שלך, זה לא תתורו. מה האלטרנטיבה? מתי אתה לא עובר על לא תתורו? מתי שאתה מסתכל מה באמת המציאות, לא מה שאתה רוצה, אלא מה שבאמת המציאות. וזה פוסט-מודרניסט לא מכיר בקיומו של מנגנון כזה. מבחינתו זה תמיד מה שאתה רואה זה מה שאתה רוצה. וזה בדיוק הטעות. אבל הנה, הם ראו לוויות. הם ראו לוויות. הרב אמר בעצמו שאפשר לפרש את זה כארץ אוכלת יושביה ואפשר לפרש את זה כחסד אלוקי. מה פה נכון? עובדתית העובדות הן, לא הכחישו את העובדות. הפרשנות נקבעה על ידי הרצון. אז אני אגיד לך מה נכון. הנכון הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ארץ זבת חלב ודבש, ולכן הארץ הזאת לא אוכלת יושביה, אם יש לך אמון בקדוש ברוך הוא. ואתה רואה אותם מקברים את מתיהם, תחשוב, איך זה מתיישב? כנראה שזה סייעתא דשמיא שלא רוצים שיראו אתכם. זה שוב אדם בא עם אג'נדה, עם אמונה באלוקים. רגע. עכשיו החלפת רצון עם אג'נדה. לא, זה אותו דבר. אג'נדה זה רצון. אג'נדה זה משהו יותר רחב מרצון. וכאן אפשר להכניס כבר כל מיני דברים, תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר אג'נדה. אם אג'נדה פירושו הנחות המוצא שאני חושב שהן נכונות, אז נכון, זה אג'נדה ואג'נדה זה בסדר גמור. אבל אם אני טוען שאני מפרש את המציאות לפי מה שאני רוצה, לפי האינטרסים שלי, לפי המאוויים שלי, זה פוסט-מודרניזם. זה בדיוק ההבדל. והאיסור לא תתורו זה איסור להיות פוסט-מודרניסט. זה האיסור. האיסור להבין, הפוסט-מודרני. זה האבא של כל הלא תתורו, למה? כי הפוסט מודרניות בונים פילוסופיה שמצדיקה את הפוסט מודרניות, את הנטייה אחרי הלב. הם הופכים את זה עצמו לפילוסופיה. לא יכול, הם אומרים לאדם תקח אחריות, תדע לך תהיה זהיר מאוד עם הרצונות שלך ועם היצר שלך, כי אתה תיצור לעצמך אידאולוגיות כאלה שתהרוס את העולם. זה הלא תתורו במלואו. זה ממש לא מה שהם אומרים. מה שזה מה שאני אומר. מה שכולם, כל אדם נורמלי אומר גם במאה ה-12, בשביל זה לא צריך להגיע למאה ה-20, שאתה צריך לשים לב עם הרצונות שלך ולא לתת להם לקבוע את האמת. נגיעס מה שנקרא. הפוסט מודרניות נוצר בעקבות… פוסט מודרניות אומרת לא להיזהר, פוסט מודרניות אומרת הפוך, אתה לא יכול להיזהר. תן לרצונות שלך לקבוע את המציאות. זה מה שהיא אומרת, כי זה מה שקורה אצל כולם, אין לנו דרך אחרת לקבוע את המציאות. זו הטענה הפוסט מודרנית. זה בדיוק הפוך. ולכן הטענה הלא תתורו בדיוק אומרת אל תחשוב שבעצם הכל עניין של רצונות. לא, יש לך דרך להגיע לתמונה הנכונה, אם תתייחס ברצינות ולא תיתן לרצונות שלך להכתיב את הראייה שלך. והאיסור הוא על מי שכן נותן לרצונות שלו להכתיב את הראייה שלו. האלטרנטיבה היא לא תרצה משהו אחר. לא זה מה שאומר לך הלא תתורו. הלא תתורו אומר אל תלך אחרי רצונות בכלל. תלך אחרי מה שלדעתך הוא האמת. עכשיו, אם אתה טועה ולדעתך זאת האמת, אבל אתה טועה, הינמי לא עברת על לא תתורו כי אתה טועה. זה בדיוק הנקודה. רק אם אתה הולך אחרי הרצונות שלך ובעצם מתעלם מהבנה פנימית בתוכך שאתה יודע שזאת לא האמת, אז אתה עובר על לא תתורו, כי זה פוסט מודרניות. זה בדיוק הפוך מפוסט מודרניות. אבל אני לא מאשים את המרגלים על שום עבירה, על שום יצר, על שום רצון, לא עריות ולא הפקרות ולא כבוד שהם רצו לפי חלק מהפרשנים, לא. רק על זה שהם לא האמינו באלוהים והם אולי טעו. והם באמת לא האמינו, רגע, והם באמת לא האמינו באלוהים? באמת? לא. היה שם שוב פעם יצר. זה בדיוק הנקודה. שוב פעם יש שם יצר. אז זהו, אז שוב יש יצר שעומד מאחורי זה, אז שוב אני בא אליהם בטענות על היצר. שמואל, אם אתה רוצה יש להקשות בדוחק אתה תמיד תוכל להקשות. אנחנו אומרים יש ליישב בדוחק, יש להקשות בדוחק זה לא קושיה. אני מסביר לך את חטא המרגלים, אתה אומר לי כן אבל יכול להיות שזה לא נכון ואז תהיה קושיה. נכון. לא, הרב אמר שהדרישה מהמרגלים לבוא כלוח חלק עם העובדות. לא כלוח חלק אלא להתעלם מהרצונות. להתעלם מהרצונות רק עם הידיעות, עם העובדות. עם הידיעות והעובדות הם מאמינים באלוהים, ואלוהים אמר. אבל אם אלוהים אמר אז למה הם באמת לא היו קשובים לזה? בגלל היצר. בגלל שהיה להם יצר הרע שגרם להם לבנות תיאוריה מנוגדת. אז אני מחייב אותם לא על זה שהם לא מכירים בעובדות, על זה שיש יצר שמוביל אותם לעוות את העובדות. וכתוצאה מזה הם גם עיוותו אותם. נכון, אז עוד פעם הנגיעה והעבירה. זה שאנחנו נכנעים ליצר ומעוותים את העובדות בגלל היצר, זאת העבירה. לא זה שיש לנו יצר. יצר הוא לא עבירה. אז עוד פעם התביעה היא לא על זה שאתה לא מכיר בעובדות, זה שיש לך יצר שגורם לך לעוות עובדות. לא. התביעה היא על זה שאני הלכתי אחרי היצר, לא על זה שיש לי יצר. זה שיש לי יצר זה לא עבירה. לא, ברור, שהלכת אחרי היצר, ברור. נכון. סליחה אבל אני קצת לא מבין למה צריך להסתבך בזה כי אם אני מסתכל בפסוקים זה נראה לי מאוד פשוט. אני חושב שיכול להיות מאוד שהעובדות שהם הביאו הן נכונות. הם ראו מה שהם ראו. הבעיה הייתה שאף אחד לא ביקש מהם להגיע למסקנה האם כתוצאה מהעובדות שהם רואים הולכים לארץ ישראל או לא הולכים לישראל. זה אמרתי בהתחלה. זהו, אבל זה גם מתחזק לא, כי עכשיו מתחילה התפלספות על הפוסט מודרניות, וזה גם מתחזק בזה שבעצם המחלוקת ביניהם לבין איך קוראים לו כלב בן יפונה, שאחרי שהם גומרים לתאר את הדברים האלה אומר כלב בן יפונה אנחנו יכול נוכל לה אין בעיה, והם אמרו אנחנו פוחדים ללכת, זה הכל. נכון, אבל אני אמרתי בדיוק את זה. אמרתי שההבדל… אני פשוט ראיתי אחר כך שאתה מנסה ליישב את העניין של הפוסט מודרניות והסברתי למה. עוד פעם אני אחזור בקצרה על המהלך כדי שתראה. אני התחלתי בדיוק בהסבר הזה. אמרתי זה ההסבר המקובל. ההסבר המקובל הוא אף אחד לא שאל אתכם אם לעלות או לא לעלות לארץ. אמרו לכם למצוא את הדרך הכי אופטימלית לנהל את המלחמה. לעלות הקדוש ברוך הוא אמר לנו לעלות, לא שאלנו אתכם אם לעלות או לא. אוקיי, זה ההסבר המקובל. אמרתי אבל עדיין אם הם באמת ראו שבלתי אפשרי לעלות ולכן זה מה שהיה קשה לי על ההסבר המקובל אם הם באמת ראו שבלתי אפשרי לעלות, זה להערכתם, אז מה אתה רוצה מהם? הקדוש ברוך הוא אמר לעלות אבל אתה… ביקשת ממני למצוא לך את הטקטיקה. אין טקטיקה, אין, זה מחנות, מבצרים ענקיים, אין לנו סיכוי, אין שום דרך לתקוף אותם. אבוד. אוקיי, זה מה שאמרנו. לכן אני אומר, אני לא חוזר בי, אני לא חולק על ההסבר הזה, אני מוסיף לו עוד רובד. אני אומר, ברור שזה אם הם היו רואים את זה ומאמינים בזה באמת, אז אין לי טענה כלפיהם אם היו חוזרים ואומרים לא לעלות. נו מה לעשות, שאלת אותנו איך, לא יודע, אנחנו לא רואים דרך לעלות. אוקיי, אבל התביעה כלפיהם חייבת להתבסס על זה שבתוכם פנימה הם הבינו שכן יש דרך כזאת וכתוצאה מהאמונה בקדוש ברוך הוא וכולי, כל מה שאמרתי קודם. ועכשיו כשהם באים ואומרים לא לעלות, אני חוזר לתירוץ המפרשים, שהם באמת הביעו עמדה על משהו שלא היה להם מנדט, אבל רק בגלל שהעמדה הזאת בעצמה בתוכם פנימה הם הבינו שהיא לא באמת נכונה. אחרת אתה לא יכול להגיד גם את זה. זה תוספת למה שהפירוש המקובל אומר, זה לא במקומו, מה שאני הצעתי עכשיו. ולכן הפלספנות הזאת על הפוסט-מודרניות צריכה להיכנס פה כך או כך. בסופו של דבר, אתה נתבע על משהו שאתה יצרת מכוח יצר, פאסאדה של עובדות, וזה לא עובדות. זו תוצאה של היצר שלך, ואתה ידעת שאלו לא העובדות בתוכך פנימה. בנית לעצמך תיאוריה אחרת, איזה שניות מחשבתית. ואז הטענה שבעצם, אני חוזר לרמב"ם ואיסור לא תתורו, אז בעצם איסור לא תתורו בעצמו זו ההגדרה שלו. אדם לא יכול, אסור לו, לא לא יכול, אסור לו להיכנע ליצר ולתת ליצר לקבוע את תמונת העולם שלו. אסור להיות פוסט-מודרני בקיצור. לא חשבתי אפילו להכניס את זה לפוסט-מודרניות, אבל שמואל הכניס את זה. אז זה באמת טוב, זה נכנס מצוין רק הפוך, זאת אומרת, האיסור להיות פוסט-מודרני, זה האיסור. הרב, אפרופו הפרשייה הזאת, כל הדרשנים, אלפי הדרשנים שדרשו השנה את הפרשייה הזאת, אם הקדוש ברוך הוא היה בא אליהם או הנביא היה בא אליהם ואומר תשמעו, תכבשו את נורווגיה, תשמידו את כל הזכר והנקבה והילדים כדי לכבוש את ארצם, ואני שולח אתכם לראות כמה נורווגיה עם הפיורדים היא נחמדה ויפה כדי שיהיה לכם חשק לעשות את המעשה הזה. כמה לדעת הרב היו מסכימים לפרויקט הזה וכמה היו מסרבים, כולל הרב? לא הבנתי. משה רבנו והקדוש ברוך הוא פונה לעשרת האנשים שהיו גדולים, ראשי בני ישראל, ואומר להם תלכו לראות את הארץ, מה לראות? לראות אם היא טובה, אם יש בה עץ אם אין. ולמה? כי אנחנו רוצים לכבוש אותה, פשוט להשתלט על הטריטוריה, להשמיד את תושביה ולהתנחל בארצם. מין קולוניאליזם אכזרי כזה שמטרתו פשוט שעם ישראל יוכל לשגשג על ארץ אחרת. לא רק לראות אם היא טובה, זה גם לעשות ריגול טקטי. כן בסדר, גם פרקטי, והכול כדי לכבוש אותה, להשמיד את תושביה ולהתנחל בארצם. כמה היום, אם היו עושים את זה היום, פונים לעשרת הצדיקים שלנו פה? השאלה שלך על פרשת המרגלים לא קשורה. כן, אמרתי אפרופו, אם כבר דיברנו על השאלה הזאת. אוקיי, טוב, אז השיעור נגמר, אנחנו עברנו לשאלות של אחרי, בסדר. אז אני אומר, התשובה שלי פה היא שברגע שיש הצדקה להרוג את כל יושבי הארץ אז זה לא אכזרי ולא קולוניאליסטי. אני לא סובל תפיסות פוסט-קולוניאליסטיות. הרב היה עושה את זה אם הקדוש ברוך הוא היה בא אליו ואומר לו אנחנו עכשיו החלטנו לשנות כיוון, לעבור לנורווגיה, אנחנו נכבוש אותה, נשמיד את תושביה ונתנחל בארצם, כמה מרבני ישראל של היום היו מאמצים את ההצעה הזאת? אני מניח שכולם או כמעט כולם. היו כובשים, היו מצטרפים לכיבוש נורווגיה והשמדת תושביה בשביל לנחול את ארצם? לא בשביל לנחול את ארצם, להם מגיע להשמיד אותם, לא כי אני רוצה לנחול את ארצם. אבל לא דיברנו על חטאיהם. זה מה ש… זה הציר. להשתלט על הארץ, זה הציר, זה בדיוק, על זה הציר פה. הם היו צריכים, המרגלים היו צריכים לחזור לא עם טיעון שקשה וזה, היו צריכים להגיד לא ראוי לעשות את זה או שהם רשעים כאלה שחייבים לעשות את זה. זאת אומרת, אתה מזכיר לי את הפרשנויות האלה שאומרות שאברהם נכשל בניסיון העקידה כי הוא היה צריך לסרב. לא, זה שטות. אז זה אותו דבר. מה, הם נשלחו לשם כדי לחוות חוות דעת מוסרית? לא, אבל בניסיון העקידה הרב, לא יכול להיות הטענה הזאת שכתוב שמה לא עלה ליבי ולא אמרתי ולא ציוויתי, שכאילו רק לעקוד ולא לשחוט אותו. בסדר, אבל עתה ידעתי, הניסיון לא… אברהם אבינו לא נכשל בניסיון העקידה, פלפולי הבל. כן, הניסיון בדיוק זה שהוא חשב שזה היה הציווי בעצם. נו באמת, אבל הוא חשב שזה היה הציווי באמת, אז הוא נכשל? לא, נכון. למה לא? הרי אם הוא חשב שזה הציווי אז זה כישלון לשיטתך, כי הרי לא יכול להיות שיהיה ציווי כזה, אז אם הוא חשב שזה ציווי הוא נכשל. זה מה שהם טוענים הפרשנים האלה. לא, אני רוצה להגיד את זה רק ב… הפרשנות של שכביכול כאילו קודשא בריך הוא לא חזר בו, שזה בעצם הוא מעולם לא אמר את זה. לא, זה משהו אחר. הרב קוק גם כותב את זה, זה בסדר גמור. הרב קוק לא חזר בו זה בסדר, אבל אברהם אבינו לא נכשל בניסיון העקדה. מפרשים שאברהם אבינו נכשל בניסיון העקדה, זה קצת, כן, אם מה שהיה רצוי זה ניסיון. נכון, אז כתוב עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך אתה ידעתי. כן, כי לא חשכת את בנך את יחידך ממני, מה הם עושים עם כל הפסוקים האלה, אין לי מושג. בשביל זה אני לא מתעסק בפרשנות המקרא, זה הכל בלבולי מוח. טוב, עד כאן. הרב, חשבתי בהקשר של האיסור של לא תתורו, אז אחרי חטא המרגלים בא ישר חטא המעפילים. שחטא המעפילים זה לכאורה א' זה גילוי מילתא שבאמת כן יש להם רצון, כאילו לעם ישראל, כאילו לבוא לארץ ישראל, והטענה גם כלפי עם ישראל לא המרגלים ספציפית, אז היא הייתה שבחרתם להאמין למה שאתם באמת, כאילו לכפילות המחשבתית הזאת, ואז לאחר מכן הם חטאו בדיוק הפוך, שהם באמת רצו לעלות למרות שעכשיו השם ציווה לא לעלות לארץ ישראל, לאסור את הפעולה הזו של ההעפלה, ואז בעצם הם חטאו בזה בצד השני, למרות שכביכול הם עשו את המעשה הנכון. הם הלכו אחרי ההבנה הפנימית שלהם ולא אחרי המודעות החיצונית? במעפילים? כן. זה כאילו לא, במקרה הזה היא הייתה שגויה, אז זה לא פנימי, זה חיצוני. עוד פעם? ההבנה הזאת שהיה צריך לעלות היא ההבנה השגויה, כי הקדוש ברוך הוא אמר לא לעלות. זהו, אז השם אמר לא לעלות ומשה אמר להם. הרצון לעלות זה פנימי או חיצוני? זה חיצוני לכאורה, אחרת אין מה הטענה כלפיהם. הם באמת חשבו שצריך לעלות, מה לעשות. לא, אם הם באמת חושבים שצריך… הסתבכתי רגע. זה לא חשוב, בכל מקרה הערה רק. אוקיי. טוב, שבת שלום, להתראות. תודה רבה.